הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 426

מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה

יום חמישי, כ"א בסיון התשע"ז (15 ביוני 2017), שעה 10:00

סיור למועצה האזורית גליל תחתון

חברי הוועדה: דוד אמסלם – היו"ר

צילה אדלשטיין - מפקחת חינוך מיוחד, מחוז צפון, משרד החינוך

שולי אייל - מנהל אגף בכיר הכשרה ופיתוח כ"א, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

מירי כהן - מרכזת השירות לנוער, צעירות וצעירים, חיפה והצפון, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

חנה סלע - מהנדסת מחוז הצפון, לבריאות הסביבה, משרד הבריאות

ניצה כהן - אחות מפקחת מחוזית, משרד הבריאות

עפיף עמר - סגן ממונה מחוז צפון, משרד הפנים

מוטי דותן - ראש המועצה האזורית גליל תחתון

יוסי יצחקי - מנכ"ל המועצה האזורית גליל תחתון

דב וולפה - מ"מ וסגן ראש המועצה האזורית גליל תחתון

שמואל אייזנברג - גזבר המועצה האזורית גליל תחתון

מוטי בוהדנה - מנהל אגף תפעול, מועצה אזורית גליל תחתון

אשר כהן - סגן ראש המועצה האזורית גליל תחתון

יצחק אשחר - מנהל אגף החינוך, המועצה האזורית גליל תחתון

צביקה סלוצקי - מנכ"ל רשות ניקוז כנרת

יפת דוד - אגודת המים מי ג"ת

רון גלוברמן - יו"ר אגודה שיתופית, כפר קיש

איתן בינגר - הרכז החקלאי, מושב כפר קיש

בשמת מעוז - מנהלת בי"ס ע"ש בנימין רוטמן, כפר הנוער כדורי

מיכל ניילינגר - ביה"ס לאוטיסטים ע"ש בנימין רוטמן

יובל חלמיש - מנכ"ל כפר נהר הירדן

יהודה הרצליך - בעלים, פנימיית כפר זיתים

דיוויד הגר - פנימיית כפר זיתים

דוד בלוך - מנהל הישיבה, פנימיית כפר זיתים

דב פרנק - הרב, ראש הישיבה, פנימיית כפר זיתים

רבקה קנריק - דוברת המועצה

אסנת לסטר - רדיו קול רגע

דוד עמר - עוזר של חבר הכנסת דודי אמסלם

נמרוד אלירן - יועץ תקשורת של חבר הכנסת דודי אמסלם

גלעד קרן

לאה קריכלי

ס.ל., חבר תרגומים

סיור למועצה האזורית גליל תחתון

בוקר טוב לכולם. יום חמישי זה תמיד יום משמח אצלנו, משובב נפש, אנחנו מפנטזים כבר על השבת ואנחנו באמת שמחים מאוד לארח פה את ועדת הפנים, את דודי יושב ראש הוועדה ודאי. אני מבקש, מאחר שלאה הגיעה, שנתחיל בזה שנציג את הנוכחים ואחר כך אני אספר מה הולך להיות. אני מראש אומר, דודי, אנחנו לא צריכים מכם כלום, אנחנו רוצים דווקא לחשוף לכם חלק מהדברים היפים שקיימים במועצה, אני מניח שבהרבה מועצות אזוריות, ובעתיד שתהיו מליצי יושר של המרחב הכפרי.

(סבב נוכחות).

רבותיי, אני אגיד כמה מילים ואחרי זה אני אעביר, כי זו ישיבה רשמית של הוועדה. ועדת הפנים יוצאת מדי פעם בפעם, לא הרבה, אין לנו הרבה זמן לזה, לסיורים בארץ, וכאן באמת נעניתי לבקשתו של מוטי, שאני מכיר אותו גם ברמה האישית ומאוד מעריך אותו, וקבענו סיור לוועדה כאן. לכן אני גם מתכבד לפתוח את ועדת הפנים והגנת הסביבה היום פה במועצה האזורית הגליל התחתון.

מכאן אני מעביר אליכם את רשות הדיבור וההובלה של כל היום הזה. בגדול אנחנו כאן גם לשמוע, גם להתרשם וגם לבדוק מה אנחנו יכולים לסייע, אז זה בסדר לבקש מאיתנו, בגלל שזה התפקיד שלנו, מוטי, בשביל זה אנחנו גם באים. אם יש בעיה כזו או אחרת זה הזמן.

אני תמיד, הפחד שלי שלא יפריעו לי.

לא, אין בעיה. זה נכון, אבל מדי פעם צריך גם לסייע, יש דברים ברגולציה שמפריעים, לא רק לך, מפריעים. אתה יכול להיות כדוגמה למה קורה בכלל בנושא הזה בארץ, אז בשביל זה אנחנו מגיעים, מתרשמים ובסך הכול אני מאוד שמח להיות כאן בגלל שאני מאוד אוהב את מוטי.

תודה.

בבקשה, מעכשיו זכות הדיבור שלכם.

אני אגיד, אל"ף, ועדת הפנים ואיכות הסביבה היא ועדה שנוגעת באמת בחיים השוטפים של כל אזרח במדינת ישראל. לצערי לא אפשרו לי מספיק זמן, אני רציתי לצאת לשטח, קצת חם, אבל אני מקווה שמהטעימה הקטנה יהיה לכם חשק לעשות פה עוד פעם את הוועדה אצלנו, אנחנו נשמח.

לפני שאני מציג אני אשתדל להיצמד לסדר היום, אני אתחיל בהצגת המועצה, מפה נצא לכפר הנוער כדורי, לא נעשה סיור בכפר, בגלל חוסר זמן, אבל אני כן רוצה שתראו בית ספר לאוטיסטים שהמועצה הקימה לפני שלוש שנים. זה בא בעקבות כתבה שהייתה בטלוויזיה, שבהרצליה התושבים זעמו שרצו לפתוח שם, אמרתי 'לא בבית ספרי', פניתי למשרד החינוך, כי אני יודע שיש חוסר וכל השאר היסטוריה. בנינו בית ספר לתפארת, יש שם ילדה אחת מגליל תחתון, כל השאר מכל הגליל, מבית שאן עד רמת ישי, כשגם השגנו לשם תרומה מאוד גדולה ממשפחה מארצות הברית. אתם תראו את הפסיליטיז, מכל אירופה באים לראות את בית הספר הזה.

אנחנו משם נמשיך לעוד מקום שנקרא כפר נופש לילדים חולים במחלות מסכנות חיים. אתם מכירים את זה ודאי דרך חיים טופול. בדרך נדבר, אני אספר לכם על ההרחבות, כי אנחנו לא נספיק לראות הכול, ומשם נגיע למקום מדהים, שזו פנימייה לנוער חרדי נושר, מוסד שמשנה את המציאות של החברה החרדית אצלנו. אתם תראו מקום מרגש מאוד, נדבר על זה, הוא כבר עובד מעל שמונה שנים, לא מדברים על זה כל כך כי יש רבנים שעדיין, אתם מכירים את זה, החבר'ה שם זה משפחות חרדיות, שמתגייסים לצבא, אבל מתחילה להיות פתיחות. אם יהיה זמן ויהיה לכם חשק נלך גם לקבר יתרו, שזה גם בתחום המועצה. בלי לפגוע בעפיף, יתרו בכלל הוא יהודי, הדרוזים גנבו לנו אותו.

לפחות דבר אחד גנבנו.

זה המקום המקודש ביותר לדרוזים ואני תמיד אומר שאני מתקנא, הלוואי שאנחנו היינו יודעים לשמור על מקומות קדושים כמוהם. אז יש לכם מסכי טלוויזיה ואנחנו נציג את המועצה.

כמו שאתם יודעים, מועצות אזוריות בארץ נבנו בתחילת שנות ה-50 על פי מפתח פוליטי, לא על פי שום מפתח הגיוני. אתם תראו את המועצה המשוגעת, למה אנחנו מועצה מושבית, אמרו מושבים, אז לקחו, אין שום היגיון. זה בערך כמו הגבול שלנו עם מצרים, מי שמכיר, אם היו מסיטים את הגבול עוד קילומטר דרומה יש לנו גבול טבעי, ואדי טיראן, אבל בגלל אגו הגבול נקבע איפה שהוא נקבע. הגבול עם מצרים מאוד קשה לשמירה ולהגנה ואני אומר לכם, אם היו מסיטים אותו קילומטר היה צריך פחות שתי חטיבות ופחות גדר, אבל ככה זה עובד. ככה גם המועצה.

תחום השיפוט, אחרי שגזלו לנו כמה דונמים, זה תחום השיפוט של המועצה. אני אדבר הרבה, כי אני גם קצת מתפרנס מלדבר, אבל אם אתם רוצים לעצור אותי, להפסיק, אני אשמח. יישובי המועצה הם בעיקר מושבים, קיבוצים, יש לנו שלושה יישובים קהילתיים, כפר נוער, אבל יש התפלגות מעניינת בגלל ההרחבות. יש לנו גם במרחב הכפרי, שתדעו, דודי, עושים הרבה ילדים. המועצה אצלנו מעל 50% דתיים, ציונים לאומיים, אבל גם החילוניים עושים ילדים. בתי הבכורה, שתהיה בריאה, היא לא דתייה ולא מוסלמית ויש לה 5 ילדים, ואם זה היה תלוי בה היו לה גם 8, אבל בעלה מאיים.

אם אנחנו מסתכלים פה, כמו שאמרתי לכם, בקעת בית נטופה, על הרכס למעלה זה מין מובלעת כזאת שיש להם שם יישוב שנקרא בית רימון, בצד השני מצפה נטופה, שמשני הצדדים זה יישובים לא יהודיים, צומת כפר כנא למטה. באירועי 2000 חסמו את הצומת ואז בכדי להסיע את הילדים לבית הספר יצרנו דרך מילוט, או מין כביש בורמה, שהיום הוא דרך נוף למטיילים, דרך מדהימה, אנחנו נזמין אתכם לנסוע שם.

צומת גולני, רק למקם את האנשים, זה צומת מחלף גולני, בעיגולים, בתוך השטח הגיאוגרפי של גליל תחתון יש שני יישובים מוניציפליים, כפר כמא, היישוב הצ'רקסי, וכפר תבור. אם אתם רואים את כפר קיש, יישוב קצה שלנו, שממש צמוד אליו יש שני קיבוצים, אלדור וגזית, שהם בכלל של מועצה אזורית יזרעאל, יש את כפר מיסר, של בוסתן אל מרג'. כמו שאמרתי לכם, רק להבין איך קבעו את הגבולות המוניציפליים. למה זה לא השתנה? כי אין לאף אחד, לא אומץ ולא כוח פוליטי לשנות את זה.

אשתי אומרת שאני מאוד מגלומן, אז היום אני דבר קצת עם אגו. אני הגעתי למועצה לפני כ-15 שנים, הגיל הממוצע היה פה 56 - - -

כמעט 60.

קרוב ל-60, היום הגיל הממוצע הוא 33, מהפכה אמיתית. מגיעים אלינו גם משפרי דיור מהערים הסמוכות, בעיקר טבריה, אבל מכל הארץ מגיעים. הייתה תקופה, היום המועצה גדלה, לפני 15 שנים היא הייתה 6,000 תושבים, היום היא יותר מהכפילה את עצמה. יש ועדות קבלה. הייתה תקופה שכל משפחה, הייתי פוגש אותה ושואל 'מה הביא אתכם?' הרבה מיש"ע באו, הרבה מתל אביב, מכל מיני מקומות, אז בעיקר מערכת החינוך. מערכת החינוך היא גאוותנו. זה מצחיק אותי, אני אומר 15% מעל גיל 66 כשלפני 15 שנים גני הילדים היו סגורים פה והייתה בעיקר אוכלוסייה מבוגרת.

יש בעיה בקליטה מסיבית כמו שלנו, יש לנו חוסר אמיתי, דודי, במבני ציבור. אין מי שיתקצב את זה, אין מי שמתקצב תשתיות כמו כבישים, בעיה קשה מאוד.

כשאתה אומר מבני ציבור, מה הכוונה?

גני ילדים, מועדוני נוער.

היום בערב יש בטלוויזיה תכנית על עפולה, על רובע יזרעאל, ששם הייתה בנייה מסיבית ממש, בלי מבני ציבור לגמרי.

בעיה קשה. האזור שלנו מאופיין בהרבה היסטוריה. אתם צריכים לדעת שהאזור שלנו חשוב לארבע דתות, למוסלמים, כי פה נערך הקרב החשוב בין סלאח א-דין והצלבנים, ב-1138, קרב שלצערי סלאח א-דין ניצח, אבל יש לי התחייבות שזו פעם אחרונה שהאיסלם כדת מנצח דת אחרת. אבל הוא מאוד חשוב, אנחנו כל קיץ, לא אנחנו, יש איזה עמותה שעושה את שחזור הקרב. הדרוזים, המקום המקודש ביותר לדרוזים, קבר יתרו, אצלנו, יש להם פטור מארנונה. למה הוא חשוב כל כך? כי בקרב הגדול ב-1138 סלאח א-דין חלם בלילה שהוא מנצח את הצלבנים ואז הוא נדר שהוא יבנה אחוזת קבר ליתרו, כנראה, על פי המסורת היה שם קבר של יתרו והוא באמת בנה את המבנה ההיסטורי שקיים עד היום ומאז זה המקום המקודש ביותר לדרוזים. לנצרות, ישו הלך מהר הקפיצה בנצרת לכנרת, לכפר נחום. שני שליש מהדרך עוברים אצלנו, יש כאלה שקוראים לזה דרך הבשורה, Jesus Trail, זה מסומן, משרד התיירות סימן יחד איתנו ועם קרן קיימת, עוברים שם כ-300,000 איש, בעיקר משפחות, כל שנה. תיירות לא עשירה, אבל היא משאירה פה - - -

והיהדות, הייתה פה התיישבות יהודית מפוארת בתקופת המשנה. כתוב במשנה, וההלך העולה בציפורי לטבריה וראה גדי שחוט, יכול לאכלו. עכשיו את אומרת, רגע, משרד הבריאות לא פיקח על זה, הבדואים אז לא גנבו, אז מה זה? הייתה התיישבות מפוארת יהודית, שגם אם מישהו ראה גדי זרוק, שחוט, זה כשר. לא של הרב אוירבך, אבל זה כשר. זאת אומרת האזור חשוב לארבע הדתות.

החינוך. חינוך זה הדבר שעליו גאוותנו. נכון שאתם תראו היום יותר חינוך בדגש על צרכים מיוחדים, כי אנחנו עשינו פה מהפכה, אנחנו מאמינים שחברה חזקה היא חברה שבראש ובראשונה מטפלת בחוליות החלשות. כשאני הגעתי לפה הייתה כיתה אחת של חינוך מיוחד, תיכף תראו מה יש. כמובן אם תשאלו את הגזבר אז הוא יגיד לכם שאני ראש מועצה רע כי אני עושה לו הוצאות, התקציב קפץ לשמים, בעיניי זאת גאווה גדולה.

מעונות יום, גני ילדים. לפני 15 שנה היו פה 13 גני ילדים. יש לנו ארבעה בתי ספר, עלי גבעה בתוך היישוב הקהילתי, ממלכתי דתי - - - בית ספר יסודי, בית הספר האזורי כדורי הוא יסודי, שמזינים אותו כמה יישובים. אני לא מדבר על התיכון פה. בית ספר חדש שנפתח לפני שנה, עוד בית ספר לציבור הדתי, שגם יוצר תחרות, אבל נותן מענה לציבור שהולך וגדל.

בתי הספר התיכוניים שלנו, יש לנו את כפר הנוער כדורי, שנבקר שם. הוא לא של המועצה, הוא בית ספר של המינהל לחינוך התיישבותי, שמזינים אותו ארבע רשויות מקומיות, ובפנימייה אתם תמצאו מוסלמים, דתיים, נוצרים וגם ילדים ששלפו אותם ממתקן חולות, אריתריאים. לומדים ביחד, אין שם שום בעיות, לא של לאומנות ולא של גזענות, בתנאי פנימייה. זאת החברה האמיתית שלנו. לצערי כשהם גדולים הם נהיים כמו ההורים שלהם, אבל זה סיפור אחר.

יש לנו ישיבה סביבתית, אורות הזורעים. מושב הזורעים זה המושב שהגזבר גר בו, מושב לא מעניין. כשאני הכרתי את המושב חצי היו מרוקאים, אבל מה זה 'שלוחים', חבל על הזמן, החצי השני, אשכנזים גלותיים, כמו הסבתא שלי שנרצחה בשואה, אבל מתפללים באותו מניין. זאת אהבת חינם. היישוב הזה, בתקופה ההיא היו 30 בתים ריקים, הילדים עזבו, ואז חשבנו איך עושים, איך ממנפים, דרך מיזם חינוכי. הקמנו מיזם, יש עוד שניים כאלה בארץ, במצפה רמון, לא כל כך מצליח, אבל בדרום הר חברון, בסוסיא, הצלחה בלתי רגילה. אני באתי לשם, ראיתי, התלהבתי, הקמנו את הישיבה, היום אין מטר פנוי במושב, הרחבה שכולה תפוסה. רק מה שמלמד שמוסד חינוכי, לא משנה איזה, ממנף יישוב וממנף אזור.

ישיבת אורות הזורעים, אנחנו נבקר שם, אז לא נדבר עליה עכשיו. יש לנו עוד שלושה כפרי נוער עם סמל מוסד, שזה הודיות, כדורי, שנהיה שם, ונהר הירדן שאנחנו נבקר שם.

למרות שאתם יודעים שלראש הרשות אין שום קשר לאחוז זכאי הבגרות, אבל אני מנכס את זה לעצמי, אז כמו שאתם רואים, הנתונים מאוד מרשימים. כל שנה מנכ"ל המועצה יושב עם קצין חינוך של צה"ל, בודק ילד ילד, אם יש ילד שלא התגייס, אנחנו רוצים לדעת למה, אם צריך לעזור לו אנחנו עוזרים. הרבה חבר'ה, אצלנו, 38% הולכים לשנת שירות ולמכינות קדם צבאיות. זאת הגאווה שלנו. זכאות לבגרות פחות מעניין, יותר מעניין הערכיות.

פה, אמרתי לכם על החינוך המיוחד. אם ב-2007 היו שתי כיתות, ב-2016 כבר 16, עוד 15 כיתות PDD. בקיצור, תראו את ההבדלים, מה קרה. זה לא שנהיו יותר ילדים עם צרכים מיוחדים, הם היו כל הזמן, אבל לא טיפלו בהם. היום אני מקווה שאנחנו מטפלים בהם בצורה נאותה, בטוח שיש עוד הרבה מה לעשות.

יש לנו מגוון של חוגים. מאיפה שאתם רוצים להתחיל, יש לנו שתי תנועות נוער שפועלות פה, בני המושבים ובני עקיבא, אנחנו מעודדים שנת יציאה לחו"ל. יש פה קורסים, חוגים של הכנה לצה"ל. זה פשוט מדהים לראות את החבר'ה הצעירים, אנחנו משתדלים לתת מענה לחיילים, בקשר איתם וגם אחרי זה.

השכלה גבוהה. את המחלקה הזאת הקמנו בתוך אגף החינוך כי לפני כמה שנים ראיתי שיש פער בין אלה שזכאי בגרות ושהולכים ללימודים אקדמאים. אמרתי, זה לא יכול להיות, ואז הקמנו את המחלקה הזאת ולאט לאט הפערים הולכים ומצטמצמים. מה לעשות, היום בחברה שלנו, אני בקושי סיימתי כיתה ח', אני לא בטוח שאני יודע לכתוב את השם שלי, אבל היום זה לא עובד. היום ילד צריך לקבל כישורים, כי אחרת יהיה לו קשה מאוד. אז המחלקה הזאת עושה דברים מדהימים. במקביל אליה הקמנו מרכז צעירים. אנחנו מאמינים בשיתופי פעולה אזוריים, לא חיכינו לאשכול שעפיף עכשיו מקים, לפני זה אנחנו בנינו אשכולות מקומיים, בעיקר שיתוף הפעולה שלנו עם כפר תבור, עם טורעאן, עם שבלי, אום אל גנם, עם כפר קמא הצ'רקסי כמובן וקצת עם דבורייה, כשאוכלוסיית היעד, ראיתם.

מחלקת הספורט, לא בכדי שאתם רואים את טניס השולחן. החבר'ה האלה לקחו את אליפות הארץ כמה פעמים, הם בדרך לאליפות אירופה. למה טניס שולחן ולא כדורגל? כי בשנים 2001 ו-2002, בזמן המשבר הגדול חיפשנו מה לתת בספורט ואז גילינו שהכי זול זה טניס שולחן, קונים כמה שולחנות, מאז גליל תחתון, מועדון טניס השולחן, הפך לשם דבר. יש שם אולי 1,000 ילדים, מגיל גן משחקים וכמובן מגיל יסודי ועדיין זה זול, נכון, שמוליק?

כמובן ליד זה יש לנו עוד. על הפנימייה בכפר זיתים נדבר שם, על נהר הירדן גם נדבר שם. יש לנו פארק תעשיות, אזור מדהים שהמנהלת משותפת לטבריה ולטורעאן, אנחנו יזמנו יחד עם המועצה המקומית בועיינה נוג'ידאת, למרות שאני לא רוצה שהם יתרחצו בבריכות השחייה, רציתי להגיד לזוהיר, הוא לא פה, אבל יש המון שיתופי פעולה. אזור תעשייה משותף עם בועיינה נוג'ידאת, על אדמות פרטיות שלהם, וכרגע יחד עם משרד הכלכלה אנחנו יוזמים אזור תעשייה לשבלי אום אל גנם, כפר קמא וכפר תבור. אני רוצה גם עם יבנאל, אבל אני מחכה שיתחלף ראש המועצה.

תיירות. אנחנו אזור יפה, אבל לא הצלחנו לגרום שתיירים יעצרו אצלנו. הם עוברים פה, בדרך לגליל עליון, לכנרת, לגולן, אבל האזור הוא יפהפה. חלק גדול מהחקלאים מתפרנסים גם מתיירות, זה לא פשוט, זה קשה, למרות היופי של האזור. כל התמונות היפות האלה זה שתעודדי את יושב ראש הוועדה לבוא לפה בחורף עוד פעם.

פארק אולימפי. כרגע מנסים לגייס כסף, תכנית שיש לה תוקף, אין דבר כזה בארץ. אתם יודעים שיש בארץ מעל 300 חוות סוסים שרק אולי שש מהן מוסדרות בהיתרים, כל השאר לא מוסדרות. עושים תחרויות, אבל זה לא בדיוק תקין.

יזמות חקלאית. אנחנו מועצה חקלאית. למרות שרק קרוב ל-20% מתפרנסים מחקלאות אנחנו מועצה חקלאית, אנחנו יודעים לשמור על המרחבים הפתוחים ומי שעושה חקלאות עושה חקלאות טובה. זו דוגמה, חברת הייטק שיודעת לייצר זרעים של עגבנייה בצבע שאתם רוצים, בגודל ובטעם וזה באחד המושבים. הם אפילו היום עושים מחקר עבור ממשלת סין, שייתן תפוקה לדונם ב-25% יותר.

פה אני אתן ליפת. יפת, בוא. יש לנו מפעל השבה, אבל אני אגיד כמה מילים על המים. אנחנו החזרנו למדינת ישראל מיליוני קוב של מים שפירים, לא חיכינו לוועדה, למהפכה שדודי עשה עם תיקון 27, אנחנו הרבה לפני זה הבנו שאם לא יהיו לנו מים מושבים לא תהיה חקלאות. ובאמת עם אגודת מים מדהימה עשינו פה דברים. התכנית הייתה לצאת לראות את המאגרים, אבל אנחנו נראה את זה ותדמיינו והיום 75% מהחקלאות שלנו זה על מים מושבים. כמובן, אתם יודעים, על כל קוב מים מושבים אנחנו מחזירים למדינה, עדיין חסרים לנו מים מושבים, ויפת יעלה את זה, ובזה אנחנו נשמח אם תסייעו לנו.

שמוליק, אני אשמח שתדבר, אבל בלי להתבכיין. אז לפני המים ניתן לגזבר שיגיד משהו - - -

לא להגיד, מדברים על הנושא של הפנים, לא? זה ועדת פנים, בבקשה.

כן, אבל זה לא משרד הפנים. יש לך פה נציג של משרד הפנים. שמוליק, השבוע קיבלת תוספת למענק.

זה בדיוק מה שאני רוצה, לברך את ועדת הפנים. קודם כל ברוכים הבאים. מוטי הסביר, אמר ודיבר באופן כללי על מה שקורה במערכת ולא בשביל לבכות, אלא בגלל שאתם ועדת הפנים ואיכות הסביבה, אני חושב שאם אתם כבר נמצאים אצלנו כדאי שגם תשמעו את הדברים שקשורים לפנים, מעבר לנושא של המים, שזה כשלעצמו חשוב מאוד.

אל"ף, ראיתי אותך בטלוויזיה, כל כך נהניתי, באיזה שהוא ראיון שהיה איתך, וראיתי באמת איש מבין, מבין את עם ישראל, מבין איפה הוא גר, היה פשוט נעים לראות ולשמוע.

לגבי ההתנהלות במועצה, אז מוטי דיבר פה הרבה מאוד, 'הגזבר חושב שאני חרא', אז הגזבר לא חושב שהוא חרא, אני חייב לתקן את זה - - -

שמוליק, הכול מוקלט, רק לי מותר להגיד מילים כאלה.

ולכן אני חושב שמתפקידי זה לשמור מכל משמר שהמערכת הזו תמשיך לעבוד בצורה מסודרת, מאוזנת, ללא חריגות, מכיוון שהיה לי ראש מועצה לפני הרבה מאוד שנים שתמיד היה אומר לי שמה שלצ'יץ' מותר בתל אביב מותר גם לגליל תחתון. ההתנהלות הזאת לשמחתי לאט לאט הולכת ודועכת והתנהלות כזו כמו שזה היה נהוג ברשויות, עם כל מיני אייקונים כאלה שחשבו שהם יכולים להוציא כל שקל ללא שום קשר אחר כך מאיפה מביאים אותו ולעשות להם תספורות שכל עם ישראל אחר כך צריך להילחם על זה, אני חושב שהדבר הזה נגמר וטוב שהוא נגמר. לכן במערכת הזו, מערכת הפנים שלנו, שאנחנו צריכים פה לנהל את כל מה שמוטי דיבר עליו, זה דורש בהחלט, אל"ף, להיות קוסם, בנתונים שיש לנו, ובי"ת, גם לשמור מכל משמר שיום אחד לא תוריד את הראש ותמצא את עצמך עם כל הגירעונות שאנחנו רואים פה ממה שקורה בסביבה. לא שאני רוצה לטפוח על השכם, אבל אני חושב שזה התפקיד שלנו.

אנחנו נמצאים במצב כזה שהמערכת התקציבית היא מאוד מאוד מתוחה ומתוחה מכמה סיבות, מעבר לסיבות האובייקטיביות. אנחנו נמצאים באזור שהולך ומתרחב בצורה פנטסטית, לפי דעתי, אבל ההתרחבות היא אצלנו פה בפנים והיא לא כל כך אולי נוגעת למשרדי ממשלה, אבל אם אנחנו הולכים לבנות גן ילדים אנחנו צריכים על כל גן ילדים להוסיף סדר גודל של 400,000 שקל, מה שנקרא מצ'ינג, אין מאיפה לגייס את הכספים האלה. כל דבר כזה בהחלט דורש מאיתנו התנהלות כזו שכשאתה בונה את הגן בגלל שאין לך ברירה ובסוף אתה בונה אותו ומסיים אותו עם הגירעון ואין לך מקורות כספיים וזו בהחלט בעיה.

יש לנו היום אישור לחמישה מעונות יום, לבנייה של חמישה מעונות יום כתוצאה מהרחבה. תוספת לכל מעון יום, בין מה שהמשרד מאשר לבין מה שאתה הולך להוציא, זה סדר גודל של מצ'ינג של מיליון שקל. אני רוצה לראות מי הגיבור הגדול שיודע להביא היום מיליון שקל או 5 מיליון שקל במהלך שנה שאתה בונה את המעונות האלה ונותן פתרון לדבר הזה. אז הדברים הם בהחלט לא פשוטים.

מענק משרד הפנים. אני לא רוצה להישמע מתלונן, מכיוון שאתם ועדת הפנים, הייתי רוצה שתהיו שותפים, ובאתם הרי לשטח כדי להיות שותפים מלאים למה שאנחנו מרגישים. ומה שאנחנו מרגישים, שאם - - -

שמוליק, לגבי המצ'ינג, זה בגלל שאתם מבקשים לפתח את זה ברמה יותר גבוהה?

לא.

לפי המפרט שלהם.

דודי, הנושא של מענק משרד הפנים. אנחנו נמצאים היום באמצע שנת 2017, לאחרונה קיבלנו תוספת מענק ואני אסביר את עצמי.

שמוליק, רק קצר.

אני מדבר ארוך?

לא, בסדר.

לא, אתה לא מדבר ארוך, אני דיברתי ארוך, אבל - - -

בגלל זה אמרתי שאת המים אני מעדיף שיהיה אחר כך, שהמים יהיה קצר, הבעיות שלנו הן חשובות גם.

מענק משרד הפנים. מענק משרד הפנים הוא מענק, אנחנו היינו בסוציואקונומי 6, עלינו ל-7, משרד הפנים הוריד לנו מהר מאוד 5 מיליון שקל. מהר מאוד, עוד לפני שהספקנו להזיז את הראש. כשירדנו עכשיו מ-7 ל-6 אז בתחילת השנה לקחתי בחשבון שאם אתה יורד בחזרה, אז אם הורידו לך 5 מיליון שקל, תקבל תוספת. אז לא הלכתי ורציתי להיות חזיר, הראיתי להם את ה-200 מ-2016 ל-2017. אחרי שהודיעו לנו שירדנו בסוציואקונומי חזרנו למצב האמיתי שלנו, זו האמת שלנו ולכן הוספתי 400,000 שקל, הודיע לי המחוז 'אנחנו מצטערים מאוד, אנחנו לא מאשרים את ה-400,000 שקל תוספת', אמרתי 'אבל ירדנו בסוציו', 'לא מכירים, תגיש תקציב מאוזן'. וזה בסדר, אבל זה אומר שאתה צריך להתנהל עם כספים שאין לך במערכת, עם 5 מיליון שקל פחות, כשכל המערכת הולכת וגדלה, תוספת של אוכלוסייה, תוספת של ילדים - - -

לא הבנתי. אתה אומר שכשעליתם לסוציו 7 הורידו 5 מיליון, כשירדתם ל-6 - - -

זה לא סימטרי.

אז לא החזירו לכם?

לא החזירו.

למה?

אה, למה? זו בדיוק הבעיה.

הנה, יש פה המחוז, בוא נשאל למה. למה, עפיף? או שזה רק חד כיווני?

לא, אני צריך לבדוק את זה באמת. נתון כזה אי אפשר - - - צריך לבדוק במערכת שלנו.

פעם ראשונה שאתה שומע על זה?

על הדבר הזה כן, פעם ראשונה, אבל לא אישרו את התקציב כי הוא לא מאוזן.

לא, אצלנו מאוזן.

עפיף, אז אני בקשר, יש לנו שם את - - - והוא יודע, תאמין לי, כל פרט ופרט ו - - - הם יודעים את כל הפרטים, אנשים שעוזרים בכל הכוח כדי באמת - - -

שנייה, דקה, עפיף, תרשום לך. תבדוק לי את העניין.

אני בודק, יש לי את התקציבים, מענקי האיזון, מופיע 6.660 מיליון.

זה בדיוק מה שהלכתי להגיד. אז אנחנו בתחילת השנה, כשהגשנו את התקציב היינו מהירים, הוספנו 400,000 שקל מכיוון שלקחנו בהנחה שנקבל את זה בחזרה, אמרו לי 'לא, לא מאשרים את זה'. הייתי צריך להגיש תקציב מאוזן בלי התוספת הזו. אתמול קיבלנו הודעה דרך המרכב"ה שיש לנו תוספת של מיליון שקל ל-2017. אז אל"ף, תודה רבה - - -

זאת אומרת שהורידו לכם 5 והחזירו לכם 1.7 מיליון?

מיליון. אוקיי, אתה יודע מה? על זה תודה רבה, אני רק אומר - - -

רק שנייה, תבדוק, עפיף, האם שינו את הקריטריונים במהלך השנה הזו או שיש פה איזה שהיא בעייתיות? בסופו של דבר בדרך כלל משני הצדדים אתה צריך לראות את אותה תנועה.

בנושא מענקי איזון, אני מגדיר את זה רשע וטוב לו, צדיק ורע לו. אתה עולה במענק האיזון מיד אתה חוטף.

אני רק רוצה לומר לגבי זה, בקצרה, אני יושב מול משרד הפנים גם לגבי הנושא של הנוסחה, הם צריכים לארגן לנו משהו חדש בגלל שהיום היא אנכרוניסטית, היא גם לא הגיונית. אני אתן רק דוגמה קטנה, כדי להתקדם, כדי שתבינו. דרך אגב, בכלל כדי להבין את הנוסחה, אף אחד ממשרד הפנים לא מבין את הנוסחה חוץ מבן אדם אחד. עשיתי דיון ארבע שעות, הם לא הבינו - - -

ששי דקל.

עכשיו, למשל פרמטר, יש לך מה שנקרא הכנסה לגולגולת, זה כדי שתהיה מוטיבציה שתגבה ארנונה. הייתי באיזה יישוב, דווקא חרדי, אומר לי ראש המועצה, 'תראה, כל ילד שנולד פה, אני קודם כל יורד במאזן, בגלל שהילד לא עובד, מה לעשות, הוא תינוק, עוד לא עובד ואני גם צריך לתת לו', אתה מבין מה האבסורד כאן? בקיצור אנחנו עובדים על הנוסחה.

אוקיי, רק חשוב מאוד שישמעו פה כל הנוכחים, הבעיות הן קשות מאוד, אמיתיות מאוד והשערות הלבנות על הראש בין השאר הן גם מהדברים האלה.

זה מאשתך, עזוב. אל תפיל עלינו.

זה מאשתי, נכון, אמרתי בין השאר.

אני אגיד לך, אני אתקן אותו, אתה צודק, אבל באיזה שהוא גיל זה באמת הביולוגיה. אנחנו שם.

לגבי החינוך המיוחד, גם פה יש בעיה. עוד פעם, כשבאים אליך בנושא חינוך מיוחד אתה כולך - - -

של נעליך.

אי אפשר לסרב לדברים האלה, אבל מה שקורה, החינוך המיוחד מתנהל בצורה כזו שאתה מממן ואם ירצה ה' תקבל את הכסף בעוד שנה. מדובר פה במאות ובמיליוני שקלים שאתה מוציא מהמערכת שאין לך כדי לממן את המערכת הזו. אנשים לא מבינים מה המשמעות, שאתה צריך אחר כך ללכת לאותן רשויות ששולחים לפה את הילדים, עושים לך טובה בכלל שמדברים איתך, מה שנקרא ילדי חוץ. זה דבר אחד. דבר שני, אתה מסיע, משרד החינוך, עד שהוא מכיר בהסעות האלה לוקח לו שנה, עד שהמפקחת מאשרת את זה. בקיצור על כל תוספת ילד כזה אתה לוקח על עצמך, על המעט שיש לך וצריך להזיז את זה. אז אני סיימתי ותסלחו לי אם זה היה נשמע קצת בקשה, אבל - - -

שמוליק, אתה לא תצליח לקלקל לנו את חדוות החיים.

אני אגיד שני דברים. אחת, בשנה שעברה סגרתי עם משרד האוצר שהסעה שלישית של הילדים בחינוך המיוחד, קרי מהבית לבית הספר ומבית הספר - - - בדרך כלל זה למוסד ומהמוסד הביתה, אז יש שיפוי מלא, רק שתדע, להסעה שלישית.

הסעה שלישית בחינוך המיוחד.

כן, בגלל שמשרד החינוך טען שזה לא הוא.

זה נכנס מ-2017?

לא, בשנה שעברה, באופן מיידי. הרי המסלול של הילדים האלה, שהם הולכים מהבית לבית הספר, מסיימים בסביבות שעה אחת, משם מקפיצים אותם לאיזה מוסד, בדרך כלל זה אנשים טובים באמצע הדרך, כאלה שהקימו איזה שהיא עמותה ומשם הביתה. אז הסיפור היה של ההסעה השלישית, כאילו משרד החינוך אמר 'אני מתקצב שתי נסיעות, לא את השלישית', אבל רק שתדע שסגרנו את זה עם האוצר, אם תהיה בעיה תגיד לי.

לגבי הנושא של למה אני כאן. תראו, את מוטי אני מאוד אוהב, באמת, אני חושב שהוא איש מיוחד, אבל לא בגלל זה באתי. אני הגעתי לכאן בגלל סיפור אחד שהוא סיפר לי, הוא אמר לי 'תשמע, דודי, תעשה לי טובה, תבוא, אני רוצה להראות לך מוסד שבנינו לילדים אוטיסטים'. שמע, אני באמת לא אומר שבחו של אדם בפניו, כשאני מתחבר לנושא הזה אני מתרגש כולי. אני, דרך אגב, מגויס למשימות האלה בכל רמ"ח איבריי ואני רואה את זה כזכות גדולה. אני לא נתקלתי בבן אדם שככה - - - איך הוא אמר עכשיו? של נעליך מעל רגליך. זה דברים שלא קורים לנו בהרבה רשויות. אני יכול להגיד לכם באמת, באחריות מלאה, חלק גדול מאוד מהרשויות בכלל לא רוצות לטפל בזה, זה החצר האחורית. בא ראש המועצה, שם את זה בפרונט ולא רק ילדים שלו, ועל זה אני אומר לכם אני מתרגש, כשאני מדבר על זה באמת אני נחנק כמעט, בגלל שאני לא מכיר עוד אנשים כאלה.

בעיקר לא שלו, דרך אגב.

אמרתי, שהוא לא שם חשבון והוא עושה את זה - - - איך אמר לי פעם? אני עושה ועדת פנים, לדעתי קבענו בשלווה בעוד שבועיים-שלושה, מוסד לילדים אוטיסטים שעכשיו בירושלים בנו משהו מדהים. מנהל המוסד, בסופו של דבר תמיד מוסדות כאלה מתחילים כשמישהו פתאום נתקל בבעיה פרטית, פתאום נולד לו בן כזה והוא לא יודע מה לעשות, וככה בעצם הוא עוזב את החיים שלו, מתחיל לטפל בזה והוא קורא להם, הוא אומר לי תמיד 'דודי, אלה המלאכים'. ובאמת הילדים האלה מלאכים. ואני אומר לך, אני מצדיע למוטי, כמה שהוא נראה מחוספס, כמה שהוא ככה גם מצחיק וכו', אבל בסוף יש לו נשמה גבוהה, רגישה מאוד ואני לא מכיר הרבה ראשי מועצה וראשי עיר ששמים את זה כמשימת חייהם כמעט. ועל זה שאפו גדול, באמת.

אני רואה שגם עליך הבלוף עבד.

איך אני תמיד אומר? אתמול עשינו דיון, העברנו את חוק הנכים, קמו ראשי רשויות - - -

כמה בסוף, 3,500 או 4,200?

לא הקצבה, לגבי החניות. קמו השלטון המקומי והתחילו להתנגד לחניות. הייתי בשוק, אז אמרתי 'חבר'ה, אתם רוצים להתחלף? בבקשה'. אמרתי, מה, הבן אדם הזה, גם ככה קשה להם בחיים, יש כאלה שמאוד מאוד קשה להם, החיים באופן כללי, אז במקום שנסייע להם אתם דווקא עושים את ההיפך? המשפחות האלה זה משפחה שאתה מציל אותה, זה לא הילד רק, זה כל המשפחה סביב, כל המשפחה שם. ברגע שאתה מציל משפחה כזאת, מרים אותה מעל המים, הם בדרך כלל בדיכאון, הם לא יודעים מה לעשות, כשנולד להם ילד כזה הם לא יודעים לאן ללכת, ההורים במצוקה עצומה וכשבסופו של דבר מישהו בא ומוביל אותה ובאהבה גדולה ובחום ומוביל אותה בנתיב, אני חושב שזה, באמת אין מצווה גדולה מזו, לפחות לפי תפיסתי. באמת, מוטי, מה שנקרא, יש לך מקום רציני מאוד בגן עדן, בשמים, לדעתי.

תודה, דודי. אני ציני, כי זה מביך אותי. מנכ"ל המועצה.

אני רוצה להעלות שני נושאים עקרוניים שלאו דווקא קשורים למועצה שלנו, אבל אני חושב שבטח אתם מכירים אותם, אבל אני אעלה אותם על השולחן, אחד זה הנושא של האוטיסטים בעיקר, אבל יש הבדל גדול בין מה שמשרד החינוך רואה כתקן של עובד לבין הסכמי השכר שמשרד הפנים רואה. אנחנו עובדים על פי כללים של משרד הפנים, משרד החינוך מתקצב אותם על פי כללים שלו ויש הבדלים משמעותיים מאוד וההבדלים עוד יותר משמעותיים במועצות אזוריות שהמרחקים הם הרבה יותר גדולים מאשר בעיר. כדי להגיע למקום עבודה בעיר אתה עולה על האוטובוס ואתה מגיע לכל פינה ובמועצה אזורית, כשהמרחקים בין יישוב ליישוב זה יכול להיות 40-50 קילומטר מישהו צריך לתת על זה את הדעת.

הדבר השני, לגבי הנושא של ה - - - או נקרא לזה חוק הנגישות. מדינת ישראל רוצה להיות מאוד מתקדמת בעניין והמחוקק העביר חוקים בנושא ומישהו צריך לממן את העלויות של העניין.

אני אגיד לך משהו על זה. אני מתכוון לעשות דיון בנושא הזה. זה דיון דרמטי, מדובר בעשרות מיליארדים, זה לא כסף קטן. אני מתכוון לעשות את זה, זה משהו ארצי, אני מתכוון להיכנס לאירוע.

אבל לא יכול להיות שמצד אחד מטילים עלינו את האחריות, אחריות פלילית על בעלי תפקידים, ומצד שני לא נותנים לי את האפשרות לבצע את זה.

יוסי, תעבור לנקודה הבאה, בגלל שאני מסכים איתך, אתה מתפרץ לדלת פתוחה. אני מתכוון לעשות על זה - - -

יוסי, אני מציע לך, אם הוועדה תצטרך חומר אתה יכול לבוא להופיע בפניהם.

דרך אגב, אפרופו ילדים מיוחדים, יושב פה גם שניר, חבר שלנו טוב, הוא גם מצטרף אלינו, הוא גם מגויס תמיד לעניין הזה, גם ברמה של התרומות האישיות וכו'. באמת, שניר, שאפו על כל מה שאתה עושה.

אבל לי הוא לא תרם כלום.

דרך אגב, הבן אדם, בין הנדיבים שאני מכיר לנושאים האלה. אף פעם הוא לא אומר לא כשניגשים אליו ומבקשים ממנו סיוע לילדים מיוחדים.

ומילה אחרונה לגבי כל החוקים וכל הניסיונות שכרגע מנסים להעביר, על הקייטנות, על הצהרונים ועל הכול. מה שאנחנו מבקשים ברשויות, אל תפקירו אותנו מול התושב, זאת אומרת אל תחוקקו כל מיני חוקים ותקנות שהמחירים יהיו איקס ואנחנו נצטרך לגבות את המחירים האלה. אנחנו לא יכולים לעמוד במכשולים האלה.

יוסי, אני אומר לך באופן חד משמעי, המחירים האלה הם מחירים ריאליים. אנחנו עשינו כמעט שנתיים דיונים בנושא הזה. אני אומר לך באופן חד משמעי, אני יכול לשלוח לך את התמחורים שבדקנו ועשינו, לא יכול להיות שראשי מועצה עושים מרכז רווח מקייטנה, לא יעלה על הדעת.

לא, זה לא המצב אצלנו.

אמרתי, לא קשור, אני לא יודע מה אצלכם, אני אומר בארץ, אני אראה לך שחור על גבי עיתון.

אנחנו במקרה סביב המחירים ש - - - אני חושב שאנחנו סביב - - -

אז אין בעיה, אבל לא יכול להיות שמישהו גובה 1,700, 2,000, 2,500 שקלים.

אנחנו גובים 940.

940 זה המחיר שחשבנו. 900, 940.

כן, אבל לפי כל הפרסומים מה שאנחנו נגבה מההורים זה מעט יותר ואנחנו נזדקק לקבל את המתנה, במרכאות, מהממשלה, שהיא אף פעם לא מגיעה בזמן ומראש אנחנו - - -

לא, יוסי, אני אעשה לך סדר בעניין, אני רוצה להתקדם. הסיפור של הקייטנות, יש פה מה שנקרא בית ספר של קיץ, משרד החינוך מתקצב את זה ב-824 שקלים. הוא מסבסד את זה. זה המחיר הריאלי, מכאן אתה יכול לסבסד. אני אגיד לך, 'תשמע, מוטי, אתה תן להם את זה ב-400 שקל, אני נותן לך', אבל זה המחיר של העלות. אני חושב שקייטנה ברמה הזאת - - -

לא, בבית הספר של הקיץ אין לנו בעיה.

אמרתי, באחריות, הקייטנות האלה לא צריכות לעלות, הן צריכות לעלות בין 850 ל-900 עד 1,000 שקל, לא יותר, ברמת הקייטנה. אני מודיע לך שיש ערים שגובים 2,400 שקלים. צא וחשב שלושה ילדים, 2,500 שקל, ההורה נפרד מ-7,500 שקל, על מה ולמה?

אתם מוציאים את דיבתנו רעה.

דודי, מאיפה הנתון הזה?

סליחה.

מוטי, תן לי.

לא, שמוליק, לא.

אלה לא נתונים נכונים.

למה אתה אומר לא נכונים? יש ערים - - -

אתה רואה שאני אראה לך איזה ערים?

אני מדבר על גני ילדים.

לא, אני מדבר על קייטנות. קייטנות, באופן כללי.

קייטנה בגני ילדים, העלות לילד היא 1,300 שקל, שקל לא אחד פחות.

סליחה, אבל הוא צודק, יש רשויות שגובות 2,500, לא 1,300.

יש קייטנה עכשיו בהוד השרון, שהמחיר שלה התפרסם אתמול, 2,450 שקלים, 22 יום משמונה עד ארבע.

של העירייה, בבקשה.

חברים, אני רוצה להשתדל לעמוד בלוחות הזמנים ולתת אפשרות לכל אחד לדבר. יפת.

ברשותך, מוטי, רק תן לי דקה להתייחסות. זה מענק האיזון של משרד הפנים. אכן בשנה שעברה המועצה קיבלה 5.400 מיליון. השנה, לפי מענק המודל, זה משהו מדהים, אני בודק את זה, 17 מיליון, זה מענק המודל שלהם. בודקים לי את זה, מה הפער הזה. השנה הם יקבלו ב-17' 6.660 מיליון, כלומר 1.260 מיליון תוספת על שנה שעברה. זה נכון מה שאני אומר?

כן.

זו המציאות, אנחנו רק בודקים למה במענק המודל מופיע 17 מיליון ורק 6.5 מיליון. את זה אני בודק, יכול להיות שיש טעות, בודקים לי את זה עכשיו, ייתנו לך תשובה תוך כדי הסיור.

אחלה. בבקשה.

אני עכשיו צריך להכניס את כל הסקירה שרציתי לדבר, חצי שעה, להכניס אותה בתוך חמש דקות, אז אני אשתדל לתמצת. מפעל ההשבה, התחלנו את הקמתו ב-2001, סיימנו את השלב הראשון שלו, השלב השני התחלנו ב-2005 עד 2007 ושלב שלישי מ-2008 עד 2012. השלבים האלה נעשו, כשניגשנו לכל הנושא הזה של מפעל ההשבה מצאנו מציאות מאוד עגומה שבה התחילה מגמה של יישוב ועקירת מטעים וייבוש שטחי חקלאות. צריכת המים השפירים ירדה בכמעט 50%, גם בגלל מחירים, גם בגלל מכסות, ואז ניגשנו לנושא הזה של מפעל השבה והתחלנו את השלב הראשון שלו, תוך פחות משנה סיימנו אותו, בנובמבר 2011 סיימנו את השלב הראשון וזה נתן אפשרות לנצל קולחין רק במאגר שדה אילן שהוא מאגר מוגבל ל-2 מיליון קוב. הודענו שאנחנו לא נמשיך את הרכיבים הנוספים של המפעל ההשבה אם לא יהיו לנו מקורות מים.

לרשות המים, שאולי פה המקום לדבר גם בשבחה, כי כל הנושא של מפעל ההשבה זה בזכות התקציבים שקיבלנו מרשות המים, הבינה שהמקום הזה שהוא נקרא הנגב של הגליל וסובל ממחסור ממים, צריך להשלים את המחסור הזה על ידי הזרמת מים מאזורים שכנים ובצורה זו ועל הרקע הזה הוסכם שאנחנו נניח צנרת מעמק יזרעאל לכיוון גליל תחתון וחיברנו את המים - - -

יש לנו את הקישון שאנחנו - - -

צומת הקישון, זה היה השלב הבא, אבל השלב הראשון התחיל מדוברת וזה אפשר לנו לקבל 2 מיליון קוב וכמו שאמר מוטי, לאחר מכן גם חיברנו את הקו הזה, הקו הראשי, חיברנו אותו גם לקישון ויש לנו מקור מים לכמות של כ-4 מיליון קוב. וגם הקודם. הדבר הזה לא הספיק כי היה לנו פה מה שנקרא הצלחה אדירה בעקבות הנחת הקווים הללו. יושב פה איתן, שהוא אמון על הנושא החקלאי, הוא יודע שהחקלאים מאתגרים אותנו בגידולים, בנטיעות הרבות, אלפי דונם מטעים ניטעו בעקבות מפעל ההשבה והיינו צריכים מקורות מים נוספים.

כדי לתמצת את הדברים שלי כי אני באמת מדלג על הרבה דברים, הנושא המרכזי שלנו היום זה המחסור במים. חיברנו את עצמנו לאזור - - - עשינו מערכת בין אזורית, חיברנו את עצמנו לעמק הירדן, אנחנו מקבלים שם מים מהכנרת ולמרות הכול ההיקף שאנחנו מגיעים אליו הוא 10 מיליון קוב ועדיין חסרים לנו מים לכל שנה. בשלוש השנים האחרונות באוגוסט ידינו רועדות שאולי באמצע מסיק הזיתים לא יהיו מים ואנחנו נהיה בקטסטרופה. לכן הכנו כבר ב-2010 הקמת מאגר נוסף - - -

סליחה, יש לנו הרבה מאגרים, תיכף תראה, המאגרים זה המחסניות של המים, כי מביאים מים מכל מיני אזורים ו - - -

רק של הקולחין או גם - - -

רק של הקולחין.

אתם לא אוגרים מי גשמים?

לא, זה לא מאגר שיטפונות. במאגרי שיטפונות - - -

זה המאגרים בדרך.

אנחנו צריכים מאגר דחוף, מאגר נוסף.

הבעיה שלכם זה מאגר או שאתם לא מצליחים - - -

לא, הקמנו שני - - - אנחנו מקבלים מים לאחר טיהור, מים מטוהרים, קולחין.

מאיפה אתם מקבלים אותם?

מעמק יזרעאל אלה מים מטוהרים של - - -

אתם מקבלים אותם חינם?

מה פתאום? אני אדבר על המחירים. אנחנו מקבלים בערך מאיזה שישה מקורות מים - - -

באיזה מחיר אתם קונים אותם?

המחירים שונים, אני אדבר איתך עכשיו על איפה הבעיה הגדולה שלנו. המחירים של עמק יזרעאל הם בסביבות ה-60 אגורות.

זה זול.

זה זול, הבעיה שלנו זה עם המים מעמק הירדן, שהמחיר שלהם מגיע ל-2 שקלים.

אתה מדבר על קולחין?

מים מכנרת, השלמה. אלה מים שפירים. יש להם מחיר מיוחד. המחיר רק על פי עלויות של אגודת המים עמק הירדן, יש תחשיב שהם עושים - - -

אנחנו כבר דיברנו על זה גם בוועדה, אני לא רוצה ל - - -

לא, אם מדברים על עזרה או התערבות שלך, פה יכולה להיות התערבות שלך בזה שעכשיו תיקון חוק 27 יטיל עלינו עוד 26 אגורות במיידי על המים האלה. לא על הקולחין, על המים מעמק הירדן.

רגע, תסביר למה אתה צריך מים שפירים מעמק הירדן.

כי חסרים מים, זו ההשלמה של המים החסרים לנו. המים האלה, שהם 3%, מהווים כ-30% מכמות המים שאנחנו מקבלים, יתווסף עליהם עכשיו מיוני 26 אגורות.

למה?

כי על המים האלה חלים - - - אני אומר, בהתערבות שלך אפשר יהיה לתקן את זה.

אז רק שנייה, אני אעשה סדר. הרי המים השפירים היו אמורים לעלות ל-3 שקלים. כשאנחנו עשינו את תיקון 27 קרו שתי פעולות, פעם אחת באותה תקופה המים, לפי הסכם, היו אמורים לעלות מ-2.5 ל-3 שקלים.

נכון.

אז מה שקרה זה שבעצם אנחנו סיכמנו שאל"ף, לא מעלים, אנחנו עכשיו יורדים ל-1.98 שקל, שלב ראשון, ותוך שנה יורדים ל-1.81 שקל, זה עוד 17 אגורות כמעט. אלה בעצם המחירים של המים השפירים. אז אם אתה משלם 2 שקלים היום איך העלו אותך?

אני אסביר.

הוא לא קונה מים שפירים, הוא קונה מהירמוך, אלה מים שמפיקים.

אני מדבר על המים השפירים של מקורות. המפיקים הפרטיים, דרך אגב, הם צריכים למכור פחות אפילו.

אני אסביר. המים שאני מקבל מעמק הירדן - - -

אני יכול להציע משהו? תכתבו מכתב.

לא, חשובה הנקודה. קודם כל מה שאני אומר זה רק בקיץ, בחורף המים האלה הם יותר נמוך, כי זה תלוי בתעוז, שפל, גבע ופסגה, אז בחורף אנחנו לוקחים - - - משפל ואז המחיר מגיע ל-1.35 שקל. אבל בקיץ, ממרץ אפריל התעריף יכול להגיע ל-2 ואפילו יותר, כי הצרכנים של עמק הירדן לוקחים את המים בשפל ומשאירים לנו את הפסגה ולכן זה 2 שקלים ויחול עליהם גם ה-26 אגורות.

מה זה ה-26 אגורות?

הוא קונה מהאגודה של עמק הירדן, לא ממים שפירים.

תיקון חוק 27 חל גם על המים האלה, אפשר להימנע מזה על ידי הכנסת סעיף בכללים של רשות המים, שבימים אלה היא עובדת על הכללים האלה, להכניס את זה, שמים שמגיעים כדי להשלים מחסור במי קולחין, לא יחול עליהם ה - - -

אז אני אסביר איך זה עובד.

אני יודע.

אם אתה יודע אז אני לא אסביר.

לא, מה שאני יודע וכבר יש לי נייר מעמק הירדן ורשות המים אישרו את זה, שה-26 אגורות יחולו על המים האלה.

אני לא נכנס לפרט הקטן שאתה מדבר עליו, אני אומר באופן כללי מה קרה פה. הרי מה הסיפור של תיקון 27 ברמת הבסיס, שיש מפיקי מים, כמו שאתה אומר, שמפיקים מים ב-40-50 אגורות, מוכרים את זה לעצמם ולאחרים הם מוכרים ב-2.20, 2.5 וכו'. עכשיו, המים של מקורות, גם מקורות הם בעצם - - - זאת אומרת מה הבנץ' מארק שלך? זה מקורות, שאתה קונה מהם, ומקורות מכרו את זה ב-2.5 בערך. עכשיו מה עשינו בגדול בתיקון? לקחנו את כל המים מהמפיקים הפרטיים והם כולם מוכרים עכשיו באותו מחיר לכולם בארץ. זאת אומרת מטילים עליהם את ההיטל כדי שהם ימכרו לך את זה ב-1.81 שקל.

זה נכון מה שאתה אומר, אבל התוצאה היא עוד 26 אגורות לעומת מה שהיה, תוספת של 26 אגורות. הם לא מכרו את זה ב-2.5, הם לא מכרו את זה כמים שפירים, כבר הייתה לנו הקלה - - -

אז בוא נסכם, אני עכשיו מתחבר למה שמוטי אומר. לא הצלחתי להבין את האירוע מבחינתך, כתוב לי מכתב, תן לי את הנתונים. רק השבוע ישבתי עם נציבות שירות המים לגבי נושא אחר של מחיר ההפקה, אני לא אלאה אתכם. זה מעניין?

בטח.

הרי מה הסיפור? הרי כדי למכור את זה ב-1.81 שקל, זה מחיר המכירה, באנו למפיקים הפרטיים ואמרנו להם 'רבותיי, זה לא מים שלכם, אם אתה שם משאבה בכנרת ושואב, זה לא שלך, אתה תשלם כמו כולם'. לכל אחד יש מחיר הפקה אחר, יש אחד שיש לו קידוח, לכן הולכים לעשות עכשיו דיון על כל אחד ואחד כמה זה עולה לו, זאת אומרת כמה עולה לו הפקה, נותנים לו רווח סביר ובדלתא זה בעצם ההיטל שמטילים עליו כדי להעביר את זה לאלה שהיום היו משלמים למקורות וקונים ממקורות ב-2.5.

נחזור למחסור במאגר. המאגר, שהוא ממש סם חיים שלנו, מוטי שלח מכתב לפני שנה וחצי לשר החקלאות בנושא הצורך שלנו במאגר דחוף ולא לחכות עוד, אבל אני אגיד לך מה הבעיה, הם מחכים לנושא הזה של ספק מרחבי. הנושא של ספק מרחבי יכול להימשך זמן, זה תלוי באגודות מים שכנות ולהגיע להסכמה. מכיוון שזה אצלנו ממש זועק לשמים, אמרתי שאולי אפשר לעשות לזה מסלול עוקף.

אני אגיד לך מה לדעתי הכיוון.

אני אולי אתן לך מכתב - - -

אין בעיה, אתה יכול לפנות לרשות המים, לגרזי, תגיד לו שאתה דיברת איתי, שהייתי כאן, אנחנו סיכמנו עם הממשלה שכל שנה יושקעו במשך שבע שנים כ-200 ומשהו מיליון שקל, לדעתי 250 מיליון שקל כל שנה, בנושא של המים המושבים, בתשתיות, זה אומר בקווים, מאגרים וכו'. אז לדעתי זה סיכום שלי עם הממשלה.

בלי התוויות? זו הנקודה.

אתה יכול להגיד להם, 'רבותיי, היה פה יושב ראש ועדת הפנים, אמר לנו שסוכם', אני אומר לך שסוכם, זה מיליארד וחצי שקל בשבע השנים הקרובות. אתה אומר 'רבותיי, אני רוצה מאגר, אני מבקש לבוא איתי' - - - אני מניח שזה מצ'ינג כזה, אני לא יודע בדיוק מה העסקה.

כמו שהייתה.

תגיד לו, אם תהיה בעיה, תרים אליי טלפון.

טוב, אני אסיים את הדברים שלי בריכוזים רק, בשורה התחתונה. סך הכול המפעל הזה מורכב מ-135 קילומטר של צנרת מים, כמו שאתם רואים זה מכפר קיש עד לבקעת ארבל - - -

אתם עצמכם לא מטהרים?

לא אנחנו מקבלים מים מטוהרים. הטיהור נעשה על ידי הרשויות, אגודות המים לא מתעסקות בטיהור.

אנחנו מטהרים, לא הוא. אנחנו מטהרים ומעבירים אליו.

כן. מאגרים, הקמנו שלושה מאגרים.

עכשיו, הוא לא אחראי גם על הנושא של הטיהור.

לא, הוא אגודת מים. המט"ש זה רשויות.

אנחנו פתרון הקצה של הטיהור.

יש לכם גם קידוחים?

לא, אנחנו לא כמו אגודות מים שמפיקים מים. אמרתי, אנחנו הנגב של הגליל, במים שפירים מקבלים - - -

אז מה שאתם עושים, אתם מקבלים מים ומוכרים מים?

זה המים השפירים, אבל היום יש לנו מים משלנו, המים של המפעל להשבה. המפעל להשבה זה מים - - -

אבל אתה מקבל אותם.

אני מקבל אותם, לא מפיק מים.

בבסיס אתה מקבל מים ומוכר.

כן. אני מוביל אותם.

ברור - - - אתה מקבל אותם במחיר אפס.

לא, אמרתי שלא, אמרתי מ-60 אגורות עד 2 שקלים. הממוצע שלנו - - - מעניין אותך ממוצע?

למי אתה משלם את זה, למקורות?

לא, למפיקים עצמם. בעמק יזרעאל יש מקורות ויש פלגי מים, יש אגודת המים עמק הירדן, יש לבנים.

הבנתי. דרך אגב, אצלם הם חייבים לטהר את המים, אתה מטהר את המים - - -

במחיר אפס.

נו, אז למי אתה נותן את זה? אתה מוכר לו את זה?

לא, במאגר שדה אילן אני מקבל אותו במחיר אפס, זה המקור היחידי שאני מקבל מחיר אפס.

אבל למה הם מוכרים לך את זה?

כי יש לנו הוצאות אנרגיה.

הם לא מרוויחים, הם רק את ההוצאות.

הם נותנים לך את זה בקצה של המפעל או באיזה שהיא נקודה אחרת?

לא, הם מוליכים את זה גם בתוך המפעל שלהם, גם להם יש איזה שהוא מפעל פנימי.

לא חשוב. יפת, הוא צריך להביא את זה לקצה במחיר אפס, אם הוא נותן לך את זה בקצת יותר מרחק מהקצה, אז הוא באמת מחשב לך את העלות.

אין לנו טענות, הטענה היחידה שיש לנו, הבעיה היחידה שיש לנו זה לגבי אגודת המים עמק הירדן שאנחנו מקבלים מים שם במחיר מאוד גבוה, מים שפירים. זה לא במחיר מים שפירים, זה במחיר - - -

מי זה ראש המועצה?

עידן גרינבאום.

הוא מפיק?

לא, זה אגודת המים, זה לא הוא. זה עמק הירדן, אגודת המים.

הם מפיקים?

כן, הם מפיקים מים, מפיקים גדולים, הם מדינה בפני עצמה.

מאיפה? מהכנרת?

לא - - -

הסיפור הזה הולך להסתיים. בחודשים הקרובים נגמר האירוע.

הם מתנהגים בצורה הזאת.

חבר'ה, הילדים האוטיסטים מחכים לנו.

אוקיי, לסיכום, אם מהסיור הזה, מהביקור שלך תוכל לעזור לנו לפתור את הבעיה של המחסור במים, זה הדבר המרכזי היום שעומד מולנו. אנחנו יודעים לעשות דברים, יודעים להקים מאגרים, להקים תחנות שאיבה וקווי הולכה, יודעים לעשות את זה בצורה יעילה.

יפת, אתה תכתוב לי מכתב מסודר לגבי הנושא של המחירים ואני - - -

בסדר.

חברים, אנחנו עוד לא הולכים, יושב ראש הוועדה יוצא רגע להגיד דבר תורה ברדיו וכשאתה מסיים אנחנו זזים.

בסדר.

(בסיור בבי"ס לאוטיסטים ע"ש בנימין רוטמן)

זה בית ספר לאוטיסטים, בית ספר שנותן מענה לכל תלמידי מחוז צפון, מגיעים אלינו מ-22 יישובים. אנחנו מקבלים תלמידים מגיל 12 עד גיל 21. יש לנו חריגות של תלמידים שמגיעים כבר מגיל 11, כדי לא לעשות להם שני מעברים. אנחנו בית ספר שתוכנן באופן מיוחד עבור האוכלוסייה הזאת גם ברמה האדריכלית, אתם תראו את הייחודיות של בית הספר ואני חושבת שכבר בכניסה תראו שזה בית ספר יחיד ומיוחד. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא עם המועצה האזורית גליל תחתון. מבחינתנו לי יש שני אבות - - -

את קצת מתבלבלת, המועצה זה הבעלים של בית הספר.

למה התבלבלתי? אמרתי שיש לי שני אבות, האבא הראשון זה המועצה, האבא השני זה הכפר, כי אנחנו נמצאים גם בתוך כפר הנוער כדורי ולכן אנחנו גם משתייכים לחינוך ההתיישבותי ולא למחוז צפון. מבחינתנו אנחנו שמורים ובטוחים ומוגנים. ואנחנו כאן עובדים, כרגע יש לנו 42 תלמידים, היום התקבל תלמיד חדש שהגיע באופן מיוחד ממוסקבה, עלייה מלפני חודש.

שמעו עלייך גם במוסקבה.

הייתי במוסקבה ועכשיו מתכננים להגיע משלחת גדולה ממוסקבה. מסתבר שהם חיכו שם חמש שנים כדי להיקלט בבית הספר ולילד לא הייתה מסגרת. יש שם בעיה רצינית. כך שיש לנו במה להתגאות, למדינת ישראל יש הרבה במה להתגאות.

אז אנחנו נהיה 43 תלמידים, בשנה הבאה אנחנו גדלים ל-56 תלמידים. אנחנו פה בגבול שלנו זה עד 70, אנחנו לא יכולים לקלוט יותר. יש לנו כאן קרוב ל-60 אנשי צוות, אנחנו עובדים כל יום מרבע לשמונה עד רבע לחמש, עד ה-15 באוגוסט, אז יש לנו שבוע להתארגן, לעשות שיפוצי קיץ, ואז שבוע להיערך כבר לשנה הבאה.

אנחנו עובדים, אני בקשר ישיר עם יצחק, מנהל מחלקת חינוך, אנחנו מתחילים את השנה הרביעית. מסתבר שיש לי עוד הרבה מה ללמוד ואני שמחה שיש לי הרבה מורים טובים באמצע הדרך. אנחנו נעשה סיור ממש ממש קצר, כי אתם לא יכולים, אנחנו צריכים לפחות 45 דקות כדי לראות את כל בית הספר, אז אנחנו נלך לראות רק את החדרים הייחודיים.

אני אולי אוסיף משפט אחד בהתחלה. בית הספר כאן זה חלק ממערך של תפיסת עולם של חינוך מיוחד, החל מגני ילדים וכלה כרגע בבית לחיים שאנחנו מקימים כאן למעשה בתים בתוך הקהילות לקלוט את בוגרי מערכות החינוך. מספר הילדים שיש פה בבית הספר, 3 ילדים, בשנה הבאה יהיו 2 ילדים. בית הספר לא משרת רק אותנו, רק מאוד חשוב לנו בית הספר כאן, חלק מהחשיבות היא לקיים בית ספר כחלק ממערך הרבה שנים. כלומר הילד פה הוא חשוב מאוד, אבל לא רק, חשוב לנו שהילדים האלה למעשה יחיו בתוך עולם של בית ספר, של ימים נורמטיביים, כדי שכולם ילמדו מכולם. זה קיים גם בבתי הספר היסודיים, כך גם בגני הילדים, כך גם בתיכון, כתפיסה קהילתית רחבה.

גם גני הילדים המיוחדים הם בתוך בתי הספר. הכיתות של ה-PDD הן בתוך בתי הספר.

אז אנחנו נכנסים, תוכלו להיכנס בקבוצות קטנות. זה חדר מאוד מאוד מיוחד.

זה גם חדר מועתק ממש, זה לא משרד החינוך.

אבל זה כדורי.

אבל זה תרומה.

זה חדר שהוא עם מאוד הטיה לכל הנושא של הוויסות התחושתי, יש לנו תלמידים על הספקטרום והרבה מאוד ילדים שכל הרעשים של העולם מאוד מקשים על התפקוד שלהם, פה הם הילדים הכי מאושרים. זו עבודה של אחד על אחד, מטפל וילד, ונכנסים פעמיים בשבוע ל-20 דקות והשאיפה שלנו שתהיה לזה השפעה גם מה שנקרא במרחב הציבורי.

כל הרעיון של בשמת זה לנסות להכין אותם לחיים האמיתיים, כמה שאפשר, לא עם כולם אפשר.

אנחנו נראה את זה מבחוץ, זה החדר השחור, זה חדר הוויסות. לכאן אתם יכולים להיכנס אם אתם רוצים לחוות את החוויה. אני אסגור אתכם בפנים, כך תרגישו את הקלסטרופוביה, אבל בשביל החבר'ה שלנו זה לא קלסטרופובי, זה צורך.

זה החדר לוויסות חזותי. כאן עובדים על חוש הראייה, חוש המימוש, חוש השמיעה, יש כאן מזרון מים, כל הנושא של הרחה, מסז'ים, כדורים, יציבות. החדר הזה הוא חדר לבן, כדי שהוא ייתן תחושה של מקום שהוא סגור, מכיל, מרגיע. אנחנו לא מדליקים את הכול כמובן, זה מציק, יש פה הצפה של גירויים וזה מקום מאוד מאוד טוב לכל יצירת התקשורת. יש לנו למעלה מ-60% מהתלמידים שלא מדברים בכלל, הם לא ורבליים, הם נמצאים באמצעי תקשורת חזותיים. 90% מהתלמידים הם נוטלי תרופות, יש להם מה שנקרא תחלואה כפולה, בעיקר תרופות פסיכיאטריות, להרגעה, להפחתת חרדה, דיכאונות ואימפולסיביות.

רק אני אוסיף, שלא תחשבו שזה משרד החינוך, זה הכול החלומות של בשמת. את כל הפנטזיות שלה בחיים היא הגשימה פה.

כן, לגמרי.

וצריך להגיד עוד דבר, שכשאני נחמד אחת לחודש אני פה גם בא להירגע קצת.

אז באמת מי שמווסת לא צריך את זה, זה גורם לו דווקא לעוררות, ומי שצריך ויסות אז זה מאוד מרגיע.

עוד התערבות אחת חשובה שלכם כוועדה. החבר'ה האלה מסיימים את הלימודים שלהם באמצע אוגוסט, בין אמצע אוגוסט לתחילת ספטמבר הם בבית. ילדים כאלה בבית, הם מטפסים על הקירות וההורים שלהם מטפסים על קירות. המערכת לא מצאה פתרון מה עושים בשבועיים האלה, הציפייה שלי, שהמדינה, משרד החינוך, יבואו ויגידו, 'רק רגע, בואו נשחרר קצת את ההורים ונאפשר'. המדינה לא עושה את זה, לצערי, והחלטנו שאנחנו כמועצה - - -

זה אחד הגורמים שמייצר לי עוד צרות, הוא קיבל יוזמה לפני שש שנים שאנחנו עושים קייטנה שבועיים לילדים האלה. מכל מיני מקורות שלנו.

משרד הרווחה - - -

לא, הם לא מתעסקים בזה.

הבאנו לפה את יוסי סילמן.

להם יש קייטנות - - -

- - - כיסאות, כדורים פורחים, אנחנו צוללים איתם על דבר כזה ואף אחד - - - אנחנו נדאג לעצמנו, הוא ייתן לי את הכסף, אבל למה לא מקומות אחרים? למה לא כ-build in בכל מערכת לאפשר דבר כזה, לשחרר את ההורים.

ניסינו לקבל, מהרווחה ומזה, בסוף אמרתי להם 'לכו קיבינימט, אל תפריעו לנו', הילדים האלה, כל הרעיון שלו זה לתת להם בקיץ מה שילד רגיל שהולך למחנה של בני עקיבא או - - -

הם ישנים בלילה באוהלים, הכול נותנים.

הם טסו במטוס לאילת, כדור פורח. יש פה ילד אומנה, בעלייה למטוס בשדה דב באילת, הוא אומר לי 'געוואלד, רוצים אישור של ההורים הביולוגיים, לא של האומנה'. ילד קטן, אני יודע מי ההורים הביולוגיים, באיזה חור ביש"ע? הפכתי את העולם והם עלו על המטוס. יש שם ילדה שלא דיברה עד גיל 15, המילה הראשונה שהוציאה היה 'מים' אחרי שיט ברפטינג על הירדן. על יצחק אשחר אני אספר לך בהזדמנות.

יש לנו שתי קומות. הקומה הראשונה זה החטיבה העליונה, מגיל 12 עד 16.

ראוי להגיד שבכיתות עכשיו לומדים.

כן, לומדים כאן. שימו לב לכל מה שיש לנו כאן.

זו מעלית שעכשיו התקנו.

אתם נכנסים כרגע למפעל קרמיקה, אחת מהנקודות שלנו בחזון בית הספר זה להכין את הבוגרים שלנו להיות בוגר עצמאי בקהילה בגיל 21 ולספק להם סל מיומנויות של עובד, עובד עצמאי ויצרן, ולכן אנחנו עובדים ומכינים אותם לקראת גיל 21. יש לנו שבעה מפעלים, אחד המפעלים זה קרמיקה, אז יש לנו קרמיקה, יש לנו קליעת סלים.

הילדים עושים את הסלים האלה?

כן. אנחנו מוכרים לקהילה. התלמידים ממש עובדים מהשלב של הייצור עד השלב של המכירה. הם גם מוכרים, בדרך הזו הם גם יודעים את כל הנושא של החשבון השימושי וחשוב להגיד שגם התלמידים בתפקוד הכי נמוך שלנו, שזה ממש תפקודים בתמיכה של 100%, ממש תלמידים בוגרים עם טיפול שצריכים עזרה וסיוע ושמירה 24 שעות, הם מייצרים את הפונפונים, כי זו פעולה רפטטיבית, חזרתית, וילד נוסף עושה החלקים הנוספים. יש לנו גם מפעל נייר, גם מפעל בד, אריגה, קליעה, ציור.

אנחנו עכשיו מקימים תערוכה של ציורים מיוחדים, אני רוצה להראות לכם. לא הספקנו לתלות אותה, זה ממש חדש חדש. זה תלמיד שעושה, תלמיד בתפקוד נמוך ביותר. יש לו פה המון המון עבודות, אנחנו מקימים לו תערוכה בקומה השנייה.

ויש מפעלים שהם במשק. אנחנו מנצלים את כל המשאבים שקיימים בתוך הכפר גם לעבודה תעסוקתית, אז יש לנו עבודה בפינת חי, עבודה באורווה, עבודה בחממה ועבודה בגידולי שדה. יש לנו הרבה מאוד מפעלים והשאיפה שלנו שאנחנו ביחד עם עמותת אלווין, אתם בטח מכירים את העמותה הזו, נעשה הכשרה גם בקהילה. כלומר תלמידים שכבר יצאו, תלמידים מעבר לגיל 16, ייצאו החוצה יחד עם מדריך ואנחנו נכין אותם ממש לתעסוקה בקהילה למפגש עם האזרחים. השאיפה שייצאו עם מקסימום מיצוי הפוטנציאל שלהם.

רוב הילדים לא רק שהם לא יודעים איך למלא את כל הצרכים, הם לא יודעים להתקלח, לא יודעים להציע מיטה, אז הדירה הזאת נבנתה כדי לתת להם את כישורי החיים.

מוטי סיפר לכם, הוא כבר מכיר את ההרצאה שלי בעל פה.

מה שלנו נראה מאוד טריוויאלי, פה זה לא ככה. לא סתם קוראים לזה דירת הכשרה. אותו דבר, כל מה שאתם רואים פה, הריהוט והכול, זה לא מכספי מדינה, אבל דיברנו על זה כבר.

אז הגעתם לדירת ההכשרה שלנו, יש פה דירה שמדמה בית כמו כל אחד שגר בבית, עם כל האלמנטים שהכרחיים לתפקוד מקסימלי.

אבל לא לכל אחד יש נוף לתבור.

זה לא משרד החינוך, לא תרומות, לא כלום, זה מאלוהים.

זה בורא עולם סידר לנו.

אז לכאן מגיעים כל התלמידים, החל מגיל 12, ממש ממש מבראשית היותם בתוך בית הספר, הם מגיעים לכאן פעם בשבוע ומבצעים את כל מטלות הבית. לכל אחד יש תורנות, יש לנו גם תוכנה באייפד של סמלים שמבנה להם את כל הרצף של הפעילות, ממש, לנקות שירותים, לסדר מיטות, לקפל כביסה. כל תלמיד בא ופשוט לומד ומתאמן על אותה מיומנות כשהשאיפה שלנו שבסופו של דבר יישב המבוגר האחראי, יגיד לו 'עכשיו אתה צריך לנגב שולחן' והוא יידע לעשות את הפעילויות מהתחלה ועד הסוף באופן עצמאי לחלוטין ואפילו יבקר את איכות ביצוע המטלה שלו.

אחד הדברים שאנחנו רוצים להכניס לכאן זה את כל נושא הקולינריה, אנחנו רוצים להגיע לעוד משהו בתחום תעסוקתי. אנחנו רוצים להיות מה שנקרא ה-back of של העסקים, להכין לעסקים מסוימים, למשל לקצוץ ירקות, להכין לימונים כבושים, להכין ריבות ופשוט למכור להם את זה. ברור לנו שהחבר'ה שלנו לא יכולים לעבוד במסעדה קולחת וערנית, אבל הם כן יכולים לעשות הרבה מאוד עבודות הכנה וגם לקבל על זה כסף. זה אחד הפרויקטים שאני מתחילה בשנה הבאה.

השאיפה שלנו זה שגם התלמידים יכירו את התפקוד של 24 שעות ברצף, בשאיפה שנוכל לעשות פרויקטים עם משרד הרווחה. אסור לי להלין פה אנשים ולשלם להם שכר אחרי השעה חמש והשאיפה שלי זה שיבוא לכאן מדריך שיישן עם שני חניכים בתורנות ובשביל זה חשבתי מלכתחילה לשים כאן דלת חיצונית ושאחר הצהריים הם יעשו הבחנה בין זמן בית ספר לזמן אחר הצהריים. יש לנו כאן דלת יציאה.

המוסד הזה זה שייך למשרד החינוך?

כן.

זה בית ספר.

ומה הבעיה של משרד החינוך, שהילדים יישנו כאן?

משרד החינוך מממן עד רבע לחמש, לא מעבר.

ואז מה?

צריך ביטוח, צריך משכורות לאנשים.

זאת אומרת את מדברת רק בפן התקציבי?

מה זאת אומרת בפן התקציבי?

או שיש פה איזה אמתלות אחרות?

לא, זהו, צריך ביטוח ו - - -

- - - כדי שלא יצטרכו לתקצב.

ואין כזאת מסגרת במדינת ישראל? הרי הילדים האלה בסוף צריכים ללמוד גם לחיות. הם לא ללמד אותו בגיל 22 להתחיל את הכול. ככה ההיגיון - - -

נכון, זה שיש היגיון זה דבר אחד, זה ש - - - זה דבר שני.

חלק מהרעיון ש - - - שהיא תשרת גם את ילדי בית הספר.

קודם את ילדי בית הספר. אתם נמצאים במרפסת חשובה, אל"ף, כדי להגיד שתראו את ה-50 מדרגות הללו שמובילים אותנו כל יום לחדר האוכל, אנחנו משתמשים בחדר האוכל של כפר הנוער. הדבר השני זה שהמרפסת הזאת הולכת לקבל תוכן חדש, אנחנו עובדים על מיזם חדש של שילוב האקדמיה ביחד עם בית הספר. אחת השאיפות שלי הייתה לא להשאיר את הידע רק באקדמיה, אלא לעשות שילוב בין האקדמיה לבין השטח, מה שנקרא מחקר הלכה למעשה ואנחנו עובדים ביחד עם אוניברסיטת חיפה, אנחנו נותנים כאן אקדמיה בתחום האוטיזם, ללימוד האוטיזם, לטובת מחוז צפון. אני חושבת שלא כל הידע נשאר במרכז. יש לנו הרבה מה ללמד והרעיון הוא ללמוד מתוך השטח את הצרכים של התלמידים האלה, לחקור את הנושא ולהפוך את זה למתודות אקדמיות בתוך האוניברסיטאות.

מי מממן את זה?

טוב ששמוליק לא פה.

בשנה הבאה אנחנו משחררים בוגר אחד. סיפרתי לכם על נושא התעסוקה, אנחנו עושים תעסוקה בבית הספר, אז חשבתי לעשות איזה שהוא משהו גם ירוק וגם משתף - - -

מה הבעיה?

הרעיון. איסוף הגזם, אחרי שגוזמים - - -

לא, את צודקת, יש הרבה בעיות עם איסופי גזם במועצה.

אז יש מכונה שמרסקת, אז אפשר לרסק.

תקשיבי, יש לי מספיק אותו שמשגע אותי, אל תתחילי גם את. כל רעיון, תביאי לפה, קדימה, אנחנו בעד. קדימה, יש רעיון. כל הזמן שולחים אותי לעבוד, תביאו נייר, תבינו היתכנות, תביאו - - -

ואז כולם מרוויחים, אני אספק את העובדים.

אני אשמח, באמת אני אשמח.

ואז המועצה תספק לי את החומר.

(בסיור בכפר הילדים נהר הירדן)

עכשיו תדמיינו, אוספים את הילדים החולים האלה מגיל 9 עד 18. הרופא המתנדב פה הוא מתנדב לפי סוג מחלה. הילדים יורדים מהאוטובוס, חרדים, ערבים, מה שאתם רוצים יש פה. יש פה חבר'ה בשנת שירות, שתיים דרוזיות. יום אחד באתי לאסוף פה שינשינית אז הם עשו לי הצגה איך הם מקבלים את הילדים? הם עומדים פה בשני טורים, הילד מגיע, 'אולה'. כבר יורדות לי דמעות. אז קדימה, יובל, אחריך.

קדימה.

עפיף, יש לי פה שתי בנות שירות דרוזיות מבית ז'אן. אני רוצה להביא את השייח' לפה.

נעשה פה תיאטרון בריכה??. ובדרך נסביר.

השולחנות שאתם רואים.

יש לנו אירוע היום פה.

הם יחשבו שזה לכבודם, מוטי.

זו פעם ראשונה זוג צעיר התעקש להתחתן פה.

רעיון מקסים. תראו רק איזה מקום זה. יובל, תן להם לנשום את המקום.

ברוכים הבאים לנהר הירדן, מוטי תמיד מגיע באיחור ואז הוא אומר לי שיש לנו עוד חצי שעה פחות. לי קוראים יובל ואני מנכ"ל הכפר אוטוטו שלוש שנים.

סליחה, תת אלוף במילואים יובל חלמיש, בבקשה.

זה במילואים, עכשיו אני בסדיר פה. הייתי קצין מודיעין ראשי בתפקיד האחרון, עוד עושה מילואים, כולל אתמול, כולל בשבוע הבא.

אני פה כשלוש שנים עוד מעט, מנכ"ל העמותה והכפר. נמצאת איתנו פה צילה אדלשטיין, נציגת משרד החינוך מחוז הצפון, פה איתנו, את השאר אתם הבאתם. נמצאים איתנו שלושה חבר'ה משנת שירות ובשירות לאומי בכפר. נעשה קצת שינוי קטן, אני אראה לכם סרטון והם ייתנו כי הם צריכים ללכת לאיזה פעילות. דיאנה וקארין, שני בנות שירות לאומי, דרוזיות, מבית ז'אן.

אז אנחנו כאן שלושה, אנחנו כבר לא מיעוט.

זה פיילוט ראשון, שנה ראשונה. באים לפה הרבה להתנדב, דרוזים, אני אספר לכם אחר כך, מכל המגזרים, אבל זו פעם ראשונה שהם שנה פה, בנות דרוזיות, הן פרצו דרך וגם בשנה הבאה אנחנו ממשיכים עם זה, אנחנו עכשיו בתהליך. הם כבר היו לא מזמן בבית ז'אן ביום גיוס לקראת השנה הבאה לבנות שירות. ורותם, מבית לחם הגלילית. המקום הזה הוא מקום של נתינה והתנדבות והם חלק מגרעין ההתנדבות פה, חבר'ה בשנת שירות. יש לנו 20 חבר'ה כאלה, שהם חיים פה, גרים פה שנה שלמה, והם הגרעין הקבוע של צוות ההדרכה בכפר ואליהם מצטרפים כל שבוע קאדר של מתנדבים אחרים. רואים פה את ארץ ישראל היפה במלוא מובן המילה, יש לנו קאדר של למעלה מ-700 מתנדבים מכל המגזרים.

אני אעצור פה, ספרו מה זה להיות בשנת שירות בכפר נהר הירדן. קצר.

לעשות פה שנת שירות בכפר נהר הירדן זה אל"ף, דבר שהוא לא מובן מאליו, הרבה חבר'ה רוצים להגיע לפה. אני לפעמים מרגיש מאוד בר מזל. מגיעים לפה כל שבוע ילדים שאני חושב שאנחנו יכולים להיות איזה שהיא נקודת אור קטנה בחיים שלהם, לעשות להם כמה ימים של טוב על הלב, להוציא אותם מפה עם איזה שהיא חוויה שהם יכולים לקחת איתם להמשך של ההתמודדויות שיש להם בחיים ויש להם התמודדויות לא פשוטות, טיפולים רפואיים כאלה ואחרים, מצב חברתי שנובע מזה.

לפני זה אני חייב להגיד משהו. זה לא ברור מאליו שבשנת שירות, כי פה יש התמודדות קשה, על כל מקום בשנת השירות יש איזה 60 מתנדבים.

למה הפסקת לספור? יש קרוב ל-200 מתמודדים מדי שנה, אנחנו מראיינים אותם במהלך אוקטובר-נובמבר כי הם צריכים לקבל את דחיות השירות. הם מגיעים לפה מהצופים, מהתק"ם והם בשירות לאומי.

עכשיו, מגיע אבא של אחת הבנות, אני לא זוכר מי, הוא עובד משרד השיכון, בוועדה המחוזית, איפה שאת רבה איתי כל הזמן, שולחים לי פתק, 'האם אני יכול להפעיל קשרים?' אין שם תנועה משלחת, תנועת נוער, ואוקיי, בחנו אותה וכולם פה אמרו 'וואו, מגיעה ילדה מדהימה, אבל מה? היא תהיה פה לבד?' זה לא ברור מאליו, אז שלחנו אותה להביא את החברה שלה וברוך ה' זכינו. אנחנו זכינו. סליחה שאני מביך אותך.

דיאנה, תגידי כמה מילים על עצמך.

אני דיאנה, בת 19, עוד מעט 20, זאת השנה השנייה שלי בשירות הלאומי, מבית ז'אן, דרוזית.

בית ז'אן זה כפר דרוזי, היישוב הגבוה במדינת ישראל.

עשיתי שירות לאומי שנה א' בבית ז'אן, בבית ספר יסודי, ואז החלטתי לעבור לפה. זו פשוט מתנה מהחיים, לצאת מהבית לבית, לעזוב משפחה בשביל משפחה אחרת. אנחנו 20 אנשים, כל הזמן ביחד, יש לנו אותה מטרה בשנה הזאת, עובדים הרבה, אבל זה שווה, שווה להיות פה. אם לא הייתי מתקבלת לפה לא הייתי עושה שירות לאומי, זו פשוט מתנה מהחיים להיות פה.

אני גם מתחברת. להגיע לפה, נראה לי, זה דבר שעשיתי שגרם לי ממש לצאת מאזור הנוחות שלי וללמוד עולמות חדשים, לעשות טוב לאנשים כל הזמן. השנה הזו ממש לימדה אותי שיום טוב זה יום שאני כן עושה משהו טוב לפחות לבן אדם אחד. לפני זה חשבתי שיום טוב זה יום שאני עושה משהו לעצמי או קוראת בספר או לומדת משהו חדש, ועכשיו כל המחשבה שלי נפתחה ואני מרגישה שממש התפתחתי וזה נותן לי סיפוק עצמי, כל הזמן.

זה לא רק לתת, זה גם לקבל.

עדי מתנהגת יפה?

אין עליה.

אני רוצה להוסיף, הילדים שמגיעים לפה מגיעים לשלושה עד חמישה ימים, שזה נשמע תקופת זמן מאוד מאוד קצרה, אבל איכשהו במקום הזה, ברגע שנכנסים אתה מרגיש שנכנסים לתוך איזה שהיא בועה קסומה שהזמן בה עובר ממש מהר, אבל הכול קורה לאט. אנחנו חווים כל חוויה שיש בצורה הכי עוצמתית והכי מלאת שמחה וכיף ואושר ואז מה שיוצא זה שאחרי שלושה, ארבעה, חמישה ימים נוצר חיבור שמאוד מאוד קשה להסביר אותו עם ילד שאתה מכיר מעט מאוד זמן, שאתה ממלא איזה שהוא תפקיד בחיים שלו, שזה משהו שמאוד מרגש לחשוב עליו, מאוד מרגש לבצע את התפקיד הזה. הפרידות כאן קשות, קשה להיפרד מהחניכים כי אנחנו באמת באמת אוהבים אותם מכל הלב. אנחנו לא עושים פה בכאילו, אנחנו לא משמחים אותם כדי לרצות אף אחד, אנחנו באמת עושים את מה שאנחנו עושים כי אנחנו נהנים מזה וכי אנחנו אוהבים את זה, כי בחרנו להיות פה.

אני אגיד שאני אוהב לראות את החוויה פה בכפר בתור, ילד בא לפה עם איזה שהוא תיק, שהוא יכול להיות מלא יותר או מלא פחות, אבל הוא יוצא מפוצץ עם כל מיני דברים שהוא למד על עצמו, פתאום הוא יודע לרקוד, או לשיר או אם הוא מצחיק או אם הוא חברתי, אלף ואחד דברים שילדים לומדים על עצמם פה, כי הם יוצאים מהסביבה שנוחה להם. הם יוצאים עם התיק המלא הזה ואת התיק הזה הם יכולים לסחוב איתם לכל הדברים שיש להם וכל פעם שקצת קשה, אני אוהב להגיד לחניכים שכל פעם שקצת קשה אז שייזכרו בחוויה שהם חוו בכפר ויתמלאו בכוחות.

חשוב לציין שאלה ילדים שפעם ראשונה ישנים מחוץ לבית.

אני אדבר על זה. חבר'ה, תודה רבה. כשרואים אותם אז יש עוד עתיד למדינה. כשאתה קורא מה שקוראים בעיתונים מדי יום וכשאתה רואה אותם אז אנחנו יכולים להיות גאים. וכל שנה הדור רק הולך ומשתבח. הביקוש לפה הולך וגדל ואתה צריך להסביר להורים שמי שלא התקבל זה לא שהוא לא טוב, כי יש טובים יותר. זה כמו שתמיד הייתי מסביר לכאלה שלא היו מתקבלים למודיעין או לקורס טיס, כי יש תמיד טובים יותר, זה לא אומר שהוא נפל.

כפר נהר הירדן הוא כפר ייחודי במדינת ישראל ובמזרח התיכון, אין לו אח ורע. יש לנו משהו דומה, זה הכפר של דורון אלמוג בדרום, אבל זו אוכלוסייה אחרת לחלוטין. דורון ואני חברים עוד מהצבא, אבל אלה אוכלוסיות שלא מתקשרות וממש משהו אחר. המקום הזה נבנה מתוך כוונה לעשות כיף ופעילות לילדים עם צרכים מיוחדים, עם מוגבלויות, עם מחלות כרוניות גנטיות שחלקם לא יעברו את גיל 30-40 ויסיימו את חייהם. אנחנו לא באים להחליף פה בית חולים, אנחנו באים לתת את התרומה הנוספת, כמו הסלוגן של הכפר, 'לחגוג את החיים', זה מה שאנחנו עושים. לתת להם כיף והנאה וזה מה שעושים החבר'ה האלה ואחרים.

אנחנו מקבלים פה ילדים מגיל 9 עד 18 מכל המגזרים, יהודים, חילוניים, דתיים, חרדים, דרוזים, צ'רקסים, מוסלמים, נוצרים, בדואים, ילדים מהרשות הפלסטינאית וילדים מעזה. מכל המגזרים. מתקיים פה דו קיום מלא, המכנה המשותף זה הילד והמחלה. וכמו שמגיעים הילדים מכל המגזרים, גם המתנדבים מגיעים מכל המגזרים, לא מעזה, אבל מכל שאר המגזרים.

הכפר מנוהל על ידי עמותה שבראשה עומד השחקן חיים טופול ואנחנו חלק מרשת עולמית של כפרים שהתחילה בארצות הברית עם השחקן פול ניומן ב-1988, היא נקראת SeriousFun Children's Network, שהמטרה לעשות כיף והנאה לילדים חולים.

אנחנו חלק מהמועצה האזורית גליל תחתון ומקבלים את כל השירות ואת כל הסיוע ויחסים מצוינים, ואני אומר את זה לא בגלל שמוטי נמצא פה, כי באמת היחסים מצוינים עם המועצה ואנחנו רואים חלק ממנה באופן שוטף.

הכפר כולו, השטח, כ-245 דונם, וכל הפעילות נמצאת פה. כמו שאתם נכנסתם באוטובוס, ככה הילדים נכנסים, תיכף תראו סרטון קצר, וכל הפעילות, חשבתי פעם להוציא אותם לטיולים בחוץ, להכיר את הארץ, אי אפשר כי זה ילדים חולים ושנית, יש להם כל כך הרבה פעילות, הם לא מספיקים לבצע את מה שיש להם פה בשביל ליהנות מהחוויה. אני אראה לכם סרטון קצר.

מה זה אתם חלק מהמועצה? בלי המועצה אתם לא קיימים, יובל.

לא רציתי להגיד שהמועצה חלק מהכפר.

(הקרנת סרטון).

זה ככה על רגל אחת מה אנחנו חווים פה מדי שבוע. כמו שהחזון, זה לתת כיף והנאה וחוויה התנסותית לילדים. אנחנו לא מתיימרים להחליף אף בית חולים, למרות שיש פה מרפאה וצוות רפואי שמלווה את מחזור הנופש, אלא לתת להם את הקומה מעל, שאין להם במקום אחר.

צריך להגיד שיש פה מרפאה, שהילדים באים עם התרופות מהבית.

כן, תיכף אני אסביר את זה. כמו שאמרתי, הרשת מונה 16 כפרים, מרביתם בארצות הברית, יש חמישה כפרים באירופה, הוא היחיד בישראל, במזרח התיכון, וביפן. יש קשר משותף ושיתוף פעולה איתם, מפגשי עובדים, ביקורות. בחודש הבא יש לנו ביקורת של הרשת העולמית בכפר, אנחנו מבקרים אצלם. יש פה פעילות משותפת, עובדים על קריטריונים משותפים. אנחנו שונים מהם בשלושה דברים, האחד, אנחנו עובדים כל השנה, אנחנו מריצים פה סדר גודל של 40-41 מחזורי נפש בשנה, כל שבוע למעשה יש מחזור נופש, והם עובדים בין 10 ל-15 מחזורים, בעיקר בתקופת הקיץ. דבר שני, אנחנו מקבלים פה ילדים מהחינוך המיוחד, כשהם לא מקבלים והם מאוד התלהבו מהדבר הזה, אבל האמריקאים, עד שהם עושים שינוי פאזה, זה ייקח שנתיים-שלוש, במקרה הטוב. דב מכיר את זה היטב. והדבר השלישי זה כמות והיקפי סוגי המחלות, אנחנו מקבלים פה סדר גודל של 25 סוגי מחלות שונים, הם מקבלים שלושה-ארבעה ומסתכלים עליי, כשאני אומר שאנחנו מקבלים אפילפסיה וסוכרת, שאנחנו משוגעים, איך אנחנו מסתכנים לקחת מחלות כאלה. הם לוקחים את המחלות היותר פשוטות ויותר קלות.

המטרה היא לתת לילדים האלה חוויה התנסותית, ביטחון עצמי, להכיר חברים חדשים, כי תזכור, מרבית הילדים האלה ביום יום הם בבתי ספר רגילים. כשיוצאים לפעילות ספורט או יוצאים לטיול או משהו אחר, הם תמיד בצד, כי כל השאר עצמאיים והם בצד. פה הם עם עוד 64 ילדים כמוהם, פתאום הם מגלים עולמות חדשים, ש'אני לא לבד, יש עוד סובלים כמוני ובואו נלמד איך מתמודדים ביחד'. הם מחליפים דעות וההוא עם הסוכרת, איך הוא מזריק ואיך הוא עושה את המדידות ביום. הם מקבלים המון ביטחון ואנחנו מקבלים את זה אחרי מדי שבוע במיילים מההורים, שהילד או הילדה אחרי שהוא היה פה בביקור, פתאום הוא נעלם מהבית, הוא קודם היה סגור בדל"ת אמותיו, פתאום קיבל ביטחון, 'אני חולה אפילפסיה, אבל אני יכול לנסוע לירושלים להיות יומיים-שלושה אצל חבר או חברה שהיה פה, כי למדתי איך להתנהג ולא קרה שום דבר גם אם אני מקבל התקף אפילפסיה'.

הם חווים את זה פה והם חווים את זה - - - היה לנו פארק אתגרי בקיץ שעבר, ילדה באמצע טיפוס חטפה פרכוס, מיד הורידו אותה השינשינים, טיפלו בה תוך שתי דקות ועשר דקות אחרי זה היא גלשה באומגה והמשיכה הלאה, הכול כרגיל. זאת אומרת זה נותן להם המון ביטחון וזה חלק מהדברים החשובים.

איך אנחנו עושים את זה? המקום הזה הוא מקום של נתינה והתנדבות. יש פה בשנה למעלה מ-1,200 התנדבויות מסוגים שונים. קאדר המתנדבים שלנו מגיל 18 הצעירים והצעירה ביותר בת 82. כמו שאמרתי, רואים את ארץ ישראל היפה וכל אחד בא בהתאם לכישוריו, זה רוצה להיות מדריך חברתי, ואתה יכול לראות פה אנשים בגילאי 70, באים להדריך חברתית ומשתטים, בהיבט החיובי, יחד עם השינשינים האלה שהם בגיל של הנכדים שלהם והם רוקדים ושמחים ומפעילים את הילדים. ויש כאלה שבאו להתנדב במטבח, ההוא רוצה לעבוד במחשוב, לכל אחד עושים את ההתאמה והטיפול. ואתה צריך לתחזק את זה, מתנדב זה לא, צריך לתחזק, פעם בשנה אנחנו עושים יום הוקרה למתנדבים ופעילות כזו או אחרת. יש לנו את השינשינים האלה. זה באמת ילדים מדהימים.

הצוות הרפואי, כל הרופאים מגיעים לפה בהתנדבות. האחיות, מרביתן בהתנדבות, חלקן בתשלום. הצוות הרפואי, כל מחזור נופש הוא לפי סוג מחלה מסוימת ובהתאם לזה הצוות. זה לא להגיד 'יש פה רופא', אלא צריך להיות רופא סוכרתי ורופא אפילפסיה ורופא נוירולוג וכל מיני דברים כאלה בהתאם לסוג המחלה. יחס החניכה פה, על כל שני ילדים יש מדריך. אם זה ילד עיוור או ילד עם כיסא גלגלים, זה אחד לאחד. הם מדריכים לא סיעודיים, הם מדריכים חברתיים.

יש לנו פה ארבעה סוגים של מחזורי נופש. אחד זה מה שנקרא נופש עצמאי, זה בתקופת החופשים של בתי הספר, קיץ, שאנחנו מעוד שבועיים מתחילים את העונה החמה, שבוע אחרי שבוע, גומר יום שישי מתחיל יום ראשון, גומר שישי, מתחיל ראשון. הילדים באים לפי סוג המחלה והגיל, לבד. אנחנו דואגים להביא אותם, אנחנו מחזירים אותם, בלי ההורים. הסוג השני זה סופי שבוע למשפחות, ילדים קשים יותר, מורכבים יותר, שלא מתפקדים מבחינה קוגניטיבית לבד, הם צריכים סיוע ועזרה. תסמונת רט, אפילפסיה, CP, אז הם באים לפה ביום חמישי בצהריים עד מוצאי שבת עם ההורים, עם האחים והאחיות, מקבלים פה יחידת דיור ונמצאים פה, ויש פעילות לילדים ופעילות להורים ויש פה אינטגרציה. למעשה אתה מרוויח פה שניים באחד, אתנחתא להורים, אבל גם פעילות עם ההורים משותפת. גם זה, הם לא משלמים אגורה, לא ההורים ולא המשפחה, כל הפעילות פה היא על בסיס תרומות.

הסוג השלישי זה פעילות מול משרד החינוך. אנחנו למעשה מעין קבלן ביצוע של משרד החינוך, לאגף החינוך המיוחד. אנחנו מבצעים סדרות נופש למסגרות החינוך המיוחד. צילה היא אחראית על חלק מהגופים האלה במשרד החינוך. הילדים באים לפה לנופש של בין שלושה לארבעה ימים, עם המורים, עם המדריכים. אם זה פנימייה, עם המדריכים החברתיים, זה מעין הטיול השנתי שלהם. אלה ילדים שמרביתם פעם ראשונה מחוץ לבית. אלה ילדים עם בעיות קשב, ריכוז, פיגור קל, פסיכיאטריה, אוטיזם גבוה, שבנוסף לדברים האלה שבגינם הם תחת הכותרת 'חינוך מיוחד', בין 30%-35% מהילדים הם גם חולים במחלות האחרות. זאת אומרת עולמם חרב עליהם מכל הכיוונים. אתה רואה פה תופעות מדהימות, ילדים שהיו סגורים בבית הספר, לא תקשרו, לא דיברו, נפתחים פה. באים לפה פסיכיאטריים מאברבנאל, מטירת הכרמל, מנס ציונה, הם יושבים ובוכים, הם רואים פה את הילדים והם פתאום תופסים את עצמם, מה זה עושה לחבר'ה שלהם.

הסוג הרביעי זה הילדים הפלסטינאים. בכל שלושת אלה, כל מי שהוא תושב מדינת ישראל מגיע, יכולים להיות יהודים, ערבים, דרוזים, מוסלמים, כולם ביחד, כולל בסוף שבוע ויעשו פה ביום שישי בערב קידוש בשולחן, משפחה מוסלמית מיפו, משפחה ממזרח ירושלים, עם דתיים, ואת הפעילות המשותפת. ילדים הפלסטינאים מגיעים בנפרד, אלה ילדים שכולם מטופלים בבתי חולים בישראל . הם לא מגיעים מבית החולים, כי המצב של ילד להגיע לפה הוא במצב שהוא מאוזן, הוא לא בא לשכב פה במרפאה, למרות שהיא יפהפייה, אלא הוא בא לעשות כיף והנאה. הם באים, בן עם אבא ובת עם האמא. החבר'ה מעזה דרך מחסום ארז. זה אירוע, כי החמאס יכול לקבל את הג'ננה שלו ביום ההגעה והוא סוגר את המחסום, למה? ככה. לא משנה שהנכדה של הנייה יכולה להיות באותו זמן באיכילוב בטיפול, הם לא נותנים. הם לא מדברים על זה, כי הם פוחדים. הם יודעים שהם יוצאים לטיפול רפואי, הם לא יודעים שהם באים לפה לפעילות בכפר, אבל זו חוויה בלתי רגילה עם החבר'ה האלה. אם בא בן עם אבא ובת עם אמא, לפעמים זה הסבא והסבתא, כי לפעמים יכול להיות שזה ילד שאבא שלו הוא בכלל איש חמאס.

מה זה יכול להיות? בדרך כלל.

הכול פה ביחד, בהיבט הזה. החבר'ה מהגדה, יותר פשוט איתם בהגעה. הכפר נפתח לפני שש שנים. מאז ועד היום כמעט 8,000 ילדים עברו פה בכפר. אנחנו בממוצע כ-1,800 ילדים בשנה מגיעים לכפר פה ועוד קרוב ל-600 בני משפחה, אפילו יותר. ילד יכול להגיע לפה פעם בשנה, זאת אומרת יש כאלה שכשהוא גומר את הנופש הוא כבר בוכה מתי יהיה הנופש הבא ומתי הוא יגיע לפה שוב. השנה אנחנו כבר עם קרוב ל-870 ילדים נכון לעכשיו, ב-21 מחזורים, נסיים את השנה עם עוד 20 מחזורי נופש.

הכפר כולו מונגש, בכל ההיבטים. כשאומרים הנגשה זה לא רק לכיסאות גלגלים. זה מבחינת שפה, זה ברייל. זה כל הפעילות כשאתה מסתובב פה, בכל המקומות.

יש פה פעילות מגוונת, ראיתם את זה בסרט, פארק אתגרי, שהוא מתקן ייחודי שבנוי מקיר טיפוס, מתקן שיווי משקל. החוויה לראות ילד עם כיסא גלגלים, אם הוא יכול להשתחרר משחררים אותו מהכיסא, מעלים אותו לגובה של שלוש קומות והוא גולש באומגה. ואם הוא לא יכול אז מעלים אותו עם כיסא הגלגלים והוא גולש בכיסא הגלגלים. מבחינתו זו חוויה של פעם בחיים. או ללכת על מתקן שיווי המשקל, בגובה של שתי קומות, עם העגלה, או לבד על המתקן. כמובן באמצעות כל הבטיחות. ככה הוא נראה כשהוא קשור עם כל האבטחה. אם הילד חושש אז מדריך או מדריכה גולשים איתו באומגה. ככה הם נראים.

פארק משחקים, פעילות עם כלבים, חץ וקשת, חדר מוזיקה, פעילות עם סוסים. יש לנו פה כרכרות שילד עם כיסא גלגלים עולה על הכרכרה מאחורה ואם הוא עם יכולות קוגניטיביות הוא מנהג גם את הסוס, ואם לא, אז המדריך. ואם הוא רוצה הוא יכול גם לעבור, יש לנו רמפה מיוחדת שמעבירה אותו על האוכף ואז הוא גם עובר על הסוס. פינת חי. בריכה ייחודית, תיכף נעבור שם, שאפשר להיכנס עם כיסא גלגלים לתוך המים, בשיפוע מתון, ואז הילד לא עובר את החוויה של מבוכה ליד אחרים שהוא עם כיסא גלגלים וצריך לפרוק אותו, אלא פורקים אותו בתוך המים. זה ייחודי בארץ, אין אפילו בבית הלוחם. הם באו לפה, מאוד התלהבו מהנושא. אולם ספורט גדול, אולם תיאטרון, נראה את זה תיכף. חדרי פעילות ויצירה.

וזאת המטרה, שילדים יחייכו, וזה לא משנה אם אני יהודי, אם אני ערבי, אם אני דתי, אם אני חילוני, שייכנסו לפה מחויכים, ייצאו מפה עוד יותר מחויכים וייהנו וישכחו לרגע שהם מוגבלים. זו המטרה שלנו בעסק הזה.

מילה לגבי המגורים. יש להם פה מגורים ברמה של מלון 4 כוכבים. ארבעה בחדר, עם שירותים צמודים, עם כל הדברים, עם לובי. יש לנו 64 מיטות למחזור נופש ועוד 32 למדריכים שמלווים אותם, כי היחס הוא אחד לשניים.

מרפאה, מאוד צבעונית וידידותית, בכל ההיבטים. יש לנו ערכת החייאה, כל הטיפול, למרות שאנחנו מפה לפורייה כרבע שעה נסיעה, אבל פה המענה, אם צריך לתת מיידית לדברים.

זהו. לפני שיוצאים, אם יש שאלה. יש שאלות? שש"ל, שנת שירות ושירות לאומי. לכן זה נקרא אצלנו שש"ל.

יש לי שאלה, ברשותך, מה התקציב השנתי שלכם ומה המקורות?

מה אתה חושב?

קשה לי להעריך.

התקציב שלנו, השנה הגדלנו אותו, 9.7 מיליון שקלים ועם זה אנחנו עושים 1,800 ילדים מאושרים. זה כולל הכול, בלי פיתוח. המקורות, למעלה מ-80% זה תרומות מתוך מדינת ישראל, לא מהמדינה - - -

לא חשבתי.

מהפרט דרך ארגונים וגופים. קצת פחות מ-20% אנחנו מקבלים גם מהרשת העולמית ויש לנו אגודת ידידים בארצות הברית שעוזרת לנו לגייס את הדברים.

מבחינת גורמי המדינה, משרד החינוך, אנחנו קבלן ביצוע שלו, אז אני עובד על פי חוזה. הוא לא תורם לי, אלא אני קבלן ביצוע, אני עובד על הסכם שכל שנה מחודש והם מממנים את החינוך המיוחד. לא מלא, 60% מהעסק. משרד הבריאות, התמיכות שלהם, כל שנה אנחנו מחכים לדעת מה נקבל, אם נקבל. אני יכול להגיד לך שב-2016, ב-29 בדצמבר, קיבלתי את התמיכה של 2016, חצי, והחצי השני הגיע היום בבוקר, של 2016.

בכמה זה מסתכם?

יחד כ-260,000 שקל. ומשרד הרווחה אומרים שאנחנו עושים עבודה חשובה, שנמשיך. אני לא צוחק, זה עצוב, אבל זה מה שזה.

הוא מחזר אחרי השר חיים כץ מהיום שהוא נהיה שר שיבוא לפה.

למעלה משנה, אנחנו לא מצליחים להביא אותו. אני בכוונה אומר את הדבר הזה, קצת בציניות, כי אנשים חושבים שאני צוחק, אנשים לא מאמינים לי שמשרד הרווחה לא משתתף פה. התשובות שאני מקבל, 'אתה צודק, מה שאתה עושה, הילדים האלה מקבלים תקציבים מהרווחה, תלך אתה לרשויות', זאת אומרת אני אבוא למוטי ואגיד 'אתה מקבל תקציב, תעביר לי את הכסף שלך אליי', ואני מחר מתייצב ומתחיל לעשות את זה. אני אתעסק עם זה כל היום בשביל לעשות את הפקקטה, בשביל מיליון ומשהו שקל. זה עצוב בהיבט הזה. באמת, 9.7 מה זה? זה פינאטס. כשהייתי בצבא זה היה קופה קטנה אצלי בחיל המודיעין.

תשמע, בסוף המטרה שלנו שהילדים האלה יחייכו ולא יהיה מצב שאני פתאום אומר לילדים שהם לא יכולים להגיע. ויש פה צוות עובדים מדהים, זה אנשים עם המון נתינה, עם המון נשמה, שלא באים לפה בגלל שכר, לא מרוויחים פה שכר גבוה. מי שאין לו את הלב ואת הנתינה, הוא לא יהיה פה בהיבט הזה. והמתנדבים, זה פשוט מדהים לראות את האנשים האלה שבאים, שתוך כדי זה הוא כבר מתכנן מתי בפעם הבאה הוא רוצה להגיע.

רוב הפעילות של הכפר היא באמצעות המתנדבים.

המתנדבים גם ישנים כאן?

כן, מי שבא להיות מדריך חברתי - - -

לא, לא השינשינים.

השינשינים האלה הם הגרעין הקבוע, כל שבוע מצטרף לכל מחזור, בהתאם למחזור, סדר גודל של בין 20 ל-30 מתנדבים נוספים.

המתנדבים, זה ליום? לשבוע?

זה תלוי, אם אתה בא להיות מדריך חברתי אתה חייב להיות את כל מחזור הנופש, בין שלושה לחמישה ימים. כל שבוע יש יום ראשון, זה נקרא יום אוריינטציה, אתה צריך לתפור את החליפה הרלוונטית לאותו מחזור, כי כל מחזור זה מחלה אחרת, זה בעיות סוציאליות אחרות, זה להתאים את הפעילות. גם אם זה בית ספר של חינוך מיוחד, אז בית ספר בקרית שמונה לא דומה לבית ספר בעפולה, וההוא מהפסיכיאטריה לא דומה לזה. אז הם מקבלים הסבר על המחלה ועל הבעיות, עם כל הרגישות, שמירה על צנעת הפרט.

הם יושבים עם הצוותים של בתי הספר, כדי להכין.

לפני זה יש תיאום ציפיות, יש מפגשים בבית הספר, עם בית הספר, לתיאום ציפיות. לא כל בית ספר מתאים לפה באוכלוסיות השונות. למשל, אתה היית עכשיו בכדורי, החבר'ה שם מכדורי, החבר'ה האלה, הכפר לא מתאים להם. הם באים לפה לעשות פעילות בבריכה, אבל הכפר מבחינת הפעילות, המרחבים פה לא מתאימים להם.

ואיך מגיעים אליכם המתנדבים? מפה לאוזן כזה?

בעיקר.

הרבה מאוד באופן פרטי, נכנסים דרך האתר, דרך ביקורים. אני מפתח, כחלק ממקור הכנסה נוסף, אני קורא לזה המסלול העסקי, פעילות כשאין ילדים פה. אנחנו עושים פה פעילות לצד הדברים האלה, כנסים, ימי עיון, אירועים כאלה ואחרים, כמו שעכשיו הולך להתבצע, היום בערב, כמקור הכנסה נוסף. בראייתי, אני אומר לכל אחד, אלה שבאים וביקורים וכנסים, אנחנו פותחים את זה בהצגה שלי או של מישהו מהצוות, או יש לנו קאדר מתנדבים שמלווה פה קבוצות, יש לנו שני מתנדבים על כיסאות גלגלים שמלווים פה וחושפים. אני אומר להם, אתם השגרירים שלנו מרגע זה לכל מה שקורה פה.

ובסוף נותנים להם טפסים, מי שרוצה ל - - -

ואיך הילדים מגיעים לפה?

יש לנו מתנדב, בחור בן 65 מכפר תבור. העוגות האלה, הוא עשה אותן. שלוש פעמים בשבוע הבחור מגיע, אופה עוגות ועוגיות לילדים. וכשהוא לא עובד שם הוא עובד בחדר מצב פה, זה חמ"ל כזה, שעובד 24 שעות כשהמחזור נמצא, וכשהוא לא עושה את זה אז הוא מלווה קבוצות שמגיעות לפה.

נשאלתי איך הילדים מגיעים. הילדים מגיעים לפה בשלוש צורות. לכאורה תגיד לי 'מה, הם מקבלים בחינם, הם צריכים לעמוד פה בתור עד צומת גולני'. לצערי אנחנו עוד לא שם, אני מאמין שחלק מכם לא שמע על המקום הזה עד שמוטי הביא אתכם, כי בתחום הזה אנחנו צריכים להשתפר, בתחום היחצ"נות והשיווק. דרך הרופאים והאחיות, כל אחד מספר אצלו במרפאות. כי זה לא פשוט, אני לא יכול לבוא אליך ולהגיד 'שמע, אני יודע שיש לך ילד חולה', אתה יכול לתבוע אותי, 'באיזה זכות נכנסת לפרטים שלי בכלל?', אז אתה צריך לעשות פה בזהירות. צורה שנייה, אנחנו מוציאים כחמש-שש פעמים בשנה פעילות של השינשינים עם הצוות, יום פעילות בבית חולים, במרפאות חוץ, והם עושים הפעלות וכיף ומספרים גם על הכפר ורושמים ילדים ומשפחות לעניין אותם להגיע לכפר. אפשרות שלישית זה דרך העמותות השונות. על כל מחלה שיש לנו פה יש בין עמותה לעשר עמותות במדינת ישראל. אני בעד הדבר הזה כמה שיותר. לצערי הרב זה די קשה, כי העמותות רואות בנו איום.

למה?

כי אני בחינם והן גובות כסף. אני אומר להם, 'אתם לא תגבו כסף מילד שמגיע לפה'. נלך, נשים את הדגלים שלכם ואת הלוגו שלכם ונעשה את כל הפעילות משותפת בכיף, אין שום בעיה. היתרון שלי על כל אחד מכם, שלי יש מגרש משחקים עם כל הפעילות, אתם מתחילים לחפש. עכשיו, לבוא להילטון בתל אביב, לי ולך זה אולי נחמד, אבל לילד יותר נחמד להיות פה עם עוד 64 ילדים ולעשות את אותה חוויה. חלק מהעמותות השבעות לא באות והם יילכו וישלמו הון תועפות, כי הם חיות מזה, הן מקבלות עמלות מכל מיני גופים. זה לא יאומן, לפעמים אנשים אומרים לי, 'מה, אתה מדבר ברצינות?' אני אומר להם 'כן, זו המציאות'.

יובל, אני רוצה להגיד גם בשם חבר הכנסת דודי אמסלם, אני כבר הייתי פה, לא יודע, מאות פעמים, אני כל פעם מתרגש מחדש, בעיקר מה'אולה' בכניסה. זה הורג אותי. אז אני באופן אישי מודה לך, גאה בך, אני יודע איזה הזדמנויות ויתרת עליהן בשביל להיות פה, אז אני גאה בך. ויש לך בדיוק שבע דקות להראות להם את אולם התיאטרון ואת הבריכה.

יאללה. אם אתם רוצים לרשום משהו בספר האורחים, נשמח.

(בסיור במקום)

יש גלריה למעלה, יש פה אקוסטיקה למעלה, הבמה פה היא גדולה מאוד ואנחנו עושים פה פעילות, מעבר לפעילות עם הילדים, גם לתושבי האזור. יש לך פה נוף שאין בשום תיאטרון. למעלה זה רכס שרונה, המאגר. זה המתקן של הפארק האתגרי, אלה הנדנדות. יש פה שני חדרי איפור. בקאמרי אין כאלה דברים. פה יש לנו מתקן חץ וקשת, הדבר הזה שם, האדום הזה זו נדנדה מיוחדת, שאתה עולה עם כיסא הגלגלים על הנדנדה ואז הילד מתנדנד, לא צריך לפרק אותו. הסוסים למטה ופינת החי, בין הצמחייה שם. הגדר של הכפר, הדרך הלבנה, זה ממשיך, שם אפשר לראות את הר תבור.

זו הבריכה?

כן. בואו ניכנס שנייה, נעשה את זה זריז. מפה יורדים בשיפוע מתון ישר לתוך המים, עם כיסא גלגלים, ואז פורקים את הילד בתוך המים והוא לא חווה את החוויה בחוץ. שם יש מרפסת תצפית.

זה אולם ספורט. יש בו גם כדורסל, גם כדורעף, גם קטרגל. הייחודיות פה שהוא ממוזג ומחומם, אתה יכול לעשות פה פעילויות נוספות כשחם בחוץ, כשקר בחוץ, זה תחליף של הפארק האתגרי. נשות עזה, כשהן באות לפה הן עושות פה פילאטיס, כי הן רגילות מג'בליה, יש פילאטיס, שלא ישכחו, אז הן עושות פה פעילות. אנחנו עושים פה פעילות לילדים מעבר לפעילות הספורט. זהו.

זה חדר כושר ומועדון של השינשינים. זו הפינה שלהם, הם חיים פה, מגיע להם את הפינה שלהם. זה לא לחניכים, זה רק למתנדבים ולשינשינים.

(בסיור בפנימיית כפר זיתים)

יש פה נגרייה, חשמל, התפיסה של המקום שהכול אנחנו עושים במסגרת הפנימית. מעין קיבוץ. זו מדפסת תלת ממד. אנחנו משתדלים להדביק את קצב הקדמה, תיכף תראה CNC, החשמל, בית חכם.

אתם מרוצים פה, חבר'ה? טוב לכם?

אף אחד לא מאלץ אותם לבוא לפה.

שיהיה לכם בהצלחה.

(בישיבה בפנימיית כפר זיתים)

ברוכים הבאים. דיוויד, אני שמח מאוד לראות אותך פה.

תודה, אדוני.

חבר הכנסת, אני רוצה שתדע שהאיש היקר הזה, מהיום הראשון שהמיזם הזה קם הוא התחבר למקום והוא תומך ככל יכולתו. אני חושב שהוא יכול יותר, אבל הוא עושה כמיטב יכולתו.

גם האחרים חושבים ככה.

זו הזדמנות באמת להגיד לך תודה על מה שאתה עושה ועל מה שעוד תעשה בעתיד. אני יכול להגיד, היום החלטתי לא לדבר פה הרבה, אנחנו מסיימים סיור בכמה מקומות, המקום הזה בעיניי משנה את המציאות של החברה הישראלית. בעובדה שהוא לוקח את אותו נוער ודקה לפני שהנוער הזה יושב בבית סוהר או לא יודע איפה, מלמד אותו מקצוע, ורחמנא ליצלן גם מגייס אותו לצבא, בזה דפקתי אותך, אז אני חשבתי שזה מקום נכון באמת שוועדת הפנים, בראשות חבר הכנסת, תבוא ותראה.

בשבילי זו הזדמנות להגיד לך שוב תודה, אני יודע מה שאתם עושים למקום הזה, אז באמת תודה לכם ושתמשיכו ככה.

קודם כל אתה כנראה צריך עדכון קטן. דיוויד הגר הוא מהאנשים שדוחפים, מקימים במשך שנים את עמותת 'נצח יהודה'. זה חלק מהעניין.

היום יש לנו 2,000 חיילים, בדיוק סיפרתי.

ברוך ה'. אז עופר וינטר איתך בקשר.

כן.

עופר וינטר זה פעיל בחירות שלי מספר אחת, כל בחירות הוא לוקח חופש מהצבא.

מותר לו?

הוא אזרח, מה? למה עופר עושה משהו שאסור לו, מותר לו? ממתי?

אז כמה חברי כנסת יש כאן?

הכי טוב נמצא פה. היו עוד שניים שפרשו בדרך, אבל הטוב נמצא פה. הוא מייצג את כולם.

כל הכבוד.

לפני שאני אדבר, אולי נעשה סבב היכרות קצר, כי אתם מכירים, אבל לא בטוח שכולם מכירים. אני אציג את עצמי, אני דוד בלוך, אני מנהל הישיבה.

דיוויד, תשמע, אתה יודע איך הכרתי את יהודה? אבא שלו חבר טוב שלי. אני הייתי פעם רועה צאן ולאבא שלו היה - - - אצל אבא של יהודה אף ילד לא למד, הוא היה יוצא למרעה. דרך אגב, זה רועה הצאן היחיד בעולם שיוצא למרעה כבשים עם סוס. הייתי אומר לו 'אברהם, מי הולך עם סוס? עם חמור', הוא היה אומר, 'רק סוס'. הוא היה מתחיל משפט בתורה והם היו צריכים לחזור אחריו. ככה יהודה למד, ברוך ה', יצא משהו.

(המשך סבב היכרות).

ברוכים הבאים לכולם, זה בשבילנו יום מרגש ומיוחד. ראיתם כבר את התלמידים, כמה שהם נרגשים. אני אנסה בזריזות לעשות סקירה על תעודת הזהות שלנו, מי אנחנו, מה אנחנו וקצת נתונים. הישיבה פה הוקמה בתור איזה משהו פרוביזורי, משפחתון כזה, בגלל שלא היה מענה לנוער המאתגר והמאותגר בחברה החרדית כבר לפני 20 שנה. לפני בערך 15 שנים הרב פרנק, עם עוד כמה אנשי ציבור, חיפשו איזה שהוא מענה, הקימו פה איזה שהוא משפחתון, ללא שום תמיכה, הכוונה, מאיזה שהוא גורם רשמי, כן בהכוונה תחת השולחן של גדולי הדור החרדיים, שהבינו שחייבים להתחיל לטפל בתופעה הזו, זה לא איזה משהו שולי רק אצל משפחה אחת או שתיים, זו תופעה שמתרחבת, קיבלו את ברכת הדרך והקימו, רק לא ידעו בדיוק איך ומה ולמה וכמה ודבר ראשון פשוט לקחו אותם מהערים ששם הם היו מפגע חברתי הולך וגובר. חיפשו איפה להיות ומצאו, אחרי טלטלות כאלה ואחרות, הגיעו לפה לכפר זיתים, פשוט כי ליהודה היו כמה צימרים שהגיעו באותה תקופה בשנה, הם היו פנויים, הם נכנסו ופה מתחילה הרומנטיקה. יהודה נכנס בעצם לטפל בכל העניינים של הישיבה והעסק התחיל לקבל פנים יותר רשמים ומסודרים.

די מהר הייתה הבנה שרק להעביר להם פה את הזמן וללטף עזים ולקצור ירק זה יותר טוב מזה שהם יהיו ברחוב, אבל זה לא מביא אותם לאיזה שהוא מקום אמיתי ואז התחילה להיכנס איזה שהיא פעילות של חוגים עם אוריינטציה של הכשרה מקצועית או משהו מאוד לא מקצועי ובטח שלא רשמי. שוב, הייתה הבנה, אחרי שגם זה התחיל להתמסד, שוב, זה לא מספיק, זה נותן לי קצת כלים, אבל בעולם האמיתי, אם אתה לא עם תעודה ועם השכלה מסודרת באמת לעשות עם זה משהו זה יהיה קשה. ולפני שבע שנים, טיפה יותר, הייתה החלטה ללכת למצ'ינג, לשיתוף פעולה עם משרד, אז זה היה משרד התמ"ת, היום משרד העבודה, היה משרד הכלכלה בדרך, מתוך הבנה שהמשרד הזה הוא המשרד שהכי מתאים לעבודה עם נוער חרדי מהסוג שאנחנו מתמודדים איתו, מכמה סיבות, העיקרית שבהן זה שהנוער החרדי שמגיע לתחום הזה זה נוער שלא פשוט לו לשבת ללמוד סדר יום עיוני. ללכת להכניס אותו למסלול בגרותי, גם אם מנסים להגיד את זה במילים יפות של מח"ט או כאלה, זה לא מתאים להם. אם הם היו יכולים לשבת ללמוד לימודים עיוניים הם היו נשארים בישיבה. הם באים אלינו כי הם צריכים סדר יום שכולל הרבה הרבה פעילות מעשית, ואתם תעשו פה עוד מעט סיור ואתם תראו שיש פה הרבה פעילות מעשית, גם במסגרת הלימודית, אבל גם מסביב.

חוץ מזה שבמשרד החינוך מקבלים בסוף תעודת בגרות לא משמעותית, ממשרד העבודה הם מקבלים תעודות שהן רישיון. הבחורים שלומדים פה יוצאים עם רישיון של חשמלאי מוסמך, 80 אמפר כפול 3, זה מה שהם מקבלים בסוף כיתה י"ב, הם יכולים לצאת עם זה לעולם האמיתי, להקים עסק או לעבוד בתור שכירים ולקבל משכורת שיוכלו להחזיק משפחה. זה לא איזה תעודת בגרות שאין לה שום משמעות באקדמיה, שהם יצטרכו לעשות מכינות, לא יודע כמה זמן, אם, ואולי יצליחו להיכנס לאיזה שהוא משהו משמעותי.

התחלנו את זה לפני שבע שנים, ההחלטה הייתה ללכת עם רשת אורט, בגלל שזו רשת שאין לה הקשר פוליטי ברור, זה לא עמל, או לא יודע מי, ולפני שבע שנים התחלנו את המסלול. היינו אז 20 תלמידים, עם השנים הגענו ל-150 תלמידים כאשר השנה גם נפתחה כיתת המשך, י"ג המשך, שזאת שנה שמכינה אותם לאתגרי ההמשך של החיים, אחרי שהבנו שזה לא בדיוק מתאים בסוף כיתה י"ב, לבחור בוגר שלנו, לצאת לעולם הגדול, בין אם זה לצבא או בין אם זה למקומות אחרים שהוא מחליט, וזה סדר הגודל של היום.

אני ארוץ טיפה עם המצגת כדי שנראה קצת נתונים. זה עץ המבנה שלנו. אנחנו עמותת ימינו כקדם שמפעילה את המקום, אנחנו עובדים תחת משרד הכלכלה, מתחת רשת אורט, יש לנו גם שיתוף פעולה מסוים בתחום הפנימייה עם משרד הרווחה. יש לנו כמה תקנים של נוח"ם (נוער חרדי מנותק), יש לנו פה 24 תקנים של נוח"ם, שאר התלמידים הם תלמידי פנימייה של משרד העבודה. זאת אומרת כולם פה תלמידים מתוקצבים, 24 משרד הרווחה.

היום זה באותו משרד הכול, אז זה לא משנה כבר.

נכון. היום זה באותו משרד הכול. אני פה מנהל המרכז, מתחתיי יש פנימייה שמתנהלת כגוף בפני עצמו ויש את הישיבה שבתוכה פועל בית הספר המקצועי. התפלגות של מספר התלמידים, כיתה ט', כיתה י', י"א, י"ב ו-י"ג. אתם רואים שזה הולך ויורד מכיוון שבית הספר הוא בית ספר צומח, אז ככל שהשנתונים הם יותר צעירים הם יותר מרווחים. אם תשאלו אותי למה כיתה ט' יותר קטנה מכיתה י', זה פשוט בגלל שבמשרד העבודה מתחילים ללמוד את המקצוע רק בכיתה י', כיתה ט' היא כמו כיתת מכינה, לכן יש לנו קליטה נוספת של תלמידים בתחילת כיתה י'.

התפלגות של תלמידים. אנחנו מלמדים פה שלוש מגמות, נגרות, שזה נקרא טכנולוגיית עץ ורהיטים, מחשבים, שאתם נכנסתם, ראיתם, זה טכנאות, תחזוקת מחשבים ורשתות, וחשמל שזה חשמלאי מוסמך לתעשייה. אתם רואים שפחות או יותר ההתפלגות היא סך הכול בסדר, פחות או יותר אותו דבר עם טיפה יתרון לחשמל. המגמות שנבחרו כאן הן מגמות שבסך הכול מכסות לא רע את הספקטרום של היכולות הלימודיות השונות שיש פה לתלמידים. גם פה יש שוני, כאשר חשמל זה הכבד ביותר, עם הכי הרבה פרק עיוני, גם בכמות וגם באיכות, והנגרות עם הכי הרבה פרק מעשי, גם העיוני שם הוא יותר קל, כך שגם חבר'ה שפה הם יותר חלשים, יש בהחלט איפה ללמוד מקצוע. אתם עוד לא נכנסתם לנגרייה, כמעט כולכם, אתם בטח מדמיינים שתראו איזה חדר כזה עם כמה מסוריות ואיזה שופין ואולי גם איזה מקדחה אופקית בכלל, תיכף תראו מה זה נגרייה במשרד הכלכלה. אז נגרייה זה רציני, וכמובן יש את מגמת המחשבים, שזה איפשהו באמצע.

זאת ההתפתחות לפי שנים. שנת הקמה, קפצנו מ-20 ל-43, תוכלו לראות איך זה עולה. השנה כתוב פה 145, זה היה התכנון, אבל כבר הגענו ל-150, בשנה הבאה אנחנו מעריכים שנגיע לאזור ה-155.

זה שקף שהוא כאילו לא חשוב, אבל הוא מאוד מאוד חשוב. השקף הזה מראה את ההתפלגות של התלמידים לפי יישובים. קודם כל אפשר לראות שאנחנו נותנים מענה ארצי. אם מגיע אליי בחור גם מאופקים וגם מיבנה וגם מעכו וגם מרכסים ויש אפילו חבר'ה יותר צפונה, מכפר שמאי וצפת, זאת אומרת שבין כל הקילומטרים האלה שפרושים במדינה, החבר'ה האלה לא מצאו פתרון, אחרת הם לא היו באים עד לפה. זה אומר שהמדינה לא יודעת מספיק טוב כנראה לתת מענה לצורך הזה. דבר שני שזה מראה, שאנחנו באמת נותנים מענה לציבור החרדי. אם תראו, תעקבו אחרי השמות, תראו שבאמת זה שמות של יישובים שהם מובהקים בחרדיות שלהם ומהיישובים שהם עוד יותר מובהקים יש באמת כמויות גדולות יותר.

עובדים, אפשר לראות שיש לנו פה הרבה עובדים. זה מקום שיש לו אוריינטציה טיפולית מובהקת. יש לנו רק 24 תקני רווחה, אבל אני אומר לכם שכל הילדים יכולים לעבור את כל הוועדות הכי פורמליות של משרד הרווחה. ילד חרדי כמעט לא מגיע לפה. אנחנו כעיקרון קולטים ילדים שהבעיה שלהם היא בעיה של קשיי למידה. אנחנו לא בית ספר לחינוך מיוחד, אנחנו לא בית ספר לעבריינים, אנחנו אפילו לא בית ספר לחבר'ה שהחליטו שהם לא רוצים להיות דתיים. אנחנו בית ספר, ישיבה, לחבר'ה שהם רוצים להיות חרדים, הם מגיעים ממשפחות חרדיות, יש להם קשיי למידה, קשה להם לשבת וללמוד כל היום רק גמרא. בדרך כל לזה מגיע מקשיים שהם או רגשיים או קשיים שקשורים ללקויות למידה שונות, דיסלקציה, ADHD, כל מיני דברים כאלה, אבל בדרך כלל הילדים, כשהם מגיעים אלינו הם מגיעים עם מצוקות רגשיות קשות, גם בגלל שיש הרבה מקרים סוציואקונומיים בילדים פה, אבל גם בגלל שילד חרדי שמגיע לגיל כיתה ט' ולא הצליח להסתדר בתוך תלמוד תורה רגיל, הוא כבר עבר כל כך הרבה מדורי גיהינום שכשהוא מגיע הוא כבר צריך שיקום רגשי. יש לנו פה צוות טיפולי ופעילות טיפולית או פסיכו חינוכית מאוד רווחה.

זה לו"ז. תמיד שואלים אותי מתי מתחילים, מתי גומרים, כמה שיעורי קודש, כמה שיעורי חול. אז זה סדר היום, הם מתחילים בשבע וחצי תפילה, מעירים אותם לפני כן, הם שותים קפה ועוגה, יש להם מטלות בוקר. אם אמרנו מטלות בוקר, אז תדעו לכם שכל מה שתראו פה היום התלמידים עושים לבד. לפני חמש שנים היה פה דיר של עזים, התלמידים עשו פה יציקה, עשו את הקירות, הנמכה, הם עשו את המזגנים והחשמל, הכול. כל מה שתראו פה, שבילים, גינון, עבודות עץ, עבודות מתכת, הכול התלמידים עושים וכמובן גם את התחזוקה השוטפת. אין לנו פה קבלני גינון, אין לנו פה קבלני ניקיון, אין לנו מי שעושה פה שיפוצים. יש לנו כמה אנשים בתוך הצוות שלנו, שהם עושים את הכול עם תלמידים, זה חלק מהרעיון.

אלה מטלות הבוקר. מתחילים שיעורי קודש שעתיים, מתשע וחצי בערך עד 11 וחצי. אחר כך יש שני שיעורי ליבה, עד הפסקת הצהריים, שזה מנחה, ארוחת צהריים והפסקה קצרה, ואז הם באים לאחר הצהריים, משעה רבע לשלוש ועד שעה שש בערב יש להם ארבעה שיעורים של לימודי מקצוע, כל אחד במקצוע שלו. בערב יש להם שיעור כללי קצר, ערבית, ארוחת ערב, וכל ערב יש פה פעילות אחרת, לפעמים זה חוגים, לפעמים זה פעילות מדריך, לפעמים זה הרצאה תרבותית, לפעמים יש להם פעילות לילית בשטח. כל ערב יש פה פעילות. הפנימייה פה היא לא כמו פנימייה של ישיבה רגילה, שרק באים, ישנים, קמים בבוקר והולכים לתפילה. הפנימייה פה, כמו בכל פנימיות הרווחה היא גוף מרכזי, אם לא הגוף המרכזי של העבודה פה, כי, שוב, הבנייה של האישיות של התלמידים פה היא לא משהו שהם מביאים מהבית, להיפך, הם מביאים את הצורך לבנות את האישיות .

קצת על הבוגרים. אפשר לראות את המספרים וגם את ההתפלגות של מה שהם עושים אחר כך. הדבר הזה הוא קשה מאוד ללמוד ממנו בדיוק מה קורה, כי גם אם כתוב פה שיש שלושה בישיבה ושלושה אחר, זה מה שקרה כשהם יצאו מפה, אבל אחר כך, כמעט כל מי שלא הלך לצבא גם כן התגייס בהמשך הדרך ואחרי שנה בישיבה או שנתיים, או חלק עבדו איזה תקופה קצרה, בגדול בין 80% ל-90% פה מתגייסים. אחוז הזכאות, תיכף נראה, הוא גבוה מאוד, אני לא יודע אם יש עוד בית ספר בארץ שיש לו כזאת זכאות, זה שולי יכול להגיד, אבל אתם רואים שאין פה את ע"ו כי כל בוגרי ע"ו החליטו להמשיך בשכונה והשנה אנחנו עושים להם מכינה שמכינה אותם, אנחנו קוראים לזה לאתגרי החיים, אבל בהחלט מכינה אותם גם לשירות צבאי, אבל לא רק, גם לחיי משפחה, גם ליכולת להסתדר בקהילה. הם עושים הרבה פעילות התנדבותית, גם פה בתוך הישיבה וגם בחוץ, עם גורמים אחרים.

זכאות לגמר. אתם יכולים לראות פה זכאות מרשימה. למרות שהמגמה הזאת, מגמת חשמל, היא מגמה שלא לומדים אותה הרבה בארץ בכלל, היא מגמה קשה, אנחנו מהיחידים בארץ שמגישים אותם למבחנים של משרד הכלכלה. כמעט בכל המקומות האחרים מעדיפים להגיש אותם למבחני בגרות בחשמל כי זה יותר קל. אנחנו רוצים שהם יעברו את המבחנים של משרד הכלכלה כי אנחנו רוצים שהם ייצאו עם היכולת הכי טובה. בשבוע שעבר היה לנו מבחן מעשי של החבר'ה, הציון הכי נמוך היה 80.

אני רוצה להגיד כמה מילים. צריך להבין, קודם כל החבר'ה האלה, לפני שהם באו לפה, יכול להיות שהם היו על סף עבריינות, הם באים לפה - - - גם במועצה הארצית, ניסיתי להסביר להם למה אי אפשר שזה יהיה במרכז היישוב, חייבים את האווירה המיוחדת הזאת. החבר'ה האלה מחפשים פרויקטים בקהילה, הפרויקט האחרון שהתלמידים עשו, יש פה בית מדרש לזכרו של צנחן לפני 20 שנה, אבל תימנים, הרסו את המקום. התלמידים של הפנימייה שיקמו את המקום, בנו אותו. פגשתי את ההורים של החלל, מה זה, הם בוכים. יש להם פה נגרייה, אנחנו נראה אותה, בנו ארון קודש, כל מה שצריך, ואנחנו את זה קרוב לבחירות, יהודה, אולי תצביע לי סוף סוף.

אם יש שאלות לרב פרנק. את הרב פרנק הבאנו מבני ברק.

יש לי רק שאלה אחת לדוד, מתי הם מספיקים לבנות את כל הדברים האלה? הם לומדים לפי הלו"ז.

שאלה טובה. בכל בתי הספר של משרד הכלכלה כמעט - - -

עבודה ורווחה.

כל בית הספר של שולי שלומדים במסלול תלת שנתי, בשנתיים של י"א-י"ב הם יוצאים יומיים בשבוע לעבודה. פה, בגלל שיש לנו את הרגישות שלנו כמסלול חרדי, אני לא יכול להוציא חבר'ה לעבוד כחשמלאי, כל העבודה, באישור ובתיאום משרד העבודה, עושים כאן. אנחנו הקמנו כאן מפעלונים, לכל אחד מהמגמות יש לה מפעלון שהם בעצם פעילות כלכלית מקצועית בתחום המקצוע שאנחנו עושים פה. אז יש להם זמן מוגדר בתוך הלו"ז. אבל גם יש לנו פה חופשים, תבוא לפה בחופש ואתה תראה שיש פה עשרות תלמידים שעובדים.

יש פה תלמידים שלא יכולים לחזור הביתה, הם נשארים פה ואז הם עובדים. יש פה לול לצריכה עצמית, מייצרים גבינות, הוא מקבל עכשיו מכסת ביצים, הוא יכול גם להוציא כמה לירות. בשנה הבאה, בלי נדר, נראה איך יתנהג, נעביר לו מכסת חלב. זה משק חקלאי במהות.

אני גדלתי בקיבוץ, קיבוץ שעלבים, את מיטב שנותיי בתיכון העברתי על טרקטורים, לא בבית הספר, ואני בתור מנהל בית ספר חושב שהדבר הכי גרוע במערכת החינוכית שהיא - - - חינוך, כתוב בתורה שלנו חנוך לנער על פי דרכו, זאת אומרת שלכל אחד צריכה להיות איזה גישה ייחודית, זה הדבר הכי הופכי למערכת. מערכת יודעת לעבוד בצורה כוללנית, כולם אותו דבר, יש לו"ז, יש תכנים. אנחנו מאוד משתדלים שלכל תלמיד פה יהיה תכנית, למידה אישית, הצוות נבחן לפי זה, כמה תלמידים קיבלו תל"א. נכון, זה הלו"ז היבש של המערכת, אבל לכל תלמיד פה יש גיוון, פעם בשבוע הוא יוצא לרכיבת סוסים, עוד שעתיים הוא יוצא לעבוד בדיר, או במשק, או בצפרייה ויש כאלה שהיציאה שלהם זה ללכת לעבוד עם התחזוקנים. החשיבה בתוך המערכת הזאת, יש להם זמן בלי קשר לזה שהם גם עושים את הלימודים. אנחנו מתואמים בעניין הזה, אנחנו גם נבחרנו כבית ספר ניסיוני במשרד העבודה, לבנות סילבוס חדש שמכניס גם כישורים רכים לתלמידים מעבר לכל הלימודים שאנחנו מלמדים אותם פה, מתוך הבנה עמוקה של משרד העבודה שהעובדים שלנו מחר צריכים יכולות הרבה יותר מגוונות ומורכבות מאשר לדעת לעבוד על מכונה שהיום היא פה ועד שהוא יגיע לשוק, בעוד ארבע שנים של לימודים ושלוש של צבא ואני לא יודע מה, זה כבר יהיה פרה היסטוריה. אנחנו צריכים את המקצועות של המחר, המקצועות של המחר זה בעיקר מיומנויות. כשהילד לומד לתכנן פרויקט ולבצע אותו או לעבוד בעבודת צוות, לתמחר אותו, להיות יצירתי וכן הלאה, אז זה חלק בעינינו שהוא בסיסי מלימודי המקצוע.

אתם מלווים אותם גם בהמשך?

לא כל כך מלווים אותם, כמו שהם באים לפה.

יש לנו בוגר שלנו שמקבל משכורת, הוא מקבל שכר תמורת ליווי התלמידים הבוגרים שלנו. הוא עושה להם מפגשים, הוא הולך אליהם לביקורים לבסיסים, הוא עושה להם הזמנה לפה, לעשות להם פה ערב מחזור. זאת אומרת אנחנו בקשר עמוק עם בוגרים. השנה התחלנו גם ליווי של בוגרים נשואים, אנחנו בקשר עם מישהי שנותנת הדרכת זוגיות לזוגות לפני חתונה ואחרי חתונה, בוגרים שלנו. כך שמבחינתנו החבר'ה לא מסיימים י"ב ונעלמים.

ראשית, אני רוצה להגיד שזה מאוד מרשים, אבל יש לי שאלה לגבי המעורבות של המשפחות. איפה המעורבות של המשפחות בתוך הישיבה? הילדים עוברים כאן תהליך מרשים ביותר, אבל הם הילדים של המשפחות שלהם.

שאלה טובה. קודם כל בטח אף אחד לא העז לשאול, אבל רצה לשאול, כמה מזרוחניקים ורק חרדי אחד, נכון? זו ישיבה חרדית ורק הרב פרנק, מה, הביאו אותו לתפאורה? אז באמת הצוות החינוכי הוא כולו חרדי, גם המדריכים וגם הר"מ, מחנכי הכיתות. אנחנו בהנהלה יותר חבר'ה מזרוחניקים.

מה זה מזרוחניקים?

כולם יודעים.

יודעים.

למה זה קשור? אנחנו רואים את ההצלחה שלנו לפי היכולת של התלמיד לחזור אחרי זה לקהילה החרדית. זאת המטרה, זאת ההגדרה. אני נשוי פה לאחות של יהודה כבר 21 שנה, אז אני מכיר את המקום עוד לפני שהוא קם. בשנים הראשונות היה מופיע איזה עסקן חרדי עם מזוודה גדולה, כשהיינו מתקרבים היינו רואים שאחרי המזוודה יש ילד, הוא היה אומר 'ביי, ביי, להתראות, קחו את המזוודה ואת הילד. אף אחד לא רוצה אותו, תסתדרו איתו, רק שלא יחזור הביתה'. היום זה שונה מאוד, יש לנו ימי קבלת תלמידים מסודרים, מגיעים לפה משפחות, הורים עם הילדים, אף אחד לא - - -

במה אתה תולה את השינוי?

השינוי הוא גם בציבור החרדי. יש שינוי גדול מאוד, קרדינלי, קיצוני, בציבור החרדי ב-15 השנים האחרונות, שאפשר רק עליו לדבר הרבה זמן, וחוץ מזה שהיום הישיבה, ברוך ה', מאוד מוכרת, יש בה אמון וזה מחלחל, ההכרה בזה שיש עוד מסלול בתוך החינוך החרדי, שקוראים לו מסלול הכשרה מקצועית. הוא בעצם לא חדש, כמו שר' נחמן מברסלב אמר, זה דרך חדשה שאבותינו הלכו בה. אז לפני 200 שנה כולם היו חרדים, ההורים של כולם פה היו חרדים לפני 200 שנה, מי שלא למד תורה ואולי אחד מעשרה הלך ללמוד תורה, כולם הלכו ללמוד, אחד נגר, אחד סנדלר, אחד 'בעלגולה'.

אז יש חלחול של הדבר הזה ויש אמון והיום אנחנו נותנים שירות למשפחות חרדיות, יש קשר מתמיד עם המשפחות. אמנם מכיוון שהיכולת האקונומית שלהם היא בעייתית אז הם לא כל כך בקשר, זה חבר'ה שכל פעם שאנחנו רוצים שהם יבואו לפה, בשבילם זה סוף העולם, עשינו ימי הורים והיינו צריכים לעשות להם הסעה, כי בלי זה בשבילם זה מאוד קשה, הם לא בעלי רכב רובם ואלה שכן, גם אין להם כסף לממן, אבל יש קשר מתמיד. הורים באים לביקורים הרבה, גם באופן יזום וגם כשמתחשק להם. אז יש בהחלט קשר עם ההורים.

דוד, כמה יש כאלה מרכזים של חרדים?

כזה אין.

יושב ראש הוועדה, אם אתה שואל על הנושא של בכלל הטיפול במגזר החרדי, דיברו בשנים האחרונות, לאחרונה השר חיים כץ לקח את האגף תחתיו, רצו להעביר את זה למשרד החינוך. אמרו, נסגור, מי צריך עוד מערכת למשרד החינוך, הרי צריך להבין שהציבור החרדי, אם רוצים לתת לו פתרונות, להוציא אותו לתעסוקה, צריך להכניס לאגף הזה עוד אנרגיה ותקציבים. זה עניין של תקצוב. נער חרדי, שמוציאים אותו מהבית, מהקהילה, צריך לאפשר לו פנימייה קודם כל, שזה עולם בפני עצמו וצריך לאפשר לו מסלול שמאפשר לו גם את הצד הישיבתי, לשמר, לא להגיד לו בוא תלמד מקצוע. זה אומר שצריך משרד - - -

זה ברור, אני שואל שאלה אחרת. הרי בסופו של דבר המסלולים האלה הם ייחודיים לילדים החרדים, כפי שאמר דוד, אני מכיר את זה יותר מקרוב, אבל בסופו של דבר העסק לא מסתכם ב-150 ילדים, אני גם מסכים שיש פתיחות בעולם החרדי לנושא הזה, אפשר לנתח מה ולמה, זה לא קורה סתם. בכלל העולם החרדי הוא בשינוי עצום בנושא של התעסוקה בלי קשר. לא מזמן, לפני מספר שנים, חנכנו בירושלים מרכז תעסוקה, הייתי שם לפני שלושה חודשים, זה למבוגרים שבאים, מקבלים הכשרה מקצועית וכו', מדובר שם באלפים. אותי מעניין, אני מאמין בסיפור הזה - - - הוא ושניר דיברו איתי ואמרו לי, פגשתי אותם לפני מספר חודשים על רקע אישי, לא קשור בכלל לעבודה, ואז הם אמרו לי 'תקשיב, אנחנו חייבים להראות לך כמה מסגרות כאן', יש פה המון דברים באזור, אבל הם לא דיברו איתי על זה, הם דיברו איתי רק על החינוך ואיזה חינוך? לא בתי ספר רגילים, בוא אני אראה לך איזה בית ספר תיכון יפה עשינו. הם דיברו איתי רק על שלושה דברים, המוסד הזה והיינו היום במוסד של ילדים אוטיסטים וכפר הילדים בנהר הירדן. מבחינתי באמת, אני מודה גם למוטי על הזכות שהוא נתן לי לבקר במקומות האלה, מבחינתי על חלקם לא ידעתי שהם קיימים, בוודאי לא כפר הנופש. אני תמיד רואה את המקומות האלה באמת כי איזה בן אדם חלוץ לעניין שבדרך כלל יש לו בעיה אישית, הוא לא יודע איך להתמודד עם זה ואז הוא לוקח אחריות ולאט לאט בא עוד אחד ואומר לו 'אולי תעשה לי טובה' וככה בעצם יש איזה מפעל חיים שהוא לוקח במקום המדינה.

סך הכול מדינת ישראל צריכה לטפל בזה, חוק חינוך חובה. בסופו של דבר יש מפעל שכמה אנשים צדיקים שלוקחים את זה - - - חלק גדול מהם גם תורמים את כספם ומגייסים עוד אנשים כמו דיוויד והם עושים פעולות שהן מדהימות, הציבור אפילו לא מודע למה שקורה. חלק מהמסגרות הן כאלה. לכן אני חושב שכאן, הסיפור הזה, במיוחד לנוער החרדי, זה לא יכול להתבסס בסוף על כמה אנשים טובים באמצע הדרך. לא מדובר בכמה מאות ילדים במדינה, שאומרים 'אתה יודע מה? יש כמה צדיקים שלקחו, טיפלו', יש פה בעיה מערכתית מאוד משמעותית, אני מניח שהיא תלך ותתגבר, מדוע? בגלל שגם החרדים נפתחים לעניין. אני יודע שיש גם בעיה בגיוס כספים בנושא הזה, במיוחד אחרי מה שקרה בעולם הפיננסי, אבל החרדים, גם ההנהגה החרדית מבינה שמי שרוצה ללמוד תורה אהלן וסהלן, אבל מי שלא, עדיף לנו שהוא יעסוק באיזה שהיא מלאכה ויקים לו בית נורמלי מאשר יסתובב ברחובות ולך תדע איפה נמצא אותו. וזה הולך וגדל והולך וגדל. לכן חשוב לי לדעת כמה כאלה יש.

תן לי לענות לך. קודם כל קוראים לך דודי, זה כבר טוב, מפני שהשם שלי זה גם דודי. קוראים לי כאן דיוויד, דודי במקור.

אני זכיתי להיות השליח, כבר לפני 18 שנה, 19 שנה, אני התחלתי לדאוג שאם לא ישלבו את החרדים בחברה הישראלית אנחנו נסגור כאן את האור. הייתי דון קישוט. אני חייב להגיד לכם, בשנים הראשונות אפילו - - - היה אצלי בבית, התחלנו את 'נצח יהודה' עם 30 חיילים, דם יזע ודמעות. ארבע-חמש השנים הראשונות כל הרבנים השמיצו וכו' וכו', התגברנו גם על זה. לצערי עד היום האתגר הכי גדול זה מדינת ישראל והצבא. זה קצת הזוי שיהודים כמוני צריכים לעשות עמותה ללוות את הנח"ל החרדי, אבל ברוך ה' התחלנו עם 30, היום יש לנו 2,000 כרגע בצבא ויש לנו 10,000 בוגרים. אני זוכר, אם אתה היית אומר לי בשנה השנייה שהקמנו את הגדוד הזה שיהיו 2,000 הייתי אומר לך 'לך לפסיכיאטר, שיעבוד עליך רציני ביותר', לגרד 30 בחורים הייתה משימה בלתי אפשרית.

אז זהו, צריכים אנשים משוגעים ומה שחשוב, שמדינת ישראל, אתה נמצא בעמדת כוח, שיבינו את הצורך. אני אשאל את כולכם, חוץ מהדתיים, שלא יענו, לפני שלוש שנים נפטרו שני אנשים חשובים, אחד זה היה אבא של ביבי, פרופ' נתניהו, שנפטר בגיל 102, באותו חודש נפטר גדול הדור, הרב אלישיב, בגיל 102. אבא של ביבי השאיר אחריו 10 צאצאים, או 9, אני כבר לא זוכר, כמה אתה חושב הרב אלישיב השאיר אחריו? מישהו רוצה לנחש?

102.

אתם יושבים? 1,200. עכשיו תעשו חשבון מאוד פשוט. היום בממוצע מאז שהוא נפטר כל שבוע 3.5 נינים של נינים נולדים. זה אדם אחד. זו הבעיה אם לא נשלב את החברה החרדית, 1,200 שהיום זה קרוב ל-2,000. תעשה חשבון, הוא התחתן בגיל 21, היו לו 12 ילדים, הוא בכלל לא הכיר כבר את הנינים שלו, זה הגיע למצב שהוא לא היה הולך לשום שמחה, שום כלום. אז חייבים לשלם. כאן אמנם זה 140, אבל אם אנחנו מ-30 הגענו ל-2,000 ואצלנו יש היום 10,000 בוגרים, 93% עובדים, ומה שיותר מעניין, וזה צריך להגיד בשקט, 83% מההורים שינו את דעתם לגבי מדינת ישראל. ברגע שהבן שלך נמצא כל לילה בג'נין ואתה לא ישן בלילה אתה אומר 'יש סיבה למסיבה'. אז העובדה שזה 140, צריך לעזור להם שיצליחו כמה שיותר בגלל שאז יעתיקו אותם.

במיוחד בימים אלה שאנחנו - - - גם בציבור החרדי, כל ההפגנות שהם עושים, זה דבר שלא נתפס. אני חושב שבאמת זו חוצפה, בזכות אותם חיילים אתם יושבים בבתים. אז אל תלכו, בסדר, אבל אל תפריעו.

זה ציבור קטן ש - - -

נכון, אבל - - -

לא מבינים את האחוזים של זה, זה 0.0.

אני אגיד משהו, בסופו של דבר אני לא בא מהסיפור המספרי, זה פחות חשוב, אבל עצם העניין, שיש תופעה כזאת, בימינו אנו שיהודים באים ומפגינים וגם מנסים לבזות, למה הם מפגינים? הם לא מפגינים ליד הבית שלי, הם הולכים לבית של אותו ילד, להורים שלו, וגם ככה קשה להורים. אז מילא, אל תעשו כלום, אבל בוודאי אל תפגין, בוודאי אל תשרוף - - -

אז אני אספר לך שגם קצת מבוכה. כל המעצרים שאתה קורא זה בזכות איזה יהודי בלוס אנג'לס שצלצל לאבי מנדלבליט וצלצל לאיילת שקד וצלצל לצ'יקו אדרי, שהוא מפקד משטרת ישראל - - -

תל אביב.

עכשיו בתל אביב, ועם ארדן, ושילבתי אותם ביחד ודחפתי אותם שיעשו משהו. אז איילת שקד אמרה שיש לה בעיה עם ניצן, התובע, אמרתי, 'שיחשבו שזה ערבים שזורקים חזירים'.

אני חושב שהיום המשטרה לוקחת את זה יותר ברצינות, זה לא שזה מסוכן, אבל זה לא יכול להיות. יש דברים שבמדינה לא יכולים להיות, הרי לא יכול להיות דבר כזה, במקום שהילדים - - -

לא רק זה, זה אנשים משובשים שגורפים אחריהם ילדים צעירים.

אבל אני רוצה לומר משהו לגבי המיקום הזה. הסיפור של הצבא הוא מעניין, מבחינתי זה מצוין, אבל זה לא העיקר. העיקר הוא שאותו ילד כאן רוכש מקצוע ומתחתן ומפרנס את ילדיו בכבוד, קם בבוקר, הולך לעבודה. במקום שישלחו לו את עוברת הרווחה הוא הולך ומפרנס את המשפחה וגם הילדים שלו רואים בו מודל, זאת אומרת שאבא מפרנס אותנו. איך אמר דוד? לפני 100 שנה כל יהודי כמעט עבד, הכול היה בסדר, כל החרדים פרנסו את עצמם. זה גם מה שקורה בארצות, הוא קם בבוקר והוא הולך לעבודה. רק השינוי הוא פה בארץ. אני חושב שהבעיה בהנהגה, זה היה יותר בעיה בהנהגה, מי הראשון שיפרוץ את העניין, בגלל שתראה מה עשו לרב אלישיב כתוצאה מזה אפילו בבחירות האחרונות. אני רואה את זה יותר בסיפור המקצועי, זה יותר מעניין אותי מאשר הוא הלך לצבא או לא הלך, זה פחות מעניין.

אני לא מסכים. אני אגיד לכם מה הבעיה. אני חושב שהצבא, בגלל שזה חשוב, אתה צריך להבין מה קורה בחברה החרדית. עד לגיל חמש, שש, שבע, שמונה הוא עדיין מתחפש לחייל. עכשיו הוא מגיע לגיל 14, אומרים לו - - - זה יוצר שנאה. יש סיבה לזה. ברגע שהוא כן משתתף - - - אתה יודע, הרבה ישראלים - - - בצבא, הם לא השתלבו בחינוך, למה? מהסיבה הזו. אם הם היו משרתים בהתנדבות או מה הם היו מרגישים חלק. ברגע שאתה אומר להם 'אתם לא צריכים לשרת' - - -

לא, - - - דרך אגב, מבחינתי צבא זה סוג של התנדבות. זה לא העיקר. נכון שזה חשוב, השילוב, אבל אני חושב שהערך המוסף שאני רואה בעניין הזה, אני חושב שמדינת ישראל - - - אמרו לילד, 'תשמע, אתה לא כל כך - - - אתה לא יוצלח'. מה שקרה היום במדינת ישראל, אין היום - - - חיפשתי מסגרים - - -

אדוני יושב ראש הוועדה, אני רואה שאתה נהנה פה, אני אעשה לך פגישה עם דיוויד. יש לנו עוד הרבה משימות, אני מצטער שאני מפריע, אבל קודם כל צריך לעשות זימון, זימון מקוצר, של אשכנזים.

(בסיור)

יש פה ארבעה חדרים במרכז הלמידה להוראה מתקנת והוראה פרטנית. יש לנו חדרי יועצים. כל המתחם הזה כולו יוזמה וביצוע של אחת הכיתות בשנה שעברה. הייתה פה רחבה, הם תכננו וביצעו. מעניין לראות את זה ולהבין שהמקום הזה זה לא רק הכשרה מקצועית, בונים פה, אנחנו לוקחים נוער שהוא, לא רוצה להגיד מרוסק, זה קצת קיצוני, אבל חבר'ה שחייבים הרבה תמיכה והרבה עזרה וצריך הרבה חום ותשומת לב, זה לא יכול להיות מוסד המוני של מאות תלמידים, זה יאבד את הייחודיות ואת הכוח.

עכשיו, כשהכול מוסדר והם היתרים בקרוב, אז תתחיל פה גם בניית קבע, לא מבנים כאלה.

אבל זה יפה מאוד, גם הסיפור שהם עושים את הכול לבד, יש בזה הרבה ערך.

לפני שלוש שנים יהודה התקשר לדוד הגר, אמר לו 'תשמע, לחבר'ה יש אנרגיות בלילות, הם מתחילים להרביץ אחד לשני, צריך חדר כושר', אמר לו 'כמה צריך?' '80', אמר לו 'קח 120'. נתן לו 120,000 שקל, קנה להם חדר כושר. לפני שנה היינו חייבים להרחיב את הנגרייה, שם היה חדר כושר, לא הייתה ברירה, קנינו שתי מכולות מיבנה, מאזור התעשייה, הבאנו אותן לפה, הרחיבו אותן, ציפו אותן, עשינו פתרון זול לגג ו - - -

זה הילדים עשו את זה?

הכול הילדים.

שמע, זה יפה. יש לזה גם כל כך ערך עצום.

כל הסיפור עלה 50,000 שקל. תראה, אין גירוד על הקירות, אין חריטות, לא בגלל שהם ילדים טובים, בגלל שהם עשו את זה בעצמם. אין פה דברים שהם לא עשו. אם יש פה ונדליזם, מי שמתרגז זה הילדים, הם מחפשים מי הרס, מי העז לגעת להם ב - - -

(ישיבת סיכום)

קודם כל תודה רבה שבאתם, זה לא מובן מאליו, ועדה בכנסת ישראל, ואנחנו מאוד שמחים וגאים. תודה רבה גם לשולי. אנחנו נשמח שתעזרו לנו ותעבירו את הצרכים פה הלאה לירושלים, איך לסייע למקום הזה.

תגיד לו שיפגין את אותה נחישות שהוא הפגין על הקופה הציבורית, הוא יודע על מה אני מדבר.

שולי אומר, תעזרו לנו. אנחנו עכשיו ממש בשלבים האחרונים להקמת אתר קבע. לא הייתם בפנימייה, שזה עוד מקום יפהפה מדהים. אנחנו רוצים לבנות אתר קבע, שיהיה כל מה שאתם רואים פה בצורה מסודרת ושולי מהאגף להכשרה מקצועית, עם הרבה נכונות, אנחנו צריכים עזרה בעניין הזה, לדחוף, לתקצב את כל פרויקט אתר הקבע. זהו.

תודה רבה למוטי, זה ראש מועצה משוגע, שאומרים לו 'בוא לירושלים, בוא לשם', הוא נסע לחו"ל, נסע לאירופה לדבר בפני קהילה לסייע לנו וזה דבר שהוא לא מובן מאליו. בכלל זה ציבור שהוא לא ציבור של המועצה, אין פה חרדים במועצה, אין פה בכלל תלמידים מהאזור, זו מועצה שמאמצת פרויקט כזה, זה לא דבר מובן מאליו. עכשיו, יכול להיות שזה קצת תיירותי, אבל בימים ההם, כשהתחלנו, רק צרות היה מהעשייה פה עם כל הרשויות, אבל בסופו של דבר כולם נרתמו, כולם הבינו שזה פרויקט מבורך ואנחנו מקווים שלמוטי יהיו עוד הרבה שנים טובות במועצה, לפחות שנוכל להשלים את המשימה. תודה.

היה לנו את הקצין הראשון של התלמידים, סיים מצטיין גדודי בבה"ד 1 בקורס קציני חי"ר, הראשון שהלכנו להצטלם איתו זה מוטי.

יש לנו הכרת הטוב. לא יודע אם זה יהיה עד כדי הצבעה בבחירות, אבל - - -

ליהודה יש הרבה זכויות.

חבר הכנסת אמסלם, חשוב לי שתדע, רוב חברי הכנסת לא יודעים שיש עוד מערכת חינוך שהיא נפרדת ממשרד החינוך, המערכת מונה 12,000 תלמידים, מחציתם מהמגזר הערבי, ששם בכלל אין לנו בעיה, כלומר אם הייתי רוצה הייתי יכול להגיע ל-20,000. במגזר היהודי, משרד החינוך מנהל מלחמת חורמה שתלמידים לא יירשמו אלינו. אנחנו מאמינים שלא כולם צריכים להיות עם בגרות והכי חשוב לנו לתת לילדים חוויית הצלחה, שזה הכי חשוב, עוד יותר מתעודת המקצוע עצמה, לראשונה לחוות חוויית הצלחה ולהאמין בעצמך, אבל שתיים, שייצאו עם משהו בעל ערך ביד.

אנשים לא מבינים למה יש חינוך טכנולוגי וחינוך מקצועי, אנחנו שתי מערכות שונות בתכלית, אנחנו מכווינים למקצוע אמיתי, ילד בן 18 פה כשיר לשוק העבודה עם מה שהוא למד. יש לו את אותה תעודה, דרך אגב, זהה לחלוטין, אם הוא היה מגיע בגיל 25 לקורס נגרות של כרמיאל ומקבל תעודה, הוא היה מקבל את אותה תעודה בדיוק. מה שלא קיים במשרד החינוך, כלומר התלמידים של משרד החינוך, אם הם רוצים לקבל תעודת מקצוע הם צריכים לעמוד בסטנדרט שלי והם רחוקים מהסטנדרט ולכן אין להם את התעודה הזאת.

המערכת שלנו כל הזמן מאוימת, אם כי אני היום די רגוע כשיש לי שר כמו חיים כץ. כשהיינו שר זה היה מאוד מאוד קשה, המערכת שלנו כמעט חטפה ונעלמה, אבל שתדע, המקום הזה הוא מדהים, יש לנו פה עוד כמה פרויקטים מדהימים, כל מקום כזה שאתה נכנס, אתה פשוט רק מתרגש כשאתה מדבר עם התלמידים ואתה שומע מהם.

אני מאוד רוצה לגדול באוכלוסייה החרדית, מאוד, כיום יש לי ארבע פנימיות חרדיות ומקום שפתחתי בכפר חב"ד, אבל לצערי עוד לא לקחתי אחריות על הפנימייה שם. הקמנו להם בית ספר לתפארת, אבל אם כרגע אתה הולך 20 מטר לפנימייה אתה מזדעזע מהתנאים שהם נמצאים בהם. אני ביחסים טובים עם האוצר, אני רוצה לקדם את הנושא הזה. רק השבוע ראיתי שפורסם בתקשורת שרצו להעביר 100 מיליון שקל לעמותה של תעשיידע, שבסך הכול לוקחת ילדים ממשרד החינוך לסיורים במפעלים. אם היו לי עוד 100 מיליון היינו מקימים עוד עשר מקומות כאלה, כי זה פחות או יותר העלות. עוד עשרה מקומות כאלה הייתי מקים לנוער חרדי ואתה רואה איזה תוצר הם מביאים. חשוב לי שתהיה שגריר שלנו.

בכפר חב"ד אתם גם מתעסקים עם בית הספר לשבבים?

לא, בכפר חב"ד הקמנו עם היבואן של קאטרפילר העולמית, התלמידים עובדים בקאטרפילר, הם יוצאים לאחזק צמ"א, מקבלים משכורת בי"א-י"ב, סדר גודל של 2,000 שקל על עבודה של היומיים, אבל גם הם מתגייסים לצבא ונשארים עם המקצוע. דרך אגב, מאחזק צמ"א ממוצע זה משכורת של 12,000-13,000 שקל. כלומר אנחנו בסך הכול באמת באמת מכווינים שלאנשים יהיה מקצוע, יהיה להם איך להתפרנס ולא קל לנו בסביבה הזאת, אבל סך הכול אנחנו מאוד מאמינים. אנשים שלא מבקרים לא מבינים מה ההבדל, הם לא מבינים, הם לא מבינים שפה מי שלומד חשמל יוצא חשמלאי מוסמך. אם אתה לומד חשמל במשרד החינוך אתה לא חשמלאי מוסמך, זה מגמות, זה כמו שאנחנו טעמנו מהמגמות, אבל לא יצאנו אנשי מקצוע. פה אנשים יוצאים אנשי מקצוע. אתה ראית את השולחן הזה שהם הכינו שם, זה שולחן שאם אתה הולך לביתילי הוא 10,000 שקל והם הכינו את זה באותה רמה.

דודי, סכם.

רבותיי, קודם כל צהריים טובים. האמת שהסיור הזה מבחינתי הוא סיור מאוד מאוד רגשי. בדרך כלל אני באופי שלי מתחבר לדברים האלה בגלל שאני חושב שבכלל בחברה שלנו, יש משפט שאומרים אותו הרבה, אבל אני מאמין בו, שבאמת חוזק השרשרת הוא חוזק החוליה החלשה. אני מאמין שחברה שלא עוסקת ולא דואגת לחלשים אין לה זכות קיום. להיפך, צריך לעזור להם ולכן האוריינטציה שלי בכנסת היא זו, אני לרוב לא מתעסק בנושאים אחרים, איך פעם אמרתי? נושא הגז פחות מעניין אותי. אני לא איש שחצן ואני לומד דברים לעומק, כל נושא, אני יכול להגיד לכם באמת, אני מבין בנושא של הגז, מתווה הגז, יותר מ-99% מהשרים ומהח"כים, אבל אני לא מטפל בזה. אני מדבר רק על - - - אתמול העברנו את חוק החניות לנכים, אתמול העברנו את החוק של פטור מארנונה למוסדות כמו שק"ל וכו', שנדהמתי איך זה יכול להיות בכלל. כל פעם שאני נוגע בנושא כזה אני לא מאמין שזה הגיוני שזה יכול להיות, במקום לעזור, תמיד הפעולה היא הפוכה. אז קודם כל, מוטי, אני רוצה להודות לך, באמת, על הזכות הגדולה שזיכית אותי היום לבוא ולהיות בשלושה מוסדות שכל אחד מהם זה עולם ומלואו.

איך אני אומר? זה מזכיר לי את הסיפור של דיינו, כל אחד מהם זה היה ממלא אותי בהתרגשות עצומה וקשה אפילו לספוג אותם ביום אחד. התחלנו עם בית הספר של הילדים האוטיסטים, עברנו אחרי זה לכפר הנופש של הילדים ובאנו לכאן ובאמת כל אחד זה מפעל חיים, כפי שאמרתי, כל מי שיוזם כל אחד מהמפעלים האלה לדעתי צריך להדליק לבד את כל המשואות בהר הרצל. לא בדיוק אורי מלמיליאן. לפעמים אני מסתכל מי מדליק ואני בהלם, מה הפרופורציות במדינה הזו בכלל.

לכן באמת אני רוצה להודות לך, אתה איש נפלא, אתה איש מיוחד. אני רוצה להגיד לכם, אני הרבה שנים בפוליטיקה, לא בכנסת, אבל מאחורי הקלעים, בעשייה הציבורית, אין הרבה אנשים שזה באמת מעניין אותם וחשוב להם. אין. בגלל שהנושאים האלה בדרך כלל לא מעניינים את הציבור. אני מספר לכם, כשאני מתעסק עם נכים אני כמעט לבד שם, רק מי שיש לו נכה בבית אז הוא איתי. ואם אני מתעסק בילדים האוטיסטים, אותו סיפור, ואם אנחנו מתעסקים בקשישים זה אותו סיפור, בגלל שבסופו של דבר אנשים קמים בבוקר והם דואגים לנושאים הכלליים שמעניינים אותם ובדרך כלל הם לא בבעיות האלה.

לכן בסופו של עניין תמיד כשאני נתקל בדברים האלה זה תמיד משוגעים שאו שזה קרה להם במשפחה, כמו שאמרתי, ראה למשל כפי שאמרתי למוטי, אני לא זוכר למי, במוסד הקודם, שאני חושב שבעוד שבועיים אנחנו הולכים עם ועדת הפנים למוסד שלווה. מי שמכיר בירושלים את קלמן, אני כבר מלווה את הנושא הזה 17 שנה. מהיום הראשון שנכנסתי לפני 17 שנים ראיתי אמא בת 19 עם תינוק אוטיסט שהיא הייתה כבויה, אני הבנתי שהאנשים האלה, אפילו אין לי מילים לתאר אותם, את הצדיקים האלה שעוזרים לאמא הזאת. זה התחיל באיזה מבנה קטן, לקחו איזה וילה קטנה, 3 חדרים, ולאט לאט, ועוד בסוף שלחו להם את הפיקוח למה הם בנו עוד איזה גן בחוץ, אותם ילדים. זה מה שקורה לו. זה, אני מניח, מה שקרה פה.

בלי מוטי אנחנו מזמן היינו מתחת לבולדוזרים.

לכן אני אומר, קודם כל, מוטי, באמת שאפו על כל מה שאתה עושה כאן וזה לא טריוויאלי, באמת. לקחת גם כסף ציבורי ולהביא אותם למקומות האלה, לפעמים הציבור הכללי לא מבין אותך, הוא אומר 'תשמע, למה - - -'. כשבנינו את שלווה, מה קרה? בא מלון שלום ממול ולא התאים לו, אמר 'אני בית מלון, מה פתאום שיבנו מולי?' אמרתי, 'תגיד, אתה לא מתבייש? במקום שתעזור להם אתה עכשיו חושב שזה בעצם יפגע במלון שלך?' למרות שאני בדיוק חשבתי הפוך, שיבואו ההורים עוד ישתכנו במלון, יילכו לבקר את הילדים. אבל אמרתי, גם אם כן, איך אתה מעז להגיד את זה? הפריע לנו שלוש שנים, אתם לא תאמינו מה עשה בן אדם אחד. לכן, מוטי, אתה איש עצום, באמת מבחינתי אלה האנשים הגדולים שאני מעריך בחיים שלי. אני יודע שהם הרבה מאוד אנשים, אבל בסוף ההערכה שלי היא דווקא לאנשים האלה בחיים, לא לכל מיני כאלה שהולכים לפתוח מוסדות ולחנוך דברים יוקרתיים, אלא בדיוק הפוך. אז קודם כל באמת תודה על כל החוויה שהעברת אותנו.

עכשיו אליכם. כמו שאמרתי, זה מפעל חיים, זה דבר שהוא מדהים. מי שנמצא כאן זה לא בסיפור של משכורת, זה לא עבודה, זה חיים שלמים שיש פה. כל ילד כאן בחוץ זה עולם ומלואו, ילד כזה, לא הצלת אותו, אתה פוגש אותו במקומות אחרים. אני אתן לכם סתם דוגמה, אני משוכנע שהם לא מגיעים לשם, עשינו לפני חצי שנה סיור בבית הכלא, ביקשתי לראות בית כלא של ילדים, לקחו אותי. לקחו אותנו לשם. תשמע, כואב לך הלב, אתה רואה ילדים בני 12, 13, 15, יושבים בבית סוהר. ומלמדים אותם, דרך אגב, בכיתות יותר טובות מאלה. למדינה שם אין ברירה, הוא כבר בבית סוהר. אז אני שואל את עצמי, למה שיגיע לבית סוהר? להיפך, תבוא, חנך אותו, תן לו את תשומת הלב, בסוף בסוף בסוף אני מאמין בדבר אחד, כשאתה נותן חום ואהבה אתה מנצח את הכול. אף ילד לא נולד עבריין ואף ילד לא נולד לא טוב, נסיבות חייו הובילו אותו לשם והוא פיתח יותר מרמור וכו' ואז ככה הוא התחיל לפעול. אבל אם אתה נותן לו קצת חום, קצת אהבה, קצת אכפתיות, אתה מראה לו שאכפת לך ממנו, אז הוא באמת מתחבר והוא נמס והוא נהיה בן אדם. אתה מציל אותו.

ובאמת אני מאמין שכל מי שמציל נפש אחת בישראל הציל עולם מלא ובוודאי ילד כזה שבא לכאן, רוכש מקצוע וכבר יש לו את הכבוד העצמי שלו, הוא גם מגיע הביתה בסופו של דבר, מתגייס או לא מתגייס, זה פחות רלוונטי מבחינתי, למרות שאני מאמין שזה חלק מכור ההיתוך, אבל בסופו של עניין הוא הולך, מקים משפחה, מביא פרנסה הביתה, מפרנס את ילדיו בכבוד. הוא לא נזקק לבריות, לא נזקק לשום דבר, לרוב הוריו גם לא יכולים לעזור לו בגלל שגם הם נמצאים שם, להיפך, עם המקצוע הזה הוא עוד יעזור להם. לכן זה דבר שהוא עצום שאתם עושים, שאפו, ושעם ישראל לא מודע לזה.

אני אומר לכם את האמת, רוב הציבור לא מתעניין בזה, הוא לא מתעניין, בגלל שאם הוא היה מתעניין אני מניח שכל שבוע היה פה איזה כתב טלוויזיה ועושה עליכם כתבה, אבל כדי לשכנע אותו לבוא לפה, אני אספר להם את זה - - -

הם ירצו.

עזוב את המוסד, דומה, אתה יודע, זה - - - ספר לנו מי גנב, מי רצח, זה יותר מעניין. מה נספר להם? שפה אנשים טובים? את מי זה מעניין. אני חושב שזה בדיוק הפוך, אני חושב שאם זה היה תלוי בי והייתה לי השפעה בעניין זה היה יותר נכון דווקא לסקר, אני חושב שגם הציבור היה מתרגל לזה וזה יותר נכון. דווקא להביא את הפנים היותר חיוביים של האנשים הטובים. בדרך כלל אלה אנשים טובים באמצע הדרך, אלה אנשים שעושים במקום המדינה. דרך אגב, זה תפקיד מדינת ישראל, שלווה זה תפקיד מדינת ישראל, יד שרה זה תפקיד מדינת ישראל, כאן זה תפקיד מדינת ישראל, בשביל זה יש מדינה. דרך אגב, חלק גדול מאוד ממדינות העולם, זה מה שהן עושות. עכשיו באתי משווייץ, הייתי בשוק איזה השקעה יש במערכת החינוך שלהם, כאין וכאפס אנחנו עושים פה.

המדינה שמה פה יפה, שלרגע לא תחשוב.

אל תרגיש נעלב.

לא, אני מייצג את המדינה, המדינה שמה פה - - -

אני רוצה לומר איך זה עובד במדינה. איפה שהמדינה צריכה לתת או לעשות ברמת 100%, בסוף אם היא נותנת 50%-60% זה בכלל יותר מדי, לפעמים זה הרבה פחות והאנשים הטובים צריכים לבוא וכל מיני תורמים. הנה, אני מניח שבמדינה מתוקנת, לטעמי, דיוויד לא היה צריך לתרום את חדר הכושר. כמו שאני מניח שלצה"ל הוא לא תורם. בבית הסוהר יש להם חדר כושר שהמדינה בונה, גם בכנסת היא בנתה ולא ביקשה תורם. אני חושב שזה יותר חשוב שיהיה פה חדר כושר פה מאשר בכנסת.

מדינת ישראל צריכה לתקצב את המקומות האלה יותר, ואני גם מאמין בחינוך הטכנולוגי. אני חושב שזה דבר שהוא נכון לשנים האלה. כמדינה, אני חושב שזה יותר נכון, בלי קשר למוסד הספציפי הזה, מדינת ישראל העלימה את זה ולדעתי פגעה בעצמה. היום כשאתה רוצה כרסם טוב, אין לך, אתה רוצה מסגר טוב, אין לך, אתה רוצה פחח טוב, אין לך ואלה האנשים שמרוויחים 25,000-30,000 שקל, יותר טוב מפרופסור בהדסה.

תגיד לראש הממשלה שלא בושה להיות פחח.

הפוך.

לסילבן. לא בושה להיות פחח.

הנה, כל אסדות הגז חיפשו רתכי צנרת, אין רתכי צנרת, 2,000 שקל ליום עבודה.

אני בזמנו חיפשתי בנרות רתך, לא מצאתי, עד שבסוף השגתי איזה אחד, שילמנו לו, עשינו לו חוזה מיוחד, כי הוא לא רצה לעבוד בסכומים של העירייה. היום אנשי המקצוע האלה חסרים במשק והם גם מרוויחים הרבה. לא צריך להיות תואר שני בהיסטוריה יהודית, זה פחות עוזר. קחו פחח, כרסם, נגר טוב, הוא מפרנס את עצמו וגם את ההורים שלו בכבוד.

לכן בהזדמנות הזו אני רוצה להודות לכם, באמת אתם ריגשתם אותי בכל מה שאתם עושים פה. יש פה הרבה גם תשומת לב לפרטים, לא רוצה להיכנס לזה, אבל כל דבר זה עם הרבה לב, הרבה נשמה יש פה. זה לא מקום עבודה, זה חיים, זה נשמה, באמת כל דבר זה נגיעה שיש לה הרבה חום, הרבה אהבה, הרבה חשיבה והרבה תשומת לב. בסופו של דבר אני אומר לכם ששכרכם יהיה בעולם הבא. יש לי אמא צדיקה, באמת, אמא שלי מהבוקר, 35 שנה, חמש וחצי היא בכותל, עד שעה 11, כל העולם שלה זה עולם התורה, לא מעניין אותה כלום, אז היא תמיד אומרת לי, 'דודי, תדאג מה תיקח בשקית לשמים'. בשקית בסוף. איך אני תמיד אומר להם? בסוף אתה פותח את השקית ומגיע, איך שלא תעבור תגיע למעלה. אתה פותח את השקית למעלה, השקית מדברת, אתה סותם את הפה, הבאת משהו? יש, אם לא, אין כלום. לכן זה השכר האמיתי שלכם, שאני מאמין, שכל אחד בסוף. איך שלא נלך, בסוף אנחנו, בגיל לפחות שלי מבין שהעסק פה הוא די זמני, אין פה עוד 200 שנה. בסוף מה שאתה עושה, החסדים שאתה עושה, זה מה שיעמוד לזכותך, כל השאר הבל הבלים, שטויות.

לכן אני מודה לכם, אני אוהב אתכם ואני רוצה להגיד לכם עוד משפט אחרון. אני מבחינתי שגריר שלכם בכל נושא. אתם צריכים אותי, לא משנה במה, אני אעשה את הכול כדי לעזור לכם. אני לא תמיד מצליח, אבל לפעמים אני עושה הרבה מהומות ואני עושה גם הרבה רעש איפה שצריך, מפני שלי יש תכונה שבדרך כלל כשאני מאמין במשהו אני לא יכול להירגע. זו תכונת האופי שלי, כשאני מאמין במשהו אז אני לא יכול, אני אחפור ואחפור ואחפור בגלל שככה זה צריך להיות. לכן אני, בנושאים האלה של המוסדות האלה, מוטי, כמובן חבר אישי שלי, אז אני לרשותו וגם לרשותכם. באמת, תפעילו אותי במה שאתם רוצים, בכל נושא, גם שלא קשור לנושא.

תודה.

אז תודה רבה לכם על החוויה שאפשרתם לנו.

דוד, אני חייב סיפור. שני דברים, דבר אחד, קודם כל זה נדיר, אתה דיברת דברים של טעם, בלשון המעטה, דברים עם הבנה. דבר שני, זה יפה שבאים לגזור סרט במקום כזה, אפשר לגזור הרבה סרטים, כמו שאמרת, בכל מיני דברים עם הרבה שואו וזה דבר מדהים, אז תודה רבה.

בדרך כלל אני לא הולך למקומות האלה, באישי אני לא הולך, לא למופעים ולא לדברים גרנדיוזיים, אני הולך רק למוסדות של חסד. זה מה שאני הולך. תודה רבה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 14:30.