הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 401

מישיבת ועדת הכלכלה

יום שלישי, ה' בטבת התשע"ז (03 בינואר 2017), שעה 11:00

1. הצעת חוק עבודת נשים (תיקון - זכות להיעדר מעבודה בעת שירות מילואים של בן הזוג), התשע"ו- 2016 (פ/3255/20), של חה"כ איתן כבל, רועי פולקמן, יואב קיש, דוד אמסלם, דוד ביטן, איציק שמולי, איל בן ראובן, נחמן שי, יוסי יונה, איילת נחמיאס ורבין, מיכל רוזין, רויטל סויד, יעקב פרי, יעקב אשר, עפר שלח, מאיר כהן, אורלי לוי אבקסיס, רוברט אילטוב, טלי פלוסקוב, יואל חסון, עמר בר-לב

2. הצעת חוק שירות המילואים (תיקון - זכויות עובד שבן זוגו משרת שירות מילואים בנסיבות חירום), התשע"ה-2015 (פ/1710/20), של חה"כ רועי פולקמן, מירב בן ארי, אברהם נגוסה, אורן אסף חזן, מכלוף מיקי זוהר

3. הצעת חוק שירות המילואים (תיקון - זכויות עובד שבן זוגו משרת שירות מילואים בנסיבות חירום), התשע"ז-2016 (פ/3471/20), של חה"כ איל בן ראובן, נחמן שי, נאוה בוקר, אכרם חסון, יחיאל חיליק בר, נורית קורן, עמיר פרץ

4. הצעת חוק שירות המילואים (תיקון - זכויות בת הזוג של חייל המשרת במילואים), התשע"ו-2016 (פ/3288/20), של חה"כ מרדכי יוגב, מירב בן ארי, ענת ברקו, יהודה גליק

חברי הוועדה: איתן כבל – היו"ר

רועי פולקמן

איל בן ראובן

איתן ברושי

מרדכי יוגב

משפטנית - ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים - איה דביר

אחראית להכוונת חיילים משוחררים, משרד הביטחון - קרן אוהב ציון

יועצת משפטית, המשרד לבטחון פנים - רפ"ק יפעת גרינפלד

ע' יועמ"ש, המשרד לבטחון פנים - מאיר פוקס

עוזרת משפטית, משרד הכלכלה והתעשייה - מאיה טאוסיג

קצין מילואים ראשי - תא"ל הושע פרידמן בן שלום

ראש ענף מילואים, צה"ל - סא"ל אופיר קבילו

יועמ"ש, שירות הביטחון - דניאלה

נציג הנהלת לה"ב- לשכת ארגוני העצמאים והעסקים בישראל - אורי בארי

מנהלת רגולציה, התאחדות התעשיינים - רעות קינן

יועמ"ש, איגוד לשכות המסחר - סיגל סודאי

מ"פ מילואים, העמותה למען משרתי המילואים - עידן בנימין

בת זוג משרת מילואים, בנות זוג של משרתי מילואים - מירב ספייסר

בת זוג משרת מילואים, בנות זוג של משרתי מילואים - סיון יעקובסון

בת זוג משרת מילואים, בנות זוג של משרתי מילואים

מג"ד מילואים, העמותה למען משרתי המילואים - רועי תימור רוסו

בת זוג משרת מילואים, בנות זוג של משרתי מילואים - ענבל פרן פרח

בת זוג משרת מילואים, בנות זוג של משרתי מילואים

יו"ר העמותה למען משרתי המילואים - אל"מ אבי סייג

בת זוג משרת מילואים - אביטל ברנט

מוזמן - אלירן ביתן

שדלן/ית - יעקב מנור

שדלן/ית - איל פרייס

שדלן/ית - ליאורה קסטן רוט

ענת מימון

מירב תורג'מן

לאה ורון

יפה קרינצה

הצעת חוק עבודת נשים (תיקון - זכות להיעדר מעבודה בעת שירות מילואים של בן הזוג), התשע"ו- 2016

שלום לכולם: גברתי מנהלת הוועדה, יועצות משפטיות - גם היועצת המשפטית של הוועדה לקידום מעמד האישה שתצטרף אלינו לדיונים בוועדה - רשמת פרלמנטרית, דובר, קמל"ר – קצין מילואים ראשי - אורחים נכבדים, אורחות נכבדות, חברי כנסת.

אני רוצה לפתוח בקצרה. יש שני מרכיבים של החוק שמונח בפנינו. הנושא הראשון הוא נושא שאני נאבק עליו כמעט עשור, ותיכף ארחיב בו. הוא נוגע לעניין שכשבעל יוצא למילואים – דרך אגב, יש גם מעט נשים, יש גם זוגות חד-מיניים, אבל המאסה הקריטית, 99.9% מדובר בבעלים, גברים שיוצאים למילואים והנשים נשארות עם סיפור הטיפול בבית, וזה סיפור דרמטי מהמדרגה העליונה. לדבר במושגים קלישאתיים, שהן נושאות בנטל – אין מילים לתאר את זה. אני רוצה שתדעו שכבר הצלחתי פעם אחת להעביר את החוק הזה בטרומית, לפני כמה שנים. אבל כמו בחיים הפוליטיים, הממשלה נפלה והצעת החוק לא קודמה.

עכשיו מבטיח שהממשלה לא תיפול עד שהחוק עובר?

דרך אגב, היה לי חוק כזה, שכל פעם שהוא עבר טרומית - הממשלה נפלה. היה לי חוק כזה, שהוא חוק מאוד חשוב, אבל בסוף עבר קריאה שניה ושלישית. במאמר מוסגר, זה נוגע לטופסי 17, שהקופות היו גובות לפי רבעון קלנדרי. אמרתי: למה שהרבעון לא יהיה מהיום שאחד מבני המשפחה צריך לקבל את הטופס? הסתבר שעל הקטנה הזו הקופות היו עושות למעלה מ-12 מיליון שקל בשנה. אבל זה דיון בפני עצמו וזה כבר נגמר, ברוך השם. זה כבר חלק מספר החוקים של מדינת ישראל.

אם אני חוזר לכאן, אני רוצה לחדד ולהבהיר את העניין, כי יש כאלה שאומרים: "בתקופתנו". אני רוצה להגיד שהיום הרבה יותר קשה לזוגות צעירים, הרבה יותר קשה גם לזוגות נשואים שנדרשים לשאת בנטל המילואים. אומר לכם מישהו שיצא לו לעשות את המילואים מפברואר 1981 ועד היום, וברוך השם עשיתי, אני עדיין עושה - כבר לא בכמויות, גם המערכת השתנתה, אבל עדיין. המציאות של היום היא שמעטים נושאים בנטל עבור כולם.

מה העניין? בעבר ההורים שלנו יכלו איכשהו לעזור; היום גם הלוקסוס הזה, במירכאות או לא במירכאות, כבר לא מתקיים ברוב המכריע של הבתים. ב-2017 ההורים שלנו עדיין עובדים, יש להם את החיים שלהם, את הסידורים שלהם, על כל המשתמע מכך. הנושא הזה, שהוא לכאורה הנושא הכי לא חשוב, כאילו, אבל מי שלא ראה גדוד לפני 8:00 בבוקר ומהשעה 14:00 וצפונה - זה כמו תחנת מוניות. מפעילים את הדודה, את האח, את האחות, בודקים אם זה יכול או ההוא לא יכול, השכן יכול או השכנה יכולה. זה פשוט לא התקבל על דעתי. כמו חוק המילואים - שאבי ואני כתבנו כל אחד מהמקום שלו, ואחר כך שולב עם חוק המילואים הממשלתי - אני לפחות, כמעט כל הדברים שכתבתי זה חוויות יומיומיות שלי או של חיילי הפלוגה שלי או חיילי הגדוד שלי, שהם נכונים לכל מקום ומקום.

אני רוצה להעלות על נס אדם שבלעדיו הצעת החוק הזאת בכלל לא היתה יוצאת מן הכוח אל הפועל, כי גם התמיכה או אי התמיכה בחוק היתה תלויה במי נמצא באגף התקציבים באותה תקופה מצד אחד, ומצד שני מי נשיא התאחדות התעשיינים. בקדנציה הקודמת החוק כבר היה מוכן להעלאה, ולצערי, הוא לא אושר. הממשלה לא אישרה לי אותו כי נשיא התאחדות התעשיינים הקודם התנגד למהלך. אני רוצה להזכיר ששרגא ברוש, חברי – ושרגא הוא חבר - נתן לי מהיום שהוא ואני נפגשנו סביב הנושא הזה, את כל הרוח הגבית בעניין הזה. גם עכשיו חשוב שהדבר הזה ייאמר, כי המאסה הקריטית של הצעת החוק הזו נוגעת לשוטף. יש גם את הצעות החוק שנוגעות לשעת חירום, אבל שעת חירום - שלא נדע ושלא נצטרך – אני תומך בה, כמובן, אבל בדרך כלל בשעת חירום המערכות נותנות עוד כל מיני מענים. הבעיה הגדולה היא השוטף. כמו כל דבר, אני תמיד אומר, השוטף הורג. פרויקט – כולם נותנים להתכנס סביבו, לתת לו את כל הרוח הגבית, עד שהוא מתפוגג ואז חוזרים חזרה לשוטף ושם אנחנו מוצאים את עצמנו בבעיות. אני רוצה שיהיה ברור: המדינה לא עשתה הרבה בתהליך הזה. מי שנתן את הרוח הגבית, ובלעדיו העסק הזה לא היה יוצא מן הכוח אל הפועל, היה שרגא ברוש, נשיא התאחדות התעשיינים, שלקח על עצמו וזה לא עניין של מה בכך בימים אלה, כשהנטל הרגולטורי המושת על הגופים, מעסקים קטנים ובינוניים ועד גופים גדולים, רק נמצא במגמת עלייה וכל דבר, צודק ככל שיהיה, הוא נטל נוסף.

אבל אנחנו היינו צריכים לבוא לזה, מהקבוצה הקטנה – כי לפחות החוק שאני מוביל והוא הליבה של הדברים, עוסק במי שעושה שירות מילואים פעיל משמעותי. יש הגדרות בחוק המילואים מה הוא "שירות מילואים משמעותי", פעם אחת, וגם מה הוא האיזון הנכון. אנחנו לא מתכוונים לנצל את המצב, הכוונה היא שהשעה הזו - שיש מי שחושב שהיא כלום - היא אוויר לנשימה במידה רבה, אם בבוקר או בשעות הצהרים או אחר הצהריים, כל אחד על-פי מה שהוא מחליט שהוא רוצה לפעול.

לכן, שוב תודה. אני מקווה ששרגא יצליח להגיע לכאן, הוא בכינוס גדול, כי באמת חשוב לי להעלות על נס את תרומתו. אני רוצה שנבין: התאחדות התעשיינים סופגת את השעה, זה לא שהמדינה משפה. יש כאן אמירה שהיא לא דבר של מה בכך.

- - - עסקים קטנים ובינוניים.

אני יודע. בשביל זה יש חוק. אני מכיר את החוק. אנחנו כבר אחרי, אבל בסוף מה שמוסכם עם ההתאחדות בסוף גם מוחל על כל הגופים האחרים, ואני לא מתכוון להתחיל לשחק בעניין הזה. לכן, שוב תודה.

קבענו כללים כדי שתהיה תפוקה אמיתית לחוק. המהלך הזה, אני נחוש להעביר אותו הכי מהר שאפשר. אחרי כל כך הרבה שנים אני לא מתכוון לשום דבר לקלקל את המהלך הזה. אני רוצה להזכיר שיש כאן נקודה שנצטרך, אני וחבריי, לתת עליה את הדעת. רציתי להיות נחמד כלפי חבריי, אז כשידעתי שהגעתי להבנות עם הממשלה משכתי את החוק שלי והגשתי אותו מחדש, והחתמתי עליו כמה שיותר חברי כנסת, כדי שזה יהיה ממקום של לב גדול, שמה יותר חברי כנסת יהיה להם גם חוק. זה יצר לי קצת בעיה טכנית, אבל ניתן עליה את הדעת.

בנוסף, הניחו ארבעה חברי כנסת הצעת חוק: פולקמן - - -

זה עוד שלוש הצעות חוק שהועברו לוועדת הכלכלה. צדקת, אדוני היושב-ראש.

אחת שמוביל אותה רועי פולקמן, אחת שמוביל אותה איל בן ראובן ואחת שמוביל אותה חבר הכנסת מרדכי יוגב. שלוש ההצעות האלה, שהן חשובות בפני עצמן, מתמקדות בשעת חירום. אני לא יודע לאיזה הבנות הגעתם עם הממשלה. אני מקווה שלא נעכב האחד את רעהו בגלל העניין הזה. אני מקווה שהממשלה תיתן את תמיכתה לעניין הזה. הממשלה אין לה say בחוק שאני מוביל מכיוון שברגע שנשיא התאחדות התעשיינים נתן את הרוח הגבית זה מקום אחר. אני מקווה מאוד שהמדינה - - -

ועדת השרים אישרה.

יש הבדל גדול. ננסה, כמובן, לקדם את זה, ונקדם את זה. רק אני שם את הדברים כמו שהם על השולחן.

ברשותכם, אני עדיין לא מעלה הצבעה על איחוד, אני רוצה לקיים דיון על הדברים. נאפשר לחברי הכנסת להתייחס, יש לנו גם האורחים והאורחות שהגיעו לכאן ממקומות רחוקים. ברשותכם, חברי הכנסת, ממש בקצרה. חברי הכנסת פולקמן, בן ראובן ויוגב – שלושת המגישים – קודם כול, ונפתח את הדיון לכולם.

קודם כול, אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות לך. אתה יו"ר שדולת המילואים בכנסת ואתה באמת מוביל את הדרך לפני המחנה בעניין הזה. בינתיים מה שיצא לי מהחוק זה מילואים בפברואר, כי שלחתי למסייעת את התמונה והם אמרו לי שיש אימון בפברואר. שלחו לי עכשיו בוואטסאפ, אחרי ששלחתי את הנוסח.

הנוסח שדיברתי עליו - עברתי למקום מגורים חדש ב"צוק איתן", ואז גויסתי בצו 8 והיה עול מאוד גדול על אשתי לעבור למקום חדש, עם הילדים וכל מה שכרוך בזה. הסיטואציה שאני ראיתי לנגד עיניי היא המציאות שבה אי-אפשר להיערך. כשיש מילואים חצי שנה מראש נערכים, מבקשים מהסבתא בייביסיטר וכל מיני דברים אחרים, אבל אם יש צו 8 ואתה מתגייס תוך יום אתה במציאות אחרת לגמרי. מפה נולדה ההצעה שלי. כבל מוביל את ההצעה, ולדעתי ההצעה שלך רחבה יותר ממה שאני התכוונתי אליו, ולכן אני לא רואה שיש פה בעיה, לפחות בגרסה שלי. אני לא יודע על הצעות של אנשים אחרים. היא כאילו מוחלת בהצעה שלך. הגעת לסיכומים, ואני רוצה לברך אותך ואת התאחדות התעשיינים, כי הגיעו להסכמה עם המעסיקים על משהו רחב יותר, שהוא לא רק במצבי חירום. אני רק אומר מה היה הלך הרוח שלי.

אין ספק שהנושא של הכרה וסיוע לבני זוג של המשרתים במילואים הם קריטיים. זה חלק מהמאמץ הכללי, שהחברה תעודד את שירות המילואים, תפרגן לו. לא יכול להיות מצב שגם בני הזוג בבית יגידו: כמה אתה פראייר שאתה הולך למילואים. תראה מה אתה משלם על זה, מה המשפחה שלך משלמת על זה ואחרים לא עושים את זה.

אז שוב אני רוצה להודות לך, איתן, על הובלת הנושא הזה לאורך זמן. אני יודע שיש עוד הרבה יוזמות בקנה, ואנחנו נהיה אתך.

תודה. חבר הכנסת איל בן ראובן, בבקשה.

בוקר טוב לכל האורחים והאורחות, מרגש ממש לשבת פה ככה. אני מכיר את פורום אנשי המילואים הרבה שנים. פיקדתי על אנשי מילואים בשגרה, בחירום - אני מדבר על עשרות אלפי ואולי מאות אלפי אנשים. אני מוכרח לומר שאנשי המילואים זה ערך עליון בחברה הישראלית, לא פחות מזה. זה ערך עליון, כך צריך להתייחס לזה. אני חושב שהם באמת מבטאים את הנתינה, את התרומה. פה צריך לומר גם ש אנשי מילואים, בסופו של דבר הם מתנדבים, אנחנו יודעים את זה. מי שלא רוצה לעשות מילואים – לא יעשה מילואים, לכן כך צריך לראות את זה.

מה שמתדלק את אנשי המילואים לאורך השנים זה הדברים הבאים: ערכים, החברה הישראלית, זו המשפחה שמאפשרת והכבוד שהחברה הישראלית נותנת להם - זה דבר חשוב. מה שאנחנו מציעים היום, איתן והחוקים שלנו, זה חלק מהכבוד. התגמול לאנשים אומר: אנחנו מכבדים אתכם ואנחנו נותנים לכם את מה שאנחנו חושבים שמגיע לכם. במקרה הזה "לכם" זה אנשי מילואים ולבני המשפחות, שזה בעצם אותו דבר.

אני חושב שצריך לומר דבר נוסף: שירות אנשי המילואים, אסור לנו להסתכל עליו כמובן מאליו. זה לא מובן מאליו, אנחנו צריכים כל הזמן לראות איך אנחנו מתדלקים את הערך הזה, שנקרא "אנשי מילואים". בחוק הזה אני חושב שאנחנו עושים חלק חשוב מאוד מהעבודה הזאת.

לכן, איתן, תודה על כל מה שעשית עד כאן בחוק הזה. אני מוכרח להגיד שהחוק שלנו, שמתייחס לשעת חירום, כמו שרועי אמר, נדמה לי שהוא מוחל בצורה כזאת או אחרת בתוך החוק. זאת אומרת, אם בשגרה זה נכון, בחירום ודאי ובוודאי, ולכן אני חושב שלא תהיה פה בעיה קשה לאחד את ההצעות האלה לכדי הצעה אחת.

אני מבין שנשב אחר כך. יש לי הערה אחת לחוק.

יהיו לך עוד הרבה אפשרויות. זה דיון כדי לדבר על החוק. יהיה שלב שנצטרך לאחד את החקיקה וגם יהיה שלב הקראה, שאז עוברים סעיף סעיף.

אנחנו מצטרפים אליך בהחלטה שאנחנו מעבירים את החוק הזה ואנחנו רצים אתו.

תודה. בבקשה, מוטי יוגב.

אני רוצה קודם לומר לך, אדוני היושב-ראש, חבר הכנסת איתן כבל, תודה רבה. גם אני ער מיום הגעתי לכנסת על הדאגה של איתן לאנשי המילואים, בקדנציה הקודמת יחד בוועדת החוץ והביטחון. הנשיאה בעול המילואים היא זכות גדולה, ככה אני רואה אותה, אבל היא גם משא של עול לא פשוט לאיש המילואים, ובעיקר לבן או בת זוגו שנשארים בבית עם הצאצאים, שהטיפול בהם בוודאי הופך לדבר שאינו פשוט כשאין עזר כנגדו או עזר כנגדה. יש תמיד ממדים בזמן שזה לא נוח בהם.

אני רוצה להוסיף עוד דבר שנותן עוד לגיטימציה לסיפור. איך היא אומרת בשירת דבורה? "למתנדבים בעם, ברכו ה' - - - למה ישבת בין המשפתיים". כאשר בחברה בישראל יש כך ויש כך, באחוזים זה הופך לקצת יותר גבוה, אז באמת ראוי להוסיף לדבר גם תנאים, ולא להתבייש בזה אלא לעודד את זה ולראות את זה כחלק נדרש מהצורך לעודד את אנשי המילואים.

אני, ואולי כך גם חברי רועי ואיתן, מיעטנו לשעת חירום כתוצאה מכך שעברנו בדיבורנו שרים וחברי כנסת שאמרו לנו: זה לא יתקבל, תמעטו לשעת חירום. אבל אם החוק שלך מכיל את שלנו - מצטרף לדעת קודמיי - והוא יתקבל, אני מבקש על דעת מי שחתומים לאחד אותו בשמחה, שיתקבל גם שלא לשעת חירום. בוודאי בוועדות הבאות נצטרך להגיע לכך שלא יפילו אותו בשום מצב בוועדת השרים ולהביא למרב שאפשר בכדי להוקיר בכך ולתגמל את אנשי המילואים. תודה.

תודה, אדוני. בבקשה, איתן ברושי.

אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת ושותפי לדיון, גם אני מצטרף לברכות. לא יזמתי את החוק, אבל אני בא מסביבה שתומכת ומבינה.

כבל, אני רוצה הערה או שתיים. אחת, מאחר שזה שלב של דיון פתוח לפני הסיכומים, יש גם עצמאיים, ולצורך זה אני רוצה להזכיר גם חקלאים וגם חברי קיבוץ ומושב, שהם לא תמיד קשורים למעסיקים ויש להם צורת חיים בעלת אופי כזה שלא תמיד זה מתיישב, ולא פעם אנחנו נתקלים במציאות. יושב פה קמל"ר, הוא בטח יכול להגיד שבמגזר הכפרי אחוז המשרתים במילואים הוא היותר גדול בחברה הישראלית, ולכן צריך לראות שהכללים יחולו גם עליהם. אני מבקש להדגיש את זה, אני בטוח שמה שאמרתי בחדר הזה מובן.

הערה שניה, שהיא קצת יותר בעייתית, אדוני היושב-ראש, זה שיש פה דגש על מילואים. אני שירתתי ופיקדתי והכול ידוע והכול בסדר, אבל חלק מהמרכיבים של הבעיה חלים גם על אנשי הקבע. מדובר פה על ימים בודדים – עד שישה ימים – בדרך כלל במצבי חירום, כשאין התראה והגיוס הוא מידי ויש קושי. ראיתי גם ביישובים שהסתובבתי בהם, גם בהתיישבות וגם במקומות אחרים, מקום כמו עלי למשל, שיישוב נערך לטפל גם באנשי קבע בתקופות חירום. זאת אומרת, זה שמישהו בקבע לא פותר את הבעיה של אותם הימים שלא מגיעים הביתה או שיש קשיים. לכן אני חושב שצריך לשאול האם זה נכון לעשות מאמץ מיוחד, בצדק, לקבוצה שמשרתת בימים בודדים כתוצאה מאירוע לא מתוכנן וממצוקות שנובעות משירות, שחשוב להודות עליו ולהפוך אותו לשירות ככל האפשר רחב. יש גם אנשי קבע, חלקם הופכים ממקומות קרובים למקומות רחוקים, חלקם משירות בעורף לשירות בחזית, וגם מפקדים שהם בחזית, במצבים כאלה יש עומס יותר גדול.

לכן אני חושב שזו לא בעיה כספית ונכון יהיה ליצור מערך יותר רחב, בזכות היוזמות האלה, שאני חושב שאפשר להביא אותו לידי ביטוי גם מול אוכלוסיות שכאילו מובן שהן במציאות הזאת כל הזמן. אבל זה לא אותו דבר, גם במילואים זה לא אותו דבר כמו במצבי חירום. תודה.

תודה. אני כבר אומר לך: הצעתך לא מתקבלת, לא בגלל שלא נכונה או כן נכונה. אתה כבר מספיק זמן בכנסת שאתה יודע שתפסת מרובה לא תפסת. כל התהליך הזה, שאני אומר לך שאני עמל עליו כבר שנים רבות – מכיוון שאני יודע מה הדינמיקה של החיים, ניסיתי להכניס את הליבה. הליבה הבעייתית היא רוב חיילי המילואים שמשרתים במשך שנים, כל שנה מקבלים לפחות זימון אחד למילואים. בתוך כל השנים האלה, כשבדקתי איפה המשקולות היותר כבדות – לא שאני מזלזל בשום דבר, אבל פה אין לי את נשיא התאחדות התעשיינים וגופים נוספים שיכולים לתת גיבוי.

זה גם חוזה מסוג אחר. דיון אחר.

זה דיון אחר לגמרי, ואני לא מציע לנו לפתוח אותו, אני גם לא מתכוון לפתוח אותו – כדי שהדברים יהיו ברורים. תודה לכם.

נעבור לאורחות הנכבדות שלנו קודם כול, ואחר כך נאפשר לקמל"ר, לראש פורום המילואים. נתחיל עם סיון יעקובסון. בבקשה.

אני תושבת אליאב, יישוב דתי-חילוני בלכיש. אני נשואה לצחי, אמא לשלושה. צחי הוא מ"פ מילואים בגדוד 294, גדוד שזכה השנה בהצטיינות נשיא. באתי לדבר על בן זוג שמבצע 220 ימים בארבע שנים. אנחנו מדברים על מ"פאים, לא מג"דים ולא מח"טים. ברמת המ"מ אנחנו מדברים על 30–40 יום בשנה, ברמת המ"פ אנחנו מדברים על 50–60, והיו לנו גם שנים של 80. כל זה ללא שום צו 8. אנחנו מדברים על גדוד שכשהיה צריך צווי 8 אבל לא היה בטוח אם אפשר להוציא פשוט ביקשו מהם, אז הם באו בלי צו 8.

אני עובדת כשכירה. בשנים שעבדתי בחברות מסחריות זו מציאות מאוד מאוד בעייתית. ההקפדה על השעות היא מאוד מחמירה ואת צריכה לקוות שיש לך מעסיק שמוכן להקשיב לך, ואם לא – את משלמת את זה בתלוש השכר בסוף או שאת עובדת מסביב לשעון בימים שהוא חוזר הביתה. היום אני מועסקת בארגון פמיניסטי אז חיי קצת יותר פשוטים מהבחינה הזאת, יש לי בוסית שמאוד מבינה. אבל ללא ספק, זה עדיין מרוץ מסביב לשעון. את הופכת להיות גם אמא וגם אבא. מערך החיים שלנו הוא מאוד מאוד ברור, אנחנו מערך די שיתופי: הוא מוציא חצי מהימים ואני מוציאה חצי מהימים, וכל המערך הזה מתערער פתאום. כל הסבים והסבתות הופכים להיות מגויסים, כל הדודים, אני חושבת שאין בייביסיטר אחד בשכונה שלא עבר אצלנו בבית בתקופות מילואים, לפחות יום–יומיים בשבוע. זה הכול ג'אגלינג שלם. זה גם מחייב אותי לקצר ימי עבודה, כי אני מחויבת לאסוף את הילדים בסוף היום, אז אני לא יכולה להאריך יום אחד של עבודה כמו שאני עושה בדרך כלל – אני גם מכניסה, אני גם מוציאה.

לפני כמה שנים בן הזוג שלי ביצע קורס מ"פ בתקופת מילואים, והגעתי למצב שהתקשרתי למשרד הקמל"ר ואמרתי: הם עושים 80 ימים ברציפות. הם חוזרים הביתה בסופי שבוע, אבל אנחנו במצב שכמעט 20% מהשנה מבצעים מילואים, ואני לא יכולה להתמודד עם זה. יש לי עבודה, יש לי קריירה, אני לא יכולה להתקדם כי אני לא יכולה לבצע את המשימות, אז לא אקבל את הקידום בסופו של דבר.

חיילי מילואים עושים עבודת קודש. אני מאוד גאה. הגדוד שלנו – ואני אומרת "הגדוד שלנו" - הוא גדוד מדהים. המג"ד שלהם, הסמג"ד שלהם – אין אנשים שיותר דואגים לנשים של אנשי מילואים בגדוד הזה מאשר הם. אני מדברת אתכם אפילו ברמת הפינוקים הכי הכי של דאגה לתקציב הרווחה, שבאמת הולך על המשפחות. אבל ביומיום, כשהם נמצאים במילואים לנו אין פתרונות. אנחנו לא מוגנות בחוק מפני מעסיקים; מעסיק שירצה לפטר אותי – בתכל'ס הוא יכול, אין לי שום הגנה. תודה.

תודה לך, גברתי. אני מבין ומזדהה לחלוטין עם מה שאת חווה ומרגישה. דרך אגב, אחת הבעיות שנתקל בהן צה"ל היום זו העובדה שיש קצינים שלא רוצים להתקדם בסולם הפיקוד כתוצאה ממצבים מהסוג הזה. זאת אומרת, הם רואים את המשפחה, הם לא יכולים לעמוד אל מול המשפחה והבעיות שהם נאלצים להתמודד. מ"פאים, מג"דים ומ"מים טוחנים מילואים ברמות שקשה לדמיין - - -

זה גם עושה סכסוך בין בני זוג.

שלא נדבר על כמויות מילואים שהן אפילו לא רשומות באיזשהו מקום, ושלא נדבר על ההתעסקות שהיא בין לבין, חיילים מתקשרים ועניינים כאלה ואחרים.

ענבל פרן פרח, בבקשה. מאיפה?

אני מנצרת עלית, מקיבוץ משעול. אני אחות במקצועי, עובדת במשרד הבריאות. יש לי שלושה ילדים ובן זוג שעושה מילואים קרוב ל-60 יום בשנה, גם מ"פ במילואים – סיוון תיארה את זה מאוד יפה. עושה מילואים 60 יום בשנה, מתעתד לצאת לקורס מג"דים, למרות מה שאמרת, שאני מאוד מסכימה אתו – הדיון אם להתקדם בצבא או לא גם קשור למה שקורה בבית; מתי נכנסים לשנה הזאת שבה יוצאים לקורס מג"דים זה עניין רציני.

אני רוצה להגיד על העניין של השגרה אל מול חירום. גם אני מרגישה שבחירום יש הרבה מאוד התגייסות. דרך אגב, הרבה יותר התגייסות ציבורית, גם מאנשים שאנחנו לא מכירות, במצבי חירום. בשגרה, כמו שאמרת קודם, אנחנו מאוד לבד. אני רוצה להגיד שאנחנו לבד גם מהבחינה הכלכלית וגם מכל שאר הבחינות. פחד המוות כשאבא במילואים הוא לא לא מתקיים בגלל שאין צו 8 או מלחמה; הוא קיים גם בשגרה. העומס הוא לא רק כלכלי או עומס של שעות עבודה, הוא גם עומס רגשי, הוא התמודדויות יותר מורכבות מבחינת ההורות שלנו והאימהות שלנו, וזה חשוב לא פחות.

הבנתי שחלק מהעניין בחוק הוא גם לדבר על השאלה האם אנחנו עובדות במשרה מלאה או לא עובדות במשרה מלאה. אני רוצה להגיד שכאשת מילואימניק אני לא יכולה לעבוד במשרה מלאה. לא משנה שלהיות עובד ציבור, זה גם ככה קשה להיות במשרה מלאה. אני עובדת במשרד הבריאות, התקן שלי לא הוגדל בגלל שיש לי 60 יום מילואים בשנה – ברמה הזאת. גם לי יש בוסית מאוד מגבה ומאוד רצינית, אבל לעשות משמרות לילה כשאבא במילואים זה קצת מורכב. אני מבינה שעוד יהיו הערות לחוק, אבל אני חושבת שאנחנו, בתור נשים, השאלה אם אנחנו עובדות משרה מלאה או לא גם קשורה לזה שבני הזוג שלנו עושים מילואים. אנחנו גם לומדות, מתקדמות. אני חושבת שאחד ההבדלים בין מה שאמרת, בין הדור שהיה פעם לביננו, הוא שאנחנו לא יושבות בבית וגם לא עובדות בבית כעקרות בית ובתוך משימות הבית. אנחנו עובדות במשרות גדולות, משמעותיות, עם קריירה, עם התקדמות, לומדות בלימודים אקדמאיים. בעניינים סטודנטיאליים, למשל, אין בכלל התייחסות אם אני אשת מילואימניק, לא בשגרה ולא בחירום.

אני מבינה שהמילואים הם באיזשהו מקום מס חברתית שאנחנו בוחרות ובוחרים לשלם, במובן הזה שהוא לא מס שאנחנו משלמות בכסף אלא בהקדשת הזמן והקדשת המאמץ. המס החברתי הזה, עכשיו השאלה היא אם אני מתמודדת אתו לבד באופן פרטי, במשכורת שלי, בילדים שלי, בזה שכמעט אף אחד בגן או בבית-הספר של הילדים שלי אף אחד לא חווה מצב של אבא במילואים, כי כמעט אף אחד לא עושה מילואים היום, או שאנחנו מתמודדים עליו בצורה משותפת, בלקיחת אחריות ציבורית. אני חושבת שהמשמעות של החוק הזה היא לקיחת האחריות הציבורית.

תודה, ענבל. יש עוד מישהי מהאורחות שרוצה להגיד מילה?

שמי מירב, אני אמא לשניים, גרה בצפון. לא אחזור על קודמותיי בשביל לא להלאות, אבל שתי נקודות מרכזיות. בעלי הוא מ"מ – דרגה מתחת - וגם הוא עשה 50 יום מילואים השנה, ואני תוהה מה יהיה בהמשך, כשמדברים אתו קדימה.

אדבר אפילו בשם החיילים שמתחתיו, שאין להם נציגות פה. לקצינים יש הרבה יותר מוטיבציה לשרת, אני רואה שבעלי לא מחסיר יום אחד. מבחינתנו זה לא משנה שהוא עובד וסטודנט במקביל, זה משהו שהוא ברור. אני רואה שהחיילים שלו, מפעם לפעם אני שומעת את הדברים ביניהם, על זה יושב הקושי להביא אותם, למרות שהם גדוד מצוין ומקסים. על זה נופל הקושי, על הנשים שבבית שלא מוכנות. אני חושבת שבמובן הזה החוק הזה יכול לעודד, לקדם את זה שנשים ירגישו הרבה יותר מטופחות, שמסתכלים עליהן, וזה יכול לעזור לבעלים להיענות לצווי מילואים, שאנחנו רואים שהולכים ופוחתים.

נקודה אחרונה, שסיוון קצת דיברה עליה, היא שגם אצלי הקושי המרכזי - ברור שהוא קשור לגידול ילדיי - אבל הוא מול המעסיק, שבסוף נזללים לי ימי חופש כי אני צריכה להוציא את הילדים. ההפסד הכלכלי הוא שלנו, אנחנו סופגים את זה. יוזמה ברוכה, תודה רבה.

תודה. בבקשה.

בוקר טוב, אני רמ"ט חטיבה 3, אלכסנדרוני, אוגדה 91. אני אבא לשלושה ילדים, אשתי היא אשת קריירה. אני רוצה להוסיף עוד זווית: אני בא עכשיו מאימון של אחד הגדודים בבקעה, אנחנו עושים ראש זנב. חלק מתכנון האימון של יום א', הלו"ז של הפתיחה באז, חלק מהשיקולים שאותו מג"ד שמתכנן את האימון עושה הוא מתי המאסה העיקרית של הלוחמים והלוגיסטיקה יגיעו. הנגזרת של זה הן ההסעות, ההסעות הם נגזרת של מתי הלוחמים או בנות הזוג ישימו את הילדים בבית-הספר. בחטיבה שלי, שמהבחינה הזאת היא לא מיוחדת, הגיל הממוצע של הלוחמים הוא 27–28, בממוצע 1.2 ילדים קטנים, שלא הולכים לבד לבית-הספר. זאת אומרת, כשאנחנו בודקים אופטומיזציה – זו לבנה אחת, ובשחרור זה אותו דבר.

אוגדה 91, אנחנו כל הזמן עושים אופרטיבי, אז המפקדים, בדגש על הקצינים, אנחנו כל הזמן מביאים אותם: דו-יומי לעדכון חיזבאללה, דו-יומי זה, חד-יומי ההוא. עוד פעם השיקול: מתי אני יכול להביא את הקצינים לבירנית, מתי אני יכול להביא את הקצינים לעין זיתים - עוד פעם מתחיל השיקול מתי הילדים נמצאים במצב שאפשר להגיע לצפון. יום אימונים, יום אופרטיבי, בדרך כלל מתחיל ב-9:00–10:00, לא לפני. זו השגרה, לא החירום. זה קורה פעם בחודש, פעמיים בחודש. אז כמתכננים, זו הזווית שלנו, שהחוק הזה בהחלט משמעותי.

תודה. קמל"ר, תרצה להוסיף כמה מילים?

אני קצין מילואים ראשי, 32 שנים במילואים, ארבע בקבע, יש לי כבר ילדים שעושים מילואים. יש כאן פריצת דרך - זו פעם ראשונה שאנחנו מדברים על משפחה מגויסת ועל זה שמשפחה עושה מילואים, ולא רק המילואימניקים. אני יודע את כל הבעיות, גם החוקיות, שיש עם זה, גם הקושי להעביר את זה. אבל זה משהו אסטרטגי, זו לא עוד הטבה או כל מיני דברים שיש לנו. זה משהו אחר. ההשפעה של זה על עולם המילואים היא אדירה, גם אם לא תפסנו מרובה, אבל תפסנו משהו ושמתם רגל בדלת, שאולי נוכל להרחיב אותה בהמשך למשהו שהוא מטפח יותר. זאת הליבה הערכית של החברה הישראלית: הציבור הכי יפה, הכי משולב. חוץ מזה שזה 71% מצה"ל, ואנחנו לא יודעים לעשות שום דבר בלי מערך המילואים, יכולים לקיים כלום בלי הדבר הזה, זה גם תרומה אדירה לבניין החברה בישראל בחיבוריות, בכל מה שאנחנו מכירים על המילואים.

אמרו פה שהכול השתנה. כל חוקי המילואים כל כך ישנים יחסית מבחינת ההתאמה אל המציאות. השתנתה המציאות, המערך השיתופי הזוגי אחר, לאנשים יש קריירה, עבודה, יצירה מלאה, חוץ מגידול המשפחה, שזה נעשה, אני מקווה, בצורה יותר משותפת, לפחות ממה שהיה אצלי, וצריך להכיר בזה. בעיקר הערכה גדולה מאוד לכן. שמתן את זה כל כך אמיתי ומהלב, שליחוׂת ציבור כל כך משמעותיות לחבורה ענקית של אנשים. אומרים שכל כך מעט עושים מילואים – חבר'ה, זה לא כל כך מעט. אני לא יכול להגיד את המספרים, אבל אין ציבור מובחן במדינה הזאת שהוא כל כך גדול. כל אחד פה היה רוצה אלקטורט כזה, הוא לא היה יורד מהשלטון מיליון שנה. זה חתיכת דבר. כשאני מסתכל מה נוגע בכל איש מילואים – אשתו, הילדים, יש פה משפחת קיבוץ משעול, לוטם, הילדים – זה זה. יישר כוח גדול לכם, חברי הכנסת, לך, איתן, וגם לכן שבאתן. תודה. אני מקווה שזה יצליח.

תודה. אבי סייג הוא יו"ר פורום מח"טים, מג"דים וחפ"שים.

אנחנו למעשה עמותה, עמותת המילואים.

כשמדברים על מי שנושא בנטל עבור חיילי המילואים, במשך שנים את כל הדברים הקטנים, שלפעמים אתם אפילו לא יודעים ולא מרגישים - מ"בהצדעה" ועד ביטוח ועד אלף דברים קטנטנים שמייצרים את ההוויה של חייל המילואים. אבי ואני עובדים ממש ככפפה ליד, צמוד, מנסים לקדם כל הזמן מה שיותר דברים, באמת לשם שמיים. בבקשה, אבי.

אני אלוף משנה במילואים, עושה מילואים כמעט 40 שנה, כך שיש לי ראייה טובה ורחבה של זה. אני גם איש עסקים, ואני רוצה להתייחס לפן העסקי. קודם כול, תודה רבה, איתן, ואיתן שעזב אותנו, רועי, מוטי ואייל. תודה רבה שאתם משקיעים. זה לא פשוט בכנסת, שיש לכם תקציב מוגבל לחוקים, שאתם נרתמים לעזור לנו, לעזור לכל מי ששמענו, שיידעו שיש חממה טובה בכנסת עבור אנשי המילואים.

ראשית, לא הייתי מערבב בין אנשי הקבע למילואים. בנינו את חוק המילואים כי כשרצינו לעשות משהו תמיד אמרו: מה יהיה אם אישה יולדת, מה יהיה אם נפגע בתאונת דרכים, מה יהיה – אמרנו: כבודם במקומו, אנחנו רוצים חוק משלנו. אי-אפשר כל הזמן להשוות אותנו ואז אנחנו לא מתקדמים.

זה חוזה אחר. לא צריך. זה חוזה מסוג אחר.

אנשי הקבע, אני חושב שגם להם מגיע, ומגיע הרבה, אבל אני חושב שיש הרבה מוסדות שמטפלים באנשי הקבע. בקטע הזה לא צריך לערבב.

אני צריך לזכור את הנקודה שאיתן ברושי דיבר עליה - על עצמאים, על חקלאים, שמאוד קשה להם וקשה להשית עליהם את העלות הזאת. זה החוק והחוק הזה יעבור, איתן יצטרך לראות איך אנחנו מטיבים עם אנשי העסקים. היתה כתבה ברדיו לפני שבועיים, שאיש עסקים מתמודד עם אלף חוקים. אני איש עסקים עם מאות עובדים בעסק שלי – לא קל. כל יום אתה מתמודד עם עוד יום חופש שמדברים עליו עכשיו, והכול נופל על אנשי העסקים. המדינה די אוהבת להיטיב עם המילואים וכל אחד אחר, כי זה לא חשבונה. אנחנו רואים פה גם אנשים מהאוצר, תמיד יש שאלה מי ישלם, אבל לא המדינה, היא משתדלת שזה לא יהיה. אז בקטע הזה נצטרך לראות וליזום עוד דברים, אפילו נקודות זיכוי לאנשי עסקים, במשרד הביטחון למשל, אם הוא מעסיק אנשי מילואים.

העלית כאן סוגיה לגבי פיטורים של נשות אנשי המילואים, שדנו כבר בפיטורים ובסוגיה הזאת לא דנו. זאת סוגיה שנצטרך לבדוק אותה, כי הגנה יש על איש המילואים, אין הגנה על אשת איש המילואים – על בן הזוג או בת הזוג. זה דבר שנצטרך לבדוק אותו ולנסות לתקן את חוק החזרת חיילים משוחררים לעבודה או חוק של נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה. נצטרך לראות איך עושים את זה. אולי זה קצת יותר קשה להוכיח, אבל נעשה את זה.

אני רוצה להגיד שגם אשתי עשתה אתי מילואים לאורך הרבה שנים, וגם אמא שלי עם אבא שלי – זה לא דור ראשון - ומה שאנחנו מדברים פה זה באמת הקלה, אבל בעיקר הערכה. בעיקר הערכה. אנחנו לא מדברים פה על משהו מהותי וגדול - בעיקר הערכה והוקרה. זה מה שאנחנו מבקשים, זה מה שהנשים מבקשות וגם חיילי המילואים. חייל המילואים רוצה להגיע למילואים. אמרת נכון, איתן, לא כל אחד רוצה להיות מ"מ, מ"פ ומג"ד, זה מצריך ממנו המון. חשוב שנמשיך לעשות אתם עוד הכרה כזאת ועוד הכרה כזאת. לאו דווקא כסף, אבל אשת איש המילואים, כשאנחנו במילואים היא מאבדת את כל הפרטיות שלה, אין לה חירות – היא כבר לא יכולה לצאת לחוג, והרבה מאתנו די חצופים וגם לוקחים את האוטו.

אז אני מברך על העיקשות שלך, איתן. אני מתקן אותך - זה מ-2003, ושם דיברנו על שעתיים – שעה בבוקר ושעה בערב. אני מברך אותך וגם תודה לכל מי שעושה מילואים ולנשות אנשי המילואים.

תודה. אלירן, בבקשה.

אני ממבוא חורון, אבא לארבעה בנים, שכנראה גם הם יעשו לא מעט מילואים. לפני שנה וחצי פניתי לחבר הכנסת מוטי יוגב, אחרי שישבו אצלנו זוג חברים שגם עושים הרבה מילואים. האישה אמרה לי: למה אין לנו איזו הכרה או הקלה בעניין? פניתי לחבר הכנסת מוטי יוגב, ואפילו קראנו לזה "אשת חיָיל", שהיא סוג של אשת חיִל. תוך כדי שגלגלנו את זה חבר הכנסת איתן כבל עקף אותנו בסיבוב וקידם את הנושא, ואני מאוד שמח על זה ומאוד מברך על זה, הנשים שלנו מאוד נדרשות. ראיתי שהתיקון של הצעת החוק זה עד שישה ימים, אבל אולי צריך לחשוב אפילו על יותר, כי ימי אימון - - -

לא תפחת משישה ימים.

הכוונה היא שלא כל תלת-יומי אתה מקבל.

למרות שהצורך קיים.

הצורך קיים גם כשזה יום אחד, גם כשאתה נוסע לעבודה. לא ניסיתי לתפוס את כל החבילה. אין סיכוי כזה. אמר אבי סייג, וטוב שאתה מזכיר לי את זה: ב-2002, הצעת החוק המקורית דיברה על שעה בבוקר ושעה אחרי הצהרים. אבל לחיים יש דינמיקה משלהם המדינה, לצערי, באירועים, לא עלינו, יודעת להתאחד; שניה אחרי שהאירוע מתפוגג אתה מחפש את החברים שלך. זה לא בדיוק מצב כזה. ההתייחסות לחיילי המילואים, בוודאי לבני משפחותיהם, ברוב המכריע של המקרים היא כדבר ברור מאליו. זאת אומרת, אתה, אלירן, תגיע לעשות את המילואים, אני אגיע, כל אחד מאתנו שנקרא יגיע. למה? ככה, עכשיו לא נפתח את כל הדיון, אבל אני לא מציע להיכנס לתוך הרזולוציות, כי עוד תהיה הקראה וכל אחד יוכל להביע את דעתו.

אז אני באמת מברך על זה, זה מאוד נצרך והכרחי. אני שמח שאבי אמר שיש עוד הגנות שצריך לעשות על איש המילואים במסגרת העבודה שלו. לפעמים כשיוצאים לקו לתקופה ארוכה יש חוק שאומר שאי-אפשר לפטר מי שעשה מילואים, אבל מוגבל בזמן. אחרי הזמן הזה – זה קורה לא מעט. נתקלתי בלא מעט מקרים שהביאו מקרים, אחר כך ביקשו שהמחליף יישאר ומי שעשה מילואים יצא מופסד מהנושא. גם זה משהו שכדאי לתת עליו את הדעת.

אני מאוד מברך על זה, תודה.

אלירן, תודה. זו רשימה לי ולאבי יש, של נושאים שאנחנו מנסים להוציא מהרשימה בעמל רב.

אני יו"ר ועדת המשנה של ועדת הכלכלה לעסקים הקטנים והעצמאיים. אנחנו צריכים למצוא את האיזון הנכון בין טיפול בדברים דרך חקיקה לבין נורמות חברתיות. בצדק, לא פעם העסקים הקטנים והעצמאיים בעיקר, וגם בכלל ארגוני המעסיקים, אומרים: אתם כל הזמן כופים עלינו בחקיקה איך לצאת ומה לעשות. יש איזה איזון עדין שצריך למצוא אותו באירועים האלה, שקשורים במילואימניקים – ובעוד סוגיות, דרך אגב, כמו אנשים עם מוגבלויות ועוד תחומים - איך מצד אחד יודעים לתת את המענה הנדרש לבין חקיקה עודפת שמאוד מקשה על סקטור העצמאיים והעסקים באופן כללי. אני חושב שגם פה חלק מהמהלך הוא עניין הסברתי של נורמות חברתיות – להיות קשוב לעובדים, לקבל את זה שעובד שלך עושה מילואים בהערכה, לבין המקומות שבהם אנחנו כופים כל מיני חוקים מאוד מקשים על המעסיקים. יש פה איזון, אנחנו בוועדת הכלכלה וזה איזון מורכב שצריך להתמודד אתו.

תודה. מוטי, בבקשה.

אלירן הזכיר, ואני אומר לו תודה, וזה גם בזכות הקמל"ר הושע, שהמריץ אותנו לחוק הזה. עם כל האיזונים שהזכיר חברי, חבר הכנסת פולקמן, והזכיר אבי סייג, אני חושב שבעכבות אנחנו כן יכולים, כשהחוק הזה יגיע לקידומו העניין של פיטורי איש מילואים – הארכת התקופה – זה דבר שכן עומד במבחן האיזון. שווה שנבחן אותו.

הנושא הזה עלה, וכל הזמן חברי הכנסת מנסים לשנות את זה מ-30 יום ל-60 יום. אני אומר לכם, כשהחוק הזה יהיה, מעסיק פשוט לא יקבל אותנו לעבודה.

נכון, לפעמים זו חרב פיפיות. לא יעסיקו אנשי מילואים.

חייבים למצוא את האיזון בין לבין כי אחרת הוא לא יקבל אותך לעבודה.

אפשר להגביל את זה.

הוא יפסיד אנשים טובים.

חברים, שתי נקודות: א. זה לא הנושא על סדר יומנו; ב. אם יש נושא שנטחן עד דק זה הנושא של פיטורים. דרך אגב, יש לו מקבילה – זה לא רק כתוצאה ממילואים, זה אלף ואחד עניינים של מה הוא הלו"ז וכו'. לא חסר. החלטתי שאני לא נוגע יותר בעניין הזה, כי יש שלב מסוים שבו אתה מנסה לשפר ואתה רק פוגע.

כן, גברתי.

אני רוצה להגיד שהשאלה אם בן הזוג שלי משרת במילואים או לא, וכמה, היא שאלה שנשאלת גם בראיונות עבודה, כמו השאלה אם אני מתכננת להיכנס להיריון.

הסוגיה של נשות המילואים היא סוגיה.

השאלה נשאלת והיא משמשת בתור כלי להחליט לא האם אני עובדת טובה או לא אלא האם אהיה עובדת רציפה או לא.

אנחנו מודעים לזה, את צודקת, רק יש לנו קושי גדול להחליף את החברה.

אנחנו רוצים שכל האנשים יהיו פטריוטים - - -

אבי דיבר קודם על ההכרה וההערכה – זה נראה לי חלק מזה.

תאמיני לי, סביב השולחן הזה, יחד עם הושע, אבי, מוטי - מוטי, כמה שנים עושה מילואים?

עשיתי רק שמונה, כי הייתי 23 שנים בקבע.

לא סתם שאלתי את מוטי, כי אני יודע שמוטי ואיל היו רוב שנות חייהם בקבע.

אבל בשנות המילואים שלי עשיתי 120 יום בשנה.

זה שני עולמות תוכן שונים. אחת הבעיות הגדולות שאני מנסה כל הזמן להנחיל, שמילואים זה עולם אחר. אתה יכול להיות בצה"ל כל חייך ולעולם לא תבין איש מילואים. הרבה פעמים קצונה בכירה, כשמבקשים ממנה לפקד על יחידות מילואים, זה די מבלבל אותם. לא כל אחד אוהב את זה, לא כל אחד משתגע על זה ולא כל אחד יודע להתמודד עם העניין הזה. זה עולמות תוכן שונים, זו התייחסות אחרת, זה שיח אחר לגמרי, כמעט מאל"ף עד תי"ו.

בסוף המעגל של האזרח במדינת ישראל מורכב מסדיר ומילואים. כדאי שנדע -אני לא יודע כמה אנשים יודעים את זה – שהיום יש לצה"ל בעיית מ"פ סדירים. אנשים קשה להם. מעגל המילואים הוא חלק מהשאלה שהם שואלים את עצמם. החבר'ה האלה הם חבר'ה רציניים, חבר'ה בני 23, 24, 25, והם שואלים את עצמם: א. על החתימה לקבע; ב. מה נעשה במילואים. לכן צריך להסתכל על המעגל הזה כמעגל שלם ולתת מענה. חלק מהמענה לסוגיית אנשי המילואים היא, בין השאר, תומכת את האפשרות ואת הגיוס של החברים הצעירים להיות מ"פ בסדיר. לכן יש קשר בין הדברים, זה לא שני עולמות חצויים. זה עולם גדול אחד.

מישהו נוסף רוצה להתייחס?

אני עורכת דין מאיגוד לשכות המסחר – ארגון המעסיקים בתחום מסחר ושירותים. הזכרת את שרגא ברוש. עם כל הכבוד לשרגא ברוש, ויש כבוד, הוא מייצג 40% מהמעסיקים במשק. יש עדיין 60% מעסיקים בתחום המסחר והשירותים, בעיקר בעסקים קטנים ובינוניים.

אנחנו, כמובן, שותפים לכל האמירות שנאמרו כאן לגבי הצורך, התרומה וההיבט הערכי של המילואים. אנחנו בעד להקל על הנשים כי הן לגמרי נושאות בנטל, לא פחות מבני הזוג שלהן. אנחנו רק סבורים שאת הנטל הכלכלי של החובה הזאת לא המעסיקים צריכים לשאת. כמו שאת המילואים עצמם משלמת המדינה – הביטוח הלאומי, ככה ההיעדרות של בנות הזוג, מי שצריך לשאת בנטל הזה זאת המדינה. זו ההערה היחידה שיש לנו לגבי העניין הזה.

תודה, גברתי. אשאל את אוריאל אם הוא חושב ככה.

בשמחה.

זה מעניין, כי דיברנו על זה והוא לא אמר לי דבר כזה. אבל בסדר.

ואני תמיד אומר: והמדינה זה לא אתם? אם נעלה את המס ב-1%, זה עדיף לכם? כי אפשר להעלות את המס, הרי הכסף זה האזרחים.

אם יהיה פיצוי למעסיקים על - - -

אני אפילו לא מוכן להתווכח על זה. זה בסדר גמור.

שלא לדבר על המנגנון הביורוקרטי שיטפל בזה.

גם שמענו דוגמאות של 60 ימים היעדרות, 50 ימים היעדרות. זה אומר כמעט שבועיים שהמעסיק יצטרך לשלם על חשבונו. אני נורא מצטערת שאני מתרגמת את זה, אבל זאת המציאות. חשוב גם להבין על איזו מציאות אנחנו מדברים. אתה עצמך הזכרת את השטף בעשור האחרון של חוקי עבודה, כשאנחנו מדברים על כ-200 תיקוני חקיקה רק בדיני העבודה. כולם זה הכבדות כלכליות וביורוקרטיות.

זה נושא אחר.

לא, זה חלק מהעניין.

עם זה אנחנו מסכימים.

רק בשנה האחרונה: העלאת שכר המינימום, הגדלת שיעורי ההפקדה לפנסיה, הגדלת מספר ימי החופשה בעוד שני ימים, חובת דיווח מקוון – שזה עולה למעסיקים עשרות אלפי שקלים, הפרדה בנושא קופות גמל, דיווח מקוון לביטוח לאומי, חישוב דמי מחלת ילד. זה רק השנה.

חוסך. שלושה מהחוקים שאמרת חוסכים כסף למעסיקים.

אני לא ראיתי באף אחד מהם משהו שחוסך.

מחלת ילד חוסך כסף.

לא, ההיפך.

ההיפך – חוסך.

תודה. כן, גברתי.

שלום, אני עורכת דין, מנהלת רגולציה של התאחדות התעשיינים. ראשית, אני רוצה להודות לך, אדוני היושב-ראש, על היוזמה המבורכת הזו ולחברי הכנסת. כפי שאמרת בהתחלה, נבצר משרגא ברוש להגיע כי הוא נמצא בכנס מאוד חשוב שעוסק בתעשייה. חשוב לי לומר בשמו שהתאחדות התעשיינים תומכת בהצעת החוק הזו. יש חשיבות רבה לחוסנה הלאומי, הביטחוני והחברתי של המדינה.

אני שותפה למה שחברתי אמרה, לגבי ההכבדה של הצעות חוק פרטיות על המגזר העסקי, אבל זו לא התמונה במקרה הזה. יש פה חשיבות עליונה, חשיבות חברתית ותדמיתית, ואנחנו רואים בכך יוזמה מבורכת. אנחנו מברכים על כך. תודה רבה.

תודה לך, גברתי. אורי, בבקשה.

אני רואה חשבון, סגן נשיא לה"ב ומילואימניק בהווה. אני מברך על היוזמה, ברכות ליושב ראש הוועדה ולחברים על היוזמה החשובה הזאת. לא ארחיב במילים כי הדברים כבר נאמרו על-ידי בנות הזוג ועל-ידי הקמל"ר ואין הרבה מה להוסיף. אני רק רוצה לתת ביטוי לעלויות שנגזרות מזה. אני מצטרף לדעה של גברתי שציינה שהמעסיקים בעסקים קטנים ובינוניים נשאו בנטל גדול מאוד בשנים האחרונות. לא ארחיב על זה, אבל אנחנו נמצאים במקום של קשיי הישרדות. חלק גדול מהעסקים הקטנים והבינוניים לא מגיעים לשכר מינימום. אי-אפשר להטיל עליהם נטל נוסף, זה צריך להגיע למוסד לביטוח לאומי ולהתחלק על המשק כולו ולא רק על אותם מעסיקים. זה אחד.

הדבר השני שאני רוצה לציין הוא שלעתים קרובות בנות הזוג הן עצמאיות, לא שכירות. אין להן יכולת להתחשבן מול מעסיק, אבל עדיין יש להן את הבעיה הזאת. הבת שלי היא אמא לשלושה ילדים קטנים, בן הזוג שלה עושה בלי סוף ימי מילואים. אין לה מעסיק להתחשבן אתו. צריך למצוא פתרון גם לאותם מקרים של עצמאיות.

מה שנקרא, נתת לנו לטיפה וסטירה.

חס וחלילה, רק דברים טובים.

לבת שלך רצית שנדאג.

גם למעסיקים.

בסדר, תודה. התייחסויות נוספות?

אני מהייעוץ המשפטי במשטרת ישראל. אנחנו תומכים בהצעות החוק. המשמעות היא, כמובן, שגם שוטרות שבני הזוג שלהן עושים מילואים, ניתן להן את ההקלות.

במצבי חירום, גם העורף נכנס לכוננות מוגברת ואנחנו מבקשים לתת את אותן הקלות שנותנים לבנות זוג של אנשי מילואים גם לבנות זוג של שוטרים שעובדים בכוננות מוגברת – אנחנו קוראים לזה "מתכונת שלדית" או "פעילות מבצעית מוגברת". אני רוצה לסייג סייג קטן, שההקלות האלה יינתנו בכפוף לצרכים המבצעיים כי אם יש לי שניים בניידת – שוטר ושוטרת – והשוטרת צריכה לצאת מוקדם, ואנחנו נמצאים במצב חירום ואחרת הניידת לא תוכל לתפקד, אז אנחנו מבקשים לתת את ההקלה.

אני מבין מה שאת אומרת. אבל אם יורשה לי, מהבנה ראשונה - זה מין בשאינו מינו. זה בדיוק מאותו מקום של הוספת חיילי הקבע והוספת את אנשי מד"א - - -

וגם את לוחמי האש. יש במזכירות הוועדה אישה של לוחם אש, והיא הציעה להרחיב את הצעת החוק.

כן, את לוחמי האש. למה אני אומר את זה? המהלך שאנחנו עמלים עליו ולא מוכנים להסתכל לא ימינה ולא שמאלה נוגע לחיילי מילואים, ולכן אנחנו מקפידים בעניין הזה. אני מבין את העניין שגברתי מציעה, ואם זה משטרה אז זה כולל בטח מג"ב. אתה כבר מכניס את כל מערכת הביטחון.

אני שמעתי עוד דבר, שמעתי שאת גם רוצה לדבר כמעסיק. את רוצה שבארגונים כמו המשטרה תהיה אפשרות להחריג את ההקלות. שמעתי גם את הצד הזה. זאת אומרת, לא רק להחריג שוטרים שבני הזוג שלהם צריכים לשלם את המחיר על מצבי חירום, שזה הדבר שאליו היושב-ראש התייחס, רצית גם להחריג כמעסיק.

נכון, נכון.

אלה שתי בקשות שונות, שני נושאים שונים.

אנחנו, כמובן, לא נתמוך בהחרגה. אני רוצה להסביר, ואני אומר את זה גם לאדוני מלה"ב: אפשר בכל דבר לראות צל הרים כהרים. אני זוכר שכשבאתי בהתחלה למשרד הביטחון ולאוצר, אמרו לי: זו עלות של קרוב ל-100 מיליון שקל בשנה. אמרתי: כולם עושים מילואים? לא ידעתי את זה, ממש לא ידעתי. פתאום כל אחד קם כאילו במפעל שלו כולם מתגייסים באותו שבוע. זה בסדר לדבר גבוה, אבל בסוף אתה יורד ברזולוציות – לא לחינם פתחתי ואמרתי שלחלקכם המושגים האלה לא מדברים, אבל החוק מדבר אותם – דיברתי על מספר ימי מילואים משמעותי. יש הגדרה בחוק מה זה מספר ימי מילואים משמעותי. זה פעם אחת.

פעם שניה, הורדתי את זה בכמויות, הורדתי כמעט בכל רזולוציה שאני יודע. הלוואי שהייתי יכול לעזור לכולן או לכולם. בסוף המדינה צריכה לשאת בעניינים האלה, אבל המדינה, את המעט שבמעט היא לא עושה. אגיד לך עוד דבר: אפילו כאן בכנסת, כשאין לי מי שייקח את הילדים שלי - אני כבר לא בעבודה. אני לא בעבודה, לא יעזור בית דין. לפני שבועיים רעייתי לא היתה בבית, נסעה עם הגדולה שלי לחו"ל לפני הגיוס והייתי צריך לטפל בכל הלוגיסטיקה. לא הייתי פה, כל עוד לא הצלחתי לסגור את הדברים מאל"ף ועד תי"ו. את יכולה להשפיע גם על המצב הפסיכולוגי של אישה במקום העבודה, שאין מי שייקח את הילדים שלה?

מה שאני מנסה להגיד, אם הייתי יודע שאנחנו מגייסים לפני מפעלים או לפי מקומות עבודה – זה דיון אחר. אבל זה לא המצב. לכן אני אומר שבסוף, כשאתה בודק את זה, ההשפעה האמיתית על המשק היא שולית. על כל המשק זה אולי שבעה מיליון. כל המשק - זה אפילו לא טיפה בים, זה אפילו לא מכה קלה בכנף. זה לא מתפזר על עסק אחד.

מה זה עושה לעובד? זה נותן לו מוטיבציה. אני רוצה להזכיר שרובן נשים צעירות, אלה שנמצאות במצב שהילד הוא לפני גיל 13, שיש את המחויבות המשפחתית. אני מבין את מה שאת אומרת, אני לא מתעלם, אבל אני חושב שבעניין הזה כל המערכות יודעות להתגייס ולתת כתף.

מי עוד רצתה? בבקשה.

אני יועצת משפטית, שירות הביטחון. העברנו הסתייגות לוועדת השרים בשעתו וביקשנו, לא להחריג אותנו באופן גורף, אלא לאפשר לנו בעיתות חירום – ובשעתו החוק התייחס לעיתות חירום - שהן לא עיתות חירום מדינתיות, שלא לעמוד בדרישה הזאת של שעה נוספת. לא תמיד עיתות החירום המדינתיות עולות בקנה אחד עם עיתות החירום שהשירות מתמודד אתן. בתחומה ליבה מסוימים יש לנו למעלה מ-50% נשים שמאיישות את תפקידי הליבה האלה - - -

וכולן עם ילדים קטנים? וכולן, הבעלים שלהן יוצאים לאותם מילואים באותו שבוע?

לא כולן, ולכן ביקשנו לאפשר לנו, בכפוף לצרכים מבצעיים ולצרכים ביטחוניים - - -

זה בדיוק כמו המשטרה. אותה בקשה.

ולכן ביקשנו. באותה הצעת חוק ממשלתית נאמר שזה ייעשה בתיאום עם משרד ראש הממשלה וגם בתיאום עם היועץ המשפטי של הוועדה. אנחנו מבקשים לנסח נוסח שהוועדה תוכל לחיות אתו, אבל שגם אנחנו נוכל לעמוד במשימות שלנו. דרך אגב, חלק מהנשים האלה גם מגבות את הגברים בשירות הביטחון שמתגייסים לשירות המילואים, ויש לנו רבים כאלה.

אני רוצה לומר לגברתי את הדבר הבא: אני לא יודע לעשות את האבחנה. אם הייתי יודע שכל האנשים מתגייסים באותו יום הייתי אומר: אני לא רוצה למוטט את מערכת הביטחון של ישראל דרך הנשים. זאת לא הכוונה. כשנגיע לסעיפים האלה בהקראה תביאו הצעה שהיא הצעה שאנחנו יודעים לחיות אתה. אני גם מציע לך, גברתי, לחזור הביתה - - -

אני באה מאותו מקום של אמא לילדים קטנים עם בעל שמשרת במילואים. אני מכירה את זה ואני גם יודעת שחוק שעות עבודה ומנוחה לא חל עלינו ובעיתות לחימה אנחנו עובדים לא 8.5, לא 10.5 וגם לא 12,5 שעות. לכן אני מדברת גם מדם לבי.

אני לא מתווכח אתך, רק שבמקרה הזה ידע אישי לא עוזר.

לא, זה חלילה לא ידע אישי. זאת ההתנהלות הארגונית.

אני לא אומר את זה בהתרסה, אני מבין וגם מכיר את המערכות האלה. עמדתי בראש ועדות משנה, בוועדת החוץ והביטחון, מכיר את הדברים ברזולוציות הנמוכות והגבוהות שלהן.

שייתנו דוגמה, משרד הביטחון. על מה מדברים פה? שהם ייתנו דוגמה.

אני מנסה להגיד לך שאם זה היה תלוי במערכת הביטחון – צה"ל או מערכת הביטחון כשם כולל - זה לא מעניין אותם. בכל הכבוד לרמטכ"ל ולשר הביטחון, הם תמיד נזכרים שבתקופה שלהם - - - אבל כשאתה איש קבע, בחיים שלך לא היית צריך להתמודד עם השאלות האלה, אין לך מושג מה זה מעבר מעבודה מאחורי שולחן למצב של חייל בתוך פחות מ-24. אני אומר שזה כמו "מזרטי" – מאפס ל-100 בשלוש שניות. לשנות את כל המוד שלך, את כל המחשבה שלך, את הדיבור שלך – את הכול.

נכון, עשינו מהפכה בשנים האחרונות. אגלה לך סוד: קם דור חדש, של הבנים שלנו והבנות שלנו. הם כבר לא מוכנים לשחק בכללים שאנחנו הכתבנו להם או שהכתיבו לנו. קם דור חדש לגמרי, יגיד לך את זה אופיר קבילו, שהתפקיד שלו היום זה ראש ענף מילואים בצה"ל. נכון, אופיר? דור אחר לגמרי. זה אפילו לא הדור שלי. הוא שואל: למה? מתי? איך? מתאים לי? לא מתאים לי? הוא יגיד לך, הוא מתמודד עם זה מהזוויות האחרות של העניין. זה לא כמו שהיה אפילו בתקופתי, שהייתי מקבל מילואים ויאללה – צריך לצאת למילואים, לא שואלים ולא כלום. אני עוד הייתי הדור שהיה עושה מילואים 40 יום בפעם אחת. לא היינו עושים בינינו חלוקות, היית יוצא פעמיים ל-24 שעות ב-40 או 42 יום, וזה היה וואו. אני לא מתגעגע לזה, אני חושב שזה היה דפקטי לחלוטין. אני חושב שהיום התפוקות פי אלף יותר גדולות. היום מתחילים לחזור לאימון של שבועיים, וחלק מהחיילים לא יודעים איך לאכול את זה בכלל. נכון, אופיר? אימון של שבועיים? השתגענו? היינו עושים אימון בצאלים ארבעה שבועות. אני חושב שזה היה קשקוש מוחלט, בזבוז כסף. היום האפקטיביות היא לאין שיעור יותר גבוהה ממה שעשינו בתקופה ההיא. אבל מה אכפת למערכת? לכן אני אומר שצריך להסתכל על זה מהעיניים שלנו.

אני אומר לך: יש דור Y, צריך להבין את זה. הוא רוצה להיות עם המשפחה שלו, אכפת לו מהמשפחה שלו, הוא רוצה להיות שותף בגידול הילדים שלו, הוא רוצה לעזור בבית. אלה העובדות.

עיתות החירום הן לא רק עיתות החירום של צה"ל, וכשצה"ל מגייס למילואים גם אנחנו נרתמים בעיתות החירום האלה.

אין ויכוח. אם יש לכם חיילי מילואים - - -

ולא מעט כאלה.

בסדר. כל מי שהוא חייל מילואים בהגדרה נכלל בקטגוריה הזאת.

אני מדברת על נשות חיילי המילואים, אני לא מדברת על חיילי המילואים.

- - - שירות מילואים, אני לא בטוחה אם זה חל גם על שירות מילואים בכל מערכת הביטחון. צריך לבדוק את העניין הזה.

אני מדברת כרגע על נשות חיילי המילואים שלנו, של חיילי מילואים שעושים מילואים מחוץ לשירות. אני לא מדברת על שירות מילואים בתוך השירות, אני מדברת על נשות חיילי המילואים שנמצאות בתפקידי ליבה, ובעיתות חירום הן נושאות לפחות במחצית מהנטל של משימות הליבה של השירות. בדרך כלל, בעיתות החירום האלה לא רק שלא מצמצמים את השעות אלא הן נדרשות לעבוד הרבה יותר - גם אני בכללן – לא מתוך רצון, לא מתוך הזנחה של הילדים ולא מתוך רצון לא להיות בבית, אלא משום שהמשימה הלאומית מחייבת אותנו לעשות את זה. לכן אני מבקשת לאפשר לנו להגיע - - -

שווה בחינה.

אתה כבר קופץ עם הבחינות? נכנע על ההתחלה? כל דבר, נגיע אליו. כל החיים שלי אני שומע את צה"ל מקטר כמה קשה לו ואת המערכות כמה קשה להן. אני שומע את זה כל השנים.

שווה בחינה בנקודה הזאת.

נגיע בהקראה. תעבירי לנו הצעה בכתב. בבקשה, גברתי.

אני מהיחידה להכוונת חיילים משוחררים במשרד הביטחון. בין יתר הדברים, אנחנו עוסקים במועדון ב"הצדעה" לחיילי המילואים ובוועדות תעסוקה לחיילי מילואים שפוטרו שלא כחוק. אני רוצה לציין שאנחנו מברכים על הצעת החוק ותומכים בה. תודה רבה.

תודה לך, גברתי. כן, אדוני.

אני מ"פ חי"ר במילואים. תודה לכל חברי הכנסת שמקדמים את הנושא, זה היה חשוב הרבה שנים, יש לי שלושה ילדים. אני רוצה לדבר לא כדי לספר את הסיפורים שלי בבית אלא בגלל מה שאמרת לגבי שירותי הביטחון. כמ"פ במילואים, הגוף שהכי נהנה מהקלות והחרגות זה שירותי הביטחון – אנשי שב"ס ומשטרה עושים עד 14 יום. לדעתי, לפחות בפלוגה שלי ובגדוד, זה פוגע במערך של איזה תפקיד אתה מסוגל לעשות ואיזה תפקיד לא מסוגל לעשות. לדעתי, הם נהנים מהטבות שמעסיקים אחרים - - -

במאמר מוסגר אני אומר לך שהגיע הזמן שמי שלא יודע לבוא בשעת חירום ליחידה שלו, שלא יעשה אתנו מילואים. אני מדבר אתך מסיבות מבצעיות. אתה שוטר – תהיה שוטר; אתה שב"סניק – תהיה שב"סניק. בלי, חס וחלילה, להמעיט בערכו, שיהיה החייל הכי טוב שאפשר. כי מה קורה? בסוף כל ההתכווננות היא לשעת חירום, ואם אתה לא יודע להביא אותו בנקודת הזמן הזו – אבל אתה צודק.

בנוגע למה שאמרת: אז אדרבא, ברגע שבן הזוג נמצא במילואים, אז לקחת גם את האישה – אתם מפרקים את הבית ואת המשפחה.

אז מה נעשה? לא נעסיק נשים?

תודה. בבקשה, גברתי.

לא אוסיף על מה שחברות שלי אמרו. אני מייצגת את אלה שהם לא מ"פ ולא מג"ד. בעלי עושה פחות ימי מילואים בשנה, אבל כן צוחקים עליו שהוא עושה מילואים.

אלה הרוב.

חברה שלי אמרה פה משהו לגבי העניין האקדמי; אם אפשר להוסיף משהו לאימהות שהן גם סטודנטיות זה יהיה מאוד טוב.

עובדים על זה.

תודה.

את עוד לא יודעת מה זה להתעסק עם האוניברסיטה. זה לא כסף בכלל.

ב"צוק איתן" אוניברסיטת תל אביב נתנה לי - - -

היה לי סיפור עם מכללת אריאל, עם איזה חייל, שהם שכחו איפה הם ומה הם מתיימרים להיות. בסוף זה הסתדר.

אבל אולי להכניס גם סטודנטיות. לא מה האוניברסיטה תיתן, אלא אם זה לא משרה מלאה – למשל, אני עובדת ב-75% משרה, אבל אני לא באמת בסידורים אלא בתואר שני. אם אמנם על 75% לא הייתי מקבלת את ההטבה, אבל זמני לא פנוי.

אני אומר לך מראש: אני לא יודע להתחייב לזה כי זה כבר מצב אחר לגמרי. אני לא יודע להתחייב על מה שאני לא יודע. בבקשה, גברתי.

אני מהלשכה המשפטית במשרד העבודה. תמכנו בהצעה שסוכמה אתך. לגבי שאר ההצעות – עמדת הממשלה היתה להצמיד אותן להצעה שלך. מה שסוכם עליו זו ההצעה שלא מדברת על נסיבות חירום אלא על שירות מילואים.

זו היתה ההחלטה. הם התיישרו לפי הנוסח.

כן, תמיכה בכפוף לנוסח.

נצטרך להבין את המשמעויות של שעת חירום. אנחנו נסיים כאן. בדיון הבא נעשה את החיבור בין כל החוקים ונעשה הקראה. אופיר קבילו, רצית להגיד משהו?

קמל"ר התייחס, זה מספיק.

אני נותן לך, אתה בכל זאת איש שנמצא בחזית ונותן עבודה למען חיילי המילואים.

כתבתי כאן שתפנה לראש המועצה להשכלה גבוהה, שתפנה למוסדות להשכלה גבוהה שיאפשרו לנשות המילואים מועד ג'. זה כמו שהיא אמרה, זה לא כרוך בעלויות.

עוד לפני שאנחנו נוגעים בנשות חיילי המילואים, שהם ייאותו לסייע לנו באמת עם חיילי המילואים עצמם. זו בדיוק הדוגמה שנתתי עכשיו, עם חייל מהפלוגה שלי לשעבר, שיצא למילואים ומכללת אריאל טחנו אותו עד דק. לא משנה שהכול כבר כתוב, יש כללים - אבל בדיוק המרצה צריך לנסוע לחו"ל, הוא בדיוק יוצא לשנת שבתון, הוא בדיוק הולך או בדיוק בא.

לא מתאים לו לכתוב עוד בחינה.

לא מתאים לכתוב עוד בחינה ולא מתאים לו לבדוק. לא אכנס לכל התהליך הזה. כשנסיים עם זה, בעזרת השם, נעבור גם לנשות חיילי המילואים באקדמיה.

בפעם הבאה אנחנו כבר מתחילים את ההקראה של החוק, מתוך רצון וכוונה לסיים כמה שיותר מהר. תודה רבה לכם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:18.