הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 152

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שני, י"א בסיון התשע"ז (05 ביוני 2017), שעה 11:00

חרמות ונידויים חברתיים בקרב ילדים ובני-נוער במסגרות החינוכיות ובמרחב הווירטואלי.

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

מסעוד גנאים

יעל קוטון - ממונה ארצית מנהיגות נוער, משרד החינוך

הילה סגל - מפקחת, מנהלת היחידה לאקלים מיטבי וצמצום, מח' דרום, משרד החינוך

ורד גיל - מרכזת תחום אקלים חינוכי מיטבי, מח' דרום, יועצת בית-ספר לחינוך מיוחד בבאר-שבע, משרד החינוך

מיכל רוזנשיין - מנהלת בית-הספר "יעקב כהן" בקריית אונו, משרד החינוך

סימה דהאן - יועצת בית-הספר "יעקב כהן", משרד החינוך

חבי גבע - מפקחת על הייעוץ בפתח-תקווה, משרד החינוך

קובי עזרא - יועמ"ש מאו"ר, המשרד לביטחון פנים

גיל חורב - דובר תוכנית "עיר ללא אלימות", המשרד לביטחון פנים

אורי גביש - ס' מפקד מאו"ר, המשרד לביטחון פנים

ליאת לב - יועמ"ש נוער, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

איתנה ברמן - ס' מנהלת שירות ילד ונוער, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

פיני קבלו - סמנכ"ל, קשרי כנסת שלטון מקומי, מרכז שלטון מקומי

לורין חסן בטחיש - יועצת חינוכית, בוקעתא

חלוה נאסר - מחנכת ורכזת פדגוגית, בית-ספר יסודי "אלנג'ום", בוקעתא

אושרית זיו - מנהלת, "עיר ללא אלימות", דימונה

אופיר בן גור - עו"ד, מרצה, המרכז הבין-תחומי, הרצלייה

ירדן ארד - סטודנט, משפטים, מרכז בין-תחומי, הרצלייה

דין לובה בינס - סטודנטית, המרכז הבין-תחומי, הרצלייה

סיגלית איציקוביץ - מנהלת אגף החינוך, חדרה

נאוה גלעד שלומוביץ - מנהלת מרכז תקשוב, אגף החינוך, חדרה

איריס סטנקובסקי פארן - מנחה חינוכית, עיריית חדרה

דבורה עמר - מנהלת תוכנית "עיר ללא אלימות", עיריית חדרה

טינה ששון - מנהלת בית-הספר "ארליך", טבריה

בתאל אשר-קקון - יועצת חינוכית, בית-ספר "ארליך", טבריה

אסנת רון רסקי - מנהלת בית-ספר וילקומיץ, ראש-פינה

מירה קרני - מנהלת נציב הקבילות, המועצה הלאומית לשלום הילד

איתי קופמן - יו"ר מחוז ירושלים, מועצת התלמידים והנוער הארצית

יהל קירשנר - יו"ר ועדת נוער וקהילה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

זאב גולדבלט - מנכ"ל, פורום ועדי ההורים היישוביים

אפרת ליכטמן - סמנכ"לית, פיתוח שותפויות עמותת "מצמיחים"

אבי עומר - עו"ד, יו"ר, הפורום למצוינות חברתית

אורנה קינן - מנהלת פרויקטים, הפורום למצוינות חברתית

מאור לבבי - דוברות, הפורום למצוינות חברתית

רוני אלבז - תלמידה, הפורום למצוינות חברתית

עיינה ריינר - תלמידה, הפורום למצוינות חברתית

ח"ח - אם

י"פ - תלמיד

פ' - מלווה

רועי מלמד - סמנכ"ל, קרן "יוניסף" ישראל

מתן צדיק - לשכת הקשר של הסתדרות המורים עם הכנסת

אסתר צימבליסטה - פעילה חברתית, יו"ר ועד רווחה, אור עקיבא

יוסי עמרם - משפטן, משקיף, המשמר החברתי

ורד קירו זילברמן

תמי ברנע

חבר המתרגמים

חרמות ונידויים חברתיים בקרב ילדים ובני-נוער במסגרות החינוכיות ובמרחב הווירטואלי

בוקר טוב לכולם, ברשותכם, אני פותחת את ישיבת הוועדה בנושא: חרמות ונידויים חברתיים בקרב ילדים ובני-נוער במסגרות החינוכיות ובמרחב הווירטואלי. המטרה של הדיון היום היא לבדוק או לבחון בעצם איך מתמודדת מערכת החינוך. הדיון בעצם יעסוק בהתמודדות של מוסדות החינוך, הצוותים החינוכיים, עם תופעה של חרמות ונידוי חברתי בתוך בית-הספר. אנחנו יודעים היום שהרבה מאוד מהחרמות האלה מתחילים במרחב הווירטואלי, אפילו לא בשטח בית-הספר, זה יכול גם להתחיל אחר הצוהריים. אבל שום דבר לא מנותק ועומד בפני עצמו, אלא אנחנו יודעים שאלה תהליכים שאחר כך נמשכים ולוקחים את עצמם גם אל תוך הסביבה החינוכית בבית-הספר. לצערנו הרב, אנחנו יודעים היום שהגיל אפילו הולך ויורד בכל הנושא של חרמות ונידוי חברתי, זה מאוד זמין לילדים גם בהקשר שזה נמצא אצלם בכף היד בפלאפון, במכשיר הנייד שלהם, ואנחנו יודעים שגם הגיל שבו מחזיקים נייד הולך וקטן. זאת אומרת, אנחנו מתמודדים עם תופעה כבר מגיל מאוד מאוד צעיר.

אני יודעת שהנושא של הרשת הוא נושא מאוד בוער, וכולם נמצאים בתוכו, אבל אני מאוד מבקשת, once יש לנו את הבריונות ברשת, יש לנו את הנידוי דרך הכלי הזה שנקרא אינטרנט או פייסבוק או ווטסאפ או כל רשת חברתית אחרת שהילדים משתמשים בה, אבל בסוף בסוף אנחנו צריכים להתמודד עם זה במציאות. אנחנו צריכים להתמודד עם זה בכיתה, אנחנו צריכים להתמודד עם זה בחצר בית-הספר, והשאלה שעולה כאן היא איך אנחנו באמת עושים את זה.

אז אלי מגיעים הרבה מאוד מקרים שבהם לא תמיד מצליחים להתמודד, או שזה אולי קצת עדין, ואני אומר: לא מצליחים להתמודד. התחושה היא שלפעמים למערכת אין באמת את הכלים שבהם היא יכולה להשתמש כדי להוריד חרם מסדר-היום ולגרום באמת לתחושה של מקובלות ורצייה חברתית בקרב כל התלמידים. אבל בחרתי היום דווקא במקומות שכן מצליחים כדי שיהיה אפשר אולי לתת מודלים למסגרות אחרות, כדי שיהיה אפשר להראות שאפשר להתמודד עם כל הסוגיה של חרם, ובשביל זה אתם כאן.

אז אני רוצה, ראשית, להודות לכולם על הנכונות להגיע ולהשתתף ולחלוק יחד אתנו. אני רק אקריא לפרוטוקול, למקרה שאנחנו נזכיר שמות, משהו שהוא נדרש מבחינה משפטית, ואנחנו נפתח את השיח. אז אני קובעת, כי לפי סעיף 120 לתקנון, "ככל שתהיה בקשה או שיעלה הצורך, יימחקו מהפרוטוקול המפורסם לעיון הציבור פרטים מזהים של דוברים או של קטינים שעליהם דובר בדיון או חלקים מסוימים מתוך הדברים שנאמרו לפרוטוקול ככל שהדבר יידרש כדי להגן על עניינם של קטינים או ככל שהדבר יידרש לבקשת מי שהשתתף בישיבה אם העמדת הפרוטוקול לעיון הציבור עשויה לגרום לו או לזולתו נזק".

נעשה את הדיון היום קצת הפוך, נתחיל דווקא עם הנציגים של מוסדות החינוך שנמצאים כאן, ואחר כך ניגש למשרדים ששותפים לדיון, ונפתח עם הפורום למצוינות חברתית לתלמידי י' עד י"ב, מציגה את זה הילה סגל ממשרד החינוך שפ"י. אני רוצה להתחיל דווקא עם מוסדות החינוך, אנחנו רוצים לדבר עם מוסדות החינוך, אנחנו רוצים לראות מה יש בשטח, ואחר כך נוכל לנהל דיון מקצועי יחד עם הנציגים של משרד החינוך.

אני יכולה לדלג על החלק שלי ושהם יתחילו, כי המצגת שלי היא ברצף עם מוסדות החינוך שהגיעו.

אם כבר בניתם את זה בצורה כזו אז נתחיל עם הילה סגל ממשרד החינוך, משפ"י, מנהלת היחידה לאקלים מיטבי וצמצום. בבקשה, נשמע אתכם, אחר כך מקסימום נשמע את המוסדות, ונחזור חזרה למשרד החינוך, בבקשה.

יש פה באמת איזה רגע מרגש, כי הגיעו לכאן נציגים מבתי-ספר מרמת-הגולן, מטבריה, מראש-פינה, מבאר-שבע, מקריית-אונו ומפתח-תקווה, אז יש כאן הזדמנות לראות מודלים שונים. אתחיל בכמה אמירות של מה המשרד עושה כמשרד, ואפשר יהיה לראות איך כל בית-ספר וכל עיר עשו מזה דברים משלהם. אבל אחד הדברים שהמשרד עושה, הוא מגדיר בחוזר מנכ"ל את כל הנושא של דחייה חברתית ושל חרם כאלימות חמורה, יש לזה משמעויות בהתנהלות, יש לזה משמעויות בהרתעה. יש פה נתונים של המיצ"ב של שני מדדים עיקריים, שאחד מהם זה קורבנות לאירועי אלימות. תכף נראה את הנתונים שיש ברמה הארצית על דחייה חברתית ושל חרם. תוכניות מניעה שפותחו, שאני אשמח גם לתת ליו"ר הוועדה לראות, והכשרות שנעשות ליועצים חינוכיים ולצוותים חינוכיים.

נעבור בקצרה. זה מדד שמסכם יחסים חיוביים בין תלמידים לחברים שלהם בכיתה. שואלים את הילדים במסגרת המיצ"ב חמש שאלות – אפשר לראות אותן כאן, אני לא אכביר – אלו הנתונים הארציים, אולי הנתונים המשמחים שהם יחסית גבוהים. אבל אם נלך ספציפית לשאלות שנשאלות במעורבות בקורבנות באירועי אלימות, יש כאן מדד שלם של מעורבות באירועי אלימות. אפשר לראות מצד ימין של הגרפים, כשאנחנו שואלים את הילדים האם תלמיד הפיץ עליך שמועות? האם הטילו עליך חרם? וצריך לדעת שכשבית-ספר נשאל על זה בצורה שיטתית במיצ"ב, באופן קבוע יש כאן מסר מאוד ברור שזה נושא שצריך להיות מטופל. אפשר לראות את הנתונים שבהחלט דורשים עבודה. אני לא אכנס אליהם.

אלה תוכניות שהיום המשרד פיתח בתחום של דחייה חברתית, חלק מהתוכניות אלו תוכניות שנעשו בשיתוף עם גורמים נוספים. ביקשת להיות ממוקדים, אז התוכניות ממש ממוקדות בסוגיה של דחייה חברתית, ובדרכי ההתמודדות שיש לבית-הספר כמערכת. אפשר לראות כאן – ואני אגיד את זה רק במשפט, אנחנו מכירים את סוגיית התפקידים בקבוצה – ואחד הדברים שתראו כאן במודלים שבתי-הספר יציגו זה את הניסיון גם ללמד, להראות לילדים איך התפקידים האלה נראים, וגם איך אפשר לנוע לתפקידים חיוביים יותר. וגם כשמסתכלים על ההתפלגות הזאת של התפקידים אפשר לראות שרוב הילדים, שחלק גדול מהילדים הם באופציה שיכולה להיות או כזאת שמחזקת את ההתנהגות הפוגעת או כזאת שמחזקת את הנפגע, ואיך מעודדים אותם לעשות את השינוי הזה.

אנחנו רואים שיש יותר חיזוק של הפוגע מאשר של הנפגע, שזה צריך להדליק לנו אור אדום, כי גם המתעלמים בעיני נמצאים בתוך המקום שמחזק את ההתנהגות הזאת.

נכון, אלה הם נתונים ממחקר של סלמיוואלי, שבאמת מראה שזאת ההתפלגות הקיימת בקרב בני הגיל. אנחנו רוצים ללמד את הילדים, אנחנו יודעים שמספיק שילד אחד יעמוד מנגד וזה יעשה הבדל, ועוד ילדים שיושבים על הגדר יוכלו להצטרף אליו. אז בקצרה זה החלק שלי, אנחנו מייד עוברים לבתי-הספר. ובית-הספר הראשון שנמצא אתנו זה בית-ספר "יעקב כהן" מקריית-אונו, בבקשה.

רגע, ברשותך, רק כדי לסכם את החלק הראשון.

זה היה קצר.

כן, וזה היה ממוקד ויופי. זה נכון שיש באמת תוכניות, ואני חושבת שהנתונים מראים את המקום שבו נמצאים הילדים בסיטואציה של חרם היום במציאות הנוכחית, ובה יש חיזוק בעצם של התופעה הזו ושל ההתנהגות הזו. אני חושבת שאנחנו צריכים לראות איפה אנחנו כמבוגרים, ותכף נשמע את זה כאן ממי שהגיע, איך אנחנו כמבוגרים נכנסים ומשנים את ה-balance הזה כדי שיהיה יותר מקום למי שנפגע ולמי שבעצם מגנה או דוחף החוצה, הצדה את אותה תופעה של חרם.

נדבר כאן, ואני אחר כך אתן דוגמאות למקומות שבהם אנחנו כמבוגרים התנהלנו לא נכון או שהתעלמנו או שחיזקנו בלי שהתכוונו, רצינו לעשות משהו טוב, אבל לא שמנו לב שבהתנהגות הזו אנחנו בעצם מחזקים את מי שפוגע ומחלישים עוד יותר את מי שנפגע. אני מניחה שנציף פה את הדברים, אז גם נוכל לתקן אותם. בבקשה, קריית-אונו.

שלום לכולם, נעים מאוד, בוקר טוב. ברשותכם, אתם רואים כאן את התמונות הראשונות, ושמנו תמונות של חיוכים. החיוך הוא משהו שחשוב לנו שיהיה עד אחרון הילדים. אני רק רוצה לסבר את אוזניכם בכמה נתונים, כי אמרו שנמצאים כאן בתי-ספר מצליחים שמצליחים להגיע עד אחרון הילדים, עד אחרון המחייכים.

אני רוצה להראות לכם את הנתון "אני אוהב להיות בבית-הספר" – 99% אוהבים; "טוב לי בבית-הספר" – 100% מהילדים טוב להם בתוך בית-הספר; יחסי קרבה ואכפתיות בין מורים לתלמידים, כמה זה חשוב, כי ילד שפגוע, אם אין לו כתובת ומבוגר ומישהו לפנות אליו זה משהו קריטי, שימו לב – 95% מתלמידי בית-הספר מרגישים שיש להם יחסי קרבה ואכפתיות עם צוות המורים.

אבל זה לא מספיק רק עם המורים, צריך גם עם הילדים בינם לבין עצמם, יחסים חיוביים בין תלמידים בינם לבין עצמם – 97% מהילדים מרגישים טוב בבית-הספר בין החברים שלהם. כמובן שיש כאן את המדד הארצי שהנתון הבית-ספרי – 2% מבחינת קורבנות לעומת 11% בארצי. זאת אומרת, הנתונים מאוד גבוהים ואפשר לעשות את זה. אפשר לעשות את זה וזו המחויבות שלנו, אבל צריך לעבוד בזה, וצריך שיהיה אכפת, וצריך לראות את הילדים עד אחרון הילדים. ברשותכם, אני מבקשת שיועצת בית-הספר תספר איך בעצם מגיעים לנתונים האלה.

תודה רבה.

שלום לכולם, הקמנו מרחבים מיוחדים חוץ כיתתיים שבהם מתנהלים כל מיני תהליכים חברתיים. למשל, מרחב "מתנה", זה מרחב שהקמנו השנה בהשראת תלמיד ששמו מתן, שזה תלמיד שהגיע אלינו בתחילת שנה, היו לו בעיות חברתיות קשות, החלטנו להעצים אותו. אמרנו שאנחנו לוקחים את זה ועושים עם זה משהו. הקמנו חדר על שמו, מתן מתנה, קראנו לזה "מרחב תנוח, תירגע, נשכח הכול". זה מרחב שיש בו אפשרות גם להירגע, גם לשחק, כמובן בליווי של איש צוות. הקמנו אותו בעזרת אנשי צוות, הורים, והילד עצמו מתן, שהוא היה יושב-ראש הוועדה שהקימה את המרחב הזה. אני חושבת שזה הקפיץ אותו מבחינת התפקידים. קודם דיברה הילה על התפקידים בחברה, אני חושבת שהוא עבר והפך ממקום של ילד שהיה על גבול הדחוי להיות ילד כמו ילד אחר, יש לו חברים, הוא משחק במרחב הזה יחד עם חברים אחרים, כמובן שתמיד בהנחיית איש צוות שנמצא שם.

זה מרחב שפתוח כל הזמן? הוא זמין בהפסקות?

הוא זמין כל הזמן, אבל תמיד צריכה להיות שם השגחה של איש צוות. מרחב נוסף שהקמנו זה מרחב חשיבה ורגש שיש בו שלושה חדרים. חדר אחד הוא חדר טיפול ובישול, זה חדר שמתקיימות בו סדנאות לילדים בעלי קשיים חברתיים – אגב, זה ממש מעוגן במערכת – שם פסיכולוגית בית-ספר נפגשת עם קבוצות שאנחנו בונות לה, קבוצות לתרגול מיומנויות חברתיות.

הם מבשלים ומטפלים דרך זה במיומנויות חברתיות.

זה טיפול תוך כדי בישול, וזה באמת על רקע חברתי.

זה ממש מטבח.

חדר נוסף זה חדר "גיבורי אל", גיבורי אל באל"ף, רואים שם את הצילום של החדר.

עם סופרמן.

אגב, זה בהשראת תוכנית "כולנו גיבורי אל", זו תוכנית של שפ"י שנלמדת במסגרת שיעור כישורי חיים. ילדים מגיעים לחדר הזה, קבוצות של ילדים, ועובדים בדיוק על הנושא הזה של חרמות, של תופעות בריוניות, איך אפשר למגר אותן, מה צריך לעשות, תפקיד העומדים מהצד, איך אנחנו לא שותקים. זה בעצם האל באל"ף, זה האל תעמוד מן הצד, אל תפגע, אל תשתוק, וכך אתה הופך להיות גיבור. זאת אומרת, הם יכולים להיות גיבורים בעצם בזה שהם מפתחים ערבות חברתית.

והם צריכים להתנהג בהתנהגות מסוימת כדי שהם יהיו זכאים להיכנס לחדר הזה או שכל אחד יכול להגיע?

זה שיעור במערכת.

זה שיעור במערכת, אבל בחצאי כיתות.

צריך לעבוד בזה, חייבים להיכנס לשגרות. גם הטיפול בבישול זו שעה במערכת, ילדים נכנסים.

אוקיי, מצוין.

מורי בית-הספר מנהלים את זה?

כן.

כן, מורים שעברו הכשרה. יש לנו מרחב נוסף שנקרא "חדר משחקי חשיבה" שזה גם חדר מיוחד – אין לנו פה את הצילום שלו – ששם ילדים מתרגלים מיומנויות משחק יחד עם מיומנויות חשיבה. שוב, בהדרכה של מורה שעברה השתלמות בנושא הזה. להמשיך? יש לנו הרבה דברים. אנחנו עושים הנחיה. הנחינו צוות, הצוות עבר הכשרה בנושא דחייה חברתית.

דרך מי?

פסיכולוגית ויועצות בית-ספר. הנחינו את הקבוצה, כמובן שהיה חיבור אישי, זה התחיל מחיבור אישי של סיפורים אישיים של מורות שכל אחת שיתפה מה היה המקום החברתי שלה שהיה בתקופת בית-הספר. דיברנו קצת על פרופיל אישיותי של ילד דחוי, איך אפשר לקדם אותו, איך אפשר לעזור לו, וכל מורה בעצם לקחה על עצמה, ובנינו איזושהי תוכנית של חיזוקים במסגרת הכיתה. איך אנחנו לוקחים את הילד ומעצימים אותו, איך אנחנו מעצימים התנהגויות פרו-חברתיות – שיתוף, עידוד, פרגון, מילה טובה. בכל שבוע כמה תלמידים מקבלים תעודת הערכה כיתתית על התנהגויות חברתיות חיוביות, וכמובן מסבירים גם למה.

אני אקח רגע את התפקיד של הציניקנים, ואני אשאל: מאיפה השעות? אתם מדברים על זה שזה בנוי בתוך המערכת, שזה הכי נכון שיקרה, כי אי-אפשר לפרק את זה, זה לא יכול להיות משהו שהוא פרויקטלי, זה לא חד-פעמי, זו לא נגיעה אחת, אלא זה משהו שצריך להיות תהליכי כחלק מאורח חיים של בית-הספר. מאיפה השעות?

יש שעות, לכל מנהל בית-ספר יש גמישות פדגוגית, ויש לו אפשרות. לדוגמה, הכנסנו בתוך בית-הספר, בתוך מערכת השעות של כיתות ה' ו-ו' שעה שנקראת "בטוחים ברשת". הרי כולנו אומרים שהסכנות נכנסות לרשת האינטרנט, נכון? אז איך נטפל בזה? על הדרך? נגיד למורה: על שעת החינוך האחת שיש לך שם תטפל גם בזה וגם בזה וגם בזה? לא. אתה חייב להכניס את זה לתוך המערכת כשאתה רוצה שמורה יפגוש את הלבן של העיניים ויראה את הילדים וידבר אתם אחד לאחד וישמע את המצוקות שלהם. אם לא תעגן את זה במערכת השעות בשעה שנקראת "מעגלי שיח" אתה לא תשמע את הדברים האלה. אז יצרנו שעה שיועצת ומחנכת נכנסות יחד, הקצנו בתקן הרבה. תחשבו, לכל כיתה על שעה אחת יועצת ומחנכת ביחד, שעה קבועה במערכת לאורך כל השנה שבה הם יושבים, ושומעים אותם ומדברים גם על ערכים וגם על קשיים וגם על הצלחות, ונותנים במות לילדים. אבל חייבים לעגן את זה בשגרות בית-ספריות, אחרת זה לא יקרה.

זה לא זבנג וגמרנו, זה צריך להיות תהליכי.

אני יודעת, אבל היה חשוב לי שאתם תגידו את זה.

תודה.

ברור.

כי כשאתם אומרים את זה מהשטח זה נשמע הרבה יותר טוב מאשר כשאני אומרת את זה. תודה רבה. זה גם מרגש מאוד שיש את המקומות שכן מבינים כמה זה חשוב כחלק מההוויה הבית-ספרית, ולא מטפלים כשקורה. ואנחנו יודעים שכשקורה ואין את הכלים לאורך כל הדרך אז גם לא תמיד מטפלים או יודעים איך לטפל. וזה מאוד מרשים, ואני שמחה. ואני מקווה שנצליח להוציא את זה החוצה, נחשוב אחר כך איך לקחת ולהפיץ את זה. יכול להיות שיש מקומות נוספים שאם הם יראו שזה אפשרי אז גם הם ירצו להיות חלק. תודה רבה גם לסימה וגם לרוני, וכמובן למיכל.

ורד ממחוז דרום, בבקשה.

אני אציג תוכנית שפתחנו בתחילת השנה שהיא בעצם תוכנית שמבוססת על התוכנית שגם הבנות כאן הציגו, פיתוח אחריות אישית וחברתית והתמודדות עם בריונות, כשבעצם אני אתחיל מההיסטוריה. התכנסנו בעיריית באר-שבע, המפקחת של היועצות ואנשים בכירים בעירייה, וחשבנו ביחד איך אפשר להגיע ליותר תלמידים ולקדם את החלקים המיטביים, את האקלים בבתי-הספר. ואז החלטנו לקחת את תלמידי שכבה כיתות ז' בכל העיר ולבנות סמינר עמיתים לתלמידים האלה, שהם יהיו השגרירים למניעת אלימות ולהתמודדות עם בריונות.

יצרנו קבוצה מכל היועצות של כל בתי-הספר, וזה בעצם כלל שישה בתי-ספר על-יסודיים ושני בתי-ספר לחינוך מיוחד. עשינו איזושהי חשיפה של התוכנית ליועצות, לאחר מכן היועצות הגיעו לבתי-הספר וגיבשו תוכנית של עמיתים, של שגרירים, התחילו לעבוד עם הקבוצה, כשבכל בית-ספר היו בין שמונה ל-16 שגרירים בכל קבוצה. לאחר אולי שניים-שלושה מפגשים בכל בית-ספר בנינו סמינר עמיתים, שבעצם בסמינר עשינו מעין חשיפה גדולה לתחום, כשבנינו שם גם סדנאות, והיו שתי הרצאות בנושא. ולאורך השנה, מדצמבר פעם בשבוע היועצות נפגשו עם השגרירים, עם העמיתים, עבדו אתם על כל החלקים שנמצאים בחוברת, ולא רק, על החלק של ערכים, התמודדות עם בריונות, כל הנושא של העומדים מן הצד, המקום שלנו כחבר בקבוצה, כוחה של הקבוצה, הנושא של דחייה חברתית והמקום שלי. לאחר כמה מפגשים אותם נציגים, שגרירים, הגיעו לכיתות והעבירו מפגשים וסדנאות לחברים שלהם.

אז הייתה לנו מניפה מאוד מאוד רחבה, ואנחנו יכולים לומר שהגענו במהלך הזה ללמעלה מ-100 שגרירים, כשבעצם הם נכנסו והגיעו ללמעלה מ-1,400 תלמידים, כשזה לא היה מפגש אחד.

וכל זה בבאר-שבע, נכון?

כן, זה בעיר באר-שבע. זה לא מפגש אחד, אלא היו כמה מפגשים. ולמשל, בשבוע גלישה בטוחה שחל בתחילת פברואר הכנסנו גם את הנושא של התמודדות עם בריונות דרך הרשתות החברתיות. אני יכולה לומר שהיועצות המשיכו לעבור מפגשים עם המדריכה שלנו, הנציגה שהובילה את זה, יחד אתי ועם המפקחת של הייעוץ במחוז. כל פעם גם העברנו להן חומרים וגם שאלנו אותן מהשטח מה קורה, מה הן עוד היו רוצות, מה הילדים מבקשים, ובעצם אלו היו הנקודות שהמשכנו והתקדמנו אתן.

דבר נוסף שעשינו בתוך בתי-הספר, לאחר שהיועצות עברו מעין מיני השתלמות, הן עשו גם השתלמות למחנכים של כל כיתות ז', כשגם השגרירים נכנסו לכיתות יחד עם המחנכים שגם עברו סדנאות בנושא עם היועצת. ובעצם זאת הייתה מניפה מאוד מאוד רחבה, שהמהות היא הכשרת מתבגרים כקבוצת מנהיגות חושבת, יוזמת ופעילה, בהנחיית תלמידים בני גילם, לפיתוח וחיזוק עמדות התומכות בבחירה של הכלי המיטבי המקדם ערכים של כבוד, סובלנות, מניעת אלימות ודחייה חברתית.

ואני יכולה לומר שלפני שבוע וחצי התקיים מפגש סיכום של היועצות, והן אמרו שהתוכניות הייתה מאוד מאוד מוצלחת. הן הרגישו שהן מצליחות להגיע למניפה מאוד מאוד רחבה גם של המחנכים, לרתום אותם לעשייה, וגם של התלמידים. והם רוצים שבשנה הבאה נמשיך את המפגשים ונפתח תוכנית על לתלמידי כיתות ח'.

באמת רציתי לשאול, תוך כדי שדיברת שאלתי למה רק שכבה אחת, ואז אמרתי, אוקיי, חטיבת ביניים מתחילים בשכבת ז', אז בעצם כל מי שנכנס למערכת עובר את התהליך. אבל השאלה היא מה קורה כשהם מגיעים ל-ח', האם משמרים אותם בתוך הלופ הזה? זאת אומרת, אפילו לא בתוכנית ייחודית, אלא הם כבר שגרירים, הם כבר מכירים את העבודה, הם צריכים לקבל איזשהו תפקיד כמי שמסייע במערך כולו, כי יש לנו גם את ז' וגם את ט'.

את צודקת. זה בדיוק מה שהיועצות אמרו. הן אמרו: בואו נמשיך, לא נשאיר את זה, הייתה שנה והסתיימה, בואו נמשיך לכיתה ח'. והחשיבה שלהן הייתה שבעצם השגרירים של ז' אחר כך יחנכו את השגרירים של כיתה ז' שתיכנס, כשהם כבר יהיו ב-ח'. והם ימשיכו לעשות איזשהן פעילויות כשגרירים בתוך הכיתות של תלמידי כיתה ח'. אני חייבת לומר שזה היה גם איזשהו פיילוט עירוני שבעצם משרד החינוך, אנשי שפ"י הובילו, אבל זה היה פיילוט.

מה התפקיד של השגרירים האלה מלבד להיכנס לכיתות ולשוחח עם עמיתים?

אני יכולה לתת דוגמה מבית-הספר שלי שהוא בית-ספר לחינוך מיוחד, התלמידים הם בעלי פיגור קל. קודם כול הייתה עבודה עם הקבוצה, העלאה של הדימוי שלהם, של הביטחון שלהם, כל החלקים שמניתי כאן לפני, של התמודדות עם בריונות. וזה לא רק הכניסה לכיתות והעברת המסרים החינוכיים, אלא אנחנו יכולים לראות את השגרירים האלה בהפסקות, ילדים מתעמתים, הם יכולים לגשת, הם יכולים להגיד לו: רגע, בוא תפנה עכשיו למורה התורן, דברים שהם מעבר לזה.

והם עושים את זה?

כן, אני יכולה לומר שאצלי בבית-הספר, ושמעתי גם לגבי היועצות שדיברו בבתי-הספר הרגילים, אז הן אמרו שזה נמשך גם בשעות אחר הצוהריים, בחלקים של הרשתות החברתיות, שיש עוד איזשהו תפקיד שהם קיבלו על עצמם. אבל זה משהו שהפך להיות יותר לאורח חיים, כי בעצם תוכניות של כישורי חיים, אני יכולה להגיד שהתוכנית הזו של "גיבורי אל" היא כבר למעלה משנתיים או שלוש, היא פזורה ברחבי הארץ, היועצות עברו השתלמויות והן מעבירות אותה. לקחנו את זה לפריסה רחבה יותר, מה שאנחנו עושים זה נישה אחת מתוך מערך שלם של כישורי חיים.

נכון, כי הסיפור הגדול זה לא ללמד את התוכנית או להטמיע אותה.

ממש. זה להעצים את התלמידים.

הסיפור הגדול זה ליישם את מה שיש בה כחלק מאיזשהו אורח חיים בית-ספרי, ושם אנחנו לא תמיד, לא בכל המערכת. ועובדה, אנחנו נותנים דוגמאות למקומות שבהם כן לקחו את זה ועשו עם זה משהו משמעותי אל מול יתר המערכת. ואני חושבת שהחזון שלנו צריך להיות – והוא לא איזה חלום רחוק – שהמערכת כולה תתנהל כך. זאת אומרת שכשאנחנו נצטרך לספר שקורה איזשהו תהליך במערכת החינוך זה יהיה כלל מערכתי, ולא באיים שהצליחו בעצם להתגייס ולעשות את זה כמו שצריך.

זו תהיה שפה שנלמד גם את התלמידים. ואני אומרת שגם הרתימה של היועצות ושל המחנכים הייתה מאוד מאוד משמעותית בתוך כל התהליך הזה, ושזו תהיה שפה בית-ספרית.

תודה רבה, ורד. יש נציגים נוספים?

כן, יש פה צוות בית-ספרי, היה את ורד יועצת ומדריכה, ויש פה את חבי גבע שהיא מפקחת על היועצות בעיר פתח-תקווה.

שלום, אני רוצה להתייחס לתהליך עירוני שעשינו בעיר פתח-תקווה שנוגע בנושא של פיתוח שייכות ומניעת דחייה חברתית, כשאני רוצה לשים שתי הנחות יסוד. קודם כול, הנושא של בריונות ודחייה חברתית זו בעיה של חברה שלמה, זו לא בעיה נקודתית.

והדבר השני, שונה הטיפול בין יצירת תשתית אקלימית טובה, מיטיבה, אורח חיים שיש בו שיתוף, לטיפול נקודתי באירוע בריונות. אלו שתי אוריינטציות שונות, ואני חושבת שהטיפול בהן הוא שונה. אני רוצה להציג תהליכים, ומה שרואים פה בתמונות זה באמת - - -

ואני אשמח דווקא שתיקחי את הטיפול.

אז אני אתייחס גם וגם, בסדר? זה מופיע פה בהתייחסות.

בסוף כולנו רוצים שיהיה טוב, אבל תכלס כשקורה איזשהו משבר מה אנחנו עושים.

אז באופן תשתיתי אני רוצה להגיד שהעבודה היא בקווים מקבילים עם מורים, עם הורים, ועם תלמידים. אי-אפשר אחרת. כי אחרת השפה לא מחלחלת אצל כולם. פגיעה חברתית של ילד קשורה גם להתייחסות של כל המבוגרים בחיים שלו – גם בית-ספר, גם ההורים שלו, וגם החברים שלו.

אני רוצה להתייחס קודם לעבודה, העבודה היא עבודה משותפת. אני חושבת שמה שיש בעיר פתח-תקווה, יש איזושהי חבירה של הרשות, של השפ"ח, של הייעוץ, יחד להובלת תהליכים. אתייחס לשני תהליכים של בניית אקלים וגם להתמודדות באופן ספציפי עם קשיים. שני מנגנונים עיקריים של בניית אורח חיים בריא שאני רוצה להתייחס אליהם. אחד זה התוכנית "אל תלעגו לי", שזו תוכנית שפותחה במט"ח ומתעסקת בכל העניין הזה של מניעת לעג והצקה. אנחנו עושים אותה בכל כיתות ג', ד', בבתי-הספר היסודיים בעיר פתח-תקווה, ובעצם המטרה היא לייצר איזושהי שפה של שיתוף ברגשות בכיתה. כשיש לילד אפשרות לשתף ברגשות שלו בכיתה ולדבר על המצוקות שלו זה נורמות. זה נורמות שצריך ליצור אותן מכיתה ג', ד'. בכל בתי-הספר היועצות קיבלו עכשיו - - -

נורמות שצריך ליצור אותן מכיתה א'.

נכון.

מהגן. את יודעת כמה מעליבים בגן?

אנחנו פוגשים אותם באמצע. אני פה עם מורות, אז שלא יגידו שאני עוד פעם הולכת לגננות.

את צודקת. גם דיברת על הטמעה, ובעיני זה המוקד הכי משמעותי, אז אני רוצה להתייחס ל-ג', ד', במקום שמתחילים להיווצר הקשרים החברתיים. הם נוצרים עוד בגן, אבל בכיתה ג', ד', אנחנו כבר יכולים לדבר אתם על הקשרים החברתיים, ושם אנחנו עושים איזשהו תהליך שנוגע באפשרות שלהם לדבר באופן חופשי בכיתה, באופן כזה שהוא יכול לדבר על המצוקות.

ובאמת התוכנית הזאת לאט לאט חושפת את התחושות של הילדים בתחושות של לעג והשפלה, אבל זה עבודה עם כיתה שלמה. בתהליך הזה הכשרנו מורים ומנהלים, וכולם הכירו, וליצירת אמפטיה, ואיך אנחנו מתמודדים עם קונפליקטים, ואיך אנחנו מווסתים את הכעס, ואיך אנחנו מעוררים את האמפטיה של הילדים למצוקה של ילדים אחרים. ובעיקר, איך אנחנו מעודדים ילדים – ואת זה אנחנו תמיד שומעים, ילדים שיושבים על הגדר ונמצאים במקום של המחזק או הלא שייך – איך אנחנו מעודדים אותם ונותנים להם כוח לגנות את האלימות. אז זאת התוכנית שקשורה לכישורי חיים.

אני רוצה להגיד שהיא הצליחה ביסודי, ובאמת הצלחנו להוריד את הערכים של הבריוניות והיחסים החברתיים הטובים, אז בעל-יסודי בכיתות ז' – דרך אגב, לא סתם בחרתם ז' ואנחנו ז', זאת הכיתה הכי פגיעה, הילדים בכיתה ז'. עשינו סטטיסטיקה עירונית פשוטה שאפילו אחוזי האמירות האובדניות בכיתה ז' גדולים יותר, כי בעצם הילדים עושים מעבר מאוד מאוד גדול, הם משתלבים, ויש להם איזו פנטזיה לעולם טוב יותר, ולא תמיד זה קורה.

חלק מהתהליך האישי של התבגרות והכול ביחד.

כן, הם נכנסים לגיל ההתבגרות. ואני רוצה להגיד שבכיתה ז' מאוד מאוד חשוב – ועשינו שם תוכנית, כשבדקנו את זה, כל היועצות אמרו שהן עושות את זה גם ברמת מורים וגם ברמת כיתות בתוך שיעורי חינוך אישי שיש לנו בכיתה ז'.

התוכנית השנייה שאני רוצה להתייחס אליה – רק את זה אני אסיים וזהו – זאת התוכנית "חמש על חמש" שנמצאת בכל בתי-הספר היסודיים ועכשיו גם בחטיבות. זו בעצם חלוקה של הכיתה לחמש קבוצות או שש קבוצות של חמישה ילדים, חמישה מפגשים, שהעניין הוא שהמורה מרשתת מחדש את הכיתה. ילד שיש לו בעיה של דחייה חברתית יש לו תפקיד בתוך הכיתה. הדרך היחידה שלנו – וסלמיוואלי מתייחסת לזה מאוד – הדרך היחידה של מורה מיומן שרוצה להתמודד עם דחייה חברתית, הוא צריך לרשת מחדש את הכיתה, להושיב את הילד עם ילדים שהם לא חברים שלו כדי לאפשר לו מוביליות בתפקידים. מה שאנחנו עושים זה כך, אני ממש לימדתי את היועצות, לרשת מחדש כיתות שלמות כדי שילמדו את המחנכים על מנת שהילדים ישבו עם ילדים שהם לא חברים שלהם, ויוכלו לייצר איזושהי תנועה ולא אותה ציפייה שכל הזמן יש להם כשהם קמים בבוקר וכבר מצפים מהם להיות מה שהם, ואז אין להם איזושהי יכולת תנועה. אפשר להראות את הסרט הזה?

ואז הם מקבלים תפקידים בתוך הרישות החברתי או משימות שמעצימות אותם?

כן.

או שהם צריכים עכשיו לבנות רשת חברתית חדשה?

אני יכולה להראות לכם, הבאתי סרטון קצר שעשינו על התוכנית הזאת, שבעצם הילדים יכולים להביא את החוזקות שלהם, להביא חלקים אחרים מהם, כי הרבה פעמים הם פשוט תקועים.

אבל הם צריכים לעשות את זה לבד או שהמורה מלווה?

המורה מבנה את זה.

(הקרנת סרטון)

בסוף המורה מרוויחה.

הקשר בין התלמידים, אני רוצה להתייחס לזה, שבגלל שהילדים הם לא חברים, האפשרות שלהם להכיר – לא כל ילד במערך של שיעור שלם שיש בו אפילו 20 תלמידים יכול לבוא עם הרגשות הכי פרטיים שלו. העניין של פגיעה חברתית הוא קשה.

עכשיו אני רוצה להתייחס לעניין של הפגיעה. אני כמפקחת על הייעוץ מקבלת הרבה פעמים אירועים, ויחד עם השפ"ח יש לנו מנגנון של היוועצות עירונית שמתעסק גם בנושאים החברתיים. יותר מזה, השירות הפסיכולוגי יצר קבוצות חברתיות לילדים שיש להם קשיים חברתיים, שיוכלו לעבור איזשהו תהליך.

אבל מה עושים הילדים האלה? בסוף הילד מגיע לבית-ספר בבוקר – אתם יכולים להיוועץ בכל מיני מסגרות, הכול בסדר, יפה – מה קורה אם הילד מגיע בבוקר, אם הוא בכלל רוצה להגיע? מה עושים אתו? מי לוקח? מי מחזק אותו? מי פתאום עושה הפוך על הפוך ושם אותו פתאום בראש פירמידה כדי שאנשים יבינו שהוא יכול להוביל?

אני רוצה להתייחס לנושא של טיפול נקודתי. כשקורה מקרה כזה – והוא קורה, וכל התשתיות האלה לא מונעות מקרים, כי המקרים כל הזמן קורים – אני חושבת שהדבר החשוב שבעצם יצרנו בעבודה עם הצוותים ועם היועצות זה קודם כול לראות את זה כבריוניות. חרם זה בריונות ואלימות לכל דבר וצריך לעשות גבול מאוד מאוד ברור, זה השלב הראשון.

השלב השני בעיני צריך לחזק את הילד, ולעבוד גם עם החברה וגם עם הילד. אף פעם זה לא עוזר שעובדים רק עם הילד או רק עם החברה, העבודה צריכה להיות משולבת. הרבה פעמים ילד מתחזק ואז אנחנו מעבירים אותו כיתה כדי להתחיל מחדש במקום אחר. העבודה משותפת גם עם הילדים בכיתה, גם עם הרישות האחר של הכיתה, וגם עם הילד.

מה זאת אומרת? זה נוהל כזה של ילד שעובר חרם?

לפעמים. זה לא נוהל. אני אומרת שבמצבים מסוימים לפעמים ילד עושה תהליך, מתוך השטח אני יודעת, והוא מגיע למקום שהתפקיד שלו קבוע. אנחנו עובדים עם הילדים, אבל הרבה פעמים אחד הפתרונות הטובים זה לייצר מסגרת חדשה.

יש מצבים שזה נכון.

יש מצבים שזה הדבר הכי נכון. והמקום האחרון שאני רוצה להתייחס אליו זה ההורים.

תכף גם אתייחס לזה.

אני רוצה להתייחס לדבר האחרון שזה ההורים. עשינו סדנה לכל ההורים, במקביל לתוכנית "אל תלעגו לי", של התמודדות של הורים עם קשיים חברתיים של הילדים שלהם, ובעצם מה בכוחם של ההורים לעשות ולהתמודד. גם נתנו להם כלים פרקטיים, והרבה הורים רצו להמשיך את התהליכים האלה, נחשפו על זה, באמת, עשרות ואולי מאות – הרבה מאוד הורים, אני לא יודעת להגיד במספרים, בכל בתי-הספר היסודיים, שנתנו להם כלים להתמודד עם הדחייה. וגם בית-ספר פתח כל הזמן את האפשרות שלהם לבוא ולהתייעץ ולקבל עזרה בתוך בית-ספר לעניין הזה.

אגב, ההורים עוברים את המשבר יחד עם הילד.

זה קשה.

זה מחזיר אותם לזיכרונות ילדות גם שלהם.

כן, נכון, חלקם חוו את זה.

הבאנו פה סרטון שילדים עשו על מצב כזה, כמה קושי ההורה עובר. זה קשה ביותר, יש תחושה של חוסר אונים. והסדנאות האלו היו בשביל להגיד להורים: יש לכם מה לעשות, אתם משמעותיים, אתם יכולים לחזק. העיקרון של לחזק את הילד נכון אצל כל המבוגרים, לא לתת לו הרגשה שמתאכזבים ממנו, ובאמת לעזור, גם מול בית-הספר וגם מול הילד באופן פרטני.

רק להגיד משפט. העניין של דחייה חברתית הוא סוג של רצף, ואם יש מנגנונים, כמו שהוצגו כאן, שמצמצמים את ההחמרה וההסלמה, ההתערבות - - -

את יכולה למנוע את זה מההתחלה.

אפשר להתערב הרבה יותר מוקדם ולהקטין את - - -

אז בנתונים העירוניים שלנו אפשר לראות שהמצב העירוני, גם בבריונות וגם בנושא של יחסים חברתיים, הוא טוב יותר במעט מהממוצע הכללי. עדיין יש לנו עוד הרבה מה לעשות ויש גם עליות וירידות בתוך זה, זה לא אידיאלי.

הסיפור של חרם הוא סיפור קשה בחברת הילדים. אגב, גם אנחנו לא מאוד תורמים כחברת מבוגרים עם איך שאנחנו מתנהלים בבריונות שלנו, בשיח שאנחנו מנהלים גם ברשתות וגם בכלל, גם בתוך המציאות הבית-ספרית, שיח של הורים מול מערכת, ובסוף בסוף הכוחניות איפשהו תופסת מקום של הילה.

אני חייבת אולי לנקות מעצמי את הסיפור הזה, אבל הוא חוזר לי בכל פעם שאני שומעת אתכם. אחד המקרים שליוויתי, שיכולתי לראות את כל הטעויות האפשריות, בסופו של דבר נכון, הפתרון הכי נכון היה להזיז את הילדה לכיתה אחרת. ילדה מקסימה מקסימה, אנטי-תזה מוחלטת למה שכמובן הפכו אותה. זוג בנות בריוניות סדרתיות, זאת אומרת, זה לא איזשהו משהו שתפסו אותו אחרי שהוא כבר היה מפלצתי, אלא יכלו להרוג אותו כשהוא עוד היה קטן, והתהליך פשוט התנהל בצורה לא נכונה.

כחלק מהתהליך אותן בנות פוגעות קיבלו תעודת הצטיינות חברתית, כי אולי אם הן יקבלו חיזוק חברתי חיובי אז הן גם ידעו להתנהג כמו שצריך, אבל ברור לכם שזה הפוך לגמרי. זה הפוך במסר לבנות האלה, זה הפוך במסר לבת שנפגעה, כי זה הופך אותה לעוד יותר חלשה ועוד יותר קורבן, וזה גם מסר שגוי לחלוטין לכל מי שמסתכל מסביב ואומר: רגע, אם הן קיבלו תעודת הצטיינות חברתית אז אולי זאת הנורמה וכך צריך להתנהג כדי להצליח.

בסופו של דבר הילדה הזו אחרי הרבה שיחות והתייעצויות והכול הוחלט שהיא עוברת כיתה, היא החליטה שהיא עוברת כיתה. ובתהליך של המעבר באה אליה מנהלת בית-הספר ואמרה לה: חשוב לי שתעשי פרידה מהכיתה, שזה בסדר, אבל בפרידה את תגידי שבית-ספר החליט בשבילך שאת עוברת כיתה, שזאת הייתה המכה הראשונה. ברור שלא הסכמנו בשום פנים ואופן שזה יקרה, וביקשו ממנה כמובן להביא עוגה והכול. אז העוגה בסדר, אני עם עוגות תמיד בסדר, לא משנה למי. לעשות את התהליך של הפרידה בצורה מסודרת גם זה בסדר, אבל זאת הנקודה שבה יכלו להעצים את הילדה ביוזמת בית-הספר, שהילדה בחרה, שהילדה רוצה להתחיל דף חדש, שהילדה רוצה שינוי. זאת אומרת, היה אפשר למצוא במונחים מקצועיים אפילו יותר טובים את התהליך הזה.

ואני שמה את הדוגמה הזו כאן כדי שנבין שלצד כל הרצון הטוב שלנו לייצר מסגרת, בסוף אנחנו מתנהלים מול מקרים פרטניים, ואם שם לא נדע לנהל את זה נכון, אז אנחנו או שנגיע לזה שזה כבר מפלצתי או שנאבד את הילדים האלה בדרך, ואתם עוד חברה שלמה, כי בסוף כולם – וראינו את זה גם בשקפים – כולם בסוף מושפעים מהתהליכים האלה שקורים.

אז היה חשוב לי שזה יהיה כאן גם בחלל החדר, שנזכור שאלה הילדים שאנחנו מדברים עליהם. אגב, הילדה פורחת בכיתה חדשה, פורחת, מאוד דומיננטית, מאוד מרוצה בעצמה, זאת אומרת, בתחושה האישית שלה אני חושבת שזה עשה לה רק טוב. אבל לחשוב על שבעת מדורי הגיהינום שהיא הייתה צריכה לעבור כדי להגיע למקום הזה, כשיש כאן מערכת שלמה מאחוריה שיכלה לצמצם את זה. היא יכלה לצמצם בזמן, היא יכלה לצמצם בתחושות, ולא ידענו לעשות את זה, אז חשוב לי שזה יהיה פה.

נעבור לטבריה.

בתאל היא היועצת, מלכת אסתר שלנו כמו שכולם רואים.

נראית ילדה בעצמה.

נכון. אני רוצה דווקא להתחיל מסיפור אישי שלי. אני כילדה הייתי ילדה מבריקה, את זה רואים עד היום, זה ברור, דעתנית ברמה מעצבנת שעצבנה את כל המורים בלי יוצא מן הכלל, וחלקים שלמים שלי היו צריכים להישאר מעבר לגדר כשנכנסים לבית-ספר. זה לא היה שלי. בכיתה ז' החלטתי שאני אהיה מורה, ואחרת, ושהילדים עם כל החלקים, לכל אחד יש את אותו gauss עם דברים מעולים, דברים על הפנים, והרוב באמצע. והמטרה, קודם כול שכל אחד ידע שיש לו את הצדדים המאוד חזקים, ולא משנה כרגע מי הילד הזה. יש דברים שהכנסתי לבית-ספר "ארליך" בטבריה.

למזלי המעולה, יחד עם תהליך שהעיר התחילה, עבר מצמיח עתיד, שלכל הילדים היו תוכניות אישיות וחלומות, ומתוכנית אישית לתוכנית לתוכנית פעולה וככה הלאה, ואנחנו הוספנו לזה בכל הכיתות בלי יוצא מן הכלל – לו אתה היית מנהל, איך היה נראה בית-ספר שלך? והם אמרו המון דברים. הם אמרו: מאוד בא לי לקשקש על השולחן בלי שיעירו לי, בא לי להתנדנד על כיסא בלי שיעירו לי. כל מיני דברים. והם היו צריכים לבוא עם תוכנית איך עושים את זה. והחדר הראשון שרואים פה זה החדר שיצא בעקבות העבודה שלהם. אז יש על השולחן – זה שולחן שהיה בחממה ואף אחד לא עשה אתו שום דבר – יש שם פורמייקה ואפשר לכתוב על השולחן. אפשר לראות את זה גם משמאל, הם יכולים לכתוב, מצלמים, מוחקים. היו כיסאות. יש שם, אתם רואים את הכיסאות פיזיו, כדורי פיזיו?

כן.

אתה יכול לשבת על זה. יש שם מגלשה שאתה יכול לשבת. כל מיני צורות. זה לקח בערך שלוש שנים עד שהמרחב הראשון עמד, וכל הזמן השאלה הייתה: רגע, זה יקרה או לא יקרה? וכל הזמן האמירה שלי הייתה: אני לא מגשימת חלומות ולא שום דבר, לא יודעת להגיד, בואו נראה. ביום שעמד המרחב הראשון קרה מהפך, גם למורים וגם לילדים.

משנה את ה-mindset.

בדיוק. קודם כול כולם אמרו בטבריה: יש דיאלוג אז גם אנחנו עושים את זה, יש תוכנית אישית, גם אנחנו. על זה אף אחד לא יכול היה להגיד. כשהסתכלנו על זה, בשלב מסוים אמרנו: לו בית-ספר היה נולד היום, ככה צריכה הייתה בעצם להיראות כיתה, כי יש שם הכול. והמוטו שלנו הוא: כאן מעצימים ילדים ומורים לחיות באמונה פנימית שהם מסוגלים להביא את עצמם לעולם הזה במלואם.

אנחנו קודם כול מסתכלים על היש כמעט תמיד. אין מועצת תלמידים שמישהו בוחר אותך, אתה יכול להגיד שאתה רוצה להרים יוזמה, לא משנה כרגע מהי, תכף נראה בסוף יוזמה שקשורה לזה, ואתה צריך להביא תוכנית עבודה ואתה רץ עם זה.

חדר "גוגל" הראשון שהראינו שם הוא בעצם חדר שיש לו שתי מטרות: אחת של יוזמות, והשנייה זה "מפצחים ביחד אתגר משותף", והכל תלוי מה האתגר. זאת אומרת, את האתגר הילדים יכולים להביא, המורים יכולים להביא, יש שעות במערכת שאתה יושב שם. בשלב הראשון זה היה מחוץ לשעות המערכת. זאת אומרת, לא מחוץ לשעות המערכת, אלא שעה במערכת שהלכת לשם. מי שבחר ללכת ל"גוגל" או לחדר "שחמט" או לכל מרחב אחר שהיה, ה"ציור", לא חשוב, הלך בשעה מסוימת לשם, הייתה שעת רוחב במערכת, בדרך כלל שעתיים רצופות, כי זה לא - - - כשאתה עושה שעה, אבל זה היה מחוץ למערכת.

וזה בית-ספרי, כל התלמידים עשו את זה.

כן, בכל הכיתות בלי יוצא מן הכלל. נקודת המוצא שלנו, שכל אדם שבא בשערי בית-ספר חייב להרגיש מוגן, ואנחנו נעשה כל שיידרש שזה יקרה.

שתיים, אנחנו בעצם הבירור מה אופי החברה שאנחנו רוצים לחיות בה, מה החלק של כל אחד בתוכה, מה בעצם יעזור לי שזה יקרה, ואנחנו עוברים על הסכמות. אי-אפשר היום עם הילדים לבוא ולהנחית שום תוכנית מבחוץ. אם זה לא משהו שהם מרגישים שיש להם חלק בזה זה לא עובד. וזאת הייתה ההסתכלות מהתחלה. גם עם הילדים האמירה כל הזמן הייתה: אל תחכו שדברים יתפתחו, שתפו גם בדברים שנראים לכם הכי קטנים והכי פחות משמעותיים, בוא תשתפו, מה יכול לקרות? זאת האמירה שגם אם הדברים קורים אחר הצוהריים או בערב, בבוקר, הם יטופלו, אין שום דבר שיעבור וילד יגיד שהוא מרגיש או מצוין או הפוך, לא משנה – כי הם יכולים לבקש שיחה גם כדי להגיד שמצוין להם, לאו דווקא שקשה להם. אבל כשהם באים לדבר על משהו שקשה, הם באים כשהוא הרבה יותר קטן, הוא עוד לא מגיע בכלל לרמה לא של חרם ולא נידוי וכל מיני. תכף נגיע גם מתי שכן.

והמענה הוא לא כזה שאני יודעת להגיד מראש תמיד איך הוא ייראה. התוכנית שנראה פה שבתאל כתבה היא תוכנית שבאה מתוך השטח. זה היה הצורך, בהתחלה זה היה 13 מפגשים, והיום זה כבר שמונה מפגשים, כי כבר כיועצת היא עשתה שינוי. אני תכף אעביר אליה. היא התחילה אותה בכלל כמחנכת כיתה. השלב הראשון, היו שתי כיתות ו', אחת של חינוך מיוחד ואחת רגילה, במסיבת הסיום הם היו כיתה אחת בעצם, אף אחד לא ידע מיהו מה.

רגע, ברשותכם, אני מחזירה אחורה, בתמונה כאן משמאל יושבים כאן גם תלמידי חינוך מיוחד וגם תלמידים מכיתה רגילה, עובדים ביחד על יוזמה, ומפתחים. אני רגע אחד נכנסת לדברייך, ואני ממשיכה.

מצוין, נהפוך הוא.

כשהגעתי לבית-הספר לפני כחמש שנים הדבר הראשון שטינה המנהלת שאלה אותי זה מה החלום שלך. אז אני כמורה לחינוך מיוחד בהכשרתי אמרתי: החלום שלי שהתלמידים בחינוך מיוחד לא ירגישו שונים, שהם ירגישו שווים בין שווים, וזו הייתה בעצם תחילת התוכנית שלי כמחנכת, לעבוד בשיתוף פעולה עם הכיתה השנייה ולייצר שיתוף פעולה ככיתה אחת. ומשם טינה תמשיך, ואז אני אגיע לתוכנית.

רק תנסו להתמקד במקומות של המשברים. את הפדגוגיה אני מבינה והיא מקסימה, והרעיון של לבנות אקלים בית-ספרי וסביבה שבעצם תאפשר טיפול בכל המשברים שעלולים להיות בדרך היא חשובה, אבל בואו ננסה רגע לגעת, ברשותכם.

עוד רגע בתאל תעבור לתוכנית עצמה שהיא עושה. בעצם בתאל מנגישה את החומרים של התוכנית למחנכות, והמחנכות מעבירות בכיתה. מחנכת שמאתרת מצבים, תלמידים שדורשים התערבות, יחד עם בתאל הם עושים חשיבה מה סוג המענה ואופן הטיפול. חלק מהטיפול עובר לבתאל, חלק מהטיפול היא מחזירה אל המחנכת איך לעשות את זה.

יש ישיבת צוות כל יום שלישי, אחת לחודש בערך מתקיים בעצם דיון על הנושא הזה עם הצוות הכולל, גם עם המחנכים וגם עם מורי המקצוע, כדי שבסופו של דבר תהיה שפה אחת של כולם. בתאל תדבר על התוכנית עצמה, ואז נלך למה שעושים כשיש משבר.

בעצם התחלתי את התוכנית כמחנכת וסטודנטית לייעוץ חינוכי על איזשהו תלמיד שהרגשתי שיש לו קצת יותר דחייה חברתית, ובעצם התוכנית הייתה יותר ארוכה, של 13 מפגשים, בכלל בהגדרה של מה זה חבר באופן כללי, מה אנחנו רוצים שיהיה חבר. קודם כול לדבר על מה היחסים שאנחנו רוצים, מה אנחנו מצפים ממנו לפני שאנחנו מגיעים לחרם או לדחייה חברתית. קודם כול להתחיל במה זה חבר, מה אני מצפה ממנו, מה אני רוצה שיהיה.

כרגע אני יועצת שנה ראשונה, זיקקתי את התוכנית לשמונה מפגשים שכך כל המחנכות תוכלנה להעביר לכיתות, כמובן בפעילויות המותאמות לכל שכבת גיל. אבל עדיין הנושאים המרכזיים הם: הגדרת המושג חבר, לאחר מכן דיברנו על נושא של מקובלות חברתית. בעצם המטרה להבין מהי מקובלות חברתית לעומת אי מקובלות חברתית. ליצור את ההבחנה בין אי מקובלות חברתית לנידוי חברתי. איך התלמידים בעצם יוצרים יחד אתם את ההסכמות הללו להבנה של מה זו כל הגדרה בחברה.

רק לקראת המפגשים האחרונים דיברנו על נושא של שיימינג ובריונות ברשת כי זה נושא שמקדים לחרם. אנחנו רואים שזה הרבה פעמים דבר שיוצר או מוביל לחרם בכיתות, אז קודם כול לדבר על זה, מה זה אומר. ובמפגש האחרון דיברנו בעצם על חרם, וכמובן שכאן נכנסה האמירה הכי משמעותית שחרם הוא מעשה אלים שאינו מתאפשר בבית-ספרנו.

אז מלבד תוכנית שאנחנו מעבירים במקום הזה, וגם נשמע את התלמידים, גם להבהיר שחרם לא יכול להתקיים בבית-ספרנו. ולקראת הסוף יוצרים אמנה חברתית של איך אנחנו מונעים חרם, איך אנחנו בכלל יוצרים מקום כזה שכולם מרגישים בנוח, כולם מרגישים טוב בכיתה, שווים בין שווים.

בתאל, אני רוצה רגע לשאול אותך, ברשותך, כי יש לנו עוד הרבה אנשים שצריכים להציג. זה מצוין, זאת אומרת, אני לא באה רגע להמעיט, אבל זאת תוכנית, שמונה מפגשים, בונים אמנה, היא יכולה להיות גם יפה, ואני מניחה שהיא גם תהיה תלויה בכל בית-הספר, ואת מכירה את התלמידים, נכון? את נמצאת שם, והם ראו, כן, יופי, נכון, חרם זה דבר אלים.

את עם הטלי הזאת לא מדברת כי היא עשתה לי ככה וככה, או הטלי הזאת – טלי זה שם קוד. בסוף, בסוף איך הופכים את זה לאורח חיים בבית-הספר? זאת אומרת, מה קורה כשבפועל אתם שומעים על סיטואציה שבה יש חרם או נידוי או פגיעה בתלמיד או בתלמידה, מה אתם עושים עם זה? איפה הילדים האלה שעברו את התוכנית – מגויסים או לא מגויסים? איפה הצוותים בעצם – משתמשים בכלים או לא משתמשים? זאת אומרת, מה קורה בפועל?

אני רוצה ללכת דווקא לשלוש השורות האחרונות בדף הזה של אופן ההתמודדות. בעצם, המסר המרכזי לילדים האלה, שאדם שמנסה להוציא מישהו מהחברה מוצא בעצמו מהחברה. זה נשמע כאילו משפט מאוד מאוד קשה, אבל יש בו עבודה גם עם הילד עצמו, עם המחנכת, ועם ההורים, ועם הקבוצה של הילדים, אם זו קבוצה של ילדים. ילד יכול להגיד: כן, אני לא מדבר אתו, אבל אחרים גם לא מדברים אתו, אבל זה לא קשור אלי. אין לא קשור אלי. זאת אומרת, לשים על השולחן ולא לתת לברוח לשום מקום, כי היום רוב ההתנהגויות הן יותר מתוחכמות מאשר שחור ולבן. זה ממש ממש לא כזה.

נכון.

ולכן, ההורים יודעים שאם משהו קורה אחר הצוהריים הם מצלמים את המסך, שולחים אלי, אל המחנכת, אל היועצת, לא משנה מה, יטופל בבוקר. ילדים יודעים, הם לא חייבים לבוא, הם יודעים, נניח שיש ילד בהפסקה שקשה לו פתאום לבד, הם יבואו להגיד. בחיים אני לא אגיד: יעל אמרה לי. בחיים לא. אני אבדוק אתה, כי הרבה פעמים הפכת להיות המלשן, ואנחנו מדברים מאוד על הקטע של דיווח.

אף-על-פי שצריך להוציא מהטרמינולוגיה את העניין הזה של הלשנה ולהכניס את העניין של הדיווח, שזה משהו שכבר הרבה שנים - - -

נכון, נכון. אז זה חלק מעולם המושגים, אבל עדיין בתוך האמירה, נניח שאני שואלת אותו: מי היה שם בסביבה? מי היה המבוגר שם? מי עוד היה שם? ואז אני באה אל הילד עצמו, בכלל לא עם הילד השני, בלי להגיד שום דבר, ואומרת לו: תשמע, זה הגיע אלי. יש שם מספיק אנשים כדי שאני אוכל להגיד את זה בלי שהילד ירגיש רע לבוא ולספר, ואז הם באים ומספרים.

ונעשה גם תהליך במקביל עם מי שנפגע?

כן.

כי את יודעת, הילדים שלנו באמת מתוחכמים, באת וכעסת עליו, עכשיו הוא יעשה דווקא וזה יכול להיות יותר גרוע.

קודם כול נעשים שני תהליכים, גם עם הפוגע וגם עם הנפגע, שאם זה התאמה, ואם זה עבודה על מיומנויות חברתיות, ואם זה לתת את המקום שלו בכיתה, אם זה משהו שאני נתתי, אז ליצור איזשהן פעילויות שהוא מעביר, נותנים לו מקום, נותנים לו במה. זאת אומרת, זה גם פה וגם כאן. כמובן שזה גם במקום הקבוצתי, גם במקום האישי, גם במקום הכיתתי, לתת את כל המענים גם מול ההורים, לא רק עם הילדים עצמם.

אני חושבת שגם לנסות לזהות רגע מה המקום שמביא את הילד למקום הזה. אתמול הייתה לנו שיחה בבוקר על ילד בכיתה ג' בחינוך המיוחד. כל כך חשוב לו שיהיו לו חברים שהוא יוצר מצב שנוח מאוד להתנגש בו במקום הזה.

לנצל אותו.

בדיוק. אז חלק מהעבודה היא איך אתה יוצר לך את החברים לא מהמקום שאתה אומר: תהיה חבר שלי, תהיה חבר שלי. זאת אומרת, גם לראות רגע, לפעמים זה משהו לא גדול שכשאתה מפצח אותו עם הילד, נותן לו כלי, זה נראה אחרת. זה בעצם העניין.

תודה רבה לבית-ספר "ארליך" בטבריה.

יש עוד שני בתי-ספר.

נצטרך לעשות את זה ממש קצר.

יש את בתי-הספר שהגיעו מרמת-הגולן ומראש-פינה, הצפון הרחוק.

זה ברור. אני רק רוצה לתת לחבר הכנסת מסעוד גנאים. אבל אני רוצה רגע לסכם, אני חושבת ששתי אמירות מאוד בולטות וחשובות, וצריך לתרגם אותן הלכה למעשה, זה העניין של לטפל בדברים כשהם עוד קטנים, ואמרנו את זה גם מקודם, והעניין של מה שקורה אחרי הצוהריים הוא גם עניינו של בית-ספר. ואני חושבת שזאת אמירה שהיא לא מובנת מאליה, בטח לא בשיח שאנחנו מנהלים בשבועות האחרונים לגבי מערכת החינוך. ואני חושבת שזו אמירה מאוד מאוד חשובה שבסוף אנחנו מדברים יפה על הרצף ועל הרצון לראות את הילד מהבוקר עד הבוקר שאחרי. והיום כולם מדברים את השפה הזו, פעם רק בודדים דיברו אותה, אבל זה גם צריך להיות הלכה למעשה, ואני מאוד מברכת על זה שזו התפיסה.

גם בחוזר מנכ"ל יש לנו פרק חדש בחוזר שיצא אחרון על אירועים שקורים מחוץ לשעות בית-הספר. זה טריקי, זה לא שיש שם סמכות מלאה של בית-הספר, אבל יש לבית-ספר בהחלט - - -

אבל זה העניין, שבית-הספר לא מתעלם, ובית-הספר רואה את הילד כמשהו שלם.

חד-משמעית, אחריות.

זה לא משהו חלקי רק מהשעה שהוא נכנס לבית-הספר ועד השעה שהוא עוזב את בית-הספר.

פרק בתוך חוזר מנכ"ל.

וזאת אמירה מאוד משמעותית. לפחות לי כאשת חינוך זה היה נראה מאוד מובן מאליו, ודווקא משיח שעלה בשבועות האחרונים אני מבינה כמה שהאמירה הזו היא חשובה ומשמעותית, והיא לגמרי לא מובנת מאליה, ואני חושבת שזה יפה שהיא ככה פחות או יותר במרכז השולחן. תודה. חבר הכנסת מסעוד גנאים, ואז אנחנו עם בתי-הספר. בבקשה.

בוקר טוב לכולם, אין ספק שהנושא מאוד חשוב וכאוב גם, כמורה לשעבר וכאבא, אבל כמורה לא הייתה לנו לא את התוכניות האלה ולא את האמצעים ולא את המרחבים, לכן חשוב לשמוע מנציגת משרד החינוך כמה בתי-ספר הם באמת בתוכניות האלה וגם עושים אותן, וכמה למשל בחברה הערבית, אני גם מעוניין לדעת אם יש לכם איזו סטטיסטיקה כמה בתי-ספר גם שם.

יש לנו אפילו נציגים פה.

איפה?

יעטיכ אלעאפיה, ג'ולן? מג'דל שמס או מסעדה?

בוקעתא.

אה, בוקעתא, אהלן וסהלן. בסדר גמור. אני חושב שכאשר מדברים על האלימות הגואה בחברה שמגיעה עד רצח, הטיפול בזה מהגילאים האלה, אפילו מגיל יותר צעיר, משום שבית-הספר – לפעמים אנחנו עומדים או שבית-הספר הופך לראי שמשקף את מה שיש בחברה וזה איום, או שהוא ראי שמתקן את העיוותים שיש בחברה וברחובות שלנו בבתים שלנו. לכן, לתוכניות האלה חשוב שיתוף הפעולה של ההורים, של השלטון, של הרשות. בלי שיתוף פעולה בוודאי אי-אפשר להוציא תוכניות כאלה. גם לדעת שיש בתי-ספר – אני מסייר לפעמים בבתי-ספר בחברה הערבית – יש בתי-ספר שהם טובים ומתאימים, אבל יש בתי-ספר שאין בהם את הרווחה הזו של מרחבים שיכולים לעשות הכול, כי בקושי יש להם כיתות כדי ללמד את התלמידים.

אני רוצה לחזק את ידיכם בקשר לתוכניות האלה שבאמת בסוף יכולות לעמוד מול התופעה הקשה והמסוכנת הזו, וגם אני מצטרף לשאלה מה הלאה? מה עם הילדים האלה? הסתיימה התוכנית, אחר כך מה קורה? תודה.

תודה רבה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. וזה הרעיון, אמרתי, שזו לא תהיה תוכנית ולא יהיה פרויקט, שזה יהיה אורח חיים. אם זה לא יהיה אורח חיים אנחנו לא באמת נצליח להשיג את מה שאנחנו רוצים, ואני מקווה שזה המסר שיצא גם החוצה. תודה רבה על הדברים. בית-ספר בוקעתא עכשיו.

ואחר כך בית-ספר מראש-פינה.

גאווה לנו להשתתף בדיון. תרשו לי לשתף בחוויה אישית קצרה.

קודם מי את, מאיזה בית-ספר?

כן, תודה רבה. לורין בטחיש, יועצת חינוכית מבוקעתא.

איפה הדובדבנים?

בפעם הבאה. יקירתי, חילוי נאסר רכזת פדגוגית בבית-הספר. אשתף בחוויה אישית קצרה. בשנת 1982 כשיצא חוק סיפוח רמת-הגולן, החוק יצר קרע בתוך החברה שגרם לנידוי ולחרם חברתי ודתי בין התושבים הדרוזים ברמת-הגולן לבין הפרו-סורים לאזרחים, והנידוי גרם לניתוק כל קשר חברתי אפילו בשמחות, ושלא תדעו, גם בצער ברגעים הכואבים. ואני בת למשפחה שהתמודדה עם הנידוי החברתי והדתי, ובזכות המשפחה שלי והתמיכה כוחנו היה באחדותנו, וההורים שלי מאוד השקיעו בבניית חוסן נפשי, בלתת לנו תמיכה, הכלה, אהבה, עד שגדלנו. והיום אנחנו משתפים. בגלל זה המודל הבית-ספרי והכיתתי כמשפחתי, משם היה הרעיון. בעבודה משותפת עם המפקחת, היועצים, משרד החינוך שמעשיר אותנו בכל התוכניות, ומנהיג בית-הספר מרואן שמס עם ראש פתוח, צוות מדהים, ראינו שמאוד חשוב לעבוד על תחושת סיפור ולהטמיע את ערך השייכות החברתית בקרב הילדים שלנו, ולהפוך את זה לאורח חיים.

לכן, פיתחנו מודל רב שכבתי, שעתיים במסגרת כישורי חיים, שעה אחת מוקדשת לתוכנית "אני שומר או שומרת על עצמי", שם עדיין הילדים בתחילת דרכם, השורשים של השתל הקטן מעמיקים עמוק דרך פעילויות הילדים חווים את השמירה על המרחב האישי שלהם. הם מכירים את הזכויות והחובות שלהם, הם לומדים אסטרטגיות איך לומר "לא", זו הזכות שלי, אל תתקרב, במקביל לומדים לכבד את המרחב האישי של האחר, וכך מטמיעים בקרבם שאנחנו לידם כל הזמן אם תפנו לבקש עזרה בזמן מצוקה.

עוברים לשכבה ב', ג', ד', תוכנית של המשרד "גיבורי אל", שחברי גם שיתפו בה.

זאת אומרת שזה ארצי בכיתות ג', ד'?

זו תוכנית שהיא לבתי-ספר יסודיים, אבל בכיתות ג', ד' זו תחילת האפשרות לדבר על הדינמיקה החברתית, אז זה מתבקש.

אוקיי.

פה מגבירים בילדים את תחושת האחריות האישית קבוצתית ומעוררים בהם את תחושת האמפטיה כלפי האחר, לעזור לאחר, תלמיד למען תלמיד מושיטים יד. אם אתם רואים השתיל כבר צמח ויד מושיטה יד ועוזרים אחד לשני. הם לומדים את כל התפקידים שיש בקבוצה ואיך לעזור לקורבן ואיך למגר את הבריון, שגם הוא במצוקה בעצם. וכל תלמיד שמשתף פעולה מקבל תעודת גיבור אל.

ואם הוא לא משתף פעולה אז הוא רק לא מקבל תעודה?

כולם משתפים כי כולם מתלהבים מזה, וגם כדור, שיש לו יכולת שליטה עצמית, ואז ככה דרך גיבורי האל שהם עובדים בהפסקות אנחנו יכולים להגיע לכל תלמיד שהוא כן במצוקה. מתחילים לעזור אחד לשני בתוך בית-הספר. יש לנו שתי תוכניות לשכבות ה', ו' שאנחנו מעבירים, שזו תוכנית מגשרים, ילדים עוברים הכשרה איך לנהל קונפליקטים. גם עושים להם תוכנית, יש לנו 15 מגשרים ברחבי בית-הספר, בכל שבוע תוכנית שבועית שמתחלפים, ועיקר העבודה שלהם היא להפעיל ילדים, ילדים שקשה להם או לבד הם שם לידם, וגם פונים לבקש עזרה מהגדולים. ובטח שלומדים איך לנהל קונפליקטים, איך לעזור לאחרים.

בסוף ראינו שיש צורך לקיים מרחב שיש בו פעילות חברתית נטו שהילד יתנסה בה. ואני אתן לחברתי חלוי שהייתה אחראית, שהיא גם עברה הכשרה במודל עוצמה, והיא ליוותה קבוצה נבחרת כמשפחה.

ממה שאני רואה אתם בעצם מכסים את כל בית-הספר בסופו של דבר, מכיתה א' ועד כיתה ו', כל אחד מהמקום שלו.

הכול, בשעה קבועה, זה אורח חיים בתוך בית-הספר שאנחנו מנהלים.

אתם שמים לב גם שהמודל הזה, התוכניות לא צריכות כסף. זה כאילו שאנחנו צריכים להסתפק במה שיש לנו. אם אין לנו כסף ואין לנו משאבים אז יכולים לשנות, רק צריך יצירתיות ושהמורים יחשבו על מודלים ותוכניות שאפשר לבצע בבית-הספר.

כחלק מהמשאבים שניתנים. הרי המשאבים האלה ניתנים, צריך פשוט לדעת להשתמש בהם.

נכון, הם ניתנים, זה מה שנתון. דיברנו על מועצות מקומיות ומה שאפשר לתת.

כן, על שיתוף הפעולה של הרשויות, מההורים.

כן, שיתוף הפעולה. לפעמים אין שיתוף פעולה עם הרשות המקומית, אבל יש לנו תוכניות ממשרד החינוך שאפשר, שזה נמצא ואפשר לעשות מזה כמה שאנחנו יכולים. אני אדבר על נבחרת בצמרת?

את רוצה לומר במשפט? זה חשוב לך?

כן, חשוב. זה המרחב.

כן. אני בתור מנחה של קבוצה, קודם כול זה מאוד קשה לעבוד עם ילדים ולהיות עקבית. זה מאוד קשה, אבל בסופו של דבר כשרואים את התלמיד שנוח לו בבית-הספר, שהוא בא מכל הלב, שהוא נותן ושהוא מחייך, בסוף אני אומרת שזה בסדר גמור ואני מרוצה מעצמי.

מקרים של אלימות חברתית – אני בכוונה אומרת אלימות חברתית, ולא פיזית, כי זה בדיוק המקרה של החרם – פוחתים אצלכם? הם מטופלים על-ידי הצוות? על-ידי התלמידים?

אפילו על-ידי גיבורי אל שהם מתגייסים כמשפחה נגד הבריון.

גם וירטואלית וגם פיזית.

ברמה הווירטואלית וגם ברמה הפיזית. אני רוצה רק לשתף לגבי הנבחרת בצמרת שמשתפת שני עקרונות, עיקרון נבחרת - - -

את גיבורי העל אתם בוחרים? הכוונה גיבורי על שמות?

אל, אל.

גיבורי אל, אל תפגע.

אל באל"ף, כאילו אל, אל תעשה, אל תחרים, אל תפגע.

אה, חשבתי על.

בסוף בסוף הם גיבורי העל שלנו, כן.

כאלה יש רק בכנסת.

אם אתה מורה בערבית, כאילו אל (אומרת דברים בשפה הערבית).

אה, אל, בסדר. ברור. חשבתי על.

אני במקור מורה לחינוך גופני, המשחק וכל הפעילויות החברתיות מאוד חשובות בטיפול, אז הנבחרת היא בעצם משפחה קטנה שאחד מכיל את השני בה, מקבלים אחד את השני, עובדים ביחד להשגת יעד חברתי. במקביל עוברים הכשרה לפי מודל העוצמה.

נכון, אפר"ת.

של המשרד.

שיודעים להתמודד עם בעיות התנהגות.

זה מקנה יכולת שליטה עצמית וויסות רגשי בקרב ילדים. והם לומדים לפי מודל אפר"ת, לפי התפיסה החיובית, לראות את הדברים חיובי.

אני חושבת שבכלל תלמידים הם שגרירים מצוינים במערכת ואפשר לעשות אתם יופי של עבודה, כי בסופו של דבר הם לא רק עוברים תהליך על עצמם, הם גם מקרינים אותו החוצה. וכשבא אליך מישהו מקבוצת השווים שלך ונותן לך את המשוב השלילי, לצורך העניין, או מגייס אותך להתנהגות אחרת, הרבה יותר קל הרבה פעמים מאשר כשזה בא מעולם המבוגרים. ואני רואה שיש יותר ויותר בתי-ספר שכן עושים את תוכנית המגשרים, ומגייסים בעצם תלמידים לא רק בתוכנית הזו, גם בתוכניות אחרות שיהפכו להיות נאמני חצר ונאמנים כאלה, ובסוף הקהילה עצמה הופכת להיות נאמנה של איזושהי תרבות חיובית, וזה כבר לבד יכול לעשות את העבודה. אנחנו נעבור לבית-ספר וילקומיץ, ואחר כך נשמע את י.. בבקשה.

אני אתחיל מסיפור אישי. לפני חמש שנים היה אצלנו בבית-הספר אירוע חרם לא פשוט, לא באינטרנט, לא בווטסאפ, אלא פשוט בכיתה. מלכת הכיתה הוחרמה על-ידי מספר שתיים הטוענת לכתר, אירוע מאוד מעניין מבחינתנו. ילדה מאוד מאוד מאוד חזקה, חיובית, שעברה תהליך חרם לא פשוט, לא עזרו השיחות, לא עם ההורים של זו ולא עם ההורים של זו, ולא העונשים, ולא הקווים האדומים. זה היה תהליך מאוד מאוד מאוד ארוך, ויצאנו מהתהליך הזה בהבנה שיש משהו שאנחנו לא מבינים, שיש משהו שאנחנו צריכים ללמוד ולעשות אחרת. ותוך כדי חיפוש הגענו לעמותת "מצמיחים", יש כאן נציגה שאחר כך תציג את הדברים שלה, והתחלנו ללמוד יחד עם מנחה מעמותת "מצמיחים".

חשוב לי לומר שהעבודה אצלנו בבית-הספר היא עבודה של כל הקהילה, במקרה שלנו הרשות כן מחוברת, יש את אגף מצילה, לא אגף, יש רכזת מצילה ביישוב שהיא שותפה לתהליך, היא תורמת משאבים לתהליך, ואני גם אסביר איך. בית-הספר שלנו הוא בית-ספר קטן, מונה 224 ילדים שלומדים בתשע כיתות. ילדים עם מורכבויות כמו בכל מקום. יש לנו כיתה אחת על אזורית לילדים עם בעיות התנהגות קשות שהם חלק מתוך בית-הספר לכל דבר, שותפים לכל התהליכים, ועוד כיתה נוספת ללקויות למידה. ושאר הכיתות הן כיתות עמוסות, כיתות של מעל 30 תלמידים עם מורכבויות כאלה ואחרות.

הבעיה שזיהינו שילדים לומדים מהר מאוד שלחכם יש הרבה כוח, ושהוא עשוי לתגמל. הכלי הזה של החרם עשוי לתגמל ילדים מבחינה חברתית ולהעלות את מעמדם החברתי. כשאני מחרים מישהו אני עולה, אני מקבל בונוס, אני מקבל חיזוק על המקום הזה. וככל שהקורבן שאני מחרים מעמדו החברתי יותר גבוה, אז התגמול שלי הוא יותר משמעותי. ואז בעצם נפל לנו האסימון איך מלכת הכיתה הוחרמה, איך הגיעו בכלל למקום הזה שילדה כל כך חזקה – לשמחתנו, זאת הייתה ילדה מאוד חזקה שהצליחה לעמוד ונשארה בכיתה, ונגמר החרם והצלחנו לפתור את זה. אבל אני חייבת לומר שזה לקח זמן.

התגמול על החרמה הוא תגמול חברתי מאוד משמעותי, וילדים מכורים למעמד החברתי. ואם אין אלטרנטיבה של תגמול חברתי אחר הילד ימשיך להחרים, ולפעמים גם אם נעניש וגם אם ההורים שלו ידברו אתו – במקרה שההורים מוכנים לשתף פעולה, כשהרבה פעמים ההורים מאוד מוכנים למקום הזה שהילד שלי יהיה במעמד חברתי גבוה, אוקיי, אז הוא מחרים, אבל סך הכול הם רואים את הצדדים החיוביים.

יש צדדים חיוביים שם, הוא מצליח לסחוף אנשים ויש לו כוח והוא כריזמטי.

הם רואים את הצדדיים החיוביים. נכון, הוא כריזמטי, לוקח את הכוח למקום טוב, אבל בסך הכול הילד שלי בסדר, בדיוק. וזה לא פשוט לעשות את המהפך הזה אצל ההורים, ועונשים והטפות לא תמיד עוזרים. אז מה עושים? איך בעצם פותרים את הסוגיה הזאת?

הבנו ביחד עם עמותת "מצמיחים" שחייבים לייצר מנגנון מתגמל חזק ומשמעותי יותר להתנהגויות חיוביות מצמיחות בקרב ילדי הכיתה, וחייבים להעצים את הילדים שיש להם מודל התנהגות אחר, את המודל החיובי. זה לא פשוט. בעצם איך מייצרים ילד מצמיח? האם יש איזשהו מתכון לעשות דבר כזה בכיתה? אז באופן כללי כשאנחנו אומרים מה זה ילד מצמיח? זה ילד שנעים להיות בקרבתו, שגורם לי להרגיש בטוח ושייך.

מה שאתם רואים פה זה לוח מינואר, במקרה המורה צילמה לי והיה לי את זה, כי לא חשבנו שנבוא לפה ונצטרך להראות לכם עדויות, אבל יש כאן סיכום של שיח בכיתה א', של מה זה ילד מצמיח. איזה התנהגויות, שואלים את הילדים, מה זה ילד שגורם לך להרגיש בטוח בקרבתו? מה זה ילד שגורם לך להרגיש שייך? אז זה ילד שמחמיא לחברים, לכולם; ילד שמשחק בצורה נעימה; עוזר לכל הילדים; ילד שיודע להשלים, לפייס; ילד סלחן; ילד שמוותר; ילד שדואג לקבל חיוכים, שדואג לשמחה בלב; ילד שמחייך; ילד שמשתף במשחקים; ילד שרואה מי לבד ודואג לשתף אותו; ילד שמחבק כשרוצים בזה; ילד שאכפת לו מהמורה; ילד שמתקשר לילדים חולים; ילד ששומר על החברים הקרובים והרחוקים, בסוגריים, לא מרביץ. בכיתה א' עוד אין חרמות ונידויים, האינטראקציות הן רק בתחילת הדרך, אבל כבר מתחילים להנחיל את האמירות האלה.

כל יום כשילדים חוזרים מההפסקה ב-א', המורה לא מתחילה את השיעור, היא שואלת על ההפסקה. למי היה נעים היום בהפסקה? והילדים צריכים להרים את היד. למי היה היום לא נעים בהפסקה? מי גרם לך להרגיש היום נעים בהפסקה? מי גרם לך? תספר לנו מה הוא עשה. אותו הילד שהתנהג בהתנהגות מצמיחה, כי הילדים כבר יודעים את הטרמינולוגיה, אותו ילד מועצם באותו רגע בצורה בלתי רגילה. ואת השם של הילד שלא התנהג יפה אנחנו לא אומרים, אבל שואלים את הילד מה הוא עשה. ואז שואלים את הכיתה: מה יש לכם לומר על ילד שלא משתף ילדים אחרים? והילד שומע מקבוצת השווים שלו בעצם מה הם חושבים עליו.

כשהם יודעים מי זה.

בלי בעצם שהמורה הטיפה מוסר, בלי בעצם שהענשנו. הוא קיבל מסר מאוד ברור: חמוד, ההתנהגות שלך לא מקובלת כאן בתוך ההתנהלות.

מקסים.

זה במקרה, אתם לא יכולים לראות את זה כי היא צילמה לי את זה, זה תלוי בכיתה, כל ילד יכול למצוא את עצמו כילד מצמיח בתחום אחר. כשאנחנו מדברים על ילד מצמיח אנחנו מדברים על כל מיני, על ילד מצמיח בכדורגל ומגדירים, בונים מה זה ילד מצמיח בכדורגל, חוזרים ממשחק כדורגל, המחנכת מדברת עם הילדים: בואו תספרו לי מי הצמיח היום. מי הצמיח אותך? והילדים האלה מקבלים המון המון המון כוח והרבה מאוד עוצמה. הם לא מקבלים תעודות, אבל הם מקבלים חיזוקים חיוביים מהילדים מהכיתה שלהם, מקבוצת השווים.

ושתדעו לכם שלקבל חיזוקים חיוביים מקבוצת השווים זה שווה הרבה יותר מאשר המורה והמבוגרים, וזה הולך ומתעצם ככל שאנחנו עולים עם הגיל. המשמעות של קבוצת השווים הולכת וגדלה. אז יש ילד מצמיח בהפסקה ויש ילד מצמיח בכדורגל, יש ילד מצמיח בווטסאפ. דרך אגב, עשינו את התרגיל הזה בחדר מורים, מי מורה מצמיחה בווטסאפ, והן הגדירו איזה התנהגויות אומרות, ואחר כך הן הולכות עם זה לכיתה ועושות את אותו מודל בעצם בתוך הכיתה, מיהו הילד המצמיח בטיול, מיהו הילד המצמיח בתנועת הנוער אחר הצוהריים או בחוג. את כל הדברים האלה, בונים את ה-role model, וכל הזמן חוזרים ומדברים.

מכיתה ד' קורה תהליך אחר, אבל אני אספר על המודל. בעצם כדי להפוך לבית-ספר שמדבר את השפה אי-אפשר, כמו שכבר אמרו כאן, לעשות איזושהי תוכנית, להגיע לשלושה ימים ולעשות איזשהו קסם ונפתרת הבעיה.

לחשוב שיקרה משהו.

צריך לבנות שפה בית-ספרית. בשפה הבית-ספרית בונים בעזרת הכשרה של אנשים. קודם כול, יצאנו צוות מתוך בית-הספר – קראנו לו "צוות מוביל מצמיחים" שאני המנהלת, זה מבחינתי קודם כול דוגמה אישית, מדריך המוגנות שדרך אגב הוא ממומן אצלנו על-ידי "מצילה", היועצת ורכזת "מצילה" היישובית – יצאנו לקורס מצמיחים בקיץ ולמדנו את עקרונות ההנחיה. ואני משתמשת בעקרונות ההנחיה האלה בחדר המורים. באותם עקרונות שאני רוצה שהמורים ישתמשו בכיתה אני משתמשת בתוך חדר המורים. במידה מסוימת אני ה-role model, כנ"ל היועצת.

לאחר מכן הכנסנו הכשרה של הצוות עם עמותת "מצמיחים" במסגרת הגמישות הפדגוגית ליצירת שפה בית-ספרית. אני חייבת לומר שזה לא פשוט, זה לא שניים-שלושה מפגשים, גם בקורס מנחים בקיץ אתה לא מייד מתחיל לדבר את השפה, אתה צריך ליישם, ולמורים זה לא פשוט, כי זה לעבור משפה הוראתית לשפה של הנחיית קבוצות, ולדעת לשאול את השאלות.

שצריך את זה בלי קשר גם בהוראה.

נכון, חד-משמעית. והתהליך הזה הוא לא פשוט. הן צריכות ללמוד לדבר שפה אחרת, וללמוד לא לתת תשובות אלא בעיקר לשאול את השאלות, ולשאול את השאלות הנכונות בכדי שהילדים יביאו את המידע הנכון, וייתנו את החיזוקים הנכונים או חיזוקים שליליים לילדים שצריכים לקבל אותם בלי שמות. אבל הילד יודע בדיוק בפנים מה הוא מרגיש.

כמו שאמרתי, בישיבות צוות אנחנו משתמשים בשפה הזאת, אנחנו מתחילים כל ישיבת צוות עם איזשהו תרגיל, עם איזשהו שיח שהוא מהכלים של "מצמיחים", ובכל שלב בשכבה ד', שזו שכבה שכבר מתחילים הווטסאפים – ב-ג' אנחנו לא מאפשרים את זה, אנחנו ממש עובדים עם ההורים מאוד חזק שאין קבוצות ווטסאפ עד כיתה ד', שבכיתה ד' אנחנו כבר - - -

ומצליחים לעמוד בזה? זאת אומרת, הם לא פותחים בעצמם?

לא, אנחנו דואגים שהם יסגרו. ממש דואגים שהם יסגרו.

איך אתם יודעים? ההורים משתפים פעולה עם זה?

ההורים משתפים פעולה או שילדים אחרים משתפים פעולה ומספרים, ואנחנו מודיעים להורים: תדאג שהילד שלך יסגור. אבל מכיתה ד' אנחנו כבר פחות מצליחים לעשות את זה, ואנחנו גם חושבים שיש לנו תפקיד.

צריך ללמד אותם להשתמש בזה נכון. הם יעשו את זה גם בלעדינו.

לנו יש תפקיד מאוד חשוב ללמד אותם איך להשתמש נכון בתוך הקבוצות.

בדיוק.

וזה משמש אותנו כזירה. אבל בכיתה ד' מתקיימת סדנה עם עמותת "מצמיחים", שממומנת על-ידי "מצילה", סדנה בת שלושה ימים שבה המורה יושבת מאחור, יש מנחה חיצוני. המנחה הוא זה שמוביל את התהליך בכיתה. ומה שקורה בתהליך הזה, באמצעות משחקים הילדים לא מבינים שהם משחקים את עצמם. דרך אגב, גם כשאנחנו המבוגרים משחקים את המשחקים האלה אנחנו גם משחקים את עצמנו, אנחנו מביאים את עצמנו, ודרך המשחקים האלה עושים עבודה מדהימה. קודם כול פורסים את כל הרישות של הכיתה והמורה מקבלת מה שנקרא מפה מאוד ברורה מי נגד מי, ממש רישות כל הדברים שהיא לא ידעה קודם. והיא מקבלת כלי עבודה מאוד מאוד ברורים איך להמשיך. אם מתקיימת סדנה כזאת בלי תהליך המשך, אני אומרת לכם, חבל על הכסף.

זה לא שווה כלום, ברור.

זה היה אצלנו בשנה הראשונה, המורה עשתה קצת, באמת, ניסתה, אבל לא היו לה את הכלים. זה עשה משהו, אני לא אומרת שזה כלום, אבל זה לא נותן את האימפקט המשמעותי כמו כשעושים את כל התהליך המושלם. וגילינו שאין לנו ברירה, אנחנו חייבים לעבוד גם עם ההורים. התהליך הזה לא יכול להיעצר רק עם הצוות והתלמידים.

למה אין ברירה? זו זכות גדולה, זה לא אין ברירה.

תשמע, זה עוד זמן עבודה, זה מורכב, זה לפעמים קצת מאיים.

זה חוסך הרבה אחר כך, זה חוסך הרבה באנרגיות ובהתעסקות ובתסכול, וגם בזמן שמשקיעים.

אין ספק.

תאמינו לי, הזמן הזה שמשקיעים לפני חוסך פי כמה.

נכון. והחלק שלנו שאנחנו מתמקדים בו עכשיו עם "מצמיחים" זה באמת על הדיאלוג עם ההורים, ואיך לנהל אסיפת הורים או איך לנהל אסיפה ברוח הדיאלוג הזה של תקשורת מקרבת ולא תקשורת מרחיקה. ובעצם בסופו של דבר בסופו של התהליך אנחנו יוצרים קואליציות של תלמידים "מצמיחים" בתוך הכיתה שמתוגמלים בעיקר על-ידי קבוצת השווים, והם מנטרלים תוקפנות סמויה, והם עשויים אף למנוע, וגם הם מונעים את החרם הבא. חשוב לי לתת לכם סיפור מהשבוע האחרון.

וזה הסיכום, נכון?

זה הסיכום. ביום שישי חזרנו לבית-הספר, ילדה בכיתה ה' פנתה למורה שלה ואמרה לה שבחופשת שבועות, נקרא לילד יוני, כתב המון המון המון דברים בווטסאפ, והיא אמרה לו: די, אתה חופר. מה הוא עשה? הוציא אותה מהקבוצה באופן מיידי. ואחרי חמש דקות ילדה אחרת הכניסה אותה לקבוצה. היא רק סיפרה את זה. אפשר להתעלם מזה, אפשר להגיד: יופי, לילדה. אבל מה שהמורה עשתה, וזה מה שיפה, שהיא כבר השתמשה בכלים של "מצמיחים".

ביום ראשון בבוקר היא הושיבה את הכיתה במעגל, עשתה משחק שלא קשור ל"מצמיחים", אבל היא הביאה אותו – של מעגל, המשימה שלהם הייתה לא לתת לילד אחר להיכנס לתוך המעגל, היא הוציאה את יוני החוצה ועוד שני ילדים, משחק שאתם מכירים, ודרך זה ניהלה שיח שלם. ובסופו של דבר השיח הגיע להאם קרה למישהו בכיתה שהוציאו אותו פעם מהמעגל. מעגל זה יכול להיות ווטסאפ, זה יכול להיות – ואז הילדה אמרה: כן, הוציאו אותי. ואז היא שאלה את הילדים: מה יש לכם לומר על ילד שמוציא ילדים מהמעגל? מה יש לכם לומר על ילד שמחזיר ילדים למעגל? ונתנו המון המון כוח לילדה הזאת שהחזירה.

וזאת דוגמה למקרה מאוד קטן, זה עוד לא חרם, זו רק אנקדוטה קטנה שטיפלו בה. אנחנו לא בטוחים שנצליח למנוע במאה אחוז, אבל אין ספק שאנחנו מצמצמים.

מצוין. עצם זה שלא מתעלמים מהדברים הקטנים כבר מבטיח התמודדות גם עם הדברים היותר מורכבים. ואם היינו יודעים לא להתעלם ולתת משקל גם לדברים האלה, אני בטוחה שיכולנו לחסוך הרבה בדרך, אז יישר כוח. תודה רבה, בית-ספר וילקומיץ, אסנת, תמסרי גם לצוות.

אני יכולה להגיד משהו?

את יכולה להגיד את זה במשפט?

כן.

אז כן.

אף אחד לא דיבר על הילד הפוגע. בעצם הילד הפוגע, בדרך כלל הוא גם ילד פגוע.

לא תמיד.

לא תמיד.

לא תמיד. אבל לפי המקרים - - -

דווקא הרבה מאוד – בכל החרמות שאני טיפלתי הילד היה מאוד חזק, ממשפחה מאוד חזקה, שזה חלק מהפסון שלו.

יכול להיות שהוא ממשפחה חזקה, אבל עוברים עליו כל מיני קשיים רגשיים, וזה משהו שלא יוצא החוצה.

תראי, או שהוא מכור לכוח ומסתחרר מזה. ואין מה לעשות, הילדים מכורים לכוח, הם כל הזמן עסוקים, את יודעת, זה אפילו בדברים הקטנים שזה כאילו לא קשור, אבל הם תמיד חולמים על המפורסמים ועל זה שכולם יכירו, הם רוצים להיות מאוד דומיננטיים בחברה, וזה חלק ממה ששואב אותם לשם. נכון, יש אולי מקרים שגם ילדים עושים השלכות, אבל בדרך כלל הם ילדים שזוכים לקבל גם פידבקים שהם גם אחרים. שווה לבדוק את זה. אבל הסיפור הגדול של הרוב אלו ילדים שהם חזקים, ואז גם מאוד קשה לטפל בזה, כי הם כל כך מוצלחים והם כל כך חמודים וכל כל אוהבים אותם.

לא במקרים שאנחנו טיפלנו. יש כל מיני מקרים.

אני בטוחה שיש לכאן ולכאן.

אבל ברגע שיש שיח עם הילדים גם על התפקיד הפוגע ועל קווי דמותו של הפוגע הם פתאום רואים אותו בצורה אחרת. ילדים בעצמם אומרים – הרי יש את האמירה הזאת, אין ילד רע - יש ילד שרע לו, אז זה בדיוק זה.

אני מסכימה בלי קשר שצריך לשים דגש גם על הפוגע וגם על הנפגע ולטפל גם בזה וגם בזה - -

גם על הפוגע, ולטפל בכולם.

- - ולעשות תהליך עם שניהם, אין פה שאלה, וגם עם החברה. אמרתי, בסוף כולם מושפעים מהסיטואציות האלה, והתהליך צריך להיות מאוד מקיף, ולא משהו נקודתי. אני לגמרי מסכימה. נשמע את י. המקסים שהגיע לשתף אותנו, כמובן שנסיר את השם מהפרוטוקול, אבל חשוב לי לפנות אליך בשם הפרטי שלך. הבמה שלך.

שלום, אני י., אני עוד מעט בן 13, היום אני בחטיבה. בבית-ספר יסודי עברתי חרם חברתי שנמשך שנתיים, מתחילת כיתה ג' עד תחילת כיתה ה'. אנחנו מדברים פה גם על בריונות ברשת וגם על בריונות כיתתית, אני רוצה להגיד שחוויתי את שניהם. מצד אחד החרם עצמו התחיל מסרטון שהעליתי לרשת, והוא הגיע לבית-הספר באופן הדרגתי שהתפתח מכמה ילדים עד לשכבה אחת מתחתי, שכבה אחת מעלי, שתי שכבות ועוד חצי שכבה שלי.

זאת אומרת, זה כבר לא חרם כיתתי, זה כבר משהו הרבה יותר - - -

זה לא חרם כיתתי, חרם הרבה יותר גדול, כחצי בית-ספר. החרם נמשך שנתיים שבהם לא דיברתי עם אף אחד, לא עם ההורים שלי, עם היועצת גם לא דיברתי, לא עם המורה, ולא עם שום גורם אחר.

ההורים לא ידעו מה קורה?

ההורים לא ידעו, ההורים כן הרגישו שעובר עלי משהו, אז הם שלחו אותי לכל מיני טיפולים שהתנגדתי אליהם אחרי שעברתי אותם. הייתה איזו חצי שנה שלא עברתי שום טיפולים, ועכשיו אני רוצה לשאול שאלה. אם יש כאן קואצ'רים בוועידה, מישהו? הגעתי לקואצ'רית שקוראים לה ש', היא עזרה לי, עברנו תהליך ארוך מאוד מאוד, תהליך של חצי שנה שהיה יחסית ארוך. בחצי השנה הזאת עברנו כל מיני דברים, אבל תהליך של קואצ'ינג הוא שונה מאוד מטיפולים אחרים שניתנים לחרם, כי לא כולם מודעים לטיפול של קואצ'ינג לילדים.

מה היה מיוחד בזה בשונה מטיפול?

קואצ'ינג מתרגל את העתיד, הוא מתרגל את היכולות שלך, הרי אין בן-אדם שאין לו יכולות. יש בן-אדם שהיכולות שלו חבויות בו והוא צריך רק לדעת איך להוציא אותם. כדי להוציא אותם עושים תרגילים ועושים סימולציות, והם מקנים לי כלים, מקנים למאומן. אחרי הטיפול שלי הסקתי ממנו הרבה מסקנות. אחרי האימון שלי הבנתי שאני יכול, הבנתי שהחרם נגרם מילד אחד, מקבוצת ילדים שאני לא בא להם טוב בעין, והם סוחפים את הילדים כי הם מאוד דומיננטיים בכיתה. ולכן, חשוב להגיד שילד מוחרם הוא ילד לרוב לא דומיננטי בכיתה, הוא לא משתתף ולא מדבר הרבה, והילדים הדומיננטיים הם אלה שסוחפים את שאר הכיתה. שאר הכיתה הם המתעלמים, כמו שהיה בהתחלה.

כאשר צברתי מספיק ביטחון פרסמתי את הסיפור שלי ברשת. שוב, זו הייתה איזושהי סגירת מעגל. בכיתה ו' פרסמתי את הסיפור שלי שצבר תאוצה. פתאום התחילו להזמין אותי לטלוויזיה ולהתראיין, ולהרצאות ולכנס המאמנים בבר-אילן. ולאחרונה גם צילמו הרצאה שלי.

ואני בעצם בא להציע סוג של מודל שאני מנסה לקיים אותו, להצליח ולהגיע לכמה שיותר בתי-ספר. הצלחתי לקיים אותו בבית-ספר אחד, שאני לא אציין את שמו, באזור שלי, בית-ספר שלמדתי בו, בית-ספר יסודי. זה מבוסס על סדנאות שקורות אחת לשבוע. סדנאות כאלה הן סדנאות שאין בהן מסר של חרם. כל סדנה נפתחת במשחק. הסדנאות הן עם מסר חבוי, זה יכול להיות מה שהם לומדים, זה יכול להיות כל מה שהמורה בעצם בוחרת. המפגש הראשון הוא מפגש מיפוי, יש לי מפה כזאת, מין קשת שמצד שמאל אלו הילדים הפחות דומיננטיים ומצד ימין אלו הילדים הפחות דומיננטיים. והשמאל הקיצוני, אלה שממש רואים שהם יורדים מתחת לקשת, אלו הם ילדים מוחרמים.

ומי בונה את זה? המורה צריכה לבנות את זה בצורה הזאת?

לא, המיפוי הוא בעצם טרום מפגש לסדנה. הוא מפגש טרום כזה של שעה, שזה על שיעור רגיל, שיעור שאני פשוט מסתכל מי משתתף יותר. גם בהפסקות אני רואה את הילדים, רואים מי דומיננטי.

ואז זה מחייב את המורה בעצם ללמוד את מה שקורה בכיתה.

אני לא חושב, כי זה מה שהיא צריכה להבין להבא כאשר היא מקבלת דף או שניים שרשום עליהם: מה התהליך שעבר, או פשוט להמשך התהליך. התהליך לא מחייב למורה, הוא מחייב לתלמידים.

לאחר שסיימנו את זה אנחנו קודם כול מדברים עם הילדים המוחרמים – כאשר בכיתה אין יותר מילד מוחרם או שניים – מדברים אתם, מנסים להבין מה הבעיה, איך החרם נגרם. אם הם מעדיפים להישאר אנונימיים הם יכולים לפנות אלי בדף הפייסבוק שלי, יש ילדים שעושים את זה בלי קשר לסדנאות.

אני רוצה, ברשותך, רגע לעצור ולשאול אותך משהו שמאוד מאוד מסקרן אותי. בתוך התקופה של השנתיים שחווית, אני מניחה שצוות בית-ספר ידע באיזושהי צורה שאתה מוחרם, כי זו כבר לא רק הכיתה שלך.

כן, רואים את זה, בית-הספר ידע.

אתה ניגשת?

לא ניגשתי. הם כן ראו, היו שיחות שישבו אתי. בעצם במודל הסקתי מסקנות, הוא אומר שיש לנו איזשהו יחס בבתי-ספר, כאשר יש לנו כיתה ממוצעת של 35-30 תלמידים ועליה יש מחנך אחד, מורה אחת, וכן הציעו כאן אופציות שאפשר באמת למנוע את החרם. אבל אותי מעניין מה קורה כשהחרם קורה. כשכן עשינו את התרגילים וכן עשינו איזושהי תוכנית, אבל על הילדים זה לא השפיע, והחרם קורה בכיתה – המורה, בנוסף לילד המוחרם, שזאת בעיה, היא מזהה אותו. כשיש עיניים עצובות רואים שיש משהו אצל הילד, שבוער לו משהו, וכמובן שמזהים את זה, אבל למורה, חוץ מהילד המוחרם יש עוד 35 דברים לעשות, 35 תלמידים, שזה בעיות לימודיות, זה בין היתר בעיות חברתיות, כל מיני בעיות שמתרחשות.

אתה עכשיו מתרץ להם למה לא להתעסק עם החרם, כי אני חושבת שאין דבר שהוא יותר בוער מהנושא של חרם, כי הוא מקרין על הלימודים והוא מקרין על האווירה החברתית והכיתתית.

בדיוק, אבל יש לנו ילדים מגוונים בכיתה, הרוב, כמו שראינו כאן, 24% מהתלמידים הם רוב מתעלם, וגם לרוב המתעלם יש בעיות, ומישהו צריך לפתור להם אותם. אז בואו נתרחק שנייה מהמורה, נגיע ליועצת. יועצת כן יכולה איכשהו לטפל בזה, זה גם יכול להיות בין חמישה לארבעה מפגשים. הבעיה עם היועצת, היא יכולה להיות כלי שקצת מרתיע גם את הילד המוחרם וגם את הילדים המחרימים. הילד המוחרם מגיע מנקודת הנחה שאם אני אשתף ואם אני אמשיך לספר לגורם בבית-ספר אז פתאום יתעלמו ממני עוד יותר, לא יקללו אותי אפילו, אפילו לא יתייחסו אלי, לא יסתכלו עלי, אני אהיה הילד השקוף הזה בצד הכיתה שאף אחד לא מתייחס אליו, שלא רואים אותו, לא שומעים אותו ולא מתייחסים אליו. וזה גם משפיע בלימודים.

הסקתי ביחד עם המאמנת שלי, אנחנו עובדים בזה ביחד, פיתחנו איזשהו מודל שנראה בלתי אפשרי, אבל זה אולי מה שיכול לעזור. הרעיון הוא להכניס תוכנית שהילדים לא ידעו עליה. ככל שנהיה יותר אנונימיים ויותר סולידיים הילדים יחשבו שהכלי הזה - - -

יעשו את זה תוך כדי תהליך שוטף, טבעי.

בדיוק. להכניס במקרה הצורך מאמן, מאמנת לבתי-הספר שבעצם יעזרו לתלמיד. מאמן שיהיה שקוע אך ורק בתהליך החרם, לא יהיו לו את הבעיות החברתיות האחרות, הדבר היחיד שיעניין אותו זה החרמות שמתרחשים בבתי-הספר.

קודם כול, תודה רבה, י.. אני יכולה להגיד לך רק דבר אחד.

(מחיאות כפיים)

את מבינה שאחרי שהוא דיבר שכחו את כל מה שהיה קודם ואת כל מה שיהיה אחרי.

רציתי לעשות, אתה יודע, refreshing. קודם כול, אני חייבת לומר לך שהפסידו, לא רק הכיתה שלך, גם כל האחרים, הפסידו אותך שנתיים. אולי אתה לא מודע לזה, אתה עסוק בלנתח את זה ולהסיק מסקנות ולייצר מודלים, אבל הם הפסידו אותך, חד-משמעית. ואני בטוחה שאם הם יצפו במה שדיברת עכשיו אז הם יבינו גם עד כמה החברה הפסידה אותך.

לגבי מה שאתה מציג כאן, אני מוכרחה לומר, אתה עושה יותר מדי הנחות למערכת החינוך, ואני לא עושה להם את ההנחות האלה.

לא אמרתי את מה שיש לי להגיד על מערכת החינוך.

אני יודעת שרצית להגיד.

את מה שיש לי להגיד על מערכת החינוך סיננתי.

אמרת את זה יפה, ודייקת כשאמרת, שנכון, למחנכת וליועצת ולבית-ספר יש עוד אלף ואחד דברים, אם לא יותר מזה, לעסוק בהם, וכשהם מסתכלים על 35 ילדים - - -

כי זה בית-ספר, זאת מערכת חינוכית.

נכון, מסתכלים על 35 ילדים בתוך הכיתה, אז אין 35 אתגרים, אני לא אגיד בעיות, יש אפילו יותר מזה, כי כל אחד סוחב אתו מטען שלם, זה לא רק דבר שהוא יחידני או ראשוני.

לכל בן-אדם יש סיפור.

נכון. ובכל זאת, אני חושבת שדווקא מי שישב כאן סביב השולחן והציג, ותכף ניתן גם לאחרים, הוכיח שכשמערכת מגויסת וכשמערכת מודעת אז היא יכולה לעזור גם לילדים בחרם, למרות שיש עוד הרבה בעיות לטפל בהן. אבל הם יכולים גם דרך הטיפול באותה סיטואציה של החרם לטפל בהרבה דברים אחרים על הדרך, כי בעיות חברתיות ובעיות לימודיות ומצוקות אחרות נובעות גם מתוך הסיטואציה שהיא כאילו של ילד פרטי, אבל היא לא רק שלו, היא גם של כל הסובבים אותו.

ושוב, אני רוצה לומר לך תודה רבה, ואני מאחלת לך הצלחה רבה במודל שאתה מפתח וברוח שאתה מביא, ואני מקווה שאתה מצליח להקרין קצת גם על הסביבה שלך היום. באיזה כיתה אתה?

ז'.

אתה נמצא בדיוק בנקודה שעליה הם דיברו שאפשר להצמיח משהו חדש. שיהיה לך המון המון בהצלחה, ותודה רבה שהגעת ושיתפת אותנו.

תודה רבה לכם.

יש לנו עוד עדות, נשמור אותה להמשך. זאב, אתה רוצה בקצרה?

זה ממש משפט אחד, כי אני רץ לוועדת החינוך.

אז ממש בקצרה כדי שנוכל להמשיך.

קודם כול אני רוצה להעלות על נס את הנכונות של מערכת החינוך להתמודד עם נושא כל כך כאוב של חרמות ונידויים כפי שבא לידי ביטוי בדיון בכלל, ובטח בדבריו של הדובר האחרון שהאפיל ויאפיל על כולנו, זה ברור.

אני רוצה להפנות את הזרקור לנושא שלא עלה כאן בדיון, ואני חושב שראוי שיעלה כאן בדיון, זה אותם חרמות או ההתעלמות המוחלטת מילדי שילוב, שהם האוכלוסייה הכי רגישה לחרמות מהסוג הזה, ועליהם כאן לא דיברו. שוב, זה לא בגלל שהמערכת לא מתייחסת אל זה.

אנחנו מתייחסים לחרם באשר הוא חרם לא משנה כלפי מי.

זה נוגע בכולם כבר.

נכון. הבעיה היא רק שזו אוכלוסייה רגישה במיוחד, כי מלכתחילה היא שונה בתוך הכיתה עצמה. ולכן, כדאי, ואני באמת ממליץ בכל לב למשרד החינוך להרים את הכפפה ולהכניס גם את הנושא הזה.

דובר כאן על חינוך מיוחד.

בתאל דיברה על זה.

תאמיני לי, האזנתי ואני יודע שהיא מורה לחינוך מיוחד. אני בדרך כלל מאזין למה שמדברים.

אבל גם בבאר-שבע מתוך שמונה בתי-ספר שני בתי-ספר הם חינוך מיוחד.

אני יודע, שמעתי.

הנושא חשוב, והאמירה חשובה.

אבל אני לא מדבר על חינוך מיוחד ככלל, אלא דווקא על הילדים המשולבים בתוך כיתה כאילו רגילה, כי שם קל מאוד להוציא אותם מהכלל, ומספיק שפשוט לא מתייחסים אליהם, הם לא צריכים להכריז על חרם.

שקופים, כמו שאמר י..

בגלל שהם מעט שונים, פשוט מפסיקים להתייחס, בלי להכריז על זה כחרם מיוחד. ואני באמת מבקש שמערכת החינוך תרים את הכפפה הזאת גם כן. ושוב, אתם עושים כאן מפעל נפלא, זה לא שאין צרות במדינת ישראל, יש המון חרמות בכל בית-ספר, כמעט בכל כיתה, אבל הכיוון הוא כיוון נהדר, ותודה רבה.

הפעם רצינו לראות איפה זה מצליח כדי שאולי נוכל ללמוד ממי שמצליח.

אמרתי. את רואה שאני מחמיא.

כן, אני רק מוסיפה.

זה די נדיר לשמוע אותי מחמיא כאן בוועדה.

לא נכון. אל תתרשמו, הוא יודע גם לומר דברים טובים. אני מסכימה אתך לגבי הנושא של ילדי שילוב. בכלל, כל ילד שנכנס והוא אחר. אבל אני יכולה להבטיח לך שגם מלכת הכיתה בראש-פינה, כשהיא הוחרמה הצליחו למעוך אותה.

אני לא מבין למה הוא לא הפך למלך הכיתה.

זאת אומרת, הלב מתכווץ על כל ילד שעובר בעצם תהליך כזה, ואני חושבת שאנחנו צריכים להוקיע אותו, לא משנה היכן הוא. וצריך לתת שימת לב מיוחדת לאותם ילדים שמלכתחילה בפוטנציאל להתעלמות, יותר מאשר לנושא של החרם. תודה רבה, זאב.

ושוב, סליחה.

הכול מאה אחוז. יש לנו פה נציגות מחדרה, מיזם עירוני, בטח התרשמתם וראיתם, מאוד שמחתי לעבור במסדרון ולראות. היופי של הדבר בעיני שזה הפך למשהו שהוא יישובי, זה לא רק בית-ספרי. אני כל הזמן מדברת על זה שהדברים צריכים להיות מערכתיים, וכל מערכת החינוך, אז פה יש לנו משהו שאומץ באמת על-ידי הרשות, והילדים מקבלים את הביטוי לא רק בתוך בית-הספר, אלא גם ברמה יישובית כשהם עוברים ורואים את מה שהם עצמם הוציאו, הנפיקו, ככה מרוח ברחבי העיר, וכל אחד יכול להתרשם. אני רוצה לשמוע שהתהליך הזה באמת מצליח גם לתרגם את עצמו למעשים בשטח, והילדים הופכים להיות שגרירים של עצמם. בבקשה.

נעים מאוד, אני מנהלת אגף החינוך בחדרה. אני חייבת להתחיל את דברי ולומר שהעבודה היומיומית והעשייה היומיומית היא אכן בבתי-הספר, מנהלי בית-הספר, מורים, יועצים, ובאמת לראות את התלמיד 24 שעות, ולראות ולהרגיש אותו, כמו ש-י. אמר, לחוש, ולא רק לחוש, אלא לראות איך עושים, באותו רגע כולנו עוצרים ומטפלים בעניין ולא משאירים את זה אפילו לדקה.

אבל אני כאן מציגה את הדבר ממקום של אגף חינוך, עיריית חדרה, ראש העיר מר צביקה גנדלמן בתחילת השנה הכריז ואמר: חדרה אומרת אפס סובלנות לבריונות ברשת. ברגע שראש העיר אומר אמירה כזו, יש לזה באמת נראות, אבל זה לא יכול להסתכם רק בכך. ולכן, יחד בכנס מנהלים החלטנו שאנחנו מעבירים את הידע, את הכוח, את העוצמה, למנהלי בתי-הספר, ויש לנו יעד מרכזי בתחילת השנה, וביעד הזה כולנו בחדרה עם אפס סובלנות לבריונות ברשת. ברגע שאנחנו אומרים וממשיגים את זה, וחוזרים ומשננים זאת, ובאמת בונים תוכנית עבודה, שתכף אני אפרט, באמת נצליח לעשות שינויים.

אין ספק שזה יחד, אנחנו באיגום משאבים, נמצאים: ראש העיר, מנהלי בתי-הספר, משרד החינוך, המשרד לביטחון פנים, "עיר ללא אלימות" שיושבות כאן דבורה עמר ואיריס פארן הנציגות בעיר, יש לנו את ועד ההורים העירוני ששותף אתנו לתהליך, עמותת פני העיר, מועצת הנוער, איגוד האינטרנט הישראלי ואגף החינוך, מרכז התקשוב. כלומר, כולנו שם מדברים, חושבים, ורואים איך אנחנו נכנסים ומגיעים באמת לתוך העשייה היומיומית בבתי-הספר.

בנינו כמובן צוות היגוי עירוני למניעת ההתנהגות הזו כבר בתחילת הקיץ ב-2016, כפי שאתם רואים כאן אנחנו עם צמידים, ואמרנו: 30 שניות, רגע לפני מה שאנחנו עושים, 30 שניות לפני, אנחנו צריכים לחשוב לפני שאנחנו שולחים ומשגרים את ההודעה, את המחשבה או את מה שאנחנו צריכים או רוצים לשלוח ולומר, ואיך אנחנו צריכים לעשות זאת אחרת. לאחר הקיץ כמובן שאנחנו תמיד, כולנו, כל אנשי צוות החינוך חוששים מהחופשים, חוששים מכך שאנחנו חוזרים לאחר חופשות, מה קרה בחופש. אז האמירה: העיר כולה מדברת, חושבת, איך אנחנו עושים את זה אחרת.

לאחר מכן, כמובן, גם התחלנו בקמפיין העירוני שכל צוות ההיגוי ישב יחד בתוך הקמפיין הזה. בקמפיין אמרנו איך אנחנו מעבירים את הדברים לשטח. השטח, בתי-הספר, תלמידים, הורים ומורים, ובאמת בתוך בתי-הספר נעשה תהליך. אז נכון, כל בית-ספר גם בחר אחרת וכל מנהלת בחרה אחרת, אבל נעשה תהליך ארוך שבו התלמידים בסוף התהליך יצרו את הכרזות שאנחנו רואים כאן וגם בחוץ, הם בחרו סיסמאות וסלוגנים שאני חושבת שבכל אחד יש אמירה על החוויות שהוא חווה, על מה שהוא חש בתוך בתי-הספר, כשחבר בצרה ניתן יד לעזרה, חדרה נלחמת בבריונות ברשת, כל האמירות, ויש פה עוד הרבה, והיו לנו כמובן כמויות אדירות של כרזות. כצוות עירוני ישבנו, בחרנו, עשינו תחרות, יחד עם התלמידים והנהגת התלמידים, איך אנחנו באמת בוחרים מתוך כל המבחר הגדול הזה, מתוך כל העשייה הנכונה שנעשתה בתוך בתי-הספר, יחד עם כל הצוות. חשוב גם לציין שתלמידים איירו את הציורים הללו, זה משהו שבאמת הגיע מתוך התחושות.

כל אחד הגיע מתוך המקום החזק שלו.

מהתחושות, מהמחשבות, מהרגשות שלהם. אחד נתן את הסלוגן, אחד צייר, אחד אייר, ואחד בסופו של דבר עמד בכנס ארצי בחדרה שהיה לנו בסוף מרס והציג את כל הכרזות וסיפר מה עומד מאחורי זה, ועל התהליך שהיה. כלומר, העיר חדרה מדברת.

ברשותך, סיגלית, מה מלווה את התהליך הזה? זאת אומרת, יש את ההכנה, את הכרזות, יש את הישיבה ואת החשיבה מאחוריהם, אבל יש תהליך בית-ספרי אמיתי, ממושך, לאורך השנה, שגם מקרין פנימה לתוך בית-ספר? שמונע אלימות בתוך בית-ספר?

כן. אנחנו באגף החינוך בונים תוכנית יחד עם כל השותפים שאמרתי קודם לכן, ומכניסים את זה כתוכנית עבודה לתוך בתי-הספר?

איך היא מתקיימת?

כל מנהל בוחר את הדרך. אנחנו נותנים להם תוואי של זמן, תוואי של לאיזה תוצרים אנחנו צריכים להגיע במועד מסוים, מה הדברים שאנחנו רוצים להגיע אליהם. לדוגמה, בשבוע האינטרנט, למה אנחנו רוצים להגיע לקראת הכנס בחדרה, לאן אנחנו רוצים להגיע.

באיזה זמן הם עובדים על זה? יש לזה שעה?

בדיוק כמו שנאמר פה קודם, לא, אין שעה קבועה, אבל כל מנהל יודע שהוא צריך להגיע בסופו של דבר עם תוצר בעיר.

הוא יכול לקחת שבועיים מרוכזים ולעשות את זה?

לא. זה לא, כי התוכנית בנויה כך שיש אותה לאורך כל השנה. לאורך כל השנה יש הרצאות שנכנסות דרך "עיר ללא אלימות", יש לנו את הנושא של התקשוב שלאורך כל השנה מציגים, ואומרים להם מהם הדברים שעכשיו צריכים לשים לב אליהם. כלומר, התוכנית היא לא תוכנית שכך צריך לעשות, אנחנו בלוח גאנט מאוד מסודר מול בתי-הספר. לפני כשלושה שבועות הצגנו בפני הקהילה כולה את ההצגה "שיימינג", הצגה עוצמתית מאוד, איכותית, שמעבירה את המסר ברמה מאוד מאוד טובה. כלומר, לכל דבר אנחנו כעיר נותנים פרק זמן ומיישמים באמת את הדברים בשטח.

כמובן שהיום כל מי שיגיע לעיר חדרה, בכל העיר, כל המחוונים, שלטי החוצות, עלו ההכרזות הללו. אנחנו רואים את התוצר של הילדים, את מה שכואב להם, את מה שהם מאמינים בו, את מה שהם חושבים, אנחנו רואים את זה בכל רחובות העיר. כלומר, אנחנו מדברים, עושים, חווים, ויש עוד הרבה עבודה. ושוב, העבודה היומיומית היא באמת שמערכת החינוך ומנהלי בתי-הספר, וההורים, ואותו מורה, וגם אם מגיע לידינו לאגף החינוך אנחנו מטפלים, לא מזניחים את זה ללמחרת בבוקר, אלא באותו רגע אנחנו עושים את הכול, כדי באמת להגיע להצלחה. יש פה תמונות של המחוונים בעיר, זה ממש טרי.

זה כל שנה בעצם?

זה השנה, אבל אנחנו נמשיך כמובן, וכמובן גם נשמע את הרעיונות של התלמידים.

אסור לזה להיות מופע חד-פעמי, כי אחרת זה מאבד מהערך שלו. הרעיון הוא ליצור רצף ושכולם - - -

נכון. מכיוון שזה נושא - - -

אני רוצה להוסיף. אני עוסקת בנושאים האלה הרבה ברמות יישוביות ואחרות. כשאנחנו מדברים על תוכנית שנתית אז משרד החינוך באמת מוביל תהליך שלם בתחילת השנה, אמצע השנה, שזה השבוע הלאומי לגלישה בטוחה, והיערכות לקראת הקיץ. אני חושבת שזה קריטי שבכל חודש יהיה נושא שהם יעסקו בו בבתי-הספר, והם מקבלים את כל התמיכה. זה אומר בניית אמנות בית-ספריות בפתיחת שנת הלימודים, אחר כך סדנאות שאפשר לעשות יחד עם הורים וילדים או סדנאות בנושאים ספציפיים.

ה-highlight של השבוע הלאומי לגלישה בטוחה באמת זימן לנו יחד עם "עיר ללא אלימות" לעשות את התחרות הזו ולמנף את זה, כי אנחנו מדגישים את הנושא של שיתוף ונראות. בבתי-הספר קורים דברים, בתנועות הנוער קורים דברים, אבל אנחנו רוצים להציף את זה ולהגיד: אנחנו פה כולם ביחד, הורים, מורים, תלמידים, יועצים, תנועות הנוער, פורמלי, בלתי פורמלי, כי זה קו שמנחה. וכשהילדים מדברים – מי שנכנס ללב שלנו זה באמת י. – כשהילדים עומדים ועושים את המהלכים, והם אומרים: כשחבר בצרה ניתן יד לעזרה, מה גרם לו לעשות את הכרזה הזו. ואם תשימו לב גם השמות של הילדים מופיעים.

כן, על זה הסתכלתי לפני רגע.

שזה מאוד מאוד חשוב. אחר כך היו מורות שהתלוננו למה המורות לא כתובות שם, אבל לא חשוב. יש לזה אמירה. ואנחנו מציגים את זה בקניון בלב העיר, ועל הכרזות העירוניות, ובכנסת, ובכל מקום שרק אפשר, כדי לתת לזה נראות להורים, לקהילה, ולומר: הנה, הילדים מוסרים לנו משהו.

ככה באמת לנסות להגיע אל כולם.

אז קודם כול, כל הכבוד, ובאמת תודה רבה שהגעתם, וגם הבאתם מהכרזות כדי שאנשי הכנסת יוכלו לראות ולהתרשם. מאוד מרשים שזה באמת מיזם יישובי, ואני חושבת שכשראש העיר מעורב אז זה גם נותן לזה - -

אמירה מאוד ברורה.

- - boost מאוד משמעותי. עכשיו התפקיד שלכם, כמו שאמרתי, שזה לא יהיה מופע חד-פעמי, אלא שזה יהיה תהליך, ואז זה גם יושרש בתפיסה היישובית בקרב כל הבאים. ואז יוצא שגם כל תלמיד חווה את זה לא פעם אחת, אלא יותר מפעם אחת, וזה יפה.

כן, כך יהיה.

בהצלחה ותודה רבה, ויישר כוח, למסור בשמי לתלמידים ולמורות. עורך-דין אבי עומר, הפורום למצוינות, בבקשה. אבי, רק נצטרך להתכנס לחמש דקות, בסדר?

כן. במקצועי אני עורך-דין, בעברי הפלילי ניהלתי אגף נוער באחת הרשויות, וכנראה שזה משהו שמוטבע ב-DNA, אז גם כשאתה עוסק בנושאים אחרים אתה עדיין בתחום. הפורום למצוינות חברתית זו חברה לתועלת הציבור על שם ד"ר אלן אליס ובעלה דוד ז"ל, והפורום הזה לקח לעצמו, ניכס לעצמו את הזכות לנסות ליזום תהליכים בתחומים שהוא חושב שיש לו מה לומר, ושהוא מסוגל להוביל אתם תהליך.

התמקדנו בכוח העצום והלא מנוצל שטמון בבני-הנוער בישראל. בני-הנוער הם סוכני שינוי מדהימים, יש להם יכולות עצומות שלא באות לידי ביטוי, לא מנוצלות אפילו לא באחוז זעום לעומת מה שהם מסוגלים לעשות. על-פי המודל שבנינו, והוא עובד מזה ארבע שנים, אנחנו בוחרים את בני-הנוער לפי פרופיל מסוים. את המבדקים המתאימים בנינו יחד עם מכון "פילת" בתחום האינטליגנציה הרגשית, ותהליך המיון כולל את שני המבדקים האלה פלוס ראיון אישי פלוס המלצות בית-ספר.

הרעיון הוא להגיע לבני-הנוער הבולטים ביותר, בעלי DNA חברתי, בעלי יכולת הנהגה והובלה, וכמובן כאלה שיש להם יכולת התמדה. לקחת את בני-הנוער האלה ולהוביל אותם במסלול הכשרה של שלוש שנים מחוץ לכותלי בית-ספר על מנת לייצר את דור המנהיגים החברתיים הבא של המדינה, על מנת לייצר את היזמים החברתיים שאנחנו זקוקים להם, ועל מנת שהם עצמם יהיו סוכני השינוי. אז אם נעבור מן האמירה וההגדרה אל המעשה, בפיילוט שביצענו במשך ארבע השנים האחרונות הכשרנו 1,000 בני-נוער לתפקידי מנהיגות כאלה.

מכל האזורים בארץ?

מ-20 יישובים בישראל, מארבע דתות, וממגזרים שונים, אפילו מאולפנות של בנות.

והתפקיד שלהם בכוח?

התפקיד של הילדים האלה הוא – אולי לפני התפקיד אני אומר לך מה התהליך כדי שתביני ממנו מה התפקיד. הילדים שנבחרו נכנסו למסלול שלמעשה מתבצע בקמפוסים האוניברסיטאיים. לתוכנית הזו הצטרפו האוניברסיטה העברית, אוניברסיטת תל-אביב, ואוניברסיטת חיפה, ומכללות רבות בארץ, הצטרף בית-המשפט העליון, המשרד לביטחון פנים, בית התפוצות, אפילו בית-הדין לזכויות האדם בשטרסבורג, ועוד רשימה ארוכה מאוד של מוסדות וגופים, אני לא אזכיר כאן את כולם.

למעשה, מה שעשינו, לקחנו את טובי המנטורים האפשריים בארץ בכל תחום, את טובי בני-הנוער, ויצרנו את החיבור ביניהם. לפי התוכנית הזו, נפגשים אחת לשבוע בני-הנוער בקמפוס הקרוב לביתם, והם עוברים תהליך שמורכב רובו ככולו ממפגש עם הטופ של הטופ של האנשים שמותאמים לתפקיד שהועדנו להם, ובנוסף לזה מפגשים ארציים. בתוכנית הזו נערכו 12 מפגשים ארציים שתכף נתייחס אליהם.

המטרה היא להכשיר את בני-הנוער האלה, א', להטמיע בהם את הערכים הרלוונטיים; ב', לנטוע בהם את תחושת האחריות החברתית ואת הצורך והחובה שלהם להיות אחראים על סביבתם ועל המעגלים הטבעיים שלהם. והרעיון הוא שברגע שהם מסיימים תהליך הכשרה, וזה הדרגתי, כשהם מסיימים שנה ראשונה, בשנה השנייה הם מתחילים לבצע פרויקטים ברמה מקומית, ובשלישית ברמה לאומית.

גם צריך לסכם, איך זה בא לידי ביטוי בתוך בית-ספר? מה התרומה שלהם בעצם לאקלים חברתי אחר לטיפול בחרמות?

בואו ניקח דוגמה של מפגש של נושא אחד מתוך 12 הנושאים הארציים שבהם טיפלנו, נושא השיימינג. בנושא השיימינג החניכים בתוכנית סיימו משפט מבוים בין-לאומי שהנושא שלו היה הזכות לחיים, גזענות, והזכות לפרטיות. במשפט הזה, אגב, ישבו שני שופטים של בית-הדין הבין-לאומי לזכויות האדם בשטרסבורג, שופטים של בית-המשפט העליון, הילדים עברו תהליך הכשרה של שלושה חודשים.

עורך-דין עומר, ברשותך, התוכנית מקסימה, היא מקסימה בלי קשר. איפה אני פוגשת את זה בבית-ספר בטיפול בחרמות? המשפט הבין-לאומי חשוב, הוא מעצים. איפה אני פוגשת את זה בבית-ספר?

בעקבות המשפט הזה ובגלל מקרה ספציפי של נערה שחוותה שיימינג והיא נמצאת כאן, והיא תחליט אם היא רוצה לדבר, לקחנו את הנושא כפרויקט. הקבוצה שעסקה בפיתוח פרויקט לאומי עשתה תחקיר של חצי שנה בסיוע של כל מיני מומחים, היא בנתה תוכנית לטיפול בנושא שיימינג באותם בתי-ספר תיכון שמהם באים הנציגים שלנו. התוכנית החלה במפגש גדול במוזיאון תל-אביב בנוכחות שרת המשפטים, ופרופסורים, וגורמים ופאנל גדול. את כל התוכנית מ-א' עד ת' תכננו, ביצעו, ראיינו, ושמשו כעיתונאים, הנבחרים עצמם.

ובעקבות התוכנית הזאת יצאנו אל בתי-הספר. הנבחרים בנו תוכנית שבמסגרתה הם ועוד צוות נוסף מגיעים אל חטיבת ביניים בבתי-ספר ונותנים להם חשיפה לנושא הזה במשך כחמש שעות, אני לא אפרט את התוכנית כרגע, הרוב מורכב מסדנאות אינטראקטיביות, חוץ מאשר הרצאות, וחוץ מאשר המחשות ומשפט מבוים וכו' וכו'. הרעיון הוא שהנגיעה הראשונה תהיה חשיפה באמצעות יום מרוכז כזה.

מכאן עוברים לתוכנית הדרכה. הנבחרים מודרכים להיות כאלה שמגיעים לכיתות, הם מגיעים מצוידים באמצעי המחשה שונים, כולל סרטונים ויראליים שהם ייצרו, כולל משפטים מבוימים שהם עורכים במקום. למעשה, הנבחרים האלה, חוץ מאשר הטקסים ומבצעי הפתיחה, עושים את עבודת השדה יום יום בבתי-הספר שלהם מול הכיתות.

בסדר, מול הכיתות. משפט סיכום, ואני אתייחס.

משפט הסיכום הוא שבני-הנוער הם סוכני שינוי מדהימים, אם מכשירים אותם לתפקיד ואם מייעדים להם את הדברים בצורה מדויקת יש להם מוטיבציה, רצון, יכולות, ועם המנטורים המתאימים, כמו אלה שקיבלנו, התוצאות מעולות.

תודה רבה. אתה רואה, היינו צריכים להתחיל עם משפט הסיכום. ראשית, אני מוכרחה לומר – למרות שאין לזה קשר ישיר לדיון כמערכת חינוך שמתמודדת, כי אני כן רוצה לגעת באתגרים שלנו – התוכנית נשמעת מקסימה ומרתקת, אין ספק שיש פה מאות ילדים, אמרת שיש אלף וכמה, נכון? ילדים שמועצמים ובאמת יכולים להיות שגרירים טובים בחברה.

אבל אם אני רגע לוקחת רק את הסיפה של הדברים ואותם לוקחת לבתי-הספר, אז אין ספק שתלמידים יכולים להיות סוכני שינוי מצוינים, הרבה פעמים אפילו להיות הכוח המשמעותי אפילו יותר מאתנו בתוך קבוצת השווים שלהם, ואם נדע להכשיר אותם נכון, דוגמת תוכניות שהיו כאן, אז נוכל להיעזר בהם גם כמשאב וגם כילדים שבעצמם עוברים את התהליכים.

הייתי מבקש שתיתני משפט סיום לחיילת שיושבת כאן שהיא בוגרת התוכנית, עיינה, שהיא תגיד ממש שני משפטים.

עיינה, בשני משפטים.

קודם כול שלום לכולם, אני במסלול ייעודי לקצונה בחטיבת הצנחנים.

צה"ל שחרר אותך בשבילנו?

כן. אני בוגרת של תוכנית הנבחרים, ואני חושבת שאולי הדבר שהכי חשוב לי להגיד ובאמת לסכם את הדברים שאבי אמר זה שבעיני, ולדעתי זה גם מה שהתוכנית באה בעצם ללמד אתנו בתור בני-נוער שרוצים ושחשוב להם להשפיע, זה שכאנשי חינוך, כאנשים שרוצים ללמד ילדים להיות אנשים עצמאיים, אנשים שבעתיד יוכלו לשנות דברים שיוכלו להשפיע על אנשים אחרים, הכי חשוב זה ללמד אותם בעצם לבחור לעצמם סט של ערכים או לחנך אותם לערכים מאוד ספציפיים שאתם הם ירצו להמשיך הלאה.

התוכניות הן מקסימות ומדהימות, ואני באמת יושבת פה מהצד ונפעמת לראות את ההשפעות שלהן, ובאמת לשמוע סיפורים כמו שהתלמיד החמוד פה סיפר, שהם באמת דברים שמשנים עולמות. אני חושבת שקודם כול הבסיס זה ללמד את הילדים להבין מה הדבר הנכון בשבילם, באיזה ערכים הם צריכים להאמין.

באופן אישי אני יכולה לספר שמהתוכנית לקחתי כמה ערכים שבאמת הם היום בשירות הצבאי שלי, וכל פעם ששואלים אותי איזה ערכים מובילים אותי בחיים אני ישר זורקת מהפה: אחריות, כנות ויוזמה. אני חושבת שאלו שלושה ערכים שצריכים להוביל כל בן-אדם, כל פרויקט, ואני גם רואה את זה משתקף מאוד יפה פה בכל מה שהצגתם, ובעיני זה הבסיס וזה הכי חשוב.

כל הכבוד.

תודה רבה, עיינה, ובהצלחה רבה. אין ספק שצפוי לך עתיד. אני מניחה שישחררו חיילים בשבילך בעתיד כשאת תהיי כאן. תודה רבה, עיינה, ותודה רבה, עורך-דין אבי עומר. גיל, המשרד לביטחון פנים.

שלום, אני הדובר של תוכנית "עיר ללא אלימות", התוכנית הלאומית למאבק בתופעת האלימות בהובלת המשרד לביטחון הפנים. אני אנסה לעשות את זה כמה שיותר קצר.

חייב.

הבריונות, אנחנו נתקלים בה בעצם בכל אחד מהתחומים ש"עיר ללא אלימות" פועלת בהם ברשויות המקומיות, בין אם זה בתחום החינוך, כמו שהזכרתם כאן הרבה, גם בתחום הפנאי, שזה מחוץ לשעות בית-הספר, גם בתחום הרווחה, וגם בתוכניות בקהילה. אנחנו פונים בכל התוכניות שלנו לילדים ולבני-נוער נפגעי בריונות ועדים לבריונות, וגם להורים כדי שידעו כיצד להתמודד עם זה כשהם נתקלים בתופעה, אם מדובר בילד שלהם כפוגע או כנפגע.

אנחנו עושים הרבה מאוד פעולות כמו השילוט שראיתם כאן מסביב, ופעולות בתחום המדיה והפרסום. חלק מהפעולות נעשות אצלנו בתוכנית וחלק אנחנו עושים בשיתוף פעולה עם השטח, עם בני-נוער, וגם עם גורמים נוספים. אנחנו מכינים חומרי הסברה בתחום הזה, מפיצים אותם לכל 151 הרשויות המקומיות שמשתתפות בתוכנית, יש לנו אתר מיוחד בתוך אתר האינטרנט של התוכנית ששם יש את כל החומרים שעולים מהרשויות המקומיות והן מאמצות אחת מהשנייה ומקבלות רעיונות, שזה דבר מאוד יעיל.

הנה כמה דוגמאות כאן. זה קטן, קשה לקרוא, אבל יש פה גם גורמים שאפשר לפנות אליהם בעת צרה, וגם כל מיני מסרים. אנחנו משתדלים גם לייצר תוכן ייחודי, את זה עשינו לרגל שבוע המאבק באלימות ברשת של השנה האחרונה, הפצנו את זה דרך הרשתות החברתיות, הגענו בערך ל-1.5 מיליון גולשים. מה שאתם רואים כאן זו כל מודעה כזאת ואת ה- Reachשלה בפייסבוק. אנחנו גם עושים תוכן ייעודי, זה למשל משהו שלקחתי מהמרכז הפדרלי האמריקני למאבק בבריונות. ב-2011 הוקם שם מרכז כזה, הם החילו חומרי הסברה שמצאתי אותם מאוד מאוד רלוונטיים גם לנו, תרגמתי אותם לעברית, העברתי אותם למנהלת המקצועית שלנו ד"ר ימית אלפסי, ואחרי קצת התאמות לישראל החלנו את זה גם כחומרי הסברה שמחולקים ברשויות המקומיות להורים ולאנשי מקצוע, וגם דרך הרשתות החברתיות כפוסט שהגענו אתו למקומות חדשים.

גיל, אני מכירה את כל התוכנית הזאת, גם הצגנו אותה כאן בוועדה כמה פעמים. ואני מוכרחה לומר במאמר מוסגר כדי להיות הוגנת עם הרבה הרבה הרבה מאוד פניות שהגיעו אלינו בנושא השיימינג וההתמודדות עם בריונות ברשת כבריונות וכתופעה, ואמרנו: חברים, אנחנו רוצים ממש לקחת ולגעת עם הציפורן של האצבע בהתמודדות של מערכת החינוך, של צוותי החינוך במקרים היומיומיים. כל זה קמפיין הסברה שהוא חשוב מאוד ונגענו בו והקדשנו לו גם אפילו כמה דיונים, אבל איפה זה פוגש את הילד המוחרם בשטח?

בבתי-הספר יש לנו מה שנקרא מדריך מוגנות של "עיר ללא אלימות". אנחנו נמצאים בכ-400 בתי-ספר של חטיבות ותיכונים. בין שאר התפקידים של המדריך זה גם לנטר מקרים כאלה של בריונות רשת או בריונות באמצעות אפליקציות סלולריות. המדריכים עצמם מדווחים לנו מהשטח שאם פעם הם עסקו בעיקר בקטטות ודברים מהסוג הזה, היום הם מתעסקים בעיקר במאבק בבריונות דרך האפליקציות הסלולריות. תכף אושרית מדימונה תרחיב בנושא הזה יותר.

אז נעשה את החיבור פה, מצוין.

כן. ודבר אחרון שאנחנו עושים זה גם יצירת תוכן ייעודי בנושא שיתופי פעולה. יש לנו שיתוף פעולה מצוין עם הטלוויזיה החינוכית בסדרת נוער שכבר עונה שנייה שתשודר ברצועה של החינוכית בערוץ 2 וגם בערוץ 23 וביוטיוב. ואיך שזה נוגע לבתי-הספר? אני חושב שמכל התגובות שקיבלנו גם דרך היוטיוב, יש לזה מאות אלפי צפיות, אבל התגובה שאותנו באמת הכי ריגשה ועניינה היא של מורים שאומרים שהם משתמשים בפרקים האלה כסטרטר לדיון בשיעורי חברה.

מצוין.

ביקשו ממני להביא קטע קצר אז חתכתי פה דקה, ממש דקה מתוך העונה החדשה שתעלה בסוף החודש הקרוב בערוץ 2 ובחינוכית.

ואחר כך, אושרית, את תחברי את זה לשטח?

כן.

רק, חברים, אנחנו הרבה אחרי זמן הדיון, ואני רוצה להודות לכל מי שנשאר כאן בסבלנות, אבל אנחנו צריכים להתכנס בזמן.

(הקרנת סרטון)

תודה רבה, גיל. ובאמת זו הזדמנות לומר יישר כוח מאוד מאוד גדול למשרד לביטחון פנים, גם על מערך מאו"ר שניתן לו את המקום והבמה כאן, אבל באמת בהקשר של הבריונות ברשת. אושרית, אבל ממש ככה תנסי להיות מדויקת כי אנחנו כבר הרבה אחרי הזמן. אושרית, בבקשה. אם את יכולה גם בלי המצגת, לא נקרא את הכול, ממש תדייקי את הדברים, איך אתם בעצם מנהלים את זה בתוך בתי-הספר.

רק הכותרות, שייתנו לי את המסגרת. למעשה, המודל שאני מציגה הוא מודל של איך אני מחברת בין כל המערכות השונות שקיימות בעיר. אני יושבת באגף החינוך בכוונה תחילה כדי ליצור את השותפויות שיובילו לנגיעה בכל התלמידים ברמה הפורמלית, שזה בבתי-הספר, ואחר הצוהריים ברמה הבלתי פורמלית. היופי ב"עיר ללא אלימות" זו היכולת לרשת את הכול ולהושיב את כולם סביב שולחן עגול ולדבר על הדברים.

למעשה, מה שחשוב בעיני זה לגעת בילד בכל הזירות שהוא נמצא בהן במהלך היום. לגעת בו גם כשהוא במערכת החינוך הפורמלית בבתי-הספר, וגם אחר הצוהריים, ולדעת לעשות את החיבור, וגם כמובן להורים. אז פה אנחנו רואים איך אנחנו למעשה משתפים את ההורים בכל השיח שקשור לבריונות, אנחנו עושים סדנאות מתמשכות, סדנאות חד-פעמיות שההורים למעשה מבינים שהם צריכים לתקשר עם הילדים שלהם. אולי הרבה פעמים הם מעבירים את האחריות לבתי-הספר, אבל אם לא תהיה תקשורת נכונה בבית, אם לא ישבו סביב שולחן האוכל בארוחת ערב ויצרו שיח הם לא יראו את זה קורה, ואז למעשה לא יהיה טיפול ולא יציפו את זה בפני בית-הספר. אז זו הנגיעה בהורים.

בחינוך הבלתי פורמלי והפורמלי, גיל התחיל לדבר על מדריכי המוגנות, למעשה עשיתי קמפיין בשנה שעברה, רואים אותו פה על אוטובוסים ועל שלטי החוצות על מדריכי המוגנות, וזה יצר את החיבור. מדריך המוגנות נמצא בבית-הספר בכל שעות הלימודים, הוא הגורם הבלתי פורמלי שמסתכל לילד בעיניים. וכשאנחנו מזמינים את אימא של דוד-אל מזרחי להרצאה בתוך בית-הספר והיא מספרת איך הבן שלה התאבד בעקבות שיימינג ברשת, ותלמיד אחר כך פונה למדריך למוגנות ואומר: וואי, קורה לי בדיוק אותו דבר באלה הרגעים, והוא מוצא בו את הכתובת ואת האוזן הקשבת, אז זו למעשה ההצלחה שלנו, שמדריך המוגנות מצליח בצורה לא פורמלית לגעת בילדים האלה, ובדיוק בזמן הנכון.

להפוך להיות כתובת עבורם.

הוא למעשה גם החוט המקשר לפעילות אחר הצוהריים, ושבאמת אותו ילד אומר: נפגעתי, עדיין פוגעים בי, הוא יוצר עבורו תוכנית גם לאחר הצוהריים וגם לזמן בית-הספר. יש לנו תוכניות של ספורט, של תוכניות עוצמה שמפעילים, שתלמיד למעשה הופך להיות נראה בכל הזירות, וגם במרחב הציבורי. כלומר, במרחב הציבורי חשוב לנו מאוד שגם שם נראה את אותם ילדים. אז יש לנו סיירות לילה ב"עיר ללא אלימות", יש לנו עוד ועדי שכונות שאנחנו מקימים כדי לראות את אותם ילדים גם אחר הצוהריים, גם במקומות, בפארקים. ומעבר לשפוך להם את האלכוהול גם יוצרים אתם שיח, מדברים אתם, שומעים מה קורה.

ואלי מגיעות הפניות שראינו ילד ברחוב שהוא לא הולך לבית-הספר, שקשה לו, שמחרימים אותו, ואני יודעת ליצור את החיבור הזה עם בית-הספר, ובכלל עם גורמים נוספים בעיר ולראות את אותם ילדים.

תודה רבה. אז את בעצם מדברת מתוך המקום של הפעילות שנעשית במשותף עם "עיר ללא אלימות" ועושה את החיבורים בין כל המרחבים, כשמדריך המוגנות הוא החוט המקשר. הוא עובד גם בשיתוף עם הצוות הפורמלי בתוך בית-ספר?

בוודאי, הוא חלק בלתי נפרד.

יפה מאוד. תודה רבה, אושרית. ח. נמצאת פה? את רוצה לדבר? אבל קצר, ובלי שמות.

בלי שמות.

יש לנו עדות של אימא לילדה, לא נציין את כל הפרטים, אבל חשוב שנשמע אותה. ואחר כך יש לנו עוד שני דוברים ואנחנו סוגרים, כי כבר גלשנו שעה אחרי הדיון, אבל זה מרתק וחשוב, אז אני מרשה לעצמי. בבקשה.

שלום לכולם, אני פשוט קיבלתי מהילדה, היא ביקשה בלי תקשורת, אז אני מכבדת את הילדה. אבל פה בקצרה אני אגיד לכם כמה דברים. אני פעילה בקהילה וחברת ועד הורים בבתי-הספר זה המון שנים. ולצערי, אני חשופה לא מעט להתנהגויות קשות בין התלמידים, ולא מעט הורים מתלוננים על חוסר השגחה של מבוגר בהפסקות. וגם אלי הגיעה הבעיה.

בתחילת השנה קבוצה של בנות ובנים, שאחד הילדים מנהיג אותם, דואגת למרר כל פעם לילדה אחרת את החיים. עוד בתחילת השנה התנכלויות והחרמות על בתי התחילו עם קבוצה של בנות שבראשה עומדת ילדה מאוד בעייתית. במשך תקופה ארוכה שולחת לבתי לנייד שלה מילים מעליבות ומשפילות ואיומים. כל פעם הן דואגות למרר את חייה של ילדה אחרת באיומים רבים. גם במשך התקופה האחרונה שבתי מושבתת מבית-הספר בגלל שבר מאוד קשה ברגל, בתי ומשפחתי עוברים תקופה קשה עם הילדה, ובנוסף ההטרדות בנייד של הילדה לא מפסיקות. יש חומר מוקלט.

פניתי למנהלת בית-הספר, כששוחחתי אתה על הבעיה התשובה שלה לא הייתה מספקת. היא אמרה: אין באפשרותי לעשות דבר, ואני מתנגד לשם "חרמות" כי אין דבר כזה. אני מבינה שהיא רוצה לשמור על שם בית-ספר. פניתי למורה ולא הייתה התייחסות מצדה. פניתי ליועצת בית-ספר והיא ענתה: אין לי כלים להתמודד עם הבעיה. פניתי גם להורים, היו הורים, לצערי, שלא שתפו פעולה ובחרו להרים ידיים ולא לטפל בבעיה.

אימא, זה כמו צלקת בלב ולא טוב לי עם זה. אז מה הורה כמוני אמור לעשות? בתי סובלת ואני חסרת אונים. אולי צריך להתחיל את יום הלימודים בשיעורי חברה ולהחדיר לילדים קודים ברורים וחד-משמעיים על התנהגות מול מורים, הורים, וכן בין תלמידים, אולי תגיע הישועה. בברכה, ח.ח.

קודם כול, תודה רבה על השיתוף. אני חושבת שהתיאור של הילדה קשה וכואב, והוא משקף תחושה של הרבה מאוד ילדים שנמצאים במציאות הזו. אני חושבת שהתחושה העוד יותר קשה היא שכבר יש פנייה למערכת, ויש תחושה של חוסר אונים וחוסר מענה.

הילה, אני חושבת שזאת ההזדמנות להקדים ולומר ששווה שיצא אפילו מזכר של משרד החינוך שכל בתי-הספר ישימו דגש על הנושא הזה, להיות יותר ערניים ויותר מודעים. צריך לעשות איזושהי פעילות. אני חושבת שכשמנהל אומר: אין מה לעשות עם זה או אין דבר כזה חרם, אז אנחנו נמצאים באיזושהי בעיה תפיסתית. ברור לי שאלו מקרים נקודתיים, אבל חשוב שנהיה שם בשביל המקרים האלה, כי בסוף לא מדובר בילדה אחת, יש שם קבוצה של תלמידים שלומדים בבית-הספר ואנחנו צריכים להיות שם גם בשבילם.

יש לי רק עוד שתי מילים. אני אימא מאוד פעילה, אני אימא שמאוד מחוברת, אני אימא שגם בבית-ספר מחוברת בין המורים לתלמידים ואני עושה רק טוב, קוראים לי כבר אימא הגנרלית. אני כבר 20 שנה בוותק, ואני אימא שמביאה ילדים ולא החרמות, ומשוחחת עם ילדים, הכול, אבל כשאני רואה שזה מגיע לרמה ושאין מההורים, שההורים באים בהתנגדות, אני פשוט תופסת צעד אחורה. כי אני עושה רק טוב, אבל כשזה מגיע ואין לה כלים – אני בתור אימא הצלחתי לסדר המון, ואני יכולה גם להראות לך הודעות של המורות: כל הכבוד, תודה רבה שהצלחת ככה וככה.

והתחושה היא של חוסר אונים מצד המערכת.

אבל כשזה מגיע לשלך וכשאין, אז אתה פורח הרבה יותר.

אני ממש מבקשת שאם מגיעים מקרים, כאן דיברנו הרבה על מניעה, אבל יש חשיבות גדולה שככל שניתן נדע עליהם ונעזור. יש פיקוח ויש פניות הציבור.

נעביר את הפרטים.

ויש כמובן גם אותנו. אז במידה ואת בוחרת או רוצה אני אשמח לעזור.

נעביר את המקרה, כי אני חושבת ששווה להיכנס פנימה ולחזק. יכול להיות שהצוות באמת חסר אונים, צריך שיחזקו אותו וצריך את הכלים.

בסדר גמור. צריך לעזור.

אני אשמח, אין לי בעיה להיחשף, אבל הילדה ביקשה שלא, אז כיבדתי את הילדה.

זו לא הילדה, זה מול משרד החינוך, והרעיון הוא באמת לטפל.

בשמחה. בשמחה, אני רוצה את זה.

תודה רבה. יש לנו את אופיר. אופיר, בקצרה.

ירדן יתחיל.

אין יתחיל. מישהו אחד מדבר, בסדר? אני מתנצלת. בבקשה.

אני סטודנט שנה שלישית למשפטים ומימשל במרכז הבין-תחומי, הרצלייה. לקחתי חלק בתוכנית שנקראת "ממשלת הצללים", שבמסגרתה הוקמו בקמפוס מעין משרדי ממשלה מקבילים בעצם למשרדים האמיתיים, ועקבנו אחרי המשרדים האלה וחשבנו גם איך לעשות איזשהן רפורמות. מהמקום הזה הגענו לנושא של שיימינג ובריונות רשת. לצדי גם נמצא עורך-דין אופיר בן גור שהיה אחד מהמנחים של התוכנית, וגם ד"ר יובל קרניאל, וחבר הכנסת לשעבר ניצן הורוביץ.

כשבאנו לנושא של השיימינג ובריונות רשת אז באמת בחרנו להתמקד באוכלוסיות של ילדים ונוער, כי ראינו את הרגישות המאוד גדולה שיש לאוכלוסייה הזאת, בעצם בגלל שהרשת החברתית משמשת כלי מרכזי שלהם ליצירת ולטיפוח שלו. גם ראינו שיש לזה המון השלכות מאוד חמורות, החל מנתונים שאפילו פורסמו על-ידי משרד הבריאות של מס' שיא של מתאשפזים בבתי-חולים פסיכיאטריים. וממחקר שעשו גילו שזה בגלל שיימינג, נתונים באמת מזעזעים, לא נעלה פה את המחקרים, כבר ציינו את זה.

לאחר ששמעתי את כל הדיון, לי חשוב להזיז קצת את הפוקוס ולציין שאנחנו מדברים פה על מרחב שהוא שונה, זאת אומרת, אנחנו מדברים על המרחב הווירטואלי.

אני לא רוצה להזיז את הפוקוס, בכוונה שמתי את הפוקוס על מערכת החינוך, אני אומר לך למה. אז אל תזיז לי את הפוקוס, הוא גם ככה זז לי קצת הצדה בחצי שעה האחרונה.

זה מתחבר כמובן למערכת החינוך.

אנחנו מדברים עדיין על מערכת החינוך. אנחנו פשוט טוענים שיש פער בשפה בין המורה לבין התלמיד בכל מה שקשור לרשת החברתית ולעולם התוכן העכשווי של הילדים. דיברו כאן הרבה על הכלים החינוכיים שהם – אני אקרא להם אזור הנוחות של מערכת החינוך, לא כמילה גסה, אלא כי באמת ככה מערכת החינוך הורגלה לפעול במשך שנים. כשאנחנו מדברים על דחייה חברתית ועל נידוי ועל חרם, התפיסה היא עדיין תפיסה של המרחב הפיזי. זו עדיין תפיסה שאומרת שיש אירוע נקודתי.

זה שם. גם כשזה מתחיל בווטסאפ, בפייסבוק, ברשת הווירטואלית, אנחנו בסופו של דבר מגיעים עם זה למרחב הפיזי, כי הילד נכנס לכיתה ומוחרם.

נכון.

יושב פה י' ומספר לך.

יש את השיח פנים אל פנים.

אני כבר לא במצב שמתעללים בי, אני שקוף. זאת אומרת, זו כבר דרגה הרבה יותר חמורה מזה.

אולי זה נגיד למשל, הקצה של האירוע, למעשה, כי אם האירוע מתחיל ונמשך ברשת החברתי, והוא יכול להימשך תקופה ארוכה, אז רק בקצה שלו הוא יגיע לחרם בכיתה.

זו הדינמיקה בבית-הספר, צר לי.

אז אחרי שעשינו איזשהו מחקר השוואתי וראינו מה קורה במדינות מערביות, בארצות-הברית, באוסטרליה, בהולנד, וכו', שבעצם מעניקים סמכויות למנהל בית-הספר בכל מה שמתרחש במרחב הווירטואלי, ממש גם סמכויות ענישה.

יש סמכויות כאלה גם היום בארץ שלנו.

נכון, יש גם אצלנו בחוזר מנכ"ל במשרד החינוך.

אתה מוזמן לקרוא את חוזר המנכ"ל.

ראינו את חוזר מנכ"ל, ובסקר שביצענו בקרב לא מעט מנהלי בתי-ספר נודע לנו שהוא לא מיושם בפועל. נשמח אחרי זה - - -

שזה מחדל של מנהלי בתי-ספר, לא של משרד החינוך. אם מנהל בית-ספר רואה בחוזר מנכ"ל המלצה אז יש שם באג אצל מנהל בית-הספר. זה לא כי זה במערכת אצלנו לא - - -

נכון.

זה שיקולי דעת, כי המקרים הם מאוד שונים אחד מהשני.

בואו נתקדם, כי חשוב לי לדעת מה ברמת הפרקטיקה.

אנחנו חושבים שצריך לערוך סדרה של מפגשים בין אנשי ההוראה לבין מומחים בתחום האינטרנט. מפגשים כאלה גם יעזרו למורים לרכוש את השפה, ואנחנו גם יודעים שהם יכולים להצמיח איזשהם רעיונות חדשניים, כלים חדשים למערכת החינוך, ולא רק הכלים שגלויים להם במרחב הפיזי. זאת בגדול השורה התחתונה שלנו, ואנחנו יודעים שהתשובה היא בחינוך, אבל השאלה מאיזו זווית אנחנו תוקפים את הבעיה הזאת.

אתה מתכוון להיכנס למערכת החינוך מתישהו או שאלו רק המלצות מבחוץ?

אולי בעתיד כן, יכול להיות.

קודם כול תודה רבה. תודה רבה בכלל שאתם יושבים באקדמיה וחושבים על מערכת החינוך ומנסים לייצר פתרונות. אני חושבת שהיכרות עם השטח תמיד עוזרת גם למקד את הפתרונות ולהפוך אותם ליותר ישימים. אין ספק שמפגש של אנשי מקצוע, עם אנשי מערכת החינוך הוא חשוב, וזה חלק מהתהליכים שקורים שם.

הרעיון הוא – ואמרתי את זה לאורך כל הדרך, ולא בשביל להתריס, אלא בשביל שנהיה באמת מגויסים – זה איך אנחנו מתרגמים את המפגשים האלה, את כל מה שאנחנו שומעים, את הרצון הטוב שלנו, את כל מה שאנחנו יודעים והמערכת יודעת, זאת אומרת, אם תרד לשטח, אמרת שעשית מחקר, תרד לשטח ותשאל את מנהלים ואת המורים אם הם מכירים את התופעה ומה הם יודעים על התופעה, הם יודעים הרבה, השאלה איך הם מתרגמים את זה לפרקטיקה שבהתמודדות עם אותו ילד שמוחרם, עם אותו ילד שמנודה, עם אותו ילד שהעיניים שלו עצובות. הוא אומר: היא רואה שיש ילד עם עיניים עצובות בכיתה, שזאת אמירה קשה. זאת אמירה קשה, לדעת שהילד יודע שהוא יושב ורואים אותו ובכל זאת הוא חסר אונים ואף אחד לא מתמודד עם זה.

וכמובן, גם עם אותם ילדים שפוגעים, כי בסופו של דבר הם חושבים שהם נמצאים במקום הנכון, והם לא. הם פשוט לא. ושם רציתי לגעת. רציתי לגעת במורה שנמצא בכיתה ביום יום ומתמודד עם זה, עם היועצת החינוכית שנמצאת שם במרחב ורוצה להתמודד עם זה, וזה בהחלט יכול להיות חלק מתהליך, חלק מכלים שניתנים בתוך תהליך, אבל צריך לתרגם אותם.

אני רוצה להוסיף. המורים לא נמצאים ברשת. יש אפילו בזמנו - - -

הם נמצאים. עזבו, נשארתם אחורה, הם נמצאים. מה זה נמצאים? היום כבר הצלחנו לשכנע אותם – אנחנו גם אחרי תהליך – שהם גם יהיו בתוך קבוצות בווטסאפ, שפעם היו חילוקי דעות לגבי הסיפור הזה. המורים ברשת, המורים בפייסבוק. אגב, היה שיח בכלל אם הם יכולים להיות חברים או לא של הילדים, ויכולות להיות דעות לכאן או לכאן.

נכון, נכון.

אבל המורים שם, חבר'ה. המורים שם, המורים רואים, המורים יודעים. ואתה יודע מה, גם מי שלא שם, מגיע לכיתה בשמונה בבוקר ושומע מה קרה ברשת. עכשיו, יש לו שתי אפשרויות, להתעלם ולהגיד: הם יסתדרו, זה ילדים, אני גם ככה לא מבין בעולם הזה. אני רגע אלך אתך לשם, למרות שזה לא, אבל נניח. מי שרוצה ממש יגיד: ואללה, אני מתייחס ואני עושה עם זה משהו, כמו שהייתה לנו כאן דוגמה מבית-ספר וילקומיץ. וזאת הבחירה שהוא צריך לעשות באותו בוקר.

לצערי הרב, לא מעט מורים בוחרים להמשיך הלאה את היום כדי לא להעצים את זה, כדי לא להציף את זה, ואולי זה יעלם. וזה לא יעלם. ובשביל זה אנחנו כאן, כדי להראות דווקא את אותם מקומות שכן בוחרים להתמודד ולא להתעלם מהסיפור הזה. את רוצה משפט ואז "מצמיחים"?

אנקדוטה אחת. רק דבר קטן. למשל, נוכחות של מורה בקבוצת ווטסאפ, חשבנו שזה מאוד חשוב, זה באמת חשוב, אבל אני לא יודעת אם אתם יודעים, בתעבורה של ילדים בכיתה ה' או הודעות בקבוצת ווטסאפ בערב אחד זה בערך 200 הודעות. המורה צריכה לעבור, לעבור, לעבור, לעבור, זה מטורף, אוקיי, תזהה איזו קללה, היא תזהה איזה משהו.

ואני אתן לכם דוגמה מה היא לא תזהה. למשל, כשילדה שולחת הודעה ואף אחד לא עונה. כשילדה שולחת עוד פעם הודעה, אותה ילדה, ואף אחד לא עונה. ובעצם ההתעלמות הזאת זה המצב של השקופה, ואת זה המורה לא תזהה, והיא גם לא מסוגלת. מי שיכול לזהות את זה אלו הילדים, ולכן צריך לתת את הכוח לילדים להיות שם בקבוצה, ולהגיד: סליחה, אנחנו לא משתפים עם זה פעולה.

מצוין. אנחנו ניתן את הכוח. אז משפט, ואחר כך עמותת "מצמיחים".

נסגור.

אתם סוגרים את זה בקצרה, אתה לא הולך להראות את כל המצגת. תקשיבי, קיבלתם פה במה, אני חושבת שאתם אפילו יכולתם ככה לשבת.

אני עוד לא דיברתי מילה.

ישב פה בית-ספר שהבנו את כל התהליך שעובר – בית-ספר, המורים, התלמידים, ייאמר לזכותכם.

אני אקצר, אבל רק תהיו סבלניים עוד כמה דקות להקשיב.

את תהיי מאוד מאוד מתומצת, כי אני חושבת שאת הפרקטיקה ואת התכלס קיבלנו כאן, ויש לנו רק דברים טובים לומר. כמה מילים לשגרירים האמיתיים שלנו.

אז אני רק אוסיף מילה בהמשך לדברים. דובר פה מאוד על שגרירים וקולם של בני-הנוער, ואני באמת רוצה לחדד איזושהי נקודה שאומנם לא עלתה פה בדיון, עוד שבועיים נצא לחופשת קיץ, חופשה שלצערי או לצערי המורים לא יהיו בתוכה, לא בחלק של התנהלות הקבוצה, לא יהיו בהתנהלות חיי הקבוצה של התלמידים. וזה באמת המקום שבו הרשתות החברתיות אולי נכנסות קצת יותר לפוקוס, כי זה המקום להיפגע דווקא בקיץ.

ובאמת, עם כל התוכניות שהוצגו, לטעמי, התוכניות שבני-הנוער מעורבים בתוך העשייה, בתוך ההובלה, בתוך ההשתתפות שלהם, מעבר לצד שמקבל את התוכן ועובר את השיעור, באמת אולי מעביר את השיעור ומכתיב את התוכן, כי הם בסופו של דבר אלו שיכתיבו את ההתנהלות ואת השיח בשעות אחר הצוהריים ובעיקר בחופשות. אין לנו מה להוסיף. תודה רבה על קיום הדיון.

אתה צודק. ולכן גם שמנו כאן דגש על העבודה אתכם ושאתם השגרירים ואתם צריכים להיות השותפים שבסופו של דבר גם תיישמו את הדברים, תעזרו לנו ליישם את הדברים בשטח. אני יכולה רק להרגיע אותך שהתיאום עם השר ארדן, כל הנושא של מערך מאו"ר וכל ההתמודדות עם הסכנות ברשת, נעשה אותו דווקא לקראת הקיץ. התלבטנו מאוד אם לעשות את זה עכשיו או לעשות את זה בתוך הקיץ כדי להשאיר את זה בתודעה ובמודעות של בני-הנוער ושל המבוגרים. נעשה את זה סביב תחילת יולי, משהו כזה, אז אתם מוזמנים להיות שותפים גם שם.

אנחנו נשמח.

ועכשיו עמותת "מצמיחים" בסיפה של הדברים בתמצות, בקצרה.

אני מבינה שאני אחרונה חביבה, אז אני אעשה את זה בקצרה. קודם כול זה כבוד וגאווה להציג בפניכם את הדברים. פעם אחרונה עמותת "מצמיחים" הייתה לפני שנתיים כשזכינו בפרס יושב-ראש הכנסת. אני רוצה גם לפרגן ולהודות על עצם קיום הוועדה הזאת, אם אני האחרונה שסוגרת אז מגיעה לכם גם תודה. ואני רוצה לחזק אותך להמשיך לעסוק ולטפל בנושא המאוד חשוב הזה.

למרות המודעות ההולכת וגדלה לנושא הזה של בריונות ואלימות והצקה בין ילדים ולמרות המשאבים שמוקצים לזה, בסופו של דבר בפועל אנחנו לא רואים ירידות דרמטיות בנתונים.

ירידות של 10% בנתונים בשנים האחרונות, צריך להסתכל עליהם.

עמותת "מצמיחים" הוקמה לפני 13 שנים במטרה להפחית אלימות, סבל וכאב בקרב ילדים ובני-נוער.

אנחנו פה כולנו אנשים מבוגרים, נוכל להיכנס וללמוד על זה.

ממש תנו לי שתי דקות ואני מגיעה. הבעיה היא בעיה מורכבת, ואני רוצה להתייחס רק לשני משפטים בהקשר שלה. אחד, הדבר המרכזי בעניין הזה, שתוקפנות אכן משפרת מעמד חברתי. אנחנו רואים את זה גם בעולם המבוגרים, אנחנו רואים את זה גם בקרב הילדים ובקרב צעירים בבתי-הספר.

רואים את זה גם כאן בכנסת, לצערי.

את אמרת. אני רוצה להגיד שזה גם מתקשר למה שאמרת בהתחלה, למה יש אחוז גבוה של ילדים שמחזקים את הפוגע לעומת את הילד הנפגע? זה קשור מאוד לעניין הזה שתוקפנות – גם אסנת דיברה על זה קודם – התוקפנות משתלמת ומשפרת את המעמד החברתי, ולכן הטיפול בעניין הזה הוא רק להציג אלטרנטיבה שמשפרת מעמד חברתי בדרך אחרת. האם זה אפשרי? בהחלט. אבל הילדים לא פונים לזה באופן טבעי, צריך לעבוד על זה ולשפר את זה. אגב, אני ואסנת ממש לא תיאמנו, וזה היה ממש גאווה בשבילי לשבת ולראות איך זה מוטמע בבית-ספר, וכיף היה לשמוע.

הדבר השני זה שבריונות הפכה להיות תופעה כרונית, נורמה חברתית, ממש תת-תרבות בדרכי התקשורת של ילדים בבית-הספר. הראיה לזה זה שלהרבה מהאלימות של הילדים ולבריונות בבית-ספר, שזו אלימות מילולית, למשל, אנחנו כבר סבילים, אנחנו כמעט לא מתייחסים לזה, כמעט לא מטפלים בזה. הסבילות שלנו לאלימות מביאה אותנו לטפל ממש רק במקרי הקיצון. מה שמשותף לחרם, לשיימינג, להוצאה והכנסה מקבוצות ווטסאפ ולהרבה מאוד התנהגויות של ילדים שגורמות סבל וכאב אחד לשני, זה זה שהחרם הוא בסופו של דבר כלי לשיפור המעמד החברתי.

מילה אחת רק על העניין של המרחב הווירטואלי. זה לא יצר את הבעיה. מה שקורה במרחב הווירטואלי - - -

הפך להיות עוד כלי.

בדיוק, זה כלי חזק מאוד שבעצם מבטל את ממד הזמן ואז הילד חשוף לדבר הזה 24 שעות, והוא מחריף מאוד את ההצקה ואת החרם שהיה קיים גם קודם, אבל עכשיו יש לו כבר עוצמות שהן בקנה מידה אחר לגמרי. מה שכתבתי לכם כאן, ואני לא אתייחס לכול, לצערי, מפאת קוצר הזמן.

אבל היא גם העלית את זה, וזה הוצג פה, אז תיתני לנו את הדברים שיכולים להעשיר אותנו ולא נאמרו.

אני רוצה רק להגיד משהו שלא נאמר. מבחינת ההתמודדות שבדרך כלל אנחנו רואים בשטח, לא אתייחס לנושא של הקורבן והפופולריים או התוקפניים. הפופולריים התוקפניים הם בדרך כלל הילדים החזקים בכיתה, אני לא מתייחסת לאלימות או ל-boiling שקורה מהילד שמרביץ בהתפרצויות של זעם, כי בדרך כלל שם גם הילדים לא תמיד מקבלים אותו.

נכון.

אבל את אותם ילדים חזקים, הפופולריים או התוקפניים, באהבה גדולה גם הורים וגם מורים עושים הרבה מאוד טעויות בדרכי ההתמודדות והתגובה גם לקורבן, שהרבה פעמים הוא נשלח כביכול לקבל עזרה וטיפול. וגם הפופולריים או התוקפניים שלא תמיד המענה והטיפול שהם מקבלים מפחית את הבעיה, הוא רק מחמיר את הבעיה או את החרם.

אני רוצה להגיד מילה אחת לגבי ההקשר של הכיתה, כי זה גם ההקשר שבו אנחנו עובדים. הרבה מהתוכניות עובדות על העניין של מודעות. המודעות זאת לא הבעיה. מודעות, אנחנו יודעים היום שהיא מודעות גבוהה מאוד לנושא הזה. חלקם עובדות על ההבנה של הילד או על הניסיון לייצר אמפטיה או הבנה אצל הילד שזה לא בסדר. גם שם אנחנו לא רואים את מוקד הבעיה כיוון שילד יכול להיות בכיתה, לראות סרט או להיות בכיתה ולדבר את הדברים הנכונים, הוא יכול להגיד שזה לא נעים לו, הוא יכול להגיד שההתנהגות הזאת היא לא בסדר, והוא יוצא מהסיטואציה הזאת והוא חוזר לזירה בהפסקה או בטיול - -

והוא עושה את אותו דבר.

- - והוא עושה את אותם הדברים. ולכן, שוב זה לא אפקטיבי. אז גם העניין של מודעות וגם העניין של הבנה, וגם הרבה פעמים תוכניות שבאות לשפר מיומנויות חברתיות, גם הן לא פותרות את העניין. ופה זו נקודה חשובה להבין, שילדים שמחוללים חרם ומארגנים חרם הם ילדים בעלי מיומנויות חברתיות גבוהות, ולכן, אם הפתרון הוא דווקא לשפר מיומנויות חברתיות בסוף התוצאה היא לא בהכרח אפקטיבית.

אז אני רוצה להגיד מה אנחנו עושים. אנחנו עובדים בכל הארץ כבר עם 45,000 תלמידים, עם מורים, עם הורים. עוד דבר אחד שלא אמרתי קודם, אבל זה רק נתון אחד, במחקר של פרופ' רולידר מלפני כמה שנים, 91% מהמורים שעברו את ההכשרה של המורים העידו שההכשרה שהם קיבלו לטפל בנושא הזה של בריונות ואלימות לא הייתה רלוונטית אחר כך כדי לטפל בזה באמת במציאות.

אז מה עושים? תחת הכותרת של הכיתה היא מקום לצמוח בו אנחנו רוצים לייצר אלטרנטיבה לשיפור מעמד חברתי אצל ילדים, ואסנת אמרה את זה קודם בצורה נהדרת ומקסימה, הילדים מתפנים שלושה ימים ומדברים רק על הכיתה, על המצב החברתי ועל האינטראקציות. ואז קורה דבר מעניין, דרך משחקים רפלקטיביים בעצם כל הגלוי וכל הסמוי של האינטראקציות החברתיות בכיתה צף ועולה. ולמה זה חשוב? אין כמעט מורה שאני לא שומעת אותה אומרת, אחרי שהיא נחשפת לשיטה: ראיתי את הכיתה באור אחר, ראיתי את הילדים באור אחר, ראיתי דברים שלא ידעתי בכלל על קיומם. זה קצת מתקשר לנקודה שאמרתם אבל מהיבט אחר.

בסופו של דבר אני מאוד בעד, ואני חושבת שזה נחוץ שהורים ומורים ישפרו את הנוכחות המשמעותית שלהם בהפסקות, בזירות הבית-ספריות, בבית, הכול נכון, אבל יש מקומות שבסוף הם לא רואים, הם לא יודעים, והם לא מגיעים אליהם. ולכן, חשוב שהילדים יהיו רשת של ביטחון אחד כלפי השני, שהילדים יהפכו את הסביבה שבה הם חיים לסביבה מוגנת, לסביבה שהם בעצמם מצמיחים אחד את השני. וכמובן שזה אינטרס, כי ילדים שאנחנו מלמדים להיות מצמיחים יהפכו להיות אחר כך גם אנשים בוגרים ומצמיחים.

התוצאה של הדבר הזה זה קבוצת ילדים שיש בה לכידות חברתית ושהם בעצמם, אם זה מצמיח – הראית את זה גם קודם – מצמיח בכל הזירות, של טיול, של הפסקה, של כיתה, וכו', בסופו של דבר הם מחזקים אחד את השני ומונעים את הדברים האלה, וזה לא בסתירה לזה שכמובן אנחנו עובדים גם עם ההורים והמורים.

לסיכום.

יש לנו בסוף החודש, אני אומרת את זה לסיום, אנחנו מביאים את פרופ' בעל שם עולמי לארץ לסבב של הרצאות וימי עיון גם ביחד עם מינהל חברה ונוער ומכללת כנרת וסמינר הקיבוצים ועם שגרירות ארצות-הברית.רוברט וכל מי שמעוניין, אני אשמח לתת לכם את הפרטים, ואתם מוזמנים בשמחה, זה ללא תשלום. ימים מרתקים על הנושא הזה.

מי הפרופ'?

פרופ' רוברט פריס מארצות-הברית, מומחה בתחום הזה של פופולריות ותוקפנות. נשמח מאוד שתהיו אורחים שלנו ושתבואו. תודה. ניסיתי בבריף לעשות את זה.

עשית את זה יפה מאוד. תודה רבה לך, אפרת. אני מוכרחה לומר ביושר, כאשת חינוך שאם עכשיו הייתי צריכה לארגן סדנה יכולתי לשבת ולשמוע את זה לא שעה אלא אפילו יותר. ואני חושבת שיש לכם באמת הרבה מה לתרום עכשיו גם בתפיסה.

רק משפט. זה לא יכול להחליף את בית-הספר, זה חייב לבוא לצד בית-הספר.

זה לא. אני אומרת את זה בגלל שזה לא יכול להחליף את בית-הספר, ואני חושבת שהאיזון היה פה כששמענו דווקא את בית-הספר קודם בלי שזה היה מתוכנן ככה, והראה את הפרקטיקה ואת היישום. אני לא בטוחה שאם הייתי שומעת את אפרת לבד בלי שהייתי שומעת את הדרך שזה נעשה בבית-הספר הייתי מתרשמת באותו אופן, כי אני תמיד מחפשת את התכלס מה קורה בשטח.

אני רוצה רק ברשותך להגיד על זה מילה.

אל תקלקלי.

רק בגלל שזה מאוד נכון, החזון שלנו זה להיות חלק אינטגרלי מתוך מערכת הלימודים, שאלו לא יהיו יוזמות מקומיות של מורות שהופכות את זה לשפה בית-ספרית.

את זה תשאירי לי לסיכום. אני חושבת שהעוצמות הן באמת ביכולת שלנו לראות איך זה קורה בשטח, איך זה מטופל ברמת היום יום, ברמה של קרה משהו שהוא לא צפוי ומה אנחנו בוחרים לעשות עם זה. ואני חושבת שהעניין של הבחירה של מערכת החינוך מה לעשות עם כל המידע שהם שומעים, כי המורים שומעים הרבה, הם שומעים, הילדים מדברים, הילדים גם לא יודעים לדבר בשקט, הם צועקים את הדברים כל הזמן, והשאלה מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה.

ראשית, אני רוצה להודות לכולכם, בטח הרגשתם שאנחנו פה תכף סוגרים שלוש שעות, לא היה דיון ארוך כזה, אבל הוא מספיק חשוב, ואני מסכימה לגמרי שאפשר להאריך ולדון בו. ואני חושבת שאנחנו צריכים – את זה אני אומרת לך, הילה – אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מפעם לפעם מגייסים עוד ועוד מערכות ומראים שזה אפשרי.

את יודעת כמה בתי-ספר רצו לבוא? גם את זה צריך לדעת.

אז חשוב שזה יוצג דווקא לכל אותם אלה שלא מצליחים להתמודד, ואנחנו צריכים לאתר אותם כדי שהם ידעו שיש מודלים, ואפשר לראות את זה כ-modeling, ואפשר לקחת את הכלים ולהבנות את זה בתוך בית-ספר. ומי שרוצה עושה את זה, עובדה, אנחנו רואים שזה חלק ממערך בית-ספרי בלי שאף אחד פה צעק: אנחנו צריכים שעות, אלא באמת השתמש במה שיש לו, והבין שבסופו של דבר כשיש אקלים חיובי בתוך בית-הספר זה כבר מביא את כל השאר, זה מביא את ההישגים, וזה מביא את כל העשייה החברתית, וזה עושה את הכול. אז שווה להשקיע שם בשביל להצליח גם בדברים האחרים.

זה חלק מהשיעור.

הנושא של נוכחות של מבוגר, שמעתי את זה כמה פעמים במהלך הדיון, נוכחות של מבוגר במרחבים הציבוריים הבית-ספריים, בהפסקות ובשעות שהם לא בכיתה, אני חושבת שזו דרמה. אני יודעת שזה חובה בחוזר מנכ"ל ושצריך להקפיד על זה, כי אם ילד מרגיש שאין מבוגר שנמצא והוא מספיק בטוח להיות שם, אז אני חושבת שאנחנו צריכים להיות שם כדי לתקן את זה.

הנושא של תלמידים כשגרירים זה מפתח. זה מפתח. זה לא משנה כמה נעשה, בסוף בסוף אנחנו צריכים אותם שם בדיוק במקום שהעין שלנו לא נמצאת, והם יודעים לעשות את זה יפה מאוד, לפעמים גם יותר מאתנו. לא כי הם יותר מיומנים, אלא כי קבוצת השווים שלהם נוטה יותר להקשיב להם מאשר לנו, אז אנחנו בהחלט יכולים, אני אפילו אומר את זה, להשתמש בהם ככלי במקומות שבהם אנחנו רוצים לחולל שינוי.

אני מודה שוב לכולכם, גם לך, עורך-דין עומר, ואני בטוחה שבדיונים אחרים יהיה לכם מקום לבוא ולהציג, וגם לבין-תחומי, אשמח באמת שתהיו שותפים בדיונים, ובכלל לכל מי שהיה ושמע. ותמשיכו לעשות חיל. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:45.