הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 328

מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה

יום שני, ד' בטבת התשע"ז (02 בינואר 2017), שעה 12:30

1. הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת עמל, התשע"ו-2016

2. הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת עמל, התשע"ה-2015

3. הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת עמל, התשע"ה-2015

חברי הוועדה: דוד אמסלם – היו"ר

יואב בן צור

תמר זנדברג

דב חנין

יוסי יונה

שאדי ראבי - ממונה תקציבים, משרד הפנים

איגי פז - מחלקת יעוץ וחקיקה -אזרחי, משרד המשפטים

ערן ניצן - סגן הממונה על אגף התקציבים, משרד האוצר

דניאל מלצר - רפרנט רמ"י באגף תקציבים, משרד האוצר

רבקה לויפר - רכזת רווחה וביטוח לאומי באגף תקציבים, משרד האוצר

חנה רומנו - מנהלת מח פקוח ורישום, עיריית תל אביב-יפו

שמעון לוי - מנהל מח' פיקוח ורישום, עיריית תל אביב-יפו

שירה תם - לשכה משפטית, רשות מקרקעי ישראל

צחי דוד - מנהל מרחב עסקי ת"א, רשות מקרקעי ישראל

ריסה אלזם רימון - מנהל אגף ביקורת, רשות מקרקעי ישראל

ישראל סקופ - מנהל חטיבה לשמירה על הקרקע, רשות מקרקעי ישראל

שרה שומוביץ -וקסלר - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

רויטל ברוך - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

ישעיהו לוי - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

גדעון הנרי וקסלר - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

תמר לוי - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

אהרון בן נון - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

ישעיהו בן נון - גבעת עמל, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

גאולה בן נון - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

ציונה יהוד - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

מתנה יהוד - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

הוד שרפי - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

רועי שרפי - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

רחל יהוד - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

יאיר יהוד - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

ערן יהוד - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

ליאור יהוד - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

ורד בת אור יהוד - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

ציון זפרני - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

ערן זפרני - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

אביב זפרני - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

אליעזר סעידי עמרני - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

רונית אלדובי - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

מלכה אלפסי - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

אדלה בטאט - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

רחל בטאט - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

רחמים חסון - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

לילי יחזקאל - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

ראובן יחזקאל - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

אוריה פולט כהן - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

יוסי כהן - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

סולנג' כהן - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

רפאל כהן - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

מנשה חליף - נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

נועם חליף - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

רחל לוי - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

אריה ציון - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

מרדכי צמח - נציג, נציגי תושבי שכונת גבעת עמל

ניסים שירזי - נציגי תושבים

יוני יוחנן - תושב ליפתא

דוד לוי - נציג שכונת הארגזים ופארק מנחם בגין

שרה וקסלר סומוביץ - גבעת עמל

יוסף זיתוני - כפר שלם

יצחק אמסלם - גבעת עמל

ג'קי אורן - גבעת עמל

ליאור בנדר - גבעת עמל

ליאת יצחקי-יגל - פארק מנחם בגין

תומר רוזנר

לאה קריכלי

יפעת קדם

הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת עמל, התשע"ו-2016

אני מתכבד לפתוח את ועדת הפנים והגנת הסביבה בנושא: הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת עמל. קיימתי דיון ב-1.8.2016 בנושא הזה. זו חקיקה שירדה אלינו. ביקשתי מיוזמת החוק, שולי מועלם, לשבת עם האוצר, להתייעץ עם הנציגים, על מנת להביא איזה שהוא מתווה לגבי הנושא הזה. בסיכום אני ארצה להתייחס לכל השכונות, לא רק לגבעת עמל. גבעת עמל היא פלטפורמה כדי לקדם את שאר המקומות שעדיין לא מוסדרים מבחינת הסיפור של הדיור. בקשה, שולי.

תודה, אדוני. אני מחזירה את כולנו לרקע של הצעת החוק והדיון. מדובר על שכונת גבעת עמל ב', אליה הגיעו אזרחי מדינת ישראל ב-1948, עוד לפני קום המדינה. הם נשלחו מטעם המדינה כשהאזור שם נחשב הר טרשים קירח, לא כמו שהוא מוכר היום - אחד האזורים היקרים ביותר במדינת ישראל, אם לא היקר ביותר. ב-1961 נמכרה הקרקע על ידי מדינת ישראל, על ידי מינהל מקרקעי ישראל ליזמים פרטיים שקיבלו אישור לבנות שם x יחידות דיור. ברבות השנים העניין הזה הלך והתגלגל בין יזמים שונים. זכויות הבנייה הלכו ותפחו ככל שהתקדמו השנים. עיריית תל אביב נכנסה לכל הסיפור הזה. גם היום יש לה שם 12% בקרקע. היא אמורה לקבל שם חלק מהדירות. אנחנו עומדים היום במציאות של שני יזמים שבונים שם 7 בניינים רבי קומות. ברבות השנים נעשו הוצאות אלימות של אנשים מהבתים שלהם. במקביל, צריך להגיד, נעשתה הוצאה על ידי הסכמים בין היזמים לחלק מהמשפחות שקיבלו תשלום. לפעמים זה היה אדם אחד ממשפחה, לפעמים משפחה שלמה. אנחנו נמצאים היום במציאות שבה יש משפחות בגבעת עמל ב' שבונים להן מעל הראש בניינים. המטרה של כולנו היא שאנשים יצאו משם בכבוד, שהיזמים יבנו שם את מה שהם יבנו. לאף אחד שיושב סביב השולחן הזה אין סימני שאלה לגבי זה שיזמים במדינת ישראל יוכלו להרוויח את כספם, אבל אנחנו מבקשים שהרווח שזכאים לו היזמים לא יהיה על חשבון התושבים.

אני מזכירה שלפני שיצאנו לפגרה ביקשת ממני, מהתושבים, ממשרד המשפטים, ממשרד האוצר ומרמ"י - כל פעם הם שואלים את עצמם מה הם עושים פה - להתכנס לכל המפגשים, לנסות להגיע למתווה. אני חושבת שאנחנו מתקדמים, אדוני. אני רוצה להגיד פה אמירה קריטית בתהליך. ברור לכולם שיש בעניין הזה מדינה, יש בעניין הזה תושבים. זה העולם שבו אנחנו חיים. יש את מדינת ישראל, יש את תושבי גבעת עמל. אני בשום אופן לא מוכנה לא להגיד פה את האחריות של היזמים מתחילת הדרך לפצות את התושבים - זה מאז ההסכם ההוא שנחתם ב-1961 - ואת הפעולות שהמדינה הייתה צריכה לנקוט מול היזמים. אני מבקשת שבשום שלב בדיון הזה לא נוותר ליזמים, כי לי יש תחושה שהם רוקדים בשמחה כל הדרך לאן שהם רוקדים. אני חושבת שיש ליזמים אחריות על התהליכים שהיו עד היום, וגם אחריות על לסיים את התהליך עם המשפחות שעדיין גרות שם, לסיים אותו בצורה מכובדת. האחריות הזאת, התוצאה שלה היא לא כותרת בעיתון שהיזמים לקחו אחריות, התוצאה שלה היא שהיזמים מפצים את תושבי גבעת עמל. אנחנו עדיין בתהליך.

שאלת השאלות היא מי התושבים שצריך לפצות. אדוני, אני חייבת להגיד שליזמים יש רשימה, כאשר לתושבים יש רשימה אחרת. לדברי היזמים אנחנו עומדים היום בפני מציאות שבה נותרו כ-14 משפחות לסיים איתן תהליך של פיצוי. התושבים נמצאים במקום אחר. אנחנו ממשיכים את התהליך הזה.

במהלך הדיונים עלה פה שוב ושוב ההסכם שעשה היזם, מר אקירוב. אינני מכירה אותו, אינני מכירה גם את היזמים האחרים, שלא ישתמע פה איזה משהו אחר, אבל הוא הלך עם האינטרס הגדול של עצמו. הוא עשה הסכם נדיב, ראוי, מתאים, הוגן עם תושבי גבעת עמל א'. אנחנו יכולים לשמוח על זה שיש יזמים שעושים הסכמים הגונים. אנחנו יכולים לקוות שגם היזמים שאנחנו עומדים בפניהם יחליטו לאמץ את הדרך ההוגנת מול התושבים האלה. יחד עם זאת, אני חושבת שלנו ככנסת וכממשלה יש את האחריות ביחס לתושבי גבעת עמל. המנוף מול היזמים, לעניות דעתי, נמצא אצל המדינה, לא אצל התושבים. התושבים צריכים לקבל מהמדינה את האמירה הברורה שיש להם זכות - עוד נדבר איך זה יהיה - ללכת ולתבוע את היזמים בעצמם. מי שאמור לפצות את התושבים הם היזמים. למדינת ישראל יש אחריות בתהליך בין התושבים ליזמים.

תודה, אדוני היושב-ראש, על כינוס הדיון הזה. אני מצטרף לכל דבריה של חברת הכנסת מועלם- רפאלי. אנחנו את הזמן בין הדיונים ניצלנו לעבודה מול משרדי הממשלה, להבנה לעומק של השאלות שעומדות בפנינו. היום אנחנו נמצאים, אדוני היושב-ראש, במצב שבו אני יכול להגיד בביטחון גמור שהסוגיה הזאת בשלה להתקדמות. אפשר את החוק הזה לסיים, להביא לקריאה ראשונה. יש עוד שאלות שנצטרך לעסוק בהן בהכנה לקריאה השנייה והשלישית, אבל ברמת העיקרון אני חושב שתמונת החקיקה בשלה לחלוטין להבאה לקריאה ראשונה.

כולם מבינים, אם זה יוזמי החוק, התושבים, משרדי הממשלה, עירייה וכדומה, שיש כאן בעיה בסיסית של צדק שצריכה להיפתר. אם היו שאלות בנושא הזה, אני חושב שהשאלות נפתרו. כולנו יודעים שאת הדבר הזה ניתן לפתור. אפילו לא כל כך מסובך לפתור אותו, כי אנחנו מדברים על קרקע מאוד יקרה. היא יכולה לספק פתרון ראוי והוגן לכל האנשים שצריכים לקבל פתרון, ובנוסף, גם להניב המון המון רווחים למי שהוא יזם בקרקע הזאת. המתכונת של הפתרון מאוד מאוד ברורה.

אנחנו הגענו להבנות עם המדינה על כך שהיא, קרי הממשלה, תתמוך בהבאת ההצעה לאישור בקריאה ראשונה. אנחנו, כמו שאמרה חברתי קודם, נבהיר שהאחריות לפיצוי התושבים חלה על היזמים. לפי כל התחשיבים שעשינו היזמים מקבלים בעסקה הזאת רווחים פנטסטיים. שיעור הרווח שלהם הוא לא רק במאות אחוזים, הוא באלפי אחוזים על ההשקעה. אם היזמים יחליטו שלא מתאים להם להישאר כי הם צריכים לפצות את התושבים, אין שום בעיה, שיחזירו את הקרקע למדינה, המדינה תעשה את הרווח של אלפי האחוזים האלה. אני בטוח, מתוך הערכה כלכלית זהירה, שהיזמים לא ירצו להחזיר את הקרקע גם אם הם יצטרכו לפצות את התושבים. כאשר מוסיפים את העיקרון הזה להצעת החוק, הצעת החוק בשלה לחלוטין להבאה לקריאה ראשונה. אני חושב שאישור הצעת החוק הזאת בקריאה ראשונה יהיה מסר מאוד מאוד חשוב למערכת.

יש פה שני מסרים. הכי טוב מבחינתנו שהחוק יעבור בקריאה ראשונה. אז היזמים יבינו את המסר, הם ישבו ברצינות עם התושבים, יגיעו לפתרון הוגן, כמו שחברתי הזכירה. זה קרה במרחק של 200 מטר משם, זה יכול לקרות גם שם. אז לא נצטרך להעביר חוק בקריאה שנייה ושלישית. כמה שפחות עבודה יותר בריא. לא יבינו? נמשיך להתקדם בכנסת. זה המסר הראשון שיש בהעברת החוק הזה בקריאה ראשונה. מסר שני, אדוני היושב-ראש, ואני יודע כמה הנושא הזה חשוב לך לא רק בהיבט של גבעת עמל, הוא מסר רוחבי, הוא מסר שהכנסת הפסיקה לשבת מהצד ולהסתכל על אנשים שהם קורבנות בלי לעשות מעשה. אנחנו עושים מעשה, אנחנו נותנים פתרון, אנחנו מקדמים חקיקה. את מה שקורה בגבעת עמל יקראו וילמדו היזמים בשכונת הארגזים ובכל מקום אחר. הם יבינו שאם הם לא יהיו הוגנים ולא יהיו צודקים, אנחנו נכריח אותם להיות הוגנים וצודקים.

שמחנו לשמוע מחברי הכנסת שולי מועלם, דב חנין, יוסי יונה ואילן היקרים על כך שהאוצר מוכן להתקדם עם החוק לקריאה ראשונה, כמובן עם התוספת שאומרת שהיזמים הם אלה שיפצו מכיסם את התושבים. הגענו להבנה עם האוצר על כך שמי שצריך להכניס את ידו לכיס זו לא המדינה, אלה היזמים. אנחנו מברכים על זה. באנו לפה על-מנת לראות שזה קורה היום. אם החוק של גבעת עמל יעבור בקריאה ראשונה זאת תהיה פריצת דרך לכל השכונות, זה יהיה תקדים היסטורי. בשבוע שעבר, אני רוצה לעדכן פה את חברי הכנסת ואת החברים, כל תושבי גבעת עמל, 70 משפחות, קיבלו תאריכים לדיונים. מדובר ב-4 דיונים לכל משפחה. זה אומר שעד הקיץ הבא יהיה חיסול טוטאלי לגבעת עמל. מעולם לא היינו במצב של מה שקרה בשבוע האחרון. אני חושבת שאנחנו צריכים לקחת את הנתון הזה בחשבון. אנחנו לא רוצים לבוא לפה בבכי כמו שהיה בתקופת מירי רגב. אנחנו חייבים להתקדם עם החוק. אנחנו מודים למשרד האוצר, לשר האוצר על הנכונות לקדם את החוק. אנחנו מודים לכל מי שבא ועוזר לטובת גבעת עמל.

אני רואה, גם אמרתי את זה לאוצר, את כל המכלול של כל השכונות. הסיפור של גבעת עמל הוא הסיפור הכי טוב מבחינת התושבים. יש תושבים משכונות אחרות שיושבות על הפלטפורמה. זה לא אומר שכל דבר הוא אותו דבר בדיוק. אנחנו דנים בסופו של עניין בסוגיית הפיצוי. אם זה היה בחינם לא הייתה בעיה, לא היה דיון.

שמעתי את מה שאמרו שולי מועלם ודב חנין. אני חושב שהאחריות היא בראש וראשונה של המדינה שיישבה את התושבים בשנות ה-50. המדינה צריכה להתעסק עם היזם, לא התושבים. אנחנו מדברים פה על מספר שכונות שהמצב שלהן דומה. יש את שכונת הארגזים, יש את נס לגויים, יש את ליפתא. אני חושב שהפתרון צריך להגיע באיזו שהיא החלטת ממשלה שאומרת לגמור את הסיפור. צריכה להיות החלטת ממשלה שמכירה בזכויות של התושבים האלה. זאת צריכה להיות הכרה של ממשלת ישראל. אם יהיה עוד דיון, עוד דיון, עוד שכונה, עוד בית, זה לא ייגמר לעולם. אם לא תהיה הכרה של מדינת ישראל בתושבים האלה, אני חושב שהדיונים האלה יימשכו.

אני רוצה להודות מפה לנמרוד ולדודי, הם עושים עבודה מדהימה. אני שמח שאני שותף במו"מ בנוגע לשכונת הארגזים. אנחנו מתקדמים בצורה די טובה עם משרד האוצר על-מנת להגיע לפתרון כולל בשכונת הארגזים. בשבוע הבא יש עוד פגישה. הדברים לוקחים את הזמן שלהם. צריך קצת סבלנות מהתושבים. אני מבין שיש לחץ של התושבים, יש בעיות, אבל עם סבלנות ואורך רוח של דודי - -

זה לא הנושא.

צריך לפתור את הבעיה הזאת מהשורש. גם בנושא של ליפתא אנחנו במו"מ כזה או אחר. אני מאמין שאולי בשבועות הקרובים נוכל לבשר על איזה שהוא פתרון לתושבי שכונת ליפתא. אני מאחל לכולם הצלחה בחוק גבעת עמל, בפתרון של השכונות, כי הפתרון הזה הוא צדק לאומי וחברתי ממדרגה ראשונה.

אני דור חמישי בשכונה הזאת. אני משנת 47 בשכונה. אנחנו לפני משפטים. אתה חושב שבגיל שלי ושל בעלי אנחנו יכולים להיזרק לרחוב? כל הכבוד לחברת הכנסת שולי מועלם, לחבר הכנסת דב חנין, לך, אבל אנחנו לא יכולים במצב הזה. אנחנו באים כבר פעם שנייה. תעשו לנו טובה, תעשו את הקריאה הזאת, אנחנו לא יכולים להמשיך. אתם רוצים שיתאבדו בשכונה הזאת? אתם רוצים שזה יהיה הסוף? תעזרו לנו, אנחנו לא יכולים להמשיך ככה.

חיקה, הדיון הזה הוא כדי לעזור. אם אנחנו לא רוצים לעזור, אין דיון.

בפעם שעברה כבר אמרת שתעשה את הקריאה. כל כך חיכינו לזה, אבל זה לא קרה. אני מקווה שהיום זה יהיה. אנחנו מצפים לזה.

החוק הזה, דרך אגב, זה חוק נטו של גבעת עמל. זו יוזמה של החבר'ה האלה. הוא מקובל על הוועדה, הוא אמור להיות נדון כאן. כל חוק אמור לרדת לוועדה. אני הרחבתי אותו טיפה. כשזה עבר ועדת שרים, אחד התנאים היה שהצעת החוק תהיה בהסכמת משרד האוצר ומשרד המשפטים. כשהם ביקשו להעביר את זה בוועדת שרים, הם אמרו: תקשיבו, אנחנו מבטיחים לכם שנביא את זה לוועדה רק אחרי שנסכם את הסיפור עם האוצר והמשפטים. כרגע אין סיכום.

עם האוצר יש סיכום.

כרגע אין את הסיכום הזה, לכן ההצעה לא מתקדמת מבחינת ההיבט החוקי. אם אני אחליט לקדם אותה עכשיו, בכנסת היא לא תעבור. אני לא שם.

תנסה.

חיקה, תסמכי עלי, אני רוצה לעזור.

תעזור לנו בזה. הם יפחדו מזה שהכנסת איתנו.

אני מנסה לעזור. אני מכיר את הכנסת קצת יותר טוב ממך, לכן אני יודע איך צריך לקחת את זה, איך לא להרוג את זה בדרך. תסמכי עלי. אני מתחבר למה שאת אומרת ברמה הרגשית, לכן יש דיון. אני לא חייב לעשות דיון, אני לא ממשלה. אנחנו מחוברים כולנו ברמה הזאת.

אני אחד הנציגים של שכונת הארגזים ופארק מנחם בגין. כמו שאתם יודעים, דודי מלווה אותנו כמעט שנה בעניין הזה. ביקשנו מתווה כדי לפתור את הבעיה. המתווה מדבר על פתרון של 450 משפחות ותיקות ומשפחות לא ותיקות. זה נותן פתרון כולל. הפתרון מדבר על דיור כנגד אחוזי בנייה ותב"ע שמתנהלת במקום. מה שהכי חשוב בכל הדיון, ואני חושב שזאת הבעיה המרכזית, זה ההליכים המשפטיים. ההליכים המשפטיים האלה זה דבר שלא יכול להימשך. אנחנו מבינים שלעשות חוק לוקח זמן, אבל בינתיים מתנהלים הליכים משפטיים נגד משפחות. כמו שהגברת דיברה, ככה גם אימא שלי, ככה גם הילדים שלנו, הנכדים שלנו. אנחנו מגיעים לבתי משפט כאילו אין לנו זכויות, כאילו נחתנו מהירח. מה שהכי כואב זה המשפטים. תעצרו את ההליכים המשפטיים, תחזירו את הכבוד גם לבית המשפט שקורא לנו פולשים.

אני מופיעה כאן בשם הוריי אסתר ועובדיה שומוביץ. הם אנשים מאוד מאוד מבוגרים, הם לא יכולים להגיע לכנסת. אנחנו 3 מתוך 4 בנות שמייצגות אותם.

ייצגתן אותם גם בדיון הקודם.

אחיותיי היו, אני לא הייתי. בנובמבר 1947 אמי הגיעה במשאיות לגבעת עמל, לחורשה שהערבים פינו. עד היום מתעללים בהם התעללות שאני חושבת שאפשר לכתוב על זה ספר. הם היו אז בשטח של דיור. נעשה אז הסכם עם עיריית תל אביב. הם עברו לתחום אחריות כוזהינוף. מלי יכולה להעיד שהם אנשים מבוגרים. זה שהם גרו שם 70 שנה זה לא חשוב. הם אנשים מבוגרים, הם עוד מעט ילכו לעולמם. כוזהינוף לא צריך לפצות אותם, הוא יכול לקבל את הקרקע בחינם. אני חושבת שהרבה אנשים בשכונה שמעו את המשפט הזה. כל מיני איומים שנאמרו בחצר של הוריי גרמו להם לעינויי דין, להוצאות כספיות אדירות.

ב-15 ביוני אבי בן ה-89 יעמוד לעדות וחקירה בבית המשפט. לא ייתכן שאנשים שגרים 70 שנה במקום, יעמדו לחקירה כאילו הם היו אחרוני הפושעים במדינת ישראל. רוצים לעשות חוק, רוצים להכיר בזכויות דור שני ושלישי, אני שמחה על כך, אבל לא יכול להיות שהזכויות של הדור הראשון ייכחדו. אף אחד לא התייחס אליהן, העלימו אותן מעל פני השטח, הן לא קיימות. אני רוצה שזה יעלה לדיון. אני מזמינה אותך, חבר הכנסת דודי אמסלם, יושב-ראש ועדת הפנים, לראות את הוריי, לפגוש אותם. אני מזמינה גם את חברת הכנסת שולי מועלם, שאני אמורה לפגוש אותה בדיון בנושא זכויות החולה. אני מזמינה אתכם לבוא, לראות איך הם חיים, איך סגרו להם את הכניסות לחצרות, איך הערימו ערימות חול מסביב לביתם, איך כוזהינוף מתעלל בהם יום ולילה, למרות ש-70 שנה לא היה שם חשמל, לא היו שם מים. גם היום אין שם תשתיות. אני לא רוצה לחזור על הסיפור הזה שכולם מכירים, אבל הסיפור הזה הוא סיפור שזועק לשמיים. הגיע הזמן שהכנסת, המדינה וגם עיריית תל אביב ייקחו חלק. לא רק שעיריית תל אביב היא ריבון, היא רשות, יש לה 166 דירות יוקרה לשווק. ממתי עיריית תל אביב נעשתה עירייה נדל"ניסטית? ממתי יש לה 12% בקרקע? שתראה איך היא רכשה את הקרקע הזאת. אני מבקשת להכיר בזכויות של הדור הראשון מלכתחילה. אני לא מזלזלת בדורות שצריכים לרשת את ההורים שלהם. מה לעשות, הטבע עשה את שלו.

אנחנו נפגשנו עם האוצר, הגענו להבנה. הבנתם שהיזמים הם אלה שצריכים לשלם. אנחנו רוצים שהיזם לא יעשה ככל העולה על רוחו. הגברת סיפרה על הוריה בלשון עדינה לעומת מה שקורה בשטח. הוא פשוט פינה שם אנשים, בנה לו חומות. אותם הוא זרק בחוץ. הוא מחכה שהאנשים האלה, הוא אמר לי את זה בטלפון, ימותו, הוא לא מתכוון לפצות אותם. סליחה שאני אומרת את המילים הכואבות האלו, אבל את זה אמר לי יקי כוזהינוף. המדינה צריכה לקחת אחריות. אנחנו רוצים שהמדינה תעשה את השריר ביד מול היזמים, כדי שהיזמים לא יעשו עולם תחתון ומה שבא להם.

באתי לדבר על החוק ומה שהולך מסביב. אני חושב שלפני שמחוקקים חוק צריך לעשות בדק בית. זה אומר להעביר חקירה משטרתית כלפי אותם יזמים שמשכפלים זכויות. למעלה מ-4000 פינויים היו בגבעת עמל בזמן שהיו רק 400 משפחות. את כל הפינויים האלה הגברת חנה רומנו יודעת, האדון אלי לוי, ראש אגף נכסים, יודע. החבר שלהם, מר עודד להבי, בעלה לשעבר של הגברת מיטל להבי, סגנית ראש העיר, מנהל הפרויקט.

אל תדבר לגופם של אנשים, דבר על הבעיות של גבעת עמל.

אני מדבר על נתבעים שלא גרים בכלל בגבעת עמל, הם גרים בלוס אנג'לס, אני מדבר על אנשים הזויים, על שוכרים ועל שוכרות שמאריכים איתם חוזים שמוצגים למינהל מקרקעי ישראל. יש פה קנוניה אחת שלמה. יושבים ורוכבים כאן על הזכויות של אנשים ותיקים. האנשים הוותיקים שהגיעו לגבעת עמל הם בעלי הזכויות. אנחנו דורשים יותר מהחוק הזה. אני לא רוצה לדבר על החוק ומה יש לי נגד החוק, כי האנשים בשכונה יודעים מה יש לי נגד החוק. אנחנו דורשים שיוך לקרקע, בעלות לכל דבר ועניין. יש חלקים בקרקע שנמכרו לתשובה. אומרים שהם נמכרו, אבל הם לא באמת נמכרו, הם תחת הסכם פיתוח. הסכם פיתוח מעמיד את אותו יזם כבר-רשות בדיוק כמונו. נניח שהוא קיבל 4 בניינים. מ-4 בניינים והלאה עיריית תל- אביב איננה הבעלים. שלחתי תכתובות לעיריית תל אביב חתומות בידי עורכי דין. 3 ו-4 פעמים ביקשתי מהם להוכיח את זיקתם לקרקע. הם טענו שהם קיבלו אותה מהמוכתרים של ג'מוסין. זה אבסורד שערבי לפני מותו יבוא למאיר דיזינגוף ויעניק לו את הקרקע. זה צחוק. זו פגיעה באינטליגנציה של האדם הכי נמוך שיש בעולם לבוא ולומר שהקרקע הזאת היא של עיריית תל אביב. עיריית תל אביב צריכה לשחרר 166 יחידות דיור לציבור. מדובר על כמעט 800 מיליון שקל.

אנחנו, משפחת בן-נון, מתיישבת הסוכנות היהודית. מתיישבי הסוכנות היהודית, עם כל הכבוד לרשות הפיתוח ו/או תשובה ו/או מינהל מקרקעי ישראל, קודמים. מתי הומצא מינהל מקרקעי ישראל, מתי הומצאה רשות הפיתוח, מתי חוק נכסי נפקדים חוקק? אנחנו לפניהם. אנחנו בעלי זכות בקרקע. אנחנו דורשים את הקרקע שלנו על פי מודד. אני מדבר על כל הוותיקים שהוכיחו שהם היו שם לפני 15.4.1953. זה אבסורד שבתגובת המדינה לבג"ץ של גלעד חריש, נאמר שעם כל מי שיוכיח שהוא היה שם לפני 15.4.1953 ייערך חוזה ללא קבלת דמי היתר.

נולדתי בכפר שלם א'. אנחנו נמצאים בפני תופעה הולכת ומתדרדרת, מאחר ועיריית תל אביב החליטה שאנחנו חיים במתחם שלא שייך לכפר שלם א'. זה בזמן שייסדנו המון המון דברים, אם זה מגרש כדורגל שאני ייסדתי, אם זה לגדל 4 ילדים ו-8 נכדים. נולדנו למציאות הזאת. נכון להיום אנחנו נחשבים לפולשים. לא רק שעיריית תל אביב ללא מפסיקה את המשפטים האלה, היא גם זורקת את כל התיק הזה על הממשלה כדי שתפצה אותנו. לא איכפת להם שיפצו אותנו, אבל שזה יבוא מהממשלה. זו לא דרך. הדרך היא שעיריית תל אביב תבוא, היא הפקיעה לנו אדמות. אי אפשר לסלק אנשים שנולדו למציאות הזאת וחיו את כל הזבל והחרא הזה ממתי שהם נולדו, אם בשלוליות, בחוסר כבישים, בהזיות ובפחדים. די, הכיס ריק, אין לנו כוח למשפטים האלה.

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. הבוקר היינו בדיון בנושא כפר שלם. יש את שכונת הארגזים. יחד איתך הוועדה הזאת ביקרה במקום. יש הצעת חוק שעומדת על השולחן. אנחנו עכשיו בנושא של גבעת עמל. אני שמחה שכל הדברים האלה מגיעים לכאן, כי נושא ההסדרה ואיך מדינת ישראל מתייחסת לאזרחיה, לתושביה בתוך גבולותיה, עלה לאחרונה לדיון. דווקא היה לנו לחץ חיצוני מחוץ לגבולות מדינת ישראל. מדינת ישראל הראתה שהיא יכולה להסדיר דברים בצורה שלפחות בעיני היא בניגוד לבית המשפט, בניגוד לשלטון החוק. זה דבר שלא קיים במקרה הזה, כי לא מדובר פה על אדמות פרטיות, מדובר על אדמות מדינה, על אדמות עירייה. ציינת קצת את ההיסטוריה. ללא ספק יש כאן את מלוא הלגיטימציה ההיסטורית והמוסרית. אם זה היה זרז בשביל שאנחנו עכשיו נלך להסדרה, ואני מדברת ספציפית על 3 השכונות בעיר שאני גרה בה - כפר שלם, שכונת הארגזים וגבעת עמל, אז אולי עשינו משהו טוב בעניין הזה.

מה אפשר וצריך לעשות? העיקרון שמובא בהצעת החוק שעליה אנחנו דנים הוא עיקרון שבמחלוקת. תראו, יש כאן סוגיה היסטורית. עברו שנים. משפחה שהייתה משפחה אחת, היום היא יותר. על זה בסוף המחלוקת. אותו יזם יכול היה לתת דירה תמורת דירה, אבל מה לעשות שיש בנים ממשיכים. בנים ממשיכים זה עיקרון שכבר הוכר בהרבה מאוד מקרים. הוא הוכר בקיבוצים, בדיור הציבורי. אחת העוולות המרכזיות שעשו זה שקיצצו את הזכויות של הדייר הממשיך. יש המון דברים שעוברים בירושה. דובר על מס ירושה, על מס דירה שלישית. עושר עובר בירושה, אבל יש עוד דברים שעוברים בירושה. גם בית עובר בירושה, גם עוני עובר בירושה, גם נחלה. זה שבמקרה הזה נעשה איזה שהוא "קאט", נגיד שפה אין ירושה, אנחנו נעשה עוול, אנחנו נמשיך לגלגל את העוול הזה מדור לדור.

יש לנו את המשולש הלא קדוש, רואים אותו בהרבה מקומות, של ממשלה, עירייה ויזם. הם חשבו שהם יכולים לסגור את הדברים מעל לראש של בני האדם, של התושבים, של האזרחים. הם חשבו שאפשר למכור את הקרקע עם האנשים עליה, בלי לשאול מי, מה, לאן ילכו, מה קורה שם, למי זה שייך, מי גר שם. העירייה והממשלה אומרות שזה שלהן. התביעה שלנו היא שאת כל העסקאות שעשיתם על הגב של התושבים אתם תעצרו. זה נכון לגבי שכונת הארגזים, לגבי שכונת גבעת עמל. יש הליכים משפטיים והליכי פינוי וסילוק מהבתים שמתנהלים כרגע. כל פעם אנחנו חוזרים לפה. כל פעם, גם בהתערבותך, אדוני היושב ראש, אנחנו מדברים עם אביגדור יצחקי, אנחנו מדברים עם השר הזה וההוא. איכשהו פה זה נעצר, שם זה נעצר. זה לא יכול להמשיך ככה. חייבים לקחת בחשבון את הליכי האכיפה, הפינוי והסילוק של אנשים מהבית. האנשים האלה חיים עם חרב על הצוואר, הם חיים מאי ודאות. בביקורים שלנו שם אנחנו שומעים שזה מביא ללחצים נפשיים, שזה מביא למצב שאנשים לא יודעים מה יהיה. יש אנשים מבוגרים, יש ילדים. זה חוסר ודאות שאי אפשר לתאר. הדבר השני שצריכים לקחת בחשבון זה את תמונת המצב ההיסטורית, כולל את מספר המשפחות שקיימות היום. הרי אף אחד לא עבר לגבעת עמל ולשכונת הארגזים בשבוע שעבר או בשנה שעברה.

זה לא המצב בגבעת עמל.

נכון, זה לא המצב. המחשבה שאפשר ללכת רק אחורה, רק להתייחס לבעלי הקרקע המקוריים, או שאפשר לקחת סכום כסף ולחלק אותו כך שאם יצא 200 אלף שקל למשפחה עם זה היא תצטרך להסתדר, זו מחשבה שלא יכולה להוביל אותנו. צריך להוביל אותנו הצורך, כאשר הצורך צריך להיות במונחים של דיור. משפחה לא יכולה לצאת מהדבר הזה בלי דירה, בלי מקום מגורים.

למה הדבר דומה? לאימא שאוהבת ילד אחד יותר מאשר ילד אחר. אני מרגיש הילד הכושי. מה הכוונה? הקיבוצים זה הילד עם העיניים הכחולות שהאימא, שזאת הממשלה, אוהבת אותו יותר. יש להם דורות ממשיכים, יש להם חלקות. אני רוצה לראות שהממשלה או העיריות ינסו לעשות שריר כלשהו על בני הדודים שלנו ביפו. אין לי שום דבר נגדם, יש לי הרבה חברים כאלה. אליהם לא באים, יש פחד. אותנו, שאנחנו הילדים הקטנים, התינוקות השבויים, באים ודורסים, עושקים. צריך לעשות לזה סוף. אני לא פוליטיקאי, אני לא מבין בדברים האלה, אני איש פשוט. הילדה שלי שואלת אותי, "אבא, רוצים לזרוק אותנו מהבית?" אני אגיד לכם את האמת, הלב שלי נקרע לגזרים. אני אומר, לאיפה הגענו. אף אחד לא מדבר על זה, כולם מדברים על פיצויים, על כסף. איפה הרגש, איפה האינטליגנציה הרגשית, איפה האינטליגנציה החברתית? אנחנו אחים. איפה עניי עירך קודמים, איפה עניי ביתך? איפה כל הדברים האלה? הלב שלי נקרע לגזרים. מה אני עונה לילדה? מדובר בילדה חכמה. מה אני אענה לה? למרות הבטחות חוזרות ונשנות של העירייה שעושים עיכוב, כבר 3 פעמים עצרו לי את הוראות הקבע. זה נגד החוק. 3 פעמים הייתי צריך ללכת ולהסדיר כסף עם כל מיני הוראות קבע למיניהן. מדובר בעוגמות נפש שלא מסתיימות. אני אומר, ריבונו של עולם, איפה קצת רגש, קצת איכפתיות. אני רוצה להוקיר תודה לכל מי שמטפל ועוזר בדבר הזה. כשאני יודע שחבר הכנסת דודי אמסלם יושב בראש הוועדה הזאת, אני באופן אישי ישן טוב בלילה. תודה על הכל.

תודה, ניסים, הדברים שלך ריגשו אותי.

יש לנו 400 משפחות. אני בן 63, נולדתי במקום. זרקתם אותנו. אני פונה לצרפת, לארצות הברית בשביל משכנתא. למה? כי בישראל לא יתנו משכנתא לאדם בן 63. איפה אני נמצא, איפה נמצאים הילדים שלי, איפה נמצאים הנכדים שלי? יש שטח שאפשר לפתור את הבעיה. הצגנו להם מתווה. אפשר לתת אחוזי בנייה ליזם, לא איכפת לנו שיבנה וייקח מיליארדים, אבל תנו לנו פתרונות דיור. לאן אתם רוצים לשלוח אותנו? כל שלולית עברתי, כל נחש הרגתי במקום. היום הם באים כי השטח עלה. מה קרה פה? מה איתנו? על זה צריכים לתת את הדעת. אתם רוצים לקחת את השטח? קחו, אבל תנו לנו פתרונות דיור, תכניסו אותנו לדירות. קחו את השטח, שיהיה לכם מיליארדים, זה לא מעניין אותנו. אנחנו לא רוצים כסף, אנחנו רוצים פתרונות דיור. כמו שהוא אמר, לאן הילדה שלו תלך? אם הוא חזר מהעולם של בלגנים, גם הילדה שלו תלך לבלגנים? צריך לבוא ולשבת, לתת פתרונות לכל הדיירים שם. באה העירייה ואומרת שיש פולשים. יש פולשים? מי יצר את המפלצת הזאת? אתם. אדוני, אם הוא פלש, תוציא צו מינהלי. אם לא צו מינהלי, צו שיפוטי. 20 שנה, 25 שנה אתה נותן לו לשבת, אחר כך אתה בא ואומר לו לשלם קנסות, לשלם עורכי דין, והשופט שואל אם יש לך טאבו. מה זה השטויות האלה? אנחנו יודעים שאין לנו סיכוי בבית משפט. מי שיכול להציל אותנו זה הבית הזה. אם לא הבית הזה, הרבה משפחות וילדים ישבו לכם על הכנף.

147 משפחות גרות בגבעת עמל, כולן מכירות אחת את השנייה. מאז שהתחילו הפינויים החיים שלנו לא חיים. במקום ללכת לעבודה אנחנו כל הזמן מנסים להציל את העור שלנו. זה עינוי שחייב להיפסק. אנחנו חייבים שיהיו לנו הישגים אמיתיים, אנחנו חייבים שהחוק הזה יעבור בקריאה ראשונה. תשובה לא מגיע לפה כי שום דבר לא קורה פה. בשביל מה הוא יבוא אם הוא רואה שהדברים פשוט תקועים?

מה שמפריע לי זה שיש אוכלוסייה, למשל בעמונה, שיש לה כוח פוליטי. שם אין בעיה, שם האזרח נחשב לאזרח סוג א', מטפלים בו. מפריע לי שיש חוק לאחד, יש חוק לשני. זה מה שהכי הרבה מקומם פה. מאפליה מתקנת חוזרים לאפליה ששייכת לקטע העדתי, לקיפוח המתמשך והמכוון לאורך כל השנים. על זה צריך לתת את הדעת.

הייאוש מחלחל לכל בית ובית ברגע שיש גזר דין, ברגע שמתנהלים משפטים ודיונים. הייתי רוצה לבקש מהוועדה הזאת לעצור את התהליכים, לתת לנו להמשיך לחיות בכבוד.

אני מרגישה מאוד בנוח לשבת כאן, אלה התושבים שלנו. זה לא מקרה שהשכונות התל אביביות הן השכונות שאנחנו מגיעים למתווה. גם במתחם גבעת עמל העירייה נכנסה. העירייה רואה את התושבים כתושבים שלה. אנחנו מוכנים להמשיך ולהשתתף בגישורים מול היזמים. לא זימנו אותנו לוועדה האחרונה. אנחנו נשמח להשתתף ולתרום. כך גם לגבי שכונת הארגזים ופארק דרום. הסכמנו להקפיא את כל ההליכים המשפטיים כנגד מי שאין לו דירה חלופית, וזה רק בגין הפן החברתי, הצדק החברתי. לגבי מי שאין לו דירה, או מי שמתגורר בשטח תקופה ארוכה, אנחנו הסכמנו להקפיא את ההליכים. זה דבר שהעירייה עשתה, העיריה מקדמת. מר בן-נון, עיריית תל אביב רכשה את השטחים האלה בגבעת עמל. אנחנו נשמח להשתתף בדיונים לגבי גבעת עמל על-מנת לתרום את חלקנו.

יש לי את המכתבים.

תודה ליושב-ראש. נפגשנו עם התושבים יחד עם חברת הכנסת מועלם וחבר הכנסת חנין. לבקשתך, היושב-ראש, התעמקנו בסוגיה. עד עכשיו המילה "אוצר" לא עלתה פה. בסוף יש יזם, יש דיירים ויש עירייה.

ואין מדינה.

באופן פורמאלי אין. נכנסנו לעובי הקורה, ישבנו עם התושבים, אנחנו מבינים את הכאב. לפני הסכסוך הכספי יש פה כאב אמיתי של אנשים, לכן אנחנו מאוד מאוד צנועים ונזהרים בהתייחסות. אנחנו מאוד מכבדים. יש לנו בעיה קשה, משום שיש פער כמעט בלתי נתפס בין שני צדדים. אתה מביא, מזמן ודן פה היום בצד אחד. יש פער מאוד גדול מאוד באינפורמציה ובכוונות של הצד השני של המטבע, שאלה היזמים. את מרבית הזמן הקדשנו לתושבים, לחברת הכנסת שולי מועלם וחבר הכנסת דב חנין, כדי לראות איך אפשר להתקדם. כדי שאנחנו כמדינה נוכל לעזור אנחנו קודם כל צריכים את הבסיס של הבסיס, וזה להבין מי נמצא. הטענה הבסיסית של היזמים, שאני קצת מרגיש נבוך לתאר אותה אבל צריך להתייחס אליה, שעל אותם 60 משפחות מ-1948 אין חילוקי דעות, ודאי שהן זכאיות לפיצוי. הבעיה שהדיונים הולכים ומתגלגלים לדורות הבאים. אני משוכנע שאף אחד מחבר הכנסת לא היה רוצה לראות מצב שבו חוק נותן פיצוי למי שקיבל פיצוי בעבר. דרך אגב, זה עלה מול התושבים, כולם מסכימים לזה. כדי שנתמודד עם טענות היזמים אנחנו צריכים לראות מי 80 בתי האב שנמצאים. זה חשוב לנו. ביקשנו מחברי הכנסת להציג את רשימת 80 בתי האב האלה.

עלה בדיון עם חברי הכנסת שייקבע בחוק, ברחל בתך הקטנה, שהיזם יישא בעלויות. הפער האמיתי שצריך ללבן אותו, ואני מציע לקחת זמן ללבן אותו כי הוא חורג מגבעת עמל, הוא בהגדרת זכאי. כל מי שהוא בן 21? למה? זו שאלה קשה שתלווה אותנו בשכונת הארגזים. העיקרון שקבוע בהצעת החוק שאומר שמי שהיה שם לפני המועד הקובע, שזה שנת 48, וכל מי שהוא בן 21, הוא פורץ את ההגדרות שלנו בסכסוכי קרקע רבים בכל המדינה, כמו ההתמודדות של המדינה עם בנייה בלתי חוקית בהרבה מקומות. זה אירוע שחייבים ללבן ולהבהיר אותו לחברי הכנסת. אני כבר אומר לכם שהמאמצים נושאים פרי, יש דינמיקה. העירייה מגויסת, הממשלה מנסה לעזור. נדמה לי, אני אומר בצניעות, שגם היזמים מבינים ששעון החול מתקתק. הדברים אמורים להיפתר בקרוב. גם אנחנו רוצים שהם ייפתרו. כדי לגבש את הרעיון שאומר שהיזם נושא בתוצאות, חייבים ללבן את הסוגיות האלו של הגדרת הזכאי. זה לא כל כך פשוט. ההגדרות פה הן רחבות מידי, לכן הבקשה שלנו אליך, אדוני היושב-ראש, היא לתת לנו את הזמן הזה עם חברי הכנסת. אני לא בטוח שהקריאה הראשונה מזרזת את הפתרון. אני חושב שהדינמיקה פה היא דינמיקה חיובית. אני שומע מהיזמים שיש להם אינטרס כלכלי ענק לפתור את הסוגיה הזאת. אנחנו מקווים שזה באמת יקרה. אנחנו נפתח את השיח עם המציעים, עם היושב-ראש על הגדרת הזכאים, כאשר בטווח זמן שתקבע נחזור אליך, נציג לך לאן התקדמנו, מה התקדם בשטח, לאן אפשר לקחת את זה.

יש רשימה.

מה שאמר משרד האוצר מקובל, זה משהו שהגענו אליו בשיח שהיה עם משרד האוצר, עם חברי הכנסת ועם חלק מהתושבים. העיקרון שלפיו היזם יישא בנטל הפיצוי הוא באופן עקרוני מקובל עלינו, הוא תואם את ההסכם של שנת 61. להתייחס למעגל הזכאים ולהיקף הפיצוי קצת קשה לי, כי כרגע אין איזה משהו מגובש. ברגע שיונח איזה שהוא נוסח מגובש של היקף הפיצויים, של מעגל הזכאים לפיצוי, נוכל להתייחס להיבטים המשפטיים ביחס להצעת החוק.

מתייחסים אלינו כמו אל מישהו בבית מטבחיים. מסתכלים עלינו כצרה אחת גדולה. אנחנו בני אדם, אנחנו אנשים עם רגשות. אנחנו סובלים מפוסט טראומה, מדיכאון, מחרדות. כשהיינו בבית משפט זה היה ממש כמו בית מטבחיים. הגיע הזמן לעשות לזה סוף, אין לנו אוויר.

יש שתי נקודות מוצא שאני חושב שהן חשובות. כשאנחנו מדברים על האוצר, אנחנו מדברים על האוצר פלוס העירייה. העירייה היא חלק מהעניין. כשאתם יושבים עם חברת הכנסת שולי מועלם ועם נציגי התושבים, העירייה היא חלק מהעניין, היא בילט-אין בעניין.

אני לא נכנס לתחולת החוק. אתם הגשתם את החוק, לכן אני לא מתערב בו כל כך. אני לא מקבל את הנחת העבודה שהאחריות היא לא של המדינה. אני לא נכנס מי מביא, כמה ולמה, זה לא מעניין. מצידי שהיזם יביא את כל הפרויקט, מה איכפת לי. מצידי שהמדינה תגיד: אתה יודע מה, אתה בכלל לא אשם, אני אשלם את הכל. זה לא מעניין אותי. האחריות היא אחריות על של המדינה. אני מזהה שאת הטעות הראשונה היא עשתה בכך שהיא מכרה מתחם עם הדיירים. ברגע שהיא עשתה את זה היא לא השתחררה מאחריות. היא עשתה משהו מוטעה. אפשר להחזיר את הגלגל אחורה, אבל לא רוצים. האחריות שאני רואה אותה כרגע היא אחריות של המדינה, אני גם אמרתי את זה בשלבים הקודמים. לי אין שיג ושיח עם היזם. יזם רגיל, ואני העסקתי עשרות ואלפים כמוהו, בא להרוויח כסף. כשהקבלן קם בבוקר, התפקיד שלו הוא לא לעשות גמילות חסדים. אם הוא רוצה לעשות גמילות חסדים, הוא הולך לבית הכנסת ותורם. הוא קם לעשות כסף. המדינה לא משאירה את התושבים מול היזם. ברגע שהם מול היזם הם מפסידים את האירוע. המדינה מלמעלה מנהלת את האירוע, לכן אתה פה.

הנושא שהגדרתי אותו זה גבעת עמל, אבל אמרתי שהטריגר לדיון שלי כאן הוא לא גבעת עמל. אמנם גבעת עמל זה האירוע האחרון שהולך להיות הכי פתור, אבל דרך הדיון הזה אני מתייחס לשכונת הארגזים, לשכונת ליפתא. אני רואה את כולם כמקשה אחת. לא לכולם את אותו סוג טיפול, את אותו פתרון. ערן, שמעת את האנשים שאמרו שגם ככה לא שפר גורלם, שגם ככה יש להם צרות. אני מרגיש את מה שעובר על האנשים האלה, אני בא משכונה דומה לזו. הוא אומר לך שתדברו איתו מהרגש, מהנשמה. ברגע שהוא הגיע לבית משפט, ברגע שהוא הגיע לעירייה, ברגע שהוא הגיע לפורמליסטיקה הוא הפסיד את האירוע. גם אם היו לו כמה לירות בכיס, גם אותם הוא הפסיד. הוא לא בא לך משם. אין לאנשים האלה מסמכים, הם לא ידעו שהם צריכים מסמכים, גם לא נתנו להם אף פעם מסמכים, לא ביקשו מהם מסמכים.

רק כשהם ביקשו לרכוש, אמרו להם שלא.

האירוע לא הולך לקטע הפורמאלי, הם לא שם. צריך לבוא עם הרבה נשמה, עם הרבה סבלנות. למה? כל אחד זה אירוע אחר, כל משפחה זה עולם ומלואו. יש אחד שגדל ברחביה, יש אחד שגדל במוסררה, יש אחד שגדל בליפתא. אף אחד לא בחר איפה להיוולד. שכל אחד ינסה להכניס את עצמו בנעלי חברו, אז אני מניח שהפתרונות שהוא יציע יהיו יותר הגיוניים ויותר אנושיים. זה הסיפור שאנחנו צריכים ללכת אליו.

מתחילת הדרך יש לתושבים בקשה אחת לגיטימית והגיונית. הם אומרים: תשמע, אנחנו נמצאים בהליך של הסדרה, אל תפנו אותנו עד שנגמור. כשעושים הפסקת אש לא יורים, עושים הפסקת אש, מלבנים את העניין. אם בסוף יסתבר שלא מגיע לפלוני או לאלמוני, אז יגידו. לא הורסים לו את הבית בגלל שהקבלן צריך לבנות. ממאיסים על התושבים כל כך את החיים, כדי שהם ילכו לבד. אם ינתקו לו את המים, ישימו לו חומה מסביב, איך הוא יחיה שם? צריך להגיד ליזם: תקשיב, עד שלא נגמור את הסיפור הזה - כמובן שצריך לתחם אותו בזמן - תעצור. לא קרה כלום. אם הם חיים שם כמה עשרות שנים, עוד חצי שנה לא יקרה כלום.

אני אקיים דיון נוסף. אני מבקש שתבואו עם כל הנשמה כדי לייצר פתרון. אני כרגע בא מדיון לדיון. אין תכלית לדיון לכשעצמו. אם לא מביאים את זה לפתרון, בשביל מה לעשות דיונים? אני מרגיש שאני שנה במקום. היינו בנקודה מסוימת בתחילת הדרך, התקדמנו, אנחנו לא באותה תחנה, לפחות מנטלית, אבל אני מבקש להביא את זה להכרעה, לסיום. צריך להיכנס לכל שכונה, לתת לה מתווה לפתרון. דיברתי עם כל האנשים בשכונת הארגזים שישבו איתי לפני חודש. אמרתי להם שלא כל אחד מהם יקבל את אותו פיצוי. חלק יהיו מרוצים, חלק יהיו מבסוטים, חלק בינוני, לא ככה וככה, וחלק כועסים. אנחנו צריכים להיות שלמים עם הפתרון. העסק צריך הגינות ורחמים. לא מדובר באנשים שאוספים נדל"ן. אם יש כאלה, תתייחס אליהם בהתאם. בסוף זה בן אדם שאם הוא לא יבוא לך מכאן, הוא יבוא לך מהדיור הציבורי. אם לא מהדיור הציבורי, הוא יבוא מלשכת הרווחה. זה הסיפור. צריך לבוא בקטע הזה עם קצת יותר רחמים, לא ייקוב הדין את ההר, לא מהזווית של השקלים. צריך לחשוב מחוץ לקופסא, זה נושא לא פשוט. זה לא נושא שחתכנו, נגמר, זהו. צריך לבנות איזה שהוא מתווה שהצדק מבקש אותו. אם אני אתן את הקצוות, ברור לחלוטין שלגבי אחד שגר במקום 30,40 שנה אין על מה לדבר, ולגבי אחד שבא לפני חודש יהיה סיפור אחר. אני לא משווה אחד שבא לפני חודש לאחד שבא לפני 10 שנים. זה גם לא הגיוני. אני בונה איזה מתווה הגיוני. בוודאי שאחד שדינו 10 שנים לא יהיה כמו של אחד שגר שם 50 שנה. בסוף גם הם לא טיפשים. בן אדם סביר, אני מספר לך, יודע בבטן מה צריך להיות. לפעמים הוא מנסה למקסם תועלת, זה בסדר, זה לגיטימי, אבל בסוף הוא מקבל את הדין כשהוא מרגיש שלא דפקו אותו יותר מידי, כשהוא מבין שזה פחות או יותר מה שצריך להיות. הבן אדם מתקומם כשהוא מבין שעשו לו עוול. אז הוא לא מסוגל לעכל את זה. בואו תשבו. גמרנו עכשיו את התקציב, גמרנו את חוק ההסדרים, פינינו את הזמן לעניין הזה. תכניסו את אביגדור לנושא הזה של שכונת הארגזים, תעשו צוותים. אל תעבדו בטור, תעבדו במקביל כך שחלק ידונו עם גבעת עמל, יסגרו את העניין. שכונת ליפתא צריכה לרדת מהסיפור, כולה 11 משפחות. תגמרו איתם את הסיפור. אני רואה את שכונת הארגזים כדבר הכי בעייתי. רכזו עליו מאמץ, תעשו כמה פגישות, תייצרו לנו נוסחה. חלק לא יאהב את הנוסחה, חלק יעוט על העסקה, חלק יהיה בסדר עם העסקה. כרגע אנחנו חוזרים על אותו דיון, כל אחד בא לפה. יש כאן תפישות עולם שונות לחלוטין. חלק כאן אומר לבוא מערך הקרקע, חלק בא מהזווית של התושבים שגרים שם, של המשפחות. תשבו, כמו שאמרתי, עם העירייה, היא חלק אינטגרלי. כשאני אומר אוצר, אני מתכוון לאוצר ולעירייה. תיקחו את הסיפור הזה, תתחילו לתפור את החליפה הראויה, רק אז תבואו להציג לנו.

אני מקיים את הדיון הבא, כפי שסיכמתי איתך, בחדר שלי בעוד חודשיים וחצי מהיום. עד אז תדבר עם אביגדור לגבי הפינויים, לגבי כך שמקפיאים מצב. זה תנאי לעניין הזה. בגלל זה אני לא מקדם שום דבר עכשיו.

אני יכול להעביר את הבקשה שלך לגורמים, אבל אני נטול סמכות.

אני לא צריך את איגי או את תומר בעניין הזה. יש לכם מנופים עצומים מולם, גם בזכויות. אנחנו יודעים איך עובדים הדברים. כשאתם רוצים זה אפשרי. אני לא מבקש בקשות שהן לא אפשריות. זה תנאי מקדים לכל הסיפור. אני אעשה דיון בעוד חודשיים וחצי. שם אני ארצה לקבל נוסחה לעניין. במידה ולא תהיה נוסחה אני אציע שתי אופציות. יש את הצעת החוק הזאת, שהיא לא שלי, אני לא התעמקתי בה. אני אקדם אותה, מה שיהיה יהיה. במקביל אני אגיש הצעת חוק. יושב לי בראש איזה שהוא רעיון מסוים, אני עוד לא חידדתי אותו. גם יוני מכיר את הסיפור. אני לא רוצה להתערב בעניין, אני רוצה שתשבו עם נציגי התושבים ותגיעו לעמק השווה. גם אם יש מחלוקות, נדע מה הן. אני אעשה את הדיון בעוד חודשיים וחצי. אנחנו מדברים על גבעת עמל, על שכונת הארגזים ועל ליפתא.

גם פארק דרום.

כל הסיפור של פארק דרום, מה שנקרא השטח הירוק, ושכונת הארגזים, זה חבילה אחת. כולם אותו דבר, לא משנה מי פה ומי פה. זה דבר שכבר גמרנו אותו, אני לא נכנס אליו. את זה סגרנו איתכם, עם אביגדור ועם שר האוצר. אנחנו כבר לא בתחנה הזאת. אני מסתכל קדימה.

הגשנו מתווה.

תשבו עם התושבים, עם העירייה והאוצר. בעוד חודשיים וחצי אני אכנס את הוועדה כדי לראות את הפתרונות. אני מודה לכולם.

הישיבה ננעלה בשעה 14:05.