הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 398

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, י"ג באייר התשע"ז (09 במאי 2017), שעה 11:30

לימוד הגבורה היהודית במלחמת העולם השנייה – לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

עודד פורר

נורית קורן

יעל כהן פארן

יוליה מלינובסקי

אברהם נגוסה

קסניה סבטלובה

מנהלת מרכז הדרכה ארצי להנחלת זיכרון, משרד החינוך - ליאת סלומון

מנהל אגף, משרד החינוך - חיים דב הלפרין

עו"ד, משרד החינוך - לירן שפיגל

רפרנט חינוך באג"ת, משרד האוצר - דניאל לורברבוים

ראש מועצה אזורית גליל עליון - גיורא זלץ

מנהל שלוחת גבעתיים, יד ושם - אורי קלט

מת"ל, ועדת חינוך - זאב גולדבלט

ראש מרכז סאל ון גלדר - זהבית גרוס

אחראי תחום חקיקה - אבנר פורת

עורך אתר האינטרנט ברוסית, הכנסת - יגאל לפידוס

מוזמן/ת - סימה עובדיה פורצנל

מוזמן/ת - מוניקה סולומון

מוזמן/ת - שמעון יום טוב

מוזמן/ת - אלישבע לופוליאנסקי

מוזמן/ת - לאה האשל

מוזמן/ת - שלומית מורוזוב

שדלן/ית - מתן צדיק

יהודית גידלי

הילה לוי

לימוד הגבורה היהודית במלחמת העולם השנייה – לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית

שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. ישיבה שלישית היום. הנושא על סדר היום: לימוד הגבורה היהודית במלחמת העולם השנייה – לציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית. היום ה-9 במאי 2017, ג' באייר תשע"ז.

אין ספק שמה שקורה בשנים האחרונות בחברה הישראלית הוא תיקון עיוות בכל הסוגיה של לימוד השואה, הצגת מה שקרה במלחמת העולם השנייה. אני ער לשיח וסמנטיקה היא אומנם סמנטיקה, אבל לפעמים היא חשובה. נושא הגבורה היהודית במלחמת העולם השנייה כמעט ולא היה במערכת החינוך, לפחות בתקופה שלי, ואם היה, היה במעט מזער. לקינו בבורות ואני אומר לחבריי שנתקלתי באותה בורות כשהייתי בתפקיד ציבורי. כנבחר ציבור בשנות גלי העלייה, בשנות התשעים, קלטנו את העלייה המבורכת ממדינות חבר העמים. התקבלה אצלי בקשה להיפגש עם קבוצת הלוחמים, הווטרנים. אף אחד לא הכין אותי לזה. כל הסמלים וכל הטקסיות – חוץ מסמלים וטקסיות לא ראיתי בזה כמעט כלום. אף אחד לא הכין אותנו לזה.

לקחנו את כל הסיפור הזה, את כל הטרגדיה של העם היהודי בשואה – זאת הייתה טרגדיה של העולם כולו, לא רק של העם היהודי. שלנו במיוחד, אבל גם של העולם – ולא ידענו לתת גם זוויות נוספות. יש איזה תיקון בשנים האחרונות כשאנחנו מדברים על זוויות שונות ואחת מהן היום, שאנחנו עוסקים בה, היא הגבורה. הגבורה היהודית בשואה שהייתה קיימת. אני חונכתי על זה שהלכו כצאן לטבח. נכון, זה בולט גם בספרים של הניצולים ואני קורא די הרבה ספרים. קראתי וממשיך לקרוא. מי שרוצה לחפש את הגבורה היהודית, גם בספרים, מוצא אותה. אני אומר לכם שבשנים האחרונות אני יותר מחפש את הגבורה ואני מוצא אותה.

התרומה של הלוחמים היהודיים, שנחשפנו אליה, ששילמו מחיר לא קטן במלחמת העולם השנייה, צריכה לבוא לידי ביטוי גם בספרי הלימוד של מדינת ישראל, גם בהנחלת הזיכרון וגם בשינוי השיח. יש לשים את הדגש גם על הגבורה היהודית. יש מי שביקש לומר: יום הגבורה והשואה, כדי להכניס אותה, לתת תיקון עיוות מסוים.

אני שמח שמתקיים פה הדיון הזה במסגרת ציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית. אני אתן את רשות הדיבור לחברת הכנסת קסניה, בבקשה.

חברים יקרים, אני מאוד שמחה שאנחנו מתכנסים כאן היום וגם התבקשתי להעביר דברי ברכה ותודה על קיום הדיון הזה לכבוד היושב-ראש, מאותם וטרנים שכרגע צועדים, שוב בגבורה. אותה גבורה שאפיינה אותם אז, בשנות המלחמה, הם צועדים בהמוניהם בגבורה יתרה גם עכשיו, בשמש הקופחת בירושלים עם המדליות. כמו שאמרו לנו אתמול אפרים פפרני ואברהם גרינזייד שהיו בוועדה, משקל המדליות עולה על 6 קילו ולאדם מבוגר לא פשוט לשאת המשקל הזה. אבל הם עושים את זה כי זה חלק לא רק מטקסיות אלא חלק מאותו זיכרון היסטורי שאותו אנחנו מבקשים להנציח.

מיליון וחצי יהודים שלחמו במלחמת העולם השנייה, בצבאות הברית ובצבא האדום. יותר מ-600,000 יהודים לחמו ספציפית בצבא האדום והגיעו לדרגים הכי גבוהים. הם זכו לעיטורים הכי גבוהים. גם מבחינה מספרית אני רוצה להגיד לכם שהיהודים, לעומת כל המיעוטים, וברית המועצות התברכה במיעוטים רבים, היו מיעוט שנידב הכי הרבה לוחמים ולוחמות. אנשים התנדבו, אנשים הלכו ואלה שצועדים היום בירושלים, רבים מהם התגייסו לצבא כאשר הם היו בני 14 ו-15 בלבד. תחשבו על הילדים שלכם, שפושטים את המדים של בית הספר ועולים על מדים של צבא בלי שנתבקשו בכלל, כי הם ידעו שמדובר בהשמדה או בניצחון. אלה שני הדברים. בחיים בדרך כלל אין שחור-לבן, אבל כאן יש – או שחור או לבן.

הבוקר התעוררתי בתחושה של שמחה אדירה על הניצחון הזה, כמו שאני מתעוררת כל פעם ב-9 במאי. כבוד היושב-ראש, אני כן חונכתי על הגבורה היהודית ואני חושב שזה אינהרנטי בכל משפחה של עולים שבאו מחבר העמים. אצלם תמיד יש סיפור של הסבא או הסבתא או דוד או מישהו אחר שלחם. אצלי לחמה הסבתא, רופאה צבאית שהייתה בסטאלינגרד, ולמרות שנולדה לה בת – היא הייתה אימא צעירה – היא המשיכה לעשות את תפקידה ולחמה עד שאפשר היה לצאת מהעיר הזאת עם הקרב הכי גדול.

הוותיקים האלה, האנשים שכבר רובם ככולם עברו וחצו את גיל 90, כרגע לוחמים בקרב האחרון שלהם. הקרב האחרון שלהם הוא הקרב על המורשת, על מה שהם ישאירו אחרי שהם ילכו. הם עוזבים אותנו אחד-אחד ולפני שבועיים, לצערי הרב, השתתפתי בהלווייתו של יונדגן, גיבור מלחמה. אדם שעשה, לדעתי, אולי יותר מכולם כדי להעביר לכלל עם ישראל ומדינת ישראל את הזיכרון החשוב הזה.

האנשים האלה מבקשים מאתנו עזרה כלכלית ושיפור של תנאי המחייה שלהם, שהם זקוקים לזה, כמובן. אנחנו לא שוכחים אפילו לרגע שכל עוד האנשים האלה חיים, חייבים לעזור להם בקצבאות, בעזרה וגם בעזרה פיזית – להביא אותם למצעדים ולעזור להם בדברים שחשובים להם. חוץ מזה הם גם מבקשים להנחיל לנו, לכלל מדינת ישראל, ולא משנה מאיפה באנו, את הזיכרון הזה. כי הרי לולא הניצחון ההוא, כולנו לא היינו פה. העם שלנו היה נמחק כליל. זה לא קרה ואנחנו מברכים על כך, אנחנו שמחים על כך וכל יום אנחנו צריכים להגיד מילת תודה ותפילה לאותם הלוחמים שהקריבו את חייהם והקיזו את דמם כדי להשיג את זה. זה חייב להיות מונצח בספרים שלנו, בספרי הלימוד. זה חייב להיות מונחל בלבבות שלנו.

עשיתי היום מבחן קטן כשלקחתי את הבנות שלי, הן תאומות בנות שמונה, לבית הספר. עברתי בין ההורים ושאלתי אותם אחד-אחד האם הם יודעים איזה יום היום. אף אחד לא ידע. אף לא אחד. שאלתי את המורים, אלה שאמורים להעביר לילדים את הידע. גם הם. אחד במקרה קרא את עיתון "הארץ" ושם בעמוד הראשון הייתה ידיעה. זאת פעם ראשונה בתולדות מדינת ישראל, לדעתי, שאיזשהו עיתון שם בעמוד הראשון את הסיפור של ה-9 במאי ושל המצעדים שהתרחשו. הם הסתכלו עליי בעיניים די תמהות – יש לנו טקסי זיכרון, יש יום הזיכרון לחללי צה"ל, יש יום הזיכרון לשואה, מספיק לנו. מספיק לנו ימי זיכרון.

ואני אומרת שזה לא מספיק. חייבים גם לקיים טקסים בבתי הספר ולדבר עם וטרנים, שכבר הולכים מאתנו. אבל יש אנשים אחרים שיכולים ומסוגלים להעביר את הסיפורים האלה. כשנבחרתי לכנסת, השיחה הראשונה שלי בעניין הזה, הייתה עם שר החינוך נפתלי בנט. הוא ריגש אותי בכך שהוא הכיר את רוב הקרבות הגדולים – קרב סטאלינגרד, קרב קורסק. הוא ידע על המצור של לנינגראד. הוא ידע הרבה דברים שאנשים בדרך כלל לא יודעים, אם הם לא באו מאותו חלק של העולם. ביקשתי ממנו ואני דורשת ממנו גם היום להקים ועדה. כמו שהוא הקים את ועדת ביטון, שעשתה עבודה יוצאת מן הכלל ועכשיו אנחנו עוקבים אחרי כל היישום של ועדת ביטון ומברכים על זה כל כך כי אי אפשר בהיסטוריה הקולקטיבית שלנו, של מדינת ישראל, להשאיר חלק מהידע בלי שום התייחסות. אי אפשר לעשות את זה בנוגע ליוצאי ארצות ערב ואסלאם, ואני שמחה שהמצב משתנה, אבל אי אפשר לעשות את זה גם בהקשר הגבורה של אותם הלוחמים וכל מה שהם עברו.

תחשבו על זה, האנשים שלחמו היו גיבורים כפליים מכול חייל אחר. למה? כי הם ידעו שאם הם נופלים בשבי הנאצי, הם לא ישרדו אפילו יום אחד שם. הם גם ידעו שכל עוד הם נלחמים שם בחזית, בעורף המשפחות שלהם מושמדות. חלק גדול מאוד מהטריטוריה של ברית המועצות נכבש על ידי הנאצים. אני יודעת שכל עוד סבתא שלי הייתה בלנינגראד, המשפחה שלה הושמדה ברוסטוב. היא ידעה על זה רק כמה חודשים אחרי זה, אבל ניחשה שדברים מאוד רעים קורים שם.

הדברים האלה, שמרכיבים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו, אלה שבאו מחבר העמים, חייבים לעבור הלאה. הם חייבים לעבור לכלל מדינת ישראל. הם חייבים להפסיק להיות הדבר העדתי הקטן הזה, שעולי ברית המועצות מציינים אותו. ככה נאמר היום ברשת ב'. נהגתי ואמרתי: וואוו, עולי ברית המועצות מציינים את זה? ברור שאנחנו מציינים, אבל השאלה היא למה כל האחרים לא מציינים את זה.

אני מבקשת שוב שאנחנו נצא מפה עם החלטה ברורה וקריאה למשרד החינוך להתחיל בפעילות ועדה שתשב ותעבוד מהר, כל עוד הם אתנו, ותעשה את העבודה הזאת למען כלל התלמידים, כלל הישראלים, כלל היהודים עלי אדמות. תודה.

תודה רבה. החמצתי בפתיחה, אבל אני אומר עכשיו תודה על היוזמה ואין ספק שזה חשוב. אני מתייחס גם לתיעוד ההיסטורי ואומר שמי שקורא את הספרים רואה שכבר בתחילת המלחמה, בתיעוד של הניצולים, הייתה תקווה שהנה, הצבא הסובייטי הולך לשחרר. זה מה שהחזיק אותם בחיים, למרות שזה לקח שנתיים-שלוש אחרי זה. הם שרדו את כל התופת, את כל ההשפלה, את כל הרדיפה, את המוות הנורא הזה עם תקווה שהנה אוטוטו משחררים אותם. אין ספק שאנחנו בדרך לתיקון העיוות. אני חושב שזה חלק משמעותי בהיסטוריה של העולם וגם של העם היהודי בשנים האחרונות וחשוב שזה יבוא לידי ביטוי בספרי הלימוד, בכלל בהוויה ובזיכרון הקולקטיבי של מלחמת העולם השנייה. עודד, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש, חברת הכנסת סבטלובה, בהמשך לדברייך חשוב כן להדגיש, ואני לא חושב שזאת סמנטיקה, שזה לא יום זיכרון. זה יום חג. זה יום חג לניצחון של בעלות הברית על גרמניה הנאצית. אני משפיל את המבט כישראלי, יליד הארץ הזאת, שמדינת ישראל לא השכילה לציין את היום הזה כיום ניצחון. זה לא יום זיכרון ולא בתוך שורת ימי הזיכרון שלנו. זה פשוט יום ניצחון של החברה האנושית כולה, של כל העולם על המפלצת הנאצית שהשתוללה באותן שנים וסיכנה גם את קיומם של היהודים שישבו בארץ ישראל. היישוב היהודי היה בסכנה אמיתית מהמלתעות של המפלצת הנאצית.

נכון שהרוב המכריע של הלוחמים היהודיים במלחמת העולם השנייה לחמו במסגרת הצבא האדום, אבל בכל צבאות בנות הברית היו לוחמים יהודיים – בצבא האמריקני ובצבא הבריטי והאוסטרלי. מכל מקום ומקום בעולם העם היהודי לקח חלק במלחמה הזאת, וגם מתוך היישוב היהודי בארץ ישראל. העובדה שכאשר אנחנו מעלים את החוק להפוך את היום הזה ליום מיוחד במדינת ישראל, במסגרת הימים המיוחדים, בוועדת שרים, אני שומע במסדרונות אנשים שאומרים לי: אבל יש את יום השואה.

הם לא אשמים.

זה מראה עד כמה הבורות גדולה. אני גם לא מציין שמות. הבורות סביב העניין של יום הניצחון כל כך גדולה, שזה רק ממחיש את המחויבות שלנו, של משרד החינוך ושל כל משרדי הממשלה לציין את היום הזה כי הלקח כאן הוא לקח בינלאומי. הוא לקח שאומר שבכל העולם החופשי התלכד בסופו של דבר כנגד המפלצת הזו, שלא היה לה אח ורע בהיסטוריה האנושית, ואני מקווה שלא יהיה לה שוב. אנחנו יכולים ללמוד איך העולם החופשי ידע בסוף להתלכד ולהילחם.

ציון יום הניצחון במדינת ישראל היום נראה כאילו זה העסק הפרטי של משרד העלייה והקליטה. וזה ממש לא. וזה לא צריך להיות ככה. ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה בעוד 10, 15 או 20 שנה. צריך להבין שאברהם גרינזייד, יושב-ראש ארגון ברית לוחמי מלחמת העולם השנייה, חגג 91. נכון שעוד יש לו מרץ והלוואי על כולנו מרץ כזה בגיל 40. הוא נוסע באוטובוסים.

הוא התמוטט עכשיו בצעדה. הוא לא הרגיש טוב בגלל החום.

באמת? הוא נוסע באוטובוסים לארגון שלו בתל אביב מרחובות. הוא גר בדירת עמידר וכל כולו מוקדש לשימור המורשת הזו בהתנדבות מלאה. זה לא העסק הפרטי שלו וזה לא העסק הפרטי של משרד העלייה והקליטה, שמתקצב 70 חדרי הנצחה ברשויות המקומיות. זה צריך להיות העסק של מדינת ישראל, להנחיל את המורשת הזו גם בבתי הספר. העובדה שאנחנו מקיימים היום דיון מיוחד בוועדת החינוך והאולם הזה לא מלא מפה לפה בתלמידים מבתי הספר, אני חושב שזה משהו שצריך להיות בעינינו תמרור אזהרה. דווקא עכשיו, כשהאנשים האלה עוד בחיים ויכולים לספר, אנחנו צריכים להתלכד, כל הקואליציה.

החוק הזה עלה בוועדת שרים לחקיקה ביום ראשון האחרון ומתוך כל מיני התנגדויות כאלה ואחרות דחו את ההצבעה ליום ראשון הקרוב. הקואליציה צריכה להתאחד ולהפוך את היום הזה ליום מיוחד כדי שאנחנו נציין יחד עם כל העולם החופשי את יום הניצחון על גרמניה הנאצית. זה לא יום זיכרון, זה יום חג. אפשר לחגוג אותו וצריך לחגוג אותו גם בשביל שהילדות שלי יידעו את מה שמתחילים כבר לשכוח.

תודה. בבקשה, חברת הכנסת יוליה.

אדוני היושב-ראש, אתה בדברי הפתיחה שלך ריגשת אותי עד דמעות. למה? בדיוק בגלל מה שאמרת. זה כבוד גדול שאתה מודה שלא ידעת ואתה כן רוצה ללמוד ולהבין, ומודה שאנחנו צריכים לתקן את העיוות הזה.

ברשותך, אני אתן סיפור אישי. היום פתחתי את אלבום התמונות האישי שלי ומצאתי תמונה מ-1986 במצעד הניצחון בעיר לוגנסק. הייתי אז בת 11, עם שני הסבים שלי שנלחמו מהיום הראשון עד היום האחרון במלחמה. אם אתה רואה הרבה מדליות, אלה מדליות שהם קיבלו בזמן אמת שם, בשדה הקרב. אחד התחיל במלחמה כשהוא כבר היה בצבא בגיל 19 – הוא יליד 1921. הדור הזה, שנולד ב-1921, בסוף המלחמה מתוך 100 נשארו בחיים רק 4. שיהיה ברור על מה אנחנו מדברים. הוא היה בגבול פולין, יהודי, גירש. אחר כך זה גריגורי, גירש מירמוביץ, ובגדול הוא היה צריך להיות רקדן וזמן. הוא היה מאוד יצירתי וידע לנגן על פסנתר, ושר, אבל הוא הפך לחבלן צבאי בזמן מלחמת העולם השנייה.

ארבע שנים ממש בשדה הקרב. הוא סיים את המלחמה, עבר דרך פולין – סביר להניח שהוא ראה שם הכול, אבל הוא אף פעם לא דיבר אתנו כל על זה – סיים את המלחמה בברלין וחתם על הריסטאק. יש לי אפילו תמונה בבית שבה הוא מאוד צעיר על יד הריסטאק, עם החתימה שלו. הוא אפילו לא נפצע פעם אחת. כנראה שבאמת אלוהים שמר עליו.

הסבא השני היה במה שנקרא גבעתי, בחיל רגלים, נפצע ועד יומו האחרון נשא בגופו את הרסיסים. בשדה התעופה הוא תמיד צפצף. אחד היה אחר כך כלכלן, איש משפחה, השני רופא נשים. היום הזה אצלנו במשפחה היה יום חג. יום חג לכל דבר ועניין. גם הסבתות שלי עברו את זה. הן עבדו בתעשייה הביטחונית בגיל 14, 16. הן עבדו, עשו כל מיני דברים שם במפעלים ואחר כך גם למדו והיו למורה ולרופאה. הם עשו חיים, ילדו ילדים והכול היה בסדר, אבל ביום הזה הן תמיד בכו על מה שהן עברו, שמחו שהן בחיים. הן בירכו אותנו, את הנכדים ואת הילדים. זה היה יום חג.

הסבים שלנו לא סיפרו לנו מה הם עברו, אבל ביום הזה הם קצת נפתחו. תבינו, הם היו מאוד צעירים וזה לא שהם הלכו לקרב וחזר הביתה. זה שנים על גבי שנים שהוא היה שם. סבא היה במקום אחד, אבא שלו גם נלחם, סבא-רבא שלי, ואימא ישבה וקיבלה מכתבים משני האנשים הכי יקרים לה. מדובר במשפחות שלמות. אין משפחה יוצאת חבר העמים שאין לה סיפור אישי.

זה לא רק יום הניצחון ויום השמחה שלנו, זה חשוב לכולנו. אני מתחברת למה שאמר חבר הכנסת פורר, בואו נתקן את העוולה הזאת, נתקן את הבורות הזאת, כי אם אנחנו לא יודעים על זה, זה לא אומר שזה לא קיים.

אני מברכת אותך ואני מקווה מאוד שאנחנו ביחד - - -

את בעד הקמת ועדה? בואו נצא מפה עם קריאה להקים ועדה, כמו ועדת ביטון. מספיק עם זה, אנחנו כל הזמן טוחנים אותם הדברים. צריך פעולה קונקרטית.

אני לא בטוחה שיש צורך בוועדה. למה? כי זה כל כך ברור. זה כמו להקים ועדה על זה שהיום הוא יום.

זה נורא מצחיק שהכול ברור אבל זה לא נמצא בספרי הלימוד.

אם זה יסייע למשהו להקים ועדה – אבל לדעתי ברור לכולנו שזה המצב.

זה לא ברור לכולם. זה ברור לך וזה ברור לי.

חבריי, אנחנו נשמע את משרד החינוך ומה המגמות. לפני כן נשמע את חיים ארז, יושב-ראש עמותת הלוחם היהודי.

תודה רבה על ההזמנה. בהמשך למה שנאמר פה גם על ידי היושב-ראש וגם אחרים שדיברו, אנחנו עוסקים בנושא הזה באיסוף חומר על הלוחמים מעל לעשר שנים. בלטרון נמצא בתהליך הקמה מוזיאון שכבר הושקעו בו כ-24 מיליון שקל, חצי מתקציב ממשלתי וחצי מתורמים. נעשה ריכוז עצום של חומר על ידי טובי המומחים בארץ, רואיינו מאות לוחמים וגם הוסרטו, והתהליך הזה עדיין נמשך. דרך אגב, פנינו לאגף מורשת כדי לקבל סיוע לראיין את אחרוני הלוחמים שעדיין חיים, והתשובה הייתה שאין תקציב. יכול להיות שהם חושבים שזה לא שייך למורשת.

אנחנו בטוחים שלימוד מורשת הגבורה – לחימת העם היהודי מול הנאצים וחלקם בהקמת מדינת ישראל – חייב להיות חלק מתוכנית הלימודים בבתי ספר תיכוניים וגם באוניברסיטה. כשמסתכלים על המספרים, מיליון וחצי חיילים יהודיים לחמו מול הנאצים ובני בריתם. זה יותר מ-10% מהעם היהודי שלא הושמד. ביניהם היו כ-40,000 מתנדבים מבני היישוב. אני רוצה להזכיר שהיו אז בסך הכול 400,000 יהודים בארץ, כשפרצה המלחמה. 40,000 מהם התגייסו לצבא הבריטי ולצבאות אחרים.

במלחמה הזאת נפלו 250,000 לוחמים יהודיים בצבא הרוסי, בצבא האמריקני ובצבא הבריטי. בכל מקום שבו לחמו נגד נאצים היו גם לוחמים יהודיים שלחמו ונפלו. בין אותם נופלים היו 700 לוחמים מבני היישוב. מדברים על מורשת ומורשת צריכה להתקיים גם אחרי שאנשים אינם. כדי לשמר את המורשת מעבר לחינוך, צריך גם מוזיאון. לפני שנתיים בדיוק, באירוע לציון שבעים שנה לניצחון על הנאצים, התחייב ראש הממשלה בנוכחות הנשיא – היו שם כ-8,000 אנשים, 1,500 וטרנים – למצוא את התקציבים כדי לגמור את המוזיאון. ההתחייבות הזאת לא מומשה עד היום ונקווה שזה עדיין יקרה.

נגיש שאילתה.

אנחנו חושבים שמשרד החינוך חייב לקחת חלק בהקמת המוזיאון וגם חייב להיות חלק בקביעת תכניו. לפני כשנה נפגשנו עם שר החינוך.

חוק המוזיאונים חוסה תחת חסותו של משרד התרבות.

היא מתעלמת מזה. לפני כשנה נפגשנו עם שר החינוך והוא מאוד התרשם. הוא גם למד דברים שלא ידע. אני מציע לוועדת החינוך להמליץ לשר החינוך לשקול זאת פעם נוספת, שיהיה מעורב בהקמת המוזיאון. אנחנו, שיש לנו באמת חומר עצום, מוכנים לחלוק את הידע הקיים במוזיאון עם משרד החינוך, להשתתף בהכשרת מורים ובכל מה שיידרש כדי להכניס את הנושא הזה למערכת החינוך.

תודה. יד ושם, בבקשה.

אנחנו ביד ושם עוסקים בפיתוח של יחידה שנקראת "אין דבר מר יותר מגורל עמי", שזה יהודי ברית המועצות, בדגש על חיילים ופרטיזנים. זאת יחידה שנמצאת עכשיו בשלבים אחרונים של עיבוד.

למה רק יהודי ברית המועצות?

זאת שאלה במקום. התאפקתי לא לשאול אותה.

זה קשור לכל הסיפור. רגע, רגע, אני לקחתי את זה למקום אחר. חשוב לומר שבבריגדות השונות בעולם שנלחמו בנאצים השתלבו יהודים מכל העולם, אבל אין ספק שהמסה הקריטית, הניצחון הוכרע על ידי הצבא הסובייטי.

היחידה הספציפית הזאת עוסקת ביהודי ברית המועצות בתקופת המלחמה והדגש שלה הוא על חיילים ופרטיזנים. לא רק לוחמים בברית המועצות אלא בכלל על כל הסיפור של יהודי ברית המועצות במלחמה. זה מתווסף לעוד פרויקט שקיים במכון המחקר של יד ושם, שנקרא פרויקט תיעוד לוחמים ויש בו תיעוד של קורות חיים, ביוגרפיה של לוחמים יהודיים בצבא האדום, כי זה פרויקט ייעודי של הקתדרה שעוסקת ביהודי ברית המועצות ויש ספר על מכתבי חיילים. הדברים האלה נמצאים בתרגום כדי שיוכלו לשמש תלמידים וזה תהליך קיים.

לגבי כל הנושא של גבורה יהודית, הוא קיים בתוך יד ושם. יש לנו יחידות שעוסקות בלוחמים וזה מוצג גם בסיורים שאנחנו עושים, כולל ביקור קבוע כמעט בכל סיור שעוסק באנדרטה ללוחם היהודי. זה כולל את כל הלוחמים היהודיים בצבאות השונים. בסיורים בהר הרצל שמקיים יד ושם אנחנו מגיעים לאנדרטאות שעוסקות ביהודים לוחמים בצבא הפולני, בצבא האמריקני, בצבא ברית המועצות ובבריגדה היהודית. כשאנחנו מדברים על גבורה באופן כללי אנחנו נוגעים בכל היהודים בכל הצבאות ובכל היחידות, ויש יחידות לימוד ספציפיות שאנחנו עוסקים בהן, שם נושא הלוחם היהודי מוצג בהרחבה. כמו שאמרתי, יש לנו יחידות ספציפיות ויש יחידות שהן חלק מתוך תוכנית לימודים שלמה, שעוסקת בכלל בגבורה ובדגש על לוחמים יהודיים. שוב, לא מדובר רק על יהודי ברית המועצות וכשפתחתי את דבריי דיברתי על היחידה החדשה שעוסקת בברית המועצות.

תודה, אבל כפי שאמרנו בתחילת הדיון, אין ספק שיש פה תיקון עיוות כשאתה אומר עכשיו - - - תן לי, תן לי. אני יכול לברך על מה שנעשה ביד ושם, אבל במבחן התוצאה, כשאתה מסתכל על התודעה הישראלית, הלוחם היהודי – אני שמח שזה מואץ ואני קורא לכם לתת לזה במה וביטוי גדולים יותר.

ב-15 השנים האחרונות זה נמצא בתוכניות הלימודים.

אני רוצה לציין לשבח כיתה משכבה שלמה מבית ספר צין במדרשת בן גוריון, שנכנסה אלינו. אני מקדם בברכה את כל התלמידים, המורים וההורים שמלווים אותם. גילוי נאות, אנחנו בשקיפות מלאה – אחד ההורים הוא שכן טוב, חבר שלי מהמושב. שוב, אני מקדם אתכם בברכה. אתם שותפים לדיון שמתקיים במסגרת יום לציון הניצחון על גרמניה הנאצית ואתם מוזמנים להקשיב וללמוד. נאחל לכם יום מהנה בירושלים והצלחה בלימודים.

פרופ' זהבית גרוס, בבקשה. משרד החינוך, אני משאיר אתכם לסוף בכוונה.

שלום, תודה רבה על כך שהזמנת אותי ותודה רבה שזימנת את הישיבה החשובה הזאת. גם אני עשיתי מבחן קטן אתמול באוניברסיטה לחברים שלי וכשאמרתי להם שמחר אני מוזמנת לכנסת לציון ה-9 במאי, כולם שאלו אותי מה קרה ב-9 במאי. מה יש מחר בכנסת.

זה לא כי הם חשבו שזה ה-8 במאי.

בדיוק. חשוב מאוד לקיים את הישיבה הזאת וחשוב מאוד שהדברים שנאמרים פה ייצאו החוצה. ידוע לנו שבספרות הרשמית אין שום ציון לעניין של ה-9 במאי. הפעם הראשונה בה חוויתי את החוויה של ציון ה-9 במאי הייתה כשהייתי באוניברסיטת וירצבורג בגרמניה, והרב עשה סעודה שלישית מיוחדת לווטרנים. חשוב מאוד לציין שאנחנו מצוינים בלעשות עצרות זיכרון ועצרות של עצב, אבל אנחנו לא כל כך יודעים לעשות מפעלים חינוכיים למען שמחה. אני חושבת שה-9 במאי מזמן לנו אפשרות נהדרת במערכת ללמוד גם איך מציינים שמחה ואיך מציינים שמחה יהודית.

אני בכוונה מספרת על מה שעשה אותו רב בוירצבורג, מכיוון שאני חושבת שיש כאן הזדמנות מאוד מיוחדת להפוך את הסיפור הזה לסיפור של כלל ישראל דרך הממדים השונים והפרספקטיבות השונות, הדתיות ושאינן דתיות, שמחברות את כולנו ביחד לשמחה האוניברסלית הגדולה הזאת.

אתם יודעים, כשהקשבתי לדברים החשובים שנאמרו כאן, נזכרתי בדברים של פייר נורה, שעושה הבחנה בין היסטוריה לבין זיכרון. בעצם אנחנו רואים כאן ממש את התממשותו של הרעיון הסוציולוגי שאין זיכרון אובייקטיבי וכל זיכרון הוא פועל יוצא של הבניה חברתית של האליטה החברתית השלטת. לכולנו יש אחריות חברתית מאוד גדולה, לכולנו, אחריות ציבורית לחבור יחד ולהקים איזושהי ישות חדשה. אולי הייתי מצטרפת להצעה שלך להקים איזושהי ועדה. אני לא יודעת אם זה צריך להיות משהו כמו ועדת ביטון, אבל בהחלט איזושהי ועדה שתדון ותיישם את ההמלצות שלה.

אני בשידור ואני לא רוצה שתאמצו דברים שעדיין לא הוכחה הצלחתם. אני רוצה לצנן את ההתלהבות. שמתם לב שלא קפצתי מיד.

כן. חשוב לי גם לומר שננסה למצוא את המובחנות ואת המיוחדות של הגבורה היהודית לעומת גבורות אחרות. גם לציין את ההיבטים של הגבורה הרוחנית, מעבר לגבורה הפיזית כי הרבה מאוד פעמים אנחנו מאוד מתחברים לצד הפיזי של העניין. דווקא היום, בעולם של אלימות, מן הראוי להציף המון סיפורי גבורה יהודית רוחנית שבאו לידי ביטוי בקרב העשייה המיוחדת כל כך של החיילים היהודיים.

אני רוצה להצטרף לרעיון שצריך לטפח את המודעות לסיפור הזה דרך המוזיאון שאתם מקימים.

ותיעוד, תיעוד.

במיוחד דרך מערכת החינוך הרשמית במדינת ישראל ובאמצעות החינוך הבלתי פורמלי.

תודה, פרופ' זהבית גרוס. זאב גולדבלט, מנכ"ל פורום ארגוני ההורים, בבקשה.

מניסיוננו למדנו שחוויה רב-חושית מצליחה להטמיע את החוויה ואת המסר בזיכרון של כל ילד וגם של מבוגר. לכן אני חושב שנכון יהיה שמשרד החינוך יקרא לכל בתי הספר שמבקרים בירושלים ובמוזיאון יד ושם, בדרך חזרה לראות גם את הצד הגבורתי, החלק של הגבורה. יבקרו במוזיאון מדהים שהקימו בלטרון חיים ארז - - -

רק שהוא לא עובד, הוא לא מוכן.

היום אפשר לבקר שם.

לא מדויק כי הוא עובד.

הוא לא גמור.

תנו לו, הוא ברשות דיבור.

אתה מכיר אותי, אף אחד לא יסתום לי את הפה. זה קשה. המוזיאון פעיל. הוא קם בהשקעה אדירה, גם של חיים ארז וגם של פקודו ומפקדי צביקה קנטור. מוזיאון מדהים שמעלה על נס את הגבורה של הלוחם היהודי באשר הוא, בעיקר במלחמת העולם השנייה. אני מזכיר שמדובר במאות אלפים, בצבא ענק של יהודים שלחמו במסגרת בנות הברית. דבר שאולי חלק גדול מאתנו לא יודע הוא שיש מאות גנרלים יהודיים שלחמו. כשאתה שואל כאן, אף אחד לא יודע שהיו גנרלים מעל הרמטכ"ל שיש בישראל, כי אלה גנרלים של שלושה וארבעה כוכבים. זה דבר שלא קיים בישראל ואנשים לא יודעים את זה. למשל, מפקד חיל ההנדסה הסובייטי היה בכלל יהודי, גנרל של ארבעה כוכבים. אנשים לא יודעים את הדברים האלה וחבל. חבל. תאמינו לי, זהו מוזיאון מדהים שיכול לשנות גם את התודעה של הילד הישראלי.

הוא לא גמור ולא פתוח למבקרים. חוץ מזה הכול תקין.

תודה. אבנר פורת, בבקשה.

אני מארגון חותם. בהמשך לדברים של פרופ' גרוס, זה באמת לא מקרי שהיו מספר תחומים, לא רק ביחס לשואה, כמו שהציעה חברת הכנסת את ועדת ביטון, אלא גם ספציפית ביחס לשואה, שהוזנחו מהזיכרון הלאומי, בין אם זה שואת יהודי צפון אפריקה או הנושא של גיבורי הצבא האדום. כמו שפרופ' גרוס הזכירה, בנושא הגבורה יש תוכנית אבל זה לוקח את זה יותר למקום של השואה. הניצחון על גרמניה הנאצית הוא לא רק הניצחון ה-9 במאי, הניצחון הפיזי, ולא רק הקמת מדינת ישראל אלא גם ניצחון הרוח. ראוי בעניין הזה לחבר את כל נושאי הגבורה היהודית, גם בצבא האדום וגם של הפרטיזנים, וגם של הקיום הרוחני שלא ניתן לו מספיק דגש בספרים ובמערכת החינוך. הוא בא לידי ביטוי בספר של אסתר פרבשטיין, "בסתר רעם", על כל הנושא של היכולת לקיים באמת חיים יהודיים רוחניים-דתיים תחת המגף הנאצי. תודה רבה.

תודה רבה. אלירז, בבקשה. משרד החינוך. עיני המתדיינים אליך.

ביקשתי רשות דיבור.

נכון, בבקשה.

מי שמע על לידיה ליטבק? מי שמע על לידיה ליטבק? טייסת קרב. 12 הפלות של מטוסים נאציים. גיבורה ענקית של מלחמת העולם השנייה, אבל אף אחד לא יודע, לא שומע ולא מכיר. ואנחנו עשינו עניין גדול מזה שבחיל האוויר סוף סוף מישהו הבין. יש כאן איזה עיוות עמוק ויסודי שדורש תיקון, מצד אחד. מצד שני, העם היהודי לא ניצח במלחמת העולם השנייה. בואו לא נתבלבל. יש כאן פרדוקס מובנה. העם היהודי יצא מוכה ממלחמת העולם השנייה. חבול.

אבל מנצח.

רגע, אני רוצה לומר שמדובר בניצולי שואה ולכן יש כאן דיסוננס. להגיד שמחה? קשה לי עם זה. אני חושב שצריך לציין את יום הניצחון, אבל זה לא יום שמחה. אין שמחה.

זאת שמחה מהולה בדמעות ובעצב כבד, אבל זאת עדיין שמחה.

רבותי, זה לא הדיון. בואו לא נפתח דיון נוסף. זה לא הדיון. עם כל הכבוד, נכון לציין את היום הזה.

אני מעיר שאולי זה אחד ההסברים לזה. כשהגיעו יהודי ברית המועצות, הגיעה עלייה גדולה. הם נהגו לציין את מלחמת העולם השנייה בחג. אנחנו נהגנו לציין אותה ביום אבל. לכן ברור שכאשר שני הדברים האלה נפגשים יש עוד תהליכים שמתקשים לעכל אותם, ואני חושב שהתהליך הזה הוא תהליך נכון. אני מצטרף לחבריי שדיברו על המורכבות של מושג הגבורה ועל העובדה שמושג הגבורה בא מן השורש להתגבר והוא כולל הרבה דברים, לא רק גבורה פיזית. זאת לא רק גבורה של האוחזים בנשק.

בהחלט המקום הזה נפקד ולכן פתחתי במה שפתחתי. יש מקום לקחת את דמויות המופת האלה ואת הסיפורים האלה ולציין אותם. אני לא אומר שצריך לחגוג אותם. לציין אותם במסגרת אירועי הניצחון על הנאצים. תודה.

תודה רבה לך, אין ספק שהדברים שלך הם דברים חשובים. אלירז, בבקשה.

אני מנהלת את המזכירות הפדגוגית, את אגף חברה ורוח במשרד החינוך, שבתוכו נמצאים לימודי ההיסטוריה. אני גם מרכזת את התוכנית החינוכית שנקראת "בשבילי הזיכרון" ופועלת במה שקשור בזיכרון השואה ולקחיה לאורך כל שכבות הגיל.

אני רוצה לפתוח ולומר שהאתגר הוא מאוד מאוד גדול. קודם דיברנו בינינו שאולי כשהיינו יותר קרובים לשנים ההן, מה שצבע את כל התודעה זה סיפור השואה והרצח והזוועה. ככל שאנחנו מתרחקים בשנים אנחנו מבינים את הגודל של הסיפור שעוד אפילו לא התחלנו לספר. הנושא שיהודים מצילים יהודים ולוחמים יהודים בצבאות בנות הברית עולה על השולחן יותר ויותר בשנים האחרונות.

הייתי עכשיו בהרצאה בבית ספר וסיפרתי לאן אני הולכת. אחת המורות לא הכירה את המושג וטרנים, מה שהוכיח שזה לא נמצא בתודעה. חלק ידעו, אבל הייתה מורה שלא ידעה ושאלה אותי מה זה.

נושא הגבורה היהודית על הרצף, החל מגבורת הרוח, שמירה על התרבות, הערבות ההדדית דרך המאבק המזוין על הצורות השונות שלו – הפרטיזנים בגטאות – עם הסיפור של הלוחם היהודי בצבאות בנות הברית, עם המשקל הגדול כל כך של הצבא האדום, אבל צבאות בנות הברית בכלל, כולל פעולות הצלה יהודיות. כל זה הופך להיות יותר ויותר ציר משמעותי מאוד, לא יחידי, כשאנחנו באים לספר את סיפור השואה לתלמידים בתוך מערכת החינוך. זה כן נמצא בספרי הלימוד, במיוחד בתוכנית הלימודים החדשה שיצאה עכשיו בחינוך הדתי.

התאריך 9 במאי נמצא בספר?

לא התאריך, אבל הניצחון על צבאות בנות הברית והסיפור של הלוחמים היהודיים והגבורה היהודית.

אני צריכה לבדוק אם כתוב שם 9 במאי, אבל קודם כל המודעות למשקל הרב של הלוחם היהודי ורוחו, נמצאת היום הרבה יותר. אנחנו עוסקים בזה גם בתוכנית "שבילי הזיכרון" וגם בתוכניות הלימודים. במסגרת ההערכה החלופית – עבודות שתלמידים בחינוך הממלכתי מכינים על השואה – יש לא מעט בתי ספר, וצריך לומר שזאת בחירה, בוחרים את נושא הגבורה היהודית. אלה אכן בתי ספר שבתוך הכיתות יושבים נכדים, דור שלישי ללוחמים יהודיים.

נינים, נינים.

זה לא מספיק וזה בהחלט חלק מהסיפור השלם. אני שואלת מההמשגה של ועדת ביטון – את הסיפור השלם צריך לספר ואת האתגר אני מקבלת.

בכל תחום.

אני רוצה לומר שאנחנו מרימים את הכפפה ובהחלט פועלים לכך שהציר הזה בתוך הסיפור הוא ציר מאוד מאוד משמעותי. גם בתוכנית "בשבילי הזיכרון" נמצאים עכשיו בכתיבת מערכים שייעשו על בסיס הסיפור של מדליקי משואות שהיו לוחמים יהודיים וכן, יותר וטרנים בתוכם, לתוך חטיבות הביניים. לימודי ההיסטוריה של התקופה הזאת הם רק בחטיבה העליונה. מפמ"ר היסטוריה, ד"ר אורנה כץ עטר, נמצאת בקשר שוטף עם מר קנטור ונמצאת בצוות ההיגוי של המוזיאון. היא ממליצה לתלמידי חטיבות הביניים לסייר בו.

הוא עומד שומם ועדיין לא מוכן לביקורים. יש מוזיאונים אחרים ויפים, שהם זמינים, באשדוד, בחדרה ובמקומות אחרים.

קסניה, את אומרת משהו לא נכון.

אנחנו גם ביקרנו שם. המוזיאון עדיין לא בנוי למבקרים.

תודה, שמענו.

האחריות לספר את הסיפור של הגבורה היהודית, עם דגש על חיילים יהודיים בצבאות בנות הברית, עלתה על השולחן. אנחנו עוסקים בה ומרחיבים אותה גם בפיתוח המקצועי של המורים, כי אם המורים לא יידעו, איך יידעו התלמידים. אנחנו עוסקים בזה ומודעים בזה בהחלט כנושא הרבה יותר משמעותי ומרכזי בזיכרון ובהבניה שלו. זה חשוב לנו ונראה לנו חלק מהסיפור שלא מספיק סופר עד כה. ליאת רצתה להוסיף על מינהל חברה ונוער.

תודה. חבר הכנסת נגוסה, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש, אני מברך על קיום הדיון הזה. טוב שהכנסת מציינת את היום הזה כל שנה. אתמול קיימנו דיון בוועדת העלייה והקליטה יחד עם הווטרנים. שמענו סיפורי גבורה על הניצחון על גרמניה הנאצית. אני חושב שאת הגבורה צריך ללמד פה במערכת החינוך וצריך לכבד את העבר וללמוד את העבר כדי שנתחזק גם בהווה וגם בעתיד. זה מאוד חשוב.

אני חושב שיש לנו אפשרות לעשות את זה ולראות גם את היחס שלנו כלפי הווטרנים והאנשים שניצחו את גרמניה הנאצית. הייתה לי אפשרות לבקר במוזיאון מרתף השואה בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. זה מקום חשוב וכל אחד צריך ללכת לבקר שם. להפתעתי, לא מערכת החינוך, לא משרד החינוך, לא משרד התרבות ולא משרד הדתות תומכים ומחזקים את המקום הזה. לכן אני רוצה לשמוע ממשרד החינוך למה לא מחזקים ומפתחים את המקום הזה. הוא כל כך חשוב לחינוך של הדור הבא.

תודה, אברהם. בבקשה, ליאת, התייחסות קצרה.

אני ממינהל חברה ונוער של משרד החינוך, ואני עוסקת בכל הפדגוגיה של מסעות בני הנוער לפולין. בנושא הזה יש לנו קצת לוקסוס כי אנחנו מקבלים את בני הנוער ממוקדים לנושא של השואה וכל המשתמע ממנה, אם זה גם אלף שנות יהדות שקדמו לשואה וכמובן, גבורה, שאנחנו דואגים להדגיש גם במסגרת שעות ההכנה למסע וגם במסע עצמו. אין נער במסגרת מסע לפולין שמגיע לאושוויץ ולא שומע שמי ששחרר את המחנה זה אנטולי שפירו מהצבא האדום. אנחנו משתדלים שכמה שיותר מסעות יבקרו בבית הקברות קרקוביצקי, שקבורים בו חיילים מהיישוב. כלומר, בהחלט בני נוער שיוצאים למסע לפולין נחשפים לנושאים האלה ולתכנים האלה ומבין מדריכי פולין – אם דיברו פה על כל מיני סקרים שעשו אתמול והיום כי בחלק מהעולם המערבי מציינים את יום הניצחון ב-8 במאי – מבין 700 מדריכי פולין, כולם מכירים יפה מאוד את הנושא.

לסיכום, יש תחום שנקרא מכוני שואה. אנחנו בדיוק בתהליך של תמיכה למכונים האלה. יש קריטריונים איזה מכונים יכולים להיתמך ואיזה לא.

והגדול בולע את הקטן.

אפרופו מוזיאונים, אני אציין שאנחנו משתדלים לעשות כל מאמץ שמשלחות, לפני שהן יוצאות לפולין, יבקרו במה שיש כיום בלטרון ואנחנו נשמח מאוד שיסיימו את המוזיאון.

תודה. חברת הכנסת יעל כהן פארן.

אני אדבר בקצרה. קודם כל, אני מברכת על הדיון החשוב וגם אתמול היה דיון בוועדת העלייה והקליטה אצל אברהם נגוסה. כמי שגדלה בישראל והתחנכה בחינוך הממלכתי, לא שמעתי על היום הזה.

אם היית באה בהתחלה היית שומעת את זה.

אני חוזרת על דברים. לא שמעתי על הווטרנים, הלוחמים היהודים. חלקם של היהודים בין הלוחמים בצבא האדום אינו ידוע. אולי יהיה שיפור בעניין, הרי בכל זאת עברו כמה עשרות שנים מאז שהייתי בבית הספר, אבל הוא לא ידוע, הוא לא חלק מהנרטיב של סיפור השואה והתקומה. צריך למצוא את הדרך להכניס אותו.

אני חייבת לתמוך בוועדה שהציעה חברתי, חברת הכנסת קסניה סבטלובה, בדומה לוועדת ביטון או לוועדות אחרות, שבודקות איך להכניס את התכנים האלה למערכת החינוך. באמת, אנחנו רוצים לדון על זה עם הווטרנים, שהולכים ומזדקנים, כל זמן שהם עוד אתנו. תודה רבה.

תודה. הוועדה מודה, קודם כל, לחברת הכנסת קסניה, היוזמת היחידה ולחברי הכנסת שהשתתפו בדיון.

הוועדה קוראת לממשלה לאשר הן בוועדת שרים והן בממשלה את הצעת חוק לקביעת ציון יום הניצחון על גרמניה הנאצית.

הוועדה קוראת לשרת התרבות לעודד ולתמוך במוזיאון ההולך ומוקם, שכבר קיים בלטרון, למרות שגם אתכם זה לא מספק. אין יותר גדול ויותר חזק. אי אפשר לשים את כל מאוויינו בהנחלת המורשת וההנצחה והזיכרון על משרד החינוך. משרד החינוך, חשוב שהוא יכניס את התכנים לספרי הלימוד, לספר את הסיפור השלם. הוועדה קוראת לעודד ולהמשיך את המגמה הזו ולהכניס את הנושא. לציין, לא לפחד לציין את התאריך הנקוב של היום הזה, אבל אם הממשלה לא תאשר יום אחד מרכזי, זה לא יחלחל לתודעה.

כפי שאמרתי בתחילת הדיון, אני תוצר של מערכת החינוך הממלכתית. בשנות התשעים הייתי בתפקיד של נבחר ציבור וכשבאו אליי לפגישה אישית הווטרנים, לא ידעתי מה הם רוצים ממני. חשבתי שהכול סמנטיקה עד שישבתי, למדתי וקראתי חומרים. יש מקום חשוב לדעת, מקום חשוב לציין זאת. נכון, קיים פרדוקס, אבל אנחנו לא מציינים את יום הניצחון. ביום הניצחון יש פרק חשוב ללוחמים היהודיים.

הוועדה מודה לכל היוזמים ולכל מי שהשתתף בדיון. תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:30.