הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 129

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שלישי, י"א בשבט התשע"ז (07 בפברואר 2017), שעה 9:30

הכשרת מורים בתחום האוריינות הדיגיטלית במסגרת יום האינטרנט הבטוח הבינלאומי בכנסת

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

מסעוד גנאים

רויטל סויד

רוני דיין - מנהל אגף טכנולוגיית מידע, משרד החינוך

רותי פלד - אחראית התאמת המכללות למאה ה-21, אגף הכשרת מורים, משרד החינוך

גלית דאדי - מדריכה ארצית ממונה על תחום האינטרנט, משרד החינוך

ענבר כהן צורני - מדריכה ארצית באגף טכנולוגיות מידע, משרד החינוך

יפעת זץ - מדריכה ארצית הדרכה מתוקשבת, משרד החינוך

סיגלית ורדי - מדריכה ארצית ללמידה דיגיטלית בפיתוח המקצועות, משרד החינוך

עידית רותם - מדריכה באגף טכנולוגיות מידע, משרד החינוך

יהודית פרור - מנהלת בית הספר "לאה גולדברג" נתניה, משרד החינוך

צביקה פרור - גמלאי צה"ל, "צוות", הנהלת סניף נתניה, משרד החינוך

מרים גראשי כהן - משנה למנכ"ל, משרד הבריאות

יעל ימין - מנהלת תחום בכירה אוריינות דיגיטלית, משרד המדע והטכנולוגיה

גלית גלעד - סמנכ"לית ארגון בטרם

מתן צדוק - לשכת הקשר עם הכנסת, הסתדרות המורים

מאיר אסרף - עורך דין, הסתדרות המורים

מיכל דולב-כהן - מרצה וחוקרת במכללת אורנים

זאב גולדבלט - פורום וועדי ההורים היישוביים

צביקה כספי - ראש תחום תקשוב וטכנולוגיה, פורום וועדי ההורים הישובים

אורית בש - מנהלת תכנית נטע, עמותת תפוח

ענת אדמון גולדשטיין - מנהלת קשרי ממשל ומדיניות, עמותת תפוח

שלי קוזלוביץ - חניכה ומדריכה בתכנית נט"ע, עמותת תפוח

עומר צרויה - חניך בתכנית נט"ע, עמותת תפוח

ליאור דוידוב - מנהל מחלקת הדרכה, עמותת תפוח

יהונתן רוידלנד - חניך שנה ג', תכנית נט"ע, עמותת תפוח

שרון גרינברג - מנהל המו"פ לטכנולוגיה ולחדשנות, מכון מופ"ת

בוריס רוזנברג - מיזם "דיבור אחר"

מאיר אסרף - שדלן/ית (מאיר אסרף משרד עו"ד), מייצג/ת את הסתדרות המורים

תמי ברנע

ר.כ., חבר המתרגמים

הכשרת מורים בתחום האוריינות הדיגיטלית - במסגרת יום האינטרנט הבטוח הבינלאומי בכנסת

אני ברשותכם פותחת את דיון הוועדה בנושא הכשרת מורים בתחום האוריינות הדיגיטאלית. אנחנו בעצם מרבים לדבר גם במסגרת דיוני הוועדה הזו בנושא הבטיחות בגלישה, הבטיחות באינטרנט, ההתמודדות עם אתגרים שונים במרחב הווירטואלי.

חשוב לומר עוד לפני שאנחנו פותחים את הדברים, שבסך הכל הרשתות החברתיות, המרחב הווירטואלי, מזמן לנו הרבה מאד דברים טובים. זו סביבה שיכולה להיות מאד חיובית ואם היא טובה או רעה זה מה שאנחנו עושים ממנה ולא איך שהיא בנויה מעצם טבעה. אבל בתוך כל הטוב הזה וההתקשרות וההתחברות עם אנשים, לא רק בסביבה הטבעית שלי אלא גם במרחבים הרבה יותר רחוקים, אנחנו מזהים שיש לא מעט סכנות, בעיקר לילדים, שפחות יודעים איך להתמודד עם כל מה שמזמנת להם הרשת.

כשצוללים פנימה ואנחנו מדברים על הצורך בהורים שישתפו פעולה ויגנו על הילדים, במערכת החינוך שתיתן את הכלים ואת כל מה שנדרש, אנחנו קולטים שבעצם המורים, שהם אמורים לתווך לנו אל מול הילדים הרבה מאד מהסכנות האלה, לא עוברים את ההכשרה הבסיסית במסגרת הכשרתם להוראה.

זאת אומרת אם אני מקבילה את זה לכל הנושא של הלמידה המשמעותית, שהרבו לדבר בה, שצריך להכניס לבתי הספר את כל הנושא של מיומנויות המאה ה-21, וכו', שכחו שנקודת הפתיחה היא בהכשרת מורים. ואני פה כי אני רוצה לומר שהכשרת המורים היא ראשית הדרך שבה אנחנו צריכים בעצם להקנות את כל מה שהרשתות החברתיות והמרחבים הווירטואליים מזמנים לנו.

לצערי הרב במעט מאד מכללות – ואני באה מהעולם הזה – יש קורסים ואני לא מדברת על הקורסים לשימוש במערכת האינטרנט. אני לא מדברת על הפרקטיקה, אלא אני מדברת על ההיבטים החברתיים ועל האתגרים החברתיים שיש ברשת. במעט מאד מכללות יש קורסים מהסוג הזה. במקומות שזה קיים זה קיים באופן וולונטרי. זאת אומרת זה קורס בחירה. סטודנט או סטודנטית פר"ח הוראה יכול לבחור אם להשתתף או לא להשתתף.

אני חושבת שאנחנו צריכים לכוון למקום שבו לצד כל מה שאנחנו מלמדים בפרקטיקה של הפדגוגיה והאוריינות וכו', גם את ההתמודדות עם הרשתות החברתיות, כחלק מחובה, כחובה של חלק מתכנית הלימודים.

אז אני אשמח לפתוח את הדיון עם מי שאמון בעצם על הכשרות המורים, מיכל דולב? לא, אני רוצה להתחיל עם הסמינרים. אני רוצה להתחיל עם מי שאמון על הכשרת מורים. הכשרת המורים נמצאת בידיים של משרד החינוך כיום. אני רוצה לשמוע בכלל על כל ההתייחסות של אוריינות דיגיטלית.

ראיתי פה את הספר המרשים הזה שאני כמובן אצלול פנימה ואלמד אותו; אבל מרפרוף קטן, הוא עוסק בעיקר בכל הנושא של פדגוגיה ואוריינות ואני אשמח לראות איפה אנחנו שוזרים בפנים גם את כל הכישורים החברתיים שאנחנו נדרשים להם באינטרנט, וההתמודדות הלא פשוטה – בואו נודה – של מערכת החינוך חדשות לבקרים. הורים שמתמודדים עם חרמות שמתרחשים בווטסאפ או דברים שעולים לפרסום בפייסבוק הודות ילד כזה או אחר, ועוד כהנה וכהנה דברים והשאלה איזה כלים יש למורים שלנו באמת להתמודד גם עם הסוגיות האלה.

אז מי מכם שרוצה לפתוח, בשמחה. הכשרת מורים.

אולי אני אתחיל ויצטרפו אלי הכשרת מורים. אנחנו באמת עד לפני כחמש שנים, בתכנית לאוריינות דיגיטאלית, שכיוונו אותה בתוך המערכת, התמקדנו יותר בכלים ופחות באמצעים של התקשורת, הכלים החברתיים והרשתות וכדומה, ששינו בצורה מאד דרמטית את הנגישות של אנשים בהידברות ובשיח שלהם, ואכן בחוברת החדשה שהגשנו, הכנסנו פרטים בנושא הזה.

אני לא רוצה להרחיב על הפעילות שאנחנו עושים בבתי הספר. אני אקצר ואעביר מיד למכללות, כי אותן חשוב לשמוע. היום כמעט בכל השתלמות שאנחנו פותחים, אנחנו מעבירים לפחות שיעור אחד שהוא שיעור שדן בנושא של המוגנות ברשת ואיך להתמודד בנושא הזה עם תלמידים. יתרה מזאת, אנחנו עובדים בשיטה של המניפה. כלומר כל רכזי התקשוב, כל היועצים והפסיכולוגיים בבתי הספר, מקבלים מאיתנו הכשרה מאד מסודרת לנושא הזה והם בעצם המניפה שלנו בהגעה לכל המורים בתוך המערכת.

להגיד שהגענו לכל המורים, עדיין לא, אבל אנחנו בתהליך מאד מוסדר בנושא הזה ויש כיסויים מאד טובים. כי אם עד לפני שנה הייתי מדבר רק על אחוז מסוים שכיסינו בתוך בתי הספר שבתכנית, היום אני כבר יכול לדבר על בתי ספר גם שמחוץ לתכנית, שאנחנו כבר עובדים - - -

אתה מדבר על תכנית התקשוב, נכון?

על תכנית התקשוב. מכיוון שהמורים, שאנחנו מקבלים אותם מגיעים מהסמינרים והמכללות או ממוסדות להכשרת מורים, הייתה איזו שהיא הידברות עם המוסדות האלה והייתה שם איזו הגבלה מסוימת בגלל הנושא האקדמי, שלא תמיד אנחנו יכולים להכתיב למוסד האקדמי מה לעשות.

היום למזלנו – ואני מקווה שאתם תרחיבו את הנושא הזה – יש את מתווה אריאב החדש, ושם אני מתאר לעצמי שכבר יבואו, אבל כדאי לשמוע פה את הנציג של המכללות ואת הנציגה של המכללות, שהם יפרטו יותר. בסדר?

אוקיי. אני רוצה רגע להתייחס לדברים שלך ולחדד, כי אני חושבת שאתה מתחבר גם לדברי הפתיחה. פעם אחת אנחנו מדברים על בתי הספר שנמצאים בתכנית. זאת אומרת כבר מראש אנחנו יודעים שאין כיסוי מלא לכל בתי הספר, שאנחנו לא נמצאים במציאות שבה אנחנו מכסים את כל בתי הספר וגם בקרב בתי הספר שנמצאים בתכנית אנחנו מדברים על אחוז מסוים.

זאת אומרת, שאם אנחנו לא נעשה את החיבור של העבודה בשטח, של מי שקיים היום בשטח, אל מול החדשים שייכנסו למערכת, אנחנו לעולם לא נצליח להדביק את הפער. אני חושבת שזו הסיבה שאנחנו כאן היום, כדי לראות איך אנחנו יוצרים כיסוי מירבי למערכת, בלי שנצטרך כל הזמן להסתובב סביב הזנב של עצמנו.

רק אני רוצה להשלים ברשותך משפט אחד קצר, שבא ואומר: הכיסוי יחסית הוא די טוב בתוך בתי הספר, אבל לא עם כל המורים. המטרה שלנו היא להגיע עד אחרון המורים. שם זה תהליך שייקח קצת זמן.

נכון, כי כולם בסופו של דבר מתמודדים ואני אומרת את זה כאן באחריות מלאה. אני חושבת שבכל כיתה אנחנו נוכל למצוא מקרה או שניים לפחות – אני עוד אומרת את זה בשמרנות – שבו הילדים בעצם מתמודדים עם איזו שהיא מצוקה שנובעת מההתנהלות ברשתות; ואני חושבת שזה s.o.s שאנחנו צריכים ללמוד איך להתמודד עם זה.

אז בבקשה, מי רוצה לפתוח מהכשרת המורים?

אולי אני ואחר כך אתה, כי אני יותר לגבי העבר והוא יותר לעתיד. שמי רותי פלד ואני אחראית להתאמת המכללות למאה ה-21 באגף להכשרת עובדי הוראה במשרד החינוך.

אז ראשית כל, אנחנו עשינו הרבה בכל העניין הזה, בתיאום עם רוני דיין ועם אגף מדע וטכנולוגיה ובעצם עם תכנית התקשוב הלאומית, שהתחילה בשנת 2001-2002, כשהמטרה הייתה שאנחנו בהכשרת מורים – גם קודם היו לנו הרבה פעילויות – אבל עכשיו היה באופן רשמי שאנחנו רוצים להכשיר בוגרים של המכללות להכשרת מורים. כשיגיעו לבתי הספר, בגלל שישנו הפרויקט הלאומי, כשהם אלף יכירו את הסביבה הטכנולוגית והדיגיטלית בבתי הספר ולא יצטרכו להתחיל להשתלם כמו המורים בשטח; וגם יהוו איזה שהוא ראש חץ עם כוח רענן, שמגיע לבתי הספר. אז זה בעצם היה הדבר הראשון כדי שהם יותאמו לזה.

עכשיו אנחנו עשינו בדיוק אותם דברים שעשו באמת בבתי הספר, כשקודם כל באמת היה העניין הטכנולוגי והפדגוגי. ראשית כל היינו צריכים לצייד את המכללות למשל בכיתה "חכמה", היינו צריכים לדאוג שתהיה עמדת מרצה מרכזית בכל חדר במכללה, בכל כיתה, כי כך זה בבתי הספר.

אבל גם לפי המתווה הקודם לא הייתה כבר חובה של קורס בסיסי בתקשוב. ואמרנו שכל מי שנכנס לפרויקט וקיבל מאיתנו תקציבים גם למטרות פדגוגיות, חייבים לתת קורס חובה בתקשוב. לא של כלים אינסטרומנטאליים, כי לזה יש לנו מבחן פטור. שיידעו קצת לשוטט באינטרנט, שיידעו וורד, את כל הכלים האלה, אלא כבר הגישה הפדגוגית. בכל קורס חובה כזה, יש כמובן את העניין של אתיקה ברשת. זה לא קורס מיוחד, אבל בתוך הקורס יש את הנושא הזה.

בכל הקורסים האחרים שנותנים, ובמיוחד בהתנסות מעשית, המטרה הייתה גם לשלב את התקשוב בכל שלושת הענפים של המכללות להכשרת מורים. גם בלימודים הדיסציפלינאריים, גם בלימודי ההוראה ובעיקר בהתנסות בעבודה המעשית.

אז באמת כמו שרוני הזכיר, יש לנו קצת בעיה, משום שלמכללות יש חופש אקדמי. אז אנחנו יכולים להגיד – אתם באמת מלמדים, חייבים לעשות את הקרוס הזה, בקורס הזה יהיו הדברים האלה. אתם צריכים לשלב את האתיקה, אבל כל מכללה עושה את זה בדרך שנראית לה, שהיא בהחלט דרך טובה ודרך אקדמית ויש לנו את החופש הזה.

נכון שעשינו קורסים, הכשרנו את המרצים של המכללות בקורסים בין מכללתיים. היו צריכים להגיש מיזמים שאותם הם אחר כך מטמיעים במכללות. נכון שכשאני עוברת על כל התכניות, אני כמעט ולא רואה נניח עבודה שמתייחסת רק לעניין של אתיקה. כי אנחנו היום ראינו בחשיבות יותר עליונה את העניין – איך להשתמש בטכנולוגיה לטובת ההוראה.

ראשית תודה על הדברים. אני רוצה כמה נקודות. אנחנו אומרים פה אתיקה ברשת, בואו נשים את זה - כשאנחנו מדברים בהקשר של ילדים זו אלימות נטו. זאת אומרת זה עניין של גלישה בטוחה אל מול היפגעות ברשת החברתית, שלשם אנחנו צריכים לכוון את הכלים.

אני לא אכנס לעניין הפדגוגי ואני מסכימה איתך. עיקר ההתייחסות שקיימת היום היא בעניין של אוריינות ושל פדגוגיה. של איך מעבירים שיעור בצורה שהיא מקוונת וכו'. בואי נודה על האמת, גם הלוחות החכמים לא עושים את העבודה לבד אם אנחנו לא מחברים.

נכון.

אנחנו מכירים בעצם את מה שבאמת קורה בשטח אל מול החזון הבאמת חשוב ונכון שאנחנו מנסים להוביל. אבל אני לא רוצה רגע להתייחס לפדגוגיה. כי אני יודעת שלשם זה הולך בתוך המכללות. ואני יודעת בדיוק באיזו אוריינטציה זה קיים. ומשום מה כל ההתעסקות עם הנושא של אלימות – את יודעת מה – זה כמו שמתעסקים עם הנושא של אלימות בתוך בתי הספר, התמודדות עם ילדים מאתגרים מהבחינה של התנהגות וכו'.

אז נוח לנו לדבר על זה בסביבה הפיזית, כי אנחנו כבר רגילים וזה שיח של שנים, אבל משום מה ברשת אנחנו די מפחדים לגעת בזה ואולי בצדק. זאת אומרת אנחנו עדיין לא ממש מכירים את הסביבה עד הסוף. אנחנו עדיין לא בטוחים שיש לנו את כל הכלים, שאנחנו בכלל יכולים להעביר. יכול להיות שזה משהו שצריך לפתח אותו; וגם הסביבה הזו היא די מאיימת, כי היא באמת מאד מאתגרת.

עכשיו אני אתן לך דוגמא. להתנהלות של שיח בכל כיתה היום יש קבוצות ווטסאפ כיתתיות. הרבה פעמים או ברוב המקרים המורה נמצא ואני אומרת ברוב המקרים, כי יש גם מקרים שיש כיתה והמורה אומר לא, אני לא חלק מתוך הסיפור הזה, שזאת שאלה בפני עצמה. מי מנהל את הקבוצה? איך מנהלים אותה. איזה שיח מאפשרים שם? איך מורה מגיב כאשר הוא רואה התבטאות שהיא לא ראויה או לא נכונה בתוך הרשת, כדי לא לפגוע במי שכתב וכדי מצד שני להחזיר את השיח למסלול הנכון. זאת אומרת יש כאן הרבה מאד שאלות. את קראת להן אתיות, אני רואה אותן קצת – ואני כן מרשה לעצמי לומר – שזה מהמקום של אלימות ובוטות והתנהגות לא ראויה בתוך הרשת.

השאלה איזה כלים אנחנו נותנים למורים שיוצאים מהסמינר. אנחנו זורקים אותם לתוך ה- - -

תגידי מכללות להוראה, כי אנחנו כולנו כבר אקדמיים ולא על סמינרים.

מתוך המכללות להוראה, נכון. אני מסכימה איתך. אני באה מאחת כזו. לגבי החופש האקדמי, בואי נודה על האמת, משרד החינוך מאד מתווה תכנית. זאת אומרת אני זוכרת לא פעם שאנחנו היינו חייבים, אפילו בדיסציפלינות להיצמד לתכנית מאד מסוימת, עם קורסים מאד מסוימים, שהיה ברור לנו לחלוטין שאם הם לא שם, הסטודנטים שלנו לא יהיו זכאים בעצם לתעודת הוראה או ל-B.E.D.

השאלה איך אנחנו כן מנסים להתערב, איך אנחנו אומרים חברים, זה נחמד, פיזיקה זה נחמד ומתמטיקה זה נחמד וספרות זה נחמד והכל זה בסדר וחשוב, אבל אם אנחנו לא נאפשר לילדים שלנו סביבה שהם יוכלו ללמוד בה והם יהיו פנויים רגשית ולא יהיו פגועים כי מתרחש עכשיו משהו בתוך הסמארטפונים הקטנים האלה, שום דבר ממה שנלמד אותם לא יועיל.

פה אני צריכה את ההירתמות שלכם, כמי שמוביל בעצם את האגף, כמי שעוסק ביום יום, אמנם בפדגוגיה של התקשוב, אבל אומר חברים, לצד הפדגוגיה אנחנו מדברים על סביבה הרבה יותר רחבה. אנחנו צריכים גם לנקות אותה משאר הדברים. וזו הסיבה, אני חושבת, שאתם כאן. כדי לראות איך אתם מגויסים.

אתה רוצה להתייחס?

כן. קוראים לי שרון גרינברג, אני מנהל המו"פ לטכנולוגיה וחדשנות במכון מופת, שאחראי על הפיתוח המקצועי של המרצים במכללות להכשרת מורים. אנחנו למעשה מסתכלים קדימה. אנחנו עוסקים הרבה בעולם הזה של הדיגיטל וטכנולוגיה בחינוך. אנחנו מסתכלים על העולם הזה דרך הפריזמה של טרנספורמציה דיגיטאלית. טרנספורמציה דיגיטאלית מורכבת למעשה מחמישה יסודות. קוראים לזה – SMAC - Social, Mobile, Analytics, Cloud - ועכשיו נכנס גם כל העולם הזה של ה-IOT, שמזמן – אם את מדברת על דברים נוספים – אז גם הוא מזמן אתגרים לא פשוטים גם בכלל לחברה, כמובן עם כל היתרונות שיש בזה.

נכון.

המרכיבים האלה של ה-Social ו-Mobile, זה דברים שאנחנו נותנים, מכשירים. העתיד כבר כאן. אי אפשר לדבר על השינויים. העולם משתנה. אנחנו חיים את העולם הזה.

נכון.

השאלה איך אנחנו נותנים למרצים, למורים, למורים לעתיד, את הכלים לחיות בתוך העולם הזה. כן אני יכול לספר למשל על קורס בסמינר הקיבוצים, שנותן לפרחי ההוראה את האפשרות להתמודד עם העולם הזה של המדיה החברתית, להכיר אותו, להבין אותו, על כל שלל ההיבטים. יש קורס, הוא נכנס בחלל גם עכשיו. הוא עובר הסבה לעולם הזה של ה-מוקי"ם – Massive Open Online Courses. זה קורסים המוניים, פתוחים, שעולים לאוויר. יצא קול קורא של משרד החינוך והמועצה להשכלה גבוהה, שמזמינה מכללות להכשרת מורים להציע קורסים פתוחים כאלה לעולם הרחב. גם שם תהיה התייחסות להיבט של הדברים האלה.

בכל מקרה, מה שחשוב להבין זה שאנחנו צריכים לראות איך אנחנו חיים בעולם הזה ולא לעשות-. יש כאן חלק מהאנשים שהם מה שנקרא מהגרים דיגיטליים, אבל מרבית האנשים שיושבים בקצה, בפריפריה כאן, הם ילידים דיגיטליים ומתייחסים אחרת לעולם הזה וצריך להבין שאנחנו צריכים להבין גם איך הם מסתכלים על העולם הזה, דרך הפריזמה הזאת.

נכון, אבל אגב, אתה מדבר על הילידים הדיגיטליים. פרחי ההוראה של היום, לפחות בחלקם הגדול, אם אנחנו מדברים על הצעירים, לא על ההסבות, הם גם כבר ילידים דיגיטליים. זאת אומרת אנחנו מדברים על אנשים צעירים שבסופו של דבר מה שאנחנו נשים להם בידיים – עם זה הם יצאו לשטח. השאלה אם הסיפור הזה הוא לא עוד אחד מהכלים. מבחינתי התשובה היא מאד ברורה. התשובה היא כן. זאת אומרת חוץ מכל הדיסציפלינות ומכל מה שאנחנו מעניקים להם, שיש לי מה להגיד על זה, אבל שוב, בהיבט הפדגוגי, בהיבט אחר.

אני חושבת שהחיבור, להפוך את זה לרלבנטי למה שהם יתמודדו מחר בבוקר בכיתה, עוד לפני שהם ילמדו פרק בספרות או בתנ"ך או במשהו, הם יפגשו בדיוק עם כל האתגרים שמזמנת לנו הרשת. עם משהו שנכתב בכיתה או חרם שנעשה בכיתה או מישהו שהפיץ תמונה או מסר על אחד התלמידים בכיתה. זאת אומרת זאת ההתמודדות היומיומית. והתחושה היא שאנחנו כאילו יוצרים איזה שהוא שדה סטרילי ואנחנו אומרים – הם יתמודדו. זה חלק מההתמודדויות היום יומיות. הם ילמדו את זה תוך כדי תנועה. ואני אומרת שאי אפשר ללמוד את זה תוך כדי תנועה. זה הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו - - -

זה חלק מסט הערכים שלנו כבדי אדם, כמחנכים וזה לאו דווקא משהו שקורה באיזה שהוא עולם נפרד ומתרחש. אני חושב שהחיבור של העולם הזה הוא הרבה יותר עמוק.

חייב להיות, נכון.

הוא פחות, לפחות בעיני, נראה חיצוני כמו שמתואר כרגע, אלא הוא חלק מתוך היומיומי, הוא חלק מתוך ההוויה של כולנו.

זה בדיוק מה שאני אומרת. זה כל כך בבילד אין, שאנחנו לא יכולים להתעלם ממנו ולהישאר רק בפן האחר של העולם הזה. אני חושבת שאנחנו אומרים את אותו דבר. השאלה היא איך זה בא לידי ביטוי בהכשרת המורים. אתה אומר בסמינר הקיבוצים, נכון?

אני נתתי דוגמא אחת.

בסדר.

הנה, יישומי מדיה דיגיטלית ורשתות חברתיות. למשל עבודה גדולה שהם עשו - - -

כן, אבל מה זה יישומי מדיה דיגיטלית? אני מוכנה באחריות ככה לבדוק את זה ואני אומרת לך שאנחנו נמצא שם את כל העניין של איך בונים תכנית לימודים, שהיא דיגיטלית ואיך משתמשים במדיה בשביל שאנחנו נוכל לעשות את זה יותר מעניין ויותר מאתגר ולהשתמש בכל מה שהלוחות החכמים מזמנים לנו. אין שם התייחסות לכל הסכנות שאורבות לנו ברשת.

אני רוצה לשאול, רותי, דווקא בקורס הזה, איך לייצר מובמנט, איך לייצר, לגייס את הרשת לטובת מהלכים שהם לאו דווקא – הם גם פדגוגיים, אבל גם לא. זאת אומרת שיש כאן התייחסות נוספת, מעבר לנושא הזה של "הפדגוגיה", נטו, כמו שאת מגדירה אותה.

אני מודה שאני מאד מסוקרנת וככה מדגדג לי להגיע ולראות איך זה מתנהל שם ועד כמה באמת נוגעים בכל הסיפור של מה אנחנו עלולים לפגוש שם ואיך אנחנו מתמודדים. איזו אוריינות נוספת נותנים לילדים מעבר לעניין של הדיסציפלינה. אולי אני אעשה את זה.

כי אני מצאתי למשל גם עבודה שם על המרכיב הרגעי בקורס מקוון, אז זה כבר לא כל כך פדגוגי. אבל יש לי שאלה, סליחה אולי אם היא קצת חצופה ופרובוקטיבית.

את יכולה לשאול, אנחנו בדיון פה.

את הזכרת קודם את האלימות הפיזית. בואי נחשוב רגע האם יש קורס במכללות להכשרת מורים או בבתי הספר, על אלימות פיזית ואיך להתנהג. תמיד יש גורם מזמן, וכתוצאה מזה, זאת אומרת אולי לומדים באופן כללי משולב באיזה שהוא מקום על אלימות פיזית, אבל מעוררים את זה לדיון באמת כשישנו הגורם המזמן וזה קורה. תגידי אולי צריך לעשות את זה מראש למנוע, אבל אני מוכנה לקבל את מה שבאמת נאמר כאן, שבעצם עכשיו זה חדש, אבל זה הופך להיות לחלק מהסביבה שלנו ועם הזמן זה יהיה דבר - Its goes without saying.

אני אענה בשתי רמות. ראשית, על אף הביקורת שיש לי, שאנחנו קצת הוצאנו את החינוך מתוך מערכת החינוך, ואני מרגישה שרק עכשיו אנחנו מתחילים לדבר על זה מחדש ולהכניס את זה פנימה, אבל מי שלומד תואר בחינוך ובמיוחד בהכשרת מורים, יש את קורסי החינוך, שבהם בעצם מדברים על כל התופעות החברתיות שיש בכיתה וההתמודדויות הרגשיות וכו'.

אני חושבת שצריך לעשות את זה בצורה יותר מעמיקה, כי גם התפיסה הייתה פעם שמי שמטפל בזה זה יועצים חינוכיים. יש דמויות בתוך בתי הספר שהם יעסקו בזה, ואני אומרת היום כל מורה צריך לדעת להתמודד עם זה. זה לא שייך לאף אחד בתוך השדרה, זה שייך לכולנו, כשאנחנו נמצאים בתוך המערכת. וזה גם חלק מהתפיסה שצריך לשנות. אבל מה שקורה ומה שצועק היום, זה שהרשת החברתית היא הרבה יותר מהירה.

זאת אומרת אם פעם יכולנו להתערב בתהליך של חרם שנבנה בתוך בית ספר או באיזה שהוא תהליך של אלימות, לא רק ברמה של אלימות פיזית שמתחילה להתהוות, הדינאמיקה הייתה אחרת. כי עד שהם היו עוברים ומדברים עם כל הילדים ובדרך המורים היו שומעים שמתרחש דבר כזה או אחר ויכלו להתערב, היום בשבריר שנייה, בלחיצת כפתור כבר כולנו מגויסים וכולם יודעים שאנחנו רוצים בעצם לפגוע באיזה שהוא תלמיד.

זאת אומרת לנו האתגר הוא הרבה יותר גדול כאנשי חינוך. אני אומרת את זה בכנות. האתגר שלנו כאנשי חינוך הוא הרבה יותר גדול. ואני מודה גם, לא בטוח שאנחנו מכירים את כל הכלים. יכול להיות שצריך לשבת עם אנשי מקצוע ועם פסיכולוגים ולראות איך אנחנו בעצם בונים מערך שיעזור לנו להתמודד יותר טוב עם מה שקורה בשטח.

בתחושה שלי – וזו הסיבה שאנחנו יושבים כאן ומנסים לחשוב ביחד ויש מקום לכל השאלות, גם לחצופות – שבעיני היא לא חצופה בכלל – לחשוב ולראות איפה אנחנו באמת נמצאים במקום הזה. איך אנחנו מתגייסים להתמודד עם העולם הזה ועד כמה אנחנו שם. כי אנחנו די בוחרים להיות במקום הנקי של הפדגוגיה, של הדיסציפלינות, שהוא מדהים בעיני, אבל הוא לא מכסה את הכל. ואגב, גם העניין של הרגשי, אני מוכנה לבדוק. לפחות מבדיקה שאני עשיתי, זו ההתמודדות של מורה, זו ההתמודדות של תלמיד. בגלל שזה טכנולוגיה, בגלל שזה חדש, בגלל שעבור חלק מהאנשים אלה מפגשים ראשוניים. בגלל שהתחושה היא תמיד שהילדים יודעים יותר טוב מאיתנו, אז אנחנו מראש לא נוגעים שם והולכים לאזורים שהם האזורים הבטוחים עבורנו.

זאת אומרת אנחנו כל הזמן נוגעים במרכיבים האלה בלי לגעת בכל הסכנות והאתגרים שנמצאים ברשת, ואני אקל קצת על הדיון. יש מקומות שמערכת החינוך כן נוגעת בהם. זאת אומרת אם יש לנו פה נציג של משרד החינוך, אז הוא ידבר על השיעורים של כישורי חיים ועל השבוע של האינטרנט הבטוח. זאת אומרת יש איים של נגיעה בתוך התחום הזה, אבל זה לא משהו שהוא מובנה. ובעיני זה צריך להיות חלק מחיי היום יום, זה צריך לפגוש אותנו בכל מקצוע שאנחנו נמצאים בו. אנחנו צריכים להיות זמינים ונגישים לטיפול בסיפור הזה, לא רק בימים מיוחדים.

חברת הכנסת, אפשר להוסיף עוד משהו?

בוודאי, רוני.

אנחנו לא עובדים באי כזה מבודד וכדומה, אלא אנחנו עובדים בתוך מערכת מאד מסודרת, שבמסגרתה אנחנו מפעילים למעשה שתי ועדות. ועדה אחת היא תוך משרדית, שבאה ומאגמת למעשה את כל המשאבים ואת כל היכולות של כל הכוחות שיכולים לתרום בתחום הזה בתוך המשרד. שפ"י מרכזת את הנושא הזה וכדאי גם לשמוע תיכף את הנציגה של שפ"י.

נשמע.

הוועדה השנייה שאני מרכז היא החוץ משרדית, או הבין משרדית בעצם, שבה אנחנו מפגישים למעשה את נציגי המשרדים השונים, נציגים של חברות הייטק, מגזר שני, מגזר שלישי וכדומה וביחד אנחנו מנסים ללמוד ולגבש תפיסת עבודה פדגוגית, שבאה ונותנת את המענה ודווקא שם באים לידי ביטוי הנושאים היתר חברתיים, יותר ערכיים וכדומה ויש תרומה מאד גדולה. אני מאמין שחלק מהנציגים שיושבים פה בטח ידברו על הדבר הזה.

זה אומר שאנחנו בכל זאת מנסים כן לראות תמונה מאד כוללת ולטפל בה. כדי להגיע בכל זאת לאחרון המורים – ולא הספקתי להגיד את זה קודם – במסגרת בניית הקורסים של המוקי"ם, שאנחנו מכינים אותם עכשיו למורים, גם ככלי למידה למורים בעתיד, אנחנו מקיימים קורס שלם רק על הנושא הזה של איך מתנהלים נכון חברתית בתוך העולם הזה, של הרשת. כי יש בו כלים שונים. זה ברשתות מצד אחד, באינטרנט מצד שני, עם כל מה שמשתמע מזה.

זו תכנית של השנה הזאת. עד סוף השנה כבר תהיה לנו תכנית כזו שלמעשה תהיה נגישה גם לתלמידים, גם למורים שיכולים ללמוד באופן עצמאי ואנחנו נכוון את כולם, כי זה בנוי בצורה מאד ידידותית, עם הרבה תהליכים אינטראקטיביים שמפעילים את המורה, מפעילים את התלמיד בכל מיני סיטואציות שאנחנו היום מגבשים אותן. אני מקווה שנוכל להראות את הקורס הזה במפגש הבא.

אני יותר מאשמח אם יפותח דבר כזה. אחר כך אני גם אשמח לומר איזה נקודות אני חושבת שחשוב להוסיף, ואז אולי בצורה קונקרטית זה ייתן מענה גם לרותי – מה אני חושבת שמורים צריכים להיות חשופים ומודעים לו, שלנו זה אולי נדמה שזה מובן מאליו, אבל הרבה פעמים אם אנחנו לא עוצרים וחושבים על הדברים, אז זה לא באמת שם.

שפ"י רוצים להתייחס? בוודאי. בבקשה.

שמי גלית דאדי, אני ממונה על תחום האינטרנט בשפ"י, אגף תכניות סיוע ומניעה, שאחראי על תחומי הדרכה נוספים, מניעת אלימות, מניעת פגיעות מיניות, מניעת שימוש לרעה בסמים, אלכוהול. אלה התחומים שאנחנו עוסקים בהם.

בהתייחס למה שאת אמרת, רציתי לומר שיש תכניות מניעה רבות, לא רק כשעולה מקרה וכשיש גורם מזמן אז עוסקים בו בתוך בתי הספר. המורים מקבלים הכשרות דרך היועצים והפסיכולוגים והתכנים האלה הם כתכנית מניעה ולא רק כשדברים עולים מהשטח. גם בהקשרים של הרשת החברתית, אבל לא רק, זה בכל הנושאים שעסקנו. זו הערת ביניים.

בהקשר לנושא שלנו, בהמשך לדבריו של רוני, בוועדה המשרדית חברים אגפים מכל המשרד. זאת אומרת שאנחנו עובדים בשפ"י בשותפות עם אגפים נוספים. כמובן עם מינהל, מדע וטכנולוגיה, עם הרכזים החברתיים, רכזי התקשוב. יש גורמים בתוך בתי הספר, במקביל לעבודת המטה, בתוך בתי הספר בעלי תפקידים שונים שמקדמים את הנושא של הגלישה הבטוחה. זאת אומרת זה יועצים, פסיכולוגים, הרכזים החברתיים ורכזי התקשוב יחד.

יש הנחיה לכל בית ספר להקים צוות כזה בתוך בית הספר, שכולל את כל בעלי התפקידים לקידום הנושא, בניהולו של מנהל בית הספר. ההנחיה שלנו היא לעסוק בתכנים האלה במהלך כל השנה, כשיש לנו שלושה מוקדים במהלך השנה. המוקד המרכזי זה השבוע הלאומי לגלישה בטוחה שחל השבוע, בתחילת בשנה ובסוף שנה. קהלי היעד שאנחנו פונים אליהם זה כמובן אנשי החינוך, הכשרות שלהם בתחום, הורים ותלמידים.

לדוגמא אני אתן את העלון להורים ותלמידים שאני אשמח שיועבר פה. תוכלו לראות את התכנים. השנה המוקד של השבוע הלאומי לגלישה בטוחה – הנושא שנבחר הוא נושא פנייה לעזרה.

כן, שזה רעיון פנטסטי. אנחנו שמענו עליו בדיון אחר שהיה כאן.

זה נושא מאד מאד חשוב ורלבנטי, כי למעשה כמו שציינת, ילדים חשופים כל הזמן גם לחלקים האופטימיים והנעימים והנחמדים שברשת, אבל, כן, בכל זאת גם לסכנות והם חשופים למצבים של פגיעה חברתית ואנחנו רוצים להכין אותם, גם לפני שהדברים קורים, מה הם יכולים לעשות, למי הם יכולים לפנות. אנחנו ראיינו ילדים בקבוצות מיקוד בגילאים שונים, במקומות שונים, מאוכלוסיות שונות. הדברים שמובאים בעלון לתלמידים זה דברים שתלמידים אמרו.

זאת אומרת שהחינוך מחלחל וקיים. זאת אומרת ילדים כבר מביעים את המסרים שאנחנו רוצים שהם יידעו – למי צריך לפנות, איך להימנע, מה עושים במצבים כאלה וכמובן גם להורים יש תפקיד מאד מאד קריטי בנוכחות שלהם, במסרים, בתשומת הלב, במניעה, בטיפול. בכל הרבדים שכוללים את זה.

נכון. הם המפתח בעיני – ההורים בסיפור הזה. הוועדה בשיתוף עם איגוד האינטרנט התחילה בשנה שעברה דווקא עם ההורים, אפילו לא עם אנשי החינוך, כשאנחנו קראנו להורים לחזור ולהיות מעורבים גם במה שקורה ברשת. זאת אומרת ההורים כל כך חרדים על כל מה שקורה במרחב הפיזי, אבל התחושה שלהם שמאחורי המסך הם כל כך מבסוטים שהילד יודע להשתלט ולגלוש, אבל הם לא לוקחים בחשבון שיש עולם שלם שעומד שם מאחור והרבה פעמים אין להם מושג מה הילד שלהם חווה בו.

אז אני מסכימה שההורים הם בהחלט מפתח להתמודדות, אבל עדיין ותוך כדי דיון עלו לי כמה רעיונות ואחרי שנשמע את האנשים ננסה לחשוב ביחד אולי באמת אפשר יהיה לקבל אותם.

הצטרפה אלינו חברת הכנסת רויטל סויד. רויטל, את רוצה לדבר עכשיו?

כן. קודם כל בוקר טוב ואני שמחה על הדיון הזה, שמתקיים היום ביום המיוחד שיזמתי בכנסת, יום מיוחד לרגל שבוע האינטרנט הבינלאומי. אנחנו במוטו הזה, ביום המיוחד - ואני לא אחזור על זה שאני יושבת ראש השדולה למאבק בשיח אלים ובריוני ברשת - את זה כבר יודעים.

הנושא הזה שיח מכבד ובאמת חברתי, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, לא היית צריכה יום מיוחד בשביל לקיים דיון בנושא הזה בוועדה לזכויות הילד. זה נושא שעולה תדיר על שולחנה של הוועדה והיא דנה בו בכל ההיבטים. כי למעשה על אף שכולנו בסופו של דבר, בדרך זו או אחרת, קורבנות רשת, מי שנפגע באופן הכי עמוק, הכי בסיסי, עם הכי פחות כלים להתמודד עם זה, זה דווקא ילדים ובני הנוער ולצערי הגיל הולך ופוחת.

ולכן, כשאנחנו מדברים היום פה על הורים מובילים לגלישה בטוחה ואיך בני נוער וילדים – מה הם ממליצים, אני חושבת שבאמת מה שצריך בהחלט לשאול זה לקבל מהילדים ומכל הצעירים שמצאים פה ככה מאחור, אני חושבת שאתם יכולים היום לתת לנו כלים הרבה יותר טובים כדי לדעת איך להתמודד עם אלימות רשת. הכלים שלנו הם חקיקה, הם העלאת מודעות, הם שיח, הם לארגן את היום המיוחד הזה, לעשות דיונים בוועדות, כמו שאת, חברתי, יושבת הראש עושה תדיר, אבל באמת איך מתמודדים – זה אתכם.

הדיון המרכזי היום הוא בשדולה שלי, בשעה 14:30 שאני אוספת ואני אשמח שכולם יצטרפו.

שאלתי את הבת שלי בכיתה ה' ואת הבן שלי בכיתה ד' – איך אתם חושבים שצריך היום להתמודד עם האלימות והבריונות הזו ברשת? והדברים שהם אמרו – קודם כל אנחנו עוד ברשת – הם בכלל בווטסאפ. גם אנחנו יודעים שזה ווטסאפ, אבל שם בעיקר הזירה שבה - - -

הם כבר התגלגלו לעוד כל מיני מקומות שאני כבר הפסקתי לעקוב.

בדיוק, ולך תדע, בדיוק. הם בעיקר בווטסאפ ובעולם הצר והרחב של זה, והם אמרו כללים. כללים, כללים, כללים. אז אני מקווה מאד שאנחנו כהורים, כמחוקקים, כמבוגרים, כאנשי מקצוע ובכלל כבוגרים בחבורה, נדע באמת ליצור את הכללים.

אני חייבת לומר שאם יש מישהו שאני בונה עליו בנושא הזה, זה על כל החברה הצעירים שיושבים פה מסביב. רק אתם תצליחו להחזיר את השיח המכבד חזרה לרשת, לווטסאפ ולהכל.

אז תודה רבה. אני עוברת בין הוועדות, אז אני מודה לכם. בהצלחה.

תודה רבה חברת הכנסת רויטל סויד. אני רוצה לחזור ולחדד שני דברים. אחד את מה שאמרנו על ההורים והדבר השני זה הנושא של פנייה לעזרה או קריאה לעזרה. אני חושבת שזה גם אחת המפתחות, כי בסופו של דבר אנחנו רוצים שהילדים יבואו וייעזרו בנו. שהם יידעו שיש מבוגר שיכול לסייע. וזה עוד דבר שמחזק את זה שאנחנו צריכים לתת כלים בידיים של המבוגרים שפונים אליהם. זאת אומרת המודעות צריכה להיות מערכתית.

אני רוצה להשלים את הדברים שמקודם לא אמרתי. באמת העבודה המשמעותית היא לא רק עם הילדים, היא עם המבוגרים – גם ההורים וגם אנשי החינוך. כדי שהם יהיו רלבנטיים כשתלמידים יפנו אליהם, הם צריכים לדעת איך לייצר את התשתית הזאת - - -

את הפנייה, נכון.

לתקשורת, לשיח המשמעותי, כדי שילדים בכלל יראו בהם כתובת.

נכון.

בדרך כלל אנחנו יודעים על מחקרים שילדים פונים לחברים, לבני גילם ופחות סומכים על המבוגרים, למרות שהם אלה שבאמת יכולים לעזור.

לסייע. רותי, אם אנחנו – וזה קצת דיון אחר – זאת אומרת אני באמת רוצה וגם הצד הזה יכול להשתתף בדיון – אבל אם אנחנו שומעים את הדברים ומתחברים לכל מה שנאמר כאן עד עכשיו, אז אין שאלה שזה אפילו מרחיב גם את הצורך וגם את הכלים שאנחנו צריכים לתת.

אומרת כאן גלית – אנחנו רוצים שהם יפנו לעזרה. אנחנו רוצים שהמורה יהפוך להיות לרלבנטי, אבל המורה צריך ליצור את הרלבנטיות שלו בעיני התלמידים, שזו גם איזו שהיא מיומנות – אני חושבת – שאולי לנו היא נראית ברורה מאליה, אבל אני לא בטוחה שזה ככה בפועל. ומאד יכול להיות שזה חלק מהדברים שאנחנו צריכים להכניס דרך אנשי מקצוע ודרך אנשים שעושים את התהליך של הכשרת מורים, עוד רגע לפני שהם מגיעים פנימה.

מישהו כאן רוצה להתייחס לפני שאני פונה לנערים והנערות שלנו? בבקשה, איגוד האינטרנט.

אני לא מאיגוד האינטרנט, אבל אני גם. אני אייצג בכבוד גם את אורנה.

אוקיי, מיכל, בבקשה.

מיכל דולב כהן, אני ממכללת אורנים. אני מעביר קורסים בתחום של פסיכולוגיה של האינטרנט. אני חושבת שיש לנו בעיה מאד רצינית. אני חושבת שאנחנו מדברים המון על כל הנושא הזה של מיומנויות המאה ה-21 ותקשוב. מאד נוח לנו במקום הזה. ברור לנו שחשוב לנו להכניס את כל הנושא הזה של האקדמיה ולהתפתח ופדגוגיה ואת כל הקטע החברתי, שקשור לאינטרנט, אנחנו שמים בצד.

כשאנחנו כבר חושבים על מה זה אומר קטע חברתי באינטרנט, עם ילדים, הדבר הראשון עולה לנו בראש זה כמובן פדופיליה. אם אנחנו נשתהה עוד רגע ונחשוב, אז תהיה בריונות ברשת. משם אנחנו נחשוב על התאבדויות. מה קורה בפועל? המצב קצת אחר. כמו באקלים כיתה, אנחנו לא יכולים לדבר על אקלים כיתה ועל למידה, כשיש לנו בעיה באקלים כיתה, כי ברור לנו שהם מדברים, ברור לנו שהמצב החברתי צריך להיות טוב, נעים לילדים.

המצב היום בשטח הוא לא כזה. אם אנחנו מדברים על פנייה לעזרה, חלק מהעניין שהמבוגרים לא מקור לפנייה לעזרה, פשוט כי הם לא יודעים איך להתמודד עם זה גם. אני מלמדת גם יועצים, גם מורים מהסבות, יותר בוגרים וגם מורים שהם צעירים. אני יכולה להגיד לכם שאני עושה סימולציות עם סטודנטיות צעירות ואנחנו נתקעים נורא מהר. אז מה לא בסדר בלשלוח תמונת עירום? אבל אם לא תפסו אותי הכל טוב. אז הכל בסדר.

עבירה פלילית.

אבל אם המורים שלנו - אתם מדברים על הדור הצעיר - אם המורים שלנו לא יודעים מה לא בסדר או מה עלול לקרות, אז איך הם יחנכו? איך הם ילמדו? אם אנחנו מדברים על הדור המבוגר, על יועצים – אצלנו היועצים קצת יותר בוגרים – יועצים צריכים לדעת מה קיים בשטח. אני מלמדת קורסים בייעוץ, אין להם מושג מה קורה. אם אין להם מושג מה קורה, הפעם הראשונה שיגיע תלמיד, תלמידה ויגידו וואלה, תמונת עירום שלי – אני שלחתי, מיוזמתי. שלחתי, עכשיו זה רץ ברחבי השכבה. אני לא יודע מה לעשות.

אם זו הפעם הראשונה שיועץ נתקבל בסיפור הזה, התגובה הראשונה שלו זה – מה עבר לך בראש? למה עשית את זה? ואם למה עשית את זה? וואלה, אז פספסנו אותו ואת כל החברים שלו שלא יבואו לפנות לעזרה. אז נשארנו עם 2% של פנייה לעזרה למבוגר ואין מה לעשות, כי אנחנו באמת לא יודעים מה לעשות עם זה. כי אם אנחנו נלמד להכיר את התופעות, להבין על איזה צורך זה עונה, אז גם לא נהיה כל כך שיפוטיים. אז זה בסדר. אז אני מבין ששלחת תמונה, אני מבין שזה ענה על איזה צורך ובא נעבוד גם על הצורך, גם על מה קורה, כשהתמונה הזאת עכשיו נפיצה והיא ויראלית.

גם יש לנו מה לעשות. גם להישאר במקום של החוסר אונים הזה – כי אני לא יודע על הקו החם של איגוד האינטרנט, אני לא יודע למי עוד אפשר לפנות, אני לא יודע שאפשר להוריד את זה מכל מיני רשתות חברתיות – זו גם בעיה. המורים שלנו לא יודעים. היועצים שלנו לא יודעים. זה נכון ושפ"י מוציאים הרבה תכנית, אבל הרבה מהיועצים, הרבה פעמים גם בבתי ספר יסודיים, אומרים – אצלנו אין בעיה.

עד שזה לא מגיע. לילדים נמאס לשמוע על זה. נמאס לשמוע כי מלמדים אותם לא נכון, כי עושים את זה כשיעור מופרד. כי אם כמו שאמרנו פה - אנחנו נעשה את זה משולב – כישורי חיים זה לא רק כישורי חיים בעולם הפיזי, זה בפיזי והמקוון. זה חייב להיות ביחד. אם לא נטפטף את זה כל הזמן ונדבר על זה, אז אנחנו נדע שלא לוקחים סוכרייה על מקל מזרים, אבל במבה אפשר. כי זה במבה, זה לא סוכרייה על מקל והם לא מבינים את מה שעומד מאחורי זה.

אני חושבת שיש לנו בעיה מאד רצינית שעד שלא כל המורים וכל היועצים יעברו את ההכשרה הזאת ויבינו את החשיבות ואת המשמעות - - -

מורים יעברו את ההכשרה הזו ואני מודה שאנחנו עדיין לא יודעים מה זאת ההכשרה הזאת. רק תוך כדי דיון פה מתגבשים לי דברים ואני כותבת ויש תובנות. אני חושבת שכנראה אחת המשימות הראשונות שתהיה לנו זה להגדיר מה זאת ההכשרה הזאת ואיך אנחנו עושים אותה משולב ואיך אנחנו באמת עושים אותה נכון ואיפה אנחנו צריכים לשלב אותה ואיך אנחנו מנחילים אותה אחר כך לשטח, ויכול להיות שזה יהיה התהליך הראשוני, כי גם כשנכנסו לכאן אז כאילו היה ברור לכולנו שאנחנו יודעים לאן אנחנו רוצים לכוון וככל שהדיון מתפתח אני מזהה שהשאלות הרבה יותר גדולות ורחבות מאשר הפתרונות שיש בידיים שלנו להציע.

תודה רבה מיכל על הדברים. באמת דברים חשובים.

אני אשמח לשמוע את צביקה ואחר כך דיתי. בבקשה, צביקה כספי, פורום ועדי ההורים.

בוקר טוב לכולם, שמי צביקה כספי מפורום ועדי ההורים היישוביים. זה ארוך קצת, אבל נקלט בסוף. בוקר טוב, אני כן רוצה להתחיל דווקא בפן החיובי. אנחנו רואים המון המון התקדמות בעיקר בשנה האחרונה, מצד המשרד וההכשרה, יותר נכון, שמגיעה כן לתוך המורים, לתוך המערכת. אכן יש הרבה תכניות, תכניות שעולות ומגיעות גם למנהלים, גם למורים, גם להכל, אבל בעצם אני רוצה אולי להגיד את הצד האחר וגם טיפה לבקר, אבל מצד שני גם להציע איזה שהוא רעיון.

זה נדמה לרגע שאנחנו בעצם מדברים בשני קולות. כאילו המערכת נוסעת ב-20,000 רגל ואנחנו נוסעים מלמטה. לא צריך להיבהל – לא מטכנולוגיה ולא ממה שקורה ברשת. יש אפשרויות הרבה יותר פשוטות פשוט לדבר בגובה העיניים. לעשות הכשרה למורים ואני אפתיע אתכם, אני עושה את זה בבתי הספר אצלי בבת ים. אני עושה את זה בערים אחרות. לוקח לי 7 דקות. 7 דקות המורה יודע כל מה שהוא צריך. אני מקבל עשרות טלפונים בשבוע של מורה שמתחבאת מתחת לזה – המקרן לא עובד לי. הכנתי מצגת מדהימה, עבדתי עליה יומיים – אבל איפה לוחצים שהמקרן הזה יעבוד לעזאזל. אני לא מדבר על לוחות חכמים ועוד ועוד.

לדעתי מה שהמשרד התחיל – וזה דבר מבורך – הוא באמת לחשוב רגע. יש לנו שני סוגי מורים – אלה החדשים שבדרך, שאמורים להיכנס והם חייבים לקבל קורס חובה באקדמיה, בדיוק כמו שאני למדתי באוניברסיטה וכדי לקבל את התואר שלי נדרשתי לעשות לפי סמל קורס – אוריינות או מחשוב, לא משנה מה.

צביקה, הסיפור זה לא האוריינות. אני אומרת לך באחריות – בנושא של אוריינות ופדגוגיה חדשני תוכל זה הם מקבלים. הם מקבלים ואני אומרת לך באחריות.

מקבלים. תראי, יש הבדל בין לימודים אקדמאיים לבין לימודים פרקטיים, שמורה יידע לעמוד - - -

לא, אני מדברת איתך בפרקטיקה. בהכשרת מורים יש את העבודה המעשית והכל. אני לא שם. זה מה שאני מנסה להגיד. אנחנו בורחים לשם כי נוח שם, כי כייף שם. באמת אני אומרת, גם כמי שבאה מהשטח.

נכון.

ואני רוצה לגעת דווקא בצד הפחות נוח של הסיפור הזה, וזה כל ההתמודדות עם האתגרים האחרים שברשת. איך עכשיו מורה מתמודד עם חרם שמתרחש בסביבה הוירטואלית. איך בעצם הוא מתמודד עם פנייה של תלמיד שאומר לו עשיתי מעשה כזה וכזה והוא מטפל בו בלי שהילד ירגיש נימה של שיפוטיות או שיש פה מישהו שהוא צריך עכשיו להסביר את עצמו בפניו, אלא מישהו שבאמת עוזר לו להתמודד. שם אני נמצאת. בשטח הכאילו אפור הזה.

נכון. בגלל זה אני אומר - - -

זה חסר שם.

אני לא מחפש את ההכשרה האקדמית. אני דווקא הייתי רוצה לראות את אותם מורים, את מי שמכשירים אותו, שיידע לעמוד פיזית מול הכיתה שלו, מול המערכת, מול מקרים כאלה שהם חריגים, שהם מקרי שוליים, כמו שאת מתארת כאן.

ממש לא מקרי שוליים. מה, מה שאני תיארתי פה?

לא, לא, שוליים מבחינת הלימוד. תראי, מורים ומנהלים היום, ברוב רובם, לא רוצה להתעסק בנושאים האלה. לא רוצה להתמודד מול הורים זועמים. גם אם אין כלים – בואי נודה על האמת – המשרד לא נותן להם גב, הם חוטפים מכל הכיוונים ואם את לוקחת היום את המורה ושואלת את עצמך מה זה מורה היום? מורה בתקופה שאני הייתי בכיתה א', ידע להביא חומר וללמד אותנו ולאתגר אותנו בשיעורי טבע, בדברים אחרים. היום מורה הוא מסכן. הוא פשוט מסכן.

לא, המורים לא מסכנים.

הוא מסכן.

בוא, המורים לא מסכנים.

מורידים עליו עוד ועוד מחויבויות. יש נגדו יותר ויותר חוקים.

לא, אבל זה לא השיח, צביקה. המחויבויות, הכל טוב - - -

לכן אני אומר, לפני שקופצים – אני נציג הורים, אני בא ואומר – רבותי, יש פה משולש. יש את האחריות של המורים, יש את האחריות של המערכת עצמה, שלא תמיד לוקחת את האחריות הזאת ויש גם את הילדים האלה. הם ילדים חכמים, הם רוצים ללכת קדימה. אנחנו לא רוצים לבלום אותם. אנחנו צריכים להבין את הבלאנס הזה.

כן, אבל אני עכשיו פה לא במקום של לקדם אותם או לבלום אותם, אני במקום של להגן עליהם רגע. זה השיח.

זו מילה כבדה, "להגן עליהם".

מה לעשות, אבל אנחנו צריכים לעמוד בה, גם אם כבד לנו.

אנחנו לא שם.

אנחנו חייבים להיות שם.

אנחנו ביום ראשון דיברנו – גם אני ורוני – ואמרתי להם משפט. אני למדתי דבר אחד, טכנולוגיה ואור אף אחד לא יכול להשיג. אז בואו רגע ננסה לדבר קודם כל בצמצום. בוא לא נגיע לבלימה. לאט לאט. אנחנו עוד לא בכיוון.

כרגע יש איזה שהוא פער די גדול. אני התחלתי ואמרתי, יש את המורים שנמצאים כבר בתוך המערכת, חלקם גם מורים בגילאי 40-50, שלהביא ולהפיל עליהם טכנולוגיות - - -

בזהירות בבקשה אם בני ה-40, בזהירות.

אני אומר עוד הפעם, סליחה, זו לא מילה גסה. אני גם שם.

לא, אני רק אומרת, כי אתה מציג אותם ככאלה ותיקים כבר וזה. אני עוד צעירה לגמרי ויש לי כוח ומרץ.

גם אני שם, אני לא במקום אחר, כן? אבל אני אומר – יש הבדל בין המורים שנכנסים היום בגילאי 20, שהזרימה שלהם – את קראת להם ילידים דיגיטליים, הזרימה שלהם הרבה יותר קלה מאשר מורה שנמצא במערכת 25 שנה וכבר צריך לעשות את השילוב ואת החיבור הזה.

אני חושב שהתהליך הזה שהמשרד כרגע מוביל הוא נכון, אבל עדיין אנחנו כל הזמן מוצאים את עצמנו דווקא - - -

זה נכנס לכל בתי הספר?

דווקא במקומות האלה שהכלים עדיין חסרים. אין את החקיקה, אין את הכלים האלה שמנהל יכול לעצור.

עזוב חקיקה. תאמין לי, יושב פה צוות מקצועי, בידיים שלו, גם בלי חקיקה, לשבת ולבנות תכנית שבסוף אני גם אעשה דיון פתוח כי יש לי כל מיני מחשבות, שאפשר לשבת ולבנות תכנית או לבנות איזה שהוא מערך שדרכו אנחנו נבין מה אנחנו רוצים בכלל להנחיל למורים, איזה כלים אנחנו יכולים לתת להם, באיזו מסגרת אנחנו רוצים לתת להם. באמת, זה הרבה שאלות שצריך לשבת ולחשוב עליהן ובסופו של דבר, שכל מי שמגיע לעבוד עם ילדים, כל מי שנכנס לכיתה, יש לו את הכלים להתמודד, גם עם התקלות שהרשת מזמנת לנו. וזה הסיפור שככה ה - - -

אני בעד שהם ילמדו טכנולוגיה לפני הפדגוגיה.

הטכנולוגיה זה רק כלי. באמת, אנחנו יותר מדי משקיעים בו אנרגיות. הטכנולוגיה זה כלי, זה לא המהות, זה לא המטרה, זה כלי שאנחנו צריכים לדעת להשתמש בו נכון ולהבין גם איזה באגים הוא מזמן לנו בדרך. אוקיי, תודה רבה צביקה. דיתי, שם מלא ותפקיד לפרוטוקול.

אני מנהלת בית ספר לאה גולדברג בנתניה וכמנהלת בית ספר אני חושבת שבמעגל הזה היטבת לתאר את הבעיה. אני בעצמי לא פגשתי עוד מבוגר שכל כך קולע בדיוק לבעיה והעניין הוא באמת לא בתכניות לימודים, שיש הרבה מאד ופלטפורמות לבניית תכניות לימודים ברשת. זה באמת לא שם.

העניין זה הבלבול בין מציאות ווירטואליה. הילדים חיים בווטאספ, וכל עוד לא ניכנס לווטסאפ ולא יהיו שם כללים כמו במציאות ומבוגר אחראי כמו במציאות והורה כמו במציאות, ואת שאלת מי יגן. מי יגן? המבוגר האחראי. הוא זה שיגן והיחיד. ועל זה צריך להתקיים הדיאלוג. מהסטודנטים במכללות וגם אצלנו בבית הספר. אנחנו מקיימים את הדיאלוג הזה מי יהיה שם המבוגר האחראי, כי הוא חייב להיות שם. ואז אומרים הרבה מאד קבוצות ווטאספ נפתחות, אין על זה שליטה. זה לא מדויק.

כי כמו שבכיתה יש שליטה על חבורות של ילדים, גם בווטסאפ, ברגע שאומרים - עכשיו כולם מוציאים פלאפונים, מתנתקים מכל זה ואנחנו המבוגרים האחראים ואנחנו נמצאים עם הכיתה שם, אז המון המון דברים מתגלים שם באבם. אני יכולה להגיד לכם שאפרופו חרם, אני בקבוצה, יש לנו תכנית שנקראת עתידים תקשורת, שילדים מוכשרים ומצוינים בתחומם באים ללמוד אחרי הלימודים, עם מורים מתוך בית ספר בענייני תקשורת והם מוציאים להורים את הפעילויות שנעשות בבית הספר באמצעות הווטסאפ. כי גילינו שלא הסמארט סקולס ולא האתר ולא שום דבר אחר נגיש יותר מהווטסאפ.

אז החלטנו שאת בית הספר שלנו אנחנו משגררים דרך הווטאספ. מי ישגרר? הילדים. ותוך כדי שיעור אנחנו רואים איך נוצר החרם והם רצים אלי עם הפלאפונים ואני אומרת להם אז תנו לי את הפלאפון, אני אעזור לכם. לא, לא, זה לא. זה שלי וזה שלי וזה שלי. אז אמרתי אוקיי, אז מי מנהל הקבוצה ורצנו להתקשר אליו. זה רק תיאור של מצב. הילד אומר לי – אמא'לה, איפה את? הוא פתח את הקבוצה, אבל הוא ביסודי, הוא לא מבין איפה אני מסתתרת. איך אני כבר יודעת? הוא הרגע הרגע לחץ. אמרתי לו – אתה עכשיו מוחק ואני רואה הכל. אז הוא אומר לי – מחקתי. ראית שמחקתי? איפה את? הוא היה בטוח שאני נמצאת אצלו בבית, איפה שהוא פותח את הקבוצה.

זאת אומרת החיים, לפחות ביסודי, מאד מאד מתבלבלים. הפתרון היחידי בעינינו, ואנחנו הגענו למסקנה ולכן אני אומרת בעינינו בבית הספר, זה פשוט למצוא את המבוגרים האחראים שמוכנים להיות שם. אז באמת הקבוצות - - -

אמרת יפה – "שמוכנים להיות שם". כי הרבה פעמים לא נוח.

אז רגע, בדיוק. אז אני אגיע.

באמת. המורים מפחדים להיום שם. מורים מפחדים להיות חלק או לקחת איזו שהיא אחריות שם.

אז אני אגיע לזה. שלוש פעמים בשנה יש לנו הרצאות להורים. ההרצאות האלה תמיד מתחילות בזה שהם אומרים למרצה – אתה מגזים. אתה מגזים. אתה אומר שככה וככה, ומסוכן, וזה, אני יודע שזה גם מאד טוב. הילדים שלי מוצאים חברים דרך זה. הם שומרים על קשר בתפוצות דרך זה. אז הוא אומר להם – נכון, נכון. אבל באחוזים, כאשר אין שם את המבוגר האחראי ואין את הכללים ואין את אכיפת הכללים, הוא יגיע גם עם התפוצות לכל מיני מקומות אחרים.

ההורים חושבים בהרצאה הראשונה שהדברים מוגזמים. בהרצאה השנייה הם כבר מתחילים לעקוב אחרי הדברים שנאמרים בהרצאה הראשונה ולאט לאט הם מגויסים להיכנס כן לתוך הקבוצות האלה ויש לנו מבוגר אחראי ויש לנו מורים שמסכימים, כיוון שיש גם דיאלוג. מה, כל היום אני אהיה עם הילדים בווטסאפ? וזה לא כל היום. ממילא אנחנו עם המכשיר הזה כל הזמן, אז מסתכלים גם על הקבוצה, על ההתנהלות שבה. ולאט לאט אנחנו מגייסים גם הורים שמבינים את הצורך, שאם הם רוצים להיות בכיתה. הילדים מגיעים עם הווטסאפ של אחר הצהריים, עם הבעיות שנוצרות שם לכיתה בבוקר. הם לא פנויים ללמידה אם אין מישהו שפותר להם את הבעיות אז. אז יש כבר הורים ויש כבר מורים.

יש לכל קבוצת ווטאספ שקופית כזאת, אני חושבת שהיא קצת מוכרת לכם, כי אתם מוזכרים פןה, זכויות הילד.

אפרופו גיל 40, אני כבר לא רואה את המרחק הזה.

אז יש פה שקופית שאומרת על התנהגות ראויה ברשת: לשמור על שיח מכבד גם במצבים של אי הסכמה. לשמור על פרטיות המשתמשים, לא לפרסם תכנים ואז הם יודעים, לפני שנפתחת הקבוצה. הם מכירים את הכללים, הם יודעים מה הולכים לאכוף שם. המבוגרים האחראים נמצאים שם בפנים. אני לא אומרת שפתרנו, אבל אני אומרת בהחלט שהורדנו.

חוק או אמנה כזאת.

אבל שוב, המפתח עם כל הכללים ועם כל המסגרות והכל, זה המבוגר האחראי שיהיה שם ושייתן את המענה ושהילדים יידעו שהוא נמצא ברקע. הרבה פעמים זה שהם יודעים שהוא נמצא ברקע זה כבר עושה 50% מהעבודה ומהדרך וכן, ואנחנו שם כל הזמן. שהמורים לא יגידו מה נהיה שם כל היום? אנחנו שם כל היום, בואו נודה על האמת. אני לא יודעת מי לא מסתובב עם הדבר הזה וכל שנייה מציץ בו.

הכוונה שכל כיתה יש לה קבוצה של תלמידים והמורה והמחנך איתם שם?

יש מחנכים שלא מסכימים ויש מחנכים שמבינים את הצורך, אז הם לוקחים שתי קבוצות על עצמם.

מה זה הקטע של מחנך שלא מסכים? באמת, אני מנסה להבין.

יש עם זה בעיה, יפעת, יש עם זה בעיה גם מבחינה חוקתית.

אני אגיד לך מה זה.

שנייה רגע. מה זה מבחינה חוקתית?

אסור.

מה זה אסור? למה, כי זה פרטיות? תגידו לי עכשיו שזה פרטיות.

יש פסק דין רק מהזמן האחרון. דרך אגב, גם כמנהל קבוצה, יש אחריות פלילית. יש שם בעיה מאד קשה עם הנושא הזה. בחודש האחרון כל כך הרבה אנשי צוות ומורים יצאו - - -

בואו נפסיק לחפש איך אנחנו לא יכולים להיות שם - - -

לא מחפשים.

ובוא נחפש למה אנחנו כן צריכים להיות שם ואנחנו שם כדי לנווט את הדברים ואנחנו שם כדי לפתוח עדין.

אבל על פי חוזר מנכ"ל יש עם זה בעיה, ולכן הילדים מכניסים אותנו. אנחנו לא מכניסים את עצמנו.

כן, יש.

בסדר, אין בעיה, אבל קודם כל צריך ליצור את המצב שבו ילדים מכניסים אותנו ומבינים את הצורך. זה פעם אחת. פעם שנייה, אני לא רוצה לדבר על חוזר המנכ"ל, כי גם עד לפני כמה שנים, וזה, לא היה מזמן, אמרו שכל מה שקורה אחרי הצהריים ברשתות וכל זה, זה שייך לאחרי צהריים ולא שייך לבוקר. אנשים שכחו שיש פה רצף ובשנים האחרונות הכניסו את זה והבינו שבעצם יש פה איזה שהוא רצף של התרחשויות, שזה לא משנה עכשיו אם הוא קורה בחצר בבית או שהוא קורה בשעות הבוקר, בחצר בית הספר.

בקיץ האחרון.

אז הדברים הולכים ומשתנים ואני חושבת שזאת המטרה של השיח, להמשיך להעלות את הדברים למודעות, להבין שזה לא עניין של פריבילגיה ולא עניין של אם אני מסכים או לא מסכים, אלא זה עניין של צורך. כמו שאני נמצא בבוקר בכיתה ונכנס ואני לא אומר אם אני מסכים להיות שם ואני מעורב בכל מה שקורה בכיתה, בין אם אני מסכים ובין אם לא. זה אותו דבר. חברים, הרי חברים, הכיתה היא גם פה. הכיתה היא פה - - -

הכיתה היא פה קודם.

כן, ואנחנו חייבים שזה יישב לנו כאן.

יפעת, מילה אחת לגבי זה. למה כל כך חשובה לנו ההכשרה דווקא. כי כשאנחנו מדברים למשל על העניין הזה של מורים בתוך קבוצות ווטסאפ, כשאנחנו לומדים על הכשרת מורים אנחנו יודעים, אנחנו נכנסים לכיתה, אנחנו יודעים אחרי 10 דקות לזהות כיתה חדשה – מי הבולטים שלנו, מי החלשים, מי צריך לחזק, מי יש לו בעיה חברתית. כשאנחנו מגיעים לקבוצות ווטסאפ, כשיש לי ילדים שכותבים 500 הודעות במהלך היום ואני ורוב המורים משתיקים, ואני מגיעה בערב וקוראת, אם אין שם קללות מאד חמורות, משהו שראיתי, מריבה, משהו, אני מתעלמת. בשוטף אני מתעלמת.

מה קורה? אם לא עברתי את ההכשרה המתאימה למשל, אני מפספסת אינטראקציות חברתיות שזה לא קללות, אבל שבכיתה לא הייתי מוכנה לתת להן יד. התעלמות מכל מיני ילדים. אני משמרת מצבים שלא הייתי רוצה. איך אני יודעת? אני צריכה ללמוד. אני צריכה ללמוד את זה.

נכון, אני מסכימה לגמרי. אני רוצה לשמוע מהילדים, בבקשה. תצטרפו.

חברת הכנסת, אני ענבר גולדשטיין, אני מרכזת גם את הקבוצה, אז אולי רגע לפני שהילדים ידברו אני אתן כמה מילים כדי שתקבלו את הקונטקסט לפעילות שלנו.

בבקשה.

עמותת תפוח קיימת למעשה קרוב ל-20 שנה ומה שאנחנו עושים זה פועלים לצמצום של הפער הדיגיטאלי בפריפריה – גם החברתית וגם הגיאוגרפית, עד היום עם למעלה ממיליון מוטבים בפריסה ארצית.

בהקשר של אינטרנט בטוח אנחנו פועלים בשני צירים מרכזיים. הציר הראשון זה הנושא של הכשרות מורים. דיברנו על הנושא של פדגוגיה חדשנית וכו' וכו', וצריך להבין שבלי הכלים הללו, למורים גם לא יהיו כלים להתמודד גם עם בריונות ברשת. זאת אומרת ברגע שלמורה אין בכלל חשיפה לאותן פלטפורמות דיגיטאליות וכו', הוא לא יוכל להתמודד גם עם הבעיות שנוצרות שם.

זה ברור, אבל שם אין לנו בעיות, כי את זה הם כבר מקבלים כתורה סדורה.

אז אנחנו נמצאים גם שם, גם בנושא של הכשרות מורים לנושא של התמודדות עם בריונות ברשת; והמקום הנוסף שאנחנו נמצאים זה הכשרות לבני נוער. אחת מהתכניות המרכזיות שלנו בנושא הזה, זו תכנית נט"ע, שפועלת היום ב-21 יישובים, עם 1,700 משתתפים בשנה. ובאמת, מי שהגיעו לפה זה הנציגים של התכנית, שאני אשמח מאד שיוכלו לספר גם קצת על חוויות אישיות שלהם וגם על מה הם עושים במסגרת שבוע האינטרנט הבטוח ובכלל לאורך כל השנה.

כדי לסבר את האוזן, לאורך יום האינטרנט הבטוח, המשתתפים של התכנית שלנו יוזמים ומפעילים פעילות התנדבותית בנושא הזה של בריונות ברשת, שנוגעת בלמעלה מ-10,000 מכותבים בפרישה ארצית. הפעילות קורית גם בבית הספר וגם מחוצה לו, במתנ"סים, בתנועות נוער, בקהילה עצמה, בשילוב עם הדרכות והפצת חומרי הסברה, קמפיין הסברתי וכו' וכו'.

אני אשמח לתת את רשות הדיבור לתלמידים, לחניכים שלנו, של התכנית שלי. אני אשמח אם תרצי.

שמי שלי קוזלוביץ ואני חניכה וגם מדריכה בתכנית נט"ע. אני גרה בירושלים ואני בת 16. אני שמעתי פה הרבה והרבה דובר פה על הכשרה של מורים ואז גם היה את השיח הולם, לא יודעת איך ניסחתם את זה, ואז זה באמת שתי בעיות. איך התלמידים מדברים בין עצמם ואיך המורים מסתכלים על זה מלמעלה. ואז נראה לי שזה קצת מתבלבל פה.

בקשר לאיך תלמידים מדברים אחד עם השני, אני ראיתי הרבה בעיות בנושא הזה. אני יכולה לשתף סתם לגבי מקרה אישי בשנה שעברה. בטיול השנתי מתחלקים לפי אוהלים ואז נוצרה קבוצה של אוהל 6, ככה הם קראו לעצמם ואז הם גם פתחו כמובן גם קבוצה בווטסאפ. התפתח מצב שהם נותנים לכל בת, נגיד, שם קוד כזה ומדברים עליה. ואז גם בבית הספר אפשר לדבר עליהם לפי שם הקוד, כי אף אחד לא יבין במי מדובר.

אני באמת רואה את זה כבריונות באמת. והמורים היו מודעים להם והם מודעים לזה וזה נחלש. כמובן החלישו את זה, ביקרו את זה. אני מאמינה לפחות שהמורים אצלי בבית הספר, בית ספר בויאר, קיבלו הכשרה ראויה ובאמת מתמודדים עם זה טוב. למה אני זוכרת, כי אני כתלמידה קיבלתי הרבה הכשרות בנוגע לזה. אני חושבת גם שהרבה מהשיח הזה בא מאיך שהילדים ראו את המבוגרים מדברים. אני חושבת שעד כמה שאפשר להגיד למישהו – אל תדבר בצורה הזאת ואל תתייחס כזה, תתייחס טוב לבנות ותתייחסי טוב לבנים ואל תדברי ככה ואל תדבר ככה; ותחצה את הכביש במעבר חצייה.

אם אני עכשיו רואה את דוד שלי לא עובר במעבר חצייה, אז איך שהוא יעבור לי קצת, אוקיי, אולי זה לא כזה נורא. ואז השיח הזה, שאמור להיות כל כך נכון וכן מטפטפים אותו וכן מספרים עליו וכן מדברים עליו, אני חושבת שיכול להיות הרבה יותר משמעותי לתלמידים ולילדים ובני נוער, כשהוא יבוא אולי ממשהו יותר אישי. מדוגמאות.

נכון, הדוגמא האישית היא מאד חשובה.

אם ילדים שחוו משהו כזה או אפילו מבוגרים, או כל בן אדם שמוכן באמת לספר אולי קצת, זה יהיה הרבה יותר משמעותי. גם אני חשבתי על זה, אם אני הייתי מקבלת סוג של אפילו הרצאה, סתם, דיון לגבי זה, עם מישהו שעבר משהו כזה, אז אני חושבת שזה היה הרבה יותר משמעותי.

אני רוצה לשאול אותך שאלה. אני לא חושבת שהשיח התבלבל, כי אני חושבת שאת בהחלט קשרת אותו בדוגמא שאת נתת, אבל אני אשמח אם תחדדי. את דיברת על סיטואציה שבה בעצם נפתחה קבוצה, זה יצר איזו שהיא תחושה קצת לא נוחה בקרב כלל הכיתה והמבוגרים התערבו ובעצם החלישו את מה שהיה שם. זו השפה שאת השתמשת בה.

איך זה הגיע בכלל לידיעת המבוגרים? הם הבחינו בזה לבד? אתם ניגשתם אליהם? זאת אומרת מה היה שם בהתרחשות שאפשר בעצם למבוגרים להתערב ולתקן את הסיטואציה הזו?

אני באמת לא יודעת איך באמת המורים גילו, אבל לדעתי זה היה מתוך שהם לבד שמו לב לזה. אני לא מאמינה ששום תלמיד בא ואמר הנה תסתכלי. אני באמת מאמינה שזה מורים ששמעו איך שהוא אומרים אוהל 6, או שמעו - - -

והיו רגישים בעצם לניואנסים של מה שקורה שם.

הייתה להם אוזן רגישה.

אוקיי, יפה, זה חשוב. קרו או את מכירה סיטואציות נוספות שבהן בעצם נוצרו חרמות או מקרים של פגיעה בילדים ברשת והמבוגרים התערבו?

אני יכולה לספר גם על מקרה שבו המורים לא הייתה להם התערבות הולמת. למשל חברה טובה שלי בסוף כיתה ח', שזה היה לפני כמה שנים, היא התאשפזה בעקבות אנורקסיה, אבל היא לא סיפרה לכולם. היא לא רצתה שכולם יהיו מודעים לזה שהיא חולה ואז התחילו שמועות בכל בית הספר – אולי היא בהריון, אולי היא זה, אולי. אף אחד באמת לא ידע. אולי כמה חברות קרובות שגם לא הפיצו את זה שהיא אנורקטית, בגלל שהיא לא רצתה.

דברים התגלגלו לכך שהיא לא רצתה אפילו לצאת מהאשפוז שלה, בגלל שהיא לא רצתה לחזור לבית הספר.

להתמודד. אוקיי.

והמורים כן היו מודעים לזה. זה היה בית ספר אחר, זה לא היה בית ספר שלי. בסוף היא עברה לבית ספר בויאר בעקבות זה, בשביל באמת לפתוח דף חדש.

את היית מצפה שמורים בסיטואציה כזו יתערבו ויתנו איזו שהיא תמיכה, יעשו סדר בכל השמועות האלה? יש לך ציפייה מעולם המבוגרים שיתערב בסיטואציה כזו?

אני הייתי מצפה והייתי מקווה שמורים קודם כל יתחילו לדבר עם הילדה עצמה. שבאמת יספרו לה איך הם רואים את המצב, איך הם רואים את זה מלמעלה, כי אי אפשר להתעלם מדבר כזה, שילדה לא נמצאת כמה חודשים טובים בבית ספר לאורך כמה שנים ומין הסתם רצות שמועות. זה יכול להיות אפילו סוג של עובדה.

כן, אבל מה שחשוב לי לדעת ומה שחשוב לי שיהיה כאן במרכז החדר, זה שאת אומרת – אנחנו כן צריכים אתכם, את עולם המבוגרים, שתעזרו לנו להתמודד עם הסיטואציות האלה, שזאת אמירה חשובה. זה בדיוק אותה אוזן רגישה של אוהל 6, אגב. בסדר?

חברת הכנסת, אני אשמח אם ניתן יהיה לעוד משתתף לדבר.

בהחלט. חבר הכנסת מסעוד גנאים, אתה רוצה עכשיו או לשמוע עוד ילד?

כן, שני משפטים. תחילה, בכל העניין של העידן החדש, אני מסכים עם אלה שאמרו שצריך להכשיר את המורים ואת המבוגרים איך להתנהג איתו, איך להתנהג עם הילדים שלהם, משום שהילדים שלנו והתלמידים שלנו – וגם אני הייתי מורה. אני אומר תלמידים, כי הייתי גם מורה לשעבר. הילדים שלנו הם יותר מתוחכמים, הם מודעים יותר לכל הטכנולוגיה החדשה, לכל הדברים האלה.

לכן אם אנחנו לא נהיה כמבוגרים, גם מוכשרים לזה ונכשיר את עצמנו ויכשירו אותנו, אנחנו לא נדע באמת איך להתנהג ואיך לטפל בעניינים האלה ואיך לפחות לעקוב אחריהם.

בקשר לבתי הספר, כן, זה דבר טוב שמישהו מבוגר ישגיח לפחות מה קורה בקבוצות האלה, משום שבפתאומיות לפעמים אתה בא לבית הספר והמורים מספרים לי, פתאום מהבוקר איזה חיכוך, איזו קטטה, על מה? כי בלילה היה איזה ויכוח על ווטסאפ או על פייסבוק ולא המורה ולא ההורים יודעים מזה.

לכן אני עם זה, משום שבסוף הגלישה בעולם הדיגיטאלי או בעולם האינטרנט או בפייסבוק או בווטסאפ, זה כמו לשחות בים וצריך לדעת איך לשחות כדי לא לטבוע. טוב שהמבוגרים כמורים, או כהורים, יהיו משגיחים גם ויידעו איך להתנהג. זה מה שיש להם עכשיו.

תודה רבה חבר הכנסת גנאים על הדברים.

בבקשה.

אנחנו נשמע עוד ילד.

כן, אני רוצה.

בבקשה.

שלום, קוראים לי עומר צרויה, אני שנה ד' חניך בנט"ע במסלול יזמות. אני מתעסק בכל העניין של יזמות. לפי דעתי צריך לפני שזה קורה בכלל, לעשות את זה. זאת אומרת שאני יכול כהורה להתקין איזו שהיא אפליקציה שיכולה לזהות את התמונה, לפני שהאיש בכלל שולח אותה, אם היא תמונה מינית או לא. ואז לחסום את זה לפני בכלל שהוא שולח את הווטסאפ. זאת אומרת שאפשר למנוע את זה בכלל לפני שזה קורה ולא לדבר על כל העניין.

זה לא ניתן טכנולוגית.

יש אלפי אלגוריתם בשוק שבאמת עובדים והם מוצאים אם התמונה היא פוגענית או לא. אז בואו נמנע את זה לפני בכלל שזה קורה.

אתה יודע איפה נמנע את זה עוד לפני? שבכלל התמונה הזו לא תישלח. אתה יודע איפה נמנע את זה עוד לפני? כשאנשים יבינו שכשהם מצטלמים בדבר הזה, זה לא רק שלהם. בשנייה שזה בתוך המכשיר זה כבר נחלת כולם, גם אם לא שלחנו את זה לאף אחד. זאת אומרת הנגישות שיש לאתרים השונים – אתם רואים את זה דרך האפליקציות שאתם מאשרים כל פעם עם גישה לתמונות, גישה לאנשי הקשר ואנחנו עושים – אשר, אשר, אשר, כי אנחנו רוצים את האפליקציה. אחר כך נתמודד עם כל ההשלכות של זה.

זאת אומרת התהליך הבסיסי הוא עוד הרבה הרבה קודם ואתה צוד, כשאנחנו תמיד מגיעים לקצה – איך אנחנו מתמודדים עם מה שכבר קרה. ואנחנו צריכים להיות רגע לפני, איך אנחנו מונעים בעצם, איך אנחנו מעלים למודעות את כל ההשלכות של מה שאנחנו עושים עם המכשירים הדיגיטאליים האלה. כי אנחנו לא באמת מודעים. כמה מאיתנו חושבים שאם הם יצטלמו במכשיר הזה זה יהיה רק שלהם? כולנו, נכון? אם אנחנו לא נשלח את זה לאף אחד, זה לא יהיה נחלת כולם. ואנחנו רואים גם מבוגרים, לא רק ילדים שהמכשירים שלהם נפרצו או החומרים שלהם הועברו מיד ליד בלי שהם שלחו את זה לאף אחד, והנה אנחנו בבעיה. אז על אחת כמה וכמה ילדים.

בכלל, אני חייבת להגיד פה שאני לא מבינה את כל התרבות הזאת של להצטלם בעירום. גם המודעות של ילדים, שנדרשים על ידי מישהו שהם לא מכירים לעשות את זה והם נותנים בו אמון, זה משהו שאנחנו צריכים לעבוד איתם עליו. בין אם זה במערכת החינוך, בין אם זה עם ההורים. זאת אומרת יש פה התנהגויות בסיסיות שאנחנו מגיעים אליהן ואני חושבת שאנחנו צריכים לטפל בהן. וזה חלק מהסיפור של להיות מוכשרים לדבר על הדברים האלה בתוך מערכת החינוך. להיות מסוגלים לדבר על זה בקרב ההורים. וכאן אני מסכימה שהגיוס של ההורים הוא מאד מאד חשוב. וזה הרבה יותר מורכב ממה שאנחנו מנהלים כאן.

אני חושבת שאם אנחנו נאריך את זה בעוד שעה, אנחנו נגלה שזה עוד יותר מורכב ממה שאנחנו גם מדברים עליו עכשיו. ולכן בעיני צריך לשבת ולפרק את הסיפור הזה ולראות איך אנחנו שמים את הכלים הנכונים בידיים של מי שנמצא עם הילדים שלנו. אז תודה רבה לפחות על ההיבט של המניעה.

אני אתן לעורך הדין מאיר אסרף ואחר כך אנחנו נאפשר לעוד ילדים.

אני מייצג את הסתדרות המורים. בעצם הסתדרות המורים הקימה לשכת קשר עם הכנסת. בעצם מה שאני שומע כאן – תפקידו של עובד ההוראה זה להיות מעורב גם במה שקורה מעבר לשעות בית הספר ויש גם חוזר מנכ"ל בנושא. יש כמה בעיות חוקיות שצריך לטפל בהן, כדי לאפשר לעובד ההוראה להתערב ולבצע את התפקיד הערכי שלו כמו שצריך.

להיות מחנך. אנחנו שכחנו שמורים הם קודם כל מחנכים. הם אנשי חינוך.

ברמה הערכית. עובדי הוראה חייבים לדאוג לתלמידים שלהם. יפה בן דוד שמה את זה על השולחן ואמרה שאחד הדברים שאנחנו נעשה זה נוביל שינוי לא רק בתחום של יחסי עבודה - - -

אנחנו לא מיחצנים פה עכשיו אף גורם כזה או אחר, עם כל הכבוד. בואו נדבר לגופו של עניין, ברשותך.

גברתי, לגופו של עניין, חוזר המנכ"ל הולך דרך פתלתלה סביב סוגיות של פרטיות, סביב סוגיות של זכויות של עובד הוראה, זכויות של ילדים. אני חושב שראוי לחוקק ואני קורא לגברתי לחוקק תיקונים נדרשים בחוק הגנת הפרטיות. כמו שיש חוק זכויות התלמיד, צריך להיות גם חוק זכויות המורה, שיכלול בתוכו גם את מתן האפשרות להביא לידי ביטוי את הערך של להיות מחנך ולא רק לעסוק בעולם משפטי של זכויות וחובות.

למה אני צריכה לחוקק? הערך של מחנך הוא מקדמת דנן, זה משהו שהונהג. למה אני צריכה לחוקק את זה?

לא, לא, אנחנו נמצאים בהיבט - - -

אנחנו שומרים על הפרטיות של הילד כשאנחנו עומדים מולו בכיתה? באמת אני שואלת עכשיו.

גברתי, חוזר המנכ"ל מתייחס לזה מפורשות והוא מדבר על הצורך לשמור על פרטיות ועל כל מיני דברים שמגבילים מאד את היכולת של עובד ההוראה להיות נוכח שם בכלל. למשל, לפי הוראות חוזר המנכ"ל, עובד הוראה – ומנהלת בית הספר גם ציינה את זה – לא יכול לבקש מתלמיד להזמין אותו לקבוצת ווטסאפ כיתתית. אסור לו. גם אסור לו לקבל בקשה. המזל הוא שווטסאפ לא מצריך - - -

איפה זה כתוב, אדוני עורך הדין?

אני אקריא לך.

אני כתבתי את זה, אז אני יודע.

אוקיי, אני אקריא לך. יש כאן סעיף שאומר את זה. יכול להיות שצריך לתקן את חוזר המנכ"ל.

אני לא מצליחה להבין את זה. המורה מבקש את הרשות להיכנס לכיתה? מבחינתי זה כיתה. אם נפתחה לי פה קבוצה שכל תלמידי הכיתה נמצאים שם ומועברת אינפורמציה שקשורה למהלך הלימודים, שיעורי בית, אני יודעת מה קורה שם. גם לי יש כמה כאלה, גם של הילדים וגם של המבוגרים ואני כן מכניסה את עצמי לשם ומי שרוצה שיתבע אותי, אני מוכנה להתמודד. וזה לא עניין של הגנה על פרטיות.

כל עוד שאני לא פוגעת בילד, כל עוד שאני לא מזמינה את הילדים לעשות דברים שהם לא חוקיים או לא ערכיים או לא מוסריים, או לא משנה, כל אחד בהגדרה שלו. פה אני מרשה לך לתת הגדרה רחבה. ואני צופה מהצד כדי לראות שהדברים מתנהלים כמו שצריך, זה בדיוק כמו שאני יוצאת איתם לטיול שנתי ואני משגיחה שהכל בסדר. בדיוק כמו שאני נמצאת איתם במסיבת כיתה ואני משגיחה שהכל בסדר. בדיוק כמו שאני נמצאת בתוך הכיתה. אז אני לא מבינה למה אנחנו לוקחים את זה למקום כזה. כי זה נוח? כי אנחנו לא רוצים להתמודד עם זה?

יושבת הראש, אני יכול להעיר הערה?

יש כאן בעיה - - -

גברתי יושבת הראש, אני חייב לתקן פה משהו שהוא מעוות ומעוותים אותו כבר שנים רבות.

בבקשה, ואני אתן לך להמשיך, עורך הדין מאיר אסרף.

כתוב שם שאסור למורה, לחשבון הפרטי שלו, להכניס את הילדים. לחשבון הפרטי שהוא מנהל עם בני משפחתו, עם חבריו. לשם הוא לא יכניס תלמידים. אף אחד לא אמר - - -

זה לא ברור. זה לא מה שכתוב.

תקרא היטב את מה שכתוב.

זה לא מה שכתוב.

אף אחד לא אמר שאי אפשר להזמין את המורה לקבוצה של הווטסאפ.

גברתי, זה לא מה שכתוב בחוזר.

אני מוכן להתווכח איתך ואני אראה לך שאתה טועה.

אולי מישהו יעלה את זה ויקרא מה כתוב.

עכשיו אתה אומר את זה לפרוטוקול ויש לזה חשיבות.

אני ניסחתי את זה.

זה לא מה שכתוב וגם המנהלת לא הבינה את זה.

אז יש לך בעיה של הבנת הנקרא.

אגב, זה מה שכתוב באמת. תקראו ותראו.

המנהלת שיושבת כאן - - -

כי זה הפרשנויות שנותנים וזה מה שאנחנו מכניסים למורים לראש. זה בדיוק כמו שאנחנו הרבה פעמים אומרים למורים אל תעשו ככה ואל תעשו ככה. וחברים, אנחנו מעקרים את ההוראה מהחינוך. ותגיד לגברת בן דוד ולכל מי שמתמודד, שהדבר הראשון שהם צריכים לעשות, כי בעיני הם הנזק הכי גדול למערכת ההוראה, זה להחזיר את החינוך לבתי הספר. להפסיק להפחיד את המורים שאם הם יעשו ככה אז יתבעו אותם, ואם הם יעשו אחרת יתבעו אותם ושלא יעשו מעבר למה שהם מקבלים על השקל.

חברים, אני הייתי שם. אני מרשה לעצמי להגיד את זה. חינוך זה לא הגדרה של מסגרת שעות קונקרטית. זה לא נגמר כשאנחנו נועלים את הכיתה ויוצאים הביתה ואנחנו לא מחליטים באיזה מרחב אנחנו משגיחים על המרחב הזה. אם המרחב הזה נכנס פנימה, אנחנו שם. אנחנו שם כי אנחנו חלק מהכיתה – גם במרחב הפיזי וגם במרחב הווירטואלי. לא ביקשתי שמורה ייכנס לקבוצה של בנות שפתחה לה עכשיו איזו מסיבה או אני לא יודעת מה, ולא ביקשתי שייכנסו לקבוצה של בנים שהחליטו שהם פותחים קבוצה משלהם. אבל אם יש לי ווטסאפ כיתתי – אני שם. אני חלק מהכיתה? אני שם, נקודה.

זה מה שצריך להיות ותאמין לי, זה יחסוך 50%, אם לא יותר מזה, מהדברים שקורים.

זה לא כתוב.

הוא פותח פרופיל חינוכי והוא יכול להיות שם. תקראו את מה שכתוב כמו שצריך.

איפה זה כתוב. זה לא כתוב בחוזר.

אתה עורך דין, תלמד לקרוא.

לא כתוב. אתם הולכים מסביב מסביב, בלי להגיד למורה תעשה כך וכך.

אף אחד לא הולך מסביב מסביב. אנחנו ישרים, אנחנו ישירים וחד משמעיים למורים.

אתם לא אומרים את זה.

למה אני צריכה להגיד לו תעשה כך וכך? באמת.

כדי שהם לא יצטרכו להסתמך על - - -

זה לא בית משפט שם.

אוקיי.

זה לא בית משפט. אני אומרת לך, הסגנון הזה שאנחנו צריכים להגיד למורה כל דבר ברחל בתך הקטנה – איפה הגדלת הראש? איפה התפיסה החינוכית הרחבה? למה אנחנו ממשיכים ללכת ולהעביר את ההוראה לתוך איזה שהוא פרוזדור צר, שבסופו של דבר אנחנו לא מפיקים ממנו יותר מדי. הנה, יש בית ספר, שאמר אנחנו רוצים לקחת אחריות והם דואגים. אוקיי, אז לא אני אבקש, אז הילדים יכניסו אותי פנימה. למרות שאני בכלל לא מבינה למה זה צריך להיות ככה.

זה כתוב.

זה לא מה שכתוב.

אוקיי.

כתוב שאני בפייסבוק שלי לא יכולה לבקש חברות מתלמיד בפרופיל האישי שלי ולהיות חברה שלו. זה פסול. ואגב, יש מורים שעושים את זה. אני חושבת שבלי שום קשר משפטי, גם אם מערכת המשפט מאשרת לי, ערכית זה לא נכון. אבל אם יש קבוצת ווטסאפ כיתתית שאני לא אהיה שם? בטח שאני אהיה שם. ואם יש קבוצות ווטסאפ בתוך הכיתה שלי ואני רוצה לדבר עם התלמידים ולברר מה קורה בקבוצות האלה כדי לשמור עליהם, בטח שאני אהיה שם. אנחנו בשם ההגנה על הפרטיות וההתחסדות שלנו והפחד שלנו ממשפטים, מפקירים את הילדים שלנו. אגב, לא רק בתחום הזה, בעוד תחומים אחרים.

למה? יושבים פה ילדים ואומרים לכם – חברים, אנחנו צריכים אתכם. אומרים לנו – אנחנו צריכים אתכם. כשאתם שומעים משהו, אוזן רגישה, תקשיבו. תהיו שם בשבילנו. תעשו אתם את הצעדים, גם אם לא באנו אליכם. ואנחנו אומרים לא, כאילו זה לא מתאים כי אולי יתבעו אותנו, אולי אנחנו חדרנו יותר מדי לפרטיות. די. באמת.

זה מה שהחוזר אומר.

אוי, נו, באמת.

כן.

בסדר.

בוא ניפגש במקום מסודר ונדון על זה בצורה נכונה ותראה לי איפה אתה רואה פגיעה שהחוזר הזה עושה עם המורים.

אוקיי.

עד עכשיו שמענו רק דברים טובים מהמורים ואני מתפלא שאתה, כנציג של ארגון מורים, תוקף אותנו. ממש מפליא אותי.

אני תוקף אותך? אני מתפלא על זה שאתה מרגיש מותקף. אני פשוט אומר שצריך להבהיר את זה ואני אומר - - -

לא, חלילה וחס. אני שלם עם כל התכניות החינוכיות שאנחנו עושים והמורים עושים במערכת עבודה נפלאה. ואתה כנציג שלהם פתאום בא ומציג צד לא ברור ותמוה לחלוטין.

אז סליחה שאני לא מצטרף למסע התודות, אבל אני רק רוצה להגיד שכשאתה כותב חוזר, אתה עושה את זה בהתאם למצב החוקי. אנחנו איתרנו כאן כמה נקודות שמצריכות תיקון.

אז תביאו אותן לידיעתנו, אם איתרתם. למה אתה צריך להגיע לוועדה כזאת?

אנחנו נביא אותן, בהחלט.

היית צריך לעשות את זה כבר קודם.

אוקיי, אני רק רוצה לדעת וצריך להסדיר את זה, אם זה לא, למרות שגם אני מכירה את הסוגיה הזאת ואני מכירה את זה. זה נולד בעצם בעקבות כל הסיפור של הפייסבוק ושל כל החברויות. אני מכירה משם גם את ההיסטוריה הזו. אין שום מניעה שמורה יהיה חבר. לא רק שאין מניעה, אני חושבת שזה חשוב וצריך לכוון לכך שמורים יהיו חלק מקבוצות הווטסאפ הכיתתיות. מבחינתי זה אותו מרחב. תפסיקו. המנהלת הציגה את זה פה בצורה מאד מאד יפה.

מספיק לעשות כבר הפרדה בין המרחבים האלה. זה חלק מההוויה שלנו. אנחנו צריכים להיות שם, נקודה. בדיוק כמו שאני כל הזמן אומרת להורים תהיו, תשגיחו על הילדים שלכם גם במרחב הזה. לא כשהם יוצאים בתשע בערב לפגוש חברים אז אנחנו נפחד מה יקרה להם בסמטאות. הסמטאות הן גם כאן. תהיו גם בסמטאות האלה ותשגיחו על הילדים שלכם גם במרחב הזה. בבקשה, ואנחנו נתכנס לסיכום.

אוקיי, שלום. שמי יהונתן רוידלנד, אני מבאר שבע, חניך בשנה ג' של נט"ע. בין היתר, מכל הדברים שאני שומע פה אני בא בתור תלמיד ועכשיו אומר – אתם לא מנסים לברר איתנו מה קורה. אתם מסתכלים מנקודת מבט מאד גבוהה. צריכים לרדת בעצם לשטח ולשאול תלמיד.

בשביל זה אתה כאן. זה בדיוק לדבר איתכם. קיבלתם ואם היה זמן גם היו מקבלים יותר.

כן, מן הסתם. אני אומר על המורים, על הסגל המורה. אמנם לי יש, זכיתי במחנך מדהים ביותר, שכן מתעניין בנו בלי סוף, אבל לא כולם. לדוגמא אני שומע מחברה בשכבה שלי, חברים בכיתה לידי – אין להם את זה. הם לא מרגישים את הביטחון הזה מהמחנך, שאני מקבל ואז אתה לא מבין מה קורה.

אני אישית, בתור תלמיד, לא מבין מה עובר על הילד עצמו, שם. המורים יחסית די מנותקים מאיתנו וזה משהו שצריך לעבוד עליו. אני לא יודע איך. יש מיליון ואחד דברים שהחברה המדהימים פה באמת עושים, אבל בכל זאת, המורים עדיין מנותקים מתוך אני לא יודע מה. פחד, אי רצון. באמת שאני לא יודע, אבל פשוט הם צריכים להיכנס לעולם של הילדים, כי בלי זה הם לא יבינו אותנו. כי בלי זה הם לא יבינו מאיפה כל דבר פועל ואם הם לא ייכנסו לעולם הזה, אז לא ישתנה שום דבר לדעתי.

זו הנקודה העיקרית פה, שהם צריכים להיכנס אלינו ולבוא ולדבר איתנו ולהתעקש על זה. לא רק לבוא – אה, מה קורה פה? צריך להתעקש לשבת על התלמיד. כי תלמידים הם נורא ביישנים בכל זאת, כי מדובר באדם מבוגר, גם אם הוא המחנך שלי. אני לא מרגיש איתו פתוח כמו שאני ארגיש עם ההורה שלי. הוא צריך ליצור את הסביבה הבטוחה הזאת, ואם זה לא בא ממנו, אז זה לא יבוא מאף אחד אחר. תודה רבה.

הישיבה נעולה. אני לא יודעת אם היה אפשר לסכם את זה יותר מזה ואתה צודק. אנחנו כל הזמן אומרים ומתווכחים בינינו המבוגרים – הילדים כן רוצים אותנו שם, לא רוצים אותנו שם, אנחנו כן צריכים להתערב, לא צריכים להתערב. אני חושבת שהקריאה שעלתה כאן מבני הנוער, וזה לא בני נוער שהם פאסיביים. הם אקטיביים. הם חלק בעצם מתכנית שמאד מעצימה אותם, נותנת להם את הביטחון במרחב הווירטואלי, ועדיין הם אומרים לנו פה בצורה הכי ברורה שיכולה להיות, אנחנו זקוקים לכם. אנחנו זקוקים לכם.

אני אומרת לכם שכל עוד שאנחנו לא שם, אנחנו מסובבים להם את הגב ואני חושבת שהמשימה שלנו כאנשי חינוך, זה לראות איך אנחנו באמת יוצרים את הקשר הזה בלי לפחד. בלי לפחד. אנחנו נתמודד אחר כך עם כל משפט. אני מוכנה להיות בכל - - -

לא, לא, למרות שהישיבה נעולה ובטח הפרוטוקול סגור - - -

לא, הישיבה לא נעולה. אני אמרתי את זה ב - - -

לא, אמרת שהישיבה נעולה, אז אני רק רוצה להגיד שסעיף 6.1.3 לחוזה - - -

זו הבעיה של עורכי הדין. הכל ככה.

הסעיף אומר כך: איש צוות חינוכי לא ייזום תקשורת עם תלמידים ברשת חברתית, לא יציע להם לחברות ולא יאשר חברות שיקבל מהם.

נכון, נכון. ברשת חברתית, זה נולד מהפייסבוק. אני לא אבקש ממנו ב - - -

הוא לא יקבל מהם.

שנייה. אני לא אבקש ממנו בקבוצה הפרטית - - -

הוא יכול לפתוח זהות של בית ספר ואז הוא יכול להשתתף בכל הדברים, אבל לא באישי.

אה, זה נתקע? תקפו את זה כבר? יש צדק במה שהוא אומר, אל תתעלמו.

רגע, רגע.

רק תבהירי. אנחנו פונים אלייך בבקשה שתבהירי.

אנחנו נבהיר, תנו לי לדבר.

יש סדר. זה לא ממוקד.

לא, צביקה, שנייה. הסיפור הוא, כשיש אתר של בית ספר או כשיש ברשת החברתית של בית הספר, פותחים נניח קבוצת פייסבוק או משהו, מותר להם להיות? מותר להם להיות, כי זה כיתתי וזה מוגדר נכון. אותו דבר, לא ביקשתי שהוא יהיה בקשר באיזו קבוצה פרטית שלו ואני חידדתי את זה. אבל אם יש קבוצת ווטסאפ כיתתית שנפתחת, אז אין שום ספק שהמורה צריך להיות שם ואם צריך אנחנו נחדד ונכתוב את זה ברחל בתך הקטנה.

אגב, בהרבה בתי ספר המורים פותחים את קבוצות הווטסאפ והמורים נמצאים שם ואף אחד לא תבע אותם, אוקיי? והם נמצאים שם כמבוגר אחראי ואני מברכת על זה שהם נמצאים שם. ושוב אני אומרת, אם צריך לחדד, אנחנו נבקש בהמלצות גם שיחדדו את זה. ואגב, מה שאתה מקריא נולד – ההיסטוריה של הפסקה הזו היא מתקופת הפייסבוק שפרץ ואני מסכימה עם זה לגמרי. אין לי מה להיות חברה בפרטי עם תלמידים שלי, עם כל זה שאני אוהבת אותם מאד, אבל אנחנו צריכים גם, אתה יודע, בשביל הנושא של הסמכויות, שקצת אנחנו מאבדים אותו, לדעת לשמור על הקווים בצורה ברורה. אבל במרחבים הכיתתיים אני חושבת שאין שום מניעה.

שמי אורית בש, אני מנהלת תחום אקטיביזם חברתי בנט"ע, למעשה של כל הילדים המקסימים האלה שהגיעו מכל הארץ. אני רוצה רק להגיד כמה דברים, גם מהניסיון שלי בתכנית וגם כאמא לילדים בכל הגילאים.

אני חושבת שאחת ממילות המפתח, כמו שאמרת, זה הנושא של האוזן הרגישה. כי נגיד שתיפתר סוגיה משפטית כזו או אחרת לגבי הווטסאפ, אז המורים יהיו שם, אבל לכל אחד מהילדים שלי וגם בטח מהילדים בו, יש קבוצת ווטסאפ כיתה ט' עם המורה וכקבוצת ווטסאפ כיתה ט' בלי המורה וגם בקבוצות האחרות. ולכן רק הסוגיה הזאת, גם היא תפתור חלקית.

נכון. זו ההכשרה שאנחנו מדברים עליה.

בדיוק, ובאוזן והרגישה. אני חושבת היוזמה שלך לצרף לשולחן עצמו את החברה - והם אמרו את זה בעצמם - השיח לא יכול להיעשות למעלה. אנחנו גם לא מספיק מכירים את השפה. אנחנו צריכים את התרגום ואת התרגום הזה רק בני הנוער יעשו לנו.

אני חושבת שכמו שבזמנו – אני לא בקיאה בהיסטוריה של משרד החינוך – אבל כשהוחלט שכל בית ספר חייב שתהיה בו מועצת תלמידים או חייב שתהיה ועדת – לא זוכרת. בתקופתי זה היה עם אלה של מכבי האש וכאלה.

היום יש חיים ברשת.

אז אני חושבת שפשוט אם אפשר אפילו לחוקק את זה או לקבוע את זה באיזה שהוא תקנות, של קבוצת מועצת נאמני רשת.

נאמני רשת, כן, כתבתי את זה כאן. זה קורה בחלק מהמקומות.

אז כיוונתי, יופי. ופשוט לשבת איתם באופן קבוע, הנהלת בית הספר עם הילדים. אנחנו לא נדע עד שאנחנו – גם אני בתור אמא ואני עובדת בארגון נוער וארגון נוער טכנולוגי מנהיגותי – אבל עד שאני נכנסתי לפייסבוק ושמחתי שהילדים הפרטיים שלי – יש פה נציגה אחת שלהם – הכניסו אותי לפייסבוק, הם כבר לא היו בפייסבוק.

ברור, הם בורחים. אז זה לאינסטגרם - - -

כל כך הייתי גאה, לכבוד יום ההולדת שלי.

ואת באה לאינסטגרם והם כבר קפצו למערכת חדשה.

לסנאפצ'ט, בדיוק. ולכן אני אומרת, לא תהיה לנו ברירה אלא – וזו גם יכולה להיות הזדמנות טובה לשיח, לעשות את זה יחד עם הילדים בפורומים קבועים בכל בתי הספר, גם ביסודיים וגם בעל יסודיים, בטח בתנועות הנוער ולשבת איתם. לבקש מהם עזרה בתרגום, כי אנחנו לא נוכל לנחש את זה אף פעם, ולראות יחד איך עושים, עם עצות שלהם. הם גם יהיו עם הסנסורים הכי רגישים לדברים האלה, כי רק לחייב אותם או לייצר כאלה דברים שניכנס לווטסאפ, יש ווטסאפים – השמות של הווטסאפים הם יצירתיים בפני עצמם, אבל אנחנו חייבים להיות שם.

נכון. הסיפור של נאמני הרשת, מעבר להיבט של ללמוד דרך הילדים, הוא גם העניין שיותר קל לילדים לתקשר עם ילדים. זאת אומרת דווקא במקומות שבהם ילדים יחששו או יתביישו להגיע למבוגר בבית הספר, הם יגיעו לנאמן רשת ונאמן הרשת יתווך את זה לעולם המבוגרים.

אבל שוב, כאשר זה הגיע לעולם המבוגרים, עולם המבוגרים צריך שיהיו לו כלים להתמודד עם זה. והרבה פעמים זה מגיע ואופס, לא באמת יודעים איך להתמודד עם זה. לא כי לא רוצים, כי באמת לא יודעים, כי אין את הכלים. וכשאתה לא יודע להתמודד עם משהו, אז הדרך הכי טובה זה או לשים אותו בצד או לתת איזה שהוא משהו שהוא בדיוק אנטי תזה למה שהילדים האלה צריכים באותו רגע ואנחנו יכולים לעשות יותר נזק מאשר תועלת. זה עוד אחד היתרונות, אני אתייחס לזה בסיכום.

אנחנו ממש חייבים לסיים. אם יש לך ממש משפט.

התייחסות קצרה, כן. שמי צביקה, אני מארגון צוות גמלאי צה"ל, שנרתם לבקשת חברת הכנסת סויד לנושאים שהיא מטפלת בהם במסגרת השדולה.

נושא של חינוך של ילד הוא מעגלים. מעגל שמתחיל מחינוך בגיל צעיר וגם מסתיים בכלים כמו שהתלמיד ציין, שהם סוג של חסמים טכנולוגיים, שאני חושב שהם גם חלק מהחינוך. לעניות דעתי, כשאומרים להיות דיגיטאלית עד כאן, הסברנו לך, דיברנו איתך, יש לנו גם כלים אחרים של פטיש לעצור אותך. אבל בגילאים הקטנים, יש כלים בסיסיים ביותר שמחדירים לילד בראש, בשגרת היום שלו, שהנושא הזה של ההתנהגות שלו ברשת בכלל, היא בראש סדר העדיפויות.

אני אתן דוגמא. סטודנט מתחיל במכללה מייצר שומר מסך. שומר מסך פשוט. זה דבר קל מאד לסטודנט שלומד קורס, שנה א' במחשבים. שומר מסך שנעים בו שניים-שלושה שקפים, שמחנכים את הילד למה מותר ומה אסור. שומר המסך הזה נהיה שומר מסך מחייב לכל בתי הספר. כל כיתות המחשבים. נכון, זה לא שיעור, זה לא מורה, זה לא בקרה, אבל ילד יושב שם בשיעור הזה, בכל מיני מסגרות והעיניים שלו רצות על המסך כשמורה מדבר והוא רואה את זה רץ לו מול העיניים.

בעברי בצבא השתמשנו בכלי הזה להחדיר לחיילים נושאים שראינו בהם רופפות משמעת מכל מיני היבטים. מדים, הגעה בזמן וכדומה. תתפלאו איזו ירידה בבעיות משמעת זה הביא. שומר מסך, בלי לומר להם אף מילה. דוגמא אחת.

דוגמא שנייה - - -

אבל אין לנו זמן, אז ממש במשפט, כי אנחנו צריכים לנעול את הישיבה.

משפט אחד. יש WIFI בבתי הספר. ילדים מגיעים, מתחברים וגולשים. בכמה בתי ספר, כשהוא מבקש להתחבר ל-WIFI, הוא חייב לעבור דרך האתר הבית ספרי ולכתוב – אני מסכים לתנאים, אני נכנסתי לרשת. נכון, זה לא פותר את כל היום שלו כשהוא בבית, אבל בבית הספר הוא חתם אני מסכים. אם מחר-. אגב, משפטית, בכל העולם זה ככה. אם הוא חתם אני מסכים לתנאים של גלישה, אפילו בבית מלון – אני מסכים – כשהוא בא ומקבל WIFI חופשי, אם הוא עושה משהו שפוגע בשם בית המלון, הוא יכול להיתבע. כלומר יש כלים.

אוקיי צביקה, הדברים שלך הם חשובים והם נכונים, אני מסכימה עם כל מילה, אלא שאנחנו כרגע לא עוסקים באיך אנחנו מחנכים את הילדים להתנהגות נכונה ברשת, שזה נושא חשוב מאין כמותו. אנחנו קיימנו עליו גם מספר דיונים וגם יש פעילויות שנעשות בתוך בית ספר. אנחנו בכלל עוד נמצאים במקור. עוד לפני שזה מגיע לילד, איך אנחנו מגיעים למבוגר שאמור לתווך את כל הסיפור הזה עבור הילדים. בגלל זה אני רוצה להתמקד בנושא של הכשרות המורים ואיך אנחנו מסייעים למורים בכלים שיעזור להם להתמודד עם זה. בסדר? אז אם אתה רוצה ממש משפט סיכום, לא דוגמאות ולא כלום - - -

כן, משפט לסיכום, שתי הדוגמאות - - -

לסיפור של המורים.

כן, בשתי הדוגמאות שנתתי, אפשר להכשיר מורים בחשיבה מקורית ובכלים פשוטים, כן להחדיר לילדים מודעות יומיומית שגרתית לנושא הזה. עד כאן.

אוקיי, תודה רבה צביקה. ראשית אני רוצה להודות לכל הנוכחים בדיון. הדיון הוא גם סוג של סיעור מוחות, גם סוג של לומר מה הקשיים שאיתם אנחנו מתמודדים ובעיקר לנסות לצאת מכאן עם משהו שהוא באמת אופרטיבי.

אני עדיין, מה זה עדיין? אני יותר משבאתי הנה בתחושה שאנחנו צריכים לעשות משהו בהכשרת המורים כדי לתת למורים שלנו כלים, אני חושבת עכשיו שזה אפילו צורך עוד יותר חזק. אני שומעת את התלמידים שלנו, את הילדים שלנו אומרים לנו בואו תהיו איתנו ואני לא בטוחה שתמיד יש לנו את הכלים של איך להיות איתם.

ראשית, שכן תהיה חשיבה על לבנות מודולה. אני אמרתי שעוברות לי כל מיני מחשבות תוך כדי דיון. אתם יודעים מה, זה אפילו לא חייב להיות קורס שלם. זה יכול להיות מודולה בתוך קורס שאנחנו ממילא מלמדים באוריינות או בכל הכלים הפדגוגיים. להכניס את כל הנשוא של האתגרים ברשתות החברתיות. זה ההתמודדויות עם סוגיות שהעלינו כאן בהקשר של הווטסאפ, זה התמודדויות של הפצה של חומרים, של להגן על החומרים שלנו - תמונות או כל מיני מידעים אחרים. התמודדות עם הנושא של פדופיליה ברשתות החברתיות.

גם כשמעלים את זה כמודעות פעם אחת בקרב המורים, אבל פעם שנייה גם נותנים להם את הכלים הייעוצים, פסיכולוגים להתמודד עם זה. כשילד בא ופונה אלי עם בעיה מסוימת – מה אני עושה? אל מי אני יכול להפנות אותו? לדעת את כל הגופים, כמו שאנחנו יודעים לגבי מישהו שנפגע מינית, לצורך העניין למי אנחנו אמורים להפנות אותו ומי ייתן לו את הסיוע המקצועי, אז גם, להכיר בעצם את כל אותם גופים שיכולים לתת לנו סיוע, בין אם זה בתוך בית הספר, בתוך מערכת החינוך ובין אם זה מחוצה לה.

אני חושבת שבעיקר צריך להתמקד בהתמודדות היום יומית. וההתמודדות היא יום יומית. להיות נוכחים. החשיבות של להיות שם. להבין שהכיתה זה לא רק אותה כיתה פיזית, שאני נכנס אליה, אלא גם אותו מרחב וירטואלי שהכיתה שלי נמצאת בו. להרחיב בעצם את החשיבה, את המיינד של אותם פרחי הוראה וכמובן במקביל לעשות את זה, כמו שאתם אומרים, גם בתוך המערכת עצמה - המורים שכבר נמצאים בשטח ולראות איך אנחנו מכשירים גם אותם.

אז אני אשמח אם תשבו, תחשבו. צריך אנשי מקצוע פה. צריך פסיכולוגים, צריך יועצים חינוכיים, צריך אנשים שבאים מהשטח. אולי גם אנשים שעוסקים בכל הנושא של עיצוב התנהגות. לשבת איתם ולראות איזה כלים פרקטיים אנחנו יכולים באמת לתת למורים שלנו.

הדבר הנוסף זה ללכת לכיוון של נאמני רשת לא באופן וולונטרי. קבוצות של ילדים, פעם אחת זה מעלה את המודעות בתוך בית ספר, פעם שנייה זה מאפשר כתובת לאותם תלמידים, שלא פונים למבוגרים מכל מיני סיבות שהן. אנחנו רואים שהמחקרים מראים שיותר קל להם לפנות לקבוצת השווים שלהם, שהם יתווכו. הם יתווכו למבוגרים את מה שבעצם קורה ברשתות.

אגב, לא בהכרח חייבים להיות נוכחים. זה לא רק העניין של הנוכחות. אנחנו נהיה נוכחים בווטסאפ הכיתתי, אבל אנחנו יודעים שיש עוד הרבה קבוצות אחרות שנפתחות. זה שאנחנו ניצור סביבה או אוויר בתוך הסביבה שאנחנו נמצאים בה, שבה הילדים יוכלו לבוא ולספר לנו על מה שקורה בקבוצות האחרות שאנחנו לא נמצאים, אנחנו גם יכולים להיות מאד משמעותיים שם.

בידיים שלנו לעשות את זה. ואני אומרת את זה מתוך ניסיון. זאת אומרת זה לא פנטזיה, זה משהו שהוא באחת בר קיימא. ושוב, זה עניין של הפרקטיקה, איך אנחנו יוצרים סביבות כאלה.

אני אשמח שבמודולה שדיברנו עליה, ואגב, בהכשרת מורים יש את כל הנושא של בטיחות בדרכים שהם חייבים לעבור ועזרה ראשונה שהם חייבים לעבור. שגם יהיה הנושא של בטיחות באינטרנט. עצם זה שיש דבר כזה זה כבר מכוון לשם. אני חושבת שהתכנים צריכים להיות שם וזה באמת להכיר את הגופים שיכולים לסייע, זה הפרקטיקה בטיפול בפניות. זה היכולת שלנו להפוך את עצמנו למבוגרים רלוונטיים.

זה נשמע כאילו פשוט, שאנחנו ברגע יכולים להפוך את עצמנו למבוגרים רלבנטיים. זה לא פשוט. זה עבודה וזה תהליך שאנחנו צריכים ליצור בשטח. בהתחלה נעבוד על זה קשה, אחר כך הילדים שנכנסים לתוך המערכת כבר נכנסים לתוך אווירה שנבנתה, אז הרבה יותר קל. ואמרתי, יצירה של סביבה שמאפשרת שיתוף ואני בטוחה שיש עוד דברים נוספים, שאם אתם תשבו עם אנשי מקצוע, הם יעלו אותם.

בחוזר מנכ"ל יש התייחסות לפייסבוק, אז לחדד בחוזר המנכ"ל את ההתייחסות למעורבות של מבוגר אחראי בקבוצות הווטסאפ הכיתתיות, בין אם הן של ההורים ובין אם הן של הילדים עצמם. וזהו.

אני כן רוצה שייכתב גם בתחילה של המסקנות וגם בסיום של המסקנות, שהילדים פה באו בקריאה מאד מאד ברורה: אנחנו זקוקים לכם, המבוגרים האחראים בתוך הסביבה הוירטואלית שלנו. ואני חושבת שהחובה שלנו היא להיענות לקריאה הזו ולהבין כמה היא חשובה ומשמעותית.

אז תודה רבה לכולכם ואני אשמח אם אנחנו נקיים פה דיון שבו אנחנו נראה איזה מודולה נכנסת להכשרת מורים.

ולפיתוח המקצועי.

ולפיתוח המקצועי, אני מסכימה איתך לגמרי. זו פלטפורמה מצוינת ואני לגמרי מסכימה. תודה רבה על ההערה. אנחנו נכניס אותה לפרוטוקול.

תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:11.