הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 193

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שלישי, ב' באדר התשע"ז (28 בפברואר 2017), שעה 11:55

כ"ה לנעל"ה - פעילות נעל"ה בחו"ל והישגי בוגרי נעל"ה בארץ - לציון יום תוכנית נעל"ה בכנסת

חברי הוועדה: אברהם נגוסה – היו"ר

מרדכי יוגב

יוליה מלינובסקי

קסניה סבטלובה

יואל רזבוזוב

יחיאל חיליק בר

עודד פורר

אלעזר שטרן

אלכס קושניר - מנכ"ל, משרד העלייה והקליטה

דגנית סנקר - מנהלת אגף בכיר עידוד העלייה ותושבים חוזרי, משרד העלייה והקליטה

אלונה שמיר - יועצת מנכ"ל, משרד העלייה והקליטה

ראובן לייבל - מפקח מחוז התיישבותי, משרד החינוך

אברהם לוי - מנהל אגף תקציבים במינהל לחינוך התיישבותי, משרד החינוך

תמי יהושע - סגנית בכירה למנהל חינוך התיישבותי, משרד החינוך

יוסי זגורי - מפקח פנימייתי, משרד החינוך

אירה קוסטינסקי - מפקחת במינהל חינוך התיישבותי, משרד החינוך

מירי חזן - רס"ן, רמ"ד תו"מ, צה"ל, משרד הביטחון

יעקב פינקלשטיין - מנהל מחלקת קהילות יהודיות, משרד החוץ

ישעיהו יחיאלי - מנהל תכנית נעל"ה

איליה דובינסקי - מינהלת נעל"ה

אלי תרן - מינהלת נעל"ה

ולנטין לידסקי - מנהל עלייה ותוכניות חוויה בחמ"ע, הסוכנות היהודית

מרק דובב - מנהל המחלקה לעידוד עלייה, ההסתדרות הציונית העולמית

בני לידסקי - נציג, הסוכנות היהודית

חגית שוורצמן - מזכירות כללית הנוער העובד והלומד, הנוער העובד והלומד

סאשה פרידמן - מדריך, הנוער העובד והלומד

תומר גולדפרב - מנהל כפר הנוער יונה ז'בוטינסקי

אנדרי קפלון - רס"ן, בוגר נעל"ה

סשה פרידקין - מדענית, בוגרת נעל"ה

מרק בנסקי - בוגר נעל"ה

יבגני בנסקי - בוגר נעל"ה

מיכאל פליברט - בוגר נעל"ה

אריטוב צ'חנוביצ'ר - בוגר נעל"ה

דנה גורדון שושני

ארגס עופרה - חבר המתרגמים

כ"ה לנעל"ה - פעילות נעל"ה בחו"ל והישגי בוגרי נעל"ה בארץ - לציון יום תוכנית נעל"ה בכנסת

שלום רב לכולם וברוכים הבאים לישיבה החגיגית לציון 25 שנים לתכנית נעל"ה. אני מברך את חבר הכנסת אלעזר שטרן שהוא יזם וארגן את האירוע היום בכנסת.

אני מאוד נרגש לארח בוועדה כל כך הרבה אנשים שתכנית נעל"ה יקרה לליבם. אני שמח לקיים ישיבה זאת, ואני הרי מכיר את התכנית נעל"ה ואת מינהלת נעל"ה כבר שנים רבות, הרבה לפני שנבחרתי לכנסת. פעמים רבות במשך השנים השתתפתי בישיבות הוועדה כפעיל למען יהדות אתיופיה ופגשתי את מנהל נעל"ה מר ישעיהו יחיאלי, שתיאר את התפתחות התכנית במקומות שונים בעולם.

צר לי שלא יצא לפעול ביוזמה לשלב גם בני נוער מאתיופיה בתכנית נעל"ה. אין לי ספק ששילובם היה משפר משמעותית את קליטתם בחינוך העל יסודי. אני לא מוותר על החלום, בעתיד אני מקווה שנעשה את זה.

לא פעם השתתפתי בדיונים בהם תיאר ישעיהו את העוול הנגרם שנה אחר שנה למינהלת נעל"ה בגין הליכי המכרז. אף יזמתי תיקון לחוק חובת המכרזים, כדי ששר החינוך יוכל להחריג מחובת המכרזים תכניות חינוכיות ייחודיות. חשבתי, ואני עדיין חושב, שתכנית נעל"ה צריכה להיות הראשונה בתור כדי לאפשר לתכנית הנפלאה הזאת להמשיך ולהתפתח.

לצערי, התיקון עוד לא הגיע לדיון בוועדת השרים לחקיקה ואני מקווה שהבעיה תיפתר בזמן הקרוב בלי חקיקה שתיקח זמן רב. מגיע למינהלת נעל"ה באגודה לקידום החינוך להמשיך לפעול במצב וודאות ועל קרקע בטוחה. זה יבטא מעט מהערכה, כולנו מעריכים את המינהלת כגוף יעיל ומעורר השראה.

בחלק הראשון נדון בפעילות נעל"ה בחו"ל. בעניין זה נשמע את נציגי הסוכנות היהודית, משרד העלייה והקליטה ונתיב וגם משרד התפוצות, וכמובן נציגי משרד החינוך ונציגי ארגונים נוספים שירצו להשתתף בדיון.

בחלק השני נרצה לשמוע על ההישגים של בוגרי נעל"ה בארץ. ידוע לי שבתכנית נעל"ה קיימת תופעה ייחודית של המשך פעילות עם בוגרי התכנית אחרי כיתה י"ב, וזה מעוגן בחוזה העבודה של מינהלת נעל"ה. אני מברך על כך, והלוואי שכך היו נוהגים בכל התלמידים העולים בישראל.

כשהבוגרים הגדולים מתקרבים לגיל 40, אני מניח שאפשר כבר להצביע על רבים מהם שהגיעו להישגים מרשימים. באנו היום לחגוג אך לבקש להציב בפני הבאים גם בעיות ואתגרים בשני הנושאים.

אני מזמין את יוזם הדיון היום, את חבר הכנסת אליעזר שטרן, ולאחר מכן נזמין גם את מנהל התכנית מר ישעיהו יחיאלי. בבקשה, נמצאים כאן גם חברי הכנסת מוטי יוגב וחבר הכנסת חיליק בר, חברת הכנסת קסניה סבטלובה וחברת הכנסת יוליה מלינובסקי. נמצא גם מנכ"ל משרד התפוצות וגם מר דביר כהנא, וגם מנכ"ל משרד העלייה והקליטה מר אלכס קושניר. וכמובן נציגי משרדים אחרים. חבר הכנסת אלעזר שטרן.

תודה ליושב ראש הוועדה ותודה לכל הנוכחים שיושב ראש הוועדה כבר ציין וגם אלה שהוא לא ציין. אנחנו אחרי דיון בוועדת החינוך וכאן אנחנו בדיון בוועדת העלייה והקליטה, ואני חושב שאולי שני הדברים שמאפיינים את נעל"ה, אחד זה הכמות, ואנחנו מדברים על כ-17,000 נערות ונערים שעלו במסגרת הזאת, והדבר השני שמאפיין אותם זה האיכות. והאיכות יש לה שני מרכיבים: איכות בסיסית בנקודת ההחלטה לעלות ואיכות נרכשת כאן לאורך התהליך, ובצדק לדעתי, קונן חברי חבר הכנסת נגוסה על הצורך שגם העולים שבאים מאתיופיה יזכו, לפחות חלקם, לאותה סוג של מעטפת וחום. אני בטוח שלו היה הדבר תלוי במינהלת נעל"ה הם היו נענים בחפץ לב לאתגר הזה. אבל כמו שאמרת קודם, זה דיון חשוב שעוד צריך להיות כאן.

כשאתה מסתכל על הדברים האלה, אמר לי פעם איזה רב חשוב, "מה אתה צריך להתעסק, תראה כמה עשית בנושא הגיור, כמה כבר התגיירו", אמרתי לו "הרב, אני אגיד לך מה ההבדל בינינו. אתה רוצה שאני אקום בבוקר, אבוא למשרד ואני אגיד, או-אה, כבר גיירנו 9,762 אנשים, ואני קם בבוקר ושואל למה רק 9,762 אנשים". למה אני אומר את זה? אני חושב שתכנית נעל"ה, אנחנו כאן חוגגים את ההישג הגדול וכשאנחנו מדברים על 17,000 ובדיון בוועדת העלייה והקליטה צריך לומר שאנחנו מדברים על אולי כ-70,000, כיון שחלק גדול מבוגרי נעל"ה הגשימו את הייעוד של הנוער עולה לפני הורים, ובעקבותיהם באו גם המשפחות שלהם לארץ, ולא רק שהם באו לארץ, אלא הם באו כשיש להם כאן עוגן של בת או בן שהם כבר בתוך עולם העשייה הישראלי, בהקשרים האלה, לא רק שהם באו, לא משנה מי סחב את מי, אלא הם גם יצרו להם פה עוגן משיכה. ולכן אני חושב שפעם שאנחנו רואים, וזה כמובן המחמאות לישעיהו ולכל העוסקים במלאכה, בתור מינהלת נעל"ה וגם בתוך כל השותפים, כפרי הנוער, מערכות החינוך, העמותות, כל מי שעוטף אותם בהקשרים האלה, אז צריך באמת לשאול אם זה עובד ככה, איך אנחנו הולכים ליותר.

אני אומר את האמת, אני פוגש מזה שנים את בוגרי נעל"ה בתוך הצבא, משתדל ולא מצליח, אומר לכם את האמת, להבין את הקשיים העצומים כל כך של נערה ונער, הרי אנחנו יודעים כמה קשה להיות חייל גם כשהמשפחה שלך כאן, על אחת כמה וכמה כשאתה חייל בודד כאן, או אתה חייל שהמשפחה שלו באה בעקבותיו, הזכרנו פה אנשים, אני חושב שנכון להזכיר פה גם דווקא בימים האלה את צביקה לוי, ואני אעשה את זה גם אחר כך, שלפחות טיפל הרבה מאוד ומטפל גם ממיטת חוליו בחיילים בודדים ובקליטה שלהם בכלל, בליווי שלהם, וחלקם הגדול מהחיילים הבודדים שהוא מטפל הם חיילי נעל"ה.

אני לא רוצה לנצל את הזמן, אני חושב שבאמת זה יום של חג, 25 שנים, אני מציע לנו שלא נדון היום באיך פותרים את האתגרים אלא נסמן אותם, את האתגרים שנכונים לנו, ובאמת ניתן טפיחה על השכם, קודם כל למשתתפי נעל"ה עצמם שהם אלה שעשו את הצעד של התנתקות מהמשפחות ועליה, ולאחר מכן כמובן לכל העוסקים במלאכה, ואני צריך לומר, תראו, יושב פה יושב ראש ועדת קליטה שמנהל את הדיון על עליה בעיקר מחבר העמים, אבל בעוד מכ-40 מדינות בעולם אבל הוא עצמו עולה חדש, עלה לארץ, עשה את אותו ניתוק. אני חושב שאחד הניצחונות הכי גדולים של הציונות וגם של ממשלות ישראל לדורותיהן, זה הדיון הזה שאנחנו חווים כאן. תודה.

תודה. מר ישעיהו יחיאלי בבקשה.

תודה לך אדוני היושב ראש, חברי הכנסת שמשתתפים איתנו, מנכ"לים למיניהם וכל הקהל המכובד הזה שהתאסף כאן סביבנו. אם מותר אדוני היושב ראש, אפשר לבקש מכל בוגר נעל"ה שיושב כאן שיצביע? ויש עוד כמה בחוץ כנראה.

באנו לוועדה הזאת כדי לשים על השולחן, אנחנו לא חוגגים, אנחנו מציינים 25 שנה לנעל"ה, להעלות על נס את בוגרי התכנית, דווקא בוועדה שעוסקת בקליטת העלייה. הנה דוגמה איך מהמקום הרחוק ביותר, לבוא לכאן כילד לבד, הגיעו אנשים למה שהגיעו, ביקשנו מצה"ל מדגם, אישרו לנו גג 15, וכל לובשי המדים שאתם רואים פה הם בוגרי נעל"ה שחלקם מחמת תפקידם אסור לצלם אותם, אבל מותר להם להיות כאן ואפילו לדבר כאן.

צריך לומר בשבח האכסניה, ועדת העלייה הקליטה והתפוצות הייתה והינה ותהיה בית חם לתכנית נעל"ה ולמינהלת נעל"ה, גם ברגעים של שמחה וגם ברגעים של בעיות, תמיד ידענו שיש לנו כאן למי לפנות והוועדה הזאת על כל יושבי הראש שלה הקודמים, כמובן בקדנציה שלך, אנחנו נפגשים כאן מעת לעת, הפעם האחרונה הייתה לפני שבוע כאשר במסגרת "כנסת צעירה" ישבה ליד היושב ראש תלמידת נעל"ה מכיתה י' בבית ספר מוסינזון וניהלה את הישיבה, אפילו נתנה לי רשות דיבור. זו הייתה חוויה מאוד מיוחדת לשבת בכנסת ולקבל רשות דיבור מילדה בת 15 שהגיעה בשנה שעברה לנעל"ה. גם ניסים כאלה קורים.

אכן ציינת שאנחנו הפרדנו השנה את הנושאים בוועדת החינוך, עסקנו בעיקר בעבודת נעל"ה בארץ, אנחנו פה נתמקד כאמור בבוגרים ובעבודת נעל"ה בחו"ל. מכל מה שנשמע כאן שום דבר אינו מובן מאליו, הכל הוא פרי עבודה מאומצת, קודם כל של התלמידים עצמם, שבאים משום מקום ומתחילים במינוס ותוך שלוש-ארבע שנים צריכים להגיע למצב שהם מתחרים על מקום בחברה הישראלית עם כל אחד שנולד כאן, הן על תפקידים בצבא, הן על תפקידים בהשכלה גבוהה, מקומות בהשכלה גבוהה, ומאוחר יותר במקומות התעסוקה.

אמר לי פעם מנהל חברת כח אדם "כשאני רואה קורות חיים וכתוב בוגר נעל"ה, הוא מיד עובר לשלב הבא, כי מיון כמו שאתם עושים אף אחד לא עושה, ואם הוא הגיע עד הלום כנראה שהוא בסדר גמור".

אנחנו עובדים יד ביד עם המינהל לחינוך התיישבותי, בראשות דוקטור בני פישר, ורואים בנעל"ה ממש התגשמות חזון הנביאים בתהליך קיבוץ הגלויות שכולנו מתפללים אליו, וגם רואים אותו בעיניים מתרחש.

גורלן של תכניות חינוכיות קשור לעתים באווירה או באופנה מתחלפת, וכן בגורמים שלחלוטין לא בשליטתנו. תהליכים פוליטיים, תהליכים כלכליים שקורים בכל מיני מקומות בעולם משפיעים על הגרף של העלייה ובתוך זה על הגרף של נעל"ה. ובכל זאת צריך לומר, שדווקא התכנית הקשה ביותר למשתתפיה, לא ביקור 10 ימים בחינם ולא חצי שנה בחינם כשאתה בן עשרים, אלא שלוש-ארבע שנים לבד בארץ, דווקא התכנית הזאת סובלת לפעמים מהצורך להסביר למה היא. למה כל שנה צריך לדון מחדש מי יפעיל אותה, כאשר אנחנו מטפלים בילדים שש עד שמונה שנים ותיאורטית פעמיים-שלוש בתוך המהלך הזה הגורם המפעיל יכול להתחלף. הדבר הזה חייב לבוא לידי תיקון, ויפה שהזכרת אדוני היושב ראש, את ההצעה שלך לתיקון החוק, שהיא נתמכת על ידי כמעט כל סיעות הבית, וכבר כנסת שלישית שמנסים לתקן את זה, ואפשר גם לתקן בלי חקיקה. יש דרכים לביצוע העניין.

צריך לומר לוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, הנפגשת היום באולם ירושלים, יש קשר ישיר בין ירושלים לבין תהליך העלייה לארץ. אנחנו אומרים בספר תהלים "בונה ירושלים השם נתחי ישראל יכנס" לכן אחרי איחוד ירושלים, לפני כמעט 50 שנה, התחיל גל עליה עצום, התעוררות גדולה ביהדות ברית המועצות, וחלק מהגלים האלה הגיעו גם בתכנית נעל"ה לפני 25 שנה.

זכינו להביא עד היום לישראל 17,000 ילדים וילדות, יש לנו היום בנעל"ה 1,700 תלמידים מ-44 מדינות ב-26 מוסדות חינוך מצפת ועד קיבוץ אילות בדרום. 17,000 הגיעו עד היום מ-1992, ויושבים פה כאלה שהגיעו במחזור הראשון של נעל"ה והם מה שקראנו קודם, הגיעו לגיל 40.

עתיד נעל"ה תלוי במידה רבה בפעילות נעל"ה בחו"ל, ובעניין זה נוצרה בשנים האחרונות אי בהירות באשר לגורם האחראי. אני מברך את מנכ"ל משרד העלייה והקליטה שכינס לפני יומיים צוות בין משרדי לתכנית נעל"ה ושם הנושא הזה עלה על השולחן ומקווים שהגופים השונים יביאו את תשובתם. פורמלית, זאת אחריות הסוכנות היהודית להפעיל את נעל"ה בחו"ל בכל העולם. בפועל, אחריות זאת מתקיימת בעיקר בשטחי ברית המועצות לשעבר, ואנחנו רואים את הפירות של העבודה הזאת. אנחנו השנה לראשונה מזה שנים נעקוף את המספר של 1,000 מתמיינים בברית המועצות לשעבר, הדבר הזה לא קרה כבר המון שנים.

אבל פחות מכך מתקיים ביתר העולם, ונשמח אם הוועדה בראשותך תדרוש הבהרות בעניין זה מהמוסדות הלאומיים ומהממשלה, ובמיוחד מהמנכ"לים החשובים שיצטרפו אלינו לדיון הזה. צריך לומר שוועדת שרים לעליה וקליטה ב-1 לאוגוסט, בישיבתה הראשונה בממשלה הזאת קיימה דיון על תכנית נעל"ה. הנושא הזה עלה על סדר היום וכעת הצוות הבין משרדי אמור להפיק החלטת ממשלה שתיתן מענה לעניין הזה.

אני רוצה לשבח את משרד העלייה והקליטה, שהעלה בצורה משמעותית את הסיוע לבוגרי נעל"ה המשתלבים בהשכלה הגבוהה באמצעות מינהל הסטודנטים, מהלך מאוד חשוב במקום שנתיים, זה יכול להגיע לשלוש-ארבע שנות שכר לימוד חינם, והדבר הזה יש לו משמעות אדירה, לא רק לבוגרים של נעל"ה, אלא גם לתלמידי נעל"ה העתידיים והוריהם, שמתעניינים במה יקרה איתם בתום לימודיהם התיכוניים.

אני מאחל לכולנו ישיבה מועילה.

תודה. חבר הכנסת מוטי יוגב בבקשה.

ראשית אני מוכרח לומר שגם אותי הדברים מרגשים ואני ממש מתנצל, אני בדרך כלל חבר קבוע בישיבות האפורות, במקלט של ועדת העלייה והקליטה, ודווקא מישיבה חגיגית כזאת אני אאלץ לעזוב בתום דבריי, אבל מכיר את התכנית נוער עולה לפני הורים, אני מברך פה גם את היושב ראש וגם את היוזם, חברי חבר הכנסת אלעזר שטרן.

במילה אחרת למה שהוא אמר, כדי לא לחזור על מילותיו, הוא אמר שאתם בוגרי נעל"ה, אתם הסיירת שמסמנת את הדרך למשפחות שלכם. אני שמח גם שהוא יזם את היום הזה, לעלות מכל התפוצות, ואין ספק שזה פרויקט דגל של העשורים האחרונים, ואני מבקש באמת גם להצדיע לחברי יחיאלי, גילוי נאות, לא הכרתי אותו, ההיכרות הראשונה שלי איתו כשהוא היה כלייזמר, הוא ניגן באקורדיון בחתונה שלי. זה היה לפני יותר מ-25 שנים. זה מה שהוא עשה כשהוא היה נער.

מאז שאני בנעל"ה אני לא מנגן בחתונות.

אז גילוי נאות לנעל"ה, תגידו לו שינגן, שיעשה שמח. באמת להצדיע לו על כל שנות הפעילות ולכל משרדי הממשלה שנרתמו לפרויקט לאורך השנים, חינוך, קליטה, תפוצות בשנים האחרונות, משרד הביטחון לאורך השנים, האגף לחינוך התיישבותי וכפרי הנוער ועוד. אני רוצה לברך גם את הנציגים שנמצאים פה ואת כל היתר שהם לא נמצאים פה, את רובם, את ה-17,000, מספר מדהים לכל פרויקט, שהשתלבו בצורה שהיא מעבר, רואים פה גם את הדרגות בצה"ל, מאחורי יש סגנית אלופה, ומולי רבי סרנים וכך באקדמיה וכך בכל תחום משקי ואחר, וכל זה כאשר מנתבים פה את דרכם לבד, זה דבר מדהים.

אני אומר רק דבר אחד לפני שאני אסכם, בעיני, ואני אומר ליושב הראש וגם לך חברי, חבר הכנסת אלעזר, בין אם אתה חבר בוועדה, או קבוע או לא, אני חושב שבתחום אחד, ואני לא מדבר על נעל"ה חו"ל שאני מרגיש פחות מבין בו, נעל"ה ארץ - יש פה נציגת משרד חינוך? – אני חושב שאתם חייבים, ואני מבקש ממנהלת הועדה וממך שננהל על העניין הזה ועדת מעקב, כשייגמר העניין ביניכם לבין האוצר, לעצור את חובת המכרזים הזו, לפני שנה ניסינו ופעלנו והצלחנו בנעל"ה ולא הצלחנו ב - - - של עולי אתיופיה, הצלחנו בנעל"ה למשוך את זה קדימה. זה ארגון ייחודי, הוא מחויב גם, יש פה צ'ק חתום לכל מי שבקנה ולכל מי שעלה, לתמיכה ההמשכית, ואת כל זה אין לו איזה מתחרה שמחר יזכה ויוכל ליצור את אותו קשר בין אישי בין בחו"ל, לאלה שכבר הבטיחו להם, ובין לאלה שבארץ, ועל כן אני חושב שהגיע הזמן שנקיים על זה ישיבת מעקב, ונזמן את האוצר, את מי שצריך, לקבל את ההחלטה יחד ולגמור עם הסאגה הזאת כדי שהאנשים ירגישו כולם בטוחים יותר. הסוגיה של חו"ל, יש פה את האנשים שיודעים לדבר טוב ממני, מנכ"ל משרד הקליטה ומנכ"ל משרד התפוצות.

אני רק אסיים. "ואתם תלוקטו אחד לאחד בני ישראל", זה פרויקט, זה לא קל, אבל באמת כך אנחנו חווים את כל השנים המבורכות האלה, השנתיים האחרונות מבורכות בעליה וגם בבוגרי נעל"ה ושנמשיך ככה יחד. עלה נעל"ה וירשנו גם את הפרויקט וגם את האתגר הגדול הזה, ויכול נוכל לה. תודה לכולם.

תודה רבה. אני רוצה להגיד לכל הדוברים, כולל חבריי חברי הכנסת, לדבר בתמצית כי יש רשימה גדולה של דוברים. חברת הכנסת יוליה מלינובסקי.

חברים, מה שאני עומדת עכשיו לספר זה משהו מאוד אישי. אני אמנם לא בוגרת נעל"ה, אבל איפה שהוא שם באוקראינה, בשנות התשעים, 1996, אחותי הקטנה יחד עם חברה שלה תפסה, אני לא יודעת מאיפה זה בכלל הגיע אליה, שהיא רוצה ללמוד בנעל"ה. תבינו שוק של משפחה. לשלוח ילדה לבד לאן שהוא שם לישראל? איך זה יעלה על הדעת? הסבתות והסבים, לדעתי זה היה אירוע מכונן.

אבל מה כן? היא השיגה את שלה, ויחד עם חברה עברו את כל המבחנים, אני זוכרת, זה היה בדונסק, אימא נסעה איתם לשם, למיונים. וב-1997 הגברת עלתה לישראל, לקיבוץ גן שמואל. היא הייתה בת 15, אמא שלי לדעתי לא ישנה לילות באותה שנה, וכל המשפחה הייתה על הרגליים האחוריות כי הקשר עוד לא היה כזה קשר כמו שהיום, הם קיבלו טלכרארטים ולנו היה מאוד יקר להתקשר לשם. בקיצור, אחרי שנה, בצו גיוס 8 אני עליתי לישראל, ואחרי שנה אמא שלי יחד עם כל החבורה, כל המשפוחה, אפרופו מה שאמרת, כבר היינו פה.

אז כל מי שלא מרוצה מהפעילות שלי כחברת כנסת, אנא בטענות לאחותי, שהיום היא בכלל גרה בקליפורניה בסן חוזה, אחרי המון שנים פה בארץ היא לפני מספר שנים עזבה לשם. אבל מה כן? כשאני דיברתי איתה וסיפרתי לה שעוד מעט יהיה 25 שנים לנעל"ה ואולי יהיה פה איזה שהוא אירוע, מפגש עם כל הבוגרים, היא אמרה "יוליה, אני קונה כרטיס. מתי? מתי?" היא כבר התכתבה עם כל החברות שהן עדיין פה בארץ, אבל מה כן? הבעיה שאין כסף לעשות כזה אירוע. עם כל התמיכה, ועם כל הרצון ועם כל האנשים, אני מבינה שיש קושי עצום להרים כזה אירוע, כי כולם, כפי שבדרך כלל קורה, כולם אוהבים עלייה, ואף אחד לא אוהב עולים. כולם אוהבים את נעל"ה, ואף אחד לא רוצה לעזור. כפי שאני מבינה יש קצת כסף ממשרד הקליטה שהוא עוזר עכשיו, אפילו ידוע לי על איזה שהוא תורם שתרם כסף לאירוע הזה, אבל איפה משרד התפוצות? איפה משרד החינוך? איפה כל שאר אוהבי נעל"ה?

אני יודעת שהתכנית הזאת, ואני מרשה לעצמי לדבר על זה, כי היינו שם, כשאני עליתי ארצה אחותי עוד הייתה בקיבוץ, אז כל שבת היא הייתה חוזרת אליי, וכמה היא עזרה לי, כי היא הייתה ותיקה. אני רק עליתי, והיא כבר הייתה יותר משנה, והיא כבר ידעה טיפה עברית, היא למדה בבית הספר.

שלא תשכח את העברית.

לא, הכל בסדר. הם מעדכנים אותי על חדשות בארץ יותר ממה שאני מעודכנת פה. זה המאפיין.

התכנית היא מצויינת. הילדים מקבלים שם טיפול וכולם מבינים את גודל האחריות שאני כאמא, ואז אמא שלי שלחה את הילדה לשם, אז ברור שיש פה אחריות, מי שמקבל את הילדים. ברור שהילדים האלה מתבגרים בקצב שבשום מקום אחר הם לא היו יכולים להתבגר כי הם צריכים להסתדר ולמצוא את עצמם ואין את האמא שתגיד "תאכלי, תאכלי". יש גם את מפתח האחריות. אני יודעת שיש טייסים בוגרי נעל"ה, אני יודעת שיש כיתה שלמה של קצינים, יש אנשי הייטק, האנשים האלה השתלבו והביאו לפה משפחות וציון והערכה, אבל מה שכן, שוב פעם, אחרי 25 שנה צריך להחליט מי אחראי על התכנית, אסור לקצץ כל שנה בתקציב, כפי שידוע לי, כל שנה אני יודעת שיש סיפור עם התקציב, וסוף סוף בואו נרים אירוע גדול, כי זו באמת חגיגה. ודאי כשיהיה כזה אירוע אחותי קונה כרטיס, מגיעה לפה, כל בוגרות נעל"ה, כל החברות שלה יגיעו, ואני כמובן גם כן אשמח מאוד, אבל מחגיגות למעשים. תודה רבה.

תודה. חבר הכנסת חיליק בר בבקשה.

אני אהיה קצר. כשנכנסתי יוליה שאלה אותי "מה אתה עושה פה?, עלית?" אמרתי לה "קודם כל כן. אני עליתי מעיר הקודש צפת שבה נולדתי וגדלתי לעיר הקודש ירושלים" וזו בהחלט עליה חשובה, אבל לא כל מי שהוא בוגר נעל"ה או שעלה רק הוא, יודע להעריך את התכנית המדהימה הזאת, ישעיהו, שהיום אנחנו חוגגים לה 25 שנה ואני באמת מברך עליה ומלווה אותה ומסייע איפה שאפשר. אבל יוליה, איליה העוזר שלי, איליה דובובסקי הוא עלה במסגרת נעל"ה, וכשהוא ראה את האירוע הזה בלוח הזמנים - הוא היום במקרה נמצא באיזה שהוא טיפול רפואי ולכן הוא לא בכנסת - הוא התרגש, הוא אמר לי למסור גם לך ישעיהו, וגם למנהלי התכנית, הרבה, הוא גם סיפר לי כמה הוא קיבל מהתכנית הזאת, ולצד זאת, כמו שדיברו כולם הוא גם אמר לי מה הקשיים של עולה וכמה אפשר עוד לעשות במסגרת התכנית הזאת שהיא באמת הגשמת הציונות האולטימטיבית.

אבל חשוב לזכור שתהליך העלייה הוא לא סוף התהליך. לפעמים אנחנו חושבים "העלינו אותם, יופי, בואו נראה את מי עוד מעלים", אלא זה תחילת התהליך. כי הרבה פעמים באים האנשים האלה שעצם זה שהם עולים הם מוחלשים, הם לא מכירים את השפה, הם לא מכירים את הבירוקרטיה.

אתה מספר לי את זה?

את דווקא הסתדרת טוב נראה לי. באמת, הם לא ישראלים ואנחנו הישראלים, זה זן מאוד בעייתי להיקלט בו ולכן אנחנו צריכים להבין שהעלייה היא תחילת הדרך, ואם נשנה את התפיסה שלנו ונבין שלא העלינו, זבנג וגמרנו ובואו נראה את מי עוד מעלים, אלא שהתחלת החובה והזכות שלנו כמדינה להעלות אנשים זה מרגע שהם באים ועד שאנחנו רואים שהם נקלטים, אם אנחנו את זה נדע לעשות אז עשינו את שלנו.

אני מצטרף אליך אדוני היושב ראש וגם אליך, יחיאל ישעיהו, בסיפור הזה של התקצוב השנתי, חייב לוודא שהתכנית הזאת לא נאבקת, אני לא רוצה שהתכנית הזאת תילחם כל שנה על קיומה, כי זה גם מראה, מומחים בלעשות משהו ואחרי זה לא ללוות אותו. בהצעת החוק שלך אדוני היושב ראש, כולנו נתמוך, אני רוצה להגיד יישר כח לנעל"ה, מזל טוב גם לבוגרים והבוגרות. אנחנו לרשותכם בסיפור הזה, אני מאחל לכולנו עוד שנות עליה רבות ולא פחות מזה, עוד שנות קליטה נכונה רבות ובהצלחה ומזל טוב לכל הבוגרות והבוגרים.

תודה רבה. עכשיו נשמע ממשרד העלייה והקליטה. מר אלכס קושניר.

אני רוצה רגע להחזיר אתכם אחורה, לשנת 1991, 1992 כשאין אינטרנט, והשיחות טלפון עולות הון תועפות, והמכתב מישראל- ברית המועצות לשעבר הלוך חזור לוקח איזה חודשיים, ויושבת אמא באותה עיר בברית המועצות וחושבת "שמע ישראל", ובכלל, היא בקושי יודעת מה זה, היא יודעת בערך, שיש שם צבא שכובש כל מיני דברים מסביב כי זה המסר שהיו מעבירים שם, ומחליטה לשלוח את הילד שלה לבד. אני חושב שמי שחשב על הרעיון הזה מלכתחילה, קודם כל הוא מאוד מאוד אמיץ, כי זה רעיון אמיץ, ואני חושב שזו דוגמה לתעוזה ודוגמה לציונות כי אם שואלים מה זה ציונות, אז זו התכנית שמגלמת את הציונות.

אני מאוד שמח שבמשך כל השנים האלה גם משרדי הממשלה וגם המוסדות הלאומיים נרתמים לתוך הפעילות הזאת, הסוכנות ו"נתיב" ומשרד החינוך וכמובן משרד העלייה והקליטה, פועלים ועושים את המקסימום על מנת שהתכנית הזאת תמשיך לפעול.

אתמול הייתי בטקס סיום של קורס עברית במחו"ה אלון של חיילים. אז נכון, הם לא בתכנית נעל"ה, אבל כשאתה רואה את כל העולים ביחד, 500 איש, חטיבה שלמה בצה"ל, עומדת וצועדת והולכת להתגייס, ואיכשהוא, אני לא יודע איך, בגלל שהיום אנחנו מציינים 25 שנים לנעל"ה, אז קישרתי את זה לנעל"ה. ודמיינתי לעצמי בראש, אם אנחנו ניקח את כל החבר'ה האלה, מי שהיום בצבא, ומי שכבר השתחרר מהצבא, ונעמיד אותם ביחד, נלביש אותם במדים ונעמיד אותם איפה שהוא, אני חושב קודם כל אצטדיון טדי יהיה מלא, נכון? 17,000 בערך?

זה רק התלמידים.

אני מדבר על תלמידים. אצטדיון רמת גן של חיילים ששירתו כאן בצבא שירות משמעותי במשך 25 השנים האחרונות. זה לא רק צה"ל. אני מכיר אנשים בוגרי נעל"ה שהשתלבו במערכת הביטחון, אני מכיר בוגרי נעל"ה שהשתלבו בשירות המדינה, אני אישית יום יום נהנה לעבוד עם היועצת שלי, אלונה, תקומי רגע. אלונה שמיר, בוגרת תכנית נעל"ה, יועצת בכירה למנכ"ל והיא עושה עבודה מצוינת, וגם בשוק הפרטי, והרבה בכל תחומי העשייה.

אנחנו במסגרת החלטת ממשלה חידשנו את הפעילות של הועדה המשרדית וקיימנו את הישיבה הראשונה, ישיבת ההתנעה, לפני יומיים בשיתוף עם משרד החינוך כמובן, הנציגים של הסוכנות, הנציגים של נתיב כמובן, מינהלת נעל"ה עצמה והעלינו הרבה מאוד אתגרים שבהם צריך לטפל. קודם כל זה הפעילות בחו"ל, צריכים לראות איך אנחנו מגבירים את הפעילות, מגדילים את השיווק. תבינו, לנסוע לחו"ל, לקחת ילדים שאף אחד לא מכיר, לעשות להם מיון, והמיון הזה הוא לא רק האם הילד מתאים ללמוד או לא מתאים ללמוד, זה האם הוא בשל לעלות ולהתנתק מההורים, האם המשפחה בשלה להתנתק מהילד. זה מאוד מאוד מורכב, והאנשים האלה עושים את זה כבר במשך 25 שנה, ועושים את זה בהצלחה.

אני לא מדבר על זה שהרוב המוחלט של בוגרי נעל"ה נשארים בסוף בישראל, יש עוד אתגרים, אנחנו התחלנו לפעול מול צה"ל על מנת שהצבא, ואגב, יש נכונות מאוד גדולה היום בצבא לנושא הזה, שהצבא לא ייקח את החבר'ה האלה של בוגרי נעל"ה כמובן מאליו, כי צריך להבין שילד ישראלי מתחיל את המיונים שלו לצבא בכיתה י', וילד בוגר נעל"ה מתחיל את המיונים שלו רק כשהוא מסיים את כיתה י"ב, למה? כי רק אז הוא משנה מעמד ורק אז הוא הופך להיות אזרח ישראלי. זאת אומרת, יש איזה שהוא פער שאותו צריך להדביק. וכמובן, כל מה שקשור לחיים אחרי השירות. הילדים יוצאים מחממה אחת שנקראת נעל"ה, נכנסים לחממה נוספת שנקראת צה"ל ואחרי זה יוצאים לחיים, אחרי שהם שש שנים בארץ, אבל בעצם אף פעם לא טעמו מה זה לחיות בארץ באופן עצמאי. וכאן אנחנו נבוא יחד עם מינהלת נעל"ה ונעשה הכל כדי להקל על הילדים האלה.

עוד מילה אחת, אדוני היושב ראש, ברשותך. אני גם נהנה מפירות תכנית נעל"ה ביום יום לא רק בעבודה, כי אני נשוי לבוגרת נעל"ה ונהנה מכל רגע. תודה רבה.

זה היה כדי להוסיף לך את ה - - -

גם אחותה עכשיו בתכנית נעל"ה.

אני לא רוצה להפסיק באמצע, אבל תקחו בחשבון שהזמן שלנו רץ לכן תדברו בתמצית. בבקשה מה אלי תרן, מנהל פעילות נעל"ה.

שלום לכולם. אני חושב שכל מי שיושב פה באולם הזה מייצג את תרומתו לנעל"ה, ולא משנה מאיזה מגדר הוא הגיע, החל מחברי הכנסת ועד אחרון העובדים בכפרי הנוער, ואני חושב שכל התכנית הזאת חייבת תודה לכולם, ועל כך תודתי, וזה מקצר לי את מילות התודה.

אני חבר עין גדי, הייתי חמש שנים שליח של הסוכנות היהודית בחבר העמים ואחרי זה 20 שנים אני עובד בנעל"ה. חזרתי אתמול מסיור ארוך מאוד של הסברה, ואני רוצה רק לספר רשמים משם כי יש בזה יותר מסיפור, יש פה פניה אליכם, למי שצריך.

להערכתי אנחנו נמצאים היום בחלון הזדמנויות שהוא לא ייקח הרבה זמן. רוסיה משתנה בקצב מאוד רציני לרעתנו, מבחינת האפשרויות להוציא משם אנשים. אוקראינה נמצאת במצב של הרס, ואני חושב שהרישום הגדול הזה לתכנית נעל"ה הוא בין היתר פועל יוצא של האירועים שקורים שם, ואנחנו נמצאים היום באמת במספרים מרשימים. אני לא רוצה לפאר, אבל חזרתי בתחושה של גל צונאמי, של ילדים ומשפחות שרוצות להירשם לנעל"ה, ואנחנו צריכים להיערך למצב הזה כי חלון ההזדמנויות להערכתי, במיוחד לפי ההתנהלויות שקורות ברוסיה, גם מבחינת האוכלוסייה המקומית וגם מבחינת העבודה מולנו, הוא לא מבשר טובות.

אלי, אתה יכול רק, מה מסתתר מאחורי המילה "להיערך"?

להיערך זה שכל הגורמים שפועלים היום בחבר העמים, נתיב, הסוכנות היהודית ואנחנו ואתם, צריכים לעשות כל מאמץ להגביר את העבודה שם. ולהגביר את העבודה זה תקציבים, להגביר את העבודה זה הסברה, להגביר את העבודה זה לפעול מול הגורמים המקומיים שיתנו לנו לעבוד, וכמו שאמרתי לך קודם בשיחה אישית, יש לנו עשרות אלפי אנשים שהם בעצם דור שני ושלישי שלא מצליחים להגיע לכאן בגלל אי יכולת של הוכחת יהדות. ואי יכולת של הוכחת היהדות נובעת בעיקר בגלל מה שקרה במלחמת העולם השניה ומה שקרה עם סטאלין. מי שיודע יודע, אבל כשבאה משפחה ומראה קבר של סבתא שרה אברמוביץ בבית הקברות היהודי, שהיא האמא של האמא של הילד של נעל"ה, שהוא על פי כל הנתונים יהודי כהלכה אבל הוא לא יכול להגיע לארץ בגלל שאין הוכחת זכאות, בגלל מסמכים, אז מישהו צריך לטפל בזה.

המכון לבירורי יהדות, שהוא מתמחה, אמור להתמחות בנושא של ללכת לארכיונים, למצוא את התעודות, הוא שותף לתוך המאמץ הזה?

אני לא יודע, זה צריך לשאול את - - -

בסדר, אני אבדוק את זה.

אני הייתי עכשיו בשלושה סמינרים, ראיתי בהם 250 ילדים, והבעיה הזאת היא בעיה אמיתית שהולכת ותופסת תאוצה כל יום. לתכנית עצמה יש שם מצוין, ואני חושב שחלק מהדברים הם באמת ההיסטוריה הארוכה, אני רוצה להגיד לכם שבוגרי נעל"ה שנמצאים בארץ, לחלק לא קטן מהם יש מרכיב חשוב בהבאת האחים שלהם, הקרובי משפחה שלהם, הם בעצמם מהווים כלי שיווק מצוין.

אני רוצה גם באופן מיוחד להודות לזה שיושב משמאלי שהוא חברי משנת 1991 בסוכנות היהודית, שעושים ככל יכולתם במסגרות המוגבלות שלהם והקשיים שלהם, כדי לסייע לתכנית הזאת וההישגים הם ברורים, ואני חושב שצריך לנצל את הזמן הזה, כי כל דבר שקורה היום זה הרצאה של שלוש שעות, ואתה לא תתן לי להרצות, זה בסדר, אבל המצב ברוסיה, המצב באוקראינה, המצב פה ומה שקורה היום זה מזכיר לי בנעל"ה את תקופת שליחותי בשנות התשעים הראשונות, עוד כשגורבצ'וב היה נשיא, את גלי העלייה. אז זה לא עליה, זה נעל"ה, אבל הדפיקות על הדלת והרצונות הם רבים מאוד. תודה רבה לכם, ואני מקווה שככה תפעלו.

תודה רבה. הצטרפו אלינו חבר הכנסת עודד פורר, מנכ"ל משרד הקליטה לשעבר וחבר כנסת יואל רזבוזוב, יו"ר ועדת העלייה הקליטה והתפוצות לשעבר. אנחנו נשמע עכשיו את נציג הסוכנות מר בני לידסקי.

שלום לכולם. הסוכנות מלווה את כל ההנהלה של נעל"ה במשך 25 שנה במתכונת זו או אחרת, וכך נפל בחלקי ללוות את זה באופן אישי גם, ואם לסכם את תכנית נעל"ה במילה אחת, אני אגיד "משפחה". אני שומע במשך 25 שנים מישעיהו חברי הטוב את המושג "משפחת נעל"ה" ומשום מה הוא לא נשמע פה היום, וזה באמת המפתח כי ללוות את תכנית נעל"ה מהרגע הראשון של המגע הראשון עם העולים, להסביר על התכנית, להעביר אותם דרך המבחנים לטיסה, שלוש שנים להיות בקשר, להיות גורם שמקשר בין הילדים לבין ההורים שנשארו בחו"ל, עם מינהלת נעל"ה, עם כל התלמידים, עם כל המלווים, עם כל הצוותים בבית הספר, לא הייתה משפחה אחת, זה היה בלתי אפשרי, ובאמת אנחנו נכנסים, ואני ממשיך את מה שאמר אלכס, אנחנו נכנסים לעניין המשפחתי ואם הקברניטים של הפרויקט הם לא חלק ממשפחה, לטפל בילדים זה יכול להפוך מהתועלת לנזק. באמת כל הכבוד לכם.

לא סתם אנחנו יושבים בוועדת העלייה כתכנית נעל"ה למרות שהיא מוגדרת כתכנית חינוכית - - - ואם אנחנו מחברים את 17,000 ילדים עם ההורים במשפחה המורחבת שהצטרפה, אנחנו מגיעים למספר של יותר, לדעתי, מעל 50,000 איש. לסבר את האוזן, אני גר במעלה אדומים והאוכלוסייה יותר מאשר - - - זו עיר שלמה שבעצם התכנית הוסיפה למדינת ישראל, וזה לא מובן מאליו. לא כל הילדים, אם לא היו מגיעים בגיל בית ספר, נשארים שם, ובלי תכנית נעל"ה כמובן שאין להם דרך להגיע ללא ההורים, לא בהכרח היו מגיעים לארץ אחר כך.

ולסיום, רק דבר אחד. באמת 25 שנים זה באמת תאריך מאוד מאוד מכובד, לא כל תכנית מחזיקה מעמד במשך תקופה כזאת ממושכת, אבל היא בסכנה. סכנה שזה יהפוך לשגרה, סכנה שכל מקבלי ההחלטות שיושבים פה, גם חברי הכנסת, גם מנכ"לי המשרדים יתפסו את התכנית כמשהו מובן מאליו שרץ לבד ולא צריך תשומת לב. אנחנו חיים בעולם אחר, עולם אחר בחו"ל, עולם אחר בארץ ובלי פיתוח, בלי חידושים ובלי שיווק אחר אנחנו לא נתפתח ואסור לנו להסתמך רק על מה ברוסיה ובאוקראינה, אנחנו גם חייבים להביא תוספת שיווקית נוספת שלא קשורה למצב הפוליטי והכלכלי בחו"ל.

תודה. חבר הכנסת עודד פורר בבקשה.

תודה אדוני היושב ראש. יש לי פה כמה חברים, המנכ"ל אלכס וחברי הכנסת וגם הפעילים בארגון נעל"ה. תשמעו, אני בכמה מילים קצרות, אשתדל לא לחזור על מה שנאמר לפניי, כי אני לא יודע מה נאמר לפניי, אז אני מנסה לנחש.

בעולם חיים סך הכל לפי הערכות שלנו 14.5 מיליון יהודים. 6.5 מיליון מתוכם חיים בישראל, זאת אומרת שהמשוואה היא כיום שרוב העם היהודי עדיין נמצא בתפוצות. המשימה שלשמה הוקמה מדינת ישראל ועליה חלמה התנועה הציונית לפני יותר ממאה שנה, עוד לא הוגשמה. רוב העם היהודי צריך לחיות בארץ ישראל, לשם אנחנו צריכים לשאוף, לשם צריך לכוון, זו התשתית, זה הבסיס שעליו קמה מדינת ישראל. כדי שזה יקרה, המציאות השתנתה כמו שנאמר פה כבר, והדברים שדחפו אולי חלק מהאנשים לעלות לישראל לפני 50 שנה, היום הדחפים הם אחרים והכיוונים הם אחרים, והמקומות הם אחרים.

מדינת ישראל הבינה שהיא צריכה להכניס את ידה לתוך תחום שנקרא עידוד העלייה, ומשרד העלייה והקליטה שהיה עד לפני כשלוש שנים רק המשרד לקליטת העלייה שינה את שמו, מתוך הבנה שהממשלה אמרה "העלייה היא חשובה לי, אני צריכה להשקיע בזה". חברים, אתם יודעים את זה, אבל אני מדבר פה גם לנציגי הממשלה ולחברים שלי בכנסת, להשקיע גם אומר להשקיע כסף, אין מה לעשות. זה אומר שגם הממשלה צריכה להידרש לעניין הזה בעניין של תקציבים.

זה שהתכנית נעל"ה פועלת 25 שנה, אני רוצה שאנחנו נהיה היום במצב של הצדעה לתכנית נעל"ה עם מבט ל-25 שנה קדימה ולא הספדים על התכנית, וסליחה שאני מדבר בכזו בוטות. זה עולה כסף. לא דיברנו קודם על זה אלכס, ואני לא יודע מה העמדה של המשרד היום, אבל לשיטתי תכנית נעל"ה לא צריכה לשבת בתוך משרד החינוך. זה נכון שהיא נוגעת בנושאים חינוכיים, היא תכנית של עידוד עליה פרופר, עליה וקליטה, זה צריך להיות בתוך משרד העלייה והקליטה וזה צריך להיות מתוקצב גם בהתאם עם מבט אחר על איך אנחנו עושים את זה, ואז גם אפשר יהיה לדאוג לרצף הזה של נעל"ה שמהרגע שהוא מסיים תיכון ועד הרגע שהוא מתגייס, ומהרגע שהוא משתחרר ואילך, ויוצר רצף שלם שנמצא בתוך משרד ממשלתי אחד ולא מכתתים את הרגליים.

אני אומר לך אדוני היושב ראש, אנחנו בקואליציה, אתה הצלחת אפילו להוביל את הממשלה ולקבל לפעמים החלטות שהיא לא כל כך רצתה מהר מאוד לקבל. זה סכומים קטנים, בהשוואה לתועלת בוודאי, אבל גם בהשוואה לסכומים שהממשלה משקיעה בתחומים אחרים, וזו השקעה באבן היסוד של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כפי שראו אותה ההורים שלנו והסבא והסבתא שלנו, ובכלל דור המייסדים.

הקריאה שצריכה לצאת מפה היא לשים על העניין הזה תקציב, להפוך את התכנית הזאת ליותר מבוססת ולכזאת שיכולה גם להשקיע במחקר ובפיתוח. מה שהיה נכון לפני 20 שנה לא בהכרח נכון היום. הקונספט הוא נכון, אבל צריך לשנות את כל התפיסה, את כל המערך, זה עולה כסף. מערכי השיווק עולים כסף, הגיוס עולה כסף, הפרישה הרחבה. אין ספק שהתכנית הזאת היא אבן יסוד בעידוד העלייה לישראל, כדי שהיא תישמר כזאת צריך תקציב, והיא צריכה להיות גם במקום הנכון לתכנית כזאת להיות, וזה לא במשרד החינוך, עם כל הכבוד וההערכה למשרד החינוך, זה צריך להיות במשרד העלייה והקליטה.

תודה. חבר הכנסת יואל רזבוזוב בבקשה.

תודה אדוני היושב ראש, אני מברך על הדיון הזה, אני גם לא אחזור על כל מה שנאמר כאן, גם לפני כן דיברתי בוועדת החינוך. אנחנו לפני חמש שנים ציינו כאן 20 שנים לנעל"ה, היום אנחנו 25 שנים, ויש כאן קבלות. לא סתם אנחנו מברכים את התכנית הזאת, אנחנו חושבים שזאת אחת תכניות העלייה הטובות ביותר, והקבלות זה הבוגרים, בוגרי נעל"ה שיושבים כאן, אני מכיר חלק מהם, אנשים שהצליחו והצליחו מאוד. ואם מסתכלים בכלל, ואנחנו נעשה איזה שהוא מחקר על כל התכנית, כמה אנשים בסוף עלו, כמה משפחות עלו בעקבות, מה ההצלחות של אותם הבוגרים, אנחנו רואים שהתכנית היא מעולה. התכנית, כמו שנאמר כאן, עולה פרוטות, והיו נסיונות עוד בכנסת הקודמת להוציא מנעל"ה ולשנות, והצלחנו למנוע זאת, ופשוט זה כנראה לא על סדר היום ואם אנחנו שומעים כאן שצריך עוד תקצוב בשביל לאתר ילדים פוטנציאליים לנעל"ה במדינות של חמ"ע, פשוט צריך להשקיע בזה כסף, זה לא עולה הרבה כסף, זה לא עניין של אופוזיציה או קואליציה, אנחנו צריכים לחשוב איך להביא את הנושא הזה, אנחנו לא יודעים את העמדה של משרד העלייה והקליטה, אם זה צריך להיות משרד החינוך, אבל זה צריך להיות מתוקצב היטב ופשוט יש כאן תוצאות. אני מאוד מאמין בקבלות, ויש כאן קבלות, אותם הבוגרים שהצליחו, עברו מסלול מאוד קשה, ואנחנו יכולים להיות רק גאים. אז יישר כח, אנחנו איתכם. תודה.

תודה. אני רוצה להתייחס לשניכם כי הגעתם מאוחר. בהתחלה דיברנו על כך שהבעיה היום, ואני לא יודע אם זה משרד החינוך או משרד הקליטה, הבעיה היום שהתכנית סובלת מדי שנה על העמידה בחובת המכרזים, לכן צריך להחריג את נעל"ה מחובת המכרזים. זה יכול להיות טוב.

אני לא בטוח שזה הפתרון.

אם משרד החינוך, או משרד הקליטה, זה הדיון בשלב הבא. קודם כל צריך להוציא אותם מחובת המכרזים.

זה אותו דיון.

מעניין אותי לדעת האם ביום הזה, זו תכנית של מ שרד החינוך, האם שר החינוך הופיע באחת מהוועדות?

נציגים נמצאים פה.

נציגים זה בטוח.

אני לא ראיתי את שר החינוך פה, אבל אני לא יכול להיות דובר שלו.

אני לא יודע מי אמר מאחורה, אבל מנכ"ל משרד הקליטה פה. אם שרת הקליטה הייתה בארץ, אין לי ספק שהיא הייתה פה.

המנכ"ל דיבר. בואו נמשיך בדיון.

גם המינהל לחינוך התיישבותי כשהוא בא לבקש תקציבים, הוא צריך תמיכה של השר. צריכה להיות אג'נדה ברורה שהנושא הזה הוא נושא חשוב ושהוא בליבת הפעילות. אין לי טענות לשר החינוך, זה משרד ענק שעוסק בהרבה מאוד נושאים, זה לא ליבת הפעילות שלו.

אנחנו ניתן לנציגי המשרדים להתייחס לדברים האלה. נציג משרד החינוך מר אברהם לוי בבקשה.

תודה רבה כבוד היושב ראש. אני רוצה לדבר בשם דוקטור בני פישר ובשם כל חבריי פה מהמינהל. לדעתי קצת שכחנו את העובדה שכל תכנית נעל"ה מתארחת במשרד החינוך מאז הקמתה, היא נמצאת במינהל לחינוך התיישבותי מאז 2003. התכנית הזאת מתוקצבת היום ב-2017 ברמה של 1,700 תלמידים, 52 מיליון שקל, בשנה הבאה בעזרת השם מתוכננים 1,900 תלמידים, משהו כמו 62 מיליון שקל. מינהלת נעל"ה מתוקצבת ב-10 מיליון שקלים, לא חסר כרגע אגורה בתקציב לצורך הבאת ילדים, וכל פעם שהיינו צריכים להביא ילדים והיה חסר כסף, דאגנו להביא את הכסף. לכן אין שום בעיה של כסף כרגע, הסיפור של חוק חובת המכרזים הוא סיפור אחר, הוא דיון אחר שאותו צריך לפתור, והתחלנו בוועדה הבין משרדית עם מנכ"ל משרד הקליטה לדבר על הנושא הזה.

משרד החינוך, כמו שאמרתי, מארח את התכנית הזאת בכפרי הנוער שלנו, גם בקיבוצים, כל התלמידים מקבלים מעטפת יוצאת מן הכלל מהבחינה החינוכית, כי המעטפת היא לא רק הליווי של נעל"ה, יש לנו מפקחים בפנימיות שדואגים לרווחתם, יש לנו עובדים סוציאליים. כמו שהבנו מהדוברים, שמנתקים ילד בן 15-14 מביאים אותו לכאן, יש גם צרכים נוספים שאנחנו נותנים אותם.

רק לענות לחברת הכנסת יוליה מלינובסקי, יש כנס גדול לנעל"ה, 2,500 מוזמנים יהיו שם, כולל בוגרי נעל"ה בכפר הירוק, ב-1 ביוני, אז היא יכולה להזמין את אחותה שתבוא מסן חוזה, ואנחנו נזמין אותה בכבוד.

השנה הגדלנו גם את תקציב דמי האחזקה של תלמידי נעל"ה, הגדלנו אותו ב-85% שזה תקצוב לא קטן שאנחנו מוסיפים. יש לנו פה מפקחת שקוראים לה אירה, מפקחת שלנו שאני מקווה שהיא תיכנס עוד מעט ואני מבקש מכבוד היושב ראש לתת לה לדבר. זה סגירת המעגל הכי גדול שיכול להיות. באה ילדה של נעל"ה, היום היא מפקחת במינהל החינוך ההתיישבותי.

הייתה מדריכה, מנהלת פנימייה והיום היא מפקחת.

היום היא מפקחת, כן. היא עברה את כל המסלול הגדול אצלנו. וזאת עמדת המשרד, ככל שיהיו יותר תלמידים, כך נגדיל את התקציב. אין כרגע שום מניעה מבחינתנו להגדיל את התקציב לכל - - -

אני לא פותח לדיון, רק רוצה להגיד שהסוגיה שעלתה פה היא לא סוגיה של תקציב. ואין ספק שמערכת החינוך נותנת מעטפת מסוימת לחניכי נעל"ה. השאלה, אם רוצים להגדיל את נעל"ה, זה כנראה לא רק סוגיה תקציבית, זה בנקודת המוצא שלהם, איך שם אתה מגדיל את המאגרים, את התהליכים.

כל מי שדיבר פה לפני זה אמר כאילו יש בעיה.

גם תקציבי השיווק, אין לכם בעיה של תקציבי שיווק? לשלוח לכל הכנסים של משרד העלייה והקליטה?

החלוקה כרגע בין משרד החינוך - - -

אמרת שאין בעיה תקציבית. אז אני אומר, אתם יכולים לשלוח שליחים עכשיו לכל הכנסים שעושה הסוכנות היהודית. אל תפזרו פה סתם דברים, תשלחו.

מי שאחראי על הגיוס בחו"ל, מי שאחראי על המיון בחו"ל - - - אני סיימתי. אם אפשר לתת לאירה לדבר.

תודה. גברת אירה קוסטינסקי.

צהריים טובים לכולם. אני מתרגשת מאוד כי מבחינתי זה בהחלט יום חג. אני הגעתי לארץ בשנת 1993, מחזור שני של נעל"ה מברית המועצות לשעבר. אני היום מפקחת במשרד החינוך במינהל לחינוך התיישבותי ועליית הנוער בצפון, עם הרבה מאוד מסגרות שבהם יש לי ילדי נעל"ה. עד לפני שנתיים ניהלתי פנימייה בכפר גלים, שאני בוגרת הפנימיה, אחרי 16 שנה שהגעתי לשם כילדת נעל"ה החלפתי בתפקיד מנהלת הפנימיה מנהל שקלט אותי כילדת נעל"ה. אז מבחינתי אני רוצה להציג פה משהו שקצת פחות שמעתי אותו ונורא חשוב לי לציין ולהגיד.

כמו שאלי תרן אמר, שהוא איש יקר, וגם עשיתי איתו כמה מסעות של הסברה ומפגשים בחו"ל, מה שאלי תרן אמר זה שכל מי שנמצא כאן בתוך האולם הזה היום זה אנשים שהתכנית הזאת יקרה לליבם. אנשים שמבינים בתכנית הזאת משהו הרבה יותר מיוחד וזה בהחלט משפחה, אבל אני רוצה לציין דווקא איזה שהוא פלח שפחות שמעתי לגביו.

אני רוצה להגיד לכם שכשאני חזרתי, התגייסתי לצבא, הייתי לבד בארץ וסיימתי את השירות הצבאי שלי וגם את התואר הראשון שלי ותמיד אני אומרת שאמא שלי ואבא שלי ואח שלי עלו לא בגללי אלא בזכות הבן שלי, כשהייתי בחודש שביעי להריון, אמא ואבא עלו לארץ. זה היה הטריגר ולא אני. הנכדים. אבל כשאני חזרתי אחרי 4-5 שנים שלמדתי תואר ראשון בחזרה לכפר גלים, חזרתי הביתה. וכאן אני רוצה לציין לא רק את שמו של כפר גלים, אני חושבת שהדבר שאולי אנחנו קצת פחות התייחסנו אליו היום זה אותם אנשים, אותם כפרי נוער ופנימיות, אנשים אמיתיים שמרגע שהילד מגיע מגיל 14, 15, 16, ועד הרבה פעמים גילאים שהם מתחתנים, אז היום ישעיהו דיבר כמה פעמים על זה שאנחנו בני 40 ו-39, שומרים על קשר, מגיעים ונמצאים כאן, עושים את העבודה. חברים, מי שלא יודע ולא מבין קבוצות נעל"ה בכפרי נוער זה 24/7, 365 ימים בשנה. אין חגים, אין חופשות, הם לא יכולים להרשות את זה לעצמם. זה אנשים שחיים את הילדים, שחיים את העשייה הזאת, שחיים את הפרויקט.

אז אני, חבר כנסת יקר, עודד פורר, לא יודעת איפה זה צריך לשבת, במשרד החינוך, במשרד הקליטה, במשרד העלייה, אני לא פוליטיקאית. אני יודעת להגיד דבר אחד, ש-25 שנה זה נמצא בתוך הפנימיות וכפרי הנוער, ואנשים האלה שם שעושים את זה יום יום, שעה-שעה, כולם מבחינתי ראויים לפרס חינוך כי רק מי שעשה את זה ונגע בילדים, וממשיך ללוות אותם, יודע. אני מצאתי את עצמי בגיל 18 כשעזבתי את הפנימיה ועוד לא התגייסתי לצבא כי זה באמת היה מורכב והיו לי כמה חודשים, חשבתי שאני מבינה גדולה, ונסעתי לעבוד ולגור אצל איזו שהיא משפחה בנהריה, ואחרי כמה חודשים הבנתי שאני לא מצליחה להסתדר, גם לא בעבודה במלצרות וגם לא במה שאני עושה. ומצאתי את עצמי ביום שבת אחד בבוקר, הייתה לי שמיכת פוך אחת ותיק אחד, יושבת בתחנה מרכזית בנהריה ולא יודעת לאן ללכת, כי משפחה לא הייתה לי בארץ, גם לא משפחה מארחת. ידעתי להתקשר לאם הבית שלי והם באו ולקחו אותי משם.

אז אני לא יודעת איזה משרד ואיך, אבל אני רוצה להודות לכם כאן אנשים יקרים שעובדים עם הילדים ביום יום, שעה שעה, בכפרי הנוער והפנימיות, אתם כולם ראויים להערכה ואני ועוד 17,000 אחרים, הרבה מאוד בזכות כל האנשים שנוגעים בדבר, אבל בעיקר גם הרבה בזכותכם. תודה.

תודה רבה. אנחנו נשמע עכשיו את תומר גולדפרב, מנהל כפר הנוער על שם יוהנה ז'בוטינסקי. הוא חזר לאחרונה מהסברה. בבקשה.

תודה אדוני היושב ראש, חברי הכנסת וכלל האנשים שבאמת נעל"ה בראש שמחתם. אנחנו בכפר הנוער עתיד יוהנה ז'בוטינסקי, יש לנו בסך הכל כמעט 1,000 נערים, מתוכם אפשר להגיד ש-80% או 90% הם עולים חדשים או ילדי עולים. אנחנו מתעסקים בקליטת עליה בהיקפים עצומים בכפר, עוד הרבה לפני שנכנסנו לתכנית נעל"ה. אנחנו חדשים בתכנית.

אני רוצה להגיד שבכפר הנוער, כשרושמים ההורים אצלנו את הילדים שלהם הם אומרים לנו "בסוף בחרנו לרשום את הילד בכפר הנוער בגלל הזיק שיש לכם בעיניים, בגלל התשוקה לעניין הזה". אני חושב שאם יש משהו שיכול לאפיין את כל מי שיושב פה בחדר ואת כל מי שעוסק בנעל"ה, זו המחויבות הזאת והתשוקה לעסוק בקליטת עליה ולהביא את הילדים האלה לארץ ולפתוח להם עתיד חדש בארץ. זה דבר נפלא.

אני השתתפתי בנסיעה עם תלמידו של רבי נחמן, אלי תרן, לאוקראינה, ואני רוצה לתת משם איזו עדות על המערכת שפגשתי שם באמת, שעובדת שם. באמת יש מערכת מאוד יפה של שיתוף פעולה בין מינהלת נעל"ה לסוכנות, הסוכנות מעמידה פלטפורמה משומנת, איכותית מאוד של הרבה לוגיסטיקה שמאפשרת בכלל את קיום הסמינר ומפגש עם התלמידים, מעמידים מדריכים, מתקנים ראויים ברמה גבוהה מאוד כדי לפגוש את המשפחות.

בסך הכל ראינו 80 ילדים ושמונים משפחות, עם ההורים שלהם, זה מתחיל משלב מוקדם, ברור שזה מתחיל משלב מוקדם של איתור הילדים האלה, מה שעלה כאן בדיון והוא כנראה נושא קריטי, איך מאתרים אותם בצורה איכותית ומאיפה וכמה, עוסקים בנושא של האיתור. אבל אחר כך הסמינר בניצוח של מינהלת נעל"ה, של אלי, הוא באמת סמינר איכותי, מאוד ממוקד שחושף להם בעצם, חושף לאנשים מה הם יקבלו פה בארץ וגם, לא פחות חשוב, בידי מי הם עתידים להפקיד את הילדים. והמפגש הזה הבלתי אמצעי עם מי שהולך לקלוט אותם בארץ, לאו דווקא אותם ספציפית, אבל עם דמויות שמייצגות את מי שקולט אותם פה בארץ, בפנימיות, בכפרי הנוער, הוא מפגש מאוד מאוד חשוב. עולות שם שאלות חשובות שלהם, וזה מקום טוב לתת בו תשובות ולהרגיע אותם, ואני חושב שלא היה שם מישהו שלא רצה להירשם לתכנית.

אני רוצה להגיד שלנו זאת הייתה הזדמנות לראות מאיפה האנשים האלה באים, הם באים ממציאות לא פשוטה, באוקראינה כמו שנאמר המציאות עכשיו היא לא קלה. הכלכלה במצב קשה, ויש שם אנשים שבאים מתוך רקע שבאמת זו הזדמנות להעלות אותם לארץ ובאמת לקחת אותם אלינו.

בצד שלנו בכפרי הנוער, אנחנו עוסקים באחריות הזאת של קליטת הילדים בחרדת קודש. אנחנו מבינים את האחריות העצומה שמוטלת עלינו בעובדה שהילד הזה באמת עולה לבד, הוא באמת מופקד בידינו, וכל עמיתיי פה מכפרי הנוער כולם שותפים להרגשה הזאת שזו באמת אחריות מיוחדת. על כל ילד פנימייה וכל ילד כפר יש לנו אחריות עצומה, פה על אחת כמה וכמה. תודה רבה.

תודה. נשמע גם את נציג צה"ל, רב סרן מירי חזן בבקשה.

שלום לכולם. התבקשתי כנציגת אכ"א, בעצם לדבר על תכנית נעל"ה בצה"ל, איך היא נקלטת בצה"ל, איך הבוגרים נקלטים בצה"ל. אני אספר לכם קצת על קליטת בוגרי נעל"ה ותכנית נעל"ה בצה"ל, איך זה מתבצע, בדגש על ההצלחות.

אנחנו עובדים בשיתוף פעולה מלא, בעיקר עם איליה שהוא מנהל אגף הבוגרים של התכנית שעובד איתנו בצורה מאוד מאוד צמודה ודוחף מאוד את התכנית אצלנו והרווח הוא גם שלנו וגם של הבוגרים וגם של התכנית ובכלל של מדינת ישראל.

אז במה מדובר? מדובר ב-350 בוגרים שנקלטים כל שנה בצה"ל, מר אלכס קושניר יצא אבל רציתי לספר לו שהתקדמנו מאז מה שהוא מכיר, והם כבר לא עוברים את התהליכים אחרי כיתה י"ב אלא משתדלים כמה שיותר מוקדם, ואנחנו אפילו פותחים להם רשומה פיקטיבית כי עדיין אין להם תעודת זהות ישראלית, הם עוד לא מקבלים את האזרחות בשלבים שהם מטופלים אז ניסינו להקדים, אנחנו קולטים אותם, עושים להם צווים ביחד כקבוצה, והתכנית נחשבת מצליחה מאוד מבחינתנו.

ולמה היא מצליחה מאוד מבחינתנו? בואו נתחיל מזה שמדובר, כפי שאמרו פה פעמים רבות, מדובר בכח אדם איכותי שעובר איזה שהוא סינון או מבחנים עוד בטרם בכלל הם מגיעים לצה"ל, עוד לפני שהם עוברים מבחנים בצה"ל, הם עוברים עוד מבחני התאמת אישיות, מבחני ידע, מבחנים קוגניטיביים וגם ראיונות, ואנחנו מקבלים בעצם כח אדם איכותי. זה הבסיס שלו. תוסיפו על זה את המטען הערכי שהוא מקבל במסגרת התכנית שלו, את הערכים, את המורשת, את הזיקה לארץ, וכנדבך נוסף על זה גם את המוטיבציה שהם מקבלים לשירות צבאי, ואנחנו מקבלים כך כח אדם שהוא גם איכותי, גם רוצה וגם מתאים.

אנחנו מכניסים אותם לשורותינו, חשוב להגיד - - - -

יש לי שאלה. אני שואל את נעל"ה. תהליך המיון אמרתם, מקבלים אחד לכמה, מאלה שבאים?

בחו"ל? אחד לשניים.

השניים הם מאושרי עלייה?

כן.

אתם יודעים להגיד כמה מתוך ה-50% שלא מתקבלים בסוף מגיעים לארץ? מישהו יודע להגיד את זה?

קודם כל הילדים שלא מתקבלים עומדת לפניהם האפשרות עוד שנתיים-שלוש לנסות שוב.

זה לא משנה. השאלה היא - - - טוב. תודה.

מי שכן מגיע ומתקבל אצלנו בצה"ל מתוקף כל מה שהסברתי לכם עד עכשיו, 80% מהם הם עם נתוני ליבה, מה זה אומר נתוני ליבה? בדרך כלל נתוני איכות גבוהים שמתאימים לקצונה ויש כאן עדות מאוד יפה שיושבת בחדר אם זה אלה שיושבת מאחורי שהיא סגן אלוף, עלתה בגיל 15 לבד ארצה, מחזור א' של התכנית. היא עתידה להתמנות לראש ענף תקציבים ועסקאות במחלקת התקציבים בחיל האוויר, ואם זה אדי, שיושב איתנו, אדי טריגר שהוא היום קצין תקשוב של פיקוד העומק, סיים לא מכבר את תפקידו כמפקד גדוד, ואם זה אנדרי שירצה ויספר, אני מקווה שיספיק הזמן והוא יוכל לספר.

הנקודות אור האלה זה נחמד לספר, אבל תסתכלו על זה יותר גדול, אנחנו מדברים, אולי זה באמת קר לדבר על זה במספרים כי זה אנשים, אבל זה 350 שנכנסים כל שנה לצה"ל, זה הון טוב, זה מעבר לתכנון, מעבר למה שהיינו אמורים לקלוט כאנשים ילידי מדינת ישראל, אנחנו לא מתכננים אותם כשאנחנו מסתכלים על מה שהולך להיכנס לצה"ל, אנחנו מקבלים את זה מעבר.

כיום, נתונים מהשנה האחרונה, 750 בוגרי התכנית משרתים בצה"ל, כ-93 קצינים, ביניהם 20 סרנים ורבי סרנים וסגני אלופים כפי שציינתי. משרתים בכל הזרועות, בכל המקומות, אבל חשוב גם לסייג ולציין שיש להם ולנו אתגר לא פשוט שזה אתגר הסיווג הביטחוני. הרבה פעמים קשה לשבץ אותם בכל התפקידים שדורשים משהו יותר מסווג, התהליכים הם קשים. חשוב לציין את זה, תבינו, הם גם עלו לבד, הם גם עברו את כל הסינונים, הם גם חיילים בודדים, הם משרתים כחיילים בודדים בעצם, יש להם תמיכה מסוימת אבל תמיכה זו עדיין לא משפחה וגם אנחנו נאלצים להקשות עליהם לפעמים בסיווג הביטחוני ובתפקידים שהם יכולים להיכנס אליהם.

אבל בסך הכל התכנית הזאת נחשבת כמוצלחת מאוד, אנחנו מרוויחים ונהנים לעבוד. אם בדרך כלל עולים רגילים שעולים לארץ, אנחנו כצה"ל מתקשים לפעמים לאתר אותם, והם מתקשים לתקשר איתנו בגלל ההסתגלות, בגלל קשיי השפה, אין לי נתונים שלהם ממשרד הפנים שיש לי איך להשיג אותם, אז דווקא בתכנית הנעל"ה יש לנו קצה, אם זה איליה ואם זה אנשים נוספים בתכנית שאנחנו יכולים לאתר ולמצוא, הם מגיעים אלינו מאורגנים, הם מגיעים אלינו מסודרים, התקשורת היא נהדרת, לפעמים אפילו הרבה יותר טובה ממלש"ב רגיל שנולד בארץ, וזו אחת הסגולות הגדולות של התכנית, ולכן אני חושבת שבאמת צריך להמשיך את התכנית והיא מצויינת מבחינתנו.

תודה. אנחנו נשמע עכשיו נציג בוגרי נעל"ה שמשרתים עכשיו בצה"ל, רב סרן אנדרי קפלון.

אני לא בא לספר את כל הסיפור כי אז באמת אחרוג מהזמנים. כל הסיפור שאני יכול לספר ייכנס לספר, מתי שהוא כנראה בעתיד. בכל מקרה, עליתי מאוקראינה לפני 17 שנים, מחזור ז' של נעל"ה. עברתי דרך כל הטיפול של איך עולים, אם אנחנו עולים בגיל 15, ההחלטה הזאת זה מאוד מעניין בתוך המשפחה, שלוש שנים הכי מדהימות שהיו לי בחיים, פה בארץ בפנימייה בהרצליה, ואחר כך גם חוויתי את העניין הזה של תשעה חודשים בין בית הספר לבין הגיוס, שזה חוויה מרתקת, אתה חושב שאתה יודע, אבל אתה לא יודע כלום.

גיוס למקום שלא באמת רציתי להגיע אליו, אבל הגעתי לשריון, כנראה בגלל העניין של סיווג בטחוני ודברים כאלה. שם התקדמתי במשך שלוש שנים, בסופו של דבר, בשלוש שנים של בקשות להגיע לקורס טייס, זה בעצם חלום ילדות שלי בגדול. סיום של קורס טייס עם הזמנה של ישעיהו וכל בית הספר שלי וכל המחזור שלי שהגיע לטקס המרגש. ומשם שירות צבאי עד עכשיו, בכל מיני מקומות עם כל מיני תפקידים. כרגע אני אחרי שבע שנים של שירות בחיל אויר, לומד לתואר שני, וכנראה בסוף השנה אני עומד להשתחרר מהשירות, זו החלטה שעדיין לא באמת התקבלה, אבל זה הכיוון. בהמשך לעשות דברים בעניין הטיסתי, כנראה לעבור לטייסת כיבוי, לתת משמעות במקום אחר חוץ מחיל האוויר.

כרגע אני גר בבאר שבע, אני נשוי, יש לי שתי ילדות מדהימות. הצ"ח אני בשדה דב, וזה הדור השני של נעל"ה שלא מתחשבים בהם לצורך העניין, כי דיברנו על סבים וסבתות והורים, אבל מתחילים גם להתווסף ילדים שמתחילים להתפזר בכל רחבי הארץ, אז זה מעניין.

רציתי להגיד שנעל"ה בשבילי, כמו שנאמר, זה משפחה. כמו שנאמר זה קשר עם אותה קבוצת ילדים שעליתי איתה לארץ, שכרגע זה קשר עם משפחות וילדים, כל אחד עושה בייביסיטר לשני אם צריך, עד כדי כך, וזה יימשך עד הסוף. אני לא צופה שמתישהו זה ייפסק, עד הזקנה. נפגשים כל שנה לפחות ארבע-חמש פעמים, אצל אנשים, על האש, כמו ישראלים אמיתיים, השתלבנו היטב. זה בגדול.

תודה רבה. נשמע מאיליה דובינסקי, מנהל אגף הבוגרים במינהלת נעל"ה.

שלום, צהריים טובים, יושב ראש הוועדה ומכובדיי. זה באמת יום מאוד מרגש ושמח, אני מלווה את בוגרי התכנית משנת 1999. אני לא נשוי לבוגרת נעל"ה, אף אחד לא מושלם, אבל אח שלי כן. אני רוצה לומר לכם שהצלחת התכנית היא ללא ספק הצלחה חינוכית, הצלחה שטמונה בעבודה יום יומית של אנשי משרד החינוך ואגף לחינוך התיישבותי, מינהלת נעל"ה, אנשי כפרי הנוער והצוותים החינוכיים בקיבוצים של נציגי הארגונים שמלווים את התכנית, אבל בראש ובראשונה לדעתי זה ההצלחות של הבוגרים. הדרך שכל בוגר ובוגר עושה כאן, זה באמת אקט של גבורה אזרחית בעיני. תחשבו על זה שלאחר העזיבה של כתלי הפנימיות והדמעה האחרונה על כתף של המדריך האהוב ואם הבית שדאגה וידעה לחבק ולכבס וידעה להפריד ולדעת של מי זוג התחתונים הזה בדיוק שייך, תראו שבמקביל ואחרי יציאה מהפנימיות וגיוס ליחידות או תחילת שירות לאומי, במקביל לדרך המקצועית, הדרך הצבאית שכל אחד מהבוגרים או כל דרך שהוא עושה, הוא חייב גם לנהל את החיים האזרחיים שלו. אין לו משענת של משפחה, אין לו משענת כלכלית, אין לו חברים בעלי הון שיכולים לעזור. כאשר המפקד אומר "לך תפנה לחברים שלך", החברים שלי הם אותם חיילים בודדים, הם אותם אלה שסופרים את אותם שקלים, חודש בחודשו". וכאשר אני נמצא בתאג"ד ומתפוצץ לי צינור בבית, איפה אני אמור להתרכז? בכוונת, לדאוג למקבץ טוב, לדאוג שהטנק שלי ינוע כמו שצריך, לדאוג שהחיילים שלי יפעלו כמו שצריך או שאני צריך לחשוב על מה אני אומר לשכן ואיפה אני מוצא את בעל הדירה שידאג לטפל בדבר הזה. וכאשר אני בפעילות מבצעית ופתאום יש לי שריפה בבית והכל נשרף ולא נשאר לי כלום, אני אפילו לא יודע מי אני, כי אין לי מסמכים בכלל, מה אני עושה? החיים שלהם מאוד לא פשוטים.

ובאמת שההישגים שלהם ואת הדברים שהם מממשים ומשיגים אותם ועושים אותם בחיים, זה ללא ספק באמת מעשה של גבורה אזרחית. והצלחת התכנית, זה סיפורי הבוגרים. תראו, יושבים כאן שני אחים שסיימו אותה כיתה, שאחד מהם שירת בסיירת גולני והשני בסיירת צנחנים. תראו מה קורה בבית בסופי שבוע. איש חיל אויר מפעיל כלי טייס וטכנאית דרג א' שלו בוגרת נעל"ה, יש כאן שלושה אחים, שני אחים ואחות שלמדו ביחד והתגייסו ביחד. תבינו, זה בכלל לא מובן מאליו מה עוברים הילדים, הנערים האלה ולאן הם מגיעים, ואלה שמגיעים לקצונה, לפיקוד ולניהול שבמקביל לדרך הפיקודית והניהולית שלהם הם מתמודדים גם עם אתגרי הסוציאליזציה שלהם, התהליך שלא נגמר כמו שצריך בארץ המוצא ולא התחיל כמו שצריך בארץ הקליטה, והם שמים את עצמם, לוקחים את האחריות, ושמים את עצמם בעמדות ניהוליות ופיקודיות.

יש כאן באולם כמה וכמה בוגרי נעל"ה שהגיעו באמת למקומות של פיקוד, ניהול והם מניעים אנשים ומביאים אותם להישגים. אדי טריגר בכיתה י"א אמר שהוא יהיה רמטכ"ל ואני מאמין שהוא יהיה. יושב כאן איש חטיבה 7 לשעבר, שאמר בזמנו לאביגדור קהלני שהוא חולם להיות כמוהו, שהוא חולם לפקד על חטיבה, ואני מאמין שהוא יהיה. וסיפורים באמת, מדהימים.

הבנתי שהגענו להישגים מסוימים כאשר אני קיבלתי דו"ח על מהירות מקצינת משטרת תנועה בוגרת נעל"ה. כיום באמת הצלחת התכנית היא הצלחת הבוגרים ובאמת אפשר לפגוש בוגר נעל"ה היום בכל מקום ולכן מחוקרים בכירים במשטרה ועד רופאים וגננים.

תודה רבה. נשמע גם את הבוגרים, סשה פרידקין ואלכסנדר טסלר. זוג נשוי, בעל ואישה בוגרי נעל"ה, שניהם מדענים במכון ויצמן. בבקשה בקיצור.

שלום, כשהייתי בת 15 גרתי בפינסק, בבילארוס, שמעתי לראשונה על התכנית ואמרתי לאמא שלי "אני רוצה לנסוע". אמא כמובן חששה, בגיל כזה לבד במדינה זרה. אחד הטיעונים שלי היה "את רוצה להרוס לי את החיים?" היא לא רצתה, ואני פה. אמא שכחה לסמן "וי" בטופס והגעתי לקיבוץ אשדות יעקב איחוד, בעמק הירדן, חמישה קילומטר מהכנרת. היינו קבוצה של 24 ילדים בגילאי 15-16, הרוב מבלארוס, כולם דוברי רוסית. היינו שלוש שנים ביחד, למדנו בתיכון, טיילנו, התאהבנו, יצא לנו זוג מהקבוצה. עבדנו בקיבוץ, נסענו למסע שורשים בפולין, היינו בגדנ"ע.

כמו שכבר נאמר היו לנו מטפלת ומדריך שהיו 24 שעות איתנו בלי חופשים, בלי רגע בלעדינו. לא הכל היה ורוד, בכל זאת היינו בני 16, היו ויכוחים, בעיות משמעת, מרד נעורים, עם הבנות והסכמות, אבל בדיעבד המדריך שלנו אמר שהיינו הקבוצה הכי טובה שהייתה לו אי פעם.

אני זוכרת את השנים האלה כשנים שמחות עם המון חוויות בסביבה תומכת ומחבקת וזה חסך מאיתנו המון בעיות וקשיי קליטה ובדידות שילדי עולים נתקלים בהן, אלה שלא מגיעים לנעל"ה. רוב האנשים בקבוצה שלי סיימו בגרות בהצלחה רבה, התגייסו לצבא, הלכו לאוניברסיטאות, הקימו משפחות בישראל וההורים של רובם גם עלו לארץ.

אני אישית שירתי כמש"קית תכנון בחיל קשר, אחרי זה הלכתי לאוניברסיטה העברית ללמוד ביולוגיה, החלום שלי מאז שהייתי קטנה. סיימתי תואר ראשון, שני, דוקטורט, ובמהלך הדוקטורט פגשתי את בעלי, גם הוא בוגר נעל"ה. הוא עלה מהעיר שלי, גם מפינסק, אבל הכרנו רק פה. הוא עלה ארבעה חודשים אחריי באותו מטוס עם אחותי, שגם היא בוגרת נעל"ה.

אחרי ששנינו סיימנו דוקטורט, נסענו לארצות הברית להשתלמות, ואחרי שנתיים וחצי בבוסטון חזרנו לישראל. עכשיו אנחנו האמת, מחפשים תעסוקה. אנחנו כרגע במכון ויצמן, היום זה היום האחרון שלי במכון.

נשמע את יבגני ומארק בנסקי. הם אחים בוגרי נעל"ה, שניהם רופאים. בבקשה.

שלום לקהל הנכבד. כששואלים אותי לספר על עצמי אני מתחיל מזה שעליתי לארץ בפרויקט נעל"ה 16, ולא מאיפה נולדתי ומה עשיתי קודם לכן במשך 15 שנה, אלא מהפרויקט. לדעתי בתת המודע זו התחלה של מי שאני עכשיו, של האישיות שלי, של מי שגדלתי להיות.

הפרויקט, להבדיל מכל דרך אחרת של עליה לארץ, היה בתזמון הנכון של גיל 15, הגיל שבו אדם נבנה, רוכש את הערכים, לומד להתקדם בחיים, להתמודד עם הקשיים הראשונים, לומד לקבל החלטות ראשונות בחייו שיש להן השלכות להמשך. בפנימייה קיבלתי שלוש שנים של חסד, שיכולתי לעשות את כל זה בתנאי חממה ולאט לאט לבחור בדרכי, ללא צורך לדאוג לפרנסה או למשפחה אלא בתנאים מועדפים שדואגים לי לאוכל, ללימודים איכותיים, מכוונים בבחירות החשובות לגבי צבא ולימודים.

זה שאני מגדיר את עצמי כישראלי וגם מרגיש כך, החינוך לכך החל בפרויקט. אהבת הארץ, חשיבות הצבא, כל זה השתרש בי בשלוש השנים האלה ומכוונים אותי עד היום. בזכות זאת התגייסתי לגולני וכל השירות שירתי כלוחם, גם במילואים. לא פחדתי להתפתח בצה"ל, בזכות הביטחון העצמי שרכשתי בנעל"ה.

למרות הצחוקים על המבטא שלי הרוסי רכשתי חברים, חברים אמיתיים, ואנחנו עדיין חברים ונפגשים לפחות פעם בשנה עם הצוות שלי. בהמשך לצערי נאלצתי ללמוד בחו"ל, למדתי באיטליה רפואה, ובתקופה הזאת שוב גיבשתי את אותם ערכים מהפרויקט, שאני ישראלי והמקום שלי בארץ. ברומא עבדתי בביטחון אל-על, המשכתי לבקר בארץ ולמרות התנאים האטרקטיביים באיחוד האירופאי לא ראיתי את עצמי מגדל משפחה במקום אחר מלבד בארץ.

בעניין המשפחה, זה גם חלק מהישראליות שלי, שכמו שכל ישראלי היה לי חשוב לבנות משפחה גדולה. לקחתי את זה עוד יותר רחוק ויש לי שישה ילדים. והשמות שלהם: רותם, רפאל, רחלי, עיליי, נועה ויותם, שגם זה אומר משהו.

איפה אתה עובד?

המרכז הרפואי בגליל. בית חולים נהריה, מתמחה להרדמה. אז לסיכום, כשמסתכלים עליי ועל חבריי לפרויקט שאנחנו כבר עשרים שנה שומרים על קשר, חלקם גם חברים הכי טובים שלי, גם בת זוגי לחיים אחת מהם, כולם מוצלחים, כולנו בנינו את עצמנו כישראלים, עצמאיים ובעלי משפחות רחבות שבחרו בחיים בארץ ומהווים חלק ניכר ופעיל מדור גילנו.

הייתי אומר שפרויקט נעל"ה השיג את מטרותיו ואם הייתה ניתנת לי האפשרות לבחור שוב, הייתי ללא היסוס שוב עולה לבד בגיל 15 בפרויקט שנתן תמיכה והתחיל את העיצוב שלי כאדם. מאחל בהצלחה לפרויקט ושעוד נוער ממדינות רבות בעולם ייהנה ממנו. תודה רבה.

שמי יבגני ויש לי ילד אחד. בקשר לילדים, בכיף הייתי שולח את הילד שלי לתכנית נעל"ה.

אנחנו נשמע עוד בוגר. מיכאל פליברט, היום איש עסקים בוגר נעל"ה.

שלום גבירותיי ורבותי, כבוד היושב ראש. שלושה סיפורים מצחיקים: אחד – ישנן מדינות, ואני אומר את זה מתוך ידיעה, מאיפה שמגיעים תלמידי נעל"ה, שמתייחסים לתכנית הזאת כפגיעה בביטחון לאומי. והנה הסיפור, ב-1997 בנימין נתניהו מבקר בכפר בו למדתי, חוות הנוער הציוני ואומר לי "אני טס עכשיו לגיאורגיה, אני מוכן לקחת את ההורים שלך איתי במטוס חזרה שיעלו ארצה. תעשו קלטת וידאו, אני אקח אותה ואראה אותה להורים שלך בטביליסי". הקלטנו את הקלטת, אני וחברי דוד ממיסטרלוב שביחד עלינו, ומה אמרנו בגרוזינית? "הורים יקרים, תעזבו כל מה שיש שם. מדהים כאן בארץ, תעלו, אין מה לעשות בגיאורגיה" וכולי וכולי.

כשהוא חזר, התברר לנו שהוא הקרין את הקלטת הזאת בגיאורגיה להורים שלנו בנוכחותו של שוורנדזה נשיא גיאורגיה. זה היה הפדיחה הראשונה. הסיפור השני שרציתי לספר לכם, שבאמת אני מאוד מעורה בחייהם של בוגרי התכנית ואני באמת יודע עד כמה רחבים הם התחומים שבהם אנחנו עוסקים, אחת הדוגמאות שרציתי לחלוק אתכם זה שלפני שנתיים אני ועוד כמה חברים ייסדנו כאן בירושלים מכון ללימודי שפות עתיקות. היה לנו חלום ללמוד שפות עתיקות והיום יש לנו 280 סטודנטים שמשלמים דמי לימודים, ומגיעים מכל העולם ללמוד כאן שומרית בשומרית. אפילו כזה קורס יש. זה קודם כל בזכותם של אותם אנשים שחינכו אותי ופגשו אותי כאן ונתנו אהבת אין סוף.

דבר שלישי, הצעה שלי ללשכת ראש הממשלה, אני אחד שיודע מה זה שביתות במשרד החוץ, עשיתי קורס צוערים של משרד החוץ, הייתי שליח נתיב במוסקבה, אז יש כיום נציגות של בוגרי נעל"ה לצערי כמעט בכל מדינה. מלוס אנג'לס ועד ולדיבוסטוק. אז כשיש שביתות במשרד החוץ בהחלט לשכת ראש הממשלה יכולה להיעזר בבוגרי נעל"ה. תודה רבה לכל האנשים שעומדים בחזית ובעורף של התכנית המדהימה הזאת.

תודה. בבקשה אריטוב צ'חנוביצר. בוגר נעל"ה, רכז בוגרים המחנכים את תלמידי נעל"ה.

שלום. בדיוק כך התחילה העלייה שלי, כשהקריאו את כל השמות בסוכנות היהודית במוסקבה ואז היה שקט. הבנתי שזה אני, אמרתי שזה אני. שמי אריטוב צחנוביצ'ר. לאשתי לקח שלוש שנים. זה בא לי בגנים, יותר קל. אני עליתי לארץ בתכנית נעל"ה בשנת 1993, נעל"ה ב' מרוסיה, מסמולנסק. התחנכתי בכפר הנוער ניר העמק בעפולה שיוסי זגורי היה מנהל פנימייה שם. תודה רבה יוסי.

אני מאוד מתרגש פה, אתה רואה הרבה בוגרים, כל מי שבוגר נעל"ה רואה בוגר אחר, זה עושה לי משהו בלב. הייתי לפני שנה בארצות הברית באיזה "על האש" מאוד גדול של יוצאי ברית המועצות, היו שם 70 איש שלא הכרתי אף אחד. תוך חצי שעה ישבנו בצד שלושה, אני בוגר נעל"ה ב', עוד בוגרת נעל"ה ד' ועוד בוגרת נעל"ה א' ודיברנו כאילו אנחנו מכירים שנים. זה מה שנעל"ה עושה לאנשים.

חזרתי עכשיו מהסברה עם איליה דובינסקי ביקתירנבורג, קודם כל פגשתי שם את עצמי, ילדים שמסתכלים עלי, ורק הרבה יותר חכמים, הרבה יותר פקחים, השאלות שלהם יותר ענייניות, וזה היה אדיר. זו חוויה אדירה, אנשים רוצים לעלות לפה, אנשים רוצים ללמוד פה, אנשים רוצים לראות אופק. הורים, לפני שהם שולחים ילדים, רוצים לראות לאן הם שולחים. הם רוצים שהילדים יהיו פה, הם רוצים שלילדים שלהם יהיה קשר ליהדות, הסוכנות עושה שם עבודה מדהימה בכלום כסף, מה שמקבלים שם. אני באמת מצטער שמדינת ישראל כך משלמת להם, זה לא מספיק. הם עושים שם עבודה מדהימה. ילדים עושים שם קבלת שבת, עושים הבדלה, הם יודעים על מה הם מדברים. זה מדהים, הם שואלים שאלות, הם מתרגשים, שואלים ישר שאלות על הצבא, הם רוצים לתרום.

אז המסר שלי, קודם כל תודה רבה לכל נעל"ה, זה פרויקט מדהים שהורים שואלים אותי האם לשלוח ילדים לנעל"ה, אני אומר "בתור אבא לשלושה ילדים, לא. בתור ילד שהיה בנעל"ה אין לכם בחירה אחרת, חובה לשלוח ילדים בנעל"ה". ואני בתור רכז שעכשיו אחראי זו סגירת מעגל בשבילי, האחריות על ילדי נעל"ה, זה פשוט חלום שאני יכול לעשות ולעזור קצת לבוגרי נעל"ה לעשות את הצעד הזה לעבר העתיד בצורה הרבה יותר נכונה ויותר קלה. וחלק מהדאגות פה, אני מסתכל, זה כבוד גדול אבל לפעמים זה לא בגלל אלא למרות, כי לפעמים מדינת ישראל לא יודעת נכון להשתמש בכל הפוטנציאל שבוגרי נעל"ה יכולים לתת לה. ממש לא. המילה כמו שהבוגר אמר פה על סיווג בטחוני, היא מילת המפתח.

תודה. אני יודע שרבים רוצים לדבר אבל אנחנו נאלצים לסיים ולסכם את הדיון מכיוון שהזמן שלנו רץ. שמענו מכל הכיוונים את נציגי הבוגרים, מי שגם לא דיבר, אלה שדיברו מייצגים אתכם. לכן נסכם.

אני רוצה לומר את החלטות הועדה בעקבות הדיון שקיימנו.

הוועדה ציינה היום 25 שנים לתכנית נעל"ה התרשמה לטובה ממקומה החשוב כתכנית החינוכית המוצלחת ביותר לקליטת תלמידי תיכון בישראל.

הוועדה התרשמה מאוד מבוגרי נעל"ה שהשתלבו היטב בכל רבדי החברה הישראלית, בצה"ל, בהשכלה הגבוהה ובמקומות רבים ומגוונים.

הוועדה מביעה הערכה למינהל החינוך ההתיישבותי במשרד החינוך ולסוכנות היהודית, המובילים יחד את תכנית נעל"ה בשנים האחרונות, וכן למשרדי הממשלה הנוספים המעורבים בתכנית ובהם משרד העלייה והקליטה, כולל נתיב שבמסגרתו, משרד הביטחון, ורשות האוכלוסין.

הוועדה מביעה הערכה רבה למינהלת נעל"ה בעבודה לקידום החינוך על ההתמדה והפעלת התכנית לאורך שנותיה על הרחבת התכנית לכל רחבי העולם והגדלה משמעותית במספר המשתתפים, על הדאגה לבוגרי התכנית והכל במקצועיות ובמסירות.

הוועדה קוראת למשרד החינוך והאוצר למצוא פתרון קבוע למינהלת נעל"ה לאחר שבהליכי מכרוז לאורך שנים לא התגלה גורם נוסף המתאים למשימה כה ייחודית ומורכבת. הוועדה סבורה שהגיעה העת לקבוע את האגודה לקידום החינוך כספק יחיד להפעלת תכנית נעל"ה, כדי להבטיח את יציבות התכנית לשנים הקרובות.

נוכח קשיי הסוכנות היהודית לקיים את אחריותה על פעילות נעל"ה בחו"ל, במיוחד מחוץ לשטחי ברית המועצות לשעבר, קוראת גם הוועדה למשרדי החינוך והעליה והקליטה, ולמוסדות הלאומיים להגדיר את הגורם או את הגורמים האחראים על פעילות חינוכית זו ולוודא שעומדים לרשותם המשאבים הנחוצים להרחבת ה- - - בנעל"ה ברחבי העולם, כדי להגדיל את מספר תלמידי נעל"ה בישראל.

הועדה תמשיך לעשות דיון מעקב ואנחנו גם נדבר בסוגיה שעלתה פה, האם כדאי להעביר למשרד החינוך, למשרד הקליטה, נעשה דיון ונשקול זאת מהיבטים מקצועיים וגם מהיבטים תקציביים.

אני מברך את יוזם הדיון היום, חבר הכנסת אלעזר שטרן, וגם המנהל של נעל"ה, מר ישעיהו יחיאלי. אנחנו נסיים את הדיון.

לפני שקמים יש גם לנו חובת תודה קודם כל למנהלת הועדה דנה, ליושב ראש הועדה אברהם נגוסה. וליוזם הדיון חבר הכנסת אלעזר שטרן. כולם מוזמנים לצאת מהאולם ללכת לכיוון האודיטוריום. מחכה לכם שם כיבוד קל, ולהיכנס פנימה, ב-14:00 מתחיל האירוע.

תודה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 13:30.