הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 180

מישיבת ועדת החוץ והביטחון

יום שלישי, ג' בתמוז התשע"ז (27 ביוני 2017), שעה 11:00

יום ההוקרה לחיילי המילואים.

חברי הוועדה: אברהם דיכטר – היו"ר

אמיר אוחנה

איל בן-ראובן

ענת ברקו

מרדכי יוגב

עליזה לביא

שלי מועלם-רפאלי

עפר שלח

חיים ילין

סגן שר הביטחון אלי בן-דהן

עלי בינג - רפרנט ביטחון, משרד האוצר

תא"ל הושע פרידמן - קמל"ר, משרד הביטחון

יונת ריין ספיר

–

יועצת קמל"ר, משרד הביטחון

סא"ל אופיר קבלו - ראש עתכ"ם, משרד הביטחון

אל"מ אלי הדר - ראש צוות מילואים, משרד הביטחון

רס"ן אלירן קנטן - רמ"ד פנסיה, ביטוח וחיסכון, יועכ"ל, משרד הביטחון

אבי סייג - יו"ר העמותה למען משרתי המילואים

אביה בן-אלחנן - מג"ד במילואים

שילה אדלר - מג"ד במילואים

אורלי זוהר - אלמנת איש מילואים

תומר בן-דוד - יתום צה"ל, בנו של דני בן-דוד ז"ל שנהרג במלחמת לבנון השנייה.

שמואל לטקו

רישום פרלמנטרי

חבר המתרגמים בע"מ

חפציבה צנעני

יום ההוקרה לחיילי המילואים

במסגרת יום המילואים בכנסת, אנחנו שמחים לארח כאן, בישיבה של ועדת החוץ והביטחון. למען הסר ספק, למי שלא זיהה את המצלמה, הישיבה פתוחה וכל מי שמתבטא שייקח בחשבון, לטוב ולרע, שהדיון הזה פתוח. זו בהחלט כבר מסורת לקיים את היום הזה גם בכנסת, אבל את הישיבה גם בוועדת החוץ והביטחון. זה לא אומר שלאורך השנה סוגיית המילואים לא חוצה כחוט השני את ישיבות הוועדה. גם בוועדת המשנה של כוח-אדם, ויושב-ראש ועדת המשנה נמצא אתנו כאן, חבר הכנסת אמיר אוחנה, או בוועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח, ויושב-ראש ועדת המשנה עפר שלח גם נמצא כאן, בהחלט סוגיית המילואים ככוח הצבא העיקרי במדינת ישראל למצבי משבר אמתיים, ולצערי, מצבי משבר אמתיים הם לא מצרך שאנחנו עוסקים בו רק ברמה התיאורטית אלא סוגיה אמתית וחווינו אותה לאורך הרבה מאוד שנים. יושבים כאן לא מעט אנשי מילואים שחוו אותה היטב. נדמה לי, שבסוגיה הזאת, מבחינתנו כוועדה, אני רואה כזכות לארח ולקיים ישיבה שכל כולה מוקדש לנושא המילואים בצה"ל. מכאן אני מעביר את שרביט הדיבור למכובדי, אדוני סגן השר, חבר הכנסת אלי בן-דהן. לאחר מכן אתן את זכות הדיבור לשני חברי הכנסת שמניתי את שמותיהם, אמיר אוחנה ועפר שלח, לומר כמה דברים, ונעבור לנציגי המילואים ולמשתתפים נוספים, ולבסוף חברי הכנסת יתייחסו בזמן שייוותר שלהם. אנחנו מבקשים לאפשר לכולם להתייחס. חבר הכנסת סגן השר, אלי בן-דהן.

אשתדל לקצר. בוקר טוב. אני רוצה לפתוח ואולי קצת לספר לכם על אחד השינויים שאנחנו עשינו מהרגע שאני קיבלתי אחריות לנושא המילואים. הייתה החלטת ממשלה, וצדקו חבריי חברי הכנסת בדיון הקודם, שקבעה שתהיה ועדת מנכ"לים שתעסוק הן בשגרה והן בחירום בכל מה שנוגע למילואים. במשרד הביטחון, לראשונה, לפני מספר חודשים התכנסו קרוב ל-40 מנכ"לים או משנים למנכ"לים או סמנכ"לים של משרדי ממשלה, יחידות סמך וגופים כמו אפילו בנק ישראל וגופים אחרים, כדי לעשות שני דברים:

דבר אחד – לדון ולאשר בנוהל שהכנו, והכין בעיקר אכ"א, וזה נוהל לחירום עבור כל משרדי הממשלה, כלומר מה קורה בזמן חירום ומה הן ההשלכות על חייל המילואים – אני מניח שכולם מכירים את כל הנושאים שנוגעים לחובות, לבחינות ולדברים שנוגעים להרבה מאוד עניינים – כדי שכולם ייכנסו מיד למערכת מסודרת ומסונכרנת לטובת חיילי המילואים בזמן החירום. הנוהל הזה אושר. אופיר, אנחנו מציגים את הנוהל? עוד מעט הנוהל יוצג בפירוט. כפי שאמרתי, הרעיון המרכזי הוא שכל נציגי משרדי הממשלה ויחידות הסמך התאספו פעם ראשונה והיו בחדר אחד והבינו את האירוע הזה שבו כולם צריכים לדבר יחד וכולם מעבירים מידע מאחד לשני, כדי שחיילי המילואים, בעיקר אמרתי: נוהל החירום, לא ייפגעו.

הדבר השני שעשינו הוא שבאותה ישיבה אנחנו הנענו את כל משרדי הממשלה, כדי שכל אחד יתחיל ליזום מה במשרדו הוא יכול לתרום למען שירות המילואים. חלק מהתוצרים היו בהחלטת הממשלה 2607. אני לא יודע אם יש זמן, אבל אפשר לפרט. ההחלטה הזאת באמת כללה מספר ניכר של הטבות, שעד אז לא היו, שחלקן באו ביוזמתם של המשרדים עצמם. יש מספר הטבות שאנחנו כרגע גם בהתדיינות מול האוצר, ואומר זאת במילה אחת: כל הנושא של הנחות או פטורים מאגרות שונות. האוצר מאוד-מאוד לא אוהב את הדרך הזאת שבה חיילי מילואים מקבלים הנחה על אגרה או בכלל פטורים מאגרה ועוד דברים נוספים. עוד הבוקר מוקדם ישבתי עם אנשי אגף התקציבים באוצר.

האם אפשר להבהיר לוועדה למה האוצר לא אוהב? המילים "לא אוהב" נשמעות לי רכות מדי.

אני מסכים אתך. כאן אני מדבר ברכות. העניין הוא שלאוצר יש אולי שתי סיבות מרכזיות. סיבה אחת היא מאקרו-כלכלית, והיא שהרעיון הוא שכשאתה מסתכל ברמת המאקרו, אם אתה בא ונותן פטור, אולי הפטור הזה הוא לא בדיוק הפטור הנכון והראוי ואולי יש דברים שהם יותר חשובים ויותר נכונים לפטור אותם ברמה המאקרו-כלכלית, ולכן הם בכלל לא אוהבים את נושא הפטורים או נושאים אחרים, כי הטענה שלהם היא שלא תמיד זה מגיע בדיוק ישירות למי שזכאי לאותו פטור.

הדבר השני הוא המחשבה שאולי יש מהלכים יותר רחבים ויותר ממוקדים.

כרגע, האוצר לקח על עצמו לבחון את כל נושא האגרות שקיימות וההמלצות שמשרדי ממשלה ביקשו להמליץ כדי לפטור מהאגרות הללו. אני מקווה שהדבר הזה יגיע גם לידי ביטוי לפחות בחודשים הקרובים או לכינוס הבא של ועדת השרים לענייני מילואים.

מה שחשוב הוא שיש פה ועדת מנכ"לים קבועה שמתכנסת ובאמת רואה לנגד עיניה איך לחפש ולמצוא, כל אחד במשרדו, הטבות נוספות לטובת אנשי המילואים.

תודה רבה.

חבר הכנסת אמיר אוחנה, יושב-ראש ועדת המשנה לכוח-אדם בצה"ל, בבקשה.

אדוני, תודה לך. אני לא צריך לספר לאנשים היושבים בחדר הזה מה הפירוש המעשי של שירות מילואים – מה זה לעמוד מול המעסיק, שפוגע באינטרס שלו עכשיו לשחרר את העובד, ובטח אם הוא מנהל, למשך פרק זמן, ומה זה לעמוד מול המשפחה, שאולי יש בדיקה רפואית למישהו מבני המשפחה ואולי יש טקס למישהו מבני המשפחה, ולעזוב הכול, לעזוב את מסלול החיים הרגיל, וללכת לשרת את מדינת ישראל. לאנשים בחדר הזה אולי אני לא צריך לספר מהי המשמעות של זה, אבל לציבור – אולי כן, משום שרוב הציבור לא עושה מילואים. הנטל הזה נופל על מעטים בציבור הישראלי, ולכן אני פונה ומבקש מהציבור לקבל בהבנה שאנחנו כאן נתעדף את אותו מיעוט, ואנחנו כאן כלפי אותו מיעוט ננהג בכבוד רב וביקר. היוזמות, שאנחנו היום נצביע עליהן בוועדות השונות בכנסת, יצטרפו ליוזמות נוספות שאנחנו ניזום ונקדם, כדי לאפשר לחיילי המילואים ללמוד ולא להיפגע, לעבוד ולא להיפגע – לא להיפגע בשכר ולא להיפגע בפרנסה שלהם. אני מקווה ומאמין שהציבור, ברובו הגדול, לא רק מקבל את זה, אלא גם מוקיר את חיילי המילואים. כולנו מחבקים את חיילי המילואים, ונתרגם זאת גם לחקיקה של ממש. תודה.

תודה רבה לחבר הכנסת אוחנה.

יושב-ראש ועדת המשנה לתפיסת הביטחון ובניין הכוח עפר שלח, בבקשה.

תודה. קודם כל, אני מתנצל שאצטרך לעזוב, אבל הפעם זה בנסיבות משמחות, כי אנחנו הולכים לוועדת העבודה והרווחה בשביל לאשר סוף-סוף את סיפור המילואימניקים העצמאיים ואת התוספת של ה-25% שאמורה להינתן להם. שוב, אני מודה לסגן שר הביטחון, לשר הביטחון שהיה שותף למהלך הזה, והוא גם אופייני לעובדה שאנשים שעוסקים בזה בצד הזה של השולחן לא רוצים בהכרח חוק על שמם. הם רוצים שהעסק יתוקן. אבי סייג, ידידנו, דיבר על כמה שנים זה לקח. סוף-סוף, יש נכונות גם בצד השני. כמו שאמרתי בכנסת הגדול, גם היא לוקחת זמן, וכל הזמן הזה הוא תמיד פגיעה באמון של אנשי המילואים.

הישיבה הזאת כונסה, כדי לבדוק, בין השאר, איך עומד חוק המילואים במבחן הזמן והאם יש התאמות שצריכות להיות בו. יצא להיות לא ליד עריסתו של חוק המילואים, כי הוא היה בכנסת ולא הייתי אז חבר כנסת, אבל בואו ונגיד שהייתי בהפריה החוץ-גופית של חוק המילואים. זה דבר שכדאי ללמוד ממנו. קצין המילואים הראשון, ידידי הטוב אריאל היימן, זימן בשעתו ועדה שעבדה מחוץ למערכת ועסקה במודל המילואים, והייתי חבר בה, ומהדו"ח שלנו, בסופו של דבר, יצא והתגלגל חוק המילואים. הדבר העיקרי, שעסקנו בו, הוא הדבר שכל מי שעוסק בנושא המילואים עוסק בו עד היום ואין לו תשובה טובה אבל חובה עלינו לעבוד עליו כל הזמן, והוא העובדה שבסופו של דבר מהרגע – וקשה לי לסמן את הרגע הזה בזמן, ואבי, אתה דיברת על המשברים שהיו בשנות ה-90 וכן הלאה, ויכול להיות שזה הזמן אבל יכול להיות שזה קרה עוד קודם – שבו המילואים הפכו להיות אם לא נחלת הכול אז בוודאי נחלת הכלל, כי שאבי היה מג"ד בחטיבה 80 של הצנחנים, רוב האנשים עשו מילואים או חלק גדול מהאנשים והוא היה יכול, עם כל זה שמג"ד עשה אז מילואים אולי יותר מהיום, והיום הוא עושה הרבה מאוד, לנהל את זה במקביל לחייו ולא היה נמצא בסיטואציה שזה פגע בו או יותר נכון הייתה לו כביכול איזו שהיא מגבלה על הכתף שלא הייתה לאנשים אחרים או לחלק מהאנשים האחרים. אבל הדבר הזה איננו נכון היום לבני, שהוא בחטיבה 55 של הצנחנים, כי אנחנו נוטים להקיף את המערך מכל צדדיו; אני הייתי ב-551, ואנחנו סוגרים את זה פחות או יותר. הוא איננו נכון היום. זה עובד בשני הקשרים. ההקשר הראשון, ותעסוק בו ועדת המשנה, וזה כמובן יהיה בפורום סגור, אבל אנחנו כבר זימנו את הדיון הזה, הוא הנושא: הדבר היחיד, וזה גם מה שהגענו אליו במסקנה אז, לפני 15 שנה בוועדה של אריאל היימן, שיביא את אנשי המילואים זה המשמעות של תפקידם הצבאי. כל הנושאים, שאנחנו עוסקים בהם היום, שהם מאוד-מאוד חשובים, לא יחליפו את זה שהצבא יתייחס לאיש המילואים ברצינות, שהצבא יתייחס לתפקידו של איש המילואים, ואיש המילואים יידע שבסופו של דבר הוא נחלץ להגנת המדינה במקום שהוא נדרש והוא מוכן לתפקידו ומוטלים עליו התפקידים הראויים, וזה לא רק תהילת העבר אלא גם התפקיד ההווה. בלי זה המילואים לא יחזיקו מעמד. אין שום פיצוי ותגמול שיוכלו לעשות את זה. אנחנו נעסוק בזה, כולל – אגב, יכול להיות שאנחנו צריכים להיערך לשינויים קיצוניים מאוד במודל המילואים. זה יכול להיות. אגב, אני אומר שכל זה לטובה. זה מזה שאנחנו צריכים פחות, אבל את אלה שאנחנו צריכים אנחנו צריכים באותה עוצמה שהיינו צריכים אותם קודם. במתח הזה אנחנו צריכים להיות. מול זה גם ועדת המשנה תעבוד מול מערכת הביטחון.

אבל בצד השני, בצד של יישום חוק המילואים, סעיף 20 בחוק המילואים, למעשה, קובע שמותר להפלות את חיילי המילואים. כתוב: "רשאים הממשלה וכל גוף ציבורי לקבוע הוראות שיש בהן לתגמל חיילי מילואים בהתחשב, בין השאר, בטיבה של ההטבה... פעולה או הוראה כאמור שהיא סבירה ומידתית לא תיחשב אפליה אסורה". כמובן שיש ויכוח מה זה "סבירה ומידתית", אבל הדבר הזה אומר שזה כבר בחוק, שלא לומר שבהחלטות ממשלה כבר נקבע שהמילואים היום, במצב שאנחנו נמצאים בו, הם סיבה – ואני לא חושב שערכית מישהו אתנו רוצה או יכול להתווכח עם זה – להטבה שהיא הטבה שחורגת מן המידה ומאפשרת לחייל המילואים ולמשפחתו ולסביבתו לקיים את הדבר הזה של אנשי המילואים. אנחנו את הדבר הזה צריכים לקיים הלכה למעשה.

אני חוזר ואומר: כל אי-עמידה שלנו – יהיה ממשלה או יהיה כנסת, ואני לא מבדיל כרגע בין קואליציה לאופוזיציה – במילתנו, הן ברמת המשמעות והן ברמת הסביבה התומכת של איש המילואים, סודקת את המצב הזה עוד יותר, ותביא אותנו – תמיד מדברים על משבר המילואים ותמיד התשובה היא: כן, אבל כשמישהו יהיה על הגדרות, ואני לא יודע אם זה הסורים או האיראנים ואני לא יודע מי על הגדרות בשלב הנוכחי, המילואים יגיעו. זה נכון. אבל איזה מילואים הם יהיו? ואיזה תפקיד יהיה להם? וכמה הם יהיו כשירים למלא את התפקידים? את זה אנחנו צריכים למלא בתוכן 365 ימים בשנה. תודה רבה.

תודה רבה, חבר הכנסת עפר שלח.

אנחנו עוברים עכשיו לאנשי מערך המילואים. אבי סייג הוא אורח קבוע בוועדה. בבקשה.

ראשית, אתחיל הפוך, ואני רוצה קודם כל להודות לאנשי הוועדה. אנחנו נמצאים פה כבר 22 שנה. אני חושב שכמעט כולם התחלפו, ולפחות יש לי מילים טובות לך, היושב-ראש, ולחברי הכנסת שנמצאים כאן ומלווים אותו. אבל, אני רוצה להודות לך, לטקו, על העזרה שאתה נותן לנו פה, למירי, היועצת המשפטית, ולעידו, היועץ המשפטי שתומך אותנו, וגם מעבר לדיונים אנחנו באים ומתייעצים, לדפנה, לאסף, והפעם זה אסף דורון – לאסף פרידמן נודה בוועדה שלו.

כשהם באים לוועדה, אנחנו משנים להם את השמות, כדי שיהיה לכם קל...

אוקיי.

כמובן שאני מודה גם לצה"ל, לסגן השר ולכולם על האירוע הזה.

אמר כאן עפר שלח שאנחנו באנו לדון פה ביישום חוק המילואים. מאחר וזה יום חג, אנחנו לא באים לריב ולא באים יותר מדי לעורר פה מהומות. יישום חוק המילואים זה דיון שצריך להתקיים בוועדת חוץ וביטחון בנפרד – חלקו יהיה סגור וחלקו יהיה פתוח. היום, אנחנו ננצל את זה כדי לזרוק כמה הערות, אבל לא מעבר לזה.

מעבר לתודות, אני רוצה, ב-brief, להגיד כאן שמה שהוועדה הזאת עזרה וחברי הכנסת בכל הכנסת עזרו לנו זה: ראשית, בחוק הביטוח והקצבאות. החוק הזה היה חוק קשה בן חמש שנים, ובסוף הצלחנו להעביר אותו. אחריו את אי-כושר העבודה, את חוק הפיטורים והחזרת חיילים משוחררים לעבודה שינינו כך שהיום קשה יותר לפטר אבל זה לא בלתי-אפשרי. יש גם את חוק הסטודנט במילואים שחלקו עבר בוועדה הזאת וחלקו עבר בוועדות אחרות. יש את חוק המילואים הוא חוק שאנחנו עובדים עליו מ-2003, ואחרי זה יש את הוועדה שהקימו במשרד הביטחון ודנו. אני חושב שאין הרבה חוקים במדינה שהם בני 50 סעיפים. יש 50 סעיפים בחוק המילואים. כאשר עפר דיבר כאן על סעיף 20 בחוק, נושא אבחנה מותרת, זה היה סעיף שכמעט הפיל את החוק. משרד המשפטים התנגד, וזה מתנגד. בכל סעיף כזה דנו עשרות ישיבות, ואני חושב שבסוף יש תוצאה שהיא טובה, שקושרת את חייל המילואים לצבא, למערכת ולמדינה, והיא באה לדון בכלל בכול ההיבטים של חובות וזכויות גם של איש המילואים אבל גם של המדינה וגם של מוסדות המדינה והגופים הפרטיים.

עזרנו וטיפלנו גם, שוב, בוועדה הזאת, בנושאים של אלמנות צה"ל, בנושאים של הביטוחים ההיסטוריים של אלמנות צה"ל שהתאלמנו ערב 99', נישואים בשנית לאלמנות צה"ל. שינינו את נושא גובה הקצבאות. לא מזמן, לפני שנה, ישבנו פה גם עם המשפחה, שיושבת אתנו כאן, משפחת נועם רון, הטייס שנפל לפני ארבע שנים באסון המסוק. בעזרתם הצלחנו גם לשנות, בחוק הקצבאות, את הקצבה שתקבל אלמנת צה"ל. זה לזכותם, ואני מעריך את זה שהם הגיעו הנה אתנו. גם משפחתו של הטייס ניר גלעד, ממקימי פורום מג"דים, מח"טים וטייסים, שעזר לנו המון גם בוועדה הזאת, נמצאת כאן אתנו.

אנחנו טיפלנו בנושא הוצאות נסיעה לחיילי מילואים, כך שיקבלו את זה לחשבון הבנק ולא בתלוש שמקבלים או לא מקבלים ולא נוסעים. היום לא נוסעים בתלושים יותר.

כמו כן, אי-שחרור חייל שהוא פצוע או חולה – אז אסור לשחרר אותו מהמילואים וצריך ללוות אותו עד שמשרד הביטחון מקבל את המקל ומטפל בו.

גם תגמול מיוחד, תגמול נוסף, צווים והחרגה של צווים. אני חושב שגם צה"ל עשה פה, לאורך השנים, ושמעתי עכשיו את ראש אכ"א שאומר: הרי ראש אכ"א יצטרך להגיע אליכם ולהגיד "אני מבקש צווים חריגים כל שלוש שנים, והנה זה עכשיו מגיע. בתחילת הדרך היינו עם צווים חריגים שזה בערך 12,000 בשנת 2010. צווים חריגים הם לגבי משך המילואים, לגבי מטרת המילואים ולגבי גיל המבצע. לאט-לאט הצווים האלה ירדו, ובשנה האחרונה אנחנו יושבים על סדר-גודל של 1,000 צווים חריגים. הצבא מתכוון להוריד את הצווים האלה למינימום. שוב, לא נצליח לאפס, אבל נצליח.

אנחנו מדברים על זה שבעזרתכם קיימנו שתי קרנות: קרן לפיצוי חיילי המילואים בלבנון השנייה – 43 מיליון שקל; קרן פה של 30 מיליון שקל ל"צוק איתן" – מה קורה? אנחנו עוד ממשיכים לעקוב – לגבי עצמאים וסטודנטים במילואים, וזה כדי לעזור לכם כי החבר'ה האלה נפגעו מאוד.

כמובן שיש הטבות ברמ"י והטבות במשרדי הממשלה.

דיברתי קצת על היסטוריה. מה שהיום עומד על סדר-היום, ונקבל בוועדת העבודה היום אישור סופי של ההסכם בין צה"ל לביטוח הלאומי, זה התשלום של 25% – תוספת לחיילי המילואים שהם עצמאים בגין התקורות שנגרמות לעסק שלהם והם לא מקבלים פיצוי. הנושא הזה התחיל בוועדת הכספים לפני 10 שנים, ובזמנו עם אלכס מילר בתת-ועדה ועם רוחמה אברהם, והוא הבשיל היום. היום, אנחנו מקבלים. לא צריך חוק לטובת העניין. יש הסכם. צה"ל לקח את זה עליו – משרד הביטחון, צה"ל – את התקציב. מדובר על קרוב ל-20 מיליון שקל. זה לא משהו נורא.

אנחנו היום, בנושא של החלטת ממשלה, דרשנו שיכירו בניסיון הצבאי שלך במילואים במשרדי הממשלה. אם יש מכרז ודורשים במכרז הזה ניסיון שניהלת 80 איש והיית מ"פ, יוכלו להכיר לך בניסיון. הנושא הזה מאוד-מאוד משמעותי. זו שורה אחת, אבל הוא מאוד משמעותי.

נושא הגדלת פר"ח, כמעט הכפלת פר"ח למשרת מילואים – שדנו בו בשתי פעימות, ב-2013 ועכשיו בפעימה השנייה – זה דבר מדהים לסטודנטים.

ועדת מנכ"לים, שעליה דיבר סגן השר, ואופיר קבילו ידבר אחרי זה, היא דבר הכרחי. ביקשנו את חוק הארכת מועדים ולא קיבלנו. הגשנו והגשנו, ולא קיבלנו. ועדת המנכ"לים תעזור לנו לפתור את זה. ועדת המנכ"לים תתכנס ברגע שיש גיוס המוני, צו 8 או צו 9, ותדון בבעיות ובהשלכות שנגרמות לחייל המילואים.

אני מצטער, אבל בהזדמנות זאת אני רוצה לתקן עוול, כי עליתי לבמה הגדולה והזכרתי את כל חברי הכנסת שעוזרים לנו ופרח לי, למרות שזה רשום – את חברת הכנסת שולי מועלם. לא יעזור לךְ כלום, כי עזרנו אחד לשני גם בארגון אלמנות צה"ל, ואנחנו חברים טובים. זה פרח לי, אז תיקנתי את הטעות, ואני מאוד-מאוד מתנצל.

נושא הנחה בארנונה – גם זה מספר שנים. משהו כמו 7-6 שנים אנחנו רצים על הנושא הזה. קיבלנו אישורים כבר ל-5% הנחה בארנונה למשרת מילואים. הדבר הזה צריך להיסגר כאן בכנסת. הממשלה אישרה. זה אמור להיסגר בכנסת. זה תהליך ארוך. שוב, אנשי מילואים לא יוצאים למילואים בגלל ההטבות, אבל חשוב להבדיל אותם מאלה שלא עושים מילואים. כן, אנחנו לא באים למילואים בגלל הטבה כזו או אחרת, אבל זה גם חשוב שהמשפחות יבינו שאתם, חברי הכנסת, שצה"ל, שמשרד הביטחון, תומכים בהם גם דרך ההטבות האלה, וגם כרטיס מועדון "בהצדעה" ודברים כאלה. אלה דברים שמראים רצינות.

כמובן שאם קוראים לחייל מעבר לגיל 40 אם הוא חייל ו-45 אם הוא קצין, גם משלמים לו פיצוי נוסף, כי הוא כבר לא חייב בחוק המילואים. גם זה עבר פה.

כל הנושא של החרגות בחברות הביטוח הפרטיות. כאשר יצאת למילואים, הן כתבו בפוליסה שאם יצאת למילואים אתה לא מכוסה. החריגו את זה. הגשנו גם תביעה ייצוגית, ויחד עם הממונה על הביטוח הסעיף הזה בוטל. נכון שחברות הביטוח ינסו לעשות כל מיני דברים, ואנחנו ננסה לשמור עליהם כדי שחייל המילואים ייצא, והוא נפגע במילואים – הוא יחליט את מי הוא תובע. אם יש לו ביטוח והוא רוצה לתבוע אותו – שיתבע, ואם הצבא – שיתבע את הצבא. אבל בדבר הזה אנחנו סגורים, ונמשיך לטפל בזה.

הנושא שהוא כמובן פה, וזה לא לוועדה לרגע זה, הוא כל הנושא של הציוד והימ"חים ואי-שחרור הנגדים הוותיקים ואת כל אלה שהם על שולחנכם פה. חבר'ה, זה בעוכרנו. אמר שלח: אוקיי, אז יש מילואים, אבל אם הציוד לא יהיה מוכן וכשיר ובכמות הנכונה, תהיה לנו בעיה. אני חושב שזה מחובתכם – חובתכם, כנסת; חובתכם, ממשלה; וחובתכם, צה"ל ומשרד הביטחון –לדאוג לצייד את החייל, ושהוא יהיה בטוח שנתתם לו את הטוב ביותר כדי שהוא יבצע את המשימה שלו.

נושא זכות היעדרות לשעה לבן או לבת הזוג – הנושא הזה עבר בוועדת הכלכלה, והיום אתם תצביעו עליו במליאה והחוק הזה יעבור. דהיינו, אם בן או בת הזוג נמצאים במילואים, בן או בת הזוג יוכלו להגיע למקום העבודה שעה מאוחר יותר או לצאת שעה מוקדם יותר ולא על חשבונם. החרגנו כאן את משרד ראש הממשלה, השב"ס, המשטרה ונציבות כיבוי אש. אבל, חוץ מזה, כולם חייבים לעשות את זה.

ישנם דברים נוספים שאנחנו נרצה לעשות גם היום, והגשנו הצעת חוק שקיבלה כבר פ' אתמול או שלשום על-ידי חבר הכנסת עודד פורר. זה הקטנת שיעור המס מ-25% ל-10% לתגמולים שמקבלים חיילי המילואים. רוב חיילי המילואים הם חבר'ה צעירים בין עבודות, סטודנטים, שלא מגיעים לתקרת מס של 10% וגובים מהם 25%. הגשנו פה הצעת חוק, ואני מקווה שנתחיל להריץ אותה. אני בטוח שזה לא יהיה מהר, אבל אנחנו נגיע בסוף לשם.

לגבי חוק המילואים, אני חושב שיצטרך גם להיות כאן דיון רציני ומעמיק על צבא העם ועל הפטור הגורף שניתן לחיילים צעירים שמשתחררים מהסדיר ואוטומטית לא ניתן להם פנקס המילואים, התעודה של המילואים.

עוד שלוש דקות.

אין בעיה.

אני חושב שנצטרך לדון בדבר השני. כמובן קביעת היקף הכוח ואישור היקף הכוח על-ידי הממשלה ואישור האימונים על-ידי הוועדה, שזה נעשה. שוב, אלה דברים סגורים, אז אנחנו לא שם.

אנחנו כמובן נשנה את ההטבות של משרד השיכון, ואנחנו רוצים להחיל את ההטבה שאנחנו מקבלים ברמ"י על קרקע לדירה בבנייה רוויה, כי בדרך-כלל לחייל מילואים אין כסף לשמור קרקע, למרות ששמרנו את הזכות הזאת גם שש שנים מגמר היותו חייל מילואים.

משפטים לאחר מילואים – הסוגיה הזאת פתוחה. אם אני נקרא למשפט לאחר שסיימתי את המילואים בגין אירוע שקרה לי במילואים ומשפחה יכולה לתבוע אותי בדין פלילי, אז הצבא מעמיד לי עורך-דין לדבר הזה. אבל, אני לא מקבל ימי מילואים על הדבר, וזה יכול להיגרר שנים. יש לנו מקרה לא מזמן שנגרר חמש שנים, ואותו מג"ד סופג את הכול על חשבונו, ואין לו אפילו אישור להציג למעסיק למה הוא נעדר.

הייתה לי על זה הצעת חוק שהופלה, והיא תועלה שוב.

אז אנחנו נמשיך ונחדד את זה.

אנחנו נרצה לשנות את שכר המינימום למשרת מילואים פעיל, כי כבר הבאנו אותו לסביבות 6,000 אבל נצטרך להצמיד אותו באיזו שהיא דרך.

יש לנו בעיות עם משרד החינוך עם המורים שיוצאים למילואים ומשרד החינוך לא משלם למורה את שכרו בזמן ואת שכרו המלא. אני גם במועצת הביטוח הלאומי. ישבנו עם משרד החינוך, הסברנו להם וניסינו לקרוא להם היום לכנסת, והם טוענים שהם לא יכולים. ניסינו לקרוא להם ולאכיפה של משרד העבודה. אנחנו נטפל בזה כדי שכל מורה שיוצא – גם כך, שכר המורים לא גבוה – יקבל את שכרו בזמן ובצורה מלאה. כמובן שאנחנו נרצה להוסיף לסעיפים - - -

זה ייחודי למשרד החינוך?

זה משרד החינוך.

לא. אני שואל: זה ייחודי למשרד החינוך?

כן. משרד החינוך עובד עם מערכת תוכנה אחרת, UNIQUE, כשכל יתר המדינה עובדת עם מל"ם. משרד החינוך ייחודי. זה יוצר בעיות קשות, ואנחנו אתם בקשר. אבל זה נמשך שנה שלמה. כנראה שנצטרך גם להחזיר את הכדור לשר, כי הוא minded מילואים, ואני מקווה שזה ייפתר.

יש הצעות לנקודות זיכוי לפנסיה לחיילי מילואים. אם צברת 2,000 ימי מילואים, אולי שווה לתת לך איזו שהיא נקודה מסוימת.

עבודה מועדפת – נרצה להוסיף עוד כמה סעיפים, כמו נהגים, ולפתור גם את בעיית המשק.

יופי. כל הסיפור של עבודה מועדפת ששר האוצר לא מוכן להביא.

כן, כי הם, גם באוצר וגם ברווחה, טוענים שהחוק הזה בא רק למנוע ייבוא של עובדים זרים. אם זה מונע ייבוא של עובדים זרים, הם מוכנים לדון בזה ובעוד איזה שהוא סעיף.

החוק שלי מונע גם תאונות דרכים וגם שיתוק של המשק. יש 2,500 נהגים כל שנה שמשתחררים מצה"ל.

אני אתךְ.

לא הבנתי. מייבאים נהגים? את זה עוד לא שמעתי.

לכן לא נותנים לנו פיצוי. אם היו מייבאים נהגים, היו נותנים לנהגים המקומיים פיצוי כעבודה מועדפת. מאחר ולא מייבאים נהגים, לא נותנים להם פיצוי, כלומר לא מכלילים את זה.

עד כאן. אני, שוב, מודה לכולם.

תודה רבה. אנחנו מייבאים מתדלקים לתחנות דלק?

לא, והם אפילו לא עובדים בתחנות דלק – הם עובדים ב"ילו". הם מוכרים "טורטית".

זה כבר לא יהיה. בניין וסיעוד.

זה עדיף על נהגים. שר האוצר צריך לטפל בלזה.

אני, שוב, מודה לכם. אני אומר: זה יום חגיגי. מבחינתנו, אני מודה לכם, ותודה.

אצלנו יום חגיגי זה עם חגיגות. חגיגות בכנסת זה לא בדיוק מה שאתה מכיר.

היום, זה נראה כזה.

אנחנו מבקשים מצה"ל, ונתחיל מקצין המילואים, הושע. בבקשה.

אתן לאופיר להציג את המצג, ואחר כך אני אגיד. אני רק אגיד לפתיחה: תודה לכולכם. אני חושב שזה יום חשוב. אני חושב שזה בכיוון הנכון. אנחנו צריכים להתקדם בווידוא ביצוע של כל הדברים שהחלטנו עליהם.

דבר, בבקשה.

קודם, אופיר יציג את המצגת, ואני אשלים.

קודם כל, תודה רבה על ההזדמנות להציג מכלול תהליכים.

שים מיקרופון מול הפנים, כדי שנוכל לשמוע.

(מקרין מצגת: סקירה – תהליכים במערך המילואים – הצגה לוועחו"ב במסגרת יום ההוקרה של הכנסת למערך המילואים.)

מערך המילואים.)

אני שמח על ההזדמנות להציג מכלול תהליכים שקיימנו במערך המילואים. חלק מזה סקרו כאן מכובדים קודם, ואנסה להציג איזו שהיא תמונה שלמה. באופן טבעי, אני מאמין שיהיו שאלות שלא אוכל לענות, מפאת העובדה שזהו דיון פתוח ואני קצת מוגבל מבחינת ביטחון מידע, אבל חלק הוצג בוועדות משנה וחלק הוצג לפורום כאן בפורומים הרבה יותר מצומצמים. אשתדל לתת את הסקירה.

כבר נאמר שמערך המילואים מבוסס על ערכי התנדבות ושליחות, אבל זה עדיין מכוח חוק המילואים. אנחנו עדיין מזמנים את האנשים מכוח החוק. צה"ל רואה במערכת הצבאית, במערך המילואים ובמערך הסדיר, כמערכת צבאית אחת, וכך אנחנו מתייחסים לזה.

אחד הדברים שאנחנו התחלנו, עוד עם סיום ועדת המילואים בראשות האלוף רוני נומה, הוא תהליך יישום שיטתי ומקיף על-ידי ראש אכ"א וסגן הרמטכ"ל של המלצות ועדת המילואים וכמובן תהליכים נוספים שהתרחבו בעקבות העבודה הזאת.

סד"כ צה"ל.)

סד"כ צה"ל באחוזים – כפי שאפשר להתרשם, עיקר כוחו של מערך המילואים, כוחו של צה"ל במערך המילואים, זה 71%, באופן ברור, וזה לא מפתיע, וכך זה לאורך כל השנים.

סד"כ מערך המילואים.)

אם אני אגיד מה זה צה"ל, מערך המילואים הכשיר, שבו אנחנו עוסקים ובו אנחנו מתמקדים, זה בעיקר ה-80% האלה. ימ"לים זה עוד כל מיני יחידות מחוץ לסד"כ צה"ל שלא מחויבים בכשירות כזו או אחרת. ומאגרים מקצועיים – כאן אני לא יכול לפתוח את השיח הזה, אבל אלה אותם מאגרים מקצועיים שבהם אנחנו משמרים כוח-אדם לאירועי קיצון. הצגנו את זה כחלק ממודל מאזן במצבות מערך המילואים. אתייחס לזה בהמשך. אבל, אלה המאגרים המקצועיים. אני מתייחס פה לאמירה שאנחנו פוטרים את כולם, ואומר: זה לא מדויק.

מערך המילואים יישום תהליכים.)

כשירות ואימונים.)

אגע, במספר ראשי פרקים, בתהליכים. כמובן שאם יש שאלות, אני אשמח. קודם כל, חלק מיישום ועדת המילואים זה שכל מערכת הכשירות, לרמת האוגדות ומטה, הותאמה למערך המילואים והותאמה לצרכים שאנחנו רוצים לבדוק, כאשר היום התהליך הבא זה הראייה המטכ"לית, כלומר זו הדירקטיבה של הרמטכ"ל. אם עד האוגדות אנחנו יודעים לצייר את הכשירות, אנחנו רוצים לראות ממטה כללי כלפי מטה – האגפים, והזרועות – איך הם במוכנות. אני רוצה להזכיר שזה חלק ממרכיבי החוק ביכולת שלנו להציג את כשירות המערך.

מודל האימונים המורחב הוצג במספר פורומים. אנחנו משמרים את הדירקטיבה של האימון המורחב, את הדיפרנציאליות במערכים שבהם אנחנו מרחיבים את האימונים והם נפרשים על שבוע וחצי או שבועיים, וזה תלוי באיזה מערך.

לגבי גיוס החירום, אנחנו בתהליך מתמשך לשדרג את תהליך הגיוס בחירום, כולל פלטפורמות טכנולוגיות הרבה מתקדמות, גם כדי להאיץ את התהליך וגם, כמובן, להתייעל כמו הקמה של מרכזי גיוס ברמה הפיקודית – דבר שמקל עלינו.

צריך להגיד שהכשירות היא גם נגזרת מחוק המילואים. צריכים להשלים את כתיבת פקודת המטכ"ל שעוסקת בכשירות מערך המילואים. מאחר ואני עוסק בזה באופן אישי, אומר שאנחנו כבר עם טיוטה בשלבים מתקדמים. זה אירוע לא פשוט – איך אתה מגדיר את המנגנון ואת התהליך – אבל אנחנו על זה.

לגבי סוגיית הימ"חים, נקח"ל הציג פה, בדיונים קודמים, וגם הוצג לכם כל הפרויקט של "חיים חדשים" שמובל על-ידי אט"ל באופן ברור. ישנה התקדמות. מושקעים הרבה מאוד תקציבים בהעלאת שירות הימ"חים והמוכנות. זה חלק מהתפיסה שנאמרה כאן, שזו התמונה השלמה של שירות מערך המילואים.

בהתייחס לבניין הכוח, אגיד כאן במיקוד המצבות, וכך אנחנו קוראים לתהליך הזה, ושוב, אני מוגבל ביכולת להציג נתונים והיקפים ורק אציג את הדוגמה הבאה: מה היה קורה לנו כאן? היינו באוקטובר 13'. תתעלמו מהקו הצהוב. אם היינו ממשיכים במגמה של גידול במערך המילואים, היינו גדֵלים להיקפים של מעבר, באופן דרמטי, למה שצריך. חבר הכנסת עפר שלח כתב על כך בספרו האחרון. לצורך העניין, פה התחיל תהליך הסדרה – מה שקוראים לו: איזון המצבות במערך המילואים, כלומר להתאים את גודלו של מערך המילואים לצרכים גם בהיבט תקינה וגם בהיבט מצבות, כאשר כוח-אדם שאינו נדרש זה אותם מאגרים שראיתם קודם. כמובן שאת הנתונים האבסולוטיים ראיתם - - -

לפי הגרף הזה, כמה שנים, ניתן להבין, שהייתם בזבזנים בשימור מערך מילואים שלא לצורך?

שוב, אני קצת מתלבט איך לענות לך על השאלה.

אם אפשר, בעברית...

זה בטוח יהיה בעברית, ורק השאלה היא: מה זה "בזבזנים"?

אתה תיארת שהחלטתם להתאים את גודל המערך לצרכים. כמה שנים הצרכים היו נמוכים מגודל המערך של צה"ל?

אני יודע להגיד לך מה ראיתי ב-2007. ב-2007 אני רואה – ואני מציג לכם – גידול דרמטי בהיקף כוח-האדם שנכנס למערך המילואים, כאשר הנקודה הזאת היא חלק מיישום ועדת המילואים. ראינו שהיקפים מאוד-מאוד גדולים של סד"כ עם אפס ביצועי שמ"פ, שזה למעשה האירוע שמעיד על כשירות. בעצם, משם התחלנו - - -

יחידות חלולות. זה מחולק לשניים: דבר אחד – אנחנו, הצבא, צמצמנו את הסד"כ, לאור השינויים, לאור הצרכים ולאור היכולת. בכלל, הצבא לוקח סיבוב גדול – ואתם מכירים את זה – בהתאמה שלו לאויב ולמציאות המשתנה. אנחנו סגרנו שש חטיבות מילואים לפני שנים, בתחילת הקדנציה שלי, וכו'.

דבר שני – בתוך היחידות עצמן – יש פה כמה מג"די מילואים, וכל מג"ד מילואים מכיר את הדבר הזה – המון בלתי מתאימים. אנשים שרשומים לך, והם לא באמת קיימים.

בתהליך שעשינו, כדי למקד את המצבות ולטייב אותן, גם שלחנו אנשים הביתה, גם נכנסנו לימ"חים וגם יצרנו מחויבות יותר גדולה לנשארים. יצרנו נבחרת, כשאותם אנשים פחות או יותר מתאמנים כל הזמן. זה תהליך שיותר משהוא צמצם הוא הביא לטיוב ולאיכות יותר גדולה של היחידות.

יכול להיות שאופיר לא הבין אותי נכון. הכוונה היא: לא היה מדובר פה במהלך תקציבי שחייב אתכם לקצץ.

לא. הוא גם תקציבי.

אדוני היושב-ראש - - -

בואו ונשמע.

גם הייתה פה אחזקה של כוח-אדם מיותר, וזה עולה כסף, אבל בעיקר ככל שיש יותר אנשים שרשומים במילואים ואחוז יותר קטן מהם עושה מילואים – אתה מערער את אלה שעושים. זה ה-...

בכל אופן, תשובה מאופיר.

אופיר, תן לי לומר עוד מילה. יושב-ראש הוועדה, אבי, מאוד הגדלנו את תקציב האימונים. אנחנו מתאמנים הרבה יותר. זאת אומרת, זה פחות אנשים, וזה לא כל כך מעט. אחוזים הם תמיד דבר מאוד מבלבל, וכבר אמרתי את זה הרבה פעמים פה. אבל, אותם האנשים מתאמנים הרבה יותר על חשבון חלוקה יותר שוויונית של הנטל וכל מה שאבי אמר. בסך-הכול, חיזקנו מאוד את הדבר הזה. אתה שואל: כמה זמן החזקנו בצורה בזבזבנית? אני לא יודע להגיד לך. אני לא - - -היסטוריה.

כמה שנים לוקח הסיבוב הזה שאתה מדבר עליו?

קמל"ר, אני רוצה להוסיף לזה מילה. לגבי התהליך הזה, בואו ונדבר על כך מ-2013 כדי להתאים את התהליך. זה לא תהליך שיום אחד קמנו בבוקר והורדנו מצבות או כוח-אדם בלי הכרה. זה תהליך שנמשך, ואנחנו קוראים לו: איזון מצבות. הוא נמשך כבר 3.5 שנים. למה? כי במקביל לזה שאני גורע כוח-אדם, אני גם מכניס במעבר מסדיר למילואים. אני חייב לשמר מודל הזנה. כדי להדגים את המשמעות, התוצאה היא: אם היינו רואים ממוצעי שמ"פ – אני לא יכול להציג כאן, אבל באופן טבעי אם נזומן נציג – ראינו עליה בביצועי שמ"פ ביחס להיקף החיילים שנשארו במערך. זה ביטוי להעלאת כשירות של חיילי המילואים. הגענו לרמות של 2010 ו-2011, שזה, מבחינתנו, תהליך נכון. 68% מימ"מ 2016 הלך לאימונים בהכשרה, ולא היה כזה לאורך השנים. אני חושב שזה מבטא את הדירקטיבה של חיזוק הכשירות והעלאת כשירות מערך המילואים.

אני 'רץ' על הדברים.

הערה – ראשית, אני מאוד שמח, ואני חושב שנעשה פה תהליך מאוד מבורך ביחס למוכנות הכוח ואימוני המילואים. היינו באנורקסיה נוראית רק לפני שנתיים, וזה תהליך מאוד מבורך. אדוני היושב-ראש, יחד עם זה, יש שאלת יסוד: מהו גודל המערך לאור האיומים, לאור היתכנות הצורך לתת מענה במקביל, לאור החרב שעילתה המרכזית הייתה, לפני כשנתיים ושלוש שנים, תקציבית? השאלה הזאת ראויה להיבחן, אבל כמובן שלא בפורום הזה. זו שאלה שבהחלט שראויה להיבחן, והשאלות האלה החלוקות.

תודה על ההערה.

אופיר, בבקשה.

(מקרין שקף, שכותרתו: בניין הכוח ומיקוד המצבות.)

לכידות ורווחה ביחידות המילואים.)

אחד הדברים בבניין הכוח, ואנחנו משקיעים בזה, זה הלכידות היחידתית. אני מקצים תקציב למפקדים למופעי לכידות מרמת האוגדה, החטיבה וכמובן הגדוד, כאשר למופע הגדודי אנחנו הוספנו תקציב בהקשר של מתי שיש שבת גדודית והם כבר מגויסים; אז הקצינו תקציב, על מנת שיקיימו שבת, מפקדים או חיילים שנשארים למופע לכידות של יומיים, וזה חלק מחיזוק הלכידות שלה אנחנו מייחסים חשיבות רבה מאוד בהקשרים של יחידות המילואים, ואני לא צריך להסביר את זה.

אחד הדברים שאנחנו מתמקדים בהם זה תומכ"ל – תומכי הלחימה במערך המילואים. צריך להגיד שבניגוד ללחימה, זה לא מערך שהוא ברובו מאויש. באופן טבעי, יש לנו מערכים שאנחנו צריכים לעסוק בהם. רוב מערך המילואים מאויש באופן מלא במעבר מסדיר למילואים. טוב שכך, וזה הייעוד, וכך הסדיר בונה את המילואים. אנחנו מתמקדים: בקצונה ברמת תומכי הלחימה, שזה חשוב לנו לדרג הגדודי; מערך הרפואה, כולל החזרה לשירות של רופאים, התנדבויות. הדרג הגדודי הוא ה-hard core שלנו בעיסוק בתומכי הלחימה; מערך הנהיגה, שעלה כאן בהקשרים אחרים, במרכז הובלה; וכמובן צמצום המקצועות המוחרגים מתוך תפיסה שכמה שפחות להחריג חיילי מילואים מעבר לגיל הפטור, שזה גיל 40.

הדבר הבא – אנחנו מסדירים את תחום הסגל.

צו המקצועות המוחרגים.)

בצווים החריגים אני אציג פה שני צווים שצמצמנו. זהו צו המקצועות המוחרגים: קצינים – זה מעבר לגיל 45, וחוגרים – מעבר לגיל 40. אפשר לראות את הירידה. זהו הצו הנוכחי: מ-2010 עד 2018, כאשר אנחנו כבר עכשיו מתחילים לבנות את הצו, אם נרצה להגיש ליוני 2018, על מנת לצמצם אותו.

צו המשך – היקף השינויים.)

הדבר הבא הוא צו המֶשך, שזה לאפשר לקרוא לחייל מילואים מעבר למותר. צמצמנו את ההיקפים האבסולוטיים של חיילי מילואים, וירדנו פה באלפי חיילים שהחרגנו אותם בצו המשך, מתוך כוונה, שוב, לא לקרוא למה שלא צריך ולא לקרוא מעבר למה שמותר. הושע נגע בזה כאן באיזה שהוא הקשר במהלך נאומו, וזו הכוונה במימוש החוק. זה בהקשר הזה.

פיתוח מפקדים.)

לגבי פיתוח המפקדים, אגיד שהמפקדים הם אבן הראשה של היחידה במילואים, וזה לב לבו של המערך, ביכולת שלהם להוביל את היחידות. זה כמובן הפיתוח של המפקדים:

* זה הכשרת המפקדים שהיא חובה. ברמת המג"דים והמ"פים, אנחנו באחוזים גבוהים מאוד של הכשרה.

* הערכת מפקדים במילואים היא תהליך חדש שנבנה ביחד עם המפקדים במילואים, על מנת לתעד חוות דעת מסיום אימון או מסיום תעסוקה, כדי לגבש כלים לטובת ניהול היחידה.

* תכנית "תנופה" – זה פיתוח מפקדים במילואים בהקשר של לימודי תואר שני. מחזור 2017 הוא כבר המחזור השלישי. אלה 35 קצינים בתפקידי מ"פ, סמג"ד ומג"ד, שיוצאים ללימודים לתואר שני על חשבון צה"ל.

"מפקד מילואים פעיל", וזה האירוע הבא, זה חלק מהחלטת ממשלה 1447 – ואולי טעיתי – מ-8 במאי 2016, שבה, למעשה, הגדרנו שכבה של מפקדים פעילים ביחס לכל הקצינים שבמערך. פה אנחנו מגבשים או גיבשנו – וכך אקרא לזה – חלק קיים וחלק חדש. הדבר החדש זה הנושא של תגמול מיוחד למפקדים. ב-1 במאי שילמנו את התגמול הראשון – 4.5 מיליון שקלים למפקד מילואים פעיל. על הפלטפורמה הזאת אנחנו רוצים לגבש גם מענה לבני המשפחה, בנות זוג, כחלק מחיזוק שדרת המפקדים.

כמובן שבמרכיבים השלמים אנחנו עוסקים בסל ימ"מ למג"ד, רכב שכור למג"ד ועוד כל מיני הטבות של תהליכים קיימים. זה ברמת המפקדים.

תכנית "תנופה" – לאיזו רמה?

מ"פ, רב-סרן.

ממ"פ ומעלה?

מ"פ עם אופק קידום, מג"דים כמובן, וסמג"דים שהולכים להיות מג"דים. כמובן שהכנסנו גם זרועות – את פקע"ר ואת חיל-האוויר – כי בסוף גם להן יש ייצוג של דרג גדודי. אבל, המיקוד הוא גדודי, דרג השטח.

חיבור והסברה.)

הנגשת המידע במערך המילואים.)

לגבי חיבור והסברה, אחד הדברים שזיהינו כחלק מהתהליך הטכנולוגי זה להנגיש את המידע. אחד הדברים החשובים ביותר: הרבה מידע קיים. גם אני לא קורא דואר שמגיע גם מ"חבר", ואני לא יודע למה יש לי רתיעה מזה, ואולי זה כי כנראה יש שם הרבה מספרים. אנחנו מצאנו פער ביכולת ובנושא הנגשת מידע. בתהליך הזה אנחנו, מהשלב של המעבר מסדיר למילואים, מעבירים מידע לחיילים שעוברים למערך המילואים. יש את אתר המילואים, שבו יש מעל 2,000,000 צפיות. 80% מהסד"כ עובד דרך אתר המילואים. אתר המילואים מאפשר, באזור האישי, את כל התהליכים, ויש פחות מגע אדם של "תפקסס".

אתם מזינים 30/10 ישירות לאתר המילואים?

כן, עוד שנייה אראה זאת.

בלי התערבות של איש המילואים בתהליך?

זה אוטומטית, ואז הוא מפיק את זה לבד. אראה את הנתון.

אבל, אוטומטית, אתם מזינים, ולא צריך יותר התערבות בשום צורה?

הוא לא צריך. את מתכוונת: האם יש שיח מול ביטוח לאומי? ברשותךְ, אסביר את הסוגיה.

לגבי הנגשת מידע למפקדים, כמובן שיש מידעון.

לקח מ"צוק איתן היה הנגשת מידע לבנות זוג. אנחנו מאפשרים לבנות זוג להעביר לנו את הטלפונים שלהן, ואנחנו מזינים את זה אצלנו. בשעת חירום, מי שהזין, יקבל אגרות מידע שחיילי המילואים מקבלים. בנות הזוג יקבלו באופן ישיר. אחד הדברים, שאמרו לנו בנות הזוג, הוא: יופי שאתם שולחים להם – הם לא עושים עם זה כלום. אנחנו צריכות להכיר מה מותר ומה אסור ומה אפשר לעשות.

לגבי אתר המילואים, בהמשך לשאלתךְ, זו הדוגמה. היום, חיילי המילואים יכולים להפיק את ה-30/10 באופן עצמאי. מרגע שהם סיימו את המילואים, תורך 24 שעות, זה כבר מוזן באתר. יש מעל 500,000 הפקות של 30/10. זה מגביר את מיצוי הזכויות לחייל המילואים. הוא לא מחכה.

יש עוד תהליכים שקוראים דרך אתר המילואים. אנחנו נחזק את התהליך הזה. יש לנו כבר כיוונים עתידיים. אנחנו חושבים שזה המענה המיטבי והמהיר למשרתים במילואים.

"מילואים ברשת".)

כמובן מילואים ברשת – אמרתי שאלה היבטים של חיזוק המענה לחיילי המילואים דרך האתר. כמובן שזה לא פוטר את המפקד שלו וזה לא פוטר את השיח אתו, אבל זה הרבה ביורוקרטיה שאנחנו יכולים לייעל שיהיה יותר קל.

האם יום מילואים מקנה פטור מתשלום ביטוח לאומי לאותו חודש, כפי שיש יום עבודה, ובעיקר מדובר על חיילים שהשתחררו ויש להם ימי מילואים מיד בתום שירות והם עוד לא מסודרים בעבודה? ואז, אם הם עוברים אפילו כמלצרים יום אחד בחודש, אז הם לא צריכים לשלם ביטוח לאומי. האם יום מילואים הוא שווה ערך למלצרות למשל?

יום מילואים מוגדר בחוק המילואים, והמינימום זה 68% מהשכר הממוצע במשק.

לא, השאלה שלי היא לא זו. כל חייל וחיילת שמשתחררים דואגים שביום השחרור שלהם הם יתחילו לשלם ביטוח לאומי. עובדים או לא עובדים – שום דבר, זה לא מעניין אף אחד. יש סיטואציה שמישהו הולך לעבוד והוא עובד יום בחודש, ואז פוטרים אותו מתשלום ביטוח לאומי לאותו חודש. האם יום מילואים בחודש מקנה את אותה הטבה שכל מלצר או מלצרית מקבלים? לדעתי, לא.

פטור מביטוח לאומי?

לאותו חודש.

לא מקבלים.

לא.

למה? זו עוד שאלה.

זו שאלה טובה לביטוח לאומי.

לא. שאתם תקדמו את זה. צריך לקדם את זה, כי אין תלוש. מה עושים?

אני אגיד לךְ - - -

חברת הכנסת ענת ברקו, אני מציע: אני מאוד ממליץ לך להעלות את זה בכתב ולהפנות את זה אליהם, - -

אני אעשה את זה. נגיש הצעת חוק.

- - כי ההערה מאוד נכונה וההשוואה מאוד מרגיזה בגלל שהיא נכונה.

נכון. הם לא מבינים את זה.

משפט אחרון על השקף הזה – אנחנו כרגע בתהליך בחינה של כל המענה לחיילי המילואים בהיבט מוקדי: איך הוא פונה? למי הוא פונה? אנחנו רוצים לשנות את התפיסה ולעבור למשהו הרבה יותר נוח.

אני לקראת סיום דבריי.

הוקרה ותגמול.)

הוקרה ותגמול – הפרידה מחיילי המילואים: מצאנו שהאירוע הזה מאוד-מאוד חשוב. אנחנו שינינו את התעודות, ועברנו גם לתעודת פלסטיק וגם איגרת הרבה יותר מכובדת. בעבר, בעיניי, זה היה לא מספיק מכבד למי שהשתחרר.

שינוי של הגדרות מפקד מילואים פעיל ומשרת מילואים פעיל. חבר הכנסת עפר שלח מכיר את זה, וזה חלק מהצעת החוק. יש פה שינוי. הרחבנו את האוכלוסייה של משרת המילואים פעיל בעיקר לחיילים שהשתחררו מחובה ולא הספיקו לצבור את הימים. צמצמנו את היקף הימים הנדרש. כמובן שיש מפקד מילואים פעיל. וגם במועדון "בהצדעה" הכנסנו עוד מספר אוכלוסיות, כדי לתגמל אותן על השירות, בעיקר כאלה שמוחרגים בגיל הפטור.

מצב המצבות – הצגתי.

מועדון "בהצדעה" זוכה להערכה רבה מבנות המשפחה, מועדון "טוב". אנחנו זוכים לשיתוף פעולה על דברים שצריכים להשתנות שם. אנחנו מנהלים את זה באמצעות משרד הביטחון. בסך-הכל, שביעות הרצון מאוד-מאוד גדולה.

אחד הדברים שאני רוצה להתמקד בהם זה קמפיין המילואים. השנה יצאנו לקמפיין שני במערך המילואים. כשיצאנו לדרך, למה עשינו את זה? אחד הדברים זה כדי לייצב את השירות במילואים בקרב החברה בישראל. אנחנו חושבים ומבינים שהחברה בישראל, בגלל שלא כולם אנשים עם מדים, מה שהיה אולי בעבר, צריך לחזק את זה. צריך לחשוף את זה יותר בפני הציבור. ראינו שזה הצליח לנו בשנה שעברה. פייסבוק היא פלטפורמה מצוינת. היו הרבה בני משפחה הצטלמו ושלחו, שלטי חוצות ותערוכה בכיכר רבין. אנחנו חושבים שזה אירוע חשוב. זו פעם שנייה. אנחנו, כמובן, נרצה להמשיך בתהליך הזה. זה חלק מהבעת הוקרה למשרתים. אגיד משהו: אם הנחיצות חשובה, בחלק מהמקומות גם אנשי המילואים מצפים שהחברה בישראל תביע הוקרה על שירותם. אני חושב שהם כבר לא במקום הזה של להרגיש פראיירים, אבל אני חושב שנכון שנקפוץ מדרגה ושהחברה תראה אותם כשליחיה ושתביע את זה לא רק בחקיקה ובתהליכים של החלטות ממשלה.

ועדות פרט ושיגרה – הקמנו ועדות לבני משפחה בשעת חירום. זה חדש. עוד לא התנסינו, ואני מקווה שגם לא נידרש, אבל במקרים שבני משפחה פונים יהיה להם מענה.

מעטפת, תגמולים – אתם מכירים את כל מודל התגמולים. אומר מילה וחצי על הפק"ל שדיבר עליו סגן השר. בהובלתו נכתב פק"ל מעטפת של כל משרדי הממשלה, והוא כאן, ובו, למעשה, כל משרד ממשלתי, עם תחילת גיוס חירום, אנחנו נתכנס, ויש שורת החלטות וצעדים שכל משרד ממשלתי צריך לעשות מזה שעכשיו ביטוח לאומי לא גובה קנסות על איחור בדיווחים, אם זה מע"מ ואם זה בנק ישראל, והצ'קים מעוכבים. כמובן שזה נבנה בשיתוף עמותת המילואים. יש גם תהליכים נוספים. זה אירוע חשוב. אחד הדברים ששמנו לב ב"צוק איתן" הוא שבעקבות הגיוס בצו 8 לתקופה ארוכה זה המעטפת למשרתים. אגיד פה שאחד הדברים המשמעותיים זה הסטודנטים ומה שהמל"ג יעשה; בהקשר הזה, יש החלטות ממשלה שטרם מומשו.

עצמאים – נאמר פה שאנחנו נלך לוועדה יותר מאוחר, עוד מספר דקות, לאשר את זה.

הרחבת הסעד המשפטי – אומר משפט אחד: עד אתמול הסעד המשפטי היה לחיילי מילואים שפוטרו. אנחנו הרחבנו אותו לחיילי מילואים שהם בתהליך שימוע ועוד תהליכים שקורים לפני הפיטורים. הם יוכלו לפנות אלינו. בעוד מספר ימים נפיץ איגרת על זה, כך שהם יוכלו לפנות למוקד שלנו, ובהתייעצות עם משרד הביטחון גם ניתן סעד משפטי. לפעמים, לא צריך להגיע לפיטורים כדי לטפל בזה, ועורך-דין יכול לתת לך ייעוץ.

תודה.

אני מסיים עוד דקה.

ביזור תהליכים – דיברתי.

כיוונים לעתיד – כמובן שלא אכנס לכל החלטות הממשלה. יש שתי החלטות, שחלקן ממומשות וחלקן לא. צריך להגיד שבאפריל התקבלה האחרונה, ולצורך העניין אנחנו מחכים ל-90 היום שיעברו, אבל אנחנו עוקבים אחרי זה.

שירות מערך המילואים זה הדבר הראשון – מתמקדים בו ועוסקים בו כל העת.

חיזוק הלכידות היחידתית.

העמקת החיבור וההסברה בקרב המשרתים – כן, גם בתוך הצבא, בעיקר לסגלי הקישור.

תגמולים והוקרה מידתיים.

מיקוד וטיוב כוח-האדם; ופיקוח ופיתוח בהכשרת המפקדים, שזה אירוע משמעותי.

תודה רבה לכם על ההזדמנות להציג.

אופיר, תודה רבה.

הושע, בבקשה.

דבר ראשון שאני רוצה לומר הוא שבשנים האחרונות, לשמחתי, יש עיסוק רצוף ושיטתי בכל מה שקשור למערך המילואים. זה 71% מהכוח. גם אתם מכירים את התכניות האופרטיביות, ואתם יודעים שאנחנו לא מסוגלים לממש שום דבר, גם לא מבצע מוגבל, בלי מעורבות עמוקה של מערך המילואים. נעשו המון תהליכים, ולא אסקור אותם, ואני חושב שאתם מכירים אותם ולא כל הציבור מכיר אותם, ואני אולי אגע בהם, אבל הכול בתכלית אחת: לראות איך הסיפור הזה מנצח את המלחמה הבאה, כמו בעבר, עם ההבנה של הרבה מאוד דברים שהשתפרו.

אני מסכים עם חבר הכנסת עפר שלח, ואני רק קורא לזה משהו אחר. קראת לזה: משמעות. יש ארבעה ערכי ועקרונות ליבה שמובילים את הסיפור הזה: הדבר הראשון הוא נחיצות. אתה קורא לזה משמעות. הנחיצות נבחנת בדבר אחד: נפעיל או לא נפעיל את המילואים בכל אירוע? זה הסיפור. אחרי זה נאמן את זה, בדוק את הכשירות והמוכנות ונראה באמת שזה מתגייס טוב, וחוזק היחידות, החשיפה לאופרטיבי, אימונים שמכינים, תחושת המסוגלות ותחושת האמון של צה"ל במערך המילואים, בסוף, ושלכם, של הדרג המדיני, בהפעלת מערך המילואים. זה דבר שאני בודק אותו כל הזמן; מהי רמת האמון שלנו בסיפור הזה? בדרך-כלל, היחידות מאוד מאמינות בעצמן. המג"ד יודע טוב מאוד אם הוא מנצח או לא. אגב, זה הדבר המרכזי.

אני רוצה להגיד עוד הערה: המילואים, הסדיר והקבע הם מערכת אחת. זה צבא אחד עם כמה מערכים. לדוגמה: הייתה הרבה מאוד ביקורת על זה שרידדנו מאוד, ואני חושב שהיא הייתה גם מוצדקת, את התעסוקות המבצעיות, והיה קושי גדול, ואני חושב שזה עלה גם אצלכם, שמג"די מילואים – להרגיש שיחידה חיה, ללכד אותו, לכידות מבצעית וכו'. זה הולך להשתנות. זה כבר משתנה. הסיבה היא לא המילואים. לא הבכי שלנו עזר בדבר הזה, אלא שהצבא הולך לקבל הרבה יותר. אנחנו חוזרים ל-50% אימונים ו-50% תעסוקות, מה שיביא ל-win-win. זאת אומרת, המילואימניקים יעשו יותר תעסוקה וגם אימונים, ואנחנו נתמהל את הדבר הזה כתע"מ בונה כוח.

זהו. אמרתי שהערך המרכזי הוא הנחיצות. יש עוד ערכים.

אבל זה עדיין תחת ההתניות של חוק המילואים 2008. זה לא משנה את המספרים.

לגמרי. אנחנו לא הולכים לפרוץ את זה, אלא אם כן יהיו מצבי חירום אחרים.

הצלחנו הכל לאשר, את מה שצריך לאשר.

אני אומר את הדברים.

כשאני שואל, אני שואל: אופיר, האם תבואו לאשר? זה שאתם תבואו אני יודע.

אני יכול להגיד שאנחנו נבוא לאשר היקף מסוים בעיקר של גדודי החי"ר קל שעושים את הבונה כוח. התע"מ שלהם זה בעצם הכשירות.

במספרים הקלאסיים של המילואים שהיה 42 יום בשלוש שנים - -

זה בסדר, אבל - - -

- - נכלל, על-פי חישוב, 21 יום תע"מ פעם בשלוש שנים.

שלוש יחידות עושות תע"מ פעם בשמונה שנים – זה לא הגיוני. אנחנו חוזרים לשלוש השנים שלכם, וזה יהיה בסדר.

אוקיי.

עוד ערך שכולם מכירים הוא קהילתיות ומשפחתיות. משפחת הגדוד – מה שלא במשפחה במילואים זה לא עובד. בתוך זה אני שם את הפיקוד, את המג"ד, את יחסי המג"ד–מ"פ. כל הדבר הזה זה הדבר הכי חשוב, כי זה תמיד עובד בכל תנאי מזג-אוויר. זאת אומרת, כשזה חזק, זה הדבר.

שליחות והתנדבות וכל הדברים האלה – אני חושב שזה גם תורם המון לחברה הישראלית בשיח על הציוניות שלה, בחוסן הלאומי וכל הדברים האלה.

לגבי המקום הזה, הכנסת היא החברה הישראלית, וכולם רוצים לראות ביטוי של הוקרה אדירה של החברה הישראלית למילואים, לחלוצים וכו', כי חלוצים זקוקים מאוד להוקרה, זקוקים מאוד לצמצום ההתנדבות הכלכלית, זקוקים מאוד, לדעתי, לווקטור מאוד נכון שאנחנו הולכים אתו וזה נושא המשפחה המגויסת, פריצת דרך שהייתה מאד קשה, שאנחנו רק מתחילים אתה, מבחינה משפטית, היא שאתה מסתכל על המשפחה ולא רק על המשרת. זה קשה מבחינת משפטית, ואתם מכירים את זה, אבל זה דבר נורא-נורא-נורא חשוב. זה שלא רק המילואימניק יחוש משמעות בעשייתו, אלא שהמשפחה תחוש משמעות, והחברה הישראלית תחוש משמעות בשירות המילואים. אני חושב שזה מאבק גם על דמותה של החברה הישראלית, אם מותר לי לומר - - -

מה הקושי המשפטי?

אתה נותן לבן או לבת הזוג ולא לאדם עצמו. זה הקושי המשפטי, כי כשאתה נותן הטבות אתה נותן לאדם; הוא עושה מילואים – אתה מתגמל אותו. - -

בת הזוג – אפילו משפטית יש עם זה - - -

פה כשאתה גם נותן לבן או לבת הזוג בקשת מועדי ג' כאשר הבעל שלה במילואים, אז אתה נותן לה מועדי ג' באוניברסיטה. זה לא קרה עד היום. הכיוון הזה הוא כיוון מאד חשוב.

הרבה אנשים שהתגרשו היו שמחים לשמוע שיש כזו הפרדה בין בני זוג. אני לא בטוח. זו ישות משפטית אחת.

אני מסכים. בגלל זה, יש באמת הרבה מאד בעייתיות. בכל זאת, בעיניי, זה דבר מאוד חשוב ללכת עליו. לגבי ללכת, אנחנו הולכים לפרוץ פה את החוק, לגבי מה זה "בני ובנות זוג" וכו', ואני לא נכנס לזה אפילו.

אני כבר לא זוכר מי התייחס. עלה הנושא של תחושת הפראייריות. היה מישהו שהזכיר את המילה הזאת. בסוף, כשאתה מסתכל על משפחה, הרי אתה הולך למילואים, וברוב המקרים זה אתה ולא את, והמשפחה נשארת עם X ימים שאתה במילואים. אתה שואל איפה אתה נותן משהו. הרי מישהו מקריב פה, וזה נתח מאוד קטן של הציבור, את ההקרבה הזאת. אמרת בצדק שהכנסת היא המייצגת את הציבור והיא המראה הציבורית. אגב, היא גם הכותל הציבור; אנחנו כך בלא מעט מקרים, כולל מאנשי מילואים שבאים בהרבה מאוד פניות עם הרבה מאוד מאפיינים, כולל לגבי סוגיות מבצעיות, שהם סבורים שהם לא מופעלים נכון על-ידי הצבא. קיצוץ התע"מ מצד אחד יצר בעיה אצל לא מעט יחידות שמרגישות שהן לא מתגבשות, כמו שתיארת כאן, והגיבוש הזה הוא מרכיב מבצעי חשוב מאד. אתם יכולים להסביר לי יותר מאשר אני לכם. אבל, בהקשר הספציפי שאתה דיברת, אני אומר: הכנסת היא בדיוק כתובת , והוועדה היא בדיוק כתובת למה שמתואר כקושי משפטי. אני לא יודע בדיוק מה הקושי המשפטי – אני לא זוכר שהוועדה התמודדה עם הקושי המשפטי – לסייע למשפחה כשאבי המשפחה נמצא במילואים. הנה, אנחנו עומדים לרשותכם בנושא הזה.

אני יכול לחדד את הסוגיה. החלטה 2607 מאפריל האחרון היא החלטת ממשלה. הוקטור הוא באמת-באמת ללכת דרך השיח עם משרדי הממשלה לתמוך את בנות הזוג, אם זה דרך האקדמיה ואם זה דרך משרד הכלכלה ועוד היבטים. מה שרוצים להגיד הוא שאנחנו לא מכירים, כמערכת, את כל התהליכים האלה שצריכים לקרות או אם יש דבר נוסף שצריך לתמוך בבני המשפחה. לפעמים, אנחנו צריכים את העזרה של משרדי הממשלה כדי למצוא את המקומות שבהם אפשר לעשות את זה. גם כשאנחנו מציעים הצעות, אנחנו מנסים פנייה למשרדי הממשלה. כמו שאמרתי, בחברה הישראלית התמיכה של מוסדות המדינה זה המקום לבוא ולעשות את זה מעבר למה שאנחנו מנסים.

אופיר, הכנסת קיבלה כבר מספר תיקונים בחקיקה להכיר בחופשת היריון יותר ארוכה ולהכיר בבן הזוג בגין ההיריון של אשתו, וזה שווה לכל מי שחי במדינת ישראל, מהסיבה הפשוטה שההיריון לא שייך למגזר מסוים, וזאת ללא קשר למספר הילדים או למספר ההריונות לצורך העניין הזה. כשאתה מוציא איש מילואים לפרק זמן מסוים, בוא ותקביל את זה. אמנם אי-אפשר להקביל זאת להיריון, אבל באותה משפחה שממנה הוצאת אותו יצרת קושי למשפחה. אני אומר לכם שבהיגיון הזה, כשאתה מגיע ל-30 ימי מילואים או אל מעבר ל-30 ימי מילואים בשנה, אתה שואל את עצמך: איך אתה, כמדינה, איך אתה, כמחוקק, מתגמל את המשפחה? אם אתם תשימו לנו אתגר בסוגיה הזאת, ברוח הדברים שאני אומר כרגע, אני חושב שכחברי כנסת שיושבים כאן, ללא קשר לשיוכם הפוליטי, אנחנו מבינים את הצורך. מה לעשות, כולם מביאים ילדים, לשמחתנו, ומעט מהם משרתים במילואים, ולכן אתה מוכרח למצוא איזה שהוא תגמול ייחודי לקבוצה הזאת.

הוא שאל על האישה. זה, בדיוק, על זה.

אני בוודאי מסכים. אני רוצה לומר שהיום, במנגנון התעסוקה, כשגם האישה עובדת, וגם היא מפסידה הרבה מאוד כסף – המשפחה מפסידה כסף כשמישהו במילואים. האישה לא יכולה לצאת לעבודה, והיא צריכה לחזור וכו', ואתם מכירים את כל העולם הזה. אני חושב שפה זה, בהחלט, יעד לא לתת לזה לרדת מסדר-היום.

כשעושים כך עם היד, זה נראה לנו יעד רחוק מאוד.

לא. אגיד לך למה עשיתי. אוקיי, אני עושה ככה עם היד - - -

היד שלו יותר קצרה משלך. זה בסדר...

זהו. אפשר להאריך פה עוד המון. אני חושב שעצם העיסוק הקבוע והשיטתי בנושא המילואים – גם קודם כל בסיפור הכשירות והמוכנות הצבאית וכל מה שתיארתי קודם, לכידות היחידות, פיתוח המפקדים וכדו', שאני חושב שמאוד השתפרנו בזה ויש עוד מקום גדול לשיפור, וגם בנושא הוקרה, צמצום ההתנדבות הכלכלית, התמיכה של כלל עם ישראל בסיפור הזה של המילואים – יביא לנו לא רק רווח ביטחוני אלא גם רווח חברתי, משום שהמילואים מייצגים ערכים של ערבות הדדית ושל שליחות. הם לא סקטורים – הם כלל עם ישראל. הם מוסיפים הרבה מאוד לחיבור ולאחדות, שבעיניי, זו בעיה אסטרטגית וקיומית, למדינת ישראל, והם מתנדבים. עפר קרא לזה: משמעות. הם מתנדבים. זאת אומרת, הם לא מקבלים שום תמורה בערבים מערביים: לא כסף, לא קידום. להפך, זה רק מפריע לדברים האלה. זאת אומרת, אל מול תרבות ההפרטה, הם רק נפגעים. אל מול תרבות הדאגה לכלל, זה הסיפור, וזה מוסיף לחוסן הלאומי, ובוודאי לצה"ל. הרבה תודה לכם. בפעם הבאה כבר אהיה פרטנר על אזרחי. בעוד שבוע אני מתחלף עם ארי סינגר, מח"ט מילואים ותיק, אדם מעולה. אמנם טנקיסט, - -

לא כולם מושלמים.

- - אבל סוף-סוף יהיה לכם קמל"ר רציני פה. תמשיכו לעשות, ואל תרפו. חבר'ה, הרבה תודה. הרבה תודה לסגן השר.

בשם חלק מחברי הוועדה, אני מוחה.

אני מוחה. נעלבתי. אני בחטיבה 7 עכשיו לצורך העניינים.

חבר'ה, אלה בדיחות של גולנצ'יקים. נו, באמת.

הושע, אתה רגיל לוועדות הקודמות.

תמחקו מהפרוטוקול.

איבדנו את הרוב פה...

כל הצנחנים והטנקיסטים בסדר. כולם - - -

שים לב שאין פוליטיקה בזה עכשיו.

יש פוליטיקה הרבה יותר גרועה מאשר בכנסת.

היחידי שאתי זה לנצברג.

תודה רבה.

אנחנו עוברים לנציג נציב קבילות החיילים. אלי, בבקשה.

אומר שתי מילים עלי, ולא בכדי אני רוצה להציג את עצמי. אני היום ראש צוות בנציב קבילות החיילים. שירתי בצבא, והשתחררתי כאלוף-משנה. את כל השירות עשיתי בחיל-השריון עד תפקיד סגן מפקד אוגדה, ולימים עברתי לפיקוד העורף. כשלטקו, שיושב לידך, היה הקמ"ן הפיקוד, הייתי קצין האגף.

סודות כאלה להגיד?

לא, זה בסדר.

נדבר על זה אחר כך.

ואנחנו ישבנו בשקט, אתה אומר, כל הזמן הזה.

(מצגת.)

קבילות מרכזיות.)

דבר נוסף – בהצגת הדברים אני רוצה להתייחס לנושא מערך המילואים, כפי שהוא משתקף בקבילות. ראשית, אנחנו מזהים ירידה של כ-30% בכמות הקבילות בשנת העבודה האחרונה, ואנחנו מוכנים גם להצביע על הסיבות.

ירידה ב-30% בקבילות מילואים?

ירידה ב-30% בקבילות מילואים.

שגם כך הן מאוד מצומצמות, והוא יתאר זאת, יחסית למה שאנחנו מקבלים בסדיר.

הייתה לנו ירידה כזו בעבר?

לא.

אני יכול להגיד לך שהייתה התייצבות פלוס-מינוס על 800-700 קבילות, ואנחנו מזהים. יש לזה הסבר, וההסבר גם טמון בדברים שאמר קודם לכן קבילו. ההסבר טמון בקיום של אתר המילואים. חברת הכנסת ענת ברקו התייחסה לנושא 30/10. אם פעם היה מפעל – והייתי מגדיר אותו, במירכאות, כמפעל "זבל" שמול מערך הקישור: תיתן, תקבל, תעשה ואחרי זה באים בטענות, ואנחנו מבררים את העניין – חלק ניכר נחסך. קל לנו לאפיין את זה, כי אנחנו מכירים את הנושאים, ואז אנחנו יודעים שדברים שהיו מופנים קודם לכן למערך הקישור אנחנו פשוט לא עוסקים בהם. יש כאן סוגיות כמו שחרור משמ"פ, פנייה לוועדות רפואיות ובקשות ישירות. רוב הפונים, ואני מתייחס לאוכלוסייה, הינם שכירים.

עצמאים הם 10% ממערך המילואים ממילא. איך זה עובד ביחס לאוכלוסייה?

לשאלתך, זה פחות מ-10%.

אסביר את זה, כי אני קושר את זה לדברים שנאמרו במליאה גם על ידך, חבר הכנסת עפר שלח, וגם על-ידי חבר הכנסת קיש, לגבי נושא היחידה כמשפחה. זה עלה גם בהתייחסויות תוך כדי, ושמעתי את הדברים. במקומות שאתה מזהה מה שנקרא יחידה מלוכדת, המפקד יודע לחוש את העצמאי נכון ויודע לתת לו את המענה. במקומות שלא, מתעוררת הבעיה.

דבר נוסף – כשמישהו מתחיל, בתום שירותו הצבאי, להיות עצמאי, ואז נכנס לצבא המילואים, כאן, עד שהוא לא נקלט ולא ממש 'מתלבש' טוב בתוך היחידה, נוצר קושי מסוים. כשמגיעה הקבילה אלינו, אנחנו פועלים בשני כיוונים: (1) אל מול המפקד – בדרך-כלל, אני, אישית, כראש הצוות, גם מדבר עם המפקד. תכף אגע בשיטת העבודה, כי אנחנו לא חיים במגדל השן. אני, אישית, מדבר עם המפקד על מידת ההתחשבות. (2) דבר נוסף – שיטת העבודה היא לעבוד עם גורמי עתכ"א מילואים בעניין הזה, כדי להקל עם העצמאים.

נושא הסטודנטים – רובם פונים לולת"ם. גם במקרי ה-emergency, שמבחינת נושא לוחות-זמנים הם כאילו חרגו בלוחות-הזמנים, אנחנו מתערבים. גם כאן גורמי ולת"ם חורגים מהחוק היבש הביורוקרטי ובוחנים איפה שניתן להקל עם הסטודנטים.

לגבי הנושאים המרכזיים שאנחנו מדברים עליהם, זה סדרי שירות מילואים, מנהל ורישומת, קידום וסיווג מקצועי ושיבוץ. בסך-הכל, כשאנחנו בוחנים את הכול, בסוף זה מגיע לכסף. לכן, יש אצלנו, בנציבות, חשיבות לטפל מהר בקבילות האלה, כי אם ההזנה מתאחרת, בפעימה, בהזנת הכסף, לוקח יותר זמן, והוא יקבל את הכסף באופן אוחר.

לכן, וכאן אני קושר זאת לשיטת העבודה מול הגורמים הצבאיים – קבילו שנמצא כאן, הושע הקמל"ר, ולא נמצא כאן נציג מז"י שלמעשה אנחנו עובדים גם מולו. אני לא אדבר כרגע על הזרועות. ברגע שיש משהו, לאחר שיחת הפתיחה, כשאני שולח את זה להתייחסות, אני מגבה את זה גם בשיחה טלפונית. לכן, ששת הרמ"דים שנמצאים ועובדים עם קבילו הם כאילו חברי צוות שלנו בנציבות כדי לתת מענה מהיר לאותם אנשי המילואים, כי אנחנו מודעים לחשיבות העיתוי.

משהו שקשור לעולם האימונים, ואני קושר את זה לצאלים.

אני רוצה להבין את הנקודה הזאת. אם הבנתי אותך נכון, הם פונים לצה"ל, מקבלים תשובה לא מספקת או לא מקבלים תשובה, פונים אליך, ואז אתה, booster, בחזרה מול צה"ל? זו המשמעות?

הבנת אותי נכון.

לפעמים, חייל פונה בסוגיה שמתעכבת או שלא טופלה לאורך זמן, ולפעמים גם בדרגים למטה לא בקיאים מספיק לגבי איך לסגור בעיה מהירה או בעיה שמתפתחת, והוא קובל. אנחנו לא אוהבים את הקבילות, ואנחנו צריכים להימנע ממצב שקובלים. יש מפקדים ויש סגלים: טַפְּלו בזה, הכול קיים בצבא. כבר הגיעה הקבילה – אז אנחנו מנסים לפתור את זה, מה שנקרא: להביא את הפתרון מהר, כדי שלא עכשיו יהיו התייחסות, בירור והתייחסות. פותרים, ואם טעינו – צריך לשפר, ומקבלים את ההערה של נקח"ל אם יש משהו שצריך לטפל מערכתית וסוגרים את זה כמה שיותר מהר. הרי לא צריך להעצים יותר את הבעיה. אם היא כבר הגיעה אליו והגיעה אלי, כדאי שנפתור את זה מהר יותר.

אלי לא אומר, אבל רוב הקבילות במילואים הן על כל מיני ענייני ביורוקרטיה ותשלומים ופחות על על יחסי מפקד–פקוד שזה עיקר הקבילות שיש לנו בסדיר. זה מראה משהו על המנהיגות ועל הבגרות. זו נקודה למחשבה.

אימונים – יש מעט מאוד קבילות בנושא אימונים. זה מעניין. למה אני מעלה את העניין הזה? האימונים יותר מוקשחים היום בצאלים, למי שמכיר את זה. הייתי שם. למרות הכול, אתה לא שומע טענות של אנשי המילואים. את זה אני קושר לדברי עפר שלח. במקום שאתה בא, מביא אותם לאימון, יוצר את המשמעות הנכונה, גם אם הוא לא יישן שלוש שעות שינה – הוא לא יגיד שום דבר.

להפך, הוא רוצה.

הוא רוצה. אגב, אני מעיד גם על בני שעושה מילואים. אפרופו דיברת על בנים - - -

הוא קובל על בזבוז זמן על סתם יום מילואים, על טרטור, על סתם.

למרות הכול, מדובר בקבילות בודדות. כל קבילה עוברת דרכי, ומדובר בקבילות בודדות.

אלי, כמה קבילות? הצגת את זה ולא שמעתי?

ירד ב-30%. זה 544 קבילות של אנשי המילואים אל מול 774 בשנה החולפת.

יפה.

אבי סייג יושב כאן. יש קשר של הנציב גם אבי סייג. זאת אומרת, יש מפגש. זו עבודה של בריק בעניין הזה. אני מניח שאתם מכירים שהוא לא נמצא במגדל השן. אתמול, למשל, הוא היה בקריית ההדרכה, והיום הוא נמצא ביום עיון שהוא דומיננטי בו בבית-הספר למנהיגות בבית פלדמן. אבי סייג נקרא אחת לתקופה, ואנחנו נפגשים. הרעיון הוא עדכון הדדי, זאת אומרת תמונת המצב כפי שהיא מתגבשת בקבילות – הוא יודע ממנה, וסוגיות שעולות מבחינתו הוא מפנה אלינו ואנחנו לומדים דרכו על דברים מסוימים.

שיטת העבודה עם גורמי צה"ל שנמצאים כאן – אמרתי שהקשר שוטף ובין-אישי. לא מחכים שבועיים, שלושה שבועות או ארבעה שבועות. מגבים בשיחות טלפון. אם יש דברים שצריכה להיות הזנה מהירה, מזינים מהר, ובצורה כזו מסייעים לאנשי המילואים. אנחנו עובדים כמו בצבא; מקיימים גם שולחנות עגולים אחת לתקופה, כדי לדעת על X נושאים שאינם פתורים ודואגים לפתור אותם.

מניעה והדרכה – גם כן לפעילות הנציבות. אם אנחנו מזהים ביחידות, ואנחנו עושים זאת אחת לרבעון, חולשה במערך הקישור, ביוזמה שלנו יוצרים קשר עם היחידה ומגיעים להרצאה. אנחנו מעורבים, כנציבות, גם בנושא ההדרכה של מערך הקישור בחיל-השלישות – אלה הדרכות שלנו – וגם במופעים; אם, נניח, יש מופעים ברמת האוגדה, פיקוד או אכ"א, אנחנו באים ונותנים את ה-say. ה-say שלנו זה לא לנקוב במספרים – זה להתמקד במניעה. להתמקד במניעה – לקראת גיוס זה: מה הם הצעדים, ברמה של לקחים מתוך הקבילות, שצריך לנקוט כדי שלא יעלו טענות? זה אומר לפני גיוס, זה אומר במהלך הגיוס וזה אומר בתום הגיוס.

מצב הימ"חים – אני קושר את זה לדברים שגם עלו בהתחלה. ראשית, בריק ביקש להביע הערכה לוועדה, שמה שהתחיל כאן כסיכום של שנת העבודה לפני שנתיים, ברמה של מצב הימ"חים, הוועדה הייתה מעורבת בדברים, ביקרה, דיברה וראתה. לגבי התוצאה, אנחנו רואים שבצה"ל – תכנית "חיים חדשים" שהוזכרה כאן – יש התקדמו. אני, אישית, מעיד על ביקור בחודש שעבר בשלושה ימ"חים בצפון ובאחד בדרום, ואנחנו מזהים תנופה בעניין הזה. יש מקומות שאתה תגיע לביקור, ואתה תראה שזה כאילו אתר בנייה אבל במובן החיובי. אתה רואה תשתיות, אתה רואה החלפת גגות, ואתה רואה שיפור תנאי הקיום של הנגדים שנמצאים שם, שצריכים כל הזמן לעבוד תחת שמש קופחת. בעניין הזה, בהחלט, ניתן לזהות. זה, כמובן, לא פוטר את כולנו כאן בתחום של בקרה.

אמירה מסכמת בעניין הזה נוגעת להערכה של מי שמעורב. צריך להגיד גם יותר ממילה טובה גם לגורמי אכ"א – אני חושב שזה משקף דברים – וגם למה שנעשה כאן. אני מחבר כאן את אבי סייג לאנשים שנמצאים כאן ולכם, ואני אומר את זה בהערכה, וגם כמובן לאט"ל בנושא של "חיים חדשים"; הוא לקח את העסק הזה בצורה משמעותית.

אני רוצה לסכם ולומר משהו כדי שתצאו קצת מחויכים ותדעו מי הם אנשי המילואים שנמצאים. בחור שיצא לפטור וגר במדינה דרום-אמריקאית, שירת בגולני, והוציאו אותו לפטור. תאמינו לי שהבחור לא חייב כלום לאף אחד. כשהוא נדרש למילואים, הוא הגיע בטיסה לכאן על חשבונו הפרטי ועשה את המילואים שלו. על מה הוא מלין? על זה שהוא יצא לפטור מוקדם. זה אמתי. כל אחד מאתנו, כשישראלי ממוצע, אומר: למה אתה עלית לארץ? למה אתה פה? ולמה אתה שם? אנחנו מכירים את הציניות הישראלית. בסופו של דבר, אחרי שהעלינו את העניין הזה, נתנו לו עוד שנתיים בונוס, למרות שמבחינת הגיל הוא לא עומד בקריטריונים, רק מתוך ההבנה והכבוד לרצון שלו לשרת את מדינת ישראל.

תודה רבה על ההקשבה.

תודה רבה.

אני אומר לחברי הכנסת: בניגוד למנהגנו, שאנחנו מקצים הרבה מאוד זמן לחברי הכנסת ומעט מאוד זמן למופיעים בפנינו, הפכנו היום את הסדר כדי באמת לשמוע יותר. אי-אפשר פטור בלא כלום, ונקצה זמן לחברי הכנסת אבל בסוף. זה באמת יהיה זמן של שתי דקות לכול ח"כ, אלה שישרדו את הישיבה.

אנחנו עוברים למשתתפים נוספים.

שמי אביה בן-אלחנן, ואני מג"ד בחטיבת "אלכסנדרוני", חטיבה 3. אני בעיקר אדבר בשם חבריי, מפקדי הגדודים והפלוגות, אבל אני רוצה להגיד שאין ספק שאנחנו רואים שבשנים האחרונות יש עשייה מבורכת בתחום הזה, בעיקר בחקיקה וגם בתוך הצבא. פה צריך להגיד מילה טובה להושע על התהליכים שהוא מניע גם בחיילים וגם במשפחות.

אנחנו נגיע בכול מחיר. זאת אומרת, לא משנה כמה ניפגע, אנחנו נגיע. זה צריך להיות ברור לכולם, כי אני הולך להגיד דברים שהם קצת אחרים. אני רוצה לתאר, בכמה משפטים, מה זה אומר להיות מג"ד במילואים. הממוצע של מג"ד במילואים זה בין 60 ל-100 יום במקרה הטוב. זה תלוי בשנה, בעומסים וכו'. הימים האלה שאנחנו מדברים עליהם, ובוא נניח שזה 60 יום בשנה, אלה 60 ימי עסקים. אנחנו לא עושים מילואים: לא בימי שישי, לא בשבתות ולא בחגים. תמיד יש לי הרגשה שגם אתם, חברי הכנס, וגם אנשים בעלי דרגות גבוהות משלנו, לא מבינים מה זה אומר להיות מג"ד במילואים. אני אומר לכם: תיקחו את ימי העבודה שלכם, כחברי כנסת, ותיקחו מהם 60 ימי עסקים החוצה, ותגידו לי האם תספיקו לעשות את מה שאתם עושים בשנה רגילה. הבונוס הנוסף הוא שזה לא שאתם ב-60 ימי חופש – אתם ב-60 ימים בהם אתם מנכ"לים של חברה אחרת. אלה הם בערך חייו של מג"ד במילואים.

אני עצמאי ומנהל שתי חברות: חברה יזמית בתחום הנדל"ן, וחברה ביצועית בתחום הנדל"ן. כשאני עושה מילואים, אני מפסיד כסף על זה. אני לא בוכה על הכסף שאני לא מרוויח. ב-60 ימי עסקים אני יכול להרוויח ככה וככה. זה לא מעניין אותי. זו תרומה למדינה. אני אומר לכם, בצורה חד-משמעית – הושע הגדיר את זה "התנדבות כלכלית"? – שמג"ד, מ"פ, במילואים מפסידים כסף על מה שהם עושים. אני אומר שוב: לא על העסקים שאני לא עושה, אלא על הימים שבהם אני מגיע למילואים. אתן לכם ממש שתיים-שלוש דוגמאות. הצבא מקצה למג"ד במילואים בערך 22-20 ימי רכב בשנה פלוס-מינוס, נכון? תקנו אותי, אם אני טועה. כשאני עושה 60 מילואים בשנה, זה אומר ש-40 ימי מילואים הם על חשבוני - -

עם האוטו שלך.

- - עם האוטו שלי, כלומר שלי או של אשתי.

כשהמג"ד מקבל 20 ימי רכב, זה רכב שכור. ללכת להביא אותו זה אומר עוד זמן. אנחנו לא עושים את זה. אנחנו לוקחים את הרכב השכור ונותנים אותו לגדוד, לתעסוקה ולמי שצריך. זאת אומרת, אני באמת מוציא 60 ימי רכב בשנה, כולל דלק, ובדרך-כלל זה לפיקוד צפון או לצאלים. תכפילו את הדבר הזה, ותראו כמה כסף אנחנו עושים על זה.

מטורף.

אחזור ואומר שגם אם זה לא ייכנס כמענק, אנחנו נגיע. זאת אומרת, אנחנו כבר מגיעים. אבל תדעו שאנחנו מפסידים, וזה לא בסדר. יש באמת עוד המון-המון דוגמאות, ואני לא רוצה להיכנס לעניין כי הזמן יקר.

אני רוצה להגיד שניים-שלושה דברים, שאני חושב שהמחוקק יכול לעשות, כי בתחומים האחרים אנחנו עושים עם הושע ועם יונת שנמצאת פה, ובאמת צריך להגיד להם מילה טובה גם בתחום המשפחות וגם על זה שהם מנסים להניע, בחקיקה או לא בחקיקה, הטבות במועצות מקומיות. יש דברים שהם נכונים לדבר הזה. דבר אחד ששמעתי פה והזדעזעתי הוא שהמינימום לחייל מילואים זה 68% מהשכר הממוצע במשק. השאלה שלי פשוטה: למה? אם הוא מגיע ל-24/7 בצאלים, למה הוא צריך לקבל את המינימום? למה 68% מהשכר הממוצע? המינימום זה השכר הממוצע, כי הוא עובד והוא לא רוצה לישון – נכון? אמרתם שהחייל לא רוצה לישון אלא רוצה לעבוד. אבל הוא עובד 24 שעות. אז, למה לפגוע בו?

דבר השני – אני חושב שצריך להגדיר כמה עולה מ"פ או מג"ד במילואים, כי לא משנה לכם מה אני עושה בחיי האזרחיים. אם אני עובד כעוזר גננת בגן, זה לא אומר שאני צריך להיפגע כאיש מילואים שעושה 60 ימי מילואים 24/7. אבל, זה תהליך ארוך.

הדבר החשוב, שאני חושב שהכנסת והוועדה הזאת יכולות לעשות – ופה אתם תזדעזעו כי זה הולך להיות בעיה, למרות שחבר הכנסת עפר שלח הציע את סעיף 20 לחוק המילואים, שמאפשר אפליה – אני חושב שכל המכרזים של משרד הביטחון צריכים להיות פתוחים ולתת תעדוף לאנשי מילואים. לדוגמה: צה"ל יורד עכשיו לנגב, וצריך שם קבלנים, מפקחים ואדריכלים. - -

רעיון נהדר.

- - צריך שם אנשים שיזינו באוכל, וצריך שם אלף ואחת פונקציות.

ואז יגישו בג"ץ שזה לא שוויוני.

נכון. כשאני אמרתי את זה - - -

אבל זה לא שוויוני שאתם עושים את כל מה שאתם עושים, ואחרים – לא.

אני כבר אמרתי את זה מול אלוף פיקוד הצפון, והיום הוא סגן הרמטכ"ל, וראש אכ"א לשעבר, והם ככה נשתלו בכיסא. אנחנו לא פראיירים, אבל אם מפלים אותי לרעה ואני עושה 20, 40, 50, 60, 70 או 80 ימי מילואים וכו', תפלו אותי גם לטובה. קחו רק את המכרזים של משרד הביטחון, ועִזבו את כל השאר, כלומר רק את מה שקורה בתוך הצבא, ותגידו: אוקיי, X לא עושה מילואים, וגם לא עשה צבא לפעמים, הציע את אותו מחיר כמו Y שגם עשה צבא והוא גם עושה מילואים ותנו לו עדיפות. זהו, זה נורא פשוט. זה ייתן לאנשי המילואים – אמרנו פה שלא צריך לתגמל אותם מעבר, אלא צריך לתת להם כך ש: (1) לא יפסידו; (2) להגיד להם: חבר'ה, אתם משלנו. אתם עושים מילואים במערך הביטחון? במשרד הביטחון? – קחו את התעדוף הזה. אתה תראה כמה אנשים יכולים לספק את כל תחומי העשייה.

הם גם יעשו את זה יותר טוב, כי אלה אנשים שהם מחויבים.

זה בטוח.

אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת קיש הזכיר את זה באודיטוריום. גם לי יש חוק של העדפה ליוצאי צבא משרתים במילואים במכרזים ממשלתיים ודברים נוספים. הוא הזכיר שיש בעיה אימננטית – וזה לייעוץ המשפטי – שרואים בזה איזו שהיא אפליה מתקנת לא שוויונית.

אפליה. זה מה שאמרתי: בג"ץ. יש גם בג"ץ על עדיפות של אנשי קבע.

אני לא חושב שאנחנו פורום שיכול עכשיו לשבת ולבחון את הסוגיה המועלית כאן בצורה מעמיקה, אבל אנחנו שומעים את הדברים. אני מניח שאם יש הצעת חוק, היא נבחנה או צריכה להיבחן. הצורך מובן מאליו, וגם הסברת זאת בצורה מאד ברורה וחדה.

אני מרשה לעצמי לומר - -

המורכבות – אני לא מציע ללבן את זה עכשיו. גם לא נצליח.

- - דבר עקרוני: אם אנחנו, לצורך העניין כשליחי העם, כנבחרי העם, חושבים שזו תפיסתנו במדינתנו, שצריך להוקיר את אנשי המילואים, אנחנו צריכים למצוא את הציר המבקיע. מכיון שאנחנו ועדת חוץ וביטחון, אנחנו צריכים למצוא את הציר המבקיע, גם בסיוע הייעוץ המשפטי שלנו, לכך שזה אכן יינתן, ולא שמישהו יגיד לנו מהייעוץ המשפטי שאי-אפשר לתעדף יוצאי צבא המשרתים במילואים במכרזים שונים. כפי שאמר פה אביה, בגורם משווה לפי כל נתוני המכרז, הדבר הזה יקבל עוד נקודה או עוד כמה נקודות, ויאפשר, באופן חוקי, לתגמל.

חבר הכנסת יוגב היה מפקדי בקורס מ"פים, ואני וחבר הכנסת קיש נאבקנו יחד במאהל הפראיירים, שם זה התחיל, נגד חוק טל. דיברתי עם חבר הכנסת יואב קיש, דיברתי גם עם חברת הכנסת מירב בן-ארי שהייתה אתי ב"גולני", ודיברתי גם עם עוזר סגן השר לא מזמן על הדבר הזה. אני חושב שכמות חברי הכנסת שנמצאת פה – אדוני, גם אתה כמובן – שהיו פעילים במערך הביטחון, בשירות מילואים חלקם, זה בלתי נתפס בעינינו, אנשי המילואים, איך זה לא בראש סדר העדיפויות. כמו שהוצג פה, אנחנו 70% מהכוח הצבאי. אנחנו הגוף היחידי במדינה הזאת שנותן. זה כל כך מצומצם וזה לא הרבה אנשים, אין מספיק הרגשה – למרות כל מה שנעשה, ובאמת נעשה ובצורה מבורכת – שמישהו ידפוק על השולחן ויגיד: חבר'ה, את הדבר הזה צריך להרים על נס. כשאמרתי שנבוא בכל מחיר, זה כי אנחנו נבוא בכל מחיר. אבל הבעיה היא התהליך הזה היא שיודעים שלוקחים אותנו כמובן מאליו, והוא מחלחל והוא מתחיל תהליך לא טוב שאני לא צריך להרחיב עליו. מתחיל תהליך לא טוב בחברה הישראלי של: מה הדבר נותן לי? אנחנו לא בימים, כמו שחבר הכנסת שלח ציין, כשאביו היה מג"ד במילואים. לצערנו, אנחנו לא בימים ההם. אוכלוסיית המג"דים, שחלקם יושבים פה, ויושב פה גם שילה אדלר, תבוא בכל מחיר. אבל, מחויבותכם, כמנהיגי ציבור, להניע תהליך שאומר: אנחנו מודים לכם, וזה בשבילכם. תודה.

תודה רבה.

אורלי, בבקשה.

קודם כל, תודה רבה. שמי אורלי זוהר, ואני אלמנת איש מילואים. זה נושא שעוד לא נפתח פה היום, ואני מתנצלת אבל מחובתי להעלותו.

דיברנו על זה בחוקה.

כן. אני יודעת שיש אנשים טובים בדרך, ואני יודעת שזה מובן, ואני עוברת פה כבר חודש וחצי בדלתות הנחמדות פה, ובאמת הדלתות נפתחות ומקשיבים, וגם בצמרת צה"ל מקשיבים וגם במשרד הביטחון מבינים שיש פה איזו שהיא בעיה.

אציין שיחד אתי הגיעו מחברותיי ומהילדים שלנו שגדלו מאז התייתמו: יעל שהיא אלמנתו של סמג"ד במילואים בהנדסה שנהרג, רעות, יפעת בן-דוד, תומר ומאיצ'וק שהיא אלמנת איש צנחנים שנהרג במלחמת לבנון השנייה. אני אלמנתו של רב-סרן אמיר זוהר, מפקד פלח"ן חטיבה 5 שנהרג באזור יריחו בשנת 2000, ואסף הוא בני הבכור שהיה אז בן 7 ובעצם השתחרר מקבע ונכנס למערך המילואים. שניים מילדיי התאומים, שהיו בני 4, היום הם חיילים. בתי הלכה, כדור ההמשך, לחיל-ההנדסה, ובני – אני לא יודעת איך עמדו לי הכוחות – האמת היא שאין לי מושג מה הוא עושה, והקשר הוא רק ביני לבין... זה לא פשוט. זה לא פשוט כאילו להמשיך ולחנך לערכים האלה ולתת להם ללכת ולעמוד מאחור. המון אנשים טובים היו בדרך שליוו אותי. יושבים פה איתי והושע, ובאמת החברה היא מדהימה, והחבר'ה מהצבא, חיל-ההנדסה, פלח"ן 5 שזה חטיבת מילואים – אלה אנשים נפלאים ומבינים עניין, והם ליוו ותמכו, ואנחנו ממשיכות ומנסות להמשיך לסחוב את העגלה בעלייה, וזה לא פשוט. נשארנו מאוד צעירות עם ילדים קטנים. אני נשארתי בת 33, ואמיר היה בן 34, לקראת סיום תואר שני. כל הדרך הייתה לפניו. הוא ניהל מנהל קהילתי בירושלים בשכונת תפר. הוא עשה את המאבק שלו גם בצד החברתי קהילתי וגם בצד המילואים. היו המון ימי מילואים. הילדים היו קטנטנים. אני מביאה את הקול שלנו, שנשארנו מאחור לשאת בדבר הזה.

הצגתם פה את כל מערך התמיכה שזקוקים לו נשות אנשי המילואים שיוצאים. מה קורה אתנו אחרי? זאת אומרת, אנחנו באמת בגבורה – ואני גאה בבית שלי, אני גאה במה שעשיתי ואני גאה בזה שגידלתי ילדים נפלאים, שיצאו לשנת שירות ושמשרתים בצה"ל במקומות הכי טובים שיש. גם אני בפן החברתי חזרתי למעגל העבודה, שזה לא מובן מאליו. אני מטפלת רגשית. אני עובדת עם אוכלוסייה שעברה טראומה מאוד קשה. אני עובדת עם נוער בסיכון, ואני מלווה אותם לגיוס. אני מלווה אותם בחוות השומר. אני עושה הכול כדי להגדיל את המערך של החברה הבריאה אצלנו בקהילה שלנו. אני השתלבתי בנט"ל. אני פסיכותרפיסטית, ואני מטפלת בנפגעי טראומה. אני מתנדבת בעמותה של נפגעי טראומה. אני עובדת עם הפצועים הכי קשים מהפיגועים ומהצבא. חלק גדול אני עושה יותר בהתנדבות. קחו את המשכורת שלי, שהיא תחת משרדי החינוך והרווחה וכל זה, ואת רובה אני פשוט נותנת בליווי שלי.

אני אוהבת את המדינה הזאת. זה חשוב לי, זה הבית שלי, ואני רוצה שיתנו לי את הכבוד להמשיך ולגדל את הילדים שלי לערכים האלה. אני לא רוצה שהם ישמעו את כל הקונפליקטים שאני חיה בהם.

מכאן גם המכתב ששלחתי לרוב חברי הכנסת. לאט-לאט הדלתות גם נפתחות. אני יודעת שזה נושא שקרוב ללב הרבה מחברי הכנסת, ואני מבינה שהם מבינים את השייכות. אם יורשה לי, אני מאוד רוצה להקריא בפניכם את המכתב, וזה ייקח לי כמה דקות. אני חושבת שזו סוגיה שלא עלתה 60 שנה. יש כאן את כל החוקים של חוק משפחות, נושא האלמנות והיתומים, מלבד בשנים האחרונות של הנישואים וביטול הקיזוז הזה, נושא היתומים לא עלה 60 שנה. חתום עליהם דוד בן-גוריון, שר הביטחון וראש ממשלת ישראל הראשון של צה"ל. הזמנים השתנו. היתומים האלה גדלו. היינו צעירים, היינו קטנים, הילדים היו קטנים. פתאום כל פעם מתגלה לי שאפילו רמטכ"לים אז, בתחילת הדרך של המדינה, היו מאוד צעירים. הילדים האלה גדלו, ומחובתי ומחובתנו להמשיך וללוות אותם. יש בחוקים האלה דברים לא הגיוניים. צריך להבין שהחיים נעצרו בזמן מסוים, ואנחנו משתדלות להמשיך. גם אם בנינו זוגיות – לצורך העניין, אספר את הסיפור שלי כדי שתבינו דוגמה חיה, כך שאתם יושבים ומסתכלים לי בעיניים. יש לי בן זוג. לצורך העניין, היה קצין בקבע במילואים והוא נפצע. יש לו את ההתמודדות שלו, ויש לו את הילדים שלו. אני נשארתי לגדל את שלושת ילדיי, ואני גם לא רוצה שהוא ינהל את הילדים שלי, ואני שומרת על זה מכל משמר, כלומר שההחלטות כלפי הילדים שלי, במשך השנים, הן שלי, וההתייעצות שלי היא רק ביני לבין אבא שלהם שאיננו. אני חושבת שכאן אני רואה את המטריה הזאת של המדינה ושל הצבא, ומסכימים אתי כולם. מסכים אתי משרד הביטחון, מסכים אתי סמנכ"ל משרד הביטחון, ומסכים אתי ראש אכ"א – אנשים שגם מכירים אותי במהלך השנים; פגשו אותי אז, ופוגשים אותי היום ופוגשים אותי בדרך.

השאיפות שלנו לא גדולות. אנחנו רוצות לחיות בשקט. אנחנו רוצות לכלכל את הילדים שלנו. אנחנו רוצות להמשיך וללוות. גם אם אמיר איננו, זו זכותו לגדל יחד אתי את הילדים וללוות אותם כל השנים, כל החיים. הם הנפגעים הראשיים בסיפור הזה.

יש המון מכתבים. אני פוגשת המון יתומים בוגרים מיום-כיפור וכו'. המסכת הזאת לא נגמרת. כיום, בחוקים היא נגמרת בגיל 21, כמו חוק הפנסיות. יש פה המון דברים בדרך. הכל מובא בקצרה במכתב שלי.

מכאן, אני אתן לקהל של אנשי הצבא – שזה נכנס; מכתבים שלי הגיעו לאלופים. יש הבנה. יש רצון לעזור. אני חושבת שזה קול שצריך להישמע. גם לגבי אנשי המילואים עצמם, אני עוצרת את עצמי מלפרסם את זה, כי אסור לי שמחר תצטרכו לצאת ואסור שתסתכלו אחורה. אנחנו צריכים לתת לכם – גם אני, כאימא היום לאיש מילואים, רוצה שהוא ילך בשקט, ואני רוצה שהוא יידע שיש מאחורה מערך שלם שיתמוך כל הדרך. לכן, דבר כזה ייצור איזה שהם מאבקים פנימיים, כי אחרי הכל האבא הזה משאיר ילדים קטנים. כשאמיר יצא למילואים וליווה את הילדים שלו לגן, הם ישבו על מדרגות הגן וצרחו שהם לא רוצים שהוא ילך. בכל זאת, הוא הלך, והשאיר אותם.

לפני שבועיים הייתה כתבה מאוד-מאוד יפה של מזכ"ל התנועה הקיבוצית, שסיפר על היתמות שלו ממלחמת ששת הימים. זה גם גוף שפניתי אליו, כי אנחנו בני התנועה הקיבוצית. הוא כתב מאוד יפה. אביו כתב לו שהוא יוצא לקרב, בששת הימים, ושהוא לא יודע אם הוא יחזור. היום, מזכיר התנועה הקיבוצית הוא בן 60 פלוס, והוא פרסם את המכתב שלו, וזה היה במוסף של "ידיעות"), של אבא שהשאיר לו, שבעצם אומר, ואומר בקצרה: "לניר, אתה בכורי וגאון רוחי, בך חפץ לראות אדם בצלמי. עזור לאימא בכל אשר תפנה, וזכור כבוד אב ואם – כבוד אם שכולה על אחת כמה וכמה. היה בן נאמן, ויכול אתה להיות גאה באביך על כל דרכו בבית ובצה"ל. חזק ואמץ, ורוחי עמך בכל אשר תפנה". זה מסר. המסר הוא גם בבית שלהם וגם שלי כממשיכת הדרך של החינוך. אני לא יכולה פתאום – יש איזה שהם כללים שבהם גידלנו ילדים, ואני ממשיכה את זה, ואנחנו ממשיכות את זה. אני חושבת שהיתמות הזאת לא נגמרת בשום שלב. כשאני אלווה את הילד שלי לחופה, אני אעמוד שם לבד. כשאני גייסתי אותו לצה"ל, אני עמדתי שם לבד. כשסיימו תיכון, אני עמדתי שם לבד. זה לא משנה אם יש לי בן זוג או אין לי בן זוג. אני נשארתי לבד במערכה הזאת.

אקריא לכם שנייה. יש לי דקה?

דקה או שתי דקות יש לך. אנחנו פשוט לא תכננו שזה ייקח כל כך הרבה זמן.

אני רוצה שתומר, שהוא יתום, יגיד מילה. לא נורא. תומר יושב מאחורה והוא בנו של דני בן-דוד, לוחם שנהרג בלבנון השנייה.

בוא ושב פה, כדי שישמעו אותך.

"לכבוד חברותי וחברי כנסת ישראל, שלום רב. הנדון: הכרה ביתומי צה"ל. המכתב מתייחס בלשון זכר, אך הכוונה לשני המינים באופן שווה. סוגיית אלמנות ויתומי צה"ל, כחלק מהמכלול הורים, אלמנה, אחים אלמנה ויתום, משפחות שכולות, המטופלות על-ידי משרד הביטחון, עולה לא פעם בפורומים שונים. האחרון שבהם גרם להדים רבים. עלתה סוגיית ההורים השכולים בדיון בכנסת, ותגובות אותן קיבלו המשפחות ממספר חברי כנסת. רב-סרן אמיר זוהר נהרג בעת שירות מילואים כמ"פ פלוגת ח"ן של חטיבה 5, חטיבת חי"ר במילואים, באזור יריחו בשנת 2000. ילדיו, אסף, אלון ותמר, שהיו אז ילדים קטנים בני 7 והתאומים בני 4: כיום, אסף הוא קצין משוחרר, ואלון ותמר הם חיילים בשירות סדיר. בחרתי לפנות אליכם כקול המייצג את קולם של אלמנות ויתומי צה"ל רבים. בחרתי ומאחורי כמובן הארגון. בחרתי בכם כמי שמתפקידם לעמוד מאחורינו, המשפחות השכולות, לתת את הדעת ולפעול באחריות לכל מה שקורה עמנו לאחר שיקירנו נהרג, אותו שלחה המדינה לשירות על הגנתה.

יש להבין שנפילת אב המשפחה פוגעת פגיעה ישירה וכלל-מערכתית בתא המשפחתי לאורך כל החיים. המשפחה הגרעינית חווה קריסת מערכות כללית וקטלנית, ועם כל הסיוע הניתן לעולם התא הקטן לא יחזור לתפקד כשם שהיה. האלמנה נשארת לגדל את היתומים עם כוחות מצומצמים מאוד וקשיים שלא ניתן לתאר אותם במילים, ומוצאת את עצמה ללא הצלע השנייה שלה נאבקת בקשיים הרגשיים, נפשיים וכלכליים, בודדה מול המערכות ולעתים אין אפילו סביבה משפחתית תומכת. לפני הכול, על כולנו להבין כי יתום צה"ל הוא חלק ממשוואה של שלוש צלעות, החייבות להיות שוות: הורים, אלמנה ויתום. שלושת אלה חוו טראומה קשה מיום נפילת החלל. ההורים איבדו את בנם, האלמנה איבדה את בן זוגה, והיתום איבד את כל עולמו. אובדן זה הוא אובדן לכל החיים, ולו השלכות רבות וקשות. אני חושבת ומאמינה כי ישנה חובה מוסרית וחוקית להישארותו של היתום כחלק מהמשולש שווה הצלעות. היתום נפגע, כשם שנפגעה אמו וכשם שנפגעו ההורים השכולים. להורים השכולים ניתנת קצבה ממשרד הביטחון כפיצוי על מות בנם לאורך כל שנות חייהם. לאלמנה ניתנת קצבה על-ידי משרד הביטחון וצה"ל שעומדת על סכום משכורתו האחרונה של בן זוגה, סכום שנקבע ביום נפילתו.

בהגיעם של הילדים לגיל 21, ישנה הרעה בתנאים אלו, והאלמנה והילדים יחדלו לקבל את משכורתו האחרונה של הנופל, שהיה המפרנס העיקרי. בתוך קצבה של האלמנה סכום, שנקבע לפי משכורתו האחרונה של הנופל, קיימים אחוזים לטיפול ביתומים הניתנים עד הגיע היתומים לגיל 21. אחרי גיל 21 ניתן סיוע חלקי ונקודתי, כחלק מהסיוע שניתן ליתום ליציאה לחיים. במהלך שנים אלה של יציאה, אט-אט היתום נפלט ממצבת משרד הביטחון. מהנאמר לעיל יוצא, כי היתום אינו מפסיק להיות יתום בגיל 21, ואין זה נכון וראוי לראות את היתום המגיע לגיל 21 כמסיים להיות יתום, כך שאינו ראוי לקבל פיצוי אותו מקבלים כל השאר. הפיצוי מהווה מקור לשייכות, הערכה ואחריות כלפי היתום. בנו של הנופל, אותו שלחה המדינה לשירות ושילם בחייו. בנוסף, אציין כי האם או האב, שנהרג, לעולם אינם מפסיקים להיות ערים. אנו ערים לזה שהיום היתום לא יוצא מאחריות ההורה בגיל 21, וההורה ממשיך לתמוך וללוות את ילדיו הרבה מעבר לזה. הנופל, אם היה חי אתנו היום, האב שנהרג, היה ממשיך ללוות באחריות את ילדיו בכל צעד וצעד הן רגשית והן כלכלית, ואחריות זו לא הייתה מסתיימת בגיל 21. במציאות הכאובה היום נשארת האלמנה לגדל את הילדים עם קצבה הנקבעת לפי משכורתו האחרונה של החלל ביום נפילתו. אותו סכום נלקח ממנה ומהיום בחלקו, כאשר היתומים מגיעים לגיל 21, אז גודל הקצבה תתקצץ בין שליש לחצי, ויחד אתו כל יתר הזכויות, אותן ממשיכים לקבל ההורים השכולים והאלמנה – מה שאינו נכון, אינו ראוי ואינו מכבד את היתום, את האלמנה וכמובן את הנופל שנתן את חייו. ישנו אחוז לא קטן של יתומים, שזה מאוד חשוב, שהתייתמו דקה אחרי גיל 21.

מדינת ישראל ומשרד הביטחון מוחקים, מתעלמים מהיתומים האלה, מהיום הראשון, כך שאינם מוכרים כלל כיתומי צה"ל – יתומים שאינם מקבלים ליווי ולא מקבלים פיצוי. זו נקודה מזעזעת ומעוותת מהיסוד. מחקרים מראים כי ילד שחווה טראומה בגיל כל כך צעיר, ואת כל המשתמע מכך בהמשך הילדות והבגרות, יחווה לעתים קרובות קושי רגשי, נפשי, קושי בבניית עצמאותו, בשמירה על רצף תעסוקתי, בבניית קשר עם בן זוג ובהקמת משפחה. קשיים כגון אלה קורים אחרי גיל 21 ומתווספים לקשיים הרגשיים והנפשיים אותם עוברים היתומים עקב האובדן הכבד בשנות ילדותם. לכן, למערכת, אשר שלחה את ההורה למשימה, קיימת אחריות וחובה לסייע ליתום לאורך כל הדרך, כשם שהיה עושה אותו הורה וכשם שעושים הורים נורמטיביים היום בחייהם בחברה שלנו. כפי שצוין לעיל, הקצבה שניתנת לאלמנה והיתומים מחושבת לפי משכורתו האחרונה של הנופל, וכאשר הילדים מגיעים לגיל 21 קצבה זו יורדת, מה שבמצב נורמלי כשהנופל היה חי אז משכורתו הייתה עולה עם השנים ובטח שלא הייתה מתקצצת בשליש עד חצי בהגיע ילדיו לגיל 21. אסור למדינה לקחת מההורה הנופל את הזכות ללוות את ילדיו בכל שלבי חייהם בשל העובדה שאיננו כאן למלא את חובתו. זוהי חובתה של המדינה להמשיך את משימתו. אסור למדינה לקחת מהיתום את ההכרה ואת הפיצוי ביום הגיעו לגיל 21, ומשרד הביטחון או מדינת ישראל חושבים שסיימו את תפקידם. כשם שהיתמות לא הסתיימה בגיל 21, כך לא הסתיים פיצוי ממדינת ישראל, כפי שמקבלים ההורים כל ימי חייהם וכפי שמקבלת האלמנה כל ימי חייה. בל נשכח כי קטיעה זו של חייו של הנופל קטעה חיים שלמים הן משפחתיים והן אישיים. אנשים יקרים אלו היו בתהליך צמיחה והתפתחות מבחינה אישית, מקצועית וכלכלית, והיו מגיעים להישגים משמעותיים בהמשך חייהם לעצמם, למשפחה, לחברה ולמדינה. עם נפילת החלל וקטיעת חייו, נשאר חלל עצום וכואב לבני משפחתו.

בנוסף לכאב העצוב, נקטעה ואף נסוגה ההתפתחות המשפחתית הגרעינית של הנופל בכל היבטי החיים, החברתיים, הכלכליים והסוציו-אקונומיים. הפגיעה היא כל כך קשה ומתמשכת, ולכן זהו חוסר צדק ועוול להרע את התנאים של האלמנה והיתומים לאחר הגיעם של הילדים לגיל 21. הנופל שילם בחייו בידיעה שמדינת ישראל תעמוד ותלווה את משפחתו, שלמענה היה עושה את כל שבכוחותיו לאהוב, לדאוג, לפרנס, להגן ולשמור מכל משמר. כאשר נפל למען המדינה מתוך ערכים של רעות, אהבת המולדת ואהבת האדם, נשארו אלמנתו וילדיו ללא עמוד התווך של המשפחה, והם מנהלים מאבק של הישרדות יומיומית בכל תחומי החיים. מדינת ישראל חייבת לתת את הדעת יום-יום, שעה-שעה, האם היא עושה מספיק למען יתומיה. לדעתי, המדינה חייבת לעשות חשבון נפש ובחינה מחודשת של הנאמר לעיל, על מנת לתקן את המעוות ולעדכן את הזכויות לאור השינויים שחלו עם התפתחותה של החברה הישראלית. בברכה, אורלי זוהר, אלמנתו של רב-סרן אמיר זוהר, אבא של אסף, אלון ותמר.".

תודה, אורלי. אני רק רוצה להזכיר לעצמנו שהסוגיה שעלתה כאן אמנם עולה ביום המילואים, אבל היא לא אופיינית רק לאוכלוסיית המילואים.

נכון. קבע – כנ"ל.

היא סוגיה לכלל משרתי צה"ל בסדיר, בקבע ובמילואים. אנחנו, כוועדה, עוסקים בזה וגם עסקנו בזה בהקשרים אחרים, ואפילו בחקיקה, אבל, לצערי, אנחנו לא יכולים - - -

תומר, דקה.

לא, לא. לצערי, אנחנו חייבים לעצור כאן.

אני רוצה לתת לחברי הכנסת ממש בדקות ספורות, לענת, איל ומוטי, כדי לעמוד בלוח-הזמנים שלנו. ענת, בבקשה.

אני מוותרת על התור שלי לטובת תומר.

איל בן-ראובן, בבקשה.

הסוגיה שאורלי העלתה פה – אכן יש פה עניין שצריך לטפל בו. אנחנו כרגע מטפלים בו, ואני מקווה שאנחנו נקדם את הנושא הזה.

לגבי אנשי המילואים, אל"ף, אני חושב ששמענו פה עשייה רבה מאוד. הדבר, שאני רוצה לומר, הוא הדבר הבא: אנשי המילואים לא מונחים לנו בכיס לתמיד. זה דבר שאנחנו צריכים להבין אותו. זה אומר שמה שהגענו עד עכשיו ולמה שנגיע – אנחנו אף פעם לא יכולים להסתפק ולומר: אוקיי, עכשיו הגענו למנוחה ולנחלה. תמיד צריך לעלות לשלב הבא, כי אלו אנשים שאנחנו נצטרך אותם ואנחנו צריכים אותם, והם באמת נותנים מחייהם.

אני יכול לתת פה הרצאה ארוכה. אני רוצה להוסיף נקודה אחת שלא נאמרה פה, והיא קשורה למה שדובר פה בנושא המשמעות. מבחינת המשמעות של אנשי המילואים, אני מבחין את זה לשגרה ולמלחמה. בשגרה, דובר על הימ"חים ועל האימונים, ואני מדבר על חופש הפעולה למג"ד, כאשר הוא נמצא בתעסוקה ואפשר לתת לו להתאמן קצת ולתת לאנשים שלו את הדברים האלה. אני פשוט מכיר את הרוח הזאת שהמג"דים נורא-נורא רוצים. יושב פה מג"ד שלי לשעבר, איתי לנצברג, והוא היה יושב לי פה על הצוואר על הסיפור הזה, והוא צדק תמיד. במלחמה, יש נקודה אחת שאנחנו צריכים לקחת אותה בחשבון והיא להשתדל לקחת בחשבון את נושא מימוש התכניות שאליהן הכנו את אנשי המילואים. אני אומר את זה, כי בדבר הזה אנחנו לא עשינו הרבה מאוד שנים. כלומר, אנחנו תכננו דברים, אימנו את אנשי המילואים לדברים מסוימים, ובמלחמה עשינו דברים אחרים או לא עשינו. בסופו של דבר, זה עלה. אני לא אומר שאי-אפשר לשנות, ואני לא אומר שאי-אפשר לקחת גדוד ולהגיד לו "עכשיו, אתה עושה משהו אחר". לפחות צריך לקחת את זה, את הנקודה הזאת, בחשבון, כי גדוד של מילואים זה גדוד שמתאמן פעם אחת בשנה. הוא צריך להיות מוכוון מקצועית לגזרה, ואז צריך לתת לו לעשות את הכול כדי שהוא באמת יפעל שם, בגזרה הזאת, כפי שהוא תכנן וכפי שהוא עשה. אני שם את זה כנקודה, כי אני לא חושב שאנחנו לוקחים אותה בחשבון.

הדבר האחרון – אני חושב שאלי דיבר על זה פה – אני חושב שלאנשי המילואים מאוד-מאוד חשוב קיצור תהליכי הביורוקרטיה כאשר יש להם איזו שהיא בעיה. אני חושב שאנחנו עדיין לא הגענו לקצה. יש לנו עוד הרבה-הרבה מה לעשות בעניין הזה. כשלאיש מילואים יש בעיית נעליים, בעיית זה או בעיית זה, עדיין הצינור לא מספיק טוב. צריך להשתמש בטכנולוגיה כדי לקצר את התהליכים האלה. זה מאוד-מאד יוסיף לעניין.

תודה רבה.

חבר הכנסת מוטי יוגב.

אסתפק בשבע-שמונה מילים, ואם כן – שווה לשמוע.

אני חושב שזה ישבור את השיא שאנחנו מכירים...

זה לא יקרה.

דרך אגב, גם שיא אישי...

זה ממש לא מובן מאליו. בסוף, זה כוח המגן והכוח שאנחנו מבקשים ממנו שינצח, וכן להגיד תודה רבה.

אם אפשר בחצי דקה לפחות תשמע ותסכם, ואז אני חושב שכן כדאי, כי זה יאיץ אותנו. חברי, חבר הכנסת איל, מריץ את החוק שייתן מענה לאורלי. אני אתו. מה שהוא יגיד יסייע לו בתהליך.

תומר, אנחנו מקצים לך שתי דקות.

תומר, הוא אלוף. הוא הריץ מאבק. תומר, תספר להם על עמק חפר וכל הבלגאן.

אין להם זמן לזה. לא משנה.

תדבר.

אני תומר בן-דוד, ואני הבן של יפעת ושל דני בן-דוד זכרונו לברכה, שהיה לוחם בגדוד 9255 של הצנחנים ונהרג בלבנון השנייה בתקרית בכפר גלעדי, שבה נהרגו 12 חיילים. אני בן 20. לפני שנה עשיתי שנת שירות. התגייסתי בנובמבר האחרון. כרגע, אני נמצא בבית בעקבות פציעה וניתוח. מה שרציתי, באמת בקצרה, זה לחזק בעיקר את מה שאורלי אמרה קצת מנקודת המבט שלי, ובעיקר להגיד שהחוסר הזה, החלל שנשאר, הוא לכל חיים. כשהייתי תינוק, עד גיל צעיר, כל פעם שאבא היה יוצא למילואים – הייתי לא מרגיש טוב, והוא היה חוזר – והייתי מבריא. הוא יצא למילואים בלבנון השנייה ב-2006, ומשם הוא לא חזר. מאז אנחנו חיים במין חלל תמידי כזה, ומנסים להתמודד אתו. זה בכל מקום. זה בסוף בית-הספר היסודי, ואחר כך זה סוף התיכון. יצאתי לשנת שירות, שיחקתי כדורסל המון שנים, וזה בכל משחק. הגעתי לכדורסל דרכו, והוא לא היה שם לראות אותי בכל הגילאים ששיחקתי ברמות הגבוהות של כדורסל של נערים ונוער. וכך גם בגיוס לצבא, להכיר את החברה, להכיר את החברים – אין, זה לא קיים. זה משהו שיהיה לכל החיים. זה יהיה גם אחר כך, כשאשתחרר, וזה יהיה אחר כך כשאלמד לתואר, כשאעמוד מתחת לחופה, כשאחזור מהטיול הגדול או כל דבר במסלול חיים של בן-אדם צעיר והלאה, ובטח יום אחד כשאתחתן ויהיו לי גם ילדים. הוא לא יהיה שם לראות את כל התהליכים האלה ואת כל הדברים שאני אעבור ושאחיי יעברו. אם זה ככה וזה משהו שהוא לכל החיים, בגיל 21 או בגיל 30 – בגיל 30 אנחנו כבר לא נחשבים יתומים מבחינת המדינה. כל הדברים שלוקחים בגיל 21, מה שאורלי דיברה עליהם, הקצבאות האלה של האלמנות, קצבאות הילדים – זה נעלם. יש זכויות שממשיכות אתנו עד גיל 30, ובגיל 30 גם זה נקטע, ומבחינת המדינה אנחנו לא יתומי צה"ל יותר. אז, או שבגיל 30 אבא שלי יחזור ויכיר את אשתי וילדיי ויעזור לי ללמוד לתואר או שכאילו יהיה איזה שהוא שינוי ותהיה הכרה מבחינת המדינה שבגיל 30 החיים לא פתאום משתנים; לא פתאום נחזור להיות משפחה מלאה. משפחה טובה, חזקה ושמחה אבל בהרכב חסר, ובגיל 30 שום דבר לא ישתנה. זהו, בגדול, וממש בקצרה.

תומר, תודה רבה. תודה רבה לכל אלה שהתייחסו. אין ספק שהחלק האחרון, גם של אורלי וגם של תומר, נוגע לכלל המתגייסים, לכלל המשרתים, בסדיר, בקבע ובמילואים, וזו סוגיה שהוועדה עוסקת בה גם, אגב, בהקשר של פציעות או אגף השיקום כשאפילו בחקיקה העברנו בחוק ההסדרים; אני מרשה לעצמי לומר שעשינו סדר בנושא הזה גם לגבי מילואים, גם לגבי חצי השנה הראשונה של קבע וגם כמובן לגבי חיילי החובה, אפילו אלה שהם לפני גיוס, כל הגיבושים למיניהם, כי היו שם קצת לקונות שהיינו צריכים לסגור אותן. הסוגיה הזאת, שהיא סוגיה כבדה מאוד שעוסקת בכול אוכלוסיית המשרתים בצה"ל, תטופל בוועדה. כמובן שזו סוגיה שלא התחילה היום, ולצערי, כל אחד מאתנו מכיר היטב את אוכלוסיית האלמנות והיתומים. זה לא רק עניין כספי, ותיארה את זה, בהרבה מאוד – אני לא יודע איך לומר – רגש אורלי, גם בעל-פה וגם במכתב. זה הרבה מעבר לפיצוי כספי או תגמול כספי או איך שלא נקרא לזה.

אני רוצה לחזור לנושא המילואים. כל המשפטים המאוד נכונים לגבי העובדה של מה זה "בכוח הלאומי" – 71% מהכוח הלאומי שלנו זה אנשי המילואים. אתה מבין שזה לא איזה משהו שביום פקודה אתה יכול למצוא שמה שהתכוונת שיהיה הוא לא בדיוק מה שהתכוונת שיהיה לפחות. זה סיכון וזו סכנה שבוודאי המדינה לא יכולה לקחת על עצמה, צה"ל לא יכול לקחת על עצמו וגם ועדת החוץ והביטחון לא יכולה להסכין או להשלים עם מציאות כזו. לכן, העיסוק שלנו באנשי המילואים כל כך אינטנסיבי לאורך כל השנה ולא רק ביום המילואים. ביום המילואים אנחנו זוכים לכבוד שאנחנו מארחים, בעצם, את כולם, גם האזרחים, גם לובשי המדים וגם אלה שהם בין לבין, כמו הושע שמסיים את התפקיד, כלומר מה שנקרא: בין השמשות. קודם כל, שיהיה בהצלחה בחיים האזרחיים.

חזרה לאזרחות.

הסוגיה שלא עושים מילואים בשביל כסף – זה לא אומר שזה פוטר אותנו, כמדינה, כמערכת, לא לשלם את הכסף למי שמגיע ועל מה שמגיע. אלה שני דברים שונים. נדמה לי שהתיאור על 68% מהשכר הממוצע– אביה, זה היה נתון שלך – למה 68%? איך נקבע המספר הזה? זו סוגיה, שאנחנו, כוועדה – ויכול להיות שזה יוצא בוועדה המשותפת כי יש לנו ועדה משותפת לתקציב המדינה, שאני במקרה גם יושב בראשה, והיא משותפת לנו ולוועדת הכספים בכנסת – אבל זו סוגיה שצריך ללבן אותה. אני אומר שכמוה יש גם לא מעט סוגיות שאתה תוהה למה, מהי הסיבה ולמה הגיעו ל-68%. למה לא 100%, כמו שאמרת בדין ובצדק? למה איש מילואים צריך לממן את צה"ל בדלק? הרי, בסוף, כשאתה שומע את תומר ואורלי, אתה מבין מה הסיכון שלוקח איש מילואים. הרי הוא לא מגיע בתוקף חוק גיוס חובה לצה"ל, והוא לא איש קבע שזה מקום עבודתו, אלא אדם שעוזב את מקום עבודתו, מגיע לשירות מילואים, ולא חשוב אם זה 60 יום, פחות מ-60 יום או יותר מ-60 יום. הרי, בסוף, אתה מכין אותו, לא-עלינו, למלחמה. ואז, כשמגיעים לשלב הזה, פתאום מסתבר לך שרמת הסיכון היא ללא שום הקבלה לרמת התגמול, ולפעמים התגמול כבר לא רלוונטי. לכן, אני אומר שהסוגיה הזאת של אנשי המילואים היא לא משהו שיש לו תקרת זכוכית שאתה מגיע אליה וזהו וזה – לא בעיניי. אגב, שלא תהיה טעות – גם לא לגבי חיילי חובה. אנחנו, בנושא הזה, לא רואים איזו שהיא תקרה שצריך להגיע אליה וזהו, ובא לציון גואל. אני נזהר מלומר "the sky is the limit", כי חלק מהמילואים הם טייסים, ואני לא רוצה שזה יישמע רע. לכן, העבודה של הוועדה היא סביב השעון, סביב היממה, סביב השנה או סביב השנים, ובהחלט אני קורא לכם: כל אימת שאתם חשים, מבינים ושומעים שמשהו לא מתנהל באופן ההגיוני, הסביר והממלכתי – אנחנו כתובת מאוד-מאוד רצויה מבחינתכם, ואתם פונים מאוד-מאוד רצויים מבחינתנו. לנו, אל-חמדאללה, לוועדה, יש מספיק ועדות משנה, כדי להעביר את הסוגיה ולתת לה את העומק הנדרש. כך גם טיפלנו בדברים, ואנחנו מקווים גם שתהיה לנו הזכות לעשות את זה בעתיד. כל אנשי הפנל שנשארו הם אנשי מילואים בעברם.

היום, קיש נתן לנו תקדים חשוב. גייסו אותו חזרה למילואים. אנחנו, כל חברי הכנסת, מתכוונים להיות העתודה הסודית של צה"ל.

אני מקווה, שהיא תישאר סודית, ושהעתודה האמתית תהיה יותר רצינית.

תן לנו "מרכבה-4", ותראה שאנחנו אמיתיים.

הנה, עכשיו התחלנו. זה הווי של מילואים. לפעמים, בוועדה אנחנו דנים בקרבות לפני 40 שנה, במלחמת יום-כיפור, שעוד לא נפתרו.

אני מסכים עם האמירה שצה"ל משחרר ממילואים, אבל המילואימניקים אף פעם לא משתחררים מצה"ל. כשאנחנו אומרים שמערך המילואים הוא באמת אחד מנכסי צאן הברזל של מדינת ישראל, בעיניי, זו לא קלישאה. בעיניי, קודם כול – זו אמירה אמיתית, שנית – היא מדויקת, שלישית – היא עמדה במבחנים שלה כנכס צאן ברזל, ורביעית – היא אמירה מחייבת. כשאני אומר "אמירה מחייבת", היא מחייבת גם אותנו, כוועדת חוץ וביטחון.

תודה רבה לכל מי שהגיע.

הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:10.