הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 55

מישיבת הוועדה המיוחדת לצדק חלוקתי ולשוויון חברתי

יום שלישי, י"ג באייר התשע"ז (09 במאי 2017), שעה 12:30

בחינת "הטיפול המוגבר" בבתי החולים - קיפוח חולים הזקוקים למחלקות טיפול נמרץ

חברי הוועדה: מכלוף מיקי זוהר – היו"ר

אכרם חסון

עבדאללה אבו מערוף

מסעוד גנאים

ראש אגף רפואה כללית, משרד הבריאות - ורד עזרא

אגף תקציבים, משרד הבריאות - נועה שוקרון

רפרנט בריאות באג"ת, משרד האוצר - אלעד מסאסא

יו"ר האיגוד לטיפול רפואי נמרץ כללי, ההסתדרות הרפואית בישראל - ירון בר-לביא

איגוד אחיות טיפול נמרץ, ההסתדרות הרפואית בישראל - שלי אשכנזי

מנכ"ל, מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל - ברק לוי סגל

מנהל בי"ח קפלן, שירותי בריאות כללית - קרלוס גרוזמן

יו"ר ארגון המתמחים, מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל - אראל בוצ'ינסקי

מנהלת מטה ודוברות ארגון המתמחים לרפואה, מרשם - ארגון המתמחים לרפואה בישראל - איריס דור-און

מנהלת קליניקה לבריאות נשים, מחלקת קרדיולוגיה, מרכז רפואי איכילוב - בלה קויפמן

ראש אגף סיעוד, קופת חולים כללית - לילי פרלמן

מנהל בית החולים, מרכז רפואי ע"ש רבין-קמפוס בלינסון - ערן הלפרן

אריאלה אהרון

הדס צנוירט

בחינת "הטיפול המוגבר" בבתי החולים - קיפוח חולים הזקוקים למחלקות טיפול נמרץ

אני מתכבד לפתוח את הוועדה לצדק חלוקתי ושוויון חברתי. על סדר-היום: בחינת "הטיפול המוגבר" בבתי החולים - קיפוח חולים הזקוקים למחלקות טיפול נמרץ. מי כאן בחדר שלא חווה את סוגיית הבעיה הזאת, אני מברך אותו על כך, אבל אני מניח שלא מעט שיושבים פה בחדר, חוו אותה – אחד מבני המשפחה שלהם מן הסתם היה צריך להיות מטופל בטיפול נמרץ – זה קורה כמעט לכל אחד, ואנחנו יודעים שיש מצוקה קשה – במיטות של טיפול נמרץ. אנחנו יודעים גם שזה לא רק עניין של מיטות אלא של צוות שצריך לטפל בהם, זה גם עניין של עלויות כספיות משמעותיות לכל מיטה של טיפול נמרץ עם כל המכשור שלה, כולל הצוות שצריך לתפעל אותה.

ביקרתי לא מזמן בבית החולים סורוקה – ראיתי שם מחלקת טיפול נמרץ מדהימה, אולי מהטובות בארץ, עם צוות נפלא, ואמרו לנו: יש לנו אולי מקום לעוד מיטות, אבל יש לנו בעיה בצוות, כי לא תמיד אנחנו יודעים מה היקף המטופלים, ולפעמים יש מיטות שלא מאוישות.

עמדתי האישית קובעת נחרצות, שטוב היה אם היו אפילו מיטות עודפות, ובמקרים אפילו שמחלקות כאלה לא יהיו מלאות, אלא יהיו מיטות פנויות מאשר שלא יהיו בכלל. אגב, אין ספק שהטיפול בטיפול נמרץ הוא בדרך כלל איכותי יותר מהמחלקות הרגילות, וזו עובדה שאי-אפשר כנראה להתווכח עליה.

אנחנו יודעים שהרבה מאוד אנשים, שזקוקים לטיפול בטיפול נמרץ, אינם זוכים לטיפול הזה, ומוצאים עצמם במחלקות פנימיות או כירורגיות כאלה ואחרות, ובחלק לא קטן מהמקרים או מצבם הרפואי מחמיר או חלילה הם הולכים לעולמם עקב טיפול פחות טוב. העניין הזה, בשנת 2017 במדינת ישראל צריך להסתיים. לכן אנחנו מבקשים לערוך היום את הדיון, על-מנת, מצד אחד, להבין מהגורמים הרלוונטיים, ממשרדי הממשלה, מדוע אנחנו לא פותרים את הבעיה, כי זו באמת בעיה, ומצד שני, לשמוע את הטוענים לבעיה, אלה שירצו להציג אותה בהתאם לנתונים שיש בידיהם.

אני מציע לחברי הכנסת – בואו נשמע את גורמי המקצוע, אחר כך נאמר דברים ואז ניתן למשרדי הממשלה להשיב. ראשון הדוברים, ד"ר אראל בוצ'ינסקי, יושב-ראש ארגון המתמחים.

שלום לכולם. אני רוצה להודות לחבר הכנסת זוהר על כינוס הוועדה הזאת היום. הנושא מאוד-מאוד חשוב, הוא בליבנו. אני מברך על כך שאנחנו מעלים אותו לדיון.

הבעיה היא בעיה מורכבת, אבל בסופו של דבר – צריך לומר את זה בצורה הכי פשוטה – בישראל של 2017 אין מספיק מיטות טיפול נמרץ. יש מחסור אקוטי במיטות טיפול נמרץ, וזה מביא לתחלואה ולתמותה ולזיהומים שאפשר היה למנוע אותם לו היו מספיק מיטות של טיפול נמרץ בישראל. אנשים חולים, שלפי כל חוות דעת רפואית אמורים להגיע לטיפול נמרץ, לא מגיעים בהכרח לטיפול נמרץ, וזה לא חדש, ותכף אביא כמה דוגמאות. הבעיה הזו ידועה הרבה שנים, ולצערנו דבר לא נעשה; אולי המצב רק הולך ונהיה יותר גרוע.

יש פה ספקטרום של אפשרויות טיפול בחולים – יש מה שנקרא פנימית מוגבר וטיפול מוגבר. אני לא מתייחס כרגע לאותן כ-100 מיטות בתקן שיש במדינת ישראל של פנימית מוגבר; אני מדבר על חולים שאמורים ללכת לטיפול נמרץ, ומגיעים לפנימית או לכירורגיה – כפי שאמרת בדיוק, חבר הכנסת זוהר.

אני רוצה להקריא לכם כמה עדויות בקצרה, לגלגל את הסיפור הזה, ותראו שהבעיה היא כל כך אקוטית, וכמה שאנחנו זועקים, היא עדיין בעיה ישנה. למשל, בינואר 2007 שלח יושב-ראש ארגון רופאי המדינה פרופ' אלישע ברטוב מכתב לשר הבריאות, דאז יעקב בניזרי, בו הוא כותב: התמונה מציגה בעיה חמורה במיוחד במספר המונשמים המאושפזים במחלקות פנימיות ולא ביחידות טיפול נמרץ. המקום אינו תואם את התנאים הראויים לחולים אלה.

עוד הוא כותב שם ש-55 עד 80 אחוזים מהחולים שיש לאשפזם במחלקות טיפול נמרץ בבתי חולים ממשלתיים, לא אושפזו במחלקות אלה.

מחלקת המחקר והמידע של הכנסת – שוב, בשנת 2007 – הוציאה דוח מאוד חשוב בעינינו, שנקרא מצוקת האשפוז במחלקות טיפול נמרץ כללי, וגם שם מציינים את הבעיה בצורה חריפה: בכל בתי החולים מספר החולים הזקוקים לאשפוז במחלקות טיפול נמרץ גדול הרבה יותר ממספר המיטות בתקן ובפועל. למעשה, בתי-החולים נאלצים לאשפז חולים קשים, ובהם חולים מונשמים, במחלקות אחרות בבתי החולים, ולא במחלקות טיפול נמרץ.

הדוח הזה, למשל, ממחיש שבמרכז הרפואי תל-אביב איכילוב יש בכל רגע נתון 50 עד 70 חולים מונשמים שמאושפזים מחוץ למחלקות טיפול נמרץ. בברזילי באשקלון הוי 24 חולים מונשמים כאלה בחורף. משרד הבריאות מסר עוד ב-2007, כי בישראל חסרות 500 מיטות טיפול נמרץ בתקן.

דוח מבקר המדינה משנת 2012, מתוך הפרק על משרד הבריאות, הבינוי והתשתית בבתי החולים הממשלתיים, מביא מספר דוגמאות נוספות – למשל, מנהל בית החולים פוריה דיווח למשרד מבקר המדינה ב-2012, שהמחלקה לטיפול נמרץ נשימתי ממוקמת במתחם המחלקה הכירורגית בחדר אחד, שבו ארבע מיטות בצפיפות גדולה, ולכן קיימת סכנה ממשית של זיהומים, והם נאלצים לאשפז מטופלים הזקוקים לטיפול נמרץ נשימתי, גם במחלקות אחרות.

בהלל יפה בחדרה תמונה דומה – טיפול נמרץ כללי פועל בחדרים מאולתרים, שלא מיועדים מלכתחילה לשימוש כזה, ויש בסך הכול חמש מיטות טיפול נמרץ, אף שיש צורך ב-16 עד 18 מיטות – ב-2007.

אז אני שמח מאוד על הדיון הזה בוועדה, כי עכשיו יהיה לנו תיעוד גם של מה שקורה ב-2017, ולצערנו התמונה היא לא השתנתה, וכפי שנאמר כאן, כנראה החמירה.

נכון לינואר 2018, לפי הנתונים של משרד הבריאות, יש בישראל 723 מיטות טיפול נמרץ בתקן. מדובר על תקן של טיפול נמרץ כללי, לב ונשימתי. זה מהווה 8.5 מיטות ל-100,000 תושבים. רק לשם השוואה, בגרמניה זה 25 מיטות, בבלגיה זה 22 מיטות ובארצות הברית מדובר על 20 מיטות – בערך פי שלושה ממה שיש בישראל.

אבל אנחנו לא באנו הנה היום רק כדי לתת לכם נתונים – אני בטוח שהנתונים ידועים לכל הנוכחים; באנו לתת את הזווית של מי שרואה את הדברים וחי את הדברים בשטח. המתמחים לרפואה זה מי שמאייש אותן יחידות טיפול נמרץ שדיברנו עליהן, אותן פנימיות שבהן מאושפזים מטופלים של טיפול נמרץ, אותם חדרי מיון עמוסים, זה אותן מחלקות כירורגיות.

המסר ברור.

אסיים בזה שאנחנו רגילים להתעסק בדיני נפשות כחלק מהעבודה שלנו, ואנחנו לא יכולים לעשות קסמים. הרבה פעמים אנחנו עומדים בפני כוח עליון, אבל פה לא מדובר בקסם; פה מדובר בתקציבים, במשאבים. המצב שאני מתאר לאורך כל כך הרבה שנים זו לא טעות או מקרה; זה מדיניות שאותה אנחנו מבקשים מכם היום לשנות. תודה.

זו מטרת הדיון. מההסתדרות הציונית, ד"ר לביא, בבקשה.

שלום. אני ד"ר בר-לביא, יושב-ראש האיגוד הישראלי לטיפול נמרץ, וגם מנהל מחלקת טיפול נמרץ בבית חולים רמב"ם.

אני צריך קצת להחמיר את התמונה לצערי, כי המידע שנמסר כרגע, מתייחס לכלל מיטות טיפול נמרץ בישראל, אבל זה לא המיטות הספציפיות שבהן מטופלים החולים הקשים, והמצב הוא קצת יותר גרוע.

יש כיום במדינת ישראל 340 מיטות טיפול נמרץ כללי בתקן, מתוכן מופעלות 285, כלומר אנחנו לא במצב של 8 מ-100,000 אלא ב-3.4 ל-100,000, וזה המצב האמתי. הבאתי לכם טבלה שמראה לכם את המצב של ישראל לעומת שאר המדינות בעולם. אנחנו יותר גרועים מספרד ומפורטוגל ומהולנד, ובעצם הנדרש כיום, אם אנחנו צריכים לתת מבחינה מספרית, יש שני מספרים שצריך לדבר עליהם- - -

שאלה למשרד הבריאות: כמה עולה מיטת טיפול נמרץ מבחינת תקציב?

נועה, מאגף תקציבים, משרד הבריאות. זו שאלה קצת מורכבת. זה תלוי לאיזה בית חולים – ממשלתי או לא ממשלתי.

נניח ממשלתי.

העלות היא גם בתקנים וגם בכסף פיתוח.

כמה כסף פיתוח?

אני אגיד: זה כ-10,000 שקלים ליום לאשפוז לחולה.

אני חושב ש-2 מיליון שקל - בינוי, הקמת התשתית, צוות וכן הלאה, לשנה.

מחיר טיפול בחולה בטיפול נמרץ היום, עם הצוות, עם כוח האדם, עם התרופות ועם כל מה שמסביב – כ-10,000 שקל ליום.

3.5 מיליון שקל בשנה, לא כולל הבינוי.

רק אוסיף שלבית החולים יש הכנסות בגין ההוצאות האלה.

לא נדבר על ההכנסות.

לכן אני אומרת שזה יותר מורכב.

אני לא שואל סתם את השאלות האלה. אני רוצה לכמת את הסוגיה למספרים. אם אנחנו היום יוצאים מהדיון במסקנה, שחסרים, למשל, 400 מיליון שקל שאתם הבאנו פתרון לסוגיית הטיפול הנמרץ במדינת ישראל, יכול להיות שאנחנו יכולים לעשות מהלך כזה, שהוא בר-ביצוע. אם אנחנו מסיקים שהבעיה היא במיליארד או שניים, זה סיפור אחר. למה אני שואל – כי אם אנחנו מדברים, נניח, על תוספת כלל ארצית של עוד כ-200 מיטות, העלות של ההקמה שלהן זה 100 מיליון שקל- - -

לא מדברים על בינוי.

בתוך בתי החולים הקיימים, לא לעשות מבנה חדש. בבית החולים הקיים לקחת עוד נישה, עוד מיטה. או להרחיב את המחלקה עצמה.

ד"ר ורד עזרא, ראש מינהל הרפואה, משרד הבריאות. היום רוב-רובם של בתי החולים מבחינת הבינוי והמיטות נמצא בתפוסה מקסימלית, כלומר אין כמעט אפשרות להוסיף ולו מיטה אחת, בלי שיש תוספת של בינוי בכלל – לא משנה – טיפול נמרץ, פנימית.

אי-אפשר להעתיק את המחלקות?

סליחה, יש ששים מיטות שלא מופעלות, ריקות, בטיפולי נמרץ בארץ, ושניתן להפעיל אותן בתוספת כוח אדם ואחיות. מיטות ריקות.

אתה מבלבל בין שני דברים.

נדון בזה בהמשך. תנו לי רק להבין מספרית את העניין הזה, כי אחרי הכול, אני רכז הקואליציה בוועדת הכספים, ושם יש לנו השפעה על תקציבים. אנחנו רוצים לבחון גם את האופי התקציבי של הסוגיה הזאת. ימשיך ד"ר בר-לביא.

יש פער בין מספר המיטות בתקן למספר המיטות המופעלות. במחלקה שלי יש ארבע מיטות ריקות מתוך 18. 14 מופעלות, ארבעתן לא מופעלות כי אין לי כוח אדם להפעיל אותן.

היתה שאלה, כמה עולה להקים מיטת טיפול נמרץ אם היו רק הקירות. 100,000 דולר של מיטה ומוניטור ומכשיר הנשמה וציוד. זה לא הדבר הקיים. אין ספק שכוח אדם – כיום יש במחלקה שלי ובעוד מחלקות בבית חולים רמב"ם, מיטות שניתן להפעיל אותן, שיש הכול כדי להפעיל אותן אך אין אחיות ורופאים.

סליחה שאני קוטע אותך, זה מתחבר למה שאתה אומר – יש 10% רופאים מובטלים, מתמחים. מחכים למקומות התמחות ואין תקנים. רק תוסיפו תקנים – הם יוכלו ללכת ולאייש.

אם היום מחפשים 60 מיטות, אפשר להפעיל אותן בתוספת כוח אדם – הן בנויות כבר. זה לא מספיק. כפי שאמרתי, בשביל שכל חולה קשה במדינת ישראל יקבל טיפול נמרץ שמגיע לו, צריך פי שלושה מיטות טיפול נמרץ, צריך כ-800 מיטות טיפול נמרץ.

עוד נקודה אחרונה, בענייני הפריפריה. יש עיר במדינת ישראל שיש בה שלושה בתי חולים ואין בה אף מיטת טיפול נמרץ – נצרת ונצרת עלית. יש שלושה בתי חולים, ובכל העיר הזאת אין מיטת טיפול נמרץ אחת. היום, כאשר יש חולה קשה בבתי החולים האלה, הם עושים טלפונים לעפולה, לרמב"ם, לפוריה ולצפת כדי לחפש מקום, לאן לשלוח את הולה. העיר הזו מוכרחה שיקימו בה יחידה לטיפול נמרץ.

זה לא רק נצרת. יש הבדל אמתי בין המרכז לפריפריה. בלי ספק בפריפריה יש פחות מיטות טיפול נמרץ מאשר במרכז, ואם צריך להוסיף – אז שם, אבל גם, נניח, ברמב"ם יש מיטות ריקות לא מופעלות, וגם זה לא מספיק.

אני צריך להסביר לכם מה עובר על הציבור. אני כמנהל טיפול נמרץ, באות אליי משפחות חולים מהמחלקות הפנימיות, חלקן מופנות על-ידי הרופאים, ואומרים: לך למנהל טיפול נמרץ – תראה אם אתה יכול להשיג מיטה. אני נתבע על-ידי משפחות של חולים בבית משפט בזה שאני לא מאשפז את בן המשפחה שלהם כי אין לי מקום, והם באים אליי אישית ואומרים: אם לא תקבל, אנחנו נתבע אותך אישית על התוצאה, אם הוא ימות. כלומר יש פה מעורבות רגשית אישית יומית בעניין האשפוז של אנשים במחלקות הפנימיות. נתנו לזה שם של מוגבר – זה לעג לרש. מה שקורה במחלקות הפנימיות זה שאחות אחת מטפלת בששה חולים, רופא אחד מטפל בששה חולים, מתחלף כל הזמן. הם לא מקבלים טיפול נמרץ, והם צריכים לקבל טיפול נמרץ אמתי. צריך לשלש את מספר מיטות טיפול נמרץ במדינת ישראל כדי לכסות את כל החולים.

אגב, יש בית חולים אחד – נהריה – שעשה בחכמה, ורוב, אם לא כל חולי טיפול נמרץ או מונשמים, נמצאים שם בטיפול נמרץ. גם להם יש מחסור בכוח אדם, אבל הם היחידים שעשו את זה, וכל הכבוד להם. אנחנו צריכים לעשות כמוהם.

תודה. ד"ר ערן הלפרן, מנהל בית החולים בלינסון.

תודה. אל"ף, תודה על כינוס הדיון המאוד-מאוד חשוב הזה. אני מסכים לגמרי עם דברי ד"ר בר-לביא.

אל"ף, בעיית הטיפול הנמרץ היא חלק מבעיה כללית של האשפוז במדינת ישראל. חסרות לנו מיטות בסך הכול, ומתוך המיטות שחסרות, חסרות מיטות טיפול נמרץ, כלומר גם המיטות שיש, הן לא בחלוקה נכונה. אני באמת חושב שאם היינו צריכים להוסיף משאבים לאשפוזים, הייתי מוסיף לטיפול נמרץ ולא מעלה את מספר המיטות, למרות שעל זה מדברים הרבה – חסרות המיטות המיוחדות. אורך האשפוז מתקצר, אך הוא נהיה מאוד-מאוד אינטנסיבי. עושים ניתוחים יותר מורכבים – הטיפול לאחר הניתוח חשוב לא פחות מאשר הניתוח, וכיום מטופלים עוברים ניתוחים מאוד מורכבים, ולא מקבלים את הטיפול הנכון לאחר הניתוח. אני כבר לא מדבר על אנשים מבוגרים, שאנחנו אומרים: הוא בן 80 פלוס – אין מה להשקיע. גם אנשים יותר צעירים, לאחר ניתוחים, לאחר תאונות דרכים לא מקבלים את הטיפול האופטימלי.

כל החלטה שתתקבל, זה לא מהיום למחר. נכון, כפי שאתה אומר, יש עוד כמה עשרות מיטות שלא מופעלות משיקולי תקציב, שזה לא נובע מרוע לב של מנהלי בתי חולים או של מנהלי בתי חולים מטומטמים, אלא מחוסר תקציבי אמתי, שנובע מכל המדיניות הכלכלית – אני אומר, בכוונת מכוון של האוצר, לרסן את מערכת האשפוז. יש כוח עצום לקופות, התקציבים ניתנים לקופות, וברגע שהוא מגיע לחדר מיון, זו בעיה של מנהל בית החולים, שיפתור את הבעיה עם כסף או בלעדיו.

אתה טוען לאחריות של הקופות פה?

לקופות אין כסף. כרגע ביחסי הכוחות הן חזקות יותר, אבל יש שיטה מוגדרת מראש של הנחות – אלפות. למשל, אני מנהל בית החולים, בא אליי נציג קופה שקיבל בהסכם אוצר – אני מרוויח ממנו על אותה עבודה השנה 6 מיליון שקל פחות, והוא מערער: אם לא תוריד לי עוד כמה מיליונים – כל החולים לבית חולים שכן.

סליחה שאני מתערב, אבל במקרה הספציפי הזה, איך שאתה מציג את הבעיה, אני לא מסכים אתך. אני ד"ר אבו מערוף – אורולוג לשעבר. עכשיו אני עובד בכנסת, ואני מכיר את הבעיה טוב מאוד, רוצה לדבר בסוף. אם אני כרופא מחליט, שיעבור לטיפול נמרץ – מה קשור לקופה? עם כל הכבוד. אתה באמת על רמה ואני מכיר אותך טוב, אבל לומר שאני לא יכול להכניס חולה לטיפול נמרץ כי קופת החולים לא מסכימה- - -

אז לא הסברתי טוב. הסיבה שבנצרת אין מיטות טיפול נמרץ זה שלא משלמים לבתי החולים. תן לי לסיים. בסופו של יום, גם אם אני אאשפז עוד עשרה חולים בטיפול נמרץ, אני לא אקבל לתקציב בית החולים, קרוב לוודאי, עוד אגורה אחת. אין לי מאיפה להפעיל אותה, וכל מיטה כזו להפעיל אותה, וזה כ-2 מיליון שקל בשנה, אם אני פותח עוד חמש-שש מיטות, זה אומר שיש לי 12 מיליון שקל פחות, אז לבתי חולים מסוימים בעל הבית סוגר את האספקה הזאת, או שמענישים אותך שלא קונים ציוד, או אין בינוי הכרחי, ואנחנו כאמור בין הפטיש לסדן בעניין הזה.

אדוני שייך לקופת חולים כללית?

כן, שיש לה גירעון של מעל מיליארד שקל, לדעתי. זו המציאות שבה אנחנו פועלים.

אולי בגלל הניהול הכושל.

אין שום ניהול כושל. מערכת הבריאות בישראל היא הטובה בעולם. תורידו את זה מסדר-היום. כל קופות החולים וכל מערכת הבריאות עובדים ברמה, בתת-תנאים. בבתי חולים עובדים רבע ממה שיש בארצות הברית, רבע ממה שיש בהולנד. המדינה נותנת פה חצי ממה שנותנים בעולם המערבי, ורוצים תנאים של העולם המערבי. זה לא הולך.

זה נכון.

ד"ר קרלוס גרוזמן, מנהל בית החולים קפלן.

צהריים טובים. אני מאוד מכבד את הדיון הזה – הוא חשוב ביותר. בבית החולים- - - יש מחלקת מונשמים כרוניים, ואני הייתי מנהל טיפול נמרץ כללי, ואני מכיר את הנושא היטב.

אני מסכים עם אראל ועם ד"ר בר-לביא על מה שנאמר. חסרות מיטות טיפול נמרץ בכל הארץ בכל מקום. אנחנו מול המדינות האחרות בהרבה פחות מחצי – שנאמר פה – ממה שצריך להיות. זה אל"ף.

לא כל חולה צריך להיות בטיפול נמרץ, ואני מסכים עם מי שאומר את זה, אבל החולים האלה לא צריכים להיות מונשמים בפנימיות.

ד"ר בר-לביא אמר שיש אחות אחת על ששה חולים או רופא אחד על ששה חולים. הלוואי. אני לא יודע איפה. יש אחות אחת על ששה חולים, והתורן, שהוא תורן על כל המחלקה, יש לו ששה חולים מונשמים. זה לא שזה רופא אחד על ששה חולים; זה רופא אחד על 40 חולים, שמהם ששה הם טיפול נמרץ.

נכון.

אז זה יותר גרוע ממה שנאמר.

אני חושב שאנחנו צריכים לדרוש הקמת מיטות טיפול נמרץ – קודם כל מה שד"ר בר-לביא אמר – איוש של ה-66 מיטות שקיימות, וכל התשתית קיימת, ואין רופאים ואחיות כדי להפעילם. לאחר מכן להגדיל את כמות מיטות הטיפול נמרץ בכל רחבי הארץ – לא רק בנצרת, ולעשות מחלקות שזה יותר קל ויותר זול, מה שנקרא step down – לעשות מחלקות של מונשמים או של אנשים שיוצאים מטיפול נמרץ כדי לקבל מישהו אחר. אסביר, כדי שיבינו אותי.

היום אני מוציא אותו – אני רוצה עוד יום כדי להבין שהוא בסדר גמור, ואז בא חולה טראומה בן 18, ואין לך ברירה ואתה מוציא אותו לפנימית, ואתה מקבל את הילד בן 18. אני חושב שצריכים להיות במדינת ישראל מקומות של מיטות ביניים של טיפול נמרץ, כדי להעביר את החולה טיפול נמרץ, שעוד לא יכול לעבור לפנימית, למחלקה המסוימת הזאת, כדי שאני אוכל לקבל חולה שצריך טיפול נמרץ.

לסיום, אומר שאני לא מכיר את כל בתי החולים בארץ. אני מכיר כמה, ואיפה שהייתי מנהל טיפול נמרץ – אני מניח שבכל רגע נתון, בכל בית חולים יש מספר לא מועט של חולים שצריכים טיפול נמרץ, ואין להם מיטה.

בעניין הזה אני רוצה לומר שאני מתחיל לזהות פה תמימות דעים לגבי הסוגיה, ואחר כך נצפה ממשרד הבריאות לא לתשובות אלא להצהרות ולהתחייבויות. ד"ר בלה קויפמן מאיכילוב.

אני מבינה שפה הדיון נערך לגבי מחלקות טיפול נמרץ כללי. אני ממחלקה קרדיולוגית, ואני קודם כל מזדהה ומסכימה עם כל הדוברים כאן.

אני רוצה להוסיף את העניין של טיפול נמרץ קרדיולוגי. אני עובדת במחלקה הזאת מעל 30 שנה. לא הרבה דברים השתנו, לא הרבה מיטות היתוספו, והיום, כשאני עוברת לישיבת בוקר ורואה מיטות ריקות, שמצוידות ברמה א'-א', ואין משאבים להפעיל אותן, זה לא כואב הלב; אני חושבת שזו בושה לנו ולמדינה.

כולנו יודעים שמחלות לב וכלי דם עומדים במקום הראשון מבחינת התחלואה והתמותה. נכון – מדברים על טיפול נמרץ כללי, ולא מזמן היינו אמורים לעבור- - -

אני לא רוצה לקטוע אותך, אבל לא דיברנו על מיטות טיפול נמרץ כללי אלא טיפול נמרץ ילדים, נוירוכירורגיה.

כן. מה שאני רוצה להוסיף – למשל, ממש לאחרונה היינו אמורים להעביר חולה צעיר לטיפול נמרץ כללי לפעולה מסוימת, לטיפול מסוים שנעשה אך ורק בטיפול נמרץ כללי, ולקח שעות ארוכות. אני לא יודעת מה ייצא עם האיש הזה, בן 40. האם מישהו מאתנו היה מסכים שחלילה קרוב משפחה שלנו יעבור ככה שעות ארוכות, ולא יקבל טיפול כי אין מיטה? פשוט היה צריך לפנות מיטה.

אני רוצה להוסיף, שהיום הקרדיולוגיה מאוד התפתחה. עושים הרבה פעולות, והחולים האלה זקוקים להשגחה בטיפול נמרץ במשך יום, יומיים ולעתים יותר. זה כבר סותם את מספר המיטות. כשאני התחלתי את ההתמחות בשנות ה-80', היו 8 מיטות. היום יש לנו 10 מיטות. איפה האוכלוסייה שגדלה? איפה האוכלוסייה שהזדקנה? אז בשביל מה אנחנו מתפתחים?

אני חושבת, ולא מזמן גם נתתי ריאיון ברדיו – מה שהזכרתם, שאם רמת הרפואה בארץ כל כך גבוהה, זה בזכות בני האדם, הרופאים והאחיות.

אני לא חולק עליך. אני חושב שההון האנושי במדינת ישראל הוא מהטובים בעולם.

דיברתי לפני הוועדה הזאת עם האחות שהיתה בזמנו אצלנו באיכילוב. אני כבר לא מדברת על מחסור של אחיות, שזה פשוט קטסטרופה, אבל אני שומעת מהחולים שלי בקהילה, איך הם משבחים את האחיות והרופאים הצעירים שעובדים בתת-רמה, ולראות את הטבלה הזאת – אני שוקלת, האם להראות את זה בבית? חלילה, לא אראה את זה לאף אחד אחר. זה פשוט נורא.

אני מצפה, שמשרד הבריאות, שהממשלה שלנו יבינו ויחשבו עלינו, על הילדים שלנו. לא על הרופאים או על הצוות אלא על בני האדם.

בבקשה.

לילי פרלמן, מהכללית, אחות ראשית של בתי החולים. אני רוצה להוסיף בעיה נוספת שלא עלתה כאן – הרבה פעמים אין לנו מוצא לחולים שנמצאים במחלקות, וצריכים להשתחרר להמשך טיפול להנשמה כרונית, למרות שבשנים האחרונות כן נפתחו מיטות. זה לא מספיק, ולמשל, היום יש בבית חולים העמק ארבעה חולים. יש חולה שמאושפזת כבר 100 ימים בפנימית, כי אין לאן לשחרר אותה. יש חולים שמאושפזים שבועות ואפילו חודשים בפנימיות, כי אין לשחרר אותם – חולים מונשמים. למשל, ניקח לדוגמה את הרצפלד, ד"ר גרוזמן יכול לתאר – יש 36 מיטות. חולים מקבלים טיפול מצוין, ולפעמים נשארים שם שנים, אז עד שמתפנה מיטה בטיפול הממושך, זה אירוע נדיר במחוזותינו, ועל כל מיטה כזאת מחכים הרבה מאוד חולים. זאת עוד בעיה, שזה גם ניצול לא נכון של המשאבים שעומדים לרשותנו.

לגבי הנושא של מחסור באחריות, אני רוצה שיידעו את המספרים, שאם מדובר על תוספת של 300 מיטות טיפול נמרץ, מדובר על תוספת של למעלה מ-1,000 אחיות. אתם יודעים שבמדינת ישראל יש כל שנה כ-1,900 או 2,000 אחיות חדשות, אז חצי ילכו רק לטיפול נמרץ, ומה עם כל היתר? גם זאת סוגיה מאוד בעייתית, ואלה אחיות שצריכות הכשרה מיוחדת – זו הכשרה של חמש שנים.

זה עניין שהוא מכלול שנים.

לכן ציינתי קודם – כי חוץ מהטיפול נמרץ, בהרצפלד, ה-step down שדיברתי, יישארו בו חולים שמהיום, כפי שלילי אמרה, יהיו במקום הזה, ולא אוכל להעביר לטיפול נמרץ. צריך גם להגדיל את מספר המיטות של מונשמים כרוניים במדינת ישראל. זה מאוד חשוב. יש הרבה מאוד חולים – הן מטיפול נמרץ, הן מהפנימיות והן מה-step down שנעשה, שיעברו למקומות האלה. בהרצפלד יש 36 מיטות, בבית רבקה – 72 או 78 – איני זוכר במדויק, והמיטות הללו, יש לנו בהרצפלד – וזה מקום גריאטרי, אבל יש לנו שם מונשמים בני 20. למונשמים כרוניים אין גיל, והחולים האלה, עד שאתה גומר אחד מהם, עד שאחד מהם חלילה מת, זה אחד בשלושה-ארבעה שבועות. אין לי מיטה לקלוט משום מקום, כי החולים הללו – עם הטיפול הטוב שמקבלים, לא מתים, ואז צריכים גם להגדיל את המיטות במקומות האלה.

ויש לא מעט מונשמים בקהילה.

אני מצטער, אבל אנחנו קצת מתפזרים. הנושא שבשבילו נפגשנו הוא לא לפתור את כל הבעיות במדינת ישראל אלא את הטיפול נמרץ ואת העובדה שאנשים שצריכים טיפול, שוכבים בפנימיות. מונשמים כרוניים זה חשוב, אבל צריך להתמקד.

מנהלת הוועדה הנמרצת שלנו נתנה לנו נתון מעניין – לפני עשר שנים הממ"מ ערך מחקר, לאור – הפלא ופלא – מצוקת מיטות טיפול הנמרץ. נחשו מה קרה בעשר השנים האחרונות לכמות מיטות הטיפול הנמרץ, שלפני עשר שנים היו במצב גרוע, וגם על זה נערך דיון. התשובה: ירדו ב-40%. מ-4.6 ירדנו ל-0.285. 40% פחות. הדוח פה לפניי. הנתון של הממ"מ, שהוא נתון מדויק, שלפני עשר שנים היה לכל עלף נפש 0.046 מיטות. היום לכל אלף נפש יש 0.0285. מיטת טיפול נמרץ, זה אומר שיש ירידה בעשר השנים – וזה נתון שאני רוצה לדבר עליו עכשיו ולהוציא אותו לכלל מדינת ישראל בכל כלי התקשורת האפשריים, שיידעו שמדינת ישראל הורידה 40% מסך מיטות טיפול נמרץ בעשר השנים האחרונות, וכבר היתה מצוקה לפני עשר שנים, ובעשר השנים האלה לא רק שלא היטבנו אלא החמרנו. אז קודם כל תודו למנהלת הוועדה על הנתון. הנתון הזה הוא נתון כל כך קריטי, שמישהו יצטרך לתת עליו הסברים ולתת עליו את הדין. חברי הכנסת, בבקשה.

צהריים טובים. הדוח שדובר עליו – אני השתתפתי בחודשים האחרונים בחמישה דיונים על מערכת הבריאות כאן. הנושא הזה קרוב ללבי וחשוב לי, כי אני מהפריפריה – אני גר בדליית אל-כרמל, והייתי בשלושת החודשים האחרונים ברמב"ם, הייתי בצפת, הייתי בנהריה, הייתי בפורייה, הייתי ביחד עם אבו מערוף גם בשלושת בתי החולים בנצרת. אנחנו כמה חברי כנסת שאנחנו יודעים על מה אנחנו מדברים.

אני רוצה לומר לכם כמה נתונים חשובים. אם בעשר השנים האחרונות המצב לא השתנה, אבל מצב הבריאות מבחינה תקציבית, השתנה. רק בשנתיים האחרונות – נעזוב את מה שקרה בעשר השנים, בכמה מיליארדים תקציב הבריאות גדל, בשנת 2017, 2018 האוצר, אדוני היקר, השר כחלון, תקצב עם הממשלה בעוד 3 מיליארד שקל את משרד הבריאות, ולכן כל פעם אנחנו שומעים אותם סיפורים מזעזעים, ואנחנו אתכם; אנחנו הולכים לבקר בבתי חולים, ואנחנו שומעים על בתי חולים שהתקציב שלהם נגמר בספטמבר – שלושה חודשים לפני סוף השנה. אנחנו מדברים על בית חולים בנהרייה ב-300 מיליון שקל בגירעון. דיברנו על בתי חולים כמו בצפת, שלא מיגנו אותם, עד שעכשיו גם האוצר נתן כסף מיוחד כדי למגן בית חולים שנמצא בחזית האש. לכן אני אומר ששווה להקים ועדת חקירה ממלכתית, לראות מה קורה עם משרד הבריאות. אם משרד הבריאות בתקציבו רק בשנתיים האלה – 2017 ו-2018 – גדל ב-3 מיליארד, ואנחנו מדברים על מצב שאנשים מתים, על הבריאות שלנו, על העתיד של ההורים שלנו, של המשפחות שלנו, של הזקנים, האנשים המבוגרים, שלפעמים אנחנו רואים סרטונים וכתבות במדיה הישראלית, שאנחנו מתביישים. מישהו צריך לתת את הדין ולומר מה קורה, לאן הכסף הזה הולך, מה מועדף.

אתה מדבר על המתמחים. אנחנו חברי הכנסת, מתערבים ומדברים עם מנהלי בתי חולים ומתחננים אליהם שיקבלו מתמחים, כי העסק סגור. כל אחד, שמור לי ושמור לך, ויש אנשים שאין להם אבא ואין להם אמא, ואף אחד לא יכול לעזור להם. המערכת הזאת מתנהלת, לדעתי, הרבה פעמים במצב לא תקין ולא אחראי. אני לא בא בטענות למנהלי בתי חולים או לאנשי כוח אדם או לרופאים. אנחנו מכבדים את הרופאים ומעריכים אותם, ואנחנו רוצים לתמוך בהם ולקדם, אבל לא יעלה על הדעת – כל שנה אנחנו שומעים דברים מחרידים, ומערכת הבריאות מקבלת יותר כסף ומתפתחת יותר, ואנחנו חוזרים אחרי עשר שנים. הדוח הזה חזר אחורה – לא רק שהמצב השתנה, ומערכת הבריאות קיבלה מאז 6 או 7 מיליארד שקל תוספת.

אבל השחיקה היתה כ-15 מיליארד.

יכול להיות. אנחנו חברי כנסת אחראיים. לכן הולכים, שומעים מנהלי בתי חולים, שומעים מנהלי מחלקות, שומעים את הרופאים, ואנחנו באים לכאן כדי לתקן את העוול, אבל אני לא רואה שמישהו קם ועושה צעקה. עשר שנים. הנה, אנחו באים אחרי עשר שנים. אנשים מתו, מה קרה במערכת הזאת, מה קרה לאזרח הפשוט במדינת ישראל?

אנחנו באים עכשיו, צריכים לתקן את המצב הזה לא בדיבורים ולא בסיסמאות ולא בעוד ישיבות. הוועדה הזאת קמה כדי לשנות עוול. אנחנו גם רוצים לשנות עוול בתוך הפריפריה. המדינה נגמרה פעם בגדרה ופעם בחדרה, ומרכז הארץ חגג על כולנו. לכן הגיע הזמן שנתקן את המצב, אבל אנחנו רוצים להגיד לכם שאנחנו אחראיים. אנחנו קוראים את החומר, רואים מה קורה כאן, ולכן באנו היום לשמוע גם הצעות, איך מתקנים את המצב הזה, כי מחר גם נשמע מישהו אחר בתחום אחר, אצלכם, אומר אותו דבר. ראינו מחלקות, מחלות קשות ברמב"ם, מצב בלתי-נסבל. חולי סרטן, שולחים אותם הביתה כי אין מיטות. אנשים מתים בבתים. אז המצב הוא מחריד וכואב לנו הלב, אבל תבינו שיש לכם כתובת אמינה. אנחנו אנשים שאכפת לנו מהמערכת, יש לנו יושב-ראש ועדה שבכל חודש יש לנו דיון על מערכת הבריאות כאן מתוך אחריות ציבורית, שלא רק מדברים אלא צריך גם לעשות ולשנות את המצב, ואנחנו גם חברים בוועדות הכספים. אנחנו מקורבים לאוצר, כפי שאמרנו, אבל האוצר בשנתיים האלה נתן 3 מיליארד שקל תוספת.

תודה רבה, חבר הכנסת חסון. חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף.

שלום לכולם. תודה רבה, כבוד היושב-ראש, על הדיון החשוב ביותר. לנו הכבוד – תודה למי שנוכח כאן, מיטב המומחים. כך זה צריך להיות מבחינה מקצועית ועניינית. לא אכנס לעניין המקצועי – הבעיה מוכרת לי טוב משך עבודתי עשרים שנה כאורולוג גם בדליית אל-כרמל וגם בכלל בקהילה. מובן – אני בעניין. לכן עכשיו בכובע שלנו כפוליטיקאים, ולא רק כפוליטיקאים – אלא כאנשי מקצוע, אכן לדרוש. זה מדיניות. הרפואה בישראל, מבחינת הרמה המקצועית – אין על זה ויכוח, אבל אין שירות רפואי, ואנחנו מדברים על טיפול נמרץ. זה אחריות משרד הבריאות והרגולטור, שאכן יהיו מיטות טיפול נמרץ. לא אפרט – צריך לעשות מיפוי בכל בתי החולים, כולל בתי החולים של הכללית, ולעשות את התקציבים הדרושים להפעיל מיטות. 60 המיטות שיש, להתחיל להפעיל אותן תוך חצי שנה.

אין להם אחיות.

יש הרבה אחיות ללא עבודה, יש הרבה רופאים ללא עבודה. אני מכיר. הם פונים עכשיו למרפאה בירכא, הרבה רופאים.

קודם כל להפעיל את ה-60, ומשם להתקדם.

אני בטוח שיש.

יש 10% אבטלה רפואית. זה דבר שלא קיים בשום מדינה מערבית.

אני בטוח שנמצא מתמחים – יש הרבה מתמחים שרוצים ללכת לטיפול נמרץ. רק חסר תקנים, מכבודו של משרד הבריאות. כסף, לא כסף – זה לא העניין; זה עניין של מדיניות של המדינה, של הממשלה. איך להשקיע ברפואה, בטיפול נמרץ ובכלל בשעות הרופא.

אם נתמקד בטיפול נמרץ, לכם צריכה להיות תוכנית, ובטח בתיאום עם המומחים בשטח בבתי החולים, כמה מיטות להוסיף משך שנה. חייבים לעשות תוכנית עם משרד הבריאות. משרד הבריאות יכריח את התקצוב, אם זה על-דיי קופות חולים, בתי חולים של הכללית, או בתי חולים ממשלתיים.

על בית החולים נצרת כבוד הרופא דיבר, ולא אזכיר. על זה דיברנו כמה פעמים – היינו בביקורים שם, וגם בפוריה. אנחנו בוועדת הבריאות, הדברים האלה יום-יום אנחנו מעלים אותם. הנושא בטיפול- - -

מה זה נקרא להכריח את הקופות? מאיפה הם יביאו את הכסף?

זה מדיניות של תקצוב. כסף יש. אם הממשלה רוצה להשקיע – יסכים אתי או לא יסכים אתי מיקי זוהר, חברי הטוב – בעמונה, או תשקיע בבית חולים נהריה. יש כסף. יש הרבה כסף. אתם יודעים. האם להשקיע בבריכה בקריית ארבע שהתקציב שלה עולה כמו תקציב בית החולים רמב"ם – בבקשה, יש כסף. תבקשו. הנה. אם בבית חולים נהרייה יכלו לעשות טיפול נמרץ נפלא, ואני מבקר שם כמעט פעם בשבוע לצערי – לכן אפשר לעשות את זה בבתי חולים אחרים. בבית חולים- - - הרחיבו את זה, אבל זה לא מספיק. משרד הבריאות, לדרוש ולשנות את המדיניות. לדרוש כסף.

תודה רבה, אדוני. חבר הכנסת מסעוד גנאים.

תודה, אדוני היושב-ראש. אני לא אאריך בדבריי, כי חבריי הציגו. אני תמיד אומר – פוליטיקה ופוליטיקאי זה לא רק ניגוח פוליטי ועמדות פוליטיות; זה גם לעסוק בהצלת חיי אדם, ובמקום הזה בכנסת יש לנו הכלים הפרלמנטריים כדי להשתמש בהם באמת, כדי להציל חיי אדם, אם זה בתאונות דרכים, בבית, ברפואה, בריאות וכל הדברים האלה. לצערי, אנחנו גם – למדתי בכנסת שבמדינה הכול הפוך: ככל שהצורך עולה על עניין מסוים, הם תומכים בו פחות.

הכוונה, אין יותר חשוב מהבריאות של אדם ושל חייו, ובאמת הנתונים הם זוועה. אם לכל 100,000, לפי הנייר הזה, שלוש מיטות, שאלתי – לאן ילכו 97,000? לאן ילכו בני אדם שזקוקים מאוד? איך ימיינו אותם? איך הם יידעו שהאדם הזה, יש לו מיטה, והאחר, גם מצבו קריטי? לאן ילך? מה, יטפלו בו בעמידה? לא. חייו יהיו בסכנה. מזה אנחנו צריכים לצאת.

בקשר לכסף, יש או אין – זה לא חבר הכנסת אבו מערוף אמר; זה שר האוצר שעמד ואמר: יש עודף, מיליארדים. ריבונו של עולם, איפה המיליארדים האלה?

הנה, נתנו למשרד הבריאות 3 מיליארד.

זה טוב, אבל אם אני צריך לבחור, אני בוחר להציל חיי אדם במיליארדים האלה, ולא לבריכה בקריית ארבע.

עכשיו נותנים גם לנכים. צריך לעשות איזון.

העיקר, השאלה מה לעשות, ואם אתם רוצים לעשות, כמשרד הבריאות ואחרים, אתם תמצאו אותנו מוכנים לעזור לכם בעניין הזה. תודה.

תודה. משרד הבריאות.

שלום. קודם כל, אני רוצה להתחיל בסקירה וכמה הסברים, שניישר קו. ראשית, בכלל במדינת ישראל, שיעור המיטות במדינת ישראל ירד. ב-2005 היינו ב-2.1 מיטות לנפש, והיום אנחנו ב-1.8 מיטה לנפש, כלומר יחסית לגדילת האוכלוסייה השיעור ירד.

גם לא אפתיע אתכם שאומר שבכלל מערכת הבריאות היא מערכת שרעבה למשאבים – יש הרבה צרכים, בין אם זה זיהומים, מתמחים, מיטות וכדומה, כל הדברים שאתם מכירים, המיונים. אנחנו עומדים כרגע בפני תוכנית מיטות. רק אסבר את האוזן שבין 2011 ל-2016 היתה תוכנית מיטות. חולקו כ-960 מיטות, ו-24% מהן – מיטות טיפול נמרץ. אנחנו כרגע לקראת תוכנית מיטות של חלוקת 1,500 מיטות לשש השנים הקרובות – תוכנית מיטות מאוד מפורטת; ברור לנו אילו מיטות, לאיזה תחום, בין היתר גם טיפול נמרץ. אי-אפשר שכל המיטות יהיו מיטות טיפול נמרץ, הן משום שיש צרכים נוספים במערכת, הן משום כוח אדם. אגב, כל מיטה מגיעה עם תקנים, כך שגם תפתח במערכת.

אנחנו בשלבים אחרונים – נמצא פה ידידי ממשרד האוצר – אנחנו בשלבי סיכום סופיים שלנו מול האוצר, כי גם פה לכל אחד יש זווית ראייה אחרת – גם את זה צריך לומר. אני מקווה שאחרי שנשחרר את תוכנית המיטות הנוכחית, המצב מעט ישתפר. אני אומרת – צריך להכיר, מספר המיטות לנפש במדינת ישראל אינו מסיג את גדילת האוכלוסייה. זה כרגע המצב.

כשמודדים את מיטות הטיפול נמרץ, יש מספר שונויות, כי יש מיטות שהן בטיפול נמרץ ספציפי, ויש שוני בהגדרה בין בתי החולים. גם בעולם יש בין בתי החולים – ובגרף שראיתם, אין מדידה אחידה, בניגוד למדידות אחרות, שיש דרך ה-OECD, יש סטנדרטיזציה מאוד ברורה של מדידה – פה אין סטנדרטיזציה, לכן ההשוואה מאוד-מאוד לא ברורה.

אני רוצה להתייחס למה שאמרה הגב' לילי פרלמן. אנחנו מכירים את הבעיה של מיטות גריאטריה פעילה, ולכן הקצינו בחמש השנים הקרובות גם 750 מיטות לגריאטריה פעילה, וגם בזה אנחנו בדרך לסיכום עם האוצר, איך ייפתחו המיטות האלה.

עוד שני דברים. אחד, בנוגע ליחידות של הטיפול מוגבר בפנים. ייתכן שזה לא אופטימום, אבל זה בבחינת פתרון לאור המצוקות והצרכים של המערכת. יחד עם זאת, כרגע התחלנו עבודת מטה, לראות איך מטייבים את התקינה גם ביחידות האלה כדי לייצר יחידות שהן בעלות יכולות יותר גבוהה לטפל בחולים.

בנוסף, לגבי נצרת, לפחות לפי רשיון בית החולים, ניתן להם ברשיון בעבר, ואני מכירה שיש, אז יש מיטות טיפול נמרץ גם בעיר נצרת. יכול להיות שזה לא מספיק, אבל סך המיטות בנצרת הן כמו בית חולים קטן – 300 קטן. יכול להיות שזה לא מספיק, ואז כשיש יותר – הם צריכים לעבור לבתי חולים קרובים. אני אבדוק את הסוגיה הנקודתית בנצרת, מדוע אתם חושבים שאין מיטות טיפול נמרץ.

שלושת בתי החולים האלה ביחד, מבחינת מיטות, זה כמו רמב"ם, מבחינת כמות האשפוזים וכמות הטיפול.

אדוני, לא.

בדקתי את זה. מיטות טיפול נמרץ אין להם.

לפי הרשיון, יש 8 מיטות טיפול נמרץ, ויש 300 – פחות מיטות בית חולים.

זה טיפול נמרץ לב; לא טיפול נמרץ כללי.

לי יש טיפול נמרץ כללי. אל"ף, אבדוק את הסוגיה.

את מוזמנת לבקר אתי שם מחר בבוקר. אני שם מחר בבוקר.

אני לא צריכה לבקר אתך; אני צריכה לוודא מה יש להם ברשיון ולמה הם לא מפעילים מה שיש להם ברשיון.

כי אין להם איך להפעיל את זה. אין רופאים, אין אחיות.

הם לא בגודל של רמב"ם, הם יותר קטן- - -

שלושתם יחד.

לא. שלושתם יחד זה 300 מיטות.

גברתי סיימה?

אני חושבת שהתייחסתי לשלוש הנקודות.

גברתי רוצה להביא בשורה לוועדה?

הבשורה פה – ושוב, יושב פה החצי השני – הרפרנט של הבריאות. אנחנו מקווים לסכם בימים הקרובים את תוכנית המיטות ל-2022-2017. יש 1,500 מיטות כלליות שתיכנסנה.

כמה מתוכן טיפול נמרץ?

עוד כ-750 מיטות גריאטריה פעילה.

כמה מתוכן טיפול נמרץ?

מאחר שהתוכנית טרם סוכמה, אומר שבסדר גודל מדובר על 8% מתוכנית המיטות לטיפול נמרץ.

סיכום הדיון. הוועדה רואה בחומרה את המצב הקיים בכל הנוגע למיטות טיפול נמרץ במדינת ישראל, וקובעת כי המצב בלתי-נסבל.

אחת, הוועדה קוראת לשר הבריאות ולשר האוצר לפעול באופן מיידי להגדלת מיטות לטיפול נמרץ, כפי שמקובל במדינות אחרות, או בקרוב למה שמקובל במדינות אחרות.

שתיים, הוועדה קוראת לשר הבריאות ולשר האוצר לפעול להוספת תקציב לתקנים ומענקים למתמחים, רופאים ומומחים במחלקות לטיפול נמרץ עבור כלל הצוות הרפואי.

שלוש, הוועדה קוראת למשרד הבריאות, לפעול מיידית להפעלת כל המיטות הקיימות בשטח באופן מיידי – אנחנו מדברים על אותן 60 מיטות כמובן – עד לפתרון סופי של הסוגיה שלפנינו.

ארבע, הוועדה בראשותי מוחה על העובדה שלא חל כל שינוי ואף הורע המצב ביחס לתוספת המיטות לטיפול נמרץ בבתי חולים. הוועדה מתרשמת לרעה מהנתון שבשנת 2007 – לפני כעשר שנים – שיעור מיטות האשפוז בתקן למחלקות לטיפול נמרץ כללי ל-100,000 נפש עמד על 460 מיטות, והיום עשר שנים לאחר מכן, לא רק שהנתון לא הוטב, אלא הורע, ועומד על 285 מיטות לכל 100,000 שקל.

חמש, הוועדה מודה לכל המשתתפים בדיון ובפרט לארגון המתמחים ולהסתדרות הרפואית על שיתוף הפעולה בדיון החשוב הזה.

שש, ייערכו דיוני המשך בנושא כדי לעקוב אחר השינויים המתבקשים.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:30.