הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 6

מישיבת הוועדה מיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן

יום רביעי, כ"ג בניסן התשע"ז (19 באפריל 2017), שעה 9:30

עדויות של בני משפחות הנעלמים מפרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן

חברי הוועדה: נורית קורן – היו"ר

עמותת אחים וקיימים - רחל דותן

עמותת אחים וקיימים - ד"ר הלל שמריהו

עמותת אחים וקיימים - רחמים עדן

עמותת אחים וקיימים - שלמה גהרסי

נציגי משפחות הנעלמים - אפרת יהושוע

נציגי משפחות הנעלמים - נועה גהסי

נציגי משפחות הנעלמים - עדנה שטרית

נציגי משפחות הנעלמים - מרים טס

נציגי משפחות הנעלמים - שלום טס

נציגי משפחות הנעלמים - ציפורה סעידי

נציגי משפחות הנעלמים - נריה קטיעי

נציגי משפחות הנעלמים - שמעון סעידי

נציגי משפחות הנעלמים - רחמים קרוה

נציגי משפחות הנעלמים - דליה עזרא

נציגי משפחות הנעלמים - חיים קריאף

נציגי משפחות הנעלמים - רחל קטעי

מירב שמעון

הילה מליחי

עדויות של בני משפחות הנעלמים מפרשת ילדי תימן, מזרח והבלקן

בוקר טוב לכולם. אני מתכבדת לפתוח את ישיבת הוועדה המיוחדת לפרשת היעלמותם של ילדי תימן, מזרח והבלקן. היום אנחנו מתכנסים לדיון נוסף. היום כ"ב בניסן התשע"ז, 19 באפריל 2017. היום יום רביעי, השעה 09:45. אנחנו מתחילים את הדיון היום, ואנחנו נשמע היום עדויות של משפחות שחלקן התלוננו בוועדות השונות וחלקן לא. אנחנו נעקוב אחרי כל סיפור וסיפור. צריך לומר שהוועדה הוקמה על מנת לחקור את האמת בפרשה. אנחנו רוצים לאחד בין המשפחות. אנחנו רוצים לתקן עוול היסטורי שנעשה במשך שנים לציבור גדול מכל חלקי האוכלוסייה בישראל. הוועדה קיימה מספר דיונים. הדיון הראשון היה בנושא איתור ונגישות למסמכים של ילדים נעלמים מתקופת קום המדינה. אנחנו רצינו לבדוק איך אפשר להגיע למסמכים, איך אנחנו יכולים לקבל מכל משרד ומשרד ניירת על מנת לגלות מה עלה בגורלם של הילדים. הצורך שעלה מכל הדיון הזה, שאנחנו צריכים להקים צוות בין-משרדי. לשם כך פניתי לכל המשרדים הרלוונטיים. יש נכונות להקים צוות בין-משרדי על מנת שלא נטרטר את המשפחות ממשרד אחד למשנהו, ובכל משרד הם יצטרכו להמתין תקופה כדי לקבל מכאן איזשהו מסמך ואחר-כך עוד מסמך ולהרכיב את הפאזל. אנחנו נסייע לכל המשפחות לקבל את המסמכים הרלוונטיים על מנת שנוכל להרכיב את הפאזל ולדעת מה קורה עם כל ילד שנעלם.

בנוסף, הדיונים האחרונים דיברו על איתור ופתיחת קברים של הילדים שנעלמו. כל ילד שההורים שלו התלוננו לאחת מהוועדות – ועדת קדמי קבעה שחלק מהילדים נפטרו. אנחנו רוצים לדעת שאכן יש להם קבר, ושאכן מתחת לקבר - - -

חלק מהילדים מה?

יש ילדים שהוועדה קבעה לגביהם שהם נפטרו. הרי רק לגבי 69 הוועדה קבעה שהיא לא יודעת מה עלה בגורלם, ולגבי הרוב היא אמרה שנפטרו. הרי הוועדה הצביעה על חלק מהקברים, אז אנחנו רוצים לדעת שאכן מתחת לקבר הספציפי המצוין הזה נמצאים שרידי הגופה של אותו ילד שנעלם. ולכן אנחנו ממשיכים, ונפעל. אנחנו גם נגיע לביקור בבית הקברות סגולה בתל-אביב, בחיפה וגם פה בירושלים. זה מתוכנן להמשך.

מה יעשו עם הנתון הזה?

אנחנו נטפל בכל הנתונים האלה.

מה יעשו עם הנתון הזה?

אני רוצה לומר שאנחנו נעשה בדיקות DNA לשרידים, שאנחנו אכן נדע שאם נפטרו הילדים של ההורים, שלמשפחה יהיה קבר שיוכלו לעלות ולבכות שם. אני רוצה לומר לכם שמאז שנפתחו הפרוטוקולים – אנחנו יודעים שכל מה שנחשף עד עכשיו רק נותן לנו תמונה של ועדות שטייחו, ועדות שלא עשו את העבודה שלהן, בלשון המעטה. אני רוצה להעלות כאן את הנושא של ספינות "צים", הספינה "גלילה", שהוסבה לתאים קטנים על מנת שהיא תוכל לקחת ילדים לאימוץ בחו"ל. אנחנו לא יודעים לאן שטה הספינה. אנחנו לא יודעים מי נתן את ההוראה. אני פניתי לשר התחבורה ול"צים" – אני רוצה לקבל את התשובות: מי נתן את ההוראה להסב את האנייה? לאיזה יעד האנייה הגיעה? מדוע היא הוסבה? מדוע היא לקחה ילדים? זה מזעזע אותי לחשוב שהילדים נלקחו ממדינת ישראל לחו"ל. אני רוצה לקבל תשובות בנושא הזה, והדיונים הבאים שלנו יעסקו בנושא הזה. לא ייתכן שאניות "צים", שהיו אניות של חברה ממשלתית, לא כמו היום שזו חברה פרטית – לכאורה, מדובר במעשה איום ונורא. איום ונורא.

אני מקווה שאני אוכל לקבל תשובות, למרות הזמן שחלף. אני רוצה לומר לכם שיכול להיות שהמשפחות שיושבות כאן איתי היום בחדר, אולי חלק מהילדים שלהם היו על האנייה הזאת, מי יודע. אני מקווה מאוד שאני אוכל לדעת מי היו הנוסעים ומי נתן את ההוראה. מה שלנו ידוע מהפרוטוקולים עצמם, שהחוקר יוסי יוסיפוב חקר, שהמבצע הזה כונה מבצע "כותנת פסים". היה לו אפילו שם של מבצע. אתם מבינים כמה זה היה בסודי סודיות שהדבר הזה נעשה? כתונת פסים מזכירה לי את יוסף ואחיו.

אבל זה גם מזכיר את המדים של אלה שהיו בשואה.

אנחנו לא רוצים לעסוק בזה. לי זה מזכיר את יוסף, ואולי הגיע הזמן שאנחנו נמצא את כל היוספים ונחזיר אותם לעם ישראל ולמדינת ישראל. זה פשוט מעשה מזעזע שנעשה, וכתם במדינת ישראל, פצע כואב, פצע מדמם, שאנחנו צריכים לשים לו סוף, ויכול להיות שאולי בעדויות שנקבל מכם היום אנחנו נוכל בכל זאת למצוא היכן הילדים. תודה לכם.

אם זה כל כך חמור, למה לא קמה זעקה מצד כל האנשים הנאורים, ואלה שאכפת להם - -

רחמים, זה בדיוק מה שאמרתי.

- - והשמאל הישראלי? אלה שאכפת להם? למה זה כל כך שקט? למה זה לא מעניין אף אחד?

רחמים, לפרוטוקול, תגיד מי אתה ומה אתה מייצג פה בבקשה. רחמים עדן, תגיד את מי אתה מייצג פה.

אני מייצג את אחותי, משפחת עדן. אצלנו במשפחה יש שתי בנות שנעדרות. הסיפורים שלהן הם סיפורים רגילים מאוד, כמו שאנחנו מכירים. אני פעיל במיוחד בכל נושא התיעוד, השימור וההנצחה של הילדים האלה. זו פעילות בכיוון אחד. הפעילות בכיוון השני תהיה לראות במקביל מה קורה עם הוועדה ואילו תוצאות יהיו פה, כי אם זה לא יהיה, נצטרף לפנות לערכאות משפטיות, ובעזרת ה', נפתור את זה בשיטה הזאת.

רחמים, אשר להערה שלך למה לא קמה קול צעקה – זה בדיוק העניין, שעד עכשיו היו ועדות טיוח. אם מקבלים כזאת עדות, ולא עושים אתה שום דבר – ואנחנו לא ראינו שנעשה שום דבר בפרוטוקולים – לכן אני קמה ומרימה את הצעקה הזאת. ולכן אני רוצה לחקור, ואלו מטרות הוועדה. אני מקווה שאנחנו נוכל לנהל דיון מעמיק ביותר בנושא של "צים" ולראות מה קרה, לראות מה קרה באמת. אנחנו נתחיל.

יש לי הצעה לסדר אחת בעניין הזה. אני מציע – מאחר ואני רואה את הכיוון שאליו הולכים הדברים – לקבוע פגישה עם צוות מצומצם ולהחליט מהם הצעדים, מהן הדרכים ולאן ללכת. כי אנחנו מבזבזים פה כבר שלוש פגישות על דברים שלדעתי הם בשוליים שבשוליים. ולכן לדעתי צריך לקיים איזושהי פגישה על מנת לקבוע מה יהיה המיקוד, איפה ללחוץ, מה לעשות ואילו פעולות, על מנת שהוועדה הזאת תמצה את הדברים כמו שצריך.

רחמים, כרגע, מה שנעשה מהבחינה הזאת – אתה רואה, אני ממקדת את הדיונים בנושאים חשובים מאוד. העליתי אותם. אני צריכה לקבל תשובות ממשרדים. בצעד הזה אני הולכת עקב בצד אגודל – לאט-לאט-לאט-לאט. נכון שתשעה חודשים זה לא מספיק, בגלל זה אתה רואה אנחנו שגם בפגרה אנחנו מנהלים דיון. אין מה לעשות.

אין לנו זמן לאט-לאט.

אין לנו זמן. אין לנו זמן.

יש תקציב לוועדה?

יש תקציב לוועדה, הכול בסדר. אנחנו עובדים, ואנחנו מכינים עכשיו תכנית עבודה כדי להגיש אותה ליושב-ראש. אנחנו על הפסים הנכונים. הרכבת יצאה כבר מהתחנה, היא התחילה את העבודה. אני רוצה לפתוח - - -

אין לנו זמן, לנו, האחים והאחיות.

לאף אחד אין זמן, גם לנו כוועדה. נכון, את צודקת. את צודקת.

אנחנו ניגמר מתישהו.

את צודקת. כדי לייעל את הדיון, אני ממש מבקשת שכל מי שמעיר הערה יאמר את שמו לפרוטוקול כדי שאנשים ידעו בדיוק מי מדבר. תודה. אני נותנת לכל אחד זמן דיבור משלו, אז אני ממש מבקשת, כדי שלא נבזבז את הזמן ונוכל להתכנס, שכל אחד ימתין להערות כדי שיהיה דיון פורה. אני רוצה להתחיל עם אפרת יהושוע. אפרת יהושוע, הכרתי אותה מתחילת הפעילות שלי, כשהעליתי את הנושא לסדר היום הציבורי. אפרת מחפשת את אחיה שנחטף. הראו למשפחה איזה קבר, וטענו שזה הקבר. כתוב עליו אלמוני. אפרת, מה שנתן לי במקרה שלך לבוא לכיוון, שראיתי את המסמכים המקוריים שיש לך. את בין המשפחות היחידות שראיתי שהתלוננו במשטרה, הייתה להן תלונה, והתלונה המקורית נמצאת אצלך ביד. אני מבקשת שתספרי את הסיפור. תשתדלי לכנס אותו כמה שיותר קצר, לפרטים החשובים ביותר, ואני אשמח שתציגי את המסמכים. בבקשה אפרת.

אני אפרת יהושוע. השם הקודם שלי הוא חסין-אסין. להורים שלי, לי, חטפו אח בין שנתיים וחצי. אנחנו עלינו ארצה ממצרים. ההורים שלי עלו מאניית "נגבה" למרסי, דרך מרסי הגיעו לארץ, שוכנו בפרדס חנה במחנה עולים בדצמבר 1950. ב-3 באפריל 1951 אחי נחטף מחצר הבית. אמי, אחותי ואחי יצאו לכיוון המכולת. אמי הייתה בהיריון אז איתי והצטרכה להתעכב – היא הייתה בהיריון, היא הייתה צריכה לשירותים.

אפרת, בן כמה הוא היה?

הוא היה בן שנתיים וחצי. הוא נולד בדצמבר 48'. יש לי כאן תעודת זהות של ההורים ואת תאריך הלידה. יש לי גם תעודת עולה של ההורים, שהם עלו ארצה ביחד עם אחותי ואחי משה. משה נולד ב-16.12.1948. ב-3 באפריל הוא נחטף בשעות אחר-הצהריים מחצר הבית ומסביבת הבית. הוא היה ביחד עם אחותי. אחותי נשארה מאחור, והוא נעלם. בתוך שניות אמי קלטה שהא נעלם ואז התחילו לחפש אותו בסביבה, בצריפים.

איך הוא נעלם? הוא פשוט הלך לאיבוד, או שמישהו בא לקח אותו?

לפי העדויות של השכנים, המסתובבים והקהל שהיה שם, חלק אומרים שראו מכונית גדולה שחורה אמריקאית שנסעה, מישהו נופף לשלום. חלק אמרו שהייתה משאית של אנשים שהעבירו אותם דירה, היו מעבירים אותם ממקום למקום, אז יכול להיות שלקחו את הילד אתם, בדקו את זה. תיכף הגשנו תלונה למשטרה, למשטרת חדרה פרדס-חנה. המשטרה טיפלה בנושא, חיפשו, משמר הגבול חיפש, מתנדבים חיפשו, אבל ללא תוצאות. לא נמצא שום דבר, לא מצאו שום גופה, לא מצאו שום ביגוד, שום דבר. בזמנו אמרו שאולי איזו חיה אכלה אותו, כך התבטאו.

מי ניגש למשטרה והגיש תלונה?

אמי ניגשה למשטרה.

יש לך אותה כאן? את יכולה להראות לנו?

כן, יש לי כאן את התלונה. כל החומר הגדול הועבר לעורך הדין יוסי גמליאל להגשת תביעה לבית משפט לפתיחת קברים ולתביעה נגד המדינה. יש לי כאן עדויות משנות ה-50'. יש לי עדויות - - -

אותי מעניינת התלונה במשטרה. אתם בין המשפחות היחידות שיש להן תלונה במשטרה, ועוד את המסמך המקורי. זה פשוט מעניין ביותר.

יש לי את מספר התיק, יש לי את כל החומר.

לאלה שלא יודעים, יוסי גמליאל הוא יושב-ראש ועדת "אחים וקיימים", שעובד עם נורית בכל דבר ועניין.

הוא קשור ל"אחים וקיימים". העברתי לו את כל החומר בצורה מסודרת. אני הייתי במטה הארצי בירושלים. אני פניתי בשנות ה-70' למשטרת ישראל בירושלים בבקשה לפתוח את התיק מהארכיון. בזמנו נאמר לי על-ידי רפ"ק ספרן, זיכרונו לברכה, שהתיק לא קיים במשטרת ישראל בארכיון ואין מה לעשות, ועלי לקבל את תוצאות הוועדה מ-95'.

מתי זה היה?

כשפניתי למשטרה? ב-71' או 72'.

לפני המון שנים.

כן. ואז נאמר לי שהתיק לא קיים בארכיון משטרת ישראל.

אפרת, את לא היית בדיונים הקודמים, ניסיתי לברר גם במשטרה איך אנחנו נוכל לקבל חומרים של ילדים שנעלמו. לגביכם, בגלל שהם קבעו שכנראה שהוא נפטר, אז לא היה המשך של חיפושים.

בשנות ה-60' החליטו לסגור את התיק.

נכון. אבל במקרה של נעדרים, בדרך כלל, מה שקורה הוא שבכל פעם מרעננים, עושים עוד חקירה. מכיוון שהם החליטו – הנה הגופה, אז הם סגרו. אבל יכול להיות שאנחנו נמצא דברים עכשיו. יכול להיות שאולי אחיך נמצא על האנייה של "צים".

זו הייתה השמועה. כשהייתי ילדה קטנה, תמיד דיברנו ותמיד הייתה שמועה שהם נלקחו לארצות-הברית, או נלקחו לחו"ל, או לעדה החרדית בארצות-הברית. תמיד ידענו שילדים נשלחו לחו"ל. גדלנו על זה.

אימא נתנה עדות במשטרה, ואז מתי אמרו לכם שמצאו איזושהי גופה?

האמת היא שאף אחד לא הודיע לנו. המשטרה לא הודיעה להורים, אבל אני ואחותי פנינו לוועדה הממלכתית לילדי תימן.

ועדת קדמי.

ועדת קדמי. תיק 218/95. ניגשנו לשם ומסרנו עדויות, ואז הוועדה החליטה כך: בידי הוועדה רשימת קבורה של בית ראשונים בפרדס-חנה, ממנה עולה כי אלמוני בין שנתיים הובא לקבורה ביום י"ג בתמוז תשי"א, 17.7.1951. בשנת 1964 נסגר תיק החקירות בהנחיית ראש אגף החקירות בנימוק כי סביר להניח כי משה איננו בין החיים. נסיבות היעלמותו של משה בן יצחק ואסתר חסין אינן מקיימות בסיס לחשד של חטיפה, ויש אמנם להניח במידה רבה של זהירות כי משה נספה בימים הראשונים להיעדרו. יש מקום לשער כי אלמוני שנקבר בפרדס חנה שלושה חודשים לאחר מכן הוא הנעדר. הוועדה משתתפת בצער המשפחה.

ניחוש. הם מנחשים.

רגע, את אמרת שני דברים. הדבר הראשון – 17.7 - - -

17.7.51 הוא נקבר.

אבל הוא נעלם בדצמבר.

הוא נעלם ב-3.4.51. שלושה חודשים לאחר היעלמו. ילד בין שנתיים וחצי – קשה לי להאמין שנמצאה איזו גופה שנשאר ממנה משהו. ההורים לא זיהו, המשטרה לא קראה למשפחה לזהות את הגופה, לא נמסר למשפחה שנקבר איזשהו תינוק בתקופה ההיא. זה עבר עם השנים.

בקבר נמצא אלמוני בפרדס-חנה.

בשנות ה-70' התגייסתי למשטרת ישראל וחשבתי שאני אצליח למצוא אותו, בתמימותי הרבה. ניגשתי לפרדס-חנה וחיפשתי. מצאתי את הקבר לפי הרישומים של חברת קדישא ולפי פלוני אלמוני בתחילת שנות ה-70'. מצאתי קבר שכתוב עליו פלוני אלמוני בדיוק עם הפרטים שהוועדה מסרה לי. מצאתי אותו. יופי.

חברת קדישא אמרה שזה פלוני אלמוני, אבל כתוב בפנקסים שחושבים מי?

לא. לא יודעים מי, כתוב תינוק.

לא יודעים. אלמוני, תינוק.

אלמוני תינוק.

כלומר, זה יכול להיות גם של משפחה אחרת לגמרי.

לגמרי. לגמרי. זה יכול להיות כל אחד אחר, זה ממש פלוני אלמוני.

בדיון הקודם שקיימנו, זה בדיוק העניין, שאם כבר יש קבר והוועדה קבעה שיכול להיות שזה הקבר, לעשות את בדיקת ה-DNA ואכן להגיד הילד הזה והזה – אני בכוונה לא רוצה לנקוט בשמות – צריך לשים שם על המצבה, ולסיים את הפרשה, לפחות עם ילד אחד.

בדיוק, זה בדיוק מה שאני אמרתי. אם יוכח שזה אכן הוא לפי בדיקות ה-DNA שלי, של אחותי, שלו, אני אשים מצבה ונגמר. נתאבל. אבל אם זה לא הוא, אז יש לי עוד תקווה שהוא אכן חי.

הוא צריך להיות כבר אדם מאוד מבוגר.

נכון, הוא צריך להיות בן קרוב ל-70, 68 או 69. אבל אני לא יכולה לתת לזה מנוח, כמו שההורים שלי לא נתנו לזה מנוח. אימא שלי חיפשה ביכולות הדלות שלה – אצל רבנים, בזמנו היא עברה את הגבול לירדן, היא נסעה לצפת. מחדרה לצפת בזמנו זה היה - - -

זו דוגמה שהמשפחה עשתה מעל יכולתה – מעל יכולתה – לחפש את הילד.

אנחנו פרסמנו בכל העיתונים.

אני רוצה שאנשים ששומעים אותנו עכשיו ורואים אותנו, אנשים מאומצים, ידעו – הנה, את דוגמה לזה שהגישו תלונה במשטרה, חיפשו בכל מקום, בעיתונים, יצאו לכל מקום.

לא נטשנו את הילד. לא הזנחנו את הילד. אימא שלי גידלה אותי ואת אחותי למופת, אבל בחגים שבתות, טיולים – הוא גדל איתי. אני מרגישה שאחי גדל איתי בלי הנוכחות שלו. אנחנו פרסמנו בעיתונים: "איפה אתה משה חסין?", "כאילו בלעה אותם האדמה". בזמנו היה עיתון של אורי אבנרי.

"העולם הזה".

"העולם הזה". גם שם פרסמנו את המודעות. בכל מקום אפשרי אנחנו פרסמנו.

אבל לא הגעתם לעולם הבא.

לעולם הבא אנחנו עוד לא הגענו, ואני מקווה שגם לא הוא, בשבילו, בשבילנו, להרגשה שלנו שהוא אכן חי. אימא שלי תמיד אמרה: אני יודעת שהוא חי. אנחנו יודעים שהוא חי, ההרגשה שלנו היא שהוא חי. יכול להיות שהוא חי טוב מאוד, ויכול להיות שהוא איזה גאון. אבל גם אם לא, איזשהו רמז, כי לנו אין שום קצה חוט. לכולנו אין שום קצה חוט. אנחנו לא יכולים להופיע ב"אבודים", אין לנו שום דבר. חוץ מהמדינה שתעזור לנו, אין לנו למי לפנות.

לכן קמה הוועדה, אפרת. ואני מקווה שאני אצליח להביא מזור.

ולכן בכל פעם אני מתרגשת מחדש ובכל פעם אני מספרת את הסיפור שלי. אני כתבתי את הסיפור שלי, לא כל כך בקצרה, אבל כל הסיפור שלי כתוב כאן. אם אתם רוצים, אני אקריא אותו מהר.

אני אתן לעוד אנשים ואנחנו נחזור אליך? תודה כרגע. אני אתן לך עוד מעט.

תודה. אני מתרגשת. רק להוסיף הערה אחת, אני ועוד כמה אנשים פנינו לעורך הדין יוסי גמליאל להגיש תביעה לבית המשפט. נאמר לי שיש דיונים בבית המשפט, ואנחנו צריכים לגשת לדיונים. הדיון הזה יהיה על פתיחת הקברים, זה מה שנאמר לי. אנחנו ממתינים ומחכים בקוצר רוח.

בעזרת ה'. בעזרת ה' נעשה ונצליח. אני רוצה לבקש מחיים קריאף. המשפחה של דודתו עלתה מתוניס עם שלוש בנות. אחת הבנות חלתה באנגינה, וכתוצאה מכך לקחו אותה לבית חולים בחדרה, בית החולים ברנס. כעבור תקופה נאמר שהילדה נפטרה. בעקבות כך שהמשפחה איבדה את הילדה הם היגרו לצרפת, והיום הם נמצאים בצרפת.

הם חזרו לתוניס. הם חזרו לתוניס, ובשנות ה-70' הם שוב עלו לארץ.

אז הם נמצאים בארץ עכשיו. היא לא יכלה להגיע, ואתה מייצג את המשפחה, את הדודה. צריך להגיד שאנחנו רואים שיש כאן ממצרים, תוניס, לא רק תימנים. הרוב היו תימנים, אבל מכל העדות, וזה דבר חשוב. בבקשה חיים.

ברשותך, אני רוצה להתייחס בקצרה – את הזכרת את יוסף, והגברת הנכבדה אמרה שהיא מרגישה שאח שלה חי. כתוב שכל האחים רצו לנחם את יעקב, "וימאן להתנחם". רש"י מסביר שעל המת אפשר להתנחם, אבל על החי שחושבים שהוא מת, אי-אפשר להתנחם. לפי דעתי זה יסוד פסיכולוגי חזק מאוד. זו כמעט הוכחה, כשמרגישים שהבן אדם חי, אז אפשר להניח שאכן כך המציאות. אני אספר ממש בקצרה את הסיפור. אני הייתי קרוב מאוד לסבא. סבא הלך לעולמו לפני ארבע שנים, הוא זכה בסוף חייו לגור פה בארץ. גם סבתא נפטרה לפני שנה וחצי. גדלתי עם סבא, גדלתי עם הסיפור הזה, אז אני אספר אותו ממש בקצרה.

הם הגיעו כאמור מתוניס באפריל 1949. יש לנו תעודת לידה של דודתי ג'קלין, שנולדה ב-15 באוקטובר 47' בכפר אל-עריאן בתוניס. הם הגיעו עם שלוש בנות. הם גרו בבית-ליד. לילדה היה וירוס של ילדים, לקחו אותה למרפאה בחדרה או בפרדס-חנה, באזור. היא הייתה מאושפזת שם במשך עשרה ימים בערך. באיזה בוקר אחד סבא הלך לקבל תלושים לארוחות. במקום להביא לו חמישה תלושים, הביאו לו רק ארבעה תלושים. אבל אנחנו חמש. לא, אחת נפטרה. זו הצורה שבה הודיעו לו שהבת נפטרה. סבא הלך למרפאה, פגש את הרופא, שאל אותו: איפה הבת שלי? הוא אמר לו: היא נפטרה. היא נפטרה? כן, היא נפטרה. איפה היא? הנה – הלך לחצר המרפאה ואמר לו: הנה, קברתי אותה במקום הזה. כאמור, אחרי כמה חודשים לא השלימו עם העובדה הזאת, חזרו לתוניס, לקחו את זה מאוד קשה כמובן, והסיפור נשכח. מטבע הדברים, השלימו עם המציאות.

הם לא התלוננו בשום ועדה.

הם לא התלוננו על שום דבר, קיבלו את הדברים בתמימות. לפני כעשר שנים שמענו שיש פרשה שנקראת "פרשת ילדי תימן", ושמענו על עוד הרבה אנשים שקרה להם בדיוק אותו סיפור.

עכשיו אתם באים, והעדות שלך נרשמת.

הדודה מוכנה להגיע. נבצר ממנה הבוקר להגיד, אבל היא מוכנה להגיע.

אנחנו ניקח את כל הפרטים, את הכול. אנחנו נכין רשימות של אנשים שלא התלוננו, ואנחנו ננסה מהצוות הבין-משרדי לקבל פרטים, קצה חוט, כדי לדעת מה לעשות. הדבר שיכול לסייע הוא לתת דגימת DNA למאגר ה-DNA. זה כרגע. ברגע שאנחנו נוכל לדעת עוד קצה חוט, אנחנו נוכל להמשיך להתקדם. תודה רבה חיים.

כל הסיפור נמצא באיזשהו ארכיב, בארכיב המדינה?

כן. יש ארכיב.

יש שלב שיחליטו לפתוח את כל התיקים?

שלוש הוועדות שבדקו את הילדים שהתלוננו, הכול פתוח. יש עוד כמה פרטים קטנים שייפתחו עוד מעט ונקבל. יש שלושה תיקי אימוץ שיפורסמו, יכול להיות שהשם יפורסם, יכול להיות שהשם לא יפורסם, אני לא יודעת בדיוק. אבל אנחנו בהליכים לפתוח 100% של הפרוטוקולים.

אפשר להשאיר מספר תעודת זהות?

אנחנו ניקח ממך את הצילום ואת הכול. אנחנו ניקח את כל הפרטים, ואם הדודה תרצה לתת דגימת DNA וולונטרית, אנחנו נאמר לך.

איך עושים את זה? להיות בקשר עם מרינה? תודה רבה.

כן. תודה רבה גם לך. אתה יכול להמשיך לשבת אתנו. אני פונה עכשיו לדליה עזרא, שאחותה אילנה נעלמה. בגיל שנה היא גם הייתה חולה, היא נעלמה מ"שערי צדק". המשפחה לא ראתה גופה, הם לא נכחו בלוויה, אבל מישהו הודיע לכם וישבתם שבעה. אתם גם כן לא התלוננתם בשום ועדה. אני מבינה שעכשיו שהעליתי את הנושא הזה לסדר היום הציבורי, אתם הבנתם שאתם שייכים לפרשייה. בבקשה, דליה, ספרי לנו את המקרה שלכם.

בוקר טוב לכולם, כבוד חברת הכנסת, כבוד מנהלת הוועדה. שמי דליה עזרא. ההורים שלי עלו מעירק לפני קום המדינה. אחותי אילנה נולדה בכ"א בכסלו תשי"א, 30 בנובמבר 1950. זה המסמך. היא נולדה ב"הדסה" בירושלים.

זו תעודת הלידה?

זו תעודת הלידה שלה. היא הייתה תינוקת יפהפייה, מקסימה, בלונדינית, עיניים כחולות. כולנו אהבנו אותה, השתגענו אחריה.

היא יותר קטנה ממך. בת כמה את היית?

היא הייתה בגיל שנה וחודש בערך. היא הייתה חולת ברונכיט, משהו כזה. לקחו אותה לבית החולים "שערי צדק". כשלקחו אותה אמרו אי-אפשר לבקר אותה. הראו אותה תמיד מהמרפסת. כשאחותי התקשרה אליהם – לא היה לנו טלפון – אמרו לה בסדר, בסדר. אחרי כן הם אמרו שיש לה דיפתריה.

דיפתריה זו מחלת ילדים.

לא ידענו מה זה. ביום שבת אחד הראו אותה מהמרפסת, והם צעקו לה מלמטה: "אילנה" אילנה". אחרי כן, במוצאי שבת, בא איש אחד לבית וכנראה שהוא אמר שהיא נפטרה. לא הייתה לוויה, לא היה קבר, לא היה כלום. זה היה סיפור מאוד קשה – פתאום צריך לשבת שבעה, משפחה דתית, קריעה, לשבת שבעה, לא להתגלח. ולא ידעו איך זה קרה, פתאום, היא הייתה מקוררת בסך הכול. וכל הזמן חיינו עם הסיפור הזה, שאילנה איננה, אבל לא שכחנו אותה. כל הזמן דיברנו על אילנה. האחיינים שלי, הנכדים של ההורים שלי, כולם גדלו עם הסיפור של אילנה. בעקבות הסיפור של החטופים, אחיינית שלי חיפשה באינטרנט ולא מצאה אותה. אני הייתי בהשגחה פרטית, בהרצאה שלך במלון "רמדה רנסנס", ואת סיפרת על החטופים. אחרי ההרצאה שאלתי אותך איך יודעים אם הילד חי או לא. את אמרת לפי תעודת פטירה אפשר לדעת. הלכנו לחברות קדישא, הלכתי לחברה של הבבלים, כי אנחנו עירקים, לחברה של הספרדים, לקהילת ירושלים – לא מצאנו אותה. אחר-כך הלכתי למשרד הפנים, היה שם עידן, המנהל. הוא אמר שכתוב שהיא נפטרה ב-1951. לא כתוב תאריך במדויק. אבל הוא אמר לי למלא תעודת פטירה.

שאת תמלאי תעודת פטירה?

לא, הוא אמר שייתנו לי תעודת פטירה. אחרי כן מילאתי טופס. הוא נתן לי מספר טלפון ישיר שלו להתקשר. אחרי שבועיים התקשרתי, הוא אמר לי שהוא שלח תזכורת להביא את זה מהגנזך, ושמ-1951 יש להם רישום. אחרי שבועיים הוא התקשר ואמר שכבר יש לו מסמכים, אבל אין לו את הכול. שאלתי אותו אם בתעודות פטירה של אנשים אחרים ב-1951 יש את כל הפרטים, הוא אמר שכן, אצל כולם מלא, אצלכם לא. ואז קיבלתי את תעודת הפטירה, וראיתי שחסר תאריך פטירה. היא הרי נפטרה ב"שערי צדק", למה לא כתוב תאריך פטירה? כתוב חודש. אחרי כן, לא כתוב סיבת פטירה. למה לא כתוב סיבה? מה יש להם להכחיש? אחרי כן, מקום הפטירה גם לא היה כתוב. היא נפטרה – אם היא חיה, היא הייתה ב"שערי צדק", למה לא כתבו? ולמה לא כתבו ירושלים? הם לא השאירו קצה של חוט לתפוס אותם. לא השאירו איך להגיע אליהם. אחרי כל הסיפור הזה, הבנו שהיא נחטפה. אנחנו בטוחים שהיא חיה. אבל עכשיו, איך להגיע אליה – אנחנו מבקשים. הסיכום שלי הוא: את אחותי אילנה אנוכי מבקשת, הגידו נא לי איפה היא. עוד אילנה חיה. בבקשה לעזור לנו.

אנחנו נשתדל. אנחנו נשתדל. אנחנו ניקח ממך את כל המסמכים שיש לך. אנחנו נעביר את זה לצוות בין-משרדי, כי לדעתי, מה שצריך לעשות זה לבדוק את ספר הפטירות של "שערי צדק". זה מה שצריך לעשות. אנחנו נעשה, היא לא צריכה לבקש, לא צריך לטרטר אותה.

ביקשתי מעידית בן שימול, והיא בדקה במסמכים של "שערי צדק", והיא לא מצאה.

אם היא לא מצאה, זה אומר שהיא לא נפטרה. זה אומר שאין שום תיעוד שהיא נפטרה, ואם היא הייתה בתוך - - -

במשרד הפנים - - -

זה לא משרד הפנים. גברותי ורבותי, אני אומרת לכם, אם הילדה הזאת הייתה מאושפזת ב"שערי צדק", היא הייתה בחזקת משרד הבריאות, לא שום משרד אחר. משרד הבריאות צריך להסביר היכן הילדה הזאת, מה קרה לה. צריך להוציא את כרטיס החולה שלה, צריך להוציא את כל הרשומות ואת ספר הנפטרים של בית החולים. בית החולים היה צריך לדווח שהיא נפטרה, ואם אין את זה, זה אומר שהיא חיה.

מה אנחנו צריכים לעשות?

אנחנו ניקח ממך את כל המסמכים, נצלם את הכול.

מסרתי אותם כבר.

תני אותם שוב למרינה, מרינה תצלם וכבר תחזיר לך אותם. אנחנו נצלם את כל המסמכים. אני מבקשת, מירב, בפעמים הבאות צריך לבקש מהאנשים להביא את המסמכים מצולמים כדי שבו במקום אנחנו ניקח אותם ונוכל להמשיך ולא נצטרך לעכב את האנשים, כך שאפשר יהיה ללכת.

עוד משהו אחד. ההורים שלי נפטרו. אחותי שושנה נפטרה. אחותי תקווה בת 82 וחולנית. אנחנו מחכים בכיליון עיניים, זה דחוף. בבקשה, אנחנו רוצים לראות את אילנה.

אני מבינה אותך. אני ממש מבינה. שוב, גם לכם, מכיוון שאין לנו שום דבר, אני מציעה וולונטרית להצטרף למאגר של ה-DNA ולהשאיר דגימה גם לדורות הבאים, וגם עכשיו אולי נצליח להשוות משהו. יש שני מקרים שהצלחתי להפגיש בין משפחות בעקבות בדיקות ה-DNA. זה המקום להגיד לילדים מאומצים שיודעים שהם מאומצים לבוא ולהיבדק, לתת לנו דגימה, לאפשר לנו למצוא אתכם, כי זה הדבר החשוב ביותר, זה מה שצריך לעשות. הדגימה היא לא כואבת, היא לא פולשנית, היא דגימת רוק, היא לא בעייתית.

לא ניקח אותם ולא נשנה להם את החיים.

לא ניקח אותם ולא נפריע, ממש לא, רק לדעת שהם בחיים.

רק לדעת שהם בחיים.

תודה רבה. תבורכי מהשמיים.

תודה גם לך. סיפורים כואבים ונוראיים. בכל פעם אני מגלה כמה רוע היה של מי שנתן את ידו בנושא הזה. עדנה שטרית. אחיה גם כן הרגיש לא טוב, אושפז בבית חולים בבאר-שבע. כעבור מספר ימים נמסר למשפחה שהילד נפטר. את יודעת להגיד בן כמה הוא?

כן. האמת היא שהסיפור שלנו קצת שונה. ההורים שלי שניהם נפטרו – אמי לא מזמן, אבי בגיל צעיר יחסית. שניהם נפטרו בידיעה - - -

צר לי על הורים שנפטרו ולא ראו את הילדים, לא יודעים שום דבר ולא יודעים מה נעשה היום.

העניין הוא ששניהם נפטרו בידיעה שהילד אכן נפטר. לא היה בכלל ספק שהיה ילד, אבל שהוא נפטר. הסיפור נשזר בסיפור האישי שלי, ולכן זה צף. לי לפני 24 שנים היה ילד בן שנה שנפטר, אז אני יודעת מה זה ילד בן שנה שנפטר, אני יודעת מה זו הלוויה. אבל את אמי אני זכרתי כאישה תאוות חיים, אישה אצילית, אישה מאוד חריפה. מאוד פשוטה, אבל מאוד חריפה. אנחנו גדלנו בידיעה שהיה לפני ילד בן שנה שנפטר. כדי להבין איך היא התמודדה עם השכול, התחלתי לשאול אותה שאלות, ראיתי בה איזשהו מודל של חיים חזקים.

מאיפה אתם?

ההורים שלי עלו מכורדיסטן.

איפה גרתם?

גרנו במושב גבעולים ליד נתיבות.

הייתם במעברה? במושב גבעולים זה קרה?

בשלב הראשון גרנו בקריית-שמונה. ההורים שלי הגיעו עם שני ילדים לארץ, גרו בקריית-שמונה, נדמה לי שקראו למעברה חלסה. מאחר וכל משפחתה של אמי גרה במושב, בלחץ אמי, עברו למושב.

וזה אירע כשהייתם במושב.

כן. כן. מדובר בחברה מאוד מלוכדת, מאוד מאוחדת. צריך להכיר את העדה – למשל כשמישהו במושב היה צריך עזרה במשק בתקופות בוערות, כל הגברים במושב התגייסו לעזור לאותו אדם. כל הנשים עזרו לאישה שלו לבשל. אלו היו ממש חיי קיבוץ. אנשים ידעו מה קורה בחצר של השני בצורה מאוד - - -

משפחה. משפחה אחת גדולה.

חד-משמעית משפחה. אני מציינת את זה כי גם היום כשאני מנסה לברר דברים, אני יודעת בוודאות שידעו מה קרה שם. ומה שקרה, אחי היה בן שנה ופשוט הטבור שלו בלט. זה היה כל הסיפור. הטבור שלו בלט והרופאים דרשו מאמי לשים שם מטבע ולקשור כדי שהטבור ייכנס פנימה. זה כל הסיפור. היא הייתה פותחת כי היא ראתה שקשה לו עם זה. הם כל הזמן גערו בה שתשאיר את זה. באחת הפעמים הילד אכל, וכנראה בגלל שהבטן נלחצה, האוכל עלה. היא לא ראתה אותו מת, היא לא ראתה שום דבר. אני שאלתי אותה - - -

רגע. היה לו טבור בולט.

זה כל הסיפור.

הם לקחו אותו למרפאה או משהו?

כן. מה שקרה, הכול היה בדיעבד. אמי חשבה שהוא מת כי לקחו אותו ואמרו לה שהוא מת. אני שאלתי אותה בתמימות, בגלל היגון האישי שלי: כל כמה זמן עלית לקבר? זה היה בשנה הראשונה. סיקרן אותי כל כמה זמן היא עלתה לקבר. היא אומרת לי: איזה קבר? אמרתי לה: אימא, הוא בן שנה. לפי ההלכה, ילד בן שנה צריך קבורה. היא כמעט גערה בי. היא אמרה לי: איזה קבר? אמרו לנו שהוא קבור עם אישה בת 60. זה המשפט הראשון שעורר את המשפחה.

אני רוצה להבין. כשאת שאלת אותה, היא אמרה לך שהוא קבור עם אישה בת 60?

כן, והיא האמינה בזה.

איפה, במושב?

היא לא יודעת. היא לא יודעת.

היא לא יודעת. היא רק קיבלה שקברו אותו ביחד עם אישה בת 60?

כן, היא אפילו לא הבינה למה יש לי ספק.

זה לא הגיוני.

אמרתי לה. ראיתי שאצלה זה מאוד מבוצר ויושב, אז הלכתי לאחים שלי ואמרתי להם: יש לנו כנראה אח נוסף. אין היגיון שילד בן שנה במדינת ישראל – זה בסך הכול 60 שנה – קבור עם אישה בת 60, זה לא הגיוני. מהמקום של המבוכה היה המון הומור – בסוף תגלי שגם את לא שלנו. הדברים איכשהו נרגעו, מדי פעם היינו צוחקים על זה, לצערי. לפעמים התמודדות עם מבוכה – ואצלנו במשפחה זה חזק מאוד – צוחקים. זה היה הסיפור. הסיפור היה בצל, ממש בצל. לא עשינו עם זה משהו, היינו צוחקים.

לא התלוננתם בוועדות, לא שום דבר?

לא התלוננו.

את יודעת אם יש לכם תעודת זהות שלו?

אין לי מושג. אבל השם שלו כל כך שונה, לפי דעתי אין שם כזה. שם המשפחה המקורי היה דוסטקם. זה שם שאין אותו. אני יודעת שדוד שלי עשה איזשהו מחקר בהקשר אחר, יש שתי משפחות דוסטקם בארץ. אין משפחה כזאת.

אבל יש לנו בעיה היום, שאם אין מספר תעודת זהות, קשה מאוד לזהות בן אדם. כי הרי איך אנחנו מזהים? כדי לאמת – כי קורה לפעמים שיש שני אנשים אותו דבר, ואל תשכחי שמשפחות קראו הרבה על שם הסבא, והיו בתוך המשפחה אפילו כמה ילדים שנקראו על אותו שם, ומה שהבדיל את זה היה מספר תעודת הזהות ושם ההורים. אתם ניסיתם להיכנס לארכיב המדינה, לארכיון המדינה, ולראות אם השם שלו מופיע?

ממש לא. לא עשינו כלום.

לא עשיתם כלום.

הוא נולד בארץ?

לא עשינו כלום. לפני מספר שבועות ראיתי תכנית בטלוויזיה, והיה המספר של הוועדה. באותו רגע זה היה חזק ממני והתקשרתי.

הוא נולד בארץ?

הוא נולד בארץ.

דרך תעודת הזהות של אבא ואימא יכולים לאתר.

יש תעודת זהות של אבא ואימא?

כן, יש. יש.

בדרך כלל המספרים עוקבים.

לא, מי שעלה לארץ, זה עוקב, כל המשפחה. מי שעלה לארץ, כל הילדים – ההורים והילדים, זה עוקב. אם לא, זה לא עוקב, כי זה לא בעידן של היום, שזה ממוחשב ויש סנכרון בין כל בתי החולים. מספרי הזהות הם שונים. אנחנו ניקח תעודות זהות.

אני אעביר את זה, אין בעיה.

עכשיו אנחנו מתחילים את ההתקשרות. אנחנו נתחיל לבצע ולראות, כי אצלך, הדבר שאותי מטריד – איך הוא נקבר עם אישה בת 61?

זה משפט המפתח, אין ספק. בוודאות אני יודעת שלא הייתה הלוויה.

איפה הוא נקבר?

לא יודעים. אין. היא לא יודעת.

הם לא יודעים.

הם ידעו רק שהוא קבור עם אישה בת 60. את זה ידעו.

כן. והיא האמינה בלב שלם שאכן זה כך.

מי מסר למשפחה את ההודעה? מי מסר לאימא את ההודעה?

היא לא יודעת להגיד.

יש עוד אנשים מבוגרים שחיים שאפשר לתשאל אותם?

אני תשאלתי את הדודות שלי. דודה שלי אומרת לי: עדנה, לא הייתה הלוויה. גם הבן של – והיא הצביעה לי על שכן נוסף שבאותו זמן גם מת, וגם לא הייתה הלוויה.

אבל הבן של המשפחה האחרת, יודעים איפה הוא קבור?

לא, גם. לא. לא. לא. ודודה שלי בוודאות אומרת לי - - -

מה שאני מבקשת, להעביר לנו את תעודות הזהות של ההורים ואת השם של ההורים. כמו שאת אומרת, ששם המשפחה שלעם מאוד מאוד מיוחד - -

מאוד מיוחד, אין אותו.

- - אז אנחנו ננסה, וכבר יש לי רעיון אפילו איך. אנחנו ננסה לראות מה יעלה בגורל. שוב, גם לך אני מציעה – בדיקת DNA.

אין לי שום בעיה, כבר הבעתי הסכמה.

לא יעזור שום דבר. זה וולונטרי. אני מציעה, לא כיושבת-ראש הוועדה, כחברת כנסת שעושה את הפרויקט הזה, כי אני חושבת שזה חשוב. לא כיושבת-ראש הוועדה, אני מציעה לעשות את זה וולונטרי, כי אני חושבת שזה יכול לפתוח אילן יוחסין ועוד ערוצים כדי שנוכל לבדוק. צריך לגייס לטובתנו את הטכנולוגיה וכל דבר אפשרי כדי למצוא את הילדים. תודה. יש כאן מישהו שממהר לצאת? אז אני אתן קודם למי שנכנס ראשון. מרים ושלום טס – אתם. רחמים. ציון צברי – לא הגיע. ורד שרעבי – היא תגיע יותר מאוחר. יש לנו את רחל קטעי. רחל, אחותך הייתה בת שנתיים, והיא נלקחה מאוהל המשפחה על-ידי אחות רפואית לטיפול, ובבוקר, כשהמשפחה הגיעה לאסוף אותה, נאמר להם שהיא נפטרה. צריך להגיד שיש הרבה ילדים שבמעברות האחיות עצמן באו ולקחו את הילדים מתוך האוהלים. צריך לומר את זה, שחלק - - -

זה בדיוק מה שעשו לנו.

צריך לומר שחלק נלקחו לא בגלל שהם היו חולים, בגלל שאמרו להם שהם יהיו בבית הילדים, שם יהיה הרבה יותר טוב, ושיישארו שם. במקרה הזה אני מבינה שהיא כנראה הרגישה לא כל כך טוב, והם לקחו אותה למרפאה.

ככה זה היה. אני רוצה לספר. רחל קטעי מרכסים, סביבת חיפה, ליד יגור.

מאיפה הייתה המשפחה?

המשפחה לפני הנישואים בידני, עכשיו קטעי.

אחותך שנחטפה, מה היה השם שלה?

קודם כל, אני רוצה להודות לך, שאת היחידה שמנסה לעזור לנו ולכול ההורים המסכנים, שעד עכשיו נמצאים במצב מאוד קשה, כמוני. אני הייתי בת שמונה שנים. אחותי הייתה בת שנה ושבעה חודשים כשהגענו לראש העין במשאיות. הגענו לראש העין - - -

אחותך לא נולדה בארץ.

לא. לא. לא.

היא לא נולדה לארץ. ההורים הגיעו מתימן.

הגענו לעדן. מעדן הביאו אותנו - - -

מעדן לאן? הביאו אתכם למעברה של ראש העין?

הגענו עם משאית. נכנסנו בשער עם משאיות. חיכו לנו כמה אחיות, רצו לעזור להורים – ניקח את הילדים ונחזיר לכם, רק שתוכלו לרדת. אני שמעתי בתור ילדה שלא החזירו הרבה ילדים. אני לא ראיתי. אני מסתכלת על מה שעבר עלי, איזו טראומה. עד עכשיו אני בטראומה. בגיל כזה לראות איך נכנסת אחת האחיות לאוהל – אימא שלי יושבת, אחותי משחקת, אני נמצאת בסביבה – היא לוקחת את הילדה ויוצאת. אימא אומרת לה: סליחה, לאן את לוקחת? אני אחזיר לך אותה. אל תדאגי, אני אחזיר לך אותה. בתור ילדה אני ראיתי את זה ולא יכולתי לשתוק. אני רדפתי אחריה, אמרתי: סליחה, תביאי לי את אחותי, אני לא מוכנה שתיקחי אותה.

בת כמה היית?

אני הייתי בת שמונה. בת שמונה.

היא הייתה בת שמונה.

אני הייתי בת שמונה, ואחותי הייתה שנה ושבעה חודשים.

איך קראו לאחותך?

קראו לה שמס בידני. שמס בגלל שהיא הייתה יפה מאוד, כמו השמש שקורנת. הייתה מאוד מאוד יפה. אני לא יכולתי לשתוק, אני רדפתי אחריה. היא הגיעה לצריף גדול. זה היה מחנה צבאי של האנגלים. עשו מהצריפים האלה - - -

נכון, היה שם בית תינוקות.

את הצריף הזה הם הכינו לתינוקות, לילדים, עם מיטות, והחזיקו את הילדים שם. עוד לפני שתפסתי אותה, היא נכנסה, סגרה את הדלת. אני הלכתי מסביב לצריף הזה. היא שמה אותה במיטה – המיטות שהיו פעם. ליד המיטה היה חלון שיכולתי לראות אותה. אחותי רק ראתה אותי, התחילה לצעוק: "תוציאי אותי מפה, תוציאי אותי, קחי אותי". היא כבר דיברה, התחילה לדבר. ואני לא ידעתי מה לעשות. אני דופקת בדלת: אני רוצה את אחותי בחזרה. אין קול עונה. הלכתי לאוהל, ראיתי את אבא שם, אמרתי לו: אבא, בוא תראה איפה שמו את שמס. אבא בא, לא נתנו לו להיכנס. לקחתי אותו לחלון, שיראה איפה היא נמצאת. היא ראתה את אבא, התחילה לצעוק ולצרוח: "אבא, אבא". ניגשנו לאחיות, אמרנו אנחנו רוצים הרגע לקחת את אחותנו. את בתי עכשיו אני רוצה לקחת. אבא שלי לא רצה ללכת אתם בכוח. אמרו: תבוא מחר בבוקר, תקבל אותה.

הלכנו הביתה. בשעות הבוקר הגענו, באנו לקבל את שמס בחזרה. שמס כבר לא נמצאת, היא נפטרה. אנחנו כבר קברנו אותה. אבי קיבל הלם – לא יתכן, בתי הייתה בריאה, לא יכול להיות שהיא נפטרה. לא יתכן דבר כזה. אני רוצה עכשיו לראות את הבת שלי. אנחנו קברנו. אני רוצה לקבור אותה בעצמי. אני רוצה שתביאו את הבת שלי. הם אמרו: אנחנו כבר קברנו אותה. איפה קברתם אותה? אין שום תשובה. לא רצו לענות לנו. זו הייתה בשבילי טראומה שעד עכשיו אני לא יכולה לשכוח את המראה, מה שהם עשו. הגענו לאוהל, אימא צעקה וצרחה: אני רוצה את הבת שלי. דיברתי עם אימא, הרגעתי אותה. שכנות ראו – את תקבלי אותה בחזרה, אל תדאגי, אנחנו נחקור ונדרוש, את תקבלי אותה. נורית, כמה שאנחנו חקרו, כמה שהלכנו ודיברנו עם כל הגורמים, אמרו אנחנו לא יכולים לעזור לכם.

המשפחה התלוננה באחת הוועדות? אתם מופיעים? לא הייתם. את לא יודעת.

אני הייתי ילדה, אני לא זוכרת כלום.

צריך לבדוק אם הם מופיעים.

ועד עתה לא ראינו אותה, אין. ואני, בתור ילדה, שחייתי את זה וראיתי את זה במו עיני, עד עכשיו אני לא יכולה לשכוח, זה מעיק עלי. זה ממש מעיק עלי. לא יתכן דבר כזה, ילדה בריאה, להגיד שהיא נפטרה למחרת. זה לא יתכן.

לא העדתם בוועדות הקודמות?

לא יודעת, הייתי ילדה. אני לא זוכרת.

את לא זוכרת אם הייתם. מה שאנחנו צריכים גם פה – תעודות זהות של ההורים, תעודת זהות שלה. אם קראו לה שמס, בטח היה לה גם שם עברי. את כל הפרטים, תשלימי לנו את החסר. אנחנו ננסה לראות אם היא כן מופיעה בוועדות. את יכולה לבקש גם מהילדים שלך.

נורית, זה לא יתכן, הם לקחו אותה.

ברור שזה לא יתכן, לכן אנחנו יושבים פה.

לא יתכן שהיא נפטרה. זה לא יכול להיות.

כל הפרשה האבסורדית הזאת, בגלל זה אנחנו יושבים פה היום.

היא הייתה בריאה, ילדה יפיפייה. זה לא יכול להיות. לקחת ילדה ולא יודעת מה לעשות ממנה? איזו מדינה זאת? איזו מדינה? איך עושים דבר כזה להורים? איך מעיקים על ההורים? האימא המסכנה הזאת, היא לא יכלה לשכוח את זה. את יודעת איזה צער היה? איזה צער לאימא? איזה צער לכל המשפחה? אני בתור ילדה, עד עכשיו – זה נמצא בגופי. אני לא יכולה לשכוח את זה. זה מראה מזעזע. איך עושים דבר כזה? איך מדינה לוקחת ילדים?

אנחנו לא יודעים אם המדינה לקחה. אנחנו לא יודעים בדיוק מי ספציפית נתן את ההוראה לעשות את מה שעשו, ומי עשה. אנחנו לא יודעים. אנחנו לא יודעים. הפרוטוקולים גם לא חשפו את זה. אני לא מתיימרת היום, אחרי כל כך הרבה שנים, לתת את התשובה מי עשה – המדינה, מי? אנחנו רוצים כרגע למצוא את הילדים. זה הדבר החשוב ביותר, שאנחנו נמצא את הילדים, על מנת לאחד אותם עם המשפחות, אם הם ירצו. אם הם לא ירצו, שרק נדע שהם בחיים, טוב להם, יש להם משפחה משלהם, אנחנו לא נפריע. העניין הוא שחשוב מאוד לדעת את הפרטים האלה, מה עלה בגורל הילדים. לכן אני אנחנו צריכים את תעודות הזהות ואת כל מה שאפשר.

אני הבטחתי להורים שלי.

אני יודעת שכל מי שיושב פה מסביב לשולחן הבטיח להורים שלו שהוא ימצא את האח. אני יודעת זה עול כבד ביותר. כבד ביותר. אין לי הרבה תשובות. עבר כל כך הרבה זמן. אם הוועדה הזאת הייתה מתקיימת בשנה הראשונה שהתלוננו אנשים, זה לא היה קורה. לצערי הרב, אנחנו הוצאנו פרוטוקולים מ-1954, פה בכנסת הזאת, כנסת ישראל, התקיים דיון על הנושא הזה. אף אחד לא הרים את הכפפה, אף אחד לא זעק את הזעקה של כל המשפחות האלה. רמסו את כבודם של כולם. היום אני ניזונה ממסמכים מפוברקים של ועדות טיוח. בכל פעם שאנחנו רואים את זה, אנחנו מזדעזעים מחדש, ואני בטוחה שכל מי שיושב מסביב לשולחן – רחל דותן, אפרת, שפתחנו וראינו את כל הדברים, אתה רואה ואתה מזדעזע ואומר: שומו שמיים, איך דבר כזה קורה? לכן אני מנסה איכשהו לפתוח את הפצע ולרפא אותו, כי אנחנו חייבים להתאחד כחברה. אין לי את מי להאשים, אנשים נפטרו כבר. אין את מי להאשים. לא השאירו עקבות מי עשה את זה. אבל לתת תשובה איפה הילד נמצא, אני מקווה, בעזרת ה', שזה מה שאני אעשה.

למי אנחנו נותנים תעודת זהות?

תעודת זהות – לנו, לוועדה. צילומים, הכול. אנחנו נהיה בקשר. מירב ומרינה יהיו אתכם בקשר. תשלחו לוועדה. אני צריכה להציג – כאן יש את כל הפרטים של הוועדה, אפשר להתקשר אלינו. אנחנו מקבלים גם במייל, כדאי מאוד לפנות במייל ולהעביר מסמכים. חשוב מאוד, וכך אנחנו נוכל לסייע לכמה שיותר אנשים. קשה. קשה אחרי כל סיפור. אנחנו ממשיכים. שלמה גהרסי. רחל דותן היא הבת שלו. אתם מבקרים קבועים כאן אצלנו בוועדה. היום, סוף-סוף, אנחנו נשמע אותך, שלמה, את הסיפור שלך. אני רק מקווה שתוכל - - -

אני קצת לא מרגיש טוב, אבל אני אנסה.

אני רואה את סערת הרגשות. אני אתך.

אני אנסה. אני אנסה להתאמץ.

אני אתך. אני אתך.

קשה לי.

אני רואה.

קשה לי, כי זה קשה לי בכל יום, בכל יום במשך השנים שאני בארץ. קשה לי מאוד.

שלמה, באיזה גיל עלית לארץ?

אני עליתי בגיל 13.

בגיל 13 – גדול. מאיפה באתם?

מתימן. ליד צנעא, מרג'ן. עלינו ארצה, הגענו בסוף שנת 49', בדצמבר. הייתי ילד בן 13. אבא שלי חרט עלי – אנחנו עולים לארץ ישראל, עכשיו אתה צריך ללמוד כפול מכל יום. הייתי לומד עד חצי הלילה – למה? אנחנו נעלה לארץ ישראל, בושה וחרפה שאנחנו לא נדע מה זו תורה, יהדות, מה אסור ומה מותר.

כמו כל ההורים, הסבים והסבתות שלנו.

אני מקצר. ירדנו מהמטוס בלוד. בתור ילד, שאבא שלו הכניס לו בפנים את הגעגוע לארץ לישראל, אני עומד על-ידו, ירדנו. התמונה הראשונה – ראיתי שתי אחיות באות עם שמיכות חדשות בצורה כזאת, אמרתי לאבא שלי בשקט: תראה אבא, כמה מלאכיות. כל אחד מלאך בפני עצמו. באו ככה לקבל את הילדים. שני האחים התאומים שלי, יוסף ושלום, בני שמונה חדשים, כמו פרחים. כל אחד לקחת? אמרתי: אבא, תראה מה זה, מלאכיות לוקחות את הילדים.

כלומר, איך שירדתם מהמטוס, באו אחיות עם שמיכה ולקחו אותם?

עוד לא ירדנו מהכבש.

מי החזיק אותם?

אימא שלי ואחותי הגדולה, יותר גדולה ממני. באו עם השמיכות ככה. אמרתי: תראה איזה יופי, אפילו השמיכה, עוד לא השתמשו בה, עוד הכול חדש. בתור ילד בן 13. תראה אבא מה זה, מלאכיות אלה, תראה איך ארץ ישראל. זו פעם ראשונה שהעיניים שלי רואות את ארץ ישראל. נפרדנו. האחיות לקחו את שני התאומים, יוסף ושלום. מאותו הרגע יותר לא ראיתי אותם. יותר לא ראיתי אותם. שמו אותנו באוהלים.

לאן הגעתם?

לעין שמר. הובילו אותנו באוטובוסים, אחת אמרה במשאיות. אנחנו זכינו באוטובוסים עד עין שמר. ירדנו בעין שמר, הפרידו את הילדים מאתנו, יותר לא ראינו אותם.

בני כמה הם היו?

שמונה חודשים.

שמו אותנו באוהלים. עבר חודש, חודשיים, שלושה, האחים שלי רוצים לראות את האחים שלהם.

אבא לא הלך לחפש?

גם אבא לא. לא נתנו לאף אחד, חוץ מהאימא, להיניק, יותר מזה לא. בבית התינוקות.

היא הלכה להיניק אותם בבית התינוקות?

בבית התינוקות, כל יום, שלוש פעמים ביום.

היא הלכה להיניק אותם.

כל יום היא היניקה אותם.

בבית התינוקות בעין שמר.

כל יום היא מיניקה אותם. יש מחנה גדול של אוהלים, ובית התינוקות הוא מלפנים, של האנגלים, כמו שהוא אמר. אחרי שלושה-ארבעה חודשים, אני אומר לאימא שלי: אני רוצה לראות את האחים שלנו. גם אבא, גם אני וגם כל האחיות שלי. אמרה: לא מרשים להיכנס לשם. אז יום אחד התלוויתי אליה, אמרתי אולי אני אצליח. רק התקרבתי, השומר בא עם אבוב והתחיל להרביץ לי מכות רצח. עוף מפה ילד. מאותו היום ראיתי בבית התינוקות מלאך המוות, מרוב הכאבים שחטפתי מהנבוט הזה. בתור ילד בן 13. אחרי כמה זמן, עוד פעם אני מאיץ באימא – אני אומר: אימא, תביאי לכאן, אנחנו לא נלך לשם. תביאי את האחים שלי שניהם. תביאי אותם, נראה אותם חצי שעה ותחזירי אותם. הצליחה להביא אותם. במקרה לא הייתה שם האחראית, הייתה רק אחות. היא אמרה לה: תעשי לי טובה, אני אקח אותם לחצי שעה ואני אחזיר אותם. אבל תזכרי, תחזירי אותם. היא אמרה: אני אחזיר אותם, באמונה, אני אחזיר אותם. לקחה אותם בשתי הידיים, כל אחד ככה, והביאה אותם לאוהל. איזו מתנה לראות אותם. אנחנו יושבים באוהל, כולנו התנפלנו על שני התינוקות האלה, לראות אותם, אילו פרחים הם. בריאים, כמו שצריך. שיחקנו אתם, כל רגע כמו שעה. שיחקנו אתם באוהל.

בתוך חמש דקות, אחרי שכבר שיחקנו אתם, שתי אחיות באות, בלי להגיד שלום, בלי להגיד בוקר טוב, בלי להגיד כלום, נכנסו, כל אחת לקחה אחד. נזכרתי – אני אמרתי כשירדנו מהמטוס אלו מלאכיות. אלה מלאכי מוות, לא מלאכיות. מה עוד עשו? אני אמרתי את זה גם בעדות שלי בוועדה האחרונה.

ועדת קדמי.

הוועדה הממלכתית האחרונה. אמרתי הן עשו ככה לאימא שלי: אנחנו עוד נראה לך. בצורה כזאת. אנחנו עוד נראה לך. למחרת בבוקר, היא הולכת להיניק אותם. היא רואה ששלום איננו. איפה הבן שלי שלום? אמרו לקחו אותו לבית חולים. איפה בית החולים? בבאר-יעקב. זהו. חולה. הם יביאו אותו. בעוד שבוע-שבועיים הוא יבריא, הם יביאו אותו. שום דבר. אחרי שבוע, את יוסף. היא באה להיניק – אני צריכה להיניק את הילד. אמרו לה לקחו אותו לבית חולים. הם יחזירו אותו, לא חשוב. ואנחנו נותנים אמון. אדם שנותן לך אוכל, מטפל בך, הביא אותך לכאן, לא תיתן בו אמון? בטח שתיתן בו אמון. אוטומטית אתה תיתן בו אמון. בסדר, בסדר, בסדר, עוד שבוע, עוד שבועיים, בסדר. בצורה כזאת. עד שכבר הגיע הזמן שלנו לעבור, ושניהם אינם כבר, אין מה להיניק. הגיע הזמן שלנו לעבור מעין שמר ליישוב.

לאן עברתם?

עברנו ליוקנעם. עברנו ליוקנעם. עוד מכה הייתה בשבילנו. מה? עברנו ליוקנעם, אבא שלי היה ראש הקהילה. הוא שוחט, מוהל, מקדש, הוא רב. כל הקהילה, הוא מטפל בה. אבא שלי טיפל בכל הקהילה שבאה מתימן. מחלק להם את התלושים, מל את הילדים שלהם, שוחט. הכול. הוא היה אחראי על זה גם ביוקנעם. ביוקנעם הוא היה האחראי לחלק את התלושים לכל משפחה ומשפחה. הוא מל את הילדים, שחט, הכול. הוא היה העיקר שלהם, הוא ראש המועצה. אני לא שקט עם עצמי. אני שואל איפה האחים שלי, אבא? הוא אמר: אני נוסע עם אימא שלך למחנה עין שמר. הוא הבטיח לי, המנהל – אני לא רוצה להגיד את השם. אני לא אומר את השם.

תגיד את השם.

אני יכול להגיד את זה?

בוודאי שאתה יכול.

יצחק אריכא. הוא דווקא תימני. מנהל בית התינוקות בעין שמן. הגיעו אבא שלי ואימא שלי, אמרו לו: אתה הבטחת לנו כשנבוא ליוקנעם, למחרת תביא לנו את הילדים. הוא אומר: לא, אחד כבר מת. כבר עשו עיגול עליו בתעודת הזהות. מת. שלום. השני בבאר-יעקב. אבא שלי הלך לבאר-יעקב. אחר-כך אמרו לו: לא, אין בבאר-יעקב אף אחד. לא דובים ולא יער. אמרו פרדס-חנה, הלך לפרדס-חנה, אין שום דבר. אמרו סוסיתא – את יודעת, זה טרטור.

ממקום למקום.

זה לא היום, אי-אפשר היה להגיע.

ברור, זו הייתה נסיעה.

זה קשה. זה קשה. הכול חסדים. אין כסף לאוטובוס. אבא שלי לא חזר הביתה בערב, עוד יותר גרוע.

הם לא יכלו, זו הייתה דרך ארוכה.

ערב אחרי ערב, ערב אחרי ערב. אני יודע מה קרה לאבא שלי? אני הגדול מבין הבנים. כואב לי על כל זה עד היום הזה. ואז אני אומר גם האחים שלי בלי אוכל, בלי כלום, אבא שלי מחפש את האחים שלי, איך יחזור? הוא ישן ב"אגד" על הספסלים, בלי שמיכות, בלי כלום, כך הוא היה מספר לנו אחר-כך. איפה ישנת אבא? ככה זה. אחים שלי, אני רואה אותם, מי ייתן להם אוכל? שמונה אחים, מי ייתן להם אוכל? הלכתי למושבה על ידינו, יוקנעם. הלכתי למושבה אמרתי אולי יש מקום, ביקשתי עבודה. בעל המאפייה – הלכתי למאפייה של יוקנעם, קטנה – אדם נחמד. אמרתי לו: תעשה לי טובה, אם יש לך עבודה בשבילי, תן לי משהו לעשות, שעתיים.

בן כמה היית?

בן 13.

הלכת לעבוד בשביל לפרנס את האחים שלך.

הלכתי לעבוד, לא הלכתי לבית ספר. לא זכיתי אפילו ליום אחד בבית ספר. הלכתי לעבוד בשביל להביא פרנסה לאחים שלי. אבא שלי הוא איש רוח, לא לעבודות כאלה, הוא לא מחוספס. שום דבר, הוא איש תורה, נקודה. אני הייתי צריך לקחת הכול: את הסבל – אני. הלכתי למאפייה, הוא אמר לי אני אתן לך עבודה. מה העבודה? אני אביא לך עגלה, וזה מרחק של שלושה קילומטר מהמעברה. יש מכולת במעברה שמחלקים בה את הלחם. אתה תיקח את העגלה עם הלחם, ושכרך יהיה חמישה לחמים. אמרתי תודה לאל יתברך. ככה אני אמרתי, תודה לאל יתברך. לא רוצה על זה מרגרינה, לא מים, לא כלום. לחם. לחם יחיו. אני שמחתי שמחה רבה שהוא נותן לי חמישה לחמים לאחים שלי ולאחיות שלי. זו המתנה הכי גדולה. לא מעניין אותי כלום.

אבא כל הזמן הלך לחפש את הילדים.

כל הזמן. כל הזמן.

וכל הזמן הוא לא הגיע הביתה.

לא הגיע. לא אכפת היה לו משום דבר, רק האחים שלי. הוא מל אותם ביום אחד, הוא המוהל. יוסף נולד בבוקר, ושלום בצהריים. הם על שם אבא של אימא שלי וסבא שלה. שניהם, יוסף ושלום.

אני מקווה שאולי אנחנו נמצא אותם. רחל - - -

הלוואי. הלוואי.

רחל תמשיך. אתה יכול אתה, פשוט רחל מזכירה את הנושא של צווי הגיוס.

היינו במעברה. נכון שאני קצת מאריך, אבל - - -

זה בסדר, אנחנו שומעים, כל הזמן לרשותנו.

מצאתי לי עבודה בחקלאות אצל בעל משק. אמרתי: עשה לי טובה, שלם לי אפילו חצי מחיר, רק תן לי עבודה. בסוף הוא קיבל אותי, ארבע שנים אני אצלו. נאמן אצלו. עבדתי במסירות נפש, לא נתתי לעצמי דקה לנוח, מזריחת השמש עד שקיעתה, בכדי שיהיה לי משהו. אספתי קצת כסף, הלכתי לעורך דין בחיפה עם כסף. נכנסתי לעורך דין ליד ארמון, היו שם עורכי דין, אני זוכר את זה טוב. עליתי למעלה, אמרו פה יש עורכי דין. נכנסתי לעורך דין אחד, אמרתי לו: יש לי שני אחים, אנחנו לא יודעים איפה הם. אני מעמיד אותך עורך דין, קח כסף ותגיד לי איפה האחים שלי. אולי אתה תעזור לי. לקח את הכסף, אמר בעוד שבוע. לקח את הכסף. בעוד שבוע תבוא, תקבל תשובה. באתי אחרי שבוע אליו, הוא אומר לי: אני לא יכול לטפל בעניין שלך. למה? מה קרה? זה עורך דין. לא, אני בורח מזה, לא רוצה. המנהלת של בית התינוקות נמצאת בחוץ-לארץ ואין לי עם מי לדבר. אז מה? אתה עורך דין, תמשיך הלאה, אני אתן לך כסף. הוא אומר: לא, אני לא רוצה בכלל. לא רוצה בכלל לטפל בעניינים שלך. אבל לא החזיר את הכסף. רק תראי, זה לא בסדר. נעזוב את זה. לקחתי גם חוקר פרטי, לא עזר כלום.

זה עוד לפני שהגיעו צווי גיוס.

כן. את כל זה עשיתי אני, לא אבא שלי ולא אף אחד, ואני ילד בן 14-13. אחר-כך בזמן הגיוס, כבר היינו בשיכון, במקום שישאירו אותנו, אנחנו באנו למושב. שמו אותנו בשיכון. המושב שלנו הוא מנצורה, מי שיודע. צומת מנצורה הוא המקום שבו הייתה כל הקהילה הזאת והחקלאות שלה, זו אדמה שלהם. הסוכנות אמרה זה שלכם, פה ייבנו לכם בתים. נעזוב את זה, זה לא שייך לילדים, זו דוגמה. כבר עלינו לשיכון. ביום בהיר באו חיילים עם משאית, מחפשים עריקים. אני עריק? עוד לא התגייסתי לצבא. מחפשים את אח שלי. בלבולציה. תסתכל בן כמה אני ובני כמה האחים שלי. אני אומר לחיילים האלה שבתוך המשאית: מה אתה רוצה ממני? אני עוד לא התגייסתי. שום דבר, תעלה למשאית. עליתי למשאית, אם לא, פחד אימים. אני עולה למשאית, כל הלילה אנחנו עושים טיולי כתובות – יגור, לכיוון הצפון. אני בכלל עוד לא מכיר את כל המקומות האלה. כל הלילה. בבוקר מורידים את כולנו, את כל מי שאספו מהבתים יחד איתי. מורידים אותנו, אני רואה חיילי מילואים. פתאום ראיתי אחד שאני מכיר, מיוקנעם. הוא עשה מילואים שם. הוא שאל אותי מה אתה עושה פה? אמרתי: לקחו אותי בתור חייל, אני עריק, אני לא יודע מה אני. החיילים אמרו הנה כל מה שאספנו. המפקד במחנה עשה בדיקה – אני לא יודע אפילו איפה אני נמצא בכלל. לא יודע איפה אני נמצא. הוא אמר הוא משוחרר – כלומר אני – זה לא הוא. ריבונו של עולם. אמרו לי לך הביתה, זה הכול. מה אני אלך הביתה? אני יודע איפה אני נמצא? בירח? אני לא יודע איפה אני נמצא. אני יוצא לכביש – אמרו פה יש כביש ראשי, אמרו לי תלך עד יוקנעם.

הם עצרו אותך במקום לעצור את האחים.

במקום יוסף. במקום האחים שלי שרשומים לגיוס. אני עומד בכביש ומחכה. עשרה רכבים עוברים, עד שאחד עוצר לך. אני מגיע הביתה רק בערב מאיפה שהייתי. שאלו אותי איפה היית? איך המקום הזה? לא יודע. לא יודע, זה בירח, לא יודע איפה זה, מה זה בכלל. אני ילד בן 14, מה אני יודע? את כל זה עברנו, הגעתי הביתה, ברוך ה', בטרמפים שעות על גבי שעות. אני אקצר בנושא הזה, כי אני רואה שכל אחד עסוק עם עצמו. הגיע הזמן, אבא שלי נפטר בן 85. הלכתי לעפולה למשרד הפנים להגיד להם שאבא שלי נפטר ואני רוצה לדעת אם יש לי עוד אחים כדי לחלק את הירושה ככה. הלכתי עם סיבה, לחלק את הירושה, אם יש לי עוד אחים חיים. הלכתי, אבא שלי נפטר, ואני רוצה לדעת מה עם אחים שלי, איפה הם חיים. אמרו לי תמלא טופס על יוסף. על שלום כבר יש עיגול. תמלא טופס על יוסף.

הלכתי עם הבן שלי, הוא נהג. מילאתי טופס. טופס עולה שמונה שקלים. אני ממלא טופס, את כל מה שכתוב בטופס. מסרתי להם את הטופס. הבן שלי אמר לי: אבא, תמלא טופס גם על שלום. אמרתי לו: אתה רוצה לשגע את המשרד הזה? מה זה תמלא לשלום? שלום כבר מת. יש לי אמונה. אני אומר הם עשו עיגול – הם בני אדם – על השם של שלום, הוא מת. לא צריך לעשות שיגעונות במשרדים. הוא אמר: מה אכפת לך? זה עולה שמונה שקלים, תמלא, מה יכול לקרות? מילאנו טופס על שלום, ולי באמת הייתה אמונה באנשים שאמרו שהוא מת. אמרתי יוסף לא. נתן לי את הטופס – סמרו שערותיי. אני מקבל שהוא גר ביוקנעם. שלום גר ביוקנעם, זה שכבר יש עליו עיגול. יוסף לא כתבו עליו שהוא מת.

כשאתה מילאת את צו הירושה, כתבת את השמות של שני האחים.

כל אחד בנפרד.

כן, כן, אבל מילאת טופס על שניהם, על כל האחים. ורק על שלום היה כתוב שהוא גר ביוקנעם?

לא, על יוסף, שהוא גר ביוקנעם, ושלום נפטר ב-64', ולא ב – הוא גילה לראשונה ששלום - - -

איזה שקר זה? אמרתי: תן לי תעודת פטירה, אתה אומר שהוא מת. הוא חי ביוקנעם עד שמת. תן לי תעודת פטירה. נתן לי תעודת פטירה. אני מקבל תעודת פטירה, לא כתוב איפה נפטר, אין חתימת רופא, לא כתוב שום דבר. כלום לא כתוב.

אלו כבר תעודות הפטירה של ועדת קדמי. ב-95' אלו תעודות הפטירה של ועדת קדמי.

נורא ואיום. לקחתי את זה ושמתי את זה בשבילי כמו כספת, הוכחה. אמרתם מת – הוא חי. את מבינה? אימא שלי – גם אבא, אבל במיוחד אימא – יום אחד לא שכחה את שני האחים. היא עברה את גיל 100 ב-15.

היא נפטרה בגיל 115. בלי כרטיס קופת חולים, היא לא הייתה - - -

לא מכירה קופת חולים. היא לא רצתה שאחות תיגע בה. עד כדי כך בריאה. ישבתי על ידה שבוע לפני שהלכה לעולמה. היא אומרת לי: שלמה, מתי האחים שלך יבואו? אני מחכה לאחים שלך. איפה יוסף? איפה שלום?

כמו כל האימהות.

ואני מרגיע אותה ואומר לה: אימא, הם עוד יבואו. הם עוד יבואו. ככה אני אומר לה, שבוע לפני שנפרדה מהעולם.

כמה מצער. רחל, יש עוד משהו שאת רוצה להשלים?

כן. מבחינת המסמכים – אני גם אתן לכם העתק – ראשית, בקצרה אני אגיד שיש גם תלונות במשטרה, אבי לא סיפר.

יש גם תלונה במשטרה?

זה מופיע גם בתיקים, תלונות במשטרה של סבא ושל סבתא, מספר פעמים, מספר שנים, עד שאמרו להם אין שום מוצא. בתיק שהוצאנו מהארכיון – אבי העיד בוועדה הממלכתית והוא הציג להם את תעודת הפטירה מ-64'. סבי העיד בוועדת בהלול-מינקובסקי. ואף על-פי כן, מסקנות הוועדה לגבי שלום, כך הם כותבים: עולה בוודאות כי שלום – אף על-פי שהייתה בפני הוועדה ממלכתית תעודת פטירה מ-64', הם מציינים: מן המידע לעיל בוודאות עולה כי שלום בן דוד ולולו גהרסי נפטר כתוצאה מרעלת ב-4 בינואר 50' בבית החולים פרדס-חנה, וזאת כשלושה שבועות לאחר מועד העלייה לארץ. מקום קבורתו של שלום לא אותר.

ואתם יודעים שאימא היניקה. שלושה חודשים היא עוד היניקה אותם.

בדיוק. ויתרה מזאת, יש שלושה מועדי פטירה, גם לפי המסמכים.

את בדקת בספר הנפטרים של בית החולים, מה שהתפרסם עכשיו?

לא. לא. לא. עדיין לא.

תבדקי גם כן בספר הנפטרים שפורסם. הרי לכל תיק יש את הספר, אפשר לנסות לראות, ואנחנו נתחיל להתחקות.

לגבי יוסף: אין בידי הוועדה כל ממצא היכול להצביע על גורלו של יוסף בן דוד. נציין כי ארכיוני בתי החולים באר-יעקב ועין שמר הושמדו ורשימות שנערכו בבית העלמין באר-יעקב אבדו. הוועדה משתתפת בצער המשפחה. וככה למעשה סיימו את העניין. אין שום מושג אם הוא חי או מת, כלום. לא ידוע כלום על גורלו, מה עלה בגורלו. אני רוצה להזכיר דבר נוסף, שלפני הסרת החיסיון אני הלכתי לארכיון כעורכת דין עם ייפוי כוח מאבי וצילמתי את כל התיק. לפי הסרת החיסיון. לאחר שהחיסיון הוסר, הורדתי את התיק הסרוק, ואני רואה שיש הבדלים.

יש הבדלים בתיק?

יש הבדלים. יש מסמכים שנמצאים כאן, יש מסמכים חסרים. ממש לא אותו דבר.

יש מסמכים שהושחרו?

כן.

מה שהושחר - - -

גם אצלי יש מסמכים שהושחרו.

גם אצלך הושחרו?

וישנם הבדלים. אני צילמתי מהארכיון לפני הסרת החיסיון. צילמתי אישית.

לאחר שאת קיבלת את כל המסמכים שאת צילמת, את ראית שזה מספר רץ ויש לך את כל התיק עצמו, או שגם לך היה חסר?

גם לי חסרים דפים. יש מספור לא רציף. יתרה מזאת, בסריקה לא רואים את מה שאני ראיתי בתיק. בתיק ראיתי ששלוש החתימות של השופטים, יעקב קדמי, דליה קובל ודוד מימון – חתיכה גזורה עם החתימות של שלושת השופטים, וזה מודבק. בסריקה אי-אפשר לראות את זה. כשאני ראיתי את התיק אישית לפני הסרת החיסיון, את רואה שהדביקו מעל המסמך את חתימת שלושת השופטים.

רחל, מכיוון שעבר מספיק זמן מאז שהמסמכים התפרסמו, אני חושבת שאת צריכה לכתוב בקשה לגנז לבוא ולראות את התיק שוב. להגיד שיש סתירות, ואת רוצה לראות את התיק הנכון, וגם לפתוח את המושחר, כי הם אמרו לי בפירוש שאם המשפחה תבקש לראות את מה שמושחר וזו לא בעיה – יש שם בעיה של הגנה על פרטיות של מישהו אחר – אז הם ייתנו למשפחה, לכל משפחה.

אז אני יכולה להגיד בשמך? מפני שכשאני ניסיתי אחרי הסרת החיסיון שוב לבקש את התיק, לא קיבלתי הסכמה, אבל זה היה ממש בסמוך.

אחרי שעבר זמן, אני רוצה לראות אם יקבלו את הבקשה שלך או לא. אם הם יסרבו, אז אני אכנס. אני לא רוצה דרך הוועדה כי זה מקרה בוחן. אם עכשיו את מבקשת והם לא ייתנו, סימן שהם לא נותנים גם לאנשים אחרים.

למי לפנות?

לגנז, לארכיון, יש מייל שאפשר לפנות אליהם.

מה שחשוב, שתוודאי שכל המסמכים שראית בעבר נמצאים גם היום. זה הכי חשוב. ואם יש סתירה, תודיעי לנו.

לכן צילמתי את הכול לפני הסרת החיסיון.

תוודאי שכל מה שצילמת, יש אותו גם היום.

אני רוצה להוסיף שאנחנו גם קיבלנו הביתה צו גיוס. אני אישית העלמתי את זה מההורים כדי שהם לא יחשבו שמצאו אותו. לא שמרתי את צו הגיוס, לצערי, העלמתי אותו. שוב אני אומרת, לאורך כל עשרות השנים חיפשנו, לרגע לא הנחנו מהסיפור הזה, כך שלא נחנו עשר שנים. לאורך כל הזמן חיפשנו וחיפשנו בכל אמצעי התקשורת, אני פניתי אפילו ל"אבודים" ולכל מי שרק אפשר. והגענו עד פה.

האמת היא שבדיון הראשון שקיימנו עם כל המשרדים, ניסינו איכשהו לקבל את התשובה למה נשלחו צווי גיוס? זה אומר משהו. הם אמרו: אין לנו תעודת פטירה רשמית, ואין תעודת פטירה רשמית, אז הוא ימשיך להופיע.

הוא גם מופיע על הכתובת של ההורים שלי. ההורים שלי עברו מלוד לרעננה, והעבירו אותו גם לרעננה.

בגלל שאין תעודת פטירה רשמית, זאת הבעיה. רחמים, אותך אני משאירה לסוף, בסדר?

ברשותך, חברת הכנסת, מחכים לי בחוץ. תודה רבה לכם על העבודה שלכם, אני גאה בכם.

תודה רבה גם לך. אפרת, תודה רבה שבאת. שמעון – אתם לא צריכים לדבר. מרים ושלום טס. אני אומרת נכון טס?

טס – טי"ת סמ"ך.

אתה היחיד מתוך השלישייה, שלום?

לא. לא.

ספר את הסיפור, רק תציג את עצמך.

לי קוראים שלום. הייתי בן שנתיים כשעלינו לארץ. אני הבכור, הייתי בן יחיד בינתיים אז. בשנת 51', בספטמבר – אני זוכר את התאריך הזה לפי מה שאמרו לי באחת הוועדות, מתי הם נולדו. זאת הייתה שלישייה שאימא שלי ילדה. אני זוכר את הלידה שלהם עד היום. אני הייתי בן שלוש, שלוש וחצי בערך.

איפה?

במעברה. היינו במעברה.

באוהל היא ילדה?

בבדון. בבדון. מה זה בדון? הייתה קונסטרוקציה מקרשים, מתחו על זה ברזנטים עם מסמרים, בלי רצפה, בלי מים, בלי שום דבר. אני ישבתי על אדן החלון, ואימא שלי ילדה את השלישייה. הזמינו אמבולנס. אני זוכר, האמבולנס התקרב ממש על-יד הבדון הזה. הדודה שלי – או הסבתא, אני כבר לא זוכר – לקחה אותם באיזשהו מגש עם שמיכה, והעלתה אותם ואת אימא שלי לאמבולנס. לקחו אותם לבית יולדות "ברנדס", ליד חדרה. היה שם בית יולדות. אחרי כמה ימים אימא שלי חזרה מבית היולדות בלי הילדים. אמרו לה שהם צריכים להישאר בבית החולים כדי לטפל בהם כי הם לא מספיק חזקים. בכל יום הייתה הולכת בבוקר ברגל מאליכין, מהמעברה, עד לבית היולדות. הייתה הולכת ברגל יום-יום והייתה מגיעה לשם. לא נתנו לה לראות את הילדים, היו שואבים לה חלב. היו שואבים לה.

לא נתנו בכלל.

לא נתנו לה. במשך חודש שלם הייתה עושה את זה יום-יום, והם שואבים לה את החלב, והם מאכילים אותם. אבל לתת לה לראות את הילדים לא הרשו לה. אחרי חודש, כמנהגה, הלכה יום אחד עוד פעם לתת להם את החלב שהיה צריך לתת להם, ואף אחד לא ניגש אליה. אף אחד לא ניגש אליה בפרוזדור, עד שאיזו אחות הגיעה ושאלה אותה: גברת, מה את עושה כאן? היא אומרת: באתי להאכיל את הילדים, לתת חלב לילדים. היא אומרת לה – ככה, בצורה הזאת: גברת, תלכי הביתה, הם מתו. ככה, בחוסר רגישות כזאת, זה משהו מזעזע.

יש להם מספרי תעודת זהות? מכיוון שהם נולדו באוהל, יש להם מספרי תעודת זהות? יש לכם?

אני חושב שהיה להם. אני יודע שהם היו רשומים.

היו רשומים בתעודת הזהות?

אחד. לפחות אחד, רשמו אותו עם שם. בנושא הזה, אבא שלי אמר לי שבא איש אחד למעברה, כשעוד היינו במעברה, ושאל אותו איזה שמות אתם רוצים לתת לילדים? אבא שלי אמר: לאחד אני רוצה לקרוא חיים. חיים על שם אבא שלו. לגבי השניים הנותרים, אני לא יודע מה היה שם. זה הסיפור, שאמרו לה שהם מתו.

ואף אחד לא התלונן בוועדות.

לא, דווקא הלכנו, בוועדה של מימון היינו. היינו בירושלים, אני הצטרפתי לאימא שלי. הם אמרו ששניהם מתו באותו היום. הם אמרו רק שניים, ואימא שלי לא הכחישה לגמרי את השלישי. היא אמרה שאולי השלישי נולד חלש, משהו כזה, וגירדו אותו, משהו כזה. אבל אני יודע שהיא ילדה אותם בבית. גם היא כנראה עברה איזו שכחה.

בטח, שהיא לא יכלה לדעת בדיוק מה קורה. ההורים עוד בחיים?

לא, שניהם לא. אבא שלי נפטר ב-2002, ואימא שלי לפני שנה.

ועשיתם צו קיום צוואה או משהו, או שלא עשיתם שום הליך משפטי?

לא. לא.

לא עשיתם.

מבחינתה של האימא נשארו לה שבעה ילדים. היא לא דיברה על זה.

כנראה שהיא הייתה בטראומה.

עד שיום אחד, כעבור כמה שנים, היא הרגישה שבגלל שהיא לא עיבדה את האבל, הכול אטום לה, היא בדיכאון עמוק. גם אחד האחים שלו, בלי קשר, נהרג בתאונת דרכים, ופתאום הכול פרץ לה.

צריך גם פה לנסות. צריך את תעודות הזהות של ההורים, של האימא, לראות אם יש מספר תעודת זהות, כדי שנוכל בכל זאת - - -

בתיק שלהם, אני חושב - - -

נכנסתם עכשיו לתיק של הארכיון?

כן.

ומה ראיתם שם?

מה שראיתי שם, הסיכום שנתנו לנו בוועדה של דוד מימון.

שהם מתו.

הם לא חידשו שום דבר.

אנחנו נרשום גם את המקרה הזה.

אני רוצה לספר שאני עליתי עם ההורים שלי, הייתי בת שנה. עלינו לעתלית, למחנה עולים. אימא שלי הייתה, כמו כל תמניה, אישה תמימה. היא רואה שפתאום זאת בוכה. למה את בוכה? אמרו שהבן שלי מת. פתאום ההיא בוכה. למה את בוכה? הבת שלי מתה. זה היה יותר מדי. יותר מדי. בתימן לא היו רופאים ולא היה כלום, ולא הייתה תמותה כל כך גבוהה. אז היא החביאה אותי. היו באים – הכול בסדר, היא בסדר. בערב היא הייתה הולכת מהר, רוחצת אותי ומחזירה. מאז זה נחרט בתודעה.

היו הרבה הורים שהבינו שחוטפים ילדים ושמרו על הילדים. תודה לכם. רחמים, הגענו אליך. בבקשה, הסיפור שלך.

הסיפור שלי הוא שני מקרים. אחד הוא של אימא שלי שנעלמה, או נחטפה, אני לא יודע איך לקרוא לזה. הדבר השני הוא אחי.

צריך להגיד שאימא שלך הייתה בת כמה?

אימא שלי הייתה בת כ-18 או 20, משהו באזור הזה. היא הייתה מאושפזת בבית החולים "אסף הרופא". אבי ביקר אותה במהלך אותו שבוע שהייתה מאושפזת, אחרי העלייה במספר חודשים בערך. ביקר אותה יום-יום במהלך שבוע, מדבר אתה בצורה צחה, כמו שאני מדבר אתכם, אתם בוודאי מבינים מה שאני אומר. ככה היא גם הבינה מה שהוא דיבר אתה. ביום השביעי הוא מגיע – המיטה ריקה. אז הוא שואל מסביב שם: מה קורה? אף אחד לא יודע. אנחנו לא יודעים. כולם שתקו. אז הוא הלך לפקידים, לפקידות, לאחיות. הוא שואל, אז אמרו לו: לך תחפש אותה. והוא בתמימותו באמת התחיל לחפש – נסע לחיפה, נסע לטבריה, התחיל לחפש בכל הארץ. אין קול ואין עונה, שום דבר. העניין נודע לי יחסית בגיל צעיר, לא כשהייתי ילד ממש, אלא בסביבות גיל 12 או 13, באזור הזה. ואז התוודעתי לכך שיש לי גם משפחה – אחים שלה, סבא, סבתא וכולי. לא ידעתי שאני ילד שאין לו אימא, למרות שהאם החורגת - - -

גדלת בתוך כל המשפחה המורחבת. אבא נשא אישה נוספת.

אני לא יודע איך נתנו לו להתחתן.

הוא התחתן פה בארץ עם אישה נוספת?

בארץ. עלה נשוי, וכשהיא נעלמה, אני לא יודע איך נתנו לו, מה קרה פה בדיוק. ועדת שלגי, כמו שהזכרתם, השופט כהן אמר במילים ברורות, הוא שידר ואמר שיש פה גוף – הוא אמר במילים האלו, שכל המקרים דומים, אחד לאחד, שחטפו ולקחו. זאת אומרת שיש פה איזה גוף מאחורי כל העניין הזה. זה לא בן אדם אחד שעשה את מה שעשה. מר עמי חובב, שהוזכר כמה פעמים, טיפל בנושא שלי, והייתי אתו בקשר הדוק. הוא אמר לי: אנחנו לא יודעים מה עלה בגורל אימא שלך. במילים האלה. זה גם כתוב כאן, יש לי פה ציטטות מהעיתונים. לאחר מכן מודיעים לי: לאימא שלך יש קבר בסגולה בפתח-תקווה. אני הולך לראות את הקבר. אני מסתכל – זה הקבר – כתוב כאן עומסי.

וזה לא שם המשפחה שלה.

אמרתי לפחות אם היה שם המשפחה הקודם.

שם הנעורים.

בדיוק, משפחת יתים, או משפחת קרוה, שהיא כבר נשואה. אבל לא זה ולא זה. זה אבא שלי, אגב. זה אבא שלי. הוא גם היה בוועדה, נתן עדות וכולי. כשהפנו אותנו לקבר של עומסי – יש לי כאן תעודת פטירה.

תעודת פטירה שהוציאה ועדת שלגי או כהן?

אני לא יודע. היא חדשה.

מאיזה שנה?

95'.

95' זה אחרי ועדת כהן-קדמי. חמאמה כתוב שם בלי מספר זהות.

זה בהרבה תעודות פטירה שהם הוציאו, ואחר-כך הם אמרו שתעודת הפטירה הזאת מושהית.

יש להם מספר תעודת זהות, בסדר עולה כמובן – אני, אבא שלי, זיכרונו לברכה, האימא, האחים שלה וההורים שלה. סדר רץ אחד אחרי השני – 7, 8, 9 וכולי.

כי כולם עלו ביחד.

כשנודע לי העניין, כמו שאמרתי, בגיל הצעיר הזה, התחלתי אישית לרוץ בנושא הזה יחד עם אבא שלי לכל הוועדות, לכל הגופים. חיפשתי כל מסמך שאני יכול להגיע אליו. לצערי, לא מצאתי כלום – לא תעודה ולא תמונה. כלום. נסעתי למשפחה, לאחים שלה. גם מהם לא הצלחתי להשיג כלום. אין. בקבר הזה לא הרגשתי בכלל איזה קשר.

בכלל רשום שם אחר. גם פה, לדעתי, מה שצריך לעשות זו תביעה לפתוח את הקבר ולבדוק שרידים של DNA, שאכן שרידי הגופה שנמצאים שם שייכים לאימא שלך. לדעתי, זה מה שצריך לעשות.

היא הייתה בוגרת, אז צריכים להיות ממצאים.

כן, היא הייתה בוגרת, אז אין שום בעיה בכלל שיהיו ממצאים.

וגם הגיל. הגיל הוא פעם וחצי, אם לא יותר. היא בת 35 פה כביכול.

נכון, היא הייתה בשנות ה-20.

זה לא מסתדר בכלל.

היא הייתה בבית חולים בגלל שהיא לא הרגישה טוב, לא בגלל שהיא ילדה או משהו. אתה מדבר על האח שחסר. האח שחסר, האח שנעלם, הוא שייך ליהודית.

ליהודית, נכון.

ליהודית, מה שהיא סיפרה לנו בפעם הקודמת.

מי זאת יהודית?

האם החורגת.

יהודית היא האימא החורגת שלו, זה אח שלו. אנחנו כבר שמענו את הסיפור שלה, סיפור מדהים. הילד הלך ברגל לבית החולים. הילד הלך, לקחו אותו ואמרו לה שהוא נפטר. הוא הלך ברגל, עוד קנו לו עוגיות בדרך. היא סיפרה לנו בדיון הקודם את הסיפור, זה היה סיפור מרגש ביותר. עוד משהו, רחמים?

היא נעדרה ב-49'. אני רוצה לומר משהו, היא נעדרה ב-49', יש תעודת פטירה שהיא נפטרה ב-59'.

עשר שנים.

אני שואל עשר שנים איפה היא הייתה? נניח שהיא - - -

אבל אמרתי לך, תעודת הפטירה הזאת היא תעודה מפוברקת, היא לא נכונה. זו תעודה שהוועדה כדי לסגור - - -

זאת 49', וזו – זה משהו אחר. זו תעודה מודפסת.

עשית שאילתה.

כן, בדיוק. 59', ופה 49'. פה זה כבר עם תעודת זהות.

מירב, אנחנו לקחנו ממנו בפעם הקודמת את הניירות? העברנו, נכון? העברנו את זה למרשם האוכלוסין וההגירה. אנחנו נתחיל להתחקות גם אחרי המקרה הזה. במקרה של אימא שלך, בכלל לא דיברו על זה. צריך לציין פה שהוועדה לא רצתה לקבל את - - -

לא, היא דנה, שאלו אותי ואת אבא שלי שאלות. לאחר מכן הם כותבים – יש לי פה ציטטות – שהם לא נוגעים בעניין של מבוגרים. ככה הם אמרו. אני שואל, נניח שהיא נפטרה באמת, ניקח בחשבון, אז איך נתנו לאבא שלי - - -

אם היא נפטרה והוציאו תעודה, אז נתנו לו אישור. אבל אתה יודע שבאותן שנים, מספיק שרב היה נותן אישור שהאישה נפטרה, אפשרו לו להתחתן עם עוד אחת. בשנים הראשונות של קום המדינה. אפשרו את זה. עשו כל מיני דברים.

מי מימן את הקבורה הזאת?

שאלנו, ואנחנו מחכים לתשובות בעניין שלך.

רחמים, מה שאפשר לעשות, גם לתת DNA. ב-27.4.

אני מוזמן ל-27.

תבוא, תן דגימת DNA. אני חושבת שצריך גם לפנות בתביעה לפתוח את הקבר ולבדוק שאכן אותה אישה היא אימא שלך.

אני רוצה לומר משהו, אמרו לי – אמרתי לך, גם תמונה לא הצלחתי להשיג – שהיא הייתה מאוד יפה. מאוד יפה. מאיפה אני לוקח את זה? כשהכרתי את הסבתא, הלכתי לראות אותה – אגב, מהרגע שהבת שלה נעלמה, הסבתא שלי, היא הייתה על ערש דווי, היא הייתה במיטה שלה עד יומה האחרון. בגיל מבוגר, עם כל הצער, היא הייתה נראית חלקה, הפנים שלה – זה מדהים לראות אישה מבוגרת שנראית ככה.

לצערי הרב, הרבה משפחות, לא מספיק שלקחו להם את הילדים, זה הפיל את כל המשפחה. הילדים גדלו ביחד עם היגון הזה של ההורים, יש משפחות רבות שהתפרקו, יש ילדים שלקחו אותם למעונות של ויצ"ו, פנימיות, לא שפר מזלם. יש הרבה משפחות שהתפרקו בגלל מה שקרה.

נכון, אבא שלו היה אומר: מכרת את הילדים.

זה עוול נורא שגם דור אחרי שילם את המחיר. אני רוצה לסכם. אתה גדלת בחיים קשים ביותר. השתדלו למענך לעשות לך חיים טובים.

האימא החורגת באמת השתדלה. פניתי ל"אבודים" בנושא הזה, לגברת צופית גרנט. כמובן, דחו אותנו. נראה אם יש לי משהו להוסיף כאן. זה פחות או יותר. לגבי ישראל - - -

ישראל – אנחנו מטפלים בנפרד מול דורית. אנחנו העברנו את המסמכים שלך. אני מקווה שבגלל החג זה לא יתעכב. אנחנו נקבל ממאיר תשובות, הוא הבטיח לטפל בזה. צריך לציין את כל השרים שנתנו הוראות – לכל השרים של המשרדים הרלוונטיים, כמו המשרד לשירותי דת, משרד הפנים, משרד הבריאות, רווחה, המשרד לביטחון פנים, שכל השרים נתנו הוראה חד-משמעית לאנשי המקצוע לסייע לוועדה הזאת בכל מה שאנחנו מבקשים. זה חשוב ביותר – וכאן אני צריכה לשבח גם את השרים וגם את אנשי המקצוע שנרתמים, כי הם יודעים שזאת ההזדמנות האחרונה שלנו לקבל איזושהי תשובה ולהביא ניירות בפרשה הזאת.

צריך לשבח אותך קודם כל, שהרמת את הנושא.

תודה רבה. תודה. אני רוצה לסכם.

אני רק רוצה הבהרה לגבי בדיקות ה-DNA.

אני רק אסכם.

אני רוצה רק להגיד, חברת הכנסת נורית קורן, ממש תודה לך על כל הפעילות. אני שומעת את זה מהמון אנשים. תודה רבה לך על הכול, שהרמת את הכפפה בנושא הזה.

תודה רבה. זה נושא כאוב מאוד. גם אני תמניה, שמעתי את זה בבית אבא. זה נושא חשוב. לחמותי יש גם אחות, יש גם סיפור, זה פשוט השפיע עלי כל הזמן. מסתבר שבפריימריז שלי אנשים שאלו אותי ואני אמרתי שאני אפעל. אני אפילו לא זכרתי את זה, הזכיר לי את זה חבר הכנסת יואב קיש כשהוועדה נפתחה. ואני מאוד מקווה שאנחנו נצליח לעלות על דרך המלך ולתת תשובות – התשובות האלה חשובות ביותר – ולמצוא למה הוציאו תעודות פטירה כאלה? למה נשלחו צווי גיוס? למה לאנשים האלה שנעלמו אין סטטוס שהם נפטרו? אין. יש כאן חור שחור גדול מאוד שצריך לנסות ולהאיר אותו ולמצוא איזשהו קצה חוט.

אני רוצה לסכם שהיום שמענו את העדויות שלכם, עדויות קשות. שמענו משפחות שכן התלוננו, שמענו משפחות שלא התלוננו בעבר. היה חשוב לי, כי התיעוד של אלה שלא התלוננו נרשם פה בוועדה. לי חשוב שזה נעשה בכנסת, כי סוף-סוף מדינת ישראל מבינה שהפרשה הזאת של ילדי תימן, מזרח ובלקן אכן הייתה. אכן הייתה. וזה המקום שבו כל התיעוד וכל הדברים יישמרו בו. ושוב, אני תמיד מזכירה, ואני מאוד מבקשת מאנשים שמחזיקים בחומרים שיבואו לתת לוועדה את החומרים כדי שנוכל להקים כאן ארכיון ולנסות להנציח את כל הפרשה כולה. אז אני מודה לכולכם על הסבלנות.

לגבי ה-DNA, ב-27.4 אנחנו עושים סבב. שוב, לא כוועדה, אלא כשדולה. אנחנו עושים את הבדיקות. הבדיקות צריכות להיות וולונטריות, שאתם מסכימים לבוא ולעשות. צריך להגיד שהפגשתי שתי משפחות שעשו בדיקות DNA, והצלחנו איכשהו להתחקות אחרי האנשים. חשוב לתת את דגימות ה-DNA כי אנחנו לא יודעים מה יילד יום.

איפה אנחנו - - -

תשאירו לנו את מספר הטלפון, אנחנו נעביר לחברה. תודה רבה לכולם, אני נועלת את הישיבה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:40.