הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 324

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שני, ד' בטבת התשע"ז (02 בינואר 2017), שעה 9:00

סמכות הורים ומורים

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

אמיר אוחנה

מירב בן ארי

איתן ברושי

מרדכי יוגב

חיים ילין

שולי מועלם

טלב אבו עראר

הילה סגל - מנהלת היחידה לאקלים מיטבי וצמצום, משרד החינוך

בטי ריטבו - מנהלת תחום הורים ומשפחה, משרד החינוך

יהודה שוורץ - מפקח מוסדות להכשרת עו"ה

רינה כהן - יו"ר המועצה הציבורית להורים בישראל

אורה חכם - יו"ר הפורום הציבורי למען שיוויון הזדמנויות

זאב גולדבלט - מנכ"ל פורום ארגוני הורים

ד"ר הילה גרין - מנהלת מכון אריקה לנדאו ומרצה במכללת אחווה לחינוך

רחלי הכהן - עו"ד, המועצה לשלום הילד

עבד אל רחמן מוסא - חבר ועד ההורים הארצי

לילי הלפרין - מרכז אמת לסובלנות

אורלי בהט - מנהלת בית ספר, ארגוני מורים

אלי גבאי - מנהל בית ספר, ארגוני מורים

חוה סנדרס





נעמה אלפסי





יעל זלוטניק





חוה סקליר

יהודית גידלי

קורל כהן, חבר המתרגמים

סמכות הורים ומורים

אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. 2.1.2017, ד' בטבת תשע"ז. הנושא: סמכות הורים ומורים, ביוזמת חברת הכנסת שולי מועלם. אני ברשותכם מנצל את הזמן עד שהיא תגיע, כדי לומר את אשר על לבי. אני חושב שחובת התוכחה חייבת להיאמר.

בשבוע שעבר ועדת החינוך חוותה אירוע מביש. הכנסת חוותה אירוע מביש. ואני מחברי הכנסת שבדרך כלל לא אוהבים שמטיפים להם מוסר על התנהלות בוועדות הכנסת שכוללות קריאות ביניים, הרמות קול, כנראה כי זה הכרח שלא יגונה, אך האירוע שהיה בשבוע שעבר בוועדת החינוך ראוי לכל גינוי. יש בו משום פגיעה בדמוקרטיה, כי הוא פוגע במעמדה של הכנסת, הוא פוגע בעבודת הכנסת, הוא פוגע בוועדות הכנסת, כי כך לא יאה ולא נאה שחברי כנסת יתבטאו אחד כלפי השני. יש לי תחושה לעיתים שיש חברי כנסת שמבחינתם, סליחה על הביטוי, תישרף המדינה, שכל ההשקעה כאן תרד לטמיון, העיקר הכותרת, העיקר התמונות, העיקר כמה אזכורים אקבל בתקשורת באותו יום ואני לא שם, וחברי ועדת החינוך לא שם. לצערי הרב, חבר הכנסת אורן חזן וחברת הכנסת זהבה גלאון עברו בשבוע שעבר כל גבול. יסלחו לי כל מי שמרגיש שאני מטיף מוסר או מחלק ציונים לחברי הכנסת. ראיתי חובה לעצמי לתבוע את עלבונה של ועדת החינוך לדורותיה לאור התגובות השליליות שדיון מביש זה בין חברי הכנסת אורן חזן וזהבה גלאון גרר. אני חושב שהאזרחים במדינת ישראל ראויים שהאמת תהיה לנגד עיניהם והאמת היא לא ההתבטאויות ולא צורת הדיון שהייתה בוועדת החינוך. הייתי חייב לתבוע את עלבונה של ועדת החינוך. אני לא חושב שהיה אזרח שנחשף לזה ולא הביע את מורת רוחו מהסגנון ומהדיון.

עכשיו, לענייננו. דיון שיזמה אותו חברת הכנסת שולי מועלם. ייאמר לזכותה של הגברת רינה, שמאז כניסתי לתפקיד יושבת ומדברת איתנו על איפה סמכות ההורים, איפה ההורים במערכת החינוך. אני אומר מספר מילות פתיחה ואני אעביר את רשות הדיבור ליוזמת, חברת הכנסת שולי מועלם.

כשמדברים על סמכות הורים ומורים, צריך לדבר על ברית כרותה בין שלושת הגורמים. בין ההורים, בין המורים ובין התלמיד. לעיתים אנחנו מדברים על סמכות הורים ואנחנו בידינו, בצורת ההתנהגות שלנו, כורתים את הענף הזה שנקרא סמכות הורית. אנחנו תובעים סמכות מורים ואנחנו כהורים לעיתים מערערים על מעמדו של המורה, אם זה בצורת הבירורים ובדרך הבירור שאנחנו רוצים, מבקשים ותובעים לעשות. כולנו רוצים לתת עצמאות וחופש פעולה לילדים, לעיתים נוח לנו אפילו להשתמש בתירוץ הזה של למה להתמודד? יש גישה שאומרת תנו חופש, תנו עצמאות מחשבתית וביקורתית לילד, אבל כשלא יודעים למתוח את הקו, השאלה היא איפה עובר הקו. יש מחקרים רבים שמראים שהפקרת הסמכות לא היטיבה עם הילדים ואני עדיין שומע בחברה שלנו וככל שאנחנו רוצים להעניק לילדים שלנו את הטוב ביותר, שהמילה סמכות כמעט הפכה למילה גסה, כמעט ששייכת לתקופה של הורים פרמיטיביים. אז אולי הדיון הזה קצת ישפוך לנו אור או יאמר לנו איפה באמת צריך להעביר את הקו הזה בברית הזו בין הורה, מורה, לבין תלמיד. חברת הכנסת שולי מועלם, בבקשה.

תודה רבה, אדוני. בוקר טוב, חודש טוב. למרות שלא הייתי בדיון שהתייחסת אליו קודם בשבוע שעבר, הדיו נשאו למרחוק, לצערי. אני חושבת שזה חלק מהעניין, שיש דיונים שראוי היה לבוא אליהם ממקום אחר ולא כך נעשה בשבוע שעבר, למרות שאני ממובילות ויוזמות החקיקה, ההדים שנישאו למרחוק היו בעיקר אלה שלא תמכו בחקיקה.

הם חטאו לדיון. בין אלה שתמכו לבין אלה שהתנגדו, אלה שהתנגדו, אני מבין, הם משכו את זה לשם, אבל אלה שתמכו הזיקו לרעיון.

ברור. אני רוצה באמת לחזור לדיון שביקשתי לקיים ולהודות למרכז שפר. אני זכיתי לפני מספר חודשים, בכנס גדול שמרכז שפר ערך, לשאת מילות ברכה - - -

יש כאן נציגים שלהם?

כן כן, תכף אני אציג אותם. בהחלט. ואני התבקשתי על ידי המובילות של מרכז שפר להעלות את הדיון הזה, שכולנו מתחבטים בו כל הזמן כהורים וכמורים. אני חושבת שגם המילה הורה וגם המילה מורה הם איזשהו סוג של ציווי. אנחנו רוצים להורות את הדרך, אנחנו לא רוצים להגיד מה נכון ומה לא נכון, אנחנו רוצים להורות את הדרך והדרך היא הדרך של כל מורה וכל הורה. לא באתי לפה לדבר על מה נכון ומה לא נכון, אלא להחזיר חזרה את המציאות של הורה וילד, את המציאות של מורה ותלמיד או כל אחד איך שהוא יקח את זה במערכת הזו.

מה שברור הוא, שברבות הימים וכניסת החוכמה לחיינו ולחיי הילדים שלנו דרך מכשירים, כמו שאמר השבוע, הלכתי עם שתי ילדותי להצגה, אדוני היושב ראש, ומי שהנחה שם את ההצגה שאל את כל הילדים בשורות הראשונות: "גם לכם יש קופסאות שאתם כל הזמן מלטפים?" וכל הילדים צחקו וכל ההורים כמעט בכו. אני חושבת שהמציאות הזאת שבה נעלם המרווח שבין הורה לילד, בין מורה לתלמיד, בין מבוגר לצעיר - אני רואה בזה את אותו הדבר, זה שפעם הזקנים הם היו מובילי הדרך והיום כאילו "העולם שייך לצעירים" ואנחנו קצת הולכים בו לאיבוד, יש לומר, בצעירות הזו.

אני רחוקה מלהיות נגד התפתחות וטכנולוגיה וכל הדברים הטובים שמביאה בכנפיה היכולת לתקשר ברגע עם משפחתי שמעבר לים או עם חוקרים. כמי שבאה ממערכת הבריאות, אני רואה בתהליכים של מערכת הבריאות את הקשר הבלתי אמצעי הזה, את זה שאפשר בסקייפ להעביר ניתוחים מחו"ל לארץ ומהארץ לחו"ל ותוך כדי הניתוח להתייעץ עם המומחה הנוירוכירוגי בניתוח ראש שיושב בבוסטון, זה דבר גדול. יחד עם זאת, אני חושבת שברור לחלוטין שכל האלימות שאנחנו חווים, בעיקרה אלימות מילולית, אבל אנחנו נחשפים גם לאלימות פיזית, היא נובעת גם מהאובדן הזה של המורים וההורים ביחס לילדים, לתלמידים, לבנים ולבנות. אני חושבת שנכון לכולנו להתחיל לחזור אל ההבנה שהתפקיד של ההורים והמורים הוא להורות ולאפשר לילדים להתפתח תוך כדי התוויה של דרך.

אני, כמי שנפגשת עם מרכז שפר כבר שנים לא מעטות דרך ההנחיות שהם עושים, מבקשת להודות להם. גם על העשייה בתוך הציבור הרחב וגם החשיפה שנחשפתי אני במהלך השנים ובעיקר בשנה האחרונה לדרך המדהימה שלהם, שבעצם רוצה להחזיר את ההורים והמורים אל המקום הנכון, לתת להם כוח, לחזק אותם. ובעיניי אחד הדברים המדהימים, אנחנו הרבה מאוד מדברים בעולמות אחרים על העצמת נשים, אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור ולדבר על העצמת הורים. בכלל בכלל לא לטפל דרך הילדים אלא להתחיל את התהליך מול חיזוק ההורים, חיזוק המורים ודרך זה נתינת חוזק לתא המשפחתי, דרך זה נתינת חוזק לכיתה, לבית הספר, לקהילת הלומדים, כל מקום והדרך שבה הוא מאמין שצריך לעשות את זה.

תודה. נציגי ארגוני הסתדרות המורים כאן איתנו?

כן.

מאה אחוז, יופי. מרכז שפר, בואו תציגו את עצמכם ותאמרו את האני מאמין שלכם על רגל אחת. רינה, לאחר מכן את.

אוקיי, מרכז שפר עוסק בתחום של הורות, זוגיות, מודעות אישית והנחיית מורים בגישת שפר. המרכז מכשיר מנחים ויועצים ומלווה אותם מקצועית במהלך שנות העבודה שלהם והוא שוקד על פיתוח דרכי עבודה עם כל הגורמים שעוסקים בעניין הזה, עם מטפלים, עם עובדים פרא-רפואיים, עם אנשי צבא, עם אנשי שירות לאומי ועוד. יש לנו למעלה מ- 150 מנחים שעובדים בכל הארץ. עיקר העשייה שלנו היא בתחום של הנחיית הורים. יש 5,000 הורים בשנה היום שמקבלים הנחיה על ידי מנחים של מרכז שפר. איתי נמצאות כאן - - -

גברתי, תזכירי את השם, לא שמתי לב.

שמי חוה סקליר.

חוה. כשאת אומרת "אנחנו", איפה? באיזה מגרש אתם פועלים? תתארי, אנחנו לא מכירים. חברת הכנסת שולי מועלם מכירה אותך, הפרוטוקול לא וגם אני לא, לא מתבייש לומר.

אוקיי, אז אני אגיד. גישת שפר עוסקת בעצם בהחזרת ההורה למקום הטבעי שלו, כפי שאמרה חברת הכנסת שולי מועלם, והילד למקום הטבעי שלו במשפחה וכנ"ל המורה בבית הספר. הגישה שמה דגש על ההורה והמורה כמחנכים שאמורים להוביל את הדרך. היא מבוססת על העובדה שהאדם הוא יצור בוחר ושמה דגש מיוחד על זה שהאדם אחראי על מעשיו, פועל לפי בחירתו ומטרותיו ואמור לשאת בתוצאות מעשיו. זו תפיסה שונה מהמקובל בעולם המערבי ומחוללת שינויים מהותיים. וכאן אני רוצה לחזור לתיאור, שיש לנו היום 5,000 הורים בשנה שעוברים אצלנו סדנא, אצל המנחים בכל הארץ, מאילת ועד רמת הגולן.

איך הם מגיעים אליכם? חיצוני?

הם מגיעים אלינו על ידי זה שאנשים שומעים מפה לאוזן כמה הועיל למי שהיה וכך מגיע הבא שאחריו.

זה לגבי הורים.

זה לגבי הורים.

ומורים?

מורים, מה שקרה, שבהכשרת המנחים לחוגי הורים, יש לנו בין 150 המנחים, 80 שבאים מתוך מערכת החינוך או מגיעים למערכת החינוך, והם הרגישו עד כמה העניין הזה השפיע עליהם כעובדים במערכת החינוך, וכך נכנסנו לתוך מערכת החינוך. היום במערכת החינוך יש 20 או 30 בתי ספר בשנה שעוברים אצלנו השתלמות על ידי המנחים שלנו.

מאחר שאנחנו חברה עם הרבה תוויות, תגיות, זרמים ותתי זרמים - - -

שבטים, כמו שקרא לזה נשיא המדינה.

אני לא אוהב את המילה שבטים.

אני יודעת.

אנחנו עוסקים בכל הזרמים במדינת ישראל. מה שיפה בגישת שפר זה שאין לנו שום אג'נדה ערכית שאומרת: "כך צריך לחנך" או "כך צריך לחנך". כל הורה רוצה לפתור את הבעיה בביתו בהתאם לדרך חינוכו, וזה כך נכון שיהיה, הורה חייב וצריך ונכון שיחנך על פי דרכו. לכן אצלנו בחוגים יושבים הרבה פעמים הורים חילוניים על יד חרדים, דתיים לאומיים ליד חילוניים וכך הלאה. מנחות שלנו, דתיות או חילוניות, נכנסות למגזר שונה מהם ואין לזה שום השלכה משום שאנחנו לא מביאים איתנו אג'נדה ערכית. אנחנו מביאים איתנו רק דרך הסתכלות חדשה שבאמצעותה יכול הלומד - - -

אתם לא שחקנים יחידים במגרש.

יש כל מיני שעוסקים בהנחיית הורים, אנחנו חושבים שהגישה שלנו היא הכי טובה. זה ברור.

ביקשת שנציג את עצמנו, אז כמו שאמרתי שמי חוה סקליר, יושבות לידי שלוש מנחות שהן באמת מגיעות ממערכת החינוך, אני לא מגיעה ממערכת החינוך, הן מגיעות ממערכת החינוך והן גם משפיעות היום, הן בעברן היו מורות, יעל הייתה מורה 20 שנה, חוה ונעמה היו מורות 10 שנים, והיום הן עובדות בתוך מערכת החינוך בהנחיית הורים ובהשתלמויות מורים. לכן ביקשתי מיעל שתציג את הבעיה מטעמנו, מכיוון שהיא באה מתוך המערכת.

אז זהו, בדיוק באתי לשאול. מה החסך? מה חסר לו? אנחנו אומרים שאין סמכות הורים, אין סמכות מורים. אבל תצביעו - מה?

נהדר. על השאלה הזאת, אתה בדיוק שואל על דבריה של יעל ויעל תציג.

בקצרה, בבקשה.

תודה רבה. אני באמת הולכת להתרכז בצד אחד של הבעיה כפי שאנחנו רואים אותה ובנקודה שבעינינו היא מאוד מאוד חשובה. לפני שאני מדברת על איך פותרים את הבעיה, אני קודם כל רוצה להגיד מילה עלינו כמנחות ומילה - - -

אבל לפני כן, לפני המילה יש לי שאלה, אני חייב לנווט את הדיון כדי שלא נתפזר. אני שואל שאלה. לפי דעתכם, תתעלמו מהחצי הזה של השולחן, היום מורות ומורים בישראל מגיעים למערכת החינוך, הם יודעים לתקשר עם ההורים? יודעים להפעיל הורים נכון? מה דעתך?

אני צריכה לעסוק היום בדינמיקה שבין המורה לתלמיד ואני חושבת שמה שיש לי להגיד יכול להיות מעניין - - -

אבל אי אפשר לנתק את ההורה פה. אין דינמיקה בין הורה למורה בלי שההורה - - -

כי מה שאני הולכת להגיד על המורה הוא רלוונטי גם להורים.

ובכל זאת את לא רוצה לענות לי על השאלה שלי?

חבל לי לבזבז את הזמן היקר - - -

על חשבוני, לא תתחמקי מזה.

אני רק רוצה להגיד משפט בעניין הזה.

זה דינמיקה של ניהול דיון, אם לא אז אנחנו נשמע פה הרצאה.

אין בעיה. הנה, נעמה רוצה לומר משהו.

בבקשה. תציגי את עצמך לפרוטוקול.

נעמה אלפסי, מנחת הורים ומורים ומדריכה מורים במשרד החינוך. לשאלה שלך לעניין הורים ומורים, אז בכל המפגשים שלי עם המורים ועם ההורים, אני בעצם שואלת אותם מתי יש בעיות בין הורים למורים, והתשובה היא שזה תמיד כשיש בעיות עם התלמיד. זאת אומרת, אין אף פעם שיש למורה ביקורת על הורה או להורה ביקורת על מורה כשהכל בסדר עם התלמיד.

לא, יש, אבל זה מעט.

אז זה מאוד מאוד נדיר.

אני לא אוהב את האולטימטום. יש הורים מעורבים שגם כש - - -

כן, יש מעורבות של ביקורת ערכית או ביקורת עקרונית או אידיאולוגית על איך בית ספר מתנהל וכולי, אבל אני מדברת על מתח ועל תחושה לא טובה ועל משהו שלא מאפשר פתרון, זה כאשר יש בעיה עם הילד וכאשר יש איזשהו קושי עם הילד ואז כל צד בעצם יוצא בתחושת האשמה כלפי הצד השני, במודע והרבה פעמים לא במודע, ואז נוצר מאבק בין ההורה למורה וכשנוצר מאבק אז הפתרון לא נראה. ובאמת מה שאנחנו עושים, זה שאנחנו מנטרלים את המאבק הזה בין ההורה למורה, כשאנחנו מראים את הדינמיקה אנחנו מסבירים את המיוחד בגישת שפר שפה אני לא אפרוס את זה כרגע על השולחן אבל את המיוחד בגישת שפר, ואז כשאני מנטרלת את המאבק בין ההורה למורה ואני אומרת לו: קודם כל זה לא מה שיפתור את הבעיה, אנחנו צריכים ליצור את האמון, זה השלב הראשון.

אני עוזרת להם לראות איך הבעיה היא בעיה שהיא תוצר של הדינמיקה ואיך אפילו הילד לא רוצה את זה, אבל בעצם הוא מסובב את הדברים כך שיהיה את המאבק בין ההורה למורה ובזה מחמיר את הבעיה של החברה ושלו עצמו. גולת הכותרת של העניין היא כשאנחנו מצליחים להגיע למצב שגם המורים וגם ההורים מצליחים להגיע לעמדה של חוסר שיפוטיות. זו המטרה שלנו, שהמורה יצליח לעמוד מול ההורה ולא יהיה שיפוטי על התפיסה שלו את ההורות שלו, על הדרך שבה הוא בוחר להתמודד עם הבעיה - - -

יש עדיין מורים שמעזים להיות שיפוטיים כלפי ההורים על דרך ההורות שלהם? הם אמיצים.

להיפך, זה רק הולך וגובר. כי החברה עצמה ביקורתית. זאת אומרת, לא רק המורים ביקורתיים על ההורות, אנחנו כולנו, איך אמרת? אנחנו מערערים בעצמנו את הענף עליו אנחנו יושבים.

לא, בדרך כלל בחברה שמחזיקה מעצמה עם אגו גבוה, המצוי הוא שהורה מבקר בצורה שיפוטית את המורה, כי הוא, מה לעשות, הוא ספק השירותים לצורך העניין. ניקח את המושג הזה.

אז זו תופעה חדשה.

אבל מורה שיבוא ויאמר לו "סלח לי, אתה במחילה, לא מפעיל את סמכות ההורות שלך, אתה פוגע", בצורה שיפוטית, הוא מורה קצת אמיץ.

כשיושבים בישיבה פדגוגית, רק מורים, ואין הורים מצותתים מהצד, אתה תמיד תשמע כשיש בעיה עם תלמיד, אמירות של - - -

כלפי הורים, לא בנוכחותם. בסדר.

- - שאם המורה היה עובד אחרת, אז היה ככה - - -

בגלל זה גם מונעים את הנוכחות של ההורים שם.

וזה גם מגיע כשההורה נוכח. זה אולי לרוב יאמר בצורה מכובדת, אבל מה שקורה מתחת לפני השטח הוא הרבה יותר חזק. זאת אומרת, אם המורה חושב בליבו: "אם ההורה היה פועל כמו שאנחנו חושבים שהוא צריך לפעול, אם הוא היה פועל אחרת, אם הוא היה עושה ככה". זאת אומרת, אתה יכול לשמוע בדיון אחד משפט והיפוכו. אתה יכול לשמוע מורים שיגידו לגבי תלמיד אחד: "אם ההורים היו יותר סמכותיים בבית, אז לא הייתה בעיה". או לחילופין: "אם ההורה היה קצת יותר משחרר ולא היה כל כך ככה, אז לא הייתה בעיה". זאת אומרת, זה דבר והיפוכו. תמיד הטענה מופנית כלפי חוץ ולא מגיעה לשורש הבעיה של מה קורה מול התלמיד, וזה מה שיעל בעצם רצתה להיכנס, לשורש העניין. אני חושבת שזה מאוד מאוד חשוב, בעצם מה קורה במערכת היחסים מול הילד או מול התלמיד שמביאה ל - - - בסמכות.

נתת לי הרצאה מאלפת אבל לא ענית לשאלה שלי, זה מנהג של הפוליטיקאים. ואני מתעקש עליה. אני אדם פרקטי ואני מנהל דיון ורוצה להגיע לתכלית. מהניסיון שלכם בעבודה רבת השנים, קצרת השנים כמורים, כהורים, כמנחים - מורי ישראל מגיעים עם הכשרה והם יודעים איך להתנהל מול הורים? מה הדינמיקה? איך מנהלים משבר הורה-תלמיד-מורה?

תראה, הם מתמודדים עם זה כל הזמן. האם הם מקבלים על זה הכשרה מראש אני לא חושבת, וכאשר - - -

בפועל את חושבת שמורי ישראל יודעים? יש להם את הידע? או שהם צוברים את זה מניסיון עם הזמן?

אני חושבת שזה יותר מניסיון בשטח.

זה מה שרציתי לדעת, אז למה אתם מוציאים את הנשמה, תגידו את זה מהתחלה. אוקיי, בבקשה, נחזור אלייך בקצרה וניתן לרינה. בבקשה.

בסדר. תודה. אנחנו מסתכלים על תופעה שאנחנו קוראים לה איבוד הסבלנות המורית. ואם אנחנו מסתכלים על האפיונים שלה, במה זה מתבטא, זה מתבטא בזה שהתלמידים לא לומדים. זו הכותרת. מורה נכנס לכיתה ויש לו תלמידים שמתחצפים, שמזלזלים, שלא מתעניינים, שיוצאים מהשיעור, שלא נכנסים לשיעור. כל המאפיינים האלה הם מאפיינים של תלמיד שלא לומד. כשהתלמיד לא לומד, המורה מרגיש שהוא איבד את הסמכות המורית ושהוא לא מצליח לעשות את התפקיד שלו.

לפני שאני נכנסת לזה אני רק רוצה להעיר. אם אנחנו נבדוק איפה אנחנו רואים את התופעה הזאת, אז זה בכל מקום. בכל מגזר. אני חושבת שאין שום מגזר, בחברה היהודית לפחות, שלא לימדתי בו, גם הורים וגם מורים, והבעיה הזאת נמצאת בכל מגזר ובכל מקום והיא נמצאת לא רק או אפילו בכלל לא קשורה לבעיות בין התלמידים, והיא אפילו לא קשורה לאיכות של המורים. גם מורים שהמנהלים שלהם ואפילו התלמידים שלהם מעידים עליהם שהם שופרא דשופרא נתקלים בבעיה הזאת וקשה להם והם במצוקה. ואם אכן אנחנו מדברים על תופעה שהיא נמצאת בכל מקום ובכל מגזר, אז אנחנו כבר לא מדברים על איזשהי בעיה נקודתית, אנחנו מדברים פה על מגיפה, ועל מגיפה צריך לחשוב בשפה של מגיפה. צריכים לחשוב על מגיפה באיזושהי ראיה שהיא מערכתית.

עכשיו, לא רק שיש כאן תופעה שהיא נראית כמו מגיפה, היא מתרחבת ונעשית עמוקה יותר וחמורה יותר למרות מאמצים מאוד מאוד גדולים להיאבק בתופעה הזו ואם כך, אני רוצה להציע שיש כאן איזשהי דיאגנוזה שהיא מוטעית ופתרון שגם הוא מוטעה.

את אומרת לי מגיפה, תופעה.

זה בכל פינה.

את מוכנה להיות יותר קונקרטית?

אני אגיד לך. כל אחת מאיתנו נפגשת במשך השבוע עם בין 20 ל- 60 הורים, כל שבוע. אנחנו עובדות בצורה סדנאית. זאת אומרת שאנחנו נכנסות לקבוצה ואנחנו כל הזמן עסוקות בלפתור בעיות. אנחנו שולחות את המורה או את ההורה עם פתרון והוא חוזר ומדווח על זה, אז אנחנו נמצאות בשטח. ואם תכפילו את זה ב- 5,000, אז יש לנו מידע מאוד רחב פשוט מהשטח. אנחנו מכירים את זה. אין לנו סטטיסטיקות, יש לנו את הידיעה וחוץ מזה שבאמת כל מורה יודע את זה. אנחנו מדברים עם מורים ותיקים, הם אומרים שמשנה לשנה נעשה יותר קשה.

עכשיו מגיע החלק שאני מקווה שתעקבו אחרי, כי כאן אני רוצה - - -

אבל בקצרה כי אני רוצה להתקדם.

אני אעשה את זה בקצרה. איזשהו שינוי בחשיבה. אני נכנסת לסדנא של מורים ואני שואלת אותם: "תגידו לי, מה התפקיד שלכם?", ואני מקבלת המון תשובות. יש תשובה אחת שאני לא מקבלת, ואם היה זמן הייתי נותנת לכם לנחש, מורים לא אומרים "התפקיד שלנו הוא ללמד", וכל פעם זה מפתיע מחדש.

הם לא אומרים את זה?

הם לא אומרים את זה.

מה הם כן אומרים?

הם אומרים המון דברים, הם אומרים "התפקיד שלנו הוא לאהוב", "התפקיד שלנו הוא לגרום לתלמיד - - -

לחנך.

"לחנך" הייתי אומרת, זה כמו ללמד.

ממש לא.

העיסוק של המורים הוא לא בזה שהתפקיד שלהם הוא ללמד, אלא התפקיד שלהם הוא לגרום לתלמידים ללמוד. אני הולכת - - -

את יודעת למה זה קורה? אם הייתה תשובה ממורה, הנה אני אומר לך, אני לא איש חינוך, אני חוץ מלנהל ניירות, זה מה שאני יודע, גדלתי מלהזיז נייר מכאן לשם ואני אומר לך, אם בשאלה כזו אני הייתי שואל ומורים היו אומרים לי "ללמד", הייתי אומר שצריך לסגור את מערכת החינוך. אני יכול להעריך רק את המורים. הם ניסו לבוא ולומר, "התפקיד שלנו בנוסף לזה שאני מורה, אני עוקב, אני מחנך, אני אוהב".

אבל יחד עם זה ליבת העניין אמורה להיות לפחות אמירה כמו שאתה אומר, "בנוסף להיותי מלמד, אני גם רוצה להכיל, להבין, לקבל".

אני הייתי מורה 20 שנה, אני מדברת מהמקום הזה. אני רק רוצה להעיר שמה שקורה, שמורה מנסה לגרום לתלמיד ללמוד, הוא עומד מול שוקת שבורה כי אי אפשר להכריח בן אדם לעשות משהו, והמורה אומר, "רגע, אז מה? אז אני כישלון?", ואז המורה אומר, "כנראה שאיבדתי את הסמכות". לפני הרבה שנים - - -

אבל, גברתי, אני רוצה ברשותך - - -

סיפור, ואז אם תגיד אז זה יהיה מצוין.

טוב.

לפני הרבה שנים חינכתי כיתה. הייתי מחנכת י"א-י"ב, חינכתי כיתה י"א. אני מגיעה יום אחד לשיעור, שליש כיתה מחוץ לכיתה למרות שכל התלמידות שלי נמצאות בבית הספר. הרגשה מאוד רעה. הרגשה של כישלון. הרגשה של, "מה, אני לא מעניינת אותן? אני לא מורה טובה? אני לא מלמדת כראוי?". טוב. אני באה למחרת לבית הספר, יש לי חצי כיתה. כל הבנות נמצאות, אני יודעת, אבל הן לא נכנסות לשיעור והן ברחו לי. ושוב אותה תחושה מאוד מאוד קשה. תחושה של איבוד הסמכות. אני מוסמכת ללמד ולא נותנים לי את ההזדמנות, מה אני אעשה? אני רוצה שהן ילמדו והן לא איתי. אני הולכת הביתה ואני מתחילה לחשוב על פתרון. אני אומרת לעצמי: טוב. אני יכולה לצעוק עליהן. אבל מה יש לי לצעוק? הן לא יודעות שהן צריכות להיות בכיתה? טוב. אני יכולה לתת עונש. כל מיני עונשים. דרך אגב, אין לי כל כך הרבה עונשים בארסנל, אבל אני רוצה לתת עונש. בשביל מה? עונש מלמד את התלמיד, "אני אחראית לגרום לך", אבל אני לא יכולה לגרום, אני יכולה להכניס אותם לכיתה. כשהייתי קטנה היו אומרים לי "אפשר לקחת את הסוס עד השוקת, אי אפשר לגרום לו לשתות". אני יכולה להכניס אותן לכיתה אבל איך אני אגרום להם להיות אנשים לומדים, אנשים שמקבלים אחריות, אנשים שהם עצמאיים, שזאת המטרה שלי כמחנכת. ו

אז אמרתי רגע, בוא נעשה סדר. התפקיד שלי ללמד, התפקיד שלהם ללמוד. חלק מהעבודה שלי כמורה זה לעשות את האבחנה הזאת. כשאני משאירה להם את האחריות שלהם, שם הם מקבלים את המסר שזאת הציפייה שלי ושזה מה שהן אמורות לעשות. באתי לכיתה למחרת, זה באמת יכול כנראה לקרות רק לי. שליש כיתה, כל השאר נמצאות ולא נכנסות. לימדתי כמו שמלמדים כיתה שלמה. זה היה ביום חמישי, ביום ראשון נכנסתי לכיתה, כל הכיתה הייתה וכל הכיתה למדה וכך היה עד סוף השנה. עכשיו, ניסים כאלה - - -

גברתי, בואי נעצור בשלב הזה. תודה.

משפט סיכום. לא תמיד יש ניסים כאלה ברורים, אבל תמיד כשהמורה משנה את הדינמיקה, כשהוא נמצא במקום של ההנהגה, יש הצטרפות של התלמידים אליו. הם מבינים שזה מה שמצופה מהם ואת זה אנחנו רואים בשטח.

תודה. רינה. תציגי את עצמך.

תודה רבה, כמה נקודות קצרות. אני לא יכולה שלא להתחיל עם האירוע של אתמול שהוא סיגנל לכולנו. האירוע המזעזע של אתמול מעיד על קריסת ההורות. קריסת ההורות. אפשר להוסיף לזה גם את בגידת ההורות, שההורים בגדו בגברת הזאת, ההורים בגדו, וכבר חווינו את זה, לצערי, כמה פעמים באמון שהחברה נותנת בהם שהם יודעים ויכולים ורוצים לחנך ולגדל ילדים. שימו לב, התופעה הזאת, אני בעשרות השנים שאני עוסקת בנושא הורים, כבר חוויתי אותה לצערי הרב כמה וכמה וכמה פעמים. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו נוכח המצב הזה שאני מכנה אותו קריסת ההורות, זה קריסת הבית. לא יעזור לנו כלום. אין תחליף להורים כמחנכים ומגדלים ילדים עם כל החשיבות למורים ולמטפלות ולכל מי שמשתתף בתהליך הזה, אבל הם שותפי תפקיד. סמכות הורית וסמכות מורית.

בתפיסה שלי, באמת, אחרי כל הניסיונות שעברתי זה קודם כל הסמכות של ההורים על עצמם כהורים. האם יש להם סמכות על עצמם כהורים? האם הם מרגישים שהם מסוגלים להיות הורים? נולדו להיות הורים ויש להם את ארגז הכלים המתאים כדי לקדם את ההורות שהם חלמו עליה? לא הורות שאני רוצה לקדם אותה, ההורות שהם חלמו עליה. אני חושבת שרוב ההורים כמו גם המורים, עומדים עם ארגז כלים, איך נגיד את זה, חלקו לא רלוונטי, והחלק האחר נדמה לי חסר במידה רבה מאוד. אני חושבת שכדאי לנו להסתכל על האירוע של אתמול כקריאה נואשת לעזרה. קריאת ההורים, קריאה נואשת לעזרה, ולמי יש להם לפנות כשהם זקוקים לעזרה? זו שאלה שאני שואלת את עצמי כבר עשרות שנים. מה הכתובת להורים לפנות לעזרה? והשאלה היא אם יצרנו כתובת ואם זה תפקידה של המדינה ליצור כתובת כזאת, ואני חושבת שכן. כי אחריותם של ההורים לחנך ולגדל ילדים אין ספק בדבר הזה, ואין להם תחליף, כבר למדנו מכל הכיוונים. אבל מי אחראי לאחראים?

מילה אחת על האלימות, שזה הכותרת של הנושא. אלימות זה ביטוי לחוסר אונים, כי כשאין לך כבר מה לעשות אז אתה מתפרץ, כמו שמתפרץ בכל אחד בדרכו. חיוני ואין תחליף לדבר הזה, חייבים להעצים הורים, חייבים לייצר כתובת להורים כדי שיוכלו להפעיל את ההורות שהם חלמו עליה, ומי לא חלם להיות ההורה הכי טוב בעולם? רק אחר כך נפגשים עם המציאות וזה לא מסתדר. החלומות קצת מתנפצים.

מנחים. יש היום בארץ כ- 7,000 מנחים מוסמכים על ידי משרד החינוך. כל המגזרים בחברה הישראלית חוץ ממגזר אחד שהצלחתי לפספס אותו ואני עוד חייבת להם, ואני מקווה שאני אצליח גם את המרכז הזה להקים, זה הדרוזים. אני אז שידכתי אותם עם המרכז הערבי שהקמתי והם התנגדו, ובצדק, זה היה חור ידע שלי. אז לדרוזים אני עוד חייבת את המרכז ואז אני אסיים את 40 השנים שלי של עבודה בנושא הורות. אני מאוד אשמח אם תצא מכאן קריאה לכל מי שרוצים לקרוא, לרשויות המקומיות, שלטון מקומי, השלטונות כאן, מרכזים להורים, הדרכה להורים והדרכה - - -

יש כמה רשויות שעשו את זה ואין ספק, קראנו בעבר וזה נפלא. תודה. אחרון בסבב הזה זאב גולדבלט, לפני שניתן לחברי הכנסת ולאחר מכן נשמע את הארגונים ואת משרד החינוך. בבקשה זאב.

זאב גולדבלט, מנכ"ל פורום ועדי ההורים הישוביים בישראל. לפני שאני מתחיל, אני רוצה - - -

ההורים מעורבים במערכת החינוך במדינת ישראל?

אנחנו מנסים ואני אתייחס לזה בדברים. אבל לפני שאני מתחיל, אני רוצה קודם כל לתת, מה שנקרא, אזהרה, גם לעצמי וגם לרינה שקדמה לי, מהכללות. אנחנו לוקחים מקרה בודד או אפילו תופעה של שוליים והופכים אותה לסמן שמעיד על הכלל. ולא היא. ועכשיו נחזור חזרה לנושא.

אבל ההורות ב- 2017 זו ההורות בסיכון, בואו נבין את הסיפור הזה.

כשאומרים סיכון, אז יש סיכון ממשי. וכאן זה לא, זה משהו אחר. את מדברת על המושג הורות, לא על זה שההורים בסיכון. אבל שוב, אנחנו עושים כאן ערבוב של מושגים.

בואו לא נסטה. הדיון הוא סמכות הורים ומורים. לא נשים עכשיו על הדיון הזה את כל ה- - - -

תן לי שתי דקות ואני מסיים את דבריי. אנחנו בפורום ועדי ההורים הישוביים רואים את עצמנו ואת כלל ההורים כשותפים טבעיים שאין בלתם בחינוך הילדים שלנו. תפקיד המורה הוא להורות, להרחיב דעת והשכלה, אבל גם לחנך. שכחנו את זה מפעם לפעם אבל לפחות בכל כיתה יש מישהי שזה בדיוק תפקידה, לפחות ה"ראסמי", להיות מחנכת. אנחנו כמובן, כשאני אומר אנחנו אני מתכוון לאנחנו ההורים, חייבים לכבד את המורים, להכיר בתרומתם העצומה לילדנו, לפעול להעצמתם של המורים ולשיפור התנאים שבהם הם פועלים והתמורה לכך. משום מה אף אחד לא הזכיר את זה, אבל זה חלק מהאיכות במעמדו של המורה, זה גם התמורה. כאחד הזקנים, ואני חושב שאני אחד הזקנים ביותר כאן בחדר הזה, אני עוד זוכר שבילדותי משפחה יכלה להתקיים בכבוד ממשכורתו של מורה אחד, שזוגתו בדרך כלל הייתה עקרת בית.

זה היה נכון לעוד הרבה מקצועות.

זה נכון, אבל אצל המורים זה בא לידי ביטוי בוטה כי כשחל פיחות גם בתמורה, חל פיחות גם במעמד, חל פיחות גם באיכות האנשים שבאים למקצוע הזה והתוצאה היא הרת אסון. לא בכדי כל חתני פרס נובל שיצאו מישראל מלינים בדיוק על הדבר הזה. על איכות ההוראה, בין השאר. אבל לא רק בשכר אנחנו רואים בעיה, אלא גם בגישה הבסיסית של משרד החינוך עצמו. זה דבר שבא לידי ביטוי למשל ביחס להורים עצמם ולבחירות של הנציגים שלהם, אם זה בהתערבות מאוד מאוד בוטה ולא ראויה בבחירה של ועדי הורים, אם זה בפסילת בחירות כשאנחנו חושבים שאין להם שום סמכות לנושא הזה, אם זה בהשפעה, זאת אומרת, מתן דריסת רגל לגורמים שאסור להם להיות בכלל בוועדי הורים, ולכן אנחנו מוצאים בתוך ועדי ההורים גם גורמים אלימים, גורמים שהם אינטרסנטיים, דבר שאנחנו פשוט מקיאים מתוכנו.

אנחנו קוראים כאן בוועדת חינוך ליצור שיח משתף או לקרוא ליצירת שיח משתף, הן ברמה הכיתתית, הן ברמה המוסדית, אבל גם בישובית ובארצית. שיח מכבד וקשוב תוך מודעות לתפקידיו של כל צד, כיבוד סמכויותיו וגבולות הגזרה שלהם, תוך נטרול דעות קדומות ופחדים מיותרים כגון פחד של מורים מהתערבות של הורים. מי שדרך אגב לא מבין על מה אני מדבר, אותו פחד - - - במהות. כשבטי ואני היינו שם לפני שלושה חודשים, אני חושב, ראינו עבודת מחקר אוניברסיטאית שממנה עולה שהמורים פוחדים פחד מוות ממוערבות הורית. עכשיו, ההורים שנשאלו בדיוק על הנושא הזה מסתכלים על זה לגמרי אחרת, ממש לא מבינים על מה מדברים. זאת אומרת, צריכים להוציא פשוט את הפחדים - - -

אבל זה לא חד משמעי, לא כולם.

לא, אני מדבר על עבודה שעשתה - - -

אני אומר לך, אני בקבוצת הורים של הבן שלי ואני מקבל הודעות מהמורה שלו במגוון רחב של תחומים, יותר מאשר אני מדבר עם אחיות שלי. אז זה לא נכון שזה חד משמעי. יכול להיות שיש מנהל יותר זה - - -

שני דברים. אל"ף, אני ייצגתי כאן או דיברתי על מסקנה של עבודת מחקר אקדמית. בי"ת, אתה ואני עושים את הטעות שאנחנו לוקחים מקרה בדיד שלך או שלי והופכים אותו לכלל, ולא היא. אני יכול להגיד לך, כאחד ששירת כ-8 שנים כיו"ר ועד של בית ספר, אני והמנהלת "סחבקים" וזה לא הפריע לי לקדם כל נושא שאנחנו כהורים רצינו. ועדיין, לעומת זאת, בבית הספר ליד רואים באותו יו"ר אויב.

אוקיי, תודה. מוטי יוגב.

ברשות היושב ראש וכל האנשים הטובים, אני חייב ללכת פה לוועדת חוץ וביטחון אז מתנצל. אני חושב, אדוני היושב ראש, הנושא שהועלה פה, גם על ידי מרכז שפר, הוא נושא מאוד מאוד ליבתי בכל מערכת החינוך. היה, הווה ויהיה, רק שהוא הפך למורכב יותר בעידן הסמאטרפונים. סיפור של 10 שניות. נכדה בשבוע שעבר, שמעה שאני הולך לערוץ הכנסת, אמרה, "גם לי יש מה להגיד לכנסת", מה יש לה להגיד לכנסת? היא רוצה שילדים מגיל 9 יוכלו להחליט. אמיתי לגמרי, אני העתקתי אותה עכשיו מהוואטספ.

היא לא מעודכנת, הם כבר מחליטים.

אז בן אחר, יש לי בוואטסאפ, שאמר שיותר כדאי שאלה שמתחת לגיל 9 יחליטו וזה יהיה יותר תמים ויותר ישר. לגופו של עניין, אני חושב שאנחנו כוועדת חינוך כן צריכים לשים את הנושא הזה כנושא רציף עם מעקב אל מול משרד החינוך ואני אומר שוב, כי אין מערכת אחרת במדינה, וגם המשרד השני בגודלו, שיכולה לעשות פה משהו שיטתי. ואם מרכז שפר ויש עוד גופים כאלה, מביאים פה שיטה, אני חושב שהשיטה הזו צריכה להיות והיא מתקיימת, כמו שאתה אומר בבית הספר שלך. בשולחן עגול של שיח, של הורים-מורים, עם מנחה, על הבעיות שעולות, על הדברים. אני לא מקבל את מה שפה העלתה רינה, האירוע של אתמול הוא באמת קשה וחריף וכל המערכת התייצבה פה אתמול, הוא באמת חריג גדול מאוד. בעולם הטבעי יש להורים רצון ויש תמיד חריגים שהציגו פה, כאלה שהרצון הופך לשלילי. אבל זה חריג.

השולחן העגול הזה הוא שולחן עגול שאני מניח שבבתי ספר רבים הוא מתקיים וחוגי הורים מתקיימים היום ויש יזמות כאלה בהרבה מקומות. צריך להפוך אותו למשהו שיטתי, לא למשהו של 5,000 מורים או 20 בתי ספר, אלא למשהו שעובר את כולם באופן שיטתי, מגני ילדים עם התמודדויות מסוימות ועד בתי הספר התיכוניים, ולייצר אותו דרך הוועדה שתדרוש אותו ממשרד החינוך שייצר כנושא ליבתי מוקצה, מתוקצב, ושלא יהיה לצורך העניין כיתה שאם הדברים בסדר, אז אפשר לעבור לבית ספר בו הדברים פחות בסדר, פה להשקיע את ה- 10 שעות ופה את השעתיים, אלא לייצר את זה כנושא ליבתי ששוזר את כל מערכת החינוך על פי אחת האפשרויות של מרכז שפר. תודה.

התערבות או מעורבות, ההבדל הוא כל כך גדול. המועצה לשלום הילד, בבקשה.

רחלי הכהן, המועצה לשלום הילד. אני רק רוצה להצטרף קודם כל לדברים שאמר יושב ראש הוועדה בתחילה הוועדה לגבי זה שמדובר בברית כרותה. זה לא סכום משחק אפס, זה לא או זה או זה על חשבון ההורים, על חשבון המורים או על חשבון התלמידים. אין ספק שסמכות המורים היא חשובה וגבולות עבור ילדים הם נורא חשובים והם חלק משמעותי בהתפתחות של ילדים, זאת אומרת, כשמדברים על גבולות, מדברים על ילדים שיש להם שיח של זכויות, אבל כמובן שיש להם גם שיח של חובות. ועם זאת, אני רוצה לחדד את השאלה כשמדברים על סמכות והסמכות היא איך? איזה סוג של סמכות צריך להחיל? צריך לוודא שהסמכות היא חיובית, היא סמכות מתוך מנהיגות, מתוך דוגמא אישית, מתוך כבוד ולא סמכות מתוך תוקפנות. כשמדברים הרבה פעמים על התערערות מצב ההורים או מצב המורים, זה חלק משיח כללי בחברה, של הרבה פעמים בעצם איך נתפסת התנהגות גם לבעלי סמכות באופן כללי, זאת אומרת, לא רק בשיח הזה אלא בכל מצב. איך אנחנו כמבוגרים בעצם מתייחסים אחרי זה אל בעלי סמכות וכמובן שילדים הם תמונת ראי בעצם והם משקפים את המצב שקיים בחברה. לכן הסמכות צריכה להיות סמכות אמיתית, מתוך מנהיגות, מתוך דוגמא אישית, סמכות שיודעת את הדרך ולא מתוך רודנות או תוקפנות.

תודה. סתם, הרהורים. כל אחד מביא מהקופסא האחורית שלו. לדוגמא, אני גדלתי בבית שתמיד הגיבוי היה אוטומטי למערכת החינוך. אין סיכוי שאני הייתי מפנטז שאני אקבל גיבוי, אפילו, עזבו מערכת החינוך, גם אם רבתי עם ילד בשכונה, ברירת המחדל קודם כל, אני יודע שאני הולך לעבור קודם כל חקירה אם אני אשם או לא. אבל לעומת זאת, אני זוכר בכיתה ט', שהוזמן הורה של איזה תלמיד. מה לעשות, הוא היה עצמאי והמנהל מדבר איתו ואומר לו, "שמע, הבן שלך לא יכול להמשיך ככה, הוא תלמיד טוב אבל הוא מופרע". הוא ענה לו, "תעשה טובה, אל תעשה עליי, סליחה על הביטוי, 'דאווין', כי מחר אני מוציא אותו לעבוד אצלי, הוא מרוויח יותר ממך". וזה אני כתלמיד בכיתה ט' לא מצליח למחוק מהתת מודע שלי. אז יש ויש. ושוב, השאלה כפי שאמרתי בפתיח, איפה עובר הקו הנכון. חבר הכנסת טלב אבו עראר.

טוב, בנוסף למה שדיברו חבריי, קודמיי, המורה, תפקידו ללמד ולחנך ולהימנע כמה שיותר מאלימות כלפי התלמידים. יש לנו בחברה הערבית תופעה חמורה שלילית, כבוד היושב ראש, שלאחרונה אנחנו עדים לכמה מקרים שישנה אלימות כלפי המורים. זה דבר שמונע מהמורה להיות ענייני או אחראי כלפי התלמידים מבחינת הישגים, מבחינת חינוך. אבל בנוסף לזה רציתי לדבר על הוותק של המורה. אני יודע שבארצות הברית המורה יוצא לפנסיה אחרי 10 שנים, אם אני לא טועה.

אצלנו ראש ממשלה לא יוצא אחרי 10 שנים, אתה רוצה שמורה ייצא? יש לי גיסה אמריקאית, בארצות הברית, היא כבר 30 ומשהו שנים מורה.

בקיצור, המורה לא יכול להישאר עם אותו מרץ ועם אותה מוטיביציה ולתרום לתלמידים ולעזור 35 שנים. אי אפשר. זה בטוח. הוא יורד בקצב ובמרץ, ולכן מי שניזוק זה התלמידים שלנו, הילדים שלנו. חשבתי באמת להציע - - -

הצערה של המערכת.

נכון, זה דבר ראשון. דבר שני, שיתוף פעולה מלא בין התלמידים - - -

רגע, תקשיבו. יש לי רגישות למי שפוסל מיד על הסף. תנסי, אני לא אומר לאמץ, תנסי לחשוב מאיפה זה בא לך. עכשיו, בגלל שאנחנו מכירים את הבעיות במערכת החינוך במגזר הערבי, אני מתחבר לא בקיצוניות ל- 10 שנים, יש איזה עניין, ולכן לא לפסול על הסף. לא, התנועה עם הראש - - -

לא, גם במגזר היהודי - - -

אנ רוצה להימנע ממערכת שחוקה שבסוף לא נקבל תוצאות. יש כאלה בתי ספר או כמה מורים שאין להם מה לתת, אין להם מה לתרום. זה דבר שבאמת כל הזמן מדאיג אותנו ואנחנו מתמודדים עם זה אבל אין לנו פתרונות. תודה רבה.

הסתדרות המורים. סמכות הורים ומורים. מי הדובר או הדוברת?

אני אלי גבאי, אני מורה כבר 22 שנים במערכת ואני מנהל בית ספר זו שנתי השישית.

איפה?

בחולון. במסגרת ההכשרה שלי אני גם משפטן ואני זוכר שעשיתי עבודת סמינר שנקראה "רישיון להורות". כל מורה הולך ולומד בסמינר להיות מורה ויש רישיון הוראה, אבל להורה, לצערי או שלא לצערי, אין רישיון להורות וההורים הם חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך. עכשיו, ההורים הם בהחלט שותפים - - -

ומאחר שאנחנו בכנסת ומנסים לא לפספס כלום, מה עומדת לך הזכות להגיד "לצערי או שלא לצערי"? אם אתה כבר בא לדיון אז בוא תתרום, מה אתה חושב? הרבה פעמים נשמע פה "הדבר היחיד שלא צריך רישיון או אישור או הסמכה זה להיות הורה". אז מה נכון לדעתך?

אז הנכון הוא, היות שזה מצב קיים ומצב נתון, אני יודע שההורים הם שותפים ומעורבים בלתי נפרדים במערכת החינוך, וחזקה על מנהל וחובה על מנהל לדעת, וגם על מחנך ועל מורה, איך הוא מצליח לגייס את ההורים, ועם כל הכבוד לכל המנחים, גם אני הייתי מנחה בעברי, עם כל הכבוד לכל המנחים - ללא גורמי חוץ. לעשות את זה בעצמך. לבוא וכשהורה נכנס אליך לבית הספר, והרבה פעמים יש לי גם את ההורה הזה שאומר לי, "אני יכול לקחת את הבן שלי ולהרוויח פי חמישה ממך", אני אומר לו: "בוא אדוני, אל תתבלבל, אתה ואני באותו כיוון, אנחנו באותו צד. לשנינו יש את אותו אינטרס לקחת את הילד שלך ולהביא אותו מהמקום הטוב הזה למקום אחר". ברגע שאתה אומר את זה להורה, אתה הופך אותו מאויב לאוהב, כי הוא מבין שאתה בצד שלו ואתה רוצה בדיוק את טובת הילד שלו ואם אתה משכיל לעשות את זה - כי הרבה פעמים כשמורה מגיע גם אליי, כמנהל, המורה מבקש מילד לצאת מהכיתה. היא קוראת לי, לאלי, שיבוא להוציא לה את הילד מהכיתה, אז אני שואל אותה: "עלה בדעתך שכשאת קוראת לי את מסרסת את עצמך? איפה הסמכות המורית שלך? זאת אומרת, למה את בכלל מגיעה למצב כזה? בואי תבדקי עם עצמך". אז אני הגעתי והוצאתי אותו מהכיתה, אבל בואי תראי לאיזה שיח את יכולה להגיע עם התלמיד ולהבין, אני הייתי בודק את עצמי מה קורה איתי אם שליש מהתלמידים לא היו נכנסים לכיתה. אולי זה לא מצב אטרקטיבי עבורם?

מר גבאי, אני אשאל אותך שאלה ששאלתי בתחילה. ואתה, לכאורה, אתה אומר גם בלי טובות של המנחים ובלי מעורבות, אתה רכשת את זה תוך כדי עבודה? רכשת את זה בהכשרה שלך? בהשתלמויות נוספות שהמשרד עשה? איך רכשת את זה?

תוך כדי עבודה, תוך כדי הבנה ותוך כדי ידיעה שהמורה הוא חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך ותוך כדי רצון לבוא ולגייס את ההורה בכל דבר שאני עושה בבית הספר. המורה הוא מעורב בבית הספר. ההצעה שלי, ואני מאוד אהבתי לשמוע את זאב, מנכ"ל פורום ההורים, שצריך באמת להחזיר את המעמד ואת הכבוד קצת יותר למורים וזה כן צריך גם לבוא לידי ביטוי בשדרוג השכר שלהם ותנאי העבודה שלהם. אני חושב שהיום הרבה מהמורים - - -

מסכים איתך. ומה על המורים לעשות כדי להחזיר את הסמכות?

מה על המורים לעשות? ללמד את הגבולות. זה התפקיד שלנו. להיות המבוגר המשמעותי והאחראי - - -

במה זה מתבטא? זה סיסמא, תרד לרזולוציות.

לרזולוציות? נאמר פה שהמורים די מפחדים וחוששים מהורים. זה נכון. זה קיים. כשהורה בא לבית הספר ואומר "אני אפנה לשר", "אני אפנה למנכ"לית", "אני אפנה למנהלת המחוז", "אני אפנה למנהל", המורים מאוד חוששים מזה, הם לא מקבלים גיבוי. הרבה פעמים המורים לא מקבלים את הגיבוי שמגיע להם לקבל ואני יכול לומר לך שהדלת - - -

יושב פה מנהל. אתה מנהל ואתה אומר שהמורה לא מקבל גיבוי.

אם אני כמנהל רוצה לקבוע פגישה עם מנהלת המחוז או עם המנכ"לית, אני אחכה לא מעט זמן. אבל אם מורה יכתוב מכתב, הוא יקבל מענה הרבה יותר מהיר מהמענה שאני אקבל.

אבל למורים אתה אמור לתת את הגיבוי.

לא רק אני.

לא, שניה, ב level הראשון בין מורה לחלק העליון שלו זה אתה.

ברגע שאמרת לי שאתה מנהל ואומר לי "מורה לא מקבל גיבוי", אני נעצר, כי תפיסת הניהול במשרד החינוך היא פירמידה הפוכה, היא יורדת כלפי מטה. האחריות יורדת. נתנו לכם עצמאות. התפיסה היא לתת לך עצמאות, אתה הבוס, אתה שר החינוך בבית הספר. כשאתה אומר "מורה לא מקבל גיבוי" ואתה כמנהל יש לך את התחושה הזו, יש פה איזה באג במערכת, אתה מבין? אתה יורד לסוף דעתי?

לגמרי.

לכן אסור שזה יהיה. קודם כל מורה מקבל גיבוי, אחר כך בירור. איך נעשה בירור? גם שיחות הפרוזדור של המורים, לפעמים הם גם בעוכריהם, התלמידים שומעים, איך אמרת? מבוגר אחראי משמעותי, גם שיחות הפרוזדור הן משמעותיות לתלמידים. כשמדברים על סמכות, סמכות נקנית ונבנית. אי אפשר לתת לך סמכות אם לא - - - . חבר הכנסת חיים ילין, בבקשה.

כבוד היושב ראש, תודה. אני קראתי לבית הספר התיכון היחידי שהיה באשכול "בית החינוך". לא בית ספר, כי חשבתי שאנחנו תפקידנו זה לחנך ולהביא את הנערים שלנו - - -

לא אמרו לך פעם "מי אתה שתחנך"?

אני לא מחנך, אני קראתי לזה ככה מתוך דיון ושיח שאני חושב שהוא החשוב. במקום להתעסק בחמש יחידות מתמטיקה, להתעסק בחמש יחידות אנושיות. אני חושב שזה הרבה יותר רלוונטי כי תמיד טענתי שציונים לא עושים את הבן אדם, אבל בן אדם כן מביא ציונים. פלא. וכך בית הספר הפך להיות אחד מבתי הספר עם אחוזי הבגרות הגבוהים ביותר כשלא עניין אותי בכלל הבגרות. זה לא עניין בכלל אחוזי בגרות. זאת אומרת, התפיסה לדעתי היום צריכה להיות הפוכה. לא כמו שחינכו אותי - לך לפינה עם צליפות וסרגל, מה שנקרא, מתוך פחד, אלא מתוך הכלה, מתוך הבנה שאנחנו חיים בעולם שהוא מאוד מאוד מאוד לא פשוט. מסובך לנו כמבוגרים באי וודאות ואנחנו את אי הוודאות הזו מקרינים לילדים. במקום שנהיה אנחנו האנשים שיש להם את הוודאות ואנחנו יודעים בדיוק מה, כולם מגמגמים. כולם. דרך אגב, מראש הממשלה ועד אחרון חברי הכנסת, זה לא שייך למנהיגות או לא מנהיגות. יש פה בעיה שאנחנו תלויים כולנו - - -

בשבוע שעבר ראינו שני חברי כנסת בדיון בוועדת החינוך שלא גמגמו. תבעתי את עלבונה של הוועדה בתחילת הדיון, חבל שלא גמגמו, אולי אם היו מגמגמים המסר היה נשמע פחות גרוע.

הבעיה היא שחינוך זה לא עניין פוליטי, הוא לא עניין מגדרי. חינוך זה תפיסה למרחקים ארוכים מאוד, וכל שר מגיע ועושה את הרופרמה שלו והופ, הוא הולך, מה זה הדבר הזה? בואו ננסה לחשוב עכשיו שהורים כל פעם באים בזיג זג, פעם הם ככה ופעם ככה, ילד יוצא מבולבל לגמרי. אז מורים יוצאים מבולבלים ותלמידים יוצאים מבולבלים. כמו שאני אומר, יש מלחמה נגד תאונות הדרכים, כולם מבינים שזה לא עניין פוליטי, אז צריך להיות משהו שהוא גם לא פוליטי, שהוא חוק החינוך במדינת ישראל, הערכי הזה שאנחנו באמת יכולים בסוף להיות אור לגויים. לכולם. וזה לא קיים.

אנחנו נשמע אם זה לא קיים, לא בטוח.

לא, זה לא קיים, אני אומר לך את זה כי אנחנו שומעים את הסיפורים. אנחנו מבינים איפה אנחנו חיים, אנחנו הופכים להיות חברה יותר ויותר אלימה, אנחנו הופכים להיות חברה לא סובלנית וגזענית, אנחנו רואים את הדיונים פה כל הזמן, הם קיימים ומוצפים, זה בסדר, אבל בסוף צריך לשים את המראה בפנים ולהבין את זה. זו מלחמה לטווח ארוך של כולנו, כולנו צריכים להיות מגויסים. להורים אין רישיון, לכל צוציק נותנים רישיון לנהוג בכביש והוא יכול להרוג את כל העולם, בסדר? אבל להורים לא נותנים רישיון ואפשר לסיים את האירוע הזה כמו אתמול, כמו שאת אמרת, בירושלים. אין. מצד שני, הם נמצאים במצב של מצוקה ואין מספיק אנשים שיכולים לבוא ולטפל.

מה שאני מציע, אחת הבעיות בדיונים האלה, למרות שאתה גאון המסכמים, זה איך באמת הדבר הזה שנקרא "סמכות הורית ומורית" הוא בעצם, במיוחד שהוא לא פוליטי בכלל, זו בעיה שכולנו מתמודדים איתה, איך אנחנו מרימים את הדגל הזה. אני אומר לך את זה עכשיו, אם אנחנו מצליחים להרים את הדגל הזה, תראה שיבואו ציונים, איך יעשו חמש יחידות במתמטיקה, איך הילדים ירצו להיכנס לתוך הכיתה ולבתי ספר, איך המורים בכלל יתלהבו מזה ואז לא תהיה שחיקה, כל המערכת תשתנה. אבל כשמדברים רק על שכר ועל שחיקה וכמה שהילדים לא בסדר, אנחנו כל הזמן בתוך הריבוע של עצמנו בלי לנסות לפרוץ את המעגל.

תודה.

אני ממש מתנצל, אני בוועדה אחרת.

אנחנו פה נשמור על האינטרסים.

אורלי בהט, בבקשה. ולאחר מכן משרד החינוך.

חבל לי שיצא חבר הכנסת - - -

תקשיבי, הפרוטוקול כאן והוא שומע אותך מתחילת הדיון ועד הסוף. ההקדמות האלה, חבל על הזמן, תהיי פוזיטיבית.

ההצעה שמורה יתפטר לאחר 10 שנים, אני חושבת שהיא לא לעניין והיא לא תקדם ולא תפתור את הבעיה. אני 34 שנים במערכת, עם ברק בעיניים עדיין ואני חושבת שלהיפך, אחרי שמורה - - -

את מנהלת בית ספר?

אני מנהלת בית ספר 20 שנה.

איפה?

בחולון. בית ספר גדול. אני חושבת שדווקא מורה בשנים הראשונות כשהוא עוד טירון וקשה לו לעמוד מול כולם, צובר את הניסיון ואחרי 10 שנים זה בדיוק הזמן שהוא כבר לא פוחד.

תירגעי קודם כל, לא כל המורים שחוקים אחרי 10 שנים. הוא אמר אמירה, יש תופעה של מורים שחוקים ואת מכירה אותם, כל אחד וכל מנהל יכול לומר את זה. גם אם זה לא המקום, את בתת מודע מצביעה על המורה הזה שאם היית יכולה היית מחליפה אותו כי הוא שחוק. לזה הוא כיוון. הוא כיוון שצריך להיות מנגנון שיודע להעריך מורים תוך כדי עבודה, ואם הם שחוקים אז או לתת להם חיזוקים או לעשות ניידות עובדים. זה בגדול. הוא לא התבטא ככה אבל זה הכיוון. אף אחד לא בא ואומר שכרגע כל המורים שחוקים או שאין סמכות הורית, לא הכל שחור. עד כמה שאפשר יש סמכות הורית. שוב, כפי שאמרתי בהתחלה, עם כל הכבוד, לא את התסכולים שלנו כהורים צריכים לזרוק הכל על מערכת החינוך כי אנחנו כך מזינים את הבעיה הזו. לכן אמרתי ברית כרותה ולקחתי את המושג המושאל הזה שהוא קיצוני והוא מבטא, כי חייבת להיות ברית כרותה הורה-מורה-תלמיד. בבקשה.

זה מה שרציתי לומר בעצם, שצריך להתייחס לזה כך שאנחנו לא שני מחנות. הבעיה תתחיל להיפתר כשנבין שאין פה מערכת החינוך מול ההורים, יש פה יחד, וברגע שיעבדו יחד, ואצלי למשל בבית הספר, קל לי לתת את זה כדוגמא, ישבנו יחד עם ההורים ועם התלמידים - - -

לא פחדת מהתערבות של הורים?

ממש לא. כתבנו יחד את התקנון, כתבנו יחד את החזון, את האני מאמין, וכשזה נעשה כך בשיתוף פעולה, אין מה לפחד מהורים, הם מרגישים מעורבים.

בירושלים לא מקבלים הנחיות למדר את אלה או לקחת את אלה.

ההנחיות הן כאלה בחוזר.

תראה, אולי פה הניסיון שלי עושה את שלו ואני קצת מתעלמת אם יש הערות מלמעלה שהן אחרות. אני כבר עם הביטחון שלי יודעת בדיוק איך, כמו שאלי אמר, להפוך אויב לאוהב.

אבל אני רוצה כן להעלות איזשהו נושא שהוא מציק. לא נושא, אלא בעיה אחת, שאני חושבת שבשנים עברו, כמו שאתה הזכרת, כבוד היושב ראש, כשאני הייתי ילדה, ההורים שלי סגדו למערכת החינוך. לא היה מצב שאני אבוא הביתה ואני אגיד "אוף המורה הזאת" ואבא שלי לא יגיד לי "סליחה, זאת המורה שלך". והיום מה שקורה, בעידן הזה, ההורה רוצה להיות החבר של הילד שלו, הוא לא רוצה להיות ההורה הסמכותי. הוא רוצה להיות, כמו שאמר כאן זאב, ה"סחבק". ההורה עצמו איבד את הסמכות ההורית שלו ואז הוא שולח את הילד לבית הספר ואומר לו גם: "מי המורה הזאת?", ובעצם הוא נותן גיבוי אוטומטי לילד בפני המורה וככה אנחנו מאבדים - - -

או שהוא אומר לו, "אם אני הייתי המורה שלך הייתי מעיף אותך לכל הרוחות".

נכון.

בזמן שהוא לא מצליח לעשות בבית את מה שצריך לעשות.

בדיוק. עכשיו, אנחנו רואים פה גם תופעות הפוכות. אם אמא מתקשרת אלי כמנהלת ואומרת לי "תקשיבי, תגידי לבן שלי שהוא צריך ללכת לישון בשעה 8 בערב, כי לי הוא לא שומע", אז רבותיי - - -

לא, לקחת את זה קיצוני, אבל אני רואה כברכה שאם אני לא מצליח בלקונה מסוימת כהורה ואני אומר למורה "תקשיב, הבן שלי בנקודה הזו חלש ואני דוחף אותו לכיוון הזה, וגם אתה תן לו חיזוקים מפה", אני חושב שזה דבר מבורך.

נכון. זהו, אז לסיום אנחנו מקווים שבאמת השיח יהיה אחר.

מירב, ניתן למשרד החינוך או שאת רוצה?

לא, תן למשרד החינוך.

הכל שחור, אין סמכות מורית, אין סמכות - - -

לא, לא אמרו שהכל שחור. אמרו מורכב.

אני הילה סגל ואני מנהלת היחידה לאקלים מיטבי וצמצום אלימות. נמצאים איתי ד"ר יהודה שוורץ, מהכשרת עובדי הוראה, וגברת בטי ריטבו שהיא מנהלת את תחום הורים ומשפחה אצלנו בשפ"י. אני אגיד כמה משפטים כלליים, כי אני חושבת שעלה כאן בצורה מאוד ברורה שהסמכות ההורית והסמכות המורית הן לא מנותקות מקונטקסט.

אנחנו בסיטואציה, אנחנו בחברה, אנחנו במציאות שבה סוגיית ההיררכיה, סוגיית הסמכות היא במקום אחר. כמו שפעם, תיארו כאן מקרים, איך נראתה כיתה או איך היה עומד המורה מול התלמיד, פעם גם היו מגיעים למורה ואחרי זה למנהל ואחרי זה למפקח, היום זה מגיע לשר, זה מגיע לכנסת , פה לדיון. כל ההיררכיות, אנחנו יודעים את זה, הן לא מה שהן היו ומזמינים אותנו למצוא, כמו שקרא לזה ד"ר חיים עומר, סמכות חדשה, סמכות שבאמת לא יכולה להתבסס על מה שהיא התבססה בעבר.

קראתי את המאמר שלו, הוא קיצוני.

צריך לשמוע אותו, עוד פעם, אני לא מקדשת את מה שהוא אומר, אני רק אומרת שאנחנו לא מנותקים מקונטקסט. אנחנו בתוך מציאות שכולה, גם שלנו כחברה, גם מציאות פוסט מודרנית שהיא באמת כבר לא שומרת על כללי הטקס שהיו בעבר. אני רוצה להגיד שעלו פה כל מיני התרשמויות, אנשים מביאים אוסף של נקודות מבט וזה חלק מהיופי פה של הדיונים בכנסת - - -

ספרי לנו על משרד החינוך והנחיית הורים.

אז אני רוצה רק להגיד משפט על הנתונים שיש לנו בנושא. אנחנו אוספים נתונים, ראמ"ה, הרשות למדידה והערכה, אוספת נתונים לא רק בקרב תלמידים, היא אוספת נתונים גם בקרב מורים, מדגם מייצג של מורים והיא שואלת אותם, האם תלמיד קילל או העליב אותך, האם הוא איים שהוא יפגע בך, האם הוא פגע בך, איך אתה מרגיש על המסוגלות שלהם להתמודד עם תלמידים. ואני חייבת להגיד, שוב, אפשר להגיד כל מיני דברים על נתונים, אבל צריך להסתכל גם על ההתרשמויות שיש כאן, אבל כמו שנאמר כאן קודם, אי אפשר לקחת התרשמות ולהגיד "ככה הכל". המערכת היא עצומה, יש בה אוסף, יש בה מגוון וצריך לראות את הנתונים גם שמעידים על מורים ולהבין שהנתונים הם נמוכים מאוד. עכשיו, כשהורה מקלל מורה זו חוויה מפרקת לכל חדר המורים, היא צובעת את החוויה בעוצמות מאוד מאוד גדולות גם אם היה אירוע אחד כזה בשנה.

אז אני רוצה רגע להגיד, שוב, על המורכבות של הדבר הזה, על המורכבות בלנהל את זה, והמנהלים פה בוודאי יכולים לספר יותר טוב ממני מה המשמעות של הניהול של היחסים האלה במציאות הזאת, ולהגיד שאני מזמינה את כולם כן להסתכל גם על הנתונים שנאספים בצורה שיטתית ומראים ירידה בהתנהגויות האלימות וחסרות המשמעת, בניגוד לחוויה של האלימות הגואה שכל הזמן עולה ואחוזים שעולים וגדלים עם השנים בחוויית המסוגלות של המורים. אני לא אכנס רגע למה אנחנו עושים, אולי בטי תגיד בצורה יותר מסודרת את העבודה שנעשית, את התפיסה הזאת שבדיוק מדברת על שותפות חינוכית עם הורים.

בבקשה.

אני בטי ריטבו, מנהלת תחום הורים ומשפחה. אני אחראית על קידום השותפות החינוכית בין הורים וצוותי חינוך, גם הנושא של קידום ההורות המיטבית הוא נושא שאני מתכללת אותו במשרד.

אני רוצה לומר שהייתי נזהרת מהכללות. יש הרבה מאוד מסגרות חינוך שהקשר בין ההורים לצוותי החינוך הוא קשר מיטבי שמתמודד עם משברים, כי משברים יש, קונפליקטים יש, ויש מסגרות חינוך ויש אנשי חינוך שפחות מסתדרים ואנחנו יודעים את זה. הייתי נזהרת ממילה כמו "התערבות", יש מעורבות. הייתי מאוד נזהרת מהכללות. אני רוצה לומר - - -

השאלה אם המערכת חוששת ממעורבות יתר של הורים והיא שמה - - -

יש חשש, בהחלט, אני רוצה, אבל, ברשותך - - -

הוא לגיטימי.

בוודאי. אני חושבת שיש מתח מבני בין ההורים ומערכת החינוך. להורים יש זווית ראייה מצוינת וזה מצוין, למורים זווית ראייה אחרת, וכשיש הידברות הדיון הוא מאוד פורה ורואים את זה בטובת הילדים. לפעמים - - -

אני בכוונה מחדד ורוצה לשאול את השאלה, יכול להיות שזה מובן מאליו לאחרים. כשמדובר בחינוך ובית הספר של הילד שלי, למה צריכה להיות זווית ראייה שונה?

משום שאני כהורה רואה את הילד הפרטי שלי וזה מצוין, המורה רואה גם את הילד, אבל הוא רואה את כל הכיתה ואני חושבת שהדיאלוג הזה הוא דיאלוג טוב שהוא לא תמיד פשוט. אני רוצה לבוא ולומר בהשתלמות חד פעמית, זו עבודה של ליווי הצוותים החינוכיים בקשר עם ההורים כל הזמן. עכשיו אני רוצה - - -

יש השתלמויות ספציפיות?

כן, אני רוצה תכף להתייחס בצורה מסודרת. אני ממשיכה לפקח על המרכזים להורים ומשפחה שרינה הקימה. יש 12 מרכזים להורים ומשפחה כש-9 מהם הם במכללות להכשרת מורים. למרכזים האלה בכל התרבויות, כמו שיש מכללת "אל קאסמה", יש "בית רבקה", יש "סמינר וולף" בבני ברק ויש מכללת קיי בבאר שבע, הם עושים עבודה מדהימה ביישובים, בעבודה קהילתית ולרובם יש תכנית להכשרת מנחי הורים של 620 שעות, כאשר בתכנית הזאת, שבאמת רינה הקימה, אני ממשיכה ושמחה באמת להגיד שכשקיבלתי את התפקיד לפני 5 שנים, קיבלתי תשתית אדירה של המרכזים האלה, בסילבוס המשותף בכל המרכזים יש מודולת חובה שזה הקשר עם מערכת החינוך, מתוך ראייה שאתה כהורה, אם אתה בא להנחיית הורים, אז הנושא הזה בוודאי עולה, כי זה חלק ממצבי החיים של ההורים ואנחנו מאוד ערים לזה.

אני רוצה גם להתייחס עכשיו לנושא הליבתי, כמו שדובר פה. המשרד היום מדבר "הורים", המשרד מכיר בזה שהשותפים הטבעיים שלנו בחינוך הילדים זה ההורים. הראיה לכך, אנחנו התחלנו מהשנה שעברה לשבת באופן מסודר עם פורום ועדי ההורים הישוביים, פעם בחודש, ואנחנו מתמודדים ודנים בכל מיני סוגיות. לא תמיד אנחנו מסכימים, אבל יש שיח ויש משהו משותף של שני הצדדים, גם אנחנו וגם אתם, ההורים, אנחנו יודעים שלכולנו יש מטרה משותפת והיא התלמידים, הילדים.

הנושא של שותפות חינוכית עם הורים הוא בתכנית האסטרטגית של משרד החינוך, הוא אחד היעדים של התכנית האסטרטגית של המינהל הפדגוגי. אני הובלתי במשך 3 שנים ועדה משרדית עם נציגות של הורים ונציגות של ארגוני מורים וגיבשנו תפיסה שהיא אחידה לכולם, גם אגפי הגיל וגם תרבויות, תפיסה כוללת שאומרת שחייב שיהיה קשר ושותפות. כל מסגרת חינוכית תחליט מה שמתאים לה.

את מכירה את שיטת שפר, נכון?

אני לא שמעתי על שיטת שפר.

לא שמעת. יש ארגונים ועוד גופים אחרים שעוסקים בהנחיית הורים בשיתוף פעולה של המשרד או בהנחיית המשרד או במימון המשרד?

עליהם דיברתי. סמינר הקיבוצים, שיש שם שני מרכזים, אחד לאוכלוסיה הכללית והשני - - -

מה שדיברת על הגופים שהקימה רינה התכוונת - - -

כן, אלה המרכזים שרינה הקימה. יש גם לעולים חדשים. יש בהחלט - - -

כמה מנחים יש?

אני לא יודעת, המון מנחים. המון המון.

7,000 פלוס מנחים מוסמכים בהסמכה של משרד החינוך.

הם עוסקים בזה? תראי, גם אני פעם למדתי גישור, לא נגעתי בזה אף פעם. את יודעת כמה השתלמויות עשיתי בחיים שלי?

אין תקנים למנחים בתוך מערכת החינוך.

מתוך ה- 7,000 האלה, כמה עוסקים בהנחיית הורים?

רובם ככולם עוסקים בהנחיית הורים, כל אחד במסגרת אחרת, בצורה אחרת, בשיטה אחרת. בין השיטות יש גם את השיטה של - - -

תודה. אני רוצה לאפשר לשוורץ, נכון? יהודה שוורץ.

אפשר עוד מילה?

בבקשה.

גם הפסיכולוגים החינוכיים מקיימים קבוצות הורים בשפ"חים השונים, יש יותר ויש פחות, ואנחנו בשנים האחרונות מעודדים - - -

שפח"ים זה שירותים פסיכולוגיים?

שירותים פסיכולוגיים חינוכיים. ואנחנו בשנים האחרונות מעודדים, יחד עם אגף ייעוץ, יועצים חינוכיים להשתלם להנחיות הורים ויש בתי ספר שהיועצים החינוכיים התחילו לקיים קבוצות הורים בבתי הספר. אני יכולה עוד להמשיך הרבה, אבל - - -

אבל יהודה שוורץ מחכה לומר גם הוא משהו על עובדי הוראה. וזה חוזר לשאלה שלי שהתעקשתי עליה בתחילה.

אדוני היושב ראש, גבירותיי ורבותיי, אנחנו לקראת סוף הישיבה אז אני - - -

מה תפקידך במערכת?

אני עובד במינהל עובדי הוראה וממונה על המכללות להכשרת מורים.

עכשיו הפרוטוקול יודע.

אני חושב שאנחנו לקראת סוף הישיבה ואין לי אלא לברך על ההתכנסות הזאת שהיא בהחלט נוגעת בבעיית ליבה אמיתית של מערכת החינוך ושל החברה שלנו. אני רוצה להשלים, לא לחזור על דברים שקודמיי אמרו, אלא להשלים שתי נקודות.

נקודה אחת נוגעת לתכנית של משרד החינוך ואני מאוד ממליץ לוועדה לאמץ את התכנית הזאת ולנסות לדחוף אותה קדימה, חינוך לחיים במשפחה. אנחנו פה עומדים בפני שתי בעיות, בעיה אחת של ההורות ובעיה אחרת של הכשרת המורים. חינוך להורות הוא לא בא מהאוויר, חינוך להורות לא נולדים איתו. תכניות של משרד החינוך לחינוך לחיים במשפחה, בין השאר, באות לתת לצעירים, לתת לתלמידי התיכון, איזושהי הכנה לחיים במשפחה. בדרך כלל הדבר הזה מכוון לחיים שלי כילד בתוך משפחה, אבל לא פחות מזה הדבר עשוי להשפיע לטובה על הכישורים של הצעירים לנהל משפחה בעתיד. זה כיוון אחד.

כיוון שני, הוא הכיוון של הכשרת המורים. כפי שכולכם יודעים, יש לנו בעיה של נשירה מאוד גדולה של בוגרי הכשרת המורים ב-3-5 השנים הראשונות, וכשאתה שואל את הצעירים הללו, אחרי שהקדשת 4 שנים והכנת את עצמך ויש לך B.E.D, יש לך תעודת הוראה, למה אתה פורש אחרי 3 או 5 שנים? ברוב המקרים התשובה קשורה לאלימות שהמורה הזה חווה בשנים הראשונות והיא מעל הכוחות שלו ואנחנו מנסים במסגרת הכשרת המורים - - -

אלימות מאיזה צד, של הילדים? הורים?

אלימות של ילדים, אלימות של הורים. קושי גם להתמודד עם המערכת ותובענות שלה במצבים שהצעיר לא מצליח להתמודד איתה, ועל כן אנחנו מנסים במערכת הכשרת המורים, וזה קשה, אדוני היושב ראש, גבירותיי ורבותיי, קשה להכשיר אנשים צעירים להתמודדות עם מצבי קצה. הקמנו במסגרת המכללות שלנו מרכזי סימולציה - - -

תראה, מצבי קיצון לכולם קשה, בכל תחום, בכל נושא, השאלה אם אני יודע, אם אני מנחה בליבה של הסרגל עד למצבי הקיצון - - -

אתה צודק, אני חושב ש - - -

אחר כך נדון אם אני יודע לתת את הכלים למצבי קיצון.

אנחנו מבקשים לאפשר לפרחי ההוראה להתמודד עם מצבים בתנאי מעבדה, להתמודד עם המצבים הללו. מרכזי סימולציה מביאים תוצאות מאוד מאוד יפות. אנשים לא חווים את ההלם הקשה כשהם נכנסים למערכת החינוך. הם מנסים להתמודד איתה גם בתהליך ההכשרה. בין השאר, התפתחה בשנתיים האחרונות תכנית שנקראת "אקדמיה-כיתה". בתכנית הזאת אנחנו מאפשרים לסטודנטים בשנה ג' לשבת בבית הספר 12 עד 15 שעות ולהיות מורים מן המניין, אבל מלווים על ידי מורה מכשיר והדבר הזה גם מביא תוצאות מאוד יפות, כאשר המורה הצעיר בעצם מיד עם סיום הלימודים שלו, לא חווה את החוויה הקשה של התמודדות עם מערכות שהוא לא מאמין שהוא יצליח להתמודד איתן, אלא תוך כדי ההכשרה הוא עובר תהליך של סוציאליזציה, תהליך של הכנה, תהליך של התמודדות גם עם בעיות משמעת.

אני מסכם. שתי נקודות אני ביקשתי לשים פה על השולחן. הדבר הראשון הוא שאני קורא לוועדה להמליץ על חינוך לחיים במשפחה לתכנית לימודים בתיכון כדי להביא את הצעירים שלנו למקום שבו כבר בגיל כזה תהיה להם מודעות על האחריות שתהיה להם כשיהיו הורים. הדבר השני הוא לחזק מאוד בתהליך הכשרת המורים את הכלים לסטודנטים, לפרחי הוראה, להתמודדות עם בעיות מורכבות בעבודת ההוראה שלהם. תודה.

מירב, את רוצה מילה?

אני רוצה להגיד מילה אחת, אני חייבת ללכת לוועדה אחרת. קודם כל, תודה רבה על הדיון החשוב הזה. אני הקשבתי גם לחלק מהדוברים כאן. אני חייבת לומר שאין ספק שמערכת החינוך עוברת שינוי. אתה יודע, במקרים שאתה הצגת גם לפעמים זה טלטלה מבחינת מעורבות של הורים ובאמת הזכות הזו של ההורים לבוא ולהיות יותר ויותר מעורבים, לא כמו בעבר, אבל יש בזה גם יתרונות כי, כמו שגם הצגתם, ההורים הם שותפים, הם חלק בלתי נפרד.

גם בעבודה הקודמת שלי ההורים היו חלק בלתי נפרד, מביקור בית בתחילת השנה אצל ההורה, כדי באמת לשתף אותו ושיהיה מעורב, אפילו הורים שהם אפאתיים, כן לשלב אותם וכן לתת להם. אני חושבת שאחד הדברים שהיו הכי חשובים, שוב פעם, בעבודה הקודמת שלי, דרך אגב שמעתי על זה גם עכשיו, זה באמת אותן הכשרות הורים, אתם אומרים, גם אתה אמרת וגם את, שההורים פונים אליכם שאתם תהיו בעל הסמכות והמבוגר המשמעותי.

אבל מצד שני האם בתי הספר, נגיד, נותנים את אותן סדנאות או אותן הכשרות? כי אנחנו לא יכולים מצד אחד לבוא ולבקש מהם להיות שותפים ומצד שני לא לתת להם איזשהי הכשרה. אורה פה דיברה על חינוך בלתי פורמלי, אני לא חושבת שזה צריך להיות שם, זה צריך להיות בחינוך הפורמלי. זאת אומרת אנחנו כבית ספר לא רק עושים אסיפת הורים אלא מביאים, לא יודעת מה, 100 הרצאות ממכון אדלר או הרצאות אחרות או כלים או סדנאות. אני יכולה להגיד שבמקרה שמעתי, אתה מדבר הרבה על דברים מהבית שלך, אדוני היושב ראש, אבל שמעתי מאחותי שגם יש לה ילד בחטיבה עכשיו שהתחיל, שזה שלב מאוד משברי גם לילדים, גיל ההתבגרות, זו פעם ראשונה שבית הספר בא ומציע להורים להשתתף בסדנה, שוב פעם, במחיר השתתפות עצמית שהוא נמוך, אבל זו פעם ראשונה. זאת אומרת, מא'-ו' לא היה שום דבר. והם גרים במרכז הארץ, לא כמו שאנחנו תמיד אומרים מהפריפריה, הם גרים במרכז הארץ ולא נתנו להם שום סיוע. עכשיו, בעיניי, את דיברת על זה, אז אני מניחה שיש כנראה את הסיוע, השאלה היא אם זה בעצימות גבוהה. אני מסכימה איתך, אבל העניין הוא שזה קודם כל צריך להיות במערכת הפורמלית. הבלתי פורמלי, יחליט ההורה אם הוא הולך לסדנה של מכון אדלר, זה עניין שלו, זה כסף שלו.

בלתי פורמלי יעצים עוד פעם את הפערים - - -

בדיוק, אנחנו רוצים שהמערכת תהיה מגויסת לטובת הסיוע להורים בתוך בית הספר.

יש לי עוד דיון לכן אנחנו רוצים לסכם.

לא, אני סיימתי.

אפשר שאלה?

אבל לא הרצאה, שאלה, כי אני חייב לסכם.

שאלה למערכת החינוך.

הדוברת היא גברת אורה חכם, והיא תאמר מה תפקידה.

פורום ציבורי למען שיוויון הזדמנויות בחברה.

בבקשה, מה השאלה?

נניח שיש מספיק מנחים ויש מודעות כבר לקורסים ומידע, האם יש למשרד החינוך, ואני פונה אליך שתפעל, תקציב כדי שאלה שהם מנחים מוכשרים יוכלו לעזור להורים למען העצמת הילדים שלהם או שהם רק עברו קורסים ולא מעסיקים אותם?

אורה, תודה. מאחר וכבר כיוונת לדעת גדולים ושמתי את זה בסיכום אז הם פטורים מתשובה. ואני אומר.

הוועדה מודה לחברת הכנסת שולי מועלם רפאלי על היוזמה לדיון מרתק זה שכותרתו סמכות הורים ומורים. הוועדה עמדה מקרוב על המורכבות במערכת היחסים של מורה-הורה ותלמיד במערכת החינוך.

הוועדה הגיעה למסקנה שיש ליצור כמעין ברית כרותה בין הורה-מורה-תלמיד שתביא לביסוס וחיזוק סמכות הורה ומורה. הוועדה שמחה לשמוע שמשרד החינוך מעודד את מעורבותם של ההורים בכתיבת החזון של בית הספר.

הוועדה קוראת למרכז לשלטון מקומי ומשרד החינוך יחד עם מפעל הפיס, להקים מרכזים להעצמה הורית כפי שקיים כבר, אם אני לא טועה, באשדוד ובראשון לציון. הוועדה קוראת להעצים את עבודתם של מנחי ההורים והמורים במסגרות הבית ספריות בעידוד משרד החינוך והשלטון המקומי גם אם צריך לתת תקציב מיוחד לזה. הוועדה קוראת לשר החינוך לתקצב סעיף זה בתקציב משרד החינוך.

תודה רבה, הישיבה נעולה, אין לי ספק שתם ולא נשלם.

הישיבה ננעלה בשעה 10:28.