הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 351

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום רביעי, ה' בשבט התשע"ז (01 בפברואר 2017), שעה 10:00

פתיחת תערוכת מציוריו של הדר גולדין - ציור. השראה. תקווה

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

נורית קורן

שמולי איציק

ענת ברקו

יצחק הרצוג

עליזה לביא

מירב מיכאלי

ורד סוויד

עודד פורר

עמיר פרץ

אבנר פז צוק - קצין חינוך ראשי, צה"ל, משרד הביטחון

עדי אטיה - ראש מדור נפגעים, חטיבת "גבעתי", צה"ל, משרד הבטחון

זוסלין בש - צה"ל, משרד הביטחון

אברהם ליפשיץ - מנהל מינהל החינוך הדתי, משרד החינוך

אורנה כץ אתר - מפמ"ר הסטוריה, משרד החינוך

שירית קייסן - מנהלת המחלקה למוזיאונים ואמנות פלסטית, משרד התרבות

רויטל שטרן - מפקחת על לימודי קולנוע תקשורת ואמנות, החינוך הממלכתי דתי, משרד החינוך

רותם שטל - צה"ל

שמחה גולדין - אביו של סגן הדר גולדין ז"ל

צור גולדין - אחיו של סגן הדר גולדין ז"ל

מנחם גולדין - אחיו של סגן הדר גולדין ז"ל

איילת גולדין - אחותו של סגן הדר גולדין ז"ל

צילי טל - אוצרת התערוכה וחבר המשפחה של סגן הדר גולדין ז"ל

עמנואל מוסקוביץ' גולדין - קרוב משפחה של סגן הדר גולדין ז"ל

איתן פונד - חבר המשפחה של סגן הדר גולדין ז"ל

צבי צמרת - חבר המשפחה של סגן הדר גולדין ז"ל

אשחר צפריר - חבר המשפחה של סגן הדר גולדין ז"ל

ישי סימנסקי - חבר המשפחה של סגן הדר גולדין ז"ל

נעמי וייס - חברת המשפחה של סגן הדר גולדין ז"ל

דניאלה גרסון - חברת המשפחה של סגן הדר גולדין ז"ל

מירי שלם - מנכ"לית המכון לאסטרטגיה ציונית

עליזה בלוך - מנהלת רשת בתי ספר שש שנתיים על שם ברנקו וייס

בינה בפזנר - בית חינוך "שרשים" רמת הגולן

יהל בר עזר - חניכה במכינת "מיתרים לכיש"

דניאל עזריאל - חניכה במכינת "מיתרים לכיש"

ירדן שרים - חניך במכינת "מיתרים לכיש"

אבישג שחם חדד - שדלן/ית (גלעד יחסי ממשל ולובינג) מייצג/ת את משפחת גולדין

יהודית גידלי

ר.ל., חבר תרגומים

פתיחת תערוכת מציוריו של הדר גולדין - ציור. השראה. תקווה

בוקר טוב לכולם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך התרבות והספורט של הכנסת. ה-1 בפברואר 2017, ה' בשבט תשע"ז. הנושא על סדר היום, פתיחה רשמית של תערוכה מציוריו של הדר גולדין – ציור, השראה, תקווה. זה השם שניתן לתערוכה והוא מדבר בעד עצמו.

אני ברשותכם, לפני שנעביר את רשות הדיבור, אומר מספר מלים. אנו פותחים באופן רשמי היום את תערוכת הדר, מפרי עטו של הדר גולדין ז"ל. הדר נפל בקרב מהבולטים שבקרבות "צוק איתן". שנתיים וחצי בלי הדר ואנחנו היום מתכבדים ומכבדים את זכרו בתערוכת ציורים מפרי ידיו ומוחו הטהור. אותו קצין שאחותו הגדירה אותו מגדלור ואנחנו כאן כדי לומר למשפחה היקרה, אצילת הנפש הזו, שנמצאת כאן איתנו, שאנחנו מחויבים ונושאים באחריות כנבחרי ציבור לשלם את החוב היקר להדר, להורים היקרים, לאה וד"ר שמחה, לאחות איילת, לאחיו התאום צור, לכל חיילי צה"ל בעבר, בהווה ובעתיד, שכולנו תפילה שתמיד יחזרו בשלום למחוז חפצם.

אני אעצור כאן, ברשותכם, ואעביר את רשות הדבור, כי אני חש שאין לי את הזכות לדבר על הדר ועל הכאב העצום שחשה משפחתו היקרה, כי אני חושב שאני עלול לצמצם את זה בדבריי ואני, מתוך כבוד להדר, אעביר את רשות הדיבור קודם כל להורים, לאחר מכן ניתן את רשות הדיבור לנבחרי הציבור. בבקשה.

ההורים העבירו את רשות הדיבור אליי, בכל זאת, אז נכבד אותם כפי שצריך. "ודור יקום וחי ישיר ליופי ולחיים". מי שמסתכל בפוסטר הזה יראה למטה את הווטסאפ האחרון שאני קיבלתי מהדר. הייתה דילמה גדולה, הדר היה עתיד להינשא וכשהוא ישב שם אל מול האויב הוא בה בעת ישב וצייר את ההזמנה לחתונה שלו, ששם הוא כתב את השיר של הרב קוק "ודור יקום וחי, ישיר ליופי ולחיים". אנחנו התכתבנו בווטסאפ כי הייתה דילמה קשה איך לוקחים מעוין ומכניסים אותו לתוך מעטפה מרובעת.

כשאני מסתכל על הציורים של הדר, וכולכם יכולים לראות, אז בעיקר מה שאני רואה בהם זה את החיים. והיום עולם האמנות עסוק בעיקר בלתאר את המציאות כפי שהיא, אבל הדר, כפי שאתם יכולים לראות מסביבכם, תיאר את המציאות כפי שהיא הייתה אמורה להיות בעיניו וכפי שהוא רצה שהיא תהיה. כשהוא ישב וכתב את המלים האלה "ודור יקום וחי ישיר ליופי ולחיים" מיליוני אזרחים במדינת ישראל היו בשבי. מיליוני אזרחים במדינת ישראל ישבו במקלטים, ילדים היו בפחד, הורים היו פוחדים על ילדיהם, מנהרות, יושבי הדרום ידעו שמתחתיהם ישנן מנהרות והדר, שידע לצייר את העתיד כפי שהוא רצה שהוא יהיה, יצא אלי קרב בשביל לקיים את המציאות הזו של "ודור יקום וחי ישיר ליופי ולחיים".

אנחנו אכן נמצאים שנתיים אחרי ואני מסתכל על העולם הנפלא שהדר הכניס בציוריו ועל התקווה שהוא רצה לתת לכולנו וכמו שזה מרגש ונותן תקווה זו גם עדות כואבת לנו, למשפחה, ואני חושב לעם ישראל, כשהדר לא חזר מרצועת עזה, לא חזר, לא חי, לא מת ולמעשה היום הוא נמצא בשבי. ואני חושב שכן זה המקום לבוא ולהגיד שכשהדר גולדין נמצא בשבי, כשאורון שאול נמצא בשבי וכשאחרים נמצאים בשבי, ממשלת ישראל נמצאת בשבי.

המשמעות של המילה טרור היא המשמעות של הפחד. זו המשמעות שאדם נמצא ולא יכול לתפקד ולא יכול לפעול אלא מתוך פחד ויראה מפני הבאות ובמקרה שלנו, מתוך פחד ויראה של חמאס. אנחנו, כמשפחה יודעים שגם המנהרות, המנהרות שהדר לחם כנגדן, משוקמות היום על ידי אמצעים שמעבירה להם מדינת ישראל, משכורות משולמות לחמאס בתיווך של מדינת ישראל, אנחנו יודעים שלמעשה האסירים שאסרנו במהלך מבצע "צוק איתן" היום מקבלים תנאים ותנאים נרחבים ובכך עולה השאלה הגדולה האם כל המעשים שעשה הדר ונתן את חייו ואורון שאול ועוד עשרות של חיילים, בשביל שהדור הזה יקום ויחיה וישיר ליופי של החיים, האם הדברים האלה נעשו בכדי שבאמת נקיים את צוואתם זו או בכדי לייצר היום איזושהי הפוגה פוליטית?

אני רואה את הדברים של הדר כצוואה, צוואה ברורה וממשית, שאנחנו, כל עוד הדר וכל עוד אורון נמצאים בשבי, ממשלת ישראל נמצאת בשבי. ואני אומר יותר מזה, צריך לקיים את הצוואה הזו. תסתכלו על הציורים של הדר, תסתכלו בעיניים שלו. הדר יצא ונתן את חייו מסיבה מאוד פשוטה, בשביל שאנחנו נחיה בעולם טוב יותר, בשביל שאנחנו נהיה מדינה שראויה לאנשים שנאבקו ונלחמו בשבילה, שאנחנו נהיה מדינה שעושה את כל הדברים האלה.

אני מוכרח להגיד לכל מי שחושב על הבעיות שיש בלהחזיר את הדר, שהתערוכה הזאת הרסה, רמסה ודרסה כל בעיה שהייתה. אם בהתחלה חשבו איך אפשר לייצר תערוכה כזאת, של מי שנפל בטרם עת, אז קמו בעין הוד והקימו תערוכה ולתערוכה הזאת נהרו מכל רחבי הארץ, אלפים על גבי אלפים. המנהל של הגלריה אמר לי בפירוש, "אנחנו מעודנו לא ראינו כל כך הרבה אנשים מכל קצוות העם מגיעים לתערוכה". כשהתערוכה הזאת הגיעה לגבעת יואב ברמת הגולן, כל רמת הגולן הגיעה לחזות בה. כשהתערוכה הזאת הוצגה במסגרת התערוכות של החינוך הממלכתי דתי, הגיעה רויטל שנמצאת פה, היא הגיעה ובעקבות כך גם קמה מגמת אמנות לבנים בחינוך הממלכתי דתי. גם הבעיה הזאת, הפלא ופלא, נפתרה. כאשר אמרו לנו שאומות העולם שיושבות בבניין שלהן בניו יורק, רק חושבות איך להרע ולהצר את הצעדים של מדינת ישראל, התערוכה הזאת הוצגה ברוב פאר והדר בתמונות ענק ושברה את כל הבעיות שניצבו שם, וכל אומות העולם וכל מנהיגי אומות העולם, חזו בחייל הישראלי שישב וצייר.

התערוכה הזאת שברה את כל המוסכמות ואת כל הבעיות שאי פעם היו ולכן אני אומר דבר אחד, אנחנו ממשיכים את הדרך של הדר, אנחנו דור שיקום ויחיה וישיר ליופי של החיים, אבל אנחנו לא ניתן שממשלת ישראל תמשיך ותהיה בשבי. אנחנו לא ניתן שישקמו את חמאס, ואני אדגיש פה, לא את הפלסטינים, אלא את חמאס, לא ניתן שישקמו אותם ולא ניתן שישכחו את הדבר הזה, כי זאת הצוואה של הדר.

אני רוצה להודות לחברת הכנסת שולי מועלם ולחבר הכנסת עמיר פרץ, על כך שהקימו את השדולה למען החזרת הדר ואנחנו סמוכים ובטוחים שמלאכתם תיעשה ותישמע. אני רוצה להודות מכאן לוועדת החיינוך התרבות והספורט, וכמובן, לכבודו, יעקב מרגי, יושב ראש הוועדה, על כך שהציבו את הדברים האלה ואני מקווה מאוד שחברי הכנסת יגיעו לכאן, יצפו בתמונות ושהתקווה שהדר נטע ונלחם ונתן את חייו עבורה, תצא מפה אל מול מסדרונות הכנסת ותהיה תקווה גדולה ואור גדול למול אנשים שמנסים לעשות ייאוש.

דבר אחרון אני אגיד, קשה מאוד לבנות. כל מי שנמצא פה ואני מכיר אותו, בונה כל הזמן אבל קל מאוד להרוס ואנחנו צריכים לדאוג לכך שאת מה שהדר והחברים שלו, אלה שנפלו ואלה שנמצאים איתנו ואלה שהם פצועים, עם אזרחי מדינת ישראל ועם כל האנשים שהתגייסו בכל העולם ובכל הארץ בשביל שהדור הזה יקום ויחיה, לא להרוס את מה שהם בנו. אני מודה לכם.

תודה רבה, אני יכול רק בנימה אישית להוסיף, אני גר ביישוב שהוא בטווח ה-20. משפחתי ישנה במרתף למטה 45 יום. אירחנו את החיילים, אנחנו ראינו מאות ואלפים של הדר, צועדים ומתחייבים והיו מחויבים, נערי חמד שהיו מחויבים לדבר אחד, לשמור על מדינת ישראל ועל עם ישראל ואנחנו מחויבים להחזיר להם. תודה.

יושב ראש האופוזיציה, חבר הכנסת יצחק הרצוג.

תודה רבה, אדוני יושב ראש הוועדה, יעקב מרגי, על היוזמה המבורכת. תודה לך, ידידי, עמיר פרץ, יושב ראש השדולה, יחד עם שולי מועלם רפאלי, השדולה להשבת הבנים, משפחת גולדין היקרה, שאנחנו מלווים אותה בצורה אינטנסיבית, חברות וחברי הכנסת, קהל נכבד. כשמסתכלים על הציורים המדהימים של הדר, רואים נפש גדולה מאוד, עם עוצמות רגשיות עצומות ועוצמות אינטלקטואליות גדולות. רואים דמות מיוחדת במינה, של מפקד מצד אחד שעוסק בלחימה ומצד שני, מישהו עם עומק רוחני ואינטלקטואלי עצום.

התמונות הללו צריכות ללוות אותנו בכל בית בישראל, כדי להזכיר לנו יום יום, שעה שעה, שאנחנו רוצים את הדר ואורון חזרה בבית במהרה, כחלק ממאבק גדול שאנחנו כולנו מקיימים ומלווים את משפחת גולדין ואת משפחת שאול, במאבק הצודק והעיקש הזה. יש בנושא הזה מהלכים גדולים שצריכים להתבצע ואנחנו דורשים שיתבצעו.

ביום הקשה הזה אני חושב שטוב גם להזכיר את המאחד והמאחד הוא סיפורם של בנים שנשלחו למשימה כדי להגן על כלל עם ישראל ואנחנו רוצים אותם בבית. אנחנו רוצים גם להכיר את סיפורם האישי ואת העומק הרגשי והרוחני שלהם. אז אנחנו איתכם, שמחה, לאה והמשפחה כולה, ריגשת אותנו, חמי, ושנשמע בשורות טובות במהרה.

תודה. יושב ראש השדולה להחזרת הדר והחיילים, חבר הכנסת עמיר פרץ, בבקשה.

אין ספק שאנחנו נמצאים באחד המפגשים אולי החשובים ביותר שלנו מבחינת המסר והעובדה שאנחנו באים ממקום שהוא לא רק גבורתו של הדר אלא גם אמנותו של הדר, מרחיבה את הדמות ומרחיבה את המחויבות שלנו. יש זמר, מלחין וכותב, שצמח בשדרות, בחור בשם מיכה ביטון, והוא כתב שיר על "עולם שנדלק בו אור, הצד המואר של העולם". כשאני שומע אותך, ואני יודע עד כמה אתה מדבר מעמקי נשמתך ומתחושותיך ומן המחויבות הגדולה שלך לעם ישראל, למדינת ישראל ואני רואה את הציורים שמקיפים אותנו, וכל הציורים מבטאים זריחה, מבטאים התחדשות, מבטאים ראייה באמת של הצד המואר של החיים, בוודאי זה מגדיל את הכאב העצום שאנחנו חשים., אבל כפי שכבר ציין כאן יושב ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, זה גם מגדיל את המחויבות שלנו.

נכון, ישנן שאלות רבות של היחסים עם ארגוני הטרור וישנן שאלות רבות על הדרך שבה פועלים. ולההבחנה שאתה עשית, שיש לנו מלחמה בלתי מתפשרת מול ארגוני הטרור, אבל אין לנו מלחמה עם העם הפלסטיני, ההבחנה הזו שעשית , כשאמרת במפורש שאתה רוצה שהדברים יהיו ברורים מול אותו ארגון שלצערנו מנצל בצורה חמורה מאוד, בניגוד לתפיסה הדתית של מי שהוא אמור לייצג ובניגוד לכל ערך הומניטרי. לכן אנחנו נמצאים כאן, כשהעניינים הפוליטיים נדחקים הצידה, הוויכוחים הפוליטיים לא נמצאים על השולחן הזה. השדולה היא שדולה חוצת מפלגות, היא שדולה שרוצה לחזק את המחויבות של צה"ל לחייליו, של מדינת ישראל לבניה, שצה"ל ומדינת ישראל, שמוסמכת לשלוח אנשים לקרב, היא גם חייבת להחזיר אותם הביתה. להחזיר אותם הביתה בכל דרך ולעשות הכול. זה הרבה מעבר לשאלה של המשפחה שלכם, זו שאלה ערכית שתשפיע על תחושת החיילים, על המחויבות שלהם ועל היכולת שלהם לחרף את נפשם למען המדינה הזו. זה לא קשור לשום עמדות פוליטיות כי בנושאים האלה אנחנו עומדים חד משמעית ולכן התערוכה הזאת היא תערוכה שהיא הרבה מעבר לשאלות שאנחנו דנים בהן. היא קודם כל זו תערוכה שמבטאה מסר אנושי חם, שיחצה פה כל מי שיעמוד, אני לא מאמין שנפש כלשהי תישאר אדישה למסר המדהים הזה שיוצא מהתמונות האלו.

כמובן שאנחנו ממשיכים לעשות כמיטב ביכולתנו יחד עם המשפחה, ואני מודה לך, אדוני יושב ראש הוועדה, שמצאת את הצורך לתת מקום לציורים האלה, שמבטאים את הערכים של מדינת ישראל. אני מקווה שביחד עם ממשלת ישראל, ששר החינוך מייצג אותה כאן, אנחנו אכן נצליח לעמוד במשימתנו ולא נרפה עד שנשלים אותה.

תודה רבה. אנחנו נעבור לסירוגין, אורח וחבר כנסת, אבל לאורחים עומדות שתי דקות. ד"ר אברהם ליפשיץ לא הגיע עדיין, אבל בינתיים הגיע שר החינוך, בבקשה.

משפחת גולדין היקרה, חברים של הדר ז"ל, יושב ראש הוועדה, ידידי יעקב מרגי, ראש האופוזיציה בוז'י הרצוג וכל החברים. רגע לפני שאני אתייחס להדר אני חושב שאי אפשר להתעלם ממה שקורה לא הרחק מכאן, אני חושב שאני מבטא את עמדת כל חברי הבית, שאנחנו ביום של כאב. אף לא אחד, לא משמאל ולא מימין, שמח על מה שקורה. המשוררת אמרה "אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה" ואני מאמין שדווקא מתוך עקירה קשה, יצמחו תקווה ושינוי משמעותי.

משפחת גולדין, ההורים, האחים, כמו שאמרתי לכם בעבר, אני הרמתי ידי כדי לשלוח את הדר למבצע להגנה על תושבי הדרום, לא פחות. היו עשרות מנהרות מעזה לישראל, שסיכנו באופן מיידי ומסוכן את עצם החיים של תושבי עוטף עזה, בקיבוצים, ביישובים, בשדרות. לצערנו לא מצאנו באותה תקופה אלטרנטיבה למעט להיכנס, להשמיד את אותן מנהרות ולצאת. האמנתי ועודני מאמין שזו הייתה החלטה נכונה, על אף המחירים שידענו ושאכן לצערנו התממשו.

הדר היה שם ומבחינתי מבצע "צוק איתן" לא נגמר עד שאורון והדר חוזרים למדינת ישראל. אנחנו לא נרפה. אתם בחרתם בחירה אמיצה ולמעשה שונה מהעבר, שלא ללחוץ על מדינת ישראל לשחרר מחבלים, אלא ללחוץ על האויב להביא הביתה או לשחרר את הדר. זאת עמדה מוסרית נכונה, עמדה ביטחונית נכונה, עמדה שבעבר אחזנו בה כמדינה. כשג'יבלי בשנות ה-50 היה בשבי לא היה לחץ לשחרר מחבלים אלא הלכנו וחטפנו חיילים של האויב, עד שבסוף הייתה עסקה. לכן אנחנו מחויבים כפליים לפעול בכל עוצמתנו ובכל כוחנו ואת זה אנחנו נעשה.

היום הוא יום של אנושיות, שרואים בו גם את הפנים היפות של הדר, פנים שמסמלות בעיניי את ארץ ישראל היפה והטובה, את הפשטות, את התרומה למדינה, את אהבת המדינה ולצד הפנים את הנפש של הדר ואותה, מאחורי השם הזה, הדר גולדין, עם ישראל צריך להכיר את הדמות. וכשר חינוך אני אומר, הדרך הכי אפקטיבית שאני מצאתי להקנות ערכים לנוער היא דמויות מופת. כל אחד מאיתנו שייזכר למה אתה הלכת ליחידה ולמה את הלכת לחינוך, תזכרו אחורנית, אולי קראתם את "שרה גיבורת ניל"י", אולי קראתם את "מכתבי יוני", אולי קראתם את "פרקי יומן" של מאיר הר ציון ואולי את "הצנחנית שלא שבה". כל אחד שאב את ההשראה והדר צריך להיות השראה לילדים של היום. הוא מהווה השראה. יש את הנקודה האישית של המשפחה, אבל יש את הנקודה החינוכית ואת הערכים שאנחנו רוצים להטמיע בילדי ישראל, ערכים של התנדבות, של הקרבה למען דבר גדול יותר ושל אהבה. תודה רבה.

תודה רבה. ד"ר עליזה בלוך, בבקשה.

צהרים טובים לשר החינוך, לחברי הוועדה, למשפחת גולדין היקרה. אנחנו בעצם נמצאים פה היום בסוג של יום זיכרון במידה מסוימת. אין לנו הזדמנויות לימי זיכרון, אבל ההזדמנות של הוועדה הזו היא להגיד לכולנו, כאנשי חינוך, שההתעסקות הזאת בהחזרה של הדר הביתה, אומרת לכולנו שאין מישהו שעשה את המשימה ואנחנו שוכחים אותו. אנחנו היום עומדים מול חבר'ה בכיתות י"א וי"ב ואנחנו רוצים להגיד להם, "אתם תעשו את המקסימום מצדכם בשביל להיות הכי טובים", כדי שכל מי שיושב פה יוכל להרגיש בטוח ואנחנו כחברה צריכים להיות במקום שבו אנחנו אומרים, "לא מוותרים עליך, גם כשאתה כבר לא נמצא כאן". עצם ההתעסקות פה בעיניי היא אמירה מאוד גדולה. על הישיבה הזאת צריך לדעת כל תלמיד שיושב היום בבית ספר, עליו לדעת שכל חייל הוא חלק מרקמה מאוד מאוד גדולה וכולנו אחראים למה שקורה איתו, לא משנה מה קורה איתו כרגע. לא מוותרים ולא שוכחים אותך.

הדבר השני, שר החינוך אמר דמויות מופת ואני מרגישה שיש פה שיעור גדול לכולנו במה שאנחנו מחפשים בכל ילד. הרבה פעמים אנחנו מודדים ילדים בהישגים מאוד מסוימים ואני חושבת שהשיעור שהדר נתן פה לכולנו הוא היכולת לראות בכל תלמיד רבדים נוספים, עמוקים יותר, שלא תמיד באים לידי ביטוי בבית הספר. אנחנו באים היום למורים ואומרים, תראו, ילד הוא עולם מאוד רחב, וכשאני מסתכלת פה על הציורים אני אומר, ילד הוא עולם מאוד רחב, מאוד עמוק, מלא רבדים, מלא שכבות מאוד גדולות. והתפקיד שלנו, אתם כהורים הצלחתם לראות בילד שלכם עומקים אחרים ויכולתם לגרום לו לבוא לידי ביטוי, אנחנו צריכים לעזור ליותר הורים וליותר מורים לראות את החלקים האלה של הילד, את היכולת האמנותית, את היכולת הספורטיבית שלו, את היכולת שלא באה לידי ביטוי בחיי יומיום רגילים של בית ספר ואם שואלים בעיניי מה זו הנצחה אז בעיניי זו ההנצחה הכי גדולה.

תודה רבה לך. חברת הכנסת רויטל סויד.

בקיץ 2014, מבצע "צוק איתן" עשה לי ברמה האישית טלטלה גדולה מאוד והביא אותי לבית הזה, אבל עשה גם לכולנו. בעוד שרובנו התקדמנו הלאה, קיץ 2014 והזיכרונות עדיין נשארים, כמובן אנחנו יודעים שנתמודד עם זה בעתיד, בשבילכם, משפחת גולדין היקרה והאהובה מאוד, אתם נשארתם שם, לא במובן שלא התקדמתם, אתם השראה לכולנו, אלא במובן של זיכרון מאוד קשה ומר התקבע שם. מאז, כל פעם, אתם, באצילות הנפש שלכם, חושפים אותנו לרבדים נוספים באישיות של הדר. חשבנו שכבר שמענו הכול ביום הראשון, בשבוע הראשון, ב'שבעה', ב'חודש', באזכרה, והנה כל פעם אנחנו רואים משהו אחר. אני יושבת פה ואני מתבוננת בציורים המדהימים של הדר, שאני יודעת שגם הוצגו באו"ם, ואני אומרת, וואו, יש פה משהו שלא ידענו קודם ומן הסתם לא היינו מכירים, לא אתכם ולא את הדר, אלמלא הנסיבות הכול כך כואבות והטרגיות.

אני לא מדברת רק על האופטימיות, על החיוב ועל התום, על כל מה שמשתלב עם כל מה שלמדנו על דמותו של הדר, דרך הציורים שלו, אלא שגם כשיש איזשהו חושך ודייג עומד ודג, בלילה מאוד מאוד חשוך, הכול מאיר שם. זה היה הדר. זה מה שאנחנו ניקח איתנו מפה.

אני מודה לך, חברי יושב ראש הוועדה, על הכינוס, ולחבר הכנסת עמיר פרץ, שר הביטחון לשעבר, ששלח הרבה מאוד אנשים, למבצע, למלחמה, תודה רבה לך שהקמת יחד עם חברת הכנסת מועלם את השדולה פה בכנסת. אנחנו לא נשכח, אנחנו נתייצב, אנחנו נוביל, אנחנו יחד איתכם. אנחנו נעשה הכול כדי לתת לכם את מעט השקט שמגיע לכם.

תודה. ד"ר אורנה כץ אתר, בבקשה.

אני כל כך הרבה פעמים נמצאת פה בוועדה, אבל הפעם זה משהו אחר לגמרי ומרגש לחלוטין. אני הכרתי את הדר היכרות שטחית לפני שהוא נהרג, פרופ' שמחה גולדין הוא יושב ראש ועדת המקצוע ובילינו לא מעט ביחד, כולל נסיעה לחו"ל שבה הוא הראה תמונות של התאומים, עם כל השלבים שעברו והקורסים והתהליכים ושמחנו בשמחתו, וכמובן אחר כך האסון, אחרי שהדר נפל, נפלה בחלקי הזכות להיות בערב שנערך לזכרו בכפר בתיה ושם, בפעם הראשונה, אפשר היה לשמוע כל כך הרבה אנשים טובים מספרים על אדם מאוד מאוד מיוחד.

עכשיו תראו, כל אדם שנופל הוא יקר למשפחתו, הוא עולם ומלואו ותמיד אומרים עליו דברים טובים, אבל לפעמים אתה שוחק את המלים כאשר מגיעים לאדם מאוד מאוד יוצא דופן וזה היה הדר. אדם שתמיד תמיד הקפיד על התנהגות מופתית כדוגמה לחניכיו ולפקודיו, צעיר שהתנדב, תמיד הקפיד התנדב, גם כשהוא הגיע לסוף שבוע קצר הביתה עדיין מצא את הזמן. קצין שראה לעצמו זכות לשרת, אדם שהעמיד את הצרכים של הציבור, של החברה, של הנזקקים, לפני הצרכים של עצמו, ומעל לכל אדם שתמיד נהג בצניעות ובענווה.

לכן, דווקא היום, בתקופה של האדרת היחיד ו"תעמיד את עצמך במרכז ותעשה רק מה שטוב לך", ביטויים שאנחנו שומעים כל כך הרבה, לצערי, גם על חשבון אחרים, דווקא היום, כשכל אחד נוטה לבדוק את הפעילות שלו ב"מה ייצא לי מזה" ו"תהיה תקשורת?" "אני אתפרסם?" דווקא היום כל כך חשוב להעמיד את הדמות של הדר כדמות מופת, מודל של אדם שהוביל והנהיג, באמת קצין וג'נטלמן, יוצר ולוחם ששומר על מוסריות וערכים. הדר סיים את חייו בנסיבות טרגיות, בשעה שקיים את מחויבותו כלפינו, הגיעה העת למלא את מחויבותנו כלפיו.

תודה. חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו, בבקשה.

תודה אדוני היושב הראש, יו"ר השדולה, עמיר וגם שולי, באמת כל הכבוד לכם. כשאני מבקרת בבתי עלמין בהרבה מאוד טקסים שהייתי, גם בצבא וגם היום, בליווי של משפחות שכולות חשבתי לתאר את התחושה, לאה ושמחה, זה כמו איזה כאב פנטום כזה, כואבת לי היד, אבל היא בעצם לא נמצאת, אני מרגיש משהו שאף אחד לא יכול להיכנס אל הנעליים שלי ואף אחד לא יכול להיכנס לנעליים שלכם. התערוכה הזאת היא תערוכה חשובה מאוד, כמו שהתערוכה באו"ם, שנפגשנו בה בארצות הברית, הייתה תערוכה חשובה, כדי להציג את הפן של המפקד, של הלוחם, של הסייר, של הבן, של כל ההסתכלות מרובת הפנים הזו של האדם, שהשארנו שם, בעזה. היו לנו שיחות על העניין הזה ואני רוצה לעבור למשהו פרקטי.

בראייה שלי, ואת זה הצגתי גם לראש הממשלה, צריך לעצור את הביקורים לאסירים הביטחוניים. להתחיל עם עצירת ביקורים. האסירים הביטחוניים, זהו מנוף הלחץ האפקטיבי ביותר, כדי להחזיר את החללים, את הדר ואת אורון, לקבר ישראל, הביתה, לקבר ישראל. לא יכול להיות שהיום יוצאים אוטובוסים מעזה, עם תושבי עזה, אני אפילו לא מדברת כרגע על איו"ש אלא על עזה, ומבקרים אסירים של החמאס, שמקורם בעזה. לכן תהיה כאן אמירה. ביקור בכלא הוא יקר מפז, הוא דבר מאוד מאוד חשוב ואני אומרת את זה כקרימינולוגית, לדעתי הדבר הזה יכול להוות מנוף לחץ בלתי רגיל. להציב את הדברים האלה, להתחיל עם הלחץ הזה. לא מדברת כרגע בכלל על הקטע של הפעילות ההומנית מול תושבי עזה, אני מדברת למקד את הפגיעה מול החמאס מתוך אמירה שאם אתם לא תחזירו לנו את החללים ונוכל להביא אותם לקבר ישראל, האנשים שלכם יירקבו בכלא בלי לראות אף אחד. אני חושבת שזה משהו שאנחנו צריכים לפעול, אני אומרת את זה מעל כל במה ואני חושבת שזה הכיוון שיכול גם לחולל סוג של שינוי.

אני רוצה להודות לכם שאתם באמת מגדלים ילדים כאלה מופלאים ומחוברים כל כך למדינה בכל נימי נפשכם. אני חושבת שמורשת הקרב של הדר, אני בטוחה שהיא נלמדת בכל מקום והדברים הללו הופכים להיות נכס צאן ברזל, לא רק ליחידה ולחטיבה, אלא גם לצה"ל כולו ולנו כאזרחי המדינה. אז תודה רבה לכם.

תודה רבה לך. בינה פבזנר, בבקשה.

שלום לכולם. שמחה, לאה וכולם. בבית הספר שלנו, "שורשים", ברמת הגולן, יש כיתת עץ כזו יפה של קק"ל שצופה אל הנוף., מצפון רואים את החרמון, במערב הכנרת וביניהם נחל סאמק ומרחבי הגולן, שמשנים את פניהם עם עונות השנה, עכשיו ירוק. בתוך הכיתה יש שלט עץ יפה, צנוע, לזכר הדר גולדין, אדם ומלואו.

לצערי, לא זכיתי להכיר את הדר בחייו, הכרתי אותו כמה שאפשר רק לאחר מותו. הכרתי אותו ממה ששמעתי מהוריו, מאיילת אחותו, מה שקראתי עליו ואני מרגישה שההפסד כולו שלנו, שלי, גם של החברה שלנו, של עם ישראל. הדר, שמתוך הסיפורים עולה הדמות שלו, של אדם יצירתי, חכם מאוד, בעל נפש גדולה, שאהב את הארץ בלבו וברגליו, ישר, אחראי, מענטש.

אני רוצה לזכרו לפתוח צוהר קטן ועוד אחד. לפוליטיקה ולחינוך יש כל מיני חלקים משותפים, בין היתר גם חלק שאני פחות מחבבת והוא החלק של שימוש בסיסמאות, בהצהרות, בהכרזות, שלפעמים הפער בינן לבין המציאות גדול מאוד, גדול מדי. לא פעם אני מוצאת את עצמי מאוד נבוכה מול תלמידים שלי, מול בני נוער, כשהפערים האלה עולים, כשעומדים בטקס יום השואה וכולם מגלגלים עיניים, אבל שומעים על ניצולי השואה מכלים את ימיהם כשהם לא קיבלו את המינימום שהם היו צריכים לקבל, כשמדברים גבוהה גבוהה על שוויון ואנחנו רואים את הפערים שיש בחברה. הרבו כאן גם להשתמש במילה אחריות, זו מילה מאוד גדולה, מ-א' ועד ת', שיש בה "אח" ו"אחר" וגם "אחרים", גם אחריות במשמעות שלנו לעצמנו, כל אדם לעצמו, לחיים שלו, לבחירות שהוא עושה, לתכנים שהוא עוסק בהם, וגם אחריות שלנו כלפי האחר, החל במעגלים הקטנים הקרובים אלינו, של משפחה וחברים וקהילה, של עם ישראל והחברה הישראלית ובכלל.

הדר הלך לצבא ובחר להיות גם מפקד ולהוביל איתו ואחריו אנשים, גם כי הוא היה אחראי, כי אדם לא יכול להתחמק או שלא לשאת באחריות שמוטלת על כתפיו בגין מי ומה שהוא. אחריות לא תובעת הדדיות, אבל לפי מיטב הבנתי, וזה עולה גם בשיחות שלנו בבית הספר עם הצוות ועם התלמידים, כולנו אחראים. כולנו, אנחנו, אתם חברי הכנסת, בתוקף התפקיד שלקחתם על עצמכם, אחראים להביא את הדר לקבר ישראל, להחזיר אותו הביתה. יש פה אחריות כלפי הדר, אחריות למשפחה שלו, אחריות מול חיילי צה"ל.

צוהר שני קטן, אני רוצה לומר משהו על ההורים שלי, שרה וחנן, שהם כבר לא איתנו, הם היו ניצולי שואה. הם עלו לארץ אחרי השואה, השאירו מאחוריהם חיים שלמים, הורים, אחים ואחיות ותאמינו לי, לא היו צריכים קבר כדי שהאין יהיה מאוד נוכח בחיינו והוא היה מאוד נוכח, אבל אימא שלי מדי פעם ביכתה את זה שאין לה קבר ללכת אליו, זה היה חסר, המקום הזה של מנוחה נכונה.

צוהר שלישי ואחרון לעולם שאני חיה אותו, של "בית חינוך שורשים" שהוא בית חינוך משלב ברמת הגולן לדתיים, חילוניים, מסורתיים וכל הקשת שביניהם. יש לנו מציאות ועולם מאוד מורכבים, שיש בהם הרבה יופי, שמחת חיים עם שמחה של יחד, אבל יש גם הרבה קושי באי ודאות. אנחנו קמנו ונוצרנו מתוך שאיפה ליצור חיבורים, ליצור מקום שמכיל ומכבד, שנותן מקום לתפיסות עולם שונות שיכולות לחיות זו עם זו. כשמשפחת גולדין נתנה את הסכמה לקרוא לכיתה היפה שלנו על שמו של הדר הרגשנו שזכינו. אנחנו רואים זאת כזכות גדולה שדמותו של הדר תהיה חלק מחיינו ומקווים שנהיה ראויים ללכת לאורה.

אחרון חביב, כשסיפרתי לתלמידים של ז'-ח' שאני אהיה כאן היום ומהו הנושא, אחרי שיחה ארוכה הם אמרו, "בינה, תגידי להם שיעשו הכול כדי להחזיר את הדר", אז אני אומרת.

תודה. תת-אלוף אבנר פז צוק.

בוקר טוב קודם כל למשפחה, משפחת גולדין היקרה, יושב ראש הוועדה, חברי הכנסת והאורחים. אני רוצה להתחיל עם זה שעברתי על התערוכה כשהתכנסנו פה ואני חושב שלא בכדי יש פה, בשתי התמונות שמולי רואים את הדר בתנוחה מאוד דומה, עם אותו מבט רציני, בשתיהן מביע הדר משהו שמאחוריו יש אמנות, פעם אחת, היותר טריוויאלי, כשמדברים על תערוכה, אמנות בציור, אבל פעם שנייה, גם היא אמנות וזו אמנות הפיקוד. מסביר ומתדרך, אני מניח, הדר את חייליו לקראת משימה, משימה של הגנה על הבית - - -

סליחה, זה היה בשדות ניר יצחק, בשטחי כינוס, ארבעה ימים לפני שהם נכנסו בפעם השנייה.

שמחה, אתה לוקח אותי למקום האישי ואני רוצה לספר לך שאלה הם מחוזות ילדותי. אני נולדתי וגדלתי שם. אמי חיה עד היום בקיבוץ עין השלושה. כשהדר וחברים שלו ושאר החיילים שאנחנו שלחנו להגן על הבית חירפו את נפשם עד כדי הקרבה, הם הגנו על הבית במובן הגדול של המילה, על מדינת ישראל אבל הם גם הגנו על הבית הפרטי. אני מכיר את המקום שהוא התכנס בו כמו את כף ידי, אני מכיר את השכונות שמעבר, אני מכיר גם את הקיבוצים והיישובים שעליהם הם הגנו. כשאנחנו אמרנו ללוחמים, "תסתכלו אחורה", כשהדר אמר ללוחמיו, "תסתכלו אחורה, תבינו על מה אתם מגנים לפני שאתם יוצאים למשימה", הוא התכוון לבית.

יש פה אמנות, אמנות של מפקד שמשלבת גם סייפא וגם ספרא, שמשלבת גם דבקות במשימה, אבל גם דאגה לאנשים וטיפול באנשים ואחריות. נאמר פה הרבה על אחריות לאנשים. זה באמת מעורר השראה. גם לפי השם של התערוכה, זה באמת מעורר השראה.

מסכים עם קודמיי, התכונה הנדרשת ביותר ממפקד, לצד אותה האחריות, זו הדוגמה האישית, ממני תראו וכך תעשו, כמו שנאמר במקורות כבר על ידי מצביאים במסורת עם ישראל, הופכת להיות הדוגמה האישית היום ואני חושב שיש הרבה מה ללמוד מהדר, כלוחם מצד אחד, כמפקד ומצד שני אחראי, מסור, דואג לאנשיו, איש ערכי. וכשאנחנו מחנכים את החיילים ואת המפקדים בצה"ל אנחנו רוצים לטפח את הרוח. טיפוח הרוח נוגע קודם כל לשייכות, למחויבות לשליחות ואחר כך, כשהדבר הזה זה מה שמניע אותך, בדבקות במשימה וגם ערכים אחרים, ברעות, בכבוד האדם, בטוהר הנשק. זה חלק ממקצועיותו של המפקד, לדעת להוביל את אנשיו לאור הערכים והרוח האלה. אנחנו ניקח את האור הזה, את הענווה, את כל הדברים שהדר הנחיל לנו. הוא הנחיל לחייליו ואנחנו ננחיל אותם הלאה ונישען עליהם, נישען עליהם במלאכת החינוך.

אני רוצה להגיד גם למשפחה ולהצטרף למה שנאמר פה קודם, לא רק הדר הוא מודל והשראה, אלא גם אתם בעיניי מודל להשראה. אתם חלק מאיתנו. צה"ל איתכם בכל מאמץ, בכל מקום ואנחנו ממשיכים ביחד עד שנביא את הדר חזרה הביתה.

תודה. חבר הכנסת עודד פורר.

תודה, אדוני.

אני מבקש מהדוברים הבאים להצטמצם כי ב-11:00 מתחילה המליאה והאישור שלי לחרוג הוא עד 11:10 בלבד.

אני אצטמצם. אני חייב להצטרף לדברים שנאמרו פה. קראתי מה שכתבת, אני לא יודע מי ניצח על התערוכה, אבל כשאתה קורא את הנושא של עוז וענווה, שהנחיל את זה הדר לפקודיו, אז זה איזשהו מסר שמגיע לא רק למפקדים אלא בכלל למנהיגים ולאישי ציבור, ואני אומר את זה גם למשפחה, שמלמדת גם אותנו מהם עוז וענווה. גם אנחנו כאן, כולנו, צריכים לזכור את שתי המלים האלו כי הן ממצות הנהגה.

מי שיזם את התערוכה הזו, בטח בוועדת החינוך, זו אחת הדרכים המיוחדות, גם להנצחה, גם לזיכרון וגם כדי להשאיר את העניין הזה על סדר היום. אסור שהוא יירד מסדר היום. הבנים שלנו שנמצאים שם, גם אורון והדר וגם האזרחים שנמצאים שם, צריכים תמיד להיות אצלנו גם בראש וגם בלב ואני בטוח ויודע שנעשים כל המאמצים, כל המאמצים, כדי להחזיר אותם. הדרך שבחרה ועדת החינוך באמצעות התערוכה הזו היא דרך מיוחדת, ראויה, ואני מקווה שכל חברי הבית, כולם, כל ה-120, יעברו פה כדי לראות גם את הציורים וגם את הדברים שנכתבו על הציורים, כדי ללמוד מהם.

תודה רבה. דרך אגב, הוועדה מקיימת בימי כנסת רגילים שלושה דיונים בממוצע, חוץ מפגישות אחרות ואורחים רבים אכן מתייחסים, סוקרים וזה עושה את שלו. ד"ר אברהם ליפשיץ, בבקשה.

תודה. קודם כל מתנצל שהגעתי באיחור. אני רוצה לומר שלושה ארבעה משפטים. לגבי המושג זיכרון, אנחנו מכירים את יום הזיכרון לחללי צה"ל, שבו נפל כפר עציון עם הגוש, אבל גם ראש השנה הוא יום זיכרון. זיכרון הוא לא רק לזכור היסטורית משהו שהיה, אלא זיכרון כמו שאני מבין הוא הנכחה. איפה המציאות שאתה רוצה לדבר עליה, שחשבת עליה, איפה היא נוכחת בחייך? אני אומר את זה בלי סופרלטיבים, בלי להתבלבל. הדר, במערכת החינוך שאני זוכה להיות שותף לה, אנחנו זוכרים אותו לא במובן של זיכרון היסטורי אלא במובן של מנסים לראות כיצד אנחנו מנכיחים אותו מול עינינו. הוא משמש כדוגמה לא רק למשהו רחוק אלא למשהו קרוב.

מעבר לדברים שנאמרו, הדר הוא קרוב בגיל לתלמידים שאנחנו מדברים עליהם. יש פה איזו נקודה שאפשר לגעת בה, אפשר להחזיק אותה. העובדה שהדר היה רב פנים, לעתים אפילו מה שנראה דואלי, עוז וענווה מחד, לוחם ללא חת עם יצירה גדולה, עם איזו עדינות נפשית, השלמות הזאת, אנחנו מנסים לזכור אותה במובן של הנכחה.

הקמנו מרכז אחד ראשון בגוש עציון, מרכז לציור, לאמנות, לאמנות אזורית, לתלמידים, לבנים, מה שפחות חזק בחינוך הממלכתי דתי אצל בנים, אבל זה מאוד נוכח, אנחנו הולכים לשבת לדבר על המקום השני או השלישי, והדמות הזו הופכת להיות מבחינתנו דמות חיה, דמות חיה במובן הזה של רצון להיות כמוהו, לדבר איתו, ללמוד אותו. זה דבר שאני יודע מידיעה. אני עכשיו מגיע לפה מאולפנת "עפרה" ואמרו שם תפילה להשבת שני החיילים הצדיקים האלה לארץ ישראל. היו שם 700 בנות, כולם אומרים אמן, הם לא ידעו שאני מגיע הנה, גם לא אמרתי, אתה מרגיש שהמציאות הזו של השבת הדר הביתה, היא לא איזה דבר של מישהו שרוצה פה באיזה ישיבת כנסת אלא שזה נמצא, אני מרגיש שמדינת ישראל נמצאת בתפילה וברצון ובכמיהה, שמעבר למחויבות המוסרית למי שמסר את נפשו למען מדינת ישראל יש פה איזה רצון לגעת בדמות הרואית גדולה, מצד שני קרובה, ואני מאוד מקווה שאנחנו נמצאים במקום שאנחנו זוכים לזכות הגדולה הזו, לזכור, לגעת, להנכיח, להכניס פנימה ולהתחנך לאורו במובן הפשוט של המילה. תודה גדולה.

חברת הכנסת נורית קורן.

משפחת גולדין היקרה, כל הנוכחים פה. זו תערוכה מאוד חשובה. זה שיש לכם את החומרים האלה כדי להנציח אותו, זה ממש ממש חשוב. כשאני מסתכלת על התמונות האלו אני רואה כמה הוא היה אופטימי וכמה הוא ראה את האור בקצה המנהרה. אם תסתכלו על כל התמונות, יש בתמונות אור. ולאה, כאן, בתמונה הזאת, אני רואה שיש מלאך, אם תסתכלו, תראו, יש שם שתי יונים או שאני רק טועה. זה פשוט מדהים מה בן אדם בא וצייר ומה הוא עשה.

אנחנו כאן, ולפחות אני, שאני נלחמת בפרשת ילדי תימן ויודעת כמה הורים רוצים לראות קבר ולדעת, הילד חי או הילד מת. אני מאמינה שאצלכם לעולם הכאב הזה נשאר, הכאב הזה לא הולך ואני יודעת מהשיחות שלי עם ראש הממשלה הוא פועל למען החזרת הנעדרים. אני מאוד מקווה שאנחנו נוכל לסיים את הפרשה הזאת כמה שיותר מהר, בעזרת השם.

תודה. ד"ר צבי צמרת, בבקשה.

אני חושב שהתערוכה משקפת ארץ ישראל יפה וגם שאלה שמאוד מאוד מטרידה, מה אנחנו מדגימים במערכת החינוכית שלנו? אני חושב שזו שאלה שצריכה להעסיק את הציבור הדתי, איזו מן דתיות מציגים? משפחת גולדין, בתיאוריו של הדר, הם דוגמה חינוכית, דוגמה דתית, דוגמה אצילית.

אני חושש מאוד שהערב יראו באמצעי הקומוניקציה ויכוחים, גידופים אולי אפילו מכות, אבל אני חושש מאוד שאת התערוכה ואת היופי ואת הצבעים שיש פה לא יציגו, כי אנחנו משום מה התרגלנו לכך שאלה שצועקים ואלה שלוחצים ואלה שמאיימים, הם אלה שזוכים יותר.

אני מלווה את משפחת גולדין מן היום שהאסון קרה. לא נעים לומר, אבל אינני מאמין לחלק גדול מהמילים שהושמעו פה. אינני מאמין להן כי כפי שהזכירה למשל חברת הכנסת ענת ברקו, דבר מאוד מאוד פשוט, לעצור ביקורים של אנשי חמאס מעבר לגבול בארץ, גם הדבר הזה לא נעשה. אנחנו שמענו שאנשי חמאס מוכרחים לראות את המונדיאל, אנחנו שמענו שהם מוכרחים ללמוד לימודים אקדמאיים, כלומר, המינימום שבמינימום לא נעשה.

ובכל אופן אני מאמין שהיופי ינצח, שארץ ישראל היפה תנצח, אני מאמין שהיא הרבה יותר מאחדת. ולסיום אני רוצה לקרוא קטע קטן של הרב קוק, בעקבות הקמת "בצלאל" לפני יותר ממאה שנה, הלוואי וזו הייתה הדוגמה בפני הציבור הדתי ובפני היחסים שהם יחסים משולבים בין דתיים וחילוניים. כשנפתח "בצלאל" הוא כתב כך: "אחד מסימני התחיה המובהקים הוא הפעולה הנכבדה העומדת לצאת מאגודתכם. תהיה אמנות היופי העברי בארץ ישראל. מלבב המחזה ומרהיב לראות את אחינו רבי הכישרון, גאוני היופי והאמנות, המוצאים מקום הגון בשדרות הרחבות והגבוהות של החיים ורוח מרום נשאה אותם להביאם ירושלימה, לעמוד את עירנו הקדושה, שהיא כחותם על לבנו, בפרחיהם הנחמדים, להיות בקרבה, לכבוד ולתפארת ולהדר".

אני מאוד מאוד מאמין שהדרך של הדר הכרחית, אבל היא תלויה באלה שבידם גם העוצמה והכוח.

תודה רבה. חברת הכנסת ד"ר עליזה לביא, בבקשה.

שמחה, לאה, קודם כל חיבוק מאוד גדול. הסתכלתי פה בתמונה האחרונה ששלחתי לכם מהכנס בניו- יורק, הדברים שאמרתם שם, אל כולם. העבודה של הזיכרון שאתם עושים והאיזון שלה, שבסוף האזכרה בחרת, את, שנשיר כולנו את התפילה לשלום המדינה, שאת אותה התפילה, בשבת בבוקר בכנס שהיינו בוושינגטון, מי שאירח אותנו שם לא רצה שהיא תיאמר. אני מזכירה לכם, בשבת בבוקר היה ויכוח מאוד גדול בבית הכנסת, האם לומר את התפילה הזאת או לא - - -

למה התארחתם בבית הכנסת כזה?

לא סתם הזכרתי את האירוע שהיה שם. המקום הזה של העבודה המתמשכת שלכם, בלהנכיח, בלהיות, מה שהמדינה שלנו לא מספיק, כתב הרב מידן מאמר לא מזמן "לא מפקירים הורים של לוחם" וגם כאן פגענו ולא עשינו מספיק כמדינה. אתם מזכירים לנו, כולנו, איך צריך להתנהל ולנהוג. אנחנו לא עושים מספיק, לא כלפי הדר ולא כלפיכם כהורים. כולנו, כמדינה, הלוואי שהייתי יכולה לדבר כמו חבריי אבל לא, לא, לא נעשים כל המאמצים לא משתמשים בכל הכלים.

בשבוע שעבר, כשניסיתי להגן על הדיווח הקשה כנגד הדוח על מדינת ישראל לגבי המצב ההומניטרי בעזה, במועצת אירופה, דיברתי גם על הדר והזכרתי, הזכרתי את המחיר הכבד מאוד שאנחנו משלמים, גם את אורון שאול וגם את הדר גולדין.

יפה הבחירה שלך, אדוני היושב ראש, לארח את התערוכה המאוד מיוחדת הזו והמאוד מרגשת, על הצבעים החיים שעולים מהציורים המאוד מיוחדים. וכאימא ללוחם בצבא, אני רוצה לומר לכם, שהשם של הדר הולך והדרך שלו היא דרך שמדברים עליה, גם במערכים וגם בצוותים, אדוני קצין חינוך ראשי, וצריך לבוא ולספר להנחיל, גם ביחידות הלא לוחמות, את השילוב המאוד מיוחד שהדר סימל וסימן ושהפך להיות מודל חיקוי.

אני מצטרפת לקריאה שלך, חברי, צבי, ברגע הזה שאנחנו מדברים על הפינוי של עמונה, וקוראת גם מכאן, לנהוג בהרבה מאוד אחריות ולהיצמד למודל שהדר מסמל לכולנו. הרבה חיבוקים.

תודה. רויטל שטרן ולאחר מכן אחרונת הדוברים, חברת הכנסת מרב מיכאלי. אני חוזר שוב, בקצרה ואיתכם הסליחה.

החיבור עם משפחת גולדין הנפלאה היו עבודותיו של הדר. הרי אנחנו לא מחוברים לכל משפחות השכול והטריגר באמת היה עבודותיו של הדר. תסתכלו על העבודות, כמה משפחות מאפשרות לילד באמצע הסלון לצייר בצבע, על השטיח באמצע הסלון? אתה שואל את עצמך באמת, איזו משפחה זו? אנחנו מסתכלים על זה ואומרים, פגשנו משפחה מדהימה שאפשרה לצדדים האלה לבוא לידי ביטוי, גם לצד הרך וגם לצד הפעיל, המנהיג והגברי של הנער הזה, שניבט אלינו מבעד לתמונות.

אנחנו לא רק מדברים, אנחנו גם עושים. אנחנו הכנסנו את עבודותיו של הדר לתוך התערוכה ה-12 שלנו. והדבר הנוסף, כפי שאמר ד"ר אברהם ליפשיץ, הקמנו מגמה על אזורית בגוש עציון וגם במודיעין, שמשלבת ישיבות ותיכונים דתיים, תלמידים שלהם למגמה אזורית, בנים. לבנות יש לנו, ברוך השם, הרבה מאוד מגמות - - -

רויטל, אני מלא הערכה ומכיר את זה. הטענות שלי היום הן לחברי הכנסת וחברי הממשלה.

מה שהתקשורת בוחרת להראות זו התקשורת, אבל אנחנו, כחינוך דתי, שמים את תחום האמנות במרכז ורואים בהדר ובדמותו ובאחריות שבה מנהלת המשפחה את המאבק הזה, סמל ודוגמה. אנחנו מבקשים מהמדינה להחזיר את הדר אלינו ולקיים את העמדה המוסרית הזאת כלפי הבוגרים.

חברת הכנסת מרב מיכאלי, בבקשה.

תודה, אדוני. אני רוצה לספר לכם ולכן שנכנסתי השבוע לוועדה הזאת לדיון מן המניין ונתקלתי בציורים, זה כזה היה, ממש נפל לי הלב, אז אני רוצה להודות לחבריי מהשדולה, לחברת הכנסת שולי מועלם ולשר הביטחון לשעבר חברי עמיר פרץ ולך, אדוני היושב ראש, כי באמת זה נוגע באופן אחר. זאת אומרת, זה פתאום בא ממקום אחר. המלים האלו של הנחכה, המילה הזאת כל כך רלבנטית, ועוז ענווה, הן בחירה יוצאת מן הכלל.

אני רוצה בכל זאת, ברשותכם, להגיד שככל שאני חושבת שהמדינה מחויבת לעשות כל מאמץ בשביל להחזיר את הדר הגיע הזמן שהיא תעשה יותר מאמצים בשביל שלא יהיה צריך לשלוח אותם מלכתחילה. אני חושבת שגם את זה אסור לשכוח כל פעם מחדש. באמת לבי איתכם מן ההתחלה ועד הסוף.

תודה. מי שבחר את הכותרת לתערוכה, "ציור, השראה, תקווה", זה נכון לציורים ולאמנות, כל אחד יפרש את זה איך שהוא רואה, אבל היא נכונה גם לדיון שהתקיים כאן היום. בדרך כלל הדיונים כאן לעתים רועשים, לעתים גועשים ולעתים גם רגועים, אבל אין ספק שזה אחד הדיונים הערכיים והשורשיים ואני רוצה לומר כך. מיד אתן לך, אני לא מסכם. מי שמסכם זה מנחם, חמי. אני אומר משפט לפני הסיכום. לי אין ספק שהדיון והמלים שנאמרו כאן לא ישובו ריקם, כי למלים יש כוח, גם לאחר זמן, הן לא קלות ברוח. יכול להיות שהן מרחפות באוויר וממתינות רק לשעת כושר וכוח, בעזרת השם, לכולנו.

לפני שאני אתן לך, מנחם, לסכם, יו"ר השדולה יאמר מילה. הסיכום של מנחם גם יופיע בדברי הסיכום של הוועדה, שיופצו לחברי הכנסת ולשרים.

אני, ברשותך, אדוני היושב ראש והמשפחה, ביקשתי להוסיף משפט אחד. שמעתי דברים שנאמרים ואני אומר כך. אין ספק שאנחנו נוהגים בזהירות מאוד רבה, כדי לאפשר לגורמים שפועלים בדרך חשאית או בדרך אחרת, לעשות מלאכתם, כדי שחלילה איש לא יאמר שהפעולות שלנו יצרו איזשהן תגובות נגד שאולי מנעו את התקדמות ההידברות אם היא קיימת, ואני מקווה שהיא קיימת וקיימת במלואה. אני בהחלט אומר באופן מפורש, ציינו את העובדה שאני כיהנתי כשר הביטחון והוצאתי אנשים למלחמה, במשמרת שלי כולם חזרו הביתה. במשמרת שלי, גם אם היינו צריכים לשלם מחירים מאוד גבוהים, המחירים, מבחינתי, אל מול הערכים שעומדים כאן על כף המאזניים, הם מחירים שבסופו של דבר הם הרבה יותר קטנים מהנזק שיכול להיגרם בשאלת הערכים הקיימים בין מדינת ישראל לחייליה, בין מדינת ישראל לאזרחיה ובוודאי בין צה"ל ללוחמיו ןלכן אני לא מכוון את ההמלצות שלי למשפחה על הדרך שבה צריך להעמיד את הדברים באופן הרבה יותר ברור, כדי שהאצילות לא תהיה בעוכרינו. נקודה.

שהממשלה לא תתבלבל מהאצילות. בבקשה, מנחם.

אני רוצה לסכם ולהגיד קודם כל תודה לצילי טל, שהיא האוצרת, היא דודה שלי, חברה שמלווה אותנו מעת שהיינו תינוקות והיא זו שיצרה את כל הדבר היפה הזה ובחרה את הציורים המדהימים, למן התערוכה באו"ם עד לפה, דרך רמת הגולן, כשהיא חוצה את כל הארץ. אני רוצה גם להזכיר את האנשים שנמצאים פה איתנו מסביב.

עוד שתי נקודות שאני רוצה לדבר עליהן בהקשר לאנשים שפה. שני דברים שעולים מן הציורים של הדר, אחד הוא המשפחה והשני הוא המסירות שבאה לידי ביטוי במילואים שגדלנו עליהם, עם אבא ואחים שהם כל הזמן במילואים בתחושת שליחות ומסירות. בנושא של הדר, אני גם אמרתי ואמרנו את זה כמה פעמים, שאנחנו מאוד גאים ושמחים ויש פה ניצוצות של תקווה בקיום השדולה הזאת שחברי הכנסת עמיר פרץ ושולי מועלם מקימים, כי אנחנו כמשפחה, שנתיים, מרגישים שהמשימה הזאת, ממשימה לאומית הפכה לבעיית המשפחות, אחרי עסקת שליט. הפחד והטראומה אחרי עסקת שליט יצרו מצב שבו הממשלה הזאת מתעלמת באופן בוטה וחסר תקדים מהשבת שבויים ונעדרים, על אף המלים שנאמרות. פה יש זיק של תקווה במיוחד בתמיכה הסוחפת והסולידרית הזאת שקיימת. פה אני מגיע למשפחה והאנשים הנפלאים שנמצאים פה, שזאת הזעקה, אל תהפכו את זה לבעיה משפחתית, תחזירו את זה לסדר היום ולמציאת הפתרון המעשי.

השני הוא אנשי המילואים. על מה שהיה ב"צוק איתן" עוד מתווכחים הגנרלים והשרים שאחראים למבצע הזה, עוד יש ויכוחים, אבל על מה שנעשה מאז ועד היום אין ויכוח. יושבים פה אנשים מהצוותים שלחמו ב"צוק איתן", יש פה גם לוחמים של הדר, יש פה אנשי מילואים שהולכים איתנו לאורך כל הדרך וקשה מאוד לראות שמאז המבצע הזה כל הדרישות של חמאס, של ארגון טרור, הבריון השכונתי, נענות, על מה שלוחמים יצאו לקרב וחזרו, על מה ש-67 לוחמים יצאו לקרב ולא חזרו, על משהו ששתי משפחות נאנקות כדי להשיג אותו.

אני רוצה לסיים בתקווה שנמצאת פה על הקיר, שמהמילים שנאמרות פה והאחדות שמתקיימת פה יבואו מעשים והמעשים יובילו לשינוי, שישנה את תמונת המצב, שלא יהיו משפחות חטופות גם בעתיד. תודה רבה לכולם.

תודה רבה לכם. תודה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:15.