הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 350

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, ד' בשבט התשע"ז (31 בינואר 2017), שעה 9:30

אוטובוסים צהובים במועצות האיזוריות

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

איתן ברושי

שמעון אבני - מנהל אגף הצטיידות והסעות, משרד החינוך

דרור גנון - מנהל אגף בכיר תכנון, תפעול ורישוי תחבורה ציבורית, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים

שאול קירשנבאום - רפרנט חינוך באגף תקציבים, משרד האוצר

מוני אלימלך - ראש המועצה האזורית גן רווה, יו"ר ועדת רכב מועצות אזוריות

ישראל נדיבי - מנכ"ל מרכז המועצות האזוריות

רחלי הכהן - עורכת דין, המועצה לשלום הילד

יובל פלג - יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית במחוז ההתיישבותי והמרחב הכפרי

ראשד פתחי - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

מאיר אסרף - עורך דין, שדלן/נית (מאיר אסרף משרד עורכי דין), מייצג את הסתדרות המורים

מירב ישראלי

רבקה וינר

ר.כ., חבר המתרגמים

אוטובוסים צהובים במועצות האיזוריות

בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. 31 בינואר 2017, ד' בשבט תשע"ז. הנושא – אוטובוסים צהובים במועצות הציבוריות.

הדיון הזה הוא המשך לדיון שהיה ביום ההצדעה להתיישבות, נכון?

כן. להתיישבות ולחקלאות.

ועלתה סוגיה לש כל מערך ההסעות של מסגרות החינוך בהתיישבות, בקיבוצים והבטחנו דיון. הנה הגיע הזמן.

תרשו לי רבותי, אני הוכיתי הבוקר בתדהמה כשבישרו לי על פטירתו של חברינו שמוליק ריפמן. אני רוצה לומר גם לכם וגם לפרוטוקול מספר דברים. תרשו לי חברי, בשמי, בשמכם ובשם כל החברה בישראל להיפרד משמוליק ריפמן כאן בוועדה, איש ההתיישבות שהלך לעולמו ועזב אותנו בשנתו ה-67-68.

שמוליק, שהיה ראש המועצה האזורית רמת נגב ויו"ר המועצות האזוריות בארץ. שמוליק נולד ב-30 באוקטובר 1949. תתפלאו או לא, שמוליק נולד בבני ברק דאז. הוא גדל כילד חוץ בקיבוץ רביבים. שירת כחייל וקצין בנח"ל ובשנת 1991 שימש כראש מועצה אזורית רמת נגב.

כאיש הנגב, כאיש באר שבע ובעשייה ציבורית משנות ה-90, יישובה של רמת נגב ויישובים חדשים היה חלום מבחינתי ומבחינת כל מי שהיה בנגב. זה חלום שהסתיים מבחינתנו עד אז, עד ששמוליק הגיע במשאבי שדה ושדה בוקר ובקיבוץ רביבים. רק אדם כשמוליק יכול היה לחשוב על התיישבות במדבר הקרוב ובמדבר הרחוק. בתקופה שהוויכוח בחברה הישראלית הוא מתלהם, מתייג ומאד כיתתי, מצאתי בשמוליק, כראש מועצה דתית בבאר שבע דאז וגם בתקופת כהונתי כשר הדתות, פרטנר וחבר.

הכרתי איש ציבור שהאמין שחייבים לאפשר לכל אדם להאמין במה שהוא מאמין ולחשוב כפי שהוא חושב ותמיד הוא אמר שיש בגלובוס הענק הזה מקום לכולם ואף אחד לא בא על חשבון האחר. צליל הקול שלו מהדהד באמירה הזאת.

שמוליק, אני רוצה לומר כאן לכל החברים, דעו שהנגב של היום לא היה נראה כפי שהוא נראה היום ללא שמוליק ריפמן. בכל יש לך טביעת אצבע. בעיר הבה"דים, ברמת נגב, בנאות חובב, בהתיישבות הכפרית. הוא הגשים את חלומו של בן גוריון.

זכיתי בהרבה צמתים לשתף איתו פעולה. אני מודה לרב ישראל מאיר לאו, בטלפון הראשון שהוא חייג אלי כרב ראשי לישראל ואמר לי יעקב, יש יהודי – האמת שמוליק הוא הראשון שזיהה גם את התיירות הכפרית. הוא התחיל. והוא אומר לי, תשמע, יש יהודי טוב לידך בנגב, רוצה לעשות עשייה ואנחנו מפריעים לו. כך אמר לי הרב לאו. אמרתי לו למה מפריעים לו? הוא אמר לי הוא רוצה לתת שם שירותי כשרות בהארחה, במלוניות שהוא הקים שם ובכל זה ואין לו שירותי דת. אני מבקש אותך לתת לו שירותי דת מבאר שבע.

אמרתי לו, אתה יודע שאסור לי לצאת מהתחום המוניציפאלי. הוא אמר לי אני קורא לך, אני אוציא לך פנייה בכתב. הוא אמר ששיתוף הפעולה יהיה גדול. תוך זמן קצר הוא הבין שהוא צריך להיות עצמאי. הוא בחר לו רב אזורי, הוא קרא לי לתקצב בתי כנסת ביישובים שרצו בתי כנסת. הוא ביקש ממני לתקצב מקוואות ביישובים ברמת נגב שרצו מקוואות. עירובים.

שיתוף הפעולה היה כזה מכיל, מחבק, מכיל את כולם. היה כייף לעבוד בסביבה של שמוליק וזה לא הפריע לו גם לומר את דעותיו הנחרצות כשהוא היה צריך לומר אותן, אבל יהודי שידע להכיל את כל החברה בישראל ולתת מקום לכל אחד. אני אומר לך שמוליק – לך ותנוח לקץ הימים. תהיה נשמתך צרורה בצרור החיים. תחסר לנו מאד, בנגב ובחברה בכלל.

רבותי, נעבור מהקודש אל הקודש. מקודש לחול. לחולי. לא לחול. כולנו מכירים את מערך האוטובוסים הצהובים. ההתיישבות פזורה, היישובים רחוקים. בתי הספר האזוריים של ההתיישבות מרכזים בתוכם תלמידים מיישובים רבים, במרחקי נסיעה גדולים מאד. לכן המדינה בזמנו, יחד עם ההתיישבות מצאה איזה פתרון ואני חושב שזה נכון. אנחנו חולמים. תמיד אנחנו אומרים כאן בדיונים, לאמץ את המנהג שרווח גם בארצות הברית, גם במדינות באירופה, של האוטובוס של בתי הספר. אז בהתיישבות זה קיים, האוטובוס הכתום.

אז לנו יש את הצהובים ואני חושב שזה דבר נכון, דבר חשוב. אני חושב שהוא גם חוסך, מי שמכיר את סוגית ההיסעים גם ברשויות המקומיות סביב החינוך המיוחד, במועצות האזוריות סביב החינוך המיוחד. בטיפול הפרטני המדינה משקיעה הון עתק. אז אני קודם כל בדיון הזה רוצה ללמוד איך זה עובד. אם יש תקינה, מה התקינה, כמה אוטובוסים לכל כך וכך, כל כמה שנים, מי המממן, אחוזים, מצ'ינגים, התחדשות. זו מהות הדיון, כדי לראות איך אנחנו יכולים לסייע ולשפר את המצב.

מי רוצה לפתוח? איתן, אתה רוצה לומר כמה מילים או לתת קודם לאנשי המקצוע?

אני אגיד שני משפטים כי אני חייב לצאת למקום אחר. קודם כל אדוני יושב הראש, אני מודה לך על הדברים שאמרת לזכרו של חברנו שמוליק ריפמן, שייקבר ביום רביעי באדמת רביבים. הייתי אצלו לפני כמה ימים, נפרדתי ממנו. מצבו כבר היה קשה מאד. בשבילנו הוא גם חבר וגם שותף לדרך וגם ראש מועצה שעבדנו ביחד וגם בתפקידים אחרים שמלאתי, היינו בקשר הדוק.

אתה יודע שבמאי 2016 הוא הוציא מכתב לכחלון על האוטובוסים הצהובים?

כן, יש פה מכתב בחתימתו. הוא היה כל השנים איש עשייה, גם דאג מאד לחינוך ומכאן אני מגיע לנושא.

אני חושב שאנחנו רואים את זה בכנסת בהרבה מאד נושאים ויושב ראש הוועדה מרגי הופיע גם בכנס של החינוך של התנועה הקיבוצית בצובה לפני שבוע. אני חושב, חברי מראשי המועצות שנמצאים פה והמנכ"ל ישראל ואתה מרגי בקואליציה יכול לעזור, שהולכת ומעמיקה אי הבנה בין החברה הישראלית והנציגות בכנסת להתיישבות וגם לחקלאות. ראינו את זה בוויכוח אתמול על המים, איזו התקפה רבתי הייתה. לא ראויה.

אני חושב שניסינו, גם בעזרתך, ששר החינוך יאמץ את הבקשה להפוך את החינוך ההתיישבותי לחוק. הדיון הזה בהחלט מראה כמה אין פה מחויבות עד הסוף באשר לחינוך ההתיישבותי, שהוא מחוז נפרד. אין הבנה למורכבות של מועצה אזורית, בוודאי מפוזרת כמו המועצה שריפמן עמד בראשה, אבל גם במועצות אחרות. והמרכיב של ההוצאות. אני טענתי תמיד שהסעות במועצה האזורית זה כמו מום מלידה. זה מין נכות כזאת שאתה לא משתחרר ממנה כל החיים.

אתה כל הזמן כרוך בהסעות גם לפעילות החברתית והתרבותית וגם לחינוכית וכמעט הייתי אומר כל הזמן נעים על גלגלים, גם לפעילות פרטית וחוגים וימי הולדת, ומרכיב ההסעות הוא מרכיב גם של בעיית בטיחות וגם בעיה כספית. עכשיו בודקים. האוטובוס שהתהפך ביהודה ושומרון היה אוטובוס ממוגן. כמה שנים האוטובוס הזה נוסע מעבר לנורמה הנדרשת. זה גם שיא בפני עצמו.

אני אומר לכם, אדוני יושב הראש וחברים, אם רוצים לעשות משהו, יש כאן מקום נרחב לפעילות. יפרטו, יש פה אנשי מקצוע וראשי מועצות שעוסקים בזה, אבל חלק מהוויכוח הזה עם האוצר – התפרסמה עכשיו סדרת כתבות בגלובס על פקידי האוצר. אני חותם על מה שכתוב. הייתי מחריף את ההתבטאות – של פקידים חסרי יכולת וניסיון, צעירים שלא ניהלו בחיים שום דבר מנהלים מיליארדים בשגיאות שהם לא משלמים עליהן גם.

וכאן בנושא האוטובוסים, ההתעסקות הזאת עם כמה אוטובוסים וכמה זמן, זה דבר לא יאמן. ועלות ההסעות, יותר ויותר הרשויות משלמות את ההסעות האלה ואין מועצה אזורית, אלא אוסף יישובים כפריים, פרושים על הארץ כולה.

לכן אני חושב שהטענה הזאת, הבעיה בהבנת הטענה זה לתפוס את העיקרון. אם העיקרון לא מובן ופקידי האוצר ומשרד החינוך לא מבינים את העניין הזה ומעמידים את זה מול דברים אחרים, יהיה קשה מאד להגיע לנוסחה. אז לכן הבעיה פה היא הרבה יותר רחבה. אני לא יודע אם בפורום הזה אפשר לפתור אותה.

דבר אחד ברור. החינוך ההתיישבותי הוא תנאי לקיומה של ההתיישבות. אם רוצים בישראל התיישבות בכל רחבי המדינה עכשיו, זה לא יקרה בלי החינוך ההתיישבותי. לכן צריך להפסיק לשים על זה סימני שאלה. תודה.

אני אתן למוני אלימלך מיד, אבל לפני כן. בכלל, כל סוגית ההתיישבות והשינויים באוכלוסייה, התהליך שקורה בהתיישבות, אני רואה את זה. אני חי במושב שהיה כמעט בדעיכה והיום הוא אחד מהמושבים המשגשגים והפורחים. היינו רק קשישים והיו רק הסעות למועדוני הקשישים מהמושב. היום אתה רואה בשעות הבוקר לפחות מערך של שישה או שבעה אוטובוסים שנכנסים ומסיעים תלמידים. בשעות אחר הצהריים אתה רואה נשים עם עגלות. מרכיב האוכלוסייה בהתיישבות השתנה והצורך הוא גדול. בתי הספר מלאים, מערכי ההסעות מלאים ומתרבים.

אין ספק שצריך לעשות חשיבה, אבל אין יותר טוב ממי שיציג לנו את זה, מוני אלימלך, מרכז מועצות אזוריות וראש מועצת גן רווה. בבקשה.

תודה לך אדוני יושב הראש. ביקשת בתחילת דבריך לקבל קצת נתונים וקצת אינפורמציה על מנת להכיר את הנושא וללמוד את הנושא. אז אני אנסה לפרוט את הנתונים ככל הניתן ובקיצור.

אני אתחיל בזה שבעבר הרחוק מאד, בכל יישוב היו בתי ספר. בבתי הספר האלה למדו מספר מאד מצומצם של תלמידים. אני יליד כפר הנגיד, למדתי כיתה א' וכיתה ב' ביחד, באותה כיתה, כי לא היו תלמידים ומשרד החינוך היה צריך לממן מורים וסגל לכל בית ספר ובית ספר והוא הגיע למסקנה או להחלטה שהוא הולך לקראת בתי ספר אזוריים. בבתי ספר אזוריים המשמעות היא שצריך לבוא ולהסיע את התלמידים, ואז נולד הרעיון של האוטובוס הצהוב, שמסיעים את הילדים עם אוטובוסים צהובים.

לפני כ-30 שנה או קצת יותר, הוחלט שנושא האוטובוסים הצהובים במועצות אזוריות יתקיים לפרק זמן של 15 שנים. זאת אומרת שכל אוטובוס שנקנה היום נמכר אחרי 15 שנים ולנושא של ההחלפה הקצו משרד האוצר ומשרד החינוך 30 אוטובוסים פר שנה. הדבר הזה אולי היה נכון לתחילת שנות ה-90, עת התחלתי לכהן בתפקידי כראש מועצה.

כשהתחלתי לכהן כראש מועצה, באחד מבתי הספר שלי – אני זוכר את המספרים בעל פה – למדו 224 תלמידים. היום באותו בית ספר לומדים 780 תלמידים. המספר 30 נשאר אותו מספר. הכמות של ה תלמידים גדלה מאד. כל היישובים או רוב היישובים עברו תכנית הרחבה של קליטת בנים וקליטת משפחות חדשות. יישובים הכפילו את עצמם, נוספו יישובים נוספים לתוך המערך. המספר של 30 נשאר קבוע. המספר הזה הוא מספר קטן מאד. אנחנו מאד מאד מתקשים לעמוד במספר הזה. אנחנו לא מסוגלים לעמוד במספר הזה, אנחנו מבקשים לבוא ולהגדיל את מספר האוטובוסים שמוקצים לנו מדי שנה בשנה.

תודה. ישראל נדיבי, בבקשה.

אני רוצה להגיד משהו כללי על כל נושא ההסעות ואתה מכיר את זה וגם אמרת. אחת הבעיות שלנו, שמשרדי הממשלה, כולל משרד החינוך, לא מבין שהא'-ב' של התנהלות במועצות האזוריות זה הסעות. אחד המשפטים – וכמה שזה קשה לי היום לדבר – שמוליק אמר כל פעם שהוא דיבר על ההסעות – השיעור הראשון אצלנו מתחיל באוטובוס.

הילדים עולים לאוטובוס, משם מתחיל השיעור הראשון. אז זה איך להתנהג, תפילת הדרך, כל הדברים האלה. זאת אומרת כל ילד במועצות האזוריות עולה לאוטובוס, נוסע חצי שעה, שעה, 20 דקות, 50 דקות ובלי הסעות אין. צריך להבין שכשיש בתי ספר שצריך לנסוע אליהם, במועצות האזוריות זה לא שעולים על אוטובוס קו 4 או 5 ומשלמים כרטיס.

אני אתן דוגמא לא מהנושא הזה עד כמה שמשרד החינוך לא מבין. לפני 4-5 שנים התחילו פרויקט של הקיץ – קייטנות קיץ - - -

בית הספר של הקיץ.

והחליטו בפרויקט הזה שמממנים יחסית פר תלמיד. אם המורה לימד שעות, אז המורה ממשיך לקבל את אותו כסף עבור השעות. וכשאני מסביר להם תראו, על האוטובוס של הילדים מהמושב שלך עולים ילדי היסודי, האוטובוס לוקח 50 ילדים, כי עולים א' עד ו'. אבל כשעולים רק א' עד ב', אז עולים רק שליש מהילדים, אבל ההסעה עולה אותו דבר. אתה לא יכול לתת לי את זה. אז מרחו אותי ואני אומר לך וזה נרשם – אני מתאר לי – בפרוטוקול, אנחנו בודקים את האפשרות - - -

אני אגלה לך סוד, זה גם מוקלט.

גם מוקלט.

וגם משודר לציבור.

אנחנו בהחלט בודקים את האפשרות שאם לא יתחשבו לנו שההסעות זה חלק מהמחיר, אז אנחנו לא נעשה את זה. נושא שני, אני מדבר על דברים שלא קשורים ישירות לזה. בשנת 2002 החליט משרד האוצר על הקפאת מחירים. מחירי הדלק נעצרו, מחירי השכר נעצרו - - -

איפה? בסינגפור?

לא, בהסעות.

בתקצוב.

הדלק של מנכ"ל האוצר ומנכ"לית החינוך משולם במלואו. כל 5-6-7 שנים יש עדכון חלקי. זאת אומרת אנחנו מראש נדפקים, כמו שאמר חבר הכנסת ברושי, אני משתדל לא להגיע איתן פה.

אתה יכול להגיד.

זה נכות שאנחנו חיים איתה ברצון. זאת אומרת אין לנו בעיה עם זה. אני רוצה להסביר משהו. היום כשליש, אולי פחות, מהאוטובוסים שמסיעים ילדים זה אוטובוסים צהובים. וישאל מי שישאל, אז מה אכפת לכם? תסיעו באוטובוסים שכורים. אנחנו מסיעים באוטובוסים שכורים מחוסר ברירה וגם בהתחשבות בתקציבים. זאת אומרת זה לא שחור ולבן. מחר תגידו לנו תיקחו את כל האוטובוסים – 1,500 אוטובוסים שמסיעים – לא נוכל ולא נרצה לעשות את זה.

היתרון הגדול של האוטובוסים הצהובים זה בטיחות. כל תלמיד שתשאל על איזה אוטובוס הוא רוצה לעלות – על האוטובוס הצהוב, שיושב שם נהג מהמושב או מהקיבוץ, שמכיר את הילדים ויודע את כל הבעיות ויודע לעזור לילד, או נהג שכיר, שהיום הוא מסיע פה ומחר הוא מסיע במקום אחר. לא ישווה לזה. לא ישווה לעסק הזה.

מה שאנחנו מבקשים – ואתה יודע, זה הרי סכומים מצחיקים ומגוחכים. עלות האוטובוס – אוטובוס עולה כמיליון שקלים, מיליון ומאה אלף שקלים, שמתוכו 80% - - -

80-20.

80-20, בערך, זה המחירים. דרך אגב, מחירי האוטובוסים לא עולים, מחירי האוטובוסים נשארים אותו דבר. אנחנו מקבלים אותו כסף אם הילד נוסע באוטובוס השכור או באוטובוס הצהוב. באוטובוס הצהוב זה עולה לנו טיפה יותר, אבל הצר שווה בנזק.

מה שאנחנו רוצים, אני אדבר במונחי כסף. הרי בסופו של דבר מה שקובע כאן זה הכסף. במונחי כסף אנחנו מבקשים במקום 30 אוטובוסים שקבעו בשנת 1996, כשהיה אותו הסכם שמוני דיבר עליו, באותו זמן למדו X תלמידים. היום לומדים 70% יותר במועצות האזוריות - - -

הרבה יותר מ-70%, ישראל.

יכול להיות. אני לוקח את נתוני משרד החינוך.

זה שקלול כללי.

כן. 70%, 80%. אנחנו חושבים שצריך היום לתקצב 50 אוטובוסים כל שנה, שבכסף זה תוספת של 20 מיליון שקלים, שמתוכם אנחנו נושאים ב-20% מזה.

ב-30%. אנחנו גם משלמים את הגרט, שזה 70,000 שקלים.

נכון, נכון. מוני הזכיר כאן, כשאוטובוס נמכר, אנחנו משלמים. בתחילת השנה הגיעה שנתו, לא חשוב שהוא מסיע עד סוף ספטמבר או שהוא יכול לנסוע עד דצמבר, בינואר משרד החינוך מוריד 70,000 שקלים. את האוטובוס מוכרים ב-10,000, 20,000 שקלים. זה גם הפסד. אני לא רוצה להיכנס כאן לקטנות, כי זה דיון בפני עצמו ויכול להיות שמה שאני אבקש באמת, שאתה תעזור לנו בזה יחד עם המנכ"לית, כי אני מעריך שבסופו של דבר לא ייצא כאן שיק. אבל מה שאנחנו מבקשים - - -

אל תהיה בטוח. למה אתה פוסל?

אוקיי, הלוואי. מה שאנחנו מבקשים – שמשרד החינוך ומשרד האוצר – ואת החשבונות שיעשו ביניהם. היום התקציב הזה הוא בעצם כולו מהאוצר, של האוטובוסים, אבל גם משרד החינוך יכול להכניס לכיס שלו 5 מיליון, כשאנחנו מוציאים הרבה הרבה הרבה יותר כסף.

בפרקטיקה – מהרגע שאתה רוכש אוטובוס צהוב ויש לך הסעה שכורה מחברה פרטית, התשלום לילד מתבצע אותו דבר?

אותו דבר. משרד החינוך סופר כמה ילדים אתה מסיע באופן כללי. זה לא מדובר במקומות שיש אוטובוסים ממוגנים והיום לא קיימים. שם יש פטנט אחר. סופרים את הילדים. יש במועצה האזורית מרחבים 5,000 ילדים מוסעים. עשו פעם איזה שהוא חשבון - שהוא נשחק קצת, אבל לא חשוב - שכל ילד עושה 20 שקלים, אתה מקבל 5,000 X 20 ליום, לא משנה במה אתה מסיע אותו. זהו.

תסתדר עם זה.

אנחנו צריכים לעשות כמה שיותר. אנחנו צריכים לדעת להסתדר עם זה.

משרד החינוך. יש כוונה להגדיל? ביקשתם תקציב מהאוצר? מתי נחתם ההסכם של 30 אוטובוסים, בשנת 1996?

1996.

אנחנו בשנת 2017.

21 שנה, כן.

ישנו הסכם חתום. אני קודם רוצה להגיד - - -

רק תציג את עצמך לפרוטוקול.

שמעון אבני, מנהל אגף הסעות במשרד התחבורה. אני רוצה להגיד בפתח דברי שקודם כל הילדים נוסעים, בסדר? זה שחסרים ורוצים עוד 50-60-70 אוטובוסים, זה אחלה. הילדים נוסעים.

בסדר. תודה.

הילדים נוסעים. לא, רגע - - -

לא, מאה אחוז, ככה הם פועלים. אנחנו אחראים, לא נזרוק אותם בכביש. כמו עם הזקנים. אתה רואה, מטפלים בהם. המדינה התנערה מאחריות. מי שלקח - - -

איתן, איתן.

תשמע, אתה עובד מדינה. אתה לא יכול לדבר ככה. מי שלח אותך להגיד את זה? בטח שהם נוסעים.

איתן, איתן.

לא, אבל זה לא יכול להיות. אני לא סובל את זה. שמעתי אותם 20 שנה.

רגע, רגע.

אני לא יכול לסבול את זה.

בוא, בוא. אם לא הייתי מכיר את שמעון, הייתי מתפרץ כמוך, אבל חכה רגע.

לא, זה חוצפה.

בוא, לא צריך לצעוק על הפקידים. צריך קצת להעיר להם על הסגנון, אבל בוא תקשיב. אתה יודע, לפי הנחת העבודה שאמרת - - -

לא, אני - - -

לא אתה, שמעון, עזוב. אני יודע שאתה לוקח את הדברים בחזרה, חכה. אבל תן לנו קצת הומור, אתה יודע - - -

לא. למה, בגלל שהוא צעק אז אני צריך - - -

לא, לא, אני, אני. אחר כך טענה. בוא תקשיב, לא בגלל שהוא צעק. לפי הנחת העבודה שלך, בוא נסגור את הבסטה, את הכנסת - - -

לא, זה לא - - -

רגע, תן לי רגע.

אני רק התחלתי. אני עוד לא התחלתי לדבר.

אני נותן לך, מה אכפת לך? אני לא יכול להתאפק לבדיחה, בסדר? בוא נסגור את הבסטה. למה? אתה יודע מה, כל הדיונים שאנחנו מברברים לכולם במוח, ועדת חוץ וביטחון, ביקורת, כספים, רווחה, בריאות, חינוך – המדינה עובדת, קיימת. על אותו משקל. ודאי, אמר לך ישראל נדיבי. מה הוא אמר לך? הוא אמר לך שזו נכות מרצון שנגזרה עלינו. אנחנו לוקחים אותה.

אנחנו כאן כדי לראות איך אנחנו מצליחים לתת להם לעשות את זה ביותר קלות, כי בסוף בסוף אם קשה להם, אז או שרוכשים אוטובוסים אחרי הרבה שנים, או שהתנאים הם לא תנאים, או שהם מוותרים. משקיעים מעצמם ומוותרים על שירות אחר. אנחנו אכן צריכים לוודא, אם יש הסכם בשנת 1996, התפקיד שלך היום אלף להציג לי איך זה עובד ובשלב הזה להוכיח לי שאין הצדקה לשנות שום דבר מהסכם שנעשה לפני 21 שנה. כי דברים השתנו.

21 שנה – ההתיישבות של אז וההתיישבות של היום היא לא דומה. אני אומר לך - - -

אתה מנסה לשכנע אותי במשהו שאני משוכנע. אז בוא תן לי לדבר.

אני נותן לך ואל תפריעו לשמעון, גם אם הוא יאמר לנו דברים ש - - -

אני קודם כל מתחיל בנושא הזה שילדים נוסעים ומגיעים לבית הספר, בסדר? אין ילדים שמחכים בתחנות או לא מגיעים לבית הספר. זה קודם כל. זה הכי חשוב. שבבוקר קם ילד, יש אוטובוס שבא לאסוף אותו. תיכף אנחנו נדבר על השיטה ועל כמה ואיך. אגב, אנחנו לא נגד לתת את האוטובוסים ולהגדיל את הצי הקיים של האוטובוסים.

אם לא תבקשו לא יהיה.

ביקשנו.

עזוב, בוא תתאר לנו.

בסדר. במשך כל שנה, אגב יש ועדת אוטובוסים שמתכנסת אצלנו במשרד החינוך, שהיא דנה, הם שותפים בוועדה הזאת, הם מגיעים, מציגים וכו'. בכל שנה, לצורך העניין, רוכשים 30 אוטובוסים במסגרת איזה שהוא מכרז והמשרד משתתף ב-80% ו-20% זה הרשויות המקומיות. בבדיקה שאנחנו ערכנו, ואגב, מרכז המועצות האזוריות נפגש עם השר. השר הנחה אותנו, את המטה שלו, לבדוק אפשרות להגדיל את כמות האוטובוסים הנכנסת מ-30, עד כמה שניתן. בסוף זה כסף. בסוף כמו כל דבר זה עניין של תקציב, של כמה שיש תקציב.

ישנו תקציב מול האוצר שהוא סגור, שרוכשים כל שנה 30 אוטובוסים.

מה ההיגיון של 30 אוטובוסים?

אין הגיון.

חייב להיות היגיון.

אין היגיון. היום אין היגיון בזה. אגב, אם היה 40 – הייתה אותה שאלה. 50 – אותה שאלה.

לא, לא.

זה ההיגיון שהיה לפני - - -

לא, רגע, שמעון.

אבל יש גידול באוכלוסייה.

רגע סליחה, שמעון, איתן. יכול להיות, אני איש מספרים. כמה סך הכל אוטובוסים מסיעים היום - בין פרטיים, בין צהובים - במועצות האזוריות? הערכה.

הערכה, בערך 1,500 פלוס.

כמה צהובים יש?

400. 420.

400 לחלק ל-15.

ל-15 שנה?

15 שנה.

אז אמרתי 420, שכשנחלק ל-15 זה ייצא בדיוק 30.

אתה מבין, יש היגיון. זה לא נטול היגיון למה קבעו 30.

לא, קבעו - - -

אם אתה קובע שחיי אוטובוס במדף הם 15 שנים ויש מלאי, אם אני הייתי יושב עכשיו מול המועצות האזוריות ואני האוצר, הייתי מנסה להגיע לרציונל.

כשקבעו את זה, סליחה, אני רוצה לענות ליושב ראש הוועדה. כשקבעו, מספר האוטובוסים הצהובים היה חצי מהאוטובוסים השכורים. אז הסיעו בערך, בסביבות 900 אוטובוסים, שמתוכם 420-450 אוטובוסים - - -

נשאר ה-400 הזה.

ה-450 נשאר והסכומים גדלו, אתם מבינים? את התלמידים צריך להסיע.

אני מניח שכשדיברו אז, כשבדקו את ה-30 אוטובוסים, זה נבע ממספר התלמידים ה - - -

היה היגיון מסוים, יפה. לא, הוא אומר לך שהיו 900 אוטובוסים, מתוכם רק 400 - - -

אז אני אומר, בבדיקת נתונים משנת 2000 עד שנת 2017, במהלך 17 השנים האחרונות, גדל מספר התלמידים המוסעים במועצות האזוריות ב-53%, שזו עלייה מאד משמעותית. כל שנה - - -

69%. שמעון, טעית.

אני לא יודע. הנתונים שלי - - -

די, לא משנה, אנחנו לא נריב על זה.

אתה יודע מה, 60%, בסדר. לא משנה. אני ידעתי על 53%. 60%. זה הרי לא מה שעושה את ההבדל. ולכן כל שנה רוכשים את ה-30 אוטובוסים האלה. כל אוטובוס שמגיע לגיל 15 שנה, האוטובוס הזה יוצא. אגב, זה גם הסכמים עם האוצר. אתה מבין שלא אנחנו מובילים את הקבוצה הזאת.

אני רק שומע עכשיו ממך כרגע.

אז אני אומר, כל אוטובוס שמגיע לגיל 15 שנה נגרט, הוא יוצא החוצה מהמערך. עלות הגרט היא 70,000 שקלים. 70,000 השקלים נכנסים לקופה שעם הקופה הזאת בסוף רוכשים את ה-30 הבאים. כמובן שזה לא מספיק. האוצר משלים. אחרי שגרטנו את כל האוטובוסים הישנים, האוצר משלים לתוך הקופה את העלות של ה-30 אוטובוסים.

אני אומר באופן חד משמעי שהאוטובוסים הצהובים נותנים שירות מעולה. אני קובע את זה, שהאוטובוסים הצהובים נותנים בהיבט הביטחותי, בהיבט השירותי, בהיבט של הגמישות שאתה צריך, בהיבט של חירום, שאם יש עכשיו אירוע חירום – לרשות יש את האפשרות לבוא, בטח באזורים שהם עוטף עזה, אין ויכוח. אני שם את הדברים כמו שהם. אנחנו רוצים את האוטובוסים הצהובים האלה. אנחנו חושבים שצריך לתת אותם יותר.

אבל בסוף אנחנו פועלים בתוך אותו סד של לחצים ואילוצים. כשיש X כסף עושים איתו מה - - -

אתה יכול לומר מתי התכנסה הוועדה?

הוועדה מתכנסת לפחות אחת לשנה.

אתה יודע להגיד לי אם המשרד ביקש מהאוצר להגדיל את מספר האוטובוסים או לשנות את ההסכם?

אני יודע שיש. לא ביקשו?

לא. הנושא לא עלה בדיוני התקציב.

תציג את עצמך ותאמר.

שאול קרישנבוים, רפרנט חינוך באוצר. הנושא הזה לא עלה בדיוני התקציב. זה לא בקשה שיצאה מהמשרד, זה בקשה שהגיעה ממרכז המועצות המקומיות.

והייתה התייחסות?

אני לא יודע מה ההתייחסות של השר. לא הייתה לנו בזמנו התייחסות. להתייחס כבר להכל, אם כבר?

כן, כן.

אוקיי. אז ככה. קודם כל בעניין הנסיעות, משרד החינוך מתקצב את כל התלמידים בשיעורים לפי המועצות המקומיות, המועצות האזוריות. כל התלמידים מוסעים ומתוקצבים על ידי המשרד.

אלה שזכאים להסעה.

כן, כל מי שזכאי במועצות האזוריות ספציפית.

לא, כי אתה אומר מקומיות ואזוריות.

ודאי, ודאי, כן. כל מי שזכאי לפי התקנון מתוקצב ומוסע. אני לא חושב ותקנו אותי אם אני טועה, אבל מספר התלמידים במועצות המקומיות והאזוריות דווקא מעיד כמה תלמידים צריכים לקבל, מכיוון שזה רק תלמידים אמורים להיות מוסעים לפי-. אם מספר התלמידים גדל, אבל יש להם ביישוב בית ספר, זה לא המספר.

עליהם אנחנו לא מדברים. בוא אני אגלה לך סוד.

אני רק מציין - - -

בוא אני אגלה לך סוד. רוב בתי הספר בהתיישבות הם בתי ספר אזוריים שנמצאים בקרנות חינוך. זה לא מה שהיה פעם.

אני מכיר.

רוב בתי הספר שלנו גם לא נמצאים בתוך יישוב מסוים.

מיד יתנו לך לדבר.

כמו שציינתי וגם כמו ששמעון ציין, מדובר פה בנושא של שירות טוב יותר. יש פה שירות טוב יותר באוטובוסים הצהובים לעומת ההסעות הרגילות. כמו כל נושא אחר במשרד וכמו כל נושא בחינוך, אנחנו בוחנים לשפר שירות - - -

אתם בוחנים יעילות, לא את טיב השירות.

בוחנים יעילות.

השאלה היא אם בחשבון טיב השירות ובוא אני אספר לך דוגמא, תקשיב. מחזה שהוא יום יומי. אצלי לדוגמא במושב, כל ההסעות יוצאות כבר מלאות מהמושב. בשדה צבי. כבר שאתה בא אתה יודע שאתה ממלא אוטובוס – שזו כמות מבורכת – כמות הילדים והם לא חרדים, הם חילוניים. ממלכתי מה שנקרא. זה מראה טוב. מראה משובב נפש לראות את זה בבוקר, ממושב שכמעט נכחד, לראות את זה ככה. אבל מה אני בא ואומר?

אני רואה אותם, כשאומרים לך הסעה ליסודי שבע וחצי, זה שבע וחצי. הוא מחכה אפילו, הנהג. הנהגים מגיעים לכניסה של המושב, מחכים, מגיעה השעה. לעומת זאת האוטובוס הסגול שהוא בהזמנה, אתה רואה אותו איך הוא נכנס בדקה ה-90 כי הוא בא ממשימה אחרת. יכול להיות שהוא הסיע פועלים או הסיע משהו אחר. אין ספק שטיב השירות והרציונל, ואם הפערים הם לא כל כך גדולים, אנחנו כמדינה יכולים לחשוב.

אין גבול לכמה אתה יכול לשפר את השירות.

לא, השאלה אם הפערים גדולים או לא.

הפערים קודם כל מתווספים, כי זו תוספת נוספת. זה לא במקום הקיים. אני ביקשתי ממשרד החינוך לבדוק האם אפשר לדוגמא להוסיף אוטובוסים ולהוריד את התקצוב הקיים ולחסוך כסף או באותו כסף - - -

זה לא חוסך, כי - - -

לא, או באותו כסף או בתוספת. ואני יכול לשפר את השירות של כל מערך ההסעות. מערך ההסעות היום עולה 1.2 מיליארד שקלים בשנה. אני יכול לשפר את השירות בלפחות עוד 1 מיליארד שקלים.

כמה המדינה מתקצבת את ה-30 בשנה? בסעיף התקציבי של האוטובוסים הצהובים, כמה יש בתקנה התקציבית?

זה בערך 30 מיליון שקלים בשנה. אני צריך לבדוק בדיוק את התקנה.

זה פחות מ-30 מיליון.

הוא לא עודכן משנת 1996.

אוטובוס עולה מיליון פלוס.

כמו שאמרתי, זה קצת פחות מ-30 מיליון שקלים.

208,000 שקלים אנחנו משלמים בקנייה. עוד 70,000 שקלים לוקחים על האוטובוס הישן שנמכר. זאת אומרת תעשה את החשבון ממיליון ומשהו שקלים, 270. זה בסביבות 25%. יפה. אז זה מה שאתם משלמים.

אני רק רוצה להוסיף פה עוד מילה.

רק תן לו לסיים.

כפי שאמרתי, שיפור השירות יכול להיעשות בכל התחומים. גם אם מדובר פה בעוד 20 מיליון שקלים, זה 20 מיליון שיבואו לשפר את השירות של תלמידים בהסעות, שאני לא חושב שזה צורך לא חשוב, אבל מצד שני ה-20 מיליון יכולים האלה יכולים ללכת לחינוך המיוחד ויכולים ללכת לתוספת של שעות בחינוך.

התלמידים האלה היום מוסעים ומוצאים בצורה סבירה והם מוצאים עם ההסעות. אם יש לכם בעיה עם ספק, אם הוא לא נותן שירות טוב, צריך להחליף את הספק הזה. אני חושב שזה מקובל. לגבי ההתייחסות למחירים, כל כמה שנים הבאנו להם תוספת התייקרויות. אין שם בעיה והם פנו אלינו אפילו לאחרונה ואנחנו יושבים איתם בנושא הזה שוב פעם.

מי זה יושבים? עם מי אתם יושבים?

עם מנכ"ל השלטון המקומי. הוא פנה אלינו בנושא.

על מה?

על ההתייקרויות של ההסעות.

לא על הצהובים.

על מה שהעליתם, שאתם לא משופים היום. אם יש בעיה עם השירות - - -

כרגע אתה אומר לי במפורש שזה לא על השולחן וזה בכלל לא בדיון?

היום זה לא בדיון. משרד החינוך לא העלה את זה. משרד החינוך הוא לא ביקש מאתנו.

אוקיי, תודה.

בנושא של המחירים של האוטובוסים, אני רוצה להוסיף עוד נתון קטן. המחירים שאנחנו מדברים זה מחירים שכוללים מע"מ והמע"מ כמובן חוזר לאוצר בחזרה.

בסדר. אתה יודע, גם הדלק שאתה משלם, הבלו - - -

הבלו ועוד כל מיני פטנטים. הכל בסדר, אבל אנחנו מדברים כרגע על קניית אוטובוסים, אז - - -

ואחר כך אנחנו מתפארים שהתל"ג עלה.

כן, כן.

בסדר, אנחנו שותפים. רוצים להיות שותפים לאוצר ולעודד את הצריכה האישית. הכל בסדר. אין בעיה.

אז לשאלתך, כל הסיפור של האוצר בנושא של האוטובוסים, זה 20% או 25% פחות מ-30 מיליון שקלים.

טוב, את זה הבנו. משרד התחבורה, אתה רוצה לשפוך לנו קצת אור מהזווית שלכם, או שאתם לא - - -

אנחנו לא קשורים לנושא.

מה, אין לכם אני מאמין בקטע הזה?

יש אני מאמין אחר. אמרתי לך אותו בפעם הקודמת. אנחנו קצת מתקשים להתקדם אותו.

תזכיר לי אותו.

לעשות מערך הסעת תלמידים ארצית. להוריד את כל הנושא. היום מדינת ישראל וההורים משקיעים קרוב ל-3 מיליארד שקלים בשנה על הסעות.

המדינה וההורים ביחד.

כן. והרשויות.

ואתה אומר לי שבשלושה - - -

ואפשר בפחות, ב-40% מזה להסיע את כל התלמידים במדינת ישראל, לכל מקום, כולל חוגים, כולל טיולים ולחסוך הרבה כסף.

רגע, יש מסמך עבודה?

תלמד אותנו איך עושים את זה. זה כמו המנורה של - - - אור. זה רעיון טוב.

אנחנו התחלנו. אני אסביר למה אני נכנס לנושא - - -

אתה זוכר אותה?

אגב, אני קונה את זה בשתי ידיים.

לא, לא, השאלה אם יש נייר עבודה.

מה זה, מרגי, בדיונים אצלכם אנשים לא שומרים על תרבות דיבור. זו בעיה קצת.

לא, אצלי דווקא כן, אלא שהיום, בגלל הפורום המצומצם אני מאפשר את זה. בבקשה.

מה שקורה זה שאנחנו כמשרד התחבורה, בעל כורחנו, נותנים קווי תלמידים בערים הגדולות ובכלל, שמסיעים במסגרת תחבורה ציבורית ונפל הפור אצלנו גם, אחרי פניות של אחת הוועדות כאן, של הוועדה לשלום הילד וגם אור ירוק ואחרים, לגבי רמת הבטיחות בנסיעה באוטובוס עירוני של תלמידים. אחרי חוות דעת משפטית שעברה יועץ משפטי, גם לממשלה, חל עלינו איסור החל מהשנה הבאה לעשות קווי תלמידים כאלה בתחבורה הציבורית. זה יבוא לפתחם של משרד החינוך. הם עוד לא יודעים את זה.

מה זה אומר? מה אומרת ההחלטה הזאת?

אנחנו מסיעים תחבורה ציבורית. אני מעלה מישהו בכסף, אני חייב להסיע כל אחד. אני נוסע ברישיון קו, האוטובוס צריך לנסוע כל יום.

יעלה ילד עם יקלוט על הגב - - -

אין שום בעיה, אבל אנחנו לא יכולים לעשות קווים - - -

משהו מאורגן.

נכון. היום יש קווים שהם תחת כסות תחבורה ציבורית - - -

עם מספר. ייעודי לבית ספר.

בדיוק וכשיש חופש האוטובוס לא נוסע. זה לא תחבורה ציבורית.

מי שלא מכיר את זה, זה לרוב בחרדי.

לא. תתפלא.

למה לא?

שם דווקא צמצמנו אחרי החלטה מעניינת של גפני שהייתה, שזה צריך להיות עם חגורות ואז הצטמצם יחסית הרבה בעירוני. היה הרבה בירושלים דווקא והיום זה קיים בהרבה מקומות אחרים. אבל מאחר שזה תחת כסות של תחבורה ו - - -

כמה ילדים נוסעים במסגרות האלה?

הרבה.

מה זה הרבה?

הרבה נוסעים. הם הפסיקו את זה לא עכשיו.

אנחנו עצרנו את זה - - -

- - - חוות דעת של הייעוץ המשפטי - - -

לא, אבל חוות הדעת - - -

אנחנו רואים בזה תקלה סופר חמורה שהפסיקו את זה.

זה לא תקלה. זה לא אחריות על משרד התחבורה בכלל להסיע תלמידים.

אבל אתה יודע, כל אחד בנוחות שלו.

שמעון, אתה לא אהבת שהפריעו לך, נכון?

שמעון, אני לא חלילה - - -

לא, אני אומר את דעתי.

רגע. אני אתן לך לומר. אם תרצה אחר כך תרים יד. בבקשה. זה חשוב לי להסתכלות הכללית על סוגית ההיסעים.

אני סתם אמרתי את זה כפתיח ברמה של - - -

לא, זה לא רלבנטי למועצות האזוריות. הם לא נוסעים - - -

רגע, אז מה? שמעון.

זה לא קשור למועצות אזוריות. אני לא דיברתי על זה בכלל. אני דיברתי באופן כללי.

אני צריך להסתכל הסתכלות כללית.

אני סתם אומר את זה כקוריוז, כי אנחנו עושים עבודה מהצד של התחבורה הציבורית נטו.

מר גנון, רק שאלה בהקשר הזה. אתה יודע לומר לי פחות או יותר כמה עדיין נוסעים במסגרות האלה שציינת?

אני יכול לבדוק ולהעביר לך את הנתון. אני לא רוצה להגיד נתון שהוא לא מדויק.

אם תוכל להעביר לי, אני אשמח.

בשמחה. לגבי מחירי האוטובוסים, אנחנו מממנים גם אוטובוסים למפעילי תחבורה ציבורית, הגדולים בהם זה אגד ודן, אתם מכירים אותם והם מסיעים גם בנסיעות של אוטובוסים בין עירוניים, שזה באותו סטנדרט של - - -

הם נשארו גדולים כי אפשרתם את הרפורמה – את דן בדרום ואת אגד תעבורה ואגד זה, וזה נשאר בסוף דן ואגד. אותו דבר מאותו דבר.

זה לא נכון. הם קטנו הרבה ואם אתה בעניינים של התקשורת - - -

עזוב אותך.

עם כל המאבקים שקורים עכשיו בעניינים האלה, אתה בטח יודע שאנחנו לא בדיוק - - -

חברות בת ונכדות. חשבתי שבנים ונכדים יש רק בזואולוגיה. אני רואה שיש גם באוטובוסים ובחברות התחבורה.

לא, לא. היום אגד מהווה 38% מכלל שוק התחבורה הציבורית במדינת ישראל, בסדר? אז רק לסבר לך את האוזן.

הוא קטן, הוא קטן.

הוא קטן והוא גם יקטן יותר ויהיה יעיל יותר וטוב. לא שהוא לא טוב היום, הוא יהיה גם טוב בעתיד.

הוא זול יותר, אין ספק, אבל זה אותן חברות ששותפות והקימו כל מיני.

לא ניכנס לזה.

בסדר, זה לא הדיון.

זה לא הדיון. אבל מה שאני רוצה להגיד זה שהמחירים שאנחנו מכירים בתחבורה הציבורית של אוטובוסים בין עירוניים, שהיום יש גם כניסה של חברות סיניות לשוק. זה 660,000 שקלים, 670,000 שקלים לאוטובוס, כולל מע"מ. אם הם מדברים על 1.1 מיליון לאוטובוס, זה כבר 30% יותר. זאת אומרת אתה יכול ב-30% האלה לקנות יותר אוטובוסים.

מי ממכרז את רכישת האוטובוסים?

יש מכרז.

של המשרד? של המועצות האזוריות?

לא, של - - -

זה של החברה למשק וכלכלה בדרך כלל, משכ"ל.

משכ"ל עושה את המכרז. סליחה, אני יכול שנייה לומר משהו על האוטובוסים הצהובים?

כן, כן, אתה יכול.

אני רוצה להגיד משהו. אני אומר לך ואני אומר לכולם, האוטובוסים הסינים האלה זה חארטה.

לא דובר על הסינים.

לא, לא, לא. אני יודע. כי הם לקחו כסף - - -

ישראל, ישראל, הפרוטוקול לא יודע מה זה חארטה.

אוקיי. אוטובוס סיני שייסע יותר משש שנים, הוא יהיה קוסם. אנחנו, כשאנחנו קונים אוטובוסים וזאת הבעיה, מתחייבים ל-15 שנה. כל הניסיונות, אני מכיר את הסיפור של האוטובוסים - - -

ישראל, בוא תקשיב, תן לי רגע. אתה יודע, כשהייתי צעיר עדיין, תמיד אהבתי לרכוש רכב ישר מהחברה כשהגעתי ליכולת. הראשון שלי היה פורד פיאסטה. השני, איך שיצא היונדאי לנטרה הגדולות. יונדאי רק יצאה לשוק. אמרו לי תגיד לי, מה אתה שם את הכסף שלך על קרן הצבי. מה אתן שפן ניסיונות של חברות? אלה חברות לא מוכרות, ייעלמו. אתה יודע כמה אנשים הלכו ואני כשר דתות וכיושב ראש העברתי אותן בבתי העלמין והיונדאי נשארה והמיציבושי משגשגת ואני זוכר איך קלטנו אותן.

אני רוצה להאמין שגם זה. מטבע הדברים אנחנו חוששים מדברים חדשים.

אנחנו בדקנו את זה, את הנושא של האוטובוסים הצהובים. אין ויכוח בין בעלי המקצוע, שאוטובוס צהוב לא יוכל להחזיק 15 שנה להסיע תלמידים.

למה?

כי הוא לא בנוי לזה. אני שאלתי מנהל חברת הסעות ביהודה ושומרון שלנו, שקנה אוטובוס אחד. אני אומר לו תגיד לי, איך קנית, מה החשבון? הוא אומר לי תשמע, אני אחרי 5 שנים זורק אותו, לא אכפת לי. אתה אוטובוס צהוב לא יכול. אני מוכן אגב גם לעשות הסכם כתוב כאן – נקנה אוטובוסים צהובים במחירים האלה, אבל יתחייבו לנו שאם אחרי X שנים שהן פחות מ-15, מומחים יגידו שהאוטובוסים האלה לא טובים, כל שיטת ההתחשבנות שלנו תשתנה. אין בעיה.

אני מבין אותך.

גם אנחנו רוצים לחסוך כסף, לא רק האוצר. בסוף זה על חשבוננו.

אוקיי. מועצת התלמידים והנוער הארצית, מי רוצה לפתוח ראשון?

יובל. בוקר טוב. אני יובל, תושב כבר ביל"ו במועצה האזורית גזר, מכהן כיושב ראש מועצת התלמידים והנוער במחוז ההתיישבותי ובמרחב הכפרי.

במועצה של ראש המועצה?

פטר. הוא מכיר אותו.

למה? תנו לו.

פטר, כן. הוא מאד עוזר לנו.

אתם יודעים, אני מכיר את המועצה האזורית הזאת רק בגלל שהם מארחים שם איזו יחידה מובחרת, לא מעבר לזה. כל השאר לא אכפת לי.

נכון. יש הרבה יין שם.

חוץ מהיין. יין יש היום בכל מקום. בבקשה.

אנחנו רוצים להגיד כמה דגשים. אחד, שמעבר להסעות לבית הספר כל החיים שלנו היום במרחב הכפרי מושתתים על הסעות, שזאת אומרת שגם אם יש אוטובוסים בבוקר, זה אותו הילד בן ה-10 שצריך להגיע בשעה שבע בערב בחושך הביתה, מחוג במתנ"ס האזורי. בתור ילד שכזה, כשהייתי ככה, כשאנחנו מגיעים באוטובוס צהוב אז אנחנו יודעים שיש תחושה יותר נוחה, יותר נעימה. זה יותר בטיחות. השליטה של המועצה האזורית, של הרשות המקומית על זה, היא הרבה יותר גדולה.

מה אכפת לך, אם אתה מקבל מהאוטובוסים החדשים של החברות, אתה יודע, אלה הפנאומטים האלה, עם ה - - -

שמים לב להבדל.

הם לא צהובים. אלה וולוו, מרכבים.

השירות וההתייחסות. שמים לב להבדל בתוך, בגישה ובאופן כללי במועצות האזוריות אתה לא תמיד חי על אותו-. בית הספר שלי עובד עם חברות חיצוניות וגם עם אוטובוסים צהובים, כי אין אין סוף אוטובוסים צהובים.

וההעדפה היא לצהובים?

ההעדפה לצהובים, כמובן. לצורך העניין היה אמור להיות מסע ישראלי אחרי עיצומי המורים של רן אז. זה התבטל. לא הגיעו לנו אוטובוסים ונשארנו עד השעה 5 בערך בבית הספר, בגלל שהחברות הפרטיות לא יכלו להקפיץ אותם באותו רגע. זה לא משהו שעומד לרשות המועצה האזורית וזה משהו שכן עלה על הקשקש במקרים שכאלה. זה דבר ראשון.

דבר שני שאנחנו רוצים להעלות, זה שבתוך בתי הספר ההתיישבותיים לומדים גם עם מועצות מקומיות, לא רק מועצות אזוריות, שלהן אין את התמיכה הזו בכלל לעומת התמיכה במועצות האזוריות, שהיא גם הולכת ונחלשת. זה משהו שהעלו פה ביום החקלאות בכנסת. עיריית מטולה ביקשה לדבר עליו. זהו.

תודה. ראשד, תציג את עצמך.

שלום לכולם. אני ראשד פתחי מהצפון, ראש פינה, טובא זנגריה ליד ראש פינה. לפני שנתיים הייתי יו"ר מועצת התלמידים והנוער של המגזר הבדואי בצפון והיו לנו שתי רשויות אזוריות שהן עכשיו בהתיישבותי, אבל ככה הייתה הבעיה: אחד מההורים התקשר אלי פעם בלילה ואמר לי – אתה יושב ראש מועצת התלמידים? אמרתי כן, אמר לי תשמע, אני לא שולח את הבת שלי באוטובוס הזה.

פשוט ברשות הזאת, שאני לא רוצה להגיד את השם שלה, ביום השני כל הילדים לא עלו לאוטובוסים. לא מדובר באוטובוסים הצהובים אלא באוטובוסים של חברות פרטיות. למה? כי כל יום נהג אחר. יש נהגים שהם זקנים, שהם בקושי מכירים את בית הספר. הם מגיעים לבית הספר לפעמים בשמונה וחצי, לפעמים בתשע. האבא משלם משהו כמו 21 שקלים כל יום ויש לו שלוש בנות, אז זה משהו כמו 100 שקלים כל יום רק לאוטובוסים – הלוך חזור.

האוטובוס לא תמיד מגיע בזמן. כשהילדים נכנסים לאוטובוס יש ריח של עישון, למה? כי האוטובוס גם הוביל את מי שהולך למפעל וכולם מעשנים באוטובוס, אז פשוט יש ריח של עישון. לא נוח. ממש לא נוח. ברשות הזאת ההורים קנו אוטובוס והתחילו לשלם לאוטובוס הזה, שזה אוטובוס רק לתלמידים. וזו הבקשה שלנו.

עד 25 בפברואר 2015 למשרד החינוך לא היה שום פיקוח ושום ביקורת על האוטובוסים הפרטיים והוא אמר שכל האחריות הזאת היא רק על הרשות האזוריות. וברשויות האזוריות ובמועצות האזוריות ובכל הרשויות, לא תמיד מי ששווה לוקח את המכרז ואת האוטובוסים והוא מסיע את הילדים. לא תמיד. למה? אם בן דודה שלי יש לו חברת אוטובוסים ואני יושב ראש רשות, אז הוא ייקח את זה. יש רשות שש שנים אותו בן אדם לוקח את האוטובוסים ואף אחד מההורים לא רוצה אותו.

ברור, ברור. הנה, אפילו אתם המבוגרים והמנוסים לא חשבתם על נימוק כזה. הנה, אתה רואה. עוד נימוק. אין ספק. בוא, אנחנו חולמים על סקול-בס. אנחנו חולמים. רוצים את זה. רוצים שהילדים יהיו מוגנים. אין ספק.

יש מישהו שרוצה להוסיף לפני שאני מסכם? בבקשה אדוני.

עורך הדין מאיר אסרף מהסתדרות המורים. תחילה, הזכות לגשת לחינוך היא חלק מהזכות החוקתית לחינוך ולכן חשוב מאד שכל השיבושים שנגרמים כתוצאה מכך ששוכרים חברות פרטיות שלא מתאימות, שלא מותאמות, אני קורא למשרד החינוך לטפל בהן. אני מבין שזה משהו שקשור גם למשרד האוצר, אבל חשוב מאד לטפל בזה.

אין אף שיבוש ידוע היום.

תראה, התלמידים תיארו כאן שיבושים רבים, בין היתר שיבושים בטיחותיים, שיבושים של מפגעים של ריח, אוטובוסים שאני לא בטוח שהם מותאמים לתלמידים ולקטינים. אני לא יודע מי הנהגים שהחברות האלה שוכרות. האם הם עברו בדיקות התאמה, כי הם באים במגע עם קטינים. זו גם נקודה שמאד חשוב לשים לב אליה. כל אדם, כל עובד חינוך למשל שבא במגע עם קטינים, מחויבים לבדוק אותו. הוא חייב להביא אישור שהוא יכול לעבוד עם קטנים.

צריך לשאול שאלה האם אותם עובדי קבלן, אותם קבלני הסעות - - -

אתה צודק במאת האחוזים.

תנו לו לסיים.

זה עובדי קבלן. זו העסקה עקיפה. המועצות מעסיקות באופן ישיר. כשאתה לוקח ומסתמך, כשמשרד האוצר מסתמך על ההעסקה עקיפה, אנחנו לא יודעים מי הם הנהגים שלוקחים את הקטינים ואני מודאג מזה. אני מודאג מזה ששולחים ילדים עם נהג שאנחנו לא יודעים מי הוא. לא יודעים אם הוא יכול לבוא במגע עם קטינים בכלל.

לכן אני כן קורא לעדכן את ההסכמים, לעדכן את השווי של ההסכמים שנחתמו לפני עשרות שנים, כדי שגם משרד החינוך וגם המועצות – בכלל השלטון המקומי – יוכל לנהל את המערך הזה.

עוד נקודה לגבי משרד התחבורה. אני פעם ראשונה שומע שיש איזו שהיא בעיה צפויה שאנחנו עלולים להיתקל בה מבחינת ה - - -

אתה שומע פעם ראשונה.

אני מבטיח לעקוב אחרי זה, כי זה משהו שהוא מדאיג. אם נציג משרד התחבורה העיר את תשומת ליבנו לנקודה כזאת, אנחנו גם נעקוב אחרי הנושא הזה.

בבקשה, ישראל.

אני רוצה להוסיף ולהתייחס למה שהוא אומר, כדי שהדברים יהיו ברורים. המועצה האזורית אחראית על חתימת ההסכמים עם הנהגים השכורים. זאת אומרת אם משהו לא בסדר, זה נופל על אחריותנו ואנחנו יודעים שלעולם זה לא יכול להיות מאה אחוז ואנחנו יודעים – ואת זה אני אומר לאיש האוצר – אי אפשר להשיג את הטוב ביותר. אנחנו לא נוכל להגיד למצב שיש 200 אוטובוסים צהובים, אבל אנחנו יכולים להקטין את החשש שניסע באוטובוסים פחות טובים.

ואני אומר לך, אני לא יודע את שמך - - -

שאול.

כשמדובר על 15 מיליון שקלים בשנה – הרי אני לא יודע כמה זה מבחינתכם. אנחנו לא מבקשים שכולם יהיו אוטובוסים צהובים, כי זה מבחינתנו גם כולל העסקת נהגים וכו'. זה מסובך. אנחנו מבקשים – ואתה אמרת את זה יפה – האם אחרי 20 שנה לא הגיע הזמן לעדכן משהו, מה קרה?

אני מבקש גם ממך, גם מהחינוך ובמיוחד ממך, צריך לקבוע ישיבה מסודרת, עם מנכ"לית משרד החינוך, שר האוצר שקיבל את המכתב משמוליק ידידנו, ב-3 במאי 2016, כ"ה בניסן תשע"ו. עדיין לא עניתם לנו תשובה. עדיין לא קיבלנו תשובה. מורחים אותנו.

אני מבקש ממך, אדוני יושב הראש, באמת קודם כל תודה על הדיון שעשית ועל היחס, אבל ננסה לעשות עם זה משהו מעשי. תודה.

מישהו רוצה להוסיף עוד משהו? בבקשה, לפני שאני מסכם.

רחלי הכהן מהמועצה לשלום הילד. אני רק רוצה להצטרף לכל הדברים שנאמרו כאן קודם. אני העליתי את זה כבר בדיונים קודמים ולכן אני לא רואה שום סיבה לחזור ולהגיד את זה שוב. אני רק אגיד עוד פעם אחת שאין ספק שהבטיחות בהסעות תלמידים – בטח ככל שמדובר בקטינים שיש הרבה בעיות ייחודיות – זה צריך להיות מעל הכל ושום שיקול תקציבי לצערי לא יכול לבוא על חשבון הבטיחות של ילדים.

תודה. אני מסכם: הוועדה קודם כל מודה לכל מי שהשתתף בדיון.

הוועדה פתחה בדברי זיכרון ופרידה משמוליק ריפמן, זיכרונו לברכה, שהלך לעולמו. לסיכום יצורפו דברי הפתיחה שלנו.

הוועדה שמעה מנציגי משרד החינוך, האוצר והתחבורה סקירה נרחבת על מערך ההסעות במועצות האזוריות בפרט ובארץ בכלל.

הוועדה עמדה מקרוב על יתרונות מערך ההיסעים של האוטובוסים הצהובים.

הוועדה קוראת למשרד החינוך לרענן את החוזה נחתם בשנת 1996 עם האוצר ועם מרכז המועצות האזוריות. הוועדה קובעת באופן חד משמעי שחוזה שנחתם לפני יותר מ-20 שנה, בזמן שההתיישבות הקהילתית הייתה כמעט בהקפאה לעומת תהליך הקליטה המואץ שמתרחש בעשור האחרון בהתיישבות.

הוועדה קוראת לשר החינוך להגיש מסמך מקצועי על הצורך בשינוי שיטת התקצוב לרכישת אוטובוסים, שיהווה בסיס לדרישה מהאוצר לתקצוב נוסף בתקנה הזו.

הוועדה תעקוב אחרי ההתפתחות. אני אישית מתכונן לדבר גם עם שר החינוך בסוגיה הזו. זה לא כסף גדול לשנה. אפשר להוסיף סכום מסוים שיהיה בתהליך הדרגתי. ודאי לא 50 אוטובוסים בקפיצה. אם לא נתחיל בקפיצה של 4-5, 10 כל שנה, לא נגיע לרציונל שאנחנו מבקשים. זה לא כסף גדול.

כמובן אני אעקוב אחרי זה, כפי שאמרתי, יחד עם שיחה עם שר החינוך.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:40.