הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 305

מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט

יום רביעי, כ"ח בכסלו התשע"ז (28 בדצמבר 2016), שעה 10:00

הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 76) (סמכות בית המשפט שלערעור), התשע"ו-2016 (מ/1069) – הכנה לקריאה שנייה ושלישית

חברי הוועדה: אוסאמה סעדי – מ"מ היו"ר

ענת ברקו

אורי מקלב

רויטל סויד

טלי פלוסקוב

עו"ד במחלקת יעוץ וחקיקה, משרד המשפטים - אוסנת חיטרון

מתמחה, משרד המשפטים - טל פרז'ון

מתמחה, משרד המשפטים - אליה אסייג

עו"ד, ממונה במחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, פרקליטות המדינה - אבי וסטרמן

אפרת חקאק

אסף פרידמן

אושרה עצידה

הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 76) (סמכות בית המשפט שלערעור), התשע"ו- 2016 (מ/1069) – הכנה לקריאה שנייה ושלישית

שוב בוקר טוב. היום יום רביעי, 28 בדצמבר 2016. אני פותח את ישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט. על סדר היום הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 76) (סמכות בית המשפט שלערעור), התשע"ו-2016.

יש הצעה לתקן את סעיף 213 שדן בסמכות בית משפט לערעור, ומבקשים לתקן את סעיף קטן (1). הנוסח המקורי היה שבית המשפט רשאי בפסק דינו לעשות אחד מאלה: 1. לקבל את הערעור, כולו או מקצתו, ולשנות את פסק הדין של הערכאה הקודמת או לבטלו, וליתן אחר במקומו או להחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה קודמת. 2. לדחות את הערעור. 3. ליתן בקשר לפסק הדין כל החלטה אחרת שהערכאה הקודמת היתה מוסמכת לתיתה.

קיבל בית המשפט את הערעור כאמור, רשאי הוא להטיל על הנאשם כל עונש שהערכאה הקודמת היתה רשאית להטיל, בין אם הנאשם החל לשאת את העונש שהשיתה עליו הערכאה הקודמת או סיים לשאתו, ובין אם לאו.

אני מבין שהצורך בתיקון הזה נבע בעקבות פסק דין גנני ופסק דין סרוסי, במיוחד שהיה מדובר שם בנאשמים שהערכאה הראשונה הטילה עליהם של"צ ולא היה עיכוב ביצוע והנאשם ריצה את העבודות של תועלת לשירות הציבור, ואז כמובן לפי החוק אסור לתת גם מאסר בפועל וגם של"צ. ואז בית המשפט אמר שמאחר והנאשם סיים לרצות את עונשו אז אנחנו מוסמכים לתת את המאסר בפועל.

אחרי זה הרחיבו את זה. אמרו שגם אם לא סיים את הכול, גם אם התחיל, אז אי-אפשר לתת מאסר בפועל. המדינה טוענת שיש בזה לכבול ולהגביל את הסמכות של ערכאת הערעור.

האמת שכשזה הובא בקריאה ראשונה אני התנגדתי במליאה. חשבתי שמדובר בשינוי של ההלכה הפסוקה שבית המשפט העליון כבר קבע מימים ימימה שערכאת הערעור לא ממצה את העונש עם הנאשם והיא לא נותנת את אותו עונש שהיתה סבורה שאם היא היתה יושבת כערכאה ראשונה אז לא היתה נותנת אותו עונש, וידוע שלא ממצים את העונש עם הנאשם.

אחרי זה הבנתי שלא מדובר בשינוי ההלכה הזו אלא אנחנו מדברים אך ורק על שינוי הלכת גנני בתחום הזה שלא לכבול את ידי ערכאת הערעור, והעניין הזה של הנאשם התחיל או סיים זה יהיה אחד מהשיקולים שערכאת הערעור תיקח בחשבון בבואה לגזור את הדין הזה. זו ההצעה ונשמע את משרד המשפטים.

עו"ד אוסנת חיטרון, בבקשה.

בוקר טוב. כמו שאדוני ציין באמת התיקון הזה מגיע על רקע פסק הדין של גנני. התיקון חשוב ממספר סיבות: הסיבה הראשונה היא באמת כפי שציינת. הכבילה של ערכאת הערעור היא מאוד משמעותית במצב הקיים ועלולה להוביל למצבים אבסורדיים בהם ההלכה שנפסקה בערכאה דיונית מחייבת את ערכאת הערעור, והערכאה הדיונית בעצם יכולה גם להחליט לא להורות על עיכוב ביצוע, ובאופן הזה לכבול את ערכאת הערעור. וגם אם ערכאת הערעור סבורה שההחלטה אינה סבירה וחושבת שהעונש ההולם הוא עונש חמור יותר היא בעצם לא מוסמכת לעשות את זה והדבר פוגע באופן קשה בביקורת שיש לנו, ביכולת של ערכאת הערעור לבקר את הערכאה הדיונית.

אני קראתי בפסק הדין של סרוסי, נדמה לי, שהנשיא אומר שהדרך היתה שהפרקליטות תגיש בקשה לעיכוב ביצוע, ואפילו נתנו הוראות לבית המשפט שבמקרים האלה כן ייעתר לבקשות לעיכוב ביצוע. אז מה? כאילו לא הזדרזתם והגשתם בקשות?

אולי הפרקליטות תוכל להגיב.

שם ותפקיד לפרוטוקול.

אבי וסטרמן מהמחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה. כמו שאנחנו רואים, הטעות פה או המצב המשפטי כיום מעביר את המשקל לשופט שדן בעיכוב ביצוע, וזה התוצאה של הלכת גנני וסרוסי. כיום למעשה לפי ההנחיה של בית המשפט העליון, השופט שדן בעיכוב הביצוע חייב למעשה לעכב את הביצוע והמצב הזה פוגע למעשה בעניינם של נאשמים. יכול בהחלט יכול להיות מצב ומצבים שבהם המדינה מבקשת עיכוב ביצוע אבל יש שיקולים שלא תומכים בעיכוב הביצוע.

המצב הנוכחי למעשה מאלץ את השופט שדן בעיכוב הביצוע לקבל את בקשת המדינה כי אחרת תישלל זכות הערעור של המדינה למעשה. התיקון המוצע ככל שהוא יתקבל ישנה את המצב. אנחנו מאפשרים גם לשופט שדן בעיכוב הביצוע שיקול דעת גם להיעתר וגם לדחות בקשה כזו.

אני רוצה להוסיף עוד מספר דברים. הבנתי מהמסמך שיצא מהייעוץ המשפטי שמה שמעניין את הוועדה זה באמת סוגיית עיכוב הביצוע. כמה מילים בעניין הזה. הבנתי שיש חשש גם שהמדינה לא תבקש, אבל אולי גם שהמדינה תבקש יותר מדי. ראשית, בוודאי שזה האינטרס של המדינה לבקש עיכוב ביצוע כי המדינה לא תרצה להגיע לערכאת הערעור לאחר שהנאשם התחיל, בוודאי סיים לרצות את עונשו, כי זה שיקול לקולא. לכן, ככלל המדינה כאשר היא שוקלת, מתכוונת להגיש ערעור, היא תבקש מבית המשפט לעכב את הביצוע. אגב, זה גם נהג לפני הלכת גנני, גם תוך כדי הלכת גנני, וגם ככל שהחוק יתוקן זה גם יהיה לאחר מכן.

מצד שני, בוודאי ובוודאי שהמדינה לא מבקשת אוטומטית עיכוב ביצוע בכל מקרה שנגזר בו של"צ. כלומר, המדינה מבקשת עיכוב ביצוע רק במקרים שבהם היא שוקלת להגיש ערעור. וכאשר היא ביקשה להגיש ערעור ובסופו של דבר לא הגישה, היא מבקשת, וזה הנוהל, לבטל את עיכוב הביצוע כי אין שום הצדקה לכך.

לגבי הנושא של ההנחיות – גם לזה הגבנו. יש בהחלט כוונה. היום בכלל יש פרויקט של הנחיות שיוצאות מטעם פרקליטות המדינה, יש צוות בכיר שיושב על הנושא הזה, הנחיות במכלול נושאים. זה בהחלט נושא שאנחנו רואים הצדקה שיקודם ויוסדר באמצעות הנחיות. במסגרת הנחיות כאלה אנחנו גם ננחה מתי מבקשים עיכוב ביצוע, וכמובן מתי נכון לבקש לבטל את עיכוב הביצוע לאחר שבעצם הוחלט לא להגיש ערעור.

אני רוצה להוסיף שהמצב הקיים יש בו גם כדי לפגוע בשוויון בין הנאשמים ובאחידות בענישה שלאחר תיקון 113 לחוק העונשין שבעצם נועד להתמודד עם הקשיים באחידות בענישה ולבנות מנגנון ברור של הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה, מנגנון ברור ומוגדר שקבוע בחוק ומבנה את השלבים ואת השיקולים של בית המשפט בכל שלב ושלב. כאן אנחנו מונעים מערכאת הערעור לשקול את השיקולים הללו ומחייבים אותה לאיזושהי קביעה קודמת גם אם, כמו שאמרתי קודם, היא לא סבורה שזה העונש ההולם לפי תיקון 113 ולפי מה שהחוק מורה לה כיום. יש כאן פגיעה אפשרית גם בשוויון שבעצם בגלל שהנאשם במקרה ספציפי החל כבר בריצוי עונשו, גם אם ערכאת הערעור סבורה שהעונש צריך להיות חמור יותר היא לא יכולה להחמיר בעניינו כשיכול להיות שבמקרה זהה כאשר מסיבות שרירותיות לחלוטין הוא לא החל בריצוי העונש או העונש שלו יוחמר משמעותית, ויש כאן פגיעה גם מאוד משמעותית בהיבט הזה.

יש לי שאלה. מאז פסק הדין של גנני - נדמה לי, ב-2012 - ועד היום, כמה מקרים היו שהסוגיה הזו עלתה ושבאמת היה קושי?

יש את פסק דין סרוסי שכמו שציינת מרחיב את הלכת גנני. לאחר מכן ידוע לי על עוד מקרה שהיה פסק דין פלוני.

כן, היו מספר מקרים. חלק מהמקרים אי-אפשר לספור אותם כי הם לא מתרחשים. זאת אומרת, בעקבות הלכת גנני וסרוסי כאשר מכל מיני סיבות נאשם התחיל לרצות אז כבר אין עיכוב.

כבר לא הגשתם ערעורים על זה.

בדיוק. לא הגשנו או חזרנו בנו אז אין נתונים בעניין הזה.

זה רק חל על השל"צ, על עבודות שירות?

לא. בעבודות שירות המגבלה בחוק אומרת שבית המשפט רשאי להמיר רק עונש של עד שישה חודשים בעבודות שירות.

כן, כן. זה אני יודע. אבל נניח מישהו התחיל לרצות עבודות שירות, נניח ונתנו לו שישה חודשים והוא התחיל לבצע.

העניין הזה לא חל, הלכת גנני לא דנה בזה. אבל באופן תיאורטי יש מגבלה גם בהיבט הזה. ולכן, התיקון שלנו לסעיף 213 הוא תיקון כללי. הוא לא מדבר רק על של"צ, אלא הוא מדבר באופן כללי על שיקול הדעת של ערכאת הערעור, ואומר גם במקרים כאלה אנחנו רוצים לוודא שערכאת הערעור תהיה מוסמכת.

מה שכתבה היועצת המשפטית של הוועדה, ומה שאני הזכרתי בתחילת הדברים שלי, שאתם לא באים לשנות פה את ההלכה הפסוקה ולפיה שערכאת הערעור לא ממצה את העונש עם הנאשם- - -

חד-משמעית, לא.

והעניין הזה שהתחיל או ריצה של"צ או עבודות שירות וזה, זה אחד מהשיקולים שערכאת הערעור תיקח.

שכמובן ראוי שערכאת הערעור תשקול במסגרת השיקולים שלה כשהיא גוזרת את הדין.

זה גם היה המצב לפני הלכת גנני. גם לפני הלכת גנני זה היה נתון שהובא בפני ערכאת הערעור ובשיקולים שלה - - -. זה גם יהיה המצב ככל שיתוקן החוק.

אני הצעתי אתמול כשהתכוננו עם היועצת המשפטית וחשבתי על נוסח עם אותו רעיון, אבל מבחינת ניסוח אני חשבתי כך, ותגידו לי: לקבל את הערעור כולו או מקצתו, לשנות את פסק הדין של הערכאה הקודמת או לבטלו וליתן אחר במקומו או להחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה הקודמת, בין אם הנאשם החל לשאת את עונשו, את העונש שהשיתה עליו הערכאה הקודמת, או סיים לשאתו, בין אם לאו.

למה אני מתכוון? כי אתם חוזרים פה: קיבל בית המשפט את הערעור כאמור. סעיף 1 פותח ואומר לקבל את הערעור, ואז לא צריך לחזור על המילים: רשאי להטיל על הנאשם כל עונש שהערכאה הקודמת היתה רשאית להטילו. החשש שלי נובע מכך שאנחנו לא רוצים שכאילו ערכאת הערעור תיתן את אותו עונש שהערכאה הראשונה היתה יכולה לתת. יש פה קצת כרסום בעניין הזה שערכאת הערעור לא ממצה את ה- - -

מבחינה זו באמת חשוב לי להגיד שזה לא משהו שמשנה את המצב הקיים. ערכאת הערעור גם היום מוסמכת לגזור כל עונש שהערכאה הדיונית היתה מוסמכת לגזור, ואין שום ספק בזה. אנחנו מדברים פה בשאלת הסמכות. הלכת מיצוי הדין היא לא בשאלת הסמכות, אין פה טענה לחוסר סמכות, אלא היא אומרת במסגרת השיקולים ניתן לשקול את השיקול הזה. במקרים רבים גם יש לשקול את השיקול הזה של אי מיצוי הדין. כאן אנחנו מדברים על שאלת הסמכות ואין שום ספק מבחינת שאלת הסמכות ואנחנו גם לא רוצים לשנות את זה. אבל הלכת אי מיצוי הדין – אין פה בהיבט הזה שום כרסום בהלכה הקיימת הזו שאומרת שבמסגרת הטענות מן הראוי במקרים מסוימים לתת לדבר הזה משקל. אבל זו שאלה נפרדת בעיננו.

לכן, אני אומר. אם אני מוסיף את המשפט הזה שאתם רוצים שבעצם זה המהות של גנני שאם הנאשם התחיל או סיים לרצוץ את העונש אז הוא לא יכול לתקן. אז אני אומר, יש לו סמכות לקבל, לשנות, לבטל, בין אם הנאשם החל לשאת את העונש, בין אם לאו.

לא הבנתי מה השינוי. מה אתה רוצה למחוק?

הוא רוצה למחוק את הרישא.

לא. קיבל בית המשפט, ואני אומר שזה כבר קיים בסעיף.

הוא רוצה להתחיל את זה רק עם: בין אם הנאשם החל לשאת.

הסעיף יהיה כך: לקבל את הערעור, כולו או מקצתו, לשנות את פסק הדין של הערכאה הקודמת או לבטלו – ואני יכול להוסיף פה: ואו לתקנו – וליתן אחר במקומו או להחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה קודמת, בין אם הנאשם החל לשאת את העונש שהשיתה עליו הערכאה ראשונה או לסיים לשאתו, ובין אם לאו. יש פה חזרה.

אין התייחסות לעונש בסעיף הקיים. הם הוסיפו את הרישא כדי שהסעיף קודם כל יתייחס לעונש ואז הוא יגיד בין אם הוא החל לשאת את העונש או לא. אנחנו יכולות להתייעץ עם נסחית החוק אחרי הדיון.

ככל שמדובר בעניין של נוסח אנחנו באמת יכולות להבהיר ענייני נוסח. אבל חשוב לי להגיד לפרוטוקול גם ולהדגיש, אם זה מה שמפריע לאדוני אז אין לנו כל ספק.

לא, לא. מבחינת המהות אני מסכים.

אז מבחינת המהות אין לנו כל מחלוקת וזה מובהר באופן ברור. מבחינת הנוסח, אנחנו יכולים לבדוק את זה לאחר הדיון.

אוקי. יש הערות, חברת הכנסת ברקו?

לא. הגעתי לפה כי הוציאו אותי מ"שוברים שתיקה", בגלל זה זכית לראות אותי.

חיכיתי ומשכתי זמן, ואתם יודעים למה. חיכיתי לחברת הכנסת רויטל סויד.

היתה לנו עכשיו מסיבת עיתונאים.

חברת הכנסת רויטל סויד, את הפליליסטית ביננו. משרד המשפטים כבר דיבר ואני דיברתי ודיברנו על גנני וניתחנו את כל הפסיקה.

תעשה לי תקציר של מה שדיברתם.

פסק דין גנני מדבר שאם בית המשפט, הערכאה הראשונה נתנה של"צ והנאשם סיים לרצות את השל"צ והמדינה הגישה ערעור, אז קבעו שהמדינה - אי-אפשר כבר להטיל גם מאסר בפועל וגם של"צ, ולכן אין לה סמכות להתערב.

אחרי זה הרחיבו את זה בפסק דין סרוסי שאמרו שגם אם הנאשם התחיל לבצע של"צ וביצע נגיד 20 שעות והיו לו 300 שעות, אז כבר גם אז ערכאת הערעור לא היתה מוסמכת.

סמכות בית המשפט לערעור לקבל את הערעור כולו או מקצתו ולשנות את פסק הדין של הערכאה הקודמת או לבטלו וליתן אחר במקומו או להחזיר את המשפט עם הוראות לערכאה קודמת. פה מבקשים להוסיף: קיבל בית המשפט את הערעור כאמור, רשאי הוא להטיל על הנאשם כל עונש שהערכאה הקודמת היתה רשאית להטיל, בין אם הנאשם החל לשאת את עונשו ובין אם הוא סיים ובין אם לאו.

הם מדגישים פה גם שזה לא משנה את המצב הקיים. ערכאת הערעור לא ממצה את העונש עם הנאשם – זה יישאר. רק העניין הזה שהם רוצים לא לכבול את ידי ערכאת הערעור אם היא סבורה ש - - -

בואו נקרא לילד בשמו. אני מרגישה שאנחנו פה ממש בשיחה לא פורמלית על אף שהיא כן. התיקון הזה מיועד לאפשר להחמיר ענישה. אף אחד הרי לא מדבר על להקל ענישה, אלא לאפשר להחמיר ענישה, ולאפשר להחמיר ענישה גם למי שכבר נשא עונש או התחיל לשאת עונש או שהוא בעיצומו של נשיאת העונש.

כמות המקרים שדבר כזה באמת מתרחש בפועל כמעט לא קיים. בית המשפט לרוב מעכב ביצוע גזר דין עד לערעור במידה ויש באיזשהו אופן יכולת שכבר ירוצו עבודות שירות או כבר יישאו את עונש השל"צ או שכבר יתחילו אותו. כבר הערכאה דלמטה, או ערכאה נמוכה, כבר מראש עושה את העבודה כדי שדבר כזה לא יקרה. המקרים שהיא לא עושה את זה הם מקרים ספורדיים.

לכן, אני מתנגדת להצעת החוק הזו משני טעמים: אחד, כי לא צריך אותה - בשביל מספר המקרים שזה קורה. ושתיים - למה? למה? מה אנחנו עושים? כחלק ממדיניות של החמרת ענישה שראינו אותה גם אם זו לא היתה המדיניות, אבל זה היה הפועל היוצא, בין אם זה בתיקון 113 ההיסטורי כבר שגרם לעלייה מאוד מהותית ברף הענישה, ועכשיו אנחנו גם רוצים את זה כדי לאפשר את האפשרות שערכאת הערעור תוכל כן להחמיר את הענישה. למה? מה המטרה מאחורי החוק הזה? איזה עיוות הוא בא לתקן, חוץ מזה שערכאת הערעור, מה לעשות, יש לנו איזה אחד שכבר התחיל לרצות את השל"צ ועכשיו הוא לא זהו? מה?

שימו לב גם על מה אנחנו מדברים. המקרים שמטילים ענישה של של"צ היום הם לא מקרים רבים. לא בעבירות החמורות בוודאי. זאת אומרת, אנחנו גם לא באים ומדברים פה על איזשהו עיוות בתיקים נורא נורא חמורים שצריך. הרי כשבית המשפט צריך להטיל מאסר בפועל אז הוא מטיל מאסר בפועל, ואז הוויכוח הוא על כמה, ועל עבודות שירות הוא מטיל עבודות שירות, אז באמת מה פה הסיפור שצריך לתקן את החוק?

אתייחס. אנחנו מדברים כאן על עיקרון חשוב ומשמעותי בשיטת המשפט שלנו שהוא הביקורת של ערכאת הערעור על הערכאה הדיונית. זה נכון שקשה להעריך כמה מקרים כאלה יש בהם בפועל באמת ערכאת הערעור לא יכלה להפעיל את סמכות הביקורת הזו שלה כיוון שהנאשם החל כבר לרצות את עונש השל"צ, גם מכיוון שכמו שהפרקליטות כבר ציינה במצב היום בעצם אי-אפשר לבחון את זה ואין על זה נתונים, אבל אנחנו מדברים כאן על עיקרון. אין כאן כמובן שום כוונה להחמיר ענישה. העיקרון שאנחנו מגנים עליו פה זה הסמכות של ערכאת הערעור לערוך ביקורת, ואני חושבת שזה עיקרון שהוא חשוב מהצד הסנגוריאלי ומהצד הפרקליטותי לכל הצדדים.

כאשר ערכאת הערעור סבורה שההחלטה של הערכאה הדיונית בגזר הדין אינה סבירה, חשוב שהיא תוכל להפעיל את סמכותה ולהתערב בכך, אם המשמעות היא החמרת הענישה או אם המשמעות היא הקלה בענישה. נכון שבתיקון הזה המשמעות תהיה החמרה בענישה, אבל אנחנו לא עושים את זה כמובן בשם ההחמרה בענישה אלא בשם החשיבות של ההתערבות במקרים המתאימים.

העניין השני הוא, כמו שציינתי קודם, גם בשם השמירה על האחידות בענישה שכמו שציינת קודם, התיקון 113 שנועד להשיג אחידות בענישה, ובניגוד למה שאמרת מחקרים לא מראים באופן חד-משמעי או בכלל לא מצביעים על כך שהוא משיג החמרה בענישה, אנחנו עלולים להגיע במצב הקיים מלהגיע למצבים אבסורדיים שבהם השוויון בין הנאשמים נפגע בגלל שנאשם שהחל בריצוי העונש - - -

אוסנת, זה מילים באמת באמת מדהימות. אני רוצה לומר לך שאם לא הייתי מבינה בתחום הייתי יושבת פה עכשיו והייתי אומרת: וואלה, נכון - שוויון בין נאשמים וזכות. בפועל בשטח באמת באמת, וכולנו יודעים את זה מצוין פה, לפחות אוסאמה ואני ואתם, ואני חושבת שגם חברתי נהיית כבר מומחית בתחום - - -

לא מומחית בתחום, רק סתם דוקטור לקרימינולוגיה. לא יודעת שום דבר במשפטים, אבל - - -

הנה, מצוין – יופי.

הדברים שאת אומרת הם דברים שהם מאוד יפים מבחינת עקרונות. בפועל ביישום בשטח זה בסוף עוד צעד נוסף להעלאת רף ענישה, ואני רוצה לומר לך שלא ראיתי איזשהן עוולות שקרו לפני כן.

את מדברת כאן במסגרת האחידות, ואנחנו רוצים. סליחה, בואו ניזכר רגע על מה אנחנו מדברים. אנחנו מדברים על ערכאת ערעור. כל זה נכון וטוב ויפה בערכאה דלמטה - תיקון 113, טיעונים לעונש, את כל השיקולים שצריך לשקול, את כל המדיניות. אז לא ערכאת הערעור באה ועושה את אחידות הענישה, מי שצריך לעשות את זה זה הערכאה דלמטה. ורק במקרים חריגים בית המשפט שלערעור צריך לעשות, וגם אז לא למצות את הדין עם המערער.

חברת הכנסת סויד, העניין הוא לא רק של"צ. אני שאלתי נניח שעל מישהו נגזרו שישה חודשי עבודות שירות והוא החל כבר לרצות חודש-חודשיים. האם ערכאת הערעור תגיד: אני כבר - - -?

באמת אני לא מכירה מקרים שאין עיכוב של הדבר הזה כשיש החלטה - - -, באמת. וגם כשיש אז יאללה, אז יש כמה שאין עיכובי ביצוע. הרי הם מגיעים לערכאת הערעור, אנשים לא מתחילים לרצות את המאסר שלהם, אנשים לא מתחילים את השל"צ שלהם. הכול נתון לעיכוב ביצוע, מבקש את זה התובע. חס וחלילה התובע לא ביקש, מבקש את זה אחר כך, אחרי יומיים. באמת אני מבקשת, די. אני לא רואה - - -

יש נתונים? יש דוגמאות?

בבקשה, אבי.

אני מבקש לענות לחברת הכנסת סויד. אנחנו לא מבקשים להחמיר ענישה, אנחנו מבקשים לתת לערכאת הערעור את ארגז הכלים - - -

אני מדברת על הסאב-טקסט של מה שאתה אומר. אני יודעת שאתם לא מבקשים להחמיר בענישה בכותרת, אבל זה הסאב-טקסט של מה שאתם אומרים.

צריך להבין. למעשה, מה הלכת גנני עושה? דווקא במקרים בהם בית המשפט, הערכאה דיונית נותנת את העונש הכי קל שיש, ויכול להיות שהיא ששוגה לקולא בצורה הכי קיצונית, דווקא במקרים האלה לערכאת הערעור לא תהיה אפשרות להתערב שזו תוצאה לא הגיונית.

כשהיא שוגה לקולא.

כן, כשהיא שוגא לקולא. דווקא במקרים האלה. ויש לא מעט מקרים שבהם מוטל עונש של"צ, זה לא דבר חריג ודווקא במקרים האלה ערכאת הערעור לא תוכל להתערב.

ועוד נקודה נוספת דווקא מנקודת המבט של רגישות לעניינם של נאשמים. המצב הנוכחי של הלכת גנני למעשה, וזה בהמשך למה שאמרת, מחייב למעשה את בית המשפט שיושב בעיכוב הביצוע לקבל בקשה לעיכוב ביצוע. יכולים להיות מקרים שבהם המדינה מבקשת עיכוב ביצוע ואולי הנסיבות של התיק של הנאשם מצדיקות שהוא יתחיל לרצות את העונש לאלתר, והלכת גנני, וסרוסי בעקבותיו, מחייבת למעשה את בית המשפט לעכב את הביצוע – תוצאה שפוגעת בנאשמים.

אגב, עצם העובדה שהסנגוריה הציבורית לא מתנגדת להצעה הזו אני חושב שהיא גם אומרת לא מעט.

בכל מצב חקיקתי נתון או הלכתי נתון תמיד יש בשוליים כאלה שנפגעים - או נאשמים או האינטרס הציבורי. זאת אומרת, תמיד יהיה מי שייפגע. אבל אנחנו לא מדברים על נקודות הקיצון, אנחנו מדברים על המהות, על האמצע, על המיינסטרים, על העיקרון, על מה שתיקון החקיקה הזה יתפוס בסל שלו ולא את מי שנושר לכאן ולכאן בנקודות הקיצון. ואת מי שהתיקון החקיקה הזה יתפוס בסל שלו בסופו של דבר זה יעשה יותר נזק מאשר תועלת בתפיסה שלי, בראיית העולם שלי. כמובן שהיא כנראה שונה משלכם. לכן, אני נגד. אותי לא תשכנעו בסיפור הזה.

אפשר יהיה לקבל דוגמאות? למשל, הדחייה של הפסק יכולה להוליד גם מצב של סחבת ודחיות נוספות או סנדול של כל המערכת?

עיכוב הביצוע הוא לתקופה מוגדרת. הפרקליטות שוקלת את שיקוליה אם להגיש ערעור. כמובן שהפרקליטות אם היא מחליטה שלא להגיש ערעור, היא מודיעה לבית המשפט מיד עם ההחלטה הזו כדי שלא תיגרם סחבת נוספת, וכפי שצוין פה הדבר הזה לטובת נאשמים על מנת שלא לכפות על נאשמים דחיה שפעמים רבות הם לא מעוניינים בה.

יש כאלה שרוצים לרצות ולגמור עם זה.

וכפי שצוין פה גם, המצב הקיים מחייב את בית המשפט לקבוע את העיכוב הזה גם במצבים שהנאשם לא מעוניין בזה, ויש כאן פגיעה בנאשמים בהיבט הזה.

אז היית אומרת שהמצב הקיים מצמצם את שיקול הדעת של בית המשפט?

בהיבט הזה של עיכובי הביצוע, כן. בהיבט הזה, כן. בהיבט הזה וכמובן כמו שציינתי קודם מצמצם את שיקול הדעת של ערכאת הערעור, את הסמכות.

אני רוצה להדגיש שוב עוד נקודה אחת. בוודאי ובוודאי שהנתון של תחילת ריצוי עונש או סיום ריצוי של"צ על ידי נאשם בעקבות גזר הדין של ערכאה דיונית הוא נתון שבכל מקרה גם ככל שיתוקן החוק הוא מובא כנתון לקולא בפני ערכאת הערעור. זה גם היה כך לפני הלכת גנני, זה היה המצב הנוהג. בוודאי שזה יהיה נתון, וזה נתון שאגב גם המדינה מתחשבת בו. זה נתון שכל הגורמים מתחשבים בו. העניין הוא להעביר את הנושא מהמקום של חוסר הסמכות למקום של שיקול דעת.

למה עברו כל כך הרבה שנים מאז שהגשתם? אני מסתכלת, יש כאן 2012. מה עשיתם מאז?

אחרי זה ב-2014 היה עוד פעם.

ניסיתם להעביר את זה פעם בעבר?

אנחנו ניסינו לשנות את הפסיקה של בית המשפט העליון. הבאנו את הנושא הזה שוב בפני הרכב מורחב של בית המשפט העליון בעניין סרוסי. חשוב להגיד שבעניין סרוסי בית המשפט העליון כתב, כבוד הנשיאה נאור כתבה במפורש שיש דעות שונות בעניין הזה בבית המשפט העליון, אבל - - -

אז אם בבית המשפט העליון יש דעות שונות ואתם באמת ניסיתם לעשות את זה כבר באמצעות בית המשפט העליון, ואתם רואים שזה לא השתנה, לא שינו את ההלכה - - -

לא. בבית המשפט העליון ההחלטה היתה, בית המשפט העליון אמר: אני לא משנה את ההלכה - - -

חברת הכנסת סויד, אני מפנה אותך לפסק הדין של סרוסי. שם הנשיאה - - -

עשיתי את זה לכם בעמוד הראשון של המסמך.

המשנה לנשיאה נאור כתוארה אז אמרה: אשר להלכת גנני, אנו סבורים שהדרך הנכונה שבה על המשיבה לנקוט היא להמשיך ביוזמות חקיקה אשר כפי שהסתבר בדיון הוחל בהם, אך הן נעצרו.

ואז הם אומרים שהדרך לשנות את זה היא דרך חקיקה ולא דרך - - -

אין כרגע דרך אחרת.

אני גם רוצה להוסיף שלדעתי הלכת גנני מנוגדת לרציונל של החקיקה. אני לא חושבת שהמחוקק מלכתחילה התכוון לתוצאה של הלכת גנני. כי אם אתם מסתכלים על כל מגוון העונשים שאפשר לתת לנאשם, אם מישהו נכנס לכלא ויצא מהכלא אז בית המשפט של ערעור כן רשאי להכניס אותו בחזרה לכלא. גם עבודות שירות אם הנאשם מסיים לרצות את עונשו, בית המשפט של ערעור רשאי להחזיר אותו. זה רק האנומליה הזו של השל"צ בגלל הסתירה עם סעיף 71. אני לא בטוחה שהמחוקק מלכתחילה התכוון לתוצאה הזו. אחרי פסק דין גנני, וסרוסי בעקבותיו, אז עכשיו השאלה האם להשוות את הדין לעניין של"צ לכל העונשים האחרים או לא.

בבקשה, חבר הכנסת מקלב.

עדיין לא שמענו סברה לחלק בין עבודות שירות ציבור לבין מאסר בפועל שבמידה וסיימת לרצות מאסר בפועל אחרי זה אתה בערכאת ערעור יכול להחזיר אותו לכלא, או אם קיבלת עבודות שירות וסיימת אותן אתה לא תוכל לחזור לכלא בעניין הזה.

מבחינתי, הסברה הכן נכונה שאם אדם סיים את עבודות השירות, לא להחזיר אותו. אם אני הייתי מתקן משהו, הייתי מתקן משהו אחר. הייתי בא ואומר שאדם שסיים לרצות את העונש שלו בערעור אחרי זה לא יוכלו לדון עוד פעם כדי - - -

הבנת מה שאני אומר?

כן. אני חושבת שבפרקטיקה ב-90 ומשהו - - -, ברוב המקרים באמת - - -. זה מקרים מאוד מאוד נדירים שמחמירים את העונש אחרי שהבן אדם סיים לרצות את עונשו. אבל אתה כן צריך לחשוב שפה ושם יש מקרי קיצון שהערכאה דלמטה נתנה עונש שחורג לקולא ברמה ש - - -

- - - הערר יכול להחליט שהוא במאסר בפועל כמעט על אותה תקופה. לא משנה אפילו מספר החודשים, הערר יכול להיות רק באופן השירות. זה לא חייב להיות שמעבודת שירות של חצי שנה נתנו לו שלוש שנים מאסר, אלא יכולה להיות אותה חצי שנה רק בפועל.

נכון, בוא נחשוב על מקרה שבית המשפט נתן רק של"צ במקרה שאתה היית רוצה שהוא ייכנס לכלא לכמה שנים. אתה לא היית רוצה בגלל החלטה של הערכאה דלמטה להגביל לחלוטין את ערכאת הערעור.

היועצת המשפטית, תקריאי את זה את הנוסח ונצביע.

" חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 76) (סמכות בית המשפט שלערעור), התשע"ו-2016

תיקון סעיף 213 1. בחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, בסעיף 213 (1), בסופו יבוא..." – ויש לכם נוסח משולב בעמוד השני – "...קיבל בית המשפט את הערעור כאמור, רשאי הוא להטיל על הנאשם כל עונש שהערכאה הקודמת היתה רשאית להטיל, בין אם הנאשם החל לשאת את העונש שהשיתה עליו הערכאה הקודמת או סיים לשאתו, ובין אם לאו.".

מרצ ביקשה רשות דיבור.

כן. אנחנו נעלה את זה. אבל אמרנו לעניין הנוסח, מה שאני הצעתי - - -

אנחנו נדבר.

המהות, אבל הנוסח - - -

גם אני כמובן של דיבור.

כן, של דיבור גם אני.

לא, חשבתי שזה ברור.

מי בעד הצעת החוק כפי שהקריאה אותה היועצת המשפטית? מי נגד? מי נמנע?

הצבעה

בעד – 3

נגד – 2

נמנעים – אין

הצעת חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 76) (סמכות בית המשפט שלערעור), התשע"ו-2016 (מ/1069), אושרה להעלאה לקריאה שנייה ושלישית.

זה עבר, אושר לקריאה שנייה ושלישית.

זה לא קורה תמיד שהיושב-ראש מצביע נגד וזה עובר.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:40.