הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 402

מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

יום שלישי, כ' בכסלו התשע"ז (20 בדצמבר 2016), שעה 10:42

ישיבה לזכרו של מנכ"ל משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים מר אליעזר יבלון ז"ל

חברי הוועדה: אלי אלאלוף – היו"ר

עבדאללה אבו מערוף

ישראל אייכלר

מירב בן ארי

אילן גילאון

מאיר כהן

שולי מועלם-רפאלי

יוליה מלינובסקי

טלי פלוסקוב

שר העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים חיים כץ

יורם אזולאי - מנהל מחוז ירושלים, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

יקותיאל צבע - מנהל אגף מחקר ותכנון, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

רינת ויגלר - יועמ"ש, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

ישראל בודיק - מנהל מחוז דרום, משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

אפרת כנפו - ראש מטה מנכ"ל, משרד העבודה הרווחה והשירותים החברתיים

מזל גולן - יו"ר ארגון עובדי משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים

חיים פטוסי - דובר, המוסד לביטוח לאומי

אלעד אליהו זכות - יועץ מנכ"ל, המוסד לביטוח לאומי

שלמה מור יוסף - מנכ"ל, המוסד לביטוח לאומי

בועז הירש - מנכ"ל, שירות התעסוקה

חגי לוין - סמנכ"ל תכנון, שירות התעסוקה

דינה יבלון - נציגת המשפחה

גדעון יבלון - נציג המשפחה

יעקב בועז יבלון - נציג המשפחה

יעקב יבלון - נציג המשפחה

נועם יבלון - נציג המשפחה

מרב יבלון - נציגת המשפחה

עידו יבלון - נציג המשפחה

שרה יבלון (אליצור) - נציגת המשפחה

חזקיהו ישראל - מת"ל, ועדת עבודה

צפרא דוויק - יו"ר איגוד העו"ס, איגוד העובדים הסוציאליים

נעמי אחימור - מנהלת הרווחה ראשל"צ, המרכז לשלטון מקומי

אורית שורץ - יו"ר המועצה לעבודה סוציאלית, מכללת ספיר

רן מלמד - סמנכ"ל עמותת "ידיד" - מרכזי זכויות בקהילה

גילי ברנר - שדלן/ית (קונטקטי בע"מ) מייצג/ת את "לתת"

ענת כהן שמואל

עופרה ארגס – חבר המתרגמים

ישיבה לזכרו של מנכ"ל משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים מר אליעזר יבלון ז"ל

אני חייב להגיד שהישיבה היום היא מאוד מאוד מיוחדת עבור כולנו אבל אני במיוחד, אתחיל בצורה רשמית, למרות שפה הלב ידבר יותר מאשר ההגיון של ישיבות שמתקיימות בחדר הזה בגלל המצב המיוחד. היום אנחנו ה-20.12.2016, כ' בכסלו תשע"ז, השעה 10:42, וזה החלק היחיד שיהיה פורמלי. ברשותכם נקדיש דקה דומיה לזכרו של אליעזר יבלון ז"ל.

(דקת דומייה)

דינה יקרה, הילדים גדעון, יעקב, בועז, נועם, האח יעקב ורחל אשתו, אנחנו התכנסנו היום כי הגדול לשמוע על פטירתו של אליעזר יבלון עם מלוא המרץ שלו ומלוא העשייה שלו, נכנס אלינו כשותף לעבודה וברח לנו כחבר. אני רואה פה את חברי הכנסת שבאו ואלה שלא יכלו לבוא ממש ביקשו להתנצל על כך שדרישות הכנסת מחייבות אותם במקומות אחרים.

אדוני השר, הייתה לך הזכות הגדולה למנות מנכ"ל מיוחד במינו. הפתעת אותנו במינוי של אדם הכי מתאים, את האפשרות להשוות את זה, את זכות הפעילות רבת השנים עם משרד העבודה והרווחה. לא היה מנכ"ל כזה. אני אומר את זה באחריות, בהערכה ובלי לפגוע באחרים. אני אומר את זה מפני שהאיש נכנס בצניעות שלו, בענווה שלו, בכבוד שנתן למערכות הממלכתיות הלאומיות, הכנסת, הממשלה, המשרד שלו, אבל במיוחד לאזרח שהוא היה אמור לשרת אותו. הוא ביטא בצורה מרגשת ביותר, בצורה פשוטה ביותר כמה הוא מודע לכובד המשימות שנפלו עליו, והתחיל להתמודד איתן בצורה מירבית והטובה ביותר שאפשר שהאדם בתפקידו יישא.

לא הייתה פנייה שהיא, ואני שומע את זה גם משאר החברים, שלא קיבלה תשובה ממנו. לא רק קיבלה תשובה, אלא גם כשהוא לא היה מסוגל לבצע את המשימות שביקשנו לאור ההצלחות שלו בטיפול, הדרישות שלנו עלו. היינו כבר בלי סבלנות, "נו אליעזר, הרגלת אותנו לתשובות אחרות, תעשה את זה". אבל הוא התמודד באחריות, בשעות שהן לא שעות, הוא התמודד עם בעיות שתמיד המדינה תדע להתמודד אבל הגיע אחרי תקופה שהבעיות גדלו, האוכלוסייה החלשה שלנו הלכה וגדלה, הולכת וגדלה, לנו יש עוני קשה והוא לקח את זה באופן אישי.

יש מערכות שלא תפקדו מספיק והוא לקח כאילו הוא ניהל אותן לפני כן. יש פה מערכת פוליטית על הראש, שלא תמיד קל להתמודד איתה, אבל הוא עשה את זה בצורה כל כך אצילית, כל כך מוצלחת, אני אומר לכם, אני בטוח שאתם, הילדים והמשפחה, לא יודעים כמה הוא היה הכרחי אחרי, בקושי שנה ומשהו, שלושה חודשים במערכת, וה-15 חודשים האלה האיש הזה כבר, אי אפשר היה לעקוף אותו כדי להתמודד עם הבעיות האדירות.

אני לקחתי כמה נושאים שהוא טיפל בהם, שנמשכו הרבה שנים ולא הגיעו לפתרונם, ובזכותו התמודדנו. נתחיל בדבר שהכי ריגש אותו שהתחיל ב-11 בלילה, בטלפון של ראש הממשלה, הוא אומר לנו "מה זה, מחר לא אוכלים ניצולי השואה, לא יקבלו ארוחות?" ב-11 בלילה. ויחד אתו, כמובן השר היה מעורב, ב-9 בבוקר כאילו שום דבר כזה לא קרה. הודענו, כולם באו, כל האנשים החשובים המתאימים לפתרון הבעיה היו בישיבה בתשע בבוקר של אותו יום פתרנו את כל הבעיות בזכותו. והוא מצא גם פתרון לטווח ארוך, הוא לא רק עשה "זבנג וגמרנו", אלא טיפל בזה.

עמד להסגר בית שמטפל בשיקום אסירים ערביים, בית החסד. וכשאמרנו לו "אליעזר, זה לא בא בחשבון, לא ייסגר הבית". עד שמצליחים לשקם אוכלוסייה שסבלה, שפגעה, שיכולה לפגוע, אתו ההתמודדות הייתה יחסית קלה, והבית הזה עד היום מתפקד עם תקציבים, ושוב, לא צריך להגיד כל פעם שהשר היה בתמונה כי הוא היה שליח שלו מהבחינה הזאת.

אנחנו גם התמודדנו עם מיצוי הזכויות של האנשים. השר הכין אפילו תכנית כוללת לעניין הזה. כשקרה האסון בבית החייל וקרסה החניה המפורסמת, הוא בקושי נכנס לתפקידו עם קבלת משרד העבודה והרווחה, בקושי המשרד הגיע אליו.

תתקן לך, עוד לא הגיע.

עוד לא הגיע.

משחקים בכאילו.

אבל אצלנו הוא היה ה כתובת. אני אומר את זה מפני שפנינו אליו ומיד הוא נכנס לתמונה. בעיני, כל שאלה שהיתה לי חשובה לקבל עליה תשובה, קיבלתי. הוא ביקש בשמך, האיש היחיד שביקש לקחת אחריות על דו"ח העוני, אליעזר, אמר לי "תן לי את דו"ח העוני. השר איתי. הוא רוצה את זה. תן לי את דו"ח העוני". ותדעו, עד עכשיו לא פתרנו את הבעיה. הוא היה האיש שהתנדב ביוזמתו, אני מגלה לכם דבר שלא גיליתי לאף אחד חוץ מאשר לשר האוצר. הוא אמר "תן לנו" זה ממש - - - הוא הראשון שהטמיע במשרד שלו, יחד עם השר כמובן, הטמיע את המושג, המדיניות שלנו במשרד היא מודעת עוני. אנחנו רוצים להתמודד. זה בשבילנו הדו"ח שמחייב אותנו לא פחות מאשר כל אחד אחר בחברה.

גם הנושא של האוטיסטים, שזה נושא מאוד כאוב, וגם פוליטי, אני חייב לציין. ולמרות זאת הוא ידע והיה מעורב בעשייה. זה חלק קטן קטן מהדברים ונתתי לכם רק כדי להראות לכם, כי אני בטוח, אתם הילדים והנכדים, לא יודעים כמה הסבא והאבא היה מדהים וכמה יכל לשנות.

אני ממש כואב את האבדה הזאת, למרות שבסך הכל, כפי שאמרתי, 15 חודשים עבדתי אתו. והכאב שאני חולק בצורה שונה מהמשפחה, הוא ביטוי לאיש ערכי, ששירת את המדינה שלו באהבה בלתי מוגבלת. ברשותך אדוני השר, בבקשה.

מה אני אגיד לך, ישיבה הזויה. הזוי. אנחנו ערב תקציב, כל אחד צריך להתעסק במשרד שלו, בבעיות שלו, ואנחנו מתכנסים פה היום, תשמע, זה נראה לי בלתי נתפס. אני הכרתי את, וואלה, כשהייתי מחייך אליו אז במקום "אליעזר" הייתי קורא לו "אליהו" והוא קיבל את זה באהבה. הוא אף פעם לא אמר - - -

אני במהלך תקופתי בתעשייה האווירית והיכרותי הקרובה, חשבתי שהבנאדם לא מקבל את הסיכוי שמגיע לו. אני עכשיו מדבר, ולא התכוננתי.

אני ראיתי את הנייר, הוא היה לבן.

ואתם יודעים, כשהולכים למנות מנכ"ל, ובטח שלא מהמפלגה שלך, וכל הצדיקים שמשתדלים שעדיף לא לעשות כלום ולא להילחם, "נעביר את הזמן ולא נעשה כי או זה יהיה ככה", אני החלטתי ואמרתי את זה לאלי עוד בהיותו בתעשייה האווירית "תשמע, אני הולך לקבל את משרד הרווחה ואני מבקש ממך תבוא להיות מנכ"ל". והוא אמר לי "כן". ואני רוצה שתבינו, הלא מה שאני אגיד לכם עכשיו תגידו "הוא לא נורמלי, זה לא יכול להיות". אני את המשפחה של אלי הכרתי בפעם הראשונה במגרש הטניס. לא ראיתי אותם, לא דיברתי איתם, לא הייתי באירועים שלהם, שם במגרש הטניס בפעם הראשונה אני רואה את האנשים המופלאים האלה, והם אמרו לי "אתה תספיד". אני לא זוכר מתי בכיתי בכלל, וישבתי וכתבתי והקראתי לעצמי ובכיתי, וכשחזרתי הביתה אחרי זה אמרתי "תשמע, את העיקר לא אמרת". והעיקר שלא אמרתי, זה, יש הרבה אנשים, יש הרבה מנהלים, אין הרבה בני אדם. הוא היה מענטש. זה ייסר אותו שלא אמרתי את זה בלוויה. ייסר אותי. אמרתי כשתבוא הזדמנות, זו המעלה הכי גדולה שהיתה לי.

כשאני לוקח את כל המעלות, את היושרה, את הצניעות, את היכולות, הכל. תשמעו, כמה ברכות אני קיבלתי מהחברים שיושבים פה, "איפה מצאת את המנכ"ל הזה". איך אמרו לי, קיללו אותי בגללו. לא קיללו, ברכות, "אמרו לי, וואלה גם תרנגול עיוור מוצא פעם גרגר". זו הייתה ההצלחה היחידה.

"גם שעון עומד פעמיים ביום מראה את אותה שעה".

תשמעו, אני חייכתי. אני חייכתי, אני ראיתי את המסירות, אני ראיתי את הנכונות, אני ראיתי את הנאמנות. אני בהחלטה שלי לקחת אותו ראיתי הרבה פוטנציאל, הרבה פוטנציאל. ומענטש. וכשבאתי למשרד וראיתי שהעסק לא עובד, והגיעה אלי אז מזל גולן, והיא הייתה יושבת ראש ועד העובדים, ולצערי לא היו ועד עובדים. הם לא הבינו שהעובדים הם שותפים למשרד. הם לא הבינו שזה ביחד. יש מנהלים ויש עובדים. העובדים הם כלום, מה העובדים. אנחנו המנהלים והם העובדים. ואני באתי ואמרתי שותפות. אמרתי לה "תשמע, את נוסעת עכשיו לתעשייה האווירית והולכת להיפגש עם מי שיהיה המנכ"ל" היא הייתה בהלם, אמרה לי "מה?" אמרתי לה "את הולכת להיפגש עם מי שיהיה המנכ"ל. ותעלי לו את הבעיות ויהיה לנו שותף".

ובשותפות הזאת של המשרד, של העובדים והמנהלים, אנחנו נגענו בכמה דברים שדיברו עליהם עשרות שנים. עשרות שנים דיברו על איחוד מוגבלויות אוטיזם ושיקום. עשרות שנים. העלאת הגיל של טיפול בילדים וילדות בסיכון ל-25, הייתה תכנית טלוויזיה, היה איזה פרופסור בבר אילן אצל אמנון לוי, אמר "אני אוכל את הכובע אם יהיה כזה דבר". לפני שהעברנו את זה, את ההחלטה בממשלה, וואלה, יבלון אומר לי "אני הולך לקנות כובע", אמרתי לו "על מה אתה מדבר" אומר לי "אני רוצה לתת לפרופסור שיאכל".

אנחנו עבדנו, באנו ממקום שקצב העבודה במשרד הוא לא מורגל. אנחנו לא יודעים לעבוד בדרך הזאת שהוא צריך לאשר וזה צריך לאשר, ואני לא רוצה להגיד את הביטוי אבל הוא לא נכון, "אנחנו מתים צודקים". אנחנו רוצים לחיות חכמים. אנחנו רוצים לבצע. ועוד פעם אני בא בביטוי שהוא כל כך לא נכון כשאני אומר אותו, אבל אנחנו השרים, ואלי ואני שהוא היה משרת אמון שלי שברגע שאני עוזב את המשרד הוא גם איננו, כמנכ"ל, כל הזמן אמרתי "אנחנו בזמן שאול". ברגע שאני הולך, משיקולים לא ענייניים אולי, אתה תלך. אבל הרגעתי אותו אמרתי לו "תשמע, זה יצא שלוש שנים, זה יתקן לך את השכר הפנסיוני" הוא אומר לי "עזוב אותי, זה לא מעניין אותי בכלל" אמרתי לו "אתה יודע מה, איך השתנה?" הוא אומר "יש לי מטפלת, קוראים לה דינה, היא מטפלת לי בעניינים, אני לא מטפל בכלל". אני פה, היה לנו סדר. היה לנו סדר שאנחנו באים לעשות מצוות. הוא היה לו מעלה מעלי, הוא גם היה מתפלל. אני לא מתפלל, אם הוא קם בנץ להתפלל, אני קם לעשות מצוות. וזה תפס אותי באמצע הדרך.

תשמעו, אי אפשר לתאר. כשאמא שלי נפטרה, אבא שלי צלצל ואמר לי "תשמע, היא לא מגיבה לי" אני נסעתי משהם לרמת גן, 20 קילומטר לשעה. כי לא רציתי לראות שזה נכון, אבל ידעתי, וכשבאתי והוא אמר לי "זה קרה" אמרתי "אני יודע" והלכתי הצידה. פה כשאמרו לי, צלצלתי למד"א, אמרתי "אל תגעו" ונסעתי מהר בשביל לראות שזה לא נכון. ואני אומר לכם, אתם לא מבינים כמה פעמים בלב אמרתי "וואלה, אני מגיע, הלוואי וזה לא נכון". איזה סבירות, אליעזר יבלון, כמה יכולים לראות בראשון, אבל לא ידעתי שהוא משחק טניס, למה הוא לא סיפר לי. אז אמרתי "וואלה, יכול להיות" ונסעתי מהר. ובאתי וואלה התאכזבתי, כי ראיתי שזה הוא. והבנתי שאנחנו באמצע של מהלך של 1,400,000, 17% מהאוכלוסייה, 1 ל-6 מהאנשים, מהנזקקים, איבדו צ'אנס. ומי שנדמה לו שהם לא איבדו צ'אנס, אותם חלשים, אותם נזקקים, איבדו צ'אנס.

אנחנו לא יכולים לתקן הכל. יכולים במקצת. לא יכולים הכל. אבל גם במקצת, הסדק בקיר הוא גדול. זה הרבה. ואני חושב שהיום המשרד חזר לתחילת הדרך. הישיבה שלי של היום בבוקר החזירה אותי לתחילת הדרך. וזה לא היה. אני בפינצטה אברור לי מנכ"ל, בפינצטה. שייכנס לנעליים ענקיות, והוא יצטרך להיות באפס ימי חסד, כי יש לנו צוואה ואני אממש אותה, אם בטוב ואם ברע. אני אממש אותה ואנחנו נפעיל את התכניות ונגיע ליעדים, כי אם מישהו רואה מלמעלה, הוא יראה שזה מתבצע. זו המחויבות שלי, כך אני מרגיש שאני צריך להתנהג, כך אני חושב שאני צריך לעשות, יכול להיות שאם הוא היה לידי הוא היה אומר לי "חיים, תירגע, עזוב אותך". עכשיו הוא לא לידי לצערי. ואני אצטרך לקום שעה קודם, או ששעה יותר מאוחר אבל להיות יותר אגרסיבי. וזה כל כך לא במקום, וזה כל כך לא במקום.

אני רוצה להגיד למשפחה, אני בכנסת 18 שנים, והלכו אנשים לעולמם. לא היה כזה כבר. אז שאפו אליהו. שמעת? תודה רבה על מה שעשית פה, כי זה לא שגרתי. והיוזמה שלך מעידה שזה לא שגרתי והמחשבה שלך, וואלה, אולי יש לך משהו. אתה רוצה להיות מנכ"ל? אל תגיד כן, לא תקבל. תודה רבה לך.

תודה. תרשו לי לציין את נוכחותם של חברי הכנסת שנמצאים איתנו, קארין אלהרר, שולי מועלם, אילן גילאון, אוסאמה סעדי, אייל בן ראובן, דוקטור אבו מערוף, עליזה לביא, יפעת שאשא-ביטון, טלי פלוסקוב ויוליה מלינובסקי.

ולא אמרתי את הבטיחות, שנפלו אנשים, שהתחלנו פרויקט עכשיו. וואלה, לפני שבוע. למה שבוע? פחות.

וחבר הכנסת ישראל אייכלר, בשם המשפחה הבן בבקשה.

כבוד שר העבודה והרווחה חבר הכנסת חיים כץ, הנהלת ועובדי המשרד, יושב ראש ועדת העבודה והרווחה והבריאות חבר הכנסת אלי אלאלוף, חברי הכנסת לפי סדר ישיבתם: קארין אלהרר, שולי מועלם רפאל, אילן גילאון, אוסאמה סעדי, אייל בן ראובן, עבדאללה אבו מערוף, עליזה לביא, יפעת שאשא-ביטון, טלי פלוסקוב, יוליה מלינובסקי, ישראל אייכלר, צפרא דואק, שלמה יוסף, אורחים נכבדים, כל אחד לפי מעלתו וכבודו, מכובדי כולם. פרוש לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית. כי תראה עירום וכיסתו ומבשרך לא תתעלם. אז ייבקע כשחר אורך" במילים אלה מתוך ספר ישעיהו תיאר אבא את תפיסת עבודתו במכתבו הראשון לעובדי משרד הרווחה והשירותים החברתיים. תפיסה הרואה בתיקון החברה ועזרה לזולת דרך חיים ומטרה. תפיסה לפיה יש לנזקקים לא כסף, אלא דברים אחרים, ולכל אחד לפי צרכיו.

כתב הרמב"ם כי שמונה מעלות יש בצדקה, וכל אחת מהן גדולה משל חברתה. המעלה הגדולה מכולן היא של זו הנותן לנזקק מעות במתנה או בהלוואה או שדואג שתהיה לו פרנסה על ידי כך שמכניסו לעסק בשותפות. שלא יצטרך בכלל לצדקה, "והחזקת בו, וחי עמך" עד שלא יצטרך יותר לצדקות וטובות של אחרים.

לצד חשיבותה של הצדקה אמרו חכמים כי גמילות חסדים היא מצווה חשובה ממנה. מסביר המהר"ל שגמילות חסדים היא מצד הנותן, שהוא ע ושה טוב, בין שמבקש המקבל ובין שאינו מבקש. אבל צדקה היא ההיפך מזה והיא נתינה מפני שהמקבל צריך אותה. אבא מצא לגישה זו שותפים לדרך. רבים מהם באו לכבדו ולנחמנו ואף נמצאים כאן היום. בין הדפים של אבא מצאתי בכתב ידו סיפור חסידי שמיוחס לאדמו"ר הזקן בעל התני"א שבסופו מוסר השכל שליווה אותו ולפיו, אם אדם יעסוק בלימוד תורה ואינו שומע קול של תינוק בוכה, הרי משהו פגום בלימוד שלו.

בעידן בו כמעט הכל פוליטי, אבא שלנו היה לא פוליטי. מוצא את הדרך לראות אנשים ולא מספרים. אירועים ולא מגמות. פרטים ולא כללים. מאמין שהשגרה וההרגל, שחוסר תשומת הלב הן הסכנות המידיות, מחפש דרכים למיצוי זכויות, להגיש עזרה, לא להמתין שיבקשו אותה. לפתור בעיות לפני שנוצרות, לא להמתין למשבר הבא. האשמת הקורבן, תפיסה של האדם אין כי הוא לא רוצה או לא יכול, כי סדר העדיפויות שלו פגום או שבחר במצבו היא תפיסה מקוממת שחשבנו שאין לה עוד מקום בעולמנו אך אנו שבים ופוגשים אותה נישאת על גבי הרוח. אבא ואתם לחמתם ולוחמים בה. לא מתביישים להשמיע גם קול אחר, אמיץ, לעסוק בתיקון ובשיקום, בצמיחה ממקום שבו לפעמים שום דבר לא צמח כבר הרבה זמן, יותר מדי זמן. כמו שכתב מואיז בן הרוש: "איש לא יעניק לך חופש. א תה צריך לקחת אותו ולקחת את הסיכונים, אפילו במדינה דמוקרטית. החופש היחיד שתקבל הוא להיות דומה לאחרים. להיות דומה לאלה שאתה רואה. אך כדי להיות חופשי תצטרך להיות שונה, תצטרך לעבור את הגבולות, להיות ללעג, להיות לצחוק, על ידי אלה שאתה אוהב, אומרים לך שאתה משוגע שהם אינם יכולים להבין מה אתה מחפש, שאין משהו אחר, שאתה טועה, שאתה הורס את עצמך, כשתשמע את כל ה דברים האלה בבת אחת, תדע שכבשת אדמה מסוימת בארץ החופש".

מחלוקת מסוימת בגמרא בעניין הדלקת נרות חנוכה. לפי בית שמאי ביום הראשון מדליקים שמונה נורות ומכאן ואילך מדליקים נר אחד פחות בכל יום ואילו לפי בית הלל ביום הראשון מדליקים נר אחד ובכל יום מוסיפים נר עד ליום השמיני. המהר"ל מפראג מנסה להסביר את מקור ההבדל ומסביר שטעם בית שמאי הוא שהיום הראשון הוא ההתחלה והוא הבסיס לכל שאר הימים. שכל דבר בעולם תמיד מתחיל ממה שקדם לו וכלול בתוכו. ולעומת זאת בית הלל, לפי המהר"ל, סברו שהולכים על פי הימים היוצאים כי צריך להתחיל תמיד בקטן ולסיים בגדול, ושמעלים בקודש ולא מורידים. הכוונה היא שבשביל להגיע לפסגה צריך לעבוד. אי אפשר להגיע אל השיא מיד בהתחלה, צריך לטפס אליו, מדרגה אחר מדרגה. אבאש לנו התחיל בצעד אחד. הוא טיפס מעלה מעלה, עקב בצד אגודל. כמו בחייו האישיים כך בחייו הציבוריים. במשך יותר משני עשורים שימש כנבחר ציבור בראשון לציון ובשנה וחצי האחרונות ביחד עם השר חיים כץ וביחד עם אחרים שנוכחים כאן היום אבא עבר מהעשייה המקומית לארצית, מהפרטי אל הכללי. וכך בשבעה כולם נקבצו ובאו לך. אחד אחד הצטרפו אנשים לקהל, הקהל לעם. כל אחד וסיפורו, כל אחד וצערו. למדנו על אבא שלנו שאמר ועשה. שהאמין שמעט מן האור דוחה הרבה מן החושך. שלא בחל בעבודה קשה. שבדרכם של בית הלל הוסיף נדבך לנדבך. עזרה למשפחה, לתלמיד, לתלמידה. הקמת בית כנסת, אולפנה, ישיבת הסדר, נגישות לנכים, ביטול דו"ח חניה, השכנת שלום בית, עזרה לקשיש, טיפול ביתומים, הנחות במסים לנזקקים, ביסוס תנועות הנוער, מבנה לעמותה, גמילות חסדים, קבורה, והנה גם משבר עבודת הרכבת בשבת, תלושי קניה במקום סלי אוכל לנזקקים בכל חג ושבת, תקינת עובדי רווחה, מענה טלפוני ארצי לכל דורש ונזקק, תכנית לאומית לקידום צעירים וצעירות במצבי סיכון, מעונות ילדים, ארוחה חמה ועוד ועוד ועוד. הציבורי והפרטי, הכללי והאישי, כולם נקבצו ובאו לך. "אפילו סלעים נשברים אני אומרת לך, ולא מחמת זיקנה" כך כתבה דליה רביקוביץ.

בעולם ציני וקלישאתי שבו אנו חיים מילים כמו צניעות וענווה פשטות והעמקה, הפכו נדירות מדי, שלא לומר למילות גנאי. לא אצל אבא שלנו. כל כך התרגשנו לראות אנשים מכל הקשת החברתית והפוליטית באים לנחמנו, כך גם היום. מכל העדות והחברות, מקטן ועד גדול, באים מקרוב ומרחוק רק תודה, לנחם, לספר סיפור, לחלוק חוויה. יותר מכל אבא שלנו היה איש משפחה. נוכח בחיינו. מתווה את הדרך ביחד עם אמא. בונים לנו תא משפחתי מורחב שיש בו מפגש בין דורי. ילדים ונכדים, הורים דודים, סבא וסבתא, שולחן שבת וחג. אבל עכשיו, כמו שזלדה כתבה "עכשיו הקירות אינם מחסה, הם הסתגרו בשתיקתם ולא ישגיחו בנופלי. עכשיו הקירות סיד ומלט, יסוד זר".

בשמי ובשם כל בני המשפחה אני מבקש להודות לכם שהתכנסתם כאן היום לכבוד אבא, ולכבוד פועלו ועשייתו. תודה לכל השותפים לדרך במשרד ובכנסת, בעמותות ובאגודות, לעוזרים הקרובים, ליועצים, ליחידים ולרבים. תודה לך אלי אלאלוף ותודה גדולה למי שהפך את אבא לשותפו לדרך, השר חיים כץ. מאחלים לכם שתצליחו בעשייה הגדולה והברוכה שלכם. אבא השאיר לנו דרך וצוואה. אנחנו בעזרת השם נמשיך בדרכו עם הזיכרון ועם התקווה. פניה ברנשטיין כתבה: "בא הצל ויפרוש את כנפו על שלהבת אורך והנה דעכה, בא הצל והושיט לך יד אפלה שעירה, ותלך אחריו בלי מורא, ותלך אחריו לבלי שוב, אילם חרישי עטרת ראשי". יהי זכרו של אבא ברוך.

אני אבקש מחבר הכנסת אוסאמה סעדי שראשי ערים מחכים לו.

אדוני היושב ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, משפחה יקרה. האלמנה, הילדים, האחים, הנכדים, הבנים. אמרת שזה הזוי, אני אישית, אני מדבר בשמי ובשם חברי דוקטור עבדאללה אבו מערוף כי אנחנו חייבים לצאת אבל היינו חייבים להגיד כמה מילים בזכותו של האיש שהכרנו אותו בקושי 18 חודשים. 18 שנים אנחנו חברי כנסת חדשים ואנחנו הכרנו את אליעזר מהעבודה שלנו בכנסת ואני זוכר את הישיבה הראשונה פה בוועדת העבודה שהוא הופיע, ואז אחרי הישיבה אני פניתי אליו והצגתי את עצמו ואמרתי לו שאני רוצה לבוא אליו ולטפל בבעיות של החברה הערבית והוא ישר נתן לי את הפלאפון ואת הטלפון של המשרד ולמחרת קבענו פגישה ובאתי אליו ומאז אנחנו היינו בקשר לטפל בכל הבעיות של החברה, כמובן בהנחיית חברי השר עצמו, שהוא באמת מקדיש המון לנושא של המגזר הערבי בכל התחומים. באמת אלעזר, אמרתם עליו, הוא היה בנאדם אבל הוא היה ג'נטלמן אמיתי. והאובדן שלו הוא אובדן שלכם בעיקר, של המשפחה, של המשפחה הגדולה, שזה משרד העבודה והרווחה ושלנו כולנו, ואני מקווה שבאמת המורשת והצוואה שלו, העזרה לחלשים, לשכבות החלשות, אוזן קשבת, הייתה לו דלת פתוחה, הפלאפון בכל שעה שרצינו אותו הוא באמת היה זמין.

אתה לא מבין מה זה "כל שעה". תביא מכתב, באחת בלילה הוא מתייצב אצל המאבטח "קח מכתב".

באמת אנחנו משתתפים בצער המשפחה, ואני וחברי עבדאללה אבו מערוף גם בשם הרשימה המשותפת להגיד לכם שאנחנו משתתפים בצערכם ושלא תדעו צער. אללה ירחמו.

תודה. בבקשה קארין אלהרר.

תודה אדוני היושב ראש. אני לא 18 שנים בכנסת, בקדנציה הזאת כיושבת ראש הוועדה לביקורת המדינה, אין פעם שמדברים אתו על משהו והוא לא אומר "אני בודק". אין תשובות אוטומטיות, תשובות יהירות כאלה של מנכ"לים, "את לא מבינה", הוא בודק. תהליכים שהובלנו, חוק האומנה שסיימנו אתו, אתה לא תמצא מישהו כמוהו, אני אעשה לך ספויילר.

זה אובדן גדול לציבור שכל כך זקוק לשירותים האלה. אתה לא צריך לקום שעה מוקדם יותר, אתה צריך לקום שבוע מוקדם יותר. ועכשיו הכל תלוי בך.

ולמשפחה המופלאה, אני רוצה לומר תודה, ואני מתנצלת, צריכה ללכת לוועדה לביקורת המדינה.

תודה. שולי בבקשה.

תודה אדוני. אני הכרתי את אלי לפני ארבע וחצי שנים כשהגעתי לפריימריז של הבית היהודי. אני חושבת שמה שהיה ביום הראשון, זה מה שילווה אותי לכל החיים. האיש שהלך עם שלט גדול, גם אם לא באמת היה שם, שאמר שהחיים של כולנו הם מתוך הרצון לתקן עולם במלכות שדי. ולתוך הדבר הגדול הזה בא הלב המבין והאוזן השומעת והצניעות, והענווה, והשכל הישר, והדבר אולי הכי גדול, זה הרצון והיכולת להגיע עד האדם האחרון. והיכולת הזאת להגיע עד האדם האחרון היא בעיני אחד ממחוללי השינוי הגדולים במשרד. כל חברי הכנסת שקוראים לנו בעיתונים החברתיים, שרואים באמת אנשים כבני אדם, רואים בכל אחד עולם מלא, זכו בהגעה שלו פשוט לדלת שנפתחה בלי גבול כי לא היו שעות ולא היו גבולות ולא היו נושאים, הכל היה. ומתוך המקום של תיקון עולם אז גם לא היה אגו. ואם היה צריך לבוא לוועדה ולהגיד, בוועדת חוקה בדיון על ישוב סכסוכים במשפחה מתוך הסכמה, "ברור שאני פועל עם מנכ"לית משרד המשפטים" פתאום מנכ"לי המשרדים הבינו, כמו שאומר השר, אנחנו בשיתוף, אנחנו לא עכשיו בודקים מי אומר מה ומי זוכה במה ואיזה קרדיט ניתן, אלא אנחנו פועלים מתוך רצון לתקן עולם במלכות שדי.

הבית הפוליטי המשותף שלנו זכה בו הרבה הרבה שנים. אנשי ראשון לציון, אנשי הציונות הדתית שהוא היה מהמובילים שלהם. אני רוצה לסיים במשהו שאמרתי למשפחה בניחום. לא הייתי בלוויה, הובלתי משלחת של פצועי צה"ל בארצות הברית, אדם, כמו שיודעים כל האנשים שנמצאים בחדר ה זה, מת קודם כל למשפחתו. לאשתו, לילדיו, אחיו, לכלות, לנכדים, ואחר כך לנו, אלה שבמעגלים רחבים יותר. אבל כשחז"ל אומרים לנו ש"גזירה על המת שישתכח מן הלב" הם לא מתכוונים שנשכח את האדם. הם מתכוונים שיום אחד נהיה מספיק רחוקים מסיטואציית המוות הקשה הזאת, הפתאומית, הבלתי נתפסת, הבלתי צפויה, זה שהשאירה עוד כל כך הרבה עשייה לא סגורה. יום אחד, כשנהיה כולנו, ובעיקר אתם, רחוקים מנקודת הזמן הכואבת הזאת נצליח לחזור לאדם עצמו.

ואולי המשימה הגדולה ביותר שלנו בבית הזה, זה לקחת את כל הדברים שאני ואחרים אומרים, ולראות איך אנחנו לוקחים אותם אלינו, אל החיים שלנו, אל העשייה שלנו, ומתקדמים אנחנו ברצון האמתי לתקן עולם במלכות שדי. תודה רבה.

תודה. אילן גילאון בבקשה.

תודה רבה. משפחה, מכובדי כולם, כבוד השר, מנכ"ל הביטוח הלאומי. זה לא סוד שאלי ואני לא התפללנו באותו בית כנסת, אתה אומר שהוא לא היה מהמפלגה שלך, גם מהמפלגה שלי הוא לא בדיוק היה, בכל זאת אולי איזה רגע של חסד לדבר על אלי במקום הזה, בים הגדול הזה של כל כך הרבה ציניות, משום שזה עושה את המשמעות האמתית בחלוקה האמתית בפני אדם, שכולה בניה על הסתכלות שלנו על אנשים אחרים.

לצערי הרב הכרתי אותו מעט מדי זמן, לא כפי שהייתי רוצה להכיר אותו, אבל מן המפגש הראשון הרגשתי שזה איש שאני מכיר את מקור נביעת דמעותיו, אדם שאתה הפוך מתודעתו אבל מזדהה במאה אחוז עם הווייתו. נדמה לי שבנוף הזה כאן זאת הייתה המשמעות האמתית של מה שאתה קורא לו "מענטש". הקשר האחרון שהיה לי אתו זה היה ביום חמישי בלילה, מי שיעלעל בשיחות שלו בטלפון יוכל לראות את זה. היינו מסתמסים כי בגילנו כבר מסתמסים יותר מאשר כותבים בוואטס אפ, אבל היינו משתמשים באימוג'ים למיניהם. אני יכול להגיד על אלי יותר מכל דבר אחר שהוא היה עובד סוציאלי בנשמתו ובשבילי, שעוסק בנגישות, ואני רואה בנגישות את תכלית הכל הוא היה איש נגיש בתכונת אופי. וכאשר שמעתי את קובי בלוייה, אם יש נחמה פורטה במצב שאדם הולך כל כך מוקדם, זה אשרי האיש שכל אהוביו למראשותיו וכך הוא מנחיל את עצמו לבניו. אני באמת חושב שזה - - - וגדולה רבה מאוד.

אני לא יודע אם יש ממד אחר, אני בא מבית מדרש שאנחנו עוד לא סגורים על זה, אבל אם אלי שומע אותנו בממד אחר, אני רוצה להגיד לו שהוא היה איש במקום שאנשים מתמעטים. זה דבר עצום. ולכן כל כך חבל, מעבר להבדלים, בסופו של דבר אנשים נחלקים לשתי קבוצות, אחד שרואה בבני אדם מטרות והשניה שמסתכלת על בני אדם כאמצעים. ומצער, הקבוצה השניה היום היא השלטת בכיפה. אנשים כמו אלי הולכים ומתמעטים.

תודה רבה. בבקשה פרופסור מור יוסף.

גם אני שותף להיכרות הקצרה עם אליעזר יבלון שהתחילה עם כניסתו לתפקיד והסתיימה לפני שבוע. אני תמיד מתלבט לפני שאני בא למשפחה, שומעים על האדם, הרי אתה מכיר אותו בעבודה, ואתה רואה שהבנאדם הזה הוא יום ולילה בעבודה. אז אתה בא, הוא הולך מן העולם, אתה נפגש עם המשפחה ועם אנשים אחרים שהכירו אותו ואתה לא מבין איפה הוא הכניס את כל שאר הפעילויות שלו. איפה היה לו את הזמן להכניס את כל שאר הפעילויות כאשר כל כולו בעבודה. ואתה תמיד מתלבט, כשבן אדם הולך מן העולם כל כך צעיר, אז אולי יש לנו איזו מכסה של מעשים טובים שאנחנו עושים ואחרי זה זה נגמר. אולי הוא גמר את המכסה. הוא עשה דברים שאנשים עושים בשני מסלולי חיים. ושמענו רק מהמקצת פה, ולי יש את הניסיון שלי שאין מה לפרט, אני אפרט רק נושא אחד, היה לו מאוד חשוב דור העתיד של הניהול של מערכות הרווחה במדינת ישראל. והוא השקיע בתכנית שנקראת "רואים רחוק" את מרצו, זמנו, ודאג שהתכנית הזאת תצא לפועל מהר ככל האפשר.

וזה לא ברור מאליו שמנכ"ל שהוא היה פחות משנה מנכ"ל וכבר התכנית יצאה לדרך, והיא בעיצומה. זה רק הנדבך הנוסף. אז באמת הלך מאתנו מוקדם איש מלא חסד, זה בכלל לא חשוב מה הוא למד באוניברסיטה ולא חשוב מה הוא עשה בתעשייה האווירית, למשרד הרווחה הוא הביא את הלב שלו, הוא הביא את הערכים שלו, והוא הביא את כל כולו. יהי זכרו ברוך.

אמן. הרב אייכלר בבקשה.

אדוני היושב ראש, אני קודם כל מברך על עצם העובדה, שאני לא יודע אם יש הרבה פקידי ממשלה שמכנסים כנס אבל מיוחד לזכרם, וזה כבר אומר על הקונצנזוס הגדול סביב המנכ"ל אליעזר יבלון. כבוד ה שר חיים כץ, שרק אתה וכמוך יכולים להבין כמה קשה לאדם כמוך פופולארי כמוך, במרכז שיש לך לקחת בנאדם שלא שייך למפלגתך רק בגלל שהוא טוב. זה רק מראה כמה אבא שלכם היה מיוחד, אני לא יודע באמת איך עמדת בזה, אבל אני כמו רוב האנשים פה לא הכרתי הרבה שנים את מר יבלון, אבל אני משמש כיושב ראש הוועדה לפניות הציבור ואצלנו באו אנשים עם זעקות של ילדים נכים שאין מספיק ימי נופשונים למשל, דבר קטן מאוד, שמשפחה שמתמודדת עם ילד כזה 365 ימים בשנה מאוד קשה וכל פקידי הרווחה, מלמעלה עד למטה אמרו "אי אפשר, אין תקציב". ברגע שאליעזר שמע על הבעיה ,הוא הוסיף לנו ימי נופשונים. בירושלים לא היה בכלל, היה חסר נופשון, הוא הוסיף לכל ילד נכה במקום 15 ימים בשנה, הוא הוסיף ימים ונופשונים. דבר קטן שהוא גדול מאוד בשביל המשפחה הזאת.

יש מוסד שנקרא "--- משה" של מוגבלות שכלית התפתחותית, הוא עשה תוספת של 90 מסגרות נוספות. שימו לב, מדובר פה על שנה ושלושה חודשים. באגפי שיקום ואוטיזם, הוצאו מכרזים ותוספת מקומות. בעיקר מה שכתוב "טוב שם" - - -

באוטיזם עלה התקציב מ-180 ל-380, מספר העובדים הסוציאליים עלה מ-7 ל-117, "בתים לחיים" עלה מ-1,105 ל-1,865, הפעילות בקהילה, בלי תקציב 16-17 עלה מ-27.5 ל- 51.5. תשמע, עשינו בסיס ענק בשביל לייצר חוק. לא רצינו לעשות חוק שישב בלי בסיס והוא יתרסק, עשינו בסיס אחרי שיהיה בסיס, נעשה חוק. אז יהיה קצת פחות פופוליזם "חוק" "חוק", אנחנו יוצרים בסיס לעשות חוק.

זה מה שאומר החכם מכל אדם "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום היוולדו" אני הבנתי את זה פשוט כי רק ביום המוות אנשים נזכרים כמה אדם היה טוב והיה לו שם טוב. אצל אליעזר, השם טוב היה לו בחיים. לא יאומן כי יסופר, אדם שהגיע למערכת חדש, ולא שלא היה אדם אחד שאמר עליו משהו טוב, אלא כולם אמרו "הוא האוזן קשבת, לך אליו". אז טוב שם טוב משמן טוב, אפילו השמן הטוב שלך, הוא היה עוד יותר טוב.

אני רוצה לנחם את המשפחה, לכו בדרכו, תביאו לו כבוד, וזה יהיה נחת הרוח שלו.

תודה. עליזה לביא.

תודה אדוני היושב ראש, אדוני השר, משפחה, חיבוק גדול גדול. ביום שישי הייתי באמצע הבישולים לשבת וכשראיתי את הידיעה צעקתי צעקה מאוד גדולה. לא האמנתי. שאלתי את עצמי, הצעקה הזאת מנין. לא הכרתי את אליעזר הרבה שנים, אבל מהרגע הראשון שהוא הגיע לוועדת המשנה שאני עומדת בראשה, ועדה של נשים ששכחנו אותן. סחר בנשים, נשים בזנות, לא הייתי צריכה לדבר הרבה, ההבנה, הידיעה, הסיפור שלהן כנשים מוזנחות שמרגע צעיר בחייהן אולצו, רובן הגדול, סיפור חיים קשה מאוד וההירתמות וההבנה, והמשהו הזה שמאפיין אותו יותר מכל, זאת היכולת שלו להיות נוכח בנושא האמיתי. לא לחשוב על עוד נושאים שמעסיקים אותו אלא באמת להיות כל כולו, כל כולו אדוני השר, בנושא שלשמו התכנסנו, והעשייה המלווה באמת בצניעות, ויותר מהכל היכולת הזאת לממש כל רגע את "ואהבת לרעך כמוך" לא רק ציטוט אלא כאיזה שהוא אזכור שאנחנו מחויבים אליו, היכולת לממש ולהזכיר לנו כולם, כי זה מה שמשתף את כולם, שבאמת הנוכחות פה היא מאוד מרגשת בסדר היום העמוס, והמקום הזה של להזכיר לנו למה באנו לכנסת. למה באנו לכנסת, בכעסים, עניינים, ויכוחים, תקופה לא פשוטה כאן, מגדלור שא ומר לנו למה אנחנו כאן ולמה אנחנו צריכים שהחברה שלנו תהיה טובה יותר, ואיך אנחנו עושים. אז כן, עשייה, אבל גם מגדלור, מודל חיקוי. הצבת את זה בפנינו, אני זוכרת שאמרתי לך את זה מהרגע הראשון של הוועדה הראשונה. הרבה פעמים אומרים לנו "השר לא יבוא, יבוא המנכ"ל" וזאת אכזבה. אבל אדוני השר, כשאמרו לי שהמנכ"ל יבוא ולא השר, שמחתי.

אני אמשיך בדרכי לא לבוא.

אתה יודע שזה לא כך, אבל מהמקום הזה של "אהבת לרעך כמוך" ומהמקום של המשפט, שאני לא יודעת אם יש בו נחמה, אבל הקב"ה כנראה רצה אותו לידו והוא לוקח לנו את הטובים באמצע דרכם. מן השמיים תנוחמו. תודה לך על הבחירה ואני בטוחה שתמשיך בקו הזה. אני יודעת, קח את האמירה שלי כמחמאה.

תודה רבה. מעט מאוד פגישות מתקיימות בלי רמזים פוליטיים. במסורת המרוקאית שלי תמיד אמרו "אם אתה מסוגל להצחיק בית שיש בו אבל זה סימן טוב" תקחו את זה כך. בבקשה יפעת שאשא ביטון.

תודה רבה אדוני היושב ראש. כבוד השר, הקשבתי לדברים שלך וממש התחברתי והזדהיתי עם חלק ממה שנאמר. אני קיבלתי את שיחת הטלפון הנסערת מהיועצת שלי שאמרה לי "אליעזר יבלון קיבל דום לב" אמרתי לה "מה? לא יכול להיות, אבל תעקבי, שיהיו רק בשורות טובות, הוא בטוח יצא מזה, הוא איש מיוחד" ואז היא אמרה לי "מה יצא מזה, הוא קיבל דום לב, הוא מת". כדי לוודא ששמעתי. ואז הבנתי שהייתי באיזו שהיא תחושה כזאת של הדחקה שלא עד הסוף יכולתי לקבל את מה שהיא אומרת ואני מודה שזה היה שוק מוחלט, ומעין איזו שהיא תחושה אישית שנכנסתי אליה שאם זה קרה לו, זה יכול לקרות לכל אחד. השלכתי את זה על המקום האישי שלי.

אליעזר היה שותף אמיתי להרבה מאוד דברים שעשיתי כאן. אני מצאתי בו אוזן קשבת, הייתה לי יראת כבוד לאיש הזה, אני זוכרת שכשהוא היה מגיע ונכנס אליי לחדר, הייתי מרגישה שאני צריכה לפנות הרבה מקום כי הוא באמת היה איש ענק ברוח שהוא הביא אתו, ואתה אומר שחזרת לנקודת ההתחלה, אני הרגשתי מאוד אבודה באותן דקות ראשונות שהבנתי.

אין לנו את הלוקסוס הזה.

תרשי לי להזכיר, יפעת היא יושבת ראש הוועדה לזכויות הילד בכנסת.

אז עשינו הרבה מאוד דברים למען ילדים, אני זוכרת שפניתי לערוצי חקיקה והוא אמר לי "בואי, אנחנו נפתור את בדרך אחרת" ומבחינתי זה היה קדוש, היה לי ברור שאם הוא אומר הוא יודע לכוון אותי באמת למקומות הנכונים ואני כמובן הסכמתי וצעדתי בנתיבים שהוא נתן ותמיד הצלחנו להגיע גם לתוצאות שרצינו ועכשיו, הייתי אמורה לפגוש אותו ב-26 לחודש, מה שכבר לא יקרה, לקדם איזה שהוא פרויקט מאד מאוד גדול שעבדנו עליו בחודשים האחרונים כדי להציל ילדים שנמצאים בסיכון במשפחות שלהם.

אבל זהו, הרגשתי די אבודה ואני עדיין מנסה לברר את הדרך של איך ממשיכים ועם מי ממשיכים ומה באמת עושים. ואני משתתפת בצערכם. אם אנחנו כאן, מסתבר שאני ממש לא בדעת יחיד, פתאום זיהיתי שכל כך הרבה אנשים מסביבי מרגישים את אותו דבר, אז אם אנחנו מרגישים כך, אני מתארת לעצמי מה אתם מרגישים, אז תנחומיי הכנים ובאמת חיבוק גדול.

תודה. חבר הכנסת אייל בן ראובן.

התלבטתי אם לומר דברים, כי אני קצת שונה בכך שאני הכרתי את אלי לפני שלושה שבועות וחצי שעה. השר שלח אותי אליו ובאתי אליו וסיפרתי לו על פועלי בניין שנופלים מהגגות, נופלים מכל מיני מקומות ומתים לנו, וראיתי את הניצוץ בעיניים, ניצוץ כזה של - - - לעשייה. ישבנו אני חושב, חצי שעה מקסימום, אני באתי ללא תכנית, הוא אמר לי "אייל, עזוב תכנית, אין זמן, יוצאים לדרך, צריך לעצור שיפסיקו ליפול לנו אנשים" ויצאנו לדרך, ויצאנו לדרך. וכשאני שומע פה את הדברים, החצי שעת אור הזאת מתמלאת בכל מה שאנשים אומרים, וכל מה שאני יכול לומר לכם, אני חושב שאתם זכיתם באבא ובסבא, באדם יוצא דופן, באמת יוצא דופן, אנחנו זכינו, אנחנו הפסדנו, ואני חושב שנשארה לנו צוואה ענקית, ענקית. אבל נדמה לי שיושבים פה אנשים - - -

אין לנו זמן, תצביע עם הקואליציה, נמשוך עד סוף הקדנציה, ונוכל לעשות.

יושבים פה אנשים שאני חושב שאני יכול בשקט לומר לכם שאנחנו נמשיך את הצוואה הזאת שלו., יהי זכרו ברוך.

תודה. צפרא דוויק, יושבת ראש איגוד העובדים הסוציאליים.

ברשותכם אני רוצה להקריא שיר. "אחרי מותי ספדו ככה לי, היה איש וראו, איננו עוד. קודם זמנו מת האיש הזה ושירת חייו באמצע נפסקה בצר, עוד מזמור אחד היה לו, והנה אבד המזמור לעד, אבד לעד. בצר מאוד, הן כינור היה לו, נפש חיה ממללה, והמשורר מדי דברו בו, את כל רזי ליבו הגיד לו וכל הנימים ידו דובבה, אך רז אחד בקרבו הכחיד, סחור סחור לו אצבעותיו פיזזו, נימה אחת אילמה נשארה, אילמה נשארה עד היום, בצר מאוד מאוד". וצר לכולנו, ואני מרשה לדבר גם בשמם של עובדי משרד הרווחה, מזל גולן ביקשה שגם אני אגיד בשם העובדים, ובשם כל העובדים הסוציאליים בארץ, היה לנו חבר וראו איננו עוד וצר לנו מאוד מאוד.

תודה, הצטרף אלינו חבר הכנסת מאיר כהן, שעזב ועדה ובא אלינו. בבקשה.

שלום לכולם אדוני היושב ראש, אדוני השר. אני מוצא חובה, לא הכרתי את אליעזר הרבה, אבל במעט הפגישות שהיינו ביחד, אז באמת הכרתי איש מיוחד, תוכו כברו, איש ישר בצורה יוצאת דופן, נטול וחף מכל מניירות, הוא אמר "כן" הוא אמר "לא" והתייצב אחרי הדברים בפשטות חסרת תקדים שבאמת לא מאפיינת אותנו, הפוליטיקאים, הרי בכל אחד מאתנו יש קצת אגו. אבל הוא היה חף מאגו ואותי זה כבש ולכן השיחות אתו היו שיחות מאוד מאוד נעימות, אבל כנראה שאנחנו אנשי הציבור, ליבנו לפעמים הוא צריך להכיל כל כך הרבה דברים, שלא פלא שבאמת כשאתה נכנס לעבודה ציבורית הלחץ הוא גדול ולעתים גדול מנשוא.

אני לא מכיר את משפחתו, אני לא הכרתי את אליעזר, אבל אני בהחלט משתתף בצערה של המשפחה, איש צעיר, אני רק חייב להגיד לכם שמהמעט שפגשתי אותו הוא ממש כבש את ליבנו כולם, כולם, בלי שום קשר לשייכות הפוליטית, ישבנו כאן גם אני וגם יאיר והיושב ראש ויצאנו מכאן ואמרנו "איזה כיף שיש אדם כזה בצומת כזאת רגישה" כי להיות מנכ"ל מ שרד הרווחה צריך להיות איש מאוד מאוד מיוחד, ולא כל המנכ"לים היו אנשים מיוחדים, אבל עליו אני בהחלט יכול להגיד שהוא היה איש מיוחד וזו בהחלט הייתה בחירה ראויה, חיים. תודה לכם

תודה, הצטרפה אלינו חברת הכנסת עאידה תומא. אני יודע שהיא עזבה את הוועדה למעמד האישה כדי לרוץ לפה.

קודם כל כבוד היושב ראש, אני רוצה להודות לך על יוזמת האזכרה הזאת כי לצערי הרב אני אחת מאלה שנבצר ממנה להגיע למשפחה, העברתי את תנחומיי לאנשים שעבדו עם אליעזר ז"ל. את האמת, אני דיברתי אתו בערב יום חמישי, ביום חמישי היינו צריכים להיות ביחד בסיור בצפון ונתבקש לדחות את הסיור הזה כי היה צריך להגיע לעבודה במשרד באופן דחוף ודיברתי אתו והייתה שיחה שלא הושלמה. אנחנו דיברנו על כמה נושאים והוא אמר לי "על זה כדאי לדבר כשניפגש ואני אספר לך כמה דברים" ואז לצערי קיבלתי בבוקר את הידיעה. כנראה אני לא אשמע מה הוא רצה לספר לי, ולא אדע, אבל אני יודעת דבר אחד, שאני פגשתי אדם וכולם יודעים שאין לי הרבה דעות טובות על אנשים שעוסקים במלאכה הציבורית, אבל פגשתי אדם ישר, אפילו כשלא הסכמנו הוא היה יכול להגיד מה הוא חשב עם הרבה חוש הומור וקלילות שלא מאפיינת בדרך כלל מנכ"לים של משרדים, הוא היה גם שבוע לפני זה בוועדה אצלי והציג את הסיכומים של הוועדה הבין משרדית למאבק באלימות וראיתי אדם שיודע מה הוא עושה והוא נכנס לפרטים, והייתה הרבה חמלה בליבו כאשר דיברתי על נושאים ספציפיים, את כל המערכה שניהלנו בנושא "בית החסד" ביחד והוא הבין את הצורך והוא עבד מולנו בצורה מאוד יפה.

חבל לי, באמת חבל, אני יודעת שהכאב של המשפחה, ואני הייתי שם והבעתי גם כן, האבא של הבנות ובן הזוג שלי ואני יודעת שהכאב הוא מאוד חזק, אבל אני יודעת גם שהייתה לו שמחת חיים שהיה רוצה שכל מי שסביבו ירגיש אותה, ואני מאוד מקווה שתצאו מהאבל ותוכלו לחיות את החיים שאליעזר רצה, ואני מאוד מקווה ששוב הבחירה שלך תהיה מצוינת כמו שהיתה כפי שבחרת את אליעזר.

תודה. בשם הארגונים רן מלמד בבקשה. אם המשפחה רוצה להוסיף משהו בבקשה.

תודה. אני אעשה את זה קצר. כשנודע לי על מותו של אליעזר שלחתי sms לשר, פחות או יותר עם מילה אחת "איבדנו מענטש". אני חושב שאמרת את זה, אדוני השר, בצורה הכי טובה שיכולה להיות. אני נפגשתי 12 פעמים עם אליעזר. הסתמסנו הרבה מאוד והתכתבנו במיילים לא מעט. והכל היה סביב נושא הביטחון התזונתי והרצון המאוד גדול שלו להקים את המיזם ש- - - הרבה שנים ולא קם, והמיזם הזה יוצא לדרך ממש בקרוב, מבלי לקחת כמובן את ה קרדיט מאדוני השר, אבל נדמה לי שאם אליעזר לא היה כל כך נחוש בקידום המיזם הזה, 10,000 משפחות שאמורות בקרוב להתחיל לקבל כרטיסי מזון וסיוע במזון, אני לא בטוח שהן היו מקבלות. ואולי זו דוגמה נפלאה לצוואה ש- - -

מהלך יפה? אולי אם נצליח להרחיב אותו לעוד 10,000.

את הדברים שלי אמרתי וגם כתבתי ופרסמתי, אני חושב שזה מהלך מדהים, צריך להרחיב אותו כמובן, אבל הוא מהלך נכון, הוא מהלך נפלא. ואני חושב שאם מחפשים משהו בין עוד הדברים להגיד שזאת הייתה צוואתו של אליעזר, אני חושב שהמיזם הזה רשום על שמו. תודה.

תודה. אני מתנצל בשם חבריי חברי הכנסת, כך זה בשבוע של התקציב, יש כאלה שאמרו "תדחה" ואין אף פעם זמן, וזה הזמן הנכון להיפרד מאליעזר בשם הכנסת, בשם הוועדה שלנו. אני רוצה רק לאחל לכם טוב, זה מה שמגיע לאליעזר ומשפחתו ואנחנו ממש מצטערים שעשינו טקס כזה, אבל זה באופן הכי ספונטני רצינו לעשות לזכרו ולכבד אתכם. לנכדים, תדעו שהיה לכם סבא מדהים. לא כולם ככה. אז גם הנכדים, הילדים כבר הספיקו לדעת קצת מי זה אבא שלהם, לאח ולאשה, לכל המשפחה, מן השמיים תנוחמו. תודה רבה לכם.

הייתי ראש מטה של המנכ"ל, לא תכננתי מראש לדבר אבל אני יושבת ואני אומרת, כל כך רוצה לכבד אותו והכאב הוא כל כך גדול ורציתי להגיד כמה דברים שאני גם לא זוכרת אם אמרתי לכם, המשפחה. פרויקטים גדולים הוא עשה, וכולם יודעים, ישבו פה חברי כנסת ואנשים חשובים ממני שיודעים לתאר את האצילות ואת הדבקות במטרה. אני רוצה לספר על המנכ"ל שלי כמו שאני הכרתי אותו שכל פניית ציבור כל אדם הכי פשוט, לא חבר כנסת ולא שר, ולא פרויקט גדול, האנשים הפשוטים הכי חלשים בחברה, אנחנו גם כך התעסקנו בחוליות החלשות, אבל יש את ה חוליות הכי הכי חלשות שבאמת לא מעניינות הרבה פעמים הרבה אנשים אחרים כי הם נופלים בין הכיסאות ואין לי מילה אחרת, הם לא "סקסיים" לטיפול, אותו הם תמיד עניינו. כל פניית ציבור שהגיעה אליו, ולא הבנתי בהתחלה, אמרתי למזכירות "הוא רוצה להיפגש עם זה והוא רוצה להיפגש עם זה" ואין, אנחנו קורסים מעבודה, הוא לא ויתר. הוא אמר לי פעם "אני כמו התולעת בתוך התפוח עץ, ואני אמצא איך לעזור, גם אם המשמעות היא שאנחנו נצטרך לשבת פה עד אמצע הלילה" וכך עשינו, אלין ואני וכולנו, היינו יושבות, ובאמת אני בהתחלה ניסיתי, אני אומרת את האמת, להוריד אותו, אמרתי לו "אתה מנכ"ל משרד, אתה לא יכול להיפגש עם כל בנאדם שרוצה להיפגש" הוא אמר לי "זו השליחות שלי" והיינו יושבות אתו, פעם אלין ופעם אני ובאמת מנסים לעזור, הוא לא ויתר על אף אחד, ואני אומרת שוב, זה לא משהו שהביא לו איזו שהיא הצלחה, ולא קרדיט מול אף אחד אחר, זה היה הוא עצמו.

אני לא שומרת מצוות ואני לא מבינה גדולה ברוחניות, אבל אני תמיד הרגשתי שהמנכ"ל הזה הוא איזו שהיא דרגה רוחנית יותר גבוהה ממה שאני מכירה. יותר גבוהה ממה שאני רגילה להתעסק איתה ביום יום. מעולם לא שפט אף אחד, סתם כדוגמה, אני חילונית לחלוטין, לא סוד, באתי ממפלגה אחרת, לא גדלתי גם לא במפלגה של השר וגם לא במפלגה של המנכ"ל, נשארתי בתפקיד שלי מכהונה אחרת, מעולם מעולם לא הרגשתי שהוא פחות מכבד אותי, אלא ההיפך, מעולם לא שפט אותי, באנו מקצוות הכי שונים שאנחנו יכולים להיות, אני גדלתי במושב, בת מושב, לי ולמצוות באמת אין שום דבר. מעולם לא ניסה לכפות את דעתו, תמיד רצה להקשיב, תמיד ידע שהוא יכול ללמוד מאחרים ואף פעם לא ויתר, לא לשמוע ממזכירות מה דעתן, לא ויתר לשמוע מהיועצות מה דעתן, כל בנאדם שווה וכל בנאדם יכול לתרום לו, וזה היה חשוב לי להגיד כי אין הרבה אנשים כאלה.

תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:00.