הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 70

מישיבת הוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי

יום שלישי, י' בתמוז התשע"ז (04 ביולי 2017), שעה 10:30

צמצום פערים בחברה הבדואית - אתגרים והזדמנויות במימוש תוכנית החומש למגזר הבדואי בנגב (החלטת ממשלה 2397)

חברי הוועדה: מכלוף מיקי זוהר – היו"ר

אכרם חסון

רפרנטית מים באג"ת, משרד האוצר - רעיה עדני

מרכזת בכירה תקצוב רשויות מקומיות, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים - קרן כץ

מנהל תחום בכיר כלכלי חברתי רשות הבדואים, משרד החקלאות - הרשות לפיתוח ההתיישבות הבדואית בנגב - יריב מן

דוברת הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנג, משרד החקלאות - הרשות לפיתוח ההתיישבות הבדואית בנגב - רוני ניב

דוברות רשות הבדואים, משרד החקלאות - הרשות לפיתוח ההתיישבות הבדואית בנגב - סאלם ויקילי

ע.משנה למנכ"ל, משרד הבריאות - מרים גראשי כהן

קמ"ד תכנון באג"ת, המשרד לביטחון פנים - רענן בודנרו

ס' ראש מנהלת לחברה הערבית, המשרד לביטחון פנים - אבשלום פלד

מנהל תחום עיר ללא אלימות, המשרד לביטחון פנים - גונן ירום

מלווה-חטיבת הדוברות-מ"י, בטחון פנים - שבתי גרברצ'יק

מרכז בכיר תכנון ובקרה החברה הבדואית בנגב, משרד החקלאות ופיתוח הכפר - בני צרפתי

מנהלת אגף גליל-פיתוח הנגב, משרד לשת"פ אזורי - טליה עמר

מנהלת בכירה מחזור, משרד להגנת הסביבה - קרן גורין

ראש עיריית רהט וראש פורום הרשויות הבדואיות בנגב - טלאל אלקרנאווי

סגן ראש עיריית רהט - עאמר אלהוזייל

חבר מועצה, מועצת הנגב - אורי פרידלנד

מנכ"ל מועצת הנגב - יוהן אטלן

פעיל, מועצת הנגב - רמזי אלטורי

חוקר, מכון ולקני - ארנון דג

רגבים - יכין זיק

משנה לנשיא לעניינים אקדמיים, מכללת ספיר - אבי בסר

דוברת, מועצה אזורית תמר - עפרה גזית

עוזר ראש המועצה, מועצה אזורית תמר - שחף חומרי

מנכלי"ת, ארגון שומרי משפט - אילה לוי

חברת סגל במרכז מנדל בנגב, מרכז מנדל למנהיגות בנגב - נועה מילמן

מנהלת מרכז מנדל למנהיגות בנגב, מרכז מנדל למנהיגות בנגב - עדי ניר שגיא

חברה, נשים עושות שלום - נחמה הילמן

יועץ, שתי"ל - שמוליק דוד

רכז התישבות, תנועות ההתיישבות - עמיצור דמרי

בטרם-המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים - מג'די עיאשי

אנליסטית - קרן רז

יו"ר הפורום - עדיסאן אבו עבדון

חברה בתנועה נשים עושות שלום - נעמי רגב

נשים עושות שלום - שלומית רדאי

נציגה, עמותת חינוך לפסגות - צופית גורדון

מנכלי"ת, עמותת חינוך לפסגות - חנה דורסמן

סמנכ"ל ארגון בטרם, מלכ"ר - גלית גלעד

ראש מועצה אזורית בני שמעון, ראש מועצה אזורית - סיגל מורן

מוזמן/ת - אלטורי חליל

מוזמן/ת - מחמד אלקרנאווי

מוזמן/ת - חיים כהן

מוזמן/ת - אורי פינטו

מוזמן/ת - ניב דומני

שדלן/ית (גלעד יחסי ממשל ולובינג), מייצג/ת את בטרם - אבישג שחם חדד

שדלן/ית (פוליסי בע"מ), מייצג/ת את חינוך לפסגות - עידית שבתאי סידיס

אריאלה אהרון

הדס צנוירט

צמצום פערים בחברה הבדואית - אתגרים והזדמנויות במימוש תוכנית החומש למגזר הבדואי בנגב (החלטת ממשלה 2397)

שלום וברכה, אני מתכבד לפתוח את הוועדה לצדק חלוקתי ושוויון חברתי לציון יום הנגב. הנושא שלפנינו היום: צמצום פערים בחברה הבדואית - אתגרים והזדמנויות במימוש תוכנית החומש למגזר הבדואי בנגב.

ראשית, המגזר הבדואי הוא חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. חלק גדול ממנו גם משרת בצבא ההגנה לישראל, שווה זכויות וחובות מלאים פה במדינת ישראל. אנחנו רוצים שהחברה הבדואית תשתלב בחברה הישראלית בצורה הטובה והחיובית ביותר, ומצד שני, מצפים מהחברה הבדואית, לעמוד בכל הדרישות ובכל דרישות החוק של מדינת ישראל. אנחנו יודעים שחלק גדול מהחברה הבדואית אכן עושה את זה, ויש מיעוט מסוים בחברה הבדואית, שלא כל כך עושה את זה. לכן אנחנו רוצים לומר – מצד אחד, אנחנו דורשים חובות ועקרונות מאוד-מאוד ברורים, אבל מצד שני, אנחנו נותנים את הזכויות השוות, נותנים את ההזדמנות השווה, נותנים את הכלים, כמו שאנחנו צריכים לתת לכל אזרח במדינת ישראל. זו מהות של דמוקרטיה – זכויות וחובות שוות לכולם. לכן אנחנו רוצים גם לכנס פה היום את הדיון.

נשמע מגוון רחב של קולות. אנשים ידברו בהקשרים הללו, ויסבירו, כל אחד מנקודת מבטו, מה המצב כרגע, ואיך אפשר לקדמו. נתחיל לשמוע את הדוברים. ראשון הדוברים, משרד החקלאות, יריב מן, בבקשה.

בוקר טוב. קודם כל, תודה על עצם קיום הדיון הזה. אני חושב שזה דבר חשוב מאוד. אני מודה לחבר הכנסת ולראש הוועדה על זימון הדיון ולאנשי מועצת הנגב, שמעלים את זה על סדר-היום הציבורי. אני מבקש להודות למר טלאל אלקרנאווי, ראש פורום ראשי הרשויות הבדואים בנגב, שדוחפים ומעלים את הנושאים של הצרכים של החברה הבדואית בנגב מול הממשלה יום-יום, שעה-שעה, וגם להודות לגב' סיגל מורן, ראש מועצת בני שמעון, שמכבדת אותנו פה.

אנחנו מדברים על החלטת ממשלה שעברה בפברואר 2017, לפני כחמישה חודשים, שהיא ממשיכה החלטת ממשלה קודמת, שכוללת את התוכנית לפיתוח כלכלי-חברתי ביישובי הבדואים בנגב. למה אנחנו עושים החלטה כזאת – אז קודם כל, שר החקלאות, חבר הכנסת אורי אריאל, יחד עם שר האוצר, הובילו את ההחלטה. ההחלטה מתבססת על עצם העובדה שאתם יכולים לראות אותה פה בשקף – כל הרשויות הבדואיות בנגב ממוקמות באשכול סוציו אקונומי 1, כלומר אין אף רשות ערבית אחרת בארץ, שנמצאת באשכול הזה, מה שאומר שהצורך בהשקעת משאבים של מדינת ישראל לטובת האוכלוסייה הבדואית הוא ברור, הוא רציונלי, הוא מובן, אין על זה ויכוח, וזה מהלך שחשוב לא רק לחברה הבדואית בנגב אלא לאוכלוסיית הדרום ובכלל למדינת ישראל.

מבחינה דמוגרפית, החברה הבדואית היא חברה צעירה מאוד. אני לא אתעכב על הנתונים, אלא אני רוצה להציג לכם את ההחלטה, כי אנחנו רואים בבקרה של הכנסת עלינו הממשלה דבר מאוד-מאוד חשוב, שגם מזרז אותנו המשרדים לעמוד במטרות. אז כולנו יודעים שמבחינה דמוגרפית, האוכלוסייה הבדואית היא אוכלוסייה צעירה. אפשר להסתכל על הנתונים של החינוך, למרות שזה לא נושא הדיון שלנו. אני לא רוצה להתעכב על כל המספרים, אבל אתן מספר אחד קטן שמגלם את הכול – כמה תלמידי י"ב כל שנה מהחברה הבדואית מסיימים 5 יחידות מתמטיקה. מתוך 5,600 בוגרי י"ב, רק 80 עושים 5 יחידות מתמטיקה. זה 2% מהאוכלוסייה לעומת החברה הישראלית הכללית, שנדמה לי שזה מגיע לאזור 12% או 13%. זה אומר הכול, כלומר הפער שקיים בחברה הבדואית בנגב הוא לא רק אל מול האוכלוסייה הכללית בישראל אלא גם בהשוואה אל מול האוכלוסייה הערבית בישראל. זה בעצם אחד הזרזים שהוביל את הממשלה להקצות את המשאבים.

בתחומים של בריאות – תמותת תינוקות – הכול נתונים שנלקחים ממשרדי הממשלה. אין פה שום משהו שאנחנו ממציאים אותו. תוחלת חיים נמוכה יותר משל החברה הכללית. נגישות לשירותים. אני מקווה שעוד ניגע בזה – יושבת פה נציגת משרד הבריאות. מבחינת תעסוקה, יש מהלך מאוד גדול, וכולם רואים אותו, ומאמצים – בדמות אזורי תעשייה, אזור תעשייה עידן הנגב, שמשותף לבני שמעון, רהט ולהבים – דבר שמגביר את התעסוקה בנגב המערבי, אבל עדיין, במיוחד בנגב המזרחי צריך להמשיך להקצות שטחים לאזורי תעשייה, צריך להקצות סובסידיות למעסיקים, ליזמים. אנחנו רואים שיש פער מבחינת המועסקים – גם נשים וגם גברים. אתם יכולים לראות את ההשוואה של ההכנסה לנפש. כל הנתונים הללו הובאו על סדר-יומה של הממשלה, והם הסיבה להובלת ההחלטה.

מה החסמים שייחודיים בעבודה של פיתוח כלכלי-חברתי ביישובי הבדואים בנגב. קודם כל, קשיי נגישות. אנחנו מכירים את סוגיית תביעות הבעלות, שעדיין עומדת על סדר-היום של הממשלה ביחס שלה אל מול החברה הבדואית בנגב. יש מאמצים גדולים של יאיר מעיין, מנכ"ל הרשות לפיתוח והתיישבות הבדואים בנגב, שמביא פתרונות שלא היו קודם, ובעצם יוצא למבצע מאוד גדול של הקצאת מגרשים ושיווקים. אנחנו מקווים שזה יסייע גם בהיבט של נגישות וגם בהיבט של קורת גג, שזה הדבר החשוב ביותר.

יש פערים בתחום ההשכלה – ראינו אותם קודם. מספר האקדמאים מקרב החברה הבדואית הוא נמוך מאוד. יש תוכניות מאוד יפות, גם במכללת ספיר, תוכנית שער לאקדמיה, במימון הממשלה, ותוכניות אחרות, אבל צריך להגביר את מספר הלומדים. החלטת הממשלה החדשה תקצה – רק לסבר את האוזן – 110 מיליון שקל לטובת שילוב של צעירים וצעירות בדואים רבים במוסדות ההשכלה הגבוהה בדרום. כמובן, יש חסמי תרבות ושפה. אם היתה נמצאת פה הגב' אמירה חיים, מנהלת מחוז דרום של משרד החינוך, היתה מספרת לכם שהילד הבדואי בעצם נדרש ללמוד שלוש שפות – גם נדרש ללמוד עברית, גם אנגלית, וגם הוא צריך להסתגל לשפה הערבית הספרותית, שהיא פחות שגורה בדרום. אז יש פה מכלול שלם של חסמים שהחברה הבדואית מתמודדת אתה, והתפקיד שלנו כממשלה, הוא לאפשר את ההזדמנויות, ולאפשר להם למצות את הפוטנציאל חרף החסמים האלה.

אנחנו בנינו החלטת ממשלה יחד עם משרד האוצר, שהוביל אותה, יחד אתנו, שהתבססה על החלטת ממשלה קודמת 3078, 1.2 מיליארד שקל. משרדי הממשלה הוכיחו שיכולים ליישם את התקציבים ולבצע פעילות. לא הגענו לכל המטרות שרצינו, אבל שורה שלמה של דברים הצלחנו לעשות, ותכף נראה אותם. ההחלטה הקודמת התייחסה לשורה של נושאים – אני לא רוצה להתעכב עליה; אני רוצה לעבור להחלטה החדשה, אבל רק כדוגמה – דברים והישגים שהיו בהחלטה, ושהם בסיס להחלטה החדשה – הקמה של מרכזי ריאן, מרכזי הכוון לתעסוקה של משרד העבודה בכל ישובי הבדואים בנגב. אזורי תעשייה – דוגמה לזה זה עידן הנגב, שעולה ומשגשג, מפעלי עוגן גדולים – סודה סטרים, קרגל, שעיקר המועסקים בהם הוא מקרב החברה הבדואית בנגב. הדרישה שלנו ממשרד העבודה ומריאן – אנחנו רוצים לראות בדואים ובדואיות משתלבים בהנהלה – לא רק בפס הייצור. אנחנו רוצים לראות אותם חלק מהמפעל בכל שדרות הפעילות והעבודה.

תחבורה ציבורית – חשוב לסבר את האוזן: עד החלטת הממשלה 3708, שעברה בשנת 2012, לא היו קווי תחבורה ציבורית ביישובי הבדואים בנגב. גם עכשיו עדיין לא ענינו על כל הפער, לא סגרנו את כל הפערים, אבל קרו דברים שבהחלט נגישות של תחבורה ציבורית מסייעת להשכלה, מסייעת גם לתעסוקה.

פיתוח תשתיות תחבורה, חינוך – תוכניות למניעת נשירה ושיפור ההישגים הלימודיים. אנחנו מקווים שאנחנו מתחילים לראות את הפירות של הנושאים הללו, אבל עדיין יש לנו הרבה מאוד עבודה – חינוך בלתי פורמלי, מרכזי צעירים של המשרד לפיתוח הנגב והגליל, צמצום פערים, קבוצות ספורט. אלה דברים שהם בגדר הישגים. עוד לא הגענו לכל הדברים שרצינו.

התוכנית החדשה. מתוכנית שהיקפה היה כמיליארד שקל, בא האוצר והסכים להשקיע – וזה ראוי, יחד עם ראש הממשלה – והסכימו להקצות לבקשתנו, לבקשת שר החקלאות, 3 מיליארד שקל. למעשה שילשנו את היקף התוכנית, שתתמקד בחינוך, תעסוקה, תשתיות, והדבר אולי החשוב ביותר – חיזוק הרשויות המקומיות. אנחנו יודעים שללא החיזוק של אבן הבסיס, שהיא הרשות המקומית, הממשלה תמשיך לשפוך כספים, דברים יקרו, אולי חלק לא יקרו, אבל צריך להשקיע בתקציב הרשויות המקומיות עצמן. צריך לעודד את המנהיגות המקומית, ולבנות לה כלים כדי שהיא תוכל לדרוש אל מול הממשלה את הצרכים שלה, וגם לתת את המענים לציבור, שהיא ההנהגה הנבחרת.

מבחינת היעדים, צמצום פערים בין החברה לכלל החברה במדינת ישראל, לספק מענה לצרכים הייחודיים של החברה הבדואית בנגב. אנחנו משתדלים למצוא את הפתרונות, לתפור חליפות; לא לקחת, לא להעתיק פתרון שהתאים אולי בצפון, להעתיק אל הנגב. אנחנו רוצים להתאים לחברה הבדואית את מה שמתאים לה. רק כדוגמה, חברי הוועדה, מרכזי ריאן זה פיתוח שהיום מועתק לכל החברה בישראל, אבל צמח על רקע עבודה קהילתית שנעשתה בישובי הבדואים בנגב. וכמובן, חיזוק החוסן הכלכלי והחברתי של הרשויות המקומיות.

ברשותך, אני יודע שהתוכניות הללו טרם הוגשו, תוכניות שהיו אמורות להיות מוגשות. השאלה, למי אנחנו ממתינים בטרם נגיש אותן?

אדוני, ברשותך, אגיע להיבט התקציבי, שתוכל לראות את הפריסה התקציבית ואילו משרדי ממשלה שותפים. אם כך, אני טיפה לוחץ קדימה. אגיע לטבלה התקציבית. ההחלטה הזאת נשענת על החלטה 922 לחברה הערבית, אותה החלטה שהיקפה הכולל הוא 15 מיליארד שקל, שכמובן הוביל אגף תקציבים, אמיר לוי – אני לא צריך להכביר על כך מילים, והקצאה נוספת של מיליארד וחצי שקל, ייעודית ההחלטה הזאת.

לגבי החלוקה, דיברנו עליה קודם. חינוך ושירותים חברתיים – זה הפלח הגדול, אחריו רשויות מקומיות, תשתיות ותעסוקה. אלה תקציבי החינוך. ואומר משהו לשאלת ראש הוועדה – ההחלטה עברה ב-17.2.17. ב-18.5 קיימנו ועדת היגוי משותפת לכל משרדי הממשלה יחד עם ראשי הרשויות, שמשמשים בקרים עלינו, משרדי הממשלה. בוועדה הציגו כל משרדי הממשלה קודם כל, אילו פערים הם צריכים לצמצם מההחלטה הקודמת, ומה הם צריכים להשלים בהחלטה הזאת. אנחנו אחת לחצי שנה מחייבים את כל משרדי הממשלה להגיע לפורום בראשות שר החקלאות, שבו כל משרד נדרש להציג, מה התקדמותו, אבל לא רק ברמת תפוקות ותקציבים אלא גם מה התוצאות שהוא רוצה להשיג. אנחנו לא רוצים לדבר עם המשרדים ברמה של – למשל, נמצאת פה חברתי מירי כהן ממשרד הבריאות. הם הולכים לעשות תוכנית גדולה של צמצום הנגישות – מי כמוך מכיר, של פריסת שירותי חירום בדרום. אנחנו רוצים לא לדבר רק על כמה אמבולנסים נכנסו אלא כמה אנשים מקבלים את השירות הזה, בין אם הם תושבי החברה הבדואית ובין אם שכניהם תושבי ישובים היהודים בנגב, אבל אנחנו רוצים לעבור לדבר בתוצאות.

מרבית המשרדים הגישו לנו את התוכניות. חלק מהמשרדים שהגישו תוכניות, ביקשנו מהם לקחת חזרה את התוכניות משולחן הדיונים, ולבוא עם תוכניות טובות יותר. אנחנו רוצים לראות פה השקעה גדולה של המשרדים. אנחנו רוצים לרתום את המשרדים למהלך הזה.

מה עם דיווח?

אמרנו – הדיווח ב-18.5 אצל שר החקלאות, כל המשרדים הגיעו לשם יחד עם ראשי הרשויות ומסרו לשר דיווח, והציגו את התוכניות שלהם. החלטת הממשלה קובעת שאין תקצוב ללא דיווח שלהם על ההישגים שלהם. אם בשנה מסוימת הם לא עומדים בהישגים, הם לא יקבלו את התקציב לשנה שאחריה. זה רמת הבקרה שלנו עליהם.

תודה. טלאל אלקראנווי, ראש עיריית רהט וגם ראש פורום הרשויות הבדואיות בנגב, בבקשה.

שלום. אני מברך על המפגש הזה ועל הכנס הזה. כנס הנגב הוא חשוב. מי שיזם את הכנס הזה, ותוך כדי כך לקח את הנושא של האוכלוסייה הבדואית בחשבון, גם יבורך. אני בעד לדבר, אני בעד דיאלוג, אני בעד שניפגש ונעלה את הנושאים, ולא בעד שנגיד: לא, ונחרים. אני לא מקבל את זה.

יחד עם זה, הנושא של הנגב הוא חשוב. פתרון בעיית הנגב והצמחת הנגב ופיתוחו בלי פתרון בעיית האוכלוסייה הבדואית – לעולם הנגב לא יתקדם. בנגב יש 260,000 תושבים בדואים, למי שלא יודע. 50% מהם מתחת לגיל 17. יש פה סיכוי גדול, ויש פה גם סיכונים גדולים. לצערנו הרב, משך 70 שנה מצבה של האוכלוסייה הבדואית הולך ומחמיר מיום ליום. אנחנו לא מפרי חוק, אנחנו לא עבריינים. אנחנו אזרחים נאמנים למדינה, ורוצים לקבל את הזכויות שלנו בזכות ולא בחסד.

המצב היום זועק לשמיים. 100,000 תושבים בדואים עדיין חיים בפזורה, וראינו אתמול בחום הזה, שעדיין 100,000 תושבים נמצאים בגיהנום – לא מים, לא חשמל, לא קורת גג. ומצפים מהאוכלוסייה הבדואית – נאמנות, לויאליות, הם לא בסדר. קודם כל מי שלא בסדר זאת מדינת ישראל, שקיפחה אותם במשך 70 שנה, ולא ראתה אותם על המפה.

בתוך זה יש 160,000 תושבים בדואים שחיים בתשעה ישובים, שתי מועצות אזוריות ושבע מועצות מקומיות. עיר יחידה, רהט, שמונה היום כ-70,000 תושבים. העיר השנייה בגודלה בנגב, במצב סוציו אקונומי 1, ברמות כלכליות קשות. זאת העיר. זאת התוכנית 3708 ב-200 מיליון שקל, ויש עכשיו תוכניות 2397, עם 3 מיליון שקל.

והמבחן של התוצאה הוא המבחן, לאן אנחנו רוצים את האוכלוסייה הבדואית – האם היא תהיה חלק מפיתוח הנגב, או בעצם כל הזמן נמשיך ונאשים אותם בדברים שליליים?

המצב הסוציו אקונומי – דיבר עליו. אין לי מה להוסיף עליו. מצב החינוך – רק 4% יש להם תואר ראשון, מהאוכלוסייה הבדואית. זה אומר הכול. כשאנחנו באים כראשי רשויות, ואומרים: אנחנו לא המסכנים ולא הבכיינים, ולא רוצים טובות מאף אחד. אנחנו מובילים, כדי להתקדם ולהתפתח, ולרצות מקומנו במרחב הנגב – יש עדיין חסמים שלא תלויים בנו.

כאשר מדברים על אקדמיה, וצעיר או צעירה בדואים, וכיום המהפכה בכיוון הצעירות הבדואיות שרוצות ללמוד באקדמיה, ואין להן היכולת לשלם את שכר הלימוד באוניברסיטאות או המבחנים הפסיכומטריים, אלה שצריכים לעבור אותם – יש פתרונות. הולכים ללמוד ברשות הפלסטינית. אין מה לעשות. כ-3,000 סטודנטים בדואים כל בוקר נוסעים לרשות הפלסטינית, ללמוד שם.

בעיניי זה דבר גרוע מאוד.

בעיניי זה הפתרון למצב שמדינת ישראל לא רוצה להכיר במכללה אקדמית, שאני מוביל אותה יחד עם חבריי, שנמצאים פה, סגני ראש העיר וסיגל. אני מוביל את זה מאז שנת 2000.

אדוני, אני חייב לומר שמרגע שאנחנו כמדינה לא נותנים מענה, אני יכול להבין את ההחלטה.

אין מענה, אדוני.

אבל – ואבל גדול – אנחנו צריכים להבחין בסוגיה מאוד-מאוד פשוטה. הבדואים הם חלק ממדינת ישראל, הם אזרחי ישראל, הם אזרחים שווי זכויות. אין להם מה לחפש אצל הפלסטינים. אם הם רוצים ללכת לפלסטינים, זו החלטה לא נכונה – זו עמדתי. פלסטינים זה לא חלק ממדינת ישראל. הם גרים וחיים פה, אף אחד לא אומר להם ללכת לשום מקום, אבל הם לא אזרחי ישראל. הבדואים הם כן אזרחי ישראל, וצריך לעשות הבדל משמעותי בעניין הזה.

יפה מאוד. לכן, אדוני היושב-ראש, תן לי את הפתרון. כאשר מתכוננת מכללה אקדמית דו-לשונית ברהט, בבני שמעון, בלהבים, שראינו את זה אנחנו כראשי רשויות, גם עידן הנגב, שכיום מעלים אותו – אנחנו יזמנו אותו עוד בשנת 2000, בקדנציות הקודמות שלנו. ראינו את החזון של עידן הנגב. ראינו שיש צורך להקים מכללה. כל המדינה יודעת מזה. יש ועדת היגוי. בראש חבר הנאמנים עמד שמעון פרס ז"ל, וכולם אומרים: אין מקום, יש מקום, הולכים להשקיע בשער לאקדמיה כ-120 מיליון שקל, לספיר, לאחווה, לבן-גוריון, ואנחנו אומרים: בואו נכיר במכללה אקדמית שתיתן מענה לאוכלוסייה הערבית בנגב, בצפון, בגליל, גם אוכלוסייה יהודית. אף אחד לא רוצה לשמוע את זה, ואז לא נשאר לי פתרון. אני רוצה תואר אקדמי, כדי להשתלב.

אני גם שואל את עצמי, מה תואר אקדמי שם שווה?

תואר אקדמי מוכר במל"ג, ואנשים שמסיימים שם מייד נקלטים – או בחינוך או בפסיכולוגיה או עובדים סוציאליים. בכל מקום הם נקלטים. התואר האקדמי מוכר. גם רפואה היום מוכר, וגם עוברים את המבחנים של משרד הבריאות- - -

גרוע מאוד.

לכן הצורך הוא היום להקים מכללה אקדמית מיידית במרחבי הנגב, שתיתן מענה לאקדמיה.

תוכנית ה-3 מיליארד שקל. אני גם אמרתי את זה, ואני אומר את זה לשר החקלאות. זו תוכנית שחלק גדול ממנה יישאר על הנייר. לא יתבצע ממנה – אולי 20%, מלבד מה שמיועד למוניציפלי. כל זמן שיש תביעת בעלות שלא מוסדרת – הן ביישובי הקבע והן ביישובי הפזורה, חבל לתכנן. חבל להשקיע כסף. כאשר העיר רהט, היום מדברים על חיבור הכביש רהט לכביש 6. יש תקציב של 25 מיליון שקל בהחלטה – 20, 25 – לא בהחלטה הזו; צוק איתן, הקודם. יש שם תביעת בעלות של כמה מאות דונמים, והמדינה באה ומציעה לאנשים פתרונות מעליבים. אז אנשים לא מוכנים להגיע לפתרון, אז לא יהיה חיבור לכביש 6, לא יהיה אצטדיון כדורגל, לא יהיה אזור תעסוקה או תעשייה חדש, שייתן פרנסה. כאשר אדם תובע 350 דונם, ומציעים לו מיליון וחצי או 2 מיליון שקל פיצוי כספי, אני רוצה לראות מי מאתנו מוכן לוותר על 350 דונם תמורת 2 מיליון שקל, שזה בקושי דירה בתל-אביב. וזה הפתרון שמציעים המדינה. אז לא יהיה לא אזור תעשייה חדש ולא חיבור העיר רהט לכביש 6.

והנקודה הנוספת – מצוקת הדיור. מדברים על משמעות הרשות לפיתוח הנגב. אגב, אנחנו ראשי הרשויות הבדואים עדיין נמצאים תחת ממשל ה- - - אנחנו נבחרים, אבל יש לנו בעל הבית. זה רק במדינת ישראל, הדבר הזה. קוראים לזה: הרשות להסדרת ההתיישבות הבדואית, והיא מתעסקת כמובן ברשויות. אנחנו נלחמים בזה, ולא ניתן לזה שיקרה, בשום פנים ואופן, כי אנחנו גופים סטטוטוריים, שנבחרנו על-פי דין, ולא ימונה מעלינו אף פקיד, אחרי שנעבוד – ימונו על אופקים, על בני שמעון – אין בעיה, אבל לא רק עלינו.

הנושא של תביעת הבעלות ונושא מצוקת הדיור. אחת הבעיות הקשות בתשע העיירות הבדואיות היא מצוקת הדיור. הזוגות הצעירים צועקים כל בוקר: רוצים קורת גג. ואנחנו מתכננים, כשבאים לעלות על הקרקע, יש תביעת בעלות. ובלי פתרון תביעת הבעלות, אין יכולת להתפתח בישובים הקיימים שלנו, כי התוכנית הזו מיועדת לתשעת היישובים. בלי פתרון בעיית תביעת הבעלות, לא נוכל לקדם – לא תעשייה, לא תעסוקה, לא אקדמיה, לא מצוקת דיור.

יחד עם זאת, אנחנו מובילים תקווה, והתקווה היא שיבוא מישהו, ויבין את העניין של תביעת הבעלות של הקרקעות, וימצא פתרונות. אנחנו לא לוקחים את הקרקעות ומעבירים אותן לסעודיה, אם מגיעים אתנו לפשרות, וזה נמצא בקו כחול, שאפשר לפתח על זה אזור תעשייה ומגורים ומסחר, ויגדיל את ההכנסות העצמיות של הרשויות המקומיות.

השקעה בחינוך. כאשר רשות מאוזנת במדינת ישראל משקיעה פר תלמיד 8,500 שקל, ורשות בדואית משקיעה 4,500, זה הפער, יריב. מכאן נובע הפער. והפערים ילכו ויגדלו.

עידן הנגב – אחת ההצלחות שאנחנו מדברים עליהן, אין ספק. סיגל ושמעון, רהט ולהבים – חשבנו על זה בשנות ה-2000, והיום קיימים שני מפעלים רציניים מאוד – סודה סטרים וקרגל. אתן לכם דוגמה. רהט, ההכנסות העצמיות שלה הן 16 מיליון שקל, ארנונה שזה 90% גבייה. שני המפעלים הללו לבד משלמים 8 מיליון שקל, ולראשונה אנחנו מתחילים להרגיש מה זה כסף שבא מתעשייה ומסחר. כאשר סכום כזה עובר בהוראת קבע, אתה מרגיש את ההבדל. 800 נשים מרהט יוצאות כל יום לעבוד בסודה סטרים. זה עושה מהפכה גם בתחום ההכנסות. לכן הנושא של ה-3 מיליארד שקל מחייב בראש ובראשונה החלטת ממשלה לנושא הסדרת תביעת הבעלות בתחום הקו הכחול. בלי זה חבל על ה-3 מיליארד שקל – אני מציע ששר האוצר יקבל אותם בחזרה, כי אין לנו מזה שום תועלת כלכלית.

ברשותכם, אני רוצה לעבור לנושא הישובים הלא מוכרים וצווי ההריסה, שכל יום אנחנו נתקלים בהם. רבותיי, אנחנו קיימים בישובים האלה מלפני קום המדינה. לא קמנו אתמול בבוקר. ואני מודע לזה שכל מי שעובר לנגב, ועמותת רגבים כל יום מצלמים אותנו הבדואים – פלשו והשתלטו על הנגב. אין לנו עניין להשתלט על הנגב; יש לנו עניין להשתלב בנגב. והישובים הללו, זה לא תורה מסיני להכיר בישובים שמונים 3,000 ו-2,500 ו-4,000 בני אדם. כמו שמכירים במושב של 250 ו-300 נפשות, להכיר בישובים כאלה. והמאבק הזה הוא מאבק קשה מאוד. כל יום אנחנו נתקלים בצווי הריסה. כל יום יש הריסות. ההריסות מרחיקות את האוכלוסייה, ולא מקרבות אותה. מי שלא יבין את זה, בסופו של דבר נמצא עצמנו במצב שלא נוכל להתמודד עם מה שקורה.

לכן הדרישה שלנו, שיהיה הסדר הוגן ומקובל, והכרה בישובים בדואים לא מוכרים, ולספק להם את השירותים הנאותים, ולהפסיק לתקופה מסוימת את ההריסות, עד שיהיו פתרונות. כאשר הורסים לבני אדם את הצריף ואת המבנה שקיים מלפני קום המדינה, לאן הוא ילך? אז אם המדינה מצפה לפתרונות – אנחנו פתוחים לפתרונות. אם המדינה לא רוצה – אין בעיה, נשכיר בתים בדימונה ובערד ובבאר שבע, ואז ישובים קטנים כמו אופקים ודימונה – ישובים מעורבים. אם זה מה שהם רוצים – אהלן וסהלן. אז נקרא לצעירים שלנו – בבקשה, קנו דירות בערד, באופקים, בבאר שבע, ו-100,000 תושבים בדואים יהיו מעורבים בישובים יהודים.

ברשותך, אני מצפה שתצא מכאן קריאה למינהל מקרקעי ישראל, לשר האוצר, שממונה על מינהל מקרקעי ישראל, לממשלת ישראל, להציע פתרונות לתביעת הבעלות ופתרונות על הישובים הלא מוכרים.

תודה, אדוני. בסופו של דבר חייבים להגיע להסדרה כוללת – אף אחד לא חושב שלא, אבל בהסדרה כוללת יש מחיר ששני הצדדים צריכים לשלמו – גם מדינת ישראל מן הסתם, תצטרך להקריב דברים מקודשים, כמו למשל מסירת קרקע בלי שום הבחנה. צריך להבין את זה. לא כזה פשוט למדינת ישראל, למסור קרקע או לתת קרקע או לאפשר שהייה בקרקע, שאין לה שום תב"ע ואין לה שום דבר מוכן, וצריך לעשות פעולות מרחיקות לכת מבחינת הליכי תכנון ובנייה; מצד שני, לא יהיה אפשר להשאיר את המצב על כנו. יצטרכו להתרכז אוכלוסיות שלמות באזורים מסוימים, במקום מסוים. אי-אפשר לייצר 50 ישובים; אפשר לייצר 6, 7, 8 ישובים לכל היותר, ויצטרכו כולם להתקבץ יחד ולחיות יחד במקום מוניציפלי טוב, נוח, עם כל השירותים הנדרשים, ברמת חיים טובה, אבל לא בהיקפים שיש היום. אז ההסדרה לא יכולה לבוא מצד אחד – היא צריכה לבוא משני הצדדים, וזה בדיוק הדבר החשוב שצריך להבהיר. אני באמת חושב שצריך להסדיר את הנושא הזה. כרגע המצב פרוץ, הוא הולך למקומות אפילו קיצוניים באיזושהי צורה. לכן צריך להסדיר את זה. זה תהליך שיקרה, ואנחנו גם נדבר על זה היום במסקנות הוועדה.

אני רואה פה את משטרת ישראל – אשמח לשמוע את עמדתכם בנושא.

בוקר טוב. אני עד שבוע שעבר הייתי סגנו של ניצב ג'מאל חגרוש, ראש המינהלת לשיפור השירות למגזר הערבי. אני נמצא פה בכובע הזה; לא בכובע של התפקיד החדש, למרות שבתפקיד החדש, כראש אגף ההדרכה של המשטרה, יש לי הרבה מה לומר על השתלבות – מסרתי את הכדור ואני תופס אותו בצד השני, כי השתלבות של בכלל ערבים ובדואים בפרט במשטרת ישראל, יש לו שני פנים: אל"ף, בהדרכה ובהתאמת ההדרכה, התאמה תרבותית למגזרים ייחודיים, אבל גם בהנחלה של כשירות תרבותית – איך עובד שוטר בתוך ישוב ערבי, אבל לא על זה באתי לדבר.

המינהלת לשיפור השירות של שירותי משטרה לחברה הערבית קמה גם בעקבות תוכנית 922. קמה המינהלת, בנינו אותה אד הוק לטובת המשימה הזאת. אנחנו מתעסקים בשלושה תחומים עיקריים: אחד הוא תחום קהילתי, חברתי – מיזמים לקירוב לבבות מול מגזרים ערביים, בישראל. התחום השני הוא בניית תחנות משטרה. כשהתחלנו את העבודה, סימנו 12 תחנות משטרה שצריך לבנות או לחזק. כרגע אנחנו עומדים על כמעט 20 תחנות כאלה. תכף אדבר על המגזר הערבי בכללותו. הציר הנוסף הוא ציר של גיוס ערבים למשטרת ישראל. כשהכנו את הפרויקט, עמדנו, אם האחוז האוכלוסייה כ-20%, 21% מאוכלוסיית המדינה של ערבים, אז במשטרה היה פחות מאחוז וחצי. לקחנו כיעד בשלוש השנים הקרובות לגייס 600 ערבים, מוסלמים למשטרת ישראל. זה שלושת צירי הפעולה שלנו.

הנתונים שלנו יפים – גם בתחום הגיוס, אנחנו מדברים על 60 ב-2016, ועכשיו כבר 97. הממוצע, לפני שקמה המינהלת – היו כ-20 ערבים מוסלמים בשנה. עד סוף השנה נגייס כ-150 – זה לאוכלוסייה הכללית. אנחנו מזהים בתוך האוכלוסייה הכללית, ולמען הנאות, בין 2009 ל-2011 הייתי מפקד מרחב נגב, כלומר יש לי חיבור חזק מאוד לנגב. אני מכיר היטב את הרשויות בנגב, במיוחד את האוכלוסייה הבדואית בנגב. אגב, יש קשרים אמיצים אוד עם המשטרה. לראשי הרשויות ולאוכלוסיות גדולות מאוד בנגב יש קשרים טובים מאוד עם המשטרה. המשטרה מקיימת שם קשרים קהילתיים טובים מאוד, הרבה מאוד מיזמים. אנחנו מזהים – וגם מההיכרות המוקדמת שלי – מזהים בעיה בכל ההצלחה שיש לנו בגיוס ערבים למשטרת ישראל כרגע בבניית הכנות, אבל אני מתמקד כרגע בגיוס ערבים. אנחנו מזהים בעיה לא פשוטה בנגב. אם אני מדבר על כך שגייסנו השנה 97 ערבים, רק שניים מתוכם הם בדואים מהנגב, כלומר יש לנו בדואיים צפוניים, אבל בדואים מהנגב – רק שניים מתוך 97 שגייסנו מאז תחילת השנה, ואחת מהם אגב היא חוקרת בדואית.

עשינו תוכנית לפני כחודשיים-שלושה, איך אנחנו מתגברים את הגיוס בנגב. אל"ף, תגברנו בתקינה את מחלקת הגיוסים של מחוז דרומי, תקינה שמוכוונת אך ורק גיוס בדואי. תגברנו לאחרונה, לפני כחודש וחצי, עם קצין בדרגת ניצב משנה, שזו דרגה בכירה, שקיבל תפקיד אחד. הוא פרויקטור גיוס בדורים מהנגב. קצין שגדל בדרום, גם אגף דרום. קיבל את זה כמשימה. בנינו כיתות שהן כיתות הכנה למיונים במשטרה. כל אוכלוסיית הערבים מגיעה לכיתות האלה. אז כשהתחלנו עם הנגב, הכיתה הראשונה, בנינו אותה בנגב, וטלאל תרם לנו את המתנ"ס, מחשבנו אותו, וזה לא נחל הצלחה גדולה, כלומר אנחנו מכינים אותם למבחני מיון במשטרה. אגב, זה די חריג, כי בדרך כלל ארגון – באים להיבחן אצלו, אבל בשם הרב-תרבותיות, ואנחנו מבינים טוב מאוד שמבחני המיון במשטרה – אני מניח שלעוד גופים – הם מוכוונים מאוד למיין סטרים של מתגייס. לכן בנינו כיתות ייחודיות, שאנחנו מכינים אותן למיונים במשטרה. כרגע בנינו כיתה בצפון שמיועדת לבדואים מהנגב. למה בצפון – כי בסקר שעשינו בקרב מועמדים לגיוס, התברר שמעדיפים להיות בצפון, ולהיות מנותקים – לבוא לשבוע בתנאי פנימייה ולעשות את המבחנים האלה.

הבעיה הגדולה ביותר היא בעיית ביטחון השדה. הרבה מאוד נפסלים על ביטחון שדה. אז גם כאן תגברנו בתקנים של קב"טים משטרתיים ומאבחנים בנגב. אני מקווה שכל המאמצים האלה שאנחנו עושים בחודשיים האחרונים, יניבו פירות בגיוס בדואים בנגב. אנחנו עושים הרבה מאמצים, מודעים לחשיבות הזאת.

בתחום הפריסה – פריסה בעגה המשטרתית זה בניית תחנות משטרה. אז יש לנו מספר ישובים שאנחנו מתקדמים בבניית תחנות. ברהט, למשל, יש תחנה ואנחנו עומדים לחזק אותה. מיועד לקום בבניין הנגב. יש פה קואליציה גם של בני שמעון, ראש מועצת בני שמעון, גם של ראש עיריית רהט, גם ראש מועצת להבים. יחד אתם אני מניח שנגיע לבניית תחנה חדשה וחזקה יותר ברהט. בחורה יש לנו כבר שטח, בשגב שלום יש שטח. אנחנו מתקדמים עם העניין הזה.

הרבה מאמצים אנחנו מפנים לנגב, כי אנחנו מזהים כבר כמה חודשים שאנחנו מתקדמים יפה מאוד מול ערביי הצפון, המרכז. קשה מאוד בנגב, ואנחנו כרגע מפנים משאבים וכוח אדם שיטפל רק בנגב.

חשוב מאוד לעשות סדר גם בנגב. אני מברך אתכם על המגמה. סיגל מורן, בבקשה.

תודה. אשתדל להיות קצרה. היה חשוב לי להישאר בדיון הזה, כי במקביל מתקיימים עוד דיונים במסגרת יום הנגב, בעיקר בגלל סיבה אחת. אני חושבת שאנחנו צריכים להוציא מהלקסיקון שלנו את המונח הבעיה של החברה הבדואית. הבעיה היא של החברה הישראלית, הבעיה היא של כלל החברה בנגב, מכיוון שאני חושבת שמי שלא מבין שאם מצבה של החברה הבדואית לא ישתפר בצורה דרמטית, והפערים בינה לבין החברה היהודית בנגב בפרט ובחברה הישראלית בכלל, לא יצטמצמו, אזי לכולנו אין עתיד בנגב. זה בכלל לא שאלה, העניין הזה. אני חושבת שהמונחים שבהם אנחנו מדברים, של אנחנו ואתם, צריכים להיעלם מהעולם.

אני גרה בקיבוץ בית קמה. לפי תמ"א 35, הקיבוץ הזה מיועד להיות ישוב של 500 בתי אב. היום הוא 350. במועצה האזורית שלי יש 13 ישובים. כולם עד 500 בתי אב. אני לא מבינה – ואני לא מדברת ספציפית על כל גבעה, אבל אני לא מבינה למה לאזרח בדואי ישראלי, כמו שאמרת, שווה זכויות אליי, לא מגיע שתהיה זכות בחירה בין עיר למושב ליישוב. לא ברור לי. אני חושבת שאנחנו צריכים להפוך את הדיסקט. אני חושבת שהגיע הזמן שבמקום להיות צודקים, נהיה חכמים. כרגע אני לא מדברת לא פוליטיקה, לא אידיאולוגיה, אפילו לא ערכים; אני מדברת על האינטרס שלי, שלילדים שלי יהיה עתיד בנגב. שלי – לא של טלאל. אבל אם לילדים של טלאל לא יהיה עתיד בנגב, גם לילדים שלי לא יהיה שם עתיד. מהמקום הזה אני מדברת, של כלל תושבי הנגב. ואני חושבת שזו הקריאה שצריכה לצאת.

אני אומרת תמיד לחבריי הבדואים – ויש לי לא מעט – אני אומרת שהם לא צריכים שונאים. יש להם מספיק את עצמם. ויחד עם זה, אסור להתבלבל – יש במדינת ישראל ריבון ויש אזרחים, ותתכבד מדינת ישראל ותעשה את מה שהיא צריכה לעשות. יש לי הרבה הערכה לשר החקלאות ולצוות שעובד תחתיו, אבל זה לא קרוב בכלל לקצב שהדברים צריכים להתנהל. המציאות לא מתקדמת בקצב הזה, וכל יום שעובר, אנחנו הולכים אחורה ולא קדימה.

התחלתי לומר שאנחנו צריכים להפוך את הדיסקט. אני רוצה את הנקודה הזאת לחדד. אני יוצאת מתוך נקודת הנחה – אולי מוזרה לחלק מהאנשים – שהתושבים והתושבות הבדואים הם בדיוק כמוני וכמו חבריי, דהיינו מה רוצים – רוצים לחיות באיכות חיים. רוצים שיהיה להם חינוך טוב, רוצים שתהיה להם סביבה נקייה, רוצים שתהיה להם פרנסה טובה, בדיוק כמוני וכמו כל אחד שיושב פה בחדר. אני חושבת שאם מדינת ישראל תבין שצריך להתחיל דווקא מהמקום של ההצלחות ולא מהמקום של האכיפה; אם היא תחזק את ראשי הרשויות הקיימים, ותיתן להם את כל הכלים ואת כל התמיכה להצליח, ואם העיר רהט לא תהיה בסוציו אקונומי 1 אלא תהיה ב-7 כמונו, תושבים ירצו לבד לעבור לרהט. איך אני יודעת – כי עובדה שרוצים להצטרף לבני שמעון. אותו דבר בדיוק. לכן אני חושבת שצריך לשנות את כל דרך העבודה, לחזק את הרשויות הקיימות קודם כל, להתחיל בהסדרת כל התושבים שמעוניינים להגיע להסדרה. לאחר מכן יישארו בסוף האחרונים שלא רוצים – תתכבד ממשלת ישראל, תפעיל את יכולותיה באמצעות החוק, ותטפל בהם.

אני נוטה להסכים עם הדברים שאמרת, שצריך להיות מאמץ משותף של שני הצדדים להסדרה כוללת. עתיד הנגב תלוי בעניין הזה. כפי שציינת, לא רק עתיד האוכלוסייה הבדואית אלא גם עתיד האוכלוסייה היהודית. לכן צריך לעשות הסדרה בעניין הזה.

משרד הבריאות, מירי כהן, מנהלת תחום בכיר, שירותי הצלה. אגב, היה דיון אצלי בוועדה לגבי הגעת אמבולנסים. היית שם. דיברנו על כך שבישוב בדואי בפרט לא כדאי לקבל התקף לב, כי לא בטוח שתינצל. יש שעות שעדיף להיות בריא.

נושא בריאות – אני מבינה שזה ברור לכולם, החשיבות החולים – יהודים, ערבים, בדואים ודאי. נוגע לכל אחד ואחד מאתנו. לצערנו, כפי שנאמר פה, גם הנתונים של האוכלוסייה הבדואית לצערנו, פחות טובים מהאוכלוסייה היהודים, אם מדברים על תמותת תינוקות, אם מדברים על נושא של שיעורי היפגעות ילדים. זה לא קשור רק למשרד הבריאות, אבל ניגע בזה אחר כך בתוכנית הלאומית על היפגעות ילדים. גם נמצאת פה חברתי מארגון בטרם שתרחיב על השיעורים המאוד גבוהים של הנפגעים בקרב הילדים הבדואים מתאונות. כמובן, הנושא שהזכרת עכשיו של זמינות אמבולנסים. ראינו בדיון שזמינות האמבולנסים בישובים הבדואים הרבה יותר נמוכה, פחות טובה מהאוכלוסייה היהודית, ואלה דברים שצריכים לטפל.

כשהתוכנית היתה בחיתוליה – לדעתי אפילו על נייר, עוד לא יצאה אולי מעץ, העלינו את הצורך לחזק את שירותי הבריאות. הנושא של הפערים בזמינות אמבולנסים זעק לנו מהשמיים. אנחנו רואים את זה, מכירים את המקרים. העליתי את זה. מספר שנים פניתי לשר החקלאות, למינהלת הבדואים. הם אכן מבינים את הצורך הזה, ואמרנו: חייבים לתת פה מענה, כי אם בישובים יהודיים חזקים, אוכלוסיות חזקות ישוב חזק יכול לממן את שירותי האמבולנסים, כפי שקיים בהרבה ישובים – תל-אביב, ירושלים, הרבה ישובים אחרים העירייה עצמה מממנת את הישובים –בישובים הבדואים הרבה יותר מצומצמות. גם הפריסה הגיאוגרפית בעייתית. לכן ביקשתי להכניס, לתת לזה מענה על-ידי הממשלה. ביקשתי מספר פעמים.

למרות מאמצינו ובקשותינו – ופניתי לכל הגורמים האפשריים – נעניתי בשלילה. רק לאחר מאמץ לא קטן בסופו של דבר נכנס תחום הבריאות להחלטת הממשלה, ממש בדקה האחרונה, ומה שניתן מתוך 3 מיליארד – ואני מדגישה את הנתונים – מתוך 3 מיליארד בהחלטת הממשלה, אם אני מחלקת 3 מיליארד לחמש שנים, אנחנו מדברים על 600 מיליון בשנה לערך. נאמר, חלוקה שווה. אם אנחנו מדברים על 600 מיליון שקל שיש לשנה בתוכנית, מתוך זה לכל צרכי הבריאות, 2 מיליון שקל. זה צריך לתת מענה לנושא של אמבולנסים, לנושא של שירות בריאות וקידום בריאות ואפילו נושא של היפגעות ילדים – ששוב, זה לא נושא של משרד הבריאות. ב-2 מיליון שקל בשנה מה אפשר לעשות? כמו משפט שלמה – לתת לפה, לתת לשם. בסופו של דבר באמת לא ידעתי מה אפשר לעשות.

מה שהחלטנו לעשות זה לחלק את זה לחצי – מיליון שקל בלבד יינתן הנושא של שירותי חירום ואמבולנסים, ומיליון שקל לנושא קידום הבריאות, נושאי הבריאות האחרים, כולל היפגעות ילדים, שזה חונה אצלנו. ושוב – זה רחוק מאוד מלהספיק. במיליון שקל אנחנו יכולים להוסיף בקושי- - -

זה ברור – חסר כסף.

בנושאים האלה של גם הוספת אמבולנסים אנחנו חייבים לשפר את הנתונים.

בהחלט. דנו בזה.

אני פונה ומבקשת מהוועדה, להגדיל את התקציב בהחלטת הממשלה 3 מיליארד. חייבים.

ניאבק בעבור זה. תודה רבה.

בטרם ניתן אפשרות לארגונים לדבר, אני חייב לציין שיש פה מספר רב של ארגונים שהגיע. נאפשר לריבוי דעות מכל הגוונים, נאפשר לרובם, אבל קודם לכן נשמע את חבר הכנסת אכרם חסון. בבקשה.

בוקר טוב לכולם. קודם כל אני רוצה להודות לך, ידידי מיקי זוהר, יושב-ראש הוועדה, שתמיד דואג לפריפריה, ואנחנו מעלים כמעט כל שבוע נושא חשוב בחיי האנשים החלשים בחברה הישראלית.

אני לא אופטימי מהדיון כאן, מכמה סיבות. קודם כל, כבר שנה שלמה אני מתעסק ומנסה לקדם את נושא המגזר הדרוזי יחד עם מיקי ועוד חברים. מצד שני, אני גם מברך שלפעמים יש החלטות, כמו החלטת הממשלה בפברואר 2017, לקדם את המגזר הבדואי. אבל מי שבודק לעומק, לא תמיד תוכניות מהסוג הזה יכולות להיטיב ולשנות את המצב. אם אתה, למשל, מקדם את הישובים הבדואים המוכרים, ואת השכנים שלהם, שהם לא מוכרים, ואת האחים שלהם אתה לא מקדם, אתה מגדיל את הפער בחברה, וזה הופך אותם לסוציו אקונומי עוד יותר נמוך.

אתן לכם דוגמה. ב-2008 רהט, חורה, כסייפה וערערה היו באשכול 2. ב-2013, אחרי חמש שנים, חזרו לאשכול 1, כך שמצבם יותר גרוע – לא יותר טוב. אנחנו מכירים את כל הבעיות. את כל מה שאמרתם כאן אנחנו רואים.

לעניות דעתי, קודם כל צריך להשקיע הרבה תקציבים בחינוך ובהשכלה. החינוך וההשכלה יכולים לשנות את פני החברה הבדואית, אבל לא בדיבורים. למשל, עשיתי בדיקה עם המועצה להשכלה גבוהה, שקיבלה מהאוצר בשנה שעברה 120 מיליון שקל, לתת לאלה שהם חלקים, בשני תנאים – הם אמרו שיש שני תנאים: אתה חייב להיות בסוציו אקונומי נמוך, ואתה עשית שירות למדינה. אז הבדואים משרתים את המדינה, והם בסוציו אקונומי הכי נמוך. כמה כסף קיבלו? כמעט כלום.

ולכן כשאנחנו באים לדבר, צריך לראות קודם כל כמה חברי כנסת כאן. יש כאן אולי 19 חברי כנסת מהמגזרים השונים שהם בני מיעוטים. דבר שני, שאר חברי הכנסת, גם אלה שגרים בנגב, חוץ ממיקי זוהר ואכרם חסון יש עוד 118 חברי כנסת. כמה ראשי ערים ומועצות כמו ידידנו, שעושה עבודת קודש, טלאל אלקרנאווי שנמצא כאן, איפה ראשי המועצות הבדואים כאן? איפה נציגי הציבור הבדואים במדינת ישראל?

לכן אני לא אופטימי, ובצדק, כי פה אנחנו אוכלים הרבה קש, ואנחנו מנסים בכל הכוח לשנות את המצב. אני תמיד טוען – אם מצב הבדואים, שזה 260,000 בנגב, יישאר חלש, הכלכלה במדינת ישראל תישאר חלשה, והנגב לא ימריא. אי-אפשר להמריא בלי להיטיב עם החברה החלשה במדינת ישראל. ונמאס לנו תמיד לשמוע שהמדינה נגמרת בגדרה ובחדרה. אנחנו מנסים לשנות את המצב.

לא מזמן נסעתי מכאן לכסייפה. לקח לי שעתיים וחצי. כבישים על הפנים, תשתיות לא קיימות, המצב מתאים למדינות עולם שלישי – לא מתאים למדינת ישראל. לכן אני אומר – הגיע הזמן, ונסעתי בדרכים לפי מה שנתן לי הוויז, אז ירדתי בכל מיני ירידות מסוכנות ונכנסתי בכל מיני כפרים. חבל על הזמן. אבל בסופו של דבר הגעתי ונפגשתי עם אנשים נחמדים, רוצים להתקדם. יש צעירים עם ראש על הכתפיים.

לפני שלושה חודשים נפגשתי עם אשה בדואית בוושינגטון, היינו בכנס, והיא באה מהאוניברסיטה הכי יוקרתית בקנדה, עושה דוקטורט, והיא מהרט. גם באותו כנס נפגשתי עם רופאה בדואית שעובדת בבתי חולים מהכי טובים בארצות הברית. סימן שיש לאנשים ראש על הכתפיים. יש לאנשים שכל. הם יכולים ללמוד. צריך לתת להם את הכלים.

בדקנו, טלאל, 40 משרדי ממשלה. בתוך 40 משרדי ממשלה אין אשה בדואית אחת. אז אני שואל, איך אפשר לשלב את האשה הבדואית בחברה הישראלית, ולהביא אותה לנקודת זינוק שווה, ולהביא עוד שתי משכורות, כי אולי 70% או 80% מהבדואים חיים ממשכורת אחת במדינה שמחיר החשמל גם אצל טלאל עולה כמו בירושלים – זה לא שונה; גם הבנזין וגם המסים אותו דבר. אנחנו משלמים אותם מחירים. לכן יפה שנדבר ונדון, אבל אני לא יודע מתי – מיקי אולי איתי – מתי נתייאש. אני לא יודע אם נתייאש, אבל אנחנו לא נמצאים במצב כל כך אופטימי, שאפשר באמת לשנות את המצב.

אני, למשל, שר החקלאות ממונה על המינהלת הבדואית. מעולם לא קרא לנו לישיבה כדי לבדוק מה אנחנו יכולים גם לעזור לו כדי לקדם את הדברים האלה. כל הזמן אנחנו חברי הכנסת יוזמים, מבטיחים לנו, ובסוף כמעט ולא מקיימים דבר.

אני אומר, אם אתה רוצה לתת תקווה, אתה צריך לעשות. ברגע שיש אזרח שאין לו תקווה, הוא יעשה כל דבר לא חוקי ובלתי אפשרי. לא מקובל על הדעת. צריך לעשות שלכל אזרח יהיה מה להפסיד. ברגע שלאזרח אין מה להפסיד, הוא יהיה עבריין, הוא ימכור סמים, הוא יתעסק בפשע, והוא יביא קללה על כל החברה הישראלית, וזה יקרין על הישוב היהודי וגם על הערבי יחד. לכן הגיע הזמן שנצא בתוכנית – כפי שאני תמיד טוען – כדי להציל את הבדואים צריך תוכנית סטטוטורית. להשקיע בה כמה מיליארדים, לתת פתרון לישובים הלא מוכרים. צריך להביא את הבדואים, שיהיו אזרחים לא מפרי חוק אלא מכבדי חוק, אוהבים את מדינת ישראל, גאים במדינתם, אבל צריך להביא אותם לנקודה כזו שתיתן להם תקווה.

עד אז נצטרך כולנו יחד לעבוד קשה, ולא לקטר ולא להמציא סיפורים ולא לומר למה אנחנו לא עושים, ולא לעשות בירוקרטיה מיותרת כדי לעזור ולתמוך בחברה. אני שוב מודה לך, מיקי. כל הכבוד.

תודה רבה. הדברים נכונים וחשובים. נתחיל עם הארגונים. יוהן אטלן, ממועצת הנגב, בבקשה.

תודה. יטהן אטלן, מנכ"ל מועצת הנגב. אהיה קצר, כי יש פה הרבה ארגונים, וכולם צריכים לדבר; לא רק ארגונים – גם פעילים שחשוב שיאמרו כמה מילים.

אתחיל ואומר שיום הנגב הקודם תוכנן במושב הקודם של הכנסת ובוטל בגלל האירוע המצער מאוד שקרה באום אל-חיראן. יום אחרי האירוע כל ראשי הרשויות בנגב ומועצת הנגב יצאו בהצהרה שמבקשת להרגיע את הרוחות, ומבקשת לא להסיק מסקנות ולא למהר לקרוא קריאות, אלא לחכות לתוצאות. אני חושב שהעמדה שביטאה סיגל זה לא רק העמדה של סיגל. חשוב להבין – 24 ראשי רשויות במועצת הנגב עומדים מאחורי המילים של סיגל, וכולנו סבורים שהגורל של תושבי הנגב, יהודים וערבים, נמצא יחד באותה סירה. יש אחריות אחד על השני.

הדיון כאן – אני מודה ליריב מן שהציג בתחילת הדרך את התוכנית. בדרך כבר הספקנו לשכוח את התוכנית החשובה, אבל אני חושב שאחד הדברים שאנחנו חשבנו שבגללם התעקשנו לקיים את הדיון, ואני מודה גם למיקי שהסכים לקיים את הדיון החשוב הזה, זה כי אנחנו לא רוצים להתעורר עוד חמש שנים, ולגלות שדברים שיכולנו לעשות, לא נעשו, ושמעורבות ברשויות מקומיות של ארגונים אזרחיים, של חברה אזרחית לא היתה מספיק אינטנסיבית. כדי שהתוכנית הזו תתממש כלשונה יש לנו פה דוח שהפקנו היום על 2.5 מיליארד שקלים על החלטות ממשלה ענקיות, שיצא היום על הנגב. אנחנו לא רוצים שעוד חמש שנים יהיה דוח כזה על תוכנית החומש לחברה הבדואית, ואנחנו נגלה שחלק גדול מהדברים שהיו אמורים להתממש, לא התממשו. לכן אנחנו כאן.

אשמח גם אם אפשר יהיה להפנות שאלות ליריב, אתם כארגוני חברה אזרחית מגלים שיש לכם איזה קושי להתחבר לתוכניות האלה – זה הזמן להכיר ולהתחבר. תודה.

תודה רבה. פורום היזמים הבדואים. בבקשה, אדוני, עדיסאן אבו עבדון, נציג הפורום.

שלום לכולם. ראשית, אני רוצה להודות למארגנים על כך שמצאו לנכון לשתף אותנו, ושנתנו לנו אפשרות לשמוע וגם להשמיע.

חברים יקרים, החברה הבדואית היא חברה בתוך החברה הישראלית, והיא חלק בלתי נפרד. שמחתי לשמוע את כבודו אומר שככה רואים את החברה, כחלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית. מה שאני שומע בתקשורת ובמקומות אחרים, זה אחרת. אנחנו מברכים על כך שאכן יש ראייה כזאת, שרואים את הבדואים כחלק מהחברה הישראלית.

חברים, המציאות עולה על כל דמיון. החברה הבדואית היא חלק מההווי של הנגב – על כך ודאי יעידו המרכזים המסחריים של באר שבע ואלה של הישובים מסביב לבאר שבע, שיש צעירים בדואים שפוקדים את המקום הזה, וחלק גדול מהפרנסה של המרכזים המסחריים האלה הם מהצעירים הבדואים ומהחברה הבדואית.

לפני כשנתיים הקמנו פורום של אנשי עסקים בדואים, לאחר שראינו שלא מתרומם, או לפחות מלבד העיר רהט, לא רואים שום מרכזים מסחריים ופעילות מסחרית בתוך הישובים הבדואים בנגב. בכלל. בלקייה, למשל – אני חושב שהמונח של חזית מסחרית עבר מהעולם, כלומר בתוך התכנון עושים חזית מסחרית. מוסך בתוך בית, מסגרייה בתוך בית, חנות מכולת בתוך בית. לדעתי, צריך לפתור את הבעיה הזאת. מרכז מסחרי זה הפתרון היחיד, אזורי תעשייה בישובים האלה זה מה שיפתור את הבעיה, ולדעתי יספק גם עבודה לאנשים בתוך הישוב.

המרכזים ואזורי התעסוקה כגון עידן הנגב ומה שמתכננים בתל שוקת זה לא יפתור את הבעיה של הישובים הבדואים, לדעתי. זה נותן פתרונות ליזמים יותר גדולים. היזמים שלנו הם יזמים ברמה בינונית עד קטנה. אנחנו לא יכולים להיות שם. גדול עלינו הנושא של עידן הנגב, ועל כך ודאי יעידו אנשים כמו סיגל מורן וטלאל, שאין שם יזמים בדואים בתוך המקומות האלה. יש אנשים שקנו שם אדמות, ונתקעו עם האדמות, כי הם למעשה לא מתאימים למקומות האלה.

לכן אני קורא מפה לכל מי שמוכן לשמוע, שהישובים הבדואים צריכים לעבור פאזה, שיכולה לשנות, והפאזה הזאת היא תשנה את החברה הבדואית.

תודה, אדוני. סלימאן אלעמור פה? לא נמצא?

מודל למנהיגות בנגב.

תודה. שמי עדי ניר שגיא. אני מנהלת את מרכז מנדל למנהיגות בנגב. מרכז מנדל הוא גוף של קרן מנדל ישראל, שעוסקת במקום של התקווה והמחויבות לפיתוח חברה אזרחית משגשגת ומערכת חינוך שוויונית ואיכותית. לפני כעשור קרן מנדל ראתה שהנגישות של התוכניות הארציות לתושבי הנגב היא חלקית מדי, כמעט לא קיימת, ולכן הוקם מרכז מנדל למנהיגות בנגב.

אנחנו בצד של האחוזון המאוד-מאוד גבוה בחברה הבדואית, שנותן את התקווה. אני חושבת שמה שצריך להוסיף לדיון כאן זה את המחויבות הכלל אזרחית שלנו, יהודים וערבים, יחד לקידום חברה צודקת בישראל בכלל ובנגב בפרט. אנחנו פועלים בשיתוף פעולה עם חברנו ראש עיריית רהט, עם ראש עיריית חורה, לקייה כדי לקדם אותה מנהיגות. מגיעים אלינו אנשים שעוברים מיונים קפדניים מאוד, ולכן אנחנו לא התשובה למספרים הגדולים; אנחנו התשובה לאותם אנשים שכבר יש להם תואר, כלומר עברו את המכשלה של הקבלה למסלול אקדמי, שהמורכבות שלו עלתה קודם לכן, ובעצם מקדישים במשך שנתיים את עצמם לתוכנית של למידה, של מיפוי הסביבה שבה הם פועלים, מחשבה על ערכים שהם רוצים לקדם, וכשהם מגיעים למקום של איך לקדם את הערכים האלה לחברה טובה יותר, הם נתקלים בהרבה מאוד קשיים, שיכול להיות שתוכנית הממשלה צריכה להכיר אותם, ואתן דוגמה אחת.

יש לנו עד כה כ-30 בוגרי תוכניות למנהיגות בהרט וסביבה, חורה ולקייה, שעומדים לסיים בימים אלה את התוכנית. למשל, בחורה שאחראית, ואפה מלקייה, אבו עמאר, שאחראית על נושא קידום החינוך הלא פורמלי בלקייה, מתחבטת סביב נושא תוכניות של נשירה, שכולנו יודעים כמה הן חשובות בכלל בחברה הישראלית, אבל בחברה הבדואית בכלל, בהתאמה בכלל של אנשים שעברו הכשרה שמותאמת בכלל לסוגיה הזו של טיפול בנוער בדגש על הלא פורמלי, אבל ודאי לתוך החברה הבדואית, לתוך ההבנה של ההבדל בין בנים לבנות וכו'. אז אני חושבת שמשרדי הממשלה צריכים לצאת מהקופסה הברורה של כיצד להכשיר אותם אנשים גם דרך האקדמיה וגם דרך תוכניות ייחודיות, ולחשוב איך לתת מענה אחרי שהיעד מוגדר ויש תוכנית פעולה לקידום של זה לאורך זמן. הרבה פעמים אנחנו רואים תשובות שהן לטווח הקצר ולא לטווח הארוך.

אסיים ואומר, שבהמשך למה שסיגל אמרה וגם מה שטלאל אמר, שהאחריות בנגב – אני תושבת הנגב הרבה מאוד שנים – של כולנו, כדי שאיכות החיים של ילדינו, נכדינו תהיה טובה יותר – היא לא אחריות שמוטלת על צד אחד. אנחנו עוסקים בכל אותם אנשים מאוד מחויבים ומאוד רציניים שאנחנו רואים את הפעולה שלהם, ואני רוצה לסיים ולומר לחבר הכנסת הנכבד שיש לי אולי בשורה, כי יש לנו בוגרת, ואפיין בן בהרי, שהשתלבה לאחרונה במשרד לשוויון חברתי, ופועלת מעמדות תפקידיות חשובות לכלל המדינה. יש לנו בוגרות נוספות וגם כמובן בוגרים, שפועלים באומץ להוביל שינוי. אני חושבת שתוכניות הממשלה צריכות להיות מותאמות יותר ומחוברות יותר ובהסתכלות ארוכת טווח וגם תרבותית.

בהחלט. תודה רבה.

חנה דורסמן, מנכ"לית עמותת חינוך לפסגות.

שלום. אני באתי לדבר על התקווה ועל הכאב, כשלוקחים קרן של תקווה. אנחנו עמותה שעוסקת בקידום ילדים ונוער מהפריפריות החברתיות והגיאוגרפיות. אנחנו עובדים עם אוכלוסיות שמגיעות ממקומות מוחלשים יותר מכל המדינה. בגלל הניסיון הרב שלנו משרד החינוך בחר בנו להיכנס ולעבוד עם האוכלוסייה הבדואית. בדרום התחלנו עם שגב שלום. נכנסנו לפני כשנה וחצי.

המומחיות שלנו בעבודה עם בני נוער וילדים היא צמצום פערים. אנחנו רואים כבר את התחלת הדבר הזה. רק כדי להסביר – התוכנית שלנו היא מודל של עשר שנים לכל ילד, 16 שעות שבועיות אחרי שעות בית ספר, שמפתחת מצוינות ולוקחת את הילדים – אנחנו רואים לפי בוגרים שיש לנו היום, מביאה אותם למקומות הגבוהים ביותר.

התחלנו לפני שנה וחצי בשגב שלום מתוך הבנה ומסרים כוללים, שברור שאנחנו לא נכנסים לשנה וחצי; אנחנו נכנסים כדי לייצר את התהליך, ולייצר שם את סיירת המצוינות של דור העתיד בשגב שלום. לצערנו, בתוך כל מה שמתרחש עם התוכנית החדשה, שיש בה מאות-מיליונים לנושא החינוך, אנחנו פשוט – אני לא מצליחה אפילו להבין ולעקוב, איך התרחש המהלך שבסופו של דבר לשנה הבאה, שמתחילה עוד חודשיים, אין תקצוב למרכז שלוקח ילדים ל-16 שעות שבועיות, ילדים בעלי פוטנציאל מצוינות, אחרי שעות בית ספר. זה מצב נורא של חוסר ודאות. כמנהלת עמותה אני לא יכולה לישון בשקט, שנתתי לילד לראות את העתיד ואת האפשרויות, והדבר הזה נלקח ממנו. מדובר פה בצורה אמתית בדיני נפשות. אלה ילדים שבאים אלינו, ואומרים לצוות שלהם שהם רוצים את ארוחת ארבע, שזה לחם עם שוקולד, ושהם רוצים להיות בחימום של המרכז בחורף. איפה אנחנו רוצים שהילדים האלה יהיו? איפה אנחנו רוצים שהם יסתובבו? מה האפשרויות?

לכן אני באתי לפה לבקש את עזרת הוועדה, להבין – אל"ף, איפה נמצאים הכספים של תוכניות ההמשך, שהיה כתוב בהחלטת הממשלה שאחד הדברים החשובים- - -

ברשותך, ישיבו לך עכשיו תשובה.

אל"ף, אני חותם על כל מה שאמרה מנכ"לית עמותת חינוך לפסגות. זה עמותה מצוינת שעשתה עבודה מעולה. אנחנו תקצבנו בהחלטה את משרד החינוך – 280 מיליון שקל לבינוי. מעבר לזה, סכום של קרוב ל-350 מיליון שקל לפדגוגיה. המענים של משרד החינוך יינתנו על-ידי המחוז. מנהלת המחוז עובדת על התוכנית, אבל אנחנו גם נעלה את הדרישה שהועלתה כאן בפני צוות של מנכ"ל משרד החינוך.

מי עוקב אחרי הביצוע של התוכנית?

אנחנו עוקבים אחרי משרדי הממשלה האחרים, אנחנו ומשרד האוצר.

אני מקווה שלא יחזירו את הכסף אחרי זה לאוצר.

למה שיחזירו?

צריך לעקוב אחרי הביצוע. להוריד בירוקרטיה ולא לגרום נזק.

אגב, משרד שלא יבצע את התקציב שלו, עדיף שיחזור לקופת האוצר, ושכספי האזרחים שמעלים מסים מעבודה קשה לא יבוזבזו. אנחנו מאוד בעד. לכן התפקיד שלנו, לוודא שהכספים האלה יוצאים כמו שצריך. זו המחויבות שלנו.

גברתי, בבקשה להשלים את דבריך.

קודם כל, בצדק אחד העקרונות הכי חשובים זה המשכיות. זה מופיע גם בלשון ההחלטה. ב-1.9, שזה פחות או יותר מחר בבוקר, אני לא יודעת לומר לילדים אם ממשיכים אתנו או לא, ולא יודעת לומר את זה למשפחות שלהם ולא יודעת לומר את זה לרשות.

לנו אמרו שממש ביום-יומיים הקרובים נחלטת התוכנית. זה דבר שלא יכול לקרות. עדיף שלא ניכנס למקומות, אם הממשלה לא לוקחת אחריות להמשיך את הדבר הזה. זה לתת לילד תקווה ולהוריד אותו – אני מקווה שזה ייפתר, ושהוועדה, אם אפשר לבקש את עזרתה במעקב אחר הנושא הזה.

נעשה זאת בהחלט. רגבים, יכין זיק.

אתמקד בנושא הקרקעות, שהוא מן הסתם מה שמעסיק אותנו. אחת הבעיות המרכזיות מבחינתנו בכל תוכנית החומש, גם הקרובה וגם שאחריה – עשר השנים הקרובות – היא שאנחנו לא יודעים לאן היא הולכת. בדרך כלל, כשקובעים יעד ארוך טווח, אנחנו רוצים לראות לאן אנחנו שואפים, ומשקיעים פה מיליארדים – ובצדק – אבל אנחנו לא יודעים לאיזה כיוון אנחנו רוצים לקחת אותה. יש וקטור כללי, אבל אין שום תוכנית פרטנית.

הבקשה שלנו מהרשות להסדרה היא שיהיו מפות, כלומר כשאנחנו יוצאים עכשיו לדרך, לתוכנית הארוכה והחשובה הזאת, אנחנו יודעים לקראת מה אנחנו הולכים – גם בטווח של עשר השנים, ופרטנית ברזולוציה הרבה יותר נמוכה, בחמש השנים הקרובות. אם אנחנו יוצאים לתוכנית כזו של הסדרה ושל הסדרת הפזורה ושינוי הקווים הכחולים והישובים בתוך האוכלוסייה הבדואית, אנחנו צריכים לדעת לאן אנחנו הולכים כדי לא לעשות טעויות שיפגעו – גם במדינת ישראל וגם באוכלוסייה הבדואית.

תודה רבה. נאיף אבו-עראר נמצא פה? הוא נרשם לדיון.

בטרם, גלית גלעד.

שלום, שמי גלית גלעד. אני סמנכ"לית ארגון בטרם, וכל מה שנאמר פה, חשוב, אבל אתמול בערב מתה תינוקת בת חודשיים ברהט. כמעט כל יום טיפול נמרץ של בית החולים סורוקה מקבל לידיו ילד שנפגע מתאונה כלשהי. הילדים בחברה הבדואית נפגעים פי שבעה מהילדים בחברה היהודית באותו מקום.

משרד החקלאות לפני שלוש שנים הבין את התופעה הזאת, והבין שאי-אפשר להמשיך עם הנושא הזה, והחליט יחד עם ארגון בטרם, לטפל בתופעה. התחלנו את זה, לעשות פרויקט מאוד-מאוד מקיף בשלושה ישובים. הפרויקט הזה הצליח, והמשיך שנה לאחר מכן לעוד ששה ישובים. השנה הגענו לכל תשעת הישובים. ודווקא השנה, שזכינו בפרס יושב-ראש הכנסת, מכיוון שהצלחנו להפחית את תאונות דריסת החצר ממוצע של עשרה ילדים מתים לממוצע של ארבעה ילדים, דווקא השנה, כשיש תוכנית חומש עם תקציב כל כך מכובד, נאמר לנו ולכל ההורים והילדים בחברה הבדואית: לא עוד. שנה הבאה אין תקציב. לא יכולים להציל נפשות.

אז אני מאוד מזדהה עם עמותת פסגות, שחינוך זה אחד הדברים החשובים, אבל אני חושבת שהצלת נפשות זה משהו שאי-אפשר להתווכח אתו. אי-אפשר להתווכח אתו בשולחן הזה. ואני קוראת לוועדה ואני קוראת למשרד החקלאות, להסתכל לנו בעיניים ולומר לנו, מה אנחנו צריכים לעשות עוד כדי להציל את הילדים האלה. ילדים רכי, חסרי ישע, הם טובעים בגיגיות, הם נדרסים ליד הבית. צריך להציל אותם. אי-אפשר להתעלם. האוכלוסייה הבדואית היא רק אחוזים קטנים מתוך האוכלוסייה הערבית ומתוך האוכלוסייה בישראל, ובכל זאת 16 ילדים מתו מתחילת השנה. 16. אני לא מדברת על התאונות עם ההיפגעות והנכות הקשה, שזה בכלל, הלב לא יכול להכיל.

לכן אני קוראת פה גם לוועדה, כבוד יושב-ראש הוועדה, וגם למשרד החקלאות, שהיה תעוזן מהבחינה של להבין את הנושא הזה, לא להשאיר אותנו עם השוקת שבורה. להבין שכרגע אפשר להמשיך להציל את הילדים. כמו שהילדים בדריסה לאחור, התחלנו להציל אותם, צריך להמשיך. טביעות, תאונות דרכים, היפגעות בבית. אי-אפשר להגיע למצב שאנחנו צריכים לקבל משהו שהוא לא ברור ממשרד הבריאות, שהוא כרגע לא עומד על השולחן אפילו. כרגע כל המדריכים שהם מתוך האוכלוסייה הבדואית, יודעים שבתחילת שנה הבאה אנחנו מפסיקים וסוגרים את הדעת. ולזה הדעת לא יכולה להסכים. תודה רבה.

תודה רבה, גברתי. דברים חשובים.

בבקשה, אדוני.

שמי ד"ר עאמר אלהוזייל, אני סגן ראש עיריית רהט, ממונה על תיק החינוך ברהט. אני רוצה רק להעיר שלוש הערות.

ראשית, למרות כל התקציבים המושקעים והמיליארדים המדוברים, תמונת החינוך האחרונה של משרד החינוך מעידה על הכפלת והגדלת האלימות באוכלוסייה הבדואית. ממש הכפלה. לתופעת האלימות בתוך האוכלוסייה הבדואית, גם עלייה בנשירה.

אם אתה שואל את עצמך, מדוע למרות כל המיליארדים המדוברים, כן יש עלייה באלימות, כן יש עלייה בנשירה, מי שחושב, אם יש עלייה באלימות בתוך החברה הבדואית, היא מסתגרת בתוכנו – הוא טועה; היא תגיע לחלון של עומר ולתוך באר שבע וגם לצפון, למרכז. בכלל, מאחר שכל המיליארדים, אדוני ראש הוועדה, לא רואים מהם שום תוצר ביצירת תשתיות להפעלת הנוער שלנו. כמעט אני יכול כאן לומר מספרים. 90% מכלל הנוער הזה, אין לו מסגרת של תרבות הפנאי. לכן ברור, אם אין המסגרת הזו, יש לו הרחוב, ויש לו האלימות והעבריינות. זו נקודה אחת.

הנקודה השנייה – טוב שרגבים כאן מולי. אני חושב שבשנים האחרונות מה שקורה, שיש עבריינות מאורגנת מצד רגבים נגד הבדואים. אני פשוט מאוד רוצה כאן לומר מילה מאוד ברורה. כל הבעיה שמדברים עליה, כבודו ראש הוועדה – לא נשאר לבדואים אדמות. כל מה שנשאר לבדואים זה 77,000 דונם שמוחזקים בפועל, וזה בדוק. זה ממש מחקר אקדמי. מכל האדמות שידברו עליהן בדואים, נשאר רק 77,000 דונם מוחזקים בפועל. קח מהם 30% של תשתיות, מה נשאר? וקח בחשבון שאם אנחנו היום 250,000 תושבים בטווח של שנת 2040, שנת היעד התכנונית של מדינת ישראל, אנחנו נגיע ל-750,000. איפה נאכלס אותם? תגידו לי. איפה נקבור את המתים שלנו? זאת שאלה שמונחת כאן על השולחן. אפילו לא יהיה לנו מקום לקבור את המתים שלנו.

לכן, אדוני, ראש עיריית רהט הדגיש שלא רק הבעיה היא בתוך הישובים המוכרים, אלא הבעיה הכי קיצונית היא גם בתוך הכפרים הבלתי מוכרים, ומי שאומר שהבדואים הקצינו, הוא רק מטעה אותך. מי שהקצין, אדוני, זה המציאות האובייקטיבית שהממסד יצר. המציאות הזו היא הקיצונית ולא בני האדם. לכן עלינו לשנות אותה כדי שאנשים ישתנו, והשינוי שלה הוא להכיר בכפרים הבלתי מוכרים, על-פי תוכנית מובנית, תוכנית מתאר מובנית, שיש למועצה האזורית, לכפרים הבלתי מוכרים פשוט להכיר בהתאם להנחיות של תמ"א 35. כפר שלא מתאים להנחיות או עקרונות תכנון של מדינת ישראל תמ"א 35, אל תכירו בו.

סיגל אמרה – אם מותר ליהודים לבחור, לגור במושב או בכפר או בעיר, מדוע אין לנו, כאשר הנגב הוא כל כך גדול, אדוני – הנגב מהווה 60% מכלל שטח מדינת ישראל, ומאוכלס רק ב-7% מכלל אוכלוסיית ישראל. לכן יש מקום לכולנו לחיות, והשכנים שלנו יכולים לחיות. אנחנו רוצים להשתלב ולא לריב.

אפשר לייצר את הפתרון הזה, אבל צריך גם להבין – אי-אפשר להקים ישוב בשביל מספר משפחות בודדות.

לא דיברתי על זה.

אפשר להקים ישובים שיתאימו לכל הצרכים, אבל אין דרך לעשות את זה בלי פשרות משני הצדדים. אין דרך. אי-אפשר לקבוע: זה המצב הקיים, לא משנים שום דבר, ועם זה אנחנו הולכים.

מי אמר שאנחנו לא פרטנר?

אני רק אומר. לא אמרתי שאתם נגד. אני רק אומר שבשביל להגיע להסדר צריך לעבור לשולחן משא ומתן, לעשות פשרות ולעשות הסדרה כוללת. המצב הקיים חד-משמעית לא יכול להימשך.

נגמר לנו הזמן, אז כל אחד שיאמר לא יותר משני משפטים כדי שנוכל לסכם. מצטער.

שלום לכולם. קוראים לי אלטורי חליל, סגן ראש העיר רהט. האמת, כשקראתי את הכותרת צדק חלוקתי ושוויון חברתי, שאלתי את עצמי, איפה האוכלוסייה הבדואית בכותרת הזאת? האוכלוסייה הבדואית, מדברים עליהם כאילו הם פולשים, כאילו הם גנבים. וכל ימי השבוע יש להם הריסות. אני שואל את עצמי, ילד בן 6, 7 שנים שהורסים לו את הבית, מה הוא יחשוב? מה האבא שלו יגיד לו, למה הרסו לו את הבית? הבית לא חוקי, אז איך האבא שלו חוקי? האבא שלו תושב מדינת ישראל. אתה מכיר בתושב ולא מכיר בקורת הגג שלו?

אם היא נבנתה באופן לא חוקי – לא.

הכפר כולו. אני לא מדבר על בית- - -

אם משהו נבנה בצורה חוקית – נכיר בו. אם נבנה בצורה לא חוקית – לא נוכל להכיר בו. אם לא נבנה בהיתר ובהתאם לגבולות בניין- - -

אין ועדה מקומית שתכיר בו. אין רשות מוניציפלית שתיתן לו אישור בנייה.

זה סיפור אחר.

אדוני היושב-ראש, רק תן לי לסיים את המשפט. הדבר השני מדבר על השפה. שפה היום זה תרבות. רוב הצעירים הבדואים או הצעירות הבדואיות יודעים עברית חלקי. ואם הוא לא יודע עברית, איך הוא יכול להשתלב בחברה הישראלית?

שאלה טובה מאוד. הוא צריך לדעת עברית.

אז צריך לבנות תוכנית, איך לשלב אותם – קודם כל שיידע עברית, ולשלב אותם בשוק העבודה.

חשוב מאוד. מסכים אתך.

ראש הוועדה, אני יכול להתייחס לזה?

עוד משפט אחד. למשל, בחינוך, האקדמים שלנו הבדואים, אתה רואה את כולם אורזים את המזוודות והולכים ללמוד בחו"ל. והם חוזרים, וכולם עובדים ורובם רופאים. עובדים אחד ליד השני באותו בית חולים – זה למד בארץ וזה למד בחו"ל. למה – יש לו המכשול של מבחן הפסיכומטרי. פסיכומטרי הוא מבחן מתורגם.

אמרתי את זה גם לראש המועצה. אנחנו רוצים שילמדו בארץ; לא רוצים שילמדו אצל הפלסטינים.

אנחנו כולנו רוצים שהם ילמדו בארץ. הבת שלי תלמד בחברון, היא לא תלמד עברית.

אז אני לא רוצה שהיא תלמד בחברון. אני רוצה שהיא תלמד בארץ.

אז אנחנו צריכים לחשוב- - -

צריך לשלב אותם בתוך המכללות, וגם להקים מכללה. תודה רבה, אדוני.

רמזי, במשפט, אדוני.

שלום, אני רמזי מרהט. אני יזם צעיר. הקמתי מרכז לחינוך בלתי פורמלי, שמציע חוויות טכנולוגיות, ואני רואה שיש ביקוש וצורך רב בקרב – הקמתי את זה ברהט, ויש מלא אנשים שמעוניינים בחוגים האלה.

יישר כוח.

ויש מלא יזמים בדואים, שלא מוצאים תמיכה, של מי שיתמוך במיזם שלהם או בעניין שהם רוצים לקדם.

מה שאתה עושה זה דבר חשוב. תודה לך, אדוני.

אני מתנצל, אבל לא אוכל לתת לעוד דוברים לדבר, כי הזמן אזל, ויש עוד דיון מאוד חשוב עכשיו – מי שרוצה, מוזמן להישאר, לגבי סגירת מפעלים בקריית גת. מדובר בהרבה מאוד עובדים שהולכים לאבד את פרנסתם. אנחנו נדבר על זה עכשיו.

משפט לסיום, אדוני?

כן. אל"ף, אני מודה על הדיון. אנחנו מתחייבים – משרד החקלאות והרשות לפיתוח התיישבות הבדואים בנגב – לעקוב, לוודא שהתקציבים- - -

אנחנו נדרוש את זה גם כן – תשמע את זה במסקנות הוועדה. תעבירו לנו את הנתונים.

בנושא העברית, חשוב לי לומר לגבי מה שאמר מר אלטורי – הוא צודק במאה אחוז. יהיו תוכניות בעברית גם במשרד החינוך וגם בהיבטים של משרד העבודה דרך מרכזי ריאן. מתכוונים – קרוב ל-3,000 איש יעברו קורסים ל- - - תעסוקתית גם דרך שירות התעסוקה. אנחנו מחויבים לזה. נמשיך לשבת ולהידבר עם הנציגות כדי לשמוע, כדי שהדברים יהיו קרובים למה שאנחנו רוצים.

תודה, מסקנות הוועדה. הוועדה מברכת על החלטת הממשלה 2397 מיום 12.2.17, התוכנית לפיתוח כלכלי חברתי בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב לשנת 2017-2020.

הוועדה רואה בחברה הבדואית שוות זכויות וחובות ככל אזרחי מדינת ישראל, זוהי מהות הדמוקרטיה. יחד עם זאת, על החברה הבדואית למען קידום המהלכים לצמצום הפערים, לעמוד בדרישות החוק של מדינת ישראל מבחינת חובות ועקרונות. זו חברה חשובה, ומהווה חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, ותורמת את חלקה למדינה.

אני מודה למועצת הנגב, לעומד בראשה, מר יוהן אטלן, על הבאת הדיון לוועדה היום. הוועדה פונה למשרד החקלאות, לרשות לפיתוח ההתיישבות הבדואית בנגב, ומבקשת להעביר לוועדה במועד הדיון הבא, תחילת מושב הכנסת, אוקטובר, דיווח – אילו תוכניות הוכנו עד מועד זה, מה לא הוגש ומהו הסטטוס בהכנת כלל התוכניות.

הוועדה מבקשת ממשרד החקלאות, הרשות לפיתוח ההתיישבות הבדואית בנגב, לעדכן את הוועדה בתחילת המושב הבא, האם קיימים בעיות וקשיים או חסמים ביישום החלטת הממשלה ובהכנת התוכניות בפילוח על-פי המשרדים השונים.

הוועדה פונה לכלל המשרדים השותפים להחלטה זו – משרד החינוך, משרד הבריאות, משרד הרווחה – להעביר לוועדה דיווח על התקדמות בהכנת התוכניות לפי הפירוט המתייחס אליהם בהחלטת הממשלה.

הוועדה תקרא לשר האוצר לפעול להגדלת התקציב המוקצה בתוכנית לצורך הרחבת המענה של שירותי חירום רפואיים באמצעות הוספת אמבולנסים, וכן להגדיל את התקציב למניעת היפגעות ילדים במגזר הבדואי.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:50.