הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 175

מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי

יום שלישי, כ"ו בסיון התשע"ז (20 ביוני 2017), שעה 12:00

רצח נשים – מצב חירום מחייב תוכנית חירום

חברי הוועדה: עאידה תומא סלימאן – היו"ר

שולי מועלם-רפאלי

אורלי לוי אבקסיס

זוהיר בהלול

יוסף ג'בארין

מסעוד גנאים

עבד אל חכים חאג' יחיא

דב חנין

אחמד טיבי

אימן עודה

מיכל רוזין

רמ"ד נפגעי עבירה באח"מ, המשרד לביטחון פנים - סנ"צ איילת אורנשטיין

קמ"ד נפגעי עבירה באח"מ, המשרד לביטחון פנים - רפ"ק נירה ראובני

מלווה-חטיבת הדוברות-מ"י, המשרד לביטחון פנים - שבתי גרברצ'יק

ע' משנה למנכ"ל, המשרד לביטחון פנים - כינרת מגן אלמליח

פרקליטה-מח' יעוץ וחקיקה, משרד המשפטים - לילך וגנר

מנהלת המח' לטיפול באלמ"ב ותקיפה מינית, משרד הבריאות - זהר סהר לביא

מדריכה ארצית במיניות, משרד החינוך - נטע ידיד

מפקחת ארצית, אחראית על מקלטים ודירות מעבר, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים - מיכל חנוך אחדות

מפקח ארצי אלמב, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים - חגי מויאל

משרד הרווחה - אפרת שרעבי

הרשות לקידום מעמד האישה, משרד ראש הממשלה - יעל פרואקטור

מנהל מח' רווחה ברמלה, מרכז השלטון המקומי - אייל קהלני

ס. מנהל מינהל רווחה ברמלה, מרכז השלטון המקומי - זהבה סלומון

משנה ליועמ"ש ויועצת מעמד האישה ברמלה, מרכז השלטון המקומי - סופי ויטלם

סגנית מנהל מחלקת הרווחה, עיריית רמלה, מרכז השלטון המקומי - זהבה סולומון

מנהלת המרכז לאלימות בעכו, מרכז השלטון המקומי - אינשירח ח'ורי

קשרי כנסת שלטון מקומי, מרכז שלטון מקומי - פנחס קבלו

מנהלת היחידה לטיפול מניעת אלימות במשפחה, מרכז השלטון המקומי - ציפי לוי

יועצת ראש העיר חיפה לקידום שוויון מגדרי, מרכז השלטון המקומי - באטריז רוזן כץ

משקיפה מטעם ראשון לציון - ציפי דיק

לשכת עורכי הדין - חאלד דגש

עו"ד, ארגון נעמ"ת

–

הדרה מטר

ממונה על תחום האלימות, נעמ"ת ירושלים - אסתר בלומברג

מנכ"לית עמותת נשים ונערות נגד אלימות - נאילה עואד

חברת ארגון, באשר תלכי - אלישבע מגורי

"תזכור" – ארגון לזכר הקורבנות לאלימות - מיכל גרינוולד

"תזכור" - רנה סיני עליי

מנהלת שותפות קואליצית ארגוני נשים לצדק תעסוקתי - קרן גרינבלט

יועצת משפטית, ארגון "משפחות נרצחים ונרצחות" - רותי אלדר

עו"ד, יו"ר "בת מלך" - צילית יעקובסון

יו"ר ההתאחדות לחינוך מבוגרים בישראל, מועצה להורים - רינה כהן

מרצה בכירה, אוניברסיטת בן-גוריון - ד"ר ניהאיה דאוד

מתנדבת, מעורבות - תהילה עמר

מרכז אמאן, המרכז הערבי לחברה בטוחה - רדא ג'אבר

ועד הפעולה לשוויון בענייני אישות - רשא עיסאוי

עו"ד ביחידה לקידום מדיניות ציבורית וחקי, מרכז רקמן באוניברסיטת בר אילן - מירי ברנשטיין

מרצה, מרכז אמת לסובלנות - לילי הלפרין

פעילה, רוח נשית - תמי פרח

חכ"ל - מלי פולישוק בלוך

נציגת יוזמות קרן אברהם - עדי שטין

מוזמן/ת - ענת סרגוסטי

שדלן/ית - מירב שמולי

דלית אזולאי

שרון רפאלי

רצח נשים- מצב חירום מחייב תוכנית חירום

שלום לכולם. אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי. זוהי ישיבת חירום על רצח נשים. מצב חירום מחייב תכניות חירום. ככה קראנו לישיבה הזאת. אנחנו שומרות כאן שני כיסאות ריקים. בישיבה הזאת הוצאנו הזמנה גם לשר לביטחון הפנים גלעד ארדן וגם לשר הרווחה חבר הכנסת חיים כץ. ביקשתי, ואני חייבת להגיד שנעשו הרבה טלפונים. למרות ההבטחות התשובה של שני השרים הייתה שהלו"ז שלהם מלא, והם לא יוכלו להגיע לישיבה הזאת. אני החלטתי לשמור את שני הכיסאות האלה פה כדי להזכיר לכולם שחסרים בדיון הזה שני שרים שאמורים להיות המובילים במאבק ובחשיבה איך אנחנו יכולים לעצור את מרחץ הדמים של נשים שקורה במדינה הזאת מתחילת השנה. מתחילת השנה 16 נשים נרצחו במדינת ישראל על-ידי בני זוגן או על-ידי מישהו מהמשפחה. הן נרצחו בגלל שהן נשים. במקרי אלימות אחרים ובמקרי רצח אחרים אנשים נרצחים על כל מיני רקעים. אבל כשאישה נרצחת היא נרצחת בגלל שהיא אישה מכיוון שמישהו חושב שהוא יכול לשלוט בחיים שלה, בבחירות שלה, בהחלטות שלה, ויכול לגזול ממנה את החיים שלה כשהיא אומרת "לא" ו"מספיק", ושהיא רוצה לחיות בצורה אחרת כשהיא מנסה לצאת ממעגל האלימות וכאשר היא מחליטה לחיות בצורה אחרת.

בשבוע שעבר זעזעו אותנו 4 מקרי רצח, אבל אנחנו מזועזעות כל פעם מחדש. יכול להיות שעצם העובדה שזה קרה פעם אחרי פעם תוך כמה ימים זה הוציא את המחאה הציבורית לרחובות. נשים וגברים יצאו לרחובות, מחו במוצאי שבת נגד רצח נשים. אני מאוד מברכת את אלה שקראו לצעקה הזאת ולצאת להפגין; מברכת על כל מפגין ומפגינה שהגיעו כי אנחנו יצאנו מהשאננות שלנו. היה מצב, שלצערי הרב, גם הציבור ובטח גם הממשלה נכנסו לשאננות כשזה קשור לרצח נשים. היציאה לרחוב מסמלת שוב את חידוש המאבק שהובילו נשים רבות בשנות ה-80 ובשנות ה-90 במדינה הזאת כאשר נשים פמיניסטיות יצאו ופרצו את סכר ההשתקה. התחלנו לדבר על רצח נשים. זה לקח הרבה שנים עד שמקבלי ההחלטות הפנימו שחייבים לדון בזה, ואם יש צורך לחזור שוב לרחובות ולחסום כבישים כדי שאנשים יתעוררו ויבינו שאי אפשר לשתוק, ואנחנו לא נמשיך לספור גופות של נשים ונעבור לסדר היום – אז נעשה את זה.

כשיש צורך לנהל דרכים אחרות של שיח עם מקבלי ההחלטות, עם הממשלה, עם השרים, וכשצריך להפעיל לחצים אנחנו נעשה את זה. מחובתנו לדבר על ביטחונן של נשים; לדבר על ביטחונן לא במושגים הגבריים ולא במושגים המיליטריסטיים. ביטחון של נשים מתחיל בבית. כיום אין ביטחון להרבה נשים לא במסגרת המשפחתית, לצערי, ולא בבית. אנחנו נעמוד על זה שיהיה להן. בששת החודשים האחרונים מאז הישיבה שהתקיימה ב-23 בנובמבר לרגל היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים שאליה הגיע הצוות הבין-משרדי ופרס בפנינו את התכנית אפשר להגיד עליה הרבה; אפשר לבקר אותה ואפשר להגיד שצריך להוסיף ואפשר להגיד שהיא לא מספקת. אבל תכנית סדורה שישבו וכתבו צוותים מקצועיים – מאז עברו שישה חודשים ובהם נרצחו 16 נשים, ונדרשו לנו עוד ועוד לחצים כדי שייכנסו באופן חירומי לאחר שדרשתי את זה כמה פעמים. ביקשתי להקדים את הישיבה של ועדת השרים, לטפל בתכנית, לאשר את התכנית, להקצות את התקציבים. לצערנו או לשמחתנו – אני לא יודעת – טוב שוועדת השרים ישבה אתמול ואימצה את התכנית. הייתי רוצה לשמוע מיושב-ראש ועדת השרים שאישרה אתמול, חבר הכנסת והשר גלעד ארדן, מה בדיוק החליטו? כמה תקציבים הקצו? למה הקצו? מהם סדרי העדיפויות שהחליטו עליהם? אבל, כמובן, אנחנו לא יכולים לשאול אותו עכשיו. אשמח לקבל תשובות ממי שממלא את מקומו. וגם משר הרווחה – במיוחד כשאני שומעת שיותר מ-50% נשים שנרצחו פנו למשטרה והתלוננה. הנרייט אל-קרא פנתה למשטרה ופנתה לרווחה. היא הודיעה שהיא בסכנה, ואמרה שהיא עוברת אלימות. ובכל זאת היא נשלחה איכשהו הביתה ונרצחה.

אני יכולה לתת עוד ועוד דוגמות: הרצח של חנאן אל-בחירי והרצח של דור קרסנטי, ורה קוי, דליה ברוך, ברא שורבאג'י, אודליה בכר, לינה אחמד איסמעיל, מאיה גורן ונג'וד גנאים וכולי – עוד ועוד נשים. לצערי הרב, ניסיתי לאתר שני שמות שחסרו לי ברשימה, אבל בכל מקום הן נשארו אלמוניות. אחד הדברים שצריך לכבד זה להזכיר את השם ולהזכיר את הסיפור שעומד מאחורי השם. חבל ששתיים מהנשים שנרצחו נשארו אלמוניות.

הדיון היום כמו שהיה צורך לחשוב לחזור לרחובות היה צורך לשבת שוב ולחשוב יחד מה אפשר לעשות עוד שאולי לא עשינו. אני יודעת שיש הרבה כעס. יש הרבה כעס גם כן על ההזנחה; על עצם העובדה שממשלת ישראל יכולה לקבל החלטות על רצח אישה כאשר אישה נרצחת, אבל כשמישהו או משהו נהרגת על רקע ביטחון לאומי אפשר לקבל החלטות מיד ואפשר לעשות צעדים דרסטיים. אבל כאשר אישה נרצחת ופוגעים בביטחונה האישי ובביטחון משפחתה, אפילו התבטאות אחת לא יוצאת לתקשורת. לא שמענו מכלל השרות שיושבות בממשלת ישראל התבטאות אחת בעניין מקרי הרצח האחרונים; לא שמענו גם כן מהשרים למרות שבסוף יצטרכו לשבת ולהחליט. אני יודעת שיש כעסים, אני יודעת שיש הזנחה, ואני יודעת שיש לפעמים הרגשה של אוזלת יד. אבל אסור לנו להרגיש שאנחנו לא יכולות לשנות את המצב. אנחנו כן יכולות לשנות את המצב, אבל אנחנו צריכים לאגד כוחות ולנסות להתקדם.

אנשים כבר נרשמו. אני מודה לחברי הכנסת שהתגייסו והגיעו וכיבדו אותנו בנוכחותם. פעם ראשונה יש לי אפשרות לא ללכת לפי שם בגלל שהנוכחות היא גדולה. אבל הנוכחות של כל אחת ואחד מכם חשובה.

חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.

תודה, גברתי היושבת-ראש, על כינוס דיון החירום הזה. אנחנו אכן נמצאים במצב חירום. מצב חירום כזה מחייב תכנית חירום. אני מכיר את ההמלצות של הוועדה הבין-משרדית, וטוב שההמלצות האלה התקבלו אתמול, אבל האמת היא שזה מאוחר יותר. הן היו צריכות להיות כבר לפני חצי שנה. התפקיד שלנו הוא לוודא שכל ההמלצות האלה גם מתיישמות בשטח ובמציאות. כי יש פער מאוד גדול בין הדיבורים, ההבטחות לבין מה שקורה בפועל בשטח. אני מאוד מצטער על כך ששני השרים לא הגיעו. אני בטוח שיש להם, ודאי, עוד דברים לעשות, אבל ההתייצבות שלהם בדיון הזה במצב הזה הייתה בה אמירה. מעבר למה שהם יכלו לבוא ולהגיד הייתה בה אמירה שהמדינה והממשלה אכן מתכוונת לתת לנושא הזה את העדיפות הגדולה שצריכה להינתן לו.

את שאלת, גברתי, היושבת-ראש אולי יש צורך לצאת לרחובות ולעשות מחדש את אותו מאבק שנשים וארגוני נשים עשו לפני שנים. לדעתי, התשובה היא חד-משמעית כן. אני מברך מכאן את כל היוזמות של ההפגנות שהתנהלו בכל רחבי הארץ – את כל היוזמות והמארגנים והמארגנות שהצטרפו לדבר הזה. אני חושב שצריך להשמיע קול זעקה מאוד גדולה. הקול הזה מאוד חשוב. אסור להפסיק. ההפגנות האלה צריכות להימשך, והצעקה הזאת צריכה להימשך.

נקודתית אני רוצה להתייחס לשני היבטים שצריך לקחת בחשבון בעבודה שלנו מול התופעה הבלתי נסבלת הזאת של רצח נשים. קודם כול, שאלת המניעה. זאת שאלה שצריך להתייחס אליה בשתי רמות: רמה קונקרטית – אנשים שומע על יותר מדי מקרים שבהם אישה מתלוננת על איומים ועל סכנה, אבל הסכנה והאיומים האלה לא מטופלים עד שאנחנו מגיעים לקטסטרופה, עד שאנחנו מגיעים לטרגדיה. זאת מציאות בלתי נסבלת, זה לא יכול להיות. אנחנו כבר רואים את זה. אנחנו יודעים שכשאישה מתלוננת על איומים ועל סכנה האקדח שמופיע על השולחן במערכה הראשונה גם יירה במערכה השנייה או השלישית. לכן צריך התייחסות אחרת לגמרי לתלונות של נשים על איומים ועל סכנה.

המישור השני של המניעה קשור לא לסוגיות הקונקרטיות, אלא לשאלות חברתיות. אני העליתי את זה גם במליאת הכנסת, וכאן צריך להגיד: יש בעיה של אווירה אלימה כלפי נשים גם מעבר למקרה הקונקרטי. עם האווירה האלימה הזאת שיש לה הרבה מאוד מופעים והרבה מאוד ביטויים בכל מיני ציבורים – גם בציבור הכללי – ולא רק בציבור הכללי, אלא גם ברשתות חברתיות – עם האווירה הזאת צריך להתמודד. אני העליתי בכנסת הצעת חקיקה בעניין הזה. החוק הזה נמצא היום בידי משרד המשפטים, ואני מקווה שהם יחליטו החלטה ויבחרו לתמוך בדבר הזה. כי אותם אמצעים שהחברה ידעה להשתמש בהם כלפי תופעות מסוכנות אחרות, צריך היום להשתמש בהם, באותם אמצעים, כלפי התופעות של האווירה האלימה כלפי נשים.

הצד השני של הסוגיה של המניעה זה כמובן הטיפול במקרים שכבר קרו: החקירה – מה קורה? איזו עדיפות ניתנת - -

חבר הכנסת חנין.

אני מסיים בזה.

איזה עדיפויות ניתנות לחקירות האלה. יש לי תחושה שיותר מדי חקירות של אלימות ורצח נשים לא זוכות לעדיפות הנדרשת, והתוצאה היא שמקרים נשארים פתוחים. תודה.

תודה רבה. אני רוצה לשאול האם למישהו מנציגי המשרדים יש המידע על הישיבה אתמול? האם הוקצה תקציב לתכנית? מר חגי, מה בדיוק אושר?

ההחלטה הייתה החלטה עקרונית לאמץ את כל התכנית באופן מלא. לא ירדו לפרטים איזה תכניות כן ואיזה תכניות לא, אלא לאמץ את כל התכנית. משרד הרווחה הקצה כבר השנה תקציב מסוים כדי להשלים את 2017 עד שתהיה עבודה מול האוצר.

מה זה "מסוים"?

משרד הרווחה נתן כבר תקציב של 7 מיליון שקל כדי להתחיל את התכנית מרגע שהיא תאושר. זה אומר שממחר אנשי המשרד צריכים לעשות סדר עדיפות ולהתחיל עם התקציב הזה.

- - - במשרד הרווחה כדי לתקצב תכנית - -

הוא אמר שהם שמרו 7 מיליון.

לא, צריך לעשות סבב בתוך המשרד - - -

לא. יש תקציב שמור שהוקצה לתחילת יישום התכנית כי ידענו שמול האוצר זה יהיה תהליך של זמן עד שנקבל את כל ההקצאה התקציבית. אני לא רוצה לדבר בשם המשרד לביטחון הפנים - -

מה סך כל התקציב?

250 מיליון לתכנית חומש.

כלומר כ-50 מיליון כל שנה.

מה זה כולל?

ל-2017 הוקצו 7 מיליון. זה אומר שיש לנו חצי שנה היום לווסת את התקציב הזה לתכניות שנמצאות בתכנית; לשנה הבאה משרד הרווחה הקצה עוד 12 מיליון; ועכשיו גם המשרד לביטחון הפנים התחייב שהוא ייתן מהתקציב הפנימי שלו תקציב נוסף ליישום התכנית.

איזה משרדים נוספים צריכים לתת תקציבים? אני מבינה שמשרד המשפטים ומשרד החינוך לפחות.

במשרד המשפטים זה נושא של שינויי חקיקה. זה עבודה של היועצים המשפטיים. אין כאן עניין תקציבי. יש כאן יותר עניין של פעולות שצריכות - -

זה היה בבסיס התקציב הכסף הזה? הוא היה צבוע בצד לתכנית?

הוא היה צבוע בצד לתכנית.

זאת המשרדים האחרים עוד לא שמו? כי אם הוא מתוקצב זה אומר שזה אושר.

התכנית צריכה לעבור עכשיו את האוצר. אתמול היה נציג של האוצר בדיון - -

- - - בבסיס התקציב בשנת התקציב שהצבענו עליה?

אני הבנתי שאתמול בדיון האוצר ישב ואמר על חלק גדול מהתכנית, אנחנו לא מכירים את זה, אלינו לא הפנו בקשות תקציבים. ישבו שם קלולס ולא ידעו על מה מדובר. האוצר אמר שאין הכסף הזה צבוע, אני לא יודע על מה אתם מדברים. שמעתי מתוך הפגישה עצמה שממש לא ידעו מאיפה המציאו את הסכומים.

נציג האוצר אכן אמר שהוא לא היה שותף - -

- - - במקום מסוים - - -

בדיוק. זה העניין.

נציג האוצר אכן אמר בדיון שהמשרד שלו לא היה מעורב אף על פי שהמשרד שלו הוזמן לכל הדיונים. היו גם ישיבות עם המשרד שלו.

"לא מעורב" זה אומר שאין תקציב, ושהוא דורש מהמשרדים למצוא את התקציב בעצמם. אין תוספת. זה בא על חשבון דברים אחרים. וגם ככה זה סכום עלוב.

הבנתי שלא הגיעו אף אחד מהאוצר לדיון הזה. הם תמיד יודעים לתת תשובה שדיונים כאלה לא נוגעים למשרד שלהם, אבל כשיש תכנית הם כן יכולים לטרפד אותה כי הם לא ידעו על דיונים כאלה. אולי הגיע הזמן לשים עוד כיסא ריק פה.

אני ממשרד הרווחה. התכנית שחגי הצביע עליה, יש לה שורה בספר התקציב. משמע שהאוצר היה מעודכן, ולפחות לחלק ממנה הוא היה מיודע.

הוא פשוט לא זוכר.

אבל אני חייבת להגיד – בשבוע שעבר דנו בתקציב מקלטי הנשים. מונחת על שולחנו של שר האוצר בקשה גם ממני וגם מחבר הכנסת אלאלוף וגם מיושב-ראש ועדת העבודה והרווחה וממנהלות המקלטים לתוספות תקציב של חצי מיליון שקל לכל מקלט. יש ארבעה עשר מקלטים במדינת ישראל. אפילו אם יקבלו 300 אלף – לא חצי מיליון – כי הם עלולים לקרוס אם לא יקבלו את התקציב הזה, זה כמעט התקציב המוקדש ממשרד הרווחה לשנה הזאת. אתם מבינים איזה אבסורד? על איזה תכניות אנחנו מדברים? אם זה 7 מיליון, מה אפשר ליישם ב-7 מיליון? כלומר אישרנו תכניות. אפילו אם נאשר תקציבים זה יהיה המצב.

השאלה אם 7 מיליון ילכו לשם.

זאת עוד שאלה.

אני חושבת שיש לנו הרבה שאלות לשאול.

אין לנו תשובות.

חברי הכנסת, אני אמשיך לתת זכות דיבור, אבל בבקשה, בואו נגביל את עצמנו לשלוש דקות מקסימום כדי לאפשר גם לארגונים להתבטא.

חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בשבוע שעבר הייתה לך פנייה לוועדה, ובדיוק כשהתחלנו לטפל בפניות לקיום דיונים קרו מקרי הרצח, ואני כינסתי את ישיבת החירום הזאת. אני מאוד מודה לך על הבקשה שלך לקיים את הדיון. היא גם תרמה להחלטה שלי לקיים את הדיון מיד. את רוצה לדבר כמי שיזמה את הדיון?

אני מתנצלת, יש לי דיון על חוק שלי בוועדת עבודה ורווחה. אני אשתדל לחזור, אבל אני חייבת לצאת לדיון על החוק שלי. אני ממש מתנצלת. עמדותי בנושא ידועות היטב.

נכון. אנחנו נמשיך לפעול בנושא.

ולהיאבק.

חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, בבקשה.

ראשית אני רוצה להודות לך, גברתי היושבת-ראש, שבחרת לקיים את הדיון הזה. הוא כל כך חשוב. אני מצרה על כך שמי שיושב על השאלטר, מי שמחליט מה עושים עם המקרים האלה – המשרדים הרלוונטיים והעומדים בראשם – מתחמקים באופן בולט. לא נעים לי להודות, אבל כשאני מסתכל על מצבת חברי הכנסת שמופיעים לדיון הזה אני מרגישה שחוץ מאפיון מאוד מסוים אני לא רואה נוכחות נוספת של חברי כנסת פרט לחברת הכנסת מיכל רוזין שעמדותיה ידועות, כמובן. היא נלחמת בתופעות האלה.

מה שברור, כולנו אופוזיציה.

צר לי על חברי הכנסת שהפכו את זה לדיון שהוא כאילו שייך לאוכלוסייה הערבית במדינת ישראל, והוא מנוגד לחלוטין לנתונים שכולנו עדים להם. זאת בושה לכנסת ישראל ובושה לחברי כנסת בישראל ולחברות הכנסת בישראל שבדיון כזה הם נעדרות, ומשאירים את זה כאילו זה לא קורה גם אצלנו. כולנו יודעים שזה קורה אצלנו בצורות המזעזעות ביותר. כשאנחנו שואלים איפה היו משרדי הממשלה שנרדמו בשמירה, אז כל הזמן שולפים לנו תכניות מ-2014, תכניות מ-2008. תכניות יש, ועדות יש, מסקנות יש. כמה פעמים אפשר לחבק את ההמלצות של הוועדות, אבל לקבור אותן באותה מידה? נותנים להן מיתות נשיקה. מנשקים את ההמלצות לפני שקוברים אותן, לפני שנותנים כסף. זה שמשרד הרווחה אומר, 7 מיליון – תקשיב, לא נעים לי להודות – אתם אלה שאמורים לבנות את הדרישה לתקציב. נראה לך שלפתור בעיה כזאת מערכתית אפשר להסתפק ב-7 מיליון שקל? קודם אמרה יושבת-הראש שרק לעזור למקלטים – 14 במספר – מצריך 7 מיליון שקל. מה, אין מה לעשות עוד? אתם יכולים לבוא ולומר, לא אנחנו מתקצבים; אבל מצד שני אתם צריכים להוציא את הדרישה, את קול הזעקה כדי שאפשר יהיה לתקצב את זה.

אם שר האוצר אומר שאין תקציב לכך – תקשיב, 7 המיליון האלה הם לא בשביל התכנית הזאת. לקחו איזה פרק בתכנית, ואז מנסים להגיד שזה לתקצוב חלק מהתכנית. התכנית עולה 250 מיליון שקל, וגם זה בחסר. כשמדינת ישראל רצתה לטפל בבעיות ידעו היטב להושיב את משרד הרווחה, את המשרד לביטחון הפנים ואת כל המשרדים הנוספים, וידעו לטפל בבעיה בצורה שמיגרו כמעט לחלוטין כי מסתבר שיש הכלים ויש היכולות – ואני מדברת על סחר בבני אדם. מי שזוכר שמדינת ישראל הייתה מוכת תופעה הזויה, בזויה שהיה כמעט ידוע בכל העולם שפה במדינת ישראל הכול ממש כמו מסלול ירוק לסחר בנשים. הוקמה ועדה בין-משרדית, וישבו כל אותם גורמים שאנחנו עדים להם פה היום, ותוקצבה תכנית, ומיגרנו כמעט לחלוטין את כל התופעה של אנשים שהיו מביאים אותם באמתלה שהם באים לעבוד בישראל, והיו מעבירים אותם במצבים נוראיים דרך המדבר, מעבירים את המכוניות בתנאים קשים וכולאים אותם. התופעה הזאת כמעט נעלמה. למה? כי למדינת ישראל היה אכפת איך היא תיראה בעיני העולם. לא אכפת לה מה קורה בבית – אכפת לה איך אנחנו נראים בעולם. מה שקורה עכשיו זה הזוי. אני מבקשת שאם הם לא רוצים לעכב ועדה עם יעדים, תקציב ותכניות מתוקצבות בכל דבר ודבר, אנחנו נצטרך לעשות את זה פה בוועדה, להביא גורמי מקצוע, ולהכריח אותם להגיד לנו כמה זה עולה, ואז נדע כמה צריך לדרוש.

תודה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, בבקשה.

תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אכן אנחנו במצב חירום ובסכנה כאשר נשים לא מרגישות ביטחון, כאשר בקלות הורגים ורוצחים נשים בלי לתפוס את הרוצח הרבה פעמים, בלי להעניש אותו. כולנו כחברה אנחנו בסכנה. רק לשמוע אתמול או לפני שלושה ימים את התיאורים של רצח חנאן אל בחירי – מזעזע, מעורר סלידה. חיות טרף לא עושות דבר כזה – לרצוח, לשרוף, לטמון. איפה כל העולם היה? איפה היו השלטונות? אנחנו לא בורחים מאחריות כחברה. אני מדבר עלינו כערבים. גם אנחנו לוקחים אחריות על עצמנו, על עולם הערכים שלנו, על החינוך של הילדים שלנו. אבל איפה המשרדים שהיו אמורים להגן על אישה שהתלוננה? איפה הרווחה? שני המסלולים של המניעה ושל ההרתעה מחייבים משאבים ותקציבים. זה מחייב אותנו כחברה לחינוך לערכים של קדושת חיי אדם, במיוחד אישה משום שהיא לא במעמד נחות, ולא להתייחס בסלחנות מכיוון שהיא אישה. שנית, ביטחון הפנים והרווחה – ובמיוחד ביטחון הפנים – לתפוס את הפושעים ולהעניש אותם כדי להרתיע.

גברתי היושבת-ראש, אני מסיים במשפט הזה: את הפשע הגדול של רצח נשים במיוחד על-ידי בני משפחתן – חומרתו שהוא הופך את המשפחה מסמל של ביטחון, של אהבה ושל חיים, לסמל של דם, לסמל של שנאה, לסמל של רצח. זאת החומרה הגדולה שכולנו חייבים להתייצב בפני הפשע הזה כדי לנסות למנוע את הרצח הבא וכדי שנבנה חברה שנותנת יותר ביטחון לאנשים ולכל חבריה. תודה.

תודה רבה. חבר הכנסת יוסף ג'בארין.

תודה לכבוד היושבת-ראש. האמת היא שכשקוראים על כל רצח נשים זה רצח מזעזע. זה לא משנה, כמובן, אם זה בחברה היהודית או בחברה הערבית. רק קוראים פרטי כל מקרה ומקרה לא רק מזועזעים, אלא גם שואלים את השאלה המתחייבת, האם לא היה ניתן למנוע את הרצח הזה. ככל שאני זוכר כל פעם שאני קורא על מקרי הרצח אני תמיד רואה בסיפור שהמשטרה הייתה שם או שגורמי הרווחה היו שם בין אם זה יום לפני כן או חודש לפני כן. לכן התחושה היא שהדברים היו יכולים להיראות אחרת אם המערכת החברתית או החינוכית או המערכת של אכיפת החוק הייתה מתפקדת אחרת. כשאני שומע שכל השרים שמעו את פרטי התכנית הממשלתית ואישרו אותה בלי שום הערה אז אני מודאג. לא כל שכן כשלא ידוע בכלל מה המקור התקציבי – האם זה כסף שכבר קיים במשרדים או צריך לנהל מאבק על העברת הכסף הזה? האם זה תוספת או לא תוספת? שלא לדבר על העובדה שהוועדה הזאת מצביעה על נושאים מהותיים שהשינוי בהם, אם הוא מהותי, צריך להיות עם הרבה משאבים מעבר למה שמדברים עליו. אנחנו מדברים על חיזוק כל מערך המקלטים, כל שירותי החירום, על כל התקנים של העובדים והעובדות הסוציאליים. אלה גורמי הרווחה שאמורים לטפל בך, במיוחד מול נשים ונערות במצוקה. אם עד עכשיו בכלים הישנים לא הצליחו להתמודד עם הבעיה הזאת אז עוד תוספת לאותם כלים לא תעזור, לדעתי. היא לא תביא לשינוי המיוחל. לכן הממדים התקציביים שמדברים עליהם כיום לא יעשו את ההבדל. תכנית חירום אמורה לחולל שינוי יותר מהותי במערך המקלטים שקיים, בהיקפים הפריסה של העובדים הסוציאליים. אבל האמת היא שגם בתנאי העבודה של העובדים והעובדות הסוציאליות. אי אפשר לצפות מאותם אנשי מקצוע לתת את מה שאנחנו מצפים לו כשתנאי העבודה שלהם כל כך גרועים. לכן גם זה חלק מהתמונה הכללית.

אני גם חושב על התמיכה החברתית בתוך המשטרה. הגיע הזמן לראות במשרד לביטחון הפנים לא רק אכיפת חוק על-ידי שוטרים – מה קורה עם כל מערך התמיכה ברווחה? האם באמת יש שם תמיכה כזאת? יש עובדים ועובדות סוציאליים? האם הם מספיקים לעשות את העבודה הזאת?

ולבסוף מערכת החינוך – אני כל הזמן שומע את השר לביטחון הפנים מודאג מתכני מערכת החינוך ברשות הפלסטינית. אולי הגיע הזמן שהוא יתפנה לתכני מערכת החינוך בישראל; ובמיוחד בחברה הערבית שהתכנים של משרד החינוך הישראלי אחראי עליהם, שמציגים את האישה במעמד נחות, שמחנכים שמקומה של האישה בבית, שאין לה זכויות מלאות כמו לשאר. אלה תכנים שמשרד החינוך מכתיב בבתי הספר. דנו בתכנים האלה בוועדה הזאת. אז הגיע הזמן לראות את הבעיה הזאת גם מהשורשים ולטפל באופן מערכתי בכל ההיבטים שהזכרתי עד כה. תודה.

תודה רבה. חברת הכנסת חנין זועבי, בבקשה.

תודה, גברתי היושבת-ראש. אני לא יודעת כמה דיונים קיימנו בוועדה הזאת, כמה ישיבות גם בוועדות אחרות. אבל אני רוצה להתמקד בארבע נקודות: קודם כול על רצח של נשים ופשיעה בחברה הערבית לא מדובר על חריגה מהסדר החברתי הקיים. זה כאילו סדר חברתי חדש. זה לא טרגדיה בתוך המציאות שלנו – זאת מציאות טרגית אחת. אנחנו עדים בממוצע כל חמישה ימים למקרה רצח – 5.5. כלומר זה לא משהו חריג של רצח פעם ב-, אלא חלק מהמציאות. אנחנו כבר יכולים לשים הכול בצד ולדבר על רצח יותר מפעם בשבוע. אני מודאגת כל פעם כשאני שומעת "תכנית חירום". זה מדאיג אותי כי אני רוצה שינוי במדיניות השגרתית. אני לא רוצה תכנית חירום ליד הטיפול השגרתי של המשטרה. כלומר המשטרה תמשיך בטיפול השגרתי שלה, ובצד יש איזושהי תכנית חירום. אנחנו צריכים לשנות. המשטרה ומנגנונים אחרים צריכים לשנות את דרך הטיפול שלהם. למה אני אומרת משטרה? – ואנחנו צריכים להתמקד במשטרה – אם אנחנו משנים את סגנון החיים של האישה המאוימת, וכל פעם מנסים להוציא אותה ממציאות השגרה שלה ולשים אותה במקלט אז אנחנו מתמודדים עם הקורבן ולא עם הפושע. אנחנו רוצים תכנית להתמודד עם הפושעים, ולא להוציא תמיד את הקרבן מחיי השגרה שלה, מהחברה שלה, מהבית שלה, מהשכונה שלה. אני לא ממעיטה בחשיבות התכנית שמתייחסת למשרד הרווחה. אבל מה עושה המשטרה כאשר יש כל יום חמישי רצח ופושע מסתובב חופשי ברחובות? אנחנו יודעים, מחקרים יודעים, המשטרה עצמה יודעת שהקריטריון הכי בסיסי ליעילות המשטרה וליעילות המלחמה בפשיעה הוא שיעור התפיסה של העבריין. מה שיעור סיכויי העבריין להיתפס כאשר מדובר בנשים? בדוחות המשטרה עצמה בשורה הראשונה – שיעור סיכוי העבריין להיתפס הוא מדד היעילות של המשטרה. איפה שיעור הסיכוי של העבריין להיתפס? למה אתם מסתירים את הקריטריון הכי חשוב בעבודת המשטרה?

40%.

אני לא רוצה עכשיו להיכנס לפרטים כי יש לך מגבלה של זמן. לדעתי, הגורם הכי מרכזי במלחמה בפשיעה הוא המשטרה, והמשטרה עד עכשיו לא עושה. היא יכולה ולא רוצה לעשות את המוטל עליה. היא הפכה לחלק מהבעיה. עכשיו היא לא חלק מהפתרון, אלא חלק מהבעיה. אנחנו רוצים שהמשטרה בישיבה הבאה תבוא ותיתן לנו סטטיסטיקה שהיא מסתירה מהדוחות שלה - -

חברת הכנסת זועבי.

- - כמה מקרי רצח של נשים היו ב-10 השנים האחרונות. לא כמה עצרתם, אלא כמה כתבי אישום הוגשו? כאשר אתם מוציאים בשבועיים האחרונים שש הודעות לעיתונות ששיעור המעצרים הוא 66%, על פחות מעשירית מהמעצרים האלה אתם מגישים כתבי אישום כי אין מיצוי של חקירה - -

אוקיי.

- - המשטרה לא חוקרת. כאשר גונבים אופנוע בסכנין - -

חנין.

- - אתם יכולים לתפוס את האופנוע ולהחזיר אותו. אבל כאשר אישה נרצחת אתם לא יכולים. אישה נרצחת אחרי שהיא הגישה אליכם תלונה – 80% מהנשים הגישו תלונות. אנחנו לא רוצים מעצרים – אנחנו רוצים לתפוס את העבריינים ואת הפושעים. אנחנו רוצים להגיד שיש שיתוף פעולה ויש יחסים בין ארגוני הפשע בחברה הערבית לבין המשטרה - -

חברת הכנסת חנין זועבי.

- - תשמעו מה אנחנו אומרים – יחסי ידידות ויחסים נורמליים בין ארגוני הפשע לבין המשטרה - -

חברת הכנסת חנין זועבי.

- - אנחנו רוצים שאתם תתפסו את הנשק - -

חנין.

- - 320 אלף כלי נשק – תתפסו אותם - -

חברת הכנסת חנין, אני מאוד מבקשת - -

- - - ואנחנו לא סומכים עליכם כל עוד אתם ממשיכים את המדיניות - -

אני יודעת שהדברים שאת אומרת את אומרת מתוך דאגה אמיתית, ואני יודעת שהם דברים חשובים. אבל אנחנו חייבים לעמוד במגבלת הזמן. חברי הכנסת כיבדו אותנו והגיעו, ויש לי רשימה אדירה. אנא, תעזרו לי כדי שנוכל להתקדם בדיון הזה. תודה רבה.

אני רוצה לבקש ממיכל גרינוולד לתת לנו עדות, אבל בשלוש דקות. אני יודעת שהיית גם מאחורי המחאה שהתחוללה השבוע ותרמת לגיוס בצורה טובה מאוד. אז אני מבקשת, שלוש דקות.

האמת היא שאני מאוד מתרגשת להיות כאן כי בשבילי זה לא רק ועדה או מקרה חירום שצריך לטפל בו. בשבילי אלה חיי היום-יום, ואני אשתף אתכם. אני היום בת 36. כשאימא שלי הייתה בת 36, ואני הייתי בת שנתיים אבא שלי רצח אותה. הוא שבר לה בקבוק על הראש. בשבילי זאת התמודדות יומיומית. כל פעם כשאתם קוראים בעיתון על אישה שנרצחת זאת לא סתם כותרת. זה אנשים ודמויות חיות מאחורי הכותרות האלה. אני פעוטה שדיממה לאורך השנים ומתקשה בהמון דברים בחיים עד היום כמו זוגיות שעוד לא מצאתי, כי קשה לי לסמוך על גבר כי משהו באמון ובתחושת הביטחון ביני לבין גברים נפגעה; אם זה לחיות כל החיים בתחושת חשדנות. אני רוצה לזעוק את הזעקה הזאת כי לא יכול להיות שאנחנו נמצאים בשבוע שבו נרצחות חמש נשים, ואין שום התייחסות. אני רואה את הכיסא הריק, ואני כועסת על השר ארדן בצורה שלא תתואר. איפה אתה? איפה הממשלה? לא יכול להיות שנשים נרצחות פה יום-יום, ואתם מתייחסים לזה כאילו זאת עוד כותרת בעיתון. אני לא כותרת בעיתון. אני בשר ודם חי. אני רוצה להגיד לכם שההתייחסות של הממשלה צריכה להיות כמו שאושרת קוטלר אמרה וחטפה על זה ביקורת ציבורית נרחבת, אבל אני חייבת להגיד שהיא צודקת. ההתייחסות של הממשלה אחרי הרצח של הדס מלכא היא פשוט בצורה בולטת מול העיתונות. היא זכתה לקבל מסיבת עיתונאים. ארבע הנשים שנרצחו לא זכו לקבל מסיבת עיתונאים. לא זכו לקבל תקציבים. לא יכול להיות שיש המלצה מלפני חצי שנה ל-250 מיליון, ויושבים פה ומדברים – אז מה התקציב? 7 מיליון, 5 מיליון. בואו לא נדבר, בואו נעשה. איפה אתה, השר ארדן? איפה חיים כץ? איפה ביבי? איפה מסיבות עיתונאים. כדאי להבין שרצח נשים במשפחה זה טרור. טרוריסטים שפוגעים בנשים בתוך הבית הם טרוריסטים יותר גרועים מטרוריסטים שפוגעים ברחובות. כדאי שתתחילו להבין את זה ולפעול בעניין.

תודה רבה, מיכל. חבר הכנסת זוהיר בהלול, בבקשה.

קשה לדבר אחרי העדות המצמררת הזאת של האישה המדהימה מיכל. צריך, לדעתי, לסגור את הדיון אחרי המילים הקשות האלה. בכל אופן אחד התפקידים החשובים של חבר כנסת זאת היכולת הוורבלית לחשוף את תכניו ואת ערכיו. אז אני לא אחמיץ את שלוש הדקות שניתנות לי. נשארו לי שתי דקות.

הכיסא המיותם שעליו דיברה מיכל חושף אטימות. גם אם יש מטלות כבדות משקל לשר ארדן ולאלה שנעדרים – אני מבין שיש גם פונקציונרים אחרים שנעדרים מהדיון הזה – זה עדיין לא מצדיק את היחס של אותם פרסונות לדיונים הקדחתניים שאת מקיימת מחדר לחדר. את פשוט כמו כספית רועמת טסה מחדר לחדר, מאולם לאולם, גברתי היושבת-ראש עאידה תומא, כדי לחשוף בפני הציבור את אחת הטרגדיות הקשות ביותר שפוקדות אותנו.

אני חושב באופן תמציתי שיש התעוררות תודעתית בישראל לתופעה הזאת, אבל אין התעוררות ממסדית לתופעה הזאת. זאת הבעיה מספר אחת שאנחנו סובלים ממנה. יש פער גדול בין העובדה שאנשים מתגייסים לדיונים כאלה כדי להביא את זעקתם ממעמקי הקרביים שלהם בעוד המיניסטרים משלבים רגליים, ותמיד יש משהו שמתרוצץ לו במעלה סולם העדיפויות שלהם – משהו הזוי ואבסטרקטי שאף אחד איננו מבין אותו.

לפיכך אני מצטרף לדעתה של מיכל שמדובר בטרור. כל רצח של אישה הוא פיגוע בפני עצמו. אבל מה לעשות שהממשלה בטרמינולוגיה שלה מבדילה בין פיגוע לפיגוע. אני מרכין ראש בפנייך, מיכל, שידעת למקד את העניינים אפילו בטרמינולוגיה האמתית. לכן אחד התפקידים החשובים ביותר שנותרו לך אף על פי שאת עושה את המקסימום, חברת הכנסת עאידה תומא, זה לברר מהן הסמכויות שלך כדי שהכיסאות האלה יאוישו, כדי שהמושבים האלה לא יישארו מיותמים. לא יכול להיות שאנחנו נשתוק. מהן סמכויותיה של ועדה חשובה כזאת לאלץ ולחייב מיניסטרים להגיע בהכנעה, ואפילו בעל-כורחם, לדיונים כאלה. אחרת מה עשינו? הרי אנחנו מבחינת ההתעוררות התודעתית של כל אחד ואחד כאן כמעט בנקודת 10. השאלה איפה הם? הם שצריכים להזדעק. תודה רבה.

תודה רבה. אני חייבת להזכיר שהניסיון לתאם את הזמן עם מעצרים כלל, אם אני לא מגזימה, עשרות ואולי מאה שיחות טלפוניות והצעה להתאים את שעות הישיבה של הוועדה הזאת כדי שתותאם ללו"זים של השרים. ובכל זאת. בעיני זה אומר הרבה.

חבר הכנסת טיבי, אני הבנתי שאתה צריך לנהל ישיבה עוד מעט.

נכון, תודה. אני גם הגעתי אחרי זוהיר.

רצח נשים הוא רצח נשים. אבל משום מה גם בסמנטיקה לתיאור רצח נשים – אמנם פחות בשנים האחרונות – בדרך כלל מקטלגים את רצח הנשים הערביות כרצח על רקע חילול כבוד המשפחה, ורצח נשים יהודיות כרצח על רקע רומנטי. אבל בשניהם יש מוטיבים חיוביים בתיאור הרצח: כבוד מצד אחד ורומנטיקה מצד שני. זה דבר חמור ביותר. אני רוצה להזכיר לחברים הוותיקים שיזמתי הצעת חוק לפני מספר שנים וגם פניתי למפכ"ל להפסיק להשתמש במוטיבים חיוביים לתיאור רצח נשים. כי רצח נשים הוא רצח – הוא דבר נורא בכל קנה מידה. המשטרה כמעט הפסיקה להשתמש בזה בהודעות לתקשורת. פעם על כל רצח של נשים הייתם רואים את זה בהודעה לתקשורת.

כן, אבל התקשורת עדיין משתמשת.

עדיין יש כמה איים בתקשורת – לא כל התקשורת – שמשתמשים בביטוי הזה. זה נקרא התעללות בגופה פעם שנייה ופגיעה חברתית וסביבתית במשפחה.

מה עוד אנחנו יודעים על רצח נשים? בדרך כלל סטטיסטית בשנים האחרונות כמעט כל שנה בממוצע 20 נשים נרצחות. חצי מהן הן ערביות. במקרה של רצח נשים יהודיות יש מאה אחוז פענוח והגשת כתבי אישום. אצל ערביות – 20% - -

לא, אפילו פחות.

מיעוט המקרים מפוענחים ומוגשים כתבי אישום במקרים של רצח נשים ערביות. יש אלמנט נוסף – היעלמות נשים בעיקר באזור הדרום. האישה נעלמת, ולרוב היא נרצחת אם עבר הרבה זמן. אין גופה, אין אישה, אין שם – זה דבר חמור עוד הרבה יותר ממקרה של רצח מפוענח. זה דבר נורא גם לסביבה שלה: גם למשפחה, גם לשכונה, גם ליישוב.

בדרך כלל כאשר אומרים למשטרה, אתם לא מפענחים ולא מונעים פשע בחברה הערבית ולא מפענחים רצח אז היא קופצת ואומרת, אתם לא משתפים פעולה עם המשטרה. מה הארגומנט החזק ביותר נגד זה? זה נשים שמתלוננות לפני כן. יש תלונה, יש נאשם עם שם, עם אירוע, עם רישום במשטרה. ובכל זאת האישה נרצחת. זאת ההוכחה החזקה ביותר שהטיעון על אי שיתוף פעולה הוא טיעון ריק. הוא תירוץ כדי להסביר למה לא מפענחים את רוב מקרי הרצח. מאז שנת 2000 ועד היום – 1,207 מקרי רצח בחברה הערבית, אלימות ופשיעה. לרוב זה פשיעה. זה טרור חברתי. זה סרטן שמאיים למוטט את כל הגוף של החברה הזאת. גם רצח נשים באופן כללי בארץ, יהודיות וערביות, הוא טרור. ראש הממשלה כתב אפילו ספר על טרור, ומיכל היטיבה לתאר בדיוק את היחס המזלזל ברצח של רוב הנשים בהשוואה לרצח אחר שטיפול בו מביא דיבידנדים פוליטיים.

לכן, גברתי היושבת-ראש, נכון, יש בעיות חברתיות. נכון שיש פשיעה וצריך לטפל בה. אבל הגורם המרכזי בכל זאת הוא השלטון, קרי המשטרה. והיא לא עושה את המוטל עליה. תודה רבה.

תודה. האמת היא שאני מנסה למצוא את הדרך לכל בקשות הדיבור. חברת הכנסת שולי מועלם, בבקשה. אני רק רוצה להסב את תשומת לבך שאת היחידה שהגעת מהקואליציה לדיון הזה.

אין לי מענה חכם במיוחד להסבת תשומת הלב הזאת. זה מצער אותי בכלל שאסון כמו רצח של נשים או רצח בכלל – גדיעת חיי אדם – שאין בכלל מה לדבר על המשמעות של חיים, של "חביב אדם שנברא בצלם". אין לי, אלא להצטער על כך שרצח של נשים ורצח בכלל הופך להיות שיח פוליטי. עוד לא חשבתי שנגיע למקום הזה, חלילה.

כיוון שאני יהודיה אני אגיד בפשטות שרצח של נשים לא ירד עם משה רבנו בתורה מהר סיני. אני מאוד מתחברת למה שנאמר פה קודם שבתקופה האחרונה זה עוד מאותו דבר. זה נהיה כמעט מובן מאליו. כמעט מובן מאליו שאחרי כל רצח כזה מי שיושב פה ורבים נוספים יביעו זעזוע; כמעט מובן מאליו שאחרי כל רצח כזה נגיד שוב שאין שום ברצח לא רומנטיקה, לא כבוד, כמו שאמר חבר הכנסת טיבי – לא שום דבר שהוא בתוך הגדר של ערכים מוסריים, אנושיים, יהודיים, אחרים. בטח לא מתיישב עם שום התוויה דתית שאף אחד שמחשיב את עצמו כאדם מאמין בכל דבר שהוא מאמין בו לא נמצא.

אבל הדבר הכי קשה זה שאנחנו רואים שככל שהמספרים גדלים התגובות פוחתות, ואיזושהי תחושה שאפשר להתחיל את הטיפול ברצח אחרי שמישהי נרצחת. זה לא יעבוד יותר, חברים - -

תכף אחרי זה זה מתפוגג. עד הרצח הבא.

בדיוק. אי אפשר לטפל ברצח אחרי שהיא נרצחה כי אין כבר במה לטפל. אז צריך להתחיל את הטיפול קודם. חוץ משני השרים שהיו אמורים להיות כאן, לטעמי גם ראש המפלגה שלי, שר החינוך - -

אנחנו הוספנו.

כן. כמו בעוד הרבה עוולות זועקות לשמים אבל ניתנות לטיפול - -

אני רוצה לדבר רגע מדם לבי: מי שמת זה אבוד. זה רק תהליך שאנחנו יכולים לעשות - -

- - -

כן, זאת בדיוק הנקודה.

- - -

לכן אנחנו פה.

צריך לבנות מערכת שמשלבת בין משרד החינוך, משרד הרווחה והמשרד לביטחון הפנים בדיוק במטרה למנוע את הרצח הבא. זה מדהים איך אנחנו מגיעים לפה דיון אחרי דיון ולא מצליחים למנוע את הרצח הבא; ואיך כל אחת מהזרועות האלה שהן זרועות של החיים שלנו פה – לא מצליחה להבין את המניעה. הדבר שאנחנו רואים פה זה עלייה במספר ולא ירידה במספר; עלייה בתכיפות ולא ירידה בתכיפות, ואיזשהו ניסיון להסביר. אי אפשר להסביר ואי אפשר לקבל – רצח נשים חייב להימנע כמו כל רצח אחר. כל יום שעובר, ואנחנו לא בונים את שילוב הכוחות האלה יבא אותנו לעוד דיונים.

ההערה שלך שגם שר החינוך שהוא ראש המפלגה של שלך, היא נכונה. אני מקווה שתעבירי אותה. תגידי לו שגם אי אפשר להתעלם מהעובדה שמערכת החינוך במדינת ישראל עדיין מחזקת, לצערי הרב. בזה שהיא לא נוקטת את האמצעים הנכונים את האלמנטים שעליהם מתבסס כל רצח וכל מקרה אלים נגד נשים זה לא ישתנה אם לא נשנה.

אני גם מזכירה שבלתי אפשרי שהמערכות עדיין עובדות כל אחת לבד. כלומר החינוך עובד לבד, המשטרה עובדת לבד, הרווחה עובדת לבד. זה שהוקמו צוותים בין-משרדיים, בעיני עצם העובדה שהחלנו את הדיון כשאושרה התכנית אבל לא יודעים מה התקציב ולא יודעים כמה יוקצה מהתקציב. אנחנו רגילים למצבים שיש תכניות שלא מיישמים אותן.

אני הנחתי הצעת חוק שמדברת על הקמת רשות למאבק באלימות נגד נשים. גוף מתכלל שמזרים את המידע בין המשרדים השונים ומפקח על ביצוע התכניות. אני מאוד מקווה שישכילו ויבינו שאם כבר עשו תכנית מישהו צריך לבדוק איך מיישמים את התכנית הזאת. אנחנו בוועדה נעשה, אבל אנחנו לא גוף יישומי. מי שאמור לעשות את זה זה חוק שיקים רשות שתפעל ותפקח עיניים במיוחד מאחר שהרשות לקידום האישה בינתיים לא פועלת מספיק בתחום הזה.

עורכת הדין הדרה מטר מנעמ"ת, בבקשה.

אני מודה לך כיושבת-ראש ולחברות ולחברי הכנסת ולמיכל.

אני קצת מפחדת. אני נמצאת בתפקיד שלי כבר 22 שנה. אני עולה לירושלים מדי מספר חודשים עד שנה לדיון מיוחד על רצח נשים. אני מפחדת מזה שכמו שנאמר כאן זה הופך לשגרה, זה הופך לנורמה, שאנחנו מתרגלים שכבר אין כוחות. אולי אין כוחות לאותם אנשים שהיו אמורים לשבת כאן על הכיסאות הריקות ולשמוע את אותם דברים - -

זה לא עניין של כוחות, זה עניין של אג'נדה.

אחרי ששמעתי גם את הדברים פה והסכמתי לכל מילה שנאמרה וגם בדיונים קודמים שהייתי כאן בוועדה, אני מנסה לחשוב מה יש לי להוסיף מהניסיון שלי לדיון הזה. נכון שצריך להתמקד בחיבור המערכתי בין הגורמים ובין הזרועות שמטפלות – המשטרה, הרווחה, משרד הבריאות, משרד החינוך – אבל ברמה המערכתית זה לא מספיק. מה שאנחנו צריכים זה חינוך, אבל לא חינוך רק של הילדים, אלא חינוך של הציבור. אני זוכרת שכירושלמית בשנות ה-60 פה בעמק היו המון פרחי בר, והיה קמפיין ענקי לא לקטוף את פרחי הבר, והיו פוסטרים בכל מקום. אבל הדבר המיוחד בקמפיין הזה שמי שקטף בעקבות הקמפיין, התבייש. אנשים לא התביישו להעיר לאנשים שקטפו. את זה הייתי רוצה לראות פה – שאנשים לא יתביישו להעיר הערה. המבחן בשבילי מאוד פשוט. יש היום המון שיח, אג'נדה, פמיניזם. המבחן הוא מאוד פשוט – האם הייתי מוכן שידברו או יתנהגו כך לאחותי, לבתי - -

לא, לי. לא אחותי. הוא היה מוכן שיתייחסו אליו ככה?

זה מבחן מאוד פשוט - -

כי לפעמים לאחותו כן.

ברגע שבן אדם פועל בצורה לא ראויה שהיחידים בחברה – לא המערכות, לא המשרדים, אלא אנחנו לא נתבייש להגיד: עד פה.

תודה. חבר הכנסת איימן עודה, בבקשה.

גברתי היושבת-ראש עאידה תומא, אני רוצה לברך על קיום הישיבה הזאת ועל מאבקך הנחוש במשך עשרות שנים למען מטרה נעלה זאת. נאמר פה שהשר לביטחון הפנים לא הגיע. זאת הייתה אמירה. אי הגעתו היא האמירה. יש גם אמירה נוספת – בעיקר באוכלוסייה הערבית כשנהרג ערבי אנחנו קוראים להתפטרותו של השר לביטחון הפנים, אבל כשנרצחת אישה ועוד אישה ועוד אישה אף אחד לא מעלה את הדרישה להתפטרות השר לביטחון הפנים. לדעתי, זאת גם הפנמה עצמית גם שלנו. כלומר האם הרצח על רקע לאומי הוא יותר חשוב ומזעזע, ויש בו יותר אמירה מאשר הרצח על רקע מגדרי? האם גם אנחנו הפנמנו את הדבר הזה? למה אנחנו קוראים להתפטרותו של השר לביטחון הפנים כאשר יש רצח נשים? אני חושב שגם בזה יש אמירה.

לכן אנחנו, גם חברי כנסת, גם מהאופוזיציה, ואם יש מהקואליציה – אם אפשר למצוא אחד או שניים או שלושה זה חשוב – התנועות הפמיניסטיות החברתיות – אני חושב שצריך להתחיל לאסוף חתימות ולבקש את התפטרותו של השר לביטחון הפנים שהוא שר כושל בכל תחום. הרצח המתמשך בין אם זה באוכלוסייה הערבית ואם זה בקרב הנשים האמירה מבחינתנו היא לקרוא להתפטרותו של השר לביטחון הפנים. לדעתי, אנחנו צריכים להיות עקביים בדרישה הצודקת הזאת. תודה.

תודה לך, חבר הכנסת איימן עודה. מירי ברנשטיין ממרכז רקמן, בבקשה.

תודה. אני רוצה להביא את נקודת המבט שלנו במרכז רקמן. רצח נשים הוא לא תופעה נקודתית. זה בדרך כלל נקודת שיא של יחסי אלימים בין בני זוג. זאת תופעה שלצערנו קיימת בכל המגזרים ובכל הדתות. במרכז רקמן אנחנו מפעילות קו סיוע לנשים בהליכי גירושים. זה קו סיוע שנותן ייעוץ משפטי לנשים בהליכי גירושים שפונות אלינו. 50% מהנשים הפונות מדווחות שהן חוו אלימות כלשהי: פיזית, רגשית, כלכלית. מדובר על נשים מכל שכבות האוכלוסייה, לא רק ממעמד נמוך או נשים מוחלשות. גם ממעמד בינוני וגבוה מכל הפונות.

לאחרונה נשמעו כל מיני טענות נגד תלונות שווא של נשים על אלימות בזמן גירושין. שואלים איפה הם היו עד היום. אישה שקמה ורוצה להתגרש זה לא תהליך פשוט. היא צריכה להכיר גם בפני עצמה שהיא חווה קשיים בזוגיות. אם אנחנו רואים ש-50% מהמקרים זה אלימות אז היא צריכה להכיר גם בפני עצמה שהיא חווה את האלימות וגם לצאת איתה החוצה. זאת אומרת זאת נקודה שאישה יוצאת החוצה גם לבתי המשפט כשהיא מגישה תביעת גירושין וגם היא פונה לפעמים לרשויות כדי להגיד שהיא חווה אלימות. זאת אומרת הנקודה הזאת של הגירושין היא נקודה שהרבה נשים יוצאות ואומרות, כן, חווינו אלימות. אז פה אני רוצה להתייחס לעניין התלונות. תלונות הן דבר רציני ואמתי, והן יוצאות בתחילת הליך גירושין לא סתם ככה כי "לא היו דברים מעולם", אלא מכיוון שזאת נקודה שהאישה מספיק חזקה כדי להתלונן. כאן אני קוראת למשטרה להתייחס ברצינות לכל התלונות של נשים בהליכי גירושין שמתלוננות על אלימות במשפחה. תודה רבה.

תודה רבה, גברתי. חבר הכנסת ג'מעה אזברקה, בבקשה.

גברתי היושבת-ראש, חברים, אני הייתי גם בדיון הקודם וראיתי את החלטת הממשלה 2345 שמסודרת עם החלטה של ראש הממשלה, עם שרים. הוא עשה מערך רציני ומכובד ומתוקצב כדי למנוע פוליגמיה. אני ציפיתי שיהיה פה נציג. אני מתחבר למה שאמרה חברת הכנסת אורלי לוי בעניין ההיעדרות של הקואליציה. אני ראשון המצטרפים למה שקרא חברי איימן עודה להתפטרותו של השר לביטחון הפנים.

בתופעה של רצח נשים יש שני סוגים: רצח של נשים שיודעים עליהם ולא מפענחים, ורצח שבו האישה מוגדרת נעדרת, אבל היא נרצחה בינתיים. התופעה צריכה להדאיג את כולנו, לא משנה מאיזה מגזר. ברגע שהמשטרה רוצה היא יכולה. ראינו בשבוע שעבר שהמשטרה כבר הציגה את המכשור המשוכלל שיש לה שהם יכולים להגיע לחפירה של 4 מטרים עם דחפורים ועם מכשירים משוכללים, והיא כבר עצרה אנשים. אם רוצים אין זו הגדה. אני חושב שהמשטרה לא באמת רוצה. אנחנו שואלים שאלה פשוטה: משנת 2000 עד היום נרצחו 1,207 ערבים שאחד רצח את השני אולי – כמה פענחו? הייתי מצפה שהשר לביטחון הפנים יהיה פה ויגיד לי כמה רציחות פוענחו מתוך 1,207. הבנתי שבמגזר היהודי פענחו 100% מרציחות הנשים. כמה פוענחו במגזר הערבי? זאת שאלה. לפחות מי שנמצא בשלטון בקואליציה צריך לתת תשובות למי שנמצא באופוזיציה. העניין צריך להיות מקיף. זה לא מספיק רווחה. גם הרווחה עצמה לא עושה לפעמים את העבודה כמו שצריך.

אני מטפל עכשיו במקרה מ-3 בינואר 2017 של אישה מתל-שבע עם ארבעה ילדים שנעדרת. היא התגרשה מבעלה ועד עכשיו היא נעדרת.

ממתי?

מ-3 בינואר 2017. דיברתי עם קצין המשטרה של תחנת שוקת – אין לו תשובות; עורך-דין שלקחתי כדי שייתן תשובות הכריח את המשטרה לתת תשובות, ואין תשובות; השר לביטחון פנים לא מחזיר אפילו תשובה למכתבים. זאת הפקרות. ברגע שנוצר מצב שלא מעניין את השלטון כלום זאת התוצאה.

אוקיי. תודה רבה.

תודה לך.

חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה, בבקשה.

אני לא חושב שהכיסא הריק משנה הרבה כי וינסטון צ'רצ'יל אמר: "מולי יש כיסא ריק שעליו יושב ראש האופוזיציה". יכול להיות שארדן היה יושב עליו, אבל הכיסא היה נשאר ריק כי הוא אטום לגמרי לעניין הזה, ואם הוא היה בא הוא היה רק נותן תירוצים ומדבר לפרוטוקול. אני לא מזהה בדל של סימן שהממשלה, ראש הממשלה או השר הממונה על המשטרה שינו במשהו את גישתם לנושא החמור הזה.

אבל אני רוצה להעלות שאלה אחת שהתשובה עליה צריכה להיות במשטרה, אבל כולנו צריכים לפקח על המשטרה בשאלה הזאת: האם מדובר בכרוניקה של רצח ידוע מראש? רצח שאין מה לעשות – משהו דטרמיניסטי – או שיש מה לעשות? במקרה הזה להבדיל ממקרים אחרים, כפי שאמרת, גברתי היושב-ראש, 80% ממקרי הרצח היו של נשים שהודיעו והתלוננו. כלומר המשטרה ידעה שיש בעיה. לכן השאלה הפשוטה שאני מעלה כאן היא האם בין התלונה או אפילו לא התלונה, אלא הידיעה שמגיעה לתחנת המשטרה שיש אלימות נגד אישה, שיש סכנה לאישה הזאת – לבין הרצח שלה, ולאחר הרצח האם ישבו במשטרה וניתחו מה קרה כאן? האם יכלו לעשות משהו כדי למנוע את הרצח וללמוד מזה למנוע את הרצח הבא? או שהמשטרה תגיד, לא, אין לנו מה לעשות פה. הם צריכים לבוא לכאן.

אני הגשתי שאילתה לשר ושאלתי את השאלה הספציפית הזאת שאם תהיה עליה תשובה יימנעו מרבית מקרי הרצח כי כאן יש עניין ממוקד עם שמות, עם כתובות, עם המון אינפורמציה. לא משהו דיפוזי שאתה לא יודע מה קורה באיזשהו בית עם אנשים שיושבים באיזשהו חדר. המשטרה לא יודעת הכול. אבל כאן המשטרה יודעת. מה המשטרה עושה בעניין הזה? האם לאחר ניתוח כל המקרים האלה בין התלונה לבין הרצח יש דברים שחוזרים על עצמם או שמדובר בתופעה לא-אנושית שכל מקרה הוא לגופו וכל מקרה שונה לגמרי מהמקרה השני? זה לא מתקבל על הדעת. כי הדעת נותנת שאם דברים חוזרים על עצמם לאורך שנים אז יש כאן תופעה וסימנים שהמשטרה יכולה לזהות אם יש כאן מסוכנות גבוהה שנגעה לרצח, ולמנוע - -

חבר הכנסת זחאלקה, נא לצמצם. אני מצטערת.

- - ואני לא ראיתי את זה. אני לא שמעתי מהמשטרה על הכשלים שלה. המשטרה מפרסמת רק הצלחות. שיגידו כאן – או מישהו אפילו עשה מחקר על המשטרה – נגיד, ברצח הגברת מנצור מטירה או כל הנשים האלה שהתלוננו – מה עשו איתם? מי אחראי לרצח הזה? האם המשטרה יכולה לרחוץ בניקיון כפיים ולהגיד, ידנו לא שפכה את הדם הזה? לדעתי, ההבדל הוא בין כוונה וביצוע לבין העלמת עין הוא לא גדול. הוא מאוד קטן. לפעמים העלמת עין גרועה מכוונה תחילה.

תודה. קרן גרינבלט, מנהלת קואליציית שותפות. אני מבקשת לצמצם אפילו לשתי דקות. אנחנו מתחילים להיות לחוצים.

תודה. אני מייצגת כאן את קואליציית "שותפות" שהיא 15 ארגוני נשים מכל הסוגים והצבעים במדינת ישראל; נשים יהודיות, ערביות, אתיופיות, בדואיות, דוברות רוסית. אנח עומדות היום בסולידריות לא רק עם נשים שנרצחו, אלא גם עם כל האלפים שנמצאות היום תחת איום באלימות ורצח. אני רוצה לומר כאן אף על פי שהם לא נמצאים, לשר ארדן, לשר כץ ולראש הממשלה שלא טורחים לבוא לדיונים על כאלה זוטות שהאדישות של הדרג הפוליטי ואזלת היד של הרשויות מעידות על דבר אחד: שנשים הן לא אזרחיות המדינה שלהם. כשאנחנו נקטלות מדי שבוע ומדי חודש במה שאיננו אלא טרור מגדרי כמו שהוגדר כאן, ואתם לא עושים דבר, ואפילו לא מתבטאים בעניין? הטרור הזה אינו חי בבועה. האווירה במדינת ישראל היא של התרת הדם; הפערים הכלכליים והעוני מביאים לאלימות; הגזענות הממוסדת מביאה לאלימות; אזלת היד מול ההסתה ברשתות וההסתה של ארגוני הגברים המהלכים אימים ומסיתים לאלימות כלפי עובדות סוציאליות ופעילות פמיניסטיות – אזלת היד הזאת גם מביאה לאלימות כלפי נשים. כדי לעצור את העוול הזה צריך לטפל בכול ולא רק במשטרה ולא רק ברווחה ולא רק בחינוך ולא רק בעוני, אלא בכל הדברים האלה יחד. תודה.

תודה לך. חבר הכנסת עבד אל חכים חאג' יחיא, בבקשה.

כבוד היושבת-ראש, אין סיבה בעולם שמאשרת רצח ובמיוחד רצח נשים. הנושא הזה טופל במפורש – אני מדבר מהצד של דת האסלאם – שבמידה שלא מסתדרים במשפחה הדרך פתוחה לגירושים. הדרך רשומה בפסוק הקוראן (אומר דברים בשפה הערבית). מה זה אומר? או שממשיכים בטוב או שנפרדים ביותר טוב. למה יותר טוב? כי יכול להיות שיש בנים. אז גם אם נפרדים לא צריכים לרצוח זה את זה.

שנית, הנושא הזה שדיברו עליו, כבוד המשפחה, לא קיים במונחים. זה היה לפני תחילת האסלאם בתקופת הבורות – אל-ג'היליה. אז היו חופרים קבר לבת כשהיא נולדה וקוברים אותה חיה. למה? מחשש שאם תגדל יהיה מצב שמישהו ייקח אותה כאסירה, וזה יפגע בכבוד המשפחה מראש. אז פסוק הקוראן אמר במפורש (אומר דברים בשפה הערבית) – אין סיבה שאתם רוצחים אותה חיה. למה אתם רוצחים אותה? זאת העמדה של דת האסלאם. אם אנחנו נפתח בציבור את המובנים האלה שזה בניגוד לדת – כי חלק מהאנשים הולכים לכיוון הזה, וחושבים שהם עושים מצווה. אז אני אומר במפורש שזה חד-משמעית בניגוד לאסלאם.

מה אנחנו צריכים לעשות? כי הרי לא נוכל לתת את ההבנה באסלאם לכולם, אבל לפחות את האמירה הזאת אנחנו צריכים להגיד. אבל מה אנחנו עושים פה בארץ? קודם כול עניין הרצח בכלל – כל עוד רואים את הדוגמות של מקרי רצח משנים קודמות שלא פוענחו, זה מעודד את זה שמתכוון לרצוח. הוא אומר לעצמו, אני ארצח, ואני אמשיך לחיות את החיים הנורמליים שלי כאילו לא עשיתי כלום. אני פונה למשטרה – אם לא מפענחים זאת בעיה כי זה יעודד את הרצח הבא.

שנית אנחנו צריכים את העבודה המערכתית. הרווחה צריכה לקחת את החלק שלה; המשטרה, החינוך. כי מתי רוצחים? אחרי שסיימו את הלימודים בתיכון. אז למה לא מקבלים דגש? אני מבקש שגם זה יהיה חלק מההמלצות או הדרישות שלנו שהפרק הזה ייכנס לחינוך בגדול, ביישובים הערביים במיוחד, שיהיה חלק ממערכת הלימודים וחלק משעת מחנך. בלי זה אנחנו נמשיך לסבול. מגיע לנו לא לסבול, אלא מגיע לנו לחיות בכבוד. תודה.

תודה. אינשירח חורי, מנהלת מרכז טיפול למניעת אלימות בעכו. בבקשה, גברתי. שתי דקות.

תודה, גברתי יושבת-ראש הוועדה. אני רוצה לדבר על אישה שמאוימת ועדיין לא נרצחה, ובמזל היא בחיים. היא אישה ערבייה, במקור מכפר ליד עכו. היא גרה בעכו. בת 40, גרושה. היא נורתה פעמיים. ב-2014 היא נורתה על-ידי רעול פנים שאנחנו יודעים שזה היה החבר שלה. האישה הייתה במקלט כמה ימים ויצאה מהמקלט, ושוב נורתה ב-2016, ושוב נכנסה למקלט ושוב יצאה. ב-2015 נדלקו נורות אדומים במשרד הרווחה בנוכחות המשטרה. אחרי הירי הראשון היא לא הוגדרה כאישה מאוימת ברצח, אלא רק אחרי הירי השני. היא מסתובבת בפחד. היא הייתה מטופלת במרכז, סיימה טיפול. יש תחושה כאילו אין מה לעשות, יש חוסר אונים.

אתמול דיברתי איתה, ואני רוצה להשמיע את המילים שלה: "המשטרה אומרת לי שהחבר שלי הולך לרצוח אותי. אומרים לי, תברחי לחו"ל. אני חיה מביטוח לאומי. לאן אלך? לא יודעת קרוא וכתוב. הפתרון מבחינתי שיעצרו אותו. לפני חודש הוא מתקשר אלי ואומר לי, - - - את הפייסבוק. נמאס לי ללכת למשטרה. אם המשטרה הייתה רוצה לעזור, הייתה עוזרת ולא היו נשים נרצחות כל שני וחמישי" – בתחושה שלה, שהמשטרה לא עוזרת לה. "החבר שלי רצה לתת למישהו סכום של 50 אלף שקלים כדי לשרוף לי את הפנים. הבחור הגיע אלי וחשף את הסיפור, ואמר לי, 'אמרתי לחבר שלך שלאישה לא אעשה את זה. אם זה היה גבר הייתי עושה את זה'. טוב שאני עדיין צוחקת, טוב שאני עדיין מדברת, וטוב שאני הולכת ברחוב. אני לא ישנה בלילות. אני הולכת לפסיכיאטר ומקבלת כדורים כדי שאוכל לישון".

זה ממש מקרה ש- - - בחיים, האישה מפחדת. אנחנו כעובדים סוציאליים, עם כל ההאשמות ועם כל התלונות מרגישים שצווי הגנה לא עוזרים; מקלטים, לצערי הרב – אישה נכנסת למקלט ויוצאת, והאיום והפחד נשארים עדיין. זה המצב.

תודה לך, אינשיראח. אני חייבת להגיד שאני עצמי גם עוקבת אחרי המקרה. זה הגיע אלי, ואני מטפלת בזה – לא בהרבה הצלחה, לצערי הרב, אבל אני מכירה את המקרה.

אם לא ייעשה מעשה - -

יש כמה וכמה פניות כאלה שאני באופן אישי עוקבת אחריהן.

הגבר לא הואשם על ירי. הוא נכנס לכלא על אלימות, אבל לא על ירי.

נכון.

אני אומר שאם המשטרה ופרקליטות המדינה לא יעשו מעשה היא חיה על זמן שאול. המצב - - - בכל רגע.

היא חיה על זמן שאול. האישה הזאת ספציפית חיה על זמן שאול.

עורכת הדין רותי אלדר מארגון משפחות נרצחים ונרצחות.

שלום. תודה על רשות הדיבור. אני, לצערי, מייצגת ארגון שמאגד בתוכו משפחות שלמרבה הצער, מישהו במשפחה נרצח, ובעיקר נרצחה – שזה נושא הדיון. לארה, יושבת-ראש הארגון, הבת שלה נרצחה על רקע שנוהגים פה לומר "רומנטי" - -

פה לא אומרים את זה.

- - כמובן, אנחנו מדברים על קנאה, על אובססיות, על משטור התנהגות ועל מניעים דומים לאלה שהם הגורם לרצח של נשים. אני לא רוצה לחזור על הדברים שנאמרו. אני, כמובן, מסכימה פה עם כולם. כל אחד העלה פה פן מאוד קשור. אבל אני רוצה להעלות פן נוסף שעוד לא נאמר פה, שהשרשרת של ההתייחסות צריכה להיות בשלבים החל מהמודעות שדיבר עליה חבר הכנסת בהלול, שבלעדיה לא תהיה מניעה, וכמובן, אם קורה משהו צריכה להיות ענישה, ובאמצע צריכה להיות ההרתעה. פה שלובים גורמים לא רק של החינוך, הרווחה והמשטרה שדיברו עליהם, אלא גם בקצה השני, של מערכת הפרקליטות והמשפט. אני דווקא מתחברת לדברים שלך שלמרבה הצער, הם נוקטים טרמינולוגיות מאוד חמורות על התפקיד שלהם במניעה ועל התפקיד שלהם בהרתעה. למעשה, כשזה מגיע לפתחם – כמו שאת אומרת לא הוגש כתב אישום על ירי – אנחנו יודעים שיש הרבה מאוד מקרים של חבלה בנסיבות מחמירות וניסיונות רצח, ובסופו של דבר כשמגיעים לבית המשפט או שמלכתחילה מוגשים כתבי אישום מקלים או בסופו של דבר נעשית עסקת טיעון, ואנשים יוצאים כמעט ללא כלום. זה גם אחרי שבית המשפט עצמו נוקט טרמינולוגיה מאוד מחמירה כלפי אותם מקרים. לדעתי, כל המערכת הזאת החל מהקצה הראשון שהוא החינוך וכלה בקצה האחרון שהוא בית המשפט ואפילו בתי הסוהר שמשחררים שחרור מוקדם אנשים מהסוג הזה – כל המערכת הזאת צריכה להתגייס ותשומת הלב צריכה להיות על השילוב של כל הגורמים, ושגם מערכת המשפט לא רק תדבר על התפקיד שלה, אלא גם תיישם אותו בשפיטה ובענישה ברמה שזה צריך להיות.

תודה. נאילה עוואד, מנכ"לית נשים נגד אלימות.

כל פעם שאני מגיעה לפה אני שואלת את עצמי כבר 20 שנה – בשביל מה אני מגיעה?

נכון. בדיוק.

אבל את מגיעה.

בכל זאת אני מגיעה כי צריך לזכור את הנשים שנרצחו. צריך לזכור את השמות שלהן, וצריך להאשים את הגורמים האחראים לרציחותיהן; אם זה החברה – ואני נאבקת מול החברה. אנחנו הפמיניסטיות נאבקות וממשיכות להיאבק מול החברה שלנו הפטריארכלית; אם זה גורמי המשטרה – שאם עכשיו אני אתן לכם את השמות של הנשים שנרצחו מרמלה, מלוד ומיפו מ-2011 ועד 2017 ותיתנו את הדין האם פוענחו תיקים, ולא רק פוענחו – כי כפי שהזכרת חברת הכנסת חנין, פענוח זה גם עצורים שישחררו אותם אחרי שלושה ימים. האם הוגשו כתבי אישום?

אני מקווה שבקרוב יענו על השאילתה שלי, ואז נדע. שלחתי את כל השמות.

מ-2011 עד 2017 ברמלה, בלוד וביפו 16 נשים נרצחו. משנת 2016 עד היום 15 נשים ערביות נרצחו. גם היום המשטרה משתמשת בעוד פתרון – צו איסור פרסום. פתאום יש צווי איסור פרסום על רצח נשים. אני מבינה את התהליך של עדויות וחקירות, אבל אחרי חודש אי אפשר להבין צווי איסור פרסום. ואז אין אף אחד שישאל מי רצח את אותה אישה כי זה קרובי משפחה; הארגונים הפמיניסטיים הם קשורי ידיים כי אין להם הזכות לעקוב מה קורה עם מקרי הרצח, מי הפושעים ומי הפושעים. ואז פונים לחברי הכנסת ומגישים שאילתות בנושא – ואין מענה. והרוצחים מסתובבים. כל אחת מאתנו מאוימת. אנחנו חיות בטרור, כי אין הביטחון. במיוחד כשאנחנו מדברות על החברה הערבית – כאשר אנחנו מדברות על נשק שמסתובב, ואין גורמי משטרה שצריכים לפעול כדי לחסל אותו. כולם יודעים מאיפה הנשק זה. זה מהצבא של מדינת ישראל. המקור שלו חוקי, אבל אם הוא מסתובב בינינו הוא לא חוקי.

באתי הבוקר לברך את התכנית שאושרה במשרדים בשם פורום ארגונים ומפעילות מקלטים. אבל כאשר אני שומעת על הצעה של 7 מיליון לסוף השנה ועל אי ידיעה אם יש תקציב או לא, אנחנו נמשיך באידיאולוגיה של כיבוי שריפות. לקבל את המעט, ותגידו תודה – תודה שמדינת ישראל מגינה על חייהן של נשים; תודה שהמשטרה תפסה מישהו ויצאה לתקשורת – הנה, פענחנו עוד מקרה רצח. תודה. נמאס לנו להגיע לכאן ולשמוע את אותן מילים ולהצהיר את אותן הצהרות. כבר 25 שנים ."נשים נגד אלימות" פועלת ומדברת בשטח ונאבקת מול כל אנשי הדת ומנהיגים והנהגה, ועדיין המדינה לא עושה את המקסימום.

תודה. אני מאוד מצטערת. אני יודעת שלכולכן יש הרבה מה להגיד. אני עצמי יכולתי לדבר שעתיים בישיבה. אבל אנחנו חייבות איכשהו לשמוע את כל מי שדיבר.

תמי פרח, ביקשת לתת עדות, בבקשה. שבי פה ליד המיקרופון ותנסי לדבר כמה שיותר בקצרה כי הכי קשה זה לעצור מישהי שנותנת עדות.

אני תמי פרח. אני עצמי חוויתי אלימות לאורך שנים. כשאני התלוננתי ברגע הכי חלש שלי הייתי צריכה להתמודד מול רשויות הרווחה, מול שופטת שזאת סיטואציה לא הכי נעימה, מול משטרה שמסמסה את התלונות אף על פי שהבאתי גם תמלולים וגם הקלטות, ואחרי שש שנים סגרה תלונה עיקרית על סעיפי סל. חלק מהתלונות נסגרו מכיוון שדמי מותר, כי אני מתגרשת. אפרופו מתגרשות – דמי מותר. פקידת הסעד כתבה בחלק מהמקרים שעדיף לברר את התלונה באזרחי ולא בפלילי – שזה המקום לברר את התלונה. אחרי כל הדברים האלה נסגרו התלונות. הבן אדם טוען תלונות שווא – מה פתאום. לא מספיק שחייתי בטרור – אני לא מתה היום כי ברחתי מקדימה מאלימות, הרגשתי מאוימת, ואני משלמת על זה היום בגלל שברחתי. היום אני חיה בירושלים. הילדים שלי נמסרים לידי הגבר האלים. היום הם לומדים בדיוק איך להיות גבר אלים. זאת תוצאה ישירה של חוסר טיפול, חוסר תיאום, חוסר מודעות. אנשים לא מבינים. לחוסר הטיפול ולאטימות הזאת יש השלכות. זה שימור של אלימות, דורית. אני חייתי בפחד. ומספיק שאישה באה ואומרת, אני מפחדת, תעזרו לי. אחרי התלונה הראשונה במשך שנה וחצי חייתי בפחד מדהים. לא יכול להיות שאנשים מתעלמים מזה. היום אני פשוט לא מתלוננת. כשקורים דברים – וקרו דברים – אני לא התלוננתי כי אין מה שייעשה עם זה. אתה יוצא הכי מטומטם שיש. גם התלוננת וגם לא קרה כלום. הוא מקבל רישיון להרוג במקרים האלה. הוא מקבל רישיון להמשיך את האלימות.

אנחנו כאן מדברים, ואני מאוד מצטערת שהשר ארדן לא הגיע, אבל מאוד שמחה שיש כאן מספיק אנשים שכן אכפת להם. אני באתי כי אכפת לי. אכפת לי ממני, ואכפת לי מעוד הרבה נשים. נשים שהיום מעדיפות לא להתלונן, מעדיפות לא להתגרש – ואני פגשתי לא מעט נשים כאלה – לא להתלונן ולא לטפל בבעיה ולהישאר שם כי אחרי זה הטרור הכלכלי והטרור הנפשי והחברתי נמשכים, ולאף אחד לא אכפת. יש לי ליפסטיקה שאומרת, למיטב הבנתי הלא משפטית, הייתה אלימות בבית? הילדים במשמורת משותפת. ברור שאי אפשר לעשות את זה. היום הגעתי למצב שהילד שלי בשליחות מסוימת ממשיך את האלימות שלו, ואני לא אפרט יותר מזה. לא יכול להיות ששופטת ביחס לילדים וביחס לרכוש כותבת שמכיוון שהייתה אלימות בבית היה טיפול, ובגלל שהיה טיפול אין שיתוף, אז אין רכוש. הזוי. זה לא העניין של הקטנוניות של הרכוש, זה העניין שבסופו של דבר אישה נשארת באותו מקום שהיא התלוננה בלי יכולת לטפל לא כלכלית, בלי יכולת לטפל חברתית, לא נפשית, לא כלום. הייתה כאן הצעה למרכז עם שיתוף פעולה של כולם. צריך להזיז את זה. נשים סובלות, נרצחות. זה לא רק רצח, זה גם אלימות, וזה השלב הראשון. בבקשה, תעזרו לכל הנשים המוכות – אם זה מכות פיזיות, אם זה מכות נפשיות, אם זה כל סוג וסגנון של מכה. זה קשה. אנחנו צריכות את העזרה של כל אחד ואחת מכם.

תודה.

אני לא מהשוק, אני משכילה, אני לא באה משכבת מצוקה. אבל אני עדיין במקום הזה.

תודה רבה. תודה שהגעת ושיתפת אותנו.

מה שנפרש מול עינינו מעיד שהבעיה היא לא רק כפי שנאמר בתכניות, אלא בעיה הרבה יותר מושרשת. לצערי הרב, אנחנו חוות בשנים האחרונות אפילו נסיגה ממה שהשגנו בעבר. על זה צריך לדבר באופן הכי גלוי. יש נסיגה מהותית. כאשר בלשכת עורכי הדין קם פורום מיוחד שנקרא "תלונות שווא", וכאשר פרקליט המדינה מחליט החלטה מיוחדת ונהלים חדשים בנושא של תלונות שווא, זה משדר לכל אנשי המקצוע שמטפלים בנשים מוכות, לשופטים ולכל מיני אנשים שנשים מתלוננות לשווא; שנשים לא באמת סובלות מאלימות. אל תאמינו לכל דבר שאתם שומעים. והנה, עובדה. עכשיו יש גישור שעושים לפני גירושין, ויש ארבע ישיבות מחויבות. אני שאלתי, אם האישה היא אישה מוכה, והיא לא רוצה את הגישור הזה, היא לא רוצה לשבת מולו, רק לקבל את הגט וזהו. אז מה נשמע? שהיא סרבנית לאפשרויות של גישור. יכול להיות שאיזשהו שופט או שופטת יחשבו שפתאום אפשר להחליט על משמורת משותפת. הייתה אלימות – כאילו האלימות היא דו-צדדית, אז שניהם נושאים באחריות. כל אלה צעדים שמובילים לרצח הבא. אם לא מטפלים מהשורש ולא נותנים את האפשרויות והכלים לטפל בנושאים האלה אי אפשר לראות את התמונה הכללית.

גברת כינרת מנגן אלמליח, עוזרת ממלא מקום מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים מר אליעזר. אני הבנתי שיש לך מה להוסיף לדיון הזה.

נכון. אתמול התקיימה ועדת השרים למאבק באלימות, שבסופה השר לביטחון הפנים הנחה על קידום מספר פעולות: הוא הנחה את המשרד שלו לקדם את ההמלצות שתחת אחריותו. חלקן הן המלצות שמקודמות מתחילת השנה, וכוללות גם הקמת מחלקי משפחה. זה גוף אחוד משטרתי שיטפל באופן הוליסטי בתופעת האלימות במשפחה; הוא גם הנחה על תגבור של 1.5 מיליון שקלים לתקנון עובדות סוציאליות דוברות ערבית, מה שמכונה אצלנו עו"ס משטרה; הוא גם הנחה על קידום ההמלצה שנוגעת לאמצעי הגנה טכנולוגיים. אני גם ריכזתי את הוועדה שכתבה את המלצות המדיניות. אמצעי הגנה טכנולוגיים כוללים שורה של אמצעים – גם אמצעי לדיווח על מצוקה באמצעות לחצן או - - -

טוב.

- - גם אמצעי הגנה טכנולוגיים וכן הלאה. כמו כן הוא הנחה שבעוד כחודש יוגש לעיונו סטטוס יישום תיקוני החקיקה הנדרשים כדי בעיקר להסיר חסמים משפטיים בהעברת - - -

תודה על העדכון, למרות שהייתי שמחה אם השר עצמו היה מגיע ולא רק מעדכן אותנו, אלא יושב פה ושומע את כל הדברים שעלו בדיון הזה. אולי זה ייתן לו זווית ראייה יותר טובה על המצב הקיים וידחוף אותו לעשייה יותר חזקה בנושא. אבל תודה לך.

מר רדא ג'אבר, בבקשה. אני מאוד מבקשת – שתי דקות כולם.

אני רוצה להציע הצעה. אני מדבר עכשיו על רצח של נשים ערביות – אם אנחנו קובעים כמעט קטגורית שיש פער בתשומות או במשאבים שמשקיעה המשטרה במקרה של פענוח רצח של נשים ערביות לעומת נשים יהודיות אני חושב שצריך להקים ועדה מקצועית בראשות שופט בדימוס שיש לו רקע במשפט פלילי וגם אנשי אקדמיה בתחום המשפט הפלילי והקרימינולוגיה וישבו באופן רנדומלי על תיקים מסוימים שלא פוענחו, שיבדקו מה הכשל בתוך המשטרה, בחקירות. המשטרה צריכה לתמוך בצעד כזה ולשקף לחברה הערבית האם המשטרה עושה באמת את הפעולות שלה בצורה מדויקת או שיש חסם מובנה במערכת הזאת שבגללו היא לא משקיעה השקעות רציניות - -

רדא, אני חייבת להגיד שמשרד הרווחה עשה ועדה מיוחדת בנושא הזה שדנה והגישה המלצות שעם חלק מהן אני לא מסכימה בכלל כי יש בהן הרבה מהסטריאוטיפים שקיימים על האוכלוסייה הערבית ועל הנשים הערביות. אבל יש גם צוות במשרד הרווחה שדנה לאחר כל מקרה רצח של אישה.

ועדה בין-משרדית, לא - - -

בשיתוף המשטרה.

אבל בדרך כלל הוועדה הזאת - -

אבל אם יורשה לי, לדעתי, גוף חיצוני יכול לבדוק את הנושאים האלה בצורה יותר - -

אם יורשה לי, עד שלא נגיע למצב שיגידו שצריך לשים בראש ועדה חיצונית כזאת אישה פעילה מהתחום מארגוני נשים ששנים תמכו בזה, ולא איזה שופט בדימוס, אנחנו לא נתקדם לשום מקום.

גם שופטת בדימוס.

לא. אני אמרתי באופן הכי ברור: לא שופט ולא שופטת. אם לא תהיה בוועדה חיצונית כזאת אישה שמייצגת ארגון שהקדיש את כל הפעילות שלו לטיפול בנשים שסובלות מאלימות אנחנו לא נתקדם לשום מקום.

מה שחשוב לי, איך מפעילים את הלחץ על המשטרה. גוף חיצוני יכול להפעיל לחץ על המשטרה? זה לא בדיקות פנימיות של משרדי ממשלה. אין לי אמון בוועדות המשנה בתוך משרדי הממשלה. זה לוחץ יד לזה – לא יודע. יש משהו שתקוע במערכת הזאת.

תודה. חברת הכנסת לשעבר הגברת מלי פולישוק בלוך, בבקשה.

תודה. אני מייצגת כאן תנועה שנקראת "נשים עושות שלום". לכאורה תגידו, מה הקשר? אבל 'עושות שלום' זה קודם כול בינינו, וזה ביחס של החברה לאנשים בכלל. כל מה שנאמר על המשטרה אני מחזקת בשתי ידיים. עדות אישית, כמו שאת אומרת – שלוש שנים ליוויתי חברה טובה שלי לא מהמגזר הערבי, אלא מרמת השרון, במסע ייסורים ופחד שנגמר בירי. לשמחתי – אני לא יכולה להגיד "שמחתי" כי אין שום שמחה בזה – היא יצאה בנס, והוא ירה בעצמו למוות. אני הייתי שם נוכחת. ויש לי עכשיו ההרגשה כאילו אני שם כי זה לא עלי, אבל הייתי מאוד קרובה לזה. הצעקה שלי למשטרה שהגיעה מיד אחרי הירי "איפה הייתם עד עכשיו שלוש שנים?" "למה לא באתם?" זה חזק אצלי כאילו זה קרה לפני דקה. אז כל מה שנאמר על המשטרה נכון. אבל להגיד שזה רק המשטרה זה פשטני ולא נכון, ומתחיל מהבית הזה.

למה אני מתכוונת? בתנועת "נשים עושות שלום" אנחנו רוצות שנשים תהיינה בהובלה של המדינה, בתהליכי קבלת החלטות. אני לא צריכה להגיד לך – את מכירה ויודעת; אבל כשמפורסמת אתמול תמונה של יושב-ראש הקואליציה בדמות אישה כשכל המטרה היא לבזות את האיש – ואיך לבזות אותו? על-ידי זה שהוא אישה? זה אומר הכול. זאת אומרת אנחנו הנשים, אם אנחנו בעמדת הנהגה אנחנו מבזות את המעמד, אנחנו משפילות את האיש. זה שורש הבעיה, מכאן זה מתחיל. זה מתחיל מפה, מהבית הזה. אם יש מישהו שמוביל קמפיינים – ואני לא מאשימה איש פוליטיקאי זה או אחר, אלא אנשים שמובילים קמפיינים ברמה לאומית, עדיין חושבים שלהציג בן-אדם כאישה זה משפיל ומבזה אז תבינו שהיחס הזה כשהוא מתחבר לאלימות ברחוב, מובן מאליו שזה יסתיים ברצח האישה. כל אחד לעצמו צריך לעשות את חשבון הנפש שלו חוץ מההאשמות של המשטרה שזה בפני עצמו נכון.

אני פונה למנהיגים שלנו, שאינם פה, לצערי. חלק ישנם, כמובן, אבל מי שאיננו – זה אצלכם. זה בידיים שלכם, זה בהובלה שלכם, וזה ביחס שלכם אלינו הנשים.

תודה. מיותר להגיד שאני מסכימה אתך.

תודה.

ד"ר יעל פרואקטור, הרשות לקידום מעמד האישה, בבקשה.

אנחנו לקחנו חלק בוועדה הבין-משרדית שגיבשה את התכנית הלאומית למאבק באלימות במשפחה. ההמלצות של הרשות זה להקים מערך הסברה להעלאת המודעות לנושא וגם להנגיש את מיצוי הזכויות של נשים ונערות שנמצאות בסיכון. עכשיו התכנית אושרה, ולכשיאושר גם התקציב אנחנו נקים את כל המערך הזה.

שנית, אנחנו יצאנו בפרויקט בפריסה ארצית בשיתוף המשטרה שמקים סדנאות להגנה עצמית לנשים ולנערות בסיכון. קיימנו ב-2017 סדנה כזאת בשפרעם. לפני חודש הוצאתי קול קורא לכלל הרשויות אם מעוניינים להצטרף. יש היענות מאוד גדולה.

אבל את מבינה שכשהוקם משרד לשוויון חברתי הייתה הרגשה שסוף-סוף יהיה טיפול-על ומינוף לכל העשייה. הרצאה פה, הרצאה שם זה לא מה שצפוי ממשרד לשוויון חברתי.

אני אעביר את המסר. אנחנו עושים במסגרת המנדט שלנו - - -

אז הכול מתחיל ונגמר בכסף.

זה לא הכול רק כסף. צריך קודם כול שמישהו ינהל את המאבק שתכנית לא תונח על שולחן הממשלה במשך שישה חודשים, ואף אחד לא יטרח לאשר אותה. קודם כול צריך לנהל את המאבק הזה, ואחר כך לדבר על הכסף. לא שהתכנית היא האידיאל שציפינו לו, אבל צוותים מקצועיים ישבו וטרחו, והיו הצעות. אתם יודעים מתי הוועדה הזאת התחילה לעבוד? אני הופעתי בפני הוועדה הזאת עוד לפני שנכנסתי לכנסת. כלומר זה למעלה משנתיים וחצי לפחות ועוד חצי שנה מחכים לאישור, ועוד אני לא יודעת כמה נחכה עד שנקבל את התקציב.

- - -

אני רוצה לסכם - - -

מה התוצאה לבסוף של אותה ועדה מבורכת שכל אחת מאתנו שיושבת כאן מסכימה - -

מי את?

אני יועצת למעמד האישה ברמלה. אני לא צריכה להוסיף על כל מה שנאמר כאן.

אני אהיה אצלכם בשבועיים הבאים כדי לראות מה קורה שם.

אני אשמח.

אני מודה לך ומודה לכל מי שיזם. זה מבורך. כל מי שנמצא כאן – מטרתנו אחת היא. אנחנו מגנות, אבל להגיד שאנחנו יוצאים מכאן עם איזשהו פתרון חוץ מאשר תכנית שהתחלנו בה את הישיבה, ואנחנו מסיימים איתה בלי שום לו"ז או תכנית - -

אוקיי. אני הבנתי. קודם כול אני שמחה שאת פה - -

אפשר להגיד משהו בעניין החינוך והמניעה?

אבל דובר הרבה על החינוך ועל המניעה.

של המבוגרים? אני חושבת שאולי דובר על מערכת החינוך ועל הילדים. אבל אנחנו מדברים על המבוגרים בסיפור. אנחנו זקוקים לסדנאות בכל מקומות העבודה; אנחנו זקוקים ללמידה לאורך החיים לכולם – גם לנשים וגם לגברים. זה לא ילך בלי הדברים האלה. כלומר לפגוש את הנשים אחרי הגשר ולהקים שם את בית החולים ולעשות ועדות חקירה כאלה ואחרות זה חשוב מאוד, אבל אנחנו רוצים גם את המניעה. תודה רבה. סליחה על ההתפרצות.

תודה.

ברשותך, אני רוצה לדבר על נשים חרדיות.

סליחה, את אפילו לא נרשמת.

נכון.

למה אתן עושות את זה לקראת הסוף? עכשיו אני אשתיק את הקול החרדי היחידי שהיה בדיון. חס וחלילה שאני אעשה את זה. בבקשה. אבל שתי דקות.

אני מארגון "באשר תלכי". אני גם חוקרת עצמאית של אלימות כלפי נשים בחברה החרדית באוניברסיטה העברית.

יש לך שתי דקות. תחליטי מה את אומרת בהן.

במשך כל הוועדה אני יושבת פה ורואה את כל חברי הכנסת הערבים ללא יוצא מן הכלל, וחברי כנסת חרדים אין פה. שאלה.

שולי מועלם.

היא לא חרדית. אפילו אני יודעת שהיא לא חרדית.

השנה נרצחו שתי נשים חרדיות – מה שעד היום לא היה. נשים חרדיות עד היום לא נרצחו.

למה את חושבת ככה? נרצחו נשים - - - מה שקורה שם, קורה כאן. את יודעת את זה יותר טוב מכולם.

אני מבקשת. מה אתן נכנסות לדברים שלה?

אני לא רוצה לומר משהו נגד - -

מה שהיא אמרה נכון. בתחילת דרכי בוועדה הזאת אמרתי שדבר אחד מאוד מעניין שאני מקווה שימשיך ככה, שלא היו מקרי רצח של נשים חרדיות בעבר. והשנה היו שניים.

אני חס ושלום לא רוצה להשמיץ את הציבור החרדי, אני חלק ממנו. אני אוהבת את הציבור החרדי. אבל אני רוצה לשים על השולחן – בציבור החרדי קיימת תופעה של אלימות אולי בצורה קצת שונה, אבל היא קיימת בסדר גודל כמו בכל שאר האוכלוסיות. אני רוצה לבקש בהמלצות שאתם נותנים שיהיה דגש גם על אלימות כלפי נשים חרדיות, בפרט לשים דגש על - -

על קשר השתיקה?

- - על המאפיינים בחברה החרדית שיש הסתרה, יש הכחשה, יש בושה.

זה קיים בכל מקום.

אני מאוד מבקשת שזה יהיה חלק מההמלצות.

הסבו את תשומת לבי שעו"ד צילית יעקובסון ביקשה רשות דיבור. אני מאוד מבקשת לדבר בקיצור.

ממש דקה. בדיוק בערב פסח התקיימה ישיבת חירום. אני זוכרת שישבתי כאן באותו מקום, ואמרנו שברור לנו שהאישה הבאה כבר מסתובבת. תוך פחות מחודשיים יש כבר חמש השבוע. זה לא נתפס. אנחנו הערנו, ולא תיארנו לעצמנו. יש הידרדרות. ערב פסח ישבנו פה ואמרנו כאן שלמספר הבא ברשימה יש שם, היא מסתובבת. לכן אפשר לדבר על תקציבים, וכולנו בוודאי מחזקות את הרשות שצריכה לאגד את כל הכוחות ואת כל המידע שקיים. אנחנו נמשיך לבוא ולזעוק את הזעקה של אותן נשים. אלה שמגיעות צריכות תעצומות נפש בל יתוארו כדי להתלונן ולהגיע למקלטים. יום-יום אנחנו רואות את הנשים במקלטים. אבל זעקתן של כל אלה שפוחדות להתלונן, ונמצאות בקהילה ולא מגיעות למקלטים – אנחנו נמשיך לבוא, ונמשיך לזעוק את הזעקה שלהן.

יהודים, ערבים, דתיים, חילונים, פריפריה, מרכז – הכול. אני גם מדברת ממקום של מקלטים לנשים דתיות וחרדיות באופן ספציפי - - - אבל בהחלט אלימות היא אלימות. בין דם לדם אין שום הבדל. אני כן חושבת שכשמדברים על תכניות צריך לשים את הדגש על המאפיינים הייחודיים גם כפרויקטים ייחודיים בתוך הקהילה מתוך הבנה והיכרות של הקהילה ושל המורכבות והרגישות של כל קהילה וקהילה. למקום הזה אני מכוונת. תודה.

תודה. נאמר פה: "שמעתי את זה כמה פעמים אז בשביל מה אנחנו באות אם אנחנו לא יוצאות עכשיו עם פתרון"? אני אומרת לכם, אף פעם שום ועדה לא תוכל לצאת עם הפתרון. אנחנו מגיעות קודם כול כדי להביע את מחאתנו ולהשמיע את קולנו, ולהפעיל לחצים על מקבלי ההחלטות. אנחנו מגיעות, ואנחנו לא נרפה. אני קיימתי דיון חירום ערב פסח, ואני אקיים עוד עשרה דיוני חירום, ואני אמשיך ללחוץ כדי שייקחו על עצמם את האחריות, ויגיעו וייתנו דין וחשבון. אני לא רוצה שהשרים יגיעו כדי להתהדר בזה שהם הגיעו. הם מחויבים להגיע כדי לדווח. יושבים פה אנשי מקצוע שהגיעו מהמשרדים. עם כל הכבוד, זה לא אישי, הפעם אני לא במקרה לא נותנת כל כך לאנשי המקצוע לדבר. כי הפעם זה מחויב ממי שמקבל את ההחלטות, ומי ששם את זה בסדר העדיפויות של כל משרד, ומי שמקצה את התקציבים להגיע לפה ולדווח; ולא לאנשי המקצוע שהרבה פעמים לוקחים מהידיים שלהם את הכלים כדי לבצע את העבודה שלהם בכך שלא נותנים להם תקציבים, בכך שלא מאיישים מספיק כוח אדם שיעבוד במקומות – בהרבה דברים. הפעם השרים היו צריכים להתייצב פה. כן, אם היה אכפת אני הייתי מצפה – אולי אני חולמת – שראש הממשלה יכנס דיון חירום. נרצחו 16 נשים תוך שישה חודשים. כן, זה היה מוטל עליו. אם הוא לא הבין שהיה צריך לעשות את זה אולי, גם השרות, אפרופו נשים בעמדת קבלת החלטות. כל אישה היא רק בהיותה אישה או בעמדות שלה או במה שהיא מובילה? הייתי גם כן מצפה שהן ידרשו את זה. אם לא אז השרים. לא הייתי צריכה לצאת לעיתונים לבקש הקדמה של ישיבה של ועדת השרים שהייתה אמורה להתקיים כבר לפני שישה חודשים. יש אווירה, ויש נסיגה בשיח סביב אלימות נגד נשים. כל המתקפות להוציא אותנו כרשעיות שמתנכלות לגברים כאילו אנחנו משתמשות בחוק למניעת אלימות כדי לדווח דיווחי שווא – הגיע הזמן לעצור את זה. כל מי שמחזק את השיח הזה שיבין שהוא מכין את הקרקע לרצח הבא. כל מי שמוכן לתמוך בשיח הזה ומשמיע את הקול הזה מכין את הקרקע לרצח הבא.

כן, אי אפשר לסמוך יותר מדי על התכנית כי עד עכשיו אנחנו לא יודעות איזה תקציב קיים. אנחנו התנפלנו על משרד הרווחה שהקצה 7 מיליון, ובצדק. אבל הוא המשרד היחיד שאנחנו יודעים כמה הוא הקצה. זה המשרד היחידי שנקב סכום ברור. לא שהוא מספק אותנו, ואני לא חושבת שהוא מספק את אנשי המקצוע. אני מכירה אתכם, ואני יודעת שזה לא מספק אתכם. אבל לפחות הם דאגו שיהיה איזשהו תקציב.

הוועדה תבקש קודם כול דיווח מלא, מה מתוכנן בלו"ז, ומה מוקצה מהתקציבים, ותפנה לשר האוצר לבקש שיקצו לפחות עכשיו את התקציב של 50 מיליון, ולא יתחיל עכשיו המשא ומתן עם משרד האוצר.

אנחנו גם נבקש שכל שישה חודשים יהיה דיווח ומעקב שיגיעו מוועדת המנכ"לים שאמונה על היישום; שיגיע המנכ"ל של משרד הרווחה שאני מבינה שהוא עומד בראש ועדת המנכ"לים, וידווח לוועדה לקידום מעמד האישה על יישום התכנית.

כמובן, כל הנושאים שעלו על תפקוד המשטרה – ונכון, יש לנו הרבה ביקורת על תפקוד המשטרה, ואנחנו חושבות שזהו עניין מבני שצריך לשנות, אבל צריך לזכור שגם על המשרדים האחרים מוטלת האחריות. גם ללשכות הרווחה הנשים מגיעות ומתלוננות ולא תמיד מקבלות מענה; וגם חסרים הרבה שירותים שהיו יכולים להציל נפשות. בעיקר משרד החינוך – אתם מדברים על חינוך מבוגרים, ואני מדברת על חינוך לדורות הבאים. אנחנו מדברות על שינוי חברתי אמתי של המצב הקיים. שינוי חברתי אמתי בלתי אפשרי כאשר תכנית לשוויון מגדרי ולתמיכה בנערות במצוקה במגזר היהודי הופכת לתכנית הכנה לחיי נישואין במגזר הערבי. זה לא מתקבל על הדעת. משרד החינוך חייב להתעשת, ושר החינוך חייב להתעשת ולהתחיל לטפל בנושא הזה.

אני מברכת את כל אלה שיצאו למחות במוצאי שבת. אני קוראת לכן לא להרפות. אנחנו פה הנשים, והנשים בעלות המקצוע ונשים באופן כללי יהיו יותר חזקות. כל מי שרוצה לשנות את המציאות הזאת – יהיה יותר חזק כאשר יש מחאה ציבורית. אנחנו נוכל להוביל צעדים יותר משמעותיים כאשר הציבור יוצא, מוחה ומשמיע את קולו. אפרופו שינוי חברתי – זה מה שמביא את השינוי החברתי האמתי; לא הקורסים ולא הסדנאות. מה שמביא לשינוי תודעתי אמתי זה כאשר אנחנו נאבקות על זכותנו וגם לחסום כבישים כשצריך. אני מודה לכולכן ומבטיחה לכן שהנושא הזה ימשיך להיות על סדר יומה לפחות של הוועדה הזאת. תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:00.