הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 135

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שלישי, כ"ה בשבט התשע"ז (21 בפברואר 2017), שעה 11:00

נידוי בני נוער להטבי"ם מהבית ומהקהילה

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

רויטל סויד

איריס מנדה בן יעקב - ממונה על החינוך למיניות, משרד החינוך

אושרה לרר - ממונה על היחידה לשוויון בין המינים, משרד החינוך

גילה רונן - סגנית מנהלת שירות נוער צעירים וצעירות, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

ויקטוריה שרזמן - מפקחת ארצית שירות נוער צעירים וצעירות, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

אורי ברוולר שאער - חוש"ן - ארגון ההסברה של הקהילה הגאה בישראל

זיזו אבו אלהוא - מדריך, איגי - ארגון הנוער הגאה

זאב נהוראי גורן - איגי דתיים

הדס בלומנדל - רכזת נער וצעירים, "הבית הפתוח" בירושלים

רועי שאול הלל - הבית הפתוח בירושלים

יעל דורון - עו"ס, מנהלת ההוסטל, בית דרור - עמותת אותות

תמרה יצחק - צוות, בית דרור - עמותת אותות

רעות גיא - ראש תחום קצה ונערות, עלם - עמותה למען נוער במצבי סיכון

אחינעם כץ - חברת דירקטוריון, חוש"ן

יהלי בן עמי ויטנברג - מנכ"לית, חושן - ארגון הנוער ההומו לסבי

רחלי הכהן - עו"ד, המועצה לשלום הילד

שי שדה - פעיל, הפורום הבי-פאן-פולי באגודת הלהט"ב

א' - מועצת התלמידים והנוער הארצית

דני סלייפר - מורה לאזרחות

עדי בן ברק - רכז חינוך, טרנסג'נדר

אובידיו פבל - או"פ

עוזי אבן - חכ"ל

שלומית מורוזוב - מוזמן/ת

דניאל פרסאי - מוזמן/ת

ירין אזולאי - מוזמן/ת

אורי חבושה - מוזמן/ת

אנדי ריכנטל - מוזמן/ת

טום פולוחה - מוזמן/ת

תמרה שביט - מוזמן/ת

תמר בן דוד - מוזמן/ת

דרור פרידמן - מוזמן/ת

תמי ברנע

מאיה ויקטור, חבר תרגומים

נידוי בני נוער להטבי"ם מהבית ומהקהילה

בוקר טוב לכולם, אני לא זוכרת מתי הייתי מוקפת כך מכל הכיוונים, ברוכים הבאים. אני ברשותכם פותחת את דיון הוועדה בנושא נידוי בני נוער להט"בים מהבית ומהקהילה, הדיון הוא בעצם במסגרת יום הקהילה הגאה בכנסת, שמובילה חברת הכנסת מירב בן ארי. אנחנו נפתח את הדיון הפעם קצת הפוך מהאופן שבו אני נוהגת לעשות בדרך כלל, אנחנו נפתח דווקא עם בני הנוער ונשמע אתכם. יש אתנו גם את חברת הכנסת רויטל סויד, רויטל את תגידי לי כשתרצי לדבר. אנחנו נפתח אתכם ואחר כך אנחנו נשמע את משרדי הממשלה השונים ונתייחס לסוגיה.

הסיפור בעצם של נידוי בני נוער להט"בים כרעיון לוועדה עלה בעקבות החשיפה שלי לנושא, אני חושבת שזה הביטוי הכי משמעותי והכי בולט למה שמודעות יכולה לעשות. אני נחשפתי לפרסומת של ילד שהולך ברחוב, מספר שהוא מתגעגע לאבא שלו, לחיבוק שלו, לחיוך שלו ומדבר על זה בהרבה רגש וכמה היה רוצה להרגיש שוב את הנגיעה שלו ואני מודה, אני ילדת מלחמות, באה מקרית שמונה, קונוטציה ראשונה שעלתה לי כששמעתי את הדברים היא שזה ילד שאיבד את אבא שלו, כנראה במלחמה או באיזו שהיא סיטואציה אחרת ופתאום כשזה מגיע לסוף, מסתבר שבעצם זה ילד שהוצא מהבית בגלל הנטיה המינית שלו.

אני מודה שזה נתן לי אגרוף בבטן, התחושה הזו וההבנה עם מה הילדים האלה מתמודדים וזו הסיבה שבחרתי לעסוק בוועדה דווקא בנושא הזה. אנחנו נפתח עם טל?

אם אפשר בבקשה לפתוח עם איגי והארגונים?

אוקיי, אז אנחנו נפתח עם איגי, עם חן או נציג אחר? זיזו בבקשה.

שלום, אני זיזו אבו אלהוא מירושלים, אני ערבי ואני - - - בחברה שהנושא של הלהט"ביות הוא לא נושא כל כך מקובל כמו בהרבה מגזרים מאד מיושנים. כשסיפרתי לאמא שלי שאני בא היום לדבר על הנושא של הלהט"ב והשתמשתי במילים הנכונות להגדיר למה אני מגיע ואמרתי לה מה זו המילה להט"ב – בערבית, למרות שאני מחוץ לארון כבר 15 שנה, היא אמרה לי – מה? לאיזה ועדה של מה? של מה? ואז כשהשתמשתי במילת הגנאי של להט"ביות היא הבינה מה אני בא לעשות, עד כדי כך הנושא אצלנו מודחק.

המילה להט"ב לא מוכרת, רק הקללה של הומו, הקללה ומילות גנאי אחרות נרדפות לזה, זה מה שאנשים מכירים, כי אין בחינוך, אין יועצים, לי היה מזל והמשפחה שלי קיבלה אותי וחיבקה אותי ממש מגיל אפס. אבל אני מכיר המון אנשים, חברים, חברי ילדות, שנידו אותם מהבית שלהם, שהמשפחה שלהם לא מכירה בהם ומחקה אותם ובמקרים אחרים, לצערי הרב גם אלימות.

צריך שיהיה מקום, באיגי אנחנו הקמנו קבוצה – אלוואן, תא של נוער ערבי להט"בי שבא, כל המדריכים הם ערבים וערביות ואנחנו נותנים תמיכה לכל נוער להט"ב שפונה אלינו. אני באופן אישי, בפייסבוק שלי, מקבל כל שבוע פניות מאנשים שמפחדים, שלא יודעים מה לעשות, שתוהים אם בכלל כדאי לצאת מהארון, מפחדים שמישהו יגלה ויקרה להם משהו. אנחנו עושים כמה שאנחנו יכולים, אבל אנחנו צריכים שתהיה תמיכה, לקבל תקציב יעודי לצעירים, נוער להט"ב, במיוחד נוער להט"ב ערבי בנפרד – תקציב משהלם, כי הצרכים הם שונים, הצרכים שלנו הם שונים. כשנוער ערבי שומע נוער ערבי להט"בי אחר, שהוא מחוץ לארון, אז הוא ירצה יותר לשאול אותו איך המשפחה שלו קיבלה, איך החברים שלו קיבלו, איך הוא חי עם זה, איך החברה שלו מקבלת את זה, כי אני יכול להפנות למישהו מהמערך או מישהו יהודי, זה שונה לגמרי, החוויה שונה לגמרי לבין להט"בים מהמגזר שלנו.

זיזו, מה קורה לילד, נער או נערה שבעצם יוצאים מהארון בחברה לכם ומנודים מהבית, לאן הם הולכים?

הם פונים לכל מיני ארגונים, במידה והם מכירים. אם מכירים אנשים או מכירים אנשים שיכולים לעזור להם אז אנחנו מחפשים להם מקלט, מחפשים להם מקום, מחפשים להם מיטה.

בתוך החברה הערבית? בדומה בעצם לחברה החרדית, לרוב כשבני הנוער מנודים מהבית הם גם מנודים מהקהילה, זאת אומרת הם לא מצליחים למצוא מקלט בתוך הקהילה שלהם עצמה. זה מאפיין גם אתכם?

זה מאפיין גם, רוב מכריע של המקרים צריכים לעבור לערים יהודיות יותר או ערים כמו תל אביב, לרוב, אם נגיד את האמת שבה זה סוג של מקלט. זה גם רחוק כי אצלנו בחברה מה שחשוב זה – מה אנשים יגידו. כשאני יצאתי מהארון בפני אמא שלי, היא הגיבה – מה אנשים יגידו, לא היה אכפת לה שאני הומו, את זה היא ידעה מגיל אפס אבל היא פחדה שאנשים יגלו את זה. אותו דבר אבא שלי, הוא בעצמו שאל אותי אם אני נמשך לגברים, מה שהיה חשוב לו זה – תשמור על דיסקרטיות כל עוד אתה גר מתחת לגורת הגג שלנו, כי אתה בסוף תעזוב את הדירה הזאת, אבל הם ימשיכו לגור במזרח ירושלים כל החיים שלהם. עניין של כבוד משחק אצלנו תפקיד, מאז שאני הפכתי להיות מאד פעיל חברתי – אני מהר הזיתים – אז כל השכונה לכאורה יודעת עלי. אני במשך שנה וחצי לא הגעתי למזרח ירושלים, לא בגלל שאני לא רוצה – אני רוצה, אמא שלי עצמה מבקשת ממני לא לבוא, היא מפחדת שאני אעלב ואני אפגע מילולית, גם אפילו מהמשפחה הקרובה.

ואתה פוגש את ההורים שלך בסביבות אחרות?

אני פוגש אותם בסביבות אחרות, מחר אמא שלי באה אלי לתל אביב. היום היא רצתה שנפגש, אבל היום לא יהיה לי זמן, אז אני בקשר מאד טוב עם המשפחה שלי, עם האחים שלי ואני חושב שחלק מזה זה בגלל שההורים שלי גרו בחו"ל במשך 30-40 שנה אז הם ספגו גם אולי חלק מזה.

תרבות, כן.

אבל יש כל מיני מקרים, יש מקרים שבהם, באמת, משפחות מקבלות ונושא הדיסקרטיות הוא מאד חשוב. מאד חשוב אבל שיהיה מענה, שיהיה בחינוך, שיהיה במוסד החינוך עצמו שזה יתחיל מאפס וישרישו בהם את המושגים.

למי אתה פנית?

אני?

כן.

אני לא רוצה להשוויץ, אבל הייתי בטוח לגבי הזהות המינית שלי, ממש מגיל צעיר, אף פעם לא היו לי בלבולים, פניתי לסרטים של אלמודובר לצורך העניין - - -

השאלה שלי היא האם יש שירותי רווחה או בבית הספר, בתיכון, בחטיבה, ביסודי, מישהו שאפשר לפנות אליו במזרח ירושלים.

בבתי ספר אין. אני זוכר שפעם פניתי בבית ספר והמורה עצמו צחק עלי, ביקש ממני לפתור שאלה על הלוח – מורה פיזיקה, שלמד באוסטרליה – וכשעליתי, בדרך, הוא אמר לי – למה אתה הולך ככה כמו קוקסינל? זה המורה, בבית הספר, אמר לי את זה. גם המורים, זה מושרש בהם, זה חלק מהתרבות. אז בזמני היה ארגון – פאוס, בבית הפתוח בירושלים, התנדבתי שם במהלך שנים ועכשיו אני עם איגי כבר שנתיים והקמנו את הקבוצה הזאת של אלוואן, שזה רק מדריכים ומדריכות ערבים.

זה המענה היחיד שיש היום?

כרגע בישראל כן, יש עוד שני ארגונים פלסטיניים, אבל לנוער להט"בי פה אנחנו נותנים את המענה.

תודה רבה על הדברים, זיזו, א'?

שלום, אני א' נציג של מועצת התלמידים לנוער הארצית, אני רואה שהרוב פה עברו מועדת החינוך עם השולחן, אז אני לא אפרט. באמת, כמו שאמרתי מועצת התלמידים לנוער הארצית עבדה השנה בעיקר על הקהילה הטרנסג'נדרית. לגבי הקבלה בחברה, החל מלהעביר תכנים בגיל מוקדם ועד לקול קורא שהוצאנו למנהלי בתי ספר עם הסבר על מה היא הקהילה הטרנסג'נדרית.

האמת, אני רוצה להתחיל בסיפור אישי עלי, מעבר למה שסיפרתי בוועדת חינוך ששמעו כבר, כשאני יצאתי מהארון אז אבא שלי לא היה בבית הוא היה בחו"ל לשבועיים ואני יצאתי רק מול אמא שלי, כי ידעתי שמבין השניים היא תהיה הכי מקבלת, הכי סובלנית, הכי פתוחה והתג' הראשונה היתה – צא מהבית. בלי יותר מידי מילים, בלי כלום, פשוט ככה. יום אחרי זה אני הגעתי לבית ספר עם מזוודה, פשוט מגיע לבית ספר ככה והמורה שואל מה קרה, היועצת שואלת מה קרה והתגובה בנושא היתה – מצטערים לשמוע, יש לך איפה לישון בלילה? זהו. לא היה שום עירוב מתקדם, זאת היתה הבעיה העיקרית שלי - - -

כלומר תסתדר, אם יש לך יופי ואם לא אז תסתדר.

זה מה שמפריע לי, זה כאילו אין את העירוב של – מה קורה עם מישהו שיוצא מהבית, אני גיליתי על מקומות כמו בית דרור או גופים אחרים רק אחרי שכאילו – אבא שלי הגיע הביתה ואמא שלי אמרה – אוקיי, רק בגלל שהוא בינתיים לא יודע, אז נחזיר אותך הביתה שלא הוא ישתגע.

כמה זמן היית מחוץ לבית?

הייתי שבועיים, עד שהוא חזר הביתה.

איפה היית, אם אפשר לשאול?

בנהריה, ישנתי אצל חברים.

אה, אוקיי, פשוט הגעת לחברים ו - - -

ישנתי אצל חברים ועברתי ממקום למקום, פשוט לא ידעתי על מקומות אחרים.

החברים ידעו למה יצאת מהבית?

כן, הם ידעו עלי כבר הרבה לפני, ההורים היו השלב האחרון שלי.

אבל גם היום, כשיש באמת את כל היכולת, האינטרנט פתוח והדברים מאד ידועים, גם היום בני נוער לא יודעים למי לפנות?

בהרבה מקרים כן, אני אישית לא ידעתי בכלל, עד אחרי שהתחלתי לחקור ולבדוק, אני אישית גם - - -

הנוער מודע, זה מועצת תלמידים, זה ילדים - - -

כן, אחרי שאני התחלתי לחקור, אז אני גם הלכתי למקומות, גם בירושלים יש נגיד – את בטח מכירה – הזולה ברחוב הנביאים או בקינג ג'ורג', יש הרבה מקומות שבני נוער פשוט מגיעים אליהם, כי הם לא יודעים לאן להגיע אד הם הגיעו למקום הזה. הזולה ברחוב הנביאים במצב על הפנים, אני מכיר שם שלושה ילדים שהגיעו לשם בעקבות היציאה מהארון. נתחיל מזה שגם שם לא כל כך מקבלים אותם, הם די בפינה נידחת, אבל זה פשוט בגלל שלא היה להם לאן להגיע והם לא מודעים לזה.

אתה מתכוון למבנה נטוש בלי מים ובלי חשמל, לא כולם יודעים מה זה הזולה ברחוב הנביאים.

כן, ברחוב הנביאים זה מקום בלי מים, בלי חשמל, המצרך העיקרי שעובר זה שם קוקאין בדרך כלל. אין להם שם כלום וזה פשוט בגלל ש – וזה לא שאנשים לא יודעים עליהם, אנשים יודעים. היועצות בבתי הספר יודעות, היועצת שלי ידעה עלי ופה נכנסת הבעיה, שבעצם היא ידעה ולא היה לה את המידע לעזור לי, היא שאלה – יש לך איפה לישון וזהו, אם יש לך איפה לישון אתה מסודר אבל - - -

מתי זה היה?

זה היה לפני חצי שנה.

חצי שנה?

וואו, זה עכשיו, זה לא מאד רחוק ולא בתקופה אפלה.

הקטע שהוא שמעבר לזה, אני בא מבית דתי, חברה דתית, בית ספר דתי, הכל דת דת דת ועוד דברים שקרו זה, ברגע ששמעו על זה מהבית כנסת זה התחיל להיות מעין נידוי חברתי. אבא שלי, עד לפני חודש ומשהו לא ידע וגם עכשיו הוא בהכחשה ממש חזקה.

זו סיטואציה נוחה, על פניו, כי כל עוד שהוא מכחיש את בסדר.

עד אז הוא היה בחוסר הבנה של – מה קורה שפתאום אנשים מסתכלים על הבן שלו בצורה מוזרה, מה קורה פה ודברים כאלה. בכללי, החברה הדתית וגם החברה הכללית, בבית ספר, במקומות כמו הספרייה, אנשים מסתכלים עלי במבט של – זה גורם לזה שבן אדם כבר לא רוצה לצאת מהבית שלו לחברה שלו וגם הבית הוא לא מקום בבטוח, כי כשאתה בבית אז אתה רב עם אמא שלך - - -

אין לך מקלט.

כן. והרבה ילדים לא יודעים מה לעשות עם זה וזה באמת משהו שצריך, גם ברמת בתי הספר, היועצות, שהן לרוב האדם שאנשים תמיד סומכים עליו. כאילו אם תעשו סקר עד כמה היועצת היא תפקיד שאנשים מסתמכים עליו, היא גורם אובייקטיבי שהתפקיד שלו לאהוב את התלמידים ובאמת לתמוך בהם וברגע שיועצת לא יודעת מה עושים ומסתכלת עליך ואומרת – יש לך איפה לישון הלילה, זהו, זה מספיק, זה כבר גורם לזה שאין לילד שום דבר שעומד תחתיו כי ההורים התפרקו, הכל התפרק ובעצם, בסופו של דבר הבית ספר זה המקום שלפי דעתי צריך להחזיק את זה. כי היועצת הוא התפקיד שהכי פחות משוחד מכל השאר.

אוקיי, בקצרה כי אני רוצה לשמוע עוד כמה דוגמאות – בתחושה שלי, אתה יודע מה לפחות מאז שהגעתי לכאן, זה לא שלא הייתי מודעת לפני כן ולא הכרנו, אבל באמת השיח מסביבי שעל פניו זה משהו טבעי ומקבלים את זה ואנחנו במקום יותר טוב מפעם. אתה, בתחושה שלך, מתוך מה שאתה אומר, כשאתה אמרת מזמן חשבתי שתגיד לי לפני 5-6 שנים, אמרת לפני חצי שנה. בתחושה שלכם, עם כל השיח הפתוח החברתי ועם כל מה שאנחנו רואים במדיה, אנחנו עדיין לא באמת התקדמנו?

נתחיל מזה שגם מה שדיברתי עליו בוועדת חינוך זה על זה שההגדרה של הקהילה היא נורא מצומצמת במערכות החינוך, במערכות שבאמת מתפקדות בנושא הזה זה עדיין נמצא בתפיסה של שנות ה-90', כשקראו לזה אז הקהילה ההומו-לסבית. זה היה הומו ולסבית.

זה שזה מוגדר כקהילה זה מנתק מכל האחרים, גם פה צריך אולי לחשוב - - -

היום יש כל כך הרבה הגדרות שונות, אם תעברו פה אחד אחד אני בטוח שיצא לכם ספר. בשנייה שאני באתי ליועצת שלי, סיפרתי לה עוד לפני שסיפרתי לאמא שלי, כדי להבין איך אני אבוא אליה והיא אמרה לי – אבל רגע, מה זה ביסקסואל? היא אמרה לי תחכה שבוע, אני אחזור אליך אחרי שאני אקרא על הנושא ואני אבין וכשיועצת לא עוברת הכשרה לבין, מה הן ההגדרות השונות - - -

יועצת בבית ספר דתי.

כן, יועצת בבית ספר דתי שעל זה פתחתי כבר מספיק בוועדת החינוך. בעצם יש את התפיסה היום שאנחנו נורא מקבלים, אבל הם לא יודעים עדיין שהם לא מקבלים.

מקבלים, אבל לא בבית ספרנו.

אנחנו קיבלנו הגדרה אחת מתוך כל השאר, נניח המנהל בבית הספר שלי אמר לי – א' תקשיב, אם היית יוצא כהומו, הייתי מבין, אין לך ברירה. אבל יצאת כביסקסואל, אתה יכול לבחור להיות סטרייט – זה מה שהוא אמר לי וזה דבר שהוא גורם לזה שכאילו, אלה הערות שחושבים שכאילו מקבלים, אנשים באמת מסתכלים על החברה ממבט חיצוני שכאילו נורא מקבל, זה כמו אלה שאומרים – יש לי חבר הומו - - -

מאד ליברלי אבל לא לידנו.

אני נורא מקבל, יש לי חבר הומו. אנשים לא מודעים בעצם למצב הקיים, גם בתותך הקהילה זה קיים, כן? ברמות שקהילה אחת אומרת לא ולאחרים כן, זה קיים גם בפנים, אבל גם בחוץ כשבאים ואומרים – אני נורא מקבל ואז אומרים על חלק אחד, על סקשן אחד מתוך כל המכלול.

החברה עדיין נמצאת בתהליך של הכלה ולוקח לה זמן גם ב - - -

עוד לפני ההכלה, צריך להגיע למידע, להבנה, לתת ידע כי לאנשים שצריכים את זה אין, כי הבן אדם שהוא עצמו, הילד שיודע את זה אז הוא יודע, הוא יודע כאילו על עצמו. בשנייה שמי שאחראי עליו לא יודע עליו, אז זה גורם לקצר בתקשורת, לכשל של עבודה, של לנהל את הילד הזה, לעזור לו, לתמוך בו.

אוקיי, תודה רבה טל. יש לי הצעות ורעיונות שהיו הופכים את כל הסיפור הזה לפשוט הרבה יותר, אבל כנראה שגם אני עדיין לא עד הסוף מבינה ושוחה בתוך זה. חברת הכנסת רויטל סויד, בבקשה.

כבר צהרים טובים עוד מעט, תודה לך גברתי יושבת הראש על קיום הדיון ובכלל על היום המיוחד הזה ויש לנו כל שבוע יום מיוחד, אבל היום הזה הוא באמת יום מיוחד. אני חייבת לומר שכשזיזו דיבר, איפה אתה? היי, לא היתה בי פליאה כיוון שאנחנו יודעים שבאמת במסגרות קצת יותר מצומצמות ויותר שמרניות, בין אם זה חרדים, דתיים, בין אם זה בחברה הערבית או בני מיעוטים, מה שאמרת פה נתפס כדבר שהוא ברור ואנחנו יודעים, צריך פה לטפל וצריך לראות מה עושים ובאמת ליצור איזו שהיא פתיחות ורווחה לבני נוער, ילדים, צעירים, שזקוקים למענה.

אבל כשאתה, טל, בא ומעלה את הנושא אני חייבת לומר שאני מאד מופתעת, מכיוון שאתה נראה לי בחור מאד דעתן ומאד מעורה ואתה במועצת התלמידים ואתה מספר סיפור שקרה לפני חצי שנה, אני חשבתי שאתה רוצה לספר סיפור שקרה לפני שנים ופתאום אתה מחזיר אותנו רק חודשים אחורה ואני חושבת שזה נ' רציני מאד מאד של כולנו, שלא לומר תעודת עניות שככה זה מתנהל גם היום.

אני יכול להוסיף משהו בנוגע למה שא' אמר?

בוודאי, רק תציג את עצמך.

שלום, אני נהוראי גורן, אני בוגר ישיבה ואני - - -

איזו ישיבה?

אני חייב?

לא.

אני בוגר ישיבה, אני גם הומו. ורציתי להוסיף את הזוית הזאת של ההסתכלות של הישיבה התיכונית וכל הישיבות התיכוניות והאולפנות, על הומוסקסואליות ועל הקהילה. אני חושב ששמה מתחילות הבעיות האמתיות, כשבחינוך, אנשי החינוך ואנשי הצוות מרשים לעצמם להתבטא ולהסית איך שהם רוצים ואין שום חוק נגד זה ואין שום מסגרת חינוכית בשיעורי אזרחות או שיעורי חברה שמסבירה מי אנחנו, מלמדת אותם מי אנחנו.

אני אשמח לספר ממש בקטנה סיפור שקרה לי, בכיתה י' נכנסתי לכיתה והתחיל שיעור על הומוסקסואליות והרב, פשוט התחיל ואמר – מי שהומוסקסואל הוא חולה נפש, הוא בן אדם שאני מרחם עליו, הוא בן אדם מסכן, אני מציע לכם לא להיות כאלה. ואז תלמידים מהכיתה שלי, תלמידי ישיבה אמרו לו – הרב, מה הבעיה? זה נשמע לי טבעי, זה לא כזה נורא כמו שאתה עושה מזה. והרב אמר – אתם נפלתם לתקשורת, אתם נפלתם לשטיפת המוח שעושים לכם, אם ניתן לגברים לאנוס ילדות זה יהיה עולם טבעי? עם ניתן לגברים לשכב עם חיות זה יהיה עולם טבעי? גבר עם גבר זה לא טבעי, צריך לעצור את זה כאן ועכשיו. אותם התלמידים שהגנו עלי, מבלי שהם ידעו את זה בכלל, פתאום שינו את דעתם, וואו אולי באמת זה לא טבעי ואז מגיעות ההשפלות שצחקו עלי וירדו עלי ואני ממש לא מאשים אותם כי הם זכו לגיבוי מאנשי החינוך.

כאן צריך להתחיל את השינוי, כאן, בחינוך, בישיבות, אצל המורים, אצל הרבנים, לדאוג שלא יקרו דברים כאלה, לא יקרו אמירות כאלה. הסתה לא יכולה להתחיל באנשי החינוך שאמורים להגן עלינו, איך רב יכול לקרוא לי חולה נפש ואני צריך לאדים את הפנים שלי ולכסות את הפנים שלי בסווטשרט, להתבייש שאני קיים בכלל.

ואני בכלל לא אדבר על הדבר הכי גרוע, כשמגלים שתלמיד הומו או שמעיפים אותו מבית ספר או שמציעים לו את הדבר הנפלא שנקרא טיפולי המרה. אתם שמעתם על המושג? זה בעצם לנסות בצורה פסיכולוגית להפוך את הילד מבן אדם שנמשך לגברים לבן אדם שנמשך לנשים. השיטה שהם עושים את זה, הם פשוט מדכאים לו את היצר המיני, הם אומרים לו – אתה נכנע אחרי היצר, אתה נכנע ליצר הרע, יש לך משימה בעולם הזה והמיניות היא דבר שולי, הדבר החשוב הוא להתחתן עם אישה ולהביא ילדים, אתה תתגבר על זה. התוצאה לא משיגה את זה, התוצאה משיגה ילדים שמנסים להרוג את עצמם, להתאבד, שונאים את עצמם וזה מה שמערכות החינוך הדתית עושה.

אתה חווית נידוי חוץ מהקהילה גם מהבית? אני אחזיר לך חזרה את זכות הדיבור, אני רק רוצה רגע - - -

בסדר גמור.

הבית שלי לא נידה אותי, אבל אם הבית שלי היה מתייעץ עם אנשי החינוך, יכול להיות שהיו מנדים אותי.

אז בסופו של דבר בישיבה שלך, היו מודעים לכך שאתה הומו או שלא היו מודעים?

אני אגיד לך ככה, את נכנסת קצת למקום מורכב יותר, אבל בסופו של דבר אני יצאתי מהארון בכיתה י"ב, בפני החברים שלי, הם היו בעדי ובאופן אירוני, מי שהיינו צריכים להסתיר ממנו את הזהות שלי זה מאנשי החינוך, עשינו ביחד תרגילים כדי שהמורים לא יגלו שאני הומו ולא יעיפו אותי. אבל, חברים שלי מבתי ספר אחרים חוו השפלות, מורים שקיללו אותם, מורים שזימנו אותם לשיחות ואמרו להם שהם חולים והשפילו אותם ודיברו אפילו על דברים גרפיים, פיזיים, נורא לא נעימים. זה מאד קשה, זה מאד קשה לתלמיד לחוות דברים כאלה. זה לא הוגן, זה לא הוגן שילדים צריכים לעבור דברים כאלה מהמורים שלהם, זה משפיל ואני לא יכול אפילו להתחיל לתאר את החוויה שעוברת על ילד בן 16, 17, שהמורים מדברים אליו ככה, שהרבנים מדברים אליו ככה ואני חושב, באופן אישי, שהדבר הכי חכם שאפשר לעשות הוא להוציא חוק נגד התבטאויות – נגד בכלל גישה של המורים לנטיות מיניות של הילדים.

לא צריך חוק, צריך פשוט שהמורים יעברו תהליכים, כמו שצריך, כדי שיבינו.

אבל איך הם יעברו אותם אם הכל חופשי?

לא, כשמדובר בחברה דתית יש - - -

למה אין מסגרת בשיעורי חברה או בשיעורי האזרחות - - -

ראינו את זה גם עם רבנים במכינות ובישיבות גבוהות, אתה מדבר על תופעה שהיא תופעה מורכבת והיא קשה, רבנים תופסים את עצמם כמי שאפילו נאבקים את המאבק האמתי והנכון, זה מורכב, זה מאד קשה. אנחנו גם ראינו את זה עם הרב לוינשטיין.

זה קשה, אבל אפשר לפתור את זה לדעתי.

אם אפשר להוסיף משהו שגם העליתי בוועדת החינוך, שמעבר להתבטאויות של הרבנים כרבנים, כאנשים פרטיים, מערכת החינוך עצמה – קיים בה שיעור שבבתי הספר הדתיים נקרא בכה מחלמיש ובו בעצם במערכת עצמה - - -

יש הדרה של - - -

מערך שיעורים מיוחד בנושא הקהילה הגאה שבו בעצם מעלים סרטונים של רבנים שמתבטאים נגד ובעצם זה עוד הרבה מעבר לדעה האישית של הרבנים, זה מובנה במערכת החינוך עצמה.

אנחנו הולכים רחוק בזמן שגם בכנסת, גם חברים וחברות שלכם - - -

רק שם לפרוטוקול.

אני אורי ברוולד, אני בת 29 מכפר שלם, תל אביב. יש מעין אוירה כזו בתל אביב שהיא נוצצת והכל מותר בה והכל אפשרי, אבל זה לא תמיד ככה לצערנו הרב. גם אני מצאתי את דרכי החוצה מהבית, אז חשבו שאני לסבית, אוי ואבוי אני בכלל ביסקסואלית, אבל לרזולוציות האלה לא מגיעים בכלל. אני התפרצתי לדיון כי יש משהו נורא קל בלדבר על הרבנים האלו, אבל זה לא רק הרבנים, זה נמצא כאן, נמצא בכל מקום ואלה אמירות שנמצאות וחייבים לגנות אותן וזה גם התפקיד שלכן, ברמה הכי בסיסית כמי שאנחנו מסתכלות עליהן מחוקקות היום חוקים, זה גם שלכן לעשות את זה. אני יושבת היום, אני בת 29 וכבר עברתי את השנים הקשות בחיי כמי שחיה בארון שנים רבות, אבל זה מצחיק אותי לחשוב אפילו שבכנסת הקודמת הייתי יועצת פרלמנטרית, זה כאילו נורא נחמד ונעים ומקדם - - -

של מי?

מה?

של מי?

של ניצן הורוביץ.

אנחנו יושבים בלשכה שלכם.

כן, החלפנו חדרים. הייתי צריכה להלחם כדי להגיע למקומות האלה ולהגיע לאקדמיה מהמקומות שמהם הגעתי ומהמצוקה הכלכלית שבה נמצאתי וזה פשוט חייב לקבל מענה בצורה – אחד קודם.

את חווית את החוויות שמדוברות כאן? זו היתה אמורה להיות השאלה הבאה שלי, רק רציתי לתת לחברת הכנסת להשלים את דבריה, אבל את חווית את זה גם במסגרות הממלכתיות? אני מבינה שאת באה מסביבה חילונית? או לא חרדית ולא ערבית מן הסתם, חווית את זה במסגרת בית הספר, את ההדרה הזו של הקהילה, את היחס המזלזל באופן מובנה בתוך המערכת?

אז אני אגיד שלזלזול יש כל מיני גוונים, יש את הגוון המובהק שעלה פה ובאמת, ליבי יוצא אליכם בכנות מלאה. אבל אני למדתי בעירוני א', בית ספר לאומנויות, הכי פתוח, זה הכי לגיטימי, זה הכי קורה, אבל גם לבית הספר שלנו לצורך העניין לא הכניסו את חוש"ן, דאז, שהוא זה שמגיע לבתי הספר ומדבר עם בני ובנות הנוער, גם אלו שהם סטרייטים וגם אלו שהם לא. המטרה היא לפנות לכולם כדי להבהיר את הרגישות שצריכה להיות במקום הזה ויותר מזה אני אגיד, על הפער שלפעמים נמצא וזה מה שהיה אצלי, בין הבית שהיה מאד סגור ולא מקבל ולא מכבד, לבין הנאורות הלבנה של תל אביב לכאורה וזה מייצר קשיים. אני את הצבא שלי העברתי כחיילת בודדה - - -

מתי בעצם יצאת מהבית?

זה בשלבים, בצבא לגמרי הייתי בחוץ. הייתי מאד מאד בארון, אז לקח זמן גם לראות בכלל לאיפה אני הולכת, אני לא הרגשתי בנוח ללכת לכל מיני ארגונים, לא בהכרח ידעתי שיש ארגונים ואת הדבר הזה. אני מסתכלת היום על בני ובנות נוער כשאני נכנסת לכיתות מטעם חוש"ן ומתוכם אני מזהה בני נוער שהם כמוני ולצידם אני מזהה גם חברים וחברות סטרייטים לכיתה, שהם גב התמיכה הכי בסיסי לבני ובנות הנוער האלה וזה אחריות שלנו לדאוג שזה מה שנכנס באופן אוטומטי, שזה מגיע גם מהצוות המקצועי של בית הספר, מהנהלה, מה בני ובנות הנוער האלה עוברים וכמובן להגיע עם לזה לרזולוציות הכי פשוטות ומונגשות לני הנוער, לדעת לאן לפנות, כי יום לא כולם יודעים את זה וזאת אחת הנקודות הקשות ביותר.

דבר אחרון שאני רוצה לומר, ממה שהתחלתי ואני פונה אליכן, ברור לי שאתן כאן ואתן שותפות דרך וזה מהמם וזה מרגש ואני באמת רוצה להודות לכן על זה. אבל אני גם שואלת אתכן מה אתן יכולות מחר לעשות ואיך אתן מתמודדות עם אמירות שמגיעות נגד הקהילה הגאה, מכתלי הכנסת, זה מקרין החוצה ואנחנו חייבות לדעת לשים לזה סוף.

מה שמך, סליחה?

אורי.

אורי, תראי, קודם כל תודה לך על הדברים ואנחנו פשוט נמצאים פה בדיון שהוא גם בוועדה לזכויות הילד והוא באמת מאד מאד יעודי לענייני בני נוער ואיך מתמודדים עם חטיבה ותיכון ובכלל ביסודי. אבל אין ספק שעצם העובדה שאנחנו מקיימים פה היום יום מיוחד, לקהילה, לזכויות הקהילה הגאה, זה לצערי הרב ואני ממש מתביישת שאני אומרת את זה, זה כבר הישג מאד גדול ובבית הזה קורים דברים מדהימים לטוב וליותר טוב. אני מזכירה לך את יום הקהילה הגאה שנה שעברה, אני הגשתי הצעת חוק הכי לגיטימית - - -

מדהימה.

הכי ברורה, שלא יכול להיות עליה בכלל עוררין וספק, להכיר בבני זוג חד מיניים כהורים שכולים, משהו שהוא כל כך בסיסי וכל כך נכון במדינת ישראל שמקדשת את השכול, לצערי הרב אנחנו חווים וגם נחווה, זה נפל בדיוק למחרת, יום ציון זכויות הקהילה הגאה שנה שעברה בכנסת ואנחנו רואים סדרת חוקים שעלו גם ביום ראשון האחרון ונפלו וכל זה נובע מתפיסות מאד מאד שונות שיש בבית הזה, כשקומץ מועט – כי כשאנחנו נלך ברחוב ונשאל על זכויות לקהילת הלהט"ב רוב האנשים ולא משנה מאיפה הם – שוויון זכויות מלא, בנישואים, בגירושים, באימוץ ילדים, בהורות, בחיים, על הכל.

על הגירושים אנחנו עוד יכולים לדבר.

בכל זאת אנחנו רואים שיש כאן באמת קולות מיעט, אבל מיעוט שלא מאפשר להעביר אף הצעת חוק. את יודעת שכשהגשתי את הצעת החוק וישבתי אז אמרו – רגע, כתוב פה קהילת להט"ב, כתוב פה הומוסקסואלים, כתוב פה חד מיניים, המילה חד מיניים מופיעה? התשובה היא כן, ברור. אם ככה היא לא תעבור בקדנציה הזו, היא לא תעבור בכנסת הזו. ולכן, ברור שצריך להרים קול ומרימים את הקול ואומרים ומציינים ומגיעים לדיונים ויושבים ומדברים וזועקים את העקה וזה באופן כללי.

אבל אני רוצה כן להתייחס לרגע לדיון עצמו, כשאנחנו רואים שלפני חצי שנה א' מוצא את עצמו לא יודע למי לפנות ואין לו לאן ללכת והוא צריך לשקול ללכת למקום כמו זולה, שעכשיו אני שומעת בכלל מה הוא, אז זה מצב אבסורד. אז נכון, דיברת ושכחתי את שמך - - -

נהוראי.

נהוראי, דיברת על פן בחברה הדתית ואתה מדבר עוד על כיפות סרוגות, לצערי הרב זה משהו שצריך לטפל בו ולטפל בו לעומק, אבל קודם כל שילד יקום ויצליח לפתוח את המחשב וידע לאן ללכת, למי לפנות, עם מי לדבר, מה לעשות, איך הוא יכול להיות תקוע כל כך ובלי יכולת ומסוגלות למי לפנות ואם זה לא ההורים וזה לא היועצת אז לאן ולמי ובזה אנחנו צריכים לטפל ואלה המסקנות שצריכות להיות מהדיון הזה.

המסקנות האופרטיביות מהדיון הזה צריכות להיות שלא יהיו נער או נערה, צעיר או צעירה, ילד או ילדה, שיקומו בבוקר ולא יהיה להם למי לפנות ואם זה לא בא מהבית אז זה חייב לבוא מהמסגרות מסביב, מהמסגרות החינוכיות, מהיועצת או משהו, שתהיה להם את היכולת לחיות עם עצמם ולא לעבור את מה שאת עברת לפני עשור וא' וזיזו עוברים אותו היום, זיזו כבר לא, אתה כבר נראה לי שאפילו פרצת דרך. זה המענה שצריך להיות מהדיון הזה ואני מתנצלת שאני צריכה לעזוב, כי אני צריכה לעבור לדיון אחר, אבל נמשיך להאבק, ביחד.

אם אפשר רגע - - -

לא, שניה, אני רק רוצה לאזן את הדברים כדי שלא ישמע שכל חקיקה שנופלת בהקשר של הלהט"ב זה בגלל בורות כאן בכנסת - - -

לא בורות, ממש לא.

או חוסר תמיכה או חוסר רצון להעביר - - -

אף אחד כאן לא בור, יש כאן הסכמים קואליציוניים שבהם גם הסיעות החרדיות וגם הדתיות - - -

יש גם דברים יותר מורכבים, יש עוד הרבה מאד הצעות חוק שנופלות מידי שבוע, זה לא הכל מתוך ניכור לקהילה הלהט"בית, חשוב להגיד את זה. אבל אני מסכימה שיש לנו עוד הרבה דברים לעשות.

אני אשמח רגע להגיד לנהוראי וא' לגבי מה שאמרו, אני אחינועם, אני דירקטורית בחוש"ן שזה מרכז לחינוך - - -

אבל ממש בקצרה כי את לא ברשות דיבור ויש פה אנשים שביקשו ואני רוצה לתת - - -

יש לנו רשות דיבור יותר מאוחר, אין לי בעיה לחכות לרשות דיבור שלנו.

אז בואי תגידי כבר את הדברים בקצרה.

אוקיי, קודם אני אגיד על חוש"ן, אנחנו מרכז לחינוך והסברה, אנחנו נפגשים עם 30 אלף אנשים בשנה, אנחנו מומלצים על ידי שפ"י לפעילויות בנושא של מגדר ונטיה מינית. מה שאנחנו שומעים זה שנוער להט"בי היום הוא בסיכון גבוה, לכל מיני דברים. לאלימות, לאלימות מילולית, להטרדות מיניות, עד הדרה מהבית ויציאה מהבית וחיי רחוב שזה מגיע גם לפשע וזנות בסופו של דבר.

שזה הנושא שלנו ונשמח אם נתמקד כי ממש לא נוכל לתת מענה.

אני ממש על זה רוצה לדבר, אני אגיד שמבחינתי שני מעגלי התמיכה העיקריים שיש לבני נוער זה המשפחה שלהם ומערכת החינוך, אלה מעגלי התמיכה ואני חושבת שכולנו יודעים שכשיש מעגל תמיכה שהוא תומך, גם אם הסביבה בחוץ היא לפעמים קצת כואבת, כשיש לי מעגל להשען עליו אז היכולת שלי להתגבר על הקשיים שאני אפגש בהם בהמשך הם הרבה יותר גדולים.

אני אגיד שבחוש"ן בשנתיים האחרונות פיתחנו הרבה מאד תכנים לגננות, למורים ליסודי, למורים לחטיבות ביניים ולסטודנטים לרופאה, לעבודה סוציאלית, להמון תחומים ואנחנו לאט לאט נכנסים למקום הזה ואנחנו באמת צריכים להיכנס יותר ואולי גם לחברה הדתית או לארגון שובל, שהוא ארגון המקביל שלנו בחברה הדתית, להיכנס ולעשות את ההסברה הזאת. אוכלוסייה שמאד קשה להגיד אליה זו אוכלוסיית ההורים, כי אוכלוסייה שהיא לא מאורגנת. יש לנו היום פעילות בשיתוף עם תהילה, שזה הארגון לליווי של הורים של להט"בים, אנחנו עושים סיפור משפחתי, מדברת אמא או אבא ללהט"ב ולהט"ב בוגר ומדברים ביחד ומספרים את הסיפור המשפחתי שלהם, של ההתמודדות הזאת ואנחנו מאד שמחים להביא את זה לכל מיני פורומים של הורים, שוב, זה אוכלוסייה שמאד קשה להגיע אליה ואין ספק ש - - -

אפשר להגיע גם דרך מערכת החינוך עצמה.

להורים, נכון, יש ניסיון כזה וזה לא פשוט ולא כולם ששים לערב את ההורים בתוך הנושא הזה, הרבה מאד בתי ספר מפחדים לפנות עם הנושא הזה להורים כדי שלא לעורר התנגדויות. אני חושבת שאחד הדברים החשובים זה שנגיע גם לקבוצות של הורים, כי יש משהו במפגש הזה של הסיפור האישי וראינו פה, איך הסיפור האישי ישר נוגע וישר מתחבר ללב ולעשות שם איזו שהיא עבודה מול ההורים ואנחנו באמת מבקשים את העזרה שלכם, של האנשים ממשרד החינוך שיושבים פה, איך אנחנו מצליחים להגיע לקבוצות גדולות של הורים, לעשות להם את ההסברה הזאת וללמד אותם איך להתנהל מול הילדים שלהם כשהם יוצאים מהארון ואיזה כלים יש להם ואיזה מעגלי תמיכה הם יכולים להשתמש בהם, תודה.

תודה רבה לך, איריס ממשרד החינוך ואחר כך הבחור שלידך, שמך?

דני, דני סלייפר, מורה בבית ספר תיכון.

אה יופי, זה אפילו מתחבר.

אנחנו לא ביחד.

כן, אני יודעת, לא חשוב בבקשה איריס.

שלום לכולם, אני מברכת על הוועדה - - -

עלו פה טענות קשות.

עלו פה טענות קשות ואני שמעתי גם בוועדת חינוך ואני מניחה שנמשיך לשמוע טענות קשות. אני באמת, צר לי לשמוע את הסיפורים האישיים ואת החוויות הקשות שכל אחד ואחד מהיושבים מספר, אני מניחה שזה צובע את החוויה כלפי מערכת החינוך בכלל, אבל אני רוצה דווקא להראות את החלק הטוב, את החלק שכן עושים וכמובן שהדרך עוד ארוכה. כלומר, גם אחרי שאני אספר מה שאני אספר יכול להיות ששנה הבאה אנחנו נשב בוועדה וימשיכו להיות עוד סיפורים כאלה.

כנראה שמה שאנחנו עושים טוב או לא מספיק או לא נכון או לא אפקטיבי.

או שתהליכים הם איטיים, את יודעת בוועדה הקודמת אמרו – כדי להגיע רחוק צריך ללכת לאט, אז אנחנו מחכים, באמת הדרך עוד ארוכה ויש מקומות שיותר קשה ויש מקומות שיותר קל. אז אני רק רוצה להגיד שהיועצות החינוכיות, כולן, עוברות הכשרה בנושא להט"בים, כולן. אנחנו עושים את זה בשיתוף עם חוש"ן, אנחנו מגיעים לכל מיני חתכים של אוכלוסייה במערכת החינוך, כי הרי מערכת החינוך לא מבוססת אך ורק על יועצות, אז גם מנהלי בתי הספר, מפקחים, אנחנו מכניסים את זה לאט לאט, וכמובן לתלמידים. עד היום עשינו סדנאות בליווי הארגונים הגאים, בעיקר חוש"ן.

היום זה יום חגיגי מבחינתנו כי יצאה תקנה תקציבית, בזכות מירב בן ארי שבאמת עמלה רבות יחד אתנו להוציא את התקנה הזו וזה אומר שבתי ספר יוכלו לקבל הרצאות בחינם לתלמידים ולאנשי הצוות מגיל הגן. זאת אומרת בגיל הגן הם יעברו סדנאות על חינוך רגיש מגדר ועל משפחות - - -

זה וולונטרי או שזה מחייב את כל המערכת?

זה וולונטרי ואני מאד מקווה - - -

זה שוב לשכנע את המשוכנעים.

זה לאו דווקא, לפעמים בתי ספר לא מזמינים כי אין להם תקציב.

אוקיי.

ומפקחות לא מזמינות כי אין להם תקציב ויש ריבוי של נושאים, אבל ברגע שבאמת הנושא יגיע לפתחם והוא גם יהיה ללא עלות, אני מניחה שיהיה יותר קל להכניס. אני גם רוצה להגיד שאנחנו גם נלמד מתוך הנתונים על איפה יותר ואיפה פחות – אנחנו קיבלנו מיליון וחצי, אז אם אנחנו נעבור את המיליון וחצי אז נתעדף כמובן מדדי טיפוח גבוהים.

את יודעת, איריס, אני אומר משהו אולי גם הם לא יאהבו כל כך לשמוע את זה, גם את לא תאהבי וגם הם ובכל זאת אני לוקחת את הסיכון. הרי אנחנו במערכת החינוך מנסים לחנך או להעביר את המסר של לקבל את כולם ולהכיל את כולם עם כל השוני וכל המורכבות של כל אחד, וכל ילד באמת מגיע עם התיק שלו. אז בהתחלה דיברו על ילדים עם צרכים מיוחדים וילדים נכים וילדים כאלה וילדים כאלה ובסוף כולם ילדים ויש גם ילדים שהם מהקהילה הלהט"בית. אני חושבת, שעוד לפני ההרצאות ולפני כל מה שאנחנו רוצים לעשות יש פה דבר בסיסי – לא לפגוע בהם. כל ביטויי הגנאי שיש כאן, ההדרה שלהם באופן מובנה מהמערכת על ידי זה שמגדירים אותם כמשהו שהוא אחר, כמשהו שהוא לקוי, כמשהו שצריך להיות מודר או צריך לשנות את עצמו, אנחנו הרי לא מבקשים מאף ילד לשנות את עצמו בשבילנו, אנחנו לא נבקש מילד מחינוך מיוחד לשנות את עצמו בשבילנו, לא מאוטיסט ולא מנכה ולא מאף אחד, זה הם ואנחנו צריכים להיות שם בשבילם. אז איך אנחנו מטפלים לפחות בנקודה הבסיסית הזו?

המדיניות הבסיסית שלנו היא לא הדרה, כמובן שלא. אני רוצה להגיד שיש באמת מקומות שיותר קשים, למשל בחברה הערבית קצת יותר קשה כי זה נוגד את הדת ושם אנחנו קיימנו שולחן עגול עם הארגונים הגאים כבר זו שנה שניה ובארגונים הגאים אנחנו הצלחנו להביא את הסוואט, אבל הם לא החזיקו מעמד מכל מיני סיבות שאני לא אפרט אותן.

אני יכולה לא לתקצב אותם. אם יש לי יועצת חינוכית בתוך בית ספר ערבי או בתוך בית ספר חרדי, שמקבלת כסף ממשרד החינוך ולא יודעת להכיל את הילדים שיש שם או שלא תהיה שם או שלא תקבל תציב, שלא יתוקצב התקן. באמת, כאילו, למדינה יכול להיות סיי ואני מנסה לחזק אתכם פה, יכול להיות לכם סיי, הרי אנחנו לא נרשה שזה יקרה לא לגבי ילדים שהם מחינוך מיוחד ולא לגבי ילדים אחרים, אז גם כאן, מי שלא מסוגל לעשות את העבודה שלו או החוצה או אין כסף.

יש לנו מדיניות מאד ברורה בנושא וברגע שמגיעות אלינו פניות – ומגיעות אלינו פניות – אנחנו פונים ישירות למפקחת, למחוזות ואנחנו מטפלים בזה. יש כל מיני אמירות - - -

יש כתובת עליונה במשרד החינוך שהילדים המקסימים האלה יוכלו לפנות אליה? כי הרי הם מפחדים, הם מפחדים שיזרקו אותם, זורקים אותם מפה ומשם. יש כתובת שאפשר לפנות אליה?

אפשר להגיד משהו?

אני רוצה רגע להגיד את הדברים שלי ברצף.

אוקיי.

קודם כל יש את יועצות בתי הספר, היועצות מקבלות הכשרה, בחמד – בחינוך הדתי – ובחי' הערבי אני רוצה להגיד שבחינוך הדתי אנחנו התקדמנו מאד. היה יום מאד גדול לכל המנהיגים של חמד, היתה אמירה מאד ברורה של הרבנים שלא מוציאים את הילדים האלה מבית ספר, זו אמירה מאד ברורה מהמנהיגים ולא ממני - - -

אני חייב אבל לומר משהו - - -

רגע, שניה טל, אנחנו נאפשר לה לסיים את הדברים.

וכמובן השיח על חינוך למיניות בחמד, בחינוך החילוני זה קצת יותר פשוט, יותר קל. בחברה הערבית, כמובן, הדרך עוד ארוכה. שוב, אני פה כי אני אומרת שיש לנו עוד הרבה מה לעשות, אבל אנחנו יושבים עם הארגונים הגאים בשולחן עגול, זאת השנה השנייה, יחד עם כל מיני אגפים במשרד החינוך, עם קידום נוער ועם האחראיים על מקצועות שונים כמו אזרחות, מדעי החברה, כל מי שבעצם קשור ויכול לעזור. לראות איך אנחנו מרחיבים את העשייה ומעמיקים את העשייה, אנחנו חיים בחברה לא פשוטה ואנחנו יודעים את זה.

נכון ואני עדיין מפנה את השאלה ויכול להיות שצריך לחשוב על זה.

זה לא רק במערכת החינוך ולכן אנחנו עסוקים בשאלה של איך עוד ומה עוד לעשות. הרי הלהט"בפוביה באה מחוסר ידע. חוסר ידע ומבורות ולכן התפקיד שלנו גם להנגיש את המידע הזה לאנשי חינוך ולהסביר מה זה ושהם לא זרים ולא שונים וזה לא סטיה.

לא, הם שונים וזה בסדר. אנחנו כולנו שונים, גם אני שונה ממך - - -

בסדר, לא, המערכת מכוונת למשפחות הטרוסקסואליות, בעיקר, אנחנו פה כדי באמת להראות את משפחות הקשת, לתת ביטוי למשפחות הקשת, לחינוך רגיש מגדר, זה הכל ביחד.

איריס, אני רוצה לעשות לך חיים יותר קלים ואני אפילו עושה לך החנות, באמת אני אומרת, אני עושה לכל המערכת הנחות בזה שאני מבקשת את הדבר הבסיסי הראשוני הזה. שתהיה כתובת לילדים, לא כי לא היכלו אותם או כי עכשיו עושים בשבילם אקסטרה, אלא כי גינו אותם ופגעו בהם בתוך המערכת. של התנהגות שהיא לא נאותה כלפיהם בגלל שיש להם נטיה כזו או אחרת, זה יכול להיות אגב הקהילה הלהט"בית ויכול להיות שזה גם יפתח לנו לתלמידים נוספים שזוכים ליחס מאד מזלזל ומנכר כי הם פחות יפים בעיני המורה שהם שמנים מידי בעיני המורה, אני מעלה את כל הדברים האלה כי אנחנו דיברנו גם על הסוגיות האלה בוועדה. שתהיה כתובת במשרד החינוך שיודעים הילדים האלה שהם יכולים לפנות אליה והם יקבלו מענה והם ידעו שיהיה מי שידבר בית הספר ומי שיפתח עין ושהמורים, את יודעת מה? גם אם הם לא מקבלים אותם, שלא יפגעו בהם, זה הדבר הראשוני. ראית? אני לא מבקשת עכשיו שנתקצב ונחנך את כולם.

אז קודם כל יש את היחידה שלנו, היחידה למיניות ומניעת פגיעה, שכשיש מקרים כאלה פונים אלינו, יש את יועצות בית הספר ואנחנו כמובן בשאיפה שכל מורה יהיה הכתובת - - -

לא יועצת בית הספר, אני רוצה את משרד החינוך. אני אומרת לך יועצות בית ספר לא מקבלות אותם.

משרד החינוך זה אנחנו.

אבל זה לא מגיע לתלמידים. את אומרת שיש את היחידה, היחידה הזאת אם תשאלי עכשיו תלמידים בבית הספר, מישהו שמע על זה? מישהו ראה על זה? אין פרסום של זה בבתי הספר, אין לוח שבו אתה רואה לאן מתקשרים, למי אני פונה, זה שמור אצל היועצת במגירה סגורה שבה היא שמה - - -

זה מגיע מכל מיני כיוונים, זה מגיע לפעמים חוש"ן או איגי מפנים אלינו, ארגונים יודעים.

אבל גם מה שאמרת על הסמינרים והכשרות של יועצות - - -

ככה זה עובד?

סליחה. על הכשרות, דיברתי עם היועצת שלי והיא אמרה לי אישית - - -

סליחה, לא, זה מקובל עליכם הפינג פונג הזה?

לא, אני חושבת – לא, לא על מקובל או לא, אני חושבת אבל שהשיח הוא נכון ולא צריך להיבהל ממנו, אנחנו פשוט התייעצנו. איריס, אני חושבת ואני יודעת שזה לא את אישית כי אני יודעת שזה לא בידיים שלך להחליט אבל את מייצגת כאן את משרד החינוך ואנחנו נעביר את זה. לדעתי צריכה להיות כתובת שתיתן מענה לקהילה הזאת, אבל היא תיתן מענה לכל התלמידים במדינת ישראל, של נציב תלמידים, נציב תלונות תלמידים או אולי אפשר לעשות את זה דרך היחידה לזכויות התלמיד, דרך טובה בן ארי, צריך לחשוב איך נכון.

יש קו פניות.

יש קו פניות?

יש קו.

אז צריך באמת להנגיש את קו הפניות, זה היה השיח פה ובגלל זה קצת התנתקתי, כי ניסינו להבין מה הכי נכון, אנחנו כבר בפרקטיקה. אולי באמת צריך להנגיש את קו הפניות דרך היחידה לזכויות התלמיד, שהתלמידים ידעו שיש להם כתובת ובזה אנחנו נתחיל לטפל במקרים הקשים, כי אני מניחה שמי שיגיע זה באמת אלו שחוו חוויה שהיא באמת קיצונית וחריגה.

חוץ מזה שהנושא השנתי שלנו, אני שוב חוזרת על זה ואני מרגישה קצת שאני חוזרת על עצמי, אבל הוא פניה לעזרה באופן כללי, כלומר כל היחידות יתגייסו - - -

כן, אבל הסיפור הגדול הוא שאין להם למי לפנות לעזרה בתוך חלק מבתי הספר – אנחנו לא נכפיש את כולם – בחלק מבתי הספר אין הכלה, אז אני אומר שאם יהיה מישהו מלמעלה – את יודעת מה? זה יעזור לנו כמערכת, זה לא במקום של 'נו נו נו' וענישה, אלא אם אנחנו יודעים שיש התנהלות כזו בבית ספר מסוים, אז כנראה שיש שם פחות מודעות ועברו פחות תהליך ואנחנו נדע שבבית הספר הזה אנחנו, כמערכת, צריכים לגעת יותר בנושא הזה או בנושאים אחרים, זה יעזור לנו גם ככלי עבודה ולא רק ממקום של – בואו נראה את מי מענישים.

בחינוך הדתי - - - לא קורית.

סליחה, אתה מוזמן לדבר ברשות דיבור. אני רוצה לעבור לדני, יש לנו 20 דקות לפני שיוציאו אותנו מהחדר.

אני אשתדל לתמצת, שמי דני סלייפר, אני מורה לאזרחות, פיזיקה, מחנך כיתה י"ב בבית ספר תיכון ברמת גן. אני לא באתי מטעם משרד החינוך, אני לא מייצג את משרד החינוך, באתי עם מיזם פרטי שלי ואני מנצל את ההזדמנות לדבר פה בוועדה כדי להגיב בעיקר למה ששמעתי מא' ומנהוראי, בנושא של רבנים שאומרים שהומוסקסואליות זו סטיה ובעצם גורמים לתלמידים ובית הספר להרגיש רע הם הזהות שלהם.

קודם כל, את עלית פה על משהו ואת שאלת את האיריס האם זה וולונטרי - - -

אני לא רוצה להיכנס למערכת החינוך, ברשותך. הדיון פה זה על הנושא של נידוי ילדים מהבית וצריך למצוא את המענים והכלים שצריך לתת, אז אנחנו לא ממשיכים את הביקורת על משרד החינוך כי אני חושבת שאמרתי את הדברים בצורה מאד ברורה ונוקבת.

לא ביקורת. משפט אחד של הצעה אופרטיבית לגבי מה שהעלו פה החברה?

אני אשמח.

אותי, אם אני אגיד בכיתה דבר שהוא לא מקובל בצורה מרחיקת לכת, יזמנו אותי לשימוע על ידי משרד החינוך לפיטורים. אני חושב שיכול לצאת חוזר מנכ"ל של מהשחי' שיקבע בצורה ברורה וחד משמעית מה מותר להגיד ומה אסור להגיד ואם מורה, רב, אדם, במערכת החינוך יעז לבוא ולהגיד דברים כמו שנהוראי אומר שאמרו לו, יזמנו אותו לשימוע, יזהירו אותו ואם צריך גם יפטרו אותו. למען יראו ויראו, זה לא צריך לקרות.

אם אפשר היה לפטר כל כך בקלות ממשרד החינוך, אני יכולה להגיד לך בצער רב, אל תדאג לא יפטרו אותך בכזאת קלות, לצערי הרב, גם אם אתה תהיה אלים וזה בג אחר של המערכת שצריך לטפל בו.

זה נכון, אבל עדיין צריך שחוזר מנכ"ל יהיה לו את השוט הזה.

כן, זה בלי שום קשר. אני פשוט אחזור ואגיד את זה עד שמישהו שם למעלה יבין שהגיע הזמן שאנחנו נשנה דיסקט.

סלחו לי רגע, אני יכול אולי להעלות פשוט קול שממש לא דובר פה?

אני אאפשר לך, אבל אני רוצה רגע שנשמע גם את ארגון עלם כי אני גם רוצה שאתם תצאו מכאן עם כלים ואתם תדעו מה המענים שיש ואם אנחנו נזהה שחסרים מענים אז אנחנו גם נדע לבקש אותם, בסדר? אבל אני מבטיחה לתת לך לדבר. בבקשה רעות, רעות ואחר כך גילה רונן.

קודם כל אני רוצה להודות לך באופן אישי, אני חברת ועדה די קבועה בשלוש ועדות בכנסת, גם בוועדת המשנה לצעירים וצעירות חסרי בית, גם בוועדת המשנה למאבק בסחר נשים בזנות וגם בוועדה שלך כשיש דיונים שהם בעניינו ועניינו הם בני נוער קטינים וקטינות, אחר כך אנחנו רואים אותם בשלבים יותר מאוחרים בגיל 18, 19 ו-20 והמצב לא הולך ונהיה יותר טוב, שבעצם איבדו את העוגן שלהם, איבדו את הבית, איבדו את התמיכה המשפחתית הראשונית, אחר כך גם את הקהילתית, אחר כך גם אולי את החברתית.

אני חושבת שהדיון ממשרד החינוך והמניעה הוא מאד חשוב, המענים שם מאד חשובים, לא נעים לי להוסיף עוד עשור למה שכבר הוסיפו פה ביני לבין א' כבר 2.5 עשורים, הדברים לא הולכים ונפתרים. זה ברור שזה תמיד היה וזה תמיד יהיה, אבל אולי אנחנו יכולים להשתנות ולשנות. אני כן אגיד שבעשור האחרון גם, לפני שעבדתי בעלם, עבדתי שלוש שנים בבית דרור שבטח יעל תציג, מרכז חרום לנוער הומו-לסבי-בי-וטראנס שנפלט מהבית, ארבע שנים לפני גם התנדבתי בארגון הנוער הגאה ואני אעצור כאן עם הגיל שלי כי זה מביך, אבל אני כן רוצה להגיד שיש ארגוני קהילה מאד חזקים, שאגב נסמכים בעיקר על תקציבי התנדבות וכו', צריך מאד לחזק אותם אבל צריך גם לזכור – ואני אומרת את זה בביטחון מלא כי אני גם חברת קהילה, אז אין לי בעיה להגיד את זה וזה ספוילר גם לדיון שיש לנו ב-13:00 לתופעת הזנות בקהילה שלנו ואת גם דנת בסיפור הזה כאן בוועדה לא מעט פעמים.

אני גם רוצה להודות לך ולהגיד שזה לא רק עניין שאפשר לבקש את עזרתך או לא, אנחנו חייבות את עזרתך ולא רק עזרתך, כל מי שהוא מחוץ לקהילה שלנו ואני אומרת את זה בתור מי שעבדה והתנדבה בקהילות הלהט"ב ויצאה לעבוד בארגון כמו עלם ופתאום, נפתח צוהר גדול בשבילי כי ראיתי שגם לארגון גדול כמו עלם, שהוא לא מזוהה עם נוער להט"בי כזה או אחר, הוא נותן מענה לכלל בני הנוער בסיכון על רצף הסיכון הרחב - עלם זו עמותה שפוגשת 20 אלף בני נוער בשנה בפריסה ארצית של 40 ישובים בארץ, חלק מהפרויקטים והמענים שאנחנו מפעילים הם בתקציבי המשרדים השונים כמו משרד החינוך, משרד הרווחה, לדיון הזה זה לא משנה, אבל פתאום ראיתי שבתוך העולם הגדול והרחב בחוץ, קודם כל יש בני נוער שמעדיפים לפנות לארגונים שהם לא מזוהים עם הקהילה, כי נוצר משבר מאד גדול וצריך להבין, ילדים בני 15, 16 - - -

אני חושבת שגם ככה נכון שיהיה, אגב, יצא לי לדבר כמה פעמים עם נציגי איגי ואמרתי להם שאני חושבת שהשירותים שלכם צריכים להינתן בתוך הסל הכולל כדי שגם אתם לא תרגישו חריגים.

אני חושבת שיש יתרונות לייחודיות ובאמת אני חושבת שאילולא ארגוני הקהילה, אף אחד מאתנו בחוץ לא היה משכיל להבחין בתופעות ולהגיד זה מה שקורה ועל זה צריך לשים את הדגש ועדין, ארגוני הקהילה, אני אומרת את זה בפה מלא, לא יכולים לעשות את המלחמה הזו לבד. הם חייבים את העזרה – אגב, גם המשפחות וההורים צריכים את העזרה ואני זוכרת עוד בימי, כמדריכה בבית דרור, היו מגיעים נערים עם תיק על הגב והייתי אומרת להם – כמה זמן לקח לך להבין שאתה הומו, כמה זמן לקח לך להבין שאת לסבית, אוקיי בואו ניתן להורים צ'אנס – חודש, חודשיים, שנה, שנתיים – גם הם צריכים את הזמן הזה. הם צריכים את הזמן לעכל את זה, הם צריכים את הזמן להבין את זה, צריך לעבוד איתם, צריך להכווין אותם. אותו דבר יועצות, אני פוגשת המון נשות מקצוע מבולבלות, הן שואלות אותי – תגידי, לפתוח איתם את הסיפור של הזהות המינית או לא לפתוח? אני שואלת אותן – תגידי, זה מסכן אותם, את מזהה שיש סיכון? - - -

בדיוק החלק של ההכשרה שהן צריכות.

אם זה היה בנוגע לסמים היית מתלבטת אם לפתוח או לא לפתוח? כל מקום שאנשי טיפול פוגשים תופעות סיכוניות, הם חייבים לדעת איך לפתוח את זה, זו לא שאלה כבר אם לפתוח או לא לפתוח, רק יש המון חשש, יש המון קושי, מדובר פה על מיניות ומדובר פה על תכנים, כמו שא' אמר, שאנשי טיפול לא כל כך מכירים אם זה לא הניסיון האישי שלהם. אז אנחנו רואים את התופעות הקשות ובאמת, הידרדרות של ילד או ילדה, צריך להבין את זה, א' הזכיר פה את הזולה וזו רק דוגמה אחת של מבנים נטושים, של בעצם רחוב, זה להיות ברחוב.

יש מענים לעלם לילדים שנזרקו מבית או נודו מהקהילה?

את יודעת, אנחנו מפעילים מענים לבני נוער שמעורבים בזנות, לצעירים וצעירות חסרי בית - - -

כן, אבל אני רוצה לפני שהם יגיעו לזנות, שהם יקבלו מעטפת ומענה כדי שהם לא יגיעו לשם.

אבל זה מדרון מאד חלקלק וככל שאנחנו מדברים על קהילות יותר סגורות ויותר מסורתיות, לא משנה אם זה מגזר ערבי או קהילה חרדית, אנחנו רואים מדרון מאד מאד חלקלק.

היו"ר יפעת שאשא ביטון

כן, אבל ילד עכשיו נודה מהקהילה או מהבית, קחי את טל, בסדר? שאנחנו עוד יכולים להציל - - -

כן, נכון.

הוא עוד לא שם, איך אנחנו נותנים לו את המעטפת כדי שהוא לא יהיה במדרון החלקלק הזה.

אני חושבת שא' אמר את זה מאד ברור, צריך שיהיה שם גורם מקצועי אחראי שישאל אותו – איפה אתה ישן הלילה.

יופי, אין לי איפה לישון, מה עושים?

צריך למצוא לו מקום לישון, הוא קטין, יש חוק במדינת ישראל. חוק הנוער טיפול והשגחה.

נכון, תכף אנחנו נגיע למשרד הרווחה.

יש מסגרות, תכף יגידו לך, הן לא מספיקות וצריך בעוד מקומות. זה לא מספיק שיש בתל אביב בית שנותן מענה עם 14 מיטות, צריך להרחיב את המענים, אבל תראי, אני מסכימה שהיום יום עמוס בדיונים והכל אבל בכל זאת, תסתכלי, הכסאות פה ריקים, אנחנו לא מצליחים לגייס את דעת הקהל לטובתנו ואנחנו מדברים פה על - - -

אני לא זוכרת מתי הוועדה שלי היתה ככה - - -

אני מדברת על הכסאות הריקים של חברי הכנסת ואני מדברת על זה ש - - -

פרגני לבני הנוער שהגיעו להלחם על המקום שלהם.

זה בכלל לא שאלה, לפני 2.5 עשורים זה היה יכול להיות רק פנטזיה או מדע בדיוני שישבו פה בני נוער שישמיעו את קולם, אבל באמת, אנחנו רואים יותר ויותר בני נוער נדחקים לשולי החברה וגם, צריך לשים לב, ככל שאנחנו מדברים על זהות מינית בוודאי, זהות מגדרית עוד יותר, אני מקווה שבאמת תשמעו פה גם על תופעות של בני נוער טרנסג'נדרים כי הם מתמודדים עם עוד ועוד בעיות שבני נוער – בואו נגיד, עם זהות מינית אנחנו עוד יכולים לדבר עליה והחברה עוד מצליחה לעכל את זה, זהות מגדרית בכלל אנחנו מוצאים אנשי מקצוע אבודים בתחום הזה.

אבל אני מדברת על הדבר הכי בסיסי, קורת גג, מקום שלא מנצל אותם ולצערי, אני אגיד את זה גם פה וגם בוועדה ב-13:00, גם בקהילה שלנו אנחנו לא חפים מפשע. גם בקהילה שלנו יש גורמים שמנצלים את המצב הזה, יש גברים שיכולים להזמין בני נוער לישון אצלם, להעביר סוף שבוע, לבוא למסיבות, לבוא למועדונים, להכיר להם את העולם ההומוסקסואלי כמו איזה כרטיס כניסה לעולם ההומוסקסואלי ועל הדרך הם עוברים פגיעות והם אפילו לא יודעים להמשיג את זה. יצא לי לפגוש בני נוער שסיפרו לי סיפור שקרה להם, אבל הם לא ידעו את ההמשגה, בעצם להגיד שהם עברו פגיעה מינית, שהם עברו ניצל, שמישהו ניצל את הדבר הזה שאין להם קורת גג. אם אנחנו לא נהיה על המדוכה ולא נשים לב לדברים האלה, אנחנו נמצא הרבה מאד בני נוער, כל שנה מצטרפים למעגל הזה, אני יכולה להגיד שלעלם יש כל שנה בין 1,000 ל-1,500 פניות של בני נוער, על הנושא של זהות מינית או זהות מגדרית. זה כאילו בעצם יש איגי קטן בתוך עלם, שזה ארגון גדול. צריך לדעת לתת לזה את ההתייחסות היחודית של זה ואני מאד מברכת אותך על הדיון הזה ואני מקווה שזה כמובן לא יגמר ביום אחד לזכויות הקהילה בכנסת, תודה.

כן, ברור. תודה רבה לך רעות, הזדמנות גם להגיד תודה למענים השונים שאתם נותנים, שראינו אותם מקרוב ואני מודה שאחת המשימות שלנו זה לדאוג שלא תהיה לכם עבודה.

הלוואי.

אוקיי, גילה רונן משרד הרווחה, איזה מענים יש לנו לילד, נער שנפלט מהבית ועומד ככה חשוף בעולם? לא יודע למי לפנות.

אני רוצה להגיד כמה דברים, אני רוצה ברשותך באמת לא לחזור על דברים שנאמרו פה, רק להסכים מאד עם רעות, אני חושבת שחלק מהמענים הם באמת צריכים להיות מענים יעודיים וחלק מהמענים צריכים להינתן במסגרות הנורמטיביות, החל ממסגרות החינוך כמו שהוזכר פה ומסגרות אחרות שנמצאות בקהילה. אני רוצה רגע להגיד על השרות שלנו, שרות נוער צעירות וצעירים שנותן מענה לנערים ונערות, צעירים וצעירות מגילאי 13-25, אבל המנדט שלנו הוא באמת לטפל בכאלה שנמצאים על רצף המצוקה, הסיכון והסכנה, לכן חשוב לי גם להגיד פה שלא, בדומה להגדרה שלנו לנער או נערה במצב סיכון, חשוב גם שנזכיר לעצמנו שלא כל נער או נערה מקהילת הלהט"ב נמצאים במצב סיכוני.

יחד עם זה, אנחנו פוגשים באמת את המצבים שתוארו קודם ואני יכולה להגיד שבשרות שלנו יש באמת תנופה מאד גדולה של פיתוח של שירותים, גם לקהילת הלהט"ב ואני אמנה כמה מהם, חלקם במסגרת תכניות שניתנות בקהילה, חלקם במסגרות חוץ ביתיות. אני רוצה להגיד שחלק מהשירותים האלה הם שירותים שבאמת נעשים בשיתופי פעולה עם עמותות שונות, חלק נמצאים פה – גם עם איגי, גם עם אגודת הלהט"ב, גם עם עמותת נוער שנותנת שירותים לטיפול משפחתי וגם שירותים שניתנים באמצעות המשרד, כולל כרגע פניה לרשויות המקומיות, שוב מתוך אותה מחשבה שהרשויות צריכות לקחת אחריות על בני הנוער שנמצאים באחריותה ולא רק לבזר - - -

נכון, אני מסכימה, אבל זה גלגול אחריות. כאילו הרשויות צריכות לדאוג אז בואו נחכה שהשלטון המקומי - - -

זה ממש לא גלגול אחריות, זה תקציב יעודי שקיבלנו ובמקום לפנות לעמותות שמתמחות בעבודה עם הלהט"ב, פנינו לכל הרשויות המקומיות, ביקשנו לעשות מיפוי, ביקשנו למפות את מצבי הסיכון - - -

והרשויות משתפות עם זה פעולה?

חלקן, ואנחנו בחיזור אחרי מי שלא. יש רשויות מאד מודעות ומאד נכונות לעניין הזה ויש רשויות שקצת פחות ויותר עסוקות בהכחשה - - -

יש לכם כלים להתמודד מולם? כאילו מה, אז הילדים עכשיו נתונים לחסדים של רשות שמודעת או לא?

קודם כל אמרתי שיש לנו עוד שירותים ותכף אני אפרט את כל הדברים, אבל יש שירותים שניתנים גם באמצעות העמותות השונות ואנחנו מנסים להתרכז לא רק באזור המרכז, אלא באמת גם לצאת לפריפריה, זה חלק מהמיזמים המשותפים שנכנסנו אליהם, אבל גם בתוך הרשויות המקומיות זה חלק מהעבודה ומהאחריות שלנו, באמת להביא להכרה בתופעה ובקשיים שישנם ובמצבי הסיכון ובאחריות שיש לרשות לגבי בני הנוער שנמצאים בתוך הרשויות, זו עבודה מאד קשה ומאד מאומצת שאנחנו עושים ויחד עם זה מאד חשובה לנו. אנחנו יכולים לקחת את התקציב הזה ולהעביר את זה לעמותה ולבקש ממנה להפעיל, אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות גם וגם וזה בהמשך לדברים שרעות אמרה.

אני רוצה רגע לציין כמה דברים שאנחנו עושים, במיזם משותף עם אגודת הלהט"ב אנחנו מפעילים טיפול פסיכו-סוציאלי שניתן גם ברמה הפרטנית וגם ברמה הקבוצתית, זה מיזם משותף ואני לא יודעת אם את רוצה שאני אנקוב כרגע את הסכומים ואת החלקים של המיזם - - -

לא, חשוב לי כרגע רק לדעת את המענים גם כדי שהם יצופו כאן וגם כדי שננגיש אותם.

אוקיי, אז עם אגודת הלהט"ב יש לנו כבר שותפות ארוכה, היא נעצה מכל מיני עניינים בירוקרטיים בשנה האחרונה ואנחנו בפני התחדשות נוספת לשנה הזאת. יש כמובן טיפולים שניתנים במצבי לחץ ומשבר ובמצבי חירום למיניהם, יש תכנית חדשה שפועלת השנה גם בשיתוף עם אגודת הלהט"ב לנושא של מניעת התאבדויות בקהילת הלהט"ב והטרנסג'נדרים, זה משהו שהגיע לפתחנו ההיקף המאד המדאיג של בני נוער וצעירים וצעירות שנמצאים במצדי מצוקה מאד מאד קשים, מצבים אובדניים והתאבדויות שהיו בשנים האחרונות וזה תכנית שאנחנו מתקצבים אותה כרגע, זה תכנית חדשה שהתחלנו השנה. ציינתי קודם את עמותת נוער, יש לנו מיזם משותף איתם להתערבות בתוך המשפחה כשמדובר על בני נוער שנמצאים בשלב של יציאה מהארון או אפילו בשלבים שהם עוד בברור של התהליך הזה, כשזה נחשף בפני המשפחה ונוצרים מצבים כמו שתוארו קודם.

איך אתם מגיעים אליהם?

יש מיזם משותף שאנחנו - - -

איך אתם מגיעים אליהם?

הם פונים לעמותה או כשאנחנו מטפלים בהם בכל מיני - - -, כשאנחנו רואים אותם ברשויות ויוצרים - - -

איך אני - - -

לא, שניה, אני יודעת – איך אתה תדע על המענים האלו, אני כבר מראש כתבתי את הסיפור הזה.

יש קושי לאייש את הדבר הזה.

יש אבל בעיה, בני הנוער פוחדים משירותי הרווחה.

יש מענים אבל אין פניות.

יש בעיה פה, בני נוער פוחדים משירותי רווחה, בני נוער לא רוצים להגיע למצב שבו – זה לא קשור רק לקהילה הגאה, בני נוער גם ילדים אובדניים, מכות, אונס, כל הדברים האלה, בני נוער לא רוצים לערב ישרותי רווחה כי זה מפחיד. יצא לשירותי רווחה שם של לפרק את כל ה- - -

טל, אני מסכימה איתך אבל אני חושבת שזאת הסיבה שבגללה ציינתי קודם שחלק מהפעולות שאנחנו עושים ומתקצבים, זה באמצעות העמותות. אנחנו עובדים גם עם עמותת הלהט"ב וגם נכנסים למיזם משותף שהיום אושר סופית עם איגי ועם עמותת נוער, כדי שהם ילכו למקומות שנוח להם להגיע אליהם וגם עם עמותות אחרות כמו עלם ועמותות אחרות שנותנות שירותים לבני נוער.

סליחה רגע, גילה איזה מענים לילדים שיצאו מהבית יש דרך הרווחה, מענים חוץ ביתיים.

לגבי בני נוער, יש את קורות הגג, לא השרות שלנו אחראי להם, אבל יש את קורות הגג למיניהם ויש את בית דרור שהוזכר פה - - -

אנחנו תכף נשמע את יעל.

של קהילתה להט"ב, זה באחריות חסות הנוער, מה שיש אצלנו באחריות - - -

אבל ילד שנזרק מהבית, בגלל שהוא מהלהט"ב צריך להגיע לחסות הנוער? זה המענים שיש לנו?

אין לנו מסגרות נפרדות, הם תחת חסות לנוער והם לא לילדים שהוצאו בצו או משהו כזה. לכאורה תחת יחידות הנוער אבל זה לא ילדות עם עבריינות או בצו או משהו כזה, פשוט המענה הוא מענה תחת חסות הנוער, אבל הן קורות גג לילדים נורמטיביים לחלוטין.

נכון, במצבים חירומיים, במצבים כמו אלה, כשמישהו נזרק מהבית או מוצא את עצמו ללא קורת גג והוא יכול לפנות - - -

וזה מונגש בכל האיזורים או שזה נמצא באיזורים מאד מסוימים?

יש כמה קורות גג, אין לי את כל הנתונים, יש בערים הגדולות וזה בדרך כלל שרות שהוא מאד נגיש ויש את בית דרור שהוא ייחודי לקהילת הלהט"ב. אני רוצה להגיד שיש כמה מסגרות חוץ ביתיות שכרגע מיועדות, מבחינת השירות שלנו, לצעירים, אבל כשאני מדברת על צעירים זה מגיל 18 אז יש לנו באמת דירת מעבר בתל אביב לטרנסג'נדריות, יש דירת מעבר חדשה שמוקמת עכשיו לטרנסג'נדרים, שמאפשר שהות ארוכה יותר מהמקובל אצלנו בדירת מעבר, כדי שהם יוכלו לעשות את כל התהליכים שקשורים בעניין הזה ולפעמים זה באמת תהליכים שהם ארוכים יותר. יש הוסטל שמוקם, הוא יהיה הוסטל שייתן שירות ארצי, הוא יהיה הוסטל בעיר חולון, הוסטל לקהילת הלהט"ב. ותקום הלנת חירום בעיר תל אביב, הולכות להיות - - -

בקיצור הכל במרכז, מי שבקצוות נמצא במצוקה - - -

מסגרות מהסוג הזה אנחנו כמעט ולא יכולים להפעיל בפריפריה.

יש להם דרך להגיע אליכם כדי שאם ילד במצוקה נמצא בקצה אחר של הארץ אז מישהו ידאג להביא אותו לאותן דירות? או שזה בכלל לא אופציה והם צריכים להגיע ולתקתק?

אם הוא מטופל - - -

הוא לא מטופל, עכשיו הילד סיפר להורים שלו וזרקו אותו מהבית, מה עושה?

אז צריך להביא את זה באמת – חלק מהמסגרות האלה מוכרות, ידועות, אנשים פונים אליהם, זה משהו שהוא מוכר, אבל בוודאי שזה גם אחריות שלנו להביא - - -

תכף אני אגיד מה אני חושבת שצריך לקרות. יעל נכון? אז יעל ממש ככה בקצרה כי תכף מוציאים אותנו.

אוקיי, אז קודם כל אני אתחיל ואומר שהועדה הזאת מאד מאד חשובה, הנושא הזה מאד חשוב ותודה על כך. אני כן אגיד שכל עוד יש להט"בופוביה בכלל בארץ, אי אפשר לצפות מהורים לא להיות להט"בופובים בעצמם ואנחנו בבית דרור רואים את הלהט"בופוביה כלהט"בופוביה מבית. אני לא יכולה לצפות מהורה שכל הזמן ניזון מהקללות במגרשי הכדורגל, שרק אתמול אני מבינה שלא עבר החוק של יעל גרמן להוציא את הקללה 'יא הומו', זה לא עבר. אי אפשר לצפות מהורה כזה שכל חייו שומע 'יא הומו', 'יא הומו' כקללה כשיש לו בבית הומו, לא יגיד לו – צא לי מהבית, כי זה עובד ביחד ובגלל זה, כל הנושא של לנסות לתקן את המצב זה אך ורק הכשרות.

אני אגיד לך משהו לגבי החוק ההוא, למרות שאני מסתכנת כאן פוליטית, אבל באמת יש דברים שכאילו, אז יש חוק שלא לומר הומו, זה יעשה את השינוי החברתי?

ואז יבוא האדם הראשון שיגיש תלונה ואז מישהו יענש - - -

לא, באמת, אני חושבת שאני מחמירה אפילו יותר מכם, אני חושבת שהתהליכים צריכים להיות הרבה יותר עמוקים והרבה יותר בסיסיים ולהתחיל בכלל בגיל צעיר, צריך לבנות את זה.

אבל אני חושבת שאבא או אמא שנמצאים בתוך המצב החברתי הזה שלנו, אנחנו בגדול לא יכולה לצפות מהם לא להיזון מתוך הדברים האלה ואז, כשזה בתוך הבית, כמו שא' סיפר – באמת, עשית את העבודה עבורי, ישבתי פה והקשבתי – זה מה שאנחנו רואים והמקרה של א' הוא לא נדיר. הרבה מאד מבני הנוער שמגיעים לבני דרור, זה מה שאנחנו שומעים מהם לפעמים: יצאתי מהארון – עוף לי מהבית. אני שמעתי אבא, אמנם בקהילה חסידית, שאמר לי – אני מעדיף שהוא יתאבד מאשר שהוא יהיה הומו וזאת המציאות שאיתה אנחנו מתמודדים, דרך אגב לא רק בקהילות חרדיות דתיות.

זו הסיבה שאנחנו יושבים כאן, איך אנחנו עוטפים את הילדים האלה, איך אנחנו נותנים להם מענה, איך אנחנו עוזרים להורים להתמודד עם המציאות הזאת. כפי שאמרה רעות, גם הם אולי צריכים זמן אז לא ישר לוותר עליהם ולעשות תהליך גם עם ההורים.

את מרימה לי להנחתה ואני אגיד שאנחנו בניגוד לתקינה שמשרד הרווחה תקנן לבית דרור, אנחנו השנה התחלנו פרויקט חדש של עבודת התערבות משפחתית, אנחנו עבדנו עם עמותת נוער אבל הבנו שההורים עוד לא בשלים ולפעמים גם הילדים, לטיפול משפחתי, לפעמים צריך איזה שהוא גישור או התערבות מאד בסיסית והעבודה חייבת להיות מתוך ההוסטל, מאלה שמכירים את בני הנוער ויכולים באמת לעשות עבודה, בצעדי תינוק, עם המשפחות. לפעמים זה אפילו ברמה של רק להרים טלפון ולהגיד איך היה לו היום בבית ספר.

אני רק רוצה לומר שהבעיה בניגוד למה שרעות אמרה, היא לא שאין לנו מספיק מיטות, יש לנו אמנם רק 14 מיטות בכל מדינת ישראל, אבל הן לא תמיד מאוישות עד אפס מקום, לרוב כן, אבל לא תמיד והבעיה שאני שמתי לב בשנים האחרונות זה הרווחה דווקא. זה השירותים בתוך הערים השונות, הם לא יודעים שקיים מענה שכזה, הם לא יודעים שאם מגיע נער - - -

את מאמינה שיש צורך רק ב-14 מיטות בכל המדינה?

לא, אבל לפני 14 מיטות צריך מודעות בכלל שידעו שהם קיימים כדי שיפנו אליהם.

כשנער משוטט בלמשל, סתם דוגמה באר שבע ומגיעה אליו עו"ס לחוק הנוער והוא אומר לה יצאתי מהארון ונזרקתי מהבית, רוב הסיכויים שהיא תיקח אותו לבראשית שזה קורת הגג הבאר שבעית – שזה בסדר גמור – אבל הם אפילו לא יודעים שקיים שירות שכזה. ההבדל הגדול בין בראשית או בין כל קורת גג אחרת אלינו, זה שאנחנו מומחים בעבודה בנושא הזה, הם מקבלים הנערים שמגיעים אלינו גם קבוצת שווים לפעמים שזו הפעם הראשונה שהם יכולים להרגיש נורמטיביים, הם יכולים לדבר בלשון מגדר שהם מבקשים, שזו בעיה מאד קשה אם מדברים על הומופוביה או להט"בופוביה, הרבה פעמים הנידוי הוא גם בתוך הבית קורה, כשילד מבקש להיות - - -

בתוך הקהילה.

ברור, אבל כשילד מבקש להיקרא במגדר מסוים וההורה לא מסכים, אז אנחנו יכולים להגיד – אוקיי, זו צרה קטנה, אבל זו צרה קשה. אפילו יש מחקרים שמדברים על זה כפוסט טראומה עיקשת, כל פעם מחדש להיזכר איפה אני נפגע בתוך הבית שלי. אני מניחה שאם תעלה המודעות והרווחות שחייבות לקבל הכשרה, בתי ספר חייבים לקבל הכשרה וחייבים לקבל הנגשה של שירותים - - -

אני מסכימה.

ברגע שהם יתחילו להפנות נצטרך הרבה מקומות כאלה בארץ.

אפשר רגע להוסיף משהו על השירותים?

אני הבטחתי לא להוסיף אבל כבר באו להוציא אותנו, אבל אני חייבת לסכם את הדיון אם אתם רוצים שיצא מכאן משהו.

שרות רווחה נוסף חדש בירושלים, אם יכולים לדבר על זה.

אנחנו נבקש שתנגישו אותו, אנחנו נציין את הדברים ואני גם אומר למי כדאי לפנות כדי שהדברים באמת יהיו מסונכרנים. אם אתה מסוגל להגיד במשפט, אם לא אז אנחנו לא נפתח בכלל.

אני כן רוצה להודות לך שנתת לי את זה, שמי אני, אני טרנס בן 20 ולסיפור האישי שלי, אפילו לפני כל המעורבות המקצועית שרכשתי עם הזמן, בזמנו ההדרדרות שלי היתה מאד איטית, זאת אומרת שהייתה לי הזדמנות לפנות לכל המענים שהוזכרו פה, פניתי גם לעמותות הקהילתיות, גם לעמותות הרחבות כמו עלם, הגעתי גם ליועצת בית הספר שברגע שהבינה שהמצב שלי בבית קריטי – הפנתה אותי לרווחה, אבל בגלל בירוקרטיה היה לי פינג פונג של חודשים על גבי חודשים שהם לא קיבלתי מענה מאף אחד מהגורמים ובשורה התחתונה, משם אני נזרקתי מהבית, בגיל 17.

בעין הסערה הייתי אצל חברים שבמזל היו אנשים שבאמת יכולתי לסמוך עליהם. נשרתי מהלימודים, לא היה לי שום קשר, שום מסגרת במשך כשנה וזה למרות כל המודעות באופן מאד אירוני, שלושה שבועות אחרי שנזרקתי מהבית עובדת סוציאלית טרחה להתקשר אלי – היי עדי, פנית אלינו לפני חצי שנה, אמרתי לה תשמעי, אני עכשיו נמצא בעיר אחרת ויש לי שלוש שעות נסיעה, אין לי פרקטית איך להגיע, אין לי כסף לאוטובוס. ניסיתי להגיע אליה במעט שיכולתי, אז היא הכניסה את זה כחוסר מסוגלות וחוסר נכונות להתמיד בטיפול.

בסופו של דבר, בדיעבד, אותם חברים הם הסיבה שאני עדיין פה. כל המענים שהוזכרו פה והם מענים חשובים ואני עכשיו גם אקטיביסט ופעיל ועובד במרכז הגאה ומתנדב כרכז חינוך בעמותת מעברים לקהילה הטרנסית, כל הדברים הלאה קיימים ועושים אבל בפועל הם כל כך לא נגישים. אני יודע שאני באמת, היתה לי שנה שלמה שכל מה שרציתי היה לקרוא לעזרה. הייתי מגיעה ליועצת הבית ספרית שלוש פעמים בשבוע, יושב אצלה ובוכה בחדר ופשוט לא היה לי כלום.

תודה רבה עדי. אני שמחה שנתתי לך לדבר כי אני חושבת שכל החגיגה הזאת, ככה גם המעט שעלה כאן כמענים לחברה הזו, אם אנחנו לא יודעים להנגיש אותם לילדים שכבר קוראים, כבר הגיעו אלינו וכבר אומרים לנו שהם במצוקה, אז אנחנו צריכים לתת נו"ן רציני מאד כמערכת לעצמנו.

אני אשמח אם משרד הרווחה יברר את המקרים האלה, אין ספק שגם בתוך משרד הרווחה צריך לעשות עבודה כדי לראות איך אנחנו מנגישים את המענים ואני ברשותכם מסכמת את הדיון, אז שמשרד הרווחה גם ידאג להנגיש את המענים לציבור הרחב, אנחנו לא יודעים מי שייך לקהילה ומי לא, מי יצא מחר ומי בעוד שבוע, צריך לנגיש את המענים לכל הקהילה. צריך להעביר הכשרות במשרד הרווחה על מנת שיהיו מודעים גם למצוקות של הילדים, צריך שמשרד הרווחה יאפשר טיפול בילדי הקהילה, בכל לשכת רווחה, לא משנה לאיזו עיר הם שייכים. כי כמו שאנחנו רואים, הם מנסים למצוא פתרון, הם מתניידים ממקום למקום אז גם אם הוא גר במקום מסוים ושייך לרווחה מסוימת, אבל עכשיו הוא נמצא בעיר אחרת אז שידאגו לתת לו את המענה באותו ישוב. בקיצור, עד שהם כבר מגיעים אלינו אז לא להפנות עורף אלא לראות איך אנחנו עושים הכל כדי לחבק.

לגבי משרד החינוך, הוא חייב להמשיך בהסברה והנחיה של אנשי המקצוע, בתוך המערכת, גם במערכת החינוך להנגיש את כל השירותים שיש, את כל הגורמים שעוסקים בתחום הזה. אגב, זה נותן מענה הרבה פעמים – עלם וגופים אחרים, נותנים מענים לא רק לילדים של הקהילה הלהט"בית, אלא הם נותנים מענים גם לילדים אחרים אז חשוב שזה יהיה מונגש.

אני אנצל את הנוכחות של מועצת התלמידים, גם אתם צריכים להנגיש את קו הפניות של משרד החינוך, גם משרד החינוך יעשה את זה אבל גם מועצת תלמידים. בית דרור, צריך לראות איך מנגישים אתכם, אם זה דרך מועצת תלמידים, אם זה דרך הרווחה, אם לא ידעו עליכם אז זכות הקיום שלכם היא לא מאד רלוונטית, כדי שתהיה לכם גם זכות קיום אז צריך שאתם גם תהיו מונגשים.

אל תביני לא נכון, אנחנו עמוסים.

לא, חלילה, אני אומרת את זה בכוונה בצורה כזו כי אנחנו יכולים לתת את כל המענים שבעולם, אם הילדים האלה לא יודעים להגיע אלינו אז אין טעם בנוכחות שלנו, אז גם כאן, עניין של ההשגחה. צריך ליצור פעילות מודעת בקרב ההורים, אם זה דרך מערכת החינוך ואם זה במסגרות אחרות על מנת שאפשר יהיה לסייע לילדים האלה כן להישאר בתוך הבית ואני רואה כאן שיתוף גם של הרווחה.

ועדי הורים.

בבקשה, שוועדי הורים יתארגנו כדי להנגיש את הנושא הזה, למנוע יציאה - - -

יש פעילות מוכנה לזה.

אוקיי, מצוין.

האמת היא שעוד עניין שקצת שכחתי להעלות אם תרשי לי?

לא, אנחנו סגרנו את הדיון, אני חושבת שהתרומה שלך היתה באמת משמעותית ואני שמחה שסגרנו דווקא עם זה, בסוף בסוף אם לא נדע לתת מענה למי שכבר פונה אלינו, אז אני לא רוצה לחשוב על כל האחרים שעוד אפילו לא הגיעו, תודה רבה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 12:15.