הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 0

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום רביעי, י"ט בשבט התשע"ז (15 בפברואר 2017), שעה 10:00

איום סגירת מעון רעות לילדים בסיכון

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

אורי מקלב

יועצת מנכ"ל, משרד העבודה והרווחה - אלונה אילת

מנהלת שירות ילד ונוער, משרד העבודה והרווחה - דליה לב שדה

תקציבן האגף לשירותים חברתיים ואישיים, משרד העבודה והרווחה - דניאל שיימס

סגנית מנהלת אגף חינוך מיוחד, משרד החינוך - שרית שריקי

מפקחת כוללת חינוך מיוחד, משרד החינוך - אורלי שביט מימרן

רפרנט ביטוח לאומי באג"ת, משרד האוצר - אייל מדן

מרכז המחקר והמידע, הכנסת

אילנית בר

סמנכ"ל מקצועי, עמותת "אור שלום" - טלי חלף

מנהל, מעון רעות - אליהו גמרא

מ"מ מנהל בית הספר, מעון רעות - יעקב אלקובי

עובדת סוציאלית ראשית, מעון רעות - נעה אטקס

עו"ד מלווה מעון רעות - שחל בן - ארי

עו"ד מלווה מעון רעות - טליה בן - ארי

מנהלת פניות הציבור, המועצה הלאומית לשלום הילד - מירה קרני

יו"ר, העמותה לקידום הפנימיות הטיפוליות והשיקומיות בישראל - יואב אפלבוים

עורכת בסלונה, תקשורת - לירון סימצקין-אוחנה

שדלן/ית (ברדוגו יועצים), אינו/ה מייצג/ת לקוחות בדיון זה (לקוחות קבועים נוספים שנושא הישיבה נוגע אליהם באופן ישיר: פורום כפרי הנוער) - מתן אלקלעי

שדלן/ית - חיים פיינגולג

שדלן/ית - עליזה זוהר

ורד קירו-זילברמן

תמי ברנע

אסתר מימון

איום סגירת מעון רעות לילדים בסיכון

בוקר טוב לכולם, אני מתכבדת לפתוח את הדיון בנושא איום סגירת מעון רעות לילדים בסיכון. אני מבינה שהמילה איום בסימן שאלה – תיכף נפתח את הדיון – לפחות ממסמכים ומשיח שהיה גם עם הרווחה וגם עם אנשים מהעמותה.

ראשית נציגי הרווחה יגידו בהמשך, בגלל בלבול כנראה שהיה מבחינת הלו"ז. הדיון שהיה אמור להתקיים ביום שני דחינו להיום, כדי לאפשר ליותר נציגים להגיע.

גם חברי לסיעה, חבר הכנסת אלי אלאלוף, אני יודעת שהוא טיפל בנושא בתקופה האחרונה, אבל לא חיכינו לדיון ועדה משותפת משום תחושת החירום שבדיון הזה, ולכן אנחנו מקיימים את זה היום. הוא לא יצטרף, אבל הוא בהחלט מגבה את המהלכים.

אני אפתח עם נציגי העמותה שיציגו את הבעיה ואני אשמח לדעת מה הסטטוס הנוכחי של המעון, כי ממה שהתרשמתי המעון נסגר הלכה למעשה והילדים כבר התחילו להתפזר במוסדות אחרים. האם מישהו מוכן לתת מידע? – בבקשה.

בוקר טוב, אני סמנ"כלית מקצועית בארגון אור שלום. בלב כבד ובכאב גדול מאוד מעון רעות עומד להיסגר בסוף החודש הזה. ב-22 לחודש יש אירוע פרידה שאנחנו עושים, שאליו מוזמנים כל בוגרינו ואנשי הצוות המסורים שעבדו במעון הזה לאורך השנים. הגענו לרגע הזה אחרי שנים של מאבקים לקיומו של המקום המופלא הזה.

בבדיקה שעשיתי אתמול בערב באתר השמה חכמה של משרד הרווחה ראיתי שאין לו אח ורע בפרופיל הזה ולילדים האלה במדינת ישראל. אני פה בשם הזה. אולי את רעות הנוכחית אנחנו כבר לא יכולים להציל, אבל לפחות שנציל את ילדי ישראל שזקוקים למקום כזה, ונצא מפה היום עם קריאה שנדאג לזה שיהיה מקום זהה כי הוא מתבקש, כי המיוחדות שיש במקום הזה היא ביכולת שלו לטפל בילדים הקשים ביותר שעברו כבר כמה וכמה מסגרות. אני מאוד מודאגת מעתידם.

תמונת המצב היום שלמחצית הילדים יש מקום והם כבר בתהליכי קליטה שם, הם עברו ראיונות והם התקבלו. יש עוד שבעה-שמונה ילדים שאנחנו עוד בתהליך אתם. ויש בין שלושה לחמישה ילדים שאנחנו עוד מודאגים לגביהם, ונצטרך לראות יחד עם משרד הרווחה, שמטפל בדבר, ועם הרשויות המקומיות איך אנחנו פותרים גם את ההשמה של הילדים האלה.

לשאלתך איך הגענו עד הלום. קודם כול נתחיל בזה שמסגרת של 26-24 ילדים, אין לה היתכנות כלכלית בתעריפים ובתקינה הנדרשים מאתנו.

לקחנו לפני כמה חודשים את חברת "דלויט" כדי שהיא תסייע לנו להבין מה אנחנו עושים לא בסדר, איפה אנחנו טועים, איפה אנחנו יכולים לשפר. ולהפתעתנו הגדולה גילינו שרק אם אנחנו לוקחים את התקינה שמשרד הרווחה דורש – ואנחנו נותנים הרבה יותר כמובן – ואת התעריפים שהוא נותן לזה יש סיכוי למקום כזה. ואכן זאת היתה המציאות שלנו במשך שנים. במשך שנים המקום היה בגירעון של כ-600,000 שקל בשנה, שהצלחנו איכשהו לאזן בעזרת גיוס תרומות. הארגון שלנו מגייס תרומות בגובה של 10 מיליון שקל בשנה.

הגיעה שיטת המכרזים, שמשרד הרווחה, אין לו פה בחירה, הוא חייב להשתתף בדבר הזה, ושיטת המכרזים יישרה קו עם כל המסגרות הפוסט אשפוזיות, דהיינו, לא משנה איזה סדר גודל הפנימייה שלך, איפה היא ממוקמת, אם היא ממוקמת בניצנה או אם היא ממוקמת בלב ירושלים, כשאתם מבינים שההוצאות אחרות לפחות על שכר דירה, התעריף אותו תעריף.

אור שלום נהנתה במשך השנים מתעריף יותר גבוה, בגלל המיוחדות שלה ובגלל פרופיל הילדים שהופנה אליה. אלה ילדים שלא שרדו את המסגרות האחרות.

כתוצאה מזה הקטינו את התעריף והגדילו את הגירעון למסגרת הזאת מ-600,000 ליותר ממיליון שקלים, וזה משהו שאנחנו כבר לא יכולים לעמוד בו עם כל הרצון שלנו, בטח ובטח בהינתן מצבנו הכללי.

היה משא-ומתן ארוך מאוד עם משרד הרווחה בקיץ שעבר, כשאנחנו מנסים למצוא במקביל קמפוס אחר. זה גם כן משהו שאנחנו מנסים לעשות במשך שנים. יושב לידי מנכ"ל אור שלום לשעבר, והוא יוכל לספר, כי לאורך השנים היו כל מיני דברים שניסינו לדחוף ותמיד הם נפלו מסיבות כאלה ואחרות שלא תלויות בנו.

ביקשנו ארכה של עוד שלוש שנים להיות במקום הנוכחי עם התעריפים הישנים, כדי שנוכל להתקיים, הובטח לנו שכך יהיה. כתוצאה מזה אכן פתחנו מחדש את המסגרת, קלטנו ילדים מחדש, השארנו את הצוות שביוני שעבר כבר קיבל מכתבי פיטורים, חתמנו על חוזה שכירות לעוד שלוש שנים ויצאנו לדרך. ואז בנובמבר הודיעו לנו בדרך די מוזרה שלצערם הרב הם לא יכולים לעמוד בהבטחה השלטונית שהובטחה לנו ומקטינים את התעריף רטרואקטיבית לספטמבר.

עם הבשורה הזאת לא נותרה לנו ברירה, אלא לקבל את ההחלטה הבלתי נמנעת הזאת, כי זה היה להיכנס לחובות שאנחנו לא יכולים לעמוד בהם.

הסגירה המידית נובעת גם מזה שהבנו שמקום שהוא בפרפורי גסיסה כבר מהשנה שעברה לא יכול לשרוד עוד תקופה ארוכה ולטפל באוכלוסייה הכול-כך מורכבת הזאות במצב הזה. אי-אפשר לטפל בילדים שכל חייהם זה חוסר ביטחון, חוסר קביעות וחוסר יציבות במקום כזה. אי-אפשר.

טלי, אני רוצה לשאול מספר שאלות. ראשית, אני מוכרחה לומר שלא עד הסוף אני מבינה את הדינמיקה, לפחות לא של השבועיים האחרונים, ואני אומר למה. גם בשנה שעברה התערבתי בסוגיית מעון רעות, הגיע אלי צוות מהמעון, כמובן ישר עמדנו על הרגליים והצלחנו להביא לסיכום יחד עם משרד הרווחה ולאפשר לזה להמשיך להתקיים. אני מודעת לכל האתגרים והקשיים שהיו, אם כי את בעצמך אומרת, וגם את זה אנחנו יודעים, שהמעון קיבל תעריף מוגדל בגלל הייחודיות ובגלל הרצון לשמור אותו. כשלפני שבוע שמעתי את הזעקה, משום מה התרשמתי שאנחנו נמצאים באותה נקודה לבוא ולהציל את המעון, ופתאום שלא כהרגלי בקודש אני הופכת איזה שולחן, ואני מגלה שהמעון בכלל כבר מתפזר, אין פה מה להציל. לא הצלחתי להבין את השיח, לא התקשורתי שנוצר, ולא עם חברי הכנסת שנוצר, כי אין פה מה להציל.

אנחנו מתכנסים פה פעם אחת כדי להבין את הדינמיקה שנוצרה, כי כמובן הייתי בקשר עם משרד הרווחה – ניתן לנציג שנמצא כאן לדבר ואחר-כך גם לנציגים הנוספים – והבנתי שהיתה הבטחה שלטונית. אני יודעת שיושבים היום בעקבות או בזכות, איך שתרצו לקרוא לזה, הסיפור עם אור שלום, בכלל בוחנים את התעריפים של אותן מסגרות קטנות ומגדילים את התעריף כדי לאפשר את ההיתכנות של המסגרות האלה.

מצאו לאור שלום מבנה חלופי, ובכך יכלו לחסוך - - -

לא נכון.

אנחנו תיכף נשמע. תיכף נברר את הכול. פעם אחת כולנו נשב סביב השולחן, לא אני מולכם, אחר-כך רווחה, אחר-כך עוד פעם אתם, ונראה מה באמת קורה פה, כדי שלפחות נוכל ללמוד לפעמים הבאות, ואני מקווה שלא נצטרך להתמודד עם סיטואציות כאלה.

הוצעה מסגרת, היא יכלה לחסוך לפחות את ה-60,000 שקלים בחודש. נתבקשתם להישאר בהבטחה אמיתית, והיא גם כתובה. ראיתי שרשורים שהיו לגבי הנושא של תעריף מוגדל, לפחות עד אוגוסט, כדי שלא נצטרך לפזר את הילדים באמצע השנה. גם לזה לא נעתרתם.

הייתי רוצה להבין האם היתה דחיפות כזאת, למרות שיש פה הצעות קונקרטיות, אמיתיות, להמשך תעריף מוגדל עד אוגוסט, כדי שיאפשרו לכם לפחות לסיים את השנה.

הסיפור של המבנה לא בא מצדכם. אני אשמח לשמוע מה הסיבה שלא הסכמתם לעבור למבנה האחר שהוצע לכם.

התחושה היא, או שיש פה קצר בתקשורת, או שיש פה דברים אחרים שעומדים מאחורי זה. משהו בשיח הזה, אני מודה, לא פתור לי. אני לא מצליחה לפתור את כל השאלות האלה. אם את רוצה להתייחס לנקודות, תתייחסי, ונשמע את נציגי משרד הרווחה.

אני אתייחס אחד לאחד. קודם כול אני מסכימה אתך שיש פה משהו בשיח שלא מובן. כמוך גם אני לא מבינה את הדברים עד הסוף.

הוצע לכם להישאר עד אוגוסט בתעריף מוגדל?

רגע, אני אענה אחד לאחד. הוזמנתי לוועדה הזאת, לא יזמתי את הפנייה לכאן.

אני יזמתי.

אור שלום בצורה פורמלית כארגון לא פנה. אני יודעת שיש אנשים ברעות, הורים ומתנדבים, הרבה אנשים שסביב המעון הזה במסירות ובדבקות במטרה פנו לכל מיני במקומות בניסיון להציל את המקום, אבל זה לא פניות פורמליות של הארגון. ואני רוצה לדייק.

הארגון קיבל החלטה שבכל מקרה סוגרים את המעון, לא משנה עכשיו מה נקבל ומה לא. זה מה שאני שומעת מהדברים שלך.

לא. אלה לא היו המילים שלי. הגבתי לזה שהרגשת שיש פה חירום ואיך אני באה ואומרת שכבר הרכבת יצאה ואי-אפשר לעצור אותה.

המבנה שהוצע לנו – הוצע לנו מבנה שלא ראינו אותו ולא התאפשר לנו לראות אלא אם כן אנחנו מתחייבים שאנחנו לוקחים אותו לרעות. אנחנו לא יודעים איך המבנה הזה - - -

מה, אנחנו ילדים בגן? אומרים לכם: תיקחו חתול בשק, בלי שייקחו אתכם לראות?

רק מבירורים שעשינו הבנו שנדרשת שם השקעה גדולה. יתרה מזו, המקום הזה מאוכלס ב-16 ילדים, נערים, לא בפרופיל פוסט אשפוזי, יותר גדולים מהילדים שלנו, וכששאלנו מה הולך להיות עם 16 הילדים האלה, הנערים, אמרנו לנו: תצרפו את ילדי רעות לילדים האלה. זה לא רעות. זה לא מתקבל על הדעת. אלה נערים, הם לא באותו גיל.

בקיצור, זאת הצעה לא רצינית, ולהצעה לא רצינית אנחנו לא מתייחסים ברצינות. זו לא הצעה רצינית, זה ממש היה לשים עלה תאנה וכל הזמן מנפנפים בו לפנינו. אני אומרת לך: זו לא הצעה רצינית. מישהו חושב שאפשר לצרף את ילדי רעות ל-16 הנערים האלה?

תיכף נבדוק את הנקודה הזאת. לגבי התקציב, הציעו לכם להישאר עד אוגוסט בתקציב מוגדל כדי לפזר את הילדים בצורה מסודרת לקראת סוף השנה ולא באמצע השנה.

השיקול שלנו היה שיקול של טובת הילדים, כפי שאמרתי קודם.

באמצע שנה? טובת הילדים?

אם אני שמה את הנזק של אמצע שנה לעומת הנזק של הפעלת מסגרת כשצוות כבר מתחיל ללכת – שוב פעם, אני מזכירה לך שכבר בשנה שעברה היו מכתבי פיטורים ביד, והם יודעים שהם הולכים לאבד את מקום עבודתם, אז אנשים, חלקם אנשים צעירים, חלקם אנשים שנתנו את נשמתם במקום הזה, מתקשים להישאר במקום כזה ולהחזיק, והתחילה כבר זליגה של אנשים, כבר לא היה עם מי להחזיק את הילדים האלה במצב מעורער למשך שבעה חודשים.

לדעתנו המקצועית הנזק שייגרם במקום המעורער הזה יותר גדול מאשר עכשיו, באמצע שנה, נכון, עם המחיר של אמצע שנה, מאשר מקום שיהיה בטוח וייתן להם המשכיות. השיקול היה אך ורק ממקום טיפולי. מבחינה כלכלית זה לא שיקול נכון.

אני רוצה בכל זאת להתעמק ולשאול, לא ממקום שיפוטי, ממקום של ירידה אל תוך העניינים. משרד הרווחה מציע תעריף מוגדל עד אוגוסט, על פניו אתם רוצים לסגור בגלל שאין היתכנות כלכלית, בגלל שמאוד מורכב וקשה להחזיק את המעון, לא רק בהקשר של אמצע השנה אלא בכלל לאורך השנים, משרד הרווחה אומר בצורה מאוד-מאוד ברורה: לא רק מעון רעות, כל המסגרות הקטנות הולכות לקבל תקציבים מוגדלים, כדי שהם יוכלו לשרוד - -

הוא לא אמר את זה.

- - אז מאוד יכול להיות שהייתם יכולים למצוא יציבות לאורך זמן, ובכל זאת אתם בוחרים לא לצאת לזה?

הוא לא אמר את זה. אני ממש עומדת על זה, הוא לא אמר את זה.

אנחנו נשמע את משרד הרווחה.

הוא לא אמר. הוא לא דיבר אף פעם על מסגרות פוסט אשפוזיות. המסגרות הפוסט אשפוזיות לא מדוברות. יושב פה גם נציג - - -

קיבלתם תקציב מוגדל בסופו של דבר לאורך תקופה ארוכה ואמרו לכם שתמשיכו לקבל תקציב מוגדל.

אמרו לנו עד סוף השנה, ומבחינתם בסוף השנה הם סוגרים את רעות. אף אחד לא נתן לנו הבטחה מעבר לסוף השנה הזאת, ולא ישבו אתנו לרגע אחד לראות איזה עתיד יש למקום הזה. אם הייתי יודעת שיש לי הארכה לשלוש שנים נוספות, שבמהלכם אני יכולה להעביר, לבנות קמפוס אחר ולעשות את הדברים כשיש איזה אופק, ואני יכולה להבטיח עתיד, גם לילדים וגם לצוות, זה היה נראה אחרת לגמרי. זו לא אותה החלטה. להתקיים עד אוגוסט ולקיים מסגרת שיש לה אופק, זו לא אותה החלטה.

נשמע את משרד הרווחה. ננסה לפתור את כל סימני השאלה שנמצאים על השולחן. דליה, בבקשה.

אני אתחיל באופן כללי לגבי התהליך ודניאל ימשיך לגבי התקציבים. קודם כול, הסיפור לא מתחיל עכשיו, הסיפור מתחיל כבר לפני יותר מעשר שנים, כשהמסגרת מלכתחילה נבנתה כמסגרת זמנית. אור שלום קיבלו אישור זמני להפעלת רעות בתוך קמפוס שנמצא במלחה, מאחר שלא נמצא מבנה חלופי. המבנה מלכתחילה לא התאים לצרכים של הילדים וידענו את זה, אבל לא נמצא משהו אחר והתקבל אישור זמני. האישור הזמני גרר אותנו במשך העשור האחרון למספר משברים. זה לא המשבר הראשון, גם זה חשוב לשים על השולחן.

ציינו את זה לפני שהגעת.

אור שלום, למרות הניסיונות שלהם, אני מבינה שלא הצליחו למצוא לאורך השנים מסגרת חלופית. הקמנו מאז לפחות 20 או 25 פנימיות וכולם מצאו מסגרות וכולם מצאו מקומות מתאימים לילדים. אור שלום מסיבות שונות לא הצליח למצוא מסגרת, ובכל פעם אנחנו נמצאים על סף משבר.

אין לנו שום מילה רעה להגיד על הטיפול בילדים, לא מבחינת הצוות הטיפולי ולא מבחינת אור שלום כיצד הוא דאג לכך שהצוות הטיפולי יעשה את העבודה שלו. באמת, על איכות הטיפול אנחנו לא מדברים, רק על ההתנהלות והארגון והיכולת לשבת במקום.

אור שלום, שלא בצדק קיבל תמיד תעריף מוגדל ביחס למסגרות פוסט אשפוזיות אחרות בארץ. אף אחד לא קיבל את התעריף הזה. למה? היסטוריה. הם היו הראשונים, הם היו החלוצים. ניתן להם תעריף אחר. כל שאר המסגרות הפוסט אשפוזיות שורדות, מחזיקות מעמד, זה לא שהן קורסות לנו ולא מצליחות. יש יותר מ-1,000 ילדים במסגרות פוסט אשפוזיות בתעריף נמוך יותר - -

100 ילדים לפחות בכל מסגרת.

- - כולל בתוכן מסגרות קצה שמחזיקים בהן ילדים מורכבים כמו הילדים שנמצאים באור שלום ולפעמים יותר. יש לנו מסגרות שהילדים עוד יותר מורכבים, ילדים מתבגרים – באור שלום זה בעיקר ילדים – פגיעה מינית, בעיות קשות מאוד ומצליחים להתקיים בתעריף. חוץ מזה שאנחנו כבר מקיימים תקופה ארוכה דיונים גם לשנות את תעריף הפוסט ולנסות למצוא תעריף מותאם לקבוצות שונות בתוך הפוסט.

גם ראינו שיש ילדים חולי נפש, שזה סיפור אחד, וזה תעריף X כי הם צריכים תשומות אחרות, ויש ילדים עם הפרעות התנהגות קשות והם צריכים תעריף אחר בגלל רמת המוגנות.

הבנתי שהוקמה וועדה שהתחילה להיפגש כדי לבחון את התעריפים השונים ולשנות.

כן. זה כבר אחרי עבודה של ועדה אחרת שהוקמה בראשות פרופ' שפירו שגם היא כבר מיקמה לנו פחות או יותר איפה הילדים נמצאים.

ב-2011 - - -

נכון, אבל עכשיו כבר הוקמה ועדה שהיא של בניית המודלים התעריפיים. לא ועדה לבחינת האסטרטגיה ולא התפיסה הטיפולית, אלא התעריף. עכשיו כמה צריך לשלם עבור כל ילד. לא בטוח שנצטרך להוסיף, לא בטוח כמה ולא בטוח עדיין עבור מה. על זה עכשיו אנחנו מקיימים את הדיונים, אבל זה לא קשור.

בכל מקרה, יותר מעשר שנים אור שלום לא הצליח, ובכל פעם עמדנו על אותו משבר, ובכל פעם המשרד נתן חבילת סיוע לאור שלום כדי לשרוד, כי הם בכל פעם מגיעים למשבר כלכלי, כי הם לא מצליחים להתקיים. ואנחנו נמצאים בסרט הזה כבר שלוש פעמים.

הפעם הזאת הגענו למצב שאור שלום החליט על הסגירה. מאוד ביקשנו שהסגירה תהיה בסוף שנה. אחרי שאור שלום התנגד בתוקף לסגירה בסוף שנה, ביקשנו שלפחות זה יהיה עד פסח, כי רצינו שיהיה משהו טבעי בתהליך של הסגירה ולא איזה תאריך שנופל בצורה ביורוקרטית וחותך באמצע שום דבר - -

איך יצעקו Crysis אם זה לא יהיה בבום?

- - אז אמרנו "לפחות פסח", זה מייצר איזו תקופה של פסק זמן מבחינת הילדים, יוצאים לשבועיים של חופש ונוכל להתארגן נכון.

מחוסר ברירה נאלצנו להתאים את עצמנו למצב הזה, והיום לרוב הילדים – יש לי כאן את הסטטוס העדכני – כבר נמצאו מסגרות המשך, יש ילדים שנמצאים בתהליך של היכרות עם מסגרות המשך.

ברגע האחרון נוצר לנו פוטנציאל. אני מודה, זה היה לפני חודש, הייתי ערב נסיעה לחופשה, הצעתי לאור שלום, ללאה גולן, אפשרות של קמפוס חלופי בירושלים שזו הזדמנות נדירה, באמת נדירה. יש לנו ארבע וילות שמוחזקות ברמה שאנחנו חושבים שהיא צריכה להיות מוחזקת. שוב, אנחנו לא מתפשרים על איכות הטיפול לילדים. אם יש הזנחה, אם יש חוסר יכולת להחזיק, אנחנו מחליפים בעלויות, אנחנו סוגרים מסגרות, כי אנחנו רוצים שיהיה טיפול נכון לילדים, שהילדים יהיו מוחזקים. ואז נוצרה שם הזדמנות בגלל מסגרת אחרת שלא הצליחה להרים את המקום. מקום שנכון, דורש איזו השקעה פיזית, שיפוצים, במקום הזה, אבל הווילות - - -

אפשרתם לאור שלום להגיע, לראות?

אני פשוט זוכרת את זה, כי היתה לי ממש שיחה ארוכה עם לאה, גם טלפונית וגם אחר-כך פגשתי אותה במשרד, בקריה, ביום שהיה לנו דיון. הצעתי לה לבוא לראות את המסגרת ולנסות להקים שם. יכולנו להקים שם בשתי וילות את רעות ובשתי וילות אחרות את הילדים הטיפוליים, יכולנו למצוא פתרונות, לא היתה בעיה. יש שם מקום ל-48 ילדים.

אנחנו מסגרת עם בית ספר - - -

בית ספר היה צריך למצוא. הילדים לומדים שם בקהילה. נכון, יש בעיה.

זה לא להבין את מהות הטיפול.

אין בית ספר במקום. הבית ספר שנימצא שם זה או בית ספר לחינוך מיוחד שאפשר היה למצוא פתרון, או בית ספר שהיינו יכולים לאשר בשלב הראשון למידה בתוך המסגרת. לתהליכים האלה יכולנו למצוא פתרון. רוב המסגרות הפוסט אשפוזיות שלנו הן לא עם בית ספר בילד אין, הן לא עם בית ספר בתוך הקמפוס.

זה מצער מאוד.

אני לא יודעת. יש דעות לכאן ולכאן. יש לנו מסגרות מאוד מצליחות, כולל "שבילים", כולל "עציון" - -

- - -

- - כולל "אורנים", כולל "ביתנו", ילדים עם מסגרות קצה. סליחה, אני אומרת את זה בראייה ארצית. שוב אני אומרת. יש לי קמפוס שעובד עם בית ספר בפנים. "נוה צאלים" עובד עם בית ספר בפנים.

המסיימים שלנו מתקדמים למסגרות שאת מתארת.

סליחה, שמענו בקשב רב, אפילו אני השתדלתי לא התפרץ לדברים.

רוב המסגרות בארץ הן מסגרות שהילדים לומדים בקהילה ומשתלבים בקהילה, ואם צריך לפעמים לשים חונך, אנחנו מוסיפים כוח-אדם לבית ספר. זה בית ספר לא רגיל, זה בית ספר לילדים עם הפרעות נפשיות או עם הפרעות התנהגות, בתי ספר מותאמים, וזה אחריות של מערכת החינוך. היום משרד החינוך מתנגד בכלל לפתוח בתי ספר בקמפוסים שלנו, של פנימיות. הוא אומר: לא, הילדים ילמדו בקהילה. יש לנו את כל התמיכה לילדים בקהילה. יש ויכוח כן או לא, אבל היה אפשר למצוא. בשלב ראשון אפילו להביא מורות פנימה לתוך המסגרת ולמצוא פתרון.

העניין הוא שבנקודת הזמן הזאת לאה גולן סירבה לראות את המקום. היא אמרה במפורש שהתורמת שלה לא יכולה להעביר כספים למסגרת שהיא על שם תורם אחר, ושם יש תורם של הג'וינט, כי המסגרת הזאת נתרמה לג'וינט, ולא הסכימה בשלב הזה לראות.

אחר-כך שמעתי שהיא שינתה את דעתה, והיא כן רצתה, ואז אמרו לה "בתנאי שזה יהיה לאור שלום", וגם אז לא הוסכם לבוא לראות את המסגרת.

לא נכון.

המסגרת פתוחה. אין שום מניעה לראות את המסגרת. אני אישית התחייבתי לטלי שתבואו לראות את המסגרת, והיה סירוב לראות את המסגרת, כי היא לא התאימה לכם, כי רציתם לסגור את המסגרת, את רעות.

עד היום, דרך אגב, האופציה הזאת עומדת פתוחה. יש ארגון אחר שעכשיו מעוניין להיכנס למקום הזה. אמרנו להם שוב: אתם תקלטו גם חלק מילדי אור שלום וגם את הילדים הטיפוליים, אבל צריך להסדיר את זה כמובן מבחינת תהליך המכרוז. המנכ"ל מודע לסיפור.

אנחנו שומעים על קבוצת ילדים אחרת, כפי שאומרת טלי. גם בגילאים הם שונים.

אני עוד פעם אגיד: מדובר בשתי וילות נפרדות, ארבע וילות, דו ודו.

זאת אומרת בשתי קבוצות אחרות, כאילו שני ארגונים.

עם גדר בפנים, עם הפרדה מוחלטת, ואפשר שהילדים הטיפוליים יישארו בשתי הווילות הראשונות, את הילדים של רעות היינו מעבירים לשתי הווילות השניות, שהן פנויות. הבניין נטוש, עומד ריק כרגע, מוכן לקליטה.

זה לא לקלוט לקבוצה אחת אורגנית שבמקום 26 יהיו 41?

לא.

זה מקום קטן.

זה לא מתחם קטן, זה מתחם שמיועד ל-48 ילדים. הוא לא קטן. אתם לא ראיתם אותו, זאת הבעיה.

דרך אגב, המתחם הזה בסך-הכול מתפקד.

אמרת שלא ראית אותו.

דליה, אני אקרא SMS שלך? כתבת לנו ערב נסיעתך, "אני צריכה לבנות את זה עדיין, זה לא סגור עם המסגרת - - -

נכון, סגרתי את זה אחר-כך, טלי.

אז אי-אפשר היה לראות.

היה אפשר לראות. ביום ששלחתי את ה-SMS, אמרתי ללאה שאני צריכה עוד לסגור. אני לא יכולה להביא אתכם בלי שהמסגרת יודעת. עדכנתי את הבעלות הקיימת, אמרתי לה שתגיעו. הם הסכימו שתגיעו. הם אמרו: נראה אחר-כך איך נעבוד ביחד, אם בכלל נעבוד ביחד, אם אתם תיקחו אחריות גם עליהם. זה היה ביום הראשון. מתי היה תאריך ה-SMS ומתי היתה השיחה עם לאה גולן? אז לאה גולן אמרה שהיא לא יכולה לבוא למקום הזה, היא לא מוכנה לבוא לראות את המסגרת, כי יש לה תורם אחר שלא מוכן להיכנס. בהתחלה נכון, עד שהשגתי את האישור. השגתי מהר מאוד את האישור. באותו יום השגתי את האישור. זהו, המסגרת פנויה.

דרך אגב, היתה שם עמותה אחרת, היא באה, ראתה את המקום. אין מניעה לעשות סיור במקום, הבעלות היא לא של המסגרת, היא לא של מי שגר שם. הבעלות היא של הג'וינט ושלנו. אין שום מניעה לבוא לראות, מה עוד ששתי הווילות ריקות. היה צריך רק להסדיר את זה טכנית מול המסגרת הקיימת. זה הכול. המסגרת של רעות במקום הקיים, בכל מקרה לדעתנו צריכה להיסגר. לא מתאים להמשיך שם את המסגרת.

טלי, אני מבינה שאין מה להציל במסגרת של מעון רעות או שאני טועה?

בשם טובת הילדים, וזה מה שמעניין אותי. לשני שלישים מהילדים כבר יש מסגרת, כבר עוברים תהליכי פרידה. לטלטל אותם שוב, זה לא נראה לי מוסרי.

אני שואלת מחמת הספק. אני מוכרחה לומר לך שבתחושה האישית שלי ממקום שקמתי ונזעקתי, פשוט נעמדתי על הרגליים, כדי להבין איך עוד פעם מכניסים אותנו למשבר כזה ועוד פעם באמצע שנה, ופתאום אני מגלה שההחלטה כבר גמורה, היו תהליכים, ואולי לא היתה מספיק השתדלות, משני הצדדים, אגב. זה כאילו שגם אתם כבר ויתרתם.

יש פה דינמיקה של עשר שנים, שלא היה תהליך של מציאת קמפוס וכו'. דברים שעמדו על השולחן. על פניו, אם מסתכלים אחורה, זה כאילו תוצאה ידועה מראש, ואני מודה שקצת קשה לי עם זה, כי באתי ממקום אחר לגמרי בהתייחסות שלי לרעות ולצורך להציל את המסגרת ולראות איך אנחנו עושים הכול, לפנים משורת הדין, כשהיא אומרת שלא בצדק. לדעתי זה בצדק אולי בגלל שהמסגרת קטנה, אבל באמת לעשות הכול לפנים משורת הדין כדי להחזיק אתכם על הרגליים, ואם אתם לא רוצים להישאר לתמיד, אז לפחות עד סוף השנה, אבל אני מניחה שזה היה חתום וגמור.

אני פסיכולוג קליני ואני מנהל את מעון רעות. אני בתפקידים כאלה ואחרים בשירות ילד ונוער בפנימיות שונות מ-1995 ופסיכולוג מאז שנת 1998, מנהל את המסגרת שלוש שנים וחצי.

חשוב לומר שאין חולק על האיכות ורמת הטיפול שלכם לא רק במסגרת הזאת. אני בהחלט מצטרפת לאמירה הזאת גם לפרוטוקול, אני מכירה את המסגרות גם ממקומות אחרים, אחרת לא הייתי נלחמת כדי לסייע.

מבחינתי נקודת המוצא לדיון זה שכל הנוכחים כאן ישאלו את עצמם איך קורה שמסגרת כל-כך איכותית, כל-כך מיוחדת שקנתה לה שם בעמל, דם, יזע ודמעות – אני אצטט מפקח ארצי שאומר הלוואי שהייתי בא ומשכפל את רעות לכל הפנימיות של שירות ילד ונוער, את שמעת את הציטוט הזה ממנו בפגישה אצלנו – כל הנוכחים כאן צריכים לשאול את עצמם איך הגענו למצב הזה שפנימייה הזאת נסגרת. והיא נסגרת.

לשאלתך, אין כרגע מציאות שבה אולי מעבר לילדים בודדים, נוכל להמשיך. אני אומר מניסיוני, התייעצתי על זה עם עוד אנשי מקצוע. ילדים שהנושא שלהם בחיים זה בית, קביעות ויציבות, בנקודת הזמן הזאת אחרי שהם ראו מקומות, עברו ראיונות, כבר יודעים לאן הם עוברים, לא - - -

לא מיהרתם מדי עם ההחלטה? זה כאילו באתם להעניש את משרד הרווחה ומי שהענשתם בסופו של דבר זה את הילדים.

קודם כול, זו לא היתה החלטה שלי.

ככה זה נראה.

זו לא היתה החלטה שלי. היתה פה התייעצות מסוימת ובנסיבות שנוצרו – וכאן היה דילוג אלגנטי, ואני אשמח אם מר שיימס יתייחס אליו, להבטחה שניתנה ושרטרואקטיבית ב-20 בנובמבר מקבלים עליה מייל כבדרך אגב, שינינו לכם סמל תעריף. דרך אגב, שינינו לכם. שמתם לב? זאת היתה ההודעה ב-20 בנובמבר, כשמידית יש דיבורים על זה, הצוות יודע, ומיד משפחות יודעות וכולם יודעים – לא היתה אפשרות להחזיק את זה שמונה חודשים. אני מזמין כל אחד ואחת לבוא לראות איך נראה היום מעון רעות.

אנשים הרואיים, גיבורים יושבים פה, לידי חלק מהעובדים, מחזיקים בשיניים את הילדים כדי שלא יתפרקו. אי-אפשר להחזיק מציאות כזאת אחרי המשבר של השנה שעברה. חלק מהעובדים עוד היו במשבר של 2011, שהיו להם שימועים ופוטרו, ובשנייה האחרונה השר כחלון עצר את זה. זאת המציאות, אי-אפשר היה להחזיק את זה.

למה הגענו לאן שהגענו? אני אשמח לשמוע את ההסברים. בכל מקרה, אני לא מכיר את כל שירות ילד ונוער, אני רק רוצה להגיד שלבוא ולדבר על מוסדות כוללניים, שכוללים בית ספר בפנים ומוסדות בחוץ זאת טעות בעיני.

אתה אומר שכל שאר המסגרות נכשלות?

לא. זה לא מה שאני אומר.

זה קיים ועובד יפה, ומצליח.

תרשי לי, זה לא מה שאני אומר. יש סוג של ילדים, דליה, שלא יוכלו להחזיק במעבר הזה של הסעה ובית ספר, לא יכולים.

זה מחזיק בפועל. אני אומרת לך שיש מסגרות - -

לא לסוג הילדים שלנו.

- - עם אותו סוג ילדים. אני יודעת מי הילדים שלך.

סליחה, זה חוסר הבנה. דליה, אני אומר לך שיש ילדים אצלנו שזה פשע אם היינו שמים אותם במסגרת שהם היו צריכים לעבור בית ספר. פשע.

יש ילדים שהגיעו אלינו ממסגרות פוסט אשפוזיות, תיתן דוגמאות. ילדים שהגיעו אלינו אחרי שהם נפלטו ממסגרות פוסט אשפוזיות.

יש מסגרות פוסט קצה. אני מכירה ילד-ילד שם, אני יודעת מי הילדים האלה.

דליה, אתם שולחים אלינו ילדים מוועדות חריגים, ילדים שלא מוצאים להם פתרונות, שנסחבים יותר משנה במרכזי חירום, כי אף מסגרת לא מוכנה לקבל אותם. תביאו לפה את מנהלי מרכזי החירום. אנחנו מקבלים ילדים שאף אחד לא הסכים להרים את הכפפה ולהסתכל עליהם - - -

בגילאים שלכם.

- - - ילדים שהיו מועמדים לאימוץ, והיו ב"רעים" יותר משנה, וחיכו שמישהו יסכים לקבל אותם. והילדים האלה פתאום חוזרים לחיים ומקבלים פתאום דרכנו משפחות מארחות שמאמצות אותם. על זה בכלל לא דובר, אנחנו מטפלים, לא בקשר, אנחנו מטפלים בהורים, הורים מגיעים אלינו כל שבוע מכל קצוות הארץ, הם מקבלים טיפול שבועי וליווי וטיפול ביחד עם ההורים. הילדים האלה - - -

אין ויכוח, אתם עושים עבודה נהדרת, אמרנו את זה כל הזמן.

אלה דברים שהמסגרות האחרות שהן נפלאות וטובות לא מספקות את זה באינטנסיביות.

הם מספקים את זה.

הם לא מספקים. אנחנו מעבירים אותם אחר-כך, אנחנו יודעים.

זה כבר לא רלוונטי.

נדבר רק על המסגרת שלכם, שהיא מסגרת טובה ועושה עבודה טובה.

יש עשרות ילדים במדינת ישראל שצריכים אותנו, ולכן אנחנו צריכים להישאר. אנחנו משוכנעים בזה. יש עשרות ילדים במדינה הזאת שצריכים את המסגרת שלנו - - -

מבחינתי לראות את המבנה הזה בשביל לעשות את זה. אני אשמח. אני באמת אשמח שנתחיל לראות איך אנחנו יוצאים מפה עם הבנה שמסגרת כזאת נדרשת ואיך אנחנו מקימים אותה מחדש.

אז מה? תקימו אותה מחדש?

יכול להיות. יכול להיות שזה יהיה הפתרון, אבל לילדים האלה - - -

עם הילדים האלה זה כבר גמור.

ילדים מסוג כזה, בעתיד.

השאלה היא מה מבטיח לי את היציבות בעמותה הזאת בפעם הבאה ולא בכל פעם כשקשה, ואני מבינה את הקושי, אני לרגע לא ממעיטה בקושי, אומרים: שוברים את הכלים ולא משחקים, ומפזרים לי ילדים בחודש מרץ, אפילו לפסח לא מוכנים לחכות. זה הקונפליקט פה, בין התמיכה האמיתית והטיפול היוצא מן הכלל שלכם והמקיף שלכם לבין הטיפול במשבר הנוכחי.

זה ייתכן, אם נעשה עבודה משמעותית יחד עם משרד הרווחה, הם הפרטנרים שלנו בסופו של דבר, שנבין מי הם הילדים, מה הפרופיל שלהם, מי מתאים באמת למסגרת ספציפית כזאת, מה נדרש בשביל זה, מה התנאים שצריכים להיות, מה התנאים שהם צריכים להתקבל. בעיני זה אפשרי.

רוב גדול של הילדים שלנו, דליה, לא היה שורד מסגרת שבה אין טיפול כוללני, למשל בית ספר בחוץ. בעיני רוב גדול.

טוב שבעיניך זה ככה. אני שמחה שזה מה שאתה חושב על המסגרת שלך, כי גם אני חושבת שהיא טובה, אבל יש לנו גם מסגרות נוספות שמחזיקות ילדים.

דליה, את באמת חושבת שאין הבדל אם הבית ספר בחוץ או בפנים?

זה לא לפה. אני רק אומרת לך מה קיים בשטח. אני פשוט רואה את כל המכלול. יש, זה נהדר, וזה עובד טוב.

אגב, רק מילה אחת לגבי פסח, כי יושבים גם נציגים של משרד החינוך. קודם כול היה קשה לשרוד את זה, אבל גם מקצועית לדעתי, מבחינת משרד החינוך, היקלטות של ילד במסגרת, גם בפנימיות, אבל בוודאי במשרד החינוך מפסח והלאה היא על גבול הבלתי אפשרית והיא מאוד קשה.

אפשר להגיד לך משהו כאשת חינוך? קשקוש. קשקוש ביחס לתועלת שיש במעבר כמו שהציגה את זה דליה. והיא לא אשת חינוך, אבל במקרה הזה גם אם אנחנו לוקחים את זה באוריינטציה חינוכית, לקחת ילד עד נקודת זמן מסוימת, כשכולם ממילא יוצאים לפסק זמן, ושיחזור למסגרת חדשה, אפשר לקלוט אותו. לקלוט אותו באמצע מרץ – מה זה משנה? עכשיו הוא ייקלט או בסוף פברואר, הוא ייקלט לפחות מחודש או חודש, לדעתי ב-1 באפריל יוצאים לחופשת פסח. זה לא איזה שינוי דרמטי, אבל לא ניכנס לדקויות.

בתחושה האישית שלי, ואני לא מנסה לייפות את זה, אנחנו מנהלים פה שיח כן ואמיתי, זה נראה כמו שבירת כלים. צריך לראות איך מאחים את הכלים האלה מחדש.

אני כן חושבת שאור שלום במהות שלו עושה עבודה נהדרת, לא רק במעון רעות, אלא גם במסגרות אחרות. מאוד יכול להיות שכן יש פתח לנסות ולבנות מסגרת ייחודית מחדש, אבל עם התחייבות, וזה צריך להיות ביניכם לבין משרד הרווחה.

למשרד הרווחה הקריאה שלי שרגע לפני שנוצרים משברים כאלה, כדי לא לתת לאף אחד את הפתח לשבור את הכלים, לראות איך אנחנו נותנים את המענה הנכון גם למסגרות קטנות. אנחנו יודעים שלמסגרות קטנות קשה לשרוד, זה לא רק ברווחה, אלא זה בכלל.

זה לא רק קטנות, אלא קטנות בירושלים או בתל-אביב, ששם אין בכלל מסגרות, כי עלות שכר הדירה היא גבוהה מאוד.

למסגרת קטנה קשה לשרוד, וצריך לראות איך נותנים מענים ייחודיים, כי בסופו של דבר הם עושים עבודת קודש. אנחנו יודעים שהעלויות למדינה אחר-כך, אם הילדים לא מושמים כמו שצריך ולא מטופלים כמו שצריך, זה יעלה פי כמה וכמה ממה שאנחנו נתקצב את המסגרות האלה ונאפשר להן את ההישרדות, ואני חושבת שיש פה אחריות על שני הצדדים.

דניאל יכול לתאר את העבודה שנעשית היום מבחינת - - -

אני אשמח. חבר הכנסת אורי מקלב, בבקשה

בסופו של דבר גם אם אנחנו כבר נמצאים בתהליך או בסופו של התהליך, אנחנו יוצאים עם הרגשה מאוד לא טובה, שיכול להיות שהסגירה היתה יכולה להימנע אם היתה הידברות יותר טובה בין הרשויות. בסופו של דבר זה נעשה על גב הילדים.

אני רוצה להגיד משהו אחד בנושא ההידברות עם ההורים. אני נפגשתי עם ההורים, ואני לא חושב שהיתה התנהלות תקינה. ההורים שנפגשתי אתם לא היו מודעים, חלק מהדברים שהם ידעו, הם ידעו דרך העיתונות או דרך שמועות, לא בקשר עם המוסד, הוא לא עדכן אותם, הם לא ידעו מה עתיד הילדים, אולי אפילו עד היום הם חיו בחוסר הידיעה הזאת שמאוד הדאיגה אותם. אני חושב שגם כשהולכים לסגור מוסד, ההידברות עם ההורים, העדכון של ההורים, צריכים להיות חלק מהתהליך. הם לא ידעו מה העתיד, לא אמרו להם לאן לוקחים אותם, הם לא ידעו אם יקבלו אותם או לא יקבלו אותם, וזה הביא מתח גדול מאוד להורים. אם אנחנו מפיקים לקחים בעניין הזה – אנחנו לא חושבים שסגירת מוסד צריכה להיות באמצע שנה – זה גם חלק מהפקת הלקחים, וזה חלק מהמדד שלנו לניהול תקין, איפה ההורים - - -

אחריות כוללת על כולם. אני לגמרי מסכימה אתך, חבר הכנסת אורי מקלב, וגם אני שמעתי את הקולות. גם ציינתי בהתחלה שהדברים לא היו ממש ברורים לי, כי מצד אחד הזעקה שנשמעה היא: תצילו אותנו, שלא יסגרו אותנו, וכשאני באה, אני בכלל שומעת מהעמותה שזה כבר חתום וסגור.

חלוט.

אין פה בכלל קריאה להצלה.

אני חושבת שלכל אחד מהצדדים יש פה הרבה-הרבה מה ללמוד בתהליך הזה, כדי שלא נמצא את עצמנו באותה סיטואציה בעתיד.

אפשר משפט בנושא הזה?

נציג הכספים של משרד הרווחה, ואני אחזור אליך למשפט.

אני תקציבן האגף לשירותים חברתיים. מאוד חשוב פה, וזה השתנה תוך כדי הדיון הזה, הסטייט אוף מיינד מאוד עקרוני. באנו לפה גם בדיון הקודם על אור שלום בכלל, היתה תחושה של סטייט אוף מיינד שנמצא פה בבעיה, כי אור שלום מטפלים בסוגים שונים של ילדים, וגם בדיון הקודם השחלתי מילה, לא בוועדה, אבל לחנן, וציינתי שצריך להפריד עם אור שלום בין סוגי הילדים שמטפלים. יש לנו את האומנה מצד אחד, את המשפחתונים ואת הפוסט.

כשאנחנו חוזרים ואומרים "מסגרות קטנות", צריך לזכור שהמסגרות הקטנות שמדובר באור שלום מדובר על המשפחתונים, בעוד שפוסט אשפוזי בנוי ל-24 – אגב, זה התפקיד שלי, כשאני עושה את זה, אני בונה תעריף על-פי הדרישה כמובן של הגורם המקצועי, על בסיס של גודל מינימלי, שלפיו אפשר לבנות מרכיבי כוח-אדם – הבסיס במודל הוא 24. הוא לא כמו בטיפולי, הוא לא כמו בשיקומי, שמתבססים על עשרות ילדים – יואב מכיר – הבסיס ההיסטורי מבוסס על 24, מלכתחילה מסגרת קטנה, ומשרד הרווחה מכיר כמובן את הבעיות שיש ביתרון לגודל וכו'. המסגרת הזאת אושרה במקור ל-40 ילדים. במיוחד כשתעריף הוא קו ישר אצלנו, כל ילד בא עם התעריף, ואין כאן עלות פוחתת וכו', ממילא ככל שאתה גדל מ-24 אתה רק מגדיל את הפער לטובת היצרן וכו' וכו'. אנחנו מכירים את הגרפים האלה, לא צריך עכשיו להיכנס לזה.

ממילא לא גדלתם ל-40, כשהמשרד כל הזמן ביקש שתגדלו, רק שהקמפוס לא אפשר את זה. היה כאן דיבור על איחוד עם הקמפוס של גולדשמידט עם הקמפוס של רעות, וכך להגיע ל-38-37 ילדים, מה שבוודאי ובוודאי היה מייצר פה איזה פער לטובת המודל. אני חוזר ואומר לא מסגרת קטנה, 40 ילדים. היה אפשר להחזיק את זה.

ההיקשרות למסגרת הזאת או לפיזיות של המבנה הזה גרמה לבעיה, וגם הם הודו שהתעריף של שכר הדירה שם היה גבוה. משרד הרווחה החריג את המסגרת הזאת, וגם בתעריף של שכר הדירה נתן שם תעריף מוחרג למסגרות קטנות של 12.

גם לך השתנה הסטייט אוף מיינד כמו שראיתי בישיבה הזאת, ובסטייט אוף מיינד שלנו, כתקציבאים לאור אורות הנאון, כמו שאומרים תמיד, אנחנו יוצאים לשטח ורואים. יואב יודע, אתם יודעים. אנחנו יוצאים לשטח ורואים לפני שאנחנו יושבים בסופו של דבר מול האקסלים שלנו ומנסים לייצר איזה תעריף.

אנחנו כן רואים את זה בעיניים, מביאים את זה לידי ביטוי, ואז שואלים את השאלה, מה ההבדל. אנחנו רואים את התמונה הכוללת, יש 800, 1,000 ילדים בפוסט אשפוזי שיושבים על תעריף אופטימלי כבר שנים, עובדים ומרוצים, ואור שלום בתעריף גבוה מכולם לאורך זמן, במסגרת קטנה וצועק ועוד ועוד. הוא קטן לכאורה כי יש לו אפשרות לגדול בקלות ל-40. קחו את הילדים של גולדשמידט.

בואו נמצא פתרון נקודתי, והקמנו עוד, אבל אז בעולם המכרזים אנחנו חייבים לעבוד בשקיפות, אחידות, שוויוניות. אני לא יכול לפרסם מכרז בוועדת המכרזים, כשיושב-ראש הוועדה שואל אותי מה התעריף – אני לא יכול לפרסם תעריף שקוראים לו אצלנו במערכות "רעות, אור שלום". זו היתה ההיסטוריה. אני לא יכול לפרסם דבר כזה, מיד תקום קול צעקה שאני מפלה את כל האחרים. אני מפרסם תעריף שאושר בוועדה, שהיא סטטורית, ועדה משותפת עם האוצר וכו'.

זה מה שקרה שם, כשקמה קול צעקה ניסו במשרד – ואנחנו עושים את זה במקומות אחרים – לייצר פה דלתה זמנית עד שיאוחדו או יימצא קמפוס אחר, או לחילופין יבוא הגורם המקצועי ויגיד: בואו נפתח, כמו שאתה אומר, עם המאפיינים המיוחדים – זה מה שאנחנו עושים הכלכלנים, מוצאים את ההבדלים בסופו של דבר בתהליך – ואומרים: לגבי הקמפוס הספציפי הזה, הילדים הספציפיים האלה, עם המאפיינים המיוחדים האלה – כשלנו כמובן אין אמירה – צריך להוסיף אלמנט שלא קיים בתעריף הרגיל של כל שאר ה-800.

שם לא היה תהליך כזה, גם במכרז, גם אחרי המכרז, גם בשאלות-תשובות למכרז אמרנו את זה, ניסינו עוד למשוך, לכן התגובה שלנו היתה בנובמבר, למרות שהיישום של המכרז היה צריך להיפתח בספטמבר. נעצרו התשלומים. הם נעצרו כי המרכב"ה – כולם כפופים למערכות – עצרה תשלומים, כי לא היה סמל מסגרת, לא היה למי לשלם.

אתם רוצים לקבל כסף – על מה, אנחנו לא מתווכחים, אנחנו לא מתווכחים על התעריף האופטימלי, אנחנו מתווכחים על הדלתה – בכל מחלוקת כספית, קודם כול נזרים מה שאנחנו לא חולקים עליו. זה מה שביקשנו לעשות.

במקביל היינו בישיבות אצל המנכ"ל שלנו, גם אצל המנוח, הקודם, וגם אצל הנוכחי, ותמיד היתה האווירה הזאת: חבר'ה, תמצאו פתרון. עם המגבלות של חוק חובת מכרזים יחד עם היועץ המשפטי חיפשנו פתרונות, ולכן היא אומרת, והיתה גם הבטחה כזאת של איריס: חבר'ה, תישארו עד יוני נמצא פתרון, תישארו עד אוגוסט נמצא פתרון. חיפשנו ואנחנו עדיין עובדים על זה, וזה בא בהפתעה.

היתה הבטחה של הגברת איריס פלורנטין שיהיה שינוי תעריפים.

זה בדיוק מה שהיא ניסתה לעשות עד סוף השנה הזאת.

היא עומדת מאחורי זה, היא לא מכחישה את זה. היא עומדת מאחורי זה והיא אמרה שזה היה קורה - - -

לא.

אל תגיד לי, אני דיברתי אתה. הנה, אני אומרת את זה לפרוטוקול, היא עומדת מאחורי האמירה הזאת. אתם אמרתם שאתם לא מוכנים לחכות. אומרת פה טלי וביושר, הסיבה שאנחנו לא רוצים לחכות כי אנחנו לא רוצים להחזיק מערכת מקרטעת בפרפורי גסיסה עד סוף השנה.

אחרי שהם חזרו בהם מההבטחה.

ההבטחה היתה לכל שלוש השנים שעליהן חתמנו חוזה. זאת הנקודה שאני רוצה לחדד.

חוזה השכירות לא יכול להיות המגבלה האפקטיבית בסיפור הזה, חוזה השכירות שלכם, כי זה רק מבנה.

בתחושה שלי אין פה ניסיון אמיתי. אתם כאילו מנסים לשמר את המצב הקיים ולהתגלגל אתו, כשאומרים לכם: חברים, פעם אחת, הייתם צריכים לגדול במשך עשר שנים, לא גדלתם, לא משנה, ממשיכים לתקצב אתכם, פעם שנייה, אתם צריכים למצוא מבנה. לא מצאתם מבנה עשר שנים, מנסים לגשר לכם עם מבנה אחר, גם פה אני לא מרגישה שעושים את כל המאמץ. בקיצור, כאילו נכנסתם להתנגשות חזיתית, המשרד מול אור שלום, ומי שנמצא לנו באמצע עכשיו זה הילדים. זאת התחושה. איך שאני לא מנסה לנתח, זה מה שנמצא פה על השולחן.

אפשר להציג את משרד החינוך?

נשמע את יואב, כי הבטחתי, ואחר-כך משרד החינוך. בבקשה, יואב. אנחנו צריכים בקצרה, כי יש לנו עוד חמש דקות, אז מקסימום נוכל לגנוב עוד חמש דקות. בבקשה, יואב.

למי שלא מכיר אני מהל עמותת כפר ילדים ונוער "אהבה", אבל אני משמש בהתנדבות גם כיושב-ראש העמותה לקידום ילדי הרווחה בפנימיות, כשאור שלום היא חברה אצלנו.

אני מוכרח לומר שהדיון והוויכוח בין אור שלום למשרד הרווחה הוא דיון חשוב מאוד. אני לא חושב שהוועדה צריכה להתעסק בזה, כי אור שלום כמו פנימיות "שחר", שנסגרו לפני שנה או שנתיים בפרדס חנה, כמו שאני לא יודע מה יקרה עם פנימיית "עציון" בעוד שנה, זה קצה הקרחון של הפעלת הפנימיות בשירות לילד ונוער במשרד הרווחה.

בפנימיות הפוסט אשפוזיות או בכלל?

החוברת שמשקפת את הוועדה של שמעון שפירו – ישבתי בוועדה הזאת לפני חמש שנים, שום דבר לא קרה. ועדה לטיפול בילדי קצה – שום דבר לא קרה. אבל החמור מכל הוא שעד היום – דניאל, אני חוזר אליך – אף אחד לא יודע מה הם התעריפים שמשולמים פר ילד בחלוקה לנושאים. אני אסביר באופן מאוד פשוט. אנחנו מקבלים היום תעריף, פלוס סל מלא לכל ילד. אנחנו לא יודעים על מה המשרד משלם ועל מה המשרד לא משלם. פנינו עשרות פעמים וביקשנו קודם כול לסדר את אור שלום, נסדר אחר-כך את כולם.

יואב זה לא נכון, מחילה. גם בעתירה שלכם הצגנו את זה בבית המשפט. זה מופיע בחוברת של ועדת "גדעון".

תסביר לוועדה מדוע בית המשפט קבע, לא אני, שאתם לא רשאים להוציא שום מכרז, כי המכרז שלכם לא שקוף, כי המכרז שלכם לא מבטא את מה שאתם משלמים בתעריף, ואתם נדרשים לעשות את זה.

עזוב, זה לא מה שקבע בית המשפט.

אל תפסיק אותי. הקשבתי ברוב קשב.

דבר אמת.

אני מעלה פה שאלה ליושבת-ראש הוועדה. בעקבות אירוע אור שלום הוועדה של חבר הכנסת אלי אלאלוף, ועדת הרווחה, פנתה למחלקת המחקר של הכנסת, ומחלקת המחקר של הכנסת בדקה את נושא אור שלום, אבל סביב זה בדקה את כל נושא התעריפים והתשלומים לפנימיות בשירות לילד ונוער.

הבנתי שאמור להתקיים דיון בנושא אור שלום בנפרד, כל אור שלום, לא רק רעות.

בכל אופן, אני הגבתי לטיוטה והמשרד הגיב לטיוטה, ואני מבקש דרכך שהמחקר הזה ותוצאות המחקר הזה יוצאו ויפורסמו.

אני מוכן ללכת לרגע לחלק החשוך שאור שלום מתנהלים ממש לא בסדר, אבל רבותי, זאת לא הבעיה. זאת לא הבעיה, יש לנו 7,000 ילדים שנמצאים בפנימיות. אנחנו לא מבקשים כרגע תוספת של כסף, קודם כול תגידו על מה אתם משלמים, אחרי זה נתחיל להתווכח על כסף. אני אומר כאן שאור שלום השנה הוא קצה הקרחון, ואני חושש מאוד שיהיו מסגרות נוספות, אם המצב ימשיך בצורה הזאת.

תתעשתו, תהיו חשופים ושקופים, דניאל, כי אתם לא שקופים, ואחרי שתהיו שקופים ונדע מה אתם משלמים על כל סעיף, על כל נושא, נבדוק ביחד האם זה מספיק, כפי שבית המשפט קבע – האם זה מספיק לרווחתו של ילד שחי מחוץ לבית בהסדר חוץ ביתי, ואתה יודע כמוני למה אתם לא מפרסמים.

תודה רבה, יואב, על הדברים החשובים. אני אתייחס אליהם גם בדברי הסיכום. אני רק רוצה לומר לך לגבי הדוח של הממ"מ, שיושבת כאן מי שכתבה את הדוח, הדו"ח נמצא אצל חבר הכנסת אלי אלאלוף, יושב-ראש ועדת הרווחה. הוא יפורסם, דוחות הממ"מ מתפרסמים, הם לא נגנזים במגרה של אף אחד, כך שאת זה תוכלו לראות ונתייחס לזה בדברי הסיכום. משרד החינוך, אם אפשר בקצרה, אחר-כך המועצה לשלום הילד, ואנחנו נסגור את הדיון.

אני מפקחת בית הספר מטעם משרד החינוך. אנחנו מדברים גם בראייה מערכתית וגם בראייה נקודתית של רעות, אור שלום.

גם משרד החינוך ניסה מאוד להשפיע במניעת סגירת בית הספר ואת הפנימייה עד סוף שנת הלימודים.

היה ברור שיש קושי ויש זליגה של כוח-אדם, ואני מסכימה שהיתה כן בהחלט זליגה של כוח-אדם שפגעה באיכות של הטיפול בילדים. עדיין, אני חייבת לומר כמשרד, שקליטה של 22 ילדים עם קשיים כל-כך מורכבים לתוך מערכת החינוך באמצע שנת הלימודים זה עניין לא פשוט בכלל, זאת אומרת, המחירים שהם ישלמו, המחירים שישלמו הילדים שכבר נמצאים במסגרות וצריכים לקלוט לתוכם ילדים באמצע שנה אחרי משבר. זו טלטלה מאוד-מאוד גדולה שניסינו למנוע. כל שיבוץ של ילד מורכב כל-כך לתוך מסגרת שפועלת מטלטל כיתה שלמה, לעתים בית ספר שלם. השיבוצים האלה הם עניין יומיומי בעשייה שלנו ומדובר היה בכמות מאוד גדולה.

היתה גם הצעה של מנהלת האגף לחינוך מיוחד ללאה גולן, לשקול שאגף התקציבים ייתן תשלום, יעזור במימון שכר הדירה, אבל באמת האמירה היתה שאי-אפשר במצב הרגשי של הצוות ובטלטלה שהם עברו להמשיך עד סוף השנה.

כן יש כאן היבטים לכאן ולכאן, אבל ממש לא בטוח שבמסגרות שיקלטו את הילדים כרגע מצבם יהיה יותר טוב מאשר אם הם היו נשארים עם צוות קיים, גם אם הוא רועד. זו אמירה מקצועית.

הרבה מאוד מהילדים אנחנו הולכים לקלוט למסגרות שלנו בירושלים. אני יודעת מה המשמעות של זה, של הקליטה שלהם, של קליטת כוח-אדם חדש כדי להכיל אותם, של העברה של תקנים. זה לא עניין פשוט. זה לא שמגיע ילד אחד לכל מסגרת, לעתים הם גם מגיעים בקבוצות, המשמעות של זה היא גם משמעות טיפולית שצריך להביא בחשבון.

כל הנושא בכלל של פתיחת בתי ספר על-ידי העמותות הוא נושא שאנחנו, לפחות במחוז ירושלים, מאוד מנסים למנוע אותו, כי יש לנו חדשות לבקרים עמותות שקורסות ורוצות לסגור. רוצות לסגור באמצע השנה, לא יכולות יותר להפעיל. קרן אור בשנה שעברה, כפר שמעון, ועכשיו גם רעות, ובכל פעם זו עמותה אחרת כשפתאום אנחנו צריכים איכשהו להציל את המצב. ולכן המדיניות בהקמת בתי ספר כבתי ספר רשמיים, יש גם עדיפות בתנאי העסקה של מורים ומטפלים בבתי הספר שהם רשמיים לעומת בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, משום שיש את רפורמת "אופק חדש" שלא חלה עליהם – זה נמצא בדיונים אחרים – ולכן בכל מקרה באופן טבעי יש כל הזמן זליגת כוח-אדם של אנשים שאם הם רק מוצאים משרה במשרד החינוך הם עוברים והם לא נשארים, אז גם זה חלק מהסיפור וצריך להביא אותו בחשבון.

תיארתי את הראייה הרחבה יותר של כל הנושא הזה של עמותות ושל החלטות כאלה באמצע שנה שהן תמיד לכאן ולכאן, זו לא תמונה לגמרי ברורה. עכשיו גם נקלוט את הילדים ונראה את התוצאות הטיפוליות של זה, האם זאת היתה החלטה נכונה או נמהרת מדי.

חשוב לציין שבסיפור הספציפי הזה ובהחלטה הזאת היו נסיבות מאוד מסוימות של התנהלות אור שלום השנה. היה לנו גם משבר ניהולי בתוך אור שלום עם הניהול של בית הספר. זאת אומרת, חברו לזה בעיית התקציב, כל מה שקורה בעמותות וכו', אבל גם ניהול בית הספר השנה עבר משבר וצריך להבין, וזה יצר משבר בתוך הצוות. אם שמים הכול על השולחן, צריך לשים הכול ולומר שבאמת בנסיבות האלה היה מאוד קשה לנהל את בית הספר השנה, את הפנימייה השנה, בכל המשבר הזה.

אז גם העוגן שנצעק כאן הוא לא בדיוק עוגן, והוא היה קצת בקריסה.

היו כאן הרבה מאוד עניינים שחברו יחד לקונטקסט המסוים הזה שהביא להחלטה הלוא פשוטה הזאת. רואים את טובת הילדים? אני לא בטוחה. יש כאן באמת עוד נסיבות הרבה יותר מורכבות. היות שאנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא ביומיום, אנחנו מכירים את הסיפור הספציפי של השנה המסוימת הזאת, שהיה ייחודי, ולא היה בשנה שעברה, אז הסיפור הוא מאוד-מאוד מורכב.

הוא לא היה בשנה שעברה.

הוא לא היה בשנה שעברה בקונטקסט של בעיות ניהוליות בתוך בית הספר וקושי ומנהל שעזב וכו' וכו', כשכל זה גם חובר לזה שאם מנהל בית ספר עוזב ובוחר ללכת אחרי תחילת שנת הלימודים – זה חובר לכל העניין הזה שהמעון מרגיש: חברים, גדול עלינו בשלב הזה. גם זה, גם זה, גם זה וגם זה – אנחנו לא יכולים. גם זה חלק מהסיפור לצערנו.

אנחנו כמובן עושים כל מאמץ מול הפיקוח, גם ברשויות השונות. מנהלת האגף לחינוך מיוחד התחייבה שכל ילד ב-1 במרץ תהיה לו מסגרת. אנחנו מנסים לקלוט מורים מבתי הספר, מרעות, אלינו, כדי שהם ילוו את הקליטה של קבוצות של ילדים, אנשים שמכירים את הילדים האלה, במיוחד אם הם מגיעים בקבוצות שלא ארבעה-חמישה למסגרת מסוימת – לקלוט את כוח-האדם כדי לעזור בקליטה שלהם ולהמשיך ככל האפשר את התוכניות.

עם כל מה שאת אומרת אי-אפשר היה לסחוב עד סוף השנה?

אני חושבת שאפשר היה וצריך היה.

היא אומרת שאפשר היה, אור שלום החליטו שהם סוגרים.

אפשר היה וצריך היה, אני יכולה רק לומר שחברו כאן עוד נסיבות, גם של משבר ניהולי של בית הספר, כשגם זה מצטרף לתחושה הכללית שאנחנו לא יכולים יותר, ואולי בגלל זה, זה התקבל. כמשרד, אני כמפקחת אמרתי להמשיך עד סוף השנה, מנהלת האגף הציעה אפילו לגשת לאגף התקציבים ולעזור במימון. לא שהיה להם קל, חברים, ברור לנו, אבל גם עכשיו לא יהיה לנו קל עם הילדים. אם מסתכלים על הילדים, הקליטה שלהם תהיה קשה ביותר.

המון תודה על הדברים. אני חושבת שחיזקת את התחושות שהיו והיטלטלו מצד לצד במהלך הדיון. המועצה לשלום הילד.

הדיון פה חידד בצורה מאוד-מאוד ברורה שני נושאים שאנחנו מתריעים עליהם כבר הרבה מאוד זמן ואני חייבת להעלות אותם בהזדמנות זאת שוב.

דבר ראשון, הקושי במציאת פתרונות מקצועיים וטובים לילדים עם המורכבות המאוד-מאוד גדולה כמו הקליינטים של מעון רעות. בכל כמה זמן אנחנו מקבלים פנייה על ילד שמחפשים לו מסגרת, והוא מיטלטל ממקום למקום ויש קושי מאוד-מאוד גדול במציאת הפתרונות המקצועיים והרציניים, וזה מאוד-מאוד מדאיג שמסגרת כמו מעון רעות נסגרת. עדיין אני שומעת שלא נמצא מקום לכל הילדים. יש בעיה אובייקטיבית של מקומות, ולכן הדאגה פה היא מאוד גדולה ממה יקרה הלאה, וזה מחייב פתיחת מסגרות חדשות.

זו בעיה אחת.

נושא נוסף חשוב מאוד שהשתמע פה זה התלות המאוד-מאוד גדולה של מסגרות, של פנימיות ומעונות לילדים בקרנות. יכולנו לשמוע שבגלל שתורמת אחת לא רוצה להיות עם המבנה של השני, זה השתמע פה - -

פוליטיקות שביניהם.

- - זה עלה גם בוועדת העבודה והרווחה שהיתה בדצמבר - - -

הדברים לא כל-כך נקיים וסטריליים כפי שהם הוצגו לפני הדיון הזה.

לא ייתכן שפנימיות שמטפלות בילדים שהמדינה מחויבת להם - -

יהיו תלויים באיזה תפיסה - - -

- - תלויות לחלוטין בקרנות.

אני מסכימה.

הקרנות יכולות לתת את הקצפת שעל העוגה, את החוג המיוחד, תוכנית חריגה, אבל לא ייתכן שהבסיס של קיום של מסגרת יהיה תלוי קרנות. זה פשוט בלתי אפשרי הדבר הזה.

זה נורא חשוב.

הבטחתי לך, אז באמת במשפט, כי אנחנו חייבים לסגור. תיכף יבואו ויוציאו אותנו מכאן, כי אסור לנו לקיים דיון על זמן מליאה, והמליאה כבר נפתחה.

משפט אחד. אני רכז בית הספר, אני מחזיק את ההיסטוריה של המקום, אני כ-27 שנים במקום הזה. חורה לי לשבת פה ולשמוע שילדים זה מספרים. אני אומר לכם בפירוש, לא כל הילדים שהוצאו, ויש פתרונות של משרד הרווחה, זה אידיאלי בשבילם. יש עדיין ילדים שאין להם מקומות.

קובי, אור שלום בחרו לסגור את המסגרת עכשיו. אנחנו צריכים למצוא להם פתרון אופטימלי בתוך המסגרת שקיימת.

אנחנו נמשיך להיאבק ועל חורבות רעות - - -

הם לא רוצים לפתוח. על מה אתה רוצה להיאבק? זה מה ששמענו מכם. אתם לא מבינים שאתם מדברים בשני קולות?

זה לא ממני.

הוועדה פה התקיימה כי קם קול זעקה "תצילו אותנו", ואני חשבתי שיש מה להציל, ואפילו לא חיכיתי לדיון משותף עם אלי אלאלוף, כי זה חירום ונציל כמה שיותר מהר. אומר לנו אור שלום: זה בכלל לא, זה לא - - -

מה שמך? אני פונה אליך. אני פונה אליך ואל כל אחד פה שיש נשמה באפו. יש עדיין ילדים שאין להם סידורים. יש ילדים שהחזירו אותם הביתה מאותו בית שהוציאו אותם. יש להם חרדות. יש כאן אנשים שמוכנים לקחת את המושכות, לעזור. עם ישראל מוכן לעזור.

העמותה לא היתה מוכנה לחכות לאוגוסט. אתם מפנים את הקולות שלכם למקום הלוא נכון מסתבר, כי יש פה הרבה מאוד אנשים שכן רוצים לסייע, שנרתמו, שעמדו על הרגליים האחוריות, אבל העמותה אומרת שהיא לא מוכנה, אפילו לא בעוד שבעה חודשים.

לא בדיוק. בואו ננסה לשבת לפתור את זה, שבועיים ימים ואנחנו יכולים להציל.

אתה יודע למה אנחנו יושבים פה כולם סביב שולחן אחד? כי התעייפתי מלדבר עם זה בנפרד ועם זה בנפרד, וזה מספר משהו וזה מספר משהו. אמרתי: בואו נשב כולנו, נשמע אותו דבר.

ברשותך, למה העתיד של הילדים האלה מופקר בידי העמותה הזאת? אם העמותה לא הצליחה לספק להם עתיד טוב יותר, למה לא למצוא פתרון אחר? רבותי, מה שהיא לא סיפרה שאתמול נפגש תורם שמעוניין להיכנס עם כל כספי התרומה עם לאה, יושבת ראש העמותה. שאלתי את טלי היום: מה את אומרת על הפגישה הזאת? היא אומרת: זה שלב נורא-נורא ראשוני, אני לא יודעת. יש לנו תורמים נוספים.

סליחה, אני רוצה להגיד משהו.

עוד דקה, לא הפרעתי לך.

אני לא מוכנה לשיח לא מכבד.

סליחה. אני לא אסכים שאנחנו נצא המנוולים בסיפור הזה, כי זאת עוולה.

אף אחד לא יוציא אתכם כאלה.

אנחנו לא המנוולים פה. זו עוולה לעשות את זה, לשים את זה על כתפינו. יום ולילה אנחנו רצים לחפש תרומות בשביל להציל, עד הרגע האחרון.

שנייה. סליחה - - -

אני רק מבקשת ממך, גברתי, אני לא יודעת מי את, ואת התפרצת לדברים. אם את רוצה לדבר, לא להלהיט את הרוחות. קיימנו דיון קשה, גם רגשית, במשך שעה שלמה, בלי שיצאנו מהכלים. בואו נשמור על זה.

בטח שאני אצא מהכלים. איך ייתכן שאנחנו יוצאים מנוולים? אנחנו לא ישנים בלילה כדי - - -

לא מוציאים אתכם מנוולים, טלי. תקבלי את האפשרות להגיב, למרות שאנחנו אחרי הזמן.

זה קרה במשמרת שלכם.

השאלה אם לא תורם כזה או אחר - - -

תנו לי שנייה. בבקשה ממך.

חברים, אין לנו זמן. נסגור את הישיבה בלי שאנחנו נסכם את הדיון, וחבל, כי יש לי דברים מאוד חשובים לומר.

אני מבקש משפט אחד - -

לא. רגע.

- - לכולם אני אומר את זה: השאלה היא לא אם תורם כזה או אחר ייקח את המשא על הכתפיים, השאלה המרכזית היא - -

נכון. הסיפור הוא שהמדינה צריכה לדאוג לזה.

- - למה תורם ולמה לא משרד הרווחה.

יואב, הדברים ברורים.

בכל זאת, תנו לי בבקשה להציג את עצמי. אני עורכת וכתבת בסלונה שהתחילה את המאבק על הדבר הזה כעיתונאית ונכנסה לזה ברמה הרבה יותר אישית. דיברתי עם בוגרים בימים האחרונים, גייסתי עורך-דין כדי לעזור לנו במאבק, בגלל שכתבה אחת שהבאתי הביאה לנו תורמים. יש תורמים שמוכנים לשים כסף על השולחן, מאות אלפי שקלים. בקמפיין שהוצאנו אתמול בצהריים, כבר גויסו 10,000 שקל מהציבור.

אני מוכנה כל דבר לעשות עכשיו. עכשיו אני מוכנה לכול.

טלי, אני אתן לך את האפשרות להגיב.

עכשיו אני מוכנה לכול.

אני רק רוצה לומר את דבריי, ואז תחליטו מה לעשות אתם. אני עיתונאית ואני "דרימרית", ואני לא יודעת את הדברים, אתם עוסקים אתם שנים, אתם אנשי מקצוע. אני חולמת, אני רואה את הילדים האלה, אני שומעת את הסיפורים מקובי, אני שומעת את הסיפורים של הבוגרים. לא יכול להיות שיש פה כל-כך הרבה אנשים עם כוונות כל-כך טובות, כתבה שלי באתר קיקיוני – זה אפילו לא גוף תקשורת גדול – הביאה תורמים במאות אלפי שקלים. הבעיה היא אפילו לא כסף.

בסדר, אנחנו רוצים לתת פתרון שלא יהיה נתמך קרנות, אלא שיהיה נתמך על-ידי המדינה.

אם אור שלום לא יכול, תיקחו אתם אחריות.

אור שלום מוכן ופתח לנו את הפתח.

אני מבקשת לסגור את הדיון. לירון, אני מבינה את ההתרגשות, אבל תנו לי רגע לסכם. נכון שבשעת משבר מאוד יכול להיות שתרומות כאלה יכולות לסייע לפחות לתת אוויר לנשימה עוד תקופה, עד שזה יוסדר על-ידי המדינה, אבל אין ספק שהמדינה צריכה לקחת כאן אחריות על כל הנושא של הפוסט אשפוזי, כדי שלא נעמוד מול שוקת שבורה בכל פעם מחדש ונצטרך לגייס תרומות.

הרעיון הוא לראות איך אנחנו יוצרים יציבות במערכת, כדי שהילדים האלה לא ירעדו בכל פעם מחדש.

אף אחד לא מנסה, טלי, להוציא אף אחד נבזי. אני כן חושבת שההחלטה היתה נמהרת. לצד זה אני לא יכולה להמעיט בערך של מה שאתם עושים, בכלל כעמותה, גם בתחומים האחרים שלכם. אני חושבת שפה, במקרה הספציפי הזה, ההתנהלות לא היתה נכונה. אני חושבת שיש אחריות פה על שני הצדדים, ובסופו של דבר מי שמשלם את המחירים זה הילדים. אפילו משרד החינוך נרתם למאמץ הזה ובכל זאת זה לא מנע את שבירת הכלים, ויש לי כמה בקשות ממשרד הרווחה.

הדבר הראשון שאני מאוד מסכימה אתו – קודם כול הנושא של התעריפים חייב להיות שקוף. הוא חייב להיות שקוף. אני לא מבינה, אם נקבעים תעריפים והם נקבעים על-פי איזה סד מקצועי. תפרסמו אותם, כדי שאנשים שמטפלים בילדים האלה ידעו בדיוק מה הם מקבלים, על מה הם מקבלים, מה הקריטריונים השונים, שיוכלו גם הם לנהל את הסל שלהם כמו שצריך. הוועדה מבקשת לקבל את התעריפים בפוסט אשפוזי.

אנחנו בדיון על פוסט אשפוזי, אם יהיו דברים אחרים, נטפל גם בהם, אבל נישאר ממוקדים ולא נתפזר.

הדבר הנוסף זה בחינת המצב של כל המסגרות הפוסט אשפוזיות, לראות שאנחנו לא נמצאים באיזה מקום מקרטע נוסף, שנצטרך להתכנס פה או שהוא ייסגר גם בלי שהוא יעבור דרך הוועדה הזאת, ועוד פעם נחזור על אותה סאגה. צריך לראות איך מחזיקים את המסגרות האלה באופן כזה, שהן לא תלויות לא בתורם כזה ולא בטובה אחרת, שיש להן הבסיס שהמדינה נותנת, ואם הם רוצים להביא אקסטרות, שיבושם להם, אבל אנחנו לא יכולים להתבסס על זה שמישהו בא לו לתת ומחר לא בא לו לתרום.

אני כן ממליצה, למרות המתח ולמרות המורכבות – זו המלצה לא מחייבת, זה לא משהו מקצועי, זה מהמקום הכי אנושי שיכול להיות – אם יש מקום עוד להציל משהו ויש מקום לשיח בין הרווחה לבין העמותה, אפילו אל תכתבו את זה כהמלצה היום בדיון.

למה? בטח.

תכתבו. זה בא מהמקום המאוד אישי, תנסו ליצור ערוץ התערבות. אבל אני מבקשת מעמותת אור שלום: זה הילדים שלנו, בשום שלב לא שוברים את הכלים ולא משחקים. גם אם אנחנו צריכים לנשום עוד קצת, נעשה את זה בשבילם. אני חושבת שהמהלך הפעם היה ממש פזיז. אני מקווה שתמצאו גשר לפתור את המשבר בנוכחי. תודה רבה לכולם.

אני מוכרח להעיר שהבעיה היא לא רק הפוסט אשפוזי, הבעיה היא כל ילדי השירות לילד ונוער על כל מסגרותיו.

נדון בזה במסגרת ייחודית לזה. אנחנו לא יכולים לתקן הכול בדיון אחד.

רציתי שזה יירשם בפרוטוקול.

הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:18.