הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 136

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שני, א' באדר התשע"ז (27 בפברואר 2017), שעה 11:00

חינוך ובריאות ללא גבולות

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

יוסף ג'בארין

טלב אבו עראר

מסעוד גנאים

אחמד טיבי

אוסאמה סעדי

שרית שריקי - סגנית מנהלת האגף לחינוך מיוחד, משרד החינוך

רוית להב גולדנר - מדריכה ארצית באגף חינוך מיוחד, משרד החינוך

ד"ר עידית סגל - עוזרת מנהל רפואה, משרד הבריאות

דליה בסה - מתאמת בריאות עזה, משרד הביטחון

אוריאנה אלמסי - מרכז המחקר והמידע של הכנסת

אבי גנון - מנכ"ל, קדימה מדע

אבי זיו - משנה למנכ"ל, קדימה מדע

גילה איש - מנהלת תכנית שלבים, קדימה מדע

ד"ר אסנת קורח לב-ציון - מנהלת בית החולים הדסה הר הצופים

שרה שושני - מנהלת המרכז החינוכי, בית חולים שערי צדק

ננה חי - רכזת מחשבים, בית חולים שערי צדק

אריאלה דר - סגנית מנהלת בית ספר במרכז הרפואי שערי צדק

אבתיסיאם עותמאן - אמא לילדה עם מחלה כרונית בכליות, בית חולים שערי צדק

דבורה לוי - אם למושתל כליה, בית חולים שערי צדק

ראיד בלעום - אחראי יחידת תיאום, רשות פלשתינאית, בית חולים תל השומר

גרציה צילה צציק - אחות אחראית מרפאות ילדים, ביה"ח סורוקה

אלונית טל - עובדת סוציאלית מחוז מרכז, קופת חולים מאוחדת

סנדרה ושדי - מנהלת מרחב דן, קופת חולים מאוחדת

ד"ר זואי גוטצייט - מנהלת מחלקת מהגרים וחסרי מעמד, רופאים לזכויות אדם

אורית מרום - מנהלת תחום פעילות ציבורית, א.ס.ף - ארגון סיוע לפליטים ולמבקשי מקלט

סוניה גומס דה מסקיטה - נציגת הקרן סאסא סטון קו אור והקונגרס היהודי העולמי

רונה קברטץ-רוטמן - מנהלת תכנית סאסא סטון קו אור

אתי להב - פרויקטורית, רכזת שטח, סאסא סטון קו אור

אפרת בצלאל - מעורבות, אגון ההורים הירושלמי

תומר מלמד - פרויקטור

טל אלוביץ - שדלן/ית (פוליסי בע"מ), מייצג/ת את קדימה מדע

עפרה שקד - שדלן/נית (גורן עמיר יועצים בע"מ), מייצג/ת את שירותי בריאות כללית

תמי ברנע

ר.כ., חבר תרגומים

חינוך ובריאות ללא גבולות

בוקר טוב לכולם. אני מתכבדת לפתוח את דיון הוועדה בנושא חינוך ובריאות ללא גבולות או חוצה גבולות. הרעיון של הדיון בעצם הוא להתייחס לכך שכפי שאנחנו כל הזמן אומרים שילד הוא ילד הוא ילד, לא משנה מהיכן הוא, לא משנה היכן הוא וחינוך ובריאות זה חלק מהזכויות הבסיסיות שמגיעות לילדים, גם מתוקף האמנה הבינלאומית ואני חושבת שיש עלינו כמבוגרים אחריות אמיתית בכל מקום שאנחנו נמצאים, להעניק להם את הזכויות האלה והכי טוב שאנחנו יכולים.

אני גאה במקרה זה להיות חלק ממדינת ישראל, שאנחנו יודעים שלא פעם לא רק כאן בתוך הבית ותיכף אנחנו נשמע נציגים של קדימה מדע שיציגו כאן תערוכה באמת יוצאת מן הכלל. עוד לפני שאני נכנסתי לחדר, למרות שכבר ראיתי את זה בפרומו ששלחתם, אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות סיבוב וזה פשוט מחמם את הלב.

אבל זה לא רק בתוך הבית, שאנחנו באמת נותנים שירות לא רק לילדים שלנו, אלא גם לילדים שמגיעים מארצות אחרות ולא פעם אפילו ממדינות אויב ואנחנו עושים את זה גם היום, כשאנחנו יושבים כאן. ילדים מסוריה מגיעים ומקבלים טיפול בתוך מדינת ישראל, אבל אנחנו גם הרבה פעמים מגיעים לכל מקום שאנחנו נדרשים לו בעולם כדי לסייע לילדים ובכלל לאזרח, ואני בטוחה שכולנו זוכרים את התמונות מרעידות האדמה במקומות השונים שהצוותים שלנו הגיעו כדי לסייע בחילוץ ובטיפול הרפואי.

אז אנחנו מקדישים את הדיון, שבעיני הוא דיון חגיגי, כי אנחנו גם נבחן את השירותים שניתנים, אבל לצד החגיגיות אנחנו גם נדרוש מהממשלה לא רק להיות הומאנית ובאמת לתת את הסיוע לכל מי שצריך, אלא גם לדאוג בסופו של דבר לשפות את אותם גופים, לצורך העניין במקרה שלנו זה בתי החולים שנותנים את השירותים בשמה וצריכים גם לקבל את התקציב. לא מספיק להיות טוב, אלא אנחנו יודעים שאנחנו צריכים לזה גם כיסוי בסופו של דבר וגם בזה אנחנו ניגע.

אז אנחנו נפתח את הדיון עם אבי גנון, קדימה מדע, בבקשה.

בוקר טוב. קודם כל אני מאד שמח להיות בוועדה לזכויות הילד ולהיות מוזמן בהיבט של דבר חיובי דווקא ולא בהיבט של ביקורת, כי כפי שאתם יודעים אנחנו גם המנהלים בארץ של תכנית שלבים, של חינוך ילדים בביתם. לכן אנחנו כאן באמת ביום חגיגי, כי התערוכה שיש כאן היום היא למעשה תוצאה של פעילות חינוכית שאני מוכרח לציין שהיא היחידה מסוגה בעולם, שמתבצעת בבתי חולים ביוזמה של המדינה וביוזמה של פילנתרופים נדיבים.

ישראל היא המדינה היחידה בעולם שמפעילה מוסדות חינוך פורמאליים בתוך בתי החולים. יושבות כאן נציגות משרד החינוך, אז אני חושב שהן תשפוכנה קצת יותר אור על הפעילות שמתבצעת בבתי החולים. החלק שלנו כגוף שהוא גם גוף חינוכי וגם שעוסק בגיוס תרומות, הוא למנף את הפעילות שהמשלה עושה בתוך בתי החולים ולהחריב אותה.

המיזם פועל בכל בתי החולים הציבוריים בישראל ובבתי החולים הפסיכיאטריים במדינת ישראל. כפי שאנחנו יודעים גם מגיעים ילדים לצורך העניין, לא רק שהם אזרחי ישראל לתוך בתי החולים.גם מפעילות שמתבצעת בצפון, פעילות שמתבצעת בדרום, ילדים פלסטינאים, ילדים פליטים מסוריה וכמובן שאנחנו נותנים את השירות הזה ללא אפליה של דת, גזע, מין.

משרד החינוך למעשה הוא המפעיל, הוא הרגולטור של מה שמתרחש בתוך מוסדות החינוך בבתי החולים, יחד איתנו. אנחנו למעשה לוקחים את הפעילות הזאת. כפי שאתם יודעים, פעילות בדרך כלל בבתי החולים של המוסדות האלה מסתיימת בסביבות השעה אחת, שתיים. כשילד מאושפז, מה הוא יעשה עד למחרת בבוקר? זאת אומרת יש לו פעילות שלמה להעביר את שעות אחר הצהריים ושם בדיוק אנחנו נכנסים. לאחר מכן אני כמובן אבקש גם מהצוות המקצועי שלנו יותר להרחיב על מה שנעשה.

יש לך נתונים?

הצוות של משרד החינוך יוכל להגיד בדיוק מה. כעיקרון בשנה מאושפזים כ-120,000 ילדים בכל בתי החולים בישראל. זאת אומרת המיזם נוגע בכל מי שמאושפז ובכל יום, בכל רגע נתון בתוך מחלקת ילדים בתוך בתי החולים.

קצת לגבי התערוכה. התערוכה הזאת הוצגה בארגון אונסקו. התערוכה הזאת הוצגה בבנין האו"ם בז'נבה ביחד עם הקונגרס היהודי העולמי ונמצאת איתנו היום גברת סוניה גומס דה מסקיטה, כנציגה של הקונגרס היהודי וכנציגה של התורמים, שתוכל גם לדבר על זה, ולמעשה אפקט ההסברה, אחד הכלים להסברה למדינת ישראל בתוך המוסדות האו"ם. כשרואים שילדים מכל המגזרים באים ומקבלים את השירות הזה, אז זה בהחלט פותח ומחמם את הלב.

איך אתם מתמודדים עם הסוגיה של השפה? הרי מגיעים ילדים ממדינות שונות, זה שפות שונות. איך מגשרים?

בארץ כמובן אם זה ערבית אז אין בעיה, למעט הנושא של השפה הערבית ויש צוותים, לצורך העניין גם צוותי הוראה שדוברי ערבית וגם אפילו עם בנות שירות, אם אני לא טועה שיש כמה שהן דוברות ערבית. כך שמבחינתנו זה לא איזה שהוא חסם.

זה לא מחסום.

כן. הפרויקט הזה הוא כדוגמה טובה באמת למשהו שמדינת ישראל כן יכולה לייצא למדינות אחרות ולעניין אותן בשירות הזה של מתן שירותי חינוך לילדים חולים בתוך בתי החולים.

אז קודם כל יפעת, אני רוצה להודות לך על היום הזה. התערוכה הזאת היא באמת משהו נחמד. על כל תמונה יש סיפור אישי של ילד ולאחר מכן ניתן גם לסוניה.

יש פה גם אמהות. אנחנו מיד נגיע לכל מי שביקש לדבר, אבל אנחנו נשמע קצת נתונים ממשרד החינוך. נמצאות איתנו שרית ורוית. מי רוצה לפתוח ולהציג קצת נתונים?

אני רוית גולדנר להב. אני מייצגת ביחד עם שרית את האגף לחינוך מיוחד. אני ממונה במשרד על תלמידים עם לקויות מורכבות. אני מצטרפת לדבריו של אבי ואני מאד מאד שמחה להיות כאן ביום כזה חגיגי, גם כנציגה של האגף ואני חייבת להגיד – גם כאזרח במדינה. זה באמת משהו מאד מאד מיוחד.

כמו שאבי אמר, יש כ-120,000 תלמידים מאושפזים בשנה שעוברים בבתי החולים וצריכים לקבל כל מיני מענים. משרד החינוך מפעיל 150 מרכזים חינוכיים, מרחבים חינוכיים במסגרות של בתי חולים. יש לנו מחלקות ילדים, יש מחלקות פסיכיאטריות. יש פה מנהלות שייצגו אחר כך את מה שקורה בבתי הספר, בתוך בתי החולים.

הפרויקט המיוחד הזה, שרק עכשיו בעצם נכנס תחת משרד החינוך, הוא פרויקט שנכנס רק עכשיו לאגף לחינוך מיוחד, הכוונה. הוא באמת מאד מאד מיוחד, כי תלמיד שמאושפז, בעצם בתקופת אשפוזו יש לו את הצרכים המיוחדים שלו, כי עכשיו הוא צריך איזו שהיא תכנית אישית וממוקדת והתלמידים מקבלים את המענה הזה דרך התכנית ודרך תכניות נוספות שבתי הספר המיוחדים האלה עושים בתוך בתי החולים.

אנחנו כמשרד עובדים עם קדימה מדע בשיתוף פעולה מלא בכל הרמות, גם ברמה שלנו כמטה מול הצוות המנהל, גם ברמה של השטף מול הצוות שעובד שם בשטח, ואחר כך הקשר, כאשר הילד חוזר לקהילה גם יש את הקשר בין המסגרת של בית החולים לבין מה שקורה בבית הספר. ובאמת כל ילד יכול לקבל מענה לפי הגיל שלו ולפי הצרכים שלו, כולל אם אנחנו מדברים על ילד שיכול לקבל את השירות ליד המיטה, או ילד שיכול לקבל את השירות בתוך המרחב החינוכי, ואנחנו מדברים על כל הגילאים. יכול לקבל מענה ילד צעיר שרוכש את הקריאה, ויכול לקבל מענה באותו יום, בשעה מקבילה אפילו, תלמיד שמתכונן לבגרות.

אוקיי. אני יכולה להעיד, הזדמנות אולי לציין. תמיד מציינים מה לא בסדר או מה חסר בפריפריה. אז נבנתה בעצם מחלקה חדשה לילדים בבית החולים זיו בצפת. זה נראה כמו בית חולים בפני עצמו, כי זה גם מרחב נפרד, זה אגף נפרד. מעבר לזה שהמחלקה הזו היא מזמינה באמת בצורה יוצאת מן הכלל, ראיתי את המרחבים הלימודיים שם, שאני יודעת שקדימה מדע גם סייעו וזה פשוט תענוג לראות. זאת אומרת ילד שממילא מגיע עם החום שלו ועם המצוקות של המחלה, כל מחלה, גם אם זה אשפוז שהוא לא ארוך. אנחנו מכירים את התחושות.

להיכנס לסביבה כזו ולאפשר מרחבים חינוכיים כפי שיש שם, אני חושבת שזה משנה את החוויה מקצה לקצה. כל שכן אם אני חושבת על אותם ילדים שמגיעים מסוריה, מכל ההרס והחורבות וכל התחושות של האיום, להיכנס לסביבה כל כך מזמינה ומכילה, זה כבר לעשות חצי דרך. אז הזדמנות טובה לומר שגם בפריפריה קורים דברים טובים מעין אלה.

אני אשמח לשמוע את אוריאנה.

מבחינת נתונים, חוץ מה-120,000 ילדים, אפשר?

תיכף אוריאנה ממרכז המחקר והמידע של הכנסת תפרט. אני בכוונה עוברת מסודר ושטתי, כדי שאנחנו קודם כל נלמד את הנתונים ואחר כך אנחנו נעבור לאנשים האחרים שרוצים לשתף.

אז אוריאנה תציג את הנתונים לגבי הילדים הפלסטינאיים שמגיעים ומקבלים טיפול רפואי כאן בישראל. בבקשה, אוריאנה.

המסמך של מרכז המחקר והמידע של הכנסת עוסק בנתונים על מתן טיפולים לפלסטינים תושבי איו"ש ורצועת עזה, בבתי חולים בישראל, כולל אלה במזרח ירושלים בשנים האחרונות, משנת 2011 עד שנת 2015.

המסמך מפרט את כל הנהלים והיתרי הכניסה לארץ והמימון והטיפול בפלסטינים בבתי החולים בארץ. יש בו נתונים על מספר היתרי הכניסה לבתי החולים בארץ, שניתנו על ידי מתאם פעולות הממשלה בשטחים. נתונים על מספר מאושפזים פלסטינים בבתי החולים, בלי מזרח ירושלים לפי מחלקות אשפוז, לפי גילאים, לפי מגדר; וגם על ההכנסות והחובות שיש עבור הטיפול בפלסטינים בבתי החולים. המסמך נכתב לבקשת חבר הכנסת אחמד טיבי ואפשר למצוא אותו באתר של מרכז המחקר והמידע של הכנסת.

לגבי היתרי הכניסה שניתנו לפלסטינים לצורך קבלת טיפול בבתי החולים בארץ – אני אתמקד בשנת 2015, על אף שיש נתונים של שנים קודמות. בשנת 2015 ניתנו כ-103,000 היתרי כניסה לצורך קבלת טיפול רפואי. 92% מהם לתושבי איו"ש, 8% לתושבי רצועת עזה. 81% מההיתרים הם לצורך קבלת טיפול רפואי בבתי החולים במזרח ירושלים.

זה לגבי ילדים או הכלל?

לא, לא, כלל הפלסטינים. אני עוד מעט אתמקד בילדים. לא קיבלנו נתונים על מספר הבקשות להיתר כניסה לצורך קבלת טיפול וכמה נדחו על ידי מתפ"ש, אבל ממתפ"ש נמסר לנו כי חצי אחוז מהבקשות נדחות מסיבות ביטחוניות.

אני אתמקד עכשיו בנתונים שניתנו לנו מבתי החולים על אשפוזים ומאושפזים בבתי החולים.

תתמקדי בבקשה גם בקטינים.

כן, אני כבר מגיעה לזה. הטיפולים לגבי בתי החולים כוללים גם פלסטינים שנכנסו לארץ לצרכים שונים בהיתר ונזקקו לטיפולים בבתי החולים בגלל תאונות עבודה או תאונות דרכים. המקור לנתונים האלה הוא מכל בתי החולים בארץ, בלי בתי החולים של מזרח ירושלים.

אז בין השנים 2011 ל-2015 טופלו כ-42,300 מטופלים פלסטינים בכל בתי החולים בישראל בלי מזרח ירושלים. זה אומר כולל מיון, כולל טיפול אמבולטורי, כל הטיפולים שהם נזקקו בבתי החולים. בשנת 2015 טופלו כ-9,500 פלסטינים. משנת 2011 לשנת 2015 חל גידול במספר המטופלים בשיעור של כ-37% פלסטינים. 40% מהם טופלו בהדסה עין כרם. 11% בבתי החולים של קופת חולים כללית ו-10% בשיבא.

אם אנחנו מורידים את כל תשעת בתי החולים של שירותי בריאות כללית, אני אציין ש-60% מהפלסטינים טופלו בשלושת בתי החולים של ירושלים – הדסה עין כרם, הדסה הר הצופים ושערי צדק. 25% במחוז תל אביב ו-12% בבתי החולים במחוז חיפה.

תחילה, את כל הפירוט שלגבי הנתונים על ילדים פלסטינים והאשפוזים שלהם, אפשר למצוא בפרק 5 במסמך. מכיוון שקיבלנו נתונים אקלקטיים לא הייתה אחידות, אז אני אגיד שהנתונים שעכשיו אני אגיד שהנתונים שעכשיו אני מפרטת מבוססים על שישה בתי חולים ועוד שמונה בתי חולים של קופת חולים כללית.

51% מכלל ימי האשפוז של פלסטינים בבתי החולים בישראל, בלי מזרח ירושלים, הם במחלקות לילדים. בשיבא זה עומד על כ-79%, ברמב"ם 70%, באיכילוב 57% ובעין כרם 39%. כ-38% מימי האשפוז במחלקות ילדים של פלסטינים היו במחלקות האונקולוגית וההמטו אונקולוגית של ילדים. 64% מקרב ימי האשפוז של כלל הפלסטינים במחלקות האונקולוגית וההמטו אונקולוגית הם של ילדים, ככה שאנחנו רואים שהמחלקות הדומיננטיות זה המחלקות לטיפול בסרטן.

אפשר לשמוע עוד פעם את הנתון.

64% מקרב ימי האשפוז בבתי החולים האלה שהיו במחלקות האונקולוגית וההמטו אונקולוגית הם של ילדים. כלומר בילדים אונקולוגית וילדים המטו אונקולוגית. זה מפורט שם.

כן, יש פה טבלאות.

93% מימי האשפוז של פלסטינים במחלקת לב וקרדיולוגיה בשיבא היו של ילדים, וזה עומד על כ-8750 ילדים בקרדיולוגיית ילדים. שוב, את כל הפירוט אתם תראו במסמך.

לגבי הכנסות וחובות, סך ההכנסות בין השנים האלה של כל בתי החולים, כולל של כללית, עומד על כמיליארד שקלים הכנסות, והחוב הוא כ-61 מיליון שקלים, זה כ-6%.

החוב של הרשות בעצם?

כן.

כי צריך לומר שהם מגיעים בהסדר עם הרשות, עם טופס התחייבות בצורה - - -

נכון, אתה לא מקבל היתר כניסה לארץ בלי התחייבות של הרשות.

המימון הוא על חשבון הרשות, כן? של ימי האשפוז.

כן, כן, כן. הרשות נותנת התחייבות והיא מעבירה כספים.

הוא לא מקבל היתר כניסה אם אין התחייבות מהרשות. הבעיה היא באלה שנכנסים לארץ לא לצורך קבלת טיפול ואז מגיעים. נאמר מי שעבר תאונת דרכים, מגיע לבית החולים, מטפלים בו ואין התחייבות של הרשות ואז צריך לבקש התחייבות ואז יש פרוצדורה. שוב, כל זה מפורט.

שאלה ותתקני אותי אם אני טועה. יכול להיות שזה מופיע כאן בנתונים ופשוט לא בשם שאני מכירה. חסר לי פה בית חולים שניידר.

לא, שניידר שייך לקופת חולים כללית.

אז את רשמת את זה בתוך כללית?

כן. אנחנו פנינו לכל בתי החולים - - -

כי בית החולים שניידר, עם כל הכבוד, יש לו ייחוס כבית חולים לילדים.

אני אומר שקופת חולים כללית לא הסכימה. אני פניתי בנפרד לכל בית חולים וכנראה הנהלת קופת חולים העבירה וגם ביקשתי שוב לקבל את הנתונים בנפרד מכל בית חולים. הם סירבו ואמרו שהם נותנים ביחד.

זה גם בית חולים מאיר וגם בית חולים העמק בעפולה.

כל בתי החולים של כללית.

אנחנו פוגשים את הילדים בכל בתי החולים.

לא, אני לא אומרת. לגבי כל בתי החולים הנתונים נמצאים, רק שזה לא מפורט. נכון.

זה מופיע תחת הכללית.

כל שירותי בריאות כללית.

אוקיי, תודה רבה אוריאנה. אנחנו נשמע את ד"ר אוסנת קורח-לב ציון. סוף סוף אני מוצאת מישהי עם שם ארוך כמו שלי. מנהלת בית החולים הדסה הר הצופים, נכון?

מנהלת הדסה הר הצופים ורופאת ילדים ברקע. רק תיקון קטן לגבי הנושא של התחייבויות. אצלנו חולים רבים מגיעים אלינו מהרשות. עם הרשות זה עובד מאד יפה, המגעים. ההיתר לא מותנה בהתחייבות של הרשות אלא לפעמים החולה משלם פרטי.

אז מנתונים שקיבלנו זה ממש - --

זה לא משנה באמת, אבל סך הכל יש מגעים יפים. אנחנו עובדים איתם מאד צמוד.

ובין כך או כך, הם יודעים לקבל. אתם יודעים לתת את ה - - -

יודעים לקבל ועובדים מאד יפה. אז קודם כל אני מאד שמחה להיות כאן היום. לשמחתי אני הייתי גם בז'נבה וגם בפריז ואני מוכרחה להגיד שעם כל המדיה המאד שלילית על ישראל כל הזמן, זה הייתה באמת קרן אור שגרמה להתפעלות רבה מאד וראינו שם כל מיני אנשים שלא בהכרח היו שמחים להגיד אנחנו באים להזדהות עם ישראל ובכל זאת הגיעו לתערוכה וראו ונהנו והגיבו וזה היה מאד מאד יפה.

אז קצת לגבי הפעילות.

אני מבין שרק חלקה בחוץ, לא כל התערוכה.

כן, חלק, מן הסתם.

זה לא המקורית.

לא הבנתי.

זה מה שהרשו לנו להביא הנה.

מהכנסת כאילו?

התערוכה המקורית הכילה 31 תמונות וכאן בחוץ יש 15.

ובגודל של כמעט מטר וחצי על מטר. זו תערוכה מאד לא מרשימה יחסית למקורית.

לא הבנתי. אז את השאר לא נתנו לכם אישור להכניס?

נאמר לנו להביא 15 תמונות.

בגלל התכנים?

לא, לא בגלל התכנים. לא לחפש עכשיו משהו שלא - - -

לא, אני רק שואל. אני רוצה להבין.

נהלים של הכנסת.

אנחנו נמצא את הזמן הנכון שגם התערוכה המקורית, הגדולה, תקבל את המקום.

אני חושבת שזה בדיוק אחד הדברים הכל כך כל כך יפים שנעשים בבתי החולים בישראל ועם דגש על סאסא סטון קדימה מדע, באמת על כל התכניות הכל כך כל כך יפות.

כולנו כהורים יודעים, וחס וחלילה, כולנו שמחים שיש לנו ילדים בריאים ואז ביום אחד זה משתנה ואיפה יש את המענה. פתאום ילד באמצע החיים מתגלה כחולה סרטן, אז ההורים, אין גם זמן להתאבל, אתה מיד צריך להתחיל לעבוד ולתפקד ברול החדש. דרך אגב, הילדים מהר מאד נכנסים לרול החדש ובדיוק כאן יש את התרומה הכל כך טובה, גדולה וחשובה של קדימה מדע. אם זה נושא של סרטונים ברמות שונות שמתאימות לגילאים שונים לגבי מחלה. אם זה המשך הקשר עם בית הספר. בחלק מהפעמים הילדים לא יכולים לבוא, המרחק הפיזי. אתה רוצה גם לשמור אותם בבידוד ובזכות קדימה מדע יש פעילות. יש מחשבים גם בבתי החולים וגם בכיתות הרגילות. בבתי החולים, או בבית של המטופל.

אני יכולה לספר לכם על ילד בן 15, שהיה עם מחלת כליות קשה הרבה מאד זמן, הגיע לגיל ההתבגרות ורצה לבעוט בהכל ולא מעניין אותו והכל. בפרויקט מקסים אמרו לו בוא, תעשה אתר על המחלה שלך. ואז הוא פתאום נכנס ופתאום הוא כבר בא לבית החולים מתוך עניין, כי הוא היה צריך גם לעבוד על האתר שלו.

אחד הדברים שאני אישית מאד מאמינה וכמנהלת בית החולים הדסה הר הצופים, שאנחנו שם באמת מטפלים באוכלוסייה מאד הטרוגנית, אוכלוסיית ירושלים. וכשאני מדברת על כל הגוונים, זה לא רק ערבים יהודים, זה גם חרדים וחילונים. היום ביום יום יש מעט מאד מגע בין אישה ירושלמית חילונית ואישה חרדית, גם אם הקילומטרים לא רבים. ובדיוק בית החולים ובית הספר, עם קדימה מדע, מאפשרים את המפגש הבלתי אמצעי הזה.

אני אספר לכם סיפור, מפגשים שמתחילים בוילון סגור בין שני הורים וילדים ואז אתה פותח קצת את הוילון ואתה אומר – אתה יכול שנייה לשים לב, אני רק נכנס לשירותים ואז שנייה אני הולך רגע והוילון נפתח ומתחילות שיחות ואני תמיד אומרת שכשמכירים לא שונאים.

נכון.

ודרך ילדים אנחנו רואים גם את הפעילות. לשאלה ששאלתם קודם, אז יש מורים, מורות דוברי ערבית ודוברי עברית. הכל נעשה בשתי השפות. אני חושבת שדיברו כאן קודם, אז מהבחינה הזאת אנחנו באמת בהדסה ביום יום חיים את זה. אם זה ארוחת יפטר שעשינו בגן האחרון ועוד הזמנו ילדים מעיסוואיה, להקה של דבקה שבאו. כל הדברים האלה זה דברים שבאמת מכניסים הרבה מאד תוכן מעבר לטיפול הרפואי.

אני בקשר עם ד"ר ברהום מנהל בית החולים נהרייה, ובאמת הסיפורים שמגיעים משם הם ממש מרגשים. הם סיפורים של ילדים שמאבדים הכרה בסוריה והדבר הבא הם מוצאים את עצמה בבית חולים ישראלי, כשעד כמה מה שהם שמעו על הישראלים, זה-. ופתאום הם מבינים ופתאום הם רואים ונוצרים קשרים וחברויות ובאמת פעילות אדירה.

כמה ילדים?

שוב, אני מנהלת הדסה הר הצופים, לנו אין ילדים סורים. אני יכולה לספר לך דברים על עצמנו.

יש מישהו שיודע?

אבל זה לא מעט, זה ילדים רבים. אני חושבת שבאמת הפרויקט הזה הוא הרבה הרבה מעבר רק לשעשע את הילדים ואפילו הרבה מעבר גם להעביר להם את החומר שהם מפסידים בבית הספר. ואני באמת תומכת נלהבת של הפרויקט כבר שנים רבות ועוקבת אחריו ואחרי התפתחותו, וכל דבר שיכול לסייע ולקדם יתקבל בברכה.

יופי, תודה רבה ד"ר אסנת על הדברים. באמת מחמם את הלב. יש לי פה נציג של משרד ממשלתי, משרד הביטחון, שיודע לתת לי נתונים על מספר הילדים הסורים שנכנסים למדינת ישראל?

משרד הבריאות?

משרד הבריאות, אז אני אשמח.

מי שיודע.

יש כאן גם מורה מנהרייה.

כן, אנחנו נגיע לכולם. אני רק משלימה פערים מתוך צורך שעלה פה בשולחן. בואי תצטרפי. צריך שמישהו יאפשר לה בבקשה לשבת ואחר כך תתחלפו בחזרה.

אני עידית סגל ממשרד הבריאות, מינהל רפואה. מהנתונים שיש לנו, טופלו בארץ בסך הכל בסביבות 1,300 פצועים מסוריה, שמתוכם בסביבות 150 ילדים טופלו בבתי החולים בארץ. בנוסף לכך עוד - - -

זה מאז האירועים, או שבשנה האחרונה בכלל?

כן, מהתקופה האחרונה.

רובם מטופלים בצפון?

בבתי החולים בצפון.

10% ילדים.

חלקם מועברים למרכזים רפואיים במרכז הארץ ומוחזרים לבתי החולים בצפון, אבל בתי החולים בצפון הם אלה שסופגים את עיקר הפעילות. בנוסף יש עוד כ-90 ילדים שטופלו במרפאות בתי החולים בצפון, באופן אמבולטורי. הנתונים האלה נכונים - - -

כמה בנוסף?

90 ילדים נוספים טופלו במרפאות באופן אמבולטורי. כלומר לא פצועים שהועברו אחרי פציעה חריפה, אלא כאלה שעברו את הגבול לצורך ביקורת מרפאה.

אוקיי, תודה רבה עידית.

ואיך מתמודדים עם סוגיית החינוך עם הילדים האלה? למה אני שואל – כי ככל שזה מתקשר לילדים מישראל, בין אם זה יהודים או ערבית, אז המסגרת פחות או יותר ידועה, תכנית הלימודים.

אני לא חושבת שיש הבדל, אבל אני מציעה לשאול את האנשים.

יש נציגה מבית החולים בגליל המערבי, היא תרחיב על זה.

כשיגיע תורי אז אני אוכל לספר ולשתף.

אז הנה, בבקשה. שם מלא. אנחנו יכולים לנהל את זה ברצף כדי שזה לא יהיה קטוע, אז ככל שזה מתחבר בתוך השיחה, בשמחה. רש שם מלא בבקשה לפרוטוקול.

שמי אריאלה דר. אני סגנית מנהלת בית הספר. המנהלת נאלצה להעדר בשל מחלה. אני אתחיל במיזם שלנו, שהיה בנושא של לימוד השפה הערבית. כיוון שאנחנו בפריפריה ואנחנו נפגשים עם אוכלוסייה רב תרבותית, ראינו לנכון ללמוד – אנחנו, הצוות מהמגזר היהודי – גם את השפה הערבית ויחד עם חלק מעובדי בית החולים למדנו לדבר בשפה שהיא רלבנטית לילדים.

באשר לילדים הסורים, אנחנו נתנו מענה – הצוות החינוכי שלנו – כשאני מדברת על הצוות החינוכי זה חינוכי-טיפולי, כשיש לנו מטפלים הבעתיים בתחום הנפש וצוות חינוכי, שנתן מענה גם לילדים שהגיעו למרפאות האמבולטוריות. כשהם מגיעים ואנחנו רואים אותם בהלם ובאלם, והמענה שלנו בחלקו הוא תעסוקתי ובחלקו הוא לאפשר להם סוג של ונטילציה וגם יכולת להבין מה הם חווים.

בעבודה שלנו יש לנו גם צוות שהוא דובר השפה הערבית וצוות יהודי וביחד אנחנו חוברים יחדיו. באשר לילדים שמאושפזים ומאושפזים לפרקי זמן ארוכים, אנחנו קודם כל מחויבים לאתיקה. אנחנו מקבלים מה הגבולות שאנחנו יכולים להתערב, ובהיבט החינוכי, המענה שאנחנו נותנים מאד נעזר בכל החלקים של קדימה מדע. אם זה בהנגשה של משחקים, למידה, שהיא מאד מאד ייחודית. יש ילדים שמעולם לא היו במסגרות חינוכיות וההזדמנות שלהם ללמוד את השפה, גם השפה של מה אני רוצה, מה אני צריך, לקרוא, לכתוב, לצייר, לעשות איזה שהם תהליכים נפשיים, הם מאד מאד משמעותיים. והקשרים שנוצרים הם קשרים מאד מאד עמוקים, מאד מאד מרגשים.

כשהם נפרדים מאיתנו יש מערכות יחסים שקשה להתנתק מהן, אבל המענה הוא מענה שהוא לכל דבר. יש לנו בנות שירות מהמגזר הערבי, שהן ניגשות אליהן, המורות שלנו והם מקבלים. הניסיון שלנו לתת להם מענה חינוכי מותאם לתקופה שבה הם נמצאים.

צריך לזכור גם שהילדים לא מגיעים מאיזה רצף של לימודים שם. המציאות שם הרי לא באמת מאפשרת להם רצף.

לא, זה מה שהיא אמרה, שחלקם בכלל לא היו בבית ספר. גם אלה בגיל מבוגר יותר, אני מניח.

ממש. בשביל חלקם בכלל לצפות בסדרות שאנחנו מורידים, כל מיני תכניות, בשבילם זה עולם חדש. החוויה שמישהו רואה אותם ומנכיח את ההערכה, הקבלה והנראות, זה החוויה החזקה ביותר שהם יכולים לקחת מאיתנו.

הם לומדים גם עברית?

הם לומדים גם מילים בעברית, כן. הם מבקשים. הם מבקשים גם לדבר בשפה שלנו כדי שתהיה תקשורת, כי גם מורות מהמגזר היהודי נכנסות ועובדות איתם. גם יש סוג של קשרים גם אנחנו אחר כך מתמודדים, הצוות שלנו, מה זה אומר. זה הפגיש גם אותנו עם חוויה מסוימת של מה קורה כשילדים סורים מגיעים. זה אחד מהדברים, אבל אנחנו בהחלט נותנים מענה.

שאלה רגישה אולי, אבל מעניין לדעת. הם באים מאיזו שהיא קבוצה פוליטית מסוימת? זאת אומרת אני מניח שאפשר להניח שהם אולי מג'בת אל נוסרא, או מה בדיוק - - -

זה באמת משנה, חבר הכנסת יוסף ג'בארין?

לא, לא, אני שואל - - -

לא, באמת אני שואלת. אני מאפשרת, אתה רואה, אני לא מחכה לרשות דיבור ולא לכלום. מה זה משנה מאיפה הם באים?

גם אם זה לא משנה, יפעת? מה?

לא יודעת. כי - - -

אנחנו ממש לא נכנסים לסוגיה. התפקיד שלנו הוא חינוכי.

מגיע ילד, לא משנה לי בכלל לא מהיכן הוא, לא מי ההורים שלו - - -

בסדר, אני מסכים איתך שזה לא משנה, אבל זה שזה לא משנה זה - - -

כי אני לא הייתי רוצה. אני אומרת בכוונה שלא הייתי מכניסה את זה, סליחה.

לא, למה, מה?

אין בעיה עם השאלה שלך במהות, כאילו לענות לך אם באו מפה, אם הם באו משם.

האמת היא שאני לא מבין למה את מתרגשת מהשאלה.

לא, אני לא מתרגשת מהשאלה. אני חושבת שזה בדיוק מה שאנחנו מנסים להיות מעליו.

בטח שזה לא משנה, אבל - - -

שזה לא משנה מאיפה הילד בא ואיזה שיוך פוליטי יש לו.

לא, אז אני אנסח את זה אחרת. איך הילדים הללו מגיעים? כאילו מה הרקע? למה אלה ולא אחרים?

אנחנו לא נכנסים לסוגיה. התפקיד שלנו הוא תפקיד חינוכי טיפולי. ברגע שילדים מאושפזים ואנחנו יכולים להיכנס אליהם אחרי שקיבלנו אישור לכך, אנחנו נותנים להם מענה חינוכי. מבחינתנו הם ילדים לכל דבר.

בוודאי.

הם זכאים לקבל - - -

על המשפט האחרון שאתה אמרת, אני חושבת שאני מבינה למה אתה מתכוון. יש בך איזה שהוא חשש שיש קבוצות מסוימות שכן מצליחות להגיע לקבל טיפול ולאחרות הטיפול נמנע?

אני לא יודע. אני שואל.

לא, אבל זאת השאלה?

לא. אני שואל איך? הרי בכל זאת ילדים סורים בישראל זה לא הדבר הנורמאלי שיכול לקרות, נכון? השאלה מה המסגרת שבה הם מגיעים. זה אנשים שבורחים? יש מסגרת שקולטת?

יש תיאום של משרד הביטחון ומשרד הבריאות?

עם מי מתאמים, עם האו"ם? פשוט איך זה קורה.

אני לא חושבת שמתפקידי ומהמקום שלי לענות על השאלה הזו, אלא להתייחס באמת להיבטים שאנחנו נותנים.

היא מקבלת אותם.

לדעתי את לא יודעת את זה.

במשרד הביטחון יש אנשים שיכולים לענות?

יש נציג של משרד הביטחון כאן? הם הוזמנו ולא הגיעו.

צריכה להגיע, היא אבל יותר לנושא של עזה. היא מתאמת בריאות עזה.

אבל גם בנושא הזה, זה באמת מאד - - -

באמת מאד מעניין לדעת.

משרד הבריאות, אתם יודעים איך מגיעים ילדים סורים למדינת ישראל, דרך איזה שהוא קשר, מה התיאום?

אני לא מודעת, אבל יש בית חולים של הצבא שהוקם. אני יודעת חלקית, לא משום מידע פורמאלי, שום דבר. יש בית חולים של הצבא הרי שמטפל בפצועים כמו שהם מגיעים. בלי שום - - -

ואז הוא בעצם יוצר את התיווך.

שאז הוא מעביר את אלה שצריכים המשך טיפול.

אוקיי, מאה אחוז. אבל משום שהדיון שלנו הוא באמת מה אנחנו נותנים להם כשהם כבר כאן ואיך אנחנו מתמודדים עם הסיטואציה, אז אני אהיה סלחנית סביב השולחן בשאלות של איך הם מגיעים.

הדיון רק על הילדים, לא על - - -

חבר הכנסת מסעוד גנאים, ברוך הבא.

אני שואל.

לא שמעתי מה ששאלת.

תודה רבה. אם הדיון הוא בכלל על ילדים גם בישראל.

כן, כן.

אני רואה שהתחלתם מה - - -

לא, לא התחלנו. אתה נכנסת עכשיו, אנחנו הספקנו כבר להיות בעזה, עכשיו אנחנו בסוריה. עוד מעט - - -

את כל זה הספקתם ברבע שעה?

אני יכולה להמשיך?

כן, בבקשה אריאלה. אני אתן לחבר הכנסת גנאים אחריה.

אני רוצה לשתף אתכם מעבר באמת לפרויקט המאד ייחודי של הילדים הסורים, גם בעבודה שלנו בנהרייה. אנחנו נותנים מענה לכל המחלקות הפדיאטריות, שזה מחלקות ילדים, כירורגיה, דיאליזה ופסיכיאטריה לילדים ונוער.

יש גם בסורוקה?

רגע, בואו נקשיב לה, אחר כך. בבקשה אריאלה.

ובעצם אנחנו נותנים גם מענה שהמרחב הפיזי הוא שונה. ההנגשה היא ליד מיטת החולי, הכנה לקראת ניתוח במחלקת דיאליזה, שאחת מהתמונות מופיעה כאן בתערוכה ויש לנו ילדים שבעצם כרגע יש פרויקט מאד ייחודי בדיאליזה, של נציג של אחד המורים, שהוא מעביר מוסיקה חובקת עולם, יחד עם המטפלת ההבעתית שלנו, וביחד עם הילדים בדיאליזה, כשהכיתה היא בתוך המרחב הטיפולי, הם כתבו שיר. שיר שהוא משותף לחוויות והרגשות של להיות ילד מאושפז כרוני, ובעצם המוסיקה והמילים חוברים יחדיו. זה אחד משיתופי הפעולה שיש בקדימה מדע.

כל מה שקשור לתת מענה לילדים באשר הם. כשילד מתאשפז, כמו שנאמר, גם המשפחה שלו מתאשפזת והחוויה של השותפות, של היכולת לראות את הילד באשר הוא ולזכות במקום שאנחנו רואים את הכוחות שלו, כי אם יש ילד שמאושפז בפסיכיאטריה ויש לו קושי בהתמודדות, דווקא הלמידה היא מקום מרפה. היכולת להנגיש חלקים תעסוקתיים, רובוטיקה, למידה מקווננת, למידה מרחוק. הקשרים שהם קשורים לחומר הנלמד, זה בעצם החלק שמאפשר לנו לתת מענה לילדים כאשר הם מאושפזים.

העבודה היא עבודה שיתופית מאד משמעותית והיא נלמדת ומתפתחת כל הזמן, בין אם זה ליד המיטה, בין אם זה במרחב שהוא בכיתה עצמה והיפה הוא לראות למשל בכירורגיית ילדים, איך יושבים מסביב לשולחן דרוזי, ערבי, רוסי וילד קטן שזה עתה הגיע ולא יודע בכלל מה קורה, וכולם ביחד לומדים. וכמו שאמרת, כשמכירים – לא שונאים. ויש חוויה באמת של שותפות עם מגוון רב של אמצעים, שהעבודה עם קדימה מדע היא מאד משמעותית גם מבחינת החומרים וגם מבחינת ההיקף ברמה הגבוהה ביותר שיכולה להיות. אז תודה.

תודה רבה לך, אריאלה ולכל צוות בית החולים. חבר הכנסת טלב אבו עראר, בואו נשמע אמא של ילד ואחר כך אני אתן לך את רשות הדיבור. שלא תפספס את החוויה פשוט.

כן, מאה אחוז.

אז עותמאן אבתיסאם, בבקשה ואחר כך חבר הכנסת. בואי תספרי לנו. אם אפשר לא לומר את השם של הילד כדי לא לחשוף אותו, מתוך הגנה בפרוטוקול, שלא יהיו עניינים.

אני אמא לילדה שנולדה בגיל אפס בשערי צדק עם מחלה כרונית של כליות, אי ספיקת כליות. היום הילדה בת 12, כאשר היא קיבלה את כל הטיפול ואת כל מה שצריך מבית החולים שערי צדק ובמיוחד הדבר שהיה הכי טוב ועזר להתפתחות של הילדה ותמך בנו, כמשפחה ובילדה, זה החינוך שקיבלנו מבית החולים.

מהיכן אתם מגיעים?

מאבו גוש.

אז היא גם אזרחית ישראל.

כן. אז התמיכה והסיוע שקיבלה הילדה מצוות בית החולים היא תמיכה מאד מאד טובה ועזרה לה. היא יכלה להשתלב ולהיות צד בצד בהתפתחות וגם ברמה של בית הספר, פחות או יותר. זה מאד מאד עזר לה. היא הייתה באשפוז במשך שבועיים-שלושה ואז בהפסקה היא הייתה בחופש בבית. כשאני הייתי שולחת אותה לגן, זה מגיל אפס היה, ואז בבית ואז בגן ואז להגיע כגיל הרך ליסודי, והיא כל הזמן הייתה שבועיים בבית החולים ושבוע בבית הספר נניח.

כשהיא הייתה חוזרת לבית הספר - - -

והרגשת שהטיפול בבית החולים בעצם מסייע לשמור על איזה שהוא רצף?

זה במקביל, בדיוק. זה מה שעזר לילדה דווקא להתחבר לבית הספר, כי אחרת היא לא הייתה יכולה. היה לה מאד קשה. היו גם המיומנויות של בית הספר שנתנו לילדה בכל שלב ושלב. זה היה משהו מעבר. זה היה ממש טוב.

מה שלומה עכשיו?

הילדה מאושפזת. היא שבועיים באשפוז. היא אחרי השתלת כליה והיא בהתדרדרות חמורה עכשיו, בגלל הכליה. וגם עכשיו במיוחד, כי היא בגיל ההתבגרות. ההתפתחות. עכשיו היא בגיל ההתבגרות, אז היה לה מאד קשה לקבל את זה, את ההידרדרות במצב הכליה, אבל עם ההסבר של צוות בית החולים על ההידרדרות ומה נובע מזה, אם לחזור לדיאליזה או לא.

והיא אחרי השתלה עכשיו? אני פספסתי.

כן, היא אחרי השתלה 9 שנים, אבל לאחרונה, מיוני היא בהתדרדרות ואז היא התחילה לדאוג מזה, מה יקרה אם היא תאבד את הכליה שלה. עם הצוות, עם המורים של בית הספר, אז הם תמכו בה מאד ועזרו לה ואפשרו לה עתיד יותר טוב.

את אומרת שהתמיכה היא גם נפשית ורגשית, לא רק רפואית.

כן, כן. זה לא רק לימודית, זה ממש נפשית וזה יותר חשוב גם מהלימודים. זה ממש טוב.

כן, זה של משרד החינוך.

כל המימון הוא של משרד החינוך?

כן.

כן, אנחנו לא משתתפים בשום דבר.

השאלה אם משרד החינוך מממן את הכל או מממן חלק ואז יש עמותות?

מבחינתנו לא משלמים כלום.

זו תכנית של קדימה מדע שזכתה במכרז של משרד החינוך.

במימון מלא?

מגיל אפס. הילדה נולדה ואז התחילו איתה, וכשהיא גדלה, שלב שלב, אני אף פעם לא הרגשתי את עצמי בתור אמא שאני לבד. בית הספר אף פעם לא דאג לה, בית הספר שהיא למדה בו. הם היו מקבלים אותה כשהיא הייתה באה לבית הספר וממשיכים איתה. לא היו משלימים בכלל את הפער. מי שכן השלים את הפער זה בית החולים והילדה מאד מאושרת מזה.

חשוב גם לציין שהצוות משך אותה לבוא לבית החולים, כי את יודעת, לפעמים יש ילדים שמסרבים.

כן, זו לא חוויה הכי נעימה להגיע לבית החולים, בטח לא בשביל טיפולים כאלה.

כן, בדיוק, אבל עם זה הם באים עם תקווה ללמוד ולהתקדם ולהשלים את הפערים שהם מפספסים תוך אשפוזים וכשהם בבית.

ויש לזה ערך מוסף מעבר להיבט החינוכי לימודי.

והילדה מאד מאד מחוננת, בממוצע 98. באמת, זו ילדה שכל שנה מקבלת תעודות מבית הספר ובאמת, האחוזים הכי גבוהים זה מצוות בית הספר של שערי צדק והחינוך.

תודה רבה איבתיסאם ותאחלי לה מכולנו, אני בטוחה שכולם משתתפים באיחולים להחלמה מהירה ורפואה שלמה.

תודה רבה.

חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה.

תודה גברתי יושבת הראש על הדיון בנושא כל כך חשוב – חינוך ובריאות ללא גבולות. אז תתני לי לדבר בצורה לא מוגבלת. אפשר?

אתה יכול להתחיל, נראה איך נתקדם.

אני אתמקד בילד מרהט ובעוד שמונה כמוהו בישראל בכלל, שנושאים מחלה נדירה, חמורה, שמאיימת על חייהם בכל רגע. המחלה הזו – ויש כאן הרבה רופאים – MBS1 - כך היא נקראת, זו המחלה. העליתי את זה בפני השר הבריאות שהפנה אותנו לוועדה שמחליטה. העניין כאן הוא כספי.

ועדה שמחליטה על מה, על תרופות?

על תרופות, כן. ואז התרופה לכל ילד - - - היא מיליון שקלים. המדינה שומרת על הקופה שלה, לא מוכנה להשקיע ושימותו הילדים האלה. 9 ילדים בישראל – יהודים וערבים. אני בטוח ואני יודע ומכיר ילד מרהט שביקרתי אצלם בבית וככה הם ממתינים ומחכים לתשובה.

אני חושב שהמדינה באמת צריכה לחשוב על חייהם של הילדים בישראל. אנחנו לא נגד מתן טיפול לילדים מסוריה או מעזה או מכל מקום, זה בסדר גמור. אנחנו מקבלים את זה ומברכים על זה באמת, אבל אזרחים במדינת ישראל גם ראויים לשירות הזה ולטיפול הזה. זה לגבי בריאות.

אפשר לדבר קצת על חינוך?

כן. רגע, יש לי שאלה לגבי המחלה הזו. זו מחלה שהיא ייחודית לילדים? היא מאפיינת בעיקר ילדים? מישהו מכיר ויודע לענות?

אני לא יודע.

זו מחלה גנטית?

מטבולית, לא?

שהיא בדרך כלל אצל ילדים?

מולדת.

ה- - - בגיל הילדות.

אוקיי. ובאמת יש תרופה שמאפשרת לצאת מזה או להחלים מזה?

יש תרופה שהיא תרופה ממושכת שהם יאצלו לקבל כל חייהם, שהיא יכולה להעלות את איכות חייהם ולהציל אותם ממוות. אבל להגיד לך באחוזים? אני - - -

אני ישבתי עם הרופאים של הילד הזה, הם קבעו שהוא כן יכול לצאת מזה, עם התרופה הזו. עם התרופה הזו יכולים להיות בריאים לחלוטין. את התשובה הזו קיבלתי בצורה ברורה.

אוקיי.

אדבר קצת על חינוך. לפני שנתיים פנינו לשר החינוך, למנכ"לית ולמחוז דרום, על כך שיש 5,000 ילדים ללא מסגרת חינוכית בגילאי 3-4 שעד היום מחכים גם לתשובה לגבי מסגרת חינוכית שתקלוט אותם.

ילדים בריאים?

בריאים לחלוטין. אין להם חינוך.

שיישארו בריאים ויזכו באריכות ימים, אבל מה שאנחנו מנסים פה זה לגעת בשירותי החינוך שקשורים בשירותי הבריאות לילדים שנמצאים במצב של מחלה כרונית והשירות שניתן להם. הנושא שאתה מעלה הוא חשוב וצריך להעלות אותו כדיון בפני עצמו. אני חושבת שהוא מספיק חשוב כדי - - -

היינו אמורים לדון בזה ביום הנגב.

כן, ביום הנגב.

לגבי ילדי הגן המוסעים. אני חושב שהחוק קובע שעד מרחק מסוים של 1 ק"מ או 2 ק"מ - - -

תלוי. עד גיל מסוים זה 2 ק"מ ומגיל מסוים זה 3 ק"מ. עד כיתה ד' זה 2 ק"מ ומכיתה ד' זה 3 ק"מ.

ילדים בדואים מוסעים לגן במרחק של לא פחות מ-5 ק"מ. אני מכיר אותם, אני גם יכול להגיד את שמות הגנים. זה דבר שצריך טיפול. אי אפשר. צריך להשקיע בחינוך בילדים. כל ילד זכאי לחינוך, לרווחה איפה שהוא, לא משנה איפה הוא. כך אני מאמין וכך אני מקווה שאת, כיושבת ראש הוועדה הזו לזכויות הילד, כי זה זכויות בסיסיות של ילדים.

נכון.

נכון.

תודה רבה לך חבר הכנסת טלב אבו עראר. אני לגמרי מתחברת לעניין של החינוך והזכות לחינוך לכל ילד, בטח ובטח כשאנחנו מדברים על ילדים בתוך הבית שלנו, אנחנו בהחלט צריכים להתייחס לזה. הנושאים אתה מעלה הם נושאים ראויים וחשובים ואני חושבת ככל שהם כאלה, הם דורשים גם דיון בפני עצמו. אנחנו היינו אמורים לקיים דיון בנושא של אותם ילדים שלא נמצאים במסגרות חינוך ביום הנגב, שאנחנו כולנו יודעים שהוא בוטל וגם באיזה נסיבות.

כן, נדחה.

נדחה. אז אנחנו בעזרת השם, כשזה יעלה, נעלה את זה שוב. בסדר?

אוקיי.

תודה רבה על הדברים. חבר הכנסת יוסף ג'בארין אתה רוצה לדבר עכשיו?

כן. קודם כל אני בהחלט מברך על העשייה בתחום הזה. הילדים אולי זו קבוצת הגיל שכולנו נסכים שצריך לתמוך בהם. כמובן שהשאלה שלי לגבי סוריה היא רק מתוך סקרנות ואולי גם מנסים להבין איך זה קורה, אבל זה לא משנה, כמובן. ילד זה ילד ולא משנה מה השיוך לא הלאומי ולא הפוליטי ומה השקפת העולם. אני חושב שבשביל זה בדיוק יש את הוועדה הזו.

שני דברים שכן רציתי לשתף אתכם. אחד בעיקר למנהלי בתי החולים שנמצאים וכדומה. אני מקבל הרבה פניות בתקופה האחרונה, של ילדים מעזה שנמצאים במהלך של טיפול בעיקר אונקולוגי וכנראה שיש שינוי במדיניות. אומרים לי שמשהו קרה אחרי הקיץ האחרון, או שיש בעיה לתת להם או שיש בעיה לתת למלווים שלהם. אני תוהה אם בצורה כלשהי בית החולים מעורב בניסיון לעזור בעניין הזה.

לצערי אני גם מקבל פניות וזה גם היה לפחות בחלק מהעיתונות, שהיה אפילו ניסיון לפעמים לנסות להשפיע על המשפחה, אולי לסייע לרשויות וכדומה. זה היה בעיתונות בחודש האחרון, אבל זאת לא השאלה שלי. השאלה שלי בעיקר היא לגבי ילדים שכבר מטופלים והגיעו לבית החולים וחזרו לעזה. האם יש איזה שהוא מנגנון של לנסות לקדם את העניין הזה שהם יוכלו להמשיך בטיפול ושלא תהיה בעיה של היתרים.

הסוגיה השנייה, כשביקרתי בפעם האחרונה, אני חושב שזה היה ברמב"ם, מאד עניין אותי שיש היום קולנוע קטן כזה לילדים והאמת היא שאני חשבתי להציע אפילו הצעת חוק שמחייבת מחלוקת ילדים, שיהיה להם קולנוע קטן בתוך המחלקה. אז אני אשמח לשמוע התייחסות גם לנושא השני.

קולנוע? צריך טלוויזיה, הם יכולים להקליט סרטים, פופקורן וקולה, והכל מסודר.

כן, אבל זה לא קורה.

בשערי צדק יש לנו בית קולנוע.

בסרוקה זה קיים. יש בית קולנוע גדול שמשרת את כל מחלקות הילדים ופעם בשבוע יש הקרנה של סרט עם פופקורן.

יפה.

חינם.

על הקולה אפשר להתווכח בהקשר של הבריאות.

הקולה אחר כך.

אז אנחנו רק נקבל התייחסות לדברים שמעלה חבר הכנסת יוסף ג'בארין. ראיד נמצא? אתה בעצם אחראי על יחידת התיאום עם הרשות הפלסטינית בבית החולים תל השומר. אתה יודע על מדיניות שהשתנתה בעצם?

כן, אני תיכף אתייחס לזה. הייתי רוצה להתחיל עם קצת רקע ונתונים.

בבקשה. ואחר כך דבורה לוי.

תודה. אני רוצה לדבר על קצת נתונים. הנתונים מתייחסים לשנת 2016. בשנת 2016 טופלו אצלנו כ-400 חולים.

אצלנו בתל השומר אתה מתכוון או בכלל?

כן, במרכז הרפואי תל השומר. כ-400 חולים משטחי הרשות, כאשר החלוקה ביחס שבין עזה לגדה הוא 65% מעזה לעומת 35% מהגדה. החלוקה בבית החולים – כ-15% אחוזים מהחולים אושפזו או שקיבלו טיפול במבוגרים.

אתה מתייחס רק לילדים או בכלל?

לא, בכלל. אני מתייחס גם לחלוקה. 85% מתוכם זה ילדים. עיקר מאפייני מצבי המחלה הם כלהלן: המטו אונקולוגיה – אופן כללי, ואגב, המספרים שאמרתי מקודם לגבי 15% ו-85% - מתייחסים באופן כללי גם ליתר הנתונים שאני אתייחס אליהם עכשיו. המטו אונקולוגיה – כ-100 ילדים. בעיות קרדיולוגיות ומומי לב בעיקר – למעלה מ-90 ילדים. חסר חיסוני – כ-20 ילדים. המופיליה – 15, כוויות כנ"ל. טיפול למניעת פציעות וטראומה – כ-40. מחלות גנטיות ומטבוליות – 20, וכירורגיה ומחלות שונות – זה כ-60 חולים.

בעצם מאז שהיחידה קמה, היא שואפת לפתח שירותים כדי לדאוג לרווחת החולים שמגיעים משטחי הרשות בפרט.

שזה אומר?

בכלל זאת, בהתחלה הייתי עובד יחיד וככל שצצו יותר צרכים, אז היה צורך ביותר עובדים, ביותר אנשי מקצוע וככה פיתחנו יחידה שנותנת מענים הולמים לכלל האוכלוסייה, כאשר ההתייחסות העיקרית היא באמת למתן שירותי חינוך לילדים. אנחנו קלטנו שם מורות דוברות ערבית. אנחנו עודים מול בית הספר, בשיתוף פעולה. בחלק של הרווחה אנחנו מעסיקים עובדים סוציאליים דוברי ערבית. אנחנו דואגים לפתח גם שירותים ולהיות בקשר עם עמותות חיצוניות, גופים חיצוניים.

אחמד היה פה, העוזר של חבר הכנסת אחמד טיבי. אנחנו עובדים גם מולו לגבי איזו שהיא עמותה. אנחנו גם מגייסים כספים ומשאבים, מה שהרשות לא מממנת וזה באופן כללי.

בית החולים מתאים את עצמו לצרכים שעולים מהשטח.

באמת שכן, אני יכול להעיד על זה שב-9 שנות עבודתי פותחו הרבה שירותים. כשאמרתי חינוך ורווחה, אני גם מתייחס לעוד הרבה דברים שאין מקום עכשיו לפרטם, כמו טיפול רגשי, טיפול באומנות, שירות פסיכולוגי, טיפול במוסיקה. זה הרבה שירותים שקמו להם בהתאם לצורך וכדי שיתנו מענה לאותה אוכלוסייה שדוברת ערבית בעיקר.

כחלק מתהליך קבלת החולים, אנחנו מסייעים להם כדי להגיע אלינו ונאמר כאן איזה שהוא נתון לגבי ההיתרים שניתנים ואני קצת חולק על זה. לגבי הגדה המערבית, יושבת לצדי דליה בסה, שהיא אחראית על הגדה לגבי מתן היתרים. כמעט ואין לנו בעיות שם.

לא, סליחה, לא ציינתי איזה שהן בעיות.

לא. אני תיכף אתייחס דווקא לבעיה שמקשה על הילדים אצלנו. לגבי הגדה אין לנו בעיות בכלל. לגבי יציאת חולים מעזה, יש לנו בעיה של ממש. וכשאנחנו מדברים על חצי אחוז, אולי זה בממוצע הכללי, אבל כשאני מדבר על תל השומר, יכול להיות שהאחוזים שם הרבה יותר גבוהים.

אז מה הבעיות?

אצלכם מגיעים הרבה ממרכז פרס לשלום.

היום כמעט ובודדים ממש. הם בירידה משמעותית. הפעילות שלנו מול מרכז פרס - - -

מי, הרופאים או הילדים?

אני מדבר כאן בעיקר על חולים שהופנו על ידי משרד הבריאות הפלסטינאי ובמימון הרשות. לגבי עזה, הרי - - -

שם יש בעיות או אין בעיות? מי שמופנה על ידי הרשות ועל ידי מערכת הבריאות שם נכנס ואין שם בעיות?

בעיות פיננסיות אין, אבל לגבי היתרים יש בעיות ואני אתייחס לזה נקודתית לגבי אלה שמגיעים מעזה. הרי מי שמופנה אלינו זה בדרך כלל חולים, ילדים שיש להם מחלות מסכנות חיים, מחלות מתקדמות או מצבי הזנחה. הם חולים מאד מורכבים והרצף הטיפולי – רופאים יכולים להעיד על זה – הוא מאד חשוב, הוא מאד קריטי, במיוחד כאשר מדובר בילדים חולי סרטן.

לא פעם אנחנו נתקלים בקשיים של ממש בזימון בני משפחה לסיווג רקמות נגיד - כשאנחנו מזמינים תורם מוח עצם זה מין פרוצדורה רפואית שהיא מקובלת, או לגבי רצף טיפולי או הזמנת החולים עצמם שמשתחררים ואמורים לשובים אלינו. יש בעיות רציניות לגבי הוצאת חולים מעזה - - -

שנובעות ממה? משיקולי ביטחון? ממה זה?

אין לי תשובה על זה.

אנחנו תיכף נשמע את זה.

הייתה פגישה עם מפקדי המעבר בארז וגם הגעתי לפגישה עם מישהו, טויטו.

עמוס, סגן אלוף.

עמוס טויטו, סגן אלוף בקריה. זה היה לפני חודשיים ועדיין יש בעיות של ממש. זה

מצב שיכול באמת לסכן את הילדים.

מה הבעיות?

אני רק אציין שהנתונים אצלנו לא כוללים את המלווים. כלומר כשאני מדברת על נגיד 1,000, זה 1,000 אנשים שנזקקו - - -

לא, אין סתירה, אין פה סתירה בנתונים שהיא הציגה. היא הציגה את מה שכן. אתה אומר שיש גם כאלה שלא. זה משלים את התמונה. זה לא בסתירה אליה. אבל אולי דליה תוכל לומר לנו איפה הקושי בעצם בשמירה על רצף טיפולי או בהוצאה של אנשים לצורך קבלת טיפול.

תראי, אני יכולה לדבר על יהודה ושומרון. על עזה - - -

אוקיי.

לא, אבל לגבי עזה, אמרת שיש הרבה בעיות, אבל לא אמרת מה הבעיות.

לגבי עזה, אני יודעת שיש בעיות שחלקן קשורות בביטחון, חלקן קשורות אולי בצורך יותר של קשר בין הגורם המטפל לבין הגורם המטפל בארז. לדעתי יש גם בעיה בצד הפלסטיני.

הבעיה היא עם המלווים?

כן, יש לפעמים בעיה עם מלווה.

רגע, שנייה, מה התחלת לומר – הבעיה בצד הפלסטיני? תן לי לשמור על רצף.

בצד הפלסטיני יש גם בעיה, כי הרבה פעמים הצד הפלסטיני, כי בעזה עובדים בצורה כזאת, שכאילו הצד הפלסטיני מגיש את הטופס לצד הישראלי. ואם הצד הפלסטיני לא מעביר את הטופס בזמן, אז בעצם החולה מאבד אל הזמן של הטיפול. אם הוא מוזמן לתאריך מסוים, הוא לא יוצא בתאריך הזה. לפעמים הוא יוצא אחרי חמישה או עשרה ימים או צריך לקבוע לו תור חדש.

אז אני חושבת שמישהו צריך שם, גם בצד הפלסטיני - - -

כי צריך להסדיר את כל הנושא של הקשר בין שני הצדדים, שיהיה מאד ברור, מאד מדויק והרבה יותר יעיל ממה שהוא קורה היום.

במקרים מסוימים, כשבית חולים הדסה או בית חולים אחר פונה אלי, מבקש התערבות, אני מתערבת ואני מצליחה להוציא את החולה. זאת אומרת מישהו אולי צריך יותר לדחוף, או אני לא יודעת, להסדיר את זה, אבל גם בצד הפלסטיני יש בעיה. אז אני עוקפת את הצד הפלסטיני במקרים מסוימים, כי מדובר בילד ואם יהיה מדובר בילד שצריך לקבל טיפול רפואי, אז אני עושה הכל כדי שהוא ייצא.

יש מקרים שילדים שנמצאים כבר בטיפול ובאיזה שהוא שלב הם לא מצליחים להיכנס?

אני יודעת שכשזה מגיע לשולחן שלי זה לא קורה. אני עושה כל, אם זה באמצע היום או באמצע הלילה ובאמצע השבת, שהילד יגיע. אבל לא כל דבר אני יכולה לעשות, כי אני בן אדם אחד. אני מנסה, כשמגיע אלי משהו שקשור בעזה, לעזור ובמקרים רבים אני מצליחה.

אוקיי.

אבל זה לא התחום שלי. אצלי, ביהודה ושומרון, אנחנו עובדים בקשר רציף עם כל בתי החולים ויושבת פה אסנת והיא יכולה- - -

ושם המצב הוא יותר טוב מבחינת ההנגשה של השירותים וההוצאה של הילדים לקבלת טיפול?

לא יקרה שילד לא ייצא לבית חולים, ועל זה אסנת יכולה להעיד, שאנחנו לא מאפשרים. אני לא מאפשרת דבר כזה.

אוקיי, תודה רבה דליה. אנחנו נשמע את דבורה ואחר כך אנחנו נחזור לאסנת. דבורה לוי, בבקשה.

את דליה, דליה המפורסמת?

כן.

בעיקרון היא אומרת שכל מה שמגיע אליה נפתר. זה כשלעצמו הצהרה.

זה לא קל. זה אפשרי, אבל זה לא קל.

בואו נאפשר לדבורה לדבר בבקשה.

זה לא לישון בלילה ולעבוד 24/7, שתבין.

בבקשה, דבורה.

אני מאד מודה לכם על הוועדה הזאת שנמצאת פה. יש ביטוי באנגלית שאומר שזה לוקח עיירה כדי לגדל ילד - It takes a village to raise a child, ואני מרגישה שבמקרה של ילד חולה כרוני – הבן שלי חולה מיום היוולדו, היום הוא ברוך השם בן 13, זכינו לחגוג לו בר מצווה - זה לוקח לא רק עיירה, אלא את כולכם יחד ואני מודה ומעריכה וברוכים הבאים לעיירה שלנו.

יחד עם זאת אני מרגישה שאני לא מדברת רק עבור הבן שלי, אלא עבור הרבה מאד, אלפי ילדים שהם חולים כרוניים. אם אפשר אולי טיפה לתת לכם חלון לתוך העולם של הילדים האלה, שבעצם כשאנחנו מקבלים אבחנה של ילד שאולי לא יחיה, אנחנו לומדים לחיות וכשלומדים עבור מה אנחנו מוכנים למות, אנחנו גם לומדים עבור מה אנחנו מוכנים לחיות.

הרבה פעמים מדברים על זכויות של ילד. אני חושבת שזה דברים שהילדים שלנו בכלל לא מכירים. הפרפרים והפרחים היחידים שהם רואים הם בדרך כלל אלה שמצוירים על הקירות של בית החולים. במבה וביסלי זה לא החיים שלהם, כי הם מחוברים לזונדות ולצורת אכילה שונה לגמרי. להם זה לא עניין של לחיות, אלא לשרוד.

אני זוכרת שכשהכרנו את העולם הכרוני, אז אמרו לנו שיהיו עליות וירידות בחיים, שאנחנו נתכון לעליות ולירידות. אני חושבת שעליות זה גוזמה. העלייה היחידה זה כשאין ירידה מאד משמעותית. עם כל הכבוד לרפואה, היא למדה מאד להאריך חיים, אבל לא לקצר סבל.

יחד עם כל זה, יש את הצד הרגשי של הילד, שגם לא פחות חשוב מהצד הפיזי וכאן נכנס בית הספר של שערי צדק, שתומך ומרפד את הדרך ללא כל גבול. כל התוויות, כל השינויים, כל ההבדלים עוצרים בפתח בית החולים. אנחנו לא כאלה או אחרים, אנחנו הורים לילדים חולים ולילדים מגיע הכל ונותנים את הכל, עם כל הנשמה. מושכים את הילדים האלה חזרה לחיים. נותנים משמעות לסבל שלהם. נותנים להם אומץ.

אנחנו לא יכולים לתקן את החיים שלהן, אבל אפשר לתמוך, ואז זה אנחנו לומדים מבית הספר. אי אפשר לרפא, אבל יחד עם זאת אנחנו לא מפסיקים לרפא ולהכיל את הילדים ואני מאד מודה ומעריכה. תודה רבה לכם על ההקשבה.

תודה רבה, דבורה. יש לי שאלה. תוך כדי הדברים שלך את נגעת לא נגעת בסוגיות בעיני שהן מאד משמעותיות וזה העניין של המעטפת המשפחתית. זאת אומרת הילד – בסוף נכון שהכל ממוקד בילד ובניסיון לרפא אותו ולאפשר לו התמודדות יותר טובה עם הסיטואציה שהוא נמצא בה – אבל אנחנו יודעים שהילד הוא חלק מתא. הוא חלק מתא של משפחה, שגם היא צריכה את התמיכה וגם היא צריכה כוחות בשביל לתמוך בילד. אתם מרגישים שבתוך הטיפול או המסגרת שניתנת בבית החולים יש התייחסות גם אליכם, כמשפחה?

ללא כל ספק. קודם כל אני חושבת שאת גם יכולה - - -

כן, בטוח שכן.

בטוח שכן. בטוח. זאת אומרת כשנולד ילד חולה נולדת משפחה חולה.

נכון.

והתמיכה היא אין סופית בנו, כמו בילד. יש תיאור מאד מאד יפה ששולחים לגן חיות ורואים כלוב עם פיל ענק, שהוא הילד החולה. אף אחד לא שם לב לעכברים הקטנים שמסתובבים גם בכלוב הזה, ושאר הילדים הם העכברים, שמי שם לב אליהם, אבל שמים לב אליהם ונותנים להם להיכנס וללוות את הילד ולהיות יחד איתו בחוויה ולגשר ביניהם, כי העולם שלהם שונה מהעולם של האח או האחות החולה. ונותנים, מאפשרים את זה בהחלט ומגשרים ביניהם ותומכים יחד.

יפה.

אני רוצה לומר שהעזרה שאנחנו מקבלים - - -

יש ישיבת נשיאות שהתחילה.

שנייה חבר הכנסת טיבי, אני אתן לך.

אנחנו מקבלים את ההסבר לפני הילד. הם פונים אלינו קודם ואז לילד. אז הם גם מעצימים אותנו, את ההורים, ואז אנחנו איתם.

כדי שאתם תוכלו לתמוך בילדים. מקסים.

כן.

תודה רבה. ד"ר אסנת, את רצית להתייחס קודם לדברים ואחר כך חבר הכנסת אחמד טיבי.

סליחה, אני יכול לדבר לפניה, כי יש לי ישיבת נשיאות, כמי שיזם את מסמך מרכז המחקר והמידע.

לא, רגע, שנייה, היא רוצה להתייחס למשהו שנאמר.

לא, אני מבקש ממך, יש לי ישיבת נשיאות, היא תסתיים.

אתה תקבל, חבר הכנסת טיבי. הכל היה פה בסדר, שנייה.

אבל אני מבקש ממך, יש לי ישיבת נשיאות.

טוב, קדימה.

תביני, אני קולגה שלך.

בבקשה.

תודה רבה. הנושא הזה מאד חשוב לי, לכן ביקשתי והזמנתי את העבודה הזאת ממרכז המחקר והמידע של הכנסת, שעשיתם עבודה מצוינת. אני רוצה להודות לכם.

חשוב שאנחנו מקיימים את הדיון הזה לגבי הילדים, במיוחד אני רוצה להתרכז בתחום החינוך. מה שחשוב גם הוא סירוב משרד הביטחון, אוסאמה, דיברנו על זה, לתת לנו את מספר של חולים וילדים מסורבי כניסה.

זה עלה בתחילת הדיון.

אבל בכל זאת זה חשוב שנדגיש את זה. לגבי דרך ההתחשבנות של ממשלת ישראל עם הרשות הפלסטינית, הם עושים קיזוז ואז אני שואל אם אפשר להשקיע את הכסף הזה במורים, בחינוך, בעזרה לחולים האלה, תוך כדי כך שהם מאושפזים לאורך ה- - -

זה לא קיזוז. זה כסף שהרשות משלמת לישראל, איזה קיזוז יש פה של כספים?

מקזזים את זה מהכספים של הרשות לישראל.

אוקיי.

זה הקיזוז. מה שהסביר לך אוסאמה זה הקיזוז. אגב, אתם יודעים, זאת לא הבעיה, אבל נדמה לי שהיחס, התשלום הוא תשלום של כמעט תיירות.

לא, לא, לא.

כמעט.

ממש לא. ממש לא.

כמעט תיירות.

תעריף אזרח ישראלי. ממש לא ואסנת יכולה להגיד לך.

לא, זה יותר ממה שעולה לאזרח ישראלי.

5% יותר.

בסדר, אז 5%.

רגע, אני אציין. תעריף זה גבוה ב-5% מהתעריף שקופות החולים משלמות - - -

רגע, סליחה, קופות החולים - - -

קופות חולים, אבל לאזרח ישראלי.

שיש להן הסכם עם בתי החולים.

שנייה, נכון, אזרח ישראלי שאין לו קופת חולים היה בחו"ל, חוזר, לא שמר על הקשרים, לא משנה מה, משלם את אותו תעריף. להיפך, זה לא תיירות רפואית. ממש לא.

זה מקרה חריג של אזרח ישראלי שהיה בחו"ל.

זה הבדל - - -

הדברים מאד ברורים, אוראינה, לא צריך להתווכח.

אבל - - -

אנחנו מדברים על אזרח ישראלי מן השורה.

היא מסבירה. זה לא כי הם מגיעים מהרשות, אלא בגלל שאין להם קשר עם קופות החולים בישראל. אז זה לא יותר גבוה.

אני רוצה להוסיף שהרשות הפלסטינית עושה עכשיו גם כן כמו קופת החולים, עושה הסדרים עם בתי חולים והם מקבלים בין 10% ל-30% הנחה. זה נכון אסנת?

נכון לגמרי. יותר מזה, חבר הכנסת ד"ר טיבי, אני רוצה לספר לך עוד יותר מזה. אני היום אישרתי איזו בדיקה מאד יקרה בבית החולים, שאם היה ילד ישראלי - - -

מי את, סליחה?

אני ד"ר אסנת לב ציון, מנהלת הר הצופים.

אה, שלום.

הגעתי כבר שנים אחרי שאתה עזבת. היום בדרך הנה ביקשו ממני בדיקה לאיזה חסר חיסוני, שבהתחלה אמרתי אין סיבה, שיעשה את זה בקופת חולים. ואז התקשר אלי מנהל המחלקה ואני רופאת ילדים, והסביר לי ואמר לי הוא ילד מעזה. אמרתי לו אז אני מאשרת. מי סופג את זה? בית החולים, אבל ברור לי שזה לא שילד שיכול לחזור לרופא הילדים שלו בעזה וימשיך את המעקב. אז זו דוגמא קלאסית להוצאות שלהיפך. ואני לא משופה על זה, כי התעריף הוא תעריף, וכמו שאתה יודע הכל כלול – מה שעשינו, עשינו.

אז להיפך, דווקא בגלל הבעייתיות אנחנו מאד מאד הולכים לקראת.

גם לגבי תרופות אותו דבר.

גם לגבי תרופות.

יש לי מילים טובות לומר על הטיפול שלכם בתור צוות מקצועי.

אפשר יותר משתי מילים, אם אתה מדבר על דברים טובים.

ואם כבר לקחת לי את רשות הדיבור, אז כן.

הוויכוח שלי הוא על האדמיניסטרציה, לא על אנשי הרפואה ולא על הטיפול הרפואי. והשאלה – ובזה אני מסיים – כמה מורים פר ילד יש. האם מישהו יכול לתת לנו תשובה? בבקשה.

אני מוכנה לנסות. אצלנו בבית החולים שערי צדק – שמי שרה שושני ואני מנהלת בית ספר בבית החולים שערי צדק. אנחנו עובדים ויש לנו 250 ילדים בסך הכל ביום בבית החולים בשש מחלקות ילדים. בצוות שלנו יש 17 מורות ומטפלות רגשיות. אנחנו מתמקדים בעבודה עם הילדים הכרוניים אותם אנחנו רואים לפי הצרכים הרפואיים שלהם, אבל הכיתות ומרחבי הלימוד פתוחים לכל הילדים שמגיעים לבית החולים ולכן אנחנו לא עובדים עם כל הילדים שמגיעים לאשפוז. אבל 17 אנשי צוות חינוכי טיפולי עובדים עם כל הילדים שבעצם מגיעים לבית החולים.

כולל בנות השירות הלאומי?

לא, לא.

לא כולל.

מורות ומטפלות רגשיות. צוות של משרד החינוך. יש לנו עוד שש בנות בנות שירות. אנחנו בסך הכל 30 אנשי צוות חינוכי טיפולי ומתנדבים שעובדים עם ילדים.

תודה רבה.

אבל חבר הכנסת טיבי, אתה לא יוצא מפה בלי חיוך. כל מי שיושב פה סביב השולחן נמצא כדי לתת את כל מה שאפשר לילדים שמגיעים למערכת הבריאות שלנו, בין אם זה מהחינוך ובין אם זה מהבריאות.

לכן הזמנו את המחקר החשוב הזה.

זו הסיבה שהזמנתי את המחקר והם עשו עבודה טובה.

בבקשה לצאת עם חיוך לנשיאות.

אני נשאר.

סוף סוף הכרתי את דליה. אני שומע כל הזמן את השם שלה.

בדיוק. אז תחכה שתי דקות למילים שאני הולכת להגיד על דליה.

אני משאיר אותך פרונטאלית.

בבקשה אסנת. אני מתנצלת שזה לא היה קודם.

הכבוד הוא כולו שלי.

שלמה קונסטנטיני דיבר איתך לפני יומיים שלושה. הנה, את רואה איך נפגשנו לפני שלושה ימים, במשהו ששיתפנו פעולה. אגב הניתוח מאד הצליח.

כן, שמעתי.

כי פרופסור שלמה קונסטנטיני - - -

אתה תפסיד את הנשיאות, חבר הכנסת טיבי.

אני חייב לומר מילה טובה על פרופסור שלמה קונסטנטיני, למי שלא יודע. פרופסור שלמה קונסטנטיני הוא בן הכיתה שלי, הוא אחד הרופאים המעולים בעולם בתחום שלו ולפני כמה ימים הוא עשה ניתוח לילד מירדן והניתוח הצליח והצוות היה נפלא.

תפגשנו אחר כך במזנון, תחליפו חוויות. בבקשה, ד"ר אסנת.

ביקשתי מילה טובה.

כן, בבקשה ד"ר אסנת.

אז לפני שנחזור לנושא של ההיתרים, אני רק רוצה להגיד כמה מילים בנושא שציינת. דיברת מאד מאד יפה. אצלנו בהר הצופים, כל ההתייחסות לנושא של מחלות כרוניות זה נושא שלקחנו על עצמנו כבר לפני הרבה מאד שנים, כי בדיוק כמו שאמרת, שנולד ילד עם צרכים מיוחדים, בדיוק באותה שנייה נולדת משפחה. תכננת לנסוע לאיטליה, תק הגעת להולנד.

רציתי לספר את זה. דרך אגב הבן שלנו נולד שם והצילו לו את החיים.

אז זהו, ובאמת לפני כבר למעלה מעשור פרופסור איתן כרם פתח את המרכז למחלות כרוניות בילדים והרעיון הוא בדיוק לתת בית רפואי, שאם יש ילד עם תסמונת דאון, אז במקום שהאימא תצטרך, ההורים, לא רק האימא, צריכה לעבור מרופא לרופא לרופא, הכל מרוכז תחת גג אחד וכל זה ולאחרונה, לפני חודש, פתחנו את המרכז לפליאציה בילדים. זה לא הוספיס בהכרח לאונקולוגית ילדים, אלא הרעיון הוא באמת כמו שאת ציינת. זאת אומרת אנחנו יודעים שלכולנו יש משך חיים מוגבל, אבל אצל ילדים חולים לצערנו לפעמים זה הרבה פחות ובאמת הרעיון הוא להתמודד. להתמודד תוך כדי ולדעת איך לעשות ואיך לעשות כמו שהילד והמשפחה רוצים.

נקודה נוספת שאת ציינת, יפעת, בנושא של האחים. לגדול ליד ילד עם מחלה כרונית זה משהו מאד מורכב. מצד אחד הוא גוזל את רוב תשומת הלב, מצד שני אתה כועס עליו, אבל אתה לא יכול לכעוס עליו, כי זה לא נעים לך לכעוס עליו, כי זה לא בסדר לכעוס עליו. מצד שני – וזה גם הגיוני לכעוס אליו, כי באמת הוא משבש את הכל. אז באמת גם בזה יש המון המון התייחסות גם בבתי הספר וגם בצוות המטפל. אבל זה בהחלט נושא שאני חושבת שאנחנו עדיין צריכים לתת לו הרבה מענה ומשאבים בנושא של מחלות כרוניות.

לגבי הנושא של ההיתרים, דליה – וכן אומרים שבחו של אדם בפניו – בעיני אחד מל"ו הצדיקים. אנחנו עובדות כבר המון המון שנים ביחד והיא באמת זמינה 24 שעות ביממה ועושה הכל בשביל להעביר מטופלים, לדאוג להתחייבות. אני לפני המון שנים – את כבר בטח לא זוכרת – עשינו סיור בבתי החולים, אני חושבת שהגענו למזרח העיר ואחרי זה גם לרשות לדעתי, והכבוד שבו מתייחסים והכבוד שבו מקבלים את דליה בכל מקום, זה בדיוק בגלל זה.

אני אספר לכם סיפור שהיה לפני המון שנים.

צריך לשכפל אותך גם לעזה, אולי נפתור גם שם את העניינים.

אני מצטרף לכל מילה שנאמרת פה.

תגדילי את הצוות שלי, אני אעשה גם את זה.

גם עם צוות, אני תמיד מתקשרת לדליה. אבל אני מוכרחה לספר לכם סיפור קצר. לפני המון שנים, בשנת 2004 בערך, אני הייתי מנהלת כוננית בהדסה אז והיה ילד שהיה צריך לעבור השתלת כבד. השתלת כבד זה משהו מאד מאד בעייתי. האבא היה צריך לתרום, דובר על זה שהאבא יתרום. זה היה יום שישי. איך שהוא דליה סידרה את זה. הדסה אמרה אנחנו לוקחים על עצמנו חצי מההשתלה וזה הניתוח הכי יקר שיש, ואז הסתבר שיש לו בעיה אנטומית ובאותו רגע שדיברנו אז דליה אומרת לי את יודעת, אם צריך אז אנחנו יכולים להטיס אותו לאיטליה, כי יש לי חברים שם שיעזרו לנו.

ובאמת מסיבה כלשהי האבא לא התאים ברגע האחרון וזו הייתה דרמה נוראית והאבא אומר אני כבר בן 40, קחו את כל הכבד, משהו. טלפון לדליה, שבת בבוקר, אמרתי לה דליה, את זוכרת את הילד של אתמול, אי אפשר לעשות את זה בארץ, תיפני לאיטלקים, החברים שלך. תוך שעתיים דליה השיגה אישור מאיטליה, כבר כל הביטחון וכל אנשי הביטחון וכל משרד הפנים – לילד לא היה דרכון – הוציאו לו כרטיס מעבר. באותו יום הם טסו לאיטליה ויש לנו תמונה מדהימה של יוסוף מאושר אחרי ההשתלה.

מקסים.

אז זה בדיוק שיתופי הפעולה שנעשים כאן על בסיס יום יומי ובאמת כבוד גדול.

אוקיי, תודה רבה. בבקשה אבי, ואחר כך חבר הכנסת.

מאה אחוז. מחינוך ללא גבולות זה כבר בריאות ללא גבולות. אני רק אציין שקדימה מדע מפעילה את התכניות בבתי החולים באמצעות חברת בת שנקראת סאסא סטון קו אור, ולצורך העניין זו חברה שהוקמה על ידי קדימה מדע. הפילנתרופ שלמעשה תורם הוא השוויצרי, סוניה גומז דה מסקיטה היא גם נציגת התורם כאן בארץ.

רק בהקשר של ההמשך למעשה, אנחנו כרגע לקראת סיכום עם משרד החינוך על חמש שנים קדימה, של המשך מימון התכנית, גם מהצד של התורם - - -

שיאפשר בעצם רצף והמשכיות.

בדיוק, וגם מצד משרד החינוך. מנכ"לית המשרד אישרה את זה לפני כשבועיים, כך שיש עוד אופק של חמש שנים להמשך קיום התכנית.

עוד נקודה קצרה, לגבי הכוחות המסייעים. במסגרת התכנית יש לנו 34 בנות שירות לאומי שעובדות בתוך בתי החולים ככוח מסייע לצוות החינוכי.

יפה. תודה רבה. חבר הכנסת אוסאמה סעדי, בבקשה.

תודה גברתי יושבת הראש, אורחים נכבדים. אני חושב שהנושא הזה – ולמען הגילוי הנאות, אני כבר עסקתי בזה כשהייתי יועץ משפטי של משרד האוצר הפלסטיני. דליה, הנושא הזה הוא אחד מהנושאים הכואבים ביותר, בעניין התקציב של משרד האוצר הפלסטיני, ודי אם אנחנו נסתכל על המספרים, שיותר ממיליארד שקלים הרשות הפלסטינית שילמה לבתי חולים בישראל בגין הטיפול הרפואי המסור, אני חייב לומר, והראוי והמקצועי והמעולה שמעניקים כל בתי החולים. אני מכיר כל בית חולים כזה ואנחנו היינו בקשר עם דליה ועם הצוות שלה ועשינו חלק מההסכמים עם בתי החולים בישראל, כך שאני מכיר את הנושא מלפני ולפנים.

זה נושא במיוחד כשאנחנו מדברים על ילדים, אני הייתי בחלק מהמחלקות בבתי החולים ואפילו אנחנו ארגנו לחולים האלה ולהורים שלהם שבאו במיוחד מעזה והגדה המערבית, גם ברמדאן דאגנו לארוחות שבירת הצום ואני השתתפתי עם הילדים האלה ועם המשפחות שלהם בבתי החולים וזה מרגש מאד. יש עמותות במגזר הערבי, בחברה הערבית בתוך ישראל שמשקיעות המון מאמצים ומגייסות המון תרומות בשביל להעלות חיוך על פני הילדים האלה והמשפחות שלהם.

אני חייב להזכיר פה את עמותת אמנינה ואת עמותת סלמיתכום, שהן באמת מקדישות ומעבירות לפעמים חולים, גם ילדים באמבולנסים ומגייסים המון כספים. אז מגיע להם שאפו גדול.

גברתי יושבת הראש, יש כל הזמן ויכוח אם כן להעביר לתוך ישראל, לא להעביר לתוך ישראל, לתת התחייבות, דליה, לא לתת התחייבות. יש מאבקים כאלה. אין ויכוח על רמת הרפואה המקצועית בכל בתי החולים ויושבים כאן בתי חולים ועוד בתי חולים שאינם מאזור המרכז ומאזור הדרום. הוויכוח הוא שאנחנו רוצים רפואה מתקדמת גם ברשות הפלסטינית. והיום אני יכול להגיד לכם, יש גם בתי חולים בתוך השטחים שהם בתי חולים מעולים. למשל בית חולים אל נג'אח, שכבר עושים ניתוחי לב וניתוחים מסובכים. היום רוצים לבנות בית חולים למחלות סרטן ולטיפול במחלות סרטן ברמאללה ומגייסים המון כסף בשביל זה.

הוויכוח הוא שאנחנו רוצים להשקיע את הכספים האלה באמת על מנת להעלות את הרמה ולבנות את ה - - -

זה עניין של הרשות הפלסטינית.

כן, כן, לכן אני אומר.

אנחנו פה מדברים מה אנחנו נותנים בתוך המדינה שלנו.

לא, לכן אני אומר. אני הקדמתי ואמרתי, יפעת, כל הכבוד באמת על הטיפול הרפואי המסור, שמגיעה גם מילה טובה לדליה, שהיא מטפלת בעניינים האלה של ההיתרים בבית אל ואני חושב שיש שיתוף פעולה עם המשרד לתיאום אזרחי ברשות הפלסטינית עם השר חוסיין שייח ועם הצוות שלו. אני מכיר את העבודה הזאת, אמרתי לך, מקרוב.

בעניין החינוך, אני חושב שיש פה ואפשר לעשות יותר, כי אני יודע שלא נותנים מספיק חינוך.

חינוך איפה? מה? מה זה לא נותנים?

לילדים האלה, במסגרות האלה.

לילדים בבתי החולים?

כן. יש מחסור - - -

לא רק שנותנים, אתה יודע שמדינת ישראל מסתבר, ואני מודה שלא ידעתי לפני כן, כי לי זה היה כל כך טבעי ומובן מאליו, שחשבתי שזה נמצא בכל מקום. מדינת ישראל היא היחידה שנותנת שירותי חינוך בתי החולים ובפורמט הזה והמודל הזה. זאת אומרת יש למדינות מה ללמוד מאיתנו בעניין הזה.

כן, כן, אז אני אומר, לילדים האלה - - -

ולכל ילד, לא משנה מהיכן הוא מגיע.

לילדים האלה שמגיעים במיוחד מעזה ובדרך כלל עם מחלות קשות והם מאושפזים לחודשים-חודשים, אני חושב ואני לא רוצה, ואפשר אחרי זה באמת לשבת - - -

לא, לא אחרי זה. זה כאן וזה היה על השולחן ואנחנו שמענו על המענים שניתנים בשפה, ברצף.

אני חושב שאין מספיק מורים ולא נותנים להם מספיק. יכול להיות שאין מספיק תקנים או מספיק מורות. אם צריכים, אני יכול לתת לך דוגמה של בתי חולים שיש עשרות לילדים שם ובקושי יש מורה אחת שם, שהיא - - -

אם יש בית חולים שיש עשרות ילדים ויש מורה אחת, תפנה אלי אישית. אנחנו נבדוק.

אני אפנה אלייך את הנתונים ואת זה ונמשיך לטפל, אבל בכל מקרה - - -

סגור. איפה שאתה מזהה לקונה, תפנה אלי, אני אישית אטפל.

לכן הזמנו את המחקר הזה, כי אנחנו רוצים באמת, חשוב לנו לקדם את הנושא הזה, זה נושא שהוא קרוב מאד לליבנו, חשוב לנו. במיוחד כשאנחנו מדברים על ילדים במחלות הכי קשות שיש.

נושא מאד חשוב, נכון.

תודה רבה לכולכם.

תודה רבה לך. בבקשה, רק מה שמך?

שמי צילה. אני באתי בעניין אחר, אבל אני חייבת להגיב פה לעניין של החינוך. אני באה מסורוקה ובסורוקה שאפו למה שעושים במערכת החינוך. יש שם בית ספר לילדים מאושפזים, עושים שם בגרויות. הילדים מקבלים את כל התכנית, לא חשוב מי. אנחנו גם - - -

הילדים מעזה לא עושים בגרויות.

אני מדברת על חינוך בכלל.

לא, אני אמרתי - - -

הם מקבלים כלים. הם לא תלמידים של מדינת ישראל, בוא.

הבגרויות הן הבונוס.

אני דיברתי על הילדים, כן, כן, בהחלט.

את כל מה שנדרש הם מקבלים בתוך מערכת החינוך שהיא מובנית בתוך בית החולים. זה אחד הפרויקטים היפים שקיימים. אני יכולה להעיד על סורוקה, אבל באתי בעניין אחר.

תודה לך.

כן, את רשומה לי ברשות דיבור, אז בואי תמשיכי. תספרי לנו קצת. את בעצם נמצאת כחלק מפרויקטים שנותנים את השירות בחוץ ולא כאן.

גם. קודם כל יש המון עשייה בארץ, כי כשחזרנו מאפריקה, ותיכף אני אספר על המסגרת שבה טיפלנו שם בילדים, הזמינו אותנו לערוץ 2 וראיינו אותנו לעיתונים.

לא סביב השולחן, חברים. דליה, חבר הכנסת אוסאמה סעדי, אחר כך במזנון, על קפה, בכייף.

ושאלו אותי – עניי עירך קודמים? ואמרתי כן, אבל העשייה גם בארץ. ובעצם הגענו וזאת חוויה מאד מיוחדת. נסענו, זה היה מטעם הארגון האנדוקרינולוגי-פדיאטרי - - - - וסוכרת. זו הייתה תכנית הכשרה למתמחים צעירים, רופאים שהגיעו ממדינות שחלקן לא ביחסי ידידות עם ישראל. כל מה שסביב קניה. נסענו לניירובי, אתיופיה, סודן, אלג'יריה וטנזניה. אני אחות בכירה, מנהלת את המערך האמבולטורי ילדים, אחראית על 2 מרפאות שונות, אבל מומחית קלינית לסוכרת ומדריכה בארץ ובעולם על סוכרת.

בעצם שיכנו אותנו בחצר אחורית של בית חולים ומשם יצאנו לבתי חולים, קיימנו ביקורים במחלקות, הדרכנו בבתי ספר לאחיות. היו לי שתי חוויות שאני רוצה לספר עליהן פה, שהיו בעיני מאד מרגשות וזה היה אפילו מכונן. הגעתי עם מלא מזוודות, לא ידעתי מה מותר לי ומה לא, אבל מלאתי ציוד. ידעתי שמדובר במדינה ענייה שחסר ציוד ואני אמורה להדריך, אבל גם לסוכרת יש את הדרישות שלה. מדובר על סוכרת נעורים. למרות שאחר כך התפרשנו גם לסוכרת סוג 2, אבל בעיקר הלכנו להדריך ולהכשיר את המתמחים הצעירים.

כשהגעתי לשדה התעופה ושאלו אותי שאלות, לא כל כך ידעתי מה לעשות עם כל המזוודות. היא שאלה אותי מה יש בתוך המזוודות ואמרתי לה שבאתי בעצם להתנדב ברגטהוד הוספיטל, שזה בית חולים פרטי לילדים והיא רצתה שאני אפתח את המזוודות ומאד נלהבתי, כי מהרגע שאני פותחת אולי יהיו דברים שהבאתי ואסור היה לי להכניס. אינסולין, ציוד רפואי. היא אמרה לי ררטהוד הוספיטל? אל תפתחי את המזוודות, סעי. ועברתי וככה עברתי את השלב של המכס וכל מה שמאד הדאיג אותי לעבור. וכל יום בעצם הגענו למחלקות, הגענו לבתי ספר לאחיות. ישבנו עם המאושפזים.

אחת החוויות הקשות שהייתה לי, זה שהייתי צריכה להדריך, ולהדריך זה איך לאכול נכון ואיך להתנהל נכון ואין שם תרופות ואין שם מזון שהוא מתאים. בעצם מה אני אמורה לעשות? לספר לה מה היא צריכה לעשות, לאותה ילדה שישבה מולי - - -

אבל אין עם מה לעשות את זה.

אין, אין כלום. אז הציוד שהבאתי איתי, שהוא היה המון, הספיק בדיוק לשלושה ימים וזה עצוב. הם מאד רצו שנחזור לשם, אבל לא יכולנו, כי לא היה תקציב. מי שמימן את הנסיעה הזאת היה ארגון שנקרא ארגון SP, שזה ארגון האנדוקרינולוגיה וסוכרת.

טוב, תודה רבה על הדברים, צילה. יש לנו את שרה שושני וזואי גוטצייט ואנחנו מסכמים את הדיון. אז בבקשה, שרה.

אני הצגתי כבר את צוות בית הספר שלנו, שעובד עם כל הילדים המאושפזים בבית חולים שערי צדק. אני רציתי להתייחס למה שחבר הכנסת האחרון אמר.

אוסאמה סעדי.

אני כבר 11 שנים מנהלת בית ספר בתוך בית חולים. יש לי קשר ישיר עם מנהלות בתי ספר בבתי חולים בארץ. מתוך היכרות שלי של הנושא, אני יודעת בוודאות שכמעט בכל בתי החולים בארץ יש בתי ספר בתוך מחלקות הילדים ובתי הספר מקבלים מימון ממשרד החינוך בהתאם לגודל המחלקות שנמצאות שם. אני לא יודעת לאיזה בית ספר הוא התכוון, אבל אני יודעת שבכל מחלקת ילדים יש בתי ספר.

אני אציין שכל בתי הספר בבתי החולים מבחינה תקציבית זה מאד משמעותית.

נכון, כי כל ילד - - -

הכדור במגרש שלו. אמרתי לו שבכל מקום שהוא מזהה שיש לקונה – שיפנה אלי. אנחנו נחכה ונראה ואם יש אנחנו גם נטפל.

אם יש זמן הייתי רוצה שננה, שהיא רכזת מחשבים ובעבר - - -

אז ממש במשפט כי אנחנו אחרי הדיון.

סיטואציה קצרה שאני רוצה לספר עליה. שמי ננה ואני מורה למחשבים. בעברי הייתי גם חברה נאמנה בתבור. סיטואציה קצרה. אני רוצה לקחת אתכם למחלקת דיאליזה אצלנו.

יום ראשון בבוקר אנחנו אמורים לעשות שיעור צילום עם מורה לצילום בשם דרור, מורה מדהים שמגיע באדיבות קדימה מדע. הילדים כבר מחכים. המחלקה צפופה. יושב בכורסה אחת ילד ערבי ישראלי, לידו יושב נער בדואי, לידו יושבת נערה חרדית ולצדם בסוף יושב ילד חילוני. אם כולם בציפייה לראות כשדרור מגיע. דרור מקים לכל ילד, בגלל שאתם בטח כולם יודעים מה זה דיאליזה – ילדים מחוברים למכונה שלוש-ארבע שעות ביום, שלוש פעמים בשבוע לפחות והם לא יכולים לזוז מהכורסה. אז כל מה שאנחנו עושים, אנחנו מביאים את כל מה שיש בחוץ אל הילדים פנימה.

דרור מקים להם סטודיו ליד המיטות והילדים מצלמים. זה היה ראש השנה. דרור הביא תפוחים בצבעים שונים, דבש ורימונים והילדים התחילו כל אחד בעצמו לעצב את הסטודיו האישי ולצלם. ואז הילד הבדואי שואל את הילד מהרשות – למה הביאו לנו רימונים? ואז הילד לא היהודי עונה ומסביר מה משמעות הרימון בראש השנה. סיטואציה מדהימה.

זה הדברים שאנחנו חווים בשיתוף הפעולה ובעבודה המשותפת עם הילדים, בלי קשר לשום דבר אחר. ממש.

תודה רבה ננה, בהחלט נחמד לסיים ככה באווירה אופטימית. זואי, בבקשה, אבל ממש בקצרה, התייחסות ממוקדת.

טוב, ההתייחסות שלי תהיה בעצם אולי להעלות נושא של אוכלוסייה שלא עלתה כאן בדיון. דובר על חרדים ויהודים וחילונים ופלסטינים ועזתים וסורים.

יש עוד הרבה מכל העולם שאנחנו יודעים שמקבלים.

אפריקאיים. ואני רוצה דווקא להתייחס לאותם קטינים – 10,000 קטינים – פחות או יותר לפי ההערכות – ילדיהם של מבקשי המקלט מאפריקה שחיים בינינו, חיים בינינו כאן כדין ומתוכם אנחנו יודעים, לפי ההערכות כי כ-4,000 או 5,000 אינם זוכים לנגישות מלאה לשירותי הבריאות הציבורית בישראל.

אני רוצה להזכיר, באמת עם כל זה שמאד התרגשתי לשמוע על התכניות ועל הפעילויות והלב באמת מתרחב, אבל צריך לזכור שגם כאן בישראל ישנה אוכלוסייה נכבדת של ילדים, שעדיין לא זוכים לשירותי בריאות.

מדינת ישראל כן מפעילה, מנגישה הסדר ביטוחי וולונטרי להורים של הילדים האלה באמצעות קופת חולים מאוחדת, ואנחנו מברכים על קיומו של ההסדר, אבל אנחנו צריכים לזכור שמדובר באוכלוסייה קשת יום. אנחנו צריכים לזכור שמדובר במשפחות הרבה פעמים חד הורית, בנשים שהרבה פעמים עברו טראומה גדולה בטרם כניסתן לישראל, ושלא יכולים לעמוד בתשלומים שהם נדרשים לשלם על מנת לזכות בשירותים האלה ונותרים ללא טיפול רפואי.

הם חיים בינינו. זה ילדים שלא ביקשו להיות מבקשי מקלט, שלא ביקשו להיות פליטים. דובר כאן על זה שילד הוא ילד הוא ילד, דובר כאן על הזכות לבריאות ולחינוך כזכויות בסיסיות, אז אכן חוק חינוך ממלכתי חלק על הילדים האלה, אבל חוק ביטוח בריאות ממלכתי לא חל על הילדים האלה. הם גדלים כאן. הם חיים בינינו ואני חושבת שמן הראוי להתייחס גם אליהם.

תודה רבה על ההערה. סנדרה, את רוצה לומר רק במשפט? ואז אנחנו נסכם.

תודה העלית באמת את האוכלוסייה הייחודית הזאת. שמי סנדרה ושדי, אני מנהלת מרחב דן במאוחדת ואנחנו באמת מבטחים את האוכלוסייה הזו במאוחדת והיא מונה כ-6,000 ילדים שמבוטחים אצלנו מצפון ועד דרום. רק במחוז מרכז, שאני בו מנהלת, זה 4,500 מבוטחים שאנחנו מבטחים יום יום.

ברגע שהם מבוטחים הם גם מכוסים והם יכולים לקבל את כל השירותים שעליהם דיברנו.

אלא אם כן הוריהם חדלים לשלם ואז שלא כמו הישראלים זה מפסיק.

כן, בסדר, אנחנו מדברים על העניין של הביטוח.

לגמרי, אני איתך זואי. אני לגמרי עם האוכלוסייה הזו. ובאמת אני אדבר רק על דבר אחד שמבחינתנו הוא מאתגר, גם במסגרת בתי החולים שאנחנו שולחים לשם את הילדים האלה תוך כדי הסכמים שלנו איתם ולא משנה איזה בית חולים, אם הוא ממשלתי או תחת כללית. באמת העניין של הגישור השפתי, שם אנחנו נתקלים בבעיות מאד לא פשוטות מול האוכלוסייה הזו, שבעצם לא מבינה את מהות ההסבר, גם של המטפלים, של הרופאים או של כל איש צוות שהם נתקלים בו, עד למצב שהם מגיעים באמת לבצע את מה שנדרש מהם.

הם יוצאים מבית החולים בלי תובנות בריאות ממה שהם עשו במהלך הטיפול. לרוב זה מטפלים בילד, סידרו את מה שסידרו, סידרו מה שנקרא את הבעיה, תיקנו את הבעיה, לא ברור בדיוק איך אני ממשיך מכאן.

אז באמת הם מגיעים אלינו לקופת החולים - אני מדברת כמובן על הילדים המבוטחים - ואנחנו מנסים לסייע.

לכם יש נגישות של השפה?

לנו יש מגשר שפתי שנמצא כרגע במרפאה העיקרית שלנו, במרפאת לוינסקי בדרום תל אביב, שזו המרפאה העיקרית שלנו. אנחנו שם מתרחבים מבחינת ההיבט. כמות הילדים שמבוטחת אצלנו הולכת וגדלה ברמה של 20% לשנה.

השאלה כמה יתמידו.

ברובם, בוא נאמר ככה, זה הולך וגדל. אנחנו שמחים ומברכים על כך.

גם אנחנו.

מאוחדת היא הקופה הייחודית שיש לה את ההסכם הזה, אבל כן היינו רוצים למשל, אחד הדברים שבאמת באמת חשובים לנו זה שני דברים. אחד זה גם העניין של מגשר שפתי בעיקר בנושא של התפתחות הילד. כשאתה מגיע לטיפול במסגרת בית החולים ואתה בא לקבל אבחון שפתי, ללא מתרגם או מגשר שפתי, אז אני באמת לא רואה איך הדברים יקרו. זה מאד קשה וזה לא משנה איזה בית חולים זה, המחסור שם קיים בעניין הזה של הגישור השפתי.

הדבר שני זה גם העניין של התרגום השפתי. משרד הבריאות, מאוחדת ומכבי מפעילים תרגום שפתי - מוקד תרגום טלפוני. בעצם הקו מחובר בין הלקוח לבין התרגום ולא קיים בטיגרנית. זאת אומרת טיגרנית לא נכללת בתוך השפה הזו והיינו רוצים מאד לקדם את זה גם במשרד הבריאות ושזה ייכנס לשם.

תודה רבה ומאד התרגשתי מהסיפורים סביב השולחן.

אוקיי, תודה רבה לכם. אני רק רוצה להתייחס לסוגיה נוספת, לפני שאני מסכמת. אני ציינתי אותה בראשית דברי. אנחנו שמענו כאן באמת הרבה מאד אנשים וגופים ויש גופים נוספים שגם הוזמנו – חלקם לא הגיעו – שעוסקים בשליחות הזו, אבל גם בסוף סיכמתם עם הנושא התקציבי, ביטוח בריאות. מישהו צריך לשאת בהוצאות האלה ויש התחייבות ממדינת ישראל, לפחות לגבי המטופלים הסורים שמגיעים ומקבלים שירותים כאן אצלנו והמדינה לא עמדה בהתחייבות שלה כלפי בתי החולים.

מה שאומר שדווקא בתי החולים בפריפריה, שצריך עוד לחזק אותם, הם נותנים את השירות, עושים את המצווה אבל לא מקבלים בעצם את הכיסוי התקציבי. אז גאווה על כל מה שאנחנו עושים ברמת המעשה זה חשוב, אבל גם צריך שיהיה לזה איזה שהוא כיסוי.

קיבלנו התייחסות גם משרד האוצר וגם ממשרד ראש הממשלה. משרד האוצר כותב: כיום הפצועים הסורים מטופלים בבית החולים נהרייה, אנחנו יודעים שיש גם בבתי חולים נוספים בצפון. נושא הפצועים הסורים נמצא בדיונים בכל הנוגע לתעריף החיוב אשר לפיו משרד הביטחון אמור לשפות את משרד הבריאות בגין הטיפולים בחולים.

על אותו בסיס עונה משרד ראש הממשלה, כי הם עמלים בימים אלה על מציאת פתרון לנושא התקצוב של הפצועים הסורים. מנכ"ל משרד ראש הממשלה יקיים בהמשך השבוע פגישה עם משרדי הביטחון, הבריאות והאוצר, על מנת להגיע למתווה תקצוב מוסכם לטיפול בפצועים הסורים.

אני רק יכולה לקוות ואנחנו כמובן נעקוב מקרוב שאכן הדברים האלה קורים והכספים מועברים להיכן שצריך.

לפני שאני מסכמת, אבי, אתה רוצה משפט?

כן, רק להגיד תודה רבה לצוות של קו אור, לצוות של משרד החינוך שעמלים יום יום מול אותם ילדים ותודה רבה.

אוקיי, אז ראשית תודה רבה לכולכם, באמת, באופן אישי לכל אחת ואחד מכם על העבודה היום יומית. אנחנו כאן אומנם באווירה חגיגית על מה שאנחנו כן עושים ואנחנו גם ניתן את הדעת על האתגרים השונים שעלו כאן סביב השולחן, אבל אתם שם עושים את העבודה ביום יום, בשגרה, אז תודה רבה לכם;

ותודה רבה לקדימה מדע על התכנית ועל האופן שבו אתם מבצעים את התכנית וכמובן הנשמה הגדולה. יצא לנו להיפגש כמה וכמה פעמים ובאמת רואים שיש כאן נשמה מאחורי העשייה הזו וזה לא רק שזה לא פחות חשוב, אני חושבת שבהרבה מאד מקרים זה יותר חשוב מיתר הדברים.

אני רוצה להתייחס ראשית לעניין איסוף הנתונים. אני ראיתי שאנחנו קצת מגמגמים לגבי כמה ילדים באמת מקבלים טיפול, באיזה היקפים, כמה ילדים נכנסים פנימה. אז שמשרד הבריאות ידאג לאיסוף נתונים וניהול מסד נתונים כדי שנוכל ללמוד ממנו וגם להיערך בהתאם.

בסוגית התשלומים עבור הטיפול בילדים מסוריה – לפנות גם למשרד האוצר וגם למשרד ראש הממשלה, לטפל ולמצוא פתרון לאלתר.

ייעול הקשר בין הרשות הפלסטינית לבין מדינת ישראל- דליה, על אותו בסיס של מה שאת עושה צריך לפנות בעצם לגורמים המתאמים גם במשרד הביטחון, כדי לראות שאנחנו מייעלים את הקשרים ושיש כתובת מוגדרת וברורה גם למי שמגיע מעזה.

בעניין שירותי בריאות למי שמבקש מקלט – לפנות למשרד הבריאות גם שיהיו מגשרים שפתיים וגם למצוא פתרון לכל אותם ילדים שנמצאים ואין להם כיסוי ביטוחי. אני לגמרי מסכימה, הילדים האלה גדלים בתוכנו, הם חיים איתנו. אם יש מחלות שלא מטופלות זה לא רק עניין שלהם וזו לא רק בעיה שלהם, זה כבר הופך להיות בעיה חברתית.

גם מהמקום הזה של הסתכלות באמת ברמת הכלל, אני חושבת שיש לנו חובה מוסרית אמיתית לדאוג שהילדים האלה יקבלו את המענה הרפואי, אז לפנות למשרד הבריאות למצוא פתרון גם בסוגיה הזו.

אני שוב רוצה להודות לכולכם. יום טוב, רק בשורות טובות.

הישיבה ננעלה בשעה 12:45.