הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 324

מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט

יום שלישי, כ"ו בטבת התשע"ז (24 בינואר 2017), שעה 12:30

הצעת חוק קביעת מועדים בערעור של ניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשע"ו-2016

חברי הוועדה: אלעזר שטרן – מ"מ היו"ר

דב חנין

שולי מועלם-רפאלי

בצלאל סמוטריץ'

מחלקת יעוץ וחקיקה, משרד המשפטים - לירון בנית ששון

יועמ"ש, הרשות לניצולי השואה, משרד האוצר - גליה אריכא מאיר

הלשכה המשפטית, משרד האוצר - עמיחי פישמן

ממונה ארצית דיור מוגן, משרד הרווחה - ג'ולי עוז

עו"ד, הנהלת בתי המשפט - שירי לנג

הלשכה המשפטית, הנהלת בתי המשפט - חנית אברהם בכר

הלשכה המשפטית, הנהלת בתי המשפט - יסמין גנדלמן

מנהל מרכז בני ברית, סוכנות יהודית - אלן שניידר

מנהלת העמותה הפרלמנטארית הישראלית לפעילות לזכר השואה וסיוע לניצוליה, הכנסת - אריאלה מלכה

איתן אדלר

יורם אורן

ישראל ויזל

מאיר כחלון

אריה רונן

כהן זהבה

יצחק הילדסהימר

ראובן מוזר

אברהם רות

מיכאל גורן

אלעזר שטרן

נטלי שלף

הילה מליחי

הצעת חוק קביעת מועדים בערעור של ניצולי שואה (תיקוני חקיקה), התשע"ו-2016

צהריים טובים. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה. אנחנו ביום השואה הבינלאומי, שאנחנו מנצלים גם אותו לדיונים שעוסקים בעניינים של ניצולי השואה ובעניינים של מורשת השואה. שאלו אותנו איך זה עומד ביחס ליום השואה בכ"ז בניסן, אז אמרנו: כל יום שנוכל לדבר בו ולהקדיש לשואה, על ההיבטים השונים שלה, אנחנו נקדיש. הדיון בוועדה הזאת הוא ביזמתו של חברי, חבר הכנסת בצלאל סמוטריץ. היזמה שלו נפלה על אוזניים קשובות של הרבה מאוד חברי כנסת שהנושא הזה חשוב להם. אני אזמין אותו להציג את היזמה. בבקשה.

תודה רבה, אדוני יושב-הראש. אני רוצה להודות על האמת, כל הסוגיה עלתה אצלנו דרך דיון גדול מאוד, סבוך מאוד, שהתנהל בוועדת הכספים של הכנסת. תביעה גדולה מאוד שבין החברה להשבת נכסים לבין ניצולי שואה. באחד הדיונים – נדמה לי שזה אפילו היה באחד הדיונים שהיו מאחורי הקלעים, לא לפרוטוקול של הוועדה. אחד הנציגים של החברה – אני אומר את זה בזהירות, היו שם הליכים משפטיים, לא חשוב, אני לא נכנס כרגע לכל הפרטים – סינן איזה מן משפט: אנחנו נגיש ערעור ונדחה את הסיפור הזה לעוד חמש שנים, נראה אתכם. הוא ניסה לאלץ את כל הגורמים להגיע להבנה. היה פסק דין שניתן נגד החברה, לטובת ניצולי השואה, והייתה מן אמירה כזאת שאתם מנסים לאיים עלינו כאן בוועדת כספים ולהביא לנו חוק, אנחנו נגיש ערעור. כדרכם של ערעורים, ההליך הזה ייקח חמש שנים, וניפגש בעוד חמש שנים.

אני הלכתי ליושב-ראש הוועדה ואמרתי לו: מדובר באנשים שכדרך כל ארץ, הולכים ומתבגרים, הם לא הולכים ונעשים צעירים מיום ליום. אנחנו מדברים על הליכים שנוגעים למימוש זכויות של אותם ניצולי שואה מתוקף היותם ניצולי שואה. אנחנו לא מדברים עכשיו על ניצול שואה שהיה מעורב בתאונת דרכים, ובמקרה הוא גם ניצול שואה, אלא הוא עובד במשך הרבה מאוד שנים לקבל זכויות שמגיעות לו. יש פה כמה חוקים. יש את חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז, חוק נכי המלחמה בנאצים, התשי"ז. בקיצור, יש זכויות שונות שאותם הניצולים זכאים להם מתוקף היותם ניצולי שואה, וזה בלתי נסבל שכל כך הרבה שנים עד היום הם עדיין מתגלגלים בכל מיני הליכים משפטיים. יש ועדה, ואחר כך יש ועדת ערר על הוועדה, ואז יש ערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת הוועדה. ונראה היה לנו שהדבר המינימלי הוא לקצוב לוחות זמנים לעיון בהליכים המשפטיים האלה. אי-אפשר למנוע אותם, כי אנחנו חיים במדינה שחלק מהמערכת החוקית – מה לעשות, יש ערעורים וכולי. אי-אפשר למנוע מאף אחד מהצדדים את זכותו לערער לערכאה שיפוטית. אבל אי-אפשר לתת להליכים האלה להתמשך ולהתמשך, ולהתמשך, כי לא נשארו עוד הרבה מאוד שנים. אני לא רוצה להיכנס לנתונים, כתבנו את זה בדברי ההסבר, כמה נפטרים בכל שנה. לא נשארו לנו הרבה מאוד שנים לנצל את אותם זכויות שאנחנו חבים להם.

אני אומר, גם בהקשר של היום המיוחד הזה שאנחנו מציינים, אנחנו חבים כמדינה – אני אומר את זה כדור שלישי לניצולי שואה. אגב, אני מוכרח לומר ברמה האישית, אצלנו זה עבד הפוך – הייתה הדחקה גדולה מאוד עד סוף ימיה של סבתי, זיכרונה לברכה. פתאום היא התחילה להיזכר. זה הלך יחד עם זה שהזיכרון הקצר קצת טושטש, ואז הזיכרון הארוך חזר, והיינו יושבים ושומעים סיפורים מסמרי שיער.

או יחד עם זה שהיא שרדה והצליחה להקים דור, והם כבר לא כצאן לטבח. חזר הביטחון.

נכון. אבל כילד, אני לא זוכר, גם אבא שלי לא זוכר. הייתה הדחקה גדולה מאוד ולא דיברו. אני חושב שלא מימשו הרבה מאוד מהזכויות כחלק מזה. סבתי, זיכרונה לברכה, לא הלכה ותבעה – אני יודע לומר את זה היום כאדם בוגר – המון דברים שהיו מגיעים לה כי לא רצו לעסוק בזה. אז מי שכבר מחליט שיש לו אומץ להישיר מבט למציאות והולך לממש את הזכויות האלה – ואני שוב אומר, כחברה, כמדינה, אנחנו חבים להם קודם כל חוב מוסרי מטורף, וגם חובות פרקטיים, כל הסכמי השילומים וכולי, שמדינת ישראל קמה עליהם ובזכותם במידה רבה. לא קמה, אבל התקדמה ונבנתה הרבה מאוד בזכותם. כל מה שאנחנו עושים זה הרבה פחות מדי, ומה שנעשה, גם יהיה פחות מדי. אני לקחתי דבר קטן מאוד, ושלפחות ההליכים הללו יקצרו לוחות זמנים.

אמרו לי שהליכים בערכאה ראשונה קשה לקצוב בלוחות זמנים. זה מורכב, זה עדויות וראיות. שמעתי. אבל צריך לדעת שבתקנות סדר הדיון יש לוחות זמנים. אז אמרתי לפחות נלך לערעור. ערעור הוא הליך יחסית פשוט – יש כתב ערעור, יש כתב תשובה, יש דיון. בדרך כלל לא פותחים ראיות מחדש כמו שיש בערכאה ראשונה. ולכן הגשנו את הצעת החוק. כמו שהיושב-ראש ציין, חתומים עליה – זו סוגה שהייתה בקונצנזוס מוחלט. היא עברה בקריאה טרומית. אגב, הייתה לי פגישה עם מנהל בתי המשפט, שניסה להסביר למה הם לא אוהבים שתהיה התערבות בחקיקה, ולכן הם מבקשים להסדיר את זה באופן עצמאי. כתוצאה מזה, פרסמה נשיאת בית המשפט העליון ממש לאחרונה נוהל של נשיאת בית המשפט העליון שמנחה, ממש בהתאם לחוק שלנו, על לוח זמנים שבתוך 30 יום מתן פסק דין באותם הליכי ערעור. שופט שחורג מזה צריך לדווח לנשיא. אני ביקשתי שיהיה מעקב על זה. אני מחכה לתשובה. ביקשתי שיהיה מעקב של הנשיאה בעצמה. מהיכרותי את הפרקטיקה, חובת הדיווח לנשיא בית המשפט קיימת בהרבה מאוד היבטים, והיא יעילה בעירבון מוגבל. אני לא רוצה לומר שהיא לא יעילה, היא יעילה בעירבון מוגבל. אני חושב שפה צריך לעלות רמה, ולוודא שבכל פעם שיש דחייה, זה צריך לעלות גם לנשיאת העליון. להערכתי, העובדה שזה עולה עוד מדרג אחד למעלה כן תבטיח מקסימום עמידה ביעד הזה.

משפט אחרון, אני חושב שזה משקף מחויבות ערכית שלנו כחברה אל מול אותם ניצולים מסיבה פשוטה. העיכוב במתן פסקי הדין לא נעשה, חלילה, מרוע. עובדים אנשים יעילים, רק שהעומס הוא גדול מאוד מאוד. ולכן דברים נסחבים. יש כאן אמירה שלנו שאנחנו מבקשים לתעדף את התיקים הללו על פני תיקים אחרים, להכריע בהם, שוב, בגלל אותה חובה מוסרית שיש לנו כלפיהם. אלו דברי.

תודה. בבקשה.

שירי לנג, מהנהלת בתי המשפט. אני רוצה לומר שמערכת בתי המשפט רואה חשיבות חברתית רבה במתן הכרעות מהירות בהליכים שנוגעים בעניינם של ניצולי השואה. אין ספק שהנסיבות הייחודיות של ניצולי השואה מחייבות אותנו כמערכת, ואותנו כחברה, לעשות ככל הניתן כדי להקל עליהם למצות את הזכויות שלהם. ואכן, בעקבות הצעת החוק של חבר הכנסת סמוטריץ המערכת נרתמה לנושא, וגובש נוהל של נשיאת בית המשפט העליון שמנחה את השופטים לתת פסקי דין בתוך 30 ימים מהמועד שבו הוגשו הסיכומים. אם לא הוגשו סיכומים, אז ממועד הדיון האחרון בתיק. אני תיכף אפרט פרטי הנוהל, אבל אני חושבת שהחשיבות של הנוהל היא דווקא לא בפרטים שלו, אלא ברוח הדברים שעולה ממנו. החשיבות שאני רואה - - -

מחילה, יש פער משמעותי, שאני רוצה שניתן עליו את הדעת, בין הצעת החוק לבין הנוהל. הצעת החוק דיברה על 90 יום מיום הגשת הערעור, מכיוון שהמטרה שלי הייתה גם לקצוב זמנים מהירה לפרוצדורה. זאת אומרת, הוגש ערעור, בתוך כמה זמן הצד שכנגד יצטרך להגיש את התשובה שלו. אני לא מבקש שיגידו 48 שעות, אבל גם לא שלושה חודשים. בתוך כמה זמן מתקיים הדיון. אני מצטער שאני חושב על זה רק עכשיו, אבל לומר מיום הסיכומים או מיום הדיון האחרון, יכול להיות שייקח לנו שנה להגיע לדיון. הייתי שמח שהנשיאה תנחה שגם בקציבת לוחות הזמנים להליכים הקודמים לשלב מתן פסק הדין תהיה התייחסות ללוחות הזמנים. לתת לזה עדיפות בקביעת הדיון, לתת לזה עדיפות בקביעת קצובות הזמן לפינג-פונג הזה. כיוון שהוא נעשה בקצבי בית דין, הוא אמור להיות - - -

בצלאל, זה ברור. זה ברור. ברוח אותם דברים, גם מה שאת אמרת וגם מה שבצלאל אמר – ואני אמרתי את זה גם בהתחלה, כשהצטרפתי להצעת החוק הזאת – אני מבין את הבעיה של הנהלת בתי המשפט להתערב בערכאה ראשונה, או לקצוב את הזמן לערכאה ראשונה, שזה מה שנאמר פה. עם זאת, אני לא יודע אם בתור נוהל של קציבת ימים, אבל בתור מתן עדיפות, או שאיפה – הרי גם בנהלים האלה אנחנו יודעים שתהיה בעיה כמה עומדים בהם, וכמה לא עומדים בהם. האם אין דרך, או לפחות קריאה, שיכולה להצטרף לזו של נשיאת בית המשפט העליון, שהיא נשיאה של כל מערכת המשפט בישראל, שגם בערכאות ראשונות – אנחנו מכירים את הגילאים של האנשים, ואנחנו מכירים את משקעי הזמן. שייעשה מאמץ, תינתן עדיפות מסוימת, התחשבות, אני לא יודע מה, אבל ששופטים שמונחים בפניהם ערימות של תיקים בערכאה ראשונה יעשו את הכול בשביל לתת עדיפות למהירות הדיון בנהלים האלה. אולי אפשר לקצוב את הזמן שבין פתיחת התיק לקביעת הדיון, שהוא לא אומר משהו על איכות הדיון או על כמה זמן עדויות, אלא בואו נתחיל.

כמובן, גם אני אצטרף לברכה עם הבקשה להעברה הזאת של חבר סמוטריץ, על יכולת ההשוואה. אולי את תעני למה זה לא נמצא שם. האם יש דרך להוסיף לאותו נוהל, שכשבית המשפט העליון מתעסק בקציבת זמן, או במתן עדיפות או התחשבות, לערעורים או לדיונים משפטיים בכלל של ניצולי שואה, מתוקף היותם ניצולי שואה – אני לא רוצה להרחיב על מה שנאמר פה – לתת עדיפות מעבר למה שהחוק הזה בא להגיד, וזה כבר סוג של פשרה, שזה רק בערעורים? הבנת.

אני אגיד. אני אתייחס. אני חושבת שזה מתחבר, הרי מה שאמרתי קודם, שהחשיבות שאני רואה בנוהל – לאו דווקא בפרטים שלו, כי הנוהל בפרטים שלו מתייחס לשלב הערעור. אני חושבת שצריך להסתכל על הנוהל – על הרוח שנושבת מהנוהל. זו פעם ראשונה שמי שעומד בראש מערכת המשפט פונה לשופטים ואומר להם תנו עדיפות וקדימות לטיפול בתיקים האלה על פני תיקים אחרים. זה משהו שלהערכתי - - -

נכון, אבל הוא רוצה לדעת את המהירות.

אבל למה לא כתוב את זה בתחילת הנוהל כהוראה כללית? אם יש עדיפות - - -

נכון.

פה מדובר על פסקי דין בערעורים הנידונים. למה - - -

נכון.

אנחנו רואים חשיבות חברתית במתן פסקי דין מהליכים מסוג זה בהקדם האפשרי. אני חושבת שללא ספק, לנוהל הזה תהיה השלכה גם על הערכאות הדיוניות. בעניין של הערכאה הדיונית, חשוב לי להבהיר, ערכאה דיונית היא לא בית משפט. היא לא בית משפט, היא ועדה שחבריה מתמנים על-ידי שר המשפטים. בראש הוועדה עומד שופט מכהן, או שופט בדימוס. חברים בה גם שני נציגי ציבור, שאחד מהם הוא רופא מוסמך. מהבחינה הזאת, יש קושי שנשיאת בית המשפט העליון מנחה ועדה, שהיא ועדה מעין שיפוטית, זה לא בית משפט. גם מהבחינה הזאת יש איזשהו קושי. חשוב לי לומר שהנוהל כולל מנגנון בקרה הדוק על האופן של היישום שלו. יש חובת דיווח של שופט שחורג לנשיא בית המשפט המחוזי שבו הוא מכהן, וגם אחת לחצי שנה חובת דיווח של נשיא בית המשפט המחוזי לנשיאת בית המשפט העליון. הדיווח צריך לכלול את שמות השופטים, את הנימוקים לחריגה, ואת המועדים למתן פסקי דין.

כפי שחבר הכנסת סמוטריץ ציין, הנוהל פורסם באתר הרשות השופטת. הוא נגיש לכולם, כולם יכולים לעיין בו, והוא בתוקף החל מה-15 בינואר. לגבי מה שחבר הכנסת סמוטריץ שאל, אני מבינה את מה שאתה אומר. אני חושבת שיש איזשהו קושי להגביל את ההליך משלב פתיחת התיק ועד לסיום שלו. קודם כל, הנתונים שלנו לפחות מראים שממוצע אורך חיי תיק הערעור נמשך כתשעה חודשים. אנחנו לא מדברים פה על שנים ארוכות.

איך?

ממוצע. אני דיברתי על ממוצע חיי תיק.

ממוצע, זה אומר שיש גם תיקים יותר ארוכים.

בוא לא נשכח שמערכת בתי המשפט היא מהמערכות העמוסות ביותר בעולם המערבי. במצב שבו מדובר על מערכת הכרעה - -

ניצולי שואה נפטרים בכל יום.

- - שבית משפט מחוזי בתוך תשעה חודשים – אני לא חושבת שאפשר לומר שזאת הכרעה בתוך תקופת זמן ארוכה מאוד.

מה ממוצע אורך תיק בערעור רגיל? אני רוצה את ההשוואה. אם תגידי לי - - -

אני בטוחה שיותר. אני בטוחה שיותר.

אני לא בטוח. בערעורים.

אני כמעט בטוחה שיותר.

צריך לומר את האמת, המורכבות של הערעורים האלה היא לא כמו תיקים רגילים.

זה הרבה יותר פשוט. זו שאלה של סדרי עדיפויות. השאלה היא אם אפשר שהנשיאה תורה לתת עדיפות? נניח שערכאה ראשונה היא יותר בעייתית, כי הכפיפות היא לא ברורה.

אנחנו ראינו קושי עם זה מכיוון שלדעתנו זה עלול לפגוע באפשרות לנהל את התהליך. הרבה פעמים דחיות - - -

אל תקצבי לוחות זמנים. שיהיה כתוב בהנחיה שהנשיאה מורה לתת לתיקים האלה עדיפות. אל תכתבו 30 יום, 14 יום. כן הנחייה, לא רק ביחס למתן פסק הדין, אלא כל קציבת לוחות הזמנים שעד לפסק הדין.

אני חושבת שאם אנחנו נסתכל על המטרה של הנוהל – וזה מופיע בסעיף 1 לנוהל – כתוב בפירוש שהמטרה היא לקבוע מועדים מנחים – וזאת נוכח החשיבות החברתית שבמתן פסקי דין – בעצם בסיום ההליך בהקדם האפשרי. אני חושבת שזה בהחלט עולה מהרוח של הדברים, ואני חושבת שהמבחינה הזאת המטרה הושגה.

יש לי שאלה. יש לכם איזה מדד בשביל לראות אם כתוצאה מפרסום הנוהל הזה – איך הזמנים היום? נגיד שזה תשעה חודשים. ואם אפשר להתייצב פה בעוד שנה ולראות מה קרה כתוצאה מהנוהל?

בהחלט אפשר. בהחלט אפשר. אנחנו נוכל לבוא בעוד שנה עם נתונים על אורך חיי תיק ביחס לשנה שחלפה, ונוכל להשוות ולראות.

זה משהו שהוועדה יכולה לבדוק? זה בזיכרון ארגוני?

כן, נקבע.

תודה, אדוני היושב-ראש. אני קצת מודאג מהכיוון שהדיון הזה מתפתח אליו. קודם כל, אני רוצה, חברי, חבר הכנסת סמוטריץ, מאוד לברך אותך על הגשת הצעת החוק הזו. אני הצטרפתי, ואני חושב שזו הצעת חוק חשובה מאוד. אני רוצה להתייחס לדברי נציגת מערכת בתי המשפט. קודם כל, כמובן, אנחנו כולנו מעריכים את בתי המשפט. ואני גם רוצה להביע הערכה להנחיה שהוציאה נשיאת בית המשפט העליון. אני מעריך גם את הכוונה, גם את הרצון, וגם את הניסיון לפעול ולשפר את המצב. עדיין אנחנו נמצאים בפער עצום בין מה שקורה לבין המקום שאנחנו צריכים להיות בו. גברתי מדברת על תשעה חודשים, ואני מכיר, לצערי, את מערכת המשפט. אני יודע שתחנות הצדק טוחנות לאט, ולפעמים טוחנות מאוד לאט. כשגברתי מדברת על תשעה חודשים בממוצע של ערעור של ניצולי שואה, אנחנו יודעים שיש גם תיקים שלוקחים הרבה יותר זמן מזה. אבל אנחנו מדברים על אנשים שהם ברובם אנשים מאוד מאוד מבוגרים, חולים, וכבר הגיעו לערעור. כבר הגיעו לוועדה הרפואית. אפשר לחשוב שזו הבעיה של מערכת המשפט שלנו – אלפי ניצולי שואה שמציפים את המערכת בערעורים על ועדות רפואיות.

אני בטוח, גברתי, שכשאתם תבדקו את הנתונים, אתם תראו שלמרבית הצער והכאב, מעט ניצולי שואה בכלל מנצלים את הערוץ הזה. אם כבר יש להם ועדה רפואית, אומרת להם הוועדה הרפואית מה שאומרת. לפעמים הם כועסים מאוד. אני לפעמים פוגש אותם. הם כועסים מאוד. אומרים עכשיו אני אגיש ערעור לבית המשפט? שנים זה ייקח, אני אקבל מזה רק עוגמת נפש, ואני מוותר על כל העניין. וזו המציאות האמתית. ולכן, אני גם פונה אליך, חברי, חבר הכנסת סמטריץ, אני מציע לא לוותר על הצעת החוק, ולא לוותר על מה שכתוב בהצעת החוק. מה הצעת החוק הזו אומרת? היא אומרת הוגש ערעור – אנחנו כבר מדברים על ערכאה שנייה. לא צריך פה ראיות ועדים, הכול כבר נשמע בוועדה הרפואית. בהליך הזה צריך לקצוב זמן. צריך לקצוב זמן. והזמן שמוצע בהצעת החוק הוא זמן סביר מאוד – 60 יום לערעור. אנחנו קבענו בכנסת מנגנונים של הליכים מהירים לכל מיני סוגיות במשפט האזרחי, ולפעמים לא רק במשפט האזרחי. אני חושב שהגיע הזמן שאנחנו נקבע הליך מהיר לדיון בערעורים של ניצולי שואה, ונקבע מסגרת זמנים. מערכת המשפט תצטרך להסתגל לדבר הזה ותצטרך להפנים את זה.

אני חושב שאנחנו לא יכולים לאפשר שניצולי השואה יצטרכו להיכנס לתחרות מול כל מיני תיקים אחרים. אנחנו מכירים את המציאות בבתי המשפט המחוזיים. ואם גברתי תגיד לי שאתם צריכים יותר תגבור, וצריך יותר שופטים בבתי המשפט המחוזיים, ויותר רשמים, אני הראשון שיהיה מוכן להתגייס למערכה הזאת. באמת, אני חושב שהמציאות שם היא קשה בכלל, לא רק לניצולי שואה. אני חושב שכולנו צריכים פה בוועדה הזו, בוועדת החוקה של הכנסת, לנהל מאבק על חיזוק מערכת המשפט, חיזוק התקנים, כדי שמשפטים יתנהלו יותר מהר בכלל. אבל כרגע, בסוגיה שעומדת פה לפנינו, זו פשוט שאלה שהופכת את שאלת הערעור משאלה תיאורטית לשאלה מעשית. אם אין מסגרת זמנים מחייבת, אני אומר לך, לא יערערו. לא יערערו. אני מעודד אנשים להגיע לערעורים, אומרים לי: אדוני חבר הכנסת, תעזוב אותנו. תעזוב אותנו. אומרים לי תעזוב אותנו. אין לנו זמן, אין לנו אנרגיה שנים להתעסק בדבר הזה. לא רוצים. נקבל את מה שהחליטה הוועדה הרפואית ונוותר על היתר. זה חבל. זה עצוב, זה חבל, ואסור שאנחנו ככנסת נשלים עם הדבר הזה.

אני רוצה להגיד משהו לסדר-היום, עוד לפני ההתבטאויות. דב, יש לי גם כבוד וגם הערכה, וגם הייתי רוצה שמה שאתה אומר עכשיו – הייתי בנקודת ההתחלה. אבל אני חושב שגם יוזם ההצעה, חבר הכנסת סמוטריץ, הגיע להבנה, מתוך אי-רצון לכפות את בית המשפט לנהלים שהוא לא יעמוד בהם, או שלא מקובל שכופים אותם, שקריאת הכיוון הזאת של נשיאת בית המשפט העליון, יש בה חשיבות ומקום לשיפור, גם אם זה לא עד הקצה.

אני רוצה לבקש – תבחנו את זה. תביאו את הדברים בפני המנהל, ובאמצעותו בפני הנשיאה – הרי זה לא חוק שקשה לכם לתקן אותו. אפשר לתקן את הנוהל הזה.

שתהיה איזו קריאת כיוון.

שתהיה הנחייה. הנוהל הוא ספציפי, קובע מועדים ברורים מאוד ביחס לפסק הדין, אבל שתהיה אמירה שההנחיה היא לתת קדימות לתיקים האלה בכל השלבים, ולעשות ככל הניתן לסיים אותם הכי מהר שאפשר.

אני בהחלט אעביר את הדברים האלה.

תגידי שכל הוועדה מצטרפת לבקשה.

אני אציע עוד דבר אחד. אנחנו לא מבטלים את הצעת החוק הזאת. היא נשארת על השולחן. אנחנו נתכנס כאן בעוד חצי שנה בשביל לראות, גם לקבל את המשוב.

ההתכנסות בעוד חצי שנה.

כן. אנחנו נתכנס בעוד חצי שנה, מתוך תקווה שגם בתחושות של ניצולי השואה נוכל לראות שאנחנו זזים לכיוון. זאת אומרת, בשורה התחתונה אנחנו לא מקדמים אותה. אנחנו מתייחסים בהערכה ובכבוד רב גם לנוהל שהוציאה נשיאת בית המשפט העליון. אנחנו נתכנס בעוד חצי שנה לדון עוד פעם, לראות מה המערכת למטה הבינה, וכיצד היא יישמה.

אם יורשה לי, חצי שנה נראית לי תקופה קצרה מדי כדי לבחון את ההשלכות של הנוהל. אני חושבת שתקופה של שנה - - -

עם כל הכבוד, יורשה לך, אבל אנחנו נתכנס בעוד חצי שנה.

ומקסימום, נתכנס עוד פעם בעוד חצי שנה.

בדיוק. רציתי לומר, אם נגיד שנה – אני מסכימה אתך לחלוטין. עדיף לומר חצי שנה. צריך גם לזכור שאנחנו בקונטקסט של ניצולי שואה. אין מה להוסיף.

אנחנו לא מול בית המשפט, ולא מול מערכת המשפט.

זו מטרה משותפת, המערכת נרתמה לנושא.

בדיוק. אז אנחנו נועלים את הישיבה. אני מתנצל, אני מקווה שזה על דעת הנוכחים, החברים שלנו, הניצולים כולם, שככה נתקדם, וגם הם, כמונו, בטח הולכים לעוד ועדות היום שעוסקות בדבר. רק לזה אנחנו ממהרים.

הישיבה ננעלה בשעה 13:05.