הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 132

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שלישי, י"ח בשבט התשע"ז (14 בפברואר 2017), שעה 10:00

במסגרת "כנסת צעירה" מסיבות סוף שנה לבוגרי י"ב - מנשף הסיום ועד ה"אפטר פרטי"

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

איילת נחמיאס-ורבין

בטי ריטבו - ממונה על תחום הורים ומשפחה, משרד החינוך

אורי מלכין - מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

מלכי כץ - מדריכה ארצית ביחידה למניעת שימוש בסמים, משרד החינוך

רפ"ק מיטל אברהמי - קמ"ד נוער באח"מ, המשרד לביטחון פנים

זאב גולדבדלט - מנכ"ל פורום וועדי ההורים היישוביים

מיכאל אלון - חבר פורום ועדי ההורים היישוביים

ענבר פרנקל - ראש הקמפיין, שוויון בנשף

נועה בין - פעילה, קמפיין שוויון בנשף

מיתר אטיאס - פעיל, קמפיין שוויון בנשף

יוני אולבסקי - צלם, קמפיין שוויון בנשף

רויטל ליפמן שמר - חברת ארגון ההורים הירושלמי

שלי ארבל - מועצת נוער שומרון

גלי חצרוני - מועצת נוער שומרון

פדיה דין - מועצת נוער שומרון

עידו זאבי - מועצת נוער שומרון

אריאל חולי - מועצת נוער שומרון

אמילי גלדודניק - מועצת הנוער, מחוז ירושלים

אוהב חן - מועצת התלמידים והנוער גבעת זאב, מחוז ירושלים

מור פייגין - מועצת התלמידים והנוער אילת, מחוז דרום

הודיה טלקר - מועצת הילדים והנוער, קריית שמונה, מחוז צפון

דניאל בן שבת - מועצת התלמידים והנוער קריית שמונה, מחוז הצפון

תמי ברנע

ר.כ., חבר תרגומים

במסגרת "כנסת צעירה" מסיבות סוף שנה לבוגרי י"ב - מנשף הסיום ועד ה"אפטר פרטי"

בוקר טוב לכולכם. אני מתכבדת לפתוח את דיון הוועדה בנושא הנשפים, נשפי סוף השנה. אנחנו נמצאים במסגרת כנסת צעירה, אז יש איתנו בני ובנות נוער, בעצם הסיבה האמיתית שלשמה אנחנו מכנסים את הוועדה הזו מדי שבוע, הוועדה לזכויות הילד. נמצאת איתי מור פייגין, שמלווה אותי היום, אז אנחנו תיכף גם ניתן לה לומר מספר מילים.

אני רק אומר כפתיחה, לפני שאנחנו ניכנס לתוך הדיון. הנושא של נשף סוף שנה עלה כאן בוועדה גם בשנה שעברה. ההיקפים שלו, הסטנדרטים שנוצרו סביב סוגיית הנשפים, שלא לדבר על האפטר פרטי, כל זה בעצם היה כאן על השולחן ואנחנו בהחלט חושבים שצריך לעשות משהו כדי להחזיר את הנשפים האלה לגודל הטבעי שלהם ולמה שבאמת נכון שהם יהיו.

אני חושבת שמה שמיוחד השנה הוא שהקול הזה לא בא מאיתנו. הקול הזה בא מבני הנוער. בני הנוער פתאום קמו וקראו לנו לעזור להם להחזיר עטרה ליושנה, בואו נאמר ככה. להחזיר את הנשפים למה שהם היו, להפוך את הנשפים למשהו שהוא שווה לכולם ושכולם יכולים לקחת בו חלק ושזה לא הופך להיות משהו שמלווה בהרבה מאד מתח לפני התקופה הזאת, כי לא כולם מרגישים שהם יוכלו באמת לתת את המקסימום כפי שמצפים מהם ולא כפי שהם היו רוצים. גם יש ילדים שלא מתחברים לכל הדבר הזה, אבל הלחץ החברתי פה הוא מאד מאד גדול.

אני אקדים ואומר, חברים, את הדבר הגרנדיוזי הזה, המפלצתי הזה כמעט, לא אתם יצרתם. הנשפים וכל האובר-דואינג הזה לא נוצר בכיתה י"ב על ידיכם. הוא התחיל עוד הרבה הרבה לפני. הוא מתחיל עם ההורים שכבר בגיל הגן עושים תחרות מי מפיק יום הולדת יותר גדולה, וימי ההולדת הפכו להיות פסטיבלים שלמים, שאני לא יודעת כמה יום הולדת נשאר בזה, עם כל ההיבטים האינטימיים והחגיגיים של אותו ילד שאמור לחגוג.

מגיעים אחר כך לבית הספר ואנחנו רואים שמשנה לשנה זה רק הופך וגדל הולך ומקצין, ואז אי אפשר לבוא ולצפות מכם שכשאתם תגיעו לחגיגות הגדולות שלכם, לא תנסו לחכות את מה שאי אז לימדו אתם לאורך כל השנים מבחינת הסטנדרטים שבהם זה צריך להיראות.

אז אנחנו ננסה ככה להציף את הכל ולראות איך אנחנו עוזרים לכם להפוך את נשף י"ב לנשף י"ב. אינטימי, טבעי, צנוע, כייפי, חגיגי, ייחודי, שוויוני, בלי להיות ב-אובר שהוא נמצא היום.

אנחנו ניתן למור לומר כמה דברי פתיחה. הצטרפה אלינו חברת הכנסת איילת נחמיאס-ורבין שלא שכחה את הפרח. אני שכחתי את שלי.

אוי.

בבקשה מור.

שלום לכולם. שמי מור פייגין, אני תלמידת כיתה י"ב בבית ספר בגין באילת, ובעצם במסגרת יום כנסת צעירה אני באתי להתלוות לוועדה הזאת. בתור תלמידת כיתה י"ב ופעילה חברתית מאד בעיר, אני רואה ושומעת את כל מה שנעשה בעניין הנשפים.

אתם רואים שזו בעיה שהיא בכל הארץ, גם העניין של העלויות הגבוהות וגם העניין של בני נוער שמשתכרים. בעצם אנחנו פה כדי להראות את הצד שלנו בעניין, כי כן יש פה בני נוער פעילים וטובים וכמה שאומרים עלינו שאנחנו דור שלא איכפת לו, זה ממש לא נכון.

אתם דור מקסים.

מדהים.

כן.

זה מקנאה, מור, זה מקנאה. תאמיני לי, זה רק מקנאה.

שכל מי שנמצא פה זה רק מראה כמה איכפת לנו וכמה זה חשוב לנו וזהו. אני אתן לטוענות שלי לדבר.

לפני שאנחנו נעבור לטענות, אני רוצה לומר לכם את זה בצורה מאד מפורשת ולפרוטוקול ובגדול. אתם דור מקסים ואני מוכרחה לומר שלא רק בכנסת הצעירה אנחנו פוגשים אתכם כאן. אנחנו פוגשים אתכם כאן כל השנה. תמיד מגיעים נציגים של מועצת תלמידים ותלמידים אחרים גם שלא שייכים למועצה שנמצאים כאן בוועדות ומביעים את עצמם ומנסים לקדם את העניינים שקשורים אליכם. אז יש לכם הרבה במה להתגאות, וזה שבכלל הקמתם את קול הצעקה הזו באומץ ואתם מובילים מאבק כדי להחזיר את הדברים לפרופורציות, אני חושבת שרק על זה מגיע לכם שאפו ענק. אז כל הכבוד.

חברת הכנסת איילת נחמיאס-ורבין, את רוצה לפתוח?

אני אגיד כמה מילות פתיחה ואז אני רוצה לשמוע אתכם, כמובן. יפעת ואני מאד מאד עסוקות בשאלה איך אנחנו משרתים את הדור שלכם מגיל לידה ועד גיל בגרות. אני חושבת שבאמת זאת אחת המשימות, ואגב זה מעניין. כל הכנסת הזאת לקחה את המשימה הזאת על הכתפיים שלה הרבה יותר מכנסות קודמות, כי פה יש הרבה יותר חברי כנסת עם ילדים צעירים יחסית ונערים. הבן הגדול שלי, יהונתן, הוא בן 11 ויש לי תאומים בני 5.5 ואנחנו מאד מאד עסוקים בשאלה באמת איך אנחנו עובדים עם הדור הזה.

כלומר, בגלל שבכל זאת יש איזה שהוא פער, בגלל שאתם יושבים עם לפטופטים כאלה באופן לגמרי לגמרי טבעי והתנועה הראשונה של הילדים שלי אפילו לא הייתה לפתוח את הספר אלא ככה, זאת הייתה התנועה הראשונה, אז בסוף אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתמודדים עם השינויים שהזמן מביא איתו.

הרבה פעמים אני מסתכלת. אני גדלתי בתל אביב, אני גדלתי במין מציאות כזאת שכאילו מזמינה את כל סוגי המסיבות האלה ואני אומרת לכם באמת, זה משהו שאני לא הצלחתי להבין. כשאני הולכת לבת מצווה ואני אומרת לעצמי מה יעשו בחתונה? אני לא שואלת את זה בצחוק ואני לא שואלת את זה חס וחלילה כדי ללעוג למי שהזמין אותי, אלא באמת כי אני לא רוצה שילדים יגיעו לרוויה בגיל 12 או בגיל 13.

הם מגיעים.

ואני גם מסתכלת על הילדים שלי, אני גם לפעמים אומרת לעצמי וואו, עוד מעט לא יהיה להם מה לבקש. אנחנו לא גדלנו במציאות כזאת. ואז אנחנו כן אומרים לעצמנו אבל אנחנו רוצים להתכתב כן עם מה שהשתנה ועם מה שקרה ולהיות שם לצידכם וגם להגיד לכם כן חברים, כמו שמור אמרה. הערכים החבריים הם כל כך כל כך חשובים ופערים זה דבר כל כך כל כך גרוע, לא במובן שזה לא יפה ושלזה יש ולזה אין ומותגים ועניינים. לא. אלא זה באמת באמת בסוף מכרסם בחברה בצורה אפילו לא מורגשת, וכשזה כבר מתפוצץ - כמו שזה התפוצץ במחאה החברתית, שאתם הייתם ממש צעירים כשזה קרה - אבל כשזה מתפוצץ אז זה מתפוצץ בגדול. וזה עדיין לא הלך. זה עדיין פה.

ולכן אני גאה בכם כל כך על זה שבאתם לפה היום ומודה לכם על זה שבאתם לפה לחגוג איתנו את יום ההולדת של הכנסת ולחגוג יחד אתכם את הכנסת הצעירה; ואני באמת באמת מקווה שאנחנו נוכל להיות לכם לעזר, כי בשביל זה אנחנו פה.

תודה.

תודה רבה חברת הכנסת איילת נחמיאס-ורבין. זאב גולדבלט, יש לך כמה דקות להישאר כאן כדי שנשמע את החברה הצעירים ואז נוכל להתייחס?

10 דקות, כי אני צריך להיות גם בוועדת חינוך, שהתחילה גם כן את הדיון.

אז אנחנו נעשה פינג פונג. בבקשה, תציגו.

אז משפט לפני שאני אציג את הנואמות. תשימו לב, אני מאילת, דניאל היא מקריית שמונה, אנחנו באמת מכל הארץ כי זאת תופעה שלא פוסחת על כל מקום ועל שום יישוב, עיר, קיבוץ, כפר.

מור, את רוצה שאנחנו נעשה לך קיצור דרך ואת כבר תגיעי לפה לכנסת? נראה לי שאת כבר מתאימה לגמרי.

טוב, אז דניאל.

שלום לכולם, אני דניאל בן שבת, אני תלמידה בכיתה י', בבית ספר דנציגר דרכא בקריית שמונה. אמנם סיום התיכון עוד רחוק עבורי, אבל כנציגה במועצת התלמידים, אני באמת שומעת על הנושא המון. אי אפשר להתעלם מהעובדה שבשנים האחרונות סיום התיכון מסתיים בנשף מאד מאד חגיגי, שהבנות משקיעות המון באיזו שמלה הן תלבשנה, אצל איזה ספר הן תתאפרנה והבנים ככה במרץ למצוא חליפה, עניבה, מי תהיה בת הזוג שלהם בנשף; ובעצם כל הדבר היפה הזה מסתיים בשעה וחצי ולאחר מכן מחליפים בגדים והולכים למסיבת האפטר פארטי.

נשמע קצת נחמד. האומנם? כל החבילה הזאת של הנשף עולה המון המון כסף להורים ולבני הנוער. התלמידים מגיעים אל אולם מאד מאד מפואר שהם שכרו, צועדים על השטיח האדום, דואגים לצילומים רבים ושהכל יהיה מתועד, מחליפים במהרה בגדים, הולכים לאפטר פארטי, מסיבה שבעיקר כוללת המון ריקודים ואלכוהול.

במרבית המקרים בית הספר לא מעורב בנושא. התלמידים ונציגי השכבה הם אלה שמארגנים את האירוע, הם אלה שבוחרים את המקום, בוחרים את העלויות, באמת הכל באופן עצמאי, ולפי דעתי מזה נובעת תרבות הצריכה המוגזמת. הכי קל לראות מה שקורה בסדרות טלוויזיה ואנחנו כבני נוער מאד מושפעים מהתרבות המערבית.

הצריכה המוגזמת.

כן, באמת, אנחנו מאד מאד מושפעים מהתרבות המערבית ומאמריקה ופשוט מאד רוצים גם, ואז מאד מאד קשה לנו לשים לעצמנו גם גבולות.

אני באמת חושבת שחשוב לציין בנושא הזה שהתערבות הנהגת ההורים לפי דעתי והנהלת בית הספר לא צריכה להיות מוגזמת מדי. היא צריכה להיות בטעם טוב ולהיות במקום מסוים. רק לדעת לשים לבני הנוער גבולות, שהם לא יעברו את הגבול. את תוכן הנשף ואת מה שקורה בו, מבחינת תכנים, מקומות, מוסיקה, להשאיר לנציגי השכבה, לבית הספר. בסופו של דבר בני הנוער יודעים מה הם רוצים שיהיה כדי שהערב יהיה מהנה.

אבל לא להתעלם מהעובדה שאנחנו אלה שעושים את הנשף ולא הנשף אותנו ובאמת ככה סיום י"ב יכול להיות אירוע שהוא מאד מאד שמח וסיבה מאד מיוחדת למסיבה, כשיודעים לעשות אותו במינון הנכון, בטעם טוב וכשמתאימים אותו לכלל בני הנוער בשכבה. תודה רבה.

תודה רבה לדניאל. אני גם רציתי לומר ששתינו מובילות בעצם את הדיון ושתינו מחברות את כל קצוות הארץ, כי גם אני מקריית שמונה ואת מאילת והכל פה מתחבר ואני גאה בך, דניאל.

דניאל, את מציגה את זה מאד יפה. קודם כל דיברת על תרבות הצריכה המוגזמת, שאני חושבת שזה מטבע לשון שאנחנו חייבים לזכור אותו טוב טוב. אני חושבת שאנחנו כולנו נמצאים שם. הדבר השני זה שאת אומרת אנחנו יודעים מה לעשות, אבל אנחנו צריכים אתכם בשביל הגבולות. זאת אומרת את מחפש את האיזונים והייתי רוצה לשמוע באיזה אופן כן הייתם רוצים את הנהגת ההורים. מה זה הגבולות שאת - - -

במעורבות.

על איזה גבולות את מדברת?

כן, כי אמרת שאת רוצה מעורבות מוגבלת.

מסוימת, כן.

מסוימת.

אני מאד פעילה בשכבה שלי ואני יודעת כשמגיע איזה שהוא חג או משהו ואנחנו מקיימים מסיבה, אנחנו מארגנים הכל כמועצת שכבה, אנחנו בוחרים איזה די.ג'י יבוא, אבל בית הספר בא ונותן לנו גבול. הוא אומר, הפ, הפ, הפ, 5,000 שקלים ל-די.ג'י זה הרבה מדי, בואו ננסה להוריד אותו במחיר או למצוא די.ג'י שמתאים, כדי שבאמת נוכל לממן אותם. אולם הספורט לפי דעתי, או חצר בית הספר יכול להיות מקום מאד מאד נפלא עבור נשף. לא צריך להשכיר איזה שהוא אולם - - -

זאת אומרת שאתם רוצים את ההורים בגבולות של הפרופורציות של ההיקפים ושל - - -

פרופורציה, כן, של להיות פה ב-הפ, הפ, הפ, אולי פה קצת הגזמתם, בואו נראה איפה אפשר להתאים את זה יותר, כדי שזה יהיה באמת מותאם לכל בני הנוער בשכבה ולא רק לאלה שיכולים להרשות לעצמם לעבוד ולשלם סכומים מאד מאד גבוהים.

אני חושבת שככה זה גם יכניס לפרופורציה, כי להגיע בלימוזינה לאולם או לבית ספר, נשמע יותר הגיוני לבוא באוטו רגיל ואז זה נכנס למדדים שהם קצת שונים.

תסלחי לי שאני אומרת, זה פתאום נראה נורמאלי.

כן, חגיגי, מרגש, אבל לא מוגזם, נכון.

היא מסבירה את זה כל כך מקסים.

נכון.

אנחנו נעשה איתך סיבוב הופעות בכל הארץ לדעתי, צריך אותך בתור מסבירה.

תודה רבה דניאל. זאב גולדבלט, בבקשה.

זאב גולדבלט מפורום ועדי ההורים היישוביים. כמו כל דבר בישראל, אנחנו מאמצים תמיד את הדפוסים האמריקאים באיחור אלגנטי של 50-60 שנה. גם את הנושא של האפטר פארטי ואת הפומפוזיות והבומבסטיות של המסיבה וההתנהלות אל המסיבה ובתוכה. אנחנו קצת שכחנו מושגי יסוד שאפיינו את החברה הישראלית, כשהיא הייתה בשיא תפארתה, שוב, בראייתי. אם זה העדר צניעות אל מול בזבזנות שיש היום, בזבזנות מופגנת. אם זה ניקור עיניים מול ערבות קהילתית וחברתית. דברים שאנחנו פשוט שכחנו את קיומם.

אני מאד מאד מתחבר למה שאמרת לפני שתי דקות. המסר החשוב ביותר שאני חושב שצריך לצאת מכאן, ושוב, מטעמנו כהורים, זה שאנחנו מבקשים תעזרו בנו. תעזרו בנו, אנחנו רוצים לעזור. אני יודע שאתם בטוחים, או רוב בני הנוער, בעיקר השמיניסטים בטוחים שהעולם הוא עכשיו מגרש המשחקים האולטימטיבי שלכם. אתם יכולים לעשות הכל ואתם יודעים הכל, אבל קחו בחשבון שאנחנו ההורים קנינו הרבה מאד ניסיון בדם, יזע והמון המון המון דמעות. חטפנו לא מעט מכות לאורך הדרך, ולמדנו מהן.

והדבר הכי חשוב, אנחנו אוהבים אתכם. אנחנו לא נעשה שום דבר כדי לפגוע בכם, בטח לא במכוון. אנחנו רוצים את טובתכם ורוצים שאתם תהנו ולא תסבלו באותה מסיבת אפטר פארטי. ולכן פורום ועדי ההורים, יחד עם משרד החינוך, שנציגתו יושבת לצידי, התחלנו לעבוד כבר לפני שנה וחצי כדי לבנות איזו שהיא תכנית שיכולה לעזור לבני הנוער.

אני אתן לכם סתם כמה נקודות קטנות שאנחנו יכולים לעזור. את דיברת – אולי לא מתוך חוסר ידע – אנחנו חותמים על ההסכמים ואנחנו עושים את המסיבה ואנחנו מארגנים את הדי.ג'י. תראו, כל מסמך משפטי שאתם חותמים עליו, צריכים לוודא שאולי כדאי שגם מבוגר, שקצת יותר מנוסה, איך אומרים, עיניו תשזפנה את אותו מסמך, שיראו את המסמכים האלה ויוכלו לתת לכם תובנות שאולי אתם לא ערים להן.

כן, כן, מנהלים את המשא ומתן.

סליחה?

לא, לא. שום דבר, הכל טוב. תמשיך.

כן, התשובה היא כן. דבר נוסף, ביטוח. את אולי לא ערים לזה, אבל לא כל מקום יש לו רישוי עסקים. לא לכל מקום יש ביטוח. לפעמים מנסים לגלגל את האחריות הביטוחית על איזה שהוא מתווך בדמות מפיק. לפעמים הופכים את הנער שחותם איתם על ההסכם למפיק בפועל ואז האחריות היא אישית עליו, וכל מיני דברים שאתם פשוט לא מודעים אליהם. לא מתוך חוסר חכמה, פשוט חוסר ניסיון ולחלק מההורים יש קצת יותר ניסיון, תעזרו בנו. אנחנו נשמח.

אני לא מכיר ועד הורים מוסדי אחד בארץ, שמועצת תלמידים של אותו בית ספר תפנה אליו ויגיד לא רוצה לעזור. אין חיה כזאת, ואם יש, אנא, עדכנו אותי. אנחנו נקרא אותם לסדר.

רישוי עסקים, דיברתי. מועדי תשלום – שוב, דבר טריוויאלי. אומר לכם המפיק שיוצר אתכם קשר, שלמו מראש, אחרת אנחנו לא עושים את זה. ברגע שאתם משלמים מראש, למשל, אתם לכודים. אתם לא יכולים לבקר את האיכות של השירות שאתם מקבלים, את איכות המקום. כל מיני דברים מהסוג הזה, ששוב, אין לכם בזה עדיין ניסיון.

בדיקה פיזית של המקום לפני ביצוע האירוע. לפעמים אנחנו חותמים על בסיס זה שאמרו לנו. אמרו זה יופי, אולי המקום השתנה? הסעות – חלק מבתי הספר, ממועצות התלמידים עושים את המסיבות אפילו ביישובים שכנים. לצורך זה צריכים הסעות. אין לכם אולי את הניסיון למשל לבדוק האם חברת ההסעות היא מורשת, האם לנהג יש רישיון הסעה לתלמידים, ציוד בטיחות וכן הלאה. אבטחה, מזון, אלכוהול. זאת אומרת יש כאן רשימה של מכאן ועד הודעה חדשה, שהשיח המשותף שלנו עם משרד החינוך נותן לזה, או מנסה לאתגר את זה ולהתמודד עם זה.

אבל השיח המשותף הזה צריך להיות לא רק עם משרד החינוך.

בוודאי, גם עם מועצות התלמידים.

הוא צריך להיות עם הילדים.

בוודאי, בוודאי.

זאב, השאלה גם איך אנחנו בכל העניין של הבטיחות, לצורך העניין אני אומרת אפשר להביא אותו לידיעת הילדים אם זה בשיח לקראת המסיבה, אתה יודע, בתוך הכיתות, לתת להם להבין בעצם במה מדובר, אבל איך אנחנו מחזירים לפרופורציות את כל הפומפוזיות שאנחנו דיברנו עליהן?

נהדר, וכאן אני נוגע בנקודה הזאת.

זאת אומרת הורים שלוקחים או אימא שלוקחת את הילדה שלה לסלון כלות כדי לתפור את שמלת הנשף. זאת אומרת איך אנחנו עוצרים את זה פה?

סליחה רגע, כשלוקחים ילדות לחגוג להן יום הולדת בגיל 5, יום הולדת ברבי בסלון יופי, אז את רוצה כאילו שבגיל 18 - - -

יש לי חדשות בשבילך, זה מתחיל כבר באמא ואבא של שבת.

נכון.

שכל אחד מביא עוגות ענק ודברים כאלה כבר בגן הילדים.

שזה הופך להיות נורא ואיום, נכון.

אצלנו מביאים קמח וביצים בתור אמא של שבת, וזה בלב תל אביב. אתה יודע, זה נורא עניין של תפיסה חינוכית.

אז אני רוצה להציע כאן הצעה חלופית.

צריך לשנות את התרבות הזאת ואני מסכימה.

נכון, נכון.

אנחנו מנסים להנחיל - ואני מקווה שמועצות התלמידים ברחבי ישראל יאמצו את היוזמה הזאת - ליצור אפטר פארטי חלופי.

אפטר פארטי אלטרנטיבי כאילו. וואי. נשמע טוב.

אלטרנטיבי. אם זה, אתם יודעים מה, סתם לצאת – גמרתם את המסיבה, יוצאים עכשיו לטיול של לילה ויום באיזה שהוא אתר מעניין במדינת ישראל. תאמינו לי, רק תרוויחו מזה.

הלוואי.

אתם לא ניסיתם את זה, אבל אם תנסו את זה, תאמינו לי, זו יוזמה מדהימה. ואפשר להיחשף כאן לדברים שבדרך כלל לא נחשפים אליהם. אני לא אומר אל תחגגו. תחגגו. כי אוטוטו מתגייסים לצבא וכאיש צבא זקן וקשיש, אני אומר לכם, זה אתגר נחמד ותאמינו לי, באמת - - -

מה קורה עם הנשף, זאב, הם מגיעים בלימוזינות, הם שוכרים כלי רכב - - -

אני נגד זה, שלא יארגנו.

לא, אבל זה שאנחנו נגד זה יופי, אבל אנחנו משתפים - - -

לא, אבל זאב, צריך לנסות להתמודד עם זה, לא ללכת נגדם.

אנחנו משתפים פעולה בתוך הבתים. בסוף אני חושבת שצריכה לצאת מפה קריאה מאד מאד ברורה להורים לא לשתף פעולה ואומרים לכם פה הילדים – אנחנו קוראים לכם לעזור לנו לשים את הגבולות.

אנחנו יוצאים בקריאה הזאת כל שנה ותעיד כאן גם חברתי, בטי.

בואו נקבע סטנדרטים.

אבל זאב, צריך לעשות משהו יותר אקטיבי כנראה.

כל שנה אנחנו יוצאים בקריאה לכל ההורים. לצערנו – לא, לא לצערנו. זאת הגזמה להגיד לצערנו. לשמחתנו אנחנו חיים בחברה דמוקרטית ואי אפשר לכפות לא על התלמידים, גם לא על ההורים.

כן, נכון. רגע, רגע.

אנחנו יכולים ליצור אווירה ציבורית שמוקיעה את זה.

זאב, לחששתי פה למור כשדיברת על הטיול, אמרתי לה מסע בעקבות החממה.

נהדר.

אז פה כולם יבינו אותי, כי העניין זה - - -

זה נהדר. יזמה מצוינת.

לא, אז מה אני מנסה להגיד המסע בעקבות החממה – זה איך אתה מתכתב עם מה שהם חשופים אליו, לבין זה שאתה חושב שזה כבר חרג – כמו שיפעת אמרה מאד בצדק – זה כבר חרג מכל פרופורציה. ואתה יודע משהו, אני גם לא רוצה בתור הורה, אני לא רוצה להישמע טהרנית וכזאת מפונפנת, נכון? כזאת נודניקית מזדקנת כזאת, שלא רוצה שהילדים יבלו. תקשיב רגע, זה בעיה. באמת צריך לעזור להורים להגיע, באמת להתכנס ולראות איך עושים את זה ברמה הפרקטית.

הבעיה לפי דעתי שבדרך כלל זה ילדים עם אופי פחות חזק, או גם הורים שמאד מאד קשה להורה לבוא ולהגיד לילד תשמע, כל השכבה שלך ילכו, אני לא מוכן לשלם. זה מאד מאד בעיה, כי זה עניין של בדיוק אופי גם של ילד, להגיד פה זה מוגזם. יש ילדים שלא יודעים לעשות את זה ולהגיד אני לא מוכן לשלם 300 שקלים בשביל מסיבה. ואז הם גם מפעילים לחץ על ההורים. את יכולה להגיד לי שבתור הורה היית באה לילד שלך ואומרת מה, כל השכבה תהיה ואתה תהיה בבית?

לא, אבל אני רוצה רגע לעשות סדר. הסיפור הוא לא שאנחנו אומרים לילדים אל תלכו. להיפך. אני חושבת שהסיפור הגדול הוא שאנחנו צריכים לקבוע סטנדרטים מחדש ואתה יודע מה, להתחיל אותם באימא ואבא של שבת.

עם הילדים, נכון.

נכון, נכון, בגיל מוקדם.

כי אנחנו רואים ואנחנו דיברנו מקודם על מסיבות ימי הולדת בגיל הצעיר שיצאו מכלל פרופורציות ועכשיו זה באמת נכנס לכל הנושא של אימא ואבא של שבת ואנחנו חייבים לגעת שם. זה רק הולך ומתפשט ובמקום שאנחנו נעצור את זה, נעצור את התופעה הזו, אנחנו רואים שהיא משתלטת עלינו. ואני אומרת, זה לא עניין שאנחנו מזדקנים, אילת - - -

לא, אני צוחקת. את יודעת, רציתי לעשות את זה בדרך הציורית.

אני מסכימה לגמרי, אבל זה העניין שאנחנו יכולים לקבוע סטנדרטים - - -

אילת, אני יותר זקן, אז זה בסדר.

בתוך המערכת.

אני גם חושבת ככה, נכון.

הנשף קורה בין כותלי בית הספר. אנחנו לא חייבים להביא את הזיקוקים ואת כל השמלות ולהגדיר דיוק איך אנחנו חושבים שזה צריך להיראות. תאמינו לי, הילדים ישתפו פעולה. הם זקוקים למי שיעזור להם לרדת מהעץ הזה ולחזור חזרה למימדים שאנחנו רוצים.

כן, הם זקוקים לגבולות. אגב, הבן שלי שהוא בן 11, לפעמים כשהוא שומע דברים שאני אומרת כאן, לא כל דבר שאנחנו מדברות עליו, בינינו, זה מוצא חן בעיניו, אבל באמת בסוף אנחנו יודעים שברמה העקרונית הילדים זקוקים שניתן להם יד וניצור עבורם את הגבולות.

לגמרי. הם זקוקים לנו.

נכון. אני מתנצל דרך אגב שאני צריך לקפוץ עכשיו לחדר הסמוך. יש כאן גם נציגה מירושלמים מטעמנו וגם נציג מראשון.

אנחנו נעבור לטוענות.

כך שאנחנו משאירים אתכם בידיים מצוינות. טובות יותר אפילו.

תודה רבה זאב. אנחנו נעבור לטוענות הנוספות. נשמע טוענת ואז נעביר שוב אליכם. בבקשה.

טוב, נעים מאד, קוראים לי אוהב חן, אני בת 17, גרה בגבעת זאב, לומדת בבית ספר תהילה כאן בירושלים. אני לומדת בבית ספר דתי, ככה שבית הספר שלנו לא מקיים נשפי סיום בסוף שנה, אבל אני חשופה לזה מחברים, בני משפחה, פניות, ככה שלא חסר מאיפה.

אז כמו שדניאל אמרה, מבנה של מסיבת סיום מתחיל בהכנות האלה של לקנות שמלה, התארגנות, ספר, עובר לערב עצמו, שלפעמים יש ריקודים, מגיעים, הכל בסדר. לפעמים בוחרים מלך ומלכה של הנשף ואז האפטר פארטי. כאן הנקודה שאני רוצה להתמקד בה.

אנחנו הצעירים לפעמים עושים דברים שאנחנו חושבים שהמבוגרים לא רואים אותם ולא יודעים עליהם, אבל בעצם אנחנו תחת העיניים שלכם ואתם רואים את הכל. כלומר עכשיו, בימים האלה, המסיבות של האפטר פארטי, שום מסיבה לא יכולה לעבור בשלום, נקרא לזה ככה, או לעבור בכייף וחלק, בלי כמויות אדירות של שתייה חריפה. לפעמים גם סמים בהמון מסיבות. ככה שאחת מההכנות העיקריות מאד של המסיבה, חוץ מלמצוא שמלה, למצוא מקום, למצוא די.ג'י, זה למצוא מאיפה אנחנו מביאים כמות כל כך גדולה של שתייה וסמים. זה הפך להיות חלק שהוא נורא נורא גדול, שבאמת, אם תשאלו אותנו לפחות, אז לא לצורך.

אז יוצא לנו לשמוע הרבה לקראת סוף השנה, בשנים האחרונות, ככה באזור הזמן של נשפי הסיום, על הרבה מקרים של בני נוער שהסתבכו בקטטות ככה לפנות בוקר, שהסתיימו בבתי חולים. לראות בני נוער מסתובבים ברחובות, מקיאים אחרי לילה ארוך של בילוי, של שתייה, לפעמים הטרדות בתוך המועדונים, בתוך המסגרת של החברים לשכבה. למה בעצם שותים? התשובה הרבה יותר פשוטה ממה שנראה לנו – לחץ חברתי. כל ילד שלא שותה עכשיו, יכולים להגיד לו אתה לא מגניב, אתה לא זה.

זה הפך להיות חלק, התניה של בני הנוער להגיד – אני לא אהנה אם אני לא אשתה. אם לא יביאו שתייה – המסיבה לא תהיה טובה, כמו שחשבנו שהיא יכולה להיות.

אם נשאל בני נוער אם הם מוכנים שיהיה מבוגר מטעם ההורים או מטעם המורים או כל מבוגר אחר - - -

ברור שלא.

שיגיע לנשף עצמו או לאפטר פארטי אחר כך, כמובן שנשמע מכולם את התשובה לא, כי למה שהוא כן יבוא? זה הלילה שאנחנו עוברים, סוג של חותמים את המעבר שלנו מצעירים לבוגרים, מסיימים 12 שנות לימוד. למה שיבוא מישהו בכובע של שוטר או הורס מסיבות ככה ויגיד לנו מה לעשות. אבל אנחנו מפספסים את הנקודה שבעצם אנחנו לא מביאים מבוגר שיבוא ויסתכל לנו בתוך הכוסות ויסתכל מה אנחנו שמים, אלא באמת יבוא וידאג לשלומנו. באמת יבוא וישגיח. גם לעמוד מהצד ולהסתכל שהכל בסדר ושאין איזו ילדה שסובלת כי בדיוק מתחככים בה, או לא יודעת מה. בסך הכל באמת לדאוג לנו שהכל יעבור חלק, בלי שום תקלות, שהערב הזה יעבור בכיף, כמו שכולם מצפים שהוא יעבור.

עוד נקודה. אם אנחנו עכשיו מתמקדים בנשף סיום של י"ב, אסור לנו לשכוח שבהמון המון בתי ספר עושים נשף סיום גם בכיתות י' ובכיתות י"א. ונחשו מה יש גם שם, גם שם יש כמויות נורא נורא גדולות של אלכוהול.

שם יש לגיטימציה למבוגר שיהיה, כי הם עדיין קטינים.

בדיוק.

סליחה, גם בי"ב יש הרבה קטינים.

כן, גם בי"ב, אבל אנחנו יכולים להתווכח איתם. לצורך העניין ב-י' אפילו אין מקום להתווכח.

כן, ברור, נכון.

נכון. אם ב-י"ב אין לנו תלמידים שאפילו אין להם 18, אז כמובן כמובן שב-י' וב-י"א. מאיפה הם משיגים כמויות כל כך גדולות, אם זה מחברים שיש להם תעודות זהות, שלא נדבר פה על העניין החוקי. זה לא הנקודה כאן.

זה מסחר לא חוקי, כן.

כן. זהו, אז בסך הכל לדעתי אני חושבת שצריכה להיות הכנה הרבה יותר טובה - נקרא לזה ככה - בבית הספר. ממש לא ממקום של כפייה או ענישה, פשוט מישהו שיגיע לדבר עם הצעירים לפני המסיבה, הכי בגובה העיניים שאפשר. אפשר מישהו מבחוץ אפילו, לא מסגל בית הספר, שיסביר שעם מוסיקה טובה וחצי מכמות האלכוהול שקונים, אפשר להשיג בדיוק את אותה תוצאה של הנאה ושל ריקוד ואולי אפילו לתפוס ראש. כי אני בעצמי בת נוער ויכול להיות שמהסביבה שלי אני מושפעת מזה, שיכול להיות שלא באמת יהנו כמו שיהנו אם יביאו אלכוהול, אבל הכמויות והתוצאות של זה וההשלכות אחרי לילה כל כך ארוך, זה פשוט מזעזע אותי בתור בת נוער, לראות בני נוער אחרים בגיל שלי שפשוט יוצאים מהמצבים האלה. תודה.

תודה רבה אוהב. אוהב הכניסה כאן משתנים נוספים לתוך המשוואה שהם חמורים ומזעזעים בעיני וזה העניין של האלכוהול והסמים. שימו לב גם לפתיחות כבר שמדברים בה על הנושא של הסמים, ופה אני חושבת שזה נ' גדול מאד למערכת שלנו. כי זה לא עבודה רגע לפני הנשף, אלא זאת עבודה שצריכה להיות הרבה הרבה לפני. כל ההכנה הזו.

חודשים מראש.

כל ההכנה הזו. אמרה פה אוהב – תביאו אנשים שידברו איתנו, שיסבירו לנו מה קורה כאן ואני חושבת שהתמונות שהיא תארה כאן, של ילדים שמקיאים, של ילדים שנפגעים מינית, של ילדים שמסיימים את הערב בבתי חולים – אני בטוחה שיש מתוך הילדים האלה כמה שיסכימו לבוא ולדבר עם בני הנוער הצעירים ולספר להם איך הם סיימו את הערב הזה ולספר להם איפה הם חצו את הגבולות ואולי דרך זה אנחנו נעשה בעצם תהליך חינוכי.

אני חושבת שאנחנו חייבים לצאת מהקופסא ולחשוב בצורה יצירתית, איך אנחנו מביאים את הילדים שלנו לנשף הסיום עם הכנה הרבה יותר טובה ממה שקורה היום. כי בתחושה שלי, במיוחד לאור מה שאנחנו שומעים, אנחנו מפספסים ומפספסים בגדול.

עוד מעט אנחנו נשמע את משרד החינוך, רק התייחסות לנציגת ההורים.

רויטל ליפמן שמר, מארגון ההורים הירושלמי. אנחנו הקמנו בשנה שעברה את יוזמת אפטר פארטי, שהיא ייעוץ להורים ולתלמידים לגבי אפטר פארטי. זה היה סביב האפטר פארטי בוילות, אבל מהר מאד ראינו שהנשפים - יש קשיים לא פחותים גם כן ועשינו פיילוט בשני בתי ספר של שיח משולש – הורים, ילדים, צוותי חינוך. לצערנו זה לא התרומם בלי תקציב אפילו מינימאלי. הצורך שלנו שיהיה קשר ודיבור צפוף בין התלמידים, ההורים וצוותי החינוך על הנושא שהוא בעצם צריך להיות בחלק של הרצף החינוכי ולא מחוצה לו.

כיום האפטר פארטי היא באמת אפטר. זאת אומרת הפארטי נעשית בבית הספר בצורה רשמית ולאחר מכן האפטר מנותק מצוותי החינוך וגם אין להם אמירה. הם מרגישים עצמם מאד מודרים מזה במכוון ואני מאד שמחה שאוהב העלתה פה את הדברים - - -

אמיצים.

כן. את הדברים כמו שהם. אנחנו ניסינו את שיטת לא משביתי השמות, אבל המנוסים לא מכבר ובשני בתי הספר הגיעו חברה בני 20, זאת אומרת חיילים בחופשה שליוו את המסיבה לפני, תוך כדי ואחרי.

סיירות הורים?

לא, הם לא היו סיירות הורים. התפיסה של סיירת הורים היא שאין אלכוהול נקודה. התפיסה בשני המקרים האלה זה שמאחר שנכנסנו מאוחר מדי, כי צריך פה תהליך חינוכי רב שנים, כל שנה.

נכון, רב שנים.

כאילו האפטר פארטי זה כבר בנקודת ה- - -

ספיראלי כל שנה בהקשר אחר. רצינו למנוע בעיות מהסגנון של פינוי לבית חולים, ונדליזם, הצקות, מכות וכו', כל מיני דברים שקורים מדי שנה בעצם.

אתם הייתם כיבוי השריפה בעצם.

זה כיבוי השריפה. הם היו, אי אפשר לקרוא לזה משגיחים, אבל הם היו מממני האלכוהול.

כך שמעתיקים מארצות הברית. אגב, אם כבר רוצים להעתיק אז אנא, במילה, להעתיק כמו שצריך. יש מלווים. יש אנשים מבוגרים גם מצוות בית הספר בנשף, גם מההורים, יש הורים מתנדבים.

זה היתרון בהעתקה, מעתיקים מה שרוצים.

בדיוק, זאת אומרת אם כבר מעתיקים, אז חברה, בואו נעתיק כמו שצריך. כי זה פשוט לא הגיוני.

לגמרי.

רגע, אבל יש פה עוד איזה משהו. העתקה היא לא רק מחו"ל, הלוואי שזה היה רק מחו"ל, היינו יכולים יותר להתמודד עם זה. ההעתקה היא ההורדה של הגיל מגילאי 22, 25 או אפילו משתחררי צה"ל שעושים מסיבות באופן מסוים של אובר נייט, של משתיים עשרה ואילך עד אור הבוקר וההעתקה של זה לגיל קודם וחוסר היכולת להיכנס ולשתות במועדונים, כי אין שתייה לפני גיל 18 במועדונים, יצרה כל מיני אלטרנטיבות לא מוצלחות ולא מפוקחות.

הניסיון של העיסוק בזה בחקיקה לא התרומם מספיק. האכיפה ברשויות המקומיות של המקומות האלה, גם כן, לא הרימה מספיק. ניסינו פנייה לשלטון המקומי אבל זה לא התרומם מספיק. דווקא במשרד החינוך הדיבור הוא יותר צפוף, אבל שוב, גם שם צריך עוד יותר למקד את העשייה כדי שיהיה לזה איזה שהוא ביטוי מעשי.

בבסיס אני מסכימה עם מה שאמרתי מקודם, שהיוזמה צריכה להיות חינוכית, תהליכית רב שנתית, שמתעסקים עם פחות ראוותנות, יותר משמעותיות. כשיש יותר משמעותיות אז פחות צריך לחפש חומרים ממכרים, משכרים, מאלחשים, אני יודעת מה, כדי שהמגע החברתי יהיה יותר קליל ונוח. המגע הוא יותר קליל ונוח כאשר אנחנו אוטנטיים ומשמעותיים לעצמנו.

אני מזכירה שבדיון הקודם הגיע פרופסור הרפז להזכיר לנו איך זה לא מנותק מתפיסה חינוכית יותר רחבה. אז מהבחינה הזו אני מאד מבקשת את עזרת הוועדה שוב, ליצור קריאה שהיוזמה תהיה תלת ראשית – הורים, ילדים – תלמידים, זה כבר לא ילדים, צוותי חינוך ולא התמודדות של התלמידים עם עצמם. ההורים בינם לבין עצמם לפעמים גם מול התלמידים, גם שם יש צורך בהעצמה. בלי המשולש הזה יקשה עלינו מאד לפצח את התופעה החברתית הזאת.

וצריך גם להוסיף את הקלות של רכישת אלכוהול דרך אפליקציות ובאינטרנט, שזו גם תופעה חדשה. לא צריך להציג תעודת זהות למוכר.

כן, תודה רבה רויטל. בבקשה, דניאל.

אני גם רוצה להגיד משהו. באמת יש לי חבר מאד מאד טוב בכיתה י"ב. כששאלתי אותו לפני מסיבה למה הוא שותה אלכוהול, כאילו, למה כל ההתעסקות הזאת, הוא כמובן בגיל 18, הוא מציג תעודת זהות. הוא אומר לי אני שותה, אני לא הגעתי למצב של שכרות עד רמת הקאה והגעה לבית חולים. אנחנו שותים כמה כוסיות כדי לקבל ראש טוב – נקרא לזה ככה – ולהנות.

אני מאד מתנגדת לזה. אני לא חושבת שצריך אלכוהול כדי להנות, אבל אם זה מה שעושה לו את זה, בבקשה. אבל אני חושבת שאם אנחנו מדברים על הטווח הקצר, תלמידי י"א-י"ב של עכשיו, לדעתי צירך לפתוח איתם בשיח על מינון נכון של האלכוהול. לשתות – הם ישתו וסבבה, שישתו, אבל שיעשו את זה במינון הנכון. אחרי זה, בטווח הרחוק, כבר יהיה אפשר יותר לטפל בזה, אבל בטווח הקצר לבוא ולהגיד להם אל תשתו, אל תשתו, אל תשתו, זה לא יקרה.

זה לא יעשה את העבודה. אני מסכימה לגמרי.

הם כבר התחילו לשתות.

את מסתכלת על מסיבות הסיום של השנה, על מה כדאי לעבוד.

כן, של השנה, של שנה הבאה. אני חושבת שלבוא ולהגיד להם אל תשתו אלכוהול, זה לא יהיה טוב. אבל לבוא ולהסביר להם איך עושים את זה במינון הנכון. אף בן נוער לא רוצה לסיים את הערב שלו בבית החולים. אני בטוחה שגם אף הורה לא ירשה לילד ללכת אם זה ככה. אז כשמדברים איתם על מינון ועל כמויות, לדעתי זה גם יפתור איזו שהיא נקודת מבט, איזו שהיא בעיה בטווח הקצר.

זה מחזיר אותנו לנושא של האיזונים ואני לגמרי מסכימה. אני גם מאמינה שאם אנחנו נבוא באנטי ובנגד ובאיזו שהיא קונטרה, זה לא מה שייתן את הפתרון, אבל אם אנחנו ניתן להם את הכלים - אתם כבר עושים את זה אז תעשו את זה נכון והכי פחות פוגע – אני חושבת שזו באמת הדרך לעשות את זה.

תודה רבה דניאל. בבקשה אוהב.

אני רוצה להוסיף עוד משהו. כשחושבים על זה, עולה גם שאלה שזה נשפים שהם סיום לימודים. אז האם עצם העובדה שזה קורה במסגרת בית ספר, זה נותן יותר לגיטימציה לשתות ולנקות מהמצפון לאלה שלא יזמו את זה ולא רוצים. האם זה כן נותן פשוט לגיטימציה לילדים לשתות.

מה זאת אומרת?

בית ספר לא צריך לתת לגיטימציה. בתוך הנשף עצמו אסור שזה יקרה.

שבית ספר נותן? רגע, שנייה, אני לא הבנתי.

הכוונה היא שבגלל שזה כבר הפך להיות סוג של נורמה שבסוף י"ב עושים מסיבה, זה הפך להיות קבוע, זה הפך להיות חלק מהדרך.

רגע, בבית הספר? אני חייבת להבין משהו. בית הספר עוצם עיניים לזה שיש אלכוהול במסיבות שהן בשטח בית הספר לצורך העניין?

הוא עוצם עיניים.

או לחלופין במסיבה רשמית? רגע, רגע.

נעשה את ההבחנה, כי יש פה - - -

רגע, שנייה, לא, לא.

אנחנו רואים את זה. אני חס וחלילה לא מכלילה את כל בתי הספר, אבל בהמון בתי ספר עובדה שזה לא משתנה. עובדה ששנה אחרי שנה אחרי שנה התלמידים של בית הספר מגיעים לי"ב, משתכרים, מקיאים, מגיעים לבתי החולים. זה כבר הפך - - -

היא מדברת על מסיבות שהן בחסות בית הספר.

ועל זה אני מדברת, בגלל זה אני בשוק. אני בהלם.

זה לא בכל בתי הספר.

יש הבחנה. סליחה שאני מתערב, פשוט להבחין, כדי שנסביר מה קורה.

רק שם לפרוטוקול בבקשה.

שמי אורי מלכין, אני ממשרד החינוך, מינהל חברה ונוער. אגב, זו לא הפעם הראשונה שוועדות הכנסת עוסקות בנשפים.

נכון. גם אנחנו כבר עסקנו בזה.

בשנת 2013 ועדת החינוך דנה בנושא.

גם אנחנו כבר עסקנו פעם בנושא של המסיבות.

כן, שנה שעברה.

חשוב להבין בין מסיבות הסיום הרשמיות. חוזר מנכ"ל מאפשר לגבות עד 200 שקלים למסיבת סיום לתלמיד י"ב. אלה אותן מסיבות הסיום שמתקיימות - - -

אבל אנחנו עכשיו לא מדברדים על הכסף, ידידי, אנחנו מדברים על שתיית אלכוהול בחסות מסיבות, שלא משנה כרגע אם זה בתוך בית הספר או מחוץ לבית הספר, אבל בית הספר הוא - - -

אבל הן בחסות בית הספר.

הן בחסות בית הספר ומורי בית הספר לצורך העניין. מה זאת אומרת?

הן לא בחסות בית הספר, כיוון שבית הספר לא עוסק בגבייה ובניהול הספקים. בית הספר עוסק במסיבת הסיום שעליה גובים 200 שקלים.

אבל אני מדברת על מסיבת הסיום שעליה גובים את ה-200 שקלים, שיש במסיבות האלה, על פי אוהב ומור - - -

לא, לא.

שם אין אלכוהול. במסיבה שגובים את ה-200 שקלים לא גובים.

אלה שתי מסיבות שונות.

אם יושבים דקה אחרי כן באפטר פארטי. אוהב דיברה על מסיבות, תקשיבו רגע.

רגע, אז בואו נעשה סדר.

אני הזדעקתי. רגע, רגע.

יכול להיות שבנשף עצמו, גם בחלק הראשון יהיה. אני לא יודעת. לא ניסיתי, אבל יכול להיות.

שנייה. אני הזדעקתי כשאוהב אמרה שמדובר במסיבות שהן בחסות בית הספר.

לא. במסיבות האלה אסור אלכוהול.

רגע, אבל ידידי. אנחנו לוקחים ברצינות את מה שהן באו להגיד לנו היום, כי זה בעצם מה שחשוב לנו, זה השיח, הנגישות הזאת. על זה אני הזדעקתי. זאת אומרת האם כשבית הספר נוכח – נקרא לזה – באיזו שהיא צורה – האם שתיית אלכוהול מתרחשת. אתה אומר לא ואוהב אומרת שכן. אז אנחנו צריכים להבין מה קורה.

לא, זה לא כן מוחלט.

אוקיי. זה לא כן מוחלט זה הגיוני.

כי תראי, אנחנו בני נוער עם דחפים וצרכים נורא גדולים. בינינו, כשנמצאים בחלק הראשון של המסיבה, לפני שמגיעים לחלק של האפטר פארטי, יש ילדים שמאד רוצים לשתות. גם שם תהיה מוסיקה. לא מחכים כולם ויושבים, משלבים ידיים ומתאפקים לחלק של האפטר פארטי, וואי, אני רוצה לשתות. לא, לא, אני אחכה לחלק הבא. ברור שהם מביאים איתם.

אני לא אומרת שזה קורה באופן רשמי, כשהמורים נמצאים, אבל ברגע שתלמיד שסיים י"ב אומר לתלמיד ששנה מתחתיו, בחלק לא של האפטר פארטי – היה לנו מלא שתייה ושתינו ואז הלכנו מתודלקים לחלק הבא, לאפטר פארטי, אני מניחה שבית הספר יודע.

רגע, אבל מתדלקים גם בין כותלי בית הספר. התדלוק הזה נעשה בבקבוקים מהסגנון - - -

על זה אני מדברת.

זאת אומרת שמחזיקים שתייה אלכוהולית ב - - -

פלסטיקים כאלה. לא משנה. לוקחים בקבוקים שהם לא מזוהים.

- - - בבית ספר לא שותה, כי זה קורה שנה אחרי שנה, אז אולי זה כן - - -

אוקיי, בואו ניתן גם לאמילי להציג את הדברים. יש לנו פה טוענת נוספת ואז אנחנו נאפשר לפתוח את הדיון גם אליכם. אני יודעת שאת רוצה לדבר ואנחנו נשמע גם את משרד החינוך.

אמילי, בבקשה.

אוקיי, אז אני אמילי גלדודניק. אני בכיתה י"ב. אני לומדת בבית ספר פנימיית בויאר פה בירושלים. בקשר לכל תרבות האלכוהול, שבעצם הפכה להיות עניין מאד מאד שגרתי במסיבות, אנחנו מסתכלים על הילדים שהם למעשה בסופו של דבר כן נפגעים, אבל כמובן יש את הקבוצה של אלה שנמנעים מהאירוע בגלל השתייה, או כאלה שמגיעים ומושפעים יותר מהלחץ החברתי, בעיקר הם אנחנו מסתכלים על מסיבות שמתקיימות בווילות ובחדרים שמשכירים.

יש גם את הנהגים התורנים לפעמים, שהם אלה שלוקחים את הילדים בדיוק לשם. אנחנו מסתכלים על הנהגים התורנים שהם אמורים לא לשתות, אבל בגלל כל הסיטואציה, תמיד עובר בראש העניין של לי זה לא יקרה. אני הנהג, אני אשתה כוסית והכל יהיה בסדר. שום דבר לא יקרה. ובסופו של דבר כן נפגעים גם מהעניין הזה, מהנהיגה בשכרות.

יש לי כמה פתרונות לזה. אני באתי יותר עם הפתרונות. בעצם רוב הנוער אומר – אין לי בעיה לא לשתות במסיבה, אם אני עם חברים שלי. כשאני עם חברים שלי אני נהנה, אני לא חייב לשתות. אז אם אנחנו ניצור את המקום הזה, שהוא יגיע גם באפטר פארטי, של אנחנו עם חברים ואנחנו לא חייבים לשתות, זה כבר יניע את העניינים שלא כולם ישתו ולא יצטרכו את זה.

אני כבר יכולה להגיד שזה מתחיל לקרות כבר בגני שאביב בלוד. בעצם יש להם פעם בשבוע קפיישקה. הם כולם רוצים שם.

ממוצא רוסי.

כן, אז הם קוראים לזה קפיישקה. הם מגיעים בימי שלישי, חמישי בערב, הם יושבים ויש את המגרש. חברה מבחוץ מביאה כיסאות, קפה, מיץ, משהו. ואז הם בעצם באים ושותים קפה ומיץ ולא שותים אלכוהול. למה? כי הם עם החברים שלהם וזה מקום שהם יכולים להיות עם כולם, בלי אלכוהול.

ועוד פתרון שאני מציעה - - -

שזה עניין תרבותי שצריך לבנות אותו, כמו שאמרנו, בתהליך רב שנים. אנחנו תיכף נשמע.

בדיוק, וגם בתהליך שנים, אם באמת אנחנו מדברים על מסיבות גדולות. אני יכולה להגיד שבפנימייה שלנו יש לנו מכיתה ז' כל יום שישי מסיבה, שאליה בתכלית האיסור אין אלכוהול. אין דבר כזה. אני יודעת מכיתה ז' שאני הולכת למסיבה הזאת ואני נהנית כל פעם מחדש וכיום כשאני יוצאת עם חברות שלי למסיבות אחרות וגם באפטר פארטי, אנחנו יודעות איך אנחנו יכולות להנות במסיבה. מגיל צעיר מאד אנחנו יודעות איך אנחנו יכולות להנות במסיבה, בלי אלכוהול.

אז אם אנחנו מסתכלים לטווח הארוך, אני חושבת שדברים כאלה, שאם אנחנו נבנה אותם מההתחלה, זה יעבוד.

אוקיי. תודה רבה אמילי. אני רוצה לשמוע את התייחסות משרד החינוך. אנחנו קצת לקחנו את הדיון לנושא של האלכוהול והסמים וזה זרק אותנו לשם כי זה באמת מזעזע, אבל אני רוצה להוסיף - - -

זה גם משהו שאנחנו יכולים לעשות משהו אקטיבי בפיקוח.

כן. אבל אני רוצה גם להוסיף לזה את הנדבך שלשמו בעצם התכנסנו וממנו בעצם נוצרה המחאה של שוויון בנשף, וזה העניין הגרנדיוזי של הנשפים האלה, שיוצאים מכלל פרופורציות. אני אומרת באחריות, באמת, אני מוכנה לקחת אחריות על האמירה הזו – אנחנו יכולים ליצור סטנדרטים אחרים, אם אנחנו נבנה אותם נכון מהגילאים הצעירים ונעשה את זה באופן עקבי ושיטתי לאורך כל הדרך.

אז אני אשמח לשמוע את ההתייחסות, בטי.

בטי ריטבו, מנהלת תחום הורים ומשפחה, משרד החינוך. אני מובילה את הקשר בין ההורים לבין המשרד. אחרי תדבר מלכי, שהיא ממש ספציפית על התכניות.

אני חושבת שהנושא הזה זה אחד מהנושאים שמשותפים למשולש שאת דיברת. בוודאי אנחנו המבוגרים, ואתם ביקשתם מההורים, אבל גם מאיתנו, מהמבוגרים, תעזרו לנו. אני חושבת שאתם הצלע הכי הכי חשובה, כי אני חושבת שאם מדברים על תכניות ועל להביא אנשים מבחוץ, אין כמו חברת בני הגיל שבאים ומדברים. אני מאד מאמינה בעמיתים ואנחנו כאן אתכם ומאפשרים לכם.

אני מסכימה שיש פה הרבה מאד לחץ חברתי, לא רק של ההורים, גם בקרב בני הגיל. לא כולם נעים להם עם הנשף, לא כולם נעים להם עם השמלה או עם האלכוהול, אבל זה לא נעים לומר אני לא בחברה. הלחץ החברתי פה הוא מאד-.

דיברתם על כך שחלק מהדברים קורים בבית הספר. תראו, אני עבדתי המון שנים כיועצת בתיכון. אנחנו בהחלט לא עוצמים עיניים. כשאנחנו רואים אנחנו רואים, אבל יש הרבה מאד דברים שאנחנו, עם כל השיח שיכול להיות מיטבי בינינו, כשהוא קיים, בינינו לביניכם, יש הרבה מאד דברים שאנחנו לא יודעים, המבוגרים, וזה בסדר. כי יש דברים של התרבות שלכם. אז יש הרבה דברים שזה לא רק עניין של התרעה ולהגיד הנה, לקראת הנשף אסור כך וכך וכך. יש פה עניין של הידברות שמלכי תרחיב את הדיבור.

אני רוצה להתייחס למה שהתחלנו עם פורום ועדי ההורים היישובים. אנחנו התחלנו בשנה שעברה, התמקדנו באלכוהול, כי זה היה לנו הכי דחוף ואנחנו הוצאנו - אני צילמתי רק 10 עותקים - הוצאנו יחד איתם מכתב לוועדי ההורים היישובים, שהם שלחו כמובן ליישובים השונים בנושא של חוזר להורים לקראת הנשף, בנושא של האלכוהול. במקביל, גם הבב"סים, הרכזים בבתי הספר, גם הם העבירו את המכתב, כמובן בידיעה של מנהלי בתי הספר, אבל אנחנו רואים את זה רק כשלב ראשון מתכנית שלמה. בשנה שעברה אנחנו אמרנו שזה מה שהכי הכי דחוף לנו. אנחנו נמשיך. השבוע יש לנו ישיבה איתם בנושאים שונים, גם בנושא הזה ואנחנו נראה איך באמת נלך לקראת תכנית רחבה יותר. לסטנדרטים.

אני ראיתי חדשות בערוץ 10 במוצאי שבת, עם האמא ואבא של שבת והזדעזעתי ואני באמת לפני הישיבה אמרתי לזאב, לא רק י"ב, בוא נראה מה קורה בגנים.

ודיברנו על זה כבר שנה שעברה. אנחנו אמרנו, חברים זה מתחיל שם עוד בשנה שעברה. עוד לא ידענו שזה יתפשט גם לאמא ואבא של שבת, שזה בעיני הכי חמור.

סליחה, מאיפה שתחשבי דבר כזה? כשמבקשים ממך, ותסלחי לי, אצלנו מבקשים או קמח או ביצים או עציץ קטן או פרחים. זה מה שנראה לי מתקבל על הדעת.

לגמרי.

כשזה מתפתח לעוגות עם ציפוי שעולות 300 שקלים - - -

והפתעות.

והפתעות וכל מיני דברים כאלה, תגידי לי?

אנחנו קצת מאבדים פרופורציות ואני חושבת שהשיח באמת צריך להיות הורים, תלמידים ומערכת חינוך, אבל אני חושבת שגם בכוח שלנו כמערכת לקבוע את הגבולות. לקבוע בלי לפחד ושזה יהיה גורף בכל הגנים ואני רואה אחריות אמיתית של צוות חינוכי, אם זה בגן ואם זה בבית ספר, להגיד אצלנו כאן בבית הספר זה מה שקורה. לא נכנסת שום חריגה.

חייב, נכון.

וזה בסדר, גם אם זה קצת לא נעים מול ההורים שיגיעו עם העוגות ועם כל המאסות האלה של ההפתעות. זה לא ייכנס ולהחזיר אותם חזרה עם זה. ואני חושבת שבפעם הראשונה זה לא נעים ובפעם השנייה זה לא נעים, אבל בפעם השלישית הם מבינים שכאן יש סטנדרטים והילדים רואים. זה חשוב מה שאת העברת כאן, אבל זה צריך להיות חלק מהתהליך השלם, כי הילדים רואים את הדוגמא האישית, של מה אנחנו כן מקבלים בבית ספרנו ומה אנחנו לא מקבלים בבית ספרנו וצריך לבנות את זה מעכשיו, מעכשיו. אין זמן.

ואני בטוחה שבקבוצת הורים בגן ילדים יש את הקולות שמובילים לקראת שיהיה וזה ירגיע הרבה מאד הורים יופי.

נכון, נכון. לגמרי.

הגננת פתחה את זה. כי אני בטוחה שכמו שרוב בני הנוער הם כמוכם, רוב ההורים גם לא בעד.

נכון. אני מסכימה.

אני רוצה לאפשר למלכי, שבאמת תרחיב על התהליך שאנחנו עוסקים בו.

בטי, לפני שאת מעבירה למלכי, אני רוצה שתהיה פה התחייבות של המשרד, שאנחנו יוצאים מכאן עם קביעת סטנדרטים ברורים לכולם, מהשלבים הצעירים של הגן, גיל שלוש, משם זה יתחיל. אני חושבת שאם כולנו נקפיד על זה, אנחנו נצליח לבנות מציאות אחרת, לפחות לבוגרים הבאים.

בחוזר מנכ"ל, לא באיזה משהו ערטילאי.

חוזר מנכ"ל שהוא לא בהמלצה, אלא משהו שאנחנו מקפידים עליו בצורה מאד ברורה.

נכון, נכון.

בבקשה, מלכי.

מלכי כץ, היחידה למניעת סמים, אלכוהול וטבק במשרד החינוך. כמו שאמרה בטי, אנחנו עושים המון עבודה בתחום האלכוהול סמים וטבק. אני חושבת שהחל משנת 2009 יש מסר מאד מאד מאד ברור, ששתיית אלכוהול מתחת לגיל 18 היא מסוכנת ומזיקה. אנחנו לא אומרים אל תשתו. אנחנו לא אומרים אסור לשתות. אנחנו כן בשיח עם בני הנוער, עם המתבגרים, ביחס למה זה שתיית אלכוהול, למה אלכוהול צריך לשמש כמתווך ביני לבין השמחה, ביני לבין תחושת השחרור.

אני חושבת שהחל מגן ילדים אנחנו עושים עבודה עם תכנית יום של תכלת, ביסודי עם תכנית גדולים ולא שותים בכיתות ה'-ו' וכמובן לאורך כל העל יסודי, שיש שיח מתמשך בנושא של שתיית אלכוהול. גם בנושא האפטר פארטי, שנה שעברה עשינו וכתבנו סדנאות גם לעבודה עם צוותי חינוך וגם לעבודה עם התלמידים, בנושא של מסיבות בצימרים.

אני חושבת שהשיח הכי חשוב הוא שיח שבא לא ממקום מטיף ולא ממקום שיפוטי.

נכון.

ולא ממקום שעושה נו, נו, נו ומפחיד, אלא ממקום של באמת למה אני שותה אלכוהול? ישבתי קודם בקפיטריה וניגש אלי סטודנט. הוא שאל אותי אם אני חברת כנסת ואמרתי לו לא, עוד לא. הוא שאל אותי מה אני עושה פה. הוא ישב, הוא היה משועמם, הוא הצטרף אלי לשולחן והתחלנו לדבר. הוא אמר לי כן, אני בוועדת חינוך והוא סיפר לי שהוא סטודנט לחינוך. הוא שאל אותי מה אני עושה פה והתחלנו לדבר. הוא אומר לי אני אגיד לך למה בני נוער שותים, הם שותים בשביל להשתחרר.

קצת התחלנו לדבר באמת על הלמה הזה. הוא אומר לי את שואלת שאלות שמעוררות אותי עכשיו למחשבה, כאילו מה המשמעות של האלכוהול באמת. כי אני לא שותה בשביל הטעם. כאילו, אם אני אשתה בשביל הטעם, אני אקח איזו בירה טובה ובזה זה ייגמר, אבל כשאנחנו מקפיצים טקילות ושותים וודקה, זה ממש לא בשביל הטעם.

אז אני חושבת שהשיח שלנו צריך להיות על משמעות האלכוהול, על איזה צורך זה עונה.

כן, אבל לא רק. זה נשמע מאד פסטורלי, אבל בואי נודה על האמת, הילדים עכשיו לא ישבו וינהלו שיח פילוספי - - -

לא, לא, ממש לא.

אם אני שותה בגלל הטעם או בגלל זה. ואני אומרת, גם אין שום בעיה עם זה שגם קצת נפחיד אותם. אם הם יבואו וישמעו עדות מילדים שנמצאו זרוקים ואמרו – אני מצאתי את עצמי במצב מביך מול החברים שלי, כשהקאתי לידם. אני מצאתי את עצמי במצב מביך כשאנשים ברחוב עברו ומצאו אותי זרוק והיו צריכים להחזיר אותי הביתה. זו הייתה מבוכה גם כלפי ההורים שלי. שילדים ישתפו בחוויה שלהם, אני חושבת שזה יעשה את העבודה, כי הילדים האלה צריכים לראות שיש מישהו משלהם שאומר להם תראו מה קרה לי.

הנציגים הם בדרך כלל בני 40 והם מטיפים, זה מה שקורה בבתי הספר.

לא, לא, לא. הטפה זה לא הדרך לשיח עם בני הנוער.

בני 30 הם זקנים מבחינת הנוער.

ממש לא. אני לא חושבת ש - - -

אבל מודלינג זה לא הטפה. להביא להם מישהו שידבר איתם ויספר להם על מה ש - - -

נכון. הסוד פה שהם רואים את זה בלייב. הם רואים את החברים שלהם משתכרים ונופלים.

הם רואים, אבל זה כבר מאוחר. אני לא רוצה שהם יגיעו למצב שהם יראו.

נכון, נכון.

הרי מה הסיפור פה? שאנחנו לא נגיע למציאות הזו שהם שותים. אנחנו רוצים שרגע לפני הם לא יראו את החברים שלהם, כי החברים שלהם צומחים יחד איתם במערכת, שהם מבינים שזה לא חלק מהסיפור.

אני רוצה לשאול שאלה, מלכי. ואולי אני קצת מקלקלת את החגיגה, את המסיבה פה. כמה שנים כבר פועלת התכנית של כיתה ו'?

ה'-ו'?

כן.

לא הרבה, כי היא תכנית חדשה יחסית. היא נכנסה כפיילוט. לדעתי משנת 2013.

אוקיי. זאת אומרת שאת התוצאות שלה אנחנו אמורים לראות רק בשנתיים הקרובות.

אגב, אנחנו ראינו הפחתה בחטיבות הביניים בשנה שעברה בשתיית אלכוהול.

נכון, נכון.

בתיכונים לא ראינו, אבל העבודה המתמשכת מראה תוצאות. חד משמעית.

נכון, יש נתונים.

אני כן רוצה להגיד שקודם כל נכון שצריך לנהל שיח ושזה יהיה שיח משמעותי, אבל גם כשאני באה ואני אומרת ששתיית אלכוהול היא מסוכנת ומזיקה, אני מסבירה למה. אני מסבירה - - -

כן, אבל זה לא מעניין אותם לשמוע את זה ממך. הם שומעים את זה מההורים שלהם, הם שומעים את זה מעולם המבוגרים. נו, כן, המבוגרים האלה, כי הם מפחדים. אבל כשיבוא אליהם מישהו, ילד, ששנה שעברה, שהוא שנה מעליהם, ויספר להם – תקשיבו, שנה שעברה באנו וחשבנו שזה פן ורצינו להשתחרר ואני מצאתי את עצמי זרוק - - -

זו גם דרך.

זה ייגע בהם יותר.

תראי, זאת דרך אחת למצוא את אותם אלה שעברו את החוויה המאד לא פשוטה הזאת, המאד קשה הזאת, אבל אנחנו גם עובדים עם מנהיגות נוער. אנחנו מכשירים מדי שנה אלפי בני נוער בסמינרי עמיתים. אני לא יודעת אם אתם נחשפתם לזה. מקיימים סמינר עמיתים, מכשירים את בני הנוער דרך סדנאות והרצאות והם אחר כך אלה שמנחים את החברים שלהם בכיתות.

בסדר, זה גם וגם וגם ואני עדיין אומרת, שווה לאמץ. את תראי את התגובות שלהם. ואני אומרת, את תרדי לבתי הספר ובסופו של דבר זה מה שעושה את זה.

אנחנו נעשה את זה.

ואנחנו צריכים לגייס את כל הכוחות של כל אותם אלה שבאו לשמוח ונפלו ובטוח מתוכם יש כאלה שירצו לבוא ולהעביר את המסר, כוללת בנות שמצאו את עצמן בסיטואציות מביכות. אני חושבת שכשהם יבואו וידברו זה כבר יעשה את העבודה שלו הרבה יותר מכל הניסיון לבוא על נקי ולנסות לספר להם מה יכול לקרות.

לדבר איתם בגובה העיניים. זו השיטה הכי טובה.

אני חושבת שבסופו של דבר זה גם וגם וגם.

כן, אמרתי, כל המכלול. בבקשה, מיטל אברהמי ואחר כך הודיה.

לעניין חשיפה של אלכוהול וסמי פיצוציות. בשנים האחרונות הוקם במשטרת ישראל מערך של מניעה והסברה. ישנם בכל המחוזות קצינות מניעה והסברה. אחד מהיעדים שיש למחלקת נוער במשטרת ישראל, זה העברת הרצאות לבני נוער בבתי ספר על כל הנושאים הבוערים, אם זה אלכוהול כמחולל אלימות, אלכוהול בכלל, שכרות, נהיגה בשכרות, סמי פיצוציות, אלימות ובאמת מגיעים להמון בתי ספר בשנה. שוטרים מגיעים עם מצגות מאד מרשימות ומעבירים מערכי שיעור.

אני רוצה להציע, אם בבתי ספר שלכם, בבתי ספר של חברים לא מגיעים שוטרים כאלה, אני יכולה לתת את הטלפון שלי, תפנו אלי ואנחנו נדאג שיגיעו שוטרים להעביר מערכי שיטור כאלה.

אוקיי. יפה. תודה רבה. זה שיתוף פעולה מבורך. אני חושבת שלנוכחות גם יש משמעות. אנחנו רואים את זה בהקשר של הבריונות ברשת הרבה פעמים ובמקומות האלה ואני חושבת שזה בהחלט יכול להוסיף. תודה רבה מיטל. שווה אגב לעשות את זה אפילו ממוסד, מול מערכת החינוך ואז לבנות את זה לא באופן וולונטרי, שמי שמעוניין, אלא באמת משהו שהוא קצת יותר.

אני חושב שויקי אלעמרי עובדת איתנו. אז היא ראש החוליה וכן. היא ראש החוליה ואני רוצה לומר שמעבירים לא מאות אלא אלפי הרצאות בשנה בהמון בתי ספר. יש להם יעדים מאד מאד גבוהים שהם צריכים לעמוד בהם.

אוקיי, תודה רבה. הודיה. אני רק מזכירה לכם שאנחנו עדיין בסטנדרטים של הנשפים ואיך אנחנו מחזירים את זה קצת חזרה לגדול הטבעי. אז הודיה, ענבר, שבעצם הרימה את כל המחאה הזו ואחר כך אנחנו נעבור אליך.

בבקשה, הודיה.

טוב, אז אני אציג את עצמי. אני הודיה טלקר, בת 18 מקריית שמונה, יושבת ראש מועצת התלמידים והנוער של מחוז צפון. ראיתי את הסרטון שלך. מדהים. כן, חיקוי זול. זה משהו ששווה לדבר עליו. כאילו, הנשף – ואני בתור שמיניסטית יכולה להגיד את זה – יכול לקבל ערך מוסף כשהוא שונה. ואז אולי השתייה תהיה במקום אחר. אני חייבת להגיד שברגע שאומרים לי בבוקר שיש הרצאה בין 10 ל-12 על אלכוהול, טוב, אולי נחתוך כאילו? כי זה עוד הרצאה וזה להטיף לי, כי לא ככה ואולי במקום ככה אז ככה. במקום לגרום לי להבין לבד את המשמעות של מה שאני עושה.

אולי הפאנלים האלה והמפגשים שהם עם בני נוער בגיל שלי, שחוו חוויה לא נעימה, זה כן יותר משמעותי. ואולי העניין של ליווי של צוות חינוכי, שמלווה את הוועדה או קבוצה שבונה את הנשף בצורה מסודרת יותר, יהיה משהו נכון, כי אז בני הנוער שבונים את הנשף ברמה השכבתית, יבינו שהם צריכים להתחשב. לפקוח להם את העיניים, גם לגבי בני נוער שאין להם הרבה כסף, גם לבני נוער שכן, מה לעשות נגררים אחרי תופעות שונות ובעצם להפוך את הנשף למשהו יפה וייחודי בצורה אחרת. זהו.

תודה רבה על הדברים הממוקדים, הודיה. אני קונה כל מילה. תודה רבה. בבקשה, ענבר.

אוקיי, אז נתחיל בזה שאנחנו לא הולכים לדבר על אלכוהול. אנחנו שוויון בנשף ולא טוהר הנשף.

קופירייטרית.

יפה. תקשיבו, בני הנוער שלנו שנונים. לגמרי.

זה בהחלט נושא שראוי לדבר עליו. אני ענבר פרנקל מהרצלייה. התחלתי יחד עם שני חברי פה את המחאה בנושא נשפי הסיום. זה התחיל מזה שגיליתי כמה עולה נשף סיום לבית הספר שלי. המחיר הוא 320 שקלים לכניסה. כן.

וזה בנוסף ל-200 שקלים לבית הספר?

זה בנוסף להכל. זה בנוסף לשמלה, זה בנוסף לחליפה, זה בנוסף ללימוזינה. זה מטורף לגמרי. לפני שנתיים המחיר באותו בית ספר – זו הייתה השנה בה אחותי סיימה – היה 230 שקלים לכניסה. זו עלייה של 40%. זה 40% שבני הנוער משלמים. בני נוער שלא לכולנו יש זמן לעבוד, אנחנו צריכים ללמוד. תעודת בגרות זה חשוב, תשאלו את בנט.

יש גם תלמידים שבאים מבתים שנגיד הם עובדים והכסף צריך ללכת להורים. כשאני החלטתי שאני לא הולכת לנשף שעולה 320 שקלים, אני אמרתי לאבא שלי שאני לא רוצה לשלם, הוא אמר טוב, אם זה יקר לך, אז אני אשלם. אמרתי שלא, אני לא רוצה, זה יותר מדי כסף. אז אני רוצה לחשוב על הורה שלא רוצה שהבת שלו תפספס את זה והוא לא יכול להביא לה את ה-320 שקלים האלה. זה פשוט מוגזם לגמרי.

אז באמת התחלנו את היוזמה הזאת .יש לנו את תו המפיק החברתי בשיתוף עם מועצת התלמידים והנוער הארצית, שאנחנו בעצם יוצרים מאגר של מפיקים, שמספקים נשפים עד 200 שקלים, כמו שנאמר בחוזר המנכ"ל. זה מפיקים שהם מציעים נשף הולם. לא חייב ברבורים שמגישים אלכוהול, אבל תכלס אנחנו בני נוער. אנחנו רק צריכים את החברים שלנו זה כל מה שצריך כדי להנות.

בנוסף התחלנו מאגר של שמלות בדף הפייסבוק שלנו, שהן במחיר של עד 200 שקלים, בגלל שבנות וגם בנים, אבל - - -

אני אתן לכם את השמלות של הבנות שלי. הן שוכבות בארון כאבן שאין לה הופכין.

גם את היית שותפה לפשע, אה?

לא, אני קניתי שמלה ב-180 שקלים.

אז לפני שגיליתי על המחיר אני קניתי ב-100. היא הלכה לביגודית, קנתה שמלה ב-50 שקלים, נראית עליה סוף. מיתר שלנו נופל קורבן וקנה חליפה יקרה. אז באמת, אנחנו הקמנו את המאבק הזה. בבית הספר שלי ועד ההורים, שהוא זה שדיבר עם המפיק נסוג. המחיר של כניסה הולך להיות הרבה יותר נמוך ממה שהוא היה אמור להיות. אצל הרבה בתי ספר זה באמת משתנה. הרבה בתי ספר הולכים להשתמש במפיקים שאנחנו נמצא להם. הרבה מפיקים גם פנו אלינו.

אז זה יהיה לשנתון שלנו, זה יהיה לכמה שנתונים הבאים, אבל זה לא יישאר לנצח, כי בסוף אנשים יפסיקו לפקח על זה, כי זה בסך הכל תלמידים.

להיפך, אני מרגישה שאנחנו רק בתחילתו של תהליך וככל שאנחנו נטמיע את זה, אז זה יהפוך למסורת ולא הדבר העצוב שאנחנו רואים היום בתוך המערכת.

בדיוק. אז צריך בכל הכוח פשוט לשים לב שזה לא יקרה. הרי באמת, בשכבה שלי, עם כל זה שהיו כאלה שמתנגדים להוזלת המחירים, הקול של הרוב זה קול שפוי ש-320 שקלים זה יותר מדי כסף ואנחנו בסך הכל בני נוער. הבעיה היא שהקול הזה זה קול שצריך לומר – יקר לנו. ולבני נוער הרבה יותר קל לומר – טוב, יש לנו כסף לזה מאשר יקר לנו. אין מה לעשות, לחץ חברתי. זה צריך לבוא מחינוך מלמטה, חינוך לערבות הדדית. צריך להפסיק את עניין המתנות האלה. זה מטורף.

אצלי, עם כל כמה שאומרים שהדור שלנו מושחת וכל זה, אצלי אמא של שבת הביאה עוגה. וזה לא שאני כל כך מבוגרת. אז פשוט צריך לשמור ש - - -

יצאת לא רע.

יצאת מצוין.

וזה נכון לגבי הכל. הקול השפוי הרבה פעמים לא נשמע. אנחנו שומעים דווקא את רעשי הרקע הקיצוניים ואני שמחה שבני הנוער – תשימו לב – בני הנוער אלה קמו ואמרו חברים, הקול השפוי זה הרוב, אנחנו שמים את הקול השפוי על השולחן. וזה לא מובן מאליו, כי זה בדיוק כמו שאת אומרת. יותר קל כבר לזרום. במקום ללכת נגדם ללכת איתם וזה להיות גאים בכם ואני באמת מאמינה שבזכותכם.

שנה שעברה ישבנו כאן ודיברנו וכולנו היינו תמימי דעים. אבל אנחנו גם ידענו שאנחנו צריכים לעשות איזה שהוא תהליך אתכם, כדי שאתם תבינו בעצם מה אנחנו רוצים מכם. והשנה אנחנו במקום אחר לגמרי, כי זה בא מכם. אם אתם לא הייתם מציפים את זה מחדש, אז אני מניחה שלא היינו מתכנסים כאן לשבת ולראות איך אנחנו באמת מקדמים את הנושא.

אז כל הכבוד. אתם המנהיגים האמיתיים של התהליך.

כן. אז נשמח להוסיף.

אוקיי, אז אני אוסיף עוד כמה מילים ברשותכן. אני מיתר אטיאס. אני גר בניצן, בין אשדוד לאשקלון ומה שאני רק רוצה לחדד בהקשרים האלה, זה שבדומה להנחיה שאתן שואפות להעביר בהקשר של גני הילדים ואמא ואבא של שבת, אז השאיפה שלנו באמת להמשיך את המסורת הזאת גם הלאה אל מסיבות הסיום ואל הנשפים, כדי שתעזרו לנו שמה שאנחנו הצלחנו להרים כאן, באמת ימשיך לשאת פירות גם בעתיד.

יישמר.

העניין הוא באמת שגם תעבור איזו שהיא הנחיה או באמת איזו שהיא הוראה לבתי הספר, לוועדי ההורים, להנהלות, לרכזות השכבה, לדבר עם נציגי מועצות השכבה בבתי הספר. כי מי שמארגן בסופו של דבר ברוב בתי הספר ובבית הספר שלי את העניין הזה, אלה נציגי מועצות השכבה. אם הרכזות והמורים בבית הספר ידברו איתם על הערבות ההדדית, על החשיבות באמת של אחדות השכבה כערך מרכזי ועליון בכל העניין הזה של ההתארגנות לנשף, כי אני יכול להגיד שבבית הספר שלי, שהעלות לנשף היא 350 שקלים, לא כולל האפטר פארטי, שהוא עוד 150 שקלים ולא כולל כל מה שעולה מסביב, שאנחנו מדברים על התלבושות ועל התסרוקות ועל האיפור - - -

מטורף.

ועל ההתארגנויות, זה יוצא כספים מטורפים במציאות שגם ככה אנחנו מבינים שיש עדיין פערים כלכליים, במציאות שגם ככה יוקר המחייה הוא לא פשוט עבור הרבה מאד מהאוכלוסייה בבית הספר. בתור אחד שלומד במקיף עירוני א' באשקלון, שמגיעים אלינו לבית הספר מכל השכבות הסוציו –אקונומיות, אז אני כן יכול להגיד שהמחאה הזאת גם תופסת בבית הספר שלי וגם בגלל שהתלמידים רואים ורואות את כל האוכלוסייה ובעצם באמת יכולים להטות אוזן קשבת לכולם, אז באמת כל העניין הזה יכול לשאת פרי. הרכזות באמת יכולות להוביל את כל המאבק הזה, כי באמת מראים להם שזה החברים שלהם. זה ילדים שאיתם בכיתה, זה ילדים שעברו איתם את כל השנים האלה ואם הם יוכלו לחגוג איתם ובלי ברווזוני גומי. אצלנו חלק ממה שהמפיק מציע זה ברווזוני גומי וכל מיני עניינים כאלה שמצליחים להחזיק להם את הכוסות על האגמים של המים שנמצאים באולם השמחות הזה.

אז אם אנחנו קצת ננמיך את הגרנדיוזיות הזאת ובאמת נשים במרכז גם את התלמידים שלא בהכרח יכולים לשלם עבור זה, או שבאמת לא צריכים לשלם - - -

לשים במרכז את התלמידים, לא את הברבורים, לא את השתייה.

בדיוק.

לא את כל הפאר הזה. לשים במרכז את התלמידים. הנשף הזה הוא בשבילכם, בשביל שאתם תשמחו, בשביל שאתם תחגגו את זה שסיימתם 12 שנות לימוד. זה כאילו הנשף הוסט לאיזה שהוא מוקד אחר וזה כל ההתעסקות עם מה שהוא מכיל מאשר אתכם.

נכון, וחבל וזה מתפספס ונוצר טעם רע.

רק אתם מפסידים.

אז כן.

ובהחלט גם צריך לתת יותר כוח למורים בנושא הזה, להנהלה. מנהלת בית הספר שלי, שהוא בית ספר גדול, אני לא אגיד איזה בית ספר קטן של 100 תלמידים. אנחנו בית ספר מהגדולים בארץ והיא פשוט ניגשה אלי והיא אמרה שהיא מאד תומכת בזה, אבל אין להם מה לעשות עם זה. גם עוד לפני שהתחלנו את זה שאלתי את המחנכת אם יש פתרון כלשהו דרך - - -

אוי ואבוי אם במערכת החינוך אין להם מה לעשות עם זה. שם זה המפתח, במיוחד אם הילדים מגיעים. אני מנהלת, אז אני מנהלת שיח ואני מכנסת את כולם ובואו נעשה שולחנות עגולים. בואו נהפוך את זה לחגיגה. את זה שאתם כבר מעלים את זה בואו נהפוך לחגיגה חינוכית וננהל את השיח הזה בתוך בית ספר.

אני בעד.

לגמרי.

אם הם מזמינים אותנו ואנחנו לא באים, אז מה נשאר? באמת, מה נשאר?

אני אשמח להוסיף. שלום, קוראים לי נועה, אני מתל אביב, מבית הספר עירוני ד', גם תלמידת י"ב. אני חושבת שכשאנחנו מדברים על ערכים ועל לקחת אחריות, אנחנו בעצם מדברים על חינוך. כשיש לנו תלמידים שעושים ככה ואנחנו מצקצקים בלשון ואומרים איזה דור אבוד, דור מסכן, דור בלי ערכים – מי גידל אותם? הם גדלו על העצים? גידלו אותם ההורים שלהם. הם גדלו במערכת החינוך, שהם נכנסו אליה כשהם היו בני 5 או 6 והם יצאו ממנה בני 18. זאת כל תקופת ההתבגרות של בן אדם.

אני חושבת שכשאנחנו מדברים על דברים כאלה, אנחנו צריכים להתמקד בשני אספקטים – בחינוך, בערכים של סולידריות, של ערבות הדדית, של המקום שלי כבן אדם ולא של מה שמסביב, מה שמגדיר אותי לשדר החוצה אמת ולא שקר. כשאני לובשת שמלה של גוצ'י או של פראדה אני לא אני. אולי יש כאלה שזה הן, לא אני ולא רוב האנשים.

בתוך החינוך גם צריך לדעת שאנחנו מחנכים את הילדים לאיך לחשוב ולא מה לחשוב. אנחנו מלמדים אותם לחשוב ולהיות ביקורתיים ולא לא לשתות, אלא לשתות נכון ואולי לא מתאים להם לשתות, אולי כן מתאים להם לשתות. מאד חשוב שניתן להם את הכלים איך לחשוב. ובתוך זה אנחנו גם צריכים לתת בהם את האמון. זאת אומרת להגיד להם – אתם לא ילדים קטנים שאנחנו מונעים מהם משהו.

אנחנו מלמדים אתכם איך לעשות ונותנים לכם את האחריות לחשוב בעצמכם, כי אתם הולכים להיות בגירים. ההבדל הקטן בין 17 ו-364 ימים לבין 18 – בבגרות, בפנים של הבן אדם, הוא לא שווה כלום. האספקט השני הוא רגולציה. באמת, לתת להם את המנדט להחליט ולחשוב ולהתנהג לפי הערכים שלימדתם אותם ועדיין לשים לב ולפקוח עין. לא לעצום עיניים כשהמורה שלי אומרת לי יש שיעור וחינוך והוא מתחלק לשני חלקים. אחד, בואו הבנות שמארגנות את הנשף, תספרו לנו מה קורה בנשף. אני לא ראיתי, אני יוצאת שנייה מהכיתה, עוצמת עיניים, עושה סיבוב, הולכת לשירותים ואז חוזרת. נועה, תספרי על המחאה שעשית עם ענבר ומיתר.

אתם מבינים? הדוגמא האישית, חברים. זה אנחנו. אני לוקחת אחריות מלאה כעולם מבוגרים. זה בידיים שלנו. והם אומרים לנו את זה פה. הם לא מסתתרים מאחורי שום דבר. הם אומרים לנו – זה אתם ואנחנו לא גדלנו על העצים ואני אהבתי מאד את המטאפורה הזו. בסופו של דבר בידיים שלנו לעצב, כמו שאנחנו כל הזמן מתיימרים לומר, את דור העתיד שלנו ואת הילדים של היום ואני חושבת שאנחנו בהחלט צריכים לקחת את הבקשה הזו, את הדרישה הזו במלוא הרצינות.

המון תודה לכם, גם על זה שהצפתם את הנושא וגם על הדברים.

אם אפשר עוד דבר קטן.

רגע, אני עוד לא סיימתי. אני רק מודה לכם, כי הם נתנו את התורה. אני בהחלט אחזור אליך. מיכאל.

מיקי, כן. מיקי אלון.

מיקי. ואחר כך נציג משרד החינוך.

מיקי אלון מראשון, אני חבר פורום ההורים וקודם כל אנחנו יודעים שמיטב הנוער מגיע לפה וכל הכבוד. אני אהבתי מאד את המחירון שעשיתם. אני אשמח לקבל את דף הפייסבוק או משהו, שיהיה לנו להעביר את זה בראשון.

שוויון בנשף.

שוויון בנשף. יפה מאד. אני רציתי לומר משהו אפקטיבי מהנקודה קטנה שלי בראשון, מה שאני עושה בתור הנהגה. כל השיתוף וכל התכניות, משרד החינוך, הורים, הכל בסדר, אבל אני רוצה דווקא פה, בתור אחד שהיה בכמה נשפים, לספר מה אפקטיבי ומה אני עשיתי.

אני לקחתי כמה הורים מההנהגה שלנו בבית הספר. פשוט באנו לנשף, לא נכנסנו פנימה. סגרנו עם האמרגן שהוא מוציא לנו אוכל החוצה. ישבנו בחוץ עם שולחן, כיסאות, עשינו כייף עד הבוקר – ההורים. לא הפרענו. התלמידים, הילדים ידעו שאנחנו בחוץ. היינו שם עד ההסעות חזרה הביתה. אני יכול להגיד שאני הייתי בכמה מסיבות אפטר פארטי. למעט בכמה מקרים בודדים באמת, לא היו לנו לא שיכורים ולא נפלו. אני רוצה להגיד שהנוער - - -

זה עצם הנוכחות.

הנוכחות. הנוער שלנו מצוין. אני יוצא כאילו אני אומר הפוך על הפור בתור הורה, אבל מה? אני דווקא מצדד בנוער. אני אומר שזה לא כזה נורא כמו שמספרים. אולי בגלל שהיינו שם, אבל אני חושב שזה משהו מאד מאד אפקטיבי ואני ממליץ גם לנוער לקבל את הדבר הזה. אנחנו לא מפריעים, לא נכנסים. עשינו סיור לפני המסיבה לראות שהכל בסדר. המפיק עשה לנו סיור, הראה לנו את האלכוהול, את הצמידים שהילדים מתחת לגיל 18 מקבלים. אנחנו ישבנו בחוץ. באמת אני רוצה להגיד שזה מומלץ.

אבל זה מהנקודה, מהקטע הקטן. חוץ מזה הכל צריך להיעשות.

נכון, הנוכחות שלנו חשובה. אני הרבה פעמים אומרת, אנחנו נהיה שם רק כדי שאם חלילה יקרה משהו, שתהיה לכם כתובת.

נכון, בדיוק.

אנחנו יודעים שקורים שם דברים והם נכנסים ללחץ והם לא תמיד יודעים מה עושים. אנחנו שם כדי שאם תזדקקו לנו ויש לזה אפקט מעבר לאם תזדקקו לנו, כמו שאתה אומר וזה בהחלט עושה את שלו. יפה. זה יקרה גם השנה?

כן, בטח. אני לא שואל אותם בכלל.

אוקיי.

הרבה פעמים שמעתי מהורים שמבקשים שהורים מבית ספר אחר יבואו אליכם, כי הם לא רוצים.

די, ההורים גם במקום של אנחנו לא נפריע ואנחנו לא נביך. חברה, אנחנו צריכים להיות שם, נקודה. אנחנו ההורים. להיות הורים זה תפקיד, נקודה.

בלי דיבורים.

בדיוק, תמלאו את תפקידכם נאמנה ותפסיקו להתחבא ב-לא נעים לי.

דרך אגב, עוד דבר אחד קטן לגבי מנהלי בתי הספר, שהם רוצים שיהיו מעורבים. אני יכול להגיד שחד משמעית יש להם הורה ממשרד החינוך לא להתערב. חד משמעית.

נכון, דיברתי על זה גם עם - - -

הם לא מוכנים לדבר לא עם ההורים ולא עם הילדים.

חברים, מערכת החינוך כאילו פשטה את הרגל. מערכת חינוך שמדירה את החינוך מתוך כותלי בית הספר, שתסגור את עצמה ותלך הביתה.

נכון.

אבל אני רוצה להציע שאולי במקרה הזה כדאי לערב את מחלקות הנוער ברשויות המקומיות, שעובדים אחר הצהריים. חוזי ההעסקה מאפשרים את זה.

כן, גם, אבל את תזרוק את זה.

לא.

אל תזרוק את זה לשם. בחייך, זה סיום י"ב. הם היו בתוך המערכת 12 שנים, אצלך.

אני מורה ואני הייתי בנשף.

אצלך, לא אצל מחלקת הנוער.

לא שילמו לי שקל, בוולונטריות של מורה ואני באמת הייתי. אבל במקרים שבהם - - -

לא, אבל אני אומרת, אנחנו מעקרים את החינוך מתוך המערכת. אנחנו עושים את זה כבר הרבה מאד שנים וגם כשכבר מזמינים אותנו להחזיר את החינוך, אנחנו אומרים לא, לא, לא, לא בבית ספרנו. הילדים היו 12 שנה במערכת, הם מסיימים את המערכת, המסיבה שלהם קשורה לזה שהם סיימנו את 12 השנים, תהיו שם. הילדים אומרים לכם – בואו, אנחנו רוצים אתכם, אנחנו צריכים אתכם ואנחנו אומרים להם לא? זה בדיוק הפוך ממה שצריך להיות. אנחנו צריכים לבוא ולהגיד להם אנחנו רוצים להיות שם והם יהדפו אותנו ואנחנו נראה איך אנחנו בכל זאת מתקרבים.

פה קורה תהליך הפוך ואם אנחנו לא נהיה קשובים לתהליך הזה, אז נפספס אותם ביג-טיים. אנחנו נפספס אותם. גם את המעט שעוד נשאר לנו ככה לאחוז בו.

דניאל, רצית להוסיף משהו? יש עוד מישהו סביב השולחן שרוצה להתייחס?

אוקיי, אז קודם כל אני אגע בכמה דברים. רק להכניס אתכם לפרופורציות. אני פשוט עשיתי סקר קטן בקרב כל מיני בני נוער למחירים. מחיר של שמלה היום לבת נוער מתחיל ב-600 שקלים, נגמר ב-3,000 שקלים. שמלה. דיברנו שעה וחצי, החלפתי לבגדים - - -

באזורים השפויים, כי באזורים הפחות שפויים זה גם מגיע ליותר.

זהו. דיברנו שעה וחצי, אני על טייץ וחולצה יפה כדי שאני אוכל לרקוד בנוח. זה לא עוצר שם. נעליים – 250 שקלים עד 1,500 שקלים. נעליים. איפור שעולה 200 שקלים עד 500 שקלים. זה באמת לא נגמר. עלות הכניסה, עלות הספר. כאילו, לי נשמע כאילו בת הנוער הזאת מתחתנת, אני לא יודעת, באמת, לפי המחירים ובאמת זה מוגזם מאד. בדיוק על זה דיברתי כאן, שצריך להציב את הגבולות. עצם זה שבית ספר כבית ספר לוקח אחריות ואומר אני לא מתערב לכם בתוכן. אתם רוצים אותו או את הדי.ג'י הזה או את הקישוט הזה, תבחרו לכם, אבל עד התקציב שנתתי לכם.

אם אני יודעת כנציגת שכבה שיש לי גבול מסוים של 3,000 שקלים ל-די.ג'י למסיבת שכבה, זה הגבול שלי. אני אבחר מי שמתאים לי בגדר התקציב הזה. ואז ככה זה גם יכניס לפרופורציה. כמו שאמרתי, אני לא אבוא עם לימוזינה לחצר בית הספר או עם שמלה כאילו הלכתי עכשיו על השטיח האדום.

דיברתם פה על אמא של שבת. כשאני הייתי קטנה, בגן שלנו אמרו בדיוק מה להביא ליום הולדת, לא לשבת. עוגה לבחירתכם וטרופיות. לא שקיות, לא זה, ותאמיני לי, אני נהנתי מיום ההולדת הזאת. עשו אותנו מלכים לערב אחד. ככה גם ראיתי את זה אצל אחי הקטן, שאגב היה באותו גן. לא הבנתי למה לא באמת. עכשיו כשדיברתם על זה, מאד הפנמתי שזה בדיוק מנקודת המבט של הורים שאין להם זמן פיזי להתעסק בלהכין דברים, עוגה, או שאין אפילו יכולת גם מבחינה כספית. לא כל ההורים באמת יודעים להתעסק עם הדברים האלה. עוגה פשוטה וזה באמת מכניס את זה לאיזו שהיא צניעות. לא צריך יותר מדי. תאמינו לי, הייתה מסיבת יום הולדת מדהימה.

לגבי האלכוהול בבתי הספר, היא דיברה פה. בני הנוער מגיעים – ובוא לא נתעלם מזה – לא רק לנשף – שתויים מהבית, הם עושים ישיבה באיזה שהוא מקום, שותים ומגיעים לבית הספר.

מתודלקים מה שנקרא.

מתודלקים. אני יודעת בבית ספר דנציגר, במסיבה רגילה, לא בנשף, מי שבא שתוי קם ויוצא החוצה וחבל.

אני יכולה להגיד לגבי ההרצאות של המשטרה, כיושבת ראש מועצת התלמידים בעיר אני עובדת המון עם מחלקת הנוער שם בעיר. היו לנו המון ישיבות על זה. בעצם מה שהפריע לי, מה שאני העליתי שהייתה לנו שם ישיבה, זה שכשבא שוטר ומסביר לך את זה, זה בא מנקודת מבט של הטפה. אז אנחנו באנו מהצד השני. באנו ואמרנו – השוטרים יעבירו את אותה סדנה, מה שהם מתכוונים לעשות, לבני הנוער. בני הנוער ילכו לבתי הספר ויעבירו את אותה סדנה. המטרה של המשטרה היא לתת לנו את הידע להעביר אותו הלאה.

כלים.

באמת את הכלים. ניסינו. עבד. ובעצם כל הרצאות האלה הן באמת בהטפה, כי אני יכולה להגיד לכם שמשפיעים מתוך כל השכבה – אולי על עשירית ממנה ובאמת, על בני הנוער שכבר מודעים לזה יותר.

משכנעים את המשוכנעים.

אני אישית לא שותה אלכוהול.

מה את מציעה?

אני באמת מציעה שתעבדו עם מועצות התלמידים באותה עיר או עם איזה גוף או משהו, ארגון שנראה לכם משמעותי בעיר. אפילו עם נציגים שהם ככה פעילים ויש להם את הקול לעמוד מול השכבה. תכשירו אותם ותדאגו שהם יעבירו את זה.

בקיצור, נוער לנוער. נוער לנוער, חברה'.

נוער לנוער, בגובה העיניים.

זה חוזר פה בוועדה כחוט השני. הנוער רוצה שבני הנוער ידברו איתו.

אז זו העבודה עם המנחים העמיתים שלנו.

זהו, אני גם בת נוער. אני לא שותה באופן אישי, ככה נראה לי מיותר לגמרי, אבל את הזעזוע שלי ואת ניפוץ הבועה – נקרא לזה ככה – קיבלתי כשאני שמעתי באחד הערבים, חבר טוב שלי שתה. השמועות שעברו עליו באותו יום, כאילו, אמרתי אין מצב. זה כאילו לא הילד שאני מכירה. אין מצב שהדברים האלה קרו, בוא נבדוק. הדבר היחידי שקרה מכל הסיפורים זה שהוא באמת שתה, הגיע למצב שהוא שיכור מאד, מקיא. האחראי שבבית הספר שלו לקח אותו הביתה, הביא לו מים. ככה זה נגמר בטוב, מה שנקרא. אבל זה יוצר לגיטימציה של שמועות, של דברים שהם בכלל לא נכונים.

נכון.

שיימינג לאותו ילד, שבסך הכל לא ידע לשים לעצמו את הגבולות. באותו מקרה של הילד, האחראי של בית הספר ראה אותו וידע לשים לו את הגבול הנכון, ובדיוק פה הנקודה של ההתערבות של ההורים. אנחנו לא צריכים אתכם שתגידו לנו ותטיפו לנו – אל תשתו, אל תעשו. רק שתגידו לנו – הפ, הפ, הפ, פה זה מוגזם מדי, פה הגזמתם. תראו איך אתם עושים את זה. באמת, כאן צריך אתכם, שתתנו את האמירה הראשונה, כי כל בני הנוער ואני בטוחה שאם תלכו לשכבה יש שם לפחות רוב של בני נוער שלא מוכנים לשלם את המחירים האלה ולא רוצים לתת לזה יד.

נכון.

אין להם את האומץ לקום ולהגיד – לא מתאים לי.

יפה, תודה רבה דניאל. אנחנו ניתן למור, דברי סיכום.

אפשר להוסיף משהו אחרון?

אבל ממש במשפט, כי אנחנו צריכים לסגור.

כשהתחלתי את המכרז פנה אלי אחד מההורים שמשתתפים בוועד ההורים השכבתי והוא אמר שזה בסדר, זה מחיר של ג'ינס, הכניסה, ושזה באמת בעיה, הכסף. כן, זה באמת קרה. אני חושבת שוועדי ההורים צריכים לעבור תדריך משמעותי שיבהירו להם שתמיכה בנשף, מעל עלות של 200 שקלים, זה לא עובר בוועד ההורים.

בקיצור, צריך לחנך גם את ההורים.

כן.

כן.

גם כן עוד משפט אחד. לגבי העניין של הנשפים, אנחנו העלינו את הנקודה של קונספט אלטרנטיבי. אנחנו בעצם שמים לב מכל השיח כאן שעצם העניין שהנשף מתקיים בפורמט הוליוודי לכאורה ושזה הושאל מארצות הברית, עם כל השמלות וכל מה שקורה, זה הרבה פעמים עלות שהיא עולה הרבה יותר מהעלות של הנפש עצמו, של השכרת האולם וה-די.ג'י. רק השמלות, האיפור והפן - - -

כן, דניאל ציינה פה אפילו את העלויות.

נכון. אז בעצם הקונספט האלטרנטיבי, כמו שהעלו כאן, בין אם זה מסיבה בחורשה, מסיבה עם איזה שהוא עניין אחר - - -

לא, בוא, אני לא מיתממת. אני לא מצפה שתצאו עכשיו – קח מקל, קח תרמיל, בוא איתי אל הגליל, בסדר? לא יקרה, אבל זה בסדר שתעשו מסיבה וזה כייף שיש נשף והכל. צריך להכניס אותו לפרופורציות.

יש בתי ספר שעושים גם וגם. אצלנו עשו גם וגם.

יש בתי ספר שעושים מסיבות טבע.

מסיבות טבע נשמע בעייתי. רק לפני שבוע קיימנו על זה דיון, דלג. תחפש אלטרנטיבה אחרת.

ב - - - באיזה קיבוץ, 20 שקלים ואני יכולה להגיד לך שהנשף הזה היה על רמה. לא ירד משום מקום. 20 שקלים.

אני אשמח להמשיך את הרעיון של הקונספט האלטרנטיבי. אני יכולה להגיד שעד לפני שהגעתי לוועדה הזאת לא הכרתי את המצב הזה. באילת זה שונה לחלוטין. אני יכולה להגיד שאנחנו משלמים 50 שקלים על נשף, ונכון, הבנות מתפארות ומתהדרות, אבל זה הכל גם בטעם טוב.

ואתן נהנות?

מאד.

סימן שאפשר.

ובאמת, בהמשך של הקונספט האלטרנטיבי, אני יכולה להגיד שוב, באילת אנחנו עושים יזמות לקראת הנשף. אני יכולה להגיד ששנה שעברה אני השתתפתי בנשף כנציגה ממועצת הנוער העירונית ואתה רואה שיושבת הראש שהייתה עשתה יזמות שכל הבנות שקנו שמלות והן לא משתמשות בהן שוב. הן הוציאו כל כך הרבה כסף והן לא משתמשות בהן שוב. אנחנו בעצם אספנו את כל השמלות האלה והבאנו אותן במחירים של כלום – 50, 100 שקלים על שמלות וחליפות ובנות שאיפרו בנות אחרות ותכשיטים שהעברנו.

בקיצור התגייסו.

באמת. הדבר שהכי כאב לי, שלא ראינו גם התגייסות מצד המורים, מצד ההורים. אני ראיתי הורים שאמרו לילדה לא. למה שתלכי תאפרי אותה למה שזה ולמה שזה. ואני אומרת, למה שאנחנו לא ניקח את כל היזמות הזאת, שזה באמת דבר נפלא.

אני מניחה גם שהשוויון בנשף התחיל ממיזם קטן, מרעיון קטן. לקחת את זה ובאמת, אני חושבת שדברים כאלה יכולים להתפרש בכל הארץ, גם להעלות את הרמה של הערבות ההדדית והערכיות שבנשף. לתת לזה ערך מוסף, חוץ ממסיבה. אני מסיים 12 שנות לימודה ואני יודע שוואלה, נהנתי וגם עשיתי כייף לבן אדם אחר.

נכון, מקסים. בקיצור, ממה שאנחנו מבינים פה זה שחוץ משהילדים צריכים קצת תהליכים רב שנתיים, גם אנחנו המבוגרים צריכים קצת תהליך חינוך ולראות איך אנחנו בונים את זה מחדש.

אני רוצה להודות לכולם על הדיון. לך, מור על השותפות ועל השיח המתרים; לכם, שאתם באמת לקחתם על עצמכם יוזמה מדהימה. שברתם את כל הכללים ואמרתם כן, אנחנו מוכנים באומץ לבוא ולהגיד את מה שאנחנו יודעים שהרוב הדומם אומר לעצמו, אבל בסוף בסוף, בלחץ החברתי מתרצה והולך אחר אותם אנשים שיודעים להשמיע את קולם קצת יותר חזק.

אני רוצה להודות לכן, הטוענות, על הצגת הדברים בצורה מדהימה ואין ספק שיש לכן עתיד. אני מניחה שאני עוד אבוא לבקר אתכן בטח פה בעתיד, כשאתן תנהלו את הוועדות, רק אל תשכחו אותי, אני מבקשת. אני אבוא, עם בית הקשיש.

מה שאנחנו מבקשים כמסקנות של הוועדה: אני קוראת למערכת החינוך לקיים תהליך חינוכי רב שנתי בכל הנושא לשימוש באלכוהול וסמים ובנושא של הצבת סטנדרטים בתוך מערכת החינוך.

אנחנו מבקשים הגדרה של סטנדרטים כבר במסיבות שמתקיימות בגן, כולל במסגרות של אבא ואמא של שבת, או כל מסגרת אחרת שעליה יחשבו בעתיד.

מבקשים קביעה של סטנדרטים בבתי הספר וכמובן סטנדרטים של נשף י"ב. אנחנו מבקשים מעורבות של הצוותים החינוכיים ושל ההורים בנשפים האלה בשנים הקרובות, עד שאנחנו בעצם ניצור תהליך שהוא רב שנתי.

אני קוראת למבוגרים להיות מעורבים. הילדים קוראים לנו. אפילו כך לפתוח את ההמלצות – הילדים קוראים לנו, מבקשים שנהיה שם. התפקיד שלנו זה להיות שם לידם ואני קוראת באמת לכולם, כולל מערכת החינוך, להיות חלק מהתהליכים האלה.

תודה רבה ותיהנו לכם במסיבות, בצניעות ובהנאה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:35.