הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 438

מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה

יום ראשון, ח' בתמוז התשע"ז (02 ביולי 2017), שעה 9:00

סיור לשלוה - מעון יום לאנשים עם מוגבלויות בנושא הנגשה במרחב הציבורי

חברי הוועדה: דוד אמסלם – היו"ר

זאב בנימין בגין – מ"מ היו"ר

עבדאללה אבו מערוף

אברהם נגוסה

חיים יפרח - סגן ממונה מחוז ירושלים, משרד הפנים

טלי אלון - מפקחת ארצית, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

אורנה יוגב - מנהלת אגף השיקום - מ.מ, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

ורוניקה מילר - מנהלת תחום פיתוח בכירה, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

שמואל חיימוביץ' - אדריכל ומתכנן ערים, ממונה נגישות ארצי, נציבות שיוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, משרד המשפטים

אריאלה פקלר - מרכזת ענף נגישות, משרד החינוך

נאוה ריינר - אגף לחינוך מיוחד, משרד החינוך

יוסי אוחנה - עורך דין, מרכז השלטון המקומי

רות חטבי - מנהלת מחלקת נגישות, עיריית ירושלים

הרב קלמן סמואלס - שלוה - מעון יום לאנשים עם מוגבלות

תמר לובלסקי - מורשה נגישות מתנ"ס ושירות, שלוה - מעון יום לאנשים עם מוגבלות

אביה כהן קושר - שלוה - מעון יום לאנשים עם מוגבלות

ליאת רהט - שלוה - מעון יום לאנשים עם מוגבלות

מיכל אברהמוב - מנהלת תכנית אני ואימי, שלוה - מעון יום לאנשים עם מוגבלות

רנדי אפשטיין - אדריכל שלוה - מעון יום לאנשים עם מוגבלות

איתן עמרם - עורך דין, יו"ר הוועדה לקידום אנשים עם מוגבלות, לשכת עורכי דין

טליה דוד - עורכת דין, חברה בוועדה לקידום אנשים עם מוגבלות, לשכת עורכי הדין

משה בר - יו"ר עמותת תנו יד לחירש ונכים למען נכים

דן קדרון - יד לחירש, נכים למען נכים

מנחם הרשקוביץ - מוזמן/ת

תומר רוזנר

לאה קריכלי

ר.כ. חבר תרגומים

סיור לשלוה - מעון יום לאנשים עם מוגבלויות בנושא הנגשה במרחב הציבורי

(בסיור)

ומה שהוא אומר לי אני בדרך כלל עושה מיד. אנחנו שמחים שאתם פה ואנחנו מברכים שלקחתם את הזמן לראות ולדון בנושאים כל כך חשובים. אני התבקשתי לתת שתי דקות של הקדמה איפה אתם. המקום הזה התחיל – שלווה, שחרור למשפחה לילד המוגבל – זה גם לא פוליטיקלי קורקט וכבר לא אומרים את ראשי התיבות היום, שלווה, תחושת שלווה. זו אגודה שאני ואשתי מלכי הקמנו לפני 27 שנה עם ארבעה ילדים עם פיגור מהר נוף.

הסיבה שהקמנו את שלווה – הילד השני שלנו, שהוא היום ילד בן 40, ניזוק מחיסון משולש משנת 1967 ונהיה עיוור, חרש ומאד היפר אקטיבי. החיים הצעירים שלנו כמובן התהפכו. התמודדנו קשה ובמשך שנים אנשים עם כוונות טובות אמרו לאשתי להוציא אותו מהבית. היא אמרה שלעולם היא לא תוציא אותו מהבית. בכתה בלילות ויום אחד אמרה – בעת שבר – ריבונו של עולם, אני מבטיחה לך שאם אי פעם תעזור ליוסי שלי, אני אקדיש את חיי לאימהות אחרות.

כמה שנים אחר כך בבית ספר לחרשים פה בירושלים, אישה חרשת, מורה, סימנה בכף ידו על שולחן חמישה סימנים לאותיות ש', ו', ל', ח', נ'. עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. באיזה שהוא רגע הוא האיר פנים והיא תפסה שהוא תפס תקשורת. היא התרגשה ולימדה אותו 22 אותיות. מישהי אחרת, קלינאית תקשורת שכן דיברה, נכנסה לפה שלו במשך שנתיים ולימדה אותו לדבר עברית. הנשיא אז חיים הרצוג ביקר אצלו. אילנה דיין עשתה קטע, הלר קלר של ישראל. ולפני הפרסומת, מיד עם פריצת הדרך, מלכי הושיבה אותי ואמרה – הבטחתי משהו, הגיע זמן התשלום.

לקח לי כמה שנים למצוא מישהו שיעזור בכלל עם מימון כלשהו ובשנת 1990 התחלנו. אני תמיד אומר שאנחנו מעל ומעבר לכוחותינו, ואותו זמן אני עבדתי במחשבים וזה מעל ומעבר לכוחותינו, בזמן ההוא עם שישה ילדים, עם דירה אחת שכורה, עם ילדים משלנו כמובן גם, שהיו צריכים עזרה. לקדוש ברוך הוא יש כנראה חוש הומור, כי המקום גדל וצמח בצורה לא הגיונית ובנינו מרכז בהר נוף, שחשבנו שהוא גדול – 1,800 מטר וטיפלנו בכ-500 ילדים. לפני עשור המדינה נתנה לנו 28 דונם במרכז העיר פה והיו הרבה בעיות, עיכובים משפטיים, שכנים שלא רצו אותנו פה אבל התגברנו במשך השנים בעזרת אנשים טובים כמו דודי. ב-1 בספטמבר פתחנו את המרכז, 21,000 מ"ר על 11 קומות. הכל עם נגישות מלאה. אנחנו ניתן לכם לראות את זה ואחר כך תראו איזה סרטן קטנצ'יק, שיסביר לכם את זה לפני הדיון.

אביה, בבקשה.

בוקר טוב. שוב פעם ברוכים הבאים לשלווה. שמי אביה ואני מנהלת קשרי קהילה כאן. אני עובדת בשלוה כבר חמש שנים. את המרכז הזה פתחנו בספטמבר האחרון ואני יכולה להגיד לכם ככה מהניסיון האישי שלי, שאין יום שעובר ואנחנו – צוות העובדים ואני בפרט – לא מקבלים איזו שהיא השראה חדשה. איזה וואו חדש ככה בלב ואני מקווה שאני אצליח להעביר לכם את זה עכשיו בסיור.

אנחנו נעבור על פני הקומות ואני אספר לכם על כל תכנית ותכנית. אם יש לכם שאלות בכל שלב, אתם בהחלט יכולים לשאול אותי. בואו נתחיל. אנחנו יורדים לקומה מינוס אחת ואני אספר לכם.

הנושא היום זה נושא הנגשת המקום - - -

נכון.

יש פה את רנדי אפשטיין, שהוא למעשה האדריכל של הפרויקט. אז רנדי יאמר שתי מילים ואז נוכל להתחיל.

אין לי קול גדול. תודה. שמי רנדי אפשטיין, אדריכל – קוקר-קוקר אפשטיין אדריכלים. משרד מאד מנוסה. אני מאד מנוסה. הבניין הזה הוא ללא ספק האתגר הקשה ביותר שהיה לי, היה למשרד שלנו בכל ההיסטוריה של המשרד. הבניין הוא אתגר כי הוא עולם שלם. הוא לא פרוגראמה כזאת, או פרוגראמה כזאת לבניין משרדים. יש - - - לא בניין מגורים. יש גם אזור שינה ויש גם חדר אוכל. זה לא בניין ספורט. הבניין הזה הוא עולם שלם לילדים האלה ואני חושב שיחד עם שלוה, אני מבין מעט - ואני אומר את זה ברצינות – נכנסתי ולא הבנתי כלום. יצאתי ואני מבין יותר, אבל ביחס למה שהאנשים האלה יודעים, אני מבין מעט וביחד איתם אני חושב שהצלחנו לתכנן בניין שממלא את התפקיד שלו, אני חושב, על הצד הטוב. הייתי אומר יותר מזה, אבל בוא נגיד לצד הטוב.

אז אני כאן גם לשאלות וגם לכל מה שאתם רוצים.

אנחנו נמצאים באזור אחד בעצם מתוך מרכז ספורט רב תכליתי, שתיכף אנחנו נראה את כל מה שיש בו. אני דווקא אוהבת לעצור ולהתחיל במקום הזה, כי מאחורי כל מה שקורה פה יש נשמה. יש אנשים שעוזרים. יש לנו תומכים. יש לנו שותפים וזה משהו שעשינו בשיתוף עם המון המון אנשים.

אחד מהם – ככה חשוב לי לספר – זה אורי ששון שכולכם מכירים. יצא לי לפגוש בן אדם עם לב ממש ממש גדול שמחובר לשלוה בצורה יוצאת דופן. הוא תרם את החליפה איתה הוא זכה בריו במדליה ותורמת, חברה מאד מאד טובה, קנתה אותה בסכום כסף מאד מאד מכובד ואיתו אנחנו מקימים בימים אלה בית ספר לג'ודו לילדים עם צרכים מיוחדים, שזו בשורה מאד מאד משמחת עבורנו ובכלל עבור אורי, שזה היה החזון שלו. המטרה בעתיד היא לפתוח את בית הספר לקהילה הרחבה, להכניס אותם לפה ולעשות שילוב. כי כל מה שתראו פה בבניין מדבר שילוב. שילוב זה עצם העניין.

אם אנחנו רוצים להצליח אנחנו צריכים להכניס את הקהילה פנימה. להראות להם מה אפשר לעשות. איך אפשר לעשות וביחד לצמוח למעלה וזה משהו שהוא כבר עובד נהדר. אנחנו שוב נראה את הכל, אז זה ככה מאד מאד משמח שזה נפתח בימים אלה.

חבל שאין לי פה כדור, אולי היינו עושים קצת משחק. אולי יש כדור, אין לדעת.. זה מגרש כדורסל תקני, למעט רק השוליים שלו. יש לנו שתי קבוצות כדורסל של ילדים עם צרכים מיוחדים, שמתאמנים עם מאמן מקצועי מהפועל ירושלים. הפועל ירושלים בכדורסל - - -

את יכולה לאפיין את הצרכים המיוחדים של הילדים?

כן, בטח, בוודאי. אני רק אסיים את המשפט ואני אעשה את האפיון. הפועל ירושלים מאמצת אותנו זה כבר 12 שנה, אם זה במאמן המקצועי שהיא מביאה אלינו, אם בזה שאנחנו מקבלים כרטיסים לכל משחק והילדים מגיעים כאוהדים מן השורה; ואם זה שאחת לשנה מתקיים משחק הוקרה לילדי שלוה והילדים עולים עם השחקנים לפרקט והכל צבוע שלוה וכולם מכירים את שלוה וזה ככה מאד מאד מחמם את הלב.

אז הן מתאמנות פה ויש פה משחקים שקורים פה והג'ודו יקרה פה, ועוד הפעם, גם הקהילה הרחבה ועוד הפעם השילוב. המקום הזה נועד גם שאנשים יכולים להשכיר את המקום הזה לשחק, להתאמן פה, לעשות פה את כל הדברים ובעצם ככה אנחנו מכניסים את הקהילה. בקיץ הקרוב הולך להיות פה מחנה כדורסל לילדים רגילים לחלוטין, תושבי ירושלים שיגיעו לעשות פה את מחנה הקיץ שלהם בכדורסל וכולם יצאו נשכרים מהעניין, כי הם יעשו גם משחק עם החברה שלנו ויראו לאן הם הגיעו; ואני חושבת שאנחנו יוצרים פה איזה שהוא עתיד טוב יותר בצעדים קטנים.

שלוה מטפלת בילדים עם צרכים מיוחדים מגיל לידה ועד גיל 21 בשלב הזה. יש לנו עוד תכניות עתידיות. יש לנו תסמונות דאון, יש לנו פיגורים על הספקטרום. אנחנו לא מטפלים כרגע במצב סיעודי עד הסוף, זה לא המקום שלנו, כי זאת גם לא פנימייה. זה לא מוסד. זה משהו שהוא הרבה מעבר לזה ואני אראה לך את זה עכשיו. תפקוד בינוני גבוה, יש גם נמוך, עוד הפעם, זה רק לא הסיעודי בשלב הזה ואתה תראה אותם גם. אנחנו תיכף נפגוש ילדים.

יש למישהו שאלות, משהו שהוא רוצה לדעת? אנחנו נלך לבריכות. יש לנו במרכז הספורט גם עוד שתי בריכות שמטפלות בילדים ואני רוצה להראות לכם אותן.

מהבוקר ועד הערב פרטניים וקבוצתיים. אלה ילדי המעון? ילדי הגן כרגע מטופלים בבריכה. התכניות השונות שמקבלות את הדבר הזה מספרות על חיבור עם הילדים. יש לנו בתכנית אני ואימי, שנדבר אליה כשנגיע אליה, שהאמהות נכנסות לבריכה עם הילדים והם מספרים שזה החיבור, זה הרגש, זו ההבנה וזו הקבלה. הבריכה הזאת עובדת מבוקר עד ליל וזה פשוט פותח את הלב. אתה קופץ? שלום ארבע ו-.

חברים ברשותכם, לי קוראים מנחם למי שעוד לא יודע, זה דבר שכדאי לדעת. אנחנו נמצאים פה בבריכה, אבל דבר חשוב שעוד לא אמרו – שלוה קיבלה את הקצאת הקרקע בשנת 2005 מעיריית ירושלים. אנחנו במשך כשבע שנים היינו בבתי משפט במאבק גדול מול השכונה, מול השכנים, שלא היו מעוניינים באנשים בעלי צרכים מיוחדים לידם, עד כדי כך שפסק הדין המנחה ניתן בפרויקט הזה שנקרא נימבי. בית המשפט אמר להם אתם, מה שנקרא באנגלית – Not In My Back Yard. כלומר כולם מספרים כמה הם רוצים את בעלי המוגבלויות לידם, אבל לא אצלנו, במקום אחר.

כמו שאמרנו, הפרויקט פה הוא פרויקט גדול עם הפארקים. אנחנו כבר נעלה לקומה 7, שדודי שיושב פה ומצטנע, מכירים אותו כיושב ראש ועדת הפנים של הכנסת, אבל בתפקידו הקודם הוא היה מנהל אגף שפ"ע בעירייה. יום אחד ישבנו, לפני הרבה שנים כבר, והוא אומר תקשיב, יש פה שטחים גדולים. לאנשים בעלי צרכים מיוחדים בעיר ירושלים אין מקום. אין פארק. אם ילד על כיסא גלגלים רוצה לבוא לפארק, הוא לא יכול. בואו תרימו את הפרויקט. ובאמת ביחד ובשותפות אדירה הוקמו פה הפארקים, שנראה שיכול לבוא ילד על כיסא גלגלים ולהשתמש במתקנים כאחד האדם. זה באמת רנדי וגם תמר, שהיא יועצת הנגישות שלנו והיא גם פה, שזה היה באמת פרויקט לא פשוט.

הרציונל של שלווה כמו שאמרו, זה גם שילוב, אבל גם כשאדם מגיע יש לו פה את כל הפסיליטיס. אתם יכולים לראות פה בריכה, שהיא גם הייתה אתגר תכנוני גדול. הכניסה הייתה אמורה להיות מרחוב שחראי, כי חלק מהפשרה בפסק הדין היה שהכניסה מגיעה מלמטה והיו צריכים להפוך את כל הבניין עם מפתחים. אפשר לראות, מעלינו יש את האודיטוריום. מי שיתקדם טיפה יראה את הניצול פה של השטח, שגם מגיע פה מכיוון הכניסה, עם אור יום - - -. אנחנו בבריכה מחוממת, לא מרגישים פה את החום. הבריכה היא 30 מעלות או 31 מעלות וזה יום חם בחוץ ובכל זאת זה נבנה ככה שלא יראו. פתוח לקהל. מונגש.

בואו נתקדם. אני מציע שנעלה עכשיו לקומה למעלה ונראה את ההמשך.

קומה 7. אנחנו נמצאים פה בגג, בקומה האחרונה. אנחנו תיכף נדבר על התכנית החינוכית שמתנהלת כאן, אבל מה שבעצם היה חשוב לנו להראות ואני אשמח שתמר, יועצת הנגישות, תדבר על זה, זה על הפארק הנגיש שמנחם סיפר. בואו נתקרב ונראה אותו. בעצם מה שבנינו פה פתוח לרווחת התושבים, לרווחת השכנים שלנו, כדי שישחקו ביחד.

תמר, תספרי קצת על המקום.

הדבר הכי חשוב שאני רואה פה בתוך הנושא הזה, קודם כל אתם רואים משהו שהוא מאד ייעודי לאנשים, לילדים עם מוגבלויות, אבל בעצם היום כמעט כל מה שאתם רואים פה, אנחנו מיישמים בכל המקומות הציבוריים החדשים, כדי שזה לא יהיה מקום ייחודי, אלא שילוב. וזה בעצם מה שאני רואה כדבר הכי חשוב בכל השיתוף הזה.

הפארק הוא חלק מהבניין, אבל הוא גם לא חלק מהבניין. יש לו כניסות נפרדות מכל מיני מקומות. הטופוגרפיה פה מאד מאד מאד קשה, כמו שאתם יכולים לראות. המון מדרגות, אבל יש פה גם כניסות נפרדות, שונות, בשיפועים שונים. אנחנו לא מדברים רק על אנשים בכיסאות גלגלים כשאנחנו מדברים כמובן על אנשים עם מוגבלויות. בניידות יש טווח עצום, אם זה כיסאות גלגלים ואם זה רולטורים ואם זה קביים ואם זה גוררי רגליים ואם קשיים של מרחקים. יש המון המון המון טווח. אותו דבר כמובן בנושא של ראייה, של שמיעה ובכל התחומים האחרים.

כמו שאתם יכולים לראות ואולי גם נרד, אני לא יודעת, הפארק הוא מאד צבעוני, מאד מזמין, מאד נגיש, כולל המתקנים שבו, כולל נושא של בטיחות. אם זה מאחזים ואם זה ספסלי ישיבה, שחלקם עם ידיות, חלקם בלי ידיות, בגובה מסוים, בטוחים. הנושא של מתקני שתייה ובאמת בכל התחומים, בכל הרמות וגם בפארק עצמו יש מפלסים, אבל כולו נגיש מכל הכיוונים. מה שאנחנו רואים זה באמת הנושא של השילוב, שיבואו לכאן גם ילדים רגילים, סליחה. כולם רגילים בעינינו, אבל בלי מוגבלויות ועם מוגבלויות מכל הסוגים, עם ההורים שלהם, שיכולים להתלוות אליהם ולהיות איתם ולראות.

באמת המקום הזה שהוא ייחודי, אני חושבת שבסך הכל כשנכנסים לכאן לא רואים את הנגישות וזה היופי של המקום. הוא נגיש, אבל הוא לא נראה כמו מקום סיעודי וזה היופי שלו וזה הייחוד שלו, וזה המקום של השילוב, שכך ייראו מקומות רגילים, ציבוריים, שכל אחד יוכל להשתמש בהם, להיות משולב בהם ולהיות חלק מהם.

רק עוד דבר אחד, אם אנחנו פה, ואת זה אני רוצה לומר לכל הוועדה, שאתם לפחות מייצגים אותה, בראשות יושב ראש הוועדה, שחלם לפני 15 שנה שאפשר, למרות שכל אנשי המקצוע אמרו בהתחלה שאי אפשר. אני חייב להגיד לכם. לא אמרתי. כל דבר שרצינו אמרו אי אפשר, אבל זו ההוכחה הבנויה, הפועלת והקיימת, שאם באמת רוצים – זה קיים.

ואני גם מזמינה את כולם לבוא לפה עם הילדים, נכדים ואחיינים, כי זה פשוט קרנבל.

ואני לא יודעת אם ראיתם איפה היו שלוה קודם, על העבודה הסיזיפית והשליחות שהם עושים, כשהם היו בבית עם מלא קומות ומדרגות, ממש בקוטג' פרטי והם ממשיכים לעשות את העבודה הנפלאה, רק הם בתנאים יותר טובים שמגיעים להם. הרוויחו את זה ביושר.

אנחנו נמצאים בקומת הגנים, שזה בעצם מגיל 3 עד 6, כהכנה למערכת החינוך. אני ממשיכה ואני אשמח אם תצטרפו. אנחנו נמצאים בקומת הגנים, שזה עצם מגילאים 3 עד 6. הכנה למערכת החינוך המיוחדת בירושלים. חשוב לי לספר ששלוה מטפלת בילדים מהיום שהם נולדים עד גיל 21 בשלב הזה. כל מי שנכנס בשערי שלוה לא משלם כסף. הכל פה ניתן חינם ומלבד המעטפת שאנחנו נותנים לילדים, אנחנו נותנים מעטפת רחבה מאד למשפחות.

מלכי מאמינה שילד צריך לגדול בחיק המשפחה שלו - - -

מלכי היא המייסדת.

נכון, בדיוק, מלכי היא המייסדת. היא החזון. היא הלב. היא הנשמה. היא נמצאת בכל פרט ופרט פה. היא האמא.

בספר בראשית יש עליה משפט, אם כל חי.

ממש ככה. ממש ככה. והיא מאמינה שילד צריך לגדול בחיק המשפחה שלו ולכן אנחנו פה לתת את הכלים למשפחה, לגדל ילד עם צרכים מיוחדים תחת המסגרת המשפחתית, אבל לתת להם את מה שהם צריכים, כי כדי לנהל אורח חיים תקין – ואנחנו נראה את זה בין הקומות ואנחנו עוד נרחיב ונדבר על זה. נמצאת כאן ליאת, שהיא מנהלת כל התכניות החינוכיות בשלוה. היא תספר על כל תכנית הגנים והמעונות אחר כך וכל מה שיש פה.

רק במילה. תמר סיפרה את האידיאל שמאחורי פארק השילוב ואני רוצה להגיד שאנחנו חווים את זה ביום יום בצורה מדהימה. מעבר לזה שיש כאן באמת מפגש בין ילדי השכונה וילדי העיר לבין הילדים שמגיעים משלווה, העצמה הזאת, שילד גם עם כסא גלגלים, יכול לעלות על הקרוסלה והוא בעצמו להוביל את הילדים ולסובב, התחושה הזאת זו תחושה שלדעתי באמת אין לה אח ורע, וזה מה שאנחנו אומרים. זה צריך להיות ביום יום. זה שוויון זכויות לכל אחד באשר הוא.

אז ככה במילה על הגנים שלנו. באמת יש כאן מגיל 3 עד גיל 6, כפי שאביה אמרה. גם כאן עשינו איזו שהיא פריצת דרך בנושא של השילוב. ב-1 בספטמבר הקמנו – עוד עבדנו על זה קודם – אבל ב-1 בספטמבר נפתח כאן גן עירייה בקומה 5. הוא חלק ממערך הגנים שלנו.

גן עירייה רגיל.

רגיל. ילדים מתוקים מרחבי ירושלים. זה גן ברישום על אזורי. יש כאן כ-30 ילדים. זה גן צומח. שנה הבאה יהיו שני גנים. לגן הזה בעצם בנינו תכנית שלמה של שילוב חברתי, קבוצתי, וכל הילדים שלנו כאן, כ-45 ילדים שנמצאים בחמש כיתות - שנה הבאה זה הולך לגדול, יהיו שש כיתות – בעצם משתלבים עם גן העירייה שלנו. מה שקורה כאן זה שילוב ישר והפוך, אבל אנחנו כבר לא זוכרים את זה. כי בעצם אנחנו רואים שהילדים מגיעים לכאן יום יום והם חברים והבנפיט הנוסף שקורה, הרווח המשני, שזה הדבר המהותי, זה שבעצם ההורים של הילדים גם מרגישים חלק בלתי נפרד מהחברה.

זה אחד הדברים שאנחנו רואים במשובים שנה אחרי שנה, שאחד הדברים הכי חשובים להורים, לא עניין של שילוב קוגניטיבי, לא שהילד יהיו לו הישגים כמו לילד אחר, אלא הנושא החברתי, הנושא של להיות חלק מ-.

שילוב חברתי.

וזה הדבר שקורה כאן ביום יום בצורה מדהימה, באירועים חברתיים, בזמן חצר, בזמן אוכל. ביום יום, במפגשים במסדרונות. זה פשוט מדהים ונפלא. אז אתם עוד תפגשו בזה במהלך היום.

אני רוצה להגיד עוד משפט אחד, שזה משהו שאני תמיד חווה אותו כשאני מעבירה סיורים, שאני מבינה שאתם אתה משקיע במשהו מלמטה בצורה נכונה, הוא פורח ללמעלה בצורה מאד מאד טובה וחיובית. אני רשמתי את הבן שלי שנה הבאה לגן עירייה שליאת דיברה עליו, מתוך מה שראיתי כל השנה הזאת ואני מזמינה את כולם באמת לראות את הדבר הזה שנקרא שילוב. זה חינוך נכון. זה עתיד טוב יותר. זה ילדים שיגדלו ויסירו את התוויות. הרי ילדים לא מזהים את המוגבלות כמו שמבוגרים מזהים אותה. הם רק רוצים לשחק. זה כל מה שמעניין אותם. העולם התמים שלהם, שצומח ביחד עם ילדים עם צרכים מיוחדים, בעצם כל ההבדלים מטשטשים.

אתם יכולים להסתכל ככה על הכיתות.

רק שנייה קודם, אני רוצה לציין כמה דברים. אמרנו הנגשה. שימו לב כדבר שהולך לאורך כל הבניין. מסדרונות מאד רחבים עם דלת מהנקודה. יש בבניין כמה וכמה קילומטרים של ציורי קיר. כל מה שאתם רואים זה ציור ביד, כדי לתת את התחושה. אז בצד שמאל אתם רואים, זה תמיד יהיה צבעוני. בצד ימין תמיד איור להנגשת העין.

מה יהיה?

איור, לא עם צבע, אלא רק איור. עוד דבר שהדבר נבנה כחלק מבניין ירוק, הוא נבנה על פי קריטריונים לתת את התחושה הביתית וגם זה מכניס אוויר טוב לכל מקום. אין פה מסדרון ארוך שהוא עם דלתות. זה לא מוסד. ניסינו לתת את המקסימום. זה היה האתגר הגדול של רנדי, שהוא לא עושה מוסד, הוא עושה בית.

ו - - - של בתים ביחד - - - משהו יותר גדול, ואני חושב שזה - - -

אוקיי, אביה, אחרייך.

כן, עוד משהו שרציתי להגיד וליאת העירה את תשומת ליבי, יש פה דגש על בטיחות בצורה שחבל על הזמן. הכל פה עם כרטיסים. אף בן אדם אף ילד בעיקר לא יכול להיכנס למעליות או לעבור בדלתות בלי להעביר כרטיס, ככה שאנחנו באמת באמת דואגים לבטיחות של הילדים וגם בעצם מצד שני לא נותנים לזרים סתם ככה להסתובב בבניין. מאד מאד חשוב לנו הדבר הזה, אפילו בדלתות האלה שהן נסגרות מהצד השני. אתם רוצים לראות את הדלתות?

אנחנו יורדים קומה אחת. מי שיכול ברגל ואם לא נרד במעלית.

תכניסי אותנו לכיתות. רק נחכה לכולם. שלום. אנחנו נמצאים בקומה של מעונות יום שיקומיים. גיל שנה וחצי עד שלוש. יש פה 9 כיתות, נכון ליאת? סליחה, חמש כיתות למעלה, אני מתבלבלת. יש תשעה ילדים פחות או יותר בכל כיתה, בגלל זה טעיתי. יש שלושה אנשי צוות. גם פה מאד רחב, מאד מואר, יש משחקיה לילדים שעושים אותה גם בשילוב עם ילדים בהתפתחות רגילה וגם כאן פתחנו מעון שילוב. מעון לילדים בהתפתחות רגילה, גם מגיל שנה וחצי עד שלוש שאת הפעילויות שלהם הם עושים ביחד.

אז הגידול הטבעי הוא שהם יעברו לגן העירייה לאחר מכן ויישארו פה וילכו למערכת החינוך הרגילה, ויידעו כבר להיות שגרירים של הדבר הזה, שנקרא שילוב. בקומה הזאת יש גם חדר אוכל מונגש לילדים קטנים, שאנחנו עכשיו נלך לראות אותו. זה פשוט מקסים. זה פשוט נהדר. מתייחסים פה לכל ילד וילד לפי הצרכים שלו, לפי מה שהוא צריך והקומה הזאת שוקקת חיים.

ליאת, נתחיל בחדר האוכל? בואו נראה את חדר האוכל, נראה את הילדים, נפגוש אותם גם ונמשיך.

אוכל של הילדים הקטנים שגם תוכנן פה להיכנס לתוך העולם של הילדים. תסתכלו על כל דבר. הכיסאות עליהם רשומים השם. לכל ילד את הכיסא שלו, כי הוא מותאם לפיזיות שלו ומה שהוא צריך בתמיכה בגב, בהרמה לרגליים וזה משהו שהוא נהדר. גם פה אוכלים הילדים ביחד, עם צרכים מיוחדים וללא צרכים מיוחדים. בעצם הם נפגשים בכל עולם וזה משהו שהוא מאד מאד חשוב. יש להם פה מטבח משלהם. ליאת, יש עוד משהו להגיד?

היא לקחה את כל הבניין, את כל מה שאתם רואים בכיתות, במשך שמונה חודשים כמעט ישבה, זה לא מחשב, זה לא טפט. זו עבודת יד עם המון המון לב ונשמה.

אני אתחיל ותיכף תצטרך אלינו מיכל. אנחנו נמצאים בקומת אני ואימי וגן שילוב עירייה שדיברנו עליו קודם נמצא בצד השני. כל אמא שנולד לה ילד עם צרכים מיוחדים, מקבלת עלון שמזמין אותה לשלוה לפעם בשבוע לחמש שעות אינטנסיביות. מה קורה במצב כזה? קורה דבר מאד מאד נפלא. בעצם האמא מגיעה לפה, פעם בשבוע מתאפשר לאמא להגיע מכל רחבי הארץ לחמש שעות אינטנסיביות. היא עדיין יכולה לנהל אורח חיים תקין ולעשות את שאר הדברים שלה. היא מגיעה לכאן עם התינוק או התינוקת שלה, והיא פתאום שמה לב שהיא לא לבד.

קודם כל הדבר הראשון שאומרים פה בשלוה זה מזל טוב, וכל האמהות שאתם תפגשו יספרו לכם את הפרט החשוב הזה. הרבה אנשים לא ידעו מה להגיב כשנולד הילד עם הצרכים המיוחדים. הייתה קצת רתיעה, חוסר נעימות ובשלוה אמרו מזל טוב. זו באמת חוויה שהמון אמהות זוכרות אותה. הן מגיעות לכאן עם התינוק שלהן, הן פוגשות עוד אמהות במצב שלהן. הן כבר לא לבד, שזה משהו שהוא מאד מאד חשוב. כי אם להורה, לאמא יש תחושה טובה, היא הולכת בגב זקוף. היא מבינה דברים קצת אחרת. גם הילד יגדל יותר טוב.

בחמש השעות האלה שהם מגיעים אחת לשבוע ומגיעים אלינו גם מחו"ל אחת לשלושה חודשים לעבור את הטיפול הזה, קורים פה דברים מדהימים. אני שמחה להציג את מיכל, היא מנהלת תכנית אני ואימי, והיא תספר לכם קצת יותר.

שלום וברוכים הבאים לכולם. באמת יש לנו אמהות מדהימות ומאד מאד מיוחדות שאנחנו מאד אוהבות והן ממש מרגישות משפחה. כל הצוות מרגיש. שרי היא העובדת הסוציאלית שמלווה את התכנית. לכל אמא יש את היום שלה, שבו היא מגיעה. זאת אומרת שנוצרת לה קבוצת השווים. הן כולן חברות והן כולן באותה סירה. אז אם זה יום שכולו תסמונת דאון, אז מספיק שאחת תגיד הקרדיולוג אמר שאני צריכה לעבור ניתוח והיא ישר תשמע – תלכי לבית החולים הזה, תלכי לזה, ופה היה נהדר, ואני חמישה ימים כבר הייתי בבית, ואני אחרי, ואל תדאגי. כל פתרון, כל בעיה שיש להן, ישר יש להן פה את הקבוצה שלהן.

יש לנו כמובן את העובדת הסוציאלית שמלווה אותן ומדריכה ונותנת להן את כל הטיפים המקצועיים והאפשריים. יש לנו כאן טיפולים פרטניים אחד על אחד של קלינאית תקשורת, שעובדת על כל החלקים הקוגניטיביים: הבעה, הבנה, אכילה נכונה. זה נכון שבקופות החולים לא נותנים קלינאיות תקשורת לפני גיל שנה, כי הילד עוד לא מדבר, אז למה צריך. אבל יש המון תחומים שקלינאית תקשורת יכולה לתת.

עוד לפני דיבור יש את כל המשחק, סיבה ותוצאה, קשר עין – יד. המון המון דברים שאפשר לעשות ואכילה נכונה. אנחנו מאד מאד מעודדים הנקה ורוצים שהאמא תישאר עם ההנקה, אבל במקביל עוברים לאכילה מכפית ולשתייה מקש, תמיד במקביל. כי אם יש בראש ילד עם תסמונת דאון, הדבר הראשון שאנשים מדמיינים זה הלשון שבחוץ. זה לא לשון ארוכה. יש לה מקום בפה, יש לה מה לעשות ועבודה נכונה על אכילה תעזור ללשון להישאר בפה. פשוט צריך למצוא את התנוחה, כי החיך הוא טיפה שונה בתסמונת דאון, אבל יש מקום. יש לאן לשאוף.

יש לנו ריפוי בעיסוק או פיזיותרפיה שעובדים על החלקים המוטוריים. בתחילת הדרך הם מקבילים. באזור עשרה חודשים הם עוברים כבר כל אחד לדרך שלו. זאת אומרת שהמרפאות בעיסוק יעברו ממשחק פונקציונאלי לאיכות התנועה, לאיכות כל תנועה שלהם בחיים והפיזיותרפיסטים ימשיכו הלאה, לעלות מדרגות, לזחול, לעמוד וכו'. יש להם תמיד לאן ללכת.

יש לנו מסאז' תינוקות. מאד מחבר בין אמא לתינוק. מעודד את זרימת הדם. נותן המון טיפים ומקשר; וחדר לבן, סנוזלן, חדר תחושה, שבטח תראו. נראה כאן. יש קבוצת תמיכה שמנהלות על ידי שרה. פעם בחודש האמהות נמצאות לבד בקבוצה שהצוות יוצא ושומר להן על התינוקות בחוץ, שעה וחצי עם כיבוד מיוחד. זה ממש קבוצה מדהימה שהן לא רוצות להחמיץ. וחוץ מזה לכל אמא יש חצי שעה בחודש קבוע טיפול. כמובן שאם הצוות מרגיש שצריך עוד – היא נמצאת שם בשבילם ותמיד יהיה לה עוד.

למה אין אבא?

יש אבא. התכנית נקראת אני ואימי, אבל אם תשימי לב - - -

אני אגיד את זה: יש אבא. הם לא מתפקדים.

כבר היום אתם יכולים לראות שיש לנו שלושה אבות. מכוח המציאות היא שהאמהות יותר בשטח. זה תינוקות אחרי לידה. הרבה מהם יונקים.

עכשיו אנחנו צריכים לעודד את האבות.

הם תמיד מעודדים. בואי תצטרפי ותראי.

עכשיו אנחנו נראה באמת.

תראי שיש כאן אבות.

עוד שני דברים חשובים שאני רוצה להשלים, זה שמעבר לתמיכה שנותנים להם, יש תמיכה רחבה לשאר חברי המשפחה. יש פה קבוצות תמיכה לאבות, לסבים, לסבתות, לאחים ולאחיות בגיל ההתבגרות. כל מי שצריך מהמשפחה לקבל את החיזוק הזה, כדי בעצם עוד הפעם, לגדל את הילד באהבה, להתוות ציפיות חדשות ותקוות חדשות, עושים את זה כאן. הכל בסדר. להראות שזה בסדר ונצליח לעשות את זה. לא רק האמא מקבלת את מה שהיא צריכה. האח והאחות והסבא והסבתא וזה נפלא.

עוד משהו חשוב זה שההורים לא משלמים שקל על התכניות. זה הכל בחינם. וזה לא רק זה, אלא ששלוה הקימה קופת מוניות. המקום פה הוא קצת פחות נגיש מבחינת אוטובוסים, להגיע עד לכאן עם תינוקות ויש לנו מוניות שאנחנו תורמים. מהרכבת הקלה הם יכולים לקחת מונית והם מקבלים על זה החזר.

אני רק אוסיף משהו מאד מאד חשוב. בכל התכניות שלנו אנחנו בעצם עובדים בשיתוף עם משרדי הממשלה השונים. כמו שראיתם בגנים זה משרד החינוך, במעון זה משרד הרווחה ומשרד הבריאות וכאן אנחנו עובדים במיזם משותף עם אני ואימי, שאחרי 16 שנה שראו שזו גישה מובילה ופורצת דרך בעניין של תפיסת הילד בתוך חיק משפחתו והנושא הזה של התמיכה קריטי להמשך החיים, בדיוק בשלב הזה של זמן קבלת הבשורה, הזמן שאנחנו כבר יודעים שלא נדבר על זה כתקופת משבר, זה כבר עבר מן העולם. כל אחד מקבל את זה על הקשת הרחבה. כל אחד והתפיסה שלו וזה בסדר גמור. מאה אחוז.

כמו שאמרתי, שלוה נותנת מענה, מעטפת לא רק לילדים אלא גם למשפחות ובשביל זה-. האמת שזה לא בגלל זה. אני רוצה לספר את הסיפור. כולם מכירים את נחשון וקסמן זיכרונו לברכה. בעודו בחיים, לנחשון יש זוג אחים תאומים.

אני קיבלתי אותו במיון כשהביאו אותו.

באמת? ואוו.

הוא היה עם שלשאלות, קשור - - -

אני לא מאמינה. וואו.

הביאו חשמלאי לנתק.

כשנחשון עוד היה בחיים, עד היום יש לו זוג אחים תאומים, אחד עם תסמונת דאון ואחד בהתפתחות רגילה. רפאל, עם תסמונת הדאון, היה מגיע לשלווה באופן רגיל ונחשון היה לוקח ומביא אותו למרכז החדש. כשכל מה שקרה קרה, קלמן ומלכי הלכו לבית של יהודה ואסתר, ארזו לו תיק יפה ואמרו להם אנחנו פה, הוא יהיה איתנו. פה הבינו שיש צורך למשפחות גם לנשום קצת מעבר. כי לטפל בילד עם צרכים מיוחדים זה 24/7 וכאן תכנית נופשון.

מה היא תכנית נופשון – כל קבוצה מהילדים, מתכנית אחר הצהריים שלנו, שהיא התכנית המרכזית מגיל 6 עד גיל 21, נשארת ללון כאן אחת לשבוע, כל שבוע ואחת לחודש גם שבת. מה זה נותן? זה נותן לכל המשפחות 36 שעות לנשום, לצאת לסרט, לעשות קניות, שהאח או האחות במשפחה יכולים להביא חברים. יש פה מחשבה מאד מאד מדהימה בעצם, כי הילד בבוקר קם והולך לבית הספר, אחרי בית הספר הוא מגיע לשלוה, הוא נשאר לישון כאן, קם בבוקר, הולך לבית הספר, מגיע לפה שום פעם ורק אחר כך הולך הביתה. אז בעצם יש 36 שעות שהמשפחה יכולה לתפקד.

בקיץ אנחנו מוציאים אותם למחנה קיץ של 8 ימים חלומיים. אני בתור ילדה לא חוויתי מה שהילדים חווים.

אפשר גם להביא מבחוץ ל - - -

בשלב הזה לא, אבל אנחנו מבינים שיש צורך, ואנחנו בפתחן של פיתוח כמה תכניות, שאחת מהן זה נופשון לאנשים שיבואו מרחוק, מחו"ל אפילו וכו'.

אני רוצה להראות לכם, כמו שמנחם אמר קודם זה מסדרונות ארוכים ומלכי לא רצתה לבנות חדרים, חדרים, חדרים, חדרים. אז היא בנתה את הפביליונים האלה, שכל פביליון זה כמו דירה, זה כמו בית, עם חדרים, עם סלון קטן. בואו, תיכנסו ותראו.

הם בנויים גם לפי תקנות - - - פביליון בנים, פביליון בנות. - - - הפביליון הסופי מותאם למה שנקרא נכים קשים, עם מתקן הרמה וכו'. - - -

אנחנו נמצאים בחדר האוכל המרכזי. אם ראיתם את חדר האוכל של הקטנטנים, אנחנו למעשה נמצאים בחדר האוכל של הגדולים, של תכנית אחר הצהריים מגיל 6 עד 21. המקום מכיל 600-700 מקומות. כל הילדים בשלוה בתכניות אחר הצהריים שלהם מקבלים ארוחה חמה ביום, בשעה חמש בערב ולאחר מכן הם יוצאים בהסעות הביתה, כך שהם מגיעים בסביבות השעה שבע בערב. רק מקלחת ולספר איך היה וללכת לישון. כל יום ארוחה חמה אחרת. יש פה מטבח שלא מבייש בית מלון אמיתי. גם כאן אנחנו עושים להם את השמחות שלהם ואת כל מה שצריך.

חשוב לי להגיד משהו על כל המפתח הגדול הזה. אני תמיד אומרת שאני הולכת לתל אביב אני נמצאת בים, להבדיל אלף הבדלות, משהו קורה. הנשמה נפתחת כשיש ים. בירושלים אין את הדברים האלה. הכל בנוי. הכל כזה דבר, אבל קורה לי פה מה שקורה לי בתל אביב. נפתח לי הלב והנשמה מהאור הזה. מכל הטבעיות הזאת שיש פה. מזה שזה מה שהילדים רואים. שהם חלק מכל האורבניקה המדהימה הזאת וזה באמת לא צחוק. הם מרגישים חלק. הם מרגישים בלב הקהילה וזה מה שאנחנו רוצים בעצם להעביר להם ובגלל זה אנחנו גם מכניסים פנימה את הקהילה הרחבה. לא רק מוציאים אותם החוצה. מה שנקרא ריברס אינקלוג'ן. תכניסו את האנשים לפה. הם לא ירצו לצאת מפה. הילד שלי, כשמגיע לכאן, לא רוצה ללכת הביתה. למה? יש לו פה הכל. זה גן עדן לילדים.

- - - עם אבא שלו ביום הראשון של החופש - - -

אני רוצה לומר עוד דבר אחד. הבניין הוכרז על ידי רח"ל – רשות חירום לאומית – כמרכז לפינוי אוכלוסיות מיוחדות בשעת חירום. יש פה שלוש קומות חניון תת קרקעיות ובשעת חירום תוך שעתיים אפשר לפתוח 200 מיטות. מצוותים פה פיקוד העורף. הרי יש פה בבניין הכל, כולל מטבחים, חדרי טיפולים, לינה. אם חס וחלילה צריך, אז במרחק הליכה יש את שערי צדק. אז זה המקום. בשריפה האחרונה בחיפה זה כבר הופעל. היו צריכים הרי לפנות בית חולים סיעודי לכל הדברים האלה, אז גם את זה יש פה, ממוגן והכל.

בואו נראה את חדר האוכל. כל הזמן עושים את ארוחת הערב פה לכולם כמו שהסבירו. בר מצוות, בת מצוות וכו'. יש פה בית כנסת, חובה לראות. בשבת מתפללים ואם עושים, אז כמו שאמרנו, עושים את זה עד הסוף.

כן, זה בעצם לקיים כאן אירועים כאלה ואחרים, מתוך ההבנה שמי שעושה את האירוע כאן מבין שיש לזה ערך מוסף. זה לא עוד בית כנסת או אולם שהם מקסימים לגמרי, אבל פה יש את הערך המוסף ואת המפגש עם הילדים עם הצרכים המיוחדים.

חברים, יש לנו פה בית כנסת. בשבת המתנדבים – בשלווה יש מאות של מתנדבים, מגיעים כולל שבת, כולל חיילים שמגיעים ועושים פה את הרגילה. זה חברה של הציונות הדתית, צריך לומר את זה, ובשבת למשל, כשעולים לתורה, אז עם כל מתנדב שעולה, עולה גם ילד שלנו ביחד. אין פה הדרה. אחד הדברים שהיו פה, השכנים מאד רצו לבוא לבית הכנסת. סוף סוף יש בית כנסת. יש מצוקה. הסברתי להם שלא יתבלבלו עם בית הכנסת של הילדים. אם הם רוצים להצטרף כאורחים, ברוכים הבאים, זה פתוח להכל, אבל לא ההיפך.

בהמשך אנחנו הולכים להקים שם בית מדרש. היום אדם דתי שיש לו שאלה בנושא של צרכים מיוחדים, אין היום מאגר אינטרנטי או איזה משהו שאפשר לגשת ולשאול. אנחנו הולכים לפתוח פה מרכז עם אנשי אקדמיה, אנשי הלכה, אנשי דת. מה שנקרא כולל. ישבו פה. יקבלו שאלות. יעלו את זה, נפתח מאגר אינטרנטי חינם לציבור הרחב, שגם יוכל לתת מענה ותשובות בנושא הזה. בואו נמשיך ונתקדם.

יש לנו כאן מטבח, לא ניכנס לראות, המטבח מבשל, ענק. מאסטר שף. הכנה לחיים. אולי נראה את זה. יש לנו עוד זמן, דודי?

כן, כן.

כמה תכניות. התכנית הראשונה בעצם שקיבלנו לאחרונה ממשרד העבודה הייתה חותמת לפתוח כאן "מכללה" ואני עושה את זה במירכאות, כי זה לא באמת מכללה, אלא מקום ללימוד אנשים עם מוגבלויות מקצועות שונים, שנלמד אותם כאן, נכשיר אותם ובעצם נוציא אותם לשוק התעסוקה. זה שזירת פרחים, גננות ובדיקת תכנה. להביא אנשים מעל גיל 21 וגם את הבוגרים שלנו ולתת להם ללמוד כאן. ומהלמידה הזאת להוציא אותם החוצה לשוק העבודה הפתוח, לאו דווקא במפעלים סגורים, אלא גם באמת בקהילה הרחבה.

מעבר לזה הבנו שיש גם המון אנשים שלא יכולים לעבוד ונמצאים בדירות שלהם ואין להם הרבה מה לעשות. אז הבנו שגם כאן אנחנו יכולים לעשות משהו ואנחנו רוצים לפתח תכנית פנאי למבוגרים, שתביא אותם בשעות הבוקר, כמו מה שאנחנו עושים עם הילדים בצהריים, לעשות עם המבוגרים בבוקר.

היריעה קצרה מלהכיל. יש פה כל כך הרבה מה שאפשר לעשות. אנחנו נרד. תיכף אנחנו מסיימים, יורדים קומה אחת, אבל חשוב לי להגיד משהו. אתם נחשפתם, אתם שמעתם, עכשיו אתם יודעים מה זה שלוה. אתם הופכים להיות שגרירים. אתם מספרים הלאה מה שחוויתם היום ויש לכם דרכים להיות שותפים. המקום הזה פתוח לקהילה הרחבה. יש כאן בית קפה, באמת טעים, מדהים, עם אווירה נהדרת שפתוח לקהל הרחב כל יום משמונה בבוקר עד עשר וחצי בלילה, כולל ימי שישי. אנחנו עושים כאן הופעות אחת לחודש. יש לנו תורמת מדהימה שתורמת את ההופעות, כך שבאמת כל ההכנסות נכנסות לשלוה ולילדים. אתם מוזמנים לרכוש כרטיסים ולהפיץ ולספר לכולם ולהגיע.

יש לנו חנות נהדרת שגם המטרה בה ובדיוק אנחנו מתחילים אותה, ילדים יעבדו בה, ילדים יכינו את המוצרים וזה באמת נהדר. לבוא לפה, לשחק בפארק. שלוה פתוחה לכל. שלוה היא של הקהילה ואנחנו מזמינים את כולכם להיות. ליאת, יש לך עוד משהו להגיד?

אני רק רוצה להגיד שכל הטבע המדהים הזה באמת נולד ממשפחה, מקלמן ומלכי - - -

נכון. צריך לזכור את זה.

וכל הדבר הגדול הזה הרי לא יכול היה באמת להמשיך להתקיים ולפרוח ובאמת לפתח עוד ועוד תכניות, אלמלא השותפים העיקריים שלנו, שבעיקר זה משרד הרווחה, אני חייבת לציין את זה. אמנם הורים לא משלמים לשלוה, אבל בעצם זה סביב מכסות וסביב רגולציה וסביב פיקוח. אני יכולה להגיד לכם כמנהלת מקצועית של הדבר הזה שזה מאד מאד חשוב. יש לנו מפקחות שנמצאות כאן. תכניות עבודה בצוותים. כל הדבר הזה הוא מקצועי, זה לא רק פרי התנדבות וככה משהו מאד אידיאלי באידיאל. זה החזון, אבל באמת כדי להעביר אותו לביצוע וליישום, אנחנו עובדים עם השותפים שלנו – משרד הבריאות, משרד החינוך ובעיקר משרד הרווחה.

אנחנו חושבים על עוד ועוד הרחבות, לתת לאוכלוסייה ובאמת לקיים את האשרור של אמנת האו"ם בנושא של שוויון זכויות, כפי שישראל עשתה בשנת 2012, לתת לכל אדם את החוויה הזאת של להיות כחלק ושווה זכויות.

יש לי שאלה. איך ילדים עם תסמונת דאון וילדים עם צרכים מיוחדים מגיעים לכאן? דרך הרשויות הרגילות, דרך קשרים? דרך המוגבלות?

אוקיי, אז דרך הרשויות היום זה הפך להיות, בשנים האחרונות זה הדבר. זאת אומרת זה לא רק מפה לאוזן, מה שהיה פעם, בבית של קלמן ומלכי בהר נוף, במקום הקטן. זה דרך הרשויות, דרך הקהילות. היום נפתחו תחנות שיקום, מרכזי משפחה. ההורים מגיעים ויוצרים איתה הקשר. הן עוברות למפקחות, מקבלים אישור ואז הפניה מגיעה אלינו לכל התכניות באשר הן, בדרך זו או אחרת, אבל זה בדיוק הנושא של השותפות הזאת, הנפלאה, שבאמת גם בתחנות. גם דנים. יש קריטריונים מסוימים מי יכול להגיע, מי לא. היום מאד נפתחים לנושא של הבחירה של ההורים והילדים וזה גם כן חלק. זה שינוי חברתי, תפיסתי מאד משמעותי; ושלוה היא חלק מהמעגל הזה, שגם מפיצה את זה, אבל גם מקבלת וביחד עם השותפים שלנו.

אנחנו נרד עוד קומה אחת למטה וסיימנו וניכנס לדיון. בבקשה.

המקום הזה באמת באמת מיוחד. זה קיר שכל האנשים פשוט מאד מאד סקרנים. זה פותח את הלב. הקיר הזה מדהים. זה קיר שכל הזוגות שהכירו במהלך העבודה התנדבו בשירות שלהם, הכירו כאן והקימו בית בישראל והתחתנו. זה מקסים. זה לאורך השנים. זה מאד מאד יפה. יש בנות שעדיין רווקות שלפעמים עוברות ואומרות בקרוב אצלי. מאד מקסים, מאד מאד חי. כמו שאמרתי המקום הזה נוגע בכולם, לא רק בילדים, לא רק במשפחות, אלא גם בעובדים וגם בכל הצוות. אני חושבת שזה ממש נחמד.

נחכה לחברה. נראה את האודיטוריום שהוא באמת יצירה מדהימה לבדה ורנדי, בבקשה, תספר על זה, כשנגיע לשם ונראה את המקום.

בסדר.

ואז אנחנו ניכנס בעצם לדיון של הוועדה.

אני סיפרתי שזה קיר שכל הזוגות שהכירו במהלך העבודה, השירות שלהם וההתנדבות שלהם כאן והתחתנו. זה מקסים לגמרי.

אנחנו יכולים לגשת לאודיטוריום ונוכל להתחיל. - - - אפשר לראות את היצירה בגדול. זה בעצם הלוגו של שלוה, ה-ש' של שלוה עם האבא והילד במרכז. בעצם זו קהילה שחובקת ושומרת על הילד מבפנים וזה מקסים לגמרי. אפשר לראות את זה כאן.

בסך הכל כמו שאני אמרתי, שלוה זה עולם שלם. זה לא רק חדרי שינה, יש גם אודיטוריום. אודיטוריום זה גם הופעות של ילדי שלוה. יש להם להקות. יש להם הופעות. זה דבר שהוא גם חשוב מבחינת התרפיה, גם לעשות את המוסיקה, אבל גם להופיע בציבור. אז הרעיון של האודיטוריום נולד לזה. הכל מונגש. גם הבמה. גם החלק התחתון במפלס התחתון. כמובן במפלס העליון, אבל המפלס העליון מתפקד לא רק בשלוה, הוא גם חלק ממרכז כינוסים לנושאים שקשורים לשלוה, קשורים לילדים אם צרכים מיוחדים, כשבעצם כל ההקמה הזאת מתפקדת ביחד עם חדרי כיתות, חדרי כינוס וגם בית קפה.

המחשבה, הדימיון – זה לא דימיון שלי, זה דימיון של מלכי ובעיקר דימיון של שלוה – לחשוב שבעצם יש צורך לדבר כזה. זה פשוט לקחת את שלוה למקום, אבל פשוט לקחו את שלוה למקום שהוא שונה לגמרי מכל מה שאני דמיינתי. אני חושב שמה שכולנו, שהתעסקנו בזמנו, דימינו, אבל זה פשוט נכון. זה עובד והמחשבה שמישהו גם תרם כסף כדי להפעיל את האודיטוריום לציבור פעם בחודש, גם מכניס כסף לשלוה. זה רעיון ואני מכיר חברים. אני ניסיתי פעם לקנות כרטיסים, לא הצלחתי. פשוט עם כל הפרוטקציה שלי, לא הצלחתי, לא היה מקום. זה פשוט הופעות נהדרות שמושכות קהל ירושלמי או בעצם לא רק ירושלמים. באים מכל הארץ.

מערכות השמע הן מאד מאד מתקדמות ללקויי שמיעה. יש פה מסכים בכל מקום. כמו שהוא אמר הכל מונגש, יש שני חדרי אומנים מאחור. כל השורה הראשונה של הכיסאות לא יוצאת כולה, היא יוצאת בנפרד, כדי לשלב אנשים עם כיסאות גלגלים ואנשים רגילים שיישבו ביחד.

האולם הזה עובד כמעט כל יום. עושים פה מסיבות סיום של בתי ספר, קריית אונו חילקה כאן שבוע שעבר את התעודות לבוגרים שלה. זה המקום שלנו להכניס את הקהילה. זה המקום שלנו להיות בעצם עסק מניב ולקיים את כל הדבר הגדול הזה וזה המקום שלכם גם לחבור אלינו בכל שאר הדברים שאפשר לעשות.

אנחנו ניגש עכשיו לאולם, יש שם גם כיבוד קל. אני מודה לכם מאד על ההקשבה. אני מקווה שנהניתם.

אני רוצה להפנות את תשומת ליבכם למסכים. אני רוצה להקרין לכם את סרט התדמית של שלוה שככה מספר-. אני אגיד את זה שוב פעם, את הסרט הזה גם תוכלו לראות על מה שנדבר. סרט תדמית של שלוה שמספר את כל מה שהראינו לכם בסיפור קצר יותר. חשוב לי גם להגיד משהו שדיברתי עם החברות שלי כאן, זה ששלווה מקבלת ילדים ללא הבדל דת, גזע ומין מכל האוכלוסייה. זה באמת קיבוץ גלויות אחד גדול שאפשר לראות אותו מדי יום.

(מוצג סרטון)

יוסי יגיד שלום. אני עכשיו נמצא פה עם חברים מוועדת הפנים של הכנסת. יוסי לא שומע אותי ואני מאיית לו. אני רק אומר בקול מה שאני מאיית לו, שתבינו את השיחה. עכשיו אני רוצה שתגיד להם שלום יפה.

שלום.

תספר קצת על עצמך, מה אתה עושה היום. יוסי מספר שהוא עובד היום. היום לא הלכתי לעבודה בגלל הביקור. הוא רוכב על סוסים. עושה פילאטיס. אוהב להנות. אוהב את - - -.

בגדול יוסי באמת מלמד אותנו בנושא החשוב של היום, שאין מגבלות. יוסי לא יכול לעמוד על הרגליים, הוא לא רואה, הוא לא שומע, אבל כל יום הוא קם ועובד. בגלל הפורום המכובד כאן הוא משתף בעבודה שלו סביב העניין ש - - - שהוא מאד רוצה שהוא ישתחרר מהמגבלות שלו בארצות הברית, שהוא יוכל לבוא לארץ.

איזה אוטו יש לקארין אלהרר? מישהו יודע לענות על השאלה?

קודם כל הם לא מכירים, הם חושבים שזה בדיחה, בן אדם - - -

קודם כל איזה אוטו יש לקארין, שנוכל להתקדם. פולקסווגן, כמו שלך. מי נוהג לקארין, היא נוהגת לבד? לא, יש לה נהג. איך קוראים לו? אני לא יודע. נברר בשבילך.

לפני שאתה הולך להגיד שלום לדודי.

דודי, שלום.

מה שלומך יוסי? אתה לא שואל על האוטו שלי? דרך אגב הוא באמת מכיר - - - סקודה.

סופרב?

סופרב, כן.

הרכבים של השרים היום זה סקודה ו - - -

מה יש להם שם, אני כבר לא זוכר.

אני אברר לך. איזה רכבים יש לשרים היום? סקודה ואאודי - - -

וגם מיצובישי, אני חושב.

ומיצובישי.

מזדה.

מזדה. כל מיני.

אני רוצה גם פגישה עם ביבי.

זו שיחה שלו עם דודי.

דרך אגב, הוא נפגש עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש. זה אמיתי. הוא היה בבית הלבן ונפגש הרבה זמן עם הנשיא. בקיצור הוא שאל גם אותו איזה רכב יש לו. בסדר.

אני אסביר לך, יוסי. עכשיו תגיד לכולם שלום, כי הם צריכים לדון עכשיו. רק תגיד שלום לדודי ולכולם.

שלום.

עוד תחום שמאד מעניין אותו זה טלפונים, אז הוא עכשיו נכנס לזה. אבל לא עכשיו.

יוסי, כולם אומרים לך תודה.

תודה.

תודה, יוסי.

הוא שואל איפה קארין?

היא לא יכלה להגיע.

הוא קורא עליה הרבה. דודי, תחלק להם כרטיסי ביקור. הוא רוצה לספר לדודי שהוא היה בכנסת בשבוע שעבר. הוא הסתובב שם. מישהו לקח אותו לביקור.

כן, אנחנו נזמין אותו. תגיד לו שנזמין אותו.

יוסי מספר: הייתי בכנסת.

סליחה, אני אח של יוסי. קוראים לי אבי והתקשורת עם יוסי זה לא משהו שאני יודע, זה מאות אנשים שמתקשרים איתו, זה שפת סימנים בכף היד והבחור חי כמו כולנו ומחובר לעולם. הוא יודע הכל, הוא מתעניין בהכל, על אף המגבלות שלו וזה באמת ההשראה של כולנו, מעבר למגבלות לראות את היכולות.

בדיון מסוג הזה שמתקיים כאן, זה היה כבוד גדול שיוסי יכול היה לבוא.

כבוד שלנו.

תודה.

תודה, אבי.

(דיון)

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת בנושא מוכנות הרשויות המקומיות. הנושא שלנו הוא הנגשה במרחב הציבורי ובעיקרון אנחנו עשינו בדצמבר דיון בכל הנושא של זכויות של אנשים עם מוגבלויות ותוך כדי זה בין היתר זה גם מוכנות של הרשויות המקומיות לכל נושא ההנגשה.

לפני שאני מתחיל בדיון עצמו, קודם כל אני רוצה להודות לקלמן. באמת, אתם ראיתם, יש דברים שקשה מאד להסביר במילים. אני מניח שגם אם הייתי יושב בוועדה שעה ומנסה להסביר לכם על המפעל שלוה, אז היה קשה לי להסביר את זה במילים וגם להעביר לכם את התחושה. אני חושב שמי שבא למקום הזה מבין וחש במה מדובר. גם אם הוא לא מכיר, גם אם הוא לא מכיר את הנושא, גם אם באמת במעגל שלו אין מישהו בעל צרכים מיוחדים, עדיין, כשהוא מגיע למקום הזה הוא משאיר עליו לדעתי רושם עז, שכקשה מאד אחרי זה להיות אדיש כלפי האנשים האלה.

לכן אני רואה את זה כמשימה מאד חשובה להביא את חברי הכנסת ואת מקבלי ההחלטות במדינת ישראל למקום מהסוג הזה. דרך אגב, פה מקבלים קצת צניעות ופרופורציות בחיים. איך האישה אמרה? אנחנו פתאום שמחים בחלקנו, כפוף לכל אחד והצרות שלו, אבל בסופו של עניין אנחנו הופכים לדעתי גם להיות אנשים יותר טובים. בגדול אני מדבר על אוכלוסייה או קבוצה שמקבלת החלטות במדינת ישראל, אז לכן אני חושב שחשוב מאד שהם יבואו ויראו את המקום הזה, בגלל שאני חושב שכפי שאמרתי, כשאתה מקבל החלטות, בסופו של עניין כשאתה רואה את זה הלכה למעשה בעיניים ואתה גם מבין את הצרכים, אז אני חושב שאתה גם מקבל את ההחלטות שלך ואתה יותר רגיש לדברים שאתה עושה.

אני התחברתי למקום הזה לפני הרבה מאד שנים. זה גם היה בביקור שהוזמנתי. אני לא הכרתי את המקום. לא הכרתי את הנושא. קלמן הזמין אותי בגלל איזו שהיא בעיה שהייתה בזמנו במוסד הקודם ואני באתי ומהרגע שבאתי אני התחברתי, בגלל שזה לדעתי חשוב - - - לעבוד. וכאן באמת ואתם ראיתם גם את הסרטון. אשתו של קלמן לא נמצאת פה, מלכי, שהיא באמת המנוע מאחורי כל הנושא הזה.

זו באמת הזדמנות בשם עם ישראל להודות לכל משפחת סמואלס – מלכי וקלמן ואבי ומנחם, שהוא הגיס. זה לא עבודה. זה מפעל חיים. לקלמן היו חיים אחרים. הוא לא תכנן את זה. תואר במחשבים. שחקן כדורסל מצטיין. כפי שהוא סיפר החיים נעצרו והוא העביר פאזה והתחיל לדאוג לכלל עם ישראל.

במקום הזה מטופלים למעלה מ-1,100 ילדים. אתם לא תאמינו. דרך אגב, כל ילד זה עולם ומלואו. אתם לא תאמינו כמה פונים אלי, מי שמכיר אותי ויודע שאני מכיר את קלמן, כמה פניות יש אלי כדי שאני אדבר עם קלמן. כל מי שמכיר אותי ויודע שאני מכיר אותו, פונה אלי בעסק הזה כשיש לו ילד כזה, בגלל שלגבי כל הילדים כמעט בעלי תסמונת דאון, השאיפה של ההורים שלהם זה להגיע לכאן, בגלל שזה באמת המקום לדעתי ואני הסתובבתי. אני בדרך כלל מתחבר למקומות האלה. אני משתדל לפחות פעם בחודש, פעם בחודש וחצי לבקר בעיקר מוסדות מהסוג הזה.

לפני שבוע או שבועיים היינו בצפון. ראינו שם גם כמה מפעלים מדהימים, פשוט מדהים. אני כבר מבולבל מזה וכל זה קורה כשאנשים טובים באמצע הדרך, שעוצרים את החיים שלהם, כפי שאמרתי קודם, זה לרוב בגלל נושא אישי, ולוקחים ומתחילים להתארגן. זה לא רק אותו בן אדם, זה בדרך כלל כל המשפחה. הם פועלים לטובת כלל עם ישראל. צריך להבין את זה כדי להיכנס לפרופורציות.

הילדים בשלוה היו אמורים להיות מטופלים על ידי מדינת ישראל. צריך להבין. אף אחד פה לא עושה טובה. המדינה כנראה מתנערת מהרבה דברים ובין היתר גם מזה ולכן כתוצאה מזה אנשים טובים נכנסים בגלל המצוקה, אין להם ברירה ובסופו של דבר הם מפתחים את המודל הזה והם עוזרים למשפחות. באמת, המשפחות, כפי ששמעתם גם בסיור, הן נבהלות. בשלב הראשון זה דבר שנופל עליך. נופלת עליך תקרת בטון, שאתה לא יודע איך לקום ממנה.

סתם אני אתן דוגמא קטנה שקרתה לי. יש לי חבר ועובדת שלי, שהייתה בעירייה, שנולדה להם ילדה עם תסמונת דאון ובעלה לקח כמה שעות אצלי בבית, מסכן, הוא התפרק לרסיסים. הם היו מפורקים לגמרי, זה ברמות שאי אפשר לתאר את זה. יש להם עוד ילדים גדולים. לפני שבועיים הוא התקשר אלי, אמר לי תשמע, דודי, אני רוצה לבוא אליך הביתה לכוס קפה. אמרתי לו בבקשה. אמר לי אני חייב לסגור את המעגל. הבן שלי מלאך. אני אמרתי לו אז, אני אמרתי לו תקשיב, קלמן לא קורא לילדים האלה ילדים, הוא קורא להם מלאכים והם באמת מלאכים. - - - אור, נקי. אמרתי לו אז, אתה תודה לי, אתה תודה לקדוש ברוך הוא ואתה תזכור את השיחה בינינו. תזכור שזו המתנה, אחת המתנות הטובות שקיבלתם. ובאמת הוא בא אלי, מאיש שלא ידע לבטא את עצמו, אני לא רוצה לספר לכם מה הרקע, אבל הוא אמר לי לפני שבועיים תשמע דודי - מה שאמרתי לכם - אני בן אדם יותר טוב ואני אבא יותר טוב לשאר הילדים, אתה לא תאמין, כמו שאמרת לי, זה מתנה.

דרך אגב, הזמנתי אותו לסיור. הוא חולה, לכן הוא לא הגיע. קלמן יודע במה מדובר. הילדה שלו פה. אני מכיר עוד כמה מקרים כאלה, אבל תבינו שכשזה קורה למשפחה העסק, זה משפחה שמתמוטטת ולא יודעת איך להרים את עצמה. והיא באה לכאן ותראו באיזו אהבה מקבלים אותם ואיך מחבקים אותם ואיך מרימים אותם לאט לאט. זה באמת גישה הרבה יותר הוליסטית מאשר הילד והם מבינים שזה לא רק הילד, זה המשפחה.

פה אני רוצה לספר בעוד סיפור אחד קטן לגבי הפארק. תראו, באמת כשחשבנו על הפארק כשבאו מנחם וקלמן והם אמרו לי תשמע דודי, אנחנו רוצים לעשות פה פארק חבל על הזמן. אז אני אמרתי להם באמת תקשיבו, בירושלים אין לנו פארק כזה. נסענו לרעננה, ראיתי איזה שטיח שם, דבר כזה יפה, - - - לילדים בעלי צרכים מיוחדים. אמרתי להם תקשיבו, אנחנו נפתח את הפארק הזה גם לילדים רגילים, מדוע? זה יהיה פארק - - - שהילד, בדרך כלל ילד עם מוגבלויות מכביד על ילדים אחרים במשפחה. הם מרגישים שהם קטנים, בגללו לא יוצאים, בגללו לא הולכים. אמרנו אז תקשיב, יהיה פה פארק הכי יפה בירושלים. דרך אגב, אין פארק כזה. אני פיתחתי את כל הגנים כמעט בירושלים ב-20 שנה. אין פארק ברמה הזאת.

אמרנו שהילדים האלה, סוף סוף, בגללם האחים הרגילים יהנו. זאת אומרת הם יקבלו צ'ופר בזכותם. פעם ראשונה שהם באים בגללם לפארק הרבה יותר משודרג מאשר ליד הבית וזה באמת הפארק הזה. גם כל החשיבה סביב הסיפור הזה הייתה חשובה. אתם רואים כמובן לאורך כל המסדרונות, ראיתם את הפרפרים, קומה וקומה, מעליות. - - - זה דרך אגב מסתובב. באמת יש פה השקעה בחשיבה בכל פרט ופרט. אתם לא ראיתם את הכל. יש פה חדרי מוסיקה, יש פה באמת דברים מדהימים.

היה קשה מאד לעשות עם כל הקבוצה הזאת סיור שעה וחצי, אבל יש פה הרבה נשמה. הכל זה נשמה. כל סנטימטר פה זה נשמה, זה מחשבה. זה לא סתם ככה. אני לא מדבר איתכם כרגע כמה עולה המקום הזה. תיקחו בחשבון שמדובר בפרויקטים של מאות מיליוני דולרים והיהודי הזה מכתת את עצמו, עוזב את משפחתו. - - - דולרים ואני אומר לכם באחריות, הוא מכתת את רגליו, עוזב את משפחתו, עובר מבית לבית, דופק בדלת ומבקש סיוע.

המוסד הזה בשוטף הוא גם כמו שאמרנו מתקיים מתרומות גם בשוטף וגם בהקמה. בכלל, הסיפור של השוטף זה הסיפור הבעייתי פה. וגם כאן קלמן והמשפחה מסתובבים בעולם ומביאים כל מיני תרומות, בגלל שבסופו של דבר מדינת ישראל, כפי שהבנתי, מממנת את הפעילות כאן ברמה של 30% מסך כל ההוצאות. - - - ככה זה בכל מקום כנראה.

למה אני אומר את זה ולמה אני חושב שאנשים כמו קלמן צריכים להדליק משואה בהר הרצל כל שנה? בגלל שאלה הניסים שבאמת חשובים. אני מאמין שחברה נמדדת על בסיס האנשים שבה. זה לא חכמה לדאוג לאנשים חזקים, כי הם כבר דואגים לעצמם. לא צריך. אנחנו נמדדים רק על בסיס האנשים החלשים שאנחנו דואגים להם וחושבים עליהם. קמים בבוקר איתם. למה? החיים גם ככה מסובכים להם. קשה להם מאד. מאד. לא רק להם, גם להורים.

לכן אנחנו נמצאים בעמדה שאנחנו צריכים להקל עליהם עד כמה שהדבר ניתן מבחינתנו. לכן גם בכנסת אני מוביל הרבה חוקים בנושאים שלהם. - - - לקבל טענות מראשי ערים, למה חניות, למה זה. אני אומר חברה, אמרתי להם בציניות פעם אם תרצו להתחלף לחודש, אין בעיה, גם ניתן לכם. אני לא חושב שאתם תרצו להתחלף אפילו ל-24 שעות.

אז לכן באמת קלמן אני רוצה להודות לך בשם כל עם ישראל, לך ולמשפחה. אתה איש מדהים. אתה איש עם נשמה גבוהה. ובאמת, איך אני תמיד אומר, בסוף הקדוש ברוך הוא ישלם חסדך. בעולם הזה אי אפשר לשלם על דבר כזה. רק הקדוש ברוך הוא יכול לתת לך מטובו על כל מה שאתה עושה. ובאמת ראיתם את יוסי, ילד מדהים. אתם לא תאמינו, הבן אדם הזה, כל שיחה שלי איתו פה שאני בא על המכוניות, על הטלפונים, הוא בקיא בדברים האלה. הוא ממש ער לכל מה שקורה בחוץ וזה רק מראה, כפי שאמר אבי, שבאמת – ואני מניח שחלק מההורים מתוך חוסר ידיעה אפילו וחוסר מאבק, אבל באמת היה צריך שתראו. - - -

לכן גם מלכי וגם קלמן וכל שאר המשפחות, הם נלחמו על העניין הזה ותראו, ברוך השם, לאן הבחור הגיע, יחסית למה שהוא יכול היה להיות. כפי שאמרתי הוא היה אצל ג'ורג' בוש, נשיא ארצות הברית. כשראיתי, כששלחו לי את התמונה, אני כמעט בכיתי. זו הזדמנות. יש פה גם מוסדות אחרים כמו הפועל ירושלים שמאמצת אותם. אני הייתי במשחק כדורסל לפני כמה שנים. אתם לא תאמינו מה זה עושה לילדים. פשוט, מי שלא רואה את זה, ממש בוכים. לא יאומן. עם החולצות, הילדים ביציע, מוחאים כפיים. מתלהבים. באמת, דברים יוצאים מן הכלל.

אז באמת קלמן, אני מת עליך, באמת. אני אוהב אותך ואני לרשותכם בנושא הזה ובכל נושא אני שגריר שלכם. איפה שצריך אותי אני שם.

אם אפשר אוכל לומר רק מילה אחת. קטונתי מכל המילים שלך, אבל חשוב שהחברים יבינו שככל הנראה לא היינו פה, אלמלא דודי אמסלם בתפקיד הקודם בעירייה, לחם כאריה להבטיח את העתיד של הילדים האלה. היו הרבה הרבה מכשולים לא צפויים בדרך ודודי ועוד כמה חברים לקחו את זה ועזרו לנו, כשלא היה ביכולת שלנו לעבור את זה. לעבור ולהגיע לתוצאה. דודו, על מה שאתה מסתכל, זה שלך.

הוא מגזים כמובן, אבל זה קלמן. טוב, נמצאים איתנו משתתפים ונמצא איתנו חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. דרך אגב, אני רוצה לומר משפט אחד לפני כן. המוסד הזה אין לא הבחנה לא בדואים, יהודים, ערבים, נוצרים, צ'רקסים, כל הילדים פה. אין פה הבחנה. ילד זה ילד ולכן הילדים פה מטופלים כולם באותה אהבה. מכל העדות, מכל הזרמים וככה בעצם המוסד הזה עובד וזו גם הייתה נקודה שהיא חשובה לציון.

נמצא איתנו חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. אני מעביר אליו את רשות הדיבור. אחר כך נעבור לשמוע עוד חברי כנסת ואחרי זה נמשיך.

תראו, היום זה יום ראשון. אני בכלל חושב שחברי הכנסת צריכים להשתתף בכל הסיורים האלה, בגלל שזה סיור לנשמה. זה לא עבודה. זה נשמה. אבל כמעט אף אחד לא בא. אני רגיל לזה. אבל האנשים האלה באים, חברי הכנסת האלה באים לכל הוועדות, כמעט לכל הסיורים. עבדאללה בא. היום זה לא יום כנסת כי היום זה יום ראשון. עבדאללה בא מהצפון, מירכא. הוא נסע 3-4 שעות כדי להגיע לכאן והוא חוזר.

עבדאללה, אני אוהב אותך. בבקשה. דרך אגב, עבדאללה הוא דוקטור במקצועו והוא בן אדם באמת עם לב ענק.

בוקר טוב לכולם. כמובן קשה לבחור מילים על המוסד הזה, המיוחד הזה. כמה שזה - - -. מוסד, - - - שאכן יש אנשים שעדיין אכפת להם מהחברה. אנשים שאכפת להם - - -מהחיים ומהחברה שלנו. אני אומר בקיצור, במילה תודה - - - שאומרים, לא - - - לכן המילים לא מספיקות ולכן אנחנו חייבים - - - קודם כל זה - - - שבאתי, ברצון רב וזה חלק מהעבודה שלי אכן גם ביום ראשון וגם ביום חמישי, שאנחנו עושים. אני מאד מאד שמח שאכן הגעתי ואני אגיע עוד פעם ועוד פעם. ואני מאד רוצה שנגיע עוד פעם.

אנחנו בוועדת הפנים בראשותו של דוד אמסלם, כל מה - - - חייבים להיות חלק מההחלטות, לראות מה אפשר לעשות עוד ולעזור למוסד הזה, שאכן עוד - - -אני יודע שאין מושלם, אבל בכל זאת ממה שהתרשמתי, שהמקום הזה גם - - - ויש הרבה אנשים ויש שני מעונות לאנשים עם צרכים מיוחדים שמשרתים את כל הארץ הרבה שנים. כמובן - - - אבל אני מכיר את המצב היטב. לכן המקום הזה, כמה שאפשר לראות, מפתח וצריך לשמור על זה שאכן כל הזמן יהיה מקום כזה ואנחנו חייבים ומחויבים ותודה לך קלמן. עוד פעם תודה.

תודה על המילים החמות.

תודה לחבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. חבר הכנסת אברהם נגוסה, בבקשה.

תודה אדוני יושב ראש הוועדה. תודה רבה שהיום באמת קיימת את הדיון ואת הסיור במקום הזה המקום החשוב הזה שבו נותנים אהבה אמיתית לאנשים שהם זקוקים לאהבה הזאת. העשייה החברתית היא באמת כמו שאמרת, אדוני יושב הראש, שזה העניין החברתי האמיתי, שהמדינה צריכה לעשות, שהיא מטפלת באנשים שזקוקים לעזרה ובאנשים שלא מסוגלים לעזור לעצמם. זה מאד חשוב לעזור, לתמוך, להעניק ולהעצים את האנשים, האזרחיים האכפתיים, כמו הרב קלמן, שהוא לוקח יוזמה של חברתית לעזור לאנשים האלה. לתת להם תקווה. לתת להם חיים. לתת להם הרגשה שהם שווים וזה אכפתיות.

אני חושב שבחברה שלנו אנשים כאלה הם אנשים מיוחדים, שהם נותנים הכל למען אנשים שחסרי אונים, חסרי ישע, שהם מוגבלים והם נותנים להם את התקווה.

משרדי הממשלה דווקא חייבים להתגייס ליוזמות האלה כדי לעזור יותר, לחזק יותר ולעודד יותר את האנשים שיוזמים עשייה חברתית. ולכן אני חושב שאנחנו, חברי הכנסת, מברכים מאד את מה שאתה וכל הצוות עושים פה ואנחנו לרשותכם, לחזק, לדחוף איפה שצריך. ללחוץ על מנת לחזק ולפתח את המקום הזה, כדי שתהיה הזדמנות שווה לעוד ילדים שזקוקים למקום הזה. תודה.

תודה רבה לחבר הכנסת אברהם נגוסה. חבר הכנסת בני בגין, בבקשה.

אדוני יושב הראש, חברי דודי אמסלם, אני רואה בשנתיים האחרונות דרך עבודתך, את תשומת הלב המיוחדת שאתה מקדיש לאנשים ולמשפחותיהם, היותר חלשים בחברה. יכולות להיות לנו מחלוקות בנושאים אחרים, כלליים, אבל בעניין הזה ניכר הדבר בכל מעשיך ועצם העובדה שלפני כמה שנים סייעת למשפחה להקים, לאפשר את הקמת המוסד הזה, - - - זכות שתעמוד לך - - - במקום אחר, אנחנו פה בישיבה של מטה, אבל יש גם ישיבות אחרות בכוללים אחרים.

אני אציג את עצמי. אני בנה של אליסיה עליזה לבית ארנולד, שלימדה אותי הרבה בתחומים האלה ואשר הקימה את ארגון הגג של הנכים, והייתה אשת חסד אבל היא לימדה אותי שני עקרונות. האחד זה העניין של המשפחה. היא הצליחה – ואני מדבר אתכם על לפני 40 ו-50 שנה – גם להתרים אנשים, כמעט כמו שאתם עושים פה, אבל להיפך. היא התרימה אנשים כדי לשלוח אמהות קשות יום לסוף שבוע ועוד כמה ימים למלון באילת, כדי לשחרר אותן מהעול היום יומי.

אני אומר אמהות, כי אני מפרש גם בימינו אלה, אני חושב פירוש נכון, את הפסוק שלא נכון תמיד, אבל נכון עדיין לעתים קרובות – בן חכם ישמח אב. בן כסיל, תוגת אימו. כסיל זה לא טיפש. או לא רק. כסיל - - - קשיים. האוזן בלילה היא בדרך כלל של האמא, זאת שאומרת קודם אבל הוא עוד לא זוחל, והבעל אומר תעזבי, תעזבי, גם אצל השכנים לקח זמן ולכן האמהות הן באמת הציר של העניין. אולי זה לא יפה לומר בזמננו החדשים, לא תקין, אבל זה מייצג כמובן את המציאות.

הדבר השני שלימדה אותי אימי מורתי, שצריך להעניק פתרון שלם. זאת אומרת היה מקרה של ילד בת 12, אני זוכר, עשרות שנים, היא איבדה את כל שיניה, לא יכולה לחייך בכיתה. אז הטיפול היה צריך לעלות 20,000 לירות. אז בדרך כלל מחזרים על פתחים. אני אתן לך 3,000, אני אתן לך 6,000 אם תשיג את השאר. היא לא נהגה כך וחתרה תמיד לפתרון שלם. נפתור את הבעיה הזאת, אחר כך נראה בעיה אחרת. לא נסובב אנשים בין מוסדות ובין תורמים.

אני רואה פה ביטוי לשני הכללים האלה – בטיפול הכולל בצורכי הילד והראייה הכוללת של המשפחה ובעיקר האימהות. אז אני מאד שמח לראות את הדברים האלה. אנחנו לא רחוקים מזה. אחותי שנים רבות באגודה של נשות האסירים. אשתי, שהייתה כאן מאד התפעלה. היא עובדת סוציאלית איזה 50 שנה, עדיין עובדת. מטפלת בנכי צה"ל קשים מאד. בתנו רופאת ילדים, התמחתה בהתפתחות הילד בטורנטו במשך שניים, עכשיו היא מנהלת את המכון להתפתחות הילד בקופת חולים לאומית במחוז ירושלים. אנחנו כולנו יחד לא רחוקים מהדברים האלה.

והנה נפקחו עינינו. אין מקום, איך אומרים הנכדים, מדאים, לא ב-ה'. מדאים. בכלל סימסתי לילדה והוא עוד מספר זאת בסוף השבוע.

אני חושב וכך חשבתי, שהפרוזדורים שהם גם רחבים והם גם מוארי ובמקומות אחרים רק משמשים לטרנזיט, רק לעבור, רק לגמור את הפרוזדור ולהגיע ויש בהם אור, שכמובן מציין את האור הפנימי שמלווה את כל הפרויקט הזה ורוחבם, שימו לב לרוחב הדעת, לרוחב היריעה ולרוחב הלב של העושים במלאכה ושל התורמים. היום כשאני עוסק כבר שנים רבות בבניין, בבנייה של בניין אחר עם קשיים פונקציונאליים, בניין המכון הגיאולוגי, אנחנו מעבירים אותו משנלר כדי לתת לעוד כמה אנשים מקומות לדירות לחיות בהם - - - קמפוס. אני מאד ער לקושי במעבר בין התכנון המעולה לבין הביצוע. בסוף יש שקע שעוד צריך להעביר וצינור שלא במקום, אבל מה שנראה לנו, זה מושלם.

שנייה, אני יוצא שנייה אחת לדבר עם רשת ב'. תמשיכו לדבר.

כן, אני בטוח שלא חסרות לך מילים ברשת ב'. תמיד לא חסרות לך, אבל בעניין הזה אתה מדבר - - -

בני, תמשיך לנהל את הישיבה ותן למשה לדבר.

(היו"ר זאב בנימין בגין)

שוב, אני מצטרף כמובן להתפעלות ולכן גם לברכות. אני רואה קושי גדול לאורך שנים לגייס תמיכה כזאת על בסיס שנתי. אם זה כ-60 מיליון שקלים בשנה - - -

37 מיליון תקציב ושליש מהרשויות, מהרווחה.

37 מיליון.

37 מיליון שקלים זה התקציב השנתי. שליש מגיע מהרשויות ומהרווחה.

שליש?

כן. אז מדובר בכספים רציניים, אבל לא בסדר גודל הזה.

לא, אבל בכל זאת כשני שלישים מהם, זאת אומרת יותר מ-20 מיליון שצריך לגייס על בסיס קבוע. כי אם אין קרן צמיתה, כשאני מסתכל 8 שנים, 10, 12 שנים קדימה, זה נושא למחשבה יותר עמוקה גם באיזון בין התשלום של המדינה, כמו שציין אברהם.

נשמח על כל עזרה.

בסדר. - - -משה. אנחנו נפגשים יותר בכנסת, אבל לא מפליא שאתה עומד על זכותך לנושא גם כאן.

קודם כל צהריים טובים לכולם. אני מאד מודה למר דודו אמסלם שהזמין אותי לפה ולכל החברה של הוועדה. אני התרשמתי היום כפי שלא התרשמתי במשך 67 שנים, ממה שראיתי פה היום. זה פתח לי פתח רציני ביותר המקום. אני מודה לרב על העבודה הקשה שעשה על המקום הזה ולכל הצוות היקר, שפועל פה במקום. בלעדיו המקום לא היה קיים ולכל אלה שתומכים ועוזרים להם.

אני היום מצהיר על זה שאני אחד התומכים ואחד העוזרים למקום, כי ראיתי דבר שהזיל דמעות מעיני, כאשר ילדים נהנים פה וזה הדבר הכי חשוב לנו. זה דור העתיד של הנכים. אני מקווה שמפה יצאו ילדים הרבה יותר טובים מאנשים שהיו פעם, שלא נתנו להם את כל הכלים האלה ואני מאד מרוצה.

אני גם רוצה לברך את כל הנציגים שהגיעו מכל חלקי הארץ ליום הזה, לתרום את תרומתם. יש פה מספר עמותות. אני רוצה לומר דבר אחד. אני היום גם דיברתי פה וצריכים לזמן את כל ראשי העיר במדינה להגיע לפה ולראות את המקום ואולי להעתיק מקומות כאלה למקומות נוספים. עם כל הכבוד, אנחנו מעריכים את ירושלים ואנחנו בעד ירושלים, אבל יש בעוד הרבה מקומות בארץ ילדים נכים שזקוקים למקומות כאלה. אני עובר בהרבה מקומות, עושה להם ימי כייף, עושה להם דברים, אבל המקומות לא מגיעים לאחוז אחד מהמקום הזה.

יישר כוח לכל אלה שתורמים וימשיכו לכולם. מודה לכולם. תודה.

נשמח לעזור בכל מה שתרצה.

תודה רבה.

עכשיו נציבות שוויון הזדמנויות לאנשים עם מוגבלות. אתה יכול לקצר את זה.

בינתיים לא הצלחנו.

האמת שצריך.

למרות שאנחנו קיימים 19 שנה, אנחנו כל הזמן שואפים להגיע באמת לביטוי יותר קצר. בינתיים לא הצלחנו.

אני שמואל חיימוביץ מנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות במשרד המשפטים. בשנת 2001 הצטרפתי עם הקמת הנציבות אשר הוקמה בשנת 2000 לצוות ההקמה. התחלנו חמישה, היום אנחנו כבר בסביבות 40 אנשים ולזכות הכנסת והמחוקק הישראלי אפשר רק להצדיע ולומר, אנחנו נמצאים במקום טוב מבחינת החקיקה הקיימת כדי להנגיש את המרחב הציבורי.

קודם כל אני מצטרף לכל הברכות ולכל מה שאמרו פה בקשר לתחום הזה. כאן הדברים הם בפנים, בתוך הבנייה, גם באמצעות יועצת הנגישות וגם באמצעות האדריכל, לזכותם ייאמר, לכל הדרישות ולכל התקנות כפי שהם מוצעים לאורך השנים. יש לנו סדרה של חוקים, תקנות ותקנים והיום אפשר לעבוד סוף סוף בצורה מסוימת עם מה שצריך לעשות. לא פעם במקומות מיוחדים גם צריך התאמות מיוחדות וגם לזה נתנו פה את תשומת הלב.

חשוב לי להדגיש ולומר, אחרי שהכנסת ייסדה את כל מערכת החקיקה הזאת, צריך ליישם אותה וצריך גם להביא לכך שכל מי שחייב לעשות, גם יעשה. אז במישור אחד יש לנו את הממשלה. במישור שני יש לנו את הרשויות המקומיות. הרי כולנו חיים בסופו של דבר באיזו שהיא רשות מקומית ורשות מקומית יש לה מחויבויות בכמה אינסטנציות. אחת זה להפיק היתרי בנייה. כל בנייה חדשה כפופה להיתרים. כיוון אחר זה רישוי עסקים. יש אפשרות לעשות בקרה באמצעות רישוי עסקים, האם הם עושים את מה שנדרש גם בהטבה למקומות קיימים ולא רק במקומות חדשים.

דבר נוסף, - - - של כל מיני מבנים ו - - - דברים שקורים ברשויות המקומיות וחבל לי מאד. אני לא רוצה להגיד על מישהו שנמצא בשלטון המקומי או ברשויות המקומיות - - -. חשוב לנו האימפוט שלהם בתחום היישום. אנחנו יודעים שהמטלה היא לא פשוטה, היא גדולה והיא מורכבת ויש מקום לסיים להם ככל שרק אפשר במסגרת ההירתמות של המדינה. אמנם יש לנו גם גוף אכיפה, מפקחים שלנו שבאים לראות מקומות, נותנים חוות דעת בעקבות - - -, מוציאים התראות כשצריך. אפילו יש לנו גם סמכויות להוציא צווים ומי שלא מקיים את הצווים האלה צפוי גם לתביעה פלילית או אזרחית ויש לנו הסמכויות ויש לנו את התובעים שלנו.

אנחנו לא רוצים להגיע למקומות האלה. אנחנו רוצים ושואפים להגיע לכך שכל גוף חייב, אם זה הגורם הפרטי, אם זה הגורם הציבורי, אם זה הרשויות המקומיות, אם זה הממשלה, יעמדו בדרישות ובתקנות החוק כדי לפתוח את המרחב הציבורי לכולם, לרבות אנשים עם מוגבלות כזו או אחרת. ובאמת, אנשים עם מוגבלויות זה מגוון גדול מאד. זה לא סתם אומרים שיש מעל 1.5 מיליון אנשים עם מוגבלות במדינת ישראל, כי בתוך זה יש את תסמונת דאון ויש אנשים עם מוגבלות שכלית ועם מוגבלות נפשית ועם מוגבלות פיזית ועם מוגבלות ראייה ומוגבלות ראייה, מכל המגוון למעשה. ברמה כזו או אחרת זה משיק לכל אחד מהמשפחות בעצם שיש להם או בן משפחה שיש לו מוגבלות או הורים עם מוגבלות, כי ברוך השם הרפורמה צריכה ל - - - חיים, אבל מטבע הדברים, מה לעשות, חלק מהאנשים המבוגרים גם סובלים ממגבלות כזו או אחרת.

ולכן פתיחה של המרחב הציבורי, הנגשה, ביצוע התאמות לנגישות בכל מקום שקהל מגיע אליו, זה מאפשר להמשיך גם איכות חיים ולא רק אריכות חיים. אמרו קודם אנשים חסרי ישע. לא בדיוק. יש אנשים שמסוגלים, רק צריך לתת להם את האפשרות. ולתת את האפשרות זה שתהיה להם הנמכת מדרכה לעבור את הצומת, שישמעו תקתוק שמאפשר להם לחצות את הצומת בבטחה, מתי אדום, מתי ירוק. שיהיה איפה להחנות את הרכב. אנחנו כבר נוהגים אפילו עם ג'ויסטיקים אם אין לנו אפשרות או ברירה אחרת למי ששולט רק בידיים שלו. אבל אם כבר יש טכנולוגיה מסייעת, שמאפשרת למעשה לאנשים עם מוגבלות לממש את הרצון שלהם ולהתגבר על הנכות שלהם, אז לאפשר להם גם לבוא לבית הקולנוע, להיכנס לקולנוע ולראות את זה ממקום שהצפייה היא איכותית ומספקת.

לכן אני חושב שטוב תעשה הוועדה עם תקרא לכולם, גם לגורמים ממסדיים, גם לממשלה, גם לרשויות המקומיות, לפעול כולם יחד, לתת שכם לקידום הנגשת המרחב הציבורי, כפי שהמחוקק דרש בחקיקה הישראלית. כמובן שזה מצטרף לכל הכוונות הטובות שיש מאחורי אמנת האו"ם שישראל אשררה והצטרפה אליה בשנים האחרונות ואני חושב שהעתיד רק ילך וישתפר במובן הזה. גם כשאנחנו מסתכלים אחורה אנחנו רואים את ההתקדמות. רואים את השינויים. לגבי הקצב, יש מה לעשות ולשפר. תודה רבה.

תודה. נציגי השלטון המקומי. כן, אדוני. - - - לאתגר שעכשיו נשלח כלפיכם מכאן. השלטון המקומי ואחר כך-.

(היו"ר דוד אמסלם)

יוסי, אני אחדד את השאלה. אני רוצה לכוון אותך לאן אני רוצה שתיקח את התשובה ולמה תתייחס. תראה, בזמנו החוק חוקק, חוק ההנגשה. מדינת ישראל חוקקה את החוק בלי להעמיד כלים לרשויות. דרך אגב, לא מדובר ב-200-300 מיליארד שקלים. אני מדבר על מיליארדי שקלים, עשרות מיליארדי שקלים להנגיש את כל המרחב הציבורי. זה מתחלק לשני חלקים – גם המרחב הציבורי וגם המבנים הציבוריים, בתי ספר וכו', מוסדות ציבור. אז הייתי רוצה לדעת אלף אם אתם עשיתם איזו שהיא עבודת מטה לגבי מה המשמעות של כל הנושא הזה במדינת ישראל והאם באתם בדין ודברים עם הממשלה. איך אני תמיד אומר – לא יכול להיות שהכנסת מחוקקת חוקים והרשויות צריכות לשלם את זה. זה לא עובד ככה.

ברשותך אדוני יושב הראש, קודם כל אני רוצה לברך את בעל האכסניה. נעתקו המילים מפי. אין מילים. איך דרך אחרת להגיד את זה.

בנוגע לרעיון הכללי, אדוני יושב הראש, אתה בהחלט אמרת. אתה מכיר את ההיבט המוניציפאלי לפני ולפנים, שהשלטון המרכזי מחוקק חוק, מבקש לחוקק חוקים כדי להתאים למשימות והשלטון נאלץ לבצע אותם מהתקציבים שלו, בלי שיש לו איזה שיפוי או - - -. כלל הרשויות המקומיות פועלות במרץ לקדם את חוק השוויון, חוק הנגישות יחד עם הנציבות בהכשרה של נגישות ומבני ציבור שהם בבעלות הרשות במוסדות חינוך, בגני ילדים, בגני משחקים וגם במסגרת האכיפה, במסגרת רישוי עסקים מול גופים פרטים. עושים ועושים הרבה, אבל לא מספיק. תמיד יש מקום לשיפור.

אבל הרצון הטוב והיכולת לצערנו לא מספקים לנו מקור תקציבי ומי כמוך יודע שללא המקור התקציבי אנחנו לא יכולים לפתור. ואתה בתור יושב ראש הוועדה, השלטון המקומי רואה בך שותף נאמן או מוביל אפילו של הדרך הזאת, שאנחנו רוצים ללכת בה. ובדרך שאדם מבקש ללכת מוליכים אותו, אבל אנחנו סמוכים ובטוחים שביחד איתך או מאוחר, נוכל לקדם את הנושא גבוה מהמקום שאנחנו נמצאים בו.

בקשר לעבודת מטה, למספרים, אין לי אותם פה ברשותי כרגע, אז אני לא רוצה סתם להתבטא.

יוסי, תשמע, אני מבקש לדבר עם חיים. אני רוצה שתיקחו חודש, חודשיים, תחילת המושב הבא, אני רוצה שתכינו עבודת מטה מסודרת לגבי הנושא של עלויות ההנגשה, גם בבתי ספר, גם במוסדות רווחה. כל המוסדות של המדינה בוודאי; ובוודאי ובוודאי מהמרחב הציבורי. אפשר לעשות אומדנים, צריך להנגיש את כל הצמתים, תחנות אוטובוס וכו'. אני הייתי רוצה לדעת מה העלויות ברמת המקרו של המדינה ואז אני אעשה פגישה עם יושב ראש השלטון המקומי, שר האוצר, בגלל שאני באמת חושב שבסוף צריך לעלות פה לאיזו שהיא שותפות. זה לא יכול להיות שאוטוטו, מתי זה, לדעתי עד 2020 או משהו כזה. מתי החוק אומר?

2021.

כן. זאת אומרת עוד שלוש שנים, כאילו מישהו חושב שיש הוקוס פוקוס והכל מונגש, ואז עושים אתכם עבריינים גם. אז אני מבקש, אני אקיים פגישה כזאת בתחילת המושב. עד אז תזינו אותי בנתונים.

בבקשה, חבר הכנסת בגין.

אני מבקש לשאול לגבי ההבדלה בין בנייה חדשה ובניינים ישנים יותר. האם מתקיים החוק קודם כל לגבי בנייה חדשה, כי שם זה יותר קל, שם יש מודעות, אבל האם לפחות שם זו ידיעתנו, שבבנייה חדשה המהנדס, הארכיטקט או הקבלן עושים את המוטל עליהם.

בהחלט כן. תכניות שמוגשות לבנייה, שהוגשו לאחר חקיקת החוק, מכילות את ההוראות שקשורות לנושא. זה מחד. מאידך, הרשויות המקומיות, במסגרת ההיתרים שהן נותנות בהיתרי הבנייה, עומדות על כך שהדברים יבוצעו גם בשטח. לכן בבנייה החדשה או בבנייה המתקדמת יותר, נוח יותר לעבוד. כמובן שיש גם את הבנייה הישנה יותר, מקדמת דנן, שלא תמיד המצב האובייקטיבי, הפיזי, מאפשר את השינויים הנדרשים. איפה שאפשר לבצע את השינויים הנדרשים, הרשויות מודעות לעניין ופועלות.

אני אתן לכם דוגמא. לרבות אפילו גישה ל - - - בשכונות מתחדשות, בשכונות של פיתוח עירוני וכדומה, ובהתאם - - - רחב יותר. איפה שאפשר מבחינה אובייקטיבית לעמוד בסטנדרטים הנדרשים, אז הרשויות דואגות שיעמדו בהם.

יש לכם אומדן של היקף הבעיות שנותרו?

זה בדיוק מה שביקשתי עכשיו, שיעשו עבודה בעניין. זה מה שביקשתי ממנו, לעשות עבודת מטה בנושא הזה.

משה רצה לשאול שאלה, בבקשה.

אני רציתי לדעת לגבי מקומות שמשפצים את הרחובות, את המדרכות וזה, לא מנגישים את זה כמו שצריך לנכים. אני פניתי לעשרות ראשי עיר לבוא כנציג בחינם. לא צריכה להיות תמורה של אגורה כדי להדריך אותם. במקומות שאני עמדתי והתעקשתי, המדרכות היו לאפס. במקומות שלא התעקשתי עשו את זה שניים-שלושה סנטימטר, נכה על כיסא גלגלים אינו יכול לעלות. נוסף לזה, אני יודע שרשויות קיבלו תקציבים ולא ניצלו את התקציבים האלה לפיתוח העיר שלהם. אנחנו היינו בבג"ץ, הגשנו משפט נגד זה וזכינו, עם עורכי דין שגם קיימים פה בחדר. זה לא יכול להיות שמכל דבר נצדיק.

אני מנסה עם יושב הראש שלכם כבר שנה וחצי שנתיים, ויושב ראש הוועדה דודי אמסלם אפילו יודע מזה, להיפגש עם חיים. הוא כל הזמן אומר לי מחר, היום, מחר, היום ולא נפגשים. אפשר גם לעשות רבה דברים ללא תקציבים, רק צריכים לשמוע את הנכים.

תודה. לא צריך לענות. איתן, בבקשה, תציג את עצמך גם לפרוטוקול וגם לנוכחים.

שלום לכולם. שמי עורך דין איתן עמרם, אני יושב ראש הוועדה לקידום זכויות אנשים עם מוגבלויות בלשכת עורכי הדין. נמצאת איתי גם חברתי לוועדה עורכת הדין טליה דוד.

אנחנו גם רוצים להצטרף למברכים וגם אני נפעם ממה שאני רואה כאן. הייתי בהרבה מוסדות וראיתי, אבל המוסד הזה ממש – אני רוצה לומר לך יישר כוח מעל ומעבר. הייתי רוצה לומר עוד דבר. תראו, אנחנו בשנת 2017 היום ועדיין אנחנו נמצאים במצב שאנחנו תמיד רודפים אחרי הזנב של - - -. אין ספק יש תקנות, יש חוקים, ואנחנו נמצאים בכנסת ובאמת רואים את העבודה שנעשתה ויישר כוח לנציגי הנציבות, שבאמת פועלים ומקדמים. גם אנחנו במסגרת לשכת עורכי הדין וגם במסגרות אחרות שאנחנו פועלים, אנחנו מסייעים לקדם את הדבר הזה.

נכון, יש אמנם חוקים, צריך שאכן תהיה אכיפה ואנחנו גם נמצאים במקומות שנסייע באכיפה וכמו שחברינו אמר, אנחנו נמצאים גם - - - בית משפט במקומות שהמדינה צריכה אותנו כדי לקדם את הדבר.

אבל נספר לכם דבר מאד טריוויאלי. לכם נראה להנגיש מדרכה או להנגיש דלפק או להנגיש דוכן, דבר של מה בכך. אני רוצה לומר לכם שעד לפני שנתיים אני לא הייתי יכול להוציא כסף בכספומט. זה נראה לכם תמוה, אבל הכספומטים בעיר שבה אני גר היו מוגבהים ואני עם - - - שלי או ידידתי טליה, או מי שנעזר בזה לא היה מסוגל להשתמש ולהוציא כסף הכספומט. איפה נשמע דבר כזה?

אני מגיע למוסדות, גם ממשלתיים, ואני לא מצליח לעשות את העבודה שלי בתור עורך דין. אחרי שלמדתי והשתלמתי, עכשיו מונעים ממני לעשות את העבודה שלי. מדוע? הדלפקים גבוהים. כי כשאני מגיע לדואר או כשאני מגיע למקום אחר, או כשאני מגיע אפילו לבית המשפט, הדלפק נמצא בגובה של מטר וחצי. הוא מתאים לאדם מהיישוב ואני צריך לקחת את הטפסים ולנפנף להם, כדי שאותה פקידה או פקיד יראו אותי ויתייחסו אלי. זה לא הגיוני.

אז מעבר לחוסר המודעות שבנו את זה - - - אבל יש תקנות. יש חוקים. מדוע צריך לשים מכונת צילום בגובה של מטר וחצי? אלה דברים שקיימים. ולכן אני בא ואומר תקשיבו, אתם ראיתם פה את הילדים, אתם ראיתם את העבודה שנעשתה. אנחנו רק צריכים לסייע עוד שלב כדי שכאן יעשו את העבודה ואנחנו בחוץ נוכל לתת להם את ההנגשה.

נמצאת איתי חברתי עורכת הדין טליה דוד, תובעת בעיריית ירושלים ואני - - - בלשכת עורכי דין. שנינו סיימנו תואר ראשון ותואר שני במשפטים ועוד כמה תארים. להגיד לכם שהיה לנו קל במוסדות להשכלה, גם תיכונית וגם רגילה לגמרי? לא. לא היה לנו קל. אז אני אומר למה להמשיך ולשמר את זה. אין שום סיבה שלא יתנו לנו את ההזדמנות הנורמאלית, זה הכל. אנחנו - - - לפרוץ. לא צריכים טובות, לא צריכים הנחות, לא צריכים כלום. אנחנו רק צריכים את הכניסה. את סף הכניסה. ברגע שיאפשרו לנו גם פיזית את סף הכניסה, משם כבר נמשיך.

תודה איתן, תודה. טליה, בבקשה.

דודי, אני אומר לך, זאת המשמרת שלך. זה חייב וזה צריך לעמוד בסדר גודל של לקיים את זה. אסור לנו לפספס את ההזדמנות. יש מודעות. היום אתה רואה את כל מה שקורה עם הנכים. צר לנו, אבל אתם צריכים להבין שנכות היא נרכשת, היא לא מולדת.

איתן, אני אעשה את זה יותר קצר. אני מבקש שאתה תפנה אלי בנושאים מאד ספציפיים. אני פשוט לא יודע בדיוק איפה הבעיות הספציפיות. אז אמרת כספומטים, אמרת מכונות צילום, איפה? תגיד לי. אני רוצה להתעסק מול מוסד-מוסד. הרי אם אני אצא בקריאה לא יקרה כלום. אז לכן אם יש בעיה בכספומטים, נקרא לממונה על הבנים.

לקיים את מה שכתוב בתקנון.

אז אמרתי, לקיים את מה שכתוב בתקנון זה כנראה לא יעזור לנו.

למה, זה כן עוזר.

אז אני אקרא לקיים את כל מה שכתוב בתקנון. אני מניח שאם הייתי קורא אנשים אחרים לא היו חושבים שצריך לקיים את כל מה שכתוב בתקנון. אותם אנשים יודעים את התקנון ולא מקיימים אותו. אז לכן אני אומר תפנה אלי בנקודות יותר ספציפיות. יותר קל לי להתמקד במשהו ספציפי. נגיד אתה אומר לי תשמע דודי, כספומטים, למשל מכונות צילום בבתי משפט, אז אני יודע לפנות לאנשים הספציפיים, להביא אותם, להגיד להם רבותי, למה הכספומט ככה? למה הדוכן ככה? אז יותר קל לי להתעסק איתם מאשר באופן כללי להגיד חברה, יש תקנות, תעשו את התקנות. בוודאי בבתי המשפט הם מכירים את התקנות, למה הם לא עושים אותן?

למה בבית משפט יש עמדה מונמכת והיא לא מאוישת לעומת האחרות? יש כבר.

אז אתה אומר לי להגיד להם לתקן את התקנות? יש לי קרחת רק מהדברים האלה. שמואל, בוא אני אלמד אותך. כשהיינו בצבא היו יושבים כל הפלוגה. היינו אומרים לפלוגה תקשיבו, אנחנו מבקשים שמישהו ייקח את פח האשפה. 50 חיילים יושבים, אתה מסתכל, בסוף אף אחד לא לקח את פח האשפה. אתה אומר משה, קח אתה את פח האשפה, הפח אשפה זז. אז לכן אני רוצה לכל ה-משה הזה, להגיד לו תשמע, אתה צריך את הכספומט. חיים, אתה תסדר את הדלפק, אז אתה תראה שהדלפק יסודר.

בבקשה, טליה.

אני רוצה - - -

תכתוב לי, אני אטפל בזה.

אני אכתוב לך, אבל - - -

ולא 200. בואו נתחיל בשניים שלושה, נתקן אותם, נעבור.

עוד דבר אחד. אני אומר לגבי הנגשה של בתי המשפט, הם אכן צריכים להיות מונגשים בצורה מלאה עד אוקטובר 2018. זה אומר גם על ה - - - ואני מתכוון לקיים כנס בנושא מוכנות הרשות השופטת, שזה הבית שלנו, לדאוג להנגשה לכל האזרחים.

תודה.

האם יש, נתחיל בעירי, ירושלים, גם נולדתי בה וגם ילדי. האם יש פקיד בעירייה שתפקידו לערוך יום יום סקירה, בדיקה, ביקור, קצין ביקורים, ולבדוק מוסד מוסד, מקום מקום, להגיש דו"ח ואנחנו מצלצלים ל-106. בדרך כלל השירות הוא טוב פה בעירייה.

אני אתן לך את התשובה. קודם כל יושבת איתנו פה רותי. בעיריית ירושלים, מהרגע שחוקק החוק, הוקמה יחידה. יש מישהו שנקרא ממונה על ההנגשה, ברמת ממונה. דרך אגב, כשאני אומר ממונה - - -

הוא רק מנהל, לא ממונה.

מנהל. אבל בכל אופן, העירייה נתנה לזה חשיבות מאד גדולה. אבל אותו אחד לא בא לבדוק את בית המשפט. בית המשפט בודק את עצמו. הוא בית המשפט. והוא לא בא לבדוק את הכנסת. והוא גם לא בא לבדוק את הביטוח הלאומי. הוא בעיקר בא לבדוק את המוסדות האחרים שהם לא ממשלתיים. קודם כל הוא בא לבדוק את המרחב הציבורי, את המבנים הציבוריים. יש בנקים. בנקים זה מוסד ציבורי, אבל הוא פרטי לכאורה. בתי קולנוע וכו'. תאמין לי, זה בן אדם אחד. איך פעם הבוס שלי אמר לי – אנחנו חמור צולע ואתם מוסיפים עליו. שהמדינה תדאג לשלה. היא חוקקה את החוק, קודם כל שהיא. הוא לא צריך לבדוק את זה. המדינה אולי צריכה לבדוק את העיריות, לא הפוך.

קודם כל טליה, בבקשה, אחרי זה רותי. בבקשה, טליה.

קודם כל אני רציתי להביע ברמה האישית השתהות ענקית על המקום הזה, בהיבט שהמקום הזה מבקש שוויון בלי להגיד שוויון. אני בת 55 ואני זוכרת, לא הייתי מעולם במוסדות, אבל יצא לי לבקר פעם באיזה שהוא מוסד כאורחת ואני זוכרת שמאז ומתמיד המדינה עשתה את המוסדות וזה היה נוראי. זאת אומרת ההדרה, המיטה שם, על כל צעד ושעל, המיקום של המוסד, איך שהוא נראה, שעות הקבלה, השירותים שם, זה זעק אפליה, אפליה, אפליה, אפליה ברשות המדינה.

המקום הזה, אני הייתי פה לפחות 4-5 פעמים, בכל הזדמנות שיש לי, עם כל ארגון, עם העירייה ועם מקומות רבים ועם מקומות ציבוריים, אני גאה להיות במקום הזה ואני גאה להרגיש שלפחות המצב השישי עשה כברת דרך בתפיסה, כברת דרך משמעותית, שהמדינה לצערי, לפחות לפי תפיסתי, עדיין לא שם. מבחינתי שוויון זה התפיסה ו - - -מתגבר על הפרקטיקה.

שאפו על התפיסה הזאת ועל השילוב של אנשים ללא מוגבלות שלפחות נראית, או על פי המושג - - -, כי אני חושבת שכולנו אנשים מוגבלים, בין אם - - - ובין אם לא. על התפיסה הזאת אתה ראוי להערכה והלוואי שמוסדות אחרים ילמדו ובעיקר את המדינה, שזה השוויון.

דבר שני שאני רוצה להגיד לך דודי, ביקשת דוגמא אישית, ספציפית. אתמול הלכנו שלושה חברים בכיסאות גלגלים ואדם, אני לא אוהבת להגיד רגיל, אבל אדם שהולך, לקולנוע. לכאורה קולנוע, מקום רגיל, לא צריך להודיע שמגיעים לשם אנשים בצבע עור כהה או אנשים נמוכים או אנשים בכיסא גלגלים. הגענו חדורי מוטיבציה לראות סרט והתברר לנו שהאולם-. בוא נגיד את זה אחרת, באולמות יש בין כיסא אחד עד שניים, לעתים שלושה, אם מפרקים תוך כדי פעולה, מקום לכיסא גלגלים. אנחנו הגענו שלושה אנשים בכיסאות גלגלים ולא יכולנו להיכנס לסרט.

אני אפילו לא יכולה לצטט את הרגשות שעלו לי באותו רגע. זה לא נתפס לי. פנינו למנהל המשמרת, שבעבר עזר לנו בעניין הזה, כי היה נניח עוד כיסא אחד פנוי, וניסיתי להסביר לו, להבין למה אי אפשר כשהמדינה נניח קובעת תקנות כלשהן. זה לא העניין לממש או ליישם את החוק או את התקנה היבשה. המהות צריכה להיאכף. זאת אומרת אם הם משאירים שניים שלושה מקומות לאנשים עם מוגבלות, תלכו צעד אחד קדימה. זה גם לא קדימה, בעיני זה אותו צעד. תצרו שורה שלמה שכולה כיסאות ריקים. ואם אני אבוא עם בן זוג יהיה לי מקום בלי שאני אודיע מראש. ואם אני אבוא עם ארבעה חברה, יהיה לי מקום. כמו שאתם באים עם המשפחה או עם החברים שלכם או עם הילדים, ואתם לא מעלים בדעתכם להודיע מראש.

גם אם היינו מודיעים מראש, באולם הזה אין. יש מקסימום באולם אחד – שניים או שלושה מקומות. אז אתה דודי מבקש דוגמא. בתי הקולנוע, בשורה שהם מנגישים כיסא לאדם עם מוגבלות, שיש חלל, שישאירו שורה שלמה. זאת אומרת לא שישאירו אותה ריקה לגמרי ולא ירוויחו כסף, אלא שכל השורה תהיה כיסאות ריקים, שאנחנו נוכל לבוא, ככל האדם. כיסאות ריקים.

הבנתי.

אפילו ברכבת ישראל היינו במצב שהיינו צריכים להודיע 48 שעות לפני שאנחנו מגיעים, כי לא הייתה לנו את הזכות הזאת להחליט מהיום למחר וצמצמו את זה ל-24 שעות. אני רוצה להגיד לך שאני נסעתי ברכבת לפני שבוע. אפשר להגיע גם בלי להודיע מראש והשירות הוא נפלא. אז העניין הוא להטמיע את השוויוניות בתפיסה כאדם רגיל ולא כאדם נכה ולא כאדם עם מוגבלות.

תודה טליה. רותי.

אני אשמח שתטפל בזה, אולי באיזו שהיא דרך בבתי הקולנוע. תודה אדוני.

טוב. תפני אלי באופן מסודר, בסדר? תכתבי לי את זה.

בסדר.

איזה קולנוע זה היה, איפה. תני לי יותר פרטים.

סינימה סיטי.

לא חשוב. תני לי, אני אטפל בזה מול העירייה. בבקשה, הנה, העירייה גם לידך. אם גם עובדת עירייה. הם לא יודעים.

מי, אני?

כן. בבקשה.

טוב, אני רותי, אני מנהלת מחלקת נגישות בעיריית ירושלים בארבעה חודשים האחרונים, אז אני מראש מתנצלת. אני כבר יכולה להגיד שעיריית ירושלים עסקה בהנגשת תחנות אוטובוס והשקיעה בזה המון המון כספית. תחנות האוטובוס, לא כולן, נגישות. כ-90% מהן נגישות.

מבני הציבור, כלומר בתי הספר, יש ממונה על נגישות שמתעסקת רק עם נגישות בבתי הספר וההנגשה שנעשית היום היא הנגשה פרטנית, על פי הודעות מראש של ילדים ששולחים ללמוד בבית ספר ספציפי. אנחנו מנגישים מעברים ציבוריים. אנחנו מנגישים אירועים. אנחנו משתדלים. אנחנו בעד. אנחנו נמצאים בשלב של לימוד הנגשת האירועים. אנחנו יודעים שהתקנות בתוקף, אנחנו עושים כמיטב יכולתנו להנגיש את האירועים בבעלות העירייה או במקום שמתבצע בהתנהלות העירייה.

15% של מבנים נגישים במנה ראשונה מבחינתנו נגישים. הגשנו לנציבות את המנה השנייה, שאמורה להיות נגישה עד שנת 2018. כל מקום שאנחנו מפרקים, במרחב הציבורי, כל העבודות שנעשות על ידי חברות הבת או על ידי עיריית ירושלים, אנחנו עושים את העבודות כבר נגישות לחלוטין. אפשר לראות את זה בדוגמאות בולטות ברחוב ינאי, ברחוב שלומציון. אלה עבודות שנעשו עם המון המון השקעה כספית. אלה הדוגמאות כמובן.

אנחנו מחלקת נגישות. זאת אומרת פניות של ציבור. בגלל שהמודעות של הציבור נעשתה מאד מאד גדולה במהלך השנים, אנחנו עונים על תלונות או על פניות, יותר נכון, של אנשים עם מוגבלות, אם זה דרך מוקד 106. לשכת ראש העיר הקימה צוות מיוחד שמטפל בכל פניות הציבור, כאשר לנו מפנים את כל הפניות בנושא נגישות. אנחנו מסמנים מקומות חנייה לאנשים עם מוגבלות גם בביתם, בהתאם. אני יודעת ש - - - על פי חוק, אבל אנחנו היום כן מבקשים מסמכים, לראות שהבן אדם הוא אכן נכה.

אגב, פה שאפו לעיריית ירושלים, באמת בנושא של הקצאה למקומות חנייה לנכים. הם לא חיכו לחוק. שנים, נכה, בדרך כלל נכה בגפיים, שאהיה פונה לעירייה, העירייה הייתה באה ומתקינה לו ובאמת שאפו גדול לעירייה.

- - - יש לנו רחובות שלמים שיש שם המון המון נכים וכבר אין מקום לסמן, כמו ברחוב הורקניה. יש לנו פניות גם בגלל שהאוכלוסייה מתבגרת וגם בגלל כנראה שאנשים - - -, אבל יש מקומות שכבר אי אפשר לבצע. יש לנו באמת המון המון פניות להנמכת אבני שפה. בכל הצמתים אנחנו משתדלים לעשות הנמכת אבני שפה. לפעמים הביצוע לא נעשה טוב, אבל כשפונים אלינו אנשים עם מוגבלות אני משתדלת באופן אישי להיפגש איתם, לראות בדיוק מה הבעיה ולתת הנחיות להחזקה אצלנו לבצע את התיקונים, את ההתאמות, הסרת תמרורים בדרך שהיא לא נגישה. לפעמים אתה רואה תמרור של לא יודעת מה, עצור או משהו שנמצא באמצע הדרך הנגישה, שזה מפריע לאנשים - - - וכל שכן למי שמתנייד בכיסא גלגלים.

אשמח לענות על שאלות.

דודי, אפשר לשאול שאלה.

בבקשה.

רציתי לשאול שאלה. בגן הורדים יש שירותים ומסומן שם שירותים לנכים. אני הייתי שם, אין שירותים לנכים. יש שירותים עם שלוש מדרגות. אני במקרה יש לי אישור קבוע לכנסת, אז יכולתי עוד להיכנס לכנסת לעשות את צרכי, מה עם נכה שאין לו? אני מגיע מבת ים והיה שלט והשירותים לא קיימים.

קודם כל אני אבדוק את זה, את השירותים בגן הורדים. מעבר לזה, אנחנו עושים עכשיו סקר אצלנו, סקר של נגישות של מבני השירותים בירושלים. אנחנו מחכים לתוצאות.

תודה רותי.

מה לגבי חניות על מדרכה, שמפריעים לתנועת עיוורים?

זה מקרה כואב מאד מאד. מהנדס העיר, שהוא בעצם הבוס הישיר שלי, מקיים שולחן עגול פעם בחודש בנושא נגישות. השבוע, ביום שלישי הקרוב, הנושא שיעלה לשולחן העגול זה אכיפת החנייה בגלל מכוניות שחונות על המדרכות. זה נושא שהוא חם מאד אצלנו גם, כי אני מקבלת המון תלונות וגם כי הוגשה נגד עיריית ירושלים תביעה בבית המשפט בנושא הזה.

דרך אגב, לפי מה שהתרשמתי, הבעיה קיימת בכל הרשויות המקומיות ולאו דווקא רק בירושלים. לא שזה בסדר.

צריך לפתור את זה בכל הארץ.

סליחה, אני יכול לשאול שאלה?

אני חושבת שכשפוגעים ב - - -

אני רוצה להתקדם.

לא, רק לשאול אותה אם בשולחן העגול יש גם נכים?

השולחן העגול זה שולחן, וקודם כל אם אתה רוצה אתה מוזמן.

חשוב מאד שיהיה נציג של נכים.

זה שולחן עגול שמתקיים באופן קבוע פעם בחודש, עם האנשים שעובדים עם העירייה וכל המחלקות - - - כאשר לכל אירוע אני מזמינה אנשים ספציפיים. למשל בשבוע הזה אני מזמינה את יוסי סעדון, שהוא יושב ראש קהילתי של גוננים בירושלים, שהוא בעצם מתעסק בנושא הזה של חנייה על מדרכות. זהו.

אני אשמח להגיע.

תודה. שמואל, רצית להגיד משהו?

כן. אני אמרתי משהו כשלא היית פה, אז אני מציע לקרוא אחר כך מהפרוטוקול.

טוב, תודה. כן, בבקשה.

אני ורוניקה מילר, מנהלת מהנדס ראשי של משרד הרווחה. קודם כל אנחנו גם מייצגים את משרדי הממשלה, שיש כאן כמה נציגים. - - - יותר מחמש שנים מייצגת במשרד, בפרויקט - - - כשדיור ממשלתי מבצע הנגשה, אז כל ה - - -. אז זה לשאלה למי לפנות במקרים שמדובר על נכסי מדינה. כמובן שיש תלונות ו - - - משרדי ממשלה על תקציבים שחסרים. אין מה לעשות. זה תקציב מדינה ואנחנו פועלים במסגרת התקציב שלנו.

אני רוצה קודם כל לומר שזו פעם שנייה שאני פה. הפעם הראשונה הייתה בחדר הזה, ב - - - . לא זכיתי לראות ואני מבטיחה שאני אבוא לפה עם הצוות שלנו, הצוות ההנדסי, כדי ללמוד מהמקום הזה. מקום מדהים.

אני חושבת שבאמת ו - - - על זה שהכנה טבעית ותחזוקה טבעית של המבנה אלה העלויות הגדולות ואנחנו יודעים את זה כמהנדסים. אנחנו יודעים שלא מספיק לבנות ולהנגיש מקום על ידי זה שצריך לתחזק אותו ולזה התקציבים החסרים היום גם ב - - -

ורוניקה, יש לי שאלה. תראי, אני לא עבודה ורווחה, אבל בעיקרון, מי אמור לטפל בילדים מהסוג הזה. המדינה? נניח שהוא לא נמצא.

קודם כל כן.

אני שואל.

לפי דעתי כן.

מי, המדינה?

המדינה, אם לא היו - - -

שאלתי.

בסדר.

רק שנייה, אני רוצה להבין את העיקרון. אנחנו עשינו וגם עשיתי סיור בשק"ל, בעמותה שמטפלת בילדים אחרים. גם הובלנו חוק לגבי הנושא שבכלל, עוד הם משלמים ארנונה על הבתים של הנכים. אבל היום ברוך השם סידרנו את זה כבר גם בחוק וכו'.

אני שואל שאלה אחרת, גם שם. איך יכול להיות שבשוטף הוא אמור להביא 70% מעלויות ההפעלה. זאת אומרת מה? המדינה מה? מה, היא מרוויחה כסף על זה שהוא מפעיל? קודם כל שהיא תשלם כמה שזה עולה. עזבו את הבניין. אם זה עולה 100 שקלים, שתשלם. אלא אם כן המדינה לא נותנת כמעט כלום והיא אומרת שהיא עושה.

היא לא אומרת, היא אומרת את מה שיש לה תקציבית. אם אתם בכנסת תתנו תקציבים לתחום הרווחה, אנחנו רק נשמח.

תראי, אני לא שר הרווחה, את יודעת. אני יושב ראש ועדת הפנים. אני רוצה להבין אם הסל הזה, בעצם שהמדינה מתקצבת אותו, זה 30% מהסל שהוא מפעיל, אז מה המדינה מתקצבת? שהילד מגיע לכאן ומה הוא אמור לעשות? לשבת שלוש דקות וללכת הביתה? אני שואל. זה ה-30%.

שה - - - יגיע לוועדת כספים דרכך, זה מה ש - - -. אני דווקא מסתכלת על - - -

אני רק אוסיף. אני טלי, גם כן ממשרד הרווחה, אני מתחום המוגבלויות. המדינה, המשרד בעצם מתקצב את התכנית, את עלות הפעלת התכנית במקום. אנחנו ראינו בשלוה את התכניות היפות שקיימות - - - יום שירות ארוך, הנופשונים. כל אלה בעצם באים בהורדות שמשרד הרווחה מתקצב עבור כל ילד שנמצא בתכנית. נכון שהמשרד, כמו שציינו פה, לא יכול, לא מתקצב את כל העלויות של המבנה, אבל המשרד בהחלט מתקצב את הפעלת התכניות שקיימות פה ושנותנות מענה ל - - -

בואי נניח - - -

לא את ההחזקה, את הפעלת התכנית.

אני רוצה להבין. נניח שהמבנה לא קיים. נניח קלמן לא קיים. הילד הזה, מה הוא אמור? מה זאת אומרת, הוא אמור להביא את הכיתה מהבית ולהגיד חברה, יש רק תכנית. אני רוצה להבין. אני שואל, הרי אני נמצא בשק"ל והם אומרים לי אותו דבר, תשמע דודי, אנחנו אמורים להביא 40% מהתקציב. אני לפעמים שואל את עצמי - - -

כי - - -

לא הבנתי. נניח שהאנשים האלה לא היו, אז מה זאת אומרת? בגלל שהם נמצאים, בעצם המדינה זורקת עליו את העול ויוצאת החוצה?

לא, אז באמת השאלה מי צריך להביא את התקציבים האלה. זה לא שמשרד הרווחה לא רוצה לתת תקציבים. התקציבים האלה צריכים להיות מתוכננים.

ורוניקה, אני אגיד כזה דבר, אני רק מציף את השאלות ואני לא מצפה מכם לתת את התשובות, בגלל שזה לא אתם. אבל לפעמים אתם צריכים להבין מה תחושת התסכול שלי בעניין הזה. אם המדינה לא רוצה, שתבוא, תשים על השולחן ותגיד אני לא רוצה ואז הציבור יבחר. יכול להיות שהוא לא יבחר את הממשלה הזאת. יגיד רבותי, אתם אנשים רעים, אם אתם לא דואגים לאנשים המסכנים, אל תהיו בממשלה. אבל לא יכול להיות שאנשים בעצם מקיימים את זה בכוחות עצמם והמדינה באה ונסמכת עליהם, כאילו הם האחראים.

ואני אומר לכם, כמעט כל מוסד שאני הולך אליו, שהוא עמותה, כל מוסד ואני מבקר, תיקחו בחשבון, אני מבקר פעם בשלושה שבועות, חודש, במוסד. ובכל מוסד שאני הולך אליו, זה או שהמוסד מביא 80% או שהוא בעצם מביא 40%. כמעט לא ראיתי מוסד שאומר אתה יודע מה, דודי, אנחנו מביאים רק איזה 10% מלמעלה. באמת המדינה, כל הכבוד לה, מתקצבת אותנו, אנחנו מביאים את הצ'ופרים קצת, אתה יודע, את הסוכריות טיפה, שיהיה להם קצת יותר נחמד. זה בדיוק הפוך. בדרך כלל האנשים מביאים את הרוב והמדינה נותנת קצת ואומרת גם אני שותפה. לפעמים אני שואל את עצמי, זה הזוי.

המדינה, הרי זה עסק שלה. מה?

ה-א'-ב' לפי התקצוב - - -

אמרתי, אתם לא הכתובת.

כן חשוב לי לסיים את התשובה. אני חושבת וקודם כל ראינו כאן הרבה יוזמות ויזמות עסקית אפילו, - - - תקציבים - - - ואני חושבת המקום הזה כבר יכול להיות כמרכז למידה הן בתחום פעילות ותכניות וגם בתחום הנדסי, לכל הארץ. חבל שאין כאן נציגי רשויות חוץ מהשלטון המקומי. אני שמחתי שאתם פה, כי גם - - -

אני אסכם את זה.

ו - - - ירושלים. באמת יש, - - - רעיון - - -

כן, בבקשה אברהם.

אמרת שאת מפקחת במשרד הרווחה. מדינת ישראל היא מדינת רווחה. היא אמורה לדאוג לאנשים שזקוקים לרווחה. את יכולה לעדכן אותנו כמה מוסדות כאלה קיימים, שהוקמו ומנוהלים על ידי משרד הרווחה?

הממשלתיים?

ממשלתיים.

ורוניקה יודעת.

- - -מדינה יש 29, מתוכם 17-18 פלוס מינוס מופעלים גם על ידי צוות ממשלתי, חלק בעמותות ציבוריות, אבל אחרים זה הפעלה פרטית, בגלל שבאיזו שהוא שלב המדינה הרגישה ש - - -

לא, אבל ביוזמה של המדינה הוקמו למשל - - -

זה מה שאני אומרת. אצלנו במשרד הרווחה אנחנו מדברים. בסביבות 19.

זה לא דיון בוועדת הרווחה, אבל בגדול אני רק אומר לך, ככלל, כמעט בכל סוגיות הרווחה, כשהמדינה הייתה עם קום המדינה מה שנקרא, היא הייתה מדינה מאד ענייה, דאגה למוסדות האלה. ככל שהיא התעשרה היא נטשה אותם. ואם אתה תרצה לבדוק, גם מה שהם בעצם מחזיקים זה מוסדות מאד ישנים שאני מניח קמו אי שם, הוקמו בשנות ה-50 וה-60. אם היינו צריכים להקים את המדינה היום, אני מניח שאף מוסד כזה לא היה קם. תודה רבה ורוניקה.

אני רוצה לפנות למשרד הפנים. הם פה? טוב, הוא כנראה התעייף מהסיור והלך. כן, ראיתי אותו.

רבותי, עוד מישהו רוצה לומר משהו לפני שאני מסכם ברשותכם?

קודם כל לפני שאני שוב פעם מודה לאכסניה, אז אלף אני מבקש ממך יוסי. קודם כל אני מציע שתבקש מיושב ראש השלטון המקומי, אני מציע לו לעשות סיור או אפילו ישיבה פה, של השלטון המקומי במקום הזה, לנשמה. מעבר לזה, אני עכשיו רוצה לתרגם את זה למהלכים יותר פרקטיים.

אני חושב שהאכסניה פה היא אכסניה שאפשר להשתמש בה. יש פה אולם אירועים, יש פה חדרי הרצאות. המקום הזה גם מבחינתי צריך לדאוג למשאבים למקום, זה גם הזדמנות באמת מה שנקרא באירועים כולם נהנים ובאמת אני מבקש מכם שתגידו את זה לחיים, בקשה אישית שלי, שיתאם עם קלמן. אני מניח שהם מאד מאד ישמחו לארח כאן את כל ראשי הערים בארץ. בכלל, את עובדי השלטון המקומי, לאיזה שהוא יום שתעשו כאן איזה שהוא דיון של השלטון המקומי.

לגבי הנושא שאמרתי לגבי השלטון המקומי, זה כמובן תופס גם לגבי משרד הרווחה שיישב כאן. הייתי מביא את כל משרדי הממשלה, אבל הם לא פה. אז כמובן גם אתם תשדלו לעשות כאן. יש פה אולמות וכו'. אנחנו מדי פעם רוצים לעשות כנס כזה, כנס אחר, לדבר עם עובדים, אז באמת זו הזדמנות.

לגבי הנושא של הדיון עצמו, הנושא של ההנגשה. אז באמת איתן, אתה תרשום לי שלוש נקודות, לא יותר. אנחנו נתקדם בקצב של שלוש נקודות. אחרת אם תביא לי 20, אני אגמור את זה בעוד 30 שנה. אז אנחנו נתקדם צעד צעד, בסדר? תכתוב לי שלוש נקודות שהכי מפריעות לכם ואני אעשה על כל נקודה מפגש בפני עצמו ואנחנו ננסה לקדם את זה צעד אחר צעד.

חיים, מבחינתי גולת הכותרת זה שלכם. אני רוצה לקבל את המסמך הזה. אני רואה אותו כנושא אסטרטגי, בגלל שכפי שאמרתי קודם, זה לא הגיוני וזה גם לא מעשי. אתה יודע, היינו כאן בקומה שבעצם הייתה קומה שלישית כאן כמדומני, שהיא ייצגה את עולם החלומות. אגדות. קומה רביעית זה קומת האגדות, אז כנראה הממשלה בקומת האגדות, או הכנסת, שהיא מחוקקת חוק שהעלות שלו עשרות מיליארדי שקלים והיא מצפה שהארנונה תממן את זה. זה משהו אבסורדי.

יש לך עוד שני דיונים על ארנונה בקרוב.

כן, כן. אני מקווה שלא, אתה יודע, טוב שלא העמיסו גם את ה-F35 גם על הארנונה. לפעמים אני שואל את עצמי כמה ארנונה כבר גובים שהם מעמיסים עליה את הכל? אז לכן מבחינתי אני חיכיתי לדיון הזה כבר הרבה זמן, בגלל שאני חושב שזה הסיפור. אני חושב שצריך להכניס את הממשלה לתוך האירוע הזה בשותפות כזאת או אחרת. זו תכנית רב שנתית. אי אפשר גם שהחוק ייכנס לתוקף, מה זאת אומרת שראשי ערים עוד שנתיים יתחילו להיות עבריינים. הרי זה כבר כמעט אחריות פלילית שעוד מעט ישימו. אולי יכניסו אותם לבית סוהר על זה.

אז זה דבר שאני באמת רוצה והכי חשוב לי לקדם את זה, גם את הסיפור של החקיקה. כנראה שנצטרך איזו שהיא דחייה, אבל בעיקר ובעיקר להכין תכנית עבודה מסודרת עם משאבים מגובים, אחרת אנחנו סתם מדברים. כשהממשלה היא חלוץ מרכזי בסיפור הזה. בוודאי. זה לא קשור. הממשלה מכרה את הקרקע בזמנו. הרי מדובר, לשאלתך - האזורים החדשים הם מסודרים. הם לא הבעיה. אבל מה לעשות, ברוב המדינה זה לא אזורים חדשים.

בזמנו המדינה הרי מכרה את הקרקע, לקחה את הכסף, עשתה איתו מה שעשתה והיא שותפה לעניין הזה גם היום. אז לכן אני רואה אותה, כחלק מהאחריות שלה הכמעט ישירה, היא של הממשלה. היא כבר נכנסה לתוך המציאות הזאת, ולא יכול להיות שאתה פתאום משאיר את הבעיה בתוך העיר ואתה מתקדם. זה לא הגיוני.

לכן זה מבחינתי הנושא הכי מרכזי, הכי חשוב בדיון הזה. בגלל זה גם אני עשיתי אותו. אני רוצה להתחיל להתניע מהלך בעניין הזה.

לסיום, אני שוב פעם רוצה לסגור את הדיון עם קלמן. באמת קלמן, אני מודה לך בשם עם ישראל. באמת. אם אני יכול לייצג, אני לפחות נציג ציבור. אתה איש מיוחד. אתה בן אדם מיוחד. דרך אגב, רק אנשים מיוחדים יכולים לעשות את הדברים האלה, לטעמי.

אני אשמח להיות שותף בכל דבר שנוכל לעזור. אנחנו עושים את זה כל היום בחינם. רק רוצים לעזור. לא כל אחד יבנה מרכז כזה - - - לקחת קצת צבע וקצת משהו איפה שהם יהיו. אנחנו פה לעזור.

וכאן אני רוצה להודות לך על כל מה שאתה עושה, כפי שאמרתי, בשם עם ישראל. אתה באמת מטפל במלאכים שהמדינה השאירה אותם אי שם מאוחר ואתה שם אותם בפרונט ואתה שם אותם בחזית בעקבות המקרה הפרטי שקרה לך וכאן גם תודה ליוסי. זכויות יסוד בעניין הזה, בגלל, בוודאי עדיף שזה לא היה קורה, אבל מאחר שזה קרה, אז הוא גרם לכל התהליך וכל המצווה הענקית הזאת, המצוות הענקיות שאתם עושים כאן. אז באמת אני אומר לך, זה אולי אחד המפעלים הכי מרגשים שהכרתי בחיים שלי.

אני רק אסיים עם מה שקורה עם יוסי. כשאתם יוצאים מהמקום ונכנסים, אתם תראו פסל של יד שבשפת הסימנים הבינלאומית זה – ILU – I LOVE YOU. היד זו היד של יוסי. זה הפסל של יוסי. אף אחד לא יודע, אבל הוא הסיבה למסיבה.

נכון.

בעיית התקשורת שלו, זה מה שגרם לנו להבין ולעשות. אז אנחנו לא מפרסמים את זה, אבל היד היא בעצם היד שלו.

הוא לא יודע, אבל יש לי את היד הזאת כבר 10 שנים בבית, תלויה במטבח.

אז אלף אני באמת מודה כמובן לחברי הכנסת שהגיעו לסיור. באמת אני רוצה לומר ואני פתחתי ואמרתי, זה לא - - - . רוב חברי הכנסת לא מגיעים לסיורים האלה שלי. אני לא יודע למה. אני אולי אכתוב על זה איזה שהוא פרק פעם, כשאני אעזוב את הכנסת, אבל האנשים – גם אברהם וגם עבדאללה, כמעט בכל סיור שקשור לילדים או לאנשים שבוא נגיד הייתי קורא לזה יותר סיורים לנשמה, אז הם משתדלים לבוא ובאמת שאפו לכם ותודה רבה.

כמובן לכל מי שהשתתף כאן, משרדי הממשלה, השלטון המקומי, באמת תודה רבה לכם. רק צריך לקחת את זה קצת קדימה. זאת אומרת גם אנחנו בממשלה, לאן אני מכוון, בסוף למה היה חשוב לי לבוא? יכולתי הרי לעשות את הדיון הזה בכנסת. דרך אגב, יכול להיות שהיו באים יותר חברי כנסת בגלל שבכנסת אם הם באים יש להם חנייה. הם לא ידעו שגם פה יש להם חנייה.

היה לי חשוב שהפקידים והממשלה יבינו את הסטנדרט, לאן צריך למשוך. לא צריך לבנות מוסד בקומה ראשונה. אנחנו כבר בקומה ה-20. יש לנו בניינים, יש לנו כבר סטנדרטים אחרים. לא צריך את המינימום של ה-100 שקלים ולהסתפק בזה בגלל שאין תקציב. יש תקציבי מדינה. אני תמיד אומר את זה, למדינת ישראל יש הרים של כסף. תאמינו לי. יש הרים של כסף. ובסוף צריך לתת לילדים האלה ברמה הכי גבוהה, יותר מאשר מגיע לילדים הרגילים.

לכן אני אומר שהיה לי חשוב שתראו לאן אנחנו צריכים לשאוף בדברים האלה. אם נשאף לשלוה, אז אולי נקבל 80% משלוה. אבל אם נשאף למשהו יותר נמוך, אז נקבל כמעט בתחתית. לכן אני אומר שזה תלוי בכם. הפקיד בסוף קובע הכל. אם אתם תתעקשו שזה לא יהיה בסטנדרטים, אז זה לא יהיה. ובסוף אם תתעקשו שהשר, זה הכסף שאנחנו רוצים, בסוף הוא יביא את זה, בגלל שאין לו ברירה. וזה מתחיל כאן. אצלכם. אתם קובעים את הילדים הבאים שלא נמצאים בשלוה. המקום פה מוגבל ל-1,100 ילדים, 1,200 ילדים. תבואו לפה אחרי הצהריים, תראו מה קורה כאן. רוב הפעילות במאסות הגדולות היא מהשעה אחת.

אנחנו צריכים למשוך לשם, לסטנדרט הזה. זה תלוי בכם ואנחנו רוצים להביא את זה לשם, בוודאי במוסדות של הילדים בעלי הצרכים המיוחדים.

שוב פעם אני מודה לכולם על הסיור המדהים הזה. כל פעם שאני נכנס לפה זה עושה לי - - - עוד. באמת. למרות שהייתי פה כבר הרבה פעמים, אבל כל פעם זה עושה לי עוד יותר טוב. אז גם הפעם.

אז קלמן, אני אוהב אותך. אתה בשבילי בן אדם שאני מעריץ ובאמת אני לרשותך בכל דבר ועניין, 24/7 בכל נושא.

תודה רבה לכולם. שבוע טוב שיהיה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:00.