הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 382

מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה

יום שני, כ"ב באדר התשע"ז (20 במרץ 2017), שעה 9:00

פינוי תושבים מבית דגן

חברי הוועדה: דוד אמסלם – היו"ר

יגאל-עם פז - מחלקת ייעוץ וחקיקה-אזרחי, משרד המשפטים

אריה הראל - מרכז מדידות וקרקעות, משרד הבינוי והשיכון

שי קרפ - סגן מנהל החטיבה לשמירה על הקרקע, רשות מקרקעי ישראל

רחמים תנעמי - ראש המועצה, מועצה מקומית בית דגן

זהרה דוד - תושבת, נציגי התושבים

זכריה יחיאל דוד - תושב, נציגי התושבים

רוני לולאי - תושב, נציגי התושבים

ציון אלקבץ - תושב, נציגי התושבים

תמי ביטון - תושבת, נציגי התושבים

מאיר ביטון - תושב, נציגי התושבים

אתי בוזגלו - תושבת, נציגי התושבים

רונן אלקבץ - תושב, נציגי התושבים

דוד אלקבץ - תושב, נציגי התושבים

יניב לולבי - תושב, נציגי התושבים

מלכה דמארי - תושבת, נציגי התושבים

עזרי דמארי - תושב, נציגי התושבים

ריקי דמארי - תושבת, נציגי התושבים

שאול דמארי - תושב, נציגי התושבים

שלום כהן - תושב, נציגי התושבים

מרדכי דהן - תושב, נציגי התושבים

אביחי אברהם - תושב, נציגי התושבים

יעל גויסקי אבס - שדלן/ית (עו"ד גויסקי-קשרי ממשל, ייעוץ ושירותי חקיקה), אינו/ה מייצג/ת לקוחות בדיון זה

לאה קריכלי

ס.ל., חבר תרגומים

פינוי תושבים מבית דגן

בוקר טוב לכולם, אני מתכבד לפתוח את ועדת הפנים והגנת הסביבה בנושא פינוי תושבים מבית דגן. אני אתן איזה שהוא רקע קצר ואחרי זה אני אתן את זכות הדיבור לראש המועצה. רמי, מה נשמע?

תודה, תודה.

וגם אתם ברוכים הבאים, התושבים. אני הייתי בסיור במקום, לדעתי לפני קצת פחות משנה, אולי שבעה-שמונה חודשים. אני נפגשתי עם חלק מהתושבים, היה שם סיפור אחד, אירוע או תמונה שלא משתחררת לי. לקראת הסוף, זה היה בין ערביים, ראש המועצה אמר לי 'דודי, אני רוצה לקחת אותך לעוד איזה שהוא מקום'. ואז נסענו לאיזה בית שאני פחות או יותר מעריך שהוא בנוי בסביבות 50 שנה, משהו בדומה לזה, ואז הוא דופק בדלת ואומר לי 'תשמע, דודי, זו אישה מבוגרת, חברה של אמא שלי ז"ל'. הוא דופק, לא פותחים. אנחנו באים לצאת, חוזרים חזרה לרכב ואז אני רואה את התריס, הרפרפת, ככה נפתח, אני מסתכל, היא קוראת לו, היא זיהתה אותו, קוראת לו 'בוא', ואז האישה הזאת, אישה לפי דעתי מתקרבת לגיל 80, בוכה ואומרת לו 'רוצים לזרוק אותי מהבית', ואז היא אומרת לו 'וכל עורכי הדין לקחו את כל הכסף שהיה לי', את הקצת כסף. אישה בת 80.

היא נמצאת פה, היא תיכף תיכנס גם. פשוט קשה לה להגיע. הנה, היא כאן.

אישה מבוגרת, 80 פלוס, עלתה בשנות ה-50, גידלה את הילדים שלה, לא עשתה שום דבר רע, רק טוב למדינת ישראל, יש לה צו פינוי. זה הדהים אותי. האמת היא שזה הדהים אותי, חוסר הרגישות. לכן אני אמרתי לראש המועצה, 'ברגע שהדברים יתקדמו יותר תבוא ונעשה כאן דיון'. לכן אני כאן בקטע הזה רוצה להעביר את רשות הדיבור. זה הקונטקסט של הדיון. צריך להבין, יש מתחמים נוספים במדינת ישראל, חלקם יותר בוטים, ההתנהלות של המדינה, חלקם פחות, אבל זה אחד הבוטים שאני נתקלתי בו, לכן אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לרמי, ראש המועצה, אחרי זה נשמע גם את הגברת. כנסו קצת לאטמוספרה גם אתם ואחרי זה נראה איך הגענו עד הלום ולאן אתם רוצים ללכת. בבקשה.

לפני שאני מתחיל לדבר אני באמת רוצה להודות ליושב ראש הוועדה, דודי - - -

תחסוך את הזמן.

לא, זה חשוב מאוד.

לא, אני אגיד לך, חבל שאני מפריע לך פה. אין לנו הרבה זמן, אני רוצה בסוף להיות תכליתי, לשמוע מה הם הולכים לעשות.

המצגת שלי הולכת להיות ממש פחות מ-10 שקופיות וסרטון קטן, על מנת להמחיש את הדברים. ביקשנו גם מהתושבים לבוא לפה, על מנת להבין שלא מדובר פה במספרים, מדובר פה באנשים.

אני ביקשתי שיבואו התושבים. מדי פעם אני רוצה שהתושבים יבואו בגלל שהפקידים לפעמים הם חיל האוויר, אתה יודע, הם לא רואים מה קורה למטה אחרי שהם זורקים את הפצצה. איך אמר פעם חלוץ? 'אני מרגיש רעידה קלה בכנף'. פה הבאנו את האנשים שהפצצות נופלות עליהם, כדי שתראו אותם, אלה אנשים חיים, נושמים, אמיתיים, זה לא בובות למטה.

רואים אותם, יש לנו גם אנשים בשטח.

בבקשה.

נתונים כלליים קודם כל. שטח השיפוט של היישוב שלנו זה 1,641 דונם, 70% בנוי. האוכלוסייה ב-2008 הייתה 6,600, היום היישוב מונה 8,000, אפשר לראות שהגידול פה הוא לא גידול גדול, סך הכול היישוב שלנו, ב-20 השנה האחרונות, לא היה יישוב פיתוח, אני מקווה מאוד שעכשיו אנחנו יוצאים לדרך ויהיה פיתוח נוסף של היישוב. הרחבת היישוב. כרגע מדובר על לגדול בתקופה הקרובה ל-10,000 תושבים. יש תכנית יותר גדולה של משרד השיכון, לעוד 3,500 יחידות דיור, אבל זה לטווח היותר רחוק.

קצת על היישוב והשטח המדובר. בית דגן הוקמה ב-48', במסגרת מבצע 'חמץ' לשחרור יפו. היישוב שוכן, כולם מכירים את הצומת, אבל מאחורי הצומת יש גם יישוב. מרבית האוכלוסייה הוותיקה מורכבת מיוצאי תימן וצפון אפריקה, אלו הן משפחות ראשוני היישוב ומקימיו אשר עלו מארצות הניכר וממחנות עולים ישר לכפר, קראנו לזה כפר, כי זה היה בתים ערביים הכול. לאחר מכן הצטרפו אל המקום השלו והרוגע הזה משפחות צעירות אשר מבקשות לגור באווירה כפרית, רגועה, ואשר פרנסתם בעיר המרכזית תל אביב וסביבותיה.

היישוב משתרע על פני 1,500 דונם. כיום יש 8,000 ואמור להגיע ל-10,000. יחד עם הבנייה והפיתוח המואצים נושא החינוך והתרבות מהווים את גולת הכותרת שמושכים את כל החבר'ה לבוא אלינו. האזור שאנחנו מדברים עליו, מדובר כ-200 דונם, שהאזור הזה עומד לתעסוקה. שיווק של כל האזור הזה יכול להניב תשואה יפה למדינה ולכן אנחנו לא מדברים פה על מצב שהמדינה צריכה להוציא כסף אלא הפוך, בשורה האחרונה, יהיו הכנסות למדינה, בנוסף לזה כמובן הכנסות לרשות המקומית, שיהיה מהכנסות שוטפות.

אני חייב לציין פה, דודי, וזה צריך להבין, הנושא של היישוב, הכפר שקראנו לו בעגה שלנו, היו למעלה מ-200 משפחות שפונו תמורת קרקעות ופיצוי כספי. כלומר היה תאריך כזה וכולם קיבלו ואת כולם פינו, היום אנחנו מדברים על כ-30 משפחות.

מתי פינו אותם?

במהלך ה-20 השנה האחרונות.

ממש לא.

לא, הפינוי הוא פינוי ארוך. זה לא פינוי חד פעמי שהיה, פינוי ארוך שנמשך גם עד לא לפני הרבה זמן.

למה פינו אותם?

האחרון היה לפני שנתיים.

כן, אבל למה פינו אותם? מאיזו סיבה?

פיתוח היישוב, אלה בתים ערביים.

פדיון זכויות. קנו מהם את הזכויות והם עברו למקום אחר.

ומה הייתה נוסחת הפיצוי?

היה שמאי שהעריך את הזכויות שלהם - - -

שמה? כאילו הם בעלי הקרקע? הם בעלי הזכויות והכול?

לא בעלי הקרקע, היו להם זכויות.

איזה זכויות? מה? דמי מפתח?

חלק הגיעו כזכויות של עמידר במקור. ברובם הגדול.

עוד מעט אני ארצה לשמוע ממך גם איך פיציתם אותם, בסדר? מה הייתה הנוסחה. בבקשה.

היו הרבה קומונות שם.

כמה פיניתם בעצם?

פינינו כמעט את כולם, נשארו היום באזור הזה בסביבות 30 משפחות. 200 משפחות כבר פונו בקטע של קרקע יחד עם פיצוי כספי, כלומר זה לא משהו תלוש מהמציאות. אני רוצה להציג את הסבל של המשפחות האלה, שנמצאות פה חלקן, מה שהם עברו בשנים האחרונות.

היה פסק דין של בית משפט שלום, אחרי זה פסק דין של בית משפט מחוזי, אחרי זה פסק דין של בית משפט עליון. אני רוצה בקצרה להעיר הערות לגבי זה. גם פסקי הדין פה לא היו חד משמעיים, כלומר בית משפט השלום, ידם לא יצאה על העליונה, במחוזי כן ידם יצאה על העליונה. כלומר הנושא הוא לא חד משמעי. בית המשפט המחוזי - - -

דקה, אני עוד לא בבתי המשפט, שים את זה שנייה בצד. אני שואל שאלה אחרת מבחינתך, רמי. אתה אומר שפינו 200 משפחות.

כן.

ולמה את ה-20 האלה לא פינו?

סחבת.

מה זה סחבת? הם נמצאים באותו סטטוס של ה-200?

כן, ברובם הגדול כן.

מה זה סחבת? לא הבנתי.

המדינה עושה סחבת כבר 20 שנה. התושבים האלה רוצים להתפנות ולא מפנים אותם. המדינה עושה סחבת. גם עכשיו, לדעתי, עושים סחבת. תפצו אותם ותפנו אותם. האזור הזה טוב גם למדינה, הזכרתי לפני כן, הולך להיות שם 200 דונם אזור מסחרי.

זאת אומרת השימושים הם מסחריים שם?

כן, אי אפשר לבנות שם מגורים כי זה באזור קו רעש, אין מגורים, זה רק מסחרי.

טוב, בוא נמשיך. עוד מעט נשאל את המינהל

אז זה פסקי דין שהיו. כמובן שהיו לנו ביקורים ועירבנו את כל האנשים, השר אורי אוריאל היה, גלנט - - -

לא חשוב, כל העולם ואשתו, ראיתי, הבנתי, הלאה.

בדיוק. ואני התחלתי לברך אותך בהתחלה ואני חושב שהרמת את הכפפה בצורה הכי כבדה שיש, ואני מברך אותך על זה, ישיבות בוועדת פנים שהיו. היו לנו ישיבות במינהל יחד - - -

תעביר לשקף הבא. כל זה לא חשוב, בוא נעבור הלאה.

דרך אגב, זה אוטוטו נגמר. אני הזכרתי את זה, 200 משפחות, כיום נותרו 30 משפחות. חלקם, אפילו יש מחלוקת עם המינהל בעניין זכויותיהם. זה האזור, חבר'ה. פה גרים אנשים. זה לא להאמין, אבל פה גרים אנשים.

המשפחות שנותרו מאחור. אם אנחנו מסתכלים, וצריכים לשים לב לזה, יש לנו פה משפחות עם ילדים קטנים, עם תינוקות, בני נוער, אין להם בית אחר, לאן אני אוציא אותם? יש לי פה אלמנה בת 85, שראית אותה, שמתגוררת בדירה 65 שנה ואמורה לפנות את הדירה, לאן אני אזרוק אותה? לאן? יש לנו בעלי משפחות, אסירים משוקמים, משך שנים טופלו והוצאו ממעגל האלימות, מעגל הנתמכים, עכשיו לזרוק אותם לרחוב? עוד פעם? להחזיר אותם לאותו מעגל? יש לנו הורים, יש לנו אנשים שלא נמצאים, שהמצב הבריאותי שלהם היום הוא על הפנים. כשאני אומר על הפנים, הם כבר תשושי נפש ותשושי גוף. מה נעשה איתם? נזרוק אותם לרחוב.

והמינהל בא והיום מתנהג בצורה מאוד מאוד, אני קורא לזה ברוטלית. ישבנו עם אביגדור יצחקי, זה כבר סיכום, ובשיחה עם אביגדור יצחקי באמת עלו רעיונות שהמטרה בעצם לא לפנות לערכאות משפטיות ולמצוא פתרון משולב והוגן, וזו המטרה שלנו. הייתה לנו שיחה עם אביגדור יצחקי וסיכמנו שאנחנו ניכנס כבר למשא ומתן עם המשפחות לפיצוי כספי ולזרז את הליכי המשא ומתן איתם ולתת להם אפשרות, יש לנו עכשיו, כמו שהזכרנו, דרך אגב זה ממש קורם עור וגידים, עכשיו עכשיו עכשיו, יש לנו את הפרויקט של דיור למשתכן ביישוב, יש 250 יחידות דיור שעכשיו הולכות לשיווק, אני מקווה שבחודשים הקרובים יפורסם כבר מכרז, ויש לנו עוד 250 בדרך, שהן בתהליך משפטי כזה או אחר, גם הן ייצאו, כי יש כבר תב"ע, הכול סגור, רק לצאת למכרז. בואו נשלב אותם, בואו ניתן להם אופק, בואו ניתן להם פתרון. זה מה שסוכם.

אביגדור יצחקי ישב פה, אם אתה זוכר, בוועדת פנים אצלך פה, ואמר 'כן, יש לנו כיוון ואנחנו הולכים לפתור את הנושא הזה'. לצערי הרב, אנחנו מקבלים בחודשיים האחרונים, מסתובבים כבר אנשי מינהל עם הוצאה לפועל. לאן נזרוק את האנשים האלה? ואנחנו נמצאים פה, לא הבאנו ילדים פה, לא הבאנו את תשושי הנפש ואת תשושי הגוף, הבאנו את המשפחות שעוד יכולים להציג את הדברים. הנושא הזה מבחינתנו - - - אני רוצה לעבור לסרטון השני.

זה בסדר.

כלומר הנושא הזה של המשפחות האלה - - - בואו נראה איך היישוב שלנו נראה. (הקרנת סרטון). זו הכניסה ליישוב, זו הנסיעה, ואם תסתכלו, הגענו לצומת, לכיכר, אני עוצר פה בכוונה את התמונה, פה בכיכר הזו יש פנייה ימינה ופנייה שמאלה. בואו נראה מה קורה בפנייה ימינה, שזה בעצם התפתחות היישוב בדרך לשכונת נקודת חן, אחת השכונות החדשות שיש לנו. כשנכנסים לפה, לשכונה החדשה, זו עוד הדרך שמובילה מתוך היישוב. הסרטון ממש קצר, זה שלוש דקות. נכנסים פה לשכונה, אפשר לראות פנייה ימינה, פארק מצד שמאל. אם אנחנו מציצים לבתים, אני אעצור שנייה את התמונה, תוכלו לראות. אלה הבתים שאנחנו רואים וזה פארק מצד שמאל. אתם רואים שכונה מטופחת, יפהפייה. באמת אני חושב שהיישוב שלנו הוא יישוב שלא דורש מאנשים, אנחנו לא צריכים לפתות אנשים להגיע, רוצים להגיע ליישוב, אנחנו מרכז הארץ.

מה קורה מאותה כיכר כשאנחנו מגיעים עכשיו ופונים שמאלה במקום ימינה. זו הפנייה. אתם רואים עכשיו מה קורה? ככה אנשים גרים היום. כשאני אומר היום, והגענו עכשיו, דודי, לבית שהזכרת אותו. בכל מקרה, זה הבית, האישה הזאת גרה - - - אני לקחתי כאן כדוגמה, דודי, אבל אפשר להביא לפה גם משפחות שגרות לא שנה ולא שנתיים ולא 10 ולא 15 שנה במקום הזה, ההורים גדלו שם, הם נולדו שם, זה לא מצב של אנשים שבאו מאאוט אוף דה בלו.

איך קוראים לגברת?

הגב' שרה יעיש.

זהרה או שרה?

זהרה בתימנית, שרה בעברית.

אנחנו הבנו את הרעיון בגדול. רמי, אני הבנתי את הרעיון. אני מציע שנעצור כאן.

אוקיי. האישה הזאת, שנבין, אנחנו מדברים פה על אישה שגרה מאז שהגיעה ליישוב, באה ממחנות עולים ישר לבית הזה. זה הבית שהיא עברה אליו יחד עם בעלה. הבעל כמובן קנה, כמו שכל אחד קנה אז, הוא נתן כסף, שילם, קיבל את הבית. אני יכול להגיד לך שאני באופן אישי הייתי עכשיו, ההורים נפטרו, אני מדבר על בית משנות ה-60, אתה הולך לטאבו, לא רשום שם כלום, לא תעודת זהות ולא כלום, זה בית שנקנה 10 שנים ו-15 שנה. פה הם קנו את הבית, לא היו שום מסמכים ולא היה כלום. באה האישה, הגברת הזאת, גידלה את הילד שלה שהוא יותר גדול ממני, הוא נולד שם וגדל שם. היום באים לבקש ממנה מסמכים, היא אומרת 'איזה מסמכים אתם רוצים ממני?'.

דרך אגב, ככה גרים. שימו לב איך גרים באזור. 'מה אתם רוצים ממני? באו, שילמנו כסף, קיבלנו את הבית. זה הבית שלנו, אין לנו משהו אחר'. היום באים ורוצים לשלוח את האנשים האלה החוצה.

תודה רבה, רמי, אנחנו פשוט קצרים בזמן. הבנו את הרעיון. אני דווקא רוצה לשמוע את זהרה.

היא לא שומעת.

היא לא שומעת. זכריה, ספר לי אתה, כמה שנים אתם גרים בבית הזה?

כמה שנים אנחנו גרים שם?

60 שנה.

באיזה שנה עלית לארץ?

49'.

וממתי אתם יושבים שם? מאיזה שנה?

באיזה שנה הגעת לבית דגון?

לא יודעת.

55'.

ומאז באותו בית?

באותו בית.

זה היה בית שהסוכנות נתנה לכם? מי, מה היה שם? איך זה היה אז?

לא, זה נרכש באופן פרטי.

בשנת 55'?

כן.

הבנתי. זאת אומרת בעצם מ-55' אתם לא עזבתם את הבית הזה.

לא.

ומה אמרו לכם?

מי צריך להגיד? עכשיו?

עכשיו.

שאנחנו גרים בצורה פולשנית וצריכים להסתלק משם.

מתי אמרו לכם את זה?

בשנים האחרונות.

מה, יום אחד דפקו בדלת ואמרו 'שלום, הגיעה מדינת ישראל, אתם פולשים, נא ללכת'?

כן, ותבעו אותנו למשפט.

גם תבעו אתכם למשפט?

ודאי.

והייתם בבית משפט?

היינו בבית משפט והוצאנו עשרות אלפי שקלים.

עשרות אלפי שקלים. והשופט אמר לכם, אם יש לכם מסמכים, נכון?

כן.

ואמרתם לו שאין לכם, נכון?

אין מסמכים.

ואז מה הוא אמר לכם? 'אתם פולשים', שאתם צריכים ללכת.

הוא אמר שאנחנו שוהים בצורה בלתי חוקית.

כן, שוהים בלתי חוקיים. הבנתי. מה אתה אומר, שי?

תשמע - - -

אתה לא מתבייש? אתה כמדינה עכשיו, לא אתה באופן אישי.

אני עכשיו מייצג את מדינת ישראל ואת המשרד - - -

אני אומר.

ואני אפרוש עכשיו נתונים שהם נראים קצת אחרת.

מה זאת אומרת? היא משקרת?

עם סיפורים אישיים, סליחה - - -

שנייה, דקה.

חס וחלילה.

לא, תענה לי, קודם כל המקרה הזה - - -

חס וחלילה.

שאלתי מה אתה אומר על המקרה הזה, עזוב האחרים עכשיו.

אני אומר שכל מקרה צריך לדון לגופו. אחת.

זה תמיד נכון, אבל אני שואל שאלה לגבי המקרה הזה. אני עכשיו רציתי שתשמע - - -

אני לא יודע לשלול ואני לא יודע לאשר אותו כי, איך אומרים?

תחושת הבטן שלך היא נעימה מהסיפור הזה?

אם תחושת הבטן שלי נעימה? זה לא עניין של תחושת בטן בכלל. זה גם לא עניין לתחושות אישיות כרגע. יש פה סיפור אנושי באמת קשה, אבל בוא שנייה נפרוש את היריעה. אנחנו מדברים על שטח של בערך 115 דונם - - -

לא, אני רוצה שתדבר איתי על המקרה הספציפי הזה.

אני לא יודע להתייחס לגביו.

אבל יש כמוהו עוד הרבה מקרים.

יש הרבה מקרים ואף אחד לא דומה לשני. יש כאלה שיש להם זכויות של עמידר ויש שם שטחים פרטיים.

אני רוצה להבין ברמה העקרונית. מדינת ישראל יישבה את האנשים האלה בשנות ה-50 שם?

חלק מהם מדינת ישראל באמצעות עמידר הביאה אותם.

מה זה משנה באמצעות מי? תגיד לי, אתם יישבתם גם קיבוצים ומושבים בשנות ה-50?

זה מדינת ישראל.

אז האם אתה גם הלכת לאיזה קיבוץ והוצאת אותו היום ואמרת לו 'אדוני, אתה פולש פה'? משנות ה-50. אני לא מדבר איתך שגם הושבתם בשנות ה-60 וה-70, אני מדבר על שנות ה-50. עשיתם פעולה כזאת?

מדינת ישראל עשתה - - -

מה זה מדינת ישראל? אם אתה לא מדינת ישראל, אני מבקש שיבוא לפה יושב ראש המינהל ויענה לי תשובות. אם אתה לא יודע לענות תגיד לי אתה.

אני עונה בצורה מאוד מאוד ברורה. מדינת ישראל, חלקם הביאה ושיכנה אותם באמצעות עמידר, חלקם - - -

דרך אגב, הם מדינת ישראל, רק שתבין.

ודאי.

אלה מדינת ישראל שיושבים פה, זה לא שהבאנו אותם מהחלל. אלה לא עובדים זרים.

חלק מהשטח הוא בכלל בבעלות פרטית. בשטח הזה באמת מתגוררים המון המון שנים, חלקם על בסיס הכפר הישן. מבחינה תכנונית השטח הזה נמצא במעגל התכנון של נתב"ג ולכן הוא לא ראוי למגורים. אי אפשר לאשר אותו למגורים ולכן היה רעיון לעשות אותו לתעשייה, כמו שראש המועצה פרש את זה. בעבר המינהל, היום באמצעות רמ"י, עשה פעולות עם בעלי זכויות, הוא הקצה שטחים, מגרשים אחרים, בעיקר בתחום בית דגן, באמצעות נוסחה כלכלית שאני לא יודע היום לציין אותה, אבל למעשה מה שהוא הרס הוא קיבל חלק לבנייה ואנשים עברו. בשטח היום יש מספר סוגים של אנשים, כל אחד והסיפור האישי שלו נבחן בבית המשפט, כולל ערעורים עד העליון. חלק מהם, הועברו תיקים להוצאה לפועל.

תעצור כאן. לא מעניין אותי כרגע בתי המשפט. זו המדינה. איך אמרתי? אחד מהם הגיע לבית המשפט, הוא סיים את האירוע. אתם באים איתו בשאלה הטריוויאלית, הטיפשית לטעמי, וגם הלא הוגנת, 'יש לך אישור או אין לך אישור?', דרך אגב זה לא קורה רק בבית דגן, זה קורה בליפתא, זה קרה בשכונת הארגזים, ואני לא אתן, כל עוד אני יושב כאן זה לא יקרה אצלי, במשמרת שלי. אלה אזרחי מדינת ישראל שמדינת ישראל יישבה אותם שם. אני אספר לך למה לא יישבו אותם בתל אביב, בגלל שבבית דגן בשנות ה-50 היה קשה לחיות, היה שם רק קוצים ודרדרים ומלריה. אז אמרו, הם לא מבינים, הם באו מתימן, צפון אפריקה, בוא נשים אותם שם. לא בתל אביב, לא בהרצליה.

הרבה שנים הם לא עניינו אף אחד, דרך אגב, הם ישבו שם והכול היה בסדר, הם לא עניינו אף בן אדם. הם לא עניינו אף אחד בגלל שהקרקע לא עניינה את המדינה. מי זה המדינה? זה מינהל מקרקעי ישראל.

אז כפי שציין ראש המועצה - - -

דקה, דקה.

- - - כנראה כן עניינה אותם.

ברגע שהקרקע התחילה לעניין את המדינה, בגלל שווי הקרקע, אני מוכן להבטיח לך שאם היה מדובר באיזה התיישבות כזאת שהייתה בקצה הארץ, בגבול לבנון, אף אחד לא היה מתעסק איתם, שימשיכו עם הפחונים, אל תבקשו כלום וזהו, ותישארו שם עוד 100 שנה. אבל פשוט ערך הקרקע פתאום עלה ואז מדינת ישראל הבינה, זה לא מדינת ישראל, זה רשות מקרקעי ישראל, שזה שם פרטי ושם משפחה עם ראש ומנהל שמקבל החלטות. זה לא מדינת ישראל, זה אתם. ואז אתם מחליטים, אתה השליח כאן, אין לי מה לעשות, הרי אם אתה אומר לי שזה לא אתה, אני עוצר את הדיון, מביא את ראש מינהל מקרקעי ישראל לכאן ומתעסק איתו.

יש לנו מדיניות שהיא מדיניות ארצית. אנחנו גם מטפלים גם בגבול לבנון וגם ב - - -

אז אני מודיע לך, אני הסברתי. מה המדיניות הארצית שלכם, מה אומרת? אתה מפנה עכשיו יישובים בגבול הלבנון, שבאו בשנות ה-50 וה-60? וה-70?

לא, אני בוחן, כמו שאמרתי, כל מחזיק בקרקע לגופו.

לא הבנתי. תגיד לי עכשיו, כל קיבוץ בארץ, למה אתה לא מפנה אותו?

אני חושב שראש המועצה ציין, הוא אפילו אמר, ש-200 בעלי זכויות - - -

אתה לא איתי, שי, תענה לי - - -

לא כולם בעלי זכויות.

חבר'ה, אני לא צריך עזרה. שי, תענה לי אתה - - -

משפט אחד לפני.

לא צריך את הנאומים שלך, תענה לי.

האם מישהו שבנה את הבית שלו ב-10 השנים האחרונות ללא היתרים, האם הוא זכאי לפיצויים? רגע, צריך לבחון את זה.

שי, שי, חזקה עליך - - -

אם אתה תוכיח פה - - -

לא צריך, לא צריך.

מילה, כי הוא בא פשוט לא מוכן. זה לא נכון, זה פשוט מעליב.

עזוב, לא צריך, תשאיר לי. אני אומר, בגדול, אני הייתי שם בסיור, הייתי פעמיים. אני נמצא בכל הארץ, כמעט בכל מקום, חזקה עליך, אתה אולי אצלי פעם ראשונה בדיון, אבל זו לא פעם ראשונה שאני מתעסק עם הנושא הזה. אני מתעסק, כמו שאמרתי לך, עם ליפתא, אני היום מתעסק עם שכונת הארגזים עד הסוף, יש לנו את החוק כאן של גבעת עמל, ועוד מעט אני אעביר בכלל חקיקה בכל הארץ בכל הנושאים האלה. נמאס לי כבר מההתנהלות שלכם. זה לא אתה, אל תיקח את זה באישי.

לא, זה לא אני. יש לנו יושב ראש מועצה - - -

אני מסביר לך. נמאס לי. אני חושב שאתם עושים דברים לא הוגנים. בסופו של דבר המבחן הוא לא האם יש לך אישור או אין לך אישור, האם קיבלת אישור ממינהל מקרקעי ישראל. כשהיא באה היא לא הבינה מה זה. כל האנשים האלה, שהגיעו למקומות האלה, ההורים שלהם, הם היו ציוניים ועלו לארץ, נישקו את האדמה, אפילו טעמו מהאדמה, אמרו 'תודה רבה שהבאת אותנו לארץ ישראל', לא שאלו כלום. היו בטוחים שפה היהודים, אחד דואג לשני. וישבו, הקימו את ביתם, היא הייתה אישה צעירה וכמוה זה ההורים של כל אלה שיושבים כאן, ילדה את ילדיה, חינכה אותם לציונות ואהבת הארץ וזהו. זה מה שעשו כל היהודים האלה, אנשים היו תמימים, אבל אנשים ציוניים פר-אקסלנס, מהנשמה, לא מהראש, מהנשמה, והם הודו לקדוש ברוך הוא על זה. הם לא שאלו למה שמו אותם במקומות האלה הנידחים, הם לא שאלו למה אין שם מים וביוב וחשמל, הם לא שאלו כלום, הם קמו והתחילו לבנות את הארץ, בעבודה קשה. דרך אגב, אף אחד מהם לא היה, בדרך כלל, לא מנהל ולא זה, היו שולחים אותם לקטיף, לסלול כבישים, עבודה קשה, והם עשו את זה באהבה גדולה.

אני סיפרתי, סבא שלי ז"ל היה צורף במרוקו, שתל פה, אני זוכר כשהייתי ילד, הייתי בא, הוא היה בא מהעבודה כולו קרוע, מת, שותל שתילים כאן בכל יער ירושלים, אבל היה בן אדם מאושר, הגיע לארץ ישראל, בונים את המדינה שלנו. זה מה שההורים שלהם והאישה הזאת הרגישה. בכלל היא הייתה אישה עם הרבה מזל, היא הרגישה, שהיא הצליחה לעלות לארץ ישראל בכלל. שיכנו אותה, נתנו לה איזה קובייה, לרוב זה היה קובייה קטנה, רוב העולים היו משפחות ברוכות ילדים, הם ראו את זה כאידיאולוגיה בכלל דתית. היה קשה לחיות באותה תקופה, אני מדבר איתך - - -

יש לי הערה לסבר את האוזן.

לא צריך.

זה משהו שיכול ל - - -

טוב, אם אתה מתעקש, בבקשה.

הסוכנות שלחה הודעה לאבא שלי, תביעה לתשלום על שכירות של כלי עבודה שאבא שלי השתמש במושב זנוח, טוריה, את חפירה, מגרפה וכל זה, ולא היה לו את הכסף הזה ועצרו אותו במשטרה על השכירות. הוא החזיר את הכלים, אבל הוא היה חייב לשלם דמי שכירות. אני הייתי צריך ללכת לגייס כסף בשביל לשחרר אותו מהמעצר.

באיזה גיל היית?

הייתי בן 8 אולי.

הבנתי. אבל בואו נתקדם, אני לא רוצה להתעכב שם. לכן אני אומר, בגדול האנשים האלה באו, באמת, אלה האנשים שבנו את מדינת ישראל הלכה למעשה, בידיהם, לא בהנחיות ניהוליות, בידיים, פיזית. היום האנשים האלה, מדינת ישראל קוראת להם פולשים, בחוצפתה הרבה. במקום שהיא תיתן לאישה הזאת להדליק משואה בהר הרצל, היא פולשת, שולחים לה הוצאה לפועל. היא בכתה, אני אומר לך, נקרע לי הלב אז. פעם ראשונה שאני רואה אותה בגודל מלא, אז היא רק פתחה את התריס ודרך הרפרפות ראיתי רק את הפנים שלה. והיא בכתה כשהיא דיברה איתו, היא אמרה לו שרוצים לזרוק אותה מהבית, אני זוכר את המשפט שלה, היא אמרה, 'עורכי דינים לקחו את הכסף'. אישה בגיל הזה, זה מה שהיא צריכה להרגיש? למה? מה קרה? מה היא עשתה?

חשוב להבין, דודי, שכל האנשים האלה שנמצאים פה אלה אנשים שההורים שלהם - - - ולא היו להם זכויות, לאף אחד. שלא יגידו שהיו זכויות, אף אחד לא היה עם מסמכים.

כן. אני אומר, הזכויות, לפי תפיסתי והבנתי המוסריות, הן שלהם, הקרקע שלה ושל הבן שלה.

אני חושב שאתם קובעים פה את הכללים.

אבל אמרתי, לכן אני הסברתי, אם זה ידרוש ממני חקיקה - - - הרי אתם ביקשתם שאני אעצור את החקיקה. יש לי חוק, בכל נושא. המדינה מבקשת ממני 'דודי, תעצור אותו, אנחנו רוצים להסתדר'. עכשיו, בית דגן זה המקום האחרון בינתיים, אבל אני פתוח איתכם בכל מיני גזרות, בחלק מהמקומות זה מתחיל להתקדם, אבל כאן, דרך אגב, זה המקרה הכי קלאסי לפתרון. אין פהאנשים שבאו לפני שלוש שנים מבחוץ, זה אנשים שאו הם, או הוריהם, גרו שם. אז לכן אני מבקש, ואם אתם לא תעשו את זה בחודש וחצי הקרובים אז אני אכנס לתמונה באופן פרטני. אני אזמן את ראש המינהל, את משרד האוצר, ואני מתכוון שאתם תשפו אותם ותיתנו להם לחיות בכבוד. קח בחשבון שהבית שלה זה שלה, כמו כל קיבוץ, כמו כל מושב. אף מושב לא קנה כלום ואף קיבוץ לא שילם לכם שקל. אז מה, בגלל שהם קיבוצניקים אז הדירות שלהם וגם של הילדים שלהם? זה בסדר מבחינתי, אין לי בעיה עם זה. והמושבניק יכול לבנות כבר את הנחלה השלישית, והכול בסדר מבחינתי, אבל למה היא לא? ולמה הם לא? מה קרה? למה הם פולשים? בגלל שמה? בגלל שהם עוד לא קיבלו 30 דונם לעבד את החקלאות שם? בגלל שלא קוראים להם קיבוץ?

אז לכן אני לא מצליח להבין אפילו את ההיגיון שלכם. אני מבקש מכם, תקראו לראש המועצה השבוע, תשבו איתו. מצדי תביאו את משרד המשפטים, את שרת המשפטים, זה לא מעניין אותי. ודרך אגב, כל פעם אני נתקל באבסורד יותר גרוע. הסיפור של בית דגן מזכיר לי בדיוק את סיפר ליפתא. אלה אנשים שבאו בשנות ה-50, מה אתם רוצים מהם? מילא, בשכונת הארגזים, אתם מספרים שיש אנשים שבאו לפני חמש שנים, אבל מה אלה? אלה ההורים שלהם באו, אלה הילדים הממשיכים שלהם.

אז אני לא מבין למה אני צריך לשבת כאן ולהתעצבן על הדבר הזה, למה אתם בכלל מתנהגים ככה? אז אני מבקש ממך, תגיד לראש המינהל שזו הבקשה שלי האישית, שהוא ייכנס לתמונה. תשנו את כל המדיניות שלכם, תשנו את הכול. זה לא עשרת הדיברות, אתם מכתיבים את זה, מה זה מדיניות? תשנו אותה מחר והכול יהיה בסדר מחר.

אלה דברים שאסור שיקרו, אני מניח שאם מישהו צופה בנו מהבית עכשיו, הוא לא מבין. ילד בגיל 10 שרואה את המחזה הזה, הוא לא מבין על מה אנחנו מדברים בכלל. הוא צובט את עצמו להאמין שהאישה הזו פולשת, בכלל צריך לשלוח לה הוצאה לפועל. וכשבא ההוצאה לפועל, מסכן ההוא, אני לא מאשים אותו, הוא צריך לעשות את העבודה. אם הוא צריך להוציא אותה מהבית, הוא יוציא אותה גם, אם בכוח בכוח, מה לעשות, הם יביאו עוד שני שוטרים. אבל הוא בקצה, הוא השליח, אין לי תלונה לדוור, יש לי תלונה אליכם.

אולי התלונה צריכה לבוא לבית המשפט?

אמרתי, עזוב אותי בית משפט. בית המשפט, אמרתי, אם היא הגיעה לבית המשפט היא הפסידה את האירוע. אין לי תלונות לשופט, השופט שואל 'תגיד, יש לך חוזה שימוש או אין לך?' היא בכלל ידעה מה זה חוזה שימוש כשהיא הגיעה? היא הייתה צריכה לקום בבוקר לרוץ להביא פיתה לילד, אם לא, אין לו מה לאכול, אף אחד לא עזר לה.

הראיה היא שלרובם המכריע יש זכויות.

זה לא נכון.

לא חשוב, זה לא משנה. שי, שי - - -

הם פונו - - - מסוים.

שי, זה לא חשוב.

קודם כל אני אעביר את המסר של יושב ראש הוועדה למנהל - - -

שי, בוא אני אספר לך, זה לא חשוב מה רובם. כשהעולים הגיעו, חלקם היו יותר מפולפלים, חלקם פחות. אתה יודע. אבל מה זה קשור? אני מסתכל על זה שנייה מהצד ואני אומר, הרי אני לא מכיר אותה, עד לפני שנה בכלל לא ידעתי שיש דבר כזה, אני הכרתי את בית דגן מהצומת, כמו שהוא אומר, אף פעם לא הייתי ביישוב, אני הכרתי את צומת בית דגן. כשבאתי, נכנסתי, אתה יודע, לפעמים אני מתבייש, אני מתבייש גם כישראלי וגם כיהודי - - -

אבל, יושב ראש הוועדה - - -

כשהאישה הזאת בכתה, אני אומר לך, זה היה לפני שמונה חודשים, עד עכשיו זה - - - דרך אגב, זו הסיבה שאני עושה את הדיון פה.

יושב ראש הוועדה, אני באמת לא יודע להתייחס לגברת הנכבדה, אבל אני אומר, יש כאלה עם זכויות שמגיע להם, יש כאלה שלא מגיע להם.

יש כאלה שאין להם פתק.

אני לא נכנס לזה. אני הסברתי, שי, אני לא נכנס - - -

לכן אני אעביר את דברי היושב ראש - - -

שי, אני אספר לך. לא 'יש כאלה ויש כאלה'. אני הסברתי, כשהעולים הגיעו בשנות ה-50 וה-60 למקום הזה, כל אחד בא מזווית אחרת. יש עולה שהיה יותר מפולפל ויותר מפוקח, ידע לקרוא, שמע חדשות, הבין עברית, יש כאלה שלא. איך אמרתי כאן? בליפתא יהודי בגיל 82 ישב פה, שקראתם לו פולש, אז שאלתי למה, אז אמרה לי היועצת המשפטית שלכם, 'פרסמנו בעיתון דבר בשנת 54', שיבוא להסדיר את הזכויות שלו והוא לא בא', אמרתי לה 'אם הבן אדם הזה, היה לו כסף לקנות עיתון דבר בשנת 54' היום היה לו ארבעה שיכונים בבית הכרם, למה שיגור בכלל בליפתא?' לא הצלחתי להבין. הרי אם הם היו אנשים מפולפלים ומתוחכמים, ההורים שלהם, הם היו עכשיו עם שיכונים בתל אביב, למה שיגור בבית דגן בכלל? הוא היה שולח את הילד לתל אביב. נראה לך שהיום זה יכול היה לקרות? אבל אז אנשים היו תמימים, באו, אמרו להם 'תשב פה', הוא ישב פה. הוא לא שאל שאלות, הסברתי לך את המצב הפסיכולוגי שהם הגיעו אליו.

אז אתה עכשיו בא, ואחד בא כנראה, אמרו לו 'תשמע, אתה צריך ללכת למינהל מקרקעי ישראל', אני לא יודע מה, 'למדינה, צריך לשלם כמה לירות', אז הוא הלך. אמרו לו 'תחתום', חתם. אחד אחר, בכלל לא שמע, לא ידע, ישב בבית. אז עכשיו אתה אומר שזה יש לו זכויות וזה אין לו זכויות? זה המבחן? או שיש פה מבחן יותר מוסרי, עקרוני, האם הוא ישב שם באותה תקופה, המדינה שלחה אותו, שלו.

דרך אגב, אני רוצה לספר לך שבשנות ה-50 לקרקע כמעט לא היה ערך בכלל, בכלל לא. הסיפור היה לבנות את הבית, לא הקרקע. לא היה כסף לבנות את הבית. קח כמה קרקע שאתה רוצה, רק תבנה בית. אז תבין, היום הכול התהפך, הבית לא שווה כלום, הקרקע. אז אתה משחק במשחק לפי מה שמתאים לך, כמדינה? פתאום האישה הזאת מוצאת את עצמה בסיטואציה ופוזיציה שהיא פולשת? היא בכתה, למה היא צריכה לבכות? אני ראיתי את זה במו עיניי, נקרע לי הלב. אישה כזאת בגיל הזה, מה שנשאר לה זה הפחד. לא משנה שלא תפנו אותה, זה אני לא אתן, אבל היא לא יודעת, היא בכתה, בגלל שיש לה חשש, היא הרי הולכת לישון עם זה וקמה עם זה, היא אומרת לעצמה 'וואלה, יכול להיות שיזרקו אותי הלילה מהבית'. למה? לא הצלחתי להבין למה הסיטואציה הזאת צריכה לקרות? למה האנשים האלה צריכים להיות בחשש שמפנים אותה? כל אחד פה הוא בעל משפחה, עם ילדים.

אני חושב שכל אחד, איך אומרים? כמו שפירטת - - -

אמרתי, המבחן זה ההורים שלהם גרו שם והם נולדו שם, אז זה שלהם. כמו כל הורה.

פעם לא הייתה חלוקה, כולם קיבלו וכולם פונו. כל השכנים.

כולם קיבלו, אז להורים יש, השאלה היא עכשיו - - -

לא, בלי יוצא מן הכלל, לא הייתה חלוקה כזו של חוקי/לא חוקי.

אם אבא שלי גר שם, האם מותר לי לבנות בית לידו? יש דברים שנבחנים.

שי, בוא אני אספר לך, שי.

אני רוצה להגיד משהו חשוב. תיתן לי להגיד משהו?

אתה יודע מה? אני אתן לך בסוף, עוד כמה דקות אני חייב לסיים את הדיון בגלל שמתחיל דיון אחר. תראה, הסיפור הזה של האבולוציה וההתפתחות של הדברים האלה, אנחנו מכירים אותו מכל הארץ. לא מדובר כאן בטייקוני נדל"ן, תבין על מה מדובר, הנה האנשים שיושבים פה. אולי אתה לא מזהה אותם, אתה לא יודע על מה מדובר, אולי אתה לא מכיר את הפרופיל הזה, אני אספר לך. מדובר על אנשים קשי יום, אף אחד פה לא קבלן בניין, הם נולדו שם, הם גרו שם במקום הזה. אז אם הוא התחתן בשנות ה-70 ואמרו לו 'תשמע, אתה יודע מה? בוא תבנה פה, נגדיל את הבית באיזה חדר, נעשה לך פה', זה מה שהוא עשה. כמו כולם. דרך אגב, למה אצל הבדואים אתם לא עושים את זה? למה אצל הערבים אתם לא מפנים אותם, אף אחד מהם בדברים האלה? יש לכם רק עניין איתם?

אנחנו פועלים בכל הארץ.

אני יודע מה אתם מפנים ואיפה, מאיזה שנים ועל מה. סמוך עליי.

אנחנו פועלים בכל הארץ.

אז אני מודיע לך שלא הייתם מעזים לעשות את זה - - - למה בדהמש אתם לא מפנים? יישוב משנות ה-70, לא 50.

אגב, דהמש זה קרקע פרטית.

לא חשוב, עזוב קרקע פרטית, המדינה נתנה להם את הקרקע.

אני מייצג - - -

עזוב. ודרך אגב, לא הכול שם פרטי. אני עשיתי דיון לפני שבוע.

נכון, ואני הייתי כאן.

נו, אז אתה אומר לי עכשיו למה, בגלל שיש לכם כוח להתעסק עם האישה הזאת בהוצאה לפועל?

לא, אני אומר שאנחנו עובדים בכל הארץ, בלי הבחנה.

טוב, שי, תודה. תאמר משהו ואני רוצה לעשות סיכום.

הפינוי האחרון שהיה, משפחת חודפי, הם היו גרים מרחק של 6 מטר ממני. כל המשפחה קיבלו אדמות אז בבני ביתך. הם היו קשורים לראש המועצה, הם הגיסים שלו. שבעה-שמונה חודשים. בזכות המינהל וראש מועצה הם קיבלו שטח אדמה, שבנו שמונה דירות.

אני אשאל אותך שתי שאלות קצרות, ברשותך. מה השם שלך?

אלקבץ דוד.

דוד, כמה שנים אתה גר שם?

אני גר מ-71', אני באתי מירושלים, משכונת מוסררה, אבא שלי נולד בירושלים בשנת 1907.

ואתה הגעת לשם בשנת 71'. כמה שנים אתה גר שם?

אשתי קנתה את הבית ההוא משנת 66'.

אשתך משנת 66'?

כן, קנתה בדמי מפתח. אז היה דבר כזה, כשהיית בא לעמידר או למינהל, רוצה לבנות, כי היו לי שישה ילדים, אין שום דבר, מה אומר ראש המועצה? 'תבנה מרפסת, תסגור', 'תבנה מרפסת, תסגור', 'ככה עושים כולם'. ברשות ראשי המועצות שהיו, גריידי, חברוני ודנון. התפנו אנשים, עם הילדים שלהם, קיבלו בתים, קיבלו אדמות ונשארו 30 משפחות, הרימו ידיים.

אתה גם פולש, אמרו לך? גם לך יש הוצאה לפועל?

הילדים שלי. יש לי שישה ילדים שעשו צבא, חתנים שלי, שלושה נכדים עשו צבא, יש לי 15 נכדים, לאן נזרוק את הילדים? הם הביאו איזה פתרון לילדים?

איפה הילדים גרים היום?

כל הילדים גרים שמה, במתחם הזה. אתה ראית אותו פה, מוקף עם הפחים האלה. שם גרים כל הילדים שלי. למה? הילדים, קודם כל תפתור את הבעיה של הילדים, לאן נזרוק אותם? תסביר לי, לאן אתה הולך לזרוק ילדים בגיל 3, 5, 7. לאן? הרי אתם משקיעים באויבים מיליונים, בשביל להביא אותם לבתי חולים, ואותנו אתם רוצים לזרוק.

טוב, אלקבץ, הבנתי את הרעיון.

תשמע, שי, אני רוצה לסכם. אני מבקש שתגיד לעדיאל שהוא יזמן פגישה, יזמן את ראש המועצה, שיביא אחד ממשרד המשפטים, תמיד טוב שיהיה איתך. היית איתנו גם בדיונים הקודמים. זה איגי, נכון? אני מבקש, אני אעשה דיון נוסף בתחילת המושב הבא, עכשיו אנחנו יוצאים לפגרה, אני מבקש, קחו גם את משרד האוצר, דברו עם ערן ניצן, תביאו אותו גם לדיון, אני מבקש לייצר פתרון לאנשים האלה, כתפיסה. אני אזמן דיון נוסף, תציגו לנו למה הגעתם איתם.

תודה רבה, רבותיי, המשך יום טוב.

(הישיבה נפסקה בשעה 10:01 ונתחדשה בשעה 10:03.)

אני עושה מה שאני רוצה ומה אני חושב לנכון ומה האחריות הציבורית שלי. אמרתי, אני מבקש בקשה, אתה אומר לי לא? אין שום בעיה, אני עולה הלאה. אני ביקשתי כרגע שתשבו מול המינהל כדי לעצור את ההליכים כרגע, עד שאנחנו נמצא להם את הפתרון.

אי אעלה את הבקשה למשנה ליועמ"ש ואם תתקבל החלטה - - -

מי זה?

ארז קמיניץ.

דבר עם קמיניץ, תגיד לו שזו הבקשה שלי, ואם לא, דרך אגב, אני מודיע לכם, אם לא יהיה פתרון אני אגיש הצעת חוק ואני מעביר אותה בכנסת.

אני אדבר איתו ואני גם אבהיר לו - - - בית משפט עליון.

אני מסביר, אני לא רוצה לספר לכם מה אני אעשה. בגלל שיש פה את האירוע הכי קשה שאני נתקלתי בו כמעט, הם וליפתא. בית המשפט העליון, כבודו במקומו מונח, הוא רואה מה כתוב. אנחנו נשנה כאן את החוק והכול יהיה בסדר, אם זה מה שנצטרך. לכן עזוב בית המשפט, אל תגיד לי מה בית המשפט העליון אמר או לא אמר. עכשיו אנחנו עוסקים בחקיקה, דרך אגב, שבית המשפט העליון פסק משהו אחר, עכשיו, בדיון הבא, אנחנו עכשיו משנים את זה, בחוק, מה הבעיה? הכול בסדר. בית המשפט העליון עדיין הוא לא נבחר ציבור כדי להגיד לנו מה לעשות. לכן אני מבקש כרגע לקחת פאוזה, לעצור. אני אגיד לך עוד יותר מזה, בית המשפט העליון מעולם לא אומר לך לא לעצור, אתה אומר לו 'אני לא רוצה לעצור', אז הוא אומר לך בסדר - - - אומרים לו לא, המדינה.

אני מבקש כרגע, דבר עם ארז, תגיד לו שאני ביקשתי לעצור כרגע את כל ההוצאה לפועל נגד האנשים האלה, את הרשעוּת של ההוצאה לפועל, עד שאנחנו נסדיר את הסיפור הזה, בסדר?

אני אעלה את הבקשה, בסדר גמור.

תודה. המשך יום טוב.

הישיבה ננעלה בשעה 10:05.