הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 109

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שלישי, כ"א בחשון התשע"ז (22 בנובמבר 2016), שעה 14:15

"הזכות להיות אני - אידיאל היופי ודימוי גוף בקרב בני נוער" במסגרת היום הבינלאומי לזכויות הילד

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

נטע ידיד - משרד החינוך

ציפי נחשון-גליק - מנהלת שירות נוער וצעירים בסיכון, משרד הרווחה

עירית ליבנה - מפקחת על הבריאות, משרד החינוך

עדנה בז - מנהלת תיכון, עמק החולה

עדי ברקן - יו"ר, עמותת "סימפלי יו"

רן רייטן - מתנדב, עמותת "סימפלי יו"

עדן שחר - מתנדבת, עמותת "סימפלי יו"

אופיר נגרי - מתנדבת, עמותת "סימפלי יו"

שחר כוכבי - מרכז תחום כושר ותזונה, עמותת "סימפלי יו"

אופיר יקיר - סגן יו"ר מועצת התלמידים והנוער המחוזית מחוז ת"א

יהל קירשנר - יושב-ראש ועדת נוער וקהילה, מועצת תלמידים ארצית

עופרי שביט - חברת מועצת שכבה, רמות ים

אלון קורנפלד - חבר מועצת שכבה, רמות ים

יולי הררי - חבר מועצת שכבה, רמות ים

סהר פדידה - חבר מועצת שכבה רמות ים

עידן מחלב - חבר מועצת שכבה, רמות ים

גל מסילתי - חברת מועצת התלמידים, מבואות ים

ראשד פתחי - מועצת התלמידים והנוער הארצית

גל משעל - מזכ"לית מועצת התלמידים והנוער הארצית - מחוז ת"א

עידו בן נון - בית החינוך המשותף עמק החולה

ניצן אמיר - בית החינוך המשותף עמק החולה

תומר - תלמיד בית החינוך המשותף עמק החולה

גל מרקשטיין - חבר מועצת תלמידים עמק החולה

יהל אלוני - בית ספר עמק החולה

שלו דניאל - חברת מועצת שכבה, רמות ים

שימי דניאל - חבר מועצת שכבה, רמות ים

נועם כחלון - חבר מועצת שכבה, רמות ים

מתן בן גיגי - מזכ"ל מועצת התלמידים והנוער הארצית

דון דדוש - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

יובל חלביה - מועצת התלמידים והנוער הארצית

לירון מיכאל - מועצת התלמידים והנוער הארצית

שחף פורטנוי - מועצת התלמידים והנוער הארצית

עומר - תלמיד בית הספר עמק החולה

רוני עמר - תלמידת בית הספר עמק החולה

טל רחמים - מועצת התלמידים והנוער הארצית

הגר ליפסקי - יו"ר מועצת התלמידים עמק החולה

רויטל שחף - מורה לאמנות, מחנכת כתה יא' עמק החולה

מעוז וולף - בית החינוך המשותף עמק החולה

רחלי זנטי - חברת מועצת שכבה, מבואות ים

קורל נגאוקר - חברת מועצת שכבה, מבואות ים

יערה בן לולו - חברת מועצת שכבה, רמות ים

תמי ברנע

עופרה ארגס - חבר המתרגמים

"הזכות להיות אני - אידיאל היופי ודימוי גוף בקרב בני נוער"במסגרת היום הבינלאומי לזכויות הילד

המושב השלישי היום ביום זכויות הילד, יום שהוא, איך אמרו "חג ילדים שמח" אז באמת יום מאוד חגיגי, ביקרו אותנו היום בוועדה כ-300 תלמידים מכל הארץ ואני ברמה האישית גם גאה ושמחה שהייתה נציגות מאוד מכובדת מהגליל הרחוק, אזור אצבע הגליל, גליל עליון, קריית שמונה. אנחנו עכשיו בעצם פותחים את המושב שבגדול אני קוראת לו "הזכות של כל ילד וילדה להיות הם עצמם" בדיוק כפי שהם, ואנחנו נעסוק בזכות להיות אני, אידיאל היופי ודימוי הגוף בקרב בני נוער. נמצא איתנו עדי ברקן שיתן איזה שהוא אספקט מאוד מאוד מיוחד על כל התחום הזה דווקא מהמקום שממנו הוא מגיע ואני מניחה שהוא יספר ויציג את עצמו אחר כך, אבל אנחנו נפתח עם אופיר שבילתה איתנו כל היום וצריכה לחזור לפתח תקוה. ואחר כך נשמע את עדי ונפתח את הדיון לשיח של כולם. בבקשה אופיר.

שלום לכולם אני בת 17 ממושב אודים בחוף השרון. זכות גדולה להיות פה היום, אני חייבת להודות שהנושא הזה מאוד מעניין ומאוד קרוב אליי וחבל לי שאני צריכה לצאת ולהפסיד את כל הישיבה הזאת.

המועצה שאני גרה בה היא מועצה מאוד קטנה, יש לנו בית ספר אחד במועצה, 1,500 תלמידים שזה בעצם כל הנוער שלנו. אנחנו גרים במקום סוציו אקונומי די גבוה. אם מישהו בא עם לבוש שהוא לא מותגים היא לא מספיק שווה. ואם את לא גבוהה ועם שיער בהיר ושזופה וחטובה, היא לא מספיק נחשבת. ואם מישהו לא מספיק במוד של גולש ומתייחס ללימודים כאל משהו חשוב הוא לא נחשב כי הוא בעצם חנון.

אחד הדברים שהכי מפריעים לי שאני רואה את עצמי כחלק מהחברה הזאת. אני חיה שם וגם אני כמו כולם בסופו של דבר, כזאת. בהרמת יד, מי פה כרגע מאופר/מאופרת במשהו? לא מעט פה כרגע הרימו יד. גם אני הרמתי את היד שלי, גם אני מתאפרת. האיפור הזה באיזה שהוא מקום נותן את התחושה הזאת של הבטחון העצמי הגבוה. הרבה בנות מתאפרות וזה גורם להן להרגיש יותר יפות. הן מרגישות יותר יפות, הן מרגישות שאוהבים אותן, אז הן ממשיכות ושמות עוד שכבת מייק אפ ועוד אודם, ובעצם אם הן יהיו יותר רזות הן יהיו יותר יפות, אז הן גם ככה. וזה לא משהו שרק שכבה אחת "נדפקה" בו, ה רבה נדפקו בו. גם ההורים ככה. יש המון אמהות שמתנהגות ככה בדיוק אותו דבר.

תחשבו על האחים והאחיות שיש לכם בבית. ילדים קטנים שרואים את ההורים שלהם מתנהגים ככה. את האמא שכל הזמן מנסה לרדת במשקל ושמתאפרת כי ככה היא יותר יפה והולכת עם עקבים. זה מה שהילדים רואים, כך הם גדלים, הם גדלים לתוך עולם שלהיות יותר רזה זה יותר יפה ולהתאפר כי זה מה שנחשב מושך וזה מה שנחשב יפה. זה מה שנחשב טוב. לתוך מציאות כזאת הם גדלים. זה מה שהם מתחנכים עליו וכך הם גם יישארו אלא אם כן יהיה פה איזה שהוא שינוי גדול. אני קוראת לכם לבוא וליזום ולעזור לשנות את זה.

אופיר, תספרי להם שזה לא מתוכנן מראש וזה לגמרי את, ואני לא יודעת עכשיו, את מפסידה את ההרצאה של עדי אבל הבאת את עיקרי הדברים וזה הכי יפה שזה בא ממך.

אני יכול להבטיח לך דבר אחד. שנה מהיום יהיה פה שינוי. אני ערב לזה.

אני מקווה.

מדהים. אני חושבת שזה נותן תוקף לאמירה שאמרנו כל היום, כמה חשוב לדבר איתכם ולשמוע אתכם ולא רק לדבר עליכם וכשעכשיו נאמרו הדברים אז יהיה לזה משנה תוקף כי זה קול שבא מתוככם. תודה. רצית להוסיף משהו?

כן. עוד משהו קטן שלא אמרתי, שאם תשימו לב, העולם הזה גם לא ישתנה אם מה שאנחנו נציג בכללי, אם תראו את שלטי החוצות, הם מציגים בדיוק את אותו הדבר. זה גם משהו שצריך להשפיע ואני רואה את זה על האחיות שלי שכך הן מתנהגות.

תודה רבה אופיר. העלית בי צורך לספר משהו שהוא קצת אישי. הבת שלי, קצת כואב לי שהיא לא לידי עכשיו אבל השבוע היא הסריטה את עצמה בסרטון שהיא רצתה להעלות ליוטיוב, כמובן שום דבר לא עובר לשום מקום בלי שזה עובר את הסינונים ואת הביקורת של הרגולציה גם בבית, אבל היא עשתה משהו מדהים, היא איפרה חצי פנים, ובגלל זה אני מציינת את זה כי גם אופיר פשוט נגעה בזה, היא איפרה חצי פנים ובסרטון היא אומרת "תסתכלו עלי בצד הזה ותסתכלו בצד הזה. פה אני נראית אחרת ופה אני נראית שונה, אבל האיפור לא באמת משנה את מי שאני" וזה היה המסר שלה. אני ממש מתרגשת כשאני אומרת את זה עכשיו. הסתכלתי והתמוגגתי כשלעצמי בתור אמא, ועכשיו כשאני שומעת את אופיר ואני שומעת את הקול הזה, אני עוד יותר מתרגשת ונותנת לזה מ שמעות, וזה בא מילדה בת עשר. אני חושבת שהמסר החברתי הזה כנראה הוא משהו שצריך לגעת בו כדי לשנות אותו אם זה מתחיל מגיל מאוד מאוד צעיר, אז אני שמחה שלפחות בסיפור הקטן הזה היא כאילו הייתה כאן ליידי עכשיו. עדי, הבמה שלך בבקשה.

אני צלם אופנה 36 שנים. שירתתי בשריון, השתחררתי מהצבא ונסעתי לארצות הברית כדי ללמוד צילום אומנותי וחזרתי לארץ בגיל 25. עשיתי הכל. צילמתי את כל השערים ב"לאשה", הכל היה שלי. בגיל 28 אמרתי אני רוצה להתפתח, נסעתי לפריז, פריז הייתה אז בירת האופנה, באותן שנים באמצע שנות ה-80 היו חמש סוכנויות גדולות, הלכתי על הכי גדולה. סוכנות עלית. הגעתי כמו דוגמנית, עשיתי אודישן והתקבלתי. שבועיים אחרי שהתחלתי לעבוד מסיבת עיתונאים של - - - קלווין קליין, שמעתם עליו פעם? קלווין קליין עושה מסיבה וכולם נמצאים שם. זה היה בלובר בפריז. אני ישבתי בשורה השלישית. כל אנשי האופנה, כל היצרנים, כל המגזינים ואז עולה קלווין קליין על הבמה ואומר "תשמעו, יש לי תגלית חדשה, ילדה בת 16.5, קוראים לה קייט מוס, לקחתי אותה לעונה אחת של צילומים וזה הקפיץ לי את המכירות ב-450%.

אני מסתכל על הבמה, כגבר שאוהב נשים, כצלם אופנה, וואלה, בחורה יפה רק לא היה לה גוף. גל של עצמות. העצם בגב בלטה באורך של 5 סנטימטרים. אמרתי בקטע ציני לבוקר שלי לסטפן, she looks like a boy, הוא הסתכל עלי "ששש.." סתמתי את הפה. מי אני? חזרתי לסוכנות, ז'רארד הבעלים תופס אותי אומר לי "נו ברקן אתה מרוצה ממה שקרה היום" אמרתי לו "מה קרה היום?" "מהיום אם לא הבנת, אתה מצלם הלבשה תחתונה, בגדי ים ועירום אומנותי". למה דווקא אני? אני באתי לפריז לצלם הוט קוטור והיי פאשן, אמר לי "ברקן, אתה אוהב נשים" רק בערב התברר לי במסיבה שאני הסטרייט היחידי מתוך חמשת הצלמים.

עשרה ימים לאחר מכן, נתנו לי את הג'וב הראשון תצוגה של ראלף לורן. אני מגיע לאולם, זה אולם של 2000 מטר מרובע, אני כצלם אופנה חייב לצלם קודם כל את ההכנות, אז אני רגיל לצלם את הדוגמנים בהכנות של האיפור והשיער. כשמאפרים את הדוגמניות הן יושבות ללא חולצה, עם מגבת כדי שהבגד לא יתלכלך. אני יורד במדרגות ורואה 30 דוגמניות יושבות מול המראה, זה היה נראה כמו גל של עצמות. אמרתי לאסיסטנט שלי "כנראה משהו באולם לא בסדר, תזיז את התאורה החמה" בדרך לתאורה אני רואה שחמשת הדוגמניות הראשונות שמסיימות את האיפור והשיער עולות על הבמה ואז המפיק תופס אותן וצועק להן "walk like a guy–Don’t walk like a woman" אני מסתכל על הבמה, רואה את הבנות עם מקל מטאטא חצוי לשתיים, תקוע בין שתי הרגליים והן חייבות - - - אף אחת אסור לה לחייך, דבר שני, לאף אחת לא היה חזה וכולן היו עם שיער אסוף

כשאני מצלם בתצוגה אני יושב בתחילת המסלול ו-2 מטרים בערך לפני שהדוגמן והדוגמנית מגיעים הם עושים את הסיבוב וכשהם עושים את הסיבוב זה הזמן שלנו הצלמים לתת את השוט כדי לראות את הבגד מקרוב, לראות את הרקמה, אני אהבתי לראות את ה – לא היה, הגוף היה ישר. - - - נשפך אחורה. אני חוזר הביתה מפתח את השקופיות, רואה משהו הזוי, אבל קטונתי, אני צלם אופנה צעיר. מגיע בבוקר לסוכנות, מראה את השקופיות, ובאותם ימים צילמתי פה בארץ את יעל בר זוהר ל"פלפל", היא הייתה בת 16. אז אני מקבל טלפון מגילי פלדמן הבעלים והוא אומר לי "תשמע, לקמפיין הבא תמצא עוד ילדה, תגלית בת 14 שאתה חושב שאתה יכול להפוך אותה לכוכבת עוד שנתיים שלוש" הגעתי לסטודיו בתל אביב, עשיתי אודישן, ילדות בנות 14-18, באמצע האודישן ילדה אחת התעלפה. באו בנות שפכו עליה כוס של מים ואחת הבנות פותחת את התיק ומוציאה לי קופסה לבנה ואומרת לי "עדי, זה זה" שאלתי "מה זה זה" היא אומרת "כשאנחנו רוצות לרדת במשקל אנחנו לוקחות כדור-שתיים" על הקופסה היה כתוב "כדור משלשל". ההורים שלה הגיעו, איך שאבא שלה נכנס לסטודיו הוא הסתכל עלי כאילו רוצה לרצוח אותי, אומר לי "אני רוצה לדבר איתך בצד" הלכתי איתו לסטודיו הוא אומר לי "תשמע עדי, הבת שלי הייתה אצלך בסטודיו לפני חודש" אמרתי לו אוקיי, "היא לא חזרה אותה ילדה" מה יכל לקרות? הוא אומר לי "אין לי מושג", שאלתי "הטרידו אותה מינית?" "לא, היא פשוט לא חזרה עם חיוך וזו לא אותה ילדה". אוקיי, מה לי ולדברים האלה, ההורים יצאו, ביקשתי מהאסיסטנט שלי שיביא לי את הטפסים עם השמות של כל הבנות שהיו בסטודיו ואז מצאתי את השם של הבחורה. שלפתי וחשכו עיני. כי למטה היה כתוב כמו שאני הייתי - - - באותם ימים "וואלה את יפה, אבל תורידי 4 קילו" הקטע שהייתי גם מאוד נאיבי, הייתי יושב ליד נערה ואומר לה "אוקיי, כמה פרוסות לחם את אוכלת? 6? נחתוך לשלוש" "מה, את שותה דיאט קולה? נעבור למים מינרליים".

הייתי כל כך נאיבי שהייתי בטוח שהיא לוקחת את הפתק, לרדת 3-4 קילו בצורה נורמלית זה 3-4 חודשים, שמה פתק על המקרר וחוזרת אליי. לא חשבתי בחלום הכי שחור שלהגיד "את יפה, תורידי 4 קילו" זה בעצם לשלוח אותה להתאבד.

אני טס לאילת, אני חוזר מאילת מהצילומים ואז מקבל טלפון מעובדת סוציאלית "תשמע, אני מלווה ילדה אנורקסית, שוקלת 33 קילו, בת 15 על 1.72 מטר." אני בן של ניצולי שואה, לי לא צריך לספר שזה נראה, קפצה לי התמונה של אושוויץ, אמרתי "אוקיי, מה הקשר אליי" "היא קמה בבוקר ואמרה תקחו אותי לעדי ברקן והוא יגיד לכם שכך צריכה להיראות דוגמנית". אמרתי "תביאי לי את הילדה" הגיעה אלי ילדה בשם קטי, נכנסה אלי קטי, ילדה מדהימה, אני לא צריך לתאר לכם איך היא נראית, היה ניצוץ קטן בעין שאמר לי "עדי תציל אותי". שאלתי מה עושים אמרו לי תשמע, יש המתנות. יש מספר של מחלקות, המחלקה הראשונה הייתה בתל השומר.

הרמתי טלפון, ענתה לי אישה מאוד נחמדה, עידית מיטראני, אמרה לי "תשמע, אני רוצה לעזור לך אבל יש לי בסך הכל שמונה מיטות והתור להמתנה הוא בערך 8 חודשים. מה אני אמור לעשות בינתיים? "תאשפז אותה במקום אחר, במיון, כדי שלא תמות. במשקל כזה מתים" הטלפון השני ברשימה היה בית החולים הפסיכיאטרי בנס ציונה, איזה נחמדים הם היו, קיבלו אותי בזרועות פתוחות, הדרך לשם מאוד פסטורלית, הכל ירוק, הייתי בטוח שאני מצלם את קסטרו שם אבל כשהחניתי את האוטו והסתכלתי על הדלת ראיתי סורגים, לא דלתות, הגעתי לדלת הכניסה נכנסתי פנימה ראיתי ילדים בגיל שלכם, שפופים לגמרי, אלוהים ישמור. אלה רוצים להתאבד, למה ילדה שקמה בבוקר, רצתה לרדת כמה קילו, צריכה להיות פה? אבל אין לי ברירה אשפזתי אותה. המנהלת ראתה את המצוקה שלי אמרה לי "כל יום בשבע בערב אני נותנת לך אישור לבוא להאכיל אותה" וכך זה היה. 45 יום הייתי שם. היא עלתה במשקל, שחררתי אותה. מלך העולם. אני רוצה לטוס לפריז, לחזור לעניינים שלי.

אבל אז באותן שנים הייתה תכנית בערוץ 1 של מיכל זוארץ, שישי עם מיכל. תכנית אירוח. והיא מזמינה אותי, עשתה לי מניפולציה, אמרה לי "בוא ספר לי על ההצלחה שלך בפריז" אני מגיע לאולפן ומספר את הסיפור ואז היא אומרת לי "תשמע, עדי יש פה נערה שקוראים לה קטי, היא טוענת שהצלת את החיים שלה ומתה לספר את הסיפור" קטי נכנסה פנימה, ואגיד לכם את האמת, באמת הרגשתי בהיי. אבל זה שודר ביום שישי, וכשהגעתי לסטודיו ביום ראשון היו כבר 174 שיחות טלפון במשיבון הפנימי "עדי תציל אותי". הייתי בטוח במיליון אחוז שיגאל שילון עושה לי מתיחה. לצאת ידי חובה אמרתי לאסיסטנט שלי תבטל את כל הדוגמנים והדוגמניות, תזמין את ה-20 הראשונים. הגיעו בנים ובנות מגיל 13, חיילים וחיילות, גרושות ונשואות מכל חתך האוכלוסייה. שאלתי דווקא את הגבר "מה הסיפור שלך" מה הוא אומר לי? "אני בסך הכל רוצה לקום בבוקר ולהרגיש סבבה איתי" מה זה נקרא "סבבה איתי" ואז הוא מצביע על הפוסטרים שתלויים אצלי בסטודיו. אני אומר לו זה בחור אנורקטי שלקחתי שהוא חולה ועשיתי לו פוטושופ ואני מספר את הסיפור והוא מסתכל עליי וידעתי שאני לא בסרט.

לצאת ידי חובה, מה עושה אדם הגיוני? לאן מרים טלפון? למשרד הבריאות. ענה לי בחור מדהים בשם יאיר עמית, סמנכ"ל ההסברה של משרד הבריאות והזמין אותי לפגישה. ישבתי שם, ישבו שם עוד כמה מומחים. אני מספר את הסיפור שלי ואז נכנס כבוד שר הבריאות דני נווה ומסתכל ואומר לי "ברקן, תקשיב שניה אחת, אני שר הבריאות. עם כל הכבוד לך אני אמור לדעת על זה" אמרתי לו "בוא נעשה טסט ביחד" אמר לי "איך" אמרתי "תקשיב, אני מצלם את השערים ב"לאשה", נעשה אודישן, 'עדי ברקן מחפש את הכוכבת הבאה' ואני אציין, מר נווה, 'אינך צריכה להיות רזה, תבואי כמו שאת' אתה, מר נווה, תתן - - - מטעם המשרד שהם ישבו בכניסה לאולם ויבדקו. יכול להיות שאני סתם הוזה אבל יכול להיות שאני נוגע במקום שלך אין מושג על מה אתה מדבר" פרסמתי "עדי ברקן מחפש את הכוכבת הבאה" הגיעו 1,400 בני נוער, הגיעו - - - של משרד הבריאות, יושבות בכניסה, חמודות מאוד, אחת מסמנת באדום אחת מסמנת בחום, אני ניגש לזאת שמסמנת באדום, שואל אותה "למה את מסמנת את הבנות האלה באדום" היא אומרת לי "אלה בנות שצריכות אשפוז" 24.5% מ- 1,400 צריכות אישפוז? היא אומרת "כן עדי אבל אני רק נותנת לך את הנתונים. שאלתי את זאת עם החום היא אומרת אלה עם החום - - - הן צריכות להעלות קצת את ה- BMI. פיצה ונגמור עם זה. מה אני עושה עם זה? נותן את זה למשרד הבריאות. במשרד הבריאות יושבים אותם חבר'ה, מסתכלים עלי כאילו עוד פעם בסרט הזה, "עדי יש בעיה, אתה יודע מה זה הפרעות אכילה" אמרתי להם "כן קראתי קצת בספרי - - - אבל על מה שאני מדבר זה לא מופיע שם" אומרים לי "מה זאת אומרת?" אני אומר להם "יש דור חדש שקם בבוקר עומד מול המראה ולא מבסוט מאיך שהוא נראה וזה גורם לדימוי גוף נמוך" אוקיי "ובסוף זה מגיע אליכם למחלקות, אבל זה רק הקצה. אז אם זו בעיה חברתית אז תפתור אותה, הוא אומר לי "אתה טוב בחברה, תפתור אותה". הגעתי ל - - - אז נכון, מצד אחד כל התגליות שלי יגידו, סנדי בר, מורן אטיאס, מצד שני היו לי כבר בנים ובנות שעמדו למות.

עכשיו אחרי הסיפור של קטי מה אתה עושה, לוקח את אסתי גינזבורג או אותם? ברור שאני לוקח אותם אלי הביתה. לקחתי אנורקטיים ובולמים אליי הביתה, הייתי יושב עם הבולמיות עם השירותים בלילה שמקיאות, מחזיק להן את השיער, עם האנורקטיות ישבתי והבנתי שזה לא רק רצון לשליטה. זה גם לא חס וחלילה הטרדות מיניות וזה גם לא אי תשומת לב, זה בסך הכל להרגיש שהיא שווה משהו. כולי הייתי עם כל כך הרבה בנות שהתחלתי לאבד שליטה. אבל אז קרה הנורא מכל. אחת הבנות שליוויתי, הילה - - - מטבריה נעלמה לי לשלושה ימים ואז אני מקבל טלפון מאמא שלה, אומרת לי "תשמע עדי היא לא מרגישה טוב, היא בבית החולים בצפת" תוך שעתיים הייתי שם. נכנסתי פנימה למחלקה, שתי המיטות הראשונות היו ריקות, היא שכבה במיטה הקיצונית עם הפנים החוצה. קראתי "הילה" "הילה" כמובן שהיא לא ענתה, הגעתי היא הייתה יבשה, בלי מינרלים. שלפתי אותה כמו ששולפים תפוז בסופר החוצה. יצאנו למסדרון, זה לקח דקה וחצי עד שהיא קיבלה דום לב ומתה לי בידיים. בצבא איבדתי חבר שקיבל כדור בראש. זה לא אותו דבר. פה כל האיברים הפנימיים שלה הסריחו. אני לא התקלחתי באותו לילה, קמתי בבוקר כדי להבין מה קרה, לאן הלכתי מפה, והבנתי. ואז אני מקבל טלפון מחבר שלי מפריז, התמונה הזאת רצה ב - - - תשמע, יש לי פיצוי בשבילך, בוא לפריז.

אני מגיע לפריז הוא אומר לי "אני נותן לך לצלם את שלושת הזוכות שהן תגלית השנה הבינלאומית." אין צלם בעולם שיכול לפנטז, בטח לא אני. הוא רצה לטשטש אותי, אבל מה הוא עשה, הוא נתן לי לצלם שלושת הבחורות שזכו שביחד שקלו 140 קילו, שלוש בנות ביחד. הראשונה קוראים לה ג'סמין משבדיה, אני צריך לצלם בשמונה בבוקר, קם בשש לארוחת בוקר, חייב, שבע בבוקר, ואז אני יורד לסטודיו עם הסנדביץ' החום, "ג'סמין do you like some", "no no" ברור שלא. ואני אוכל את הסנדביץ', נישאר ביס קטן ואז היא ביקשה ביס, נתתי לה את הסנדביץ', היא לקחה ביס אחד, בביס השני הטלפון צלצל וזה היה הבוקר של הבנות, הוא פתח עליה פה כי הוא שמע אותה לועסת, מה זה פתח עליה פה. היא פרצה בבכי, נתנה לי את הטלפון, ואז הוא אומר לי, זה היה יום שני בבוקר "תגיד לי ברקן אתה משוגע, יש לה צילומים ל"ווג" ביום חמישי, אתה נותן לה לאכול?" יום שני, אם אני נותן לה לאכול. ואז אומרת לי ג'סמין "תבוא אלינו הביתה עדי תעשה לי טובה, תראה מה הוא עושה לנו בבית" כשהיא אומרת בוא אלי הביתה זה לא לדירה שלה, בכל סוכנות היה בניין עם חמישים חדרים ששם כל הדוגמנים והדוגמניות מכל העולם היו מגיעים לשם, א. כדי לשמור עליהם, דבר שני היה חדר כושר ולשמור על התזונה. ותמיד היו צחוקים בעניין הזה.

אני מגיע בשבע בערב, פותח את הדלת, שניים-שלושה דוגמנים יושבים ומשחקים במחשב ואז אומרת לי ג'סמין בוא נעלה למעלה למטבחון. אני פותח את הדלת, 13 תפוחי עץ עם השמות של הדוגמניות. שישה בקבוקי מים מינרליים וזהו. היא פותחת לי מגירה עם 300 חבילות מסטיקים 0 אחוז סוכר. הרגשתי רועד בכל הגוף התקשרתי לחבר שלי סטיב, אמרתי לו "אני חייב לצאת מפה, בוא נצא לבלות" יצאנו לבלות, הגענו למועדון לילה, שמתי את התגית הזאת, באותה תקופה הייתי לא שחצן, אבל אהבתי לשים את התגית הזאת בפריז כי נתנו לנו כבוד ואז נכנסנו למסיבה הכי נחשבת של אוליבר טוסקני הצלם של בנטון. אני נכנס לקומה השניה, וי.איי.פי ולמטה רוקדות 1,300 דוגמניות. פה עוד איזה 200 סטייליסטים חולי נפש ופה איזה 50 חרמנים שבאים לצוד. המועדון חשוך, לא רואים אף אחד, ואני עומד על הבר, מבקש לשתות ואז באה דוגמנית ומבקשת לשתות. התאורה היא פה, היא נשענת על הבר ומבקשת מהברמן לשתות, רק מה, הקרן של האור, וראיתי שאין לה שיער, זה הלחמת שיער. פה יצאה לה פלומת שיער, מפה אחורה. אני מסתכל אני אומר, וואי, זו אליזבת, צילמתי אותה לפני חמישה חודשים ואז היא מחייכת אלי ואני רואה בעצם שיש לה בריחת חניכיים. כל הבנות שעמדו על הבר, אותו דבר. מה אני עושה עם זה? אני יוצא החוצה והבנתי שמשהו צריך להשתנות. הבנתי שאני צריך לעשות משהו אבל חייתי באיזה שהוא סרט שאני באמת יכול לשנות את זה והגעתי לארץ חזרה, פתחתי עמותה וכתבתי את חוק הפוטושופ, שבעצם דוגמניות בתת משקל לא יכולות - - - ואם אנחנו עושים הצרת היקפים, כתבתי את החוק, היה פיזור הכנסת ב-2003 ואז נשארתי בעולם האפל הזה. מ-2003 עם מי לא נפגשתי במשרד החינוך, במשרד הבריאות, אין משרד ממשלתי שלא הייתי. אף אחד לא הבין אותי. אף אחד לא רצה להבין אותי. אז התחלתי להרצות בבתי ספר ומאז אני נפגש עם 6,000 בני נוער. רק שאלה אחת קטנה. ראיתי כמה בנות מתאפרות, מי מהבנות שמתאפרות או לא מתאפרות קמה בבוקר עומדת מול המראה ואומרת "סבבה לי" "סבבה לי" לא אמרתי "עפה על עצמה". אפשר להרים את היד. 7 ידיים. בואי שניה. איך קוראים לך?

שחף.

בת כמה את?

15.

תדמייני עכשיו שזו תוכנת הפוטושופ שלי. אני נותן לך איבר אחד בגוף לשנות בשניה. איזה איבר היית משנה?

הבטן? לא יודעת. אני לא חושבת בכלל שאני רוצה לשנות משהו.

אז מה הבעיה בבטן.

סתם. אמרתי מה הכי.

אז מה אמרתי? איזו מידה את?

36.

36 מה? זו המידה? במכנסיים? במה המידה הזאת, 36 מה?

בג'ינס.

זה המספר שיש לך על הג'ינס. אבל מה היקף הג'ינס?

אני לא יודעת.

את עכשיו יוצאת מפה ועשיתי דוכן של ג'ינסים של קסטרו. ואת מגיעה אלי ואומרת לי "עדי אני רוצה ג'ינס" אני שואל אותך איזו מידה את ואת אומרת לי "36" ואני אומר לך "שחף את לא 36, את 38". איך את מרגישה?

זה מוציא מהרגל כי אני הרבה זמן אותה מידה.

כמה זמן זה הרבה זמן?

שנה ומשהו.

כל הכבוד. אבל אני אומר שאת 38. מה את עושה? מה את רוצה למדוד ראשון את ה-36 או את ה-38?

36.

את נכנסת עם ה-36, נכנסת לחדר מדידה ובפנים יש את המראה. במראה הזאת גם סוס יאור נראה רזה וגבוה, כי הטיתי אותה קדימה. את שמה את הג'ינס והוא קצת לוחץ, אבל בדיוק מהרגע שהוא לוחץ נכנסת מוכרת קטנה ועושה לך על הטוסיק 'איזה יופי הוא יושב עלייך' . את קונה את הג'ינס?

אולי. אם הוא נראה טוב.

במראה הזו גם אני נראה טוב. קנית את הג'ינס ואת בדרך הביתה ומקרקרת לך הבטן. חברה שלך קנתה פלאפל. את לא רוצה. את לוקחת רק קציצה ואת מגיעה הביתה "אמא בואי תראי איזה ג'ינס" ואת שמה את הג'ינס, וזה לא אותו דבר "אמא נשבעת לך החליפו לי את השקית, בחנות זה היה - - -" איך את מרגישה?

לא כיף כי - - -

כי גיהצת את כרטיס האשראי ואת מרגישה ש- - - ובא לך למות. בג'ינס הבא אני אפצה אותך. בג'ינס הבא אני אעבוד עלייך עוד יותר. את יודעת מה זה המספר? הוא כלום, הוא לא סנטימטרים. אפילו לא אינצ'ים. הוא כלום. הנה ג'ינס של קסטרו. חבר שלי מצלם את קסטרו, איתי הם לא רוצים לדבר. מידה 32, אותו מספר, איפה נעלמו 2.5 סנטימטרים? כי זה שיושב למטה, יש שלוש קומות. קומה ראשונה יושב המעצב, קומה שניה יושב השיווק, וקומה שלישית יושב המנכ"ל, לא נזכיר את שמו, גבי רותם. כשאנחנו נכנסים למנכ"ל הוא יושב ככה, תן לי בבקשה את גל גדות. אתם רואים את הבדל? קודם כל את זכית בבוק ממני לצילומים, על זה שאמרת בטן וחזרת. ואני לא מאשים אותך. וזה שהרמת יד זה כבר, את בממוצע של 4% מושלמת. והבטן, כדאי שתאכלי כדי שתהיה בטן כי כרגע אין בטן.

מכירים אותה? זה תמונה מ"לאשה" זה פוטושופ. תראו איזה יופי. מה זה טליה? יום זכויות הילד לדעת שטליה זה חלק גנטי מהגוף. זה לא צדדים, זה אמור להיות שם. זה הטליה שלה, שימי לב לרגל, זו בחורה רזה גנטית. מה קרה בקסטרו? אני אראה לכם מה קרה בקסטרו. שמנו אותה על מכסה מנוע, 12 בצהריים, מגיע צבע לבן, בצבע לבן הכי קל לחתוך בפוטושופ ואז היא יושבת פה, זווית של 45 מעלות, שני מילימטר, גל, תרחיקי את היד, ואתם בטוחים שזה ה- - - אין פה סוף לג'ינס. מרחנו אותו עם מכסה המנוע. אין פה סוף לג'ינס ואתם עוברות ליד הפוסטר ואומרות 'איך יכולות להיראות ככה' אבל איך אמרה לי עדי, אני רזה גנטית, אני אתבע אותך. תתבעי אותי. חמש שנים אנחנו במלחמות, 'אני רזה גנטית'. אבל היא קיבלה סרט. וונדר וומן, ובסרט וונדר וומן אמרו לה "חמודה, אם לא תעלי 10-11 קילו, לא תהיי". אז היא עלתה. וזו תמונה שבוע אחרי שהיא חזרה מהצילומים. תראו איך הפולקע חזר. אתם יודעים מה ההבדל בין שניהם? 11 קילו ו-2.5 מידות של פוטושופ. ואז כשהיא חוזרת לארץ והיא כוכבת גם נותנת ראיון בידיעות אחרונות ומה היא אומרת? "גדלתי ב-8 קילו הורדתי במסת שרירים" אי אפשר להוריד הרבה מסת שריר, שקרנית, עלית ב-11. עובדה ש- -- וגם ביום יום, "היום אני מסתכלת על תמונות קודמות שלי מתחילת הקריירה וחושבת לעצמי - - - " אבל כשאני הרמתי טלפון לגבי ואמרתי לו "גבי תקשיב, אנחנו עושים טעות עם גל גדות, בחורה רזה אבל החבר שלנו החמוד סמית למטה חותך לה עוד שתי מידות וזה גורם לבעיות של דימוי גוף" הוא מסתכל עלי ואומר "ברקן מה אתה מצפה" אמרתי "מסיבת עיתונאים. היא לא דוגמנית, היא מודל חברתי יש לה אחריות. נעשה מסיבת עיתונאים, יש לי את התזונאי הכי טוב בארץ, נעלה את מסת השריר ב-3-4 קילו ועשינו את זה" הם ניתקו איתי קשר. אין יותר עדי ברקן. גם מיקי בוגנים החרים אותי, עמדתי להתאבד.

אבל תבינו דבר אחד. אלה האיורים של המעצבים. אלון לבנה, שמעתם עליו? האיור האמצעי זה אלון לבנה, כשאומרים לו "אישה" לזה הוא מתכוון. אני אקח ילד בן 4, אשבור לו את האגן הוא לא יוכל להיראות ככה. כשזה המודל? איך אתן צריכות להרגיש. גנטית רק אצל חייזרים יש 4% כאלה. רק אצל חייזרים. ואלה המודלים. וכשאני שואל איך אתן מרגישות בטח תגידו שאתן מרגישות טוב.

דרך אגב, ידעתם שיש 32 סוגי גנטיקה לנשים? אני רוצה לראות עוד אחד כשאני יוצא החוצה, חוץ מאפס. עוד אחד. הילדה דיברה על האמהות. להגיד לכם את האמת, קשה לבקש מכם לגדול בריאים. והזכות שלכם לדעת שני דברים: א. אתם קמים בבוקר, כשאתם עומדים מול המראה, תבינו שזה הדבר היחידי האמיתי שתראו באותו יום, לצערי. בחוץ רק מוצצי דם וכרטיסי אשראי נמצאים. ברגע שאתם לא מרגישים טוב ואתם צריכים לדבר טוב, קשה לדבר עם האמא שכל היום עומדת מול ג'ינס ומתה להכנס לג'ינס מידה 24 של קסטרו כי היא לא תשמע אתכם.

קשה לבקש מאנשים במשרד החינוך שידברו כי במשרד החינוך נכון להיום לא מדברים על הפרעות אכילה. עם מי אתם אמורים לדבר? למי אנחנו צריכים לפנות? ואז אני מגיע לבית ספר ואז פונה אלי ילדה בת 12 אומרת לי "עדי, אני מקיאה פעמיים בשבוע, זה בולמיה?" אני אמרתי לה "כן". "מה אני עושה עם זה?" "דברי עם אמא". "אני אדבר עם אמא, היא תיקח אותי כמו אמא של סיוון לפסיכיאטר, אני לא פסיכית, בסך הכל רציתי ללכת לבית הספר ולחזור הביתה בשלום" והיא צודקת. אז אם היא לא יכולה לדבר עם אמא ולא יכולה לדבר עם - - - עם מי היא אמורה לדבר? וזו הסיבה שאני מגיע ליחידה צבאית, לוחמים בגולני, רק גברים. מי קם בבוקר עומד מול מראה, ועם גברים הלכתי יותר רחוק "מת על עצמו" כמובן שאף אחד לא קם. אף גבר לא קם. תפסתי איזה יניב אחד, 1.87 מטר, אוכל ארבעה חמסניקים לארוחת בוקר, משהו כזה. מלח הארץ, יפה למות. ואני שואל "יניב מה קרה" הוא אומר "אני אגיד לך מה קרה עדי, אתה לפני שלוש שנים צילמת אותי - - - לקסטרו" "אוקיי, מה הבעיה?" "מה הבעיה?" "עשית לו קוביות בבטן" "מה הקשר?" הוא אומר לי "מה הקשר? אני מאותו יום יוצא מהבסיס רק עם טישרט שחור". אמרתי לו "עוד מעט תגיד לי שאתה גם לא מוריד חולצה בים" והוא אומר לי "איך ידעת".

הבעיות של דימוי גוף מגיעות מ-1001 סיבות. יש פה בעיה עיקרית. באותו יום שקלווין קליין הכניס את קיית מוס התחיל גם השינוי במדיה. ותוך כמה שנים קיבלנו פה ב-1993, ערוץ 2 וערוצים מסחריים, בעצם קיבלנו את זה כמובן מאליו ונתנו למעצבים לקבוע לנו את ה - - - הכי חשובים. זה איך לקום בבוקר ולהרגיש טוב עם עצמכם. כשזו התמונה שזוכה ב"צלם השנה" של חבר שלי בפאריז של זארה, אתם לא צריכים לחשוב פעמיים על מה אנחנו מדברים.

כשאני בשבוע שעבר הייתי באיזה קיבוץ ליד אילת קמה ילדה בת 12 ואתם יכולים לשמוע את השאלה שהיא שאלה אותי, אחרי ההרצאה שלי. "עדי, אנורקסיה זו מחמאה או קללה?" את האמת כמו שזה מוצג כרגע זו מחמאה. כשאני פותח את המייל ואני רואה ילדות בנות 14 שולחות לי תמונות, עזוב שהן שדופות לגמרי, כולן חיוורות כי הן רואות את זה שמעלימים לאנשים את הפנים אנשים בפרסומות, זה פקטורי 54, הוציאו לכם את העיניים השנה, שמעתי שבתכנית בשנה הבאה מוציאים לכם את הכבד, את השחלה ואת העין השניה. הם לא רוצים אתכם. הם רוצים שלא תהיה שום - - - שונה מטום בויז. הם רוצים רזים ושדופים, כן שיהיה דופק, וזהו. ואתם באים, ואתם נולדתם לזה. אלה חוברות הצביעה. אני נולדתי, - - - חבילה של טושים. אתם מקבלים טוש אחד היום. עם טוש אחד סיימתם את החוברת. ואז הולכים להמבורגר, תלכו למקדונלד, תקבלו מתנת ילדים, מה תקבלו שם? את הבובה. מי מעצב את הבובה הזאת? זה שמעצב לרלף לורן. ואז השפה בבית, "אל תאכלי זה משמין, וזה דיאט" נקרע לי הלב עליכם.

אנחנו נמצאים כרגע במומנטום והמומנטום אומר שני דברים: עכשיו אנחנו הולכים לשפץ את חוק הפוטושופ, לפחות שהבעלים של קסטרו ורנואר, כל אלה, כשהם בוחרים את האנורקטית הבאה, שתרעד להם היד כי מנהל הבנק הולך להתקשר אליהם. אנחנו הולכים לעשות את זה שסוף סוף משרד החינוך יוכל לדבר איתכם על בעיות של דימוי גוף כי אם אנחנו לא נדבר איתכם, עם מי תדברו? ואנחנו נלך יותר מזה, ואני אומר לכם, ואני מחויב לזה, שעד הקיץ הבא סוף סוף תוכלו לראות בובות שעווה אחרות כי הבובות ראווה והשעווה שמוצגות שם, לא קיים, זה רק פנטזיה של אנשים, ותיקחו את הבנים הצידה, ותשאלו את הבנים באמת, לא שאתם צריכים חיזוק מהבנים, אתן יותר חזקות מהם, למה באמת גברים אוהבים או נמשכים, אם זה באמת אכפת לכם, הוא יגיד לכם את האמת. זה לא זה. זה בן או בת, דרך אגב?

בן.

בת.

הבחור היפה הוא מהאח הגדול והבחורה החמודה שהגיעה לפריז. מה המשותף לשניהם? מעבר לזה שלשניהם אין מחזור כמובן, מה המשותף? הם נראים אותו דבר. אם תקחו תוכנת פוטושופ ותנקו את השיער תראו שזו אותה גולגולת. זו המימיקה, זה לא פוטושופ. זה אמיתי. בואו נראה אם יש אישה או גבר אמיתי גנטי כזה. ועל זה צריך להתלבש בגד. איזה בגד. איזו מידה? מה זאת המידה הזאת?

אתם מכירים את רותם סלע? אוקיי. רותם סלע צילמתי אותה שבע שנים לפני זה אבל ביקשתי מהמאפרת שלה, תצלמי אותה כדי שאוכל להראות סוף סוף לילדים בהרצאות איך היא נראית. שימו לב את ההבדלים בין הפנים לגוף. פנים של אמסטף, הגוף אצלה יותר קטן. אבל גם התחילה מלחמה "אני אתבע אותך" אני מחכה לתביעה, לפני שנה צילמנו שער לבלייזר, ומה היא כתבה? "עשר פעמים בשנה אני מרשה לעצמי משולש פיצה, בשאר הזמן אני מרעיבה את עצמי כדי שאתם תוכלו להנות מתמונות שלי בביקיני" זה גם נקרא רזה גנטית. זו תמונה שצילמנו שבע שנים לפני כן. זו מידה 38. הגנטיקה לקחה אותה למידה של חרגול.

אני רוצה להראות לכם עד איפה הלכתי. ספרתי לכם שאני בן של ניצולי שואה, בראש השנה לפני שלוש שנים המצב של אבי קצת הידרדר ועברתי לגור עם ההורים שלי ואז אותם בנים ובנות שסבלו מדימוי גוף הגיעו להורים שלי הביתה ואז בוקר אחד אבא שלי קם ואמר לי "עדי אתה יודע, אתה מזכיר לי בדיוק כמו שאני עברתי את השואה, אתם כמו הגרמנים, רוצים שכולם ייראו אותו דבר", ואני מסתכל עליו ואומר "אבא שלי הכי, כאילו אאוטסיידר" ואז אמרתי לו "אבא, תן לי אישור לעשות סרט שישווה את השואה שאתה מדבר עליה, שאתה חווית, למה שאתה חושב שאנחנו עושים". אבי השתחרר מאושוויץ בגיל 17 שקל 27 קילו, אני לא זכיתי לראות שום דבר מהמשפחה שלי, כולם הפכו שם לסבונים. יש לי אישור לעשות את זה, צילמתי את הסרט, האשמתי שם את קסטרו, את רנואר, פייר, אם אני גבי - - -, אני תובע את עדי ברקן כל החיים שלי על הוצאות דיבה, אם הוא משקר. עשיתי את הסרטון, לצערי ערב ראש השנה אבי נפטר, סיימנו את השבעה והעליתי את הסרטון. עברו שלוש שנים וחצי, אני כל יום יורד לתא מחפש את התביעות. למה התביעות לא מגיעות? כי הם יודעים שאני צודק, הם אומרים לכם בפנים "עובדים עליכם ואנחנו לא סופרים אתכם אחרי הקופות" אני רוצה שתראו עכשיו את הסרטון, ואחר כך ניתן לכם זמן לשאלות.

(הקרנת סרטון)

תודה רבה עדי על הרצאה מאלפת. ישבתי, וזו לא הפעם הראשונה שאני נחשפת לתכנים האלה ולמרות הבוטות ואני חושבת שדווקא הבוטות בצורת ההגשה היא זו ש - - -

הייתי מאוד עדין היום.

אני יודעת. השתדלת. אבל אני חושבת שדווקא הבוטות הזאת זה הבוקס בבטן שאנחנו צריכים כחברה ולהפסיק רגע לייפות את זה כי אני בטוחה שכל אחד מאיתנו ואני מוכנה אפילו לתת את עצמי כדוגמה, דווקא בגלל האומץ של שחף שבעיני היא מושלמת ואני לא יודעת עד כמה היא מרגישה שהיא מושלמת, ואני לא אומרת את זה כאן כי אנחנו ליד כולם, יכולתי לומר לך את זה גם באוזן, אבל אנחנו חוטאים כלפי עצמנו באיזה שהוא חטא שאנחנו באמת לא מקבלים את עצמנו כפי שאנחנו אלא אנחנו מנסים להתאים את עצמנו למודל שאנחנו רואים בחוץ, והסכמתי לגמרי עם השאלה אם יהיה ג'ינס במידה 38 אבל הוא יבוא עליה בול והיא רגילה ללבוש 36, היא לא תיקח את ה-38 כי גם אני לא הכנסתי שום מידה שהיא מעבר למה שאני רגילה ואף פעם לא הרגשתי שיש לי איזה שהן בעיות, ואני מדברת על כשהייתי קצת יותר צעירה, את החוכמה של גיל 40 אני לא אחליף בכלום.

זה איזה שהוא מוד כזה שאם זה מעל המידה שאני רגילה לה, כנראה שמשהו לא בסדר בבגד ואז אנחנו לא לוקחים. אני אשמח אם אנחנו נצליח אפילו בקצת להביא לשינוי בנושא ה זה ולגרום לילדים, לפחות שיושבים כאן ואולי לחברים שלהם שיספרו אחר כך ולכמה שיותר בני נוער שיגיע אליהם לעשות את השינוי ואת הסוויץ' בחשיבה ושיהיו מסוגלים להסתכל על עצמם ולהרגיש בסדר עם מה שהם ולא לנסות לחפש מה שכולנו יודעים שאין באותם מקומות כי זה באמת בא מהפנטזיה.

אני רוצה לומר עוד דבר. כשאני נשאבתי לתוך העולם הזה זה היה בעצם שנות התשעים, 1996, 1997, שמתי לי שלוש מטרות. ידעתי שאפשר להקטין את הבעיה הזאת ביותר מ-50% אם יעשו שלושה דברים: 1. מודל היופי חייב להשתנות, וזה משהו שהתחיל כקפריזה של מעצב אופנה שכל המעצבים מדברים באותה שפה וגם אם אני אשב ויבוא צלם ויגיד לי 'תשמע עדי אם אני מצלם את התאורה הזאת המחיר שלי יעלה ב- 450% ברור שאני אעשה את התאורה הזאת והם לא סופרים אף אחד, הם באמת חיים באגו. אז שינוי מודל היופי חייב להיעשות, בשביל זה יש חוק, אף אחד לא אוכף את החוק ואנחנו עומדים כרגע לשנות אותו. דבר שני- הבעיה שאף אחד לא מדבר אתכם על זה ואני נשבע לכם, הייתי ב-10, 15 פגישות במשרד החינוך. הפעם האחרונה הייתה בתקופתו של שי פירון ואני יודע שיש פה נציגים של משרד הבריאות ויותר מזה, כל מילה שאמרתי היום בחדר, אני עומד מאחוריה, חשוף לכל תביעה. אבל אין לי ברירה אלא לספר לכם רק את האמת כי מהמקום שאני נמצא קשה להראות לכם. הייתי בפגישה עשירית במשרד הבריאות, ונכנסתי פנימה וישבו נשים מאוד נחמדות, במשרד החינוך.

התבלבלתי, כי שניהם צריכים לחטוף. במשרד החינוך ישבתי וכשאני מספר על המגיפה יושבים כולם ואומרים לי "אני לא מדברת על הפרעות אכילה בבית הספר" פאק, אנחנו בבעיה. אם אנחנו לא נצליח, במומנטום שאנחנו נמצאים, ואני חייב להגיד לכם, נפגשנו עם השר כחלון פגישה שלישית ביום התאגיד, כבוד שר האוצר ישב שלוש שעות איתנו בחדר ובחדר היו נציגים של צה"ל, החינוך, הבריאות והספורט, והוא נתן אישור עם תקציב לעשות פה תכנית לאומית. כרגע המשרד היחיד שעומד על הרגליים האחוריות זה משרד החינוך למרות שבעוד שבוע-שבועיים אנחנו עומדים להיפגש ונראה שבכל זאת יש אור בקצה המנהרה. אין מצב שאני לא אעמוד ואכניס את זה פנימה. אתם תקבלו את זה דרך השירותים, דרך החלונות. אין מצב שלא תגדלו עם החומר הכי חשוב.

הדבר השלישי זה הטיפול בהפרעות אכילה. לא ייתכן שבחור ובחורה שהיו כבר בשבעה אשפוזים יקבלו את אותו חדר עם בחורה שהגיעה בגלל שהיא הורידה 14 קילו במקום 4. ושם הטפול הוא הרסני. אני חושב שמעל 80% מאלה שמגיעים להפרעות אכילה, נכנסו ממקום הרסני ופה אנחנו נעמוד עם הרגליים האחוריות כי לי יש עמותה היום ויש לי בעמותה 148 בני נוער, חלקם היו באשפוז, חלקם לפני אישפוז, חלקם - - - את האישפוז. אני לא נותן כדורים פסיכיאטריים, אני לא סוגר אותם, לא לוחץ להם בראש. למה אנחנו מצליחים במקומות שהם לא מצליחים? כי אנחנו באים מהמקום החברתי. רק מי שבא מהמקום החברתי יכול לטפל בבעיה חברתית.

תודה רבה. אני רוצה ברשותכם לתת לנציגות של משרד החינוך, אני מוכרחה לומר שבשיח שאנחנו מנהלים אני כן מרגישה שיש פתיחות ורצון לעשות משהו בנושא, אם כי אני חושבת שאנחנו נהיה תמימי דעים שאנחנו עדיין מחפשים את הדרך הנכונה. משרד החינוך היה שותף במפגש שלנו אצל האוצר ונתתי דוגמאות של בנות בבית הספר שמתביישות לאכול, הן לא לוקחות אוכל כי זה לא נעים לאכול ליד חברים או שלוקחות את האוכל ומחזירות אותו הביתה כמו שהוא. תופעה של הקאות בשירותים, אם פעם חיפשנו סיגריות בפינות עישון, היום אנחנו מחפשים אותם בתאי השירותים. אין ספק שזו תופעה שאנחנו צריכים להתמודד איתה ואני אשמח לשמוע את ההתייחסות שלכם, כמובן ממקום של התגייסות של כולם. בבקשה.

אני אומר מה אנחנו עושים, אני לא חושבת שזה המקום הנכון להכנס לוויכוח. קודם כל אני חושבת שבמערכת החינוך רגישים מאוד לכל הנושא הזה של דימוי גוף ודיאטה והפרעות אכילה. זה שלא מדברים על זה בפרהסיה בפני התלמידים ומעבירים שיעורים על הפרעות אכילה, עדיין לא אומר שהרגישות לא קיימת. המורים מאתרים תלמידות שעושות דיאטה, כאשר הם מאתרים יש לנו נוהל שאומר בדיוק - - - ואם אנחנו יכולים לאתר את התלמידים, האיתור יכול להיות או בעזרת מורות ספורט, בטח לא נערות בולמיות, אלא אם אני מדברת אז אולי נערות שירדו מאוד במשקל, אני חושבת שבהחלט בשיעורי ספורט אפשר לשים לב לזה. אני חושבת שברוב המקרים זה קורה כשבנות מספרות על חברות שלהן.

אבל רואים אותם בעין. את רואה ילדה שנכנסת כשהיא - - -

נערה בולמית את לא רואה בעין, נערה אנורקטית כן, אם היא ירדה בקיצוניות. אבל אנחנו לא מחכים לרגע שנערות תהיינה אנורקטיות, אנחנו רוצים לאתר אותן בתחילת הדרך ולא לחכות שהן יגיעו למצב שהן כבר אנורקטיות. אז קודם כל אני רוצה לומר שהיועצים החינוכיים עוסקים בנושא הזה, מדברים על הנושא הזה, כל שנה מועברות תכניות בנושא הזה. מדי שנה יש ימים מרוכזים ליועצים בנושא הזה. ישנה תכנית "בעד עצמי" שנכתבה בעבר, היא עכשיו משודרגת, עושים בה מיני שיפורים בהתאם למה שהתרחש בשטח, ובנוסף במרץ אנחנו משיקים יחד עם כל הקבוצה הזאת שכותבת את "בעד עצמי" שזה מנהלת מרכז "שחף" ו-DOVE העולמי, ודוקטור זק שהוא גם פסיכיאטר, אנחנו משיקים במרץ עוד שתי חוברות שתהיינה לילדים בבתי ספר יסודי ולילדים בחטיבות ביניים כאשר התכנית הזאת תועבר בכל בתי הספר, בכל הכיתות, זאת המטרה. אני יכולה לומר גם שבמרץ יהיה יום של השקה של הנושא הזה. החוברת מפורסמת באתר שפינט, באתר שפינט שלנו יש אזור מיוחד שמוקדש בדיוק לנושא הזה של דימוי גוף והפרעות אכילה כאשר יש שם הרבה מאמרים ותכניות ופעילויות ליועצות בתי ספר. הן לא צריכות לחכות לתוכניות "בעד עצמי".

אני רוצה לומר משהו על התכנית "בעד עצמי" התכנית "בעד עצמי" היא תכנית מומלצת למורים. המורים בוחרים איזה חלקים מהתכנית הם בוחרים להעביר. זו תכנית למורים, לא לתלמידים.

זה אומר שהתלמידים בעצם יכולים לא להיחשף לכל התכנים שם.

זו תכנית שיש בה עשרה שיעורים, המורה לא בדיוק חייב לעשות את כל עשרת השיעורים, זה שיח בין המורה לבין היועצת מה נכון באותה שנה, מה לא נכון באותה שנה, אבל השיח בהחלט מתמקד בנושאים אחרים, לא בנושא של הפרעות אכילה, אני חייבת לומר שאנחנו באמת מתמקדים בכל מה שקשור באורח חיים בריא ובכל הנושא שקשור לדימוי גוף. אנחנו מדברים על פעילות גופנית נכונה, אנחנו מדברים על אכילה נכונה, אבל אנחנו לא מתייחסים לא לנושא של דיאטה ולא לנושא של משקל.

אני חייבת לומר שיש שם איזה שהוא מאמר שאני לאחרונה תירגמתי אותו של החברה העולמית בהפרעות אכילה, לאנורקסיה, והם במפורש אומרים, שמים דגש על בריאות ולא על משקל וממליצים שכל התכניות לא תעסוקנה בנושא של הפרעות אכילה, הם טוענים שכל ההתעסקות בנושא של BMI גורם לילדים לעשות דיאטה ובעצם יוצר את ההיפך, משהו מאוד דומה ל נושא של אובדנות. כמו שאת הנושא של אובדנות - - -

אבל היום המחקרים אומרים, אני רציתי לתת את זה כדוגמה אמרתי שאחכה שתסיימי. פעם אמרו לא לדבר על אובדנות כדי שזה לא יוביל לאובדנות. היום כל המחקרים בעולם מזהים שהדרך הראשונה, הקטליזטור הראשון למניעה של אובדנות זה כן לדבר על זה וכן להציף את זה, ואני מוכרחה ברשותך נטע, כי אני אוספת את הדברים, אגב, אני באה ממערכת החינוך ומאוד חפצה ביקרה, כמו שאתם יודעים, היא יקרה לליבי. אבל אני כן מזהה בנושא הזה, אני לא אומר כשל, אבל משהו שאנחנו לא עושים נכון ואני אומר למה. אנחנו מצד אחד לא מעלים את הנושא של המשקל אבל כל החברה מציפה את הנושא של המשקל. הם מדליקים את הטלוויזיה ורואים את כל התכניות שאפשר לדיאטה ואת הכדורים שאפשר לדיאטה וכל מיני דברים, יש תה כזה ותה אחר, הם כל הזמן חשופים לזה אז כאילו בבית הספר לא מדברים אבל דופקים להם עם זה בראש כל הזמן, אחרי החגים בכלל זאת תופעה כי כולם מדברים על הדיאטות שאחרי החגים, אם זה התכניות השונות ואם זה הפרסומות השונות וכל הזמן חלק מהסביבה שלהם וזה שאנחנו בבית ספר אומרים כאילו אנחנו לא נוגעים ולא מדברים על זה, זה לא מעלים את הבעיה. היא שם. אנחנו לא מטפלים בה.

זה לא עניין של לא מדברים. אנחנו כן מלמדים אותם להתייחס באופן, מה שאתה עשית פה שאני חושבת שהוא נפלא, זה להראות את התמונות, להראות שיש פוטושופ, להראות שהתמונות הן שקריות, אני חושבת שזה נהדר. זה בדיוק חלק מהדברים שגם אנחנו עושים אותם. המטרה היא באמת להראות שמה שקיים הוא שקרי, הוא לא אמיתי ובעצם לנסות ללמד את הילדים לאהוב את הגוף שלהם בזכות מה שהוא. אני מסכימה איתך, אני מסכימה עם כולכם, ישנה איזו שהיא מגיפה עולמית - - -

המרחק היום בין מערכת החינוך לתלמידים גדל. אני לא אגיד שזה שלושים שנות אור, אבל גדל מאוד. הילדים לא צריכים שאתם תדברו איתם על הפרעות אכילה. הם יודעים הכל. הבעיה שלכם שאתם ניזונים והמחקרים מגיעים מפסיכיאטרים של הדור הקודם. הפסיכיאטרים של הדור הקודם לא יודעים מה זה שבחורה קמה בבוקר ורוצה רווח בין הרגליים. הם מכירים מה שמופיע בספרי DSL, רצון לשליטה, הטרדות מיניות, אני מכיר את כל הקשת, אני 17 שנה שם ואני רואה 6,000 בני נוער בחודש. לי אי אפשר לספר סיפורים. אני חי איתם מהבוקר עד הערב.

כשלוקחים את זה, ואני לא מאשים אתכם, פשוט מאיפה שאתם - - - היא כבר לא אקטואלית. אני יושב במשרד הבריאות והרגולטור איתי, אנחנו נפגשים בשבוע הבא עם מר ליצמן, עם המנכ"ל, עם כולם, כדי לדון בעצם איך עושים בעצם שינוי בטיפול בהפרעות אכילה. בטיפול עצמו. אני מופיע במחלקות, והבנות שלי חלקן שמגיעות למצב של תת משקל אני מאשפז אותן, כי עם כל הכבוד, אין לי בית חולים, ומבקר במחלקות. מה כתוב שם? "מחלקת פיטום" רק מפטמים אותן. הם לא מסוגלים להגיע אליהן. אם היא מגיעה עם בעיה של אונס, יש להם שפה משותפת. אבל הבעיה החברתית שזה 90% מאלה שנמצאים במחלקות, הם לא שמים לב, ואז היא יוצאת החוצה, עלתה במשקל, אבל על הראש לא עבדו. בטח שהיא תחזור אליך. במחלקות מתחלפות, הציריות במחלקות מסתובבות, מחליפים אותם. מחליפים את הציריות כי לא - - - שם.

צריכים להבין ואני מקווה מאוד שבפגישה עם שר הבריאות יבינו שבבעיה חברתית לא מטפלים בשפה של בעיה פסיכיאטרית. אלה שתי שפות שונות לגמרי.

צריך לייצר שותפות של השפה.

בגלל מצוקות כלשהן כרגע כל בעיה של הפרעת אכילה מגיעה לאותה מחלקה שיושב שם אותו פרופסור שבחיים לא פתח את התריס לראות ברחוב אולי קרה משהו. צא החוצה - - - בעיה. אבל כשיושב שם מנהל מחלקה ואומר לי "עדי, אני האלוהים, ואני מבין את הבעיה" אז קודם כל אלוהים נגלה אליי, זכיתי, אבל מצד שני לי אי אפשר לספר סיפורים כשאני יוצא וחוזר הביתה יושבות הבנות ומספרות לי את האמת מה קורה בבית הספר, מה קורה בצבא ומה קורה בפנים, - - - תקשיבי, אני נפגש עם 3,000 בני נוער, זה 100 בני נוער בחודש. אני שואל כשאני נכנס לכיתה "האם מישהו ראה את התכנית בעד עצמי" אף אחד לא קם. 150,000 תלמידים, אף אחד לא קם. איפה התכנית הזאת?

החוברת היא למורים. אנחנו מוציאים הנחיות ואני רוצה לומר עוד משהו, אתה יוצא מתוך הנחה שכל בחורה שעושה דיאטה תהיה אנורקטית.

לא - - -

אבל אני רוצה לומר שלפחות ממה שאני ניזונה עד היום הבעיה היא קודם כל בעיה נפשית. היא יושבת על מקום מאוד נפשי, היא לא יושבת רק על מקום חברתי.

--- לא לשים בגד ים. בטח שזה נפש. זה בא מלחץ חברתי. היא לא נאנסה - - -

אני רוצה לומר כמה דברים. קודם כל אנחנו לא מדברים פה על הקטע הטיפולי. עדי, בוא נעשה הפרדה נורא מלאה בין התפקיד של - - - אני חושבת שאם היה מישהו שדיבר איתך - - -

את היחידה. אז אולי - - -

אנחנו ביחד נעשה את השינוי. קודם כל אני חושבת שצריך לעשות הפרדה מאוד ברורה בין קשיים של טיפול, שזה צריך, כל רופא ופסיכיאטר כבודו במקומו מונח. התפקיד שלנו פה הוא לעשות את השינוי הרבה לפני כדי שלא תהיה להם עבודה. דבר שני, הם לא קהל, אני חושבת שמי שאנחנו צריכים לקחת זה את ההורים ואת החברה.

ההורים דפוקים לגמרי. זה לא - - -

אני גם אמא. לא, הורים לא דפוקים.

הרוב.

בגני ילדים מדברים על תכנית שנקראת "ילדים אמיתיים באים בכל הגדלים" אנחנו מתחילים ולדעתי זה לא מאוחר מדי, אבל היינו צריכים להתחיל הרבה קודם בנושא של דימוי עצמי. ומה שנטע אמרה - - - אם אנחנו נקנה ביחד כלים יותר בריאים, אנחנו לא נגיע למצב הזה שצריך להציל אותם. כי ילד שבוחר מה לאכול בגיל 3 ואיך הוא מושפע מהלחץ החברתי בגיל 5 או 6, לא יגיע לסיטואציה הזאת.

מי שראה אתמול את הסרט של רן שריג שהוא התמקח עם הבת שלו ואמר לה "את שמנה" אז אם התקשורת עושה לנו את העונש הזה, רן שריג עם סדרה מדהימה של מאבקים שאנחנו נחשפים, וזו הייתה הסיטואציה אתמול בערב בסרט, אז מה אנחנו רוצים מהם? אז יש לנו עבודה גם על התקשורת, עוד לפני שאנחנו באים בטענות אלינו כאמהות לילדות צעירות, אני לא צריכה להגיד לך, העונש מגיע לאמהות ולא לילדות האלה. ונכון, לפני שאנחנו אומרים לעבוד עם הילדות, בוא ניקח על עצמנו פה גם לעבוד קצת עם האמהות הצעירות ואיתן לעבוד ואנחנו פה אחת המשימות, קודם כל ביחד, אני חושבת שכמו שאמרתי לך - - -

אני מתחנן לביחד.

נכון. אנחנו יכולים רק ביחד. אבל לנו פה משימה זה לקחת את ההורים הצעירים יותר כי הם בגיל ואפילו בטרנדים, תראה את כל האמהות שהולכות עם הג'ינסים החתוכים, זה בדיוק זה.

הדור הזה הדפוק, בוא נציל את הדור הבא.

יפה. אבל מי שיכול לעזור זה הן לעצמן והן לילדות הצעירות יותר. בוא ניתן להם את הכלים ביחד. אני חושבת שזאת משימה של כולם ביחד.

אני מסכימה.

אני פותחת ואני אומרת, משרד החינוך היום כן - - - שותפויות, אני מנהלת עכשיו מעגל של שותפויות, צריך. אבל בוא, אני לא מזלזלת באנשי מקצוע.

גם אני לא.

קצת, בנימה. אני חושבת שיש לכל אחד את התפקיד שלו. אבל השיתוף, זה סוד ההצלחה שלנו וגם לבחור את קהל היעד הנכון.

לקח 15 שנה לבוא ולהגיד לי "בוא נעבוד ביחד" עכשיו - - -

עדי, אני לא מקיימת את הוועדה הזאת כדי שזה יהיה - - - אנחנו פה בנקודת זמן מסוימת ו- - - חיובי ואני חושבת שהאמירה שיצאה כאן היא מאוד אופטימית מבחינתי ובהחלט פותחת פתח.

אני רוצה להוסיף את הבנים שלא נשכח אותם כי - - - נמצאים, אנחנו כל הזמן מתייחסים רק אל הבנות אבל גם בנים עושים דיאטה ומסתכלים.

יש לי הרבה מה לומר בעניין הזה. אני רק אומר במשפט שגם השיח שמתנהל היום על אורח חיים בריא, לא רק במשרד החינוך אלא בכלל, גם במשרד הבריאות, גם הוא כושל באיזו שהיא מידה כי הם מדברים על מניעת השמנה כל הזמן ולא לוקחים את זה למקום נטו של בריאות. תמיד זה בא איך שהוא בהקשר של המשקל ואני תוהה איזה מסר אנחנו מעבירים לצעירים שלנו. חשוב שגם זה ייאמר, אבל אפשר לפתוח את זה עוד הרבה. אני לוקחת את האמירה החיובית של משרד החינוך של שותפות, ואני באמת מאמינה כי אני עובדת יחד עם עירית אז תודה רבה.

אני רוצה לדבר בתור הנוער. בתור מה שאנחנו, בבית הספר שלי באזור הדרום, מאוד עובדים על לנסות לפתור את הדברים, אבל עדיין, ברגע שאנחנו ילדים ולוקחים אותנו לשקול את ה-BMI בגיל כזה קטן וכל אחד אומר כמה הוא שוקל ומה הגובה שלו ויש ילדים שזה מביך אותם.

צריך להפסיק את השקילה בבתי הספר. נקודה.

יש לי שאלה אליכם. מי מכם שתהיה בדייט עם מישהו והיא תאכל המבורגר מולו או סלט. מי שכן שתרים יד. מי שתאכל המבורגר.

מפסידה מי שלא לוקחת המבורגר.

גם לדעתי. למי מהבנים פה שיראה את זה יזדעזע, הוא יגיד "אני לא יוצא איתה לדייט שני". ומשפט אחרון, אני רוצה שכולם פה אחרי הדבר הזה לא יצאו החוצה ויתעלמו מכל מה שקרה פה גם בהתחלה שהיא באה ודיברה על האיפור, והמידות של הג'ינסים, אני בטוחה שיש פה גם בנים שזה מזיז לכם. אז נסו להיות עצמכם, לאהוב את עצמכם ולאהוב את מי שסביבכם.

תודה רבה על הדברים. עדנה, מנהלת בית הספר החולה.

תודה. אני שמחה שדיברת כי באיזה שהוא שלב הרגשתי ששוב המבוגרים מתנצחים אחד עם השני מעל ראשי הילדים, כמו שאנחנו נוהגים לעשות. אני רוצה להגיד כמה דברים. בבית הספר שלנו פועלת התכנית "בעד עצמי" לא עם כל תלמידי בית הספר אבל בהחלט כל פעם נבחרת כיתה, ואנחנו מקיימים את זה, ואני יכולה להגיד שבתוך זה המצאנו איזו שהיא סדנה שקראנו לה "אם ובתה, אב ובנו" זה לא כל שנה קורה, אבל מחנכת שבחרה לשבת עם הבנות ומחנך או מורה באותה כיתה לקח את הבנים כדי שאמא מדברת עם בתה, אבא עם בנו, אבל זה בבית הספר. אני מספרת רק שהדבר הזה קיים ואפשר לדבר עוד על הרציונל.

אני רוצה להגיד בצורה קצת פרובוקטיבית, עדי, אני מאוד שמחה על המאבק שלך היום אבל אתה היית בתחילת הדרך חלק מאוד גדול של המגפה הזאת.

אם לא, לא הייתי פה.

יפה. אתה היית מיוצריה, אז בוא לא נשכח את המקום הזה.

לא - - -

אולי לא יוצריה אבל אתה היית שם במקום, אני לא רוצה להאשים אותך.

את היית בהרצאה? אמרתי את זה. אני הייתי אחד מהם. זה היה לפני 15 שנה. את יודעת כמה בנות הוצאתי מהקבר ב-15 השנה האחרונות? 1,642.

אני אמרתי שאני אהיה פרובוקטיבית. אני אומר מה אני רוצה לומר פה, אני חושבת שהבעיה העקרונית היא לא רק בעיות אכילה. יש משבר ערכי בחברה שלנו שהכסף הפך להיות ערך לפעמים יותר מאחריות חברתית, אחריות למה ילדה מרגישה כשאני אומר לה "לכי תורידי 4 קילו" או "אני צריך עכשיו את הכסף הזה" אז זה לא משנה מה ירגישו הבנות, לא משנה מה ירגישו הבנים - - -

חברות הבגדים מבקשות את המודלים האלה.

אני רוצה לעשות לך - - - מי שקובע בסופו של דבר זה המעצב. אני מקבל סקיצה, אני דרשתי מהדוגמנית מה שהמעצב ביקש ממני. אם אני - - - את המידות האלה - - - לסוכנות אחרת. באופן אוטומטי את צריכה לרדת 4 קילו. ועוד משהו, לפני 25 שנים כשהיינו צעירים לא ידענו שהמבנה הגנטי של האשה הישראלית שונה מהגוף האירופאי. האשה הישראלית באגן קצת יותר רחבה. כשאנחנו חוזרים לאירופה ואנחנו עובדים פה עם מספר שהוא נמוך ב-20%, באופן אוטומטי - - - בסופו של דבר זה המעצב. אם אני לא אמלא את רצון המעצב, הוא לא יהיה אצלי. אם לא הייתי אחד מאלה אז, לא הייתי - - -

ממש עוד כמה משפטים. אני רוצה להגיד על המשבר הערכי הזה, אני חושבת שאנחנו קצת בבלבול ערכי מה באמת חשוב, מה נכון, איפה אני שמה את עצמי בתוך החברה הזאת, כמה אנחנו מובילים את הערך האגוצנטרי האישי מול הערך החברתי, הדברים קצת התבלבלו והתקהו בזמן האחרון, אחד הדברים שאנחנו מתמודדים איתם זה המכנסיים המאוד מאוד קצרים בעיקר של הבנות, ואני באופן אישי הרמתי דגל כזה, יש כאן תלמידים שלי, וכשהם באים ואומרים לי "עדנה, אין בחנויות את המכנסיים שאת מבקשת מאיתנו, אין. אין" והיה פה ויכוח ואני רוצה להגיד את מה שאתה אומר, אל תקנו. אל תקנו. המעצב בסופו של דבר יראה שהדבר הזה נשאר בחנות, ואני מבינה שאני - - - אבל זה הכוח החברתי.

אני רוצה להגיד דבר אחרון, פרויקט כזה, פרויקט אחר, "בעד עצמי" עוד פרויקט ועוד סדנה, אני מרגישה שמה שחסר גם בבית וגם בבית הספר זו הנוכחות האמיתית של המבוגרים בחיים של הילדים. זה נעדר. זה לא משנה כמה פרויקטים נביא וכמה נדבר, אנחנו לא מדברים מספיק ואנחנו גם לא מדברים אמיתי. כי כשאנחנו נוכחים באמת, הכל יעלה. אנחנו לא צריכים את משרד החינוך שיגיד לנו מה לעשות ואיך לעשות, אנחנו לא צריכים את זה. אנחנו צריכים את הזמן, את ה- - - הרגשית ושל הזמן להיות שם באמת עם הילדים שלנו. אנחנו לא שם.

אנחנו גם מעבר לזה צריכים להיות לא שבויים כהורים באותם המודלים כי היום גם האמהות הצעירות, עדנה, שבויות במודלים האלה, וזה מתגלגל לנו מדור לדור. יהל בבקשה.

עלו כאן כמה בעיות שלדעתי מאוד חשוב להתמקד בהן בסופו של דבר. בני הנוער מבלים את רוב זמנם בתוך בית הספר, בתוך מערכת החינוך, ואין מה לעשות, אם יש תופעה צריך להילחם בה גם במסגרת הזאת. נתקלנו בבעיות של השמנה ושל מזון לא בריא גם בתוך בתי הספר ובגנים. המשרד יצא לרפורמה, יצאו תקנות, - - - אם הן היו לטובה, לרעה, אם בני הנוער אהבו את זה או לא, בסופו של דבר זה לטובתנו, זו הבריאות שלנו. אנחנו נלחמים בה. יש בעיה, צריכים לדון בה, צריכים להתייחס אליה, אי אפשר לטאטא אותה מתחת לשטיח ולהגיד "היא לא קיימת" ולהגיד "החברה תטפל בה" כי לא, להיפך. התקשורת והחברה רק תעודד אותה.

הצגת ממש לפני שניה שאין מה לעשות, חברות האופנה לא באות לטובת הבריאות, הן באות לטובת מה שיפה בעיניהן, לטובת הכסף, מה שלא לטובתנו בסופו של דבר, ואין מה לעשות צריכים להתעסק בזה, צריכים לדון בזה ולא לפחד לעסוק בדברים כי אם נמשיך להתעלם מעצם העובדה ונגיד "לא נעלה את זה כדי לא לעורר סיכוי שזה יעורר מחשבה" לא, המחשבה הזאת קיימת, יש אמצעים שעוברים אם נרצה או לא, בוא נגיד שהיום בפייסבוק יש היום אמצעים, ברשתות להעביר מסרים להעביר פרסומים אם נרצה או לא, וצריכים להילחם בזה. תודה רבה.

תודה רבה יהל. אני מסכימה שמשרד החינוך ובכלל השיח מנסה לקדם אורח חיים בריא אבל אני רק אומר דוגמה כדי שתבינו על מה גם דיברתי מקודם. כשבאים ואומרים "מהיום תהיה רק גבינה צהובה 9%" הפלסטיק הזה שצריך להאכיל את הילדים, בעיני זה פסול כי אנחנו מכוונים למקום שהוא דיאטטי. להוריד את כלה שומנים או שהכל יהיה - - - ואני אומרת שיאכלו בריא, צריך ללמד אותם לצרוך את זה באיזונים הנכונים ובמינונים הנכונים ואנחנו נשיג את זה הרבה יותר מאשר נחנך אותם ללכת לראות כמה אחוזי שומן יש לנו על כל מוצר. תודה רבה יהל. יש לנו שתי בנות שרוצות לדבר.

בבית הספר אנחנו עושים עבודות מחקר שנקראות "דיאלוג" בדיוק עכשיו אני עושה "דיאלוג" באנגלית על ההשפעה של המדיה על הפרעות אכילה, לדעתי באמת זה הדבר שאני רואה בתוך בית הספר שלי עם החברות שלי, ואני באמת חושבת שזה אחד הדברים שהכי משפיעים. התקשרנו לחברות שלנו ושאלנו אותן כשהן רואות תמונה באינסטגרם של דוגמניות, של חברות אופנה, מה הן מרגישות וכולן אמרו אותו דבר, שהן מצלמות מסך וזה גורם להן למוטיבציה להיות יותר רזות ואני חושבת שעכשיו ברגע זה, זה אחד הדברים הכי הכי משפיעים, אני יכולה להעיד גם על עצמי, זה מה שהאינסטגרם גורם לנו להרגיש שזה בעצם המודל וזה רע. לדעתי המדיה היא אחד הדברים שהכי גורמים לזה.

תודה רבה עפרי.

חוק הפוטושופ הוא חוק שלא ייאכף. המציאות היא מציאות בפני עצמה. המודל להיכנס להיות דוגמנית זה עם רגליים רזות וגבוהות ולהיות רזה, הם גם - - - אז להגיד שההורים הצעירים, צריך להתייחס אליהם יותר, זה לא נשמע לי, אני לא מכירה פה אחת שמסתכלת על עצמה במראה ואומרת "אני שלמה עם עצמי" אם יש פה מישהו שלא מסכימה איתי שתרים את היד, אבל אני בטוחה שכל אחת מתעסקת בדיאטה או שהיא קונה בגדים היא מתעסקת באיך זה נראה עליה. צריך להתייחס לזה באופן חברתי.

תודה רבה.

אני מדריכה כיתות ו' בבית הילדים בקיבוץ - - - אחת הבעיות לדעתי, שמתמקדים בבעיות האלה בתיכון ובחטיבות הביניים, ואני יכולה להעיד שאני יושבת עם הבנות בכיתה ב', הן יושבות ואומרות "אמא מסכימה לי לעשות דיאטה" "אני כבר לא אוכלת ארבעה ימים" ילדות בכיתה ב', הן יושבות ומדברות על זה שהן אוכלות כל היום רק גזר ובי זה מעביר צמרמורת ואף אחד לא מטפל בזה בגילאים האלה. כולם אומרים שזה מוקדם מדי ואף אחד לא רואה איך זה באמת. לדעתי זה מתחיל שם מהגנים אפילו, הרבה לפני שזה מגיע לגילאים האלה, צריך להפסיק את זה לפני שזה מתחיל.

אני מסכימה. זה קורה בגילאים המאוד צעירים, אני שומעת שיח בין בנות, בנות מאוד קטנות ואני בשוק שזה בכלל בתודעה שלהן, לדבר על דיאטות ועל מה מותר ואם זה משמין או לא ואם זה מבליט או לא. אני מסכימה לגמרי, אנחנו צריכים - - - בלי שום ספק.

כשאני התחלתי להתעסק בכושר ותזונה, אחרי מעט זמן פתחתי סטודיו בהרצליה לאימונים לבחורות צעירות, בעיקר בגילאי 18-30. אני רוצה להגיב בנוגע למה שאמרו ממשרד החינוך. אצלי זה מדגם מייצג, בטח לא מחקר, 100% מהנשים שהגיעו אלי לסטודיו סבלו ממיס-קונספציות בתחום של תזונה וכושר. המיס-קונספציות האלה בסופו של דבר גורמות להפרעות אכילה, במובן כזה או אחר וברמות כאלה ואחרות. המיס-קונספציות מגיעות מהבית בין השאר, כמו שאמרתם, ההורים אומרים, מה הם שומעים מהמשפחה, מהתקשורת, הדרך היחידה לחשוף את התלמידים, את הנוער למצב שבו הם שומעים את הדברים הנכונים זה לחשוף אותם בתוך מערכת החינוך. אין ברירה אחרת. בטח אם מגיע מצב שבו חברות - - -

מערכת החינוך זה אחד מהפקטורים. אני חושבת שזה משהו הרבה יותר רחב, זה מהחינוך, מהבית, זה ממרפאות כשהם מגיעים לרופאים. כשאני הגעתי בתור אישה בהריון לטיפת חלב וראיתי איך היא מסתכלת עליי, באיזה שהוא שלב לא הסכמתי להישקל, אמרתי "מה זה משנה, אני כבר משנה כמה אני עוד אעלה, רק שהיא תרד לי מהווריד שהנה עליתי עוד קילו והנה עליתי עוד שניים" אני אומרת לך אמיתי, כבנאדם מבוגר. זה בכל המערכות ואנחנו צריכים לראות איך אנחנו תוקפים את זה בכל החזיתות אם אנחנו רוצים באמת להגיע לאיזה שהוא משהו.

אני חושב שיש מקום מאוד גדול להכניס אנשי מקצוע לתוך מערכת החינוך, גם לגילאי הגן, גם לגילאי החטיבה והתיכון שהבנות וגם הבנים אגב, שסובלים, זה נקרא ריברס אנורקסיה, הרצון להיות מאוד גדולים, מפותחים ושריריים, זה קורה המון, זה קיים כל הזמן. שוב, אני לא עשיתי מחקר על זה ואני רואה את זה עם כמעט, אני לא רוצה להגיד 100% אבל הרבה מאוד.

תודה רבה.

רק רציתי להגיד שאם מדברים על הגדרה עצמית ועל "אני בעד עצמי" אז להביא את הנושא של הקהילה הגאה בין בני הנוער. לא מביאים את זה למודעות בשום אמצעים ואצלנו בגליל העליון יש קבוצה בשם "איגי" אני הייתי חבר בה, עשרה ילדים מכל הגליל העליון. זה היה אמור להיות בהתחלה קריית שמונה, אחרי זה אמור להיות אזור מסוים בצפון, כל הגליל העליון בקבוצה של "איגי" עשרה ילדים. ברגע שבמערכת החינוך לא מביאים את זה למודעות ולא אומרים שזה משהו שהוא חלק מהאדם, הגדרה של מיניות או מגדר או מין או מה שזה לא יהיה, ברגע שלא מביאים את זה למודעות זה משהו שפוגע. זה מתבטא גם בהפרעות אכילה, ובכל דבר.

והרבה מאוד סימפטומים נוספים. אני מסכימה. תודה.

אני יכולה לומר מה הנתונים שאני הורדתי ממאמר שקיבלנו, מאמר פסיכיאטרי. "הפרעות אכילה רלבנטיות במיוחד לילדים ומתבגרים. כ-0.3% מהמתבגרים יפתחו אנורקסיה, 0.9% יפתחו בולמיה, 1.9% יפתחו הפרעת אכילה, בולמוסים בחייהם, 27% מבני הנוער יעסקו בדיאטה. זה משהו כלל - - -

סליחה, אני לא מכירה את הפסיכיאטר ואני לא רוצה לחלוק על העניין המקצועי שלו אבל אני אומרת לך באחריות מהמעט שאני מכירה במערכת החינוך ובכלל בסביבה שלי, 90% מופרעי אכילה בצורה כזאת או אחרת, אנחנו לא קוראים לזה הפרעות אכילה כי זה כבר הפך להיות נורמה.

מי לא מופרע אכילה? גם אני מופרעת אכילה. כולנו מופעי אכילה, הרי אנחנו נמצאים בתרבות - - - אני חושבת שאנחנו גם הפכנו בעצם את כולם לאנורקטים או בולמים.

לא, לא אנורקטים ובולמים אלא רק מופרעי אכילה. אנחנו מופרעי אכילה מתוך השיח החברתי שנוצר של מה לאכול ומה לא לאכול והנה זה דיאטטי והנה זה ככה. ופה הבעיה, וזה מה שאנחנו צריכים ליצור. שלא בעניין הטיפולי אלא בהיבט החברתי כמו שאמר את זה עדי.

זה בדיוק המקום שאנחנו שמים עליו דגש.

תודה. אנחנו מתקדמים לסיום. בבקשה במשפט.

הקטע שתפס לי באוזן זה הקטע שאמרת על הבדיקה, איך אתם מוצאים את זה. אמרתי את זה קודם, איך שאתם מוצאים את הקטע של לזהות ילדות עם הפרעות אכילה. שזה שהן - - -ואם החברה, מה שאני הבנתי זה שזה קטעים של מזל. אם המורה לספורט רואה את זה - - -

שזה מקרה ולא משהו שהוא שיטתי.

אמרתי שאנחנו מעבירים תכניות - - - לא הבנת. אמרתי שהרבה מהמקרים שמגיעים זה באמת או כי המורה לספורט יכול לאתר אותם כי כשילדה מרזה מאוד במשקל, היא בדרך כלל לובשת בגדים גדולים, לא תמיד אפשר לאתר אותה, לא תמיד אפשר לראות את זה. אתה מד בר על קיצוניות, אני מדברת על השלב הראשוני. קשה מאוד לראות, אם אני אגיד לך ירדתי 5 קילו, תגיד לי בסדר "ירדת 5 קילו, זה עדיין לא הופך אותי לחולה, לנכנסת לתוך בעיה" אז אני רוצה ש- - - יודעים על ילדות שמקיאות או מרעיבות את עצמן בדרך כלל בצורה קיצונית, בדרך כלל מאנשים אחרים אני לא יכולה לדעת כזה דבר.

הרעיון הוא שאין פה איזה שהוא תהליך שיטתי. אנחנו צריכים משהו הרבה יותר שיטתי ממה שקיים היום, אין שאלה, ולא להסתמך על - - - ניתן לילדים לדבר.

אני מכפר יונה. אני חייב להגיד שכולנו נמצאים באיזה שהוא סוג של הפרעת אכילה. זה - - - את לא אשמה בזה, אבל לא לטפל בזה, זה כן להיות אשם בזה.

בואו ננהל שיח, ואגב, אתה יכול לאכול פיצה ולא לדפוק חשבון, זה תלוי בך וביכולת שלך לסנן את כל המסרים שאתה מקבל בחברה, וראיתי פה ילדים שהגיעו עם פיצה וזה בסדר גמור. השאלה איך אנחנו מתמודדים עם המסרים החברתיים שהם לא באים מהמערכת החינוכית, אלא באים מהרבה מקומות אחרים ואנחנו צריכים להתמודד איתם גם במערכת החינוך.

לפי דעתי גם הסדר עדיפויות שלנו היום זה יש את הפרויקט הזה של "נותנים 5", מי מפה לא מכיר את זה? כולם מכירים. אני חותם שכולם מכירים את זה.

אז אתה אומר שמשרד החינוך צריך קצת לשנות את סדרי העדיפויות במסרים.

כי זה להציל חיים וזה לפתח את הדור הבא למשהו יותר טוב, אבל אם יעשו את הקמפיין לאנורקסיה או משהו זה יכול להציל חיים, זה יכול רק לשפר את העתיד.

אני חייבת לומר שאני יושבת פה ואני מזועזעת. כי כשמדברים אל המורים ואומרים "נעשה תכניות למורים, נדבר עם ההורים, אולי הם ידעו איך לפנות" אני יושבת פה ואני מתה שיפנו אלי ויגידו לי "קחי את עצמך בידיים, את לא אוכלת את לא שותה" אני יושבת פה ומחכה שמישהו יבוא וידבר איתי על דברים שנוגעים אלי ושלא יביאו תכניות למורים, שידברו איתי או שידברו עם ההורים שלי שייקחו אחריות. אני צריכה לקחת אחריות על עצמי ואני צריכה שמישהו יבוא אלי ויגיד לי שאני צריכה לקחת אחריות על עצמי. למה אתם לא מדברים אליי? המורים שלי והמורים של החברים שלי ובבתי ספר אחרים לא פנו אליי, כל האזור.

הנקודה ברורה וגם רשמתי את זה לפניי. תודה.

בקשר למשרד החינוך, הבנתי שהם רוצים להכשיר את כל המורים, היועצים, המחנכים, מורי הספורט, את כל המסביב כדי לאתר את זה. כשעדי ברקן נכנס להרצאה בבית ספר ואני איתו בכל ההרצאות, 6,000 בני נוער בחודש אנחנו פוגשים. אחרי ההרצאה כל אלה שיכלו להיות מדורדרים לאנורקסיה או שמושפעים מאנורקסיה או אלה שאתם מפחדים לדבר איתם בשביל שלא יידרדרו, הם מתקשרים אלי. זה האיתור. הם מתקשרים אלי. את לא צריכה להכשיר 6,000 אנשים כדי למצוא אותם, רק תני לעדי לדבר והם יתקשרו אלי אחרי הצהריים וכל התוכן והשפה שאתם משתמשים בה, היא לא נכונה. בגלל זה אתם צריכים כל כך הרבה להסתבך. במקום לדבר איתם בגובה העיניים, זה מה שאתם עושים וזה מה שאנחנו עושים ומצליחים.

בגדול אני מרגיש שאנחנו קצת איבדנו בדיון את מה שבאמת חשוב פה, כי בכל זאת זה יום זכויות הילד ובעצם מה שקרה עכשיו זה שזה נהיה מעין העברה למשרד החינוך וזה לא, זה לא מה שאמור להיות. זה בדיוק כמו המושב הקודם שהיה פה שדיברנו על לקחת אחריות לידיים שלנו, הנוער. אנחנו אלה שצריכים לקחת את הפרויקט, לא טלפון שבור שמשרד החינוך מעביר למורים מעביר לזה ומעביר לזה, ואז בסוף זה מגיע בצורה לא ברורה וזה גם לא צריך להיות עניין של עמותה, זה צריך להיות עניין שבא מ איתנו, מהנוער. עניין שבו אנחנו אומרים "בואו נסתכל רגע מה קורה לנו" וזה לא רק בזה, זה גם באמת מה שהועלה כאן על מגדר, שאם אני אבוא עם חולצה ורודה לבית הספר אנשים יגידו, "מה זה". בסופו של דבר מה שקורה, עוד מעבר לזה שהתחלנו לדבר על זה, זה נעצר בשלב הראשון – בנו, בבני הנוער. ובאמת צריך לדבר על איך אנחנו, לא איך משרד החינוך.

אני חייבת פה להתייחס. אין שאלה בכלל ואתה צודק ב-200% שאם הנוער יצליח להביא את השינוי, אז בינגו. ובאמת - - - לדבר האמיתי. אתם מלים את זה ואני שמחה שהעלית. אבל מה שקורה פה, ובואו לא נתייפייף, המדיה וכמות האינפורמציה שאנחנו חשופים לה שיוצרת בנו תודעה מסוימת ובסופו של דבר סוחפת אותנו אחרי מודלים מאוד מסוימים, ועובדה, הנוער נשאב אחריהם, הכוח שלהם הוא כל כך גדול. ולכן ההירתמות של משרד החינוך ומשרד הבריאות ועמותות שמתערבות ואתם כנוער שתצאו מכאן ותהיו שגרירים של הנושא הזה, רק ביחד אנחנו נצליח.

אבל כל הדיון שהיה כאן של שעה ומשהו בעצם לא התעסק במה קורה עם הנוער.

הוא התעסק בדיוק במה שקורה עם הנוער. אני חולקת, אני חושבת שאנחנו נמצאים כאן כדי לתת לכם את הזכות ואת הכוח ואת האומץ להיות מי שאתם בכל מידה שאתם ולנהל אורח חיים באמת בריא ונורמלי ולא להיות כאלה שנישאים על כנפי המדיה והמעצבים וכל מי שמנסה לעצב דעת קהל ולהגיד לנו מה נכון ומה לא נכון. והמטרה של הדיון היא כדי ש - - - אם זה היה פשוט לא היינו פה.

אני בא מבית ספר דתי, בבית ספר דתי אין בכלל עניין של מגדריות. אני היחיד שהעלה אי פעם ב- - -

בוודאי שיש עניין של מגדריות, פשוט צריך להציף את זה.

אני היחיד שבזמן האחרון הציף בשישה בתי ספר דתיים בכל גוש עציון את העניין של שיח המגדריות ופשוט מנהלים של בתי הספר אמרו לי "תקשיב, זה לא רלבנטי למגזר הזה".

זה רלבנטי מאוד.

אנשים מזלזלים בזה, אבל זה חשוב, זה צריך להגיע לנוער ואנשים לא מבינים את זה, זה העניין.

תודה, אתה צודק, זה נכון וזה יגיע לנוער גם דרככם וגם דרך עולם המבוגרים אחרת אנחנו לעולם לא נוכל לכסות את הכל. משפט מציפי נחשון ואנחנו ננעל את הדיון.

אני עובדת במשרד הרווחה מנהלת שירות שמטפל בנוער וצעירים במצבי סיכון, בעיקר בקצה הרצף. אני רוצה לייצג אותם. אני עובדת רק עשרים שנה במשרד הרווחה, לא שמעתי על פניה שלך, אני אשמח שאנחנו נמצא דרך לשתף פעולה ולייצר win-win situation, אני קודם כל שמחה שעברת לצד של המסייעים ולא אלה שמדרדרים שלצערי עדיין קיימים ואני חושבת שאנחנו צריכים לפעול בכמה מישורים. גם באמת לשתף פעולה עם הידע שלך והנסיון שלך מתוך העולם הזה, ולחבר אותו לידע של עובדים סוציאליים, של רופאים ושל פסיכיאטריים. אנחנו מצליחים להגיע לקרוב ל-40,000 בני נוער ואנחנו כן עושים סדנאות לדימוי, העצמה וכולי. החלק שלך יכול לתת פן נוסף שיכול ובעיקר לדבר על נערות במצוקה, אני אשמח לשיתוף פעולה.

אני חושבת שצריך לצאת מכאן עם החלטה לפעול בכמה מישורים. גם בהיבט הפרטני-קבוצתי של אותם בני נוער וגם בהיבט הציבורי. צריך למצוא עוד כמה משוגעים כמו עדי בתחום בתי האופנה, מתחום המעצבים ולעשות ביחד איתם ועם משרדי הממשלה קמפיין מאוד גדול שבו יהיו שותפים בני נוער.

אני עובדת בכמעט 180 רשויות מקומיות מתוך 250. אני אשמח אם בכל ישוב אני אמצא בני נוער שהם לא במצוקה, לא באוכלוסייה שלי, וביחד איתכם לעשות משהו לטובת האוכלוסייה שאני מטפלת בה, האוכלוסייה המוחלשת. אני רוצה לקרוא לך יפעת, לעשות פגישה משותפת עם נציגים של הרווחה, בריאות וחינוך, אנחנו נבוא לקברניטים שלנו עם יוזמה לקמפיין ציבורי שבאמת יאמר את השפה החדשה הזאת ומפה להתחיל ולעשות את השינוי הדרמטי במדינת ישראל. ש-2017 תהיה השנה שתצוין, שתהיה בה המהפכה. אם לא נתחיל לא נגיע לזה.

יפעת עשתה את החינוך הכי טוב, כי יש לי כסף, השגתי מ - - - צ'ק. בשבוע שעבר - - -

מצוין, גם לי יש כסף.

חברים, דיון ראשון שאנחנו יושבים והבעיה היא לא תקציב. אני אומרת לכם באחריות אחרי שנתיים בכנסת.

אני מתחייב שבפגישה בעוד שבועיים בוועדה, יש לנו תכנית - - -

אנחנו נדאג שגם הרווחה תהיה.

בבקשה. תדאגי שאהיה שם. הנושא הוא לא אנורקסיה, הנושא הוא להיות עצמי בלי שישפטו אותי על זה.

זו גם התכנית שאנחנו מקדמים ביחד. משפט סיכום וננעל את הדיון.

יש שאלות שבמערכת החינוך באופן כללי אני מרגישה שהן טאבו, לא מדברים עליהן, מתעלמים מהן, זה מגדר, זה נטייה מינית, זה מיניות באופן כללי וזה גם מתחבר למחלות נפש והתאבדויות וכל מיני דברים שמתעלמים מהם אומרים "יסתדרו, יהיה בסדר, יש תכניות וזה מגיע" אני יכולה להגיד שגם בקטע הפריפריאלי שאנחנו נמצאים בצפון ואם להתחבר לדברים שתומר אמר לגבי איגי, וכל הדברים האלה שמגיעים הרבה יותר לאט ואני קוראת למשרד החינוך ומשרד הרווחה ולכם בכללי, אנחנו חלק מהמדינה הזאת, אנחנו כבר אזרחים שלה.

תודה רבה. אני ברשותכם רוצה לסכם את הדיון, ראשית תודה ענקית לעדי, זו לא פעם ראשונה שאתה נמצא כאן בוועדה ואני חושבת שזו באמת עבודת קודש, גם אם זה תיקון שלך, תיקון עולם מפעם הכל בסדר ומתקבל באהבה ואני חושבת שהקריאה פה לשיתוף פעולה גם משרד החינוך שנמצא איתנו בשיתוף פעולה וגם הרווחה שמוכן להצטרף לשולחן העגול, אני חושבת שזאת בשורה מצוינת שיכולה לצאת מכאן. אני כן רוצה שמהדיון הזה תצא דרישה, לא המלצה אלא דרישה חד משמעית למשרד הבריאות כי משרד הבריאות כרגע מסרב להפסיק את השקילה בבתי הספר, להפסיק אותה באופן חד משמעי שלא יגידו לא אנשי מקצוע ולא מקום מותאם ולא כלום. להפסיק את השקילה בבתי הספר נקודה.

הדבר השני זה להמליץ למשרד החינוך להיות קצת יותר קשוב לנושאים החברתיים ואולי לשנות קצת סדרי עדיפויות, לכתוב שזו דרישה שבאה מצד התלמידים שישבו כאן ואני חושבת שאין דבר יותר חזק מזה שזה יוצא מהם ואנחנו בשולחן שבו נתכנס, נדרוש שיהיה קמפיין ציבורי משותף למשרדים השונים. אני לא יודעת אם זה כתוב בפרוטוקול אבל ציפי אמרה שגם לה יש כסף אז בכסף שלה ובכסף של האוצר נוכל לעשות משהו גדול למען הילדים האלה ויש לי בקשה שמתחברת למה שנאמר כאן, אנחנו חייבים לצרף לשולחן הזה גם נציגים של בני הנוער כדי שתהיה פה שותפות אמיתית ושהם יוכלו להיות אחר כך שגרירים אמיתיים. אני מוציאה את זה כהחלטה של הועדה, לא המלצה, הם בסופו של דבר יהיו השגרירים שלנו בשטח ויעשו את העבודה אולי אפילו יותר טוב מאיתנו, אז שגם הם יהיו נציגים.

תודה רבה לכולכם.

הישיבה ננעלה בשעה 15:51.