הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 146

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שני, י"ט באייר התשע"ז (15 במאי 2017), שעה 11:00

מיגור תופעת שכחת ילדים ברכב.

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

איילת נחמיאס ורבין

עליזה לביא

אוסאמה סעדי

אבנר פלור - סמנכ"ל בכיר תנועה, משרד התחבורה

שלומי צ'בוטרו - ראש תחום תקינה, מח' הנדסה, אגף הרכב, משרד התחבורה

חגי פורגס - מנהל תחום מטה אגף מעונות יום ומשפחתונים, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

נעמי אבוטבול - מפקחת ארצית מועדוניות, שירות ילד ונוער, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

מירי כהן - מנהלת תחום בכיר שירותי הצלה ועזרה ראשונה, משרד הבריאות

סמדר שזו בן שמחון - מנהלת המח' לפרסום והסברה, משרד הבריאות

סימה חדד - מנהלת אגף חינוך קדם יסודי, משרד החינוך

אורה גולדהירש - מדריכה ארצית לטיפול בפרט ובאוכלוסיות מיוחדות, משרד החינוך

ד"ר אנדריי ברויסמן - מנהל תחום מדע יישומי והנדסי, משרד המדען הראשי, משרד המדע והטכנולוגיה

רפ"ק ליאת לב - ק' ייעוץ וחקיקה מח' נוער באח"מ, משטרת ישראל, המשרד לביטחון פנים

רות דיין מדר - עו"ד, מנהלת מח' חברה, מרכז השלטון המקומי

ורד אורן - מנהלת תקשורת וקשרי ציבור, מכון התקנים הישראלי

ורד וינדמן - עו"ד, מנכ"לית, המועצה הלאומית לשלום הילד

כרמית פולק-כהן - יועמ"ש, המועצה הלאומית לשלום הילד

גלית גלעד - סמנכ"ל, אגף מדיניות מימשל וקשרי חוץ, "בטרם", המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים

מג'די עיאשי - מנהל קשרי מימשל חברה ערבית, "בטרם", המרכז הלאומי לבריאות ובטיחות ילדים

שמואל מדר - הבן של עו"ד רות דיין מדר

ד"ר אלי יפה - סמנכ"ל קהילה, מד"א

שמוליק אברהם - מנהל אגף חירום וביטחון, "איחוד הצלה"

לילי פוקמונסקי - מנהלת המחלקה לגננות, הסתדרות המורים

רותי ברק - עוזרת מנהלת המחלקה לגננות, הסתדרות המורים

מאיר אסרף - עו"ד, הסתדרות המורים, לשכת הקשר עם הכנסת

מתן צדיק - הסתדרות המורים, לשכת הקשר עם הכנסת

אבישג שחם חדד - שדלן/ית (גלעד יחסי ממשל ולובינג) מייצג/ת את בטרם

ורד קירו זילברמן

תמי ברנע

חבר המתרגמים

מיגור תופעת שכחת ילדים ברכב

בוקר טוב לכולם. ברשותכם, אני מתכבדת לפתוח את דיון החירום בנושא שכחת ילדים ברכב. האמת שהתקווה, במיוחד כשהשקנו את התוכנית לבטיחות ילדים, הייתה שאת הקיץ הזה נעבור בשלום, ושההתכנסות שתהיה כאן תהיה כדי שנוכל לאמוד את ההצלחות ולראות שאנחנו באמת בדרך הנכונה. אבל, לצערי הרב, הקיץ הזה התחיל רע מאוד עם תינוקת שנשכחה אל מותה, ותינוקות אחרים שנצלו בזכות תושייה וערנות של אנשים שעברו בסביבה.

אנחנו נמצאים כאן כדי להיות מאוד פרקטיים ומדויקים. השקנו תוכנית לבטיחות ילדים, כל משרד קיבל את התפקיד שלו ואת החלק שלו בנושא הזה. אני רוצה לדעת בדיוק איך הדברים מתקדמים. אנחנו לא נמצאים היום בפריבילגיה שיש אפשרות למישהו בכלל במדינה, אני לא מדברת על מגזר כזה או אחר, להתנער מהצורך של כולנו, אבל כולנו, להתגייס ולתת רשת ביטחון. ואני מדברת על כל המגזרים, אני מרגישה שזאת אחריות שלנו, אני מרגישה שזה בידיים שלנו. ואני חושבת שאם לא כל אחד ייתן קצת מעצמו אנחנו לא נצליח לעבור את הקיץ הזה בשלום.

ברשותכם, אני רוצה קודם כול לקבל עדכון ממשרד התחבורה, תקינה, עזרים טכנולוגיים. אין מנוס מעזר טכנולוגי ברכב גם אם תהיה התגייסות רבתי, בלי זה לא באמת נצליח להוביל את השינוי. נציג או נציגה של משרד התחבורה כאן?

כן.

אשמח לדעת מה קורה.

אבנר פלור צריך להגיע, אז בינתיים עד שהוא יגיע אני אגיד במה התקדמנו בנושא. בנושא של תקן ישראלי לשכחת ילדים, אנחנו מתכוונים לעשות רוויזיה בתקן ולאפשר טכנולוגיות נוספות שיכנסו לתוך התקן, כי כרגע התקן הוא די מגביל לכמה מערכות בודדות.

נכון.

ביום רביעי הקרוב אנחנו מתכנסים במכון התקנים לבצע את הרוויזיה בתקן, ולאפשר למערכות נוספות להיכנס פנימה לתוך התקן.

אתה מדבר על תקן למה?

פרטי.

לרכב פרטי. חשוב שזה יודגש.

אני מדבר על רכב פרטי. בנושא רכבי הסעות - - -

על רכבי הסעות אנחנו יודעים, זה כבר נכנס. אגב, שם צריך לטפל בסוגיות אחרות.

אז על רכב פרטי אנחנו ביום רביעי מתכנסים במכון התקנים לאפשר למערכות נוספות להיכנס פנימה ולעדכן את התקן בהתאם, כך שברגע שהתקן יעודכן נוכל להמשיך בנושא.

זאת אומרת שהתקן יוגמש בהתאם למה שהמלצנו בוועדות קודמות כדי שתהיה אפשרות ליותר אנשים להיכנס פנימה לתוך התחום הזה?

כן, יותר מערכות ויותר טכנולוגיות.

מה הצפי מרגע שזה קורה? אני מבינה שלקיץ הזה זה כבר די גמור, זאת אומרת, זה אבוד.

רוויזיה לתקן לוקחת זמן, כי זה צריך לעבור שימוע של כלל הציבור בנושא, ויש לאפשר כמה שיותר מערכות. אני לא מעריך שזה יהיה מוכן עד יולי, אוגוסט.

ועד מתי כן? תן לנו צפי זמנים כדי שנוכל לעקוב וגם לדעת אם אנחנו עומדים במה שאנחנו מציבים לעצמנו.

קשה לי להתחייב במקום מכון התקנים. זה משהו שמכון התקנים – יש פה נציג, אז אפשר להתחייב. אבנר הגיע אז הוא יוכל להמשיך.

מכון התקנים.

זה תלוי ברוויזיה. זה יכול להיות כמה חודשים בודדים, תלוי במה שיצטרכו לעשות. זה יכול להיות משהו מהיר מאוד אם עושים איזשהם שינויים קטנים, וזה יכול להיות כמה חודשים, אז נגיד חודש-חודשיים. אם אנחנו מדברים על הקיץ הזה זה קצת בעייתי.

כבר לא יקרה.

סליחה, רק להשלים. בכל מקרה, גם עדכון התקן שייקח זמן מצאנו איזשהו פתרון להוראת נוהל. במידה שהתקן יארך הרבה זמן, תהיה הוראת נוהל של משרד התחבורה שבה יהיו האפיונים והדרישות מאותן מערכות, וניתן את זה בלוח זמנים קצר. מחר ישנו דיון של הוועדה, ואני מקווה שנגבש את זה. זאת אומרת, זה לא יהווה חסם לאותם כאלה שרוצים להתקין.

כבר עכשיו. אתה מדבר, מי שרוצה להתקין אד-הוק, יש אפשרות כזו?

היום אפשר להתקין אד-הוק לפי התקן הישראלי. ישנם, כמו שהוצג, כנראה למעלה ממאות כלי רכב הסעות שמותקנות בהן המערכות - - -

רכב הסעות אני שמה רגע בצד.

יש חובה.

שנייה. ולכן, כל התשתית של המתקינים, של היצרנים, נדרשת רק התאמה לרכב פרטי, אבל זה קיים, אז זה יותר קל.

אני רוצה לדעת רגע משהו. אנחנו מנהלים את הסיפור של התקינה שהוא חשוב, אנחנו חייבים להגמיש כי נתנו איזשהו משהו דמיוני, שבואו, צריך רגע לעמוד עם הרגליים על הקרקע ולעשות את זה גם ישים ובר-קיימה. אבל במקביל אנחנו גם צריכים ליצור תקנה שתחייב. זאת אומרת, זה שיהיו פה עזרים זה לא מספיק אם אין לי תקנה שמחייבת רכבים פרטיים, ואמרתי את זה גם בדיונים הקודמים.

בדיוק. או, תודה רבה.

אל תגידו אנחנו סומכים על ההורים שהם יעשו את זה, אף אחד לא חושב שזה יקרה לו. כולם בסוף מגיעים לרגע ואומרים: נו, לי, אני אשכח את הילד? כן. כל אחד יכול לשכוח את הילד. ואני אומרת שלנו כמדינה יש אחריות. כמו שאנחנו חייבנו ברכבי הסעות, אנחנו חייבים לחייב גם ברכבים פרטיים. אגב, את הפלונטר של מי יתקין ואיך יתקין, גם את זה פתרנו, כי דיברנו על כך שכל מי שיש לו כיסא בטיחות של ילד פירושו שהוא מסיע ילד.

סליחה רגע שאני שואלת.

בבקשה.

תקשיבו רגע. כמה דיונים אפשר לקיים על הדבר הזה? ברצינות. הוצאנו מכתב, חברת הכנסת שאשא ביטון ואני, ביקשתי ממנה, אמרתי: תקשיבי, אני לא רוצה עוד פעם להגיע לקיץ, נמאס לי כבר מהדיונים האלה לקראת הקיץ. בדצמבר הוצאנו עוד מכתב למשרד הבריאות, למשרד התחבורה, כי התעקשתי על זה, כי לא יכול להיות שנקיים על זה עוד דיון ועוד דיון, והנה, שקד איננה.

עכשיו תסתכלו. סתם, תראי, זה רעיון שמישהי שלחה לי, חן אור סאלם, תראי איזה דבר קטן, הלכתי במיוחד בשבילכם – מוצץ, הילדים שלי כבר לא משתמשים במוצץ, מוצץ, חיברו אותו למחזיק מפתחות. אבל מה? אני יודעת מה החיסרון של זה.

שאת מתרגלת.

שבסוף גם לזה אתה מתרגל. גם לזה אתה מתרגל.

הוא לא מצפצף.

וכמה זמן אנחנו צריכים? ברצינות, אי-אפשר ככה. גם למכון התקנים אני מפנה, באמת, טרוניה מאוד מאוד רצינית בעניין הזה, עם כל הכבוד, ובמיוחד למשרדי הממשלה. יפעת, ישבנו, תקשיבי רגע, יש לנו הרגל - - -

מכון התקנים סיים את העבודה מזמן.

סליחה. יש לנו הרגל, ליפעת ולי, קורה אסון, שלא נדע, ילד נופל, ילד טובע, שלא נדע - - -

התכנסנו פה עוד לפני שהיה אסון.

נכון.

חבר'ה, היינו כאן לפני שזה קרה.

מתי היה הדיון האחרון?

לפני חודשיים.

ב-21 במרס.

ב-21 במרס. תגידו, כמה, ברצינות, נו, תפסיקו כבר עם הרפיון הזה, די, אי-אפשר לחכות. אי-אפשר לחכות לילד הבא. אי-אפשר.

אני חוזרת למה שאמרתי, משרד התחבורה, ואני לא סתם חוזרת על זה, ואני לא סתם גם אומרת את זה לפרוטוקול, בלי תקנה שום דבר שנעשה כאן לא שווה כלום. ואני מבקשת שהמסר הזה ירד, שלפחות תהיה תקנה, שברגע האמת, ברגע שיש לנו את העזרים הטכנולוגיים אנחנו מפעילים אותם ומחייבים כל אחד להתקין.

סליחה, אני רוצה להגיד עוד משהו, סליחה, אני מתנצלת שהיום אני לא מתנהלת בסדר.

בואי, גם אנחנו – אוקיי.

אבל אני רוצה להגיד לך משהו, משרד התחבורה שידע, אם לא תהיה תקנה, בתוך זמן קצר תהיה חקיקה, והם צריכים לשמוע את זה מאתנו. יפעת ואני זהירות בחקיקה, לא מגישות הצעת חוק על כל דבר, נורא מנסות, למרות שהגשנו חקיקה כבר בשנה שעברה, חיכינו אתה בסבלנות, אנחנו רוצות להקשיב למשרדי הממשלה.

אבל, איילת, צריך להגיד את הדברים.

אי-אפשר.

אני גם יכולה להגיד: חברים, מחר יש חוק או מחר יש תקנה. אבל רגע, יש חוק אתמול, אין עזרים.

יש.

אין עזרים טכנולוגיים שעומדים בתקינה.

יש, יפעת, יש עזרים טכנולוגיים.

היה פה אחד – לא, איילת, איילת, אני לא רוצה להתווכח.

הנה, יושבת כאן ורד, שתגיד לנו אם יש עזרים או אין עזרים שעברו את מכון התקנים.

קיימנו פה דיון, יש גוף אחד שהצליח להשלים.

אני זוכרת, הוא יושב פה.

נכון, שהצליח להשלים את זה במחירים - - -

מתקן על הדלת.

תקשיבי, הרי אנחנו נמצאות באותו מקום.

לגמרי.

הסיפור הוא ששני הדברים צריכים להיעשות במקביל, ההגמשה של התקן חייבת להיעשות כדי שיהיו יותר עזרים בשוק, כדי שזה גם יהיה בר השגה, כדי שהמחירים יאפשרו. למרות שבעיני אין מחיר לחיי ילד, אבל בכל זאת, אנחנו רוצים לעשות את הכול כדי שלא יהיה שום מכשול בדרך. במקביל חייבת לצאת תקנה.

ואני פונה אליך, אבנר, שיהיה ברור למשרד התחבורה, אמרתי את זה בצורה בוטה בפעם הקודמת, אם לא תהיה תקנה זה על הראש שלנו, זה על הראש שלנו. כל הילדים האלה שנשכחים שם ומתים, אם לא תהיה תקנה הם על הראש שלנו. ואני מבקשת שהדברים ייעשו במקביל כדי שכשנשב בדיון הבא, ואני מקווה בעזרת השם שנשב ולא נצטרך לספר על אף ילד שנצלה באיזה רכב, נדע שכבר יש תקנה וכבר יש התקדמות מבחינת העזרים.

כמה זמן אנחנו נותנות לזה?

ניתן לזה חודשיים, כי הם צריכים להשלים את זה. לקיץ הזה זה לא רלוונטי כי אין לנו עזרים טכנולוגיים, אבל אנחנו כן צריכים, איילת, בלי פשרות, ובאותה נחישות שלך.

אז מה עושים?

אני אגיד לך מה עושים, מגייסים בינתיים - - -

אנחנו שנתיים עובדות על זה, יפעת.

מגייסים בינתיים את כל הכוחות, לא נותנים לאף אחד פריבילגיה להגיד: אני לא חלק מהסיפור הזה. בבקשה, המועצה לשלום הילד, ואחר כך – ארגון "בטרם", ונמשיך עם משרדי הממשלה.

תראי, אני באמת חייבת להגיד, רצו להעביר פה חוק השידור הציבורי, ישבו במהלך "צוק איתן" יום יום, ערב ערב, גם בוועדות הכנסת. מצדי, וזה מדהים שאנחנו שנה, שנה אחרי כל מקרי המוות מהקיץ האחרון, ואנחנו רואים ילדה מתה בייסורים.

זה נורא, נורא.

בסוף האחריות הזו היא לפתחכם. למה לא באתם לכאן עם בשורה אחרת מהבשורה הקודמת שבאתם אליה?

כן, אתם לא יכולים לבוא אותו דבר.

ואמרתם: אנחנו מתחייבים להתקין תקנה. ואתם, אתם שהרוויזיה הזאת מתבקשת מכם, מכון התקנים, הרוויזיה הזאת - -

אתם לא יכולים לבוא אותו דבר, לא יכולים לבוא באותה פוזיציה כל הזמן, לא יכולים.

- - מתבקשת מכם כבר חודשים, אז אל תגידי לי חודשיים-שלושה, תגידי לי: אני עכשיו אשב כל יום, כל ערב – ראיתי את התגובה שלכם ליפעת שאשא ביטון, אמרתם: נזמן אלינו את - - -

די, אני לא יכולה יותר. אני אשמע עוד פעם את המילה זימון, את המילה דיון, את המילה ועדות בין משרדיות, די. די.

מה נהיה? תשבו ערב ערב, יום יום, תגידו: נעשה את כל המאמצים. אנחנו בחודש מאי, יש לנו יוני, יולי, אוגוסט, ספטמבר, ארבעה חודשים בשביל שתעשו את הדבר הזה. מה כל כך קשה? מה כל כך קשה למנוע את המוות הבא? מספיק עם זה. מספיק עם ההתנערות הזאת מהאחריות. די. נכון, האחריות היא של כולנו, האחריות היא לפתחי ההורים, האחריות היא לפתחי הגננות, האחריות היא לפתחי כולנו, אבל יש בידיכם לעצור את זה.

- - - אני לא יודעת אם היה תחיה אחרי זה.

יש בידיכם לעצור את זה. תגידו לי אתם, הסטטיסטיקות שלכם לא אומרת שחגורות בטיחות, שהאפוד הזוהר, שכול הדברים שהכנסתם לתקנות לא הפחיתו את תאונות הדרכים? לא הפחיתו את המוות? הפחיתו באופן יחסי. אז תעזרו. תעזרו. תבואו לכאן עם בשורה שאתם הולכים להתקין תקנה, בשנייה שמכון התקנים עושה את הרוויזיה. ואתם תבואו עם בשורה שאתם עכשיו יושבים ערב ערב, יום יום, שעה שעה, ותעשו את הרוויזיה הזאת לא תוך חודשיים, אלא תוך שבוע.

כן, קדימה, די.

וזה לא מעניין אותי מה זה ידרוש, שכולכם תעבדו 24 שעות. זה לא עדיף לכם שהילד הבא לא ימות? אני שואלת ברצינות.

תקשיבו רגע, למה ההורים צריכים באמת, אני אומרת לכם ברצינות, למה ההורים צריכים לחשוב על פתרונות כאלה כמו לקשור את המוצץ? למה אני הולכת אחרי הדבר הזה, מתקשרת אל יפעת, ואומרת לה - - -

קודם כול, ההורים כן צריכים לחשוב על פתרונות, עם כל הכבוד, אני לא מסירה מהם אחריות.

לא, ברור שלא.

חברים, כולם צריכים להירתם כאן.

יפעת, אבל כמו שאין תחליף ל-Mobileye, בואו נגיד את האמת, סליחה שאני אומרת שם של חברה מסחרית, אין תחליף ל-Mobileye בדברים האלה, לצערי, אני אומרת את זה בכאב לב גדול, אין תחליף לפתרון טכנולוגי. יפעת, אסור לנו לשכוח את זה. אנחנו מחפשות כל מיני פתרונות דמה כאלה, כי אנחנו מבינות, אנחנו אומרות לכולם לשים את התיק מאחור.

אני רוצה להגיד משהו. אין שאלה של פתרון טכנולוגי, הוא מקפיץ אותנו כמה צעדים קדימה.

ברור.

אבל אני כן רוצה לומר כאן, ושכן ייזכר שאמרתי את זה, שפתרון טכנולוגי לא מסיר מאתנו את האחריות.

ברור.

זה ברור.

חשוב לי שזה ייאמר.

את צודקת.

כי בסוף אני אומרת, אנחנו מדברים כאן על מוות כל כך מיותר, טרגי.

יפעת, מסכימה אתך, מסכימה. ניסחתי את עצמי לא נכון.

את בסדר גמור, אני לא מדברת על הניסוח שלך.

ההורים צריכים למצוא פתרונות, את צודקת.

פשוט שמנו, לא רק ההורים, אבל אני אומרת ששמנו רגע פה את כל הפוקוס על הסיפור של משרד התחבורה, ושחלילה אף אחד לא ירגיש שזה שולח את כל האחרים הצדה. ממש לא. אין ספק שזה פתרון שנותן לנו boost מאוד משמעותי, אבל אני אומרת לכם, המוות הזה הוא כל כך מיותר וטרגי, שאם לא נירתם כולנו אז לא באמת נצליח לפתור את זה. בבקשה, גלית, "בטרם".

אני לא יודעת מה להגיד לכם. בחודש שעבר ב-30 במאי נהרג ילד בן שנה ושלושה חודשים מאשדוד, ואמרנו ב"בטרם" בואו נחכה, נראה מה קורה במאי הקרוב, הרי בסך הכול אנחנו מדברים על זה הרבה. ואז ביום חמישי שעבר זה קרה שוב. אתם יודעים מה קרה ב"בטרם"? אני מזמינה אתכם, לא יודעת אם זה אפשרי, להגיע ביום כזה ל"בטרם".

הם כבר יודעים.

עטים עלינו מאות ואלפים של הורים ושואלים אותנו: גלית, אורלי, תצילו, תגידו מה אפשר לעשות. וזה ההבדל בין השנים הקודמות. ההורים מתחילים להתעורר ולהיכנס לפאניקה. הם מבינים שיש משהו שהוא לא בשליטתם, שהם צריכים עזרה, הם מבולבלים, והם לא יודעים למי לפנות. ואני רוצה להגיד לכם פה על השולחן, טוב שיש "בטרם", אבל זה לא מספיק. ואני קוראת פה על השולחן, יש לנו את סמדר שמייצגת את משרד הבריאות, ויש לי פה את נציגת משרד החינוך.

איפה מירי באמת?

ויש לי את אגף מעונות, וחסר לי פה נציג של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים. אני רוצה שאתם תבקשו או תנחו או תצעקו, שיתחיל לצאת קמפיין לא מפסיק מהיום הראשון שמתחיל להיות חם ועד היום האחרון, שקורא להורים לערנות, שנותן להורים טיפים. כי עד שמכון התקנים, שיעשה את עבודתו נאמנה כדי שדברים אחרים לא ייפגעו ברכב, בוא נהיה זהירים - - -

נכון. בגלל זה אמרתי שלא אמרתי להם כאן ועכשיו, אבל אין שאלה שזה צריך לקרות מהר.

זהירות בדרכים כוללת את כל המכלולים. אני לא הדוברת שלהם, יש להם דוברת מדהימה, אבל אני רוצה להגיד לכם שאם נחכה לרגולציה, אם זה חקיקה פרטית, אם זה תקנה, זה לא יעזור. זה לא יעזור. ולנו, לך יש את הכוח, ולך יש את הכוח להרביץ על השולחן של אבוהב ושל כל המנכ"לים ושל ליצמן ולהגיד להם: תעשו מעשה. מה זה משנה, על כוויות משרד הבריאות הוציא חצי מיליון שקל. מה הבעיה? שני מיליון שקל קמפיין, קדימה.

זו המטרה, גלית.

לא, סליחה, שגם יתחייבו. יפעת, תקשיבי שנייה, גם סביב התוכנית הלאומית לבטיחות ילדים שקידמת, וגם ישבו פה כמה פעמים אנשי משרד הבריאות ודיברו על קמפיינים בעניין הזה, בסוף אתה רואה את הקמפיינים הקשים מנשוא. הקמפיין שהראית של "איחוד הצלה", שהוא פשוט קמפיין בלתי נסבל. אני עצמי השתתפתי בקמפיין נוראי, שזה היה הקמפיין בשנה שעברה של Energy, שהכניסו אותי לתוך רכב ולא הצלחתי לעמוד בזה. אבנר, אתה ואני לא יכולנו להיות ברכב יותר משמונה דקות. זהו, בס, נגמר.

אבל, איילת, הקמפיינים האלה עשו מעשה בארצות-הברית.

אני מסכימה אתך, בגלל זה השתתפתי בזה.

נכון, הם חשובים, אבל השיח היה שאנחנו מקדמים קמפיין.

זו חלופה - - -

דיברתי נגד הקמפיינים?

לא, אני אומרת שצריך רציף - - -

יופי. מה שאמרתי זה למה אין קמפיין. למה אין קמפיין לאומי.

לא הבנתי את הנגטיביות.

חברים, שלא נתערבב בשיח. אתם מוציאים קמפיין?

כן.

אגב, זו המטרה, גלית, של השיח, לשמוע מה כל משרד עושה. פתחנו עם משרד התחבורה כי הם הראשונים שצריכים לקדם אותם כדי שגם נספיק להגיע לשאר.

אבל לא נתתם לי לסיים. מה שאני מציע, אולי אני אשמע את כולם, ואז אני אגיד מה העמדה ומה אנחנו עושים.

אתם מוציאים קמפיין?

כן, עם הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים יצא קמפיין כמו בשנה קודמת בנושא הזה.

מתי? הם חסרים לי פה.

בחודש הקרוב. נעביר אליכם לוח זמנים.

לא צריך לחכות לקיץ.

עכשיו אשאל את גיורא רום.

אבל תקשיבו, קמפיין צריך להיות אגרסיבי, הוא צריך להיות ממושך.

ממושך זה הכי חשוב.

ולא חוזר על עצמו.

כבר נכנסנו לתוך הקיץ, זה צריך לקרות כאן ועכשיו, אין לנו את הפריבילגיה לחכות בכלל. ראינו, הילדה הזו שהלכה לה, אמרה לכולנו: חברים, אין לכם את הפריבילגיה לחכות.

נכון.

הקמפיין יצא בקרוב מאוד.

אנחנו מבקשים ממשרד התחבורה לדעת תאריך.

שיודיעו לוועדה.

אבל אני כן אשמע את כולם, ואני רוצה להגיב בצורה מסודרת על כל מה שעולה פה.

מאה אחוז. נחכה למירי ממשרד הבריאות, בסדר? משרד החינוך, שימו לב, בתוכנית בטיחות ילדים כל משרד התחייב להשתתפות תקציבית, אני רוצה לדעת מה קורה עם זה, ואיפה החלק של שכחת הילדים בתוך הסיפור הזה, בבקשה.

לגבי ההשתתפות התקציבית אני לא ממש יודעת. אבל אני יכולה לומר שלאורך השנה, מאז הקיץ האחרון לקחנו על עצמנו את כל הנושא של מודעות, גם בקרב הגננות, ובעיקר בקרב ההורים. כך פתחנו את השנה בעצם של עבודה של מודעות קודם כול כלפי הגננות, שבתחילת השנה בעצם קיימו סדנאות עם ההורים בנושא של מודעות, והגיעו להסכמות באשר לנהלים מי בעצם דואג לוודא שהילדים הגיעו, איך, באיזה מתכונות. היו רעיונות שונים. לאורך השנה יחד עם "בטרם" בכל מסמך של נהלי בטיחות וכו' הוספנו סעיף, תמיד לקראת הסוף. גם אתמול או מייד אחרי יום העצמאות הוצאנו מסמך שקשור אומנם לקיץ, אבל בתוכו גם נכללת - - -

הוצאתם מסמך למי?

לגננות. לפחות לגננות.

ומה יש בו?

זה קהל היעד שלנו, שבעצם מבקש לרענן שוב להורים את הנושא הזה של שכחת ילדים ברכבים, ומה ניתן לעשות, ואיך אפשר למנוע.

רעננו. וזהו? זה הריענון?

אין לנו דרך אחרת.

גם יש סעיף נוסף - -

לגבי ההסכמות.

- - שההורים מתבקשים להודיע על היעדרות ילד כשהם יודעים, וככה זה מצמצם בעצם. אם יישאר ילד אחד שלא הודיעו אז אפשר לבדוק מה קרה אתו. אבל מתבקשים ההורים להודיע כשילד חולה או לא מגיע.

זאת אומרת שיש איזושהי הסכמה בין ההורים לבין הגננות – נניח, ברמה הכללית, לא בטוח שזה גם יתקיים בכל המקומות – שההורים בעצם אמורים להודיע. ואם ההורים לא מודיעים, לא קראתם לגננות באופן וולונטרי להתגייס לסיפור ולבדוק מה קורה עם הילדים? באופן וולונטרי?

כן קראנו. קודם כול קראנו באופן וולונטרי.

כי במסמך שראיתי הזדעזעתי. אגב, קיבלתי תשובה משר החינוך, לא ידעתי אם לצחוק או לבכות, חברת הכנסת ורבין. במשרד החינוך הוא כתב שהם יקראו להורים להודיע שהילד לא הגיע כדי שהגננות תדאגנה פחות.

תדאגנה פחות?

ברור שאני לא רוצה שהגננות ידאגו, אבל אני שואלת איפה אנחנו – אני אומרת לך, ככה זה כתוב, ציטוט.

אני לא יודעת בסופו של דבר מי מנסח את הדברים.

כדי שאף אחד לא יגיד שאני חוטאת לזה.

אני רוצה להגיד לכם משהו, יפעת, אני מוכרחה להגיד, אני ממש נבוכה מהדיון הזה, לא בגללך, חס וחלילה.

לא, בסדר.

אני ממש ממש נבוכה מהדיון הזה. תשמעו, אי-אפשר - - -

כי אנחנו כאילו מנסים לשכנע את כולם להתגייס.

לא יכול להיות, יפעת ואני פה שנתיים וחצי.

אני לא חושבת שצריך לשכנע.

תקשיבי רגע, זה לא העניין הזה, אתם חייבים להבין משהו, יפעת ואני התגייסנו לעניין הזה של בטיחות ילדים בערך חודש אחרי שנכנסנו לכאן, מייד אחרי שיפעת נכנסה לתפקיד. לא יכול להיות שאנחנו מקיימות את אותם דיונים באותם דפוסים באותה גישה, למרות שאנחנו כבר אחרי עשרה דיונים בערך בשנתיים וחצי האחרונות באותו נושא.

ועוד רגע, שלא נדע, חס וחלילה, אלוהים עדי שאני לא רוצה שיקרה, נתעסק בטביעת ילדים. אני יודעת את זה, כי לא נתנו ליפעת לקדם את התקנה שלה בנושא גידור בריכות פרטיות, ולא נתנו לי, באותה נימה, לקדם הצללה בגני משחקים. אין לי בעיה, באמצעות תקנה, לא אכפת לי, אבל לא נותנים לקדם את זה. זאת אומרת, כל מה שקשור לבטיחות ילדים לא נותנים לקדם. עם כל הכבוד לתוכנית הלאומית לבטיחות ילדים, אני אומרת לך, יפעת, יש פה משהו פשוט לא ענייני.

יש כל מיני שיקולים שנכנסים פנימה וכולם צדיקים.

לא יכול להיות, הדיונים נראים אותו דבר, עם כל הכבוד לכם, עם כל הכבוד למשרד התחבורה, עם כל הכבוד למשרד הבריאות.

אני רוצה רגע, כי אנחנו גם קצת סובלניים, ומשום מה ככל שמדובר בילדים תמיד יש שיקולים של פרטיות ושל אחריות ושל אלף ואחד דברים שאנחנו לא מסוגלים להתמודד אתם.

נכון, יפעת, כי אנחנו יודעות שלא יתנו לנו להעביר. ואני רוצה להגיד לך משהו, בגלל זה אני מנסה להגיע למצב שתהיה פה לשכה.

אגב, התביעה כן מתקדמת.

הלוואי. הלוואי. אני יכולה להגיד לך שההצללה, לצערי, לא מתקדמת. הלוואי ונצליח להגיע למצב שיהיה פה צוות מיוחד בכנסת, משותף לממשלה למרות הבעייתיות, שעוסק בקידום תקנות, חוקים, שחברי כנסת מביאים, שיכולים להיות מקודמים בצורה של תקנות.

אני רוצה, ברשותכם, להקריא את המשפט: מוצע לגננות להגיע להחלטה משותפת עם ההורים של ילדי הגן, לקיים נוהל שבו מתבקשים ההורים להודיע לצוות הגן על היעדרות צפויה של ילדם מן הגן עקב מחלה או מכל סיבה שהיא – חשוב, לגיטימי ונכון, אבל – כך תפחת הדאגה שכאשר ילד לא הגיע לגן אולי, חלילה, נשכח ברכב ההורים. ואני אומרת, אם חלילה יש דאגה כזאת – וזה של שר החינוך, זה חתום לי - - -

זה צריך להיות בדיוק הפוך.

ואני אומרת, יש דאגה. קודם כול אני שמחה שיש דאגה, לרגע לא היה לי ספק, אגב, לא הייתי פונה מראש למערכת הזאת אם הייתי חושבת שלמישהו שם לא אכפת. אבל מה עושים עם הדאגה הזו? האם אנחנו לא באים באומץ ואומרים – כמו שאני אדרוש תכף מהמשטרה, ואני אדרוש מפקחים של השלטון המקומי, ואני אדרוש מכל גורם אחר, שבמסגרת התפקיד שלו יעשה עוד מאמץ קטן כדי לוודא שאין שום ילד ברכב. אי-אפשר לפנות באומץ לאנשי החינוך ולהגיד להם: בבקשה, וולונטרית, מיוזמתכם? למה את עושה לי ככה, לילי? אי-אפשר להגיד להם: תתגייסו גם אתם למאבק הזה? באמת אני שואלת.

חברת הכנסת שאשא ביטון.

כן, כן גב' לילי פוקמוסנקי, בואי, תגידי לי.

אני עושה לא, כי את מעבירה את כל האחריות - - -

הנה, עוד הפעם. תגידי, את שומעת את עצמך? מילא אותך את לא שומעת. אותי את שומעת?

את מוכנה לתת - - -

דיברתי פה על אחריות? ריבונו של עולם, מישהו מהילדים שיושבים כאן בצד שמע שאני מדברת על אחריות

אני לא מדברת על האחריות.

אני מדברת על התגייסות, אני מדברת על עניין וולונטרי, ששוטר יעבור מתוקף תפקידו בסיור ויסתכל ברכבים שחונים שאין שם ילד שנשכח ברכב, זה לא אחריות שלו. אז למה את רואה את זה כל הזמן מהמקום של אחריות?

סליחה, כי קודם כול אני רוצה שתצייני שהראשון שצריך להיות אחראי על הילד שלו זה ההורה.

סליחה, לא אמרתי את זה לפני רגע?

מי אמר שלא?

ואת לא - - -

לא אמרתי את זה לפני רגע? אני מנהלת פה שיח חרשים? אני לא מבינה, עם מי אני מדברת? אמרתי את זה, אמרתי שגם עזר טכנולוגי לא מסיר מהאחריות לא של ההורים ולא של אף אחד. אני רוצה לדעת, גב' לילי פוקמונסקי, למה את נמצאת כאן שנה אחרי שנה ומסרבת לשתף פעולה? הגננות בשטח משתפות פעולה. את יודעת כמה מהן כן מרימות טלפון? את יודעת לכמה מהן כן אכפת? וזה לא כי הן אחראיות.

גננת שכחה להתקשר, הכותרת תהיה: גננת הצילה ילד. כי אין לה אחריות, היא עשתה את זה מטוב לבה ומתחושת השליחות שלה ובצורה וולונטרית.

גברתי, את ממרידה את הציבור נגד הגננות. כן.

השתגעת?

ממש לא.

היא הגזימה לגמרי.

את ממש הגזמת.

אני לא, סליחה.

ממש הגזמת.

אני לא מגזימה.

מישהו מאתנו? את יודעת מה, סליחה - - -

את ממרידה את הגננות.

את מביישת אותי עכשיו אל מול הגננת של הילדה ששמה מתי - -

גב' פוקמונסקי, את ממרידה את הגננות.

- - הגננת האהובה של כל ילדי. השתגעת לגמרי? אנחנו אוהבות ואוהבים פה את גננות ישראל ואת מורי ישראל, מעריצים אותם על מה שהם עושים.

מאמינים בהם. אני מאמינה בהם יותר ממך.

מה זה קשור בכלל?

וזו הסיבה שאני מגישה פנייה כזאת. אבל את ממרידה את הגננות נגד הילדים, ואת ממרידה את הגננות נגד כל התהליכים שאנחנו מנסים לעשות כאן בשביל לשמור על הילדים. לשמור על הילדים, הרי זה מה שחשוב לכולנו.

את חושבת שאם את צועקת את צודקת?

לא. אני חושבת שאני צודקת גם אם אני אומר את זה בשקט.

היא נעלבת ממך. מותר לה להיעלב ממך. וגם לי מותר להיעלב ממך, גברתי.

אני לא נעלבת, לא להגזים.

אף אחד מאתנו לא האשימה את הגננות בכלום.

סליחה, סליחה.

אנחנו רק מנסות להגיע להבנה.

לא אמרתי שהגננות לא נרתמו למערכת הזאת. שנה שעברה - - -

ואנחנו אמרנו את זה?

כן.

שאלתי אם את תקראי להם וולונטרית.

אמרנו שהן לא נרתמו?

תהיי מסוגלת להוציא מפה שלך אחרי 23, אחרי הבחירות, תהיה מסוגלת להוציא מהפה שלך - - -

עוד פעם את מערבבת פוליטיקה ודברים שלא צריך. סליחה, זאת לא הדרך.

אני לא מערבבת כלום. זה השיח שאת מנהלת, ואני שואלת אותך אם את תהיי מסוגלת לצאת לגננות ולהגיד להן: בנות, בואו ננסה - -

אני אחליט מה אני אגיד להן.

- - כל אחת על-פי יכולתה, בואו ננסה להתגייס. את מסוגלת להגיד את זה בקולך שלך?

אני לא צריכה להגיד לך למה אני מסוגלת ולמה לא.

סליחה?

אני ממש מתנצלת. אז למה באת לדיון? אז למה באת לדיון? באמת.

אני רוצה את רשות הדיבור. גברתי הנכבדה, סליחה, לא פגעתי בך מעולם, לא תפגעי בעבודה שלנו.

כן, היא קצת התבלבלה.

העבודה שלנו והאחריות שלנו היא לפקח על מערכות המדינה, ביניהן על מערכת החינוך. עם כל הכבוד, גברתי, וזאת לגמרי - - -

סליחה - - -

ואת לא תגידי לנו סליחה, את תיתני לי לסיים. ואת לא תאמרי לנו שאת לא חייבת להגיד לנו מה את יכולה ומה את לא יכולה. זכותנו, במיוחד לאור - - -

גם שכחה שהיא בכנסת.

זכותנו במיוחד לאור - - -

שכחת שאת בכנסת. את לא בהסתדרות, את בכנסת.

אני משתפת פעולה עם משרד החינוך בכל דבר כזה. אתם לא תגידו לי שלא עשיתי - - -

מי אמר שאת לא?

כי אני יחד עם משרד החינוך עשיתי.

אני אומרת לך שלא עשית. אני לא רק אגיד לך שאת לא עשית, אני גם אגיד לך שבכל ניסיון, גם של הגננות עצמן בשטח, את עושה הכול כדי למנוע את התמיכה שלהן ואת ההתגייסות שלהן, כי את מכניסה להן לראש שתהיה להן אחריות פלילית, כשנאמר כאן פעם אחר פעם אחר פעם - - -

שלא תהיה.

זה מתועד בכל מקום, יצאתי בפומבי, כתבתי, כל מה שאפשר, נשאר לי רק לרדת על הברכיים ולהסביר: חברים, אין כאן אחריות פלילית. אבל יש פה תחנונים, תחנונים שתתגייסו.

אין דרך אחרת לתאר את זה.

זה מה שאני מנסה להגיד. אנשים פה מתחננים על מה? על להציל חיים של ילדים. אני משתגעת מזה.

אבל את אומרת שהן עושות את זה בשטח.

עכשיו את מבינה, איילת, למה אנחנו נמצאים באותו דיון?

אבל אני רוצה להגיד לכם, סליחה, אני רוצה להוסיף משהו. אנחנו יודעות ויודעים שעברנו תהליכים מאוד מאוד מורכבים עם אופן הדיווח של עובדי ההוראה, מגננות ועד מורים, בנושאים אחרים, כמו למשל התעללות בילדים ובחסרי ישע. אנחנו יודעים את זה. עברנו תהליך. זה תהליך חברתי קשה. אני מאוד מאמינה בגננות ובמורי ישראל, חד-משמעית, אני יודעת שגם חברת הכנסת שאשא ביטון מאמינה בכם מאוד.

אין שאלה בכלל.

מה השאלה בכלל. אבל אנחנו זקוקים לכל הצלעות של המרובע, המשולש, איך שתרצי לקרוא לזה.

- - -

הנה, עזבי, תראי איך היא מדברת.

עזבי, נכון.

לא, כי את פוגעת בי. כי אני - - -

אני פוגעת בך?

סליחה, אם זה לא היה חשוב לי - - -

לך מותר להגיד לנו?

סליחה, אם זה לא היה חשוב - - -

לך מותר להגיד לנו שזו לא העבודה שלנו ושאנחנו מזלזלות - - -

אם זה לא היה חשוב לא הייתי באה להשתתף.

את באת לכאן כדי לוודא שחס ושלום אף אחד בחדר הזה לא יקרא לגננות, למטפלות, לאנשי החינוך באשר הם להיות חלק מהמאמץ המשותף. זאת הסיבה שאת כאן.

אבל אם את אומרת שהגננות עושות את זה מתוך רצון, אז מה הבעיה?

שתקראו להן, שנעודד אותן, שנזכיר אותן. כי יש הרבה שעושות את זה.

- - -

אבל את מעודדת אותן, ולא צריך פלומפה.

יש דרך לרתום, יש דרך לעשות את זה.

אני אגיד לך למה אין פה פלומפה.

הן עושות את זה מטוב לב, והן עושות את זה מהגנה. אתן לא נותנות לי לדבר, סליחה.

קודם כול, גברתי תציג את עצמה, ואז אפשר יהיה לתת לך לדבר. ועם כל הכבוד, כשמדברים אלינו בצורה כזאת ועושים לנו ככה עם היד, תעזבי, תעזבי – סליחה, גברתי, תלמדי את הילדים שלך בגן לדבר אחרת, עם כל הכבוד, איזו חוצפה, תתביישי לך.

את יודעת מה, אני צריכה להתבייש?

כן, כן.

את נבחרת ציבור, גברתי.

ככה, ככה.

רק רגע, אני היועצת המשפטית של הוועדה, אתן נמצאות בכנסת, בכנסת יש כללי דיון ואת לא יכולה לדבר ככה לנבחרי ציבור. תקשיבי לי, אני היועצת המשפטית, אני אומרת לך מה תקנון הכנסת. נוהג הכנסת אומר, מי שנמצא פה צריך לכבד את המעמד ולנהל דיון מסודר. גם אם יש לך הערות, את תפני לחברת כנסת בצורה מסודרת, לא תנפנפי בידיים, ולא תתייחסי לאף אחד מהנמצאים פה בצורה מבזה, כי את מבזה את הכנסת.

אני לא. סליחה - - -

ואני לא מתווכחת אתך.

גם אני - -

אני לא מתווכחת אתך.

- - מבקשת - -

אני אומרת לך מה הכנסת אומרת.

- - שידברו אתי בצורה יפה.

את ישר התנפלת עלינו.

סליחה.

את ישר התנפלת עלינו.

סליחה?

ישר התנפלת על חברת הכנסת שאשא ביטון, עם כל הכבוד.

אני רוצה לענות לחברה, רות, אני רוצה לענות לך. אין פה פלומפה. אין פה פלומפה, ואני אומרת לך שהרבה מאוד מהגננות עושות את זה.

אני מכבדת אותן, יופי.

ויש כאלה גם שלא עושות את זה. ואגב, הן לא עושות את זה כי הן רעות או כי לא אכפת להן, אלא כי זה לא שם במודעות. ואני אומרת, אם נתזכר, ואם נבקש מהן להתגייס וולונטרית – אמרתי את זה שמונה פעמים, אני מרשה לכם בפרוטוקול אוטומטית לכתוב את זה עוד 20 פעם כדי שזה יהיה מוחשי – וולונטרי, להתגייס, לשמור, כמו שאנחנו אומרים להורים תהיו אחראים. אז בואו נפנה לצוות, בואו נפסיק לפחד לפנות לאנשים כדי לבקש מהם עזרה. הרי אנחנו לא מבקשים את זה בשביל הטובה האישית של אף אחד מאתנו, אנחנו מבקשים את זה בשביל הילדים שלנו. ואני אפנה לכל אחד ואחד שצריך כדי לבקש מכולם עזרה. ואנחנו צריכים גם מכם, זה מה שביקשתי.

אז אולי במקום פעם בתחילת שנה או בסוף שנה, כל חודש המשרד יטפל בזה.

לא פעם בתחילת שנה ובסוף שנה. שישמעו אתכן. לא ישמעו אתכן מוציאות אין-סוף מכתבים בשרשורים אין-סופיים שאומרים: חברים, שלא תהיה לכם אחריות פלילית, אל תיכנסו לזה כי אחר כך יאשימו אתכם. ממש לא.

המציאות מחייבת חקיקה, אין פה שאלה.

אין פה חקיקה.

את יודעת מה, אני גם לא רוצה, אני לא רוצה להטיל עליהן אחריות פלילית.

אין חוזר מנכ"ל, אין כלום, יש כאן תחינה לעזרה, כך אני רוצה שתקבלו את זה.

התנגדתי לזה גם כשלא הייתי בכנסת, אני לא חושבת שצריך להטיל על הגננות אחריות פלילית. גם על ההורים יש לי דילמה.

בבקשה, משרד החינוך. הנה, אולי סימה תביא את המזור.

אני פשוט רוצה לחזור ולומר שהגננות התגייסו במהלך השנה. ניקח אחריות גם - - -

לא ניקח אחריות, נתגייס. בואי, אנשים מפחדים פה מהמילה הזאת, אני לא יודעת למה, אנחנו נתגייס.

מאיזו מילה?

אחריות.

נתגייס. אני רוצה לומר שאני לוקחת אחריות, לחזור ולהדגיש את הנושאים מעבר למה שעשינו. אני לא יודעת מה קרה במכתב, אבל יכול להיות שכל אחד מתרגם את המילה דאגה באופן אחר. חשוב לי לומר גם לאור השיח שהיה כאן, שהגננות התגייסו השנה.

נכון.

זה נכון שבין 20,000 גננות ייתכן שלא כולן עושות את זה באותה תדירות וכו', אבל אני חושבת שנכון גם קמפיין משותף, תדיר, לאורך כל השנה באופן רציף, ולא רק בימות הקיץ.

זה נכון.

כי ילדים נשכחים ברכבים גם בחורף, רק שלא - - -

אני מסכימה אתך.

אבל, יקירה, אנחנו עוד פעם יושבות פה, תראי, התכתבתי עכשיו עם גיורא רום יושב-ראש הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שאלתי אותו – אבנר, האם אתם מתכננים לצאת בקמפיין? עכשיו, א', אני רוצה להזכיר לך, יפעת, גם בשנה שעברה אמרנו: אל תחכו עם הקמפיין לרגע האחרון.

שנה שעברה הם עשו קמפיין יפה.

נכון, אבל אמרנו כבר אז, אל תחכו עם הקמפיין לרגע האחרון. סליחה שאני אומרת לכם, בעיני חודש מאי עם החמסינים של מדינת ישראל זה מאוחר.

זה קיץ.

זה מאוחר. הקמפיין כבר צריך להיות בפסח. וגם אתם יודעים מה, אני אפילו מקבלת את מה שאת אומרת, כי בעיני בטיחות ילדים – אנחנו רואים כמה ילדים השנה נפלו מחלונות, שגם על זה יש תקינה.

טבעו בגיגיות.

גם על זה יש לנו תקינה שהצענו, כלומר, התקנת תקנות. אנחנו רואים כל הזמן את הדברים, והדברים לא משתנים. תשימו לב, יש הרבה יותר פגיעות בילדים בשנה החולפת, פגיעות מסוגים אחרים שלא היו כאלה. לא יכול להיות שכל פעם נמצא את עצמנו מחכים.

וגב' לילי, עם כל הכבוד, באמת, מי שמכיר את העבודה של יפעת ושלי יודע כמה אנחנו מעריצות את הגננות ואת מורות ישראל, ולא יעלה על הדעת, אני רואה בכן צלע קריטית במשולש, גם אם לא מדובר באחריות פלילית. לא משולש, זה מרובע. גם אם לא מדובר באחריות פלילית, גם סביב ההורים יש לנו דילמה כשקורה אסון כזה, מה עושים אתם.

אז, בבקשה, במקום לתקוף אותנו תנסו לעזור לנו להגיע לתובנה איך עושים את הדברים שגם הגננות, שקשה להן, ויש עליהן הרבה אחריות, אני רואה את זה ביום יום במו עיני, איך כן עוזרים, איך רותמים אותן לתוך הקרב הזה על החיים של הילדים שלנו. זה קרב על החיים של הילדים שלנו.

חד-משמעית.

כל דבר אחר הוא משחק, תסלחו לי, מין תמרון כזה סביב המילים. שקד איננה, נקודה. עכשיו, איך אנחנו שומרים על הילדים. לא יודעת כבר איך לעשות את זה.

סימה, אני רוצה רגע בפרקטיקה. שלא כמו בשנה שעברה, נצא באומץ ונגיד לגננות שאנחנו ממליצים לכם, אנחנו קוראים לכם – אגב, זה לא רק הגננות, זה צוות הגן, זו יכולה להיות סייעת, זו יכולה להיות בת שירות, זה לא משנה מי מוסכם בתוך הגן שעושה את זה – לקרוא להם להתגייס למשימה הזאת ולעשות את זה.

עשינו את זה. גם עשינו את זה.

לא לפחד להגיד להן: חברים, חברות, תרימו טלפונים אם אתם רואים שיש ילדים שלא מגיעים.

זה לא עובד, סימה.

אין מה לעשות, סימה, אם לא נגיד את זה בקול, וכל הזמן נלך מסביב - - -

נהיה פה בדיון הזה עוד פעם בשנה הבאה.

האימא של הילדה הגיעה עם הילדה עד לפתח הגן, והיא הלכה לשתות קפה עם חברה, נכון?

- - -

את חושבת שההורה הזה בסדר?

אם כול הזמן נלך מסביב – לילי, את סתם עושה נזק, באמת.

את סתם, למה?

את סתם עושה נזק. את עושה נזק בדיוק למי שצריך לשמור עליו.

אנחנו מדברות בעדכם, ואת כל הזמן מחזירה את זה אחורה, למה? מישהי מאתנו אמרה שההורים לא אחראים? קודם כול ההורים. אני קודם התנסחתי לא טוב, מייד תיקנתי את עצמי. קודם כול זאת אחריות של ההורים, מה השאלה. אבל ההורים גם, עם כל הכבוד לגננת, משלמים את המחיר הכי נורא. אז אני אומרת לך רק, תגידו איך אתן רואות. אין לי בעיה, שיבואו הגננות, יגידו - -

אני אגיד לך איך הן רואות.

- - איך הן רואות את עצמן רתומות לקרב הזה על החיים של הילדים.

איילת, אני אגיד לך איפה הפער.

איפה?

ואני רוצה רגע להמשיך אחר כך גם למשרדים האחרים. הפער הוא שעד היום ניהלנו שיח מאוד נוגע לא נוגע, כולם פחדו, פחדו מהסיפור של האחריות, אז דיברנו על החקיקה והורדנו את זה. ועד שהמשכנו לאיזשהו שיח שאפשר עוד לנהל אותו, אז אמרו: אוקיי, נגיד לגננות שיסבירו להורים. אבל זה לא מספיק לי שיסבירו להורים, וזה לא מספיק לי שיחלקו פליירים, בסוף בסוף שעת האמת היא בבוקר כשהילד לא מגיע. אגב, גם שקד הייתה אמורה להגיע למשפחתון, זה לא רק הגננות, זה לא רק הסייעות, זה לא רק משרד החינוך, זה כולם, נקודה. כל מי שחי ונושם פה צריך בעיני להתגייס לסיפור הזה.

זה נכון.

את יודעת מה יהיה השינוי? אמרת שכל הדיונים דומים, ואת צודקת, השינוי יהיה היום שנהיה מסוגלים לצאת בקול ברור, במילים מפורשות, ולהגיד גם לאנשי החינוך: אנחנו צריכים אתכם, תתגייסו גם אתם, תרימו טלפון למי שלא מגיע בבוקר. אז נכון, אולי בתשע כבר אי-אפשר יהיה להציל אותה, אבל לפחות היא לא תאבד צלם אנוש עד אחת כשהיא נרקבת בתוך הרכב.

אוי, אוי, אוי, די.

אז באמת, אני מרגישה שאני צריכה לזעזע פה בשביל לקבל מה? טיפת עזרה. עזרה להציל את הילדים שלנו, זה מה שאני רוצה.

את יודעת, אני חושבת עכשיו על הגננת של שקד. שקד בעצם לא הספיקה להיות בגן.

היא הייתה בפעוטון, במשפחתון.

במשפחתון, נכון. אני חושבת על הגננת של שקד. אני אומרת לך באמת, לילי, תקשיבי שנייה, קודם הדיון עלה לטורים מאוד מאוד גבוהים, ואני בטוחה שאת מחנכת וחינכת הרבה מאוד ילדים לתפארת מדינת ישראל. אני רוצה להגיד לך באמת בכאב לב נוראי, אני יודעת כמה המשימה שעל הכתפיים שלכם קשה, אבל זה לא שאנחנו יכולים בלעדיכם, אנחנו לא יכולים.

אנחנו לא יכולים בלעדיכם.

לא יכולים, זאת האמת בכל כך הרבה מובנים. אנחנו לא יכולים בלעדיכם. אז בואו תגידו לנו, זה לא יעזור כלום, אני חוששת מזה שנמצא את עצמנו בעוד חודש, אולי פחות, בדיון דומה. כי אנחנו בקיץ הזה, אני אומרת לך, לילי – אני מבקשת ממך, יפעת, כל ילד שלא נדע, חס וחלילה, כל תאונה, כי אנחנו יודעות שיש מאפיינים של תאונות קיץ, כל תאונה שתהיה, נזמן לפה את כולם.

את כולם.

כולל את השרים, שיבואו ויסבירו למה קשה להעביר תקנה לבריכות פרטיות, למה אי-אפשר להעביר תקנה לחיישנים לרכבים, למה אי-אפשר להעביר תקנה קטנטונת שמחייבת מן חסם כזה לחלונות, שזה לא מסובך, מקומה מסוימת ואילך. למה כל דבר כזה שקשור בילדים – כי אין להם קול? לא.

לוקח זמן.

אנחנו נהיה הקול של הילדים פה. נהיה הקול של הילדים פה, לילי.

תרשי לי, חברת הכנסת, איפה חברי הכנסת שצריכים להשתתף בוועדה? איפה? בואי, תראי את ההתייחסות - - -

מה?

חברי הכנסת נמצאים בדיונים אחרים.

יש פה 12 או 15 דיונים נוספים.

בסדר. אני לא מתמצאת בזה.

אנחנו רתומות.

מספיק שחברת הכנסת ורבין פה ואני, אני מקווה שזה מספיק כדי לגייס את כולם.

זה מספיק. את לא צריכה לצעוק.

אז אם שאלת שאלה, התשובה היא שגם אני, הנה, אני צריכה להיות בעוד שני דיונים במקביל ואני מי שעכשיו יושבת פה. יש פה חברי כנסת, כל אחד – יפעת ואני עוסקות.

גם אם הייתי פה לבד. זה בכלל לא רלוונטי.

בדיוק, נכון. יפעת ואני עושות את זה כל הזמן, זה הכול.

זה בכלל לא רלוונטי, אתם אנשי המקצוע.

בסדר.

אתם גופי התמך שלנו, הסמך שלנו, אתם צריכים לסייע לנו. אני כאן בשביל לקרוא לכם, נגמר הסיפור. משרד המדע והטכנולוגיה, יש לי פה נציג? אהלן.

אנחנו מממנים כל שנה מחקרים ומפרסמים "קול קורא" בכל תחומי ההנדסה. יש לנו עשרות מחקרים בתחום רכב אוטונומי, חיישנים חדשים, אלקטרוניקה של הרכב.

ומה בתכלס?

משרד המדע אחראי על פיתוח טכנולוגיה לצורך הבטיחות והבריאות של האנשים.

אז אני רוצה לקרוא למשרד המדע והטכנולוגיה, ואני באותה נשימה קוראת גם ל"ישראל דיגיטלית" שנמצאת במשרד של השרה גילה גמליאל. המשרד לשוויון חברתי, יש עזרים טכנולוגיים שכבר דיברנו עליהם לפני שנה, ישבו אתנו גם סימה ממשרד החינוך, ישבה אתנו גם מירי ממשרד הבריאות, יש אפשרות להכניס עזרים טכנולוגיים שיסייעו במערכת החינוך, שפעם אחת יקלו בכל הסיפור הזה של שכחת ילדים, יקלו על הצוות, ויאפשרו באמת עוד איזשהו גיבוי לסיפור הזה, כי כמו שאמרתי, שום דבר לבד לא יעשה את העבודה, גם לא החיישן הטכנולוגי.

אנחנו ניצור רשת ביטחון שגם אם משהו ייפול בה נדע שיש לנו משהו אחר שמחזיק את זה. ואנחנו זקוקים להוצאת "קול קורא", אני יודעת שרק חלק מהמשרדים יכולים להוציא או שיש בסמכות שלהם להוציא את זה. אני מבקשת שמשרד המדע והטכנולוגיה, מתוקף היותו כזה, יבדוק אם הוא יכול להוציא "קול קורא" כדי לבחון את העזרים הטכנולוגיים שיש עבור מערכות החינוך. אגב, יש עזרים טכנולוגיים שהם חינמיים, ששווה גם שם לבדוק עד כמה באמת הם תקינים ויכולים להיכנס לתוך המערכת. ובשיתוף פעולה יחד עם משרד החינוך ומשרד הבריאות – תכף אני אומר למה משרד הבריאות – להתחיל מהלך של הכנסתם לגנים לפחות לקראת שנת הלימודים הקרובה.

הסיפור הזה, מעבר לעניין של שכחת ילדים, למדנו שיכול לתת לנו יתרון מאוד משמעותי גם בהבנה של היעדרויות של ילדים, מעקב אולי אחרי התפתחות של מחלות או תופעות שונות שקורות במהלך השנה. ומה לעשות, על הדרך או בעיקר קודם כול, כי לשם כך זה נכנס, זה הנושא של שכחת ילדים, להציל את הילדים שלנו בקיץ.

אני מבקשת שאת המסר הזה נכתוב גם בהמלצות. תעביר למשרד המדע והטכנולוגיה, אשמח לקבל תשובה תוך שבועיים. זאת אומרת, אל תחכו למכתב והכול, אני מבקשת שכשאתה יוצא מכאן אתה מבין את הבהילות, אתה רואה את הלך הרוח, אתה מבין שאם הייתי יכולה להגיד לך שבערב תחזור אלי עם תשובה, אז הייתי אומרת את זה. אבל אני ריאלית. אז באמת, קח לך שבוע-שבועיים כדי לבדוק את זה בצורה מדוקדקת. אם אפשר להוציא "קול קורא", תוך כמה זמן אפשר להוציא "קול קורא", איך אנחנו בוחנים את העזרים שיש, ואיך אנחנו יכולים להתארגן תקציבית גם בשיתוף של המשרדים השונים כדי שנוכל לקראת פתיחת שנת הלימודים הבאה להכניס את העזרים האלה.

אני יכול להגיד יותר. בארץ יש חוקרים ויש ידע, ואנחנו פותחים, היה גם "קול קורא" בכל תחומי ההנדסה ואנשים הגישו הצעות מחקר גם בתחום הרכב, ואנחנו הולכים לממן אותם.

אוקיי, אז אני רוצה בבקשה שנחשוב גם על מערכת החינוך ונקדם איזשהו מהלך שנכניס עזרים טכנולוגיים כבר בתחילת שנה. בסדר? כל דבר שצריך בהתגייסות, לגייס משרדים נוספים, להעביר מסרים, אני כאן לרשותכם. אני מבקשת שניצור שיתוף פעולה כדי שבאמת נוכל להיות מוכנים, ולא בעוד חודשיים נשב ונדבר על אותו דבר.

לנו המחקר לוקח שלוש שנים.

לא, אני לא הולכת לחקור שלוש שנים. עוד שלוש שנים אלוהים יודע מה יקרה כאן. אני לא רוצה שתחקרו בכלל. אני רוצה להוציא "קול קורא" ושתעזרו לנו תקציבית. תתגייסו גם אתם כמשרד כדי לעזור לנו להכניס עזרים טכנולוגיים.

אז אני צריך לבדוק את זה.

בגלל זה אני אומרת, קח תעשה בדיקה מקיפה באמת, כדי שגם אם יש בעיה או שיש קושי, שאני אדע מה הקושי, אנחנו ננסה לעזור. תודה רבה. המשרד לביטחון פנים, יש לי נציגות כאן? ליאת.

אפתח ואומר שמשטרת ישראל פותחת תיק בכל מקרה מוות, אבל לאחר בדיקה וחקירה של ההורים ברגע שאין השערה מכוונת, חלילה, יש הנחיה של פרקליט המדינה שלא להעמיד את ההורים האלה לדין, וזה ברור ומובן למה. רק אציין שמשטרת ישראל מנחה כל הזמן, גם בשיעורים שבועיים כל השנה, ובמיוחד בקיץ, את שוטרי הסיור במהלך הסיורים השגרתיים שלהם לבדוק ברכבים ולפקוח עין. ואני חייבת לציין שגם אני עושה את זה בלי שום קשר. ברגע שאני הולכת, ולא בתפקידי כשוטרת, אז אני עושה את זה, ואני בודקת כל רכב שחלילה לא יקרה משהו כזה.

לגבי עזרים ומי יבדוק אותם, מי יבדוק אם הם קיימים, זה עוד לא הגיע לשלב הזה, אבל אני חייבת לומר שמשטרת ישראל תשתף פעולה באופן מלא במה שצריך.

את אומרת שמבחינת ההנחיות לכוח הסיור שלכם ההנחיות ברורות, זאת אומרת, אתם קוראים להם, מזכירים להם, תהינו ערניים, תסתכלו בתוך הרכב.

ברורות כל שבוע, והם מכירים בהנחיות האלה ועושים את זה.

מצוין. תודה רבה, ליאת. השלטון המקומי הוזמן?

כן.

"איחוד הצלה" כאן? בבקשה, "איחוד הצלה", ואחר כך מד"א.

בשנה האחרונה הוזעקנו לכ-270 אירועים של חשש לחיי אדם, ילדים שנעולים ברכב. למרבה הצער - - -

200 וכמה? 270 של ילדים שנעולים ברכב?

אירועים של חשש לחיי אדם, חלקם הסתיימו בצורה טרגית כמו שקרה בשבוע שעבר. ובמרבית המקרים, לשמחתנו, האירוע התגלה בזמן.

כי? ערנות של אנשים מסביב?

בדרך כלל אנשים מסביב שפשוט באותו רגע קלטו והזעיקו את הכוחות. רמת ההסברה, כארגון שחי בתוך הקהילה, פעם אחת דרך המתנדבים שלנו גם עם סטיקרים על כל 3,000 כלי הרכב שיש לנו, כולם סטיקרים שעוסקים בשכחת ילדים ברכב, וגם באמצעות הקהילה. כשעושים קורס של "משפחה בטוחה", שזה קורס של ארבע שעות עזרה ראשונה, תמיד תמיד ברקע המרצים שלנו מדברים על הנושא של שכחת ילדים ברכב ומביאים את זה למודעות.

מה זה? מי מקבל את הקורס הזה של "קהילה בטוחה"?

כולם.

מי זה כולם?

אנחנו מדגישים את עובדי הציבור, את האנשים שעוסקים תכלס עם ילדים, גננות, סייעות, מי שנוגע באותם ילדים, הם מקבלים קודם כול מאתנו את הקורס "משפחה בטוחה". סיירים, שוטרים, לא כל השוטרים, רק שוטרים שנוסעים על אופנועים. הסיירים הם אלה שבאמת נעים כל הזמן בדרכים, בכבישים, נוגעים בציבור, עליהם אנחנו שמים את הפוקוס ונותנים להם את הקורסים, ובכל קורס אנחנו מעלים ומדגישים את הנושא של שכחת ילדים ברכב.

תוך כדי שדיברת, ליאת, שאלה. מי שלא עלינו נגמר הסיפור שלו בטרגדיה אז כולנו יודעים. מה קורה במקרים שנשכח ילד וזה לא מסתיים בטרגדיה? שם ההורים עומדים לדין? כי הרי זה בדיוק המקום שבו אנחנו יכולים ליצור את ההרתעה.

הם בהחלט עומדים לדין. ושם יש באמת את האינטרס הציבורי להעמיד אותם לדין על רשלנות או – אין לי כאן מספר תיקים, אבל בתיקים האלה יש אינטרס ציבורי מובהק רגיל.

מגיעים לבית-משפט או שהפרקליטות גם - - -

זה כבר הפרקליטות, אני לא יודעת.

אתם לא יודעים מה קורה עם התיקים ואם מוצה אתם הדין?

יש מספר מאוד נמוך של תיקים שם, יש רק - - -

זה אגב גם משהו שצריך להגיד – אנחנו מדברים פה על כולם – אבל גם הפרקליטות כשמדובר בילדים משום מה היד קלה על הסגירה, הייתי אומרת, ואוטומטית התיקים הולכים הצדה.

משטרת ישראל בדרך כלל פותחת תיקים וכן ממליצה. זאת אומרת, מה שהפרקליטות עושה זה כבר - - -

נכון. תודה. מד"א, רוצים להתייחס?

כן, תודה רבה. תראו, הקמפיין שאנחנו עושים כבר חמש שנים הוא קמפיין שדופק אותנו. אנחנו עושים את הקמפיין של "מסתכלים ומצילים", קוראים לכל הציבור כל הזמן להסתכל, ואנחנו לא פונים להורים: אל תשכחו ילד ברכב. אחרי כל קמפיין שאנחנו עושים אנחנו מקבלים עשרות קריאות. התופעה הזאת היא תופעה מאוד נפוצה במדינת ישראל. יוצאים רגע מהרכב, משאירים את הילד, זה לא משהו שהוא איזושהי אפיזודה.

נכון, שבוע שעבר במקרה הייתי מנהל תורן וישבתי ליד תורן המוקד שקיבל את הקריאה הזאת, זה מזעזע בצורה בלתי רגילה. בלתי רגילה. תורן המוקד – אחרי שיחת הטלפון שהוא מנחה את האימא בהתחלה, אחר כך את עובר האורח עד שהגיע הכונן איך לבצע החייאה בילד כזה – כשהוא מבין שמשהו שם זה קטסטרופה, זה דבר שלא יוצא מהראש, בטח שלא שלו. לא שמעתי את הצד השני, שמעתי רק אותו. התופעה הזאת קורית, היא לא תופעה שולית. ולכן, אני הקטן מציע לחשוב על חקיקה. עם כל הכבוד, לחשוב ללכת על דברים אגרסיביים, כי זה לא ייגמר ככה.

חקיקה של מה?

חקיקה של האחריות.

בוא לא נדבר בכותרות.

בלי כותרות. של אחריות של גננות, וכן עונשים, וכן הורים שידעו שזה לא עובר. זו תופעה. שוב אני אומר, לא יודע כמה תיקים נפתחים, לא נפתחים, המשטרה מקבלת הרבה מאוד קריאות כי הם באים יחד אתנו, ואם אנחנו מקבלים קריאה אנחנו מזניקים אותם. יש הרבה מאוד קריאות כאלה. זה לא משהו שולי, זה לא ילד אחד שבמקרה היה בשבוע שעבר. גם לפני זה וגם אחרי זה, בכל יום שוכחים או לא שוכחים, או משאירים ילדים ברכב.

נכון. אני רוצה לומר רגע משהו על הנקודה הזו שקצת חומקת מאתנו. הסיפור של להשאיר ילד שנייה כי קפצתי להביא סיגריות, לא משנה, או שתייה, אני לא מעשנת אז אני יכולה לתת דוגמה, ושם קיבלתי שיחת טלפון או ראיתי עוד משהו והתגלגלתי לעוד איזו חנות ושכחתי שהילד בינתיים נמצא ברכב, ואלו דקות שיכולות להיות קריטיות. שלא לדבר על זה שאם הוא מתעכב קצת מעבר. זאת אומרת, המודעות חייבת להיות ברמה כזו שאנשים יבינו שילד לא משאירים בתוך רכב. ההורה יצא, הילד יוצא יחד אתו. זאת צריכה להיות משוואה מאוד מאוד פשוטה וברורה.

ואני מסכימה שגם בקמפיין שייערך אנחנו חייבים לשים את הדגש על הסיפור הזה, יצאת מהרכב הילד אתך, לא משנה לכמה זמן, לדקה.

אמת.

הילד צריך להיות בחוץ כדי שנוכל למנוע. אחרי שנשמנו קצת, חגי, אני חוזרת אליך. מעונות, קיבלתי גם ממשרד הרווחה תשובה, אחסוך מכם את המבוכה, כולם אין להם זמן. חיי הילדים של כולנו, ואנחנו מוצאים את כל הסיבות בעולם למה אי-אפשר לעשות את זה עד הסוף כמו שצריך. במקום להגיד שאנחנו מתאבדים על הבריאות של הילדים שלנו, אנחנו משום מה מקלים ראש.

קראתי את המכתב, גם לא ידעתי אם לבכות או לצחוק, שמעת את הלך הרוח, אני רוצה שגם מכם תצא קריאה מאוד ברורה, מאוד ברורה: חברים, כולנו מתגייסים, כולנו עושים הכי טוב שאנחנו יכולים כדי למנוע את הטרגדיה הבאה. ואני רוצה שאתה תהיה מסוגל ללכת גם מכאן לומר את זה לשר, אני גם אומר את זה בהמלצות, ולבקש: אין אחריות על אף אחד – אגב, השבתי לשר. אני בדרך כלל לא עושה פינג-פונג, אבל השבתי כי נמאס לי כבר לדבר על הנושא של אחריות, אז גם שם כתבתי שאם זה לא ברור באמירה זה יהיה ברור בכתב, שאני לא מדברת על אחריות של אף אחד, ואני לא מטילה אחריות של אף אחד, וברורה לי האחריות הראשונית של מי, אני רוצה עזרה. עזרה.

חגי, אני רוצה שתגיד לי אם אתה מסוגל לצאת מכאן ובאמירה מפורשת. אגב, הגנים הפרטיים לא נמצאים כאן, הם נמצאים בכנס, אבל הם אמרו באופן חד-משמעי, לא רק שהם יוצאים בקריאה, גם היום בכנס הם יוצאים באמירה מאוד מאוד ברורה, וגם אני שלחתי לשם קטע מצולם. האנשים מגויסים. מגויסים. זאת לא אחריות פלילית שלהם, ואף אחד לא יאשים אותם בכלום אם חס וחלילה יקרה משהו, אבל ברגע שהם הצילו אפילו ילד אחד אני חושבת שזה יהיה אושר לכולנו. אז זה מה שאני מבקשת ממך. אם יש לך משהו להתייחס, בשמחה.

קודם כול, אנחנו רואים חשיבות רבה מאוד במיגור התופעה המצערת הזו, ונהיה מוכנים לסייע לכל מאמץ ממשלתי של פרסום וקמפיינים, כבר דיברנו על זה אז. אנחנו כאן לסייע בדברים האלה. מעבר לכך, כמו שאת אומרת, לעשות כל מה שאנחנו יכולים. אז הדגש הוא באמת על היכולים. יש לנו את האמצעים שלנו שאנחנו מעלים למודעות ומפיצים סרטונים.

לא מספיק לי. לא, לא מספיק לי. חגי, עזוב, אני לא רוצה להישאר שם. לא מספיק לי. אני אומרת לך fair enough, אני יכולה להיות נחמדה, גם צעקתי מספיק בדיון הזה בשביל כל המושב הקרוב. לא מספיק לי, אני אומרת לך, או שאנחנו הולכים עד הסוף או שאנחנו מוותרים מראש.

אז אוקיי, ללכת עד הסוף האגף כרגולטור. הפעולה שלנו מול הארגונים היא באמצעות הנחיות או באמצעות חקיקה, גם יש חקיקה ישנה אומנם, אבל יש לנו כלים רגולטוריים שאנחנו פועלים מהם. אני לא יכול לבוא למטפלת ולהגיד: תתגייסי ותודיעי, כי ברגע שאני אומר לה תתגייסי ותודיעי אז זו הנחיה שלי והיא הנחיה חד-משמעית.

אבל אתה יכול להגיד – אני אנסח לך – צוותים יקרים, אנחנו פונים אליכם בפנייה נרגשת, תהיו ערניים לגבי ילדים שלא מגיעים לגן, היה וילד לא הגיע תבררו היכן הוא נמצא. לא הנחיה, לא נוהל, פנייה נרגשת.

ואם המטפלת לא מודיעה?

אין לה אחריות פלילית, אין לה. אין לה אחריות. היא לא קיבלה שום תקנה. אין לה.

דיברנו על זה 20 פעם.

לכן פתחתי.

אבל תקשיב, לא תהיה כותרת: גננת לא הודיעה. כי גם במשפחתון לא היה הגננת לא הודיעה, אבל אם המטפלת הייתה מתקשרת ובמקרה הייתה מצילה את הילדה אז כן הייתה כותרת שהמטפלת הצילה את הילדה, וזה מה שאני רוצה. אף אחד לא מטיל פה שום אחריות פלילית על אף אחד, אף אחד לא מטיל שום אחריות מכל סוג שהוא על אף אחד. אנחנו קוראים לכם לעזרה.

לכן פתחתי, אנחנו כרגולטור, דרך הפעולה שלנו מול הארגונים היא לא כזו. ההתנהלות שלנו מול הארגונים היא כמו שציינתי, שאני אומר - - -

אתה רוצה שאני אכתוב להם מכתב, חגי? מה זה? הם שייכים למשרד הרווחה? הם מקבלים מכם כסף?

אבל זה העניין בדיוק.

הם מקבלים מכם כסף?

כן, זה העניין.

יופי. תוציא להם מכתב, פנייה נרגשת של השר, שר הרווחה מתגייס למאמץ למניעת שכחת ילדים. אנחנו פונים אליכם בצורה נרגשת, לכל צוותי הגנים, תהיו ערניים, תשתתפו במאמץ המרוכז יחד עם כל ציבור ישראל. לא יודעת מה, תן להם להבין שהם חלק מהציבור.

זה בשמחה.

תרימו טלפון כשהילד לא מגיע.

אז פה הנקודה.

למה? קשה להרים טלפון?

תרימו טלפון, זו הנחיה של רגולטור - - -

לא, אני לא פונה אליכם, אני לא מנחה אתכם כרגולטור, אני מתוך קריאה לעזרה מבקש שתשתדלו להרים טלפונים למי שלא הגיע. לא יודעת. נסחו את זה איך שבא לכם, אבל תתחילו להכניס את זה למודעות.

יש ארגונים, והארגונים יבואו ויגידו לך איך המעון מתנהל בשעות הבוקר, והיו כאן דיונים במושב הקודם.

שמעתי את זה כבר. מלחמת עולם. קשקוש בלבוש, בסדר? הייתי שם, סליחה, כי אני כבר שנה מנהלת את אותו שיח. אתם מתארים את הגן בבוקר כאילו זה איזו מלחמת עולם, פחד אלוהים לשלוח את הילד, זה לא שם. זה לא שם. הגנים שלנו רגועים ושמחים וצוהלים. נכון, בתחילת שנה לפעמים יש יותר בכי ויותר crisis כי יש ילדים שצריכים להסתגל, אבל זאת לא השגרה, בטח לא בחודשים האלה שאני מדברת אתך עליהם עכשיו, ומרימים טלפון.

אם יתקלקל המזגן היא לא תלך להרים טלפון? בוודאי שכן. ואם האוכל טיפה יאחר, היא לא תרים טלפון? בוודאי שכן. ואם תתקלקל הדלת או משהו בשירותים היא לא תרים טלפון? בוודאי שכן. אז ילד שנשכח ברכב זה לא? זה לא? באמת, אני שואלת אותך, זה חיים של ילד. שם זה לא? ואתה רוצה להגיד לי שהם לא מדברים בטלפון? בוא, נו.

אני יכול להגיד לך שבדיונים שהיו כאן במושב הקודם סביב - - -

היינו עדינים, הייתי עדינה אתך.

לא בנושא הזה, אני לוקח נושא אחר. בדיונים שדיברו כאן על העומס הכבד שיש על המטפלות, ומה נובע מזה? הקושי שלהן לתת את המענה לכל ילד וילד לכל הצרכים שלו, כי יש עומס כבד, ויש המון ילדים על כל מטפלת. וכבר בדיונים ההם אז אמרו: כל מטלה נוספת שהן מקבלות זה מכביד, וזה גם שומר על הבריאות של הילדים. זה גם בריאות של ילד.

כל מה שתגיד אתה צודק, אבל המטלה הזו זאת הצלת חיים. זאת הצלת חיים. כי אם הילד ייפול בחוץ ויקרה לו משהו היא תרוץ אליו למרות שיש שם עוד 20 ילדים בפנים ויש גם עוד מטפלות. אגב, במעון יש גיבוי די גדול כי הן תמיד צוות של כמה מטפלות, זה אפילו לא גן של גננת וסייעת. ואמרתי לך, אם להרים טלפון כדי לטפל בדברים טכניים יש להן את היכולת, אז למה בשביל להציל חיים של ילד אין להן את היכולת הזאת? באמת, תשמע את עצמך, תראה איזה תירוצים, כמה תירוצים אנחנו מוצאים בשביל לא להתגייס למשימה הזאת.

אני שוב אומר, כמו שפתחת, אנחנו יכולים לעשות את כל מה שאנחנו יכולים. כל מה שאנחנו יכולים זה מה שציינתי קודם, יש גם ארגונים שנרתמים למהלך הזה.

אתה אומר: המעונות לא מוכנים, משרד הרווחה לא מוכן להירתם למהלך של שכחת ילדים עד הסוף.

זה לא מה שאמרתי.

זה מה שנאמר פה. אנחנו מוכנים מה שנוח. נוח לנו קמפיין, אנחנו ניתן כסף, אגב, זה מאוד חשוב – איפה גלית מ"בטרם" נעלמה לי? אני רוצה שהיא תרכז את הסיפור הזה. תכף גם נשמע את מירי, חיכינו לך, לגבי הקמפיין שחשוב שהוא יהיה אגרסיבי ואינטנסיבי וממושך. אבל אתה רק איפה שנוח, אנחנו נחלק פליירים, נדבר עם ההורים, אבל לא נרים טלפון עכשיו כשהילד נמצא לי שם בחום ומתחיל להיות נמס קצת.

כשאמרת ללכת עד הסוף, אנחנו לא שם, אנחנו לא במקום הזה. אנחנו לא יכולים ללכת עד הסוף. זה לא משהו שאנחנו כרגולטור יכולים לעשות.

לא ביקשתי כרגולטור. אני מבקשת שיירשם לפרוטוקול שמשרד הרווחה והשירותים החברתיים לא מוכן להירתם למשימה באופן מלא למניעת הטרגדיות של שכחת ילדים ברכב. חד-משמעית אני רוצה שיהיה רשום ככה.

הניסוח קצת שונה.

אמרת: אנחנו לא יכולים ללכת עד הסוף?

עד הסוף.

אז משרד הרווחה לא יכול ללכת עד הסוף במהלך של הצלת ילדים שנשכחים ברכב. אין לי הגדרה אחרת. אין לי הגדרה אחרת. אתם כולכם מפחדים מלבקש את זה. אני משתגעת, כאילו שאתם מפחדים לבקש מאנשים שלכם לעשות את זה.

יש גם ארגונים שאת יכולה לשאול אותם.

יש ארגונים פרטיים שנרתמו. הם נרתמו, זה מה שמדהים.

אני לא מדבר על פרטיים, אני מדבר על הארגונים המפוקחים על ידינו. וכשאת אומרת להתגייס, כלומר, יש התנהלות של מעון, שיש להם את סדרי העדיפויות שלהם, שהם אקסוגניים להנחיות שלנו.

יש סדרי עדיפויות? יש לי סדר עדיפות שהוא יותר חשוב מילד שנמצא ברכב וצריך להציל אותו?

זה לא משהו שאנחנו נכנסים אליו.

אני לא יודעת אם זה אמיתי או שאני פשוט כבר די מסוחררת מהדיון, אני מודה.

אפשר גברתי? אפשר לנסות לעזור?

חברת הכנסת עליזה לביא.

סליחה, אני יכולה?

אני אתן לך, לילי, אחרי חברת הכנסת.

קודם כול אני רוצה לברך אותך ולחזק אותך בעבודה שלך בנושא הזה. אנחנו נכשלים שוב ושוב בהגנה על חסרי ישע. התפקיד שלנו כולנו, הדבר הראשון שעשיתי זה שמעתי על האסון הנורא הזה, וכמו כולם לא הצלחתי לעכל ששוב זה קורה לנו. התקשרתי לבת שלי, ואמרתי לה: תשמעי, את יותר לא נוהגת עם שתי נעליים. את לא נוהגת יותר עם שתי נעליים. את שמה נעל אחת ליד הילדות, כי לא תוכלי לצאת מהאוטו, האספלט ישרוף לך את הרגל.

אנחנו נכשלים, גברתי יושבת-הראש, אנחנו מדינה שמביאה לפה לירושלים את Mobileye ומקדמת טכנולוגיות בטירוף, אני לא מבינה אפילו מה אנחנו עושים, כי גם אם יסבירו לי אני לא אבין. למצוא פתרון טכנולוגי, אנושי, מענה, היום מדברים על רכבים חכמים, על כל דבר, תחמם את הכיסא, תעשה ככה, יעלה לך ככה, השיפוע הזה, הגב שלך כואב, האוטו טכנולוגי לגמרי, והיינו צריכים להיות המדינה הראשונה שנותנת מענה להגנה על חסרי ישע, ואנחנו לא. והפתרונות אפשריים וקיימים, ואנחנו נכשלים גם ברמה של הרגולטור והפיקוח, וניסיון לפחות להבין שהמציאות השתנתה.

יצאתי מהכנסת, קבעתי תור במספרה, ואני מוצאת את עצמי מגיעה הביתה, ואמרתי לעצמי, אלוהים אדירים, הייתי צריכה לעצור בדרך. נכון שכבר היה שמונה בערב והספרית אמרה שהיא מוכנה לחכות לי, ואז ניסיתי להבין מה קרה לי. וכל הדרך מהכנסת, שעה וחצי דיברתי בטלפון, שעה וחצי מנושא לנושא, כל מה שלא הספקתי, כל מה שרציתי להכין למחר. ולרוב זאת הסיבה, הסחת הדעת, הראש שלנו במקום אחר, פה תור במספרה. מספרה, לא נורא, לא קרא לי כלום.

אבל המשותף למקרים, לפחות איך שהתקשורת מדווחת עליהם, זה אנשים שעסוקים בלנהל את העולם, בלהמשיך את החיים המקצועיים שלהם, או כל מיני שיחות אחרות. הטכנולוגיה הביאה אלינו הרבה מהאסונות הללו. ואנחנו באותה שפה צריכים לתת מענה. והוועדה הזאת, גברתי יושבת-הראש, אני רוצה לחזק אותך, כי אי-אפשר לעמוד מנגד ולהשתמש באותם טיעונים של שנים קודמות. במו ידינו אנחנו הורסים כל דרך לסייע לחסרי הישע, אלו הילדים שלנו, אלו הנכדים שלנו.

אני רוצה לשתף אתכם במה שכתב לי יצחק בריק, שאומר לי: עליזה שלום, אתמול מתה עוד ילדה שנשכחה ברכב. לאחר שמזה שנה אני מנסה ללא הצלחה לקדם פתרון מיידי, אנשים רואים שאין פתרון לא מכאן ולא מהאזור שלכם, ולא מארגונים טובים שרוצים, אבל אף אחד לא מקשיב להם. והוא אומר: אני מנסה ללא הצלחה לקדם פתרון מיידי וחינמי לעניין, ומגלה שהעמותות – את זה כותב אזרח – הוועדות, אמצעי התקשורת, אינם אלא אוסף אנשים המנסים לעשות סיבוב על העניין ו / או לגזור קופון. והוא מייצר תליון.

הוא היה פה.

הוא היה כאן. אני רק נותנת את זה כדוגמה.

הוא קיבל במה והכול.

אני נותנת כדוגמה אזרח שבאמת בדרך לא דרך עושה את היוזמה של התליון שלו. גברתי יושבת-הראש, אני מציעה לך להזמין לכאן אנשים שיש להם פתרונות.

הזמנו. זה הדיון שהיה.

הוא כבר היה.

שלוש פעמים.

הוא היה פה ב-21 למרס, היינו פה והצגנו את כל מה שיש בשוק.

שוב, שוב.

חינמי ולא חינמי וטכנולוגי ולא טכנולוגי.

שוב. גברתי יושבת-הראש, שוב. אני אומרת שרק הציבור במקרה הזה, כשהרגולטור ומי שאמור להחליט, גם אנחנו פה בכנסת ישראל, עוצרים, לא מקשיבים, לא מתפקדים, צריך להתחיל להמציא אמת מארץ תצמח. ואנחנו רואים את זה בהרבה מאוד יוזמות. ארגונים לרוב משיגים אותנו, הם אלה עם ההבנה, עם היכולת, עם הגמישות, ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו מאמצים כאן את אחת היוזמות שיצאו מהשטח. תודה.

תודה, חברת הכנסת עליזה לביא. אני מוכרחה לומר שרגע לפני שסיימנו את המושב, ממש, זה היה רגע לפני שיצאנו לפגרה, כינסנו דיון כי הבנו שבמשרד התחבורה התקינה לא תהיה מוכנה לקיץ, הייתה גם פרוצדורה עם כל הנושא של עזרים, ביקשנו ממכון התקנים להגמיש את התקינה כדי שיותר אנשים יוכלו להיכנס לתוך הלופ הזה, והיום קיבלנו בשורה, או חצי בשורה, שהם אכן הולכים למהלך הזה.

ואמרנו שאנחנו לא מרימים ידיים, נקרא לכל מי שיש לו משהו מן המוכן, לא משנה, זה יכול להיות מחזיק מפתחות, זה יכול להיות תליון, זה יכול להיות משהו טכנולוגי מתוחכם, כל מה שיש, שיבואו ויציגו כדי שנחשוף את הציבור, והציבור יוכל כל אחד לבחור מה שנכון לו.

אבל אנחנו נמצאים כאן היום כי אנחנו מבינים שזה לא רק הציבור, שאין חלק אחד בתוך הפאזל הזה שיוכל לעשות את המלאכה הזו לבד, זאת חייבת להיות התגייסות של כל הגורמים.

אז מה קורה?

זאת חייבת להיות רשת ביטחון. והאבסורד הוא, חברת הכנסת לביא, נכנסת עכשיו, שמעת רק חלק מהשיחה. אני יושבת כאן, ואני צריכה להתחנן לעזרה, להתחנן, כשאני מדברת ואומרים לי סדרי עדיפויות או אני כרגולטור לא יכול לבקש מהם, או קשה להם, צפוף להם במשך היום, תביני את חוסר האונים, מה עוד יש לי לומר? מה עוד יש לי לומר כשאנחנו מנהלים פה שיח על חיים של ילדים, והם מדברים לי על שיח של סדרי עדיפויות?

תראי, למדתי איכות סביבה מהילדים שלי, כשהילדים שלי התחילו להגיד לי: אימא, אנחנו לא מוכנים שתארזי את הסנדוויצ'ים בניילון, ויש נייר, ויש פה, ומה שהם שמעו בכיתה.

יש ילדים קטנים מסכנים שלא יכולים לדבר.

למדתי את המודעות הזאת מהילדים שלי. עכשיו אני אומרת, אנחנו צריכים להפעיל את כל הכוחות שיש לנו.

חד-משמעית.

ולהתחיל בגנים, כשהילדים הגדולים יזכירו לאימא ואבא איך להתנהל. תראי, חייבים להתחיל לחנך את הציבור ואת עצמנו, כי זה לא קורה.

נכון.

ועוד קיץ לפתחנו, ולא עשינו שום דבר.

נכון. אני מסכימה לגמרי וזה יהיה גם בהמלצות.

את הקטנים ואחר כך את הגדולים, כי הפכו את הפירמידה.

שלטון מקומי.

סליחה, משרד הרווחה, אני רוצה קצת לחלוק על מה שקרה כאן ונאמר פה. בניגוד אליך, חגי, אנחנו צריכים כמשרד לעשות כל מה שאנחנו יכולים כדי להתגייס למיגור התופעה. אני חושבת שהבקשה שעלתה פה זה לא להוציא הנחיות מחייבות כאלה ואחרות, אלא להוציא איזושהי הודעה נרגשת, בקשה ועידוד. ואני חושבת שאנחנו צריכים לעשות הכול כדי לעשות את זה ולהתגייס לעניין, חד-משמעית, נקודה.

מה העמדה של המשרד? אתם שניכם נציגי משרד, אני רוצה לדעת מה העמדה של המשרד, ועם מה אני יכולה לצאת מכאן.

אנחנו נציגי משרד שהתאחד עכשיו, הוא מהכיוון של העבודה ואנחנו הרווחה, ולכן כנראה יש את חילוקי הדעות האלה.

אני רוצה לדעת.

יש עמדה של המשרד?

בבקשה, תצא הודעה ממשרד הרווחה אל המעונות ברוח הדברים שדיברנו ואמרתי כאן מקודם, תצא? תצא אל אנשי המעונות? לאנשי הצוותים?

מבחינתי אני חושבת שצריכה לצאת.

אני מבקשת לקבל עמדה ברורה של משרד הרווחה באופן כתוב.

זה צריך להיות מעלינו.

כי אני לא רוצה להחליט את מי מכם אני בוחרת. ברור לאן אני מכוונת, אבל אני מבקשת לקבל עמדה רשמית.

בסדר גמור. אני חושבת שצריך לעבור אלינו למשרד לדרג גבוה יותר ולקבל החלטה.

אז אנחנו מבקשים עמדה רשמית של משרד הרווחה לגבי מה שהצגנו. אנחנו מבקשים שתצא פנייה לכל הצוותים להתגייס גם הם למהלך הזה, וכן, גם אם זה דורש שיחת טלפון אז שתהיה גם שיחת טלפון, בלי שיש כאן אחריות מכל סוג שהוא. שלטון מקומי ואז מירי. מירי, נסכם אתך, אני אתן לך, וגם ללילי הבטחתי. אמרו לי שנציגת השלטון המקומי נכנסה.

אני רק לא חברה בוועדה, האם אפשר לקבל זימון לדיונים של הנושא?

בשמחה.

תודה רבה.

תודה לך, חברת הכנסת לביא. שלטון מקומי.

משרד השלטון המקומי יירתם ככל שמתבקש.

רק תראו מי יושב לנו כאן ליד השולחן, שנזכור כולנו שבשבילם אנחנו כאן.

זה הבן שלי שמואל, ילד בכיתה ב' והיום בחופש, אז הוא בא לראות מה אימא עושה. מרכז השלטון המקומי יירתם ככל שנידרש, מעונות היום שמופעלים על-ידי הרשויות המקומיות הם בעלי סמל של משרד הכלכלה, ואנחנו נפעל בהתאם להנחיות שלהם. אבל מעבר לזה, אנחנו לפעמים מקיימים שלטי חוצות כדי להזכיר להורים: אל תשכחו את הילדים ברכב. כל דבר, כל דבר שרק אפשר.

אז שני דברים לי אליכם מאוד בפרקטיקה. אחד, זה כן לקדם את הנושא של שלטי חוצות. אגב, חשוב לציין שפנינו שוב למתחמים השונים, "עפר", "עזריאלי", "ביג", למרכזי קניות, כדי שיירתמו גם השנה וישלטו, כי אנחנו יודעים שזה לא רק בדרך לגן או למעון או למקומות אחרים, זה גם קורה בדרך לקניות. אני רוצה שתקדמו את הנושא של שלטים.

והדבר השני זה פקחים. יש לכם פקחים ברשויות, מחלקים דוחות, על הדרך עוברים ליד רכבים, שיציצו פנימה.

יש את הקב"טים של החינוך שמסתובבים.

הקב"טים וגם הפקחים. הפקחים מסתובבים הרי בין רכבים, רואים מי חונה כמו שצריך, מי לא, מי יש לו "פנגו", מי אין לו, שעל הדרך יסתכלו גם, שיעשו להם נוהל להציץ פנימה לרכב, לראות שהרכב ריק.

שיכנס להחלטה.

כן, בהחלט נכתוב את זה. אני חושבת שהפקחים הם גם כוח שיכול מאוד מאוד לסייע לנו, ואנחנו פונים גם אליהם. שוב, לא ממקום של אחריות אישית, אלא ממקום של מחויבות חברתית.

ביטחון הציבור.

ערבות הדדית, מה שאנחנו קוראים לה. משרד הבריאות, מירי, יש לנו תוכנית בטיחות ילדים, הכול טוב ויפה, השקנו אותה, יצאנו שמחים וטובי לב, מה בתכלס? איפה ההתארגנות? איזה איגום משאבים נעשה? מה קורה עם הקמפיין שלנו של שכחת ילדים ברכב? תעדכני אותנו.

אז קודם כול להתחיל, אני מתנצלת שלא הייתי בתחילת הדיון כי הייתי בדיון אחר.

סלחנו לך.

ואני רוצה להזכיר את הכובע הנוסף הקודם שלי, אני מנהלת שירותי ההצלה בעזרה ראשונה. ומה שאני רוצה לומר כאן, אנחנו עוסקים כאן בהצלת חיים. זה ברור לצורך העניין שאם עכשיו יש מישהו שיש לו איזשהו אירוע, צריך לעשות לו החייאה, צריך לתת לו עזרה ראשונה, עושים. ומבחינתי, ברגע הזה אנחנו נמצאים בשעת חירום, להתקשר להורים זו הצלת חיים. לא צריך להתייחס לזה בצורה אחרת. זו הצלת חיים, וכך צריכה כל מטפלת וכל גננת להתייחס. זו הצלת חיים. זה משהו שיכול להציל את הילד. חיים של הילד זה שווה, חשוב יותר מהכול, וזה לא פחות חשוב מאשר לעשות את ההחייאה ואת כל מה שאנחנו עושים.

ועל זה אני אומרת שוב, כולנו נעשה את הכול, כולנו אומרים שפיקוח נפש דוחה שבת, כלומר, נעשה הכול. אז גם פיקוח נפש להתקשר בטלפון לא יקרה שום דבר, זה יכול להציל חיי אדם, אנחנו יודעים את זה. ולכן אני אומרת, קחו הגננות, קחו המטפלות, את הנושא הזה כפיקוח נפש כהצלת חיים. זה לעניין.

אני אומרת שוב, לנושא הזה באמת אנחנו מדברים על ההתגייסות, מאז הישיבה האחרונה אנחנו באמת רוצים לראות את כל המערכות, אנחנו רוצים - - -

אני לא רוצה לראות.

שנייה. אנחנו נמצאים כבר לקראת השקה של צעדים – עד שמשרד התחבורה, כי אנחנו רואים שזה לוקח זמן, עד שתהיה הטכנולוגיה הזאת, וצריך לצאת אתה, ואני לא יודעת מתי, כנראה שפספסתי, צריך לצאת אתה כמה שיותר מהר. אנחנו הולכים, אמרתי שלא חיכינו לכל הדברים האלה – אגב, תקציב בפועל עדיין אין, ואלו סוגיות תקציביות של האוצר.

מה זה תקציב אין? בלי תקציב לא נוכל לעשות.

שנייה. בתוך משרד הבריאות הכסף עצמו עדיין לא הגיע, אבל אני אומרת שוב, אנחנו לא מחכים כרגע לכסף, אנחנו כבר נמצאים לקראת סיום. החלטנו שאנחנו לא מחכים, גם בעקבות אותם דיונים שהיו בוועדה.

הכסף יהיה. אני לא יודעת מה הפרוצדורה, שהדברים יצאו, את הכיסוי לתקציב יהיה, חד-משמעית, שגם יהיה רשום בפרוטוקול, התחייבות שלי.

זה ברור. עם כסף, בלי כסף, אנחנו יוצאים בעקבות הדיון. ואני אומרת שלאחר מחשבות נוספות שעשינו, החלטנו שנעשה צעדים אקטיביים במה שאנחנו יכולים לעשות. חוץ מהטכנולוגיות שצריך לעשות, אנחנו נמצאים כבר בפעילות שוטפת מול לשכת הפרסום הממשלתית, נלך לחלק מדבקות לכולם שידביקו במכוניות, בטיפות חלב, אנחנו מדברים על מאות אלפים. אנחנו נמצאים לקראת הסוף. נפיץ את זה לכולם, שידביקו את זה בתוך האוטו, וכל מי שפותח את הדלת יראה את זה וילך. אנחנו גם מדברים על דברים נוספים, כלומר, לא רק ברכבים עצמם. אחד הדברים הנוספים, ועשינו כמה דיוני - - -

מירי, זו המדבקה של הבחורה שהייתה פה?

לא. נראה לך את זה. את תראי את זה. עיצוב אחר, אבל חשבנו איך לעשות את זה שידבר אל ההורים.

אבל על אותו רעיון.

אתה פותח את הדלת, אתה לא יכול שלא לראות את זה. דבר נוסף שחשבנו עליו זה גם לשים במקומות העבודה. כשאתה מגיע ומחתים את הכרטיס ליד מקום העבודה, שלט: איפה הילד? מה עם הילד?

גדול.

אנחנו כרגע נמצאים בעיצוב. נקרא לכל המשרדים, לכל הגופים, שלטון מקומי וכו', שימו את זה, כשמישהו בא ומחתים את הכרטיס, תזכור מה עם הילד, בוא תתקשר אליו.

המדבקות יחולקו על-ידי משרד הבריאות?

משרד הבריאות. ומי שירצה אחר כך נראה – אני לא יודעת, כרגע אין לנו כסף, מצדי נמכור את החלונות של המשרד הבריאות, לא יודעת מה, כדי לעשות את זה עד שיגיע הכסף, כי זה חשוב, זה קריטי, זה הצלת חיים.

ואת כל הצעדים האלה נעשה, לא מחכים לשום דבר, לא מחכים לאף אחד. ואני קוראת לכולם, תראו את זה, תקבלו את זה, תעשו את זה גם אתם, כל אחד במסגרות שלו, במוסדות שלו, ממשלתיים, ציבוריים, פרטיים, גנים, אני לא יודעת מה, כולם תעשו את זה. בואו לא נחכה לאסון הבא. אנחנו מדברים על הצלת חיים.

מה עם קמפיין משודר?

קמפיין משותף, אנחנו גם נעשה אותו, והרשות לבטיחות, אני לא יודעת אם הם פה או לא, אין לי מושג.

הם לא, אבל אמרו לנו - - -

אנחנו נציג, תכף אדבר.

אני אומרת שוב, הקמפיין חשוב, צריך לעשות אותו, את ההסברה בתקשורת, אנחנו יודעים שזה לא מספיק, ולכן אנחנו צריכים להיכנס ממש לתוך האתר, נשים את הכול.

הכול, הכול, אנחנו מפעילים את כל האמצעים.

נעשה את זה ביחד. אני אומרת משהו שאולי איזושהי אמירה אפיקורסית, בטח ירצו קצת להרוג אותי, אבל למרות זאת אני אומרת, יש מה שנקרא בתורה או איזשהו משפט שאנחנו רואים אותו "עת לעשות לה' הפרו תורתך". אני אומרת שוב, למחשבה, יכול להיות שיש מקום עכשיו לשקול, ואנחנו שומעים את זה מהציבור, הנושא של כיסאות בטיחות איפה שמים אותם באוטו, האם שמים אותם קדימה, שמים אותם אחורה, סוגיה בעייתית כששמים את זה קדימה. אני חושבת שהסיכוי ששוכחים את הילד הוא הרבה יותר נמוך כי אתה רואה אותו למולך, לא אחורה. כמובן שצריך לבדוק את המשמעויות, ואני חושבת שהרשות לבטיחות בדרכים, משרד התחבורה, צריך לשקול את זה עד שזה יהיה, האם יש מקום לשנות את התקנה הזאת. ואני אומרת כאחת שאמונה על בטיחות בדרכים.

אסור לשים קדימה?

- - -

אסור. אני אומרת שוב, בגלל כריות האוויר.

זה שאסור בחוק אני יודעת.

יש שם כריות אוויר. שוב אני אומרת, צריך לשקול את זה. אני אומרת שלא שקלנו את זה, צריך לשקול את זה. יכול להיות שיגיעו למסקנה שאולי זה יותר מסוכן. שווה, חשוב לשקול את זה, כי אנחנו נמצאים באיזשהו מצב חירום שצריך לבדוק אותו.

עזר טכנולוגי, משרד התחבורה יעשה לנו פה סדר.

דבר נוסף – אני יודעת שלא אוהבים את זה - - -

אני חייבת רק לתקן, זה לא עניין של אוהבים.

בסדר.

המקום הכי בטוח של הילד הוא מאחורה.

לצערנו, לא בכל דבר.

ובעיקר באמצע.

נכון.

והתאונות שהיו לפני כן עד שהייתה החקיקה – לא צריך להחליף נזק בנזק.

צריך לבדוק את הנתונים.

אנחנו צריכים למצוא פתרון או פתרונות שהילד נמצא במקום הבטוח לו ואנחנו מסוגלים להגן עליו.

נכון, אבל אמרתי, בינתיים, אז צריך לראות את זה. דבר נוסף, גם דיברנו עליו בישיבה הקודמת, זה גם משהו שהוא לא פתרון טכנולוגי מתקדם, והוא דבר פשוט ומטומטם אולי, אבל יכול להיות שאין ברירה, מי ששם את הילד באוטו יכול להיות שבאיזושהי תקנה אתה שם איזשהו סרט שאתה שם ליד הכיסא, על הידית של הנהג.

יש הרבה פתרונות. אני רוצה לדעת מה בבר-קיימה עכשיו במשרד הבריאות, אתם מדברים על מדבקות שיופצו, תוך כמה זמן?

אני מקווה שעד סוף החודש.

מה זה סוף החודש? זהו, אין לנו זמן, אנחנו במאי. מאי, די, כבר מתה לנו ילדה, והאחרים פשוט נצלו בנס.

אנחנו במאי, מדברים עכשיו לעשות את זה. עכשיו אני אומרת שוב, העבודה נעשית באופן שוטף. אם צריך, כל המכשלות הביורוקרטיות נפרוץ אותן, גם אם צריך להגיע למנכ"ל ולשר שלנו, זה לא משנה, או לא יודעת למי, נפרוץ אותן, לא נחכה לכל הדברים האלה בנושא של התשלום וההתקשרויות וכו'. נעביר את זה, נפיץ אותם לכולם.

ושוב, אני אומרת לכל הארגונים האחרים, גם אתם, אפילו אל תחכו לנו, בכל הארגונים שלכם שישימו שלטים בכניסה למקום העבודה: שימו לב אם לא שכחתם את הילד, אוקיי? ניתן להם את התזכורת כשבאים להחתים את השעון או נכנסים למקום העבודה. ואני אומרת, נצא עם קמפיין, אבל כל הדברים האחרים צריכים להיעשות.

מתי, מירי?

קמפיין, אני לא יודעת מי נמצא פה מהרשות, נדבר אתם ונעשה את זה מיידית.

אני צריכה תכלס.

נעשה סדר. ככה, מבחינת קמפיין, אני אתחיל מהסוף, בשבועיים הקרובים יצא קמפיין של הרשות הלאומית במשרד התחבורה בדומה למה שבשנה קודמת. שתיים, כמו שאמרתי, התקן הישראלי חל גם על רכבי הסעות וגם על רכב פרטי.

ממש לא, אין תקנה שמחייבת כלי רכב פרטי.

אני מדבר על התקן הישראלי.

אה, אוקיי.

התקן הישראלי חל גם על רכבי הסעות וגם על רכב פרטי. לגבי רכבי הסעות, מ-1 באפריל כבר יתחילו בהתקנות, וזה תקנה.

אנחנו יודעים.

מה שחשוב, כי פה נאמר, וכל מיני זה, שלא נעשה כלום. נעשו המון פעולות בשנתיים האלה, וזה חשוב.

נעשה. אנחנו עכשיו בתכלס של הרכבים הפרטיים.

משרד התחבורה גם יזם את הכנת התקן הישראלי. מה נעשה שאין תקן בשום מקום בעולם. תקן לשכחת ילדים לא קיים בשום מקום בעולם, וזה היה חלק מהקשיים.

בסדר, אבל, אבנר, אני לא מחפשת איפה היו הבעיות, אני מחפשת איפה אנחנו מוצאים את הפתרון.

אז שנייה, אם תביאי לי בבקשה, אני לא רק מעלה את הבעיות, אני גם מעלה את הפתרונות. ולכן, ראינו שישנן בעיות ביישום של התקן הישראלי. ודרך אגב, חלק גדול מאותם יזמים שהיו פה בדיון הקודם היו שותפים להכנת התקן הזה, זה לא אנשים שלא מבינים.

הייתי.

לכן, אנחנו היום לא בשלים לתקן תקנה בהתבסס על התקן הישראלי לרכב פרטי.

שתהיה מתוקנת תקנה שברגע שמשלימים את התקינה יש תקנה.

העמדה של המשרד בשלב הזה, היות שאין תקן אירופי ואין שום תקן שקיים בעולם, בשלב הזה לא בשלים להתקין תקנה. יחד עם זאת, מה שאנחנו נעשה - - -

מה זה בשלב הזה? לא, לא, אני רוצה להתעכב על זה. אני יוצאת מפה כשאתה אומר לי שבכלל לא באופק של משרד התחבורה להתקין תקנה?

העמדה של המשרד לא להתקין בשלב הזה תקנה, אבל לעשות את כל הצעדים - - -

אז באיזה שלב? כשכמה ילדים ימותו?

לעשות את כל הצעדים הנדרשים בכדי למגר את התופעה עד כמה שניתן.

לא, לא, לא, מה זה? זו סיסמה. זה יותר גרוע ממה שהיה לנו פה קודם. מה זה נעשה את כל מה שאפשר? אם יש לי עזרים טכנולוגיים ואין לי תקנה – בוא נהיה אמיתיים. בוא נהיה אמיתיים.

הבענו את העמדה הזאת גם בדיונים הקודמים שהיו. אני שוב חוזר ואומר, יחד עם זאת, אני אומר שנבצע את כל הצעדים והפעולות הנדרשות למגר את התופעה.

איזה צעדים? איזה? תגיד לי.

הנושא של עדכון הנוהל, הנושא של עדכון התקן, שתהיה אופציה, ונרחיב את - - -

יופי, ו-? אז יהיה לי נוהל ולא יהיו לי ילדים חיים פה כי הם נשכחים לי.

ונרחיב ליותר ויותר מערכות שיוכלו להשתמש ברכב.

אבל אם אין חובה אז למה שישימו את זה?

זה גם ייתן מענה, והאחריות ההורית – הכול זה ביחד.

אבל מה אתכם? אתם כולכם, אתה מזכיר לי עכשיו את מה שהיה בדיונים הקודמים של משרד החינוך.

סליחה.

כולם חוץ מאתנו. אז שם לפחות סוף סוף כבר פרצנו את המחסום.

סליחה, הצגתי גם את הפעולות שעשינו.

מה עשיתם?

עשינו גם את הפעולות שעשינו.

אבל זה לא עוזר לי.

ברכבי הסעות עשינו קמפיין, עשינו תקן ישראלי, עשינו המון פעולות.

למה שלא יהיה גם ברכב פרטי?

יש. הוא גם ברכב פרטי.

לא, לא, לא.

התקן הישראלי חל גם על רכב פרטי.

תקשיב, בוא, תן לי קצת קרדיט לאינטליגנציה שלי. אני מבינה את ההבדלים בין תקן לתקנה, ויש לי אגב מה להגיד לך על זה, זה לדיון אחר. ברכבים של הסעות ילדים יש תקנה שמחייבת אותם, לא רק שמחייבת אותם. גם עזוב שהתקנה יצאה ועוד לא היה להם איפה לעשות את הטסטים והכול, הם היו צריכים לחכות, הם קצת הוציאו את זה לפני, אבל בסדר, זה חבלי לידה. ואני לא רוצה לדבר אתך כמה כסף הם צריכים לשלם בשביל לקבל את האישור, הכול בסדר. אז שם יש תקנה שמחייבת, ואיפה שאנחנו רוצים להציל ילדים ברכבים הפרטיים, זה לא. למה שפה לא תהיה תקנה? ממה אנחנו מפחדים? אנחנו מפחדים שהציבור יכעס עלינו? ממה אנחנו מפחדים?

זה לא עניין של פחד, זה עניין של בשלות.

אז למה לא? מה זה בשלות? מה צריך לקרות כדי שנהיה בשלים?

לא קיים בעולם, לא באירופה, לא - - -

עוד כמה ילדים צריכים להישכח ולמות?

לא אכפת לי מהעולם, אכפת לי מילדי ישראל.

עוד כמה ילדים?

אני יושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד של הילדים במדינת ישראל.

עוד כמה ילדים?

בדיוק, אני רוצה לדעת כמה ילדים צריכים למות בשביל שנהיה בשלים? תגיד לי. שאני אדע מתי לקרוא לכם.

נשנה את החקיקה.

מה שאני מציג עכשיו - - -

איזו מין אמירה זאת?

העמדה של המשרד בשלב הזה לא לתקן תקנות.

הבנתי.

למה?

הסברתי. הסברתי לכם.

לילי, את רוצה? אני מתנצלת.

לא, תודה.

בבקשה.

גברתי היושבת-ראש, נדמה לי שזה דיון שני, שלישי, רביעי?

כמה? כבר אי-אפשר לספור.

אי-אפשר לספור.

שש, שבע, שמונה.

כן, נכון? וכשאנחנו מדברים על אותם דברים, אבל האמת, לא קורה כלום. רק עוד ילדים נשכחים ועוד ילדים מתים ומוצאים את מותם. ועוד לא התחלנו את הקיץ, וכבר התחלנו לספור.

פתחנו אותו רע מאוד.

בדיוק. פתחנו אותו, ועוד לפנינו יוני, יולי, אוגוסט, אלו החודשים הקטסטרופליים. עכשיו אני נוסע עם הרכב עם ה-Mobileye הזה שכל הזמן - - -

Mobileye.

Mobileye שכל הזמן מצפצף מצפצף, מפריע מפריע, אבל זה בסדר. ועכשיו מכרו את זה ובכל העולם קנו את זה. ואנחנו מדברים על רכבים פרטיים, על מכשיר שיתריע על הימצאות ילדים ברכבים הפרטיים שמסיעים ילדים. וכמה שנדבר וכמה שנגיד חינוך ועוד פעם חינוך ועוד פעם מסע, אבל כנראה שבסופו של יום אתם מתארים לעצמכם שמישהו, אבא - -

צריך גיבוי טכנולוגי.

- - שוכח ילד, אימא לקחה אותו לגן ושכחה אותו. על מה אנחנו מדברים? שכחה אותו. והיא לקחה את הילד לגן, שכחה אותו, ואחרי כמה שעות נזכרה.

התקשרה לשאול מה שלומו בגן. היא אפילו לא ידעה שהיא לא הורידה אותו. מטורף, מטורף.

- - -

על זה אנחנו מדברים. כמה שנעשה קמפיינים ואל תשכחו ילדים, בסופו של יום כנראה - - -

אולי חינוך להורים.

אבל גם כמה?

גם, אבל זה לא יעזור, נו, בחייכם.

את מתארת לעצמך, מה זה חינוך להורים? מה? היא עושה את זה בכוונה? מישהו עושה את זה בכוונה?

אתם לא מבינים שקורה לנו משהו רע? נו.

מישהו עושה את זה בכוונה שהוא שוכח ילד ברכב?

- - -

על מה אנחנו מדברים? צריך משהו טכנולוגי שיזכיר שבאמת או שיצפצף או משהו, כמה זה עולה? אבנר, כמה זה עולה?

אבל זה קיים.

כמה זה עולה? ילד אחד שנציל את החיים שלו זה שווה את כל התקציבים. עזבו את זה.

הטכנולוגיות קיימות, שירכשו אותם.

עזבו, נו, בחייאת דינקום.

"יד שרה" בחינם.

הטכנולוגיות קיימות, רק זה לא מספיק, זה לא טוב לנו פוליטית לחייב שזה יקרה, נכון?

- - -

שיחייבו אותם שילכו ויקנו את זה.

הטכנולוגיות קיימות, שירכשו אותן.

למה אתם לא מחייבים?

לא צריך לחייב כל הזמן.

- - -

אני אגיד לך למה.

למה Mobileye חייבת?

לא חייבתי עכשיו. לא מחויב.

בחדשים מחויב.

לא מחויב. לא, לא מחויב. היום לא מחויב.

אני רוצה להגיד. אפוד זוהר מחויב? חגורות מחויב? ועוד הרבה דברים אחרים, מחויב? אתם יודעים מה מטריד אותי? הקלות הבלתי נסבלת.

זה לא מספיק חשוב.

הקלות הבלתי נסבלת שבה אנחנו מתייחסים למוות של ילדים.

זה לא נכון. לא מדויק.

לא חשוב מספיק.

זה נכון. אתה יודע למה?

סליחה, את לא יכולה לתקוף ככה.

כי להגיד שיש מערכות - - -

סליחה.

אני לא תוקפת. אני אומרת.

אבל את לא יכולה, כי גם לי יש ילדים וגם לי יש משפחה, את לא יכולה לתקוף במקום כזה.

למה אנחנו לא יכולים? אני לא מדברת עליך ברמה האישית.

לא, ממש לא, אני מציג.

משרד התחבורה, למה הוא לא רוצה לתקן תקנה? למה?

אני מציג את הנימוקים.

מה זה אנחנו לא בשלים?

הסברתי. אני הסברתי.

מתי נהיה בשלים לתקן תקנה? מה זה יש מערכות שירכשו? מה זה שירכשו? הרי אנחנו יודעים שזה לא עובד ציבורית, זה לא עובד. הרי הם לא שם. אנחנו חייבים לעשות משהו. אז אנחנו יכולים להגיד, אוקיי, נו, אם ההורים לא לוקחים אחריות אז בעיה שלהם, שהילדים ימותו.

הם פשוט לא מאמינים שזה יקרה להם.

אבל אנחנו לא יכולים לעמוד מהצד ולתת לזה לקרות. באמת.

הורים לא קונים כי הם לא מאמינים שזה יקרה להם.

אף אחד לא עומד מהצד.

נו, אז תסביר לי.

ממש לא עומד מהצד.

באמת אני אומרת לך, אני מתה להבין למה משרד התחבורה לא רוצה לתקן תקנה.

אני מסביר לך.

משתוקקת.

אני שוב מסביר. משרד התחבורה, כשהוא מיישם תקנות ברגולציות הוא מתבסס על מה שקורה בעולם. התקן הזה, המערכת הזו, אין לה תקן בין-לאומי, לא אירופי, לא אמריקני, ואפילו לא תקן לאומי של מדינה מסוימת.

לרכבי הסעות יש?

אין תקן.

לרכבי הסעות יש? למה חייבתם?

סליחה. עובדה שעשינו תקן ישראלי ייחודי שהוא בעייתי. הוא בעייתי. עשינו.

הנה, אבל אנחנו עושים את זה גם פה. אבל אנחנו עושים את זה גם פה.

אבל הוא בעייתי. התקן הישראלי בעייתי.

אז נתקן אותו.

התקן הישראלי בעייתי, ולכן מה שאני חוזר ואומר - - -

מחר יש ישיבה.

מה שאני אומר, נצטרך לעדכן את התקן, לעדכן את הוראות הנוהל, ניתן את האופציה ונרחיב לכמות גדולה יותר של טכנולוגיות, אבל לפני חיוב.

ברגע שתהיה תקנה אני רוצה לשמוע - - -

אבל לפני חיוב.

לא אמרתי שתחייב לפני שיש טכנולוגיה, אמרתי שתעשו את הדברים במקביל. ולכל אלה ששומעים מה שהם רוצים, תעשו טובה, לכו, הדיון הזה מספיק חשוב, תשמעו אותו מהתחלה כדי להשלים את הפערים.

הייתי פה מהתחלה ושמעתי הכול.

אבל אמרתי במפורש, וגם אמרתי לחברת הכנסת ורבין, אי-אפשר לתקן תקנה מחר בבוקר כשאין לי עזרים טכנולוגיים. אמרתי את זה.

היא אומרת שתכין את זה, כשהיא מוכנה אתה - - - , הבנת?

אבל אני אומרת, בואו נעבוד במקביל, בואו נתכוון, אבנר, כן, בתוך עמי אני חיה, אני יודעת איך הדברים הולכים כאן, אם לא נהיה minded ונחליט שאלו שני הערוצים שאנחנו פועלים בשבילם אנחנו לא נפגוש את זה. לא נפגוש. נפגוש אולי את ההגמשה בתקן, נפגוש עזרים טכנולוגיים ונלך לריב אחר כך על התקנה. אני לא רוצה לריב אחר כך על התקנה, אני רוצה עכשיו. עכשיו כשאנחנו רבים על התקן ואנחנו רוצים להגמיש אותו, אני רוצה לריב על התקנה כדי שהדברים יהיו מוכנים ביחד, זה מה שאני מבקשת. מה הבעיה להתכוונן לזה? באמת אני שואלת. מה עוד צריך לקרות כדי שנהיה שם?

ברשותכם, אני מסיימת את הדיון. קודם כול אני רוצה להודות לכולכם על ההשתתפות. הדיונים האלה טעונים, אני יודעת, אני מודה שהם קשים מאוד גם לי. אבל אין שאלה, אין שאלה שבפתיחה הצורמת והמזעזעת הזו של עונת החום, אנחנו אפילו עוד לא בקיץ באופן רשמי.

עדיין לא חם בחוץ.

אביב, עוד לא חם.

אנחנו כבר מקבלים אבדה ראשונה, ואנחנו רוצים למנוע את הבאות. באמת, כולי תפילה שנשב כאן בעוד כמה חודשים ולא נצטרך לכנס דיוני חירום באמצע, ונגיד: אוקיי, הצלחנו לפחות במהלכים האלה. בלי התגייסות של כולם, אמרתי את זה גם בהתחלה, שום דבר שנעשה, כל אחד בעצמו, לא יהיה שווה. אם רק מערכת החינוך תעשה זה לא יהיה שווה, כי אנחנו יודעים שהילדים מגיעים גם למקומות אחרים. ואם נשלט רק את האזורים העירוניים ואת מתחמי הקניות אז גם זה לא בטוח, וגם אם יהיה לנו עזר טכנולוגי, כמו שאמרתי, ייתן לנו קפיצה אדירה קדימה, אבל גם על זה לבד אסור לנו לסמוך, וברור שיש פה אחריות הורים והכול, אבל בסוף אנחנו חייבים, חייבים לשלב ידיים.

קודם כול אני רוצה להתחיל עם המשטרה, עם המשרד לביטחון פנים, על זה שהירתמות מבחינתכם היא מובנת מאליה, את לא שמת לב אפילו שהשתמשת במילה אחריות בלי לפחד. ואני רוצה לקרוא לכם גם באופן רשמי שהנוהל הזה יישמר, שהשוטרים המסיירים יקבלו הנחיות ותזכורות. את יודעת, מדברים בקשר, אז שמישהו יהיה על זה, חשוב, חשוב, התגייסות ציבורית נטו.

השלטון המקומי, על אותו בסיס, פנייה לפקחים של הרשויות המקומיות וגם לקב"טים שמסיירים בעיר, שיהיה להם בנוהל, עוברים ליד רכבים, להציץ פנימה, לראות שאין אף אחד. לשלט, לעודד בשלטון המקומי שילוט של אזורים ציבוריים למניעת שכחת ילדים.

משרד התחבורה, אני פונה אליכם רשמית, מבקשת לפעול לקידום של התקנת תקנה. ברגע שיוסדר הנושא של התקן והטכנולוגיה לפעול בשני הערוצים האלה במקביל כדי שנוכל להכין ולהשלים אותם כמה שיותר מהר.

משרד החינוך, קודם כול אני רוצה להודות לכם כמשרד על השינוי של הרוח שלפחות היה כאן בשולחן. אני מבקשת שתצא קריאה, שוב, נרגשת, וולונטרית, נדגיש גם בהמלצות של הדיון, קריאה וולונטרית לצוותים, בכלל לצוותים של הגנים, להתגייס ולהיות ערניים ולהרים טלפון בבוקר אם מישהו לא הגיע. לדרבן את ההורים ליותר שיתופי פעולה, אז כמובן שזה יקל עליהם, ובסוף ובסוף נישאר עם ילד או שניים שלא מגיעים. אבל להבין שכולנו חלק מרשת ביטחון, לא כי אנחנו חייבים, אנחנו לא חייבים, כי אנחנו רוצים. בסדר? כי זה חלק מהמחויבות החברתית שלנו.

משרד הבריאות, אני רוצה לקבל עדכון – בכלל מכולם נבקש תוך חודש סטטוס – אבל לקבל עדכון מדויק מתי המדבקות האלה יוצאות, באיזה תפוצה, באיזה היקפים, למי הן מגיעות, כדי שגם אנחנו נוכל לוודא שבשטח הם באמת קיבלו, לעקוב ולסמן במקומות שאנחנו רואים שזה לא נמצא שם.

וכמובן הנושא של הקמפיין יחד עם משרד התחבורה הרשות לבטיחות בדרכים, קמפיין משודר, אגרסיבי, ממושך, מגוון, כדי שהאוזן לא תתרגל, כמו שהיה בשנה שעברה, אבל להתחיל אותו עכשיו. להשתדל שכבר החודש לקראת סוף מאי גג יצא קמפיין, כי אנחנו מאבדים זמן. אנחנו מאבדים זמן, ואנחנו לא רוצים לאבד יחד אתו גם ילדים.

מכון התקנים, הפנייה אליכם הייתה ברורה בתחילת הוועדה. אני מבקשת לקבל עדכון מחר אחרי הפגישה, בסדר? לוועדה, מה היה הסיכום ולאן מתקדמים משם.

ואני פונה מפה גם, אני אמצא את הדרך לעשות את זה, אבל באמת, גם להורים, גם להורים להיות ערניים, זאת קודם כול האחריות שלהם. אנחנו כאן כדי לעזור להם במקרה שבו הם בעצם פספסו, עד כמה שאפשר לקרוא לזה פספסו.

ואני קוראת לכל הציבור להתגייס, חברים, ערנות של הציבור הצילה הרבה ילדים. אנשים, אזרחים תמימים, שעברו ברחוב והסתכלו על הרכב באינסטינקט וראו שיש שם ילד. אגב, גם הילד באותו ערב שהילדה מתה, באותו ערב, לא תגידו צריך קמפיין וזה, על רטוב, היה פרסום בכל הרשתות האפשריות ובערב נשכח ילד, שכן שעבר ראה שהוא נמצא ברכב והציל אותו. אז אני פונה מפה גם לציבור.

ומשרד הרווחה, אני מבקשת מכם כמו ממשרד החינוך לפנות בפנייה לכל הצוותים. אני מבקשת לקבל מכם עמדה תוך שבוע אם אתם שם או לא, בסדר? ואני מקווה שאתם שם. תודה רבה לכולם, רק בשורות טובות, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:32.