הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 441

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, י' בתמוז התשע"ז (04 ביולי 2017), שעה 11:00

החינוך המדעי בנגב - לציון יום הנגב

חברי הוועדה: חיים ילין – מ"מ היו"ר

עודד פורר

מאיר כהן

טלי פלוסקוב

עפר שלח

מורה למתמטיקה, משרד החינוך - רנאל זיסו

מורה לפיזיקה, משרד החינוך - דרור חרוש

מדריכה מרכזת בתחום המדעים, מחוז דרום, משרד החינוך - עדנה כהן

מנהלת אגף מדעים, משרד החינוך - גילמור קשת

הרשות לפיתוח הנגב והגליל - ורד גושן

מנהלת תחום פיתוח הנגב, המשרד לפיתוח הנגב והגליל - אדוה ספיר

מעבר דרומה, משרד הביטחון - יונת מרטון רוזן

ר' מנהלת מעבר דרומה, משרד הביטחון - איציק כהן

ראש העיר אילת

מאיר יצחק הלוי

מנהלת מרכז חוסידמן לנוער שוחר מדע, אוניברסיטת בן-גוריון - ציונה אלקיים

ד"ר ללשון העברית, מרצה בכירה, אוניברסיטת בן-גוריון - פנינה שוקרון-נגר

קדימה מדע - סמדר מור

נשיא המכללה - עמרי ידלין

מכללת ספיר - אבי בסר

ר' מועצת חבל אילות - חנן גינת

יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית, סגל א - חנן יזדי

חבר סגל במרכז מנדל בנגב - אמיר ברנע

משנה למנכ"ל - עדינה יאנג סויסה

רכז פרויקטים - חיים כהן

מנהל משרד ישראל - אריה לוי

מנכ"ל - אורי פינטו

ראש מינהל ור"ה, ועד ראשי האוניברסיטאות - דבורה מרגוליס

מוזמן/ת - ואחיד אלסאנע

מוזמן/ת - עאטף מועדי

מוזמן/ת - שי הרצוג

מוזמן/ת - שני ברזי

מוזמן/ת - ניב דומני

מוזמן/ת - סמדר גלעד

שדלן/ית (פוליסי בע"מ), מייצג/ת את קדימה מדע - טל אלוביץ

יהודית גידלי

הדס צנוירט

החינוך המדעי בנגב - לציון יום הנגב

בוקר טוב, לכל מי שהגיע מהנגב. זה באמת יום חג בשבילנו. אנחנו היום בוועדת חינוך מתייחסים אך ורק לחינוך. אני רוצה לנסות לתמצת – אחד הדוחות שהוא הכי משמעותי מבחינתי, שפורסמו אתמול – היום זה גם יום הסטודנט בכנסת, אז אנחנו מחברים בחינוך גם את הסטודנטים לנגב, ואנחנו למדים מהנתונים כך – ש-81% מהצעירים בישובים החזקים, חזקים כלומר סוציו אקונומי 10-9 – לומדים באקדמיה, לעומת 22 בלבד מהצעירים בישובים המוחלשים. המדובר על סוציו אקונומי 1, 2, 3, 4. אם אתמצת את הנתונים, 22.6% מסוציו אקונומי 1, 2 לומדים באקדמיה, 26.6% מסוציו אקונומי 3, 4 לומדים באקדמיה, ואם הולכים על 9, 10 – 81.4% - כמעט כל האוכלוסייה לומדת באקדמיה, כלומר זה לא חדש לנו. אנחנו רואים שיש קורלציה ישירה בין הסוציו אקונומי לבין כמות התלמידים שלומדים וניגשים לאוניברסיטה.

אומר את האני מאמין שלי, מעבר לנתונים. אני חושב ומאמין באמונה שלמה – כך עשיתי גם כראש רשות – שהחינוך הוא אחד הכלים העיקריים, אם לא החשוב ביותר, או העיקרי, שסוגר פערים. אם אנחנו רוצים לנטרל את הסוציו אקונומי, אנחנו למדים שאנחנו יכולים לשבור את הסוציו אקונומי הזה, על-ידי ניווט תקציבים לפריפריה, לאותם מקומות שהסוציו אקונומי נמוך. המדינה ומשרד החינוך יכולים לעשות את זה.

שלום, טלי. הזזת תקציבים מהמרכז לפריפריה הוא נכון – לא על חשבון המרכז. אני אומר את הדברים האלה, כי כבר היינו בדיונים האלה פה, והדבר האחרון שאנחנו רוצים בשלטון המקומי הוא לריב אחד עם השני. כל התקציבים התוספתיים שצריכים לבוא על בסיס התקציב, צריכים להיות מופנים לפריפריה, ואי לכך שהיום זה הדיון על הנגב, אני חושב שניתן לדלג על אותם נתונים, ולהסתכל לטווח ארוך – עוד 3, 4, 5 שנים – מגמה אחרת לגמרי.

יש לנו בעיה – אני אומר את זה פה לכל הפוליטיקאים שרוצים לגזור את הקופון כמה שיותר מהר – החינוך זו אסטרטגיה של מדינת ישראל לטווח ארוך. היא לא יכולה להיות תחת אותם גזירת סרטים של השנה, שנתיים, שלוש במשך הקדנציה. צריך פשוט לבוא, להרים את הכפפה וללכת לטווח ארוך. זה גם אופוזיציה וגם קואליציה. זה בדיוק כמו תאונות הדרכים. אין פה פוליטיקה סיעתית; יש פה להציל חיי אדם. כמו בבריאות, כך בחינוך. בסופו של דבר, אנחנו יכולים להתווכח פה ימין ושמאל האם צריך שתי מדינות. קודם כל צריך שלמדינת ישראל יהיה חינוך איכותי, וצריך שהפערים יהיו כמה שיותר קטנים.

אני מקווה שהדיון הזה ילמד אותנו יותר. אני בא מהשלטון המקומי – מאוד תכליתי. אני לא מסתפק בזה שכולכם תדברו. בסוף צריך ללחוץ על זה, איך אנחנו מביאים את התקציבים לנגב. שוב, טלי – אני מודה גם למאיר כהן וגם לך, שהרמתם את היום הזה. בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש. שלום לכולם – חבר הכנסת עודד פורר, ראשי רשויות, אורחים נכבדים. אני רואה פה הרבה תושבי דימונה. מאיר ואני החלטנו לקיים בכנסת את יום הנגב – אחת, כי שנינו אנשי הנגב; שתיים, שנינו עמדנו בראש רשויות בנגב, וגם חיים ילין אחד משלנו. חשבנו שיהיה נכון לדבר יום אחד על כל הנושאים הקשורים לנגב.

אנחנו כרגע מתרוצצים בין הוועדות, כי בכל הוועדות בכנסת היום מתקיימים דיונים בנושא הנגב. מסיים עכשיו בעבודת הרווחה, ושם אנחנו מדברים על סורוקה, ואחר כך נתחלף – הוא ידבר על נושא החינוך, אבל אני דווקא רוצה להתחיל מהדיון הראשון שקיימנו היום – זה היה דיון בוועדת ביקורת המדינה, ודיברנו על נושא מעבר בסיסי צה"ל דרומה. הרי זו השקעה ענקית של מדינת ישראל, זו היתה החלטה אסטרטגית, איך אנחנו מחזקים את הנגב ואת הדרום. הרי אנחנו לא רוצים רק לבנות את הבניינים ולראות את הבניינים; אנחנו רוצים לראות תושבים חדשים בנגב, ולא להביא אותם בכוח, אלא שהם יבחרו להיות תושבי הנגב, ולשם כך אנחנו צריכים לתת להם את הדברים מסביב, לא פחות ממה שהם מקבלים במרכז הארץ, באותה רעננה או הרצליה שהם צריכים לעזוב, ואם אנחנו מדברים על חינוך, זה הנושא המרכזי – שהמשפחה בוחנת כדי לקבל החלטה, האם לעבור לנגב או למקום אחר או לא.

אנחנו מדברים על שני נושאים – רפואה וחינוך. לכן כשאנחנו קוראים – וקוראים לא מעט על הפערים שיש היום בין מה שקורה במרכז הארץ לבין מה שקורה בנגב, זה דברים שלא מקובלים עלינו. אנחנו כאן כדי להציף אותם לראות איך אנו יכולים לחזק את הישובים בנגב, ויש לא מעט דברים שאנחנו אכן יכולים להיות גאים. החלטנו היום לא להביא את הדיון ממקום של בכיינות; באנו לדבר על הדברים שאנחנו גאים בהם, מצד אחד, ומצד אחר, כן לדבר על האתגרים שעומדים בפנינו.

כשאני דיברתי בדימונה, לצורך העניין, בתיכון, עם קבוצת בני נוער שהביאו תוצאות מאוד-מאוד גבוהות בתחרות רובוטיקה בין-לאומית, או כשביקרתי בערד, גם עם קבוצת ילדים שהביאו תוצאות בתחרויות בין-לאומיות – אלה הדברים שאנחנו יכולים באמת להיות גאים בהם, ובלי תמיכה של הגופים – מצד אחד, גם תרומות, מצד שני, גם פרויקטים ממשלתיים – למשל, החלטת ממשלה 546, שמתייחסת למעברי בסיסי צה"ל דרומה, כשחלק מההחלטה זה חיזוק ערי מטרה – זה אותן הערים שאמורות לקבל את המשפחות החדשות – יש שם תקציבים לא מבוטלים גם לנושא החינוך. לא סוד שנושא הרובוטיקה וסייבר זה דווקא הפרויקטים החדשים שקמו כתוצאה מהתקצוב החדש של ההחלטה הזו.

מה שדיברנו היום, שמאוד חשוב, אדוני היושב-ראש, ואתה היית גם בוועדה – לא להפסיק תקצוב בפרויקטים האלה, כי זה לא משהו חד-פעמי; זה משהו שצריך להימשך. זה משהו שבנינו, ואסור שהדברים הללו ייפלו.

כשאנחנו מדברים על תמריצים נוספים למורים שיגיעו לנגב ועל כל מה שקשור למערכת החינוך, אנו חייבים לצערי הרב, עדיין כאן לתת דגשים יותר חזקים לישובים בנגב. אגב, מה שאנחנו מדברים על הנגב, אנחנו מדברים על אותם דברים שקשורים בצפון, כי אנו יודעים שיש לנו מדינת תל-אביב, ששם קורים דברים מסוימים, ומעבר לגבולות מדינת תל-אביב, יש דברים שאנחנו מאוד-מאוד רוצים לשפר.

לכן היום – גם בוועדה הזו וגם באחרות – אנחנו דנים בנושאים האלה, מעלים אותם לסדר-היום. אנחנו מציגים את התוכניות למשרדי הממשלה עם בקשות מיוחדות. למשל, דוגמה שדיברנו בוועדת העבודה והרווחה לפני שנה על תוספת 108 מיטות אשפוז – יש מחסור מאוד גדול, והתוצאה, שהיום מנהל בית חולים כבר מדווח על כך שהמיטות האלה כבר קמו. זה אומר שלכנסת ישראל, לחברי הכנסת יש כוח לא מבוטל, בקידום דברים כאלה. לכן אנחנו כאן גם בנושא החינוך נתרכז בנושאים שקשורים לחינוך, כדי לחזק את הרשויות ואת ראשי הרשויות שנמצאים היום כאן. תודה רבה, אדוני, ובוודאי נשמע את כל השותפים.

תודה. חבר הכנסת עודד פורר.

אני רוצה לשמוע קצת מהנגב. לנו יש מספיק הזדמנויות לדבר.

ראש העיר אילת, בבקשה. אילת ואילות – שכנות טובה.

גם אתייחס לזה. ראשית, אני רוצה לשוב ולברך את חברי הכנסת טלי פלוסקוב ומאיר כהן על היוזמה הברוכה. טלי, אני בא לכאן כראש עיר גאה בעירו. אני בטוח שגם ידידי, ד"ר חנן גינת, מרגיש כך. אני רוצה להתייחס לחשיבות החינוך בעיר ובאזור הפריפריאלי ביותר במדינת ישראל.

אנחנו יודעים לומר היום באופן ודאי, שהשדרוג של העיר אילת יכול לבוא רק אם תהיה תעסוקה איכותית. לא ניתן להישען רק על תעשיית המלונאות, וזה ברור לנו לחלוטין.

עלינו באחרונה מאשכול 5 לאשכול 6. הגזבר שלי בוכה... אנחנו כל יום מקבלים מכה על הראש על זה שאנחנו משתדלים.

הציבור לא תמיד יודע – ככל שהסוציו אקונומי של מקום מסוים עולה, כך התקציבים שהוא מקבל, יותר נמוכים. כלומר יכול להיות מצב כמו סביון, סוציו אקונומי הכי גבוה – אין להם איך לחבר את התושבים לביוב.

אז אנחנו עולים מרמה 5 לאשכול 6. באותו יום אני משתדל לעודד את הגזבר, שהוא עם בכי ונהי קורע לב, אבל השאיפה שלי, להגיע לאשכול 8 ולא לאשכול 4, ואני יכול להצטער צער גדול מאוד אם יש ראשי רשויות ששמחים על דברים כאלה, אבל כנראה שמדינת ישראל מאלצת אותנו להפעיל את סף הדמעות שלנו, ולא ניתן שזה יקרה.

כמה דברים שקשורים לאזור. לכן כשאנחנו מדברים על נושא התעסוקה, ברור שאם רוצים להביא תעסוקה איכותית, אתה חייב לפתח את המשאב האנושי המקומי שלך. לא עוד להישען רק על אוכלוסיית הייבוא, אגדיר את זה. והתקבלו החלטות בעיר אילת, החלטות אסטרטגיות של מדינת ישראל, גם להקמת אקדמיה – קמפוס בן-גוריון באילת, ואני אומר את זה פה בצורה הברורה ביותר – אנשי המל"ג נמצאים פה? חיים, עודד, אם יש פה אנשים מבן-גוריון – מפריעים לנו להתפתח ולהתקדם מבן-גוריון בבאר-שבע. כנראה, אנחנו אתגר כבד וקשה, ואני פונה אליכם חברי הכנסת – עשו מעשה לסייע לנו בחיזוק האקדמיה בנקודה הדרומית ביותר. יש לנו דברים שיכולים להיות ברמה אקדמית בין-לאומית – כל הנושא של חקר הים ושל מלונאות, תיירות ונופש, וכל הנושא של אנרגיה סולרית וחקר המדבר. יש מספיק נושאים, ואל נא תעקרו לרגע אחד – שמישהו יחשוב שיעקור את האקדמיה מתוך העיר אילת. לא תהיה עיר איכותית בלי שיש בה אקדמיה איכותית.

בלווינסקי בשבוע שעבר חילקנו לכמעט 20 סטודנטים, סטודנטיות תואר שני. פעם זה היה חלום – היום זו מציאות. צריך להאמין, לעשות, ואני מפנה מבט גם לבאר-שבע וגם למועצה להשכלה גבוהה בירושלים, להבין שהאזור הזה – גם מועצה אזורית חבל אילות וגם ערבה תיכונה וגם אנחנו נשענים על האקדמיה, ומבקשים שתיתנו התייחסות ראויה.

דבר אחרון. עד לפני כמה שנים קיבלנו – אנחנו כרשויות הקצה – ממשרד החינוך תוספת מרחק על בניית מוסדות חינוך. הגדירו את האזור כאזור ח', ערבה תיכונה, אילות, אילת. אגב, 19% משטחה של מדינת ישראל – שלא נתבלבל – הגדירו אותנו כאזור ח'. לפני כמה שנים ישבו שני פקידים – האחד ממשרד החינוך והשני מהתקציבים, ופשוט החליטו לבטל את אזור ח'. החלטה. הביטול הזה עולה לנו כל שנה מיליוני שקלים, בהחלטה שרירותית, שערורייתית.

אני אומר שחיים להבין – ואני לא אומר עם נהי ובכי אלא כאזורים גאים, רוצים בהחלט לקבל השוואת תנאים. זה כל מה שאני רוצה, בדיוק כמו בטיולים ובדיוק כמו בכל דבר אחר. אני מנצל את הבמה כדי לבקש מכם את התמיכה ואת הגיבוי כדי שהאזורים שלנו יקבלו אותם דברים שמקבלים אזורים אחרים. תודה רבה.

בבקשה.

ד"ר חנן גינת, ראש מועצה אזורית חבל אילות. מסכים עם כל מה שעמיתי אמר, ואנחנו יחד בהרבה מאוד דברים, כולל במדע ובחינוך המדעי. גילוי נאות – אני גם איש חינוך הרבה שנים, לצד המדע. אני חושב שהתפישה, מבחינתנו, המשותפת צריכה להיות שיש לחזק את החינוך מרמת הגן ועד רמת האקדמיה, שאנחנו עסוקים בזה הרבה. ישבנו פה בוועדת החינוך – לצערי לא התקדמנו מאז – כדי להציל את אותה אקדמיה שנבנתה בשנים האחרונות בנגב, שלא תלך לאיבוד.

אני חושב שהאתגרים גדולים. האתגר הראשון הוא החיבור והזיקה למקום. כן, אנחנו פריפריה, הפריפריה של הפריפריה, חבל אילות ואילת, וזיקה למקום זה אומר למדבר, אצל מאיר גם לים. זה אומר לחקלאות, לתעשייה. אני מאוד מברך על היום הזה, שמפה גם נלך לחקלאות ולתעשייה שצריך לפתח, כי במדינת ישראל 19% מהשטח שמאיר הציג, אם נוסיף את רמת נגב, אנחנו כמעט 50% מהשטח של מדינת ישראל, ואנחנו עובדים יחד, ראשי רשויות, וזה לא מספיק.

לשמחתי הרבה, אנחנו לא עלינו למעמד סוציו אקונומי 6; נשארנו ב-5. זה ציני שאני אומר את זה כמובן, אבל מבחינת מדינת ישראל, צריך לראות את הפריפריה ולחזק אותה כדי לחזק את המדינה. המדינה גדולה, מספר האוכלוסין פה ב-2050 יגיע ללפחות פי שניים מהיום, ואם לא נפתח את הפריפריה, שמאפשרת את המגורים, בתנאי שתאפשר את התעסוקה – וזה יבוא דרך החינוך – לא נגיע למקום הזה.

תודה רבה. עודד.

תודה. ברוכים הבאים למי שיזם את היום, למאיר. אל"ף, אני חושב שהדיון הזה הוא חשוב. אדוני, זה אחד הנושאים שהייתי שמח שייצאו מפה בקריאה. לי יש מחלוקת בנושא של אילת עם שר התיירות, כי שר התיירות אמר בזמנו שצריך לחשוב, צריך קזינו באילת או להוביל תהליך כזה – זה מה שיציל את התיירות באילת. אני חולק על זה לחלוטין. אני חושב שמה שמדינת ישראל יכולה לתרום לעולם זה דברים אחרים – לאו דווקא קזינו.

אני חושב שדווקא אילת, עם דף היבשת המיוחד שיש שם, שלא קיים כמעט בשום מקום אחר, שאתה יכול להגיע לחקר בעומקים משמעותיים, בלי להתרחק כל כך מהחוף – במרחק קצר מהחוף אתה יכול לחקור מה קורה בעומקים משמעותיים, ושם נמצא העתיד.

אתה דיברת, ראש העיר, על הקמפוס של בן-גוריון. מה שצריך זה החלטת ממשלה להרחבת – יש שם חלק של חקר ימים ואגמים אצלכם, אבל הוא מאוד קטן – להקים שם מרכז מחקר וכנסים עולמי לחקר הים, לעומק, בשיתוף פעולה עם חבל אילות. אני חושב שהטווח הזה שאתה עובר מהים למדבר בכזה קצב, זה העתיד, או העתיד של המזון, שעליו מדברים, ושל שילוב של תעשייה וחקלאות, ואז כשיבואו לפה הרבה מאוד מדענים, לחקור את הים, הם גם יהיו בבתי המלון, וזה מה שלדעתי בסוף יוסיף הרבה יותר לתעשיית התיירות, אבל זו ההשקעה הכי משמעותית שמדינת ישראל יכולה וצריכה לעשות, וזה גם לדעתי יעשה את השינוי המשמעותי ביותר בכל הנגב הדרומי.

תודה רבה. מאיר כהן.

שלום לכולם. תודה רבה. ברוכים הבאים, תושבי דימונה. יצאתי ב-05:30 מדימונה. מתי אתם? ב-10:00. אני גאה כל יום לחזור הביתה ולצאת מהבית שלי. תודה רבה, חבר הכנסת חיים ילין הטוב, ותודה רבה לעודד פורר, שאמנם גר ברחובות, אבל לבו ונשמתו נמצאים בכל מקום- - -

פעם אנחנו היינו הדרום.

בכל מקום שצריך חיזוק, והוא שותף מרתק למה שקורה פה, וטלי, שהחליפה אותי בבריאות. אנחנו בוועדה המקבילה מדברים על סורוקה ומקבלים נתונים ממשרד הבריאות – מה הם מתכננים. תודה רבה לכל האורחים.

היום הזה, גם בנושא חינוך – אל"ף, ביום הזה אני רוצה לקבל את הערתו של ראש עיריית אילת, וחשוב מאוד לומר את זה כל פעם – אילת היא כל חיי. עליתי ב-1962 ממרוקו לירוחם, אחרי זה לדימונה. כל חיי אילת היתה חלק מהנגב. על זה אין ויכוח. ודאי שאילת היא חלק מהנגב.

בנושא החינוך, יש בישובים שלנו יכולות יוצאות מן הכלל, גם של מנהיגות, גם של מורים טובים, גם של תרבות מאוד חזקה, ובכל זאת כשאנחנו בודקים את הנתונים, אנחנו לא נמצאים במקום טוב. כשאתמול אגודת הסטודנטים מפרסמים את הנתונים של כמה תלמידים מהפריפריה יכולים להגיע לאקדמיה מול כמה תלמידים ממרכז הארץ – זה דבר שצריך להדליק אצלנו אור אדום.

אבל יחד עם זה, אני מאלה שתמיד אומרים, ששום מקום לא יכול לטפל בבעיות שלו, אם בצמתים מסוימים הוא לא לוקח את ההישגים ושם אותם על השולחן, כי בסופו של דבר, אם לא נחשוף פה את היכולות של האוניברסיטה בבאר-שבע, שמגיעה להישגים ומצליחה, ואת העובדה שכמעט בכל בתי הספר בדרום יש עלייה משמעותית במספר התלמידים שלומדים מדעים מדויקים, ויש הצלחות בלימודי האנגלית, וכשאני מבקר עם מאיר בארבעת התיכונים שלו באילת, אני רואה פרויקטים שלא מביישים את הקמפוסים הטובים ביותר בעולם. ואני יודע מה קורה בדימונה, מה קורה בירוחם, מה קורה גם בפזורה הבדואית ובמועצות האזוריות.

לכן כשאנחנו באים – ובצדק גדול – ומבקשים ממשרד החינוך – ואני רוצה שתדעו שזה הדבר שמבחינתנו, הוא החשוב ביותר – חינוך, חינוך, חינוך. כי כשאנשים רוצים לבוא לדימונה וירוחם, אדוני היושב-ראש, ולבאר-שבע ואליך, לעוטף, הם שואלים שני דברים: האם יש רופא טוב, והאם יש מורה טוב. הורים לא יגיעו למקום שאין בו רופא טוב ואין בו מורה טוב.

לכן העיסוק של ועדת החינוך ושל השדולה שבראשה אני עומד, של צמצום הפערים, הוא איך אנו יכולים בוודאות לתת לאנשים שהחליטו לעשות ציונות בפריפריה, לתת להם את הדבר הטוב ביותר כדי לחנך את ילדיהם.

אנחנו ערים לפערים האלה. אנחנו חיים אותם יום-יום. משרד החינוך היום – כבר מ-2013 התחיל בחלוקה דיפרנציאלית, כי אנחנו חושבים שזה דבר מאוד נכון, לתת לילד בירוחם וילד בדימונה וילד בפזורה הבדואית וילד באילת – לתת לו יותר. לא שאנחנו לוקחים מהעשירים ונותנים לעניים – אגב, זה לא, חלילה. ילד בתל-אביב צריך לקבל, אבל כשהמדינה מחליטה על כמה מקבל ילד בתל-אביב, ראוי שהיא תחליט שבדימונה ילד יקבל קצת יותר. כך ברפואה ובכל הנושאים, ובזה אנחנו עסוקים כאן בכנסת יום-יום – איך להפוך את הפריפריה למקום לא רק שקולט את האנשים, אלא שדואג שהאנשים יישארו שם, כי מבחינה ציונית, שמישהו יגיד לי שהפריפריה היא מיותרת. הנרטיב הציוני היום עומד על הפריפריה.

אז אל"ף, תודה רבה שבאתם. בי"ת, אנחנו מאוד גאים ביום הזה גם להציג – פורר – את נקודות החוזק של הנגב, ויש דברים טובים בנגב. אנחנו תושבי הנגב.

גם אלה הנקודות שצריך להעצים.

תושבי הנגב גאים במקום שלהם, ולמה אנחנו לא עוזבים את דימונה? בגללכם. כי כיף לנו לחזור לעיר הזאת.

תודה. אנחנו מתחילים בדיון פתוח. אני מבקש להקפיד – שלוש דקות. בבקשה, ד"ר ציונה אלקיים מאוניברסיטת בן-גוריון. שלוש דקות, בבקשה.

גם תסבירי לנו על העיכוב בפתיחת הקמפוס.

קודם אציג את עצמי, ותבינו באיזה כובע אני מגיעה. ד"ר ציונה אלקיים, מנהלת מרכז חוסידמן לנוער שוחר מדע באוניברסיטת בן-גוריון. מרכז חוסידמן לנוער שוחר מדע בבן-גוריון פיזית נחנך והוקם לפני מספר חודשים. הפעילויות שלו מתקיימות מזה מספר שנים.

הרעיון של המרכז שהוקם היה בתמיכת האוניברסיטה, לבנות מקום שיכיל את כל הפעילויות שקיימות כבר לנוער באוניברסיטת בן-גוריון, אבל גם למנף. דיברתם פה על ההשוואה לעומת המרכז. הרעיון הוא שכל מה שיש במרכז, יהיה גם בנגב.

אני שמחה לומר שאנחנו בדרך לגמרי לשם. אנחנו מקיימים מגוון מאוד גדול של תוכניות לטובת תלמידים מצטיינים ומצוינים, ממנפים. בכל תוכנית שקיימת בחתך ארצי, ומתקיימת אצלנו, אנו מנהלים אותה לא פחות טוב – ואני אומרת זאת בלשון עדינה – מאשר באזור המרכז. אין פה מקום של נחיתות. אנחנו שם לגמרי.

המגוון של התוכניות הוא גדול, ואני מתחברת למה שנאמר פה – אני חושבת שזו בהחלט אבן מושכת למי ששוקל את המעבר שלו דרומה, הן לחוקרים חדשים שבאים לאוניברסיטה ובאים לא בגפם אלא עם משפחתם, וצריכים לוודא שלילדיהם יש מקומות ראויים ללמוד בהם, והן לאנשים ששוקלים לעבור דרומה מסיבות אלו ואחרות.

אני מנהלת המרכז מעל שנה וחצי. אני רוצה לציין משהו שאני מניחה שאחריי יגידו גם, שייחודי לבאר-שבע: פועלים פה גופים שפועלים בסינגריה, וכל הגופים שעוסקים בחינוך בבאר-שבע פועלים בשיתוף פעולה, בהדדיות, בחיבור אדיר. זה ניכר בשטח. כלומר יש פה חיבור אדיר בין גורמים. הסיבה שחשוב לי מאוד לציין את זה, כדי לומר – אנחנו בשלים לשינוי. יש לנו התשתיות הפיזיות והאנושיות כדי לעשות שינוי. הפער קיים, כי הוא היסטורי, אבל אפשר להשלים אותו.

יש לנו תוכניות אדירות בנגב, וכשציינתי את התוכניות למצוינות, ואמרתי שאנחנו נותנים פייט ראוי לכל אזור אחר בארץ, זה רק מראה שאנחנו יכולים. אם יש לנו הרוח הנכונה והתמיכה התקציבית הנכונה, אנחנו לגמרי שם.

המרכז מכיל את כל התשתיות הפיזיות שהוא צריך כדי לעשות פעילויות נוספות למה שקורה בבית הספר, ולמנף ילדים ולתת להם מענה מאתגר למה שיש בבית הספר, ומעבר לזה לתת מענה למורים, ולמנף אותם ולשמור אותם מעודכנים עם כל הנושאים שבהם הם עוסקים.

המרכז מקיים היום המון תוכניות, אבל אלה תוכניות שאנחנו ניגשים לקולות קוראים. אנחנו רוצים ליזום תוכניות משלנו, שייתנו מענה לייחודיות של אזור הדרום – להשלים את הפערים במגזר הבדואי, להשלים פערים בפריפריה הגיאוגרפית לבאר-שבע. לכן אנו צריכים תוכניות משלנו, שאנחנו נבנה אותן, ולא נקבל אותן כחלק ממערך ארצי פילנתרופי. לכן אנחנו צריכים את תמיכתכם, ואשמח אם אחת מישיבות הוועדה תתקיים אצלנו, שתראו בעיניים מה יש לנו להציע.

יש לכם תקציב שמיועד גם לשלוחת אילת?

אנחנו עובדים עם שלוחת אילת.

תסגרו את כל העסקאות בחוץ... פרופ' עמרי ידלין, שהוא נשיא מכללת ספיר. זאת המכללה הציבורית הגדולה ביותר במדינת ישראל, והיא שלנו.

בעיניי היא גם אחת הטובות בארץ.

אני רוצה להציג בעיה שקיימת במערכת ההשכלה הגבוהה. אני מצטער שאני מדבר על ההשכלה הגבוהה – כי זה אני; הכי חשוב בעיניי זה ההשכלה מהגן. כמה שעולים, זה פחות חשוב, אבל זה אני, אז על זה אני מדבר.

אני חושב שההשכלה הגבוהה חשובה במיוחד בפריפריה באיזשהו מקום יותר מאשר בצפון, כי כשמסתכלים על מוסדות להשכלה גבוהה בפריפריה, הם עוגן לפיתוח האזור, כלומר אם אני מסתכל על בן-גוריון, מה שעשתה לבאר-שבע מה שעשתה ספיר לאזור עוטף עזה, זה לא דומה למה שאוניברסיטת תל-אביב וכן הלאה עושים למרכז. זה העיקר פה, שאנחנו עוגן חברתי, כלכלי, תרבותי, טכנולוגי לאזור שלנו.

יש בעיה, שבאיזשהו מקום המועצה להשכלה גבוהה כפופה לעיקרון השוויון, והיא צריכה לספק לכל המוסדות באופן שוויוני. השוויון הטכני הזה שם אותנו בחיסרון, ואני רוצה להסביר שלוש נקודות שבהן אנחנו בחיסרון. הבעיה הראשונה היא דרישת המאצ'ינג.

מנהלת הוועדה מסבירה לי שהכי פחות שוויוני- - -

אני אתך.

אני כל כך מסכים אתה כאחד שחי 38 שנה בקיבוץ שיתופי – כולם שווים.

לגמרי. דרישה ראשונה בעייתית היא דרישת המאצ'ינג. יש לנו תקציב שמחכה לנו במועצה להשכלה גבוהה, רק שניקח אותו, אבל בתנאי שנביא מאצ'ינג משלנו. זו דרישה ששמה אותנו בחיסרון לעומת המרכז. התוצאה היא שהמוסדות במרכז מקבלים תקציבים יותר גדולים משלי באופן משמעותי.

עיוות נוסף זה מקדם פריפריה. המועצה להשכלה גבוהה כן נותנת תגמול מסוים – לא קטן כל כך – לפריפריה; הבעיה היא שזה פר מוסד ולא לפי מספר סטודנטים. התוצאה היא שאני, כיוון שאני המכללה הציבורית הגדולה בארץ, פר סטודנט אני מקבל פחות כסף לפריפריה מאשר, נניח, המכללה האקדמית תל-אביב-יפו, למרות שמקדם הפריפריה שלי יותר גבוה, אבל פר סטודנט אני מקבל פחות. אבסורד.

הנושא השלישי, שהוא קריטי לעניין הנגב – הבעיה המרכזית של הנגב היא המרחקים העצומים שאדם צריך לעבור ממקום למקום. במועצה להשכלה גבוהה יש כלל, שיש בו היגיון מסוים, שאומר שמוסד אקדמי לא יכול ללמד מחוץ לקמפוס. יש מגבלה של 15 ק"מ סביב הקמפוס. במרכז 15 קילומטר זה נורא הגיוני. זה מכסה 2 מיליון איש. אצלנו 15 ק"מ זה כלום. אם אני רוצה ללמד באופקים, אני כבר מחוץ. אופקים זה רובע שלי.

אם אתה רוצה באופקים או- - -

לא יכול. באשכול אני לא יכול.

אתן נתון, כדי שאנשים יבינו. גוש דן זה 50,000 דונם. רק מועצה אזורית אשכול היא 762,000 דונם. שתבינו את הפרופורציה, כשמדובר על מרחקים. מחוז דרום זה מאשדוד עד אילת. כל המדינה. פרופורציה, איך מה שאתה אומר כל כך נכון.

מה שאני מציע הוא להמיר את הקילומטראז' בזמן נסיעה.

פקקים – זה יהיה בעיה.

זה מה שאני אומר – תמיר את זה לשעה וחצי נסיעה – אנחנו מסודרים.

כשחושבים על הנגב, צריך לחשוב בצורה אחרת. אנחנו קוראים לזה חשיבה מדרום, שהמרכז – יש לו ההיגיון שלו. אני מתחבר בזה לציונה, שיש לתת לנו משקל גם בקביעת המדיניות בחשיבה על הדברים האלה. המועצה להשכלה גבוהה היום עושה מהפך, אני מוכרח לומר; הם עושים מהפך – הרבה מאוד בעניין של הבדואים. יש מהפך מדהים בתקציבים ששמים שם. עושים דברים מדהימים – זה משרד החקלאות, המל"ג, עושים דברים מאוד יפים, אבל יש עוד הרבה מה לעשות. תודה רבה.

תודה. אין נציג מרשות הבדואים?

בוועדה אחרת.

אבל כן הגיעו. תודה. ורד גושן, רשות הנגב והגליל.

ורד גושן, מהרשות לפיתוח הנגב. רציתי לדבר על תוכנית מיצוי הנגב, שפועלת כבר חמש שנים ב-11 רשויות בנגב. זו תוכנית שתוקצבה במסגרת החלטת ממשלה 546, שמסתיימת השנה, בשנת 2017.

אסור שתסתיים.

ההחלטה הזו מדברת על מינוף התשתיות האזרחיות בנגב בעקבות מעבר צה"ל לנגב. אחד הסעיפים בהחלטה מדבר על נושא חינוך. במסגרת הזו תוקצב פרויקט מיצוי הנגב. זה פרויקט שהתחיל לפני כחמש שנים בבאר-שבע – מודל שנבנה שם. ההחלטה החליטה לשכפל את התוכנית הזו לעוד רשויות, ביניהן גם רשויות בדואיות.

זה תקצוב משרדי או תוספתי מהאוצר?

התקצוב היה בחלקו משרדי, אבל ברובו תוספתי מהאוצר. התקצוב הסתיים כבר לפני שנה. תשע"ז – שנת הלימודים הנוכחית – ותשע"ח, שנת הלימודים הבאה, המשרד לפיתוח הנגב והגליל מתקצב בהחלטת השר במלואו את התוכנית. מדובר בסדר גודל של 8 מיליון שקל לשנה. סך הכול עד עכשיו הושקעו כ-30 מיליון שקלים.

יש פה ח"כים שקיבלו כדי לתמוך בתקציב 10 מיליון שקל, וזה כסף קצת.

זה תוכנית ל-11 רשויות. התוכנית היא באמת כסף לא גדול, ועושה שינוי מאוד משמעותי ברשויות. יושב פה מאיר יצחק הלוי, ראש עיריית אילת, שיכול לספר על זה.

רק כדי לחזק את הגב' גוש – אנחנו התארגנו קבוצת ראשי רשויות, הפנינו מכתבים למשרד האוצר, אמרנו: אי-אפשר לעצור את המנגינה הזאת. זה פשוט מטורף. זה דבר מדהים. אצלנו עשה מהפכה בתחום המוזיקה, ואני חושב שצריך לתת פה תמיכה. מדובר בנזיד עדשים. על מה אנחנו מדברים?

מה שהתוכנית הזו עשתה – קודם כל היא נוגעת בכ-70,000 תלמידים בשנה. זה אומר שאנחנו מדברים על נגיעה בכשליש מתלמידי המחוז - זה המון, בתקציבים האלה. אנחנו מדברים על נגיעה מגיל גן חובה עד י"ב. אנחנו מדברים על תוכנית שהיא אינטגרלית למערכת החינוך. זה לא עניין של מה בכך. יש פה השקעה בתשתיות קיימות. אם אנחנו מדברים על מה אנחנו רוצים לתת לרשויות בנגב – האם אנחנו רוצים לתת להם חכות או דגים? יש פה ממש לתת להם חכות לשיפור תשתיות חינוכיות.

אנחנו מדברים על חמישה תחומי דעת. אצל מאיר באילת זה מוזיקה, יש רשויות שבחרו את המדעים, ספורט, אומנות, מנהיגות חברתית. תוכנית שעושה שינוי משמעותי.

השנתיים האחרונות מתוקצבות ישירות מתקציב המשרד בהחלטת השר, אבל אנחנו באמת קוראים מפה לראות איך ניתן להביא את האוצר לשולחן, ולהמשיך לתקצב את התוכנית הזו, ולחשוב אף להרחיבה לתוכניות נוספות. נמצא פה שי כהן, שהוא מנהל התוכנית בחמש השנים האחרונות. הוא נמצא בקשר ישיר עם השטח, עם הרשויות. יש פה תפירת חליפה לכל רשות. כל רשות בונה לעצמה – יחד כמובן עם משרד החינוך, עם המחוז, עם הרשות המקומית את החליפה שמתאימה לה, ולכן התוכנית הזו מוכיחה את עצמה.

תודה.

אפשר עוד כמה דברים?

אני לא יכול. אני רוצה שנציג של כל משרד ידבר. אם יהיה זמן – תדברו. עדינה סויסה, מנכ"ל אשכול נגב.

שלום רב. אני עוסקת באשכול נגב מערבי, שזה איגוד של רשויות בכל הנגב המערבי. כדי לסבר את האוזן, מבחינת השטח, מאשכול עד הקצה של שדרות זה 2 מיליון דונם. המרחקים מאוד-מאוד גדולים. גם באר-שבע, עיר מטרופולין – עדיין המרחקים האלה עם מאוד גדולים.

אני רציתי לדבר על הנושא של ביסוס תשתיות כתשתיות אזוריות. היום רשויות מאוד מקדמות את ביסוס התשתיות בתוך הרשות כרשות, ויש תקרת זכוכית, שלא תמיד מצליחים להגיע – גם כמסה קריטית של תלמידים וגם בגלל נושא של תקציבים. אחד הדברים שאנחנו כאשכול מנסים לקדם זה את העשייה האזורית, ולראות איך אנחנו ממנפים את מוסדות העוגן האלה. יש עשייה אזורית, יש לנו שיתופי פעולה עם ספיר. יש לנו שיתופי פעולה עם מוסדות נוספים. זה תחום אחד שהרעיון הוא לבסס את זה כתשתיות ולא בהכרח לבסס את זה כפרויקטים. פרויקט בא והולך, והתוכניות – כמו הנושא של מיצוי הנגב, שמתקיים אצלנו בחמש רשויות בנגב המערבי, מתמודד עם השאלה הזאת – איך אנחנו ממשיכים את התוכניות האלה ומייצרים תשתית בר-קיימא, ולא עוד פרויקט שבא והולך. עד שאתה מצליח להגיע להצלחה, ולהראות הצלחה – נגמר התקצוב, ושוב אנחנו מתחילים מההתחלה.

שני דברים נוספים זה הנושא של הקמת בית החולים השיקומי בעלי נגב, שזה אירוע מאוד חשוב. יש צורך בחשיבה מאוד מעמיקה, איך אנחנו משתמשים באירוע הזה כתשתית לאומית – בטח לנגב, ויצירת מערכת סביב מערכת חינוך, סביב המוסדות האקדמיים, שימנפו את התחום של לימודי הבריאות – גם המקצועות הפארא רפואיים וגם בבתי הספר בהסללה למקצועות השיקום, שהיום יש קושי מאוד גדול. הנושא של חינוך, חשוב להתחיל את ההסללה הזאת כבר במערכת החינוך.

היכולת, זה שאתה בונה את זה כמוסד אזורי, זה לייצר את החיבור הזה בין הרשויות, שהיום יש קושי ארגוני, שמערכת החינוך יודעת לתקצב רשות אחת; היא לא יודעת לתקצב את זה כמוסד אזורי. גם שם נצטרך לתת את המענה.

את עד עכשיו אומרת מה צריך לעשות. נסי להסתכל פנימה לתוך האשכול שלך ולומר מה חוויות ההצלחה? אילו דברים עשיתם, שאנחנו יכולים ללמוד מהם?

בתחום החינוך אנחנו נמצאים די בתחילת הדרך, ואחת הסיבות שיש קושי בזה – תקציבית. כשאתה לא מתקצב את זה כמענה אזורי, ואתה לא מצליח לגייס את התקציבים כמענה אזורי, יש קושי.

אבל האשכול לא נועד להעביר כספים החוצה.

האשכול הוא סטטוטורי כרשות מקומית.

האשכול אומר: צריך להסתכל פנימה, לקחת את כל הרשויות בתוך האשכול, לאגם את התקציבים ביניהם, להתחיל לעבוד כגוף אחד. האם מצליחים לעשות את זה?

בתחומים אחרים אנחנו מצליחים לעשות את זה. אמרתי – בתחום החינוך יש קושי להקצות משאבים, ורוב המשאבים – זה מורכב, נושא החינוך. יש פה שינוי תפישה שיש לעשות בהסתכלות על זה כמענה אזורי.

אני בניתי בדימונה בית ספר לתיאטרון. אני כבר יודע שמהישובים רוצים לשלוח תלמידים, ואז הם משלמים. האם יש ניסיונות כאלה?

אנחנו כרגע עובדים על מודל, לפתח מודל גם מבחינה תקציבית, אבל שוב – ברגע שאתה בונה את זה כך שיש ההורדות – אנחנו רואים את זה גם בחינוך המיוחד, למרות שאנחנו מדברים על מרחב מאוד-מאוד קטן. יש קושי בהקצאת המשאבים.

חיים אומר לי שצריך הסעות.

יש הסעות, ואז זה מייקר מאוד. זה נושא שצריך לתת לו את המענה.

תודה רבה. ד"ר פנינה שוקרון-נגר.

תודה רבה. אני רוצה לדבר על המצב של להבים כדוגמה למועצה חזקה שבה היה צריך להיות הכול נפלא, והמצב עגום ביותר. להבים מדורגת באשכול ה-9 מבחינת משרד החינוך, היא בעשירון העליון. הציון הממוצע שהיה, לפי מדלן אצלנו – 53 – ירידה של 29 נקודות תוך שלוש שנים – לעומת 90 או 100 – תלוי לפי איזה דירוג. המצב איום ונורא, ומה שהכי מזעזע הוא שכשפתחתי את הדף של משרד החינוך, ורציתי לראות איזושהי התייחסות לזה – הכול נפלא בנגב. הכול מצוין. הפערים מצומצמים, זה אומר שהמצב בבתי הספר שבהם היה רע, יותר טוב. שום התייחסות למצב המחפיר במועצת להבים. זו רק דוגמה, כי המצב במיתר ובעומר, שגם הם ישובים מאוד חזקים סוציו אקונומית, הוא רע, פחות או יותר באותה מידה.

יש פה בעיות קשות, שאני אפילו לא יודעת איך לנסות להגדיר אותן. רק אומר מה אני חושבת שצריך כדי לפתור את הבעיה. צריך פיקוח הדוק מלמעלה. אם בסופו של דבר ההצלחה או הכישלון – במקרה זה הכישלון – של המועצה נובע מהיחס של ראש המועצה והיכולות שיש או אין למנהלת, אז כך נראים הדברים. אם אין פיקוח מלמעלה של משרד החינוך הארצי על מה קורה במשרד החינוך המחוזי, איך הם מכינים תוכניות, איך הם אוכפים אותן בשטח; האם הם בודקים מול המנהלת, איך קרה כזה דבר, איך קרה מחדל שתוך שלוש שנים ירידה של 29 נקודות בממוצע בבית ספר שבו שיעור המצטיינים והמחוננים גבוה מאוד-מאוד? הילדים באים מבתים משכילים, יכולות כלכליות, הולכים לשיעורים פרטיים ומגיעים לכזה ממוצע מחפיר.

יש פה מישהו מהמחוז?

משרד החינוך.

המחוז זה משרד החינוך. אני מבקש ממך להשלים.

כשאנחנו התאגדנו קבוצת הורים, ורצינו לדבר על הבעיות האלה, נתקלנו בסירוב מוחלט של ראש המועצה, סירוב של משרד החינוך.

שני דברים: קודם כל, הדיון הוא לא על בית הספר ולא על ראש המועצה.

ברור. זאת דוגמה עצובה, לכמה המצב קשה.

הדיון הוא על הנגב. אני יודע באופן אישי, שזה לא המקום היחיד – לכן נתתי לך לדבר – שיש ירידה מאוד-מאוד גדולה במה שאנו קוראים מבחני המיצ"ב.

מצד שני, אני חייב להסביר פה, שמי שמפרסם את זה, אלה חברות נדל"ניות שמסתתרות מאחורי זה, כדי לשווק אזורים מסוימים, למרות שהנתונים לא מסולפים, אבל הגישה שזה מופיע באזור נדל"ן ב-YNET, את מבינה בדיוק מה המטרה. לכן אני רוצה להתייחס לא למדלן, ואיך אני מביא משפחות דרך החינוך אלא לירידה. לכן אני מבקש את תשובת המחוז, לגבי מבחני המיצ"ב – לא רק סוציו אקונומי. זה חותך כמעט את כל המגזר של הנגב.

רגע אעבור לכובע השני שלי, שלא בשמו באתי, אבל זאת, אני מרצה באוניברסיטת בן-גוריון. בכל הקשור למעורבות של האוניברסיטה, בסופו של דבר זה מגיע לכך שמנהל בית ספר יכול לקבל או לדחות יוזמות של האוניברסיטה. האוניברסיטה מציעה הרבה פעמים קורסים ממומנים – רק שיבואו מרצים, שהאוניברסיטה משלמת, לבתי הספר, ויעבירו פעילויות העשרה. יש מנהלים שפשוט לא רוצים לקבל את זה, ואז גם היכולת של האוניברסיטה, שהיא יכולת גבוהה מאוד לעזור ולתרום, גם היא נתקלת בדלת סגורה. תודה רבה.

תודה. בבקשה.

שמי עדנה כהן, ואני ממונה על הוראת המדעים והטכנולוגיה במחוז דרום. אתם שייכים בעל-היסודי למחוז ההתיישבותי, כך שהשאלה לא מופנית ישירות למחוז שלנו, אבל ארצה להתייחס באופן כללי.

להבים בהתיישבותי?

כן.

כל המועצות האזוריות והמקומיות באזור שייכים לחינוך ההתיישבותי.

אגב, מה שירד בלהבים, עלה בדימונה.

אני רוצה להתייחס לתוצאות המיצ"ב. המיצ"ב, מאז שהתחילו להתפרסם התוצאות שלו ברשת, נעשה איזשהו עוול לבתי הספר ולמטרה שלשמה נוצר כל המיצ"ב הזה, שזה לעשות מדד של יעילות לצמיחה בתוך בית הספר.

אבל אתם החלטתם לפרסם.

אנחנו החלטנו, אחר כך היתה התערבות, בקשה של הורים- - -

לא, הגיעו הורים, שתהיה שקיפות.

זה ועדי הורים שניסו ליחצ"ן את התוצאה כדי לפרסם אותה, ואז נוצרה מעין תחרות, כי בתי ספר ייחודיים מוותרים על בלעדיות מסוימת בשביל היערכות או הכנה למיצ"ב, וזה שינוי במהות של המטרה.

אבל במחוז דרום דווקא השנה נעשה שינוי מבורך – היתה עלייה מאוד גדולה בהישגים, גם במגזר הבדואי. היה צמצום פערים מאוד גדול, במדע וטכנולוגיה, באנגלית. אם כל המדינה עלתה, נניח, ב-3 נקודות, במחוז דרום היתה עלייה של 10 נקודות, ב-29 נקודות במדע וטכנולוגיה במגזר, שזו עלייה מאוד גדולה. היתה עבודה, ואני חושבת שכל המשאבים ומה שניתן למחוז דרום – ואנחנו מרגישים שאנחנו בתנופה ואנו רוצים שהיא תמשיך ולא תיעצר, כי יש הרבה מאוד תומכים, אך יש גם הרבה מאוד חסמים וקשיים ואתגרים שצריך לעמוד בהם. אחד הדברים היותר מהותיים – ואני רוצה להתחבר לחבריי – לציונה מחוסידמן ולמיצוי הנגב, שיש תוכניות שפועלות בנגב כדי לעזור לקידום הישגי לומדים, שמספר הלומדים יגדל בהגברות מדעיות מדויקות, כדי שנראה יותר באקדמיה – גם במגזר הבדואי, גם בממלכתי וגם בממ"ד, יותר בוגרים שלנו שיגיעו להנדסות ולמדעים מדויקים באקדמיה, לפתוח את הדלתות. התוכניות הללו עוזרות לנו להגדיל את מספר הלומדים בתוך בתי הספר.

אבל הקושי הוא להגיע לישובים מרוחקים, הקושי הוא בתקצוב הסעות, במימון תלמידים שלא יכולים לשלם, ואני חושבת שצריך לחשוב על תקצוב דיפרנציאלי, כי מחוז דרום, בגלל שהוא כל כך מורכב, מאשדוד ועד אילת, וגם מבחינת אוכלוסייה מאוד מורכב, צריך לראות היכן נותנים עדיפות, גם בתקצוב, שיהיה מיועד למטרה המסוימת הזאת, כדי שנצליח להגיע לאוכלוסיות שלא יגיעו בלעדינו למקומות האלה.

אם יצא קול קורא של התנסות במוזיאונים, לא ייתכן שיהיה אותו דבר בכל הארץ. אני לא רוצה להזניח מקומות אחרים, אבל יש לקחת בחשבון שילד מהפזורה לא יגיע למוזיאון מדע. אין שום סיכוי שיגיע בעזרת הוריו, בעזרת סביבתו, אם אנחנו לא נביא אותו לשם. צריך לתת את הדעת על כל החסמים, ואני חושבת שהאתגר התקציבי הוא אחד האתגרים שאנחנו מתמודדים אתם, תוכניות שמופעלות בחוסידמן – להגדיל מספר לומדים. אז הרבה פעמים למשפחות אין היכולת לממן את דמי ההשתתפות. צריך לעשות חשיבה.

התוכניות האלה הן ערך תוספתי. מה שהמשרד נותן זה בסיס. הכול זה השלמה, הכול צריך להיות ערך מוסף. כן יש ביקורת, וכן אנחנו בודקים ורואים מה נעשה בבתי ספר שהבסיס ניתן, וכל המעבר יהיה באמת מעבר ולא במקום מה שצריך להיות.

תודה רבה. גילמור קשת, מנהלת אגף מדעים.

תודה לעדנה כהן, היא מפקחת במדע וטכנולוגיה, ועושים עבודת קודש. הצטרפו אליי גם שני מורים.

רשמתי אותם.

בעיניי הם הלוחמים בשטח. הם מייצגים את המאמץ שלנו במשרד, לשים את קומת הבסיס בדמות מתמטיקה 5, ועליה לבנות את החינוך המדעי, ולהביא את הילדים, שיוכלו להגיע לאוניברסיטה.

ראינו גם במקומות אחרים, כשגדל מספר הילדים, שגם נכנסו למתמטיקה 5 יחידות וגם התמידו שם – ואנחנו משקיעים בזה מאמצים מאוד גדולים – ראינו שבמקומות האלה גדל גם מספר הילדים שבאים ללמוד פיזיקה וכימיה, והמצב בנגב הוא הרבה פחות טוב בהשוואה למצב הארצי. גם במגזר היהודי יש פחות תלמידים שלומדים מתמטיקה 5 יחידות, גם פיזיקה וכימיה 5 יחידות, ובמיוחד במגזר הבדואי יש פחות תלמידים שלומדים – בין 2% ל-3% - תלמידים במתמטיקה 5, ופיזיקה וכימיה, בהשוואה ל-9.6 שיש בארצי- - -

גם בחורא זה אותו דבר?

חורא זו דוגמה מעולה.

חורא זה תמיד הדגל שלנו, שאפשר אחרת.

חורא – אפשר אחרת.

לא רוצה לפגוע באף אחד, אבל כמות הרופאים והאחיות שיש בחורא, אין כמעט בשום ישוב במדינת ישראל.

בשבוע שעבר פגשתי את ראש המועצה בחורא. ישבנו יחד בשולחן עגול שכינס שר החינוך לנציגי פילנתרופיה, תעשייה, היי טק, ומשרד החינוך וראשי מועצות, והוא באמת סיפר על דוגמה מרהיבה, גם של מתמטיקה 5 וגם פיזיקה – הוא הצליח לגייס מורים, והמורים האלה גם מגייסים תלמידים וגם שומרים עליהם.

אני חושבת שיש ערך מאוד גדול, שהמקצועות הללו ייכנסו בצורה נרחבת לנגב, גם בגלל שיש בהם ערכים חשובים של חשיבה רציונלית, אבל גם סיכויי השתכרות טובים יותר ומוביליות חברתית.

אמרתי את זה ועשיתי את זה בזמנו, לפני הרבה שנים. אמרתי את זה למנהלת הטובה של המחוז שלכם, שמגיעות לה הרבה מאוד מחמאות. אני רוצה לומר כאחד שניהל בית ספר 25 שנה: אין שום ספק שיש דבר אחד שסביבו נסוב הכול, וזה איכות המורה שנמצא בבית הספר. אני בזמנו הלכתי לאיש שכל חיי אזכור לו טוב – פרופ' שלמה הבא. הוא היה איש מקסים, שעבד באוניברסיטה בבאר-שבע. אמרתי לו: בבית הספר שלי יש שמונה חבר'ה שניגשים לפיזיקה 5 יחידות. אומר לי: מה אתה רוצה? אמרתי: תבוא. כמובן שריפדנו את זה עם שכר. באתי למשרד החינוך, אמרתי: רוצים שיבואו מורים טובים לפריפריה? צריכים לתת חוזים אישיים. שלמה הבא הגיע – אברהם ברוש, נכון? אני זוכר אותו – הילדים שלו למדו. הגיע, וראו זה פלא – אחרי שנתיים 40 חבר'ה ניגשו ל-5 יחידות פיזיקה.

ברשותך אדוני היושב-ראש, לפעמים אני יושב ורואה גיוס מאמצים וניסיונות לחשוב מחוץ לקופסה, שזה טוב וחשוב, אבל בסופו של דבר, מהניסיון שלי ושל ידידי אבי ביטן פה מאופקים – שהיינו מורים הרבה שנים – איכות המורים היא הדבר החשוב ביותר.

לכן אני תמיד מציע למשרד החינוך – אפשר לדבר ולעשות המון דברים. אם יש ריכוז מאמץ, במקום שיהיו במשרד החינוך 500 חוזים אישיים, שבמשרד החינוך יהיו 1,500 חוזים. מורים טובים כמו אלה שיושבים לידך, יגיעו ללמד בירוחם, במצפה רמון, אם מדינת ישראל תדע להעריך את זה שהחבר'ה האלה הלכו ועשו תואר ראשון ושני ודוקטורט, ורוצים לבוא למקומות מרוחקים, ללמד בהם. המאמץ הקטן, שהמורים האלה לא יקבלו שכר של 6,000 שקלים כי הם לא יגיעו, ובטח לא עם המשפחות שלהם, ולמורים האלה, כמו לאנשי משרד הביטחון, צריך להכין ארגז כלים.

כמו שעשו לרופאים.

אני אומר תמיד – כשרציתי לקבל מורים, וראיתי את זה עם קציני צה"ל, הגיעו המורים ואמרו לי: אם אתה רוצה שנבוא עם המשפחה – האם יש לך רופא ב-24:00 בלילה? האם יש גננות טובות בגנים? האם בשעות הפנאי יש לילדים מה לעשות? האם יש תיאטרון בדימונה? האם יש סינמטק בדימונה? לכן העסק הזה מאוד-מאוד מורכב, אבל בראש ובראשונה אני חוזר לדבר הזה, גברתי המפקחת – מורים.

אני בשיח עם מנהלת המחוז, וחבל שהיא לא פה. בעיניי היא אחד הדברים הטובים שיש במערכת החינוך, למה – כי היא מתמודדת עם אתגרים. יש מקומות אחרים, שאין בהם אתגרים. להיכנס לתוך מערכת החינוך במגזר הבדואי, ולעשות שם עליות משמעותיות שנה בשנה – אני רק יכול להוריד את הכובע בפניה. סליחה שהייתי פתטי קצת בסוף...

יש לנו רבע שעה בדיוק, כולל סיכום, אז מורים צעירים, בבקשה.

גם עפר.

אני באתי לשמוע.

שמי דרור חרוש. אני במקור מקיבוץ רעים. אני מלמד באופקים. אני מלמד י', י"א, י"ב. אם אני חולה, אין פיזיקה בבית ספר באותו יום. אני מחזיק את המגמה מאל"ף ועד תי"ו. אנחנו תמיד צוחקים, שיש תיאום מצוין בין המורים לבין הרכז... אבל זה לא צחוק, כי רק בסוף שנה שעברה עזב מורה למדעים – לא כי לא היה לו לא טוב; לא כי לא היתה לו סביבה עוטפת או כי הוא לא אוהב ילדים; הוא אמר: יש לי משפחה, יש לי ילדים, ואין לי בית שירשתי, ואני לא יכול לפרנס את המשפחה ככה.

אני יכול לספור את המורים למדעים בבית ספר באופקים על יד אחת, ומזה אין תוכנית או רפורמה שיכולה להוציא אותנו. בלי תגמול, במיוחד בנגב, למורים, הם לא יבואו, ואלה שבאו מהרצון הטוב או מתוכניות חותם, שנותנים להם כל מיני בונוסים מסביב – כשזה נגמר, הם מבינים שהובלנו אותם יפה מאוד לביצה, והם הולכים. זה דבר אחד.

דבר שני, אני למדתי בבית ספר, ולי היתה הרבה בחירה בין מגמות, כשעליתי לכיתה י'. יכולתי לבחור פיזיקה, כימיה, קולנוע, עיצוב, גיאוגרפיה – רשימה מאוד ארוכה, וזה כי בית הספר שלנו הוא אזורי.

כי זה בית ספר קהילתי שלא מחפש ציונים אלא מחפש להוציא בני אדם. לכן גם כשהיו חמישה ילדים במגמה מסוימת, המועצה שמה את הכסף לעשות את זה.

בדיוק. אני מלמד היום באופקים. אין תלמיד אחד בכיתה שלי, שבחר פיזיקה. מכריחים, מי שרואים שמשקיע, ללמוד פיזיקה, ומי שלא משקיע, הולך למגמת קולנוע, וזהו. אף אחד לא בוחר את המגמה שלו. יש שם שלוש מגמות. מי שנופל מפיזיקה, שמים אותו בכימיה, ואני מתמודד עם זה יום-יום.

להיות מורה זה דבר אחד, ולהיות בייביסיטר זה דבר אחר, וכשמכריחים את הילדים לבוא למגמת פיזיקה, זה הופך לגנון.

זה שיח שצריך לקיים בבית הספר שלך, היות שבדקתי את זה, ואני בא עם נתונים. בתי הספר התיכון בנגב מצטיינים היום במניפת אפשרויות שנותנים לילדים שלהם. זה מדהים. כל בית ספר בבאר-שבע וכל בית ספר בירוחם וכל בית ספר באילת וכל בית ספר בדימונה. המניפה שהוא נותן מבחינת מקצועות הגברה של 5 יחידות – נמצא פה מאיר, והייתי אצלו בתיכונים – היא מדהימה. נקודתית צריך לבדוק מה קורה.

יושב שם אבי, מנהל אגף החינוך. אולי יתייחס לנקודה הזאת, כי בחלק מהמקומות כן יש התופעה. אני יכול להצביע על עוד ישוב שאני יודע ששם יש בעיה גדולה, אבל שוב – צריך להירתם בכוחות המקומיים – ראש הרשות, מנהל האגף ומנהלת המחוז, כי שם יש מקום להשקיע מאמץ ולהביא מורים למתמטיקה ולדאוג שהתחרות תישאר שם.

המורה הצעיר השני.

אני רנאל זיסו. אני מלמד בירוחם מתמטיקה שלוש שנים. שנה הבאה אני עובר לאופקים, ללמד יחד עם דרור בבית הספר.

למה שחררו אותך מירוחם?

אנחנו מתוכנית קדם עתידים. אנחנו בוגרי התוכנית, והגענו לאזורי הפריפריה דרך הצבא. זה דרך עתודה. התוכנית הנפלאה הזאת נסגרת, לצערי הרב.

עתידים לא נסגר.

עתידים להוראה.

למה?

תקציבים.

הצבא שם עכשיו פחות על תוכניות לאומיות.

סליחה שאני מתערב – אני בא מדיון בוועדת חוץ וביטחון – ויהיה לנו עוד דיון בשבוע הבא – שעוסקים במעטפת של מעבר צה"ל דרומה, וזה מתחבר – על כמה כסף מדובר?

בעתידים להוראה? אני לא יודע.

כי עתידים לשלטון המקומי ממשיך להתקיים, ואני נותן שם הרצאות כמעט כל שלושה חודשים.

קדם עתידים זה תוכנית שאני מרכז כרגע בירוחם, בבית הספר שאני מלמד, וגם אני הולך לרכז שנה הבאה באופקים. זו תוכנית שמתקצבת ונותנת, והתלמידים מקבלים מענה. התלמידים המצטיינים מקבלים תגבורי העשרה אחר הצהריים. יש קושי של מי שיעביר אותם – אין מורים שיכולים להגיע לאזור. זו בעיה של הסעות. אני מלמד בירוחם, ומורים לא רוצים להגיע מבאר-שבע לירוחם. כנ"ל גם באופקים.

התוכנית של קדם עתידים ממשיכה לעבוד ולתת מענה, אבל עתידים להוראה נסגרת, והסיבה לכך – תקציבים. צריך לשלם משכורות גם לאורך השנה – שירות סדיר, שירות קבע אחר כך, והצבא מעניק תואר ראשון, תואר שני, תעודת הוראה.

כמה במחזור שלכם היו?

כעשרה.

שתבינו – הצבא מתמודד במעבר צה"ל דרומה, ובעיקר, כפי שאתם יודעים, יש קריית ההדרכה, אבל גם הולך לעבור אמ"ן והתקשוב. השכל של צה"ל הולך לעבור דרומה. הוא מתחבט עם זה שהאנשים האלה, שבסופו של דבר הם אנשים מפונקים – אני אומר לא במובן שלילי – אלא יש להם הצעות בשוק האזרחי וכן הלאה – לרבים מהם לא קל לעבור דרומה, אנסח את זה כך.

הפתרון של להביא אנשים מהדרום, או חלק מהאנשים שיבואו מדרום – זה נשמע כל כך טבעי, ולעזור להכשיר אותם – זה כבר נהיה חלק מהדבר הזה. אני אעלה את זה בחוץ וביטחון. אנחנו נטפל בזה.

אולי רק כמה מילים על תוכניות שמשרד החינוך עושה כדי שהמדעים יגיעו- - -

הדיון היה צריך להסתיים ב-12:00. מאיר אומר: תגנוב חמש דקות. אמרתי: כבר גנבתי עשרים... דקה, בבקשה.

תיכון וירטואלי במתמטיקה ופיזיקה 5 יחידות, וכימיה ברשת גם 5 יחידות, מגמות שיכולות להיכנס לפריפריה בלמידה מרחוק. חבל שלא יגיעו.

את לא יודעת – היינו בדיון בביקורת המדינה. את לא יודעת שבערבה ובאילת יש בעיה של תקשורת. אין פס רחב שמגיע לשם. אין אינטרנט, אין טלוויזיה ואין טלפון.

מתנדבים, מהנדסים שמגיעים מהתעשייה הקרובה לכיתות, ללמד יחד עם מורים. ביקורים במוזיאונים זה קריטי, ופה ההסעות זה אבן הנגף. חשוב להכניס.

שיעורים פרטיים מקוונים – שוב, אחת הדרכים שאנחנו מתמודדים עם המרחק זה באמת גם פיתוח מקצועי למורים שהוא מקוון וגם שיעורים מקוונים, אז תשתיות זה מאוד חשוב.

יש תקצוב דיפרנציאלי מבחינתנו, מבחינת משרד החינוך, לנגב. כל הצטיידות המעבדות נותנת עדיפות למעמד סוציו אקונומי ולפריפריה.

יש עוד דוגמאות, אבל אלה הדברים המרכזיים.

תודה.

הייתי רוצה לשמוע את פרופ' אבי בסר – אל"ף, כי הוא תושב דימונה וגדל אתי. חשובה, עמרי ואבי, התוכנית שמתנהלת אצלכם של המגזר הבדואי. חשוב לשמוע. בבקשה.

קודם כל אני שמח שיש לי פרוטקציה ושאני זוכה לדבר בוועדה למרות שהגעתי רק עכשיו...

התוכנית שלנו, שער לאקדמיה, פותחת את השער לסטודנטים וסטודנטיות בדואים ובדואיות לכלל מחלקות המכללה שלנו, ספיר. המילה מכינה אינה טובה לאנשים שרוצים להתקדם. פעם זה היה "תקדם", שזה היה מכינה – שזה גם תוכנית קידום מיוחדת, אבל זה גם להתקדם. היום זה שער לאקדמיה. הם מגיעים, מקבלים בצורה אינטנסיבית לימודי עברית- - -

למה צריך את התוכנית הזו?

התוכנית הזו היא חשובה, כי היא מספקת, מעבר לעניין שהיא עושה סוציאליזציה, ומאפשרת כניסה רכה, ונותנת מיומנויות וכלים להיכנס לתוך האקדמיה – היא גם מאפשרת רוב הזמן ללמוד קורסים שהם אקדמיים בצורה מדורגת, ולהיכנס יותר חלק. היא גם מאפשרת לסטודנטים להכיר את המרחב, לעשות טעימות אקדמיות, וגם לא מסלילה אותם מראש לרב-תחומי או הוראה, אלא פותחת את האפשרות.

מה גודל הפער ההתחלתי שהם באים אתו?

סטודנט בדואי בא – לא נעים לומר – בלי אף שפה: לא עברית, לא אנגלית, לא ערבית.

הקושי המרכזי הוא קושי של שפה. צריך לשים את הדברים על השולחן.

מה, הוא למד בשפת הסימנים?

הוא למד בערבית. בעוד שהערבית הבדואית הדרומית היא אחת, המורים רובם מהצפון, כך שהבלבול בערבית כבר מתחיל שם. עברית חלשה מאוד. אגב, האנגלית לפעמים יותר טובה מהעברית. העברית ברמה מאוד חלשה. זה נובע ממערכת החינוך. זה נובע מזה שהטלוויזיה – אם פעם היה ערוץ אחד, טלוויזיה בעברית, היום רואים טלוויזיה בערבית.

אבל זאת ועדת חינוך של כולם, אז אני מציע לחזק את האנגלית ואת המתמטיקה לכולם. זו לא בעיה של אוכלוסייה אחת.

אבל התוכנית הזו, אם בעבר סטודנט בדואי אצלנו – בממוצע, תמיד יש חריגים – כ-20% היו מסיימים את התואר, והיה לוקח להם חמש-שש שנים, התוכנית הזו הורידה את הנשירה באופן דרמטי. למרות שאנחנו מוסיפים שנה – התוכנית ארוכה בשנה מהתוכנית הרגילה – היא למעשה קיצרה את משך הלימודים, העלתה את הציונים. זו השקעה אדירה של המכללה ושל המדינה במעטפת אישית.

משרד החקלאות אתכם?

כן. אנחנו באים למל"ג, כועסים עלינו – בצחוק – כי הם טוענים שזו התוכנית הכי יקרה בארץ פר סטודנט, אבל בלי זה, זה לא יכול לעבוד.

אז תגיד להם שאתה הכי זול פר קפיטה לתלמיד. תעשה את הממוצע.

יותר מזה – בסופו של דבר, מכיוון שהאלטרנטיבה של הסטודנטים האלה הרבה פעמים זה ללמוד בחברון, בטווח הארוך זה זול מאוד למדינת ישראל.

כמה זה צימצם את הנשירה?

מ-70% ל-30% בערך.

תודה רבה. אני מסכם. אני יודע שהיו עוד כמה אנשים שרצו לדבר, אבל אנחנו חורגים מכל לוח הזמנים, וב-12:00 התחיל דיון על התעשייה בנגב בוועדת הכלכלה.

קודם כל, אני רוצה להודות למאיר ולטלי שהרימו את היום, ואנחנו מתרוצצים. כמה נקודות: אחת, לגבי חזון הנגב. המחוז הוא מאשדוד עד אילת. זה 80% מקרקעות מדינת ישראל. זה הפוטנציאל הגדול ביותר שיש. אנחנו דנים היום לרוחב כמעט כל הנושאים המהותיים ביותר שצריכים לעשות אזור שלם למרכז של מדינת ישראל. לא אתחיל ב – קפלו את המפה של מדינת ישראל, ותראו איפה המרכז של מדינת ישראל – כולנו מכירים את הטריקים האלה. אני לא שם.

מי שרוצה לבוא ולהבין שבמדינת ישראל הולכים להיות עוד 5 ו-6 מיליון אזרחים תושבים בתוך המדינה, אין להם איפה ליישב אותם במרכז הארץ, והמדינה צריכה להתכונן ולעשות את זה בנגב. זה המקום היחיד. אבל כפי שאמרתי, לא ניתן להביא את הים לנגב, אבל אפשר להביא תרבות וחינוך ותשתיות והרבה מאוד דברים, שבסופו של דבר המשפחות הצעירות יחליטו להתיישב בנגב, ולא משנה איפה בנגב.

בסיסי צה"ל זה עוגן – לא מטרה. זה עוגן שצריך להביא את האנשים. יחד עם זאת, יש סתירה ניהולית בתפישה של מדינת ישראל. אי-אפשר קודם כל להביא רכבת, כי אז אנשים לא באים לגור הם ב-58 דקות נוסעים ומגיעים לבאר-שבע, ואין שום סיבה שיישארו לגור בבאר-שבע. לכן צריך לשים את התשתיות של החינוך ולסגור פערים, לשים כל מה שאנחנו יודעים בדיור, ולעודד את המשפחות האלה להגיע לשם.

יש המון נושאים, אבל אם רוצים להזיז משהו – תמיד הייתי אומר למנהלים: קחו שני נושאי שאתם רוצים לקדם, ורוצו אתם. אי-אפשר לקחת את כל עשרים הנושאים שאמרתם, כי לא נצליח, אלא ניפגש פה שנה הבאה וזהו.

לגבי מכללת ספיר, אנחנו רוצים שהמכללה – תהיה לה זרוע כמעט בכל מקום בדרום – מה שהיום לא מתאפשר. נלך על זה, כולל הפר קפיטה, שנראה לי הזוי לחלוטין. אין לזה שום היגיון, ונילחם על זה.

עתודה להוראה – נילחם על זה, כי בלי עתודה להוראה, אין באופקים ואין בירוחם ואין בשום מקום כנראה, עתודה כמוכם, שמעל הכול אתם בני אדם. זה מה שחשוב לי. אני רוצה לראות מורים שהם בני אדם, שמחנכים לא רק 5 יחידות מתמטיקה אלא להיות בן אדם. אין 5 יחידות להומניות ולהיות בן אדם. הלוואי שנעשה את זה.

אם אפשר שתחברו ליועצים של עופר. הוא יטפל בזה בוועדת החוץ והביטחון.

ניקח את זה על עצמנו. תגמול מורים לנגב זה עוד נושא שאנחנו רוצים לקחת. אני חושב שאם נצליח לעשות את זה, עשינו המון ביום הזה.

אני רוצה להזכיר לכל מי שמייצג פה את משרד החינוך – זה התקציב השני הגדול ביותר בתקציב המדינה. לא יכול להיות שאנחנו דנים פה בסוף ב-10 מיליון שקל לפה או לשם, שיכולים לשנות את כל המרחב עצמו. על מה אנחנו מדברים? אנחנו צריכים אתכם מבחינה מקצועית, שתילחמו. אנחנו ניתן לכם מתוך הכנסת את כל העזרה שאנחנו יכולים לתת. בסוף אנחנו חברי כנסת – לא ממשלה, אבל נלחץ, כי חשוב לנו הנגב.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:25.