הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 108

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שלישי, כ"א בחשון התשע"ז (22 בנובמבר 2016), שעה 10:00

זכויות וחובות הילד במשפחה - במסגרת היום הבינלאומי לזכויות הילד, בהשתתפות פרופ' עמוס רולידר

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

טלב אבו עראר

חיים ילין

טובה בן ארי - המפקחת על יישום חוק זכויות התלמיד, משרד החינוך

הדרה רוזנבלום - מנהלת יחידת מועצת תלמידים ונוער, משרד החינוך

בטי ריטבו - ממונה על תחום הורים ומשפחה, משרד החינוך

רינה כהן - מפקחת ארצית שירות ילד ונוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

פרופ' עמוס רולידר - מנתח התנהגות מוסמך

חנן יזדי - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

טל רחמים - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

אופיר יקיר - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

יולי ריבק - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

יהל קירשנר - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

ראשד פתחי - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

דון דדוש - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

אדר גיציס - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

גל משעל - מחוז תל אביב, מועצת התלמידים והנוער הארצית

שחף פורטנוי - מחוז חיפה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

לירון מיכאל - מחוז חיפה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

יובל חלביה - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

דניאל זליקוביץ' - נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

קייסי אקרים הרי - מחוז ת"א, מועצת תלמידים בית ספרית

סמיה מוחמד - מחוז ת"א, מועצת תלמידים בית ספרית

עילי - מועצת התלמידים והנוער

ליאור אזרזר - מרכז מעשה גרעין איתן

ניקול טייקש - חינוך לפסגות

מירי גטניו אולגין - הורה

תמי ברנע

ס.ל., חבר המתרגמים

זכויות וחובות הילד במשפחה - במסגרת היום הבינלאומי לזכויות הילד

בוקר טוב לכולם. ברשותכם אני פותחת את היום הנפלא הזה, לא רק את דיון הוועדה, אלא יום שלם שכולו ילדים, יום שבו אנחנו נעסוק בזכויות הילדים מזוויות שונות ומגוונות ואנחנו פותחים בדיון הראשון שעוסק בזכויות וחובות הילד במשפחה. אנחנו תמיד אנחנו מדברים על הזכויות שלכם בצד הגבולות והמחויבות והאחריות ולפעמים נדמה שיש איזה שהוא סלט בתוך כל הסיפור הזה, ילדים שסוף סוף מגלים שיש להם זכויות ומאוד שמחים ומברכים על כך, אבל באיזה שהוא מקום זה פורץ את הכול ואנחנו נכנסים לתחושה של מעין אנרכיה, הכול מגיע לי, הכול מותר לי, יש לי זכויות משלי ורק אני מחליט על עצמי ואנחנו תמיד נמצאים במקום או בגבולות הרגישים של האיזונים השונים שאנחנו צריכים לעשות. אני מקווה שבמהלך היום הזה אנחנו פעם אחת באמת נעלה על נס את זכויות הילדים, כי יש לכם זכויות ומגיעות לכם זכויות, ואנחנו ננסה לברר מה הן ועד כמה אתם מרגישים שאנחנו באמת מקיימים אותן, לצד האחריות והמחויבות שעומדות מאחורי זכויות אלה.

מי שמלווה אותנו בדיון הראשון הוא פרופ' עמוס רולידר, שכולכם בטח מכירים ושמעתם, והוא ינסה לעשות לנו קצת סדר בתוך המשפחה, מה קורה עם גבולות בתוך המשפחה, מה מקומכם, מה מקומם של המבוגרים ואיך אנחנו מחברים את כל הדבר המורכב הזה לכדי שלם, נכון ואופטימלי.

נמצאים אצלנו במושב הזה בית ספר דרור מירושלים, היכן אתם? ברוכים הבאים. מועצת התלמידים שוהם וחיפה ובכלל נציגי מועצת התלמידים הארצית שמלווים אותי, אני מוכרחה לומר, בכל דיון. אני חושבת שזו אחת המשמעויות הכי חשובות של שיתוף הילדים. הרעיון שאני מחזיקה בו, שחשוב שאנחנו לא רק נדבר עליכם ונהיה מעין פטרונים שחושבים ואומרים מה טוב ונכון לכם, אלא שבתוך השיח הזה נדבר גם איתכם. מועצת התלמידים, נמצא איתנו כאן חנן יזדי, היושב ראש החדש של מועצת התלמידים, יחד עם נציגים נוספים, מלווים את הוועדה במשך כל השנה. נמצאים איתנו גם נאמני זכויות? אוקיי. ויש לנו קבוצה שצריכה להגיע, אז כנראה שזה גם שם.

הצטרפה אלינו הדרה ממשרד החינוך, הדרה, ברוכה הבאה. נאפשר לחנן לברך ואחר כך הדרה, בשמחה, ויש איתנו את חבר הכנסת שכשאתה תרצה לדבר, בבקשה. בבקשה, חנן.

גברתי יושבת ראש הוועדה לזכויות הילד, חברת הכנסת יפעת שאשא ביטון, חבריי למועצות התלמידים והנוער, שהגיעו לכאן מכל רחבי הארץ וכמובן מכובדיי כולם. התכנסנו כאן היום סביב נושא שקרוב ללבנו במועצת התלמידים והנוער הארצית, עוד מיום הקמתנו כגוף רשמי נבחר ומייצג של כ-700,000 בני ובנות נוער במדינת ישראל, נושא זכויות הילד, נושא שמקיף עשרות תתי נושאים, אלפי חוקים, תקנות וכללים, גם כאלה בינלאומיים וגם כאלה שחלים אך ורק במדינת ישראל, מתוקף חקיקות שונות, החלטות ממשלה ומשרדים ממשלתיים שונים.

המפנה הגדול בתחום זכויות הילד והנוער במדינת ישראל התרחש בשנת 2000 כאשר כאן, במשכן הכנסת, אישרה המליאה את חוק זכויות התלמיד, מהלך שעיגן בספר החוקים של מדינת ישראל עשרות זכויות, דוגמת הסעיף שאוסר על הנהלה למנוע הקמת מועצת תלמידים וסעיף שמחייב נוכחות של נציג ממועצת התלמידים והנוער המחוזית בפגישות ועדת ערר להנשרת תלמידים ממוסד חינוכי. חוק זה, שקודם על ידי מועצת התלמידים והנוער הארצית, מסייע היום למערכת החינוך ביצירת מערכת שלתלמידים יהיה בה חלק משמעותי והם ייהנו לבוא אליה.

חוק זה היה בסכנה כאשר היה ניסיון לבטל אותו לפני כחמש שנים, אך אנחנו במועצה נעמדנו על הרגליים האחוריות ומנענו את ביטולו באמצעות לחץ ציבורי גדול שנוצר. זה לא היה הניסיון הראשון לפגוע בזכויות התלמיד, עד ימינו יש רבים המנסים לפגוע בזכויות התלמיד ולמזלנו יש לנו לעזר חברי כנסת שעוזרים לנו להילחם בתופעות כאלה, כמו חברת הכנסת שאשא ביטון וחבר הכנסת יעקב מרגי, יושב ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט.

אני קורא במעמד זה לכלל חברי הכנסת במשכן לתת משקל גדול לצרכיהם של בני הנוער בעבודה הפרלמנטרית, ובנוסף לתת להם את האופציה לבחור את נציגיהם בכנסת ישראל באמצעות תמיכה בחוק הורדת גיל הבחירה לכנסת מגיל 18 לגיל 17 ובכלל לתת להם להיות חלק בלתי נפרד מהמפה הפוליטית.

לצד המהלכים שקורים היום ברמה הארצית יש להמשיך ולתקן את העוולות הנעשות בימים אלה. דווקא דרך הוועדה לזכויות הילד עלינו לקרוא לכלל הרשויות המקומיות לקדם ישיבות בנושא זכויות הילד, עלינו להמשיך ולדאוג שזכויות הילד לא ייפגעו, גם ברמות הרשותיות וגם ברמות הבית ספריות. חשוב שגם נדאג שתלמידים לא יפסידו טיול בגלל חסם כלכלי, עלינו לצמצם פערים ברמת החינוך שמוענקת לכל תלמיד.

חברים, יש לנו משימות רבות על הפרק. אנחנו במועצה מקדמים יוזמות עצמאיות בנושא, כדוגמת מוקד 'סליחה, באיזו זכות?' שבמסגרתו אנו מקיימים פעולות הסברה לשטח בנושא זכויות בני הנוער בלימודים ובעבודה, על מנת שבני הנוער יהיו מודעים לזכויות הרבות שלהם ובמקביל מנהלים מוקד פניות אליו מגיעות שאלות או תלונות בנוגע לזכויות שנפגעו או עלולות להיפגע ואנו מטפלים בנושא מול הגורמים הרלוונטיים. בנוסף בימים אלה אנו עמלים, ביחד עם חברת הכנסת, על פרויקט הסיירים שבמסגרתו קבוצות בני נוער, שהוכשרו במיוחד למשימה, יבדקו האם בתי עסק אכן מקיימים את הנדרש בנוגע לזכויות בני הנוער. בצד כל אלה אנחנו פועלים בנושא הנגישות, הפערים וההקלות במבחנים מול הגורמים המתאימים, וכן בנושא בחינות הבגרות והגינותם כלפי כל סקטור באוכלוסייה.

בימים אלה שוב מתקיימים עיצומים על הפעילויות החוץ בית ספריות. אנחנו מבינים לחלוטין את המורים ואף ניסינו להגיע עמם להבנות, אך לצערנו זה שוב נעשה על גב התלמידים.

לצד זה ישנם תלמידים שלהוריהם אין מכוניות או כסף לטיולים ברחבי המדינה ואם הם לא יעשו את זה במסגרת בית הספר הם לא יכירו את הארץ ואני שואל אתכם, איך אחר כך נוכל להגן על המדינה הזאת בכל מקום אם אנחנו מכירים אותה רק דרך המדיה ולא דרך הרגליים.

חברים יקרים, זהו יום חגיגי היום, אני שמח שיש לנו את ההזדמנות להעלות על נס נושא כל כך חשוב בשם בני הנוער ואני, כיושב ראש מועצת התלמידים והנוער הארצית, ארצה להודות לכל חברי הכנסת שעובדים יומם וליל למען בני הנוער במדינת ישראל ובמיוחד ליושבת ראש ועדת זכויות הילד, שהיא בשבילנו שותפה אמיתית לדרך, והצוות היקר שלה שעובד מולנו באמת שעות נוספות. אני מאחל לכולנו יום משמעותי ומהנה, תודה רבה.

תודה רבה, חנן, ואני מאחלת לך בהזדמנות הזו הצלחה רבה בתפקידך השנה, יש לך הרבה משימות על הפרק והתמודדויות לא פשוטות, אבל כמו שאני רואה את זה מהרגע הראשון, הכול קטן עליך. בהצלחה.

הדרה רוזנבלום, משרד החינוך, בבקשה.

קודם כל בוקר טוב לכל הנוכחים, כמובן ליושבת ראש הוועדה וחבר הכנסת. אנחנו במשרד החינוך בירושלים כבר משנת 92' ובאמת הייתה לי את הזכות להקים את כל הנושא הזה של מועצות התלמידים והנוער, אבל בהחלט אתה לא יכול לעבוד בחלל ריק ויש תמיכה מאוד גדולה לעניין, שתלמידים יכולים להביע את דעתם, שנותנים זמן ומקום איך ללמד אותם ואיך לעשות את זה. נכון, תמיד יש חריגים, זה מאוד קשה למורה או למנחה פתאום לתת לנוער לנהל כזה יום, אחרת על מה הוא מרוויח? על מה הוא מקבל שכר לעמלו? אבל המגמה בצורה מאוד ברורה היא לקיים דיאלוג עם בני הנוער ויש המון, עובדה, כל כמה שנים יש חוזר מנכ"ל חדש וחוק זכויות התלמיד שהיה לי חלק גדול, 22 ישיבות ישבתי פה בשביל שהוא ייצא לפועל בסופו של דבר, אבל יש את חוק הרשויות שיצא לפועל ב-2014, שבו באמת מדובר על החינוך וסיוע לתלמידים לאחר שעות הלימודים, שבכל מועצה רשותית יהיה גוף ויהיו את מנהלי מחלקות הנוער שיסייעו לתלמידים ויסייעו לכל בני הנוער וידאגו לפעילות שלהם.

אנחנו מדברים בצורה מאוד ברורה במשרד החינוך על זה שלכל זכות צמודה חובה. כלומר אתה לא יכול רק לרצות לבוא וללמוד ושיהיה לך מעניין, אתה גם צריך לדעת שאתה צריך גם להכין שיעורים ואתה צריך גם להגיע לבית הספר ואתה צריך לעמוד בכללים. וגם כשמדברים על מוגנות, אז אנחנו צריכים לדעת בצורה מאוד ברורה, מוגנות מוגנות, אבל אני לא יכול לאפשר לבוא עם דוקרנים או עם כל מיני, בלי שאני אדאג, כי למוגנות יש פנים לכאן ולכאן.

וכשאנחנו מדברים על נושא של יציאה לטיולים וכו' אנחנו גם בהחלט רוצים ש - - - זה לא שמשרד החינוך זאת קופה שאין לה סוף, אנחנו בודקים את הדברים האלה, אם צריך סיוע או לא צריך סיוע. הנושא של נגישות, עכשיו זה יותר ויותר. יש בעיה, יש תלמידים שבאמת מוגבלים מבחינה של נגישות, יש טיול שנתי, אז צריך לחשוב איך אנחנו עושים, איך מתגברים על הבעיה הזאת. זה ברור שאם הנוער לא ישתף איתנו פעולה ולא יראה בנו גוף שאפשר גם לפנות ולשאול, ואם זה קשה לפנות למבוגרים, אז יש את בני הנוער שאפשר לפנות אליהם.

המשרד רואה בהצלחת הנוער את הצלחתו. אנחנו לא נצליח להגיע לחברה טובה יותר אם לא באמת נעבוד פה על נושא של זכויות בין אדם לחברו. וזה לא שעושים למישהו טובה, יש פה עניין של צדק שמגיע לכולם לזכות באותם דברים, אבל אם לא תדברו זה לא יהיה. גם בנושא של אלימות או בנושא של שתייה או דברים מהסוג הזה, זה לא הלשנה, אנחנו מעודדים אתכם לבוא, לספר, לעשות את זה. יש היום כל כך הרבה גופים וכל כך הרבה צורות. אנחנו נעזור, אבל מוכרחים פה דיאלוג של שני הצדדים. ובאמת המשרד, אנחנו מחנכים לזכויות כי אנחנו רוצים בסופו של דבר נוער בוגר, מעורב, אכפתי, ולא רק שיישב מאחורי המקלדת ויגיד את מה שהוא לא יכול היה להגיד בכיתה. דברו, נעזור לכם, נקדם אתכם, רק תראו קצת רצון ומוכנות.

תודה רבה, הדרה, על הדברים החשובים. אני חושבת שעצם הקריאה לשיתוף פעולה ולשיח שהוא הדדי, כבר יש בה משום הבשורה והשינוי, משהו שלא בהכרח היינו מורגלים בו בעבר, ואני חושבת שבהחלט המציאות הנוכחית מזמנת את זה. ותראי איזה בני נוער מקסימים ומדהימים, עם יכולת תרומה באמת יוצאת מן הכלל ואתם מבחינתנו השותפים האמיתיים לדרך.

אנחנו מקדמים עוד דבר קטן, לא כל כך קטן, אבל אפילו ברמה של TED, שבני נוער ירצו לבוא ולומר משהו, אנחנו ניתן להם בין חמש לתשע דקות, כי זה נורא קשה לשמוע, אבל באמת אם נוער רוצה לבוא ולומר, אנחנו יוצאים עם זה לאוויר. רק תגידו, רק תעשו את זה בצורה משותפת, בכיף, לא צריך באלימות.

תודה רבה, הדרה. ובאמת הסשן השני היום מוקדש כל כולו לילדים, רק אתם תדברו, אתם תדברו על זכויות ילדים וזה כאמור בסשן הבא.

חבר הכנסת טלב אבו עראר, בבקשה.

תודה, גברתי היושבת ראש. אני מברך ביום הבינלאומי המיוחד לזכויות הילד. כולנו מאמינים שכל ילד זכאי לזכויות, חינוך, רווחה, בריאות, בכל מקום, לכן חשוב לי שכולנו נדע, במיוחד יושב ראש מועצת תלמידים ונוער, שהוא אמור לדאוג לכל הילדים, יהודים, ערבים, בדואים. אני היום באתי מהיישוב אום אל חיראן, איפה שהוקם יישוב חדש, יישוב יהודי, חירן, שם היה אמור שיהרסו שם את הבתים. דיברנו עם כל מפקדי המשטרה, כל הקצינים, מפקד המחוז, המפכ"ל, עד שמנענו את זה, דחינו את זה. אמרו שכבר נהוג שם שהורסים בתים והילדים, בני 5, בני 4, בני 10, רואים את זה במו עיניהם, שהורסים להם את הבית ומשאירים אותם בלי חלופה, בלי בית חלופי.

חוץ מזה, הידעתם שיש 5,000 ילדים, בגילאי 3 עד 5, שהם בלי מסגרת לימודים? ילדים בדואים בנגב, 5,000. שר החינוך יודע, יושב ראש ועדת החינוך יודע, חברי הכנסת, כולם יודעים, כבר שנתיים בלי מסגרת חינוך, הילדים האלה. חוץ מזה גם הרבה ילדים שהם מתחת לקו העוני. האבטלה שם במגזר הבדואי בנגב גואה, אפילו יש ילד מרהט, בן 12, הוא חולה במחלה נדירה, הוא היחיד בכל הארץ חולה במחלה הזו. יש תרופה בארץ, אבל התרופה כל כך יקרה. למשרד הבריאות יש את התרופה הזו, דיברתי עם השר ועדיין הוועדה, כנראה שיש ועדה מיוחדת שממליצה - - -

ועדת חריגים.

לא עושה את זה. אז הילד הזה, או שהוא הולך למות או שיקבל את התרופה הזו ויחיה כמו כולנו. עד עכשיו העניין תקוע בלי שום פתרון.

חבר הכנסת, אני רוצה לבקש ממך משהו. אנחנו עוסקים בענייני דיומא שהם חשובים מאוד והם קריטיים, בדיוק כפי שאתה מציג, כל יום, היום מגיעים לכאן תלמידים מכל הארץ ואני הייתי רוצה שתברך אותם. אני אתייחס כמובן לדברים שאמרת, אבל מאוד הייתי רוצה שתברך אותם ושאנחנו באמת נאחל לכולנו שסביב המעגל הזה אנחנו נוכל לראות ילדים מכל הקשת של החברה הישראלית, גם הבדואים בנגב, גם הערבים מהגליל ומאזורים אחרים. אני חושבת שבסופו של דבר אנחנו חברה אחת ואנחנו חייבים לפעול - - -

אז אני מברך את כל הנוכחים וגם אלה שלא באו, כל ילדי הארץ הזו, אני מברך אותם, יהודים וערבים. אנחנו מקווים שאתם תהיו שליחינו לשלום, לשני העמים, שנחיה כאן בשלום ובשלווה ושכל הילדים יקבלו את מה שמגיע להם בזכויות, בחינוך, ברווחה ובבריאות. תודה רבה.

אמן. תודה רבה, חבר הכנסת טלב אבו עראר. הסוגיות שהעלית, הן באמת חשובות ואני מבטיחה להתייחס אליהן ואני מקווה שאנחנו נצליח להגיע לפחות לחלק מהפתרונות.

פרופ' עמוס רולידר. ראשית, אני רוצה להודות לך באופן אישי על ההירתמות שלך ועל המוכנות שלך להגיע. זו לא הוועדה הראשונה שאתה מלווה אותנו ואני חושבת שמבחינה מקצועית יש לזה תרומה אדירה ואני שמחה שאתה כאן. תודה רבה, בשם כולם, והבמה שלך.

תודה, יפעת, שהזמנת אותי, אני מאוד מעריך את זה. כשאני מסתכל במבט שרואה דברים שהייתי מעורב, אז כולנו צריכים להודות לך על העבודה היוצאת מן הכלל שאת עושה, באמת תודה.

תראו, חבר'ה, כמה דברי הקדמה. חלק גדול ממה שאומר כרגע בעצם מכוון להורים, הוריכם, להורים בישראל. אני אגיד דברים, לא שהם לא נעימים, אבל הם דברים לא פשוטים, שלכאורה לומר אותם, דברים לא פשוטים על ההורים, עלינו, ולכאורה כשאתה מסתכל, אולי יש פה איזה משהו שהוא לא בדיוק נכון לדבר על אתגרים הוריים ועל בעיות הוריות בפני הילדים. אני חייב לומר לכם שאני נפגש עם ציבורי הורים כל שבוע ברחבי הארץ ובדרך כלל אני אומר את זה, 'הכניסה היא להורים בלבד', כי אני לא כל כך רוצה שהילדים ישמעו את אשר אני אומר, אבל זה אתגר וכשאני מסתכל עליכם, - - - היא נניח תגיב על הדברים שלי, חלק מהעובדות שאציג, מנתונים, אתם יודעים, עם נתונים אי אפשר להתווכח, הם נתונים לא פשוטים והייתי אומר שאם מדובר על זכויות הילד, זכויות הנער, הכותרת של הדברים שאומר היא, במקום ההתמחות שלי, במקום שאני מסתכל עליו, שהזכות שלכם לקבל את החינוך המרבי, הטוב ביותר, זו הזכות. זו חובתנו והזכות שלכם לגדול בחברה, מדינה, שמגנה עליכם מאתגרים לא פשוטים ואינני מתכוון בכלל לאתגרי ביטחון, האתגרים היומיומיים, ואני כמובן אומר כמה דברים ספציפיים בעניין הזה.

ובסוף אני אנצל את העובדה שיושבים פה מנהיגי הנוער, מנהיגי הילדים, לומר משהו על האתגר שלי, שרק אתם, רק אתם יכולים לשנות אותו, אני מתכוון לבריונות בקרב ילדים, מה שנקרא באנגלית bullying, הצקה, בריונות.

תראו, משפט ראשון. המשפט הקצר הזה שאני מיד אומר, הוא מבטא יותר מכל מה שהורה חש כלפי ילדיו. המשפט הזה אומר בפשטות שבשבילם, בשביל הילדים שלנו, אנחנו נעשה הכול. זה נכון, זה אמיתי וזה בא מהלב. אני רוצה שתדעו שהורה ישראלי, על פי כלכלני ה-OECD, מוציא על חינוכו של הילד, פיתוחו, על ילד ישראל, מהרגע שהוא נולד עד שהוא מגיע לח"י שנים, בממוצע כ-630,000 שקל. משהו על הנתון הזה, הוא אחד מן הגבוהים בעולם, וכמובן שכשמחשבים נתון כלכלי כזה מחשבים פר רמת ההכנסה של הורה, יש דרך לחשב את זה, ואנחנו לא המדינה העשירה בעולם. הנקודה השנייה היא מעניינת. בניגוד לנתונים כלכליים שמאוד מושפעים מהמצב הסוציואקונומי, דמוגרפי של המשפחה, איפה אני גר, הנתון הזה מושפע פחות, מה זה אומר? זה אומר שההורים שלכם, הורים בכלל בישראל, גם אם אין להם את הכסף, אין להם את המשאב של החינוך של הילד, הם יעשו את זה, כי זה הדבר הכי חשוב להם, נקודה. אין דבר יותר חשוב להורים מאשר חינוכו, ההתפתחות, מיצוי הפוטנציאל של כל ילד במשפחתנו. בסוגריים, הפוטנציאל של הילד הישראלי, אין לו אח ורע בעולם, זה שווה הרצאה אחרת.

אבל, ופה מתחיל האבל, צריך להגיד את האמת, ואגב, אני חושב על זה, עוד קצת בדברי ההקדמה, קחו חלק ממה שאני אומר, זה תפקידכם כהורים בעתיד, ותאמינו לי, הזמן רץ מהר מאוד ואוטוטו אתם תרוצו עם עגלה, הרבה יותר מהר ממה שאתם חושבים. תחשבו על זה במושגים כאלה. ועכשיו אני מסתכל למראה בעיניים ואני אומר לכם, לא פשוט היום בבית הישראלי בכל מה שקשור לתהליכי חינוך. רק שלשום, כשנפגשתי במקום אחר בארץ עם ציבור הורים, בכניסה ניגשה אליי אמא ושאלה אותי אם יש לי שנייה, עד שהספקתי להגיד אם יש לי או אין לי היא מיד סיפרה לי על הבן 15 שלה, 'תשמע, כל כך קשה לנו איתו. קודם כל הוא חוצפן, שתיים, אני לא מבינה, כל הזמן נרגן, כל כך קשה', ואז היא מסתכלת ואומרת, 'אתה יודע? אנחנו עושים בשבילו הכול, שלא יהיו אי הבנות', ואז היא הישירה מבט אליי, אפילו ראיתי דמעה והיא אומרת לי 'תגיד לי, מה קרה להם? מה קרה להם?'.

זה פשוט. אז בואו ניתן לכם קצת נתונים שאיתם אי אפשר להתווכח. נתון ראשון, מתבגרי ישראל, אגב מתבגר, לפחות ברמה המחקרית, אצלי זה גיל 11 ומעלה, הם מתבגרים בגיל יותר צעיר, מובילים את הטבלה העולמית בחוסרי שינה. ואל יקל הדבר בעיניכם, חברים. חוסר שינה, אתה מחשב אותו על ידי כך שאתה לוקח את מספר השעות שילד אמור לישון בלילה נתון, ויש כאן טבלאות מאוד מסודרות, שלוקחות בחשבון את עקומת הגדילה ואת הגיל הכרונולוגי, רוב הורי ישראל מעבר לגיל שנה לא יודעים בדיוק כמה הילד שלהם אמור לישון. אגב, כשאני מדבר לישון בשוטף. חינוך ילדים מתבצע ב-85% בשוטף, אני לא מדבר על חופשים, חפלות, חתונות, אפשר לזרום. אתה מחלק את זה במספר השעות שהילד ישן, אתה שם לו מכשיר שנקרא אקטיגרף, המכשיר מאפשר לך להבין אם יש למתבגר גם בעיות שינה שהן לא קשורות למספר השעות נטו שהוא ישן, נושא מעניין, בקיצור אתה מקבל נתון מאוד אמין, ילדי ישראל, כשמגיע לחטיבת ביניים הוא סוחב איתו כבר 30% של חוסרי שינה.

מה זה אומר? זה אומר המון. אני אתן לכם שני נתונים בסיסיים. חוסר שינה של נער של 45 דקות בלילה בלבד בממוצע של שישה חודשים מוריד את סף התסכול שלו, זאת אומרת שהוא הרבה יותר עצבני. הוא הרבה יותר עצבני, מתי? לא סתם, באתגרים שיש לפניו. מה זה אתגרים? אתגרי יום יום. אתגר? להפסיק פעילות שאתה אוהב לטובת פעילות שאתה צריך, לכבות טלוויזיה ללכת לעשות שיעורים. שהוא צריך להמתין בסבלנות, שהוא צריך להתמודד עם קושי, כשההורה אומר לו 'לא, אתה לא יכול לקבל את זה', 'לא, אין לנו'. אתם יודעים, כשיש מצבים קצת אקולוגיים, אני קורא לזה, בעייתיים, היחסים בין ההורים הם קצת, יש מתח, במצבים האלה אנחנו רואים, כשאנחנו מבודדים את חוסר השינה, שהתקף הזעם, שהעצבנות, שהכעס, שהנרגנות, של להיעלב, עולים באופן משמעותי רק כתוצאה מחוסר שינה.

נקודה שנייה, אולי יעניין אתכם. יש קשר בין השמנה לחוסר שינה. חוסר שינה של שעה בלילה, במשך פחות משנה, משבשת את הפעולה של הגרעין שיושב ביתרת המוח וההפרשות שלו, בין היתר, הן אלה שגורמות לנו לתחושת השובע. לכן כשאתם תהיו הורים, אנא למדו את הילדים שלכם לאכול במתינות, לאט לאט, זה גם טוב לבריאות, אבל מה שזה עושה בעצם, שהגוף אחרי רבע שעה, עשרים דקות, משדר 'אני שבע'. חוסר שינה משבש את הפעולה ובמחקרים שפורסמו, בכתבי עת רפואיים, רואים שהנער, אגב מגיל מאוד צעיר כבר, אוכל פחמימות בשיעור של 35% יותר ממה שהוא אמור לאכול, במדינה, מנהיגים צעירים, שבה, אני לא יודע אם אתם יודעים, כל ילד רביעי וחצי, זה סטטיסטיקה, סובל מעודף משקל שמסכן את בריאותו הגופנית ויש לזה גם השפעה חברתית.

נקודה נוספת, ילדי ישראל, מתבגרי ישראל, אוכלים כמויות אדירות של אוכל לא בריא. כימיקלים, ממותקים, עם כל הסכנות. נתון שלישי, משך הזמן שמתבגר היום עוסק במסך הווירטואלי בגילאים של 13 ומעלה עולה מעבר ל-65%-70% מזמנו הפנוי, בלי שאנחנו יודעים גם מה שהוא עושה שם. מה שקורה גם שבחלק גדול מבתינו הילד אוכל תוך כדי כך שהוא עוסק בפעילות במסך הווירטואלי, ואז, אם למדתם פסיכולוגיה, יש את ההצמדה שאומרת בשלב יותר מאוחר, כשאתה עוסק במסך אתה מרגיש רעב, הגוף משדר רעב. כלומר כשאני מסתכל להורים בעיניים, בעצם מה שהבנתם, ללא קשר לאהבה, לדאגה, אנחנו גורמים לילדים שלנו נזקים.

למעלה ממחצית מהילדים בישראל עוזבים את הבית כל בוקר בלי ארוחת בוקר. אני לא מדבר על החטיף, שהוא רק אוסף של סוכרים שרק מזיק לך יותר מכל דבר אחר, אני מדבר על אוכל שבהגדרות שלנו יש בו מרכיב בריאותי. אני לא יודע אם אתם סובלים, אני מקווה שלא, מהפרעות קשב, יושב לפניכם אחד עם ADHD, Attention Deficit Hyperactivity Disorder, משהו מובהק, לכן כל כניסה כזאת אני מיד הולך ימינה שמאלה, אני רוצה להגיד, מדברים המון על ריטלין כן, ריטלין לא, אבל קחו שני נתונים ותבינו על מה אני מדבר. חוסר שינה, מרכיב אחד, שתיים, לא אכלת ארוחת בוקר. אם אתה סובל מהפרעות קשב, הסיכוי שלך לעבור את היום בשלום, מבחינת מיצוי הפוטנציאל שלך, שואף לאפס. עשית טיפול וריטלין ואין לך סיכוי. אם הבית לא מארגן כך שאתה תישן את מנת השעות שאתה זקוק להן בשוטף ותאכל ארוחת בוקר, אם לא חינכו אותנו על הערכים הפשוטים האלה, אין לך סיכוי.

הייתי יכול להמשיך עוד הרבה בנושא הזה, אבל המסקנה היא מאוד פשוטה מבחינתי כאיש מקצוע, וחשוב שנדע את זה, למרות האהבה והדאגה של ההורה לילד הישראלי, לילד שלנו, במידה רבה ההורים איבדו את היכולת להשפיע על חינוכם של הילדים שלנו, ויש לזה מחירים כבדים. מה זה נקרא להשפיע על חינוך הילד? זה להשפיע על כך שהוא ימצה את הפוטנציאל שלו. כשאתה ממצה את הפוטנציאל שלך זה המפתח לאושר. אם אתה לא ממצה את הפוטנציאל שלך, רמת החיכוכים בתוך המשפחה עולה וכשאתה מגיע לגיל הקריטי שבו אתם נמצאים כרגע, כשאתה צריך לבצע בחירות לא פשוטות, הסיכוי שתבצע את הבחירות הנכונות יורד. זה המחיר.

במילים יותר פשוטות, ההורה הישראלי במידה רבה, בהכללה, אבל לא גדולה, איבד את הסמכות שלו. מה זה סמכות? זה לא נוקשות, סמכות היא היכולת להשפיע, היכולת לחנך, היכולת להקנות ערכים. כשאתה מסתכל על הורים שהסמכות שלהם משפיעה אתה מוצא כמה קווים משותפים. אחת, אלה הורים שמגדירים לילדים שלהם מה מותר ומה אסור, מגדירים ציפיות. גם בגיל שבו אתם נמצאים יש ציפיות. שתיים, הם מבינים שהאג'נדה שלהם והאג'נדה של הנער לעתים מנוגדות, הוא אומר, 'אני רוצה לחזור בארבע', 'אדוני, אתה צריך לחזור באחת עשרה', אני רוצה לעשות א', אבל הבריאות שלך והעתיד שלך אומרים תעשה ב', והם לא נבהלים מזה. אלה הורים שלא מחמיצים הזדמנות להחמיא, לשבח, לעודד, מילה טובה, לא רק על הישג מושלם, גם על השתדלות, על מאמץ, על התמודדות עם כישלון. אבל אלה גם הורים שמציבים גבולות, מגדירים ציפיות, ולא חוששים לאכוף אותן. הם לא עושים את זה עם עצבים, עם כעס ועם זה שהם נעלבים, 'אל תדבר איתי, לך מפה, תבוא אחר כך', לא, לא, לא. מצד שני, אלה גם לא הורים, שאתה רואה יותר ויותר בארץ הזאת, שכל מה שמכוון אותם, שהילד לא יכעס עליהם. אל תרגיז לי את הילד, קח מה שאתה רוצה, קח, רק תהיה מרוצה. רק תהיה מרוצה.

עכשיו, כפי שהתחלתי, צריך להבין שהמחירים בסיטואציה הזאת הם מחירים כבדים. דיברה הדרה על אלכוהול, דיברו פה לא מעט בוועדה הזאת על צימרים, אלכוהול. צריך להגיד את האמת, איך שלא תסובב את הנתונים, יש לנו אותם כבר כ-15 שנה, הנוער הישראלי שותה ומסכן את בריאותו בנושא הזה. במחיר כבד. אנחנו צריכים לשאול איך זה קרה, כי המסקנות של מה שאומר מיד, במיוחד ביום הזה, מבוססות גם על הבנה של איך קרה שההורה הישראלי איבד את היכולת להשפיע על חלק גדול מילדיו, על החינוך. אגב, חוסר ההשפעה הזה באופן ספציפי הוא החמצה בחינוך של הערך הכי חשוב, וזה יכולת איפוק, הבלגה, שליטה עצמית בתנאים מאתגרים.

חשוב לי להסביר. ילד שעובר תהליך חינוכי נכון, חלק מזה אתה מלמד אותו ליצור, לקיים ולשמר דיאלוג תקשורתי עם הסביבה המשמעותית שלו, שמה שמאפיין את הדיאלוג הזה, שהוא מכבד, שהוא מנומס, מילה ששכחנו קצת, שהוא מתחשב. אגב, אני לא מדבר חנון, אלה ילדים, נערים גם אסרטיביים, אסרטיביות, לעמוד על שלך בלי להיות אלים, זה כנראה אלה שאני רואה פה מסביבי. כשאתה מחנך את הנער, הנערה, יכולות איפוק, הבלגה ושליטה עצמית, אגב, מתי אתה נזקק להם? אתה נזקק להם כשאומרים לך, כשאתה צריך לבצע את המעברים האלה בין פעילות שאתה אוהב לפעילות שאתה לא אוהב, מי רוצה לעשות את זה? אתה צריך את הכוח. כשאומרים לך לא, כשאתה נמצא במצב, מה שקוראים בפסיכולוגיה, מצב אוורסיבי, זה מצב לא נעים, כואב, שבא לך באותו רגע לומר 'וואו, אם רק הייתי יכול', אבל בגלל החינוך שספגת אתה מחזיק את זה פה ואתה ממשיך דיאלוג. הדיאלוג יכול להיות נוקב, אבל הדיאלוג יהיה מכבד. ואתה לוקח את זה לזוגיות שלך ואתה לוקח את זה להורות שלך ואתה לוקח את זה למקום העבודה שלך. וכשאין לך את זה, לא יעזור הפוטנציאל שלך, לא יעזור כמה, אני אומר להורים, שיעורים, כמה כיתות מחוננים יהיו לך ולא יעזור שלך שום דבר שתכניס אותם לשיעורי אנגלית בגיל ארבעה חודשים, שום דבר לא יקרה אם אתה לא מלמד נער/נערה יכולת איפוק, הבלגה ושליטה עצמית, כי זה הבסיס גם להתמודד עם מצבים לא פשוטים. אין לך את זה, אתה אבוד, אין לך את זה, אתה לא תוכל, כשהחבר'ה אומרים לך 'יאללה, תעלה, אנחנו נוסעים', חצי שתויים, לא תוכל להגיד להם 'סליחה, אני לא נוסע'. לא תוכל. זה בעצם הסיפור. לזה יש, כאמור, מחירים כבדים.

במספר מילים איך הגענו לזה וכמובן מה אנחנו צריכים לקחת מפה. אני אקח רק נתון אחד, שלא יפסח גם עליכם כהורים, זה לא הולך להיות אחרת. זה לא עניין של טוב או רע, זה לא הולך להיות אחרת, זמינות הורית. לפני 20 שנה, אני רוצה שתדעו שהורים לילדים בגילכם, אני מתכוון כרגע 9-15, חלק מכם, אולי אתם קצת יותר מבוגרים, לפני 20 שנה בלבד, היו מבלים עם הבן, עם הבת, אחר הצהריים מרגע שהוא הגיע מבית הספר עד שהוא הולך לישון באינטראקציה משמעותית סביב שעתיים. אגב, אני אומר להורים - - -

זה לא תוך כדי נהיגה.

זה לא כולל לקחת אותם לחוג וגם לא כולל באמצעות הנייד, אלא ממש לשבת איתם. היום, בגילאים האלה, פחות מחצי שעה. ההורה מעט מאוד בבית. לא בגלל שהוא לא רוצה להיות בבית, הזמנים השתנו, דברים מאוד חיוביים, חלק מהם, לכל אחד מאיתנו יש את הזכות, את היכולת, להגשים חלום, ייעוד, מקצוע, נפלא. שתיים, בוא נגיד את האמת, מדינה לא זולה, צריכים לעבוד כדי לפרנס. מה ההורה הישראלי עשה? הוא בעצם עשה אאוטסורסינג לחינוך של הילדים שלו. הצהרון, סבא וסבתא שלא חלמו בחיים שלהם שהם נכנסים לתפקיד כזה, המטפלת. תדעו לכם, צעירים, זה - - - בעוד כמה שנים, הורה לילד בגיל שנתיים עד 5, ילד בגיל שנתיים עד 5 בארץ הזאת, נמצא יותר בחברת אחרים מאשר בחברת הוריו, בשעות הערות שלו.

עכשיו בואו נחבר את הכול ביחד. אני לא בבית כל כך, יש לי מתחים בעבודה, המתחים הם גם בין בני הזוג לעתים, מה זה יצר אצל ההורה הישראלי שכל כך מסור לילדיו? הוא אומר, הנה, מצד אחד יש לי את הדבר הכי יקר, זה אתם, מצד שני אני מרגיש שבאיזה שהוא מקום אני לא בסדר איתם, וכשאתה אוהב מישהו ואתה מרגיש שאתה לא כל כך בסדר איתו אתה מיד עובר למוד של פיצוי. חלק גדול מההורים מחליפים חינוך בשירות. אתם יודעים, שירות זה לא חינוך. בשירות יש שני דברים, האחד, הקליינט תמיד צודק, שתיים, אסור להרגיז אותו, הוא לא יחזור למלון. הרבה מאוד הורים, כאמור, התוצאה היא, מהדיסוננס הזה, עושים הכול שהילד יהיה מרוצה והילד הישראלי, שימו לב, מנהיגים, גדל שבתחושה שלו מהר מאוד הוא לא מרגיש שהוא ילד של ההורה, הוא מרגיש שהוא שותף שלו. הוא שותף, איך אני יודע? אתם תראו ילדים, גיל 9, 11, מסתכל על ההורה, יותר ממה שאתם חושבים, הוא יגיד 'למה אתם נוסעים לטיול ואני לא?', 'רגע, למה את קונה את זה ואני לא?' וההורה, בתסכול ובמקום שהוא נמצא, רואה בילד שלו יותר שותף מאשר ילד, והוא מצדיק את עצמו, הוא יגיד 'מה? לא מגיע לנו חופש? עבדנו קשה, תבין אותנו'. וכשזה טיב היחסים בין הורים לילדים, תזכרו רק דבר אחד, אם תאהבו את זה או לא תאהבו את זה, זה עניין אחר, קחו את זה כהורים, יראת הכבוד הולכת לאיבוד. יראת כבוד.

יראת כבוד זה לא פחד מהורה. יראת כבוד נוצרת כאשר כתוצאה מהתהליך החינוכי הנער יודע שאת זה, את הפיתוי הזה, את זה הוא לא יעשה, כי הוא יודע שההורים לא יקבלו את זה. זה מה שעוזר לו לקבל החלטה נכונה. אחר כך זה הופך להיות חלק משלו. אין לי ספק, כשאני מסתכל עליכם, ברמת המנהיגות, ברמת היעדים, הוריכם לא אחת אמרו 'אני מבין שאתה לא אוהב את זה, זו היא החלטתי ואני יודע שזה לא קל לך'.

אני אומר להורים היום, שינוי אתה יכול לעשות גם כשהנער מתבגר, אתה צריך לקבל החלטה. אתה צריך לקבל החלטה ואין לזה קשר לזכויות, יש דברים שאתה חייב לילד שלך, ואני לא מדבר על דברים ברומו של עולם, אני מדבר שלכם הדברים האלה נשמעים אולי כמובנים מאליהם, אלא אם כן אתם מכירים חלק מהחברים שלכם, הציפייה שלי ממך, מתבגר, שאתה תקום כל בוקר, מובן מאליו, נכון? באופן עצמאי ותלך לבית ספר. אין לכם מושג כמה הורים נאנקים כל בוקר כדי להוציא אותו לבית הספר, לא עוד שעתיים, עוד שלוש, מי צריך ללכת? אל תגיד לי מתי ללכת. הציפייה שלי ממך, מתבגר, שבבית הספר, כן, יש מורים טובים ויש מורים פחות טובים, יש הכול, זה החיים, אתה תעשה הכול למצות את הפוטנציאל שלך. תעבוד קשה, תתנהג בכבוד למורים. אגב, בסוגריים, אני אומר להורים, שלא תעזו לפגוע במורים האלה. מספיק שאתה מסתכל על אשתך ואתה אומר 'אה, המורה הזאת, בטח, מה אתה רוצה?' וחיסלת את האפשרות של המורה למחרת להשפיע על חינוכו של הנער. הציפייה שלי ממך, נער מתבגר, אל תסנן אותי, לעולם, זה חלק מכבוד. אם הלכת מנקודה איי לבי שלא תכננת, זה בסדר, אבל תרים טלפון ותגיד. זה הסיפור האמיתי. וכל זמן שאתה בבית שלי, או במלון שלי, אני מצפה ליחס של כבוד אלינו ואני מצפה שכל הרגלי האכילה והשינה שלך יהיו נכונים, זו חובתי אליך.

ואז, אתם יודעים, מה שנשאר, אני אומר להורים, זה להפסיק לפחד מהילד. להפסיק לפחד. לא לכעוס, לא לאיים, להיות שקטים, רגועים ולהגיד 'לא מוותרים'. לחלק מהנערים והנערות זה כמעט כמו טיפול בגמילה, כי הוא רגיל אחרת. לחלק מהחברים שלכם השעון הביולוגי כבר התחלף, הם באים אחרי בית ספר, הוא ישן עד שמונה-תשע ואז הוא עד שתיים-שלוש, כולל מסכים בחדר שלו, למרות שמחקרים, הרבה מחקרים, כולל קנדי שיצא לפני חודש, הראו עד כמה כשאתה נכנס איתו לחדר שלך וגולש איתו ועושה דברים בלילה, כמה צרות עתידיות יכולות להיות לך. בשביל זה צריך לא לפחד ולהגיד גם לא.

אם אתה עושה את זה ואתה לא שוכח אותו ואתה לא שוכח לפרגן, להגיד מילה טובה, טפיחה על השכם, הסיכוי של ילד בישראל לקבל מילה טובה מהוריו הוא פחות מ-5% מסך הכול ההתנהגויות הטובות שלו. אנחנו מאמינים שאם אנחנו מרעיפים עליהם את כל העושר הכספי והכול אז זה תופס. לא, זה לא תופס כלום בהשוואה למילה הטובה. קחו את זה לדרך. ילד שגדל בבית שלא קיבל מחמאה, תאמינו לי, לא פשוט הדבר מבחינה קלינית יותר מאוחר. זה מה שעומד בפני ההורה הישראלי היום כדי באמת לעזור לנער והנערה הנפלאים האלה למצות את הפוטנציאל שלהם, הזכות שלכם לקבל את החינוך המרבי.

אלכוהול, אני אומר לכל הורה בישראל, הנחת העבודה שלך שהילד שלך יכול להשיג אלכוהול מתי שהוא רוצה, איך שהוא רוצה. יש בידי בני הנוער למעלה ממיליארד שקל פנוי, שלהם, מסבתא, ימי הולדת ואלף ואחד דברים. המדינה הזאת איננה אוכפת את חוקיה, אני אומר את זה בבית הזה, בכל מה שקשור לאלכוהול, נקודה. תארו לכם איזה חרדה צריכה לתפוס את ההורה כשהילד, תסתכלו, אתם בוודאי יודעים את זה יותר טוב ממני, אבל תפתחו, יש לכם את האפליקציה, אתה מזמין את האלכוהול דרך האפליקציה, בדיוק מה שאתה רוצה, הביתה. הם מגהצים את האשראי של ההורים ומביאים את זה הביתה. זה המבחן האמיתי היום, כדי לתת באמת לנער הישראלי למצות את הפוטנציאל ולהגן עליו בפני סיטואציות שלא היו לפני 20, 30, 40 שנה.

המכולת שאני גדלתי במושב שלי בעמק יזרעאל, 90% בריאות. תאמינו לי. הסופרמרקטים שאתם נכנסים אליהם היום, 90% רעל עטוף בצלופן יפה, סיבים תזונתיים, עם שלושים E שהורגים אותך לפני שסלמונלה בכלל נכנסה לפעולה. זו האמת. לא אוהבים לדבר על זה, אבל זו האמת. עם זה עובד ההורה, עם זה הוא צריך להתמודד היום. וכל המדפים פתוחים והילדים אוכלים ואוכלים ואוכלים, ילדים בני שנתיים היום פותחים את המקרר והוא כל הזמן מוציא את הדברים. הנה תמחירים, לא צריך לדבר גבוהה גבוהה.

המילה האחרונה כאן היא לגבי באמת האחריות העצומה שעומדת בפני הורה שהוא לפעמים עומד מול הנער והנערה שאומר 'לכולם יש, רק לי אין, זו זכותי, אני מחר ארים טלפון לעובדת הסוציאלית, אתה לא תקבע עליי', אנחנו מתחילים ישר לרעוד. ריבים שלא קל לך, אבל אני עומד ואינני מוותר. בחתונה, על הכוס, אתה תגיד לי תודה.

אני אסיים בסיפור שממחיש את הכול, אחר כך עוד מילה אחת על ה-bullying, כי בלי זה אני לא יכול ללכת הביתה. לפני שלוש שנים וחצי, משהו כזה, קיבלתי טלפון מהורה בדרום. אתמול הקשבתי להקלטה, תכנית רדיו, הייתה לי ברדיו אזורי, הוא ביקש לדבר איתי ועם המאזינים כחודש, משהו כזה, לא יותר, לאחר שבנו בן ה-16 לקח את המכונית בלי רשות יחד עם חבר, נכנסו בתחנת אוטובוס ונהרגו. הוא אומר לנו 'קרה לנו הנורא מכול, אבל הסיבה שהתקשרתי אליך, מר רולידר, אני שומע אותך כבר כמה שנים, אני רוצה להגיד לך משהו ולמאזינים. מה שלא נותן היום לי ולאשתי מנוח, מה שלא מאפשר לנו לישון בלילה זה העובדה שאנחנו חושבים שאולי היינו יכולים למנוע את זה. אולי היינו יכולים למנוע את זה'. ואז במהירות הוא גולל בפנינו את סיפור חייו של הנער, בגיל 7, 8, אותן נקודות שהילד ביקש ולא עמדו, כי לא עמדו בלחצים, הוא ביקש את זה והוא ביקש את זה, אחר כך הוא ביקש טרקטורון וביקש את זה, והוא אומר 'אולי אם היינו עומדים אז כמו חומה בצורה, אולי הוא היה איתנו'. אבל לא זו הנקודה, הוא אומר, 'העובדה שאנחנו כהורים מרגישים שאולי לא עשינו את הכול זה מה שלא נתן לנו מנוח', ואז הוא פנה להורים ואמר 'אל תוותרו', זה נראה כאילו כשזה מגיע לגילאים האלה, מה אני יכול לעשות כבר לעשות? ייקח, יסגור את הדלת, יילך, 'מי אתם?' לא, לא, אל תוותרו, למענו.

ופסקה אחת, שאולי מבטאת יותר מכול את המסר שלי להורים, מתוך 'כימים אחדים' של מאיר שלו. הוא אומר, סופר צפוני מחונן, 'בבית שאין בו כללים הגורל משתולל, המזל מתעכב, המקרה מבקר. אבל בבית שיש בו כללים הגורל עושה מה שאומרים לו, את המזל לא צריכים והמקרה נשאר בחוץ, דופק וצועק ולא יכול להיכנס'.

תרשו לי כמה משפטים בנושא ההצקות, הבריונות. הגדרה, אני לא מדבר על אלימות. רק שנהיה, איך אומרים באנגלית? In the same page. אני מדבר על מצב שבו נערים ונערות, ילדים וילדות, פוגעים בילדים אחרים, לא כתוצאה מאיזה קונפליקט, רבנו על כדור, בגלל שאני לא סובל אותו. הטריגר היחידי זה הנוכחות של הקורבן. בבריונות מעורבים שלושה, הבריון, הקורבן והעומדים מן הצד. נתוני הבריונות, שאף אחד לא יספר לכם אחרת, במיוחד לאור העובדה שבשנים האחרונות הסייבר bullying, ההצקה המקוונת באמצעות הדברים האלה תופסת חלק נכבד, דרך קלה לפגוע במישהו אחר, הנתונים גרועים מאוד, יותר מכל מקום אחר בעולם. ומספרים לך, אתם יודעים, אתם לא נאיביים כבר, גם אם אנשים מכופפים נתונים כדי להראות משהו לפעמים, הנתונים לא טובים, אגב ללא קשר למאמץ אדיר שעושה למשל משרד החינוך בעניין הזה. הבעיה עם הסייבר bullying שהוא לא מתרחש בין כותלי בית הספר, הוא מתרחש בבית, בכל מקום. מה שמעניין, ולכן אני פונה אליכם, מועצות תלמידים ומנהיגים, שכל החוקרים בעולם תמימי דעים, הפתרון נמצא בידי העומדים מן הצד. אם היינו מלמדים ילדים, אני תיעדתי הצקה בגילאי 4-6 ביישובי עמק יזרעאל, אם היינו מלמדים, מה שאנחנו צריכים ללמד, ילדים כבר בגיל צעיר שרואים שילד סובל, יגידו לו 'תעזוב אותו', השלב השני להגיד לגננת 'גננת, תראי, מישהו פה סובל'. ואם נערים, בעיקר סביב חטיבות הביניים שם, בי"ב זה מסתדר, בי"ב זה לא קוּל כבר, אבל המקומות של ז', ח', ט', י', שם הפיגוע, אם אתה מסתכל על העומדים מן הצד, מה הם עושים היום? תדעו לכם, מנהיגים, רובם לא באים לעזרת הקורבן, הם זזים הצדה ולעתים מצטרפים.

אני אומר שוב פעם, אמרנו שנדבר פה כמו מבוגרים, חלק מההמלצה לא להתערב באה מההורים, שאומרים, 'אל תתערב, עזוב אותו, פן יאונה גם לך רע', במקום להגיד 'צא לעזרת החבר'. רוב רובם של מקרים של בריונות, חלק גם על בסיס מיני, שהגיעו לכותרות התקשורת, מה למדתם תמיד? הילדים כבר ידעו שנתיים-שלוש קודם, לפני שזה הגיע לסביבת המבוגרים, הסביבה הטיפולית. פה, יו"ר מועצת תלמידים, חברים, אני רואה אחד האתגרים החברתיים המאוד משמעותיים שלכם, ברמה הארצית, עם עזרה מקצועית, לדעת איך לשנות את הסביבה בה הנערים פועלים כך שאתם תהיו אלה שלא תאפשרו לאותם בריונים להציק, לפגוע, באותם קורבנות חסרי ישע, כי רק נתון אחד תדעו לכם, אנחנו יודעים, אם נער, החל מכיתה ד'-ה', סובל במשך לא יותר משבעה-שמונה חודשים מהצקה בלתי פוסקת הוא סוחב איתו צלקת לכל החיים. זה לא נגמר. וזה לא קוּל וזה לא שובבות וזה לא כלום, גם אם הוא צוחק איתכם, הקורבן, בפנים הוא סובל. לא הורים ולא מחנכים, הם יכולים להוביל, אבל מי שבאמת יכול לצמצם את התופעה הזאת למינימום זה אתם. חומר למחשבה. ותודה רבה לכם.

תודה רבה, פרופ' רולידר, על הדברים המרתקים והחשובים. אני מוכרחה להתוודות, בתחילה בעצם המושב היה אמור לכלול הורים, לא ילדים, ההורים, חלקם הגיעו, אבל חלקם כנראה אילוצי החיים, כפי שתיארת אותם, לא אפשרו להם להגיע והרגשתי קצת תחושת החמצה. אבל אחרי ששמעתי את הדברים והסתכלתי על הנוער הנפלא הזה ועל ההבעות והתגובות, הבנתי כמה הרווחנו, כי מאוד יכול להיות שגם בתהליך השינוי שאנחנו מבקשים דווקא הם יכולים להיות השגרירים, מתוך הבנה של ההתנהגויות של ההורים, ההתנהגויות שאתה הצגת, היכולת להבין מה עומד מאחורי ההתנהגויות האלה ואולי דרכם אנחנו נצליח להאיר, כל אחד בבית שלו, או לשקף להורים בעצם ממה נובעת ההתנהגות ובכך ליצור את השינוי, כשהם יגידו 'לא צריך שתתנהגו כך. אנחנו רוצים את זה ואת זה ואת זה' ואולי דרכם אנחנו נוביל את השינוי.

אני רוצה, ברשותך, להתייחס למספר דברים ובאמת כאמא אפילו, כאמא, כמחנכת, פחות כחברת כנסת, לכל הנושא של גבולות. אתה דיברת בעיקר על העניין של החינוך, שהוא חשוב והוא נכון, ואני כאשת חינוך באה תמיד מהמקום הזה, אבל אני זיהיתי במרוצת השנים שהמשמעות של גבולות ומסגרת זו אהבה, זו אהבה לילדים שלנו. אני חוויתי את זה כמורה, כשהיו תלמידים שלא הסתדרו עם המערכת, ילדים מבריקים, היום אני יכולה לומר שהם כבר נמצאים בעמדות מפתח שונות ומגוונות, באמת כל אחד מהם פרץ את הדרך שלו כפי שהוא בחר ובית הספר לא ידע להכיל אותם ועשינו להם מה שנקרא קיצורי חזית, נתנו להם לבחור ארבעה מקצועות שבהם הם ישקיעו ובכל השאר הם לא חייבים להגיע. המחשבה של כל המערכת, שקצת נבהלה מהרעיון ההזוי שלי, עוד הייתי צעירה, אז גם קצת האשימו אותי על הגיל, אבל המחשבה הייתה שהם יבחרו בדיוק את אותם מקצועות שלא צריך להשקיע, שהמורה יותר מחפף, פחות מקפיד על שיעורי בית ועל נוכחות וכו', ואז אנחנו נפסיד אותם לגמרי, כי בשיעורים אחרים הם לא יהיו ובשיעורים האלה ממילא הנוכחות שלהם לא משמעותית. הופתעו כולם לגלות שאותם תלמידים, ללא יוצא מן הכלל, בחרו דווקא את השיעורים שבהם יש מסגרת ברורה וגבולות ברורים. אחד המקצועות היה שלי ואני אמרתי לאחד התלמידים, שהייתי חונכת שלו, 'תגיד, השתגעת? אצלי אין דמוקרטיה בשיעור. שיעור זה שיעור, באים, ויש כללים', וזה מדהים כמה אתם זקוקים לזה.

אתם בטח לא תודו, אבל בלב של כל אחד מכם אני רוצה שאתם תדעו, שכשאנחנו מציבים לכם גבולות, כשאנחנו מגדירים את המותר ואת האסור, כשאנחנו יוצרים עבורכם מסגרת, זה ממקום אחד אמיתי של אהבה, כי אנחנו רוצים באמת לכוון אתכם למקום שנכון לכם ולתת לכם את האפשרות להרגיש בטוחים במקום שבו אתם נמצאים. אני מקווה שגם את זה אתם תיקחו איתכם הלאה.

ולך, פרופ' רולידר, אני רוצה לשאול שאלה, אחר כך נפתח את זה לדיון שלכם, אתם כמובן תוכלו להשתתף. אתה יודע, ההורים יבואו ויגידו לנו, הנוער של היום הוא קשה, הוא מורד, תסתכל עליהם, הם מורדים, איך אנחנו יכולים להשתלט עליהם? אני יודעת שהתשובה יכולה להיות מאוד מאוד מורכבת, אבל אני אשמח לאיזה שהוא היי לייט, לאיזה שהוא עיקרון שאולי יעזור לחלק מההורים ככה לעשות את מה שצריך.

אין ספק שניסיון להשפיע, לחנך, לשנות הרגלים, התמודדות עם קושי כזה או אחר, מבחינת ההורים, באופן די ברור כשהילד הוא בן 4, 6, 9, יותר קל מאשר כשהוא בן 15, 17, 19. אבל כששואלים אותי עד איזה גיל אפשר לחנך, יפעת, אני אומר, כל זמן שאתה משלם את החשבון אתה יכול לחנך, באופן עקרוני. אני אומר לכם, מגיעים אליי הורים לצעירים בגילאי 22, 24, 26, שההורה פותח את דלתו, כמובן באהבה גדולה, סיים שירות, עכשיו הוא רוצה להישאר בבית והוא חוסך, נהדר.

נוח.

נוח, ואנחנו גם חברה כזאת. בארצות הברית בגיל 18 אתה אורז ואתה טס לקולג', אין בכלל ציפייה, אתה לא נשאר בבית, אתה בא לקריסמס, לחג ההודיה אתה בא. פה, בלסינג אנחנו, אבל מה? חלק מהצעירים האלה מנצלים את זה לרעה. אולי אתם מכירים חלק מאלה. הוא עושה בבית מה שהוא רוצה, ההורים כבר אפילו קצת מבוגרים, הוא מעלה את הווליום של הטלוויזיה, מביא את החברים, פותח את המקרר, שוכח לסגור אותו. עכשיו, הוא לא בן 12, 13, זה אותה נפש, אבל בגוף של בן 22, 24, 26 וההורים אומרים 'מה אני עושה?' הרבה יותר הורים ממה שאתם חושבים אומרים 'מה אני עושה עכשיו? לא חלמנו שזה קורה'. הרבה שמגיעים אחרי הצבא, הוא יושב בבית ולא עושה כלום תקופה ארוכה. זה עניין של לקבל החלטה. אני אומר, לבוא אל הצעיר, לבוא אל המתבגר, זה גם מתוך מה שאת אמרת, לגבי החבר'ה, שלקחת אותם ועשית את השינוי, מה בעצם אתה חייב לדאוג? שהציפיות שלך הן כאלה שהנער, שהמתבגר, יכול לעמוד בהן. הרבה מאוד תלמידים יושבים היום, גם אם היו מתנהגים נפלא, אין להם מושג, הם לא מבינים על מה המורה מדבר. כשאתה מתחיל לצבור כישלון וכשאתה מרגיש שאתה לא מבין על מה מדברים, היו לי לא מעט שנים כאלה, אתה לא מבין מה מדברים איתך בכלל, אלה תחושות נוראיות, ואני חושב שקודם כל חובתנו להגדיר לנער ציפיות שהוא מסוגל לעמוד בהן. גם אם זה מצמצם את הדברים קצת, גם אם נעשה את הדברים בהדרגה כדי שהוא יתחיל לחוש הצלחה. זה דבר ראשון.

הדבר השני הוא כמובן לא לשכוח אותו כשהוא עושה את הצעד קדימה, לא לקחת את זה כמובן מאליו. אין כמו חיוך, אין כמו מילה טובה, זה בעצם הביטוי של האהבה, זה הביטוי. לא מספיק שהורה אומר, 'אתה יודע שאני אוהב אותך', אני לא יודע, אני לא יודע. מה, איך אתה לא יודע? אני נותן לך הכול, לא מזה זה בא לידי ביטוי. ביום יום.

הדבר האחרון, יפעת, זה להפסיק לפחד. להפסיק לפחד, אני אומר לכם. הורה לא אשם שאורח חייו היום הוא שונה, הוא לא צריך להרגיש אשם, כתבתי ספר 'הורות ללא רגשות אשם'. אין סיבה. אבל לא לפחד. ההורה הישראלי היום מפחד שהילד לא יאהב אותו, לא ידבר איתו, יכעס עליו. זה חלק מחינוך. אני לא מצפה שהמתבגר יגיד 'אתה צודק', הורים כל הזמן מנסים, יפעת, לשכנע את הנער בצִדקה, 'תשמע, אם אתה לא תישן אתה תראה מחר בבוקר, אתה לא תקום, אתה לא תוכל לקום, אתה תראה איך זה משפיע עליך', מה הם מצפים? שהוא יגיד 'אמא, את צודקת, אני הולך לישון, לילה טוב, פשוט שכחתי את הנתונים', בערב הוא רץ, 'אני מאחר'.

לא יקרה, הא?

לא יקרה בחיים. האג'נדה שלו היא הפוכה, אני מבין אותו, אני מסביר לך, אני נותן לך רציונל, אני מבין שזה קשה לך, אבל איך אני עוזר לך? כמו שאת אמרת, אני לא מוותר, החלטתי.

תודה רבה. ראשית הצטרפה אלינו ניקול טייקש, מחינוך לפסגות, מקסימה, יצא לי לדבר איתה ברבע לשבע בבוקר והיא בעצם תלווה אותי היום, היא מרמת הגולן, כבוד וכיף לי. ברוכה הבאה.

אנחנו נפתח לשאלות, מי שירצה, אנחנו נעשה את זה פחות מהוועדות השונות. חנן מבקש לשאול ומי שרוצה להתייחס או להעלות שאלה, אז בהחלט מוזמן. בבקשה, חנן.

קודם כל ההרצאה הייתה מאוד מעניינת, וזה מאוד רלוונטי, יושבים פה מיטב הנוער, המנהיגים, ואני חושב שזה מאוד מאוד נכון שהם גם ישמעו את זה. דיברת פה על שתי נקודות שאני אשמח להתייחס אליהן. הנקודה הראשונה היא באמת הנושא של ה-bullying, של ההצקות ברשת. אני זוכר גם בתור תלמיד, בעבר הלא מאוד רחוק שלי, שכיתות א' עד ו', נגיד, התקופה של היסודי, זו תקופה שהרבה יותר נוהגים לבוא ולדבר עם המורים ולהגיד להם 'תקשיבו, קורה פה מקרה כזה וכזה, שימו לב אליו', אבל איפשהו בחטיבות הביניים, כמו שאתה אמרת, שם זה מתפתח, שם אנחנו רואים את המקרים הבאמת באמת אפילו נוראיים ואני רוצה לשאול אותך מה מתפספס, איפה הקרע הזה נוצר, בין לבין. זו שאלה ראשונה שלי.

והשאלה השנייה היא באמת הדיבור על מקום ההורים בחינוך של הילדים. אני רוצה לקחת את זה דווקא מהזווית האחרת, מה המקום של מערכת החינוך. אתה יודע, תמיד מדברים על הגבולות של מערכת החינוך, יש מורים שטוענים שמגבילים אותם מדי ויש מורים שטוענים אחרת. זאת אומרת יש הרבה השקפות לחינוך, אבל הייתי רוצה לדעת ממך מה המקום של מערכת החינוך.

אני רק אגיד, תראה, בנושא של ה-bullying, מה מתפספס. שאלה מורכבת, אבל האתגר באמת איך אתה מעצים ונותן כוח לעומדים מן הצד לטפל בתופעה. אז קודם כל אתה צריך להבין שזו בעצם כמעט הדרך היחידה. אתה צריך להבין שלא יעזרו כל שיחות מחנך ולא יעזור שתיקח את הקורבן ואת המציק ותשב איתם בפגישת ייעוץ, לא יעזור גם אם הבריון ירגיש אמפתיה לסבלו של הקורבן, למרות שהיינו חושבים וואלה, אם הוא ירגיש שההוא סובל הוא יפסיק להציק לו. זה לא עובד ככה בחיים, המנגנונים שגורמים לבריון להמשיך לעשות את הדברים הם אחרים לגמרי מאשר ההבנה שלו שמישהו סובל. אם נבין את זה ואם נבין שהגישה צריכה להיות מערכתית, מה שהבינו בהרבה מאוד ארצות, שהגישה צריכה להיות מערכתית, אני חושב שגם משרד החינוך היום תופס את זה, שצריכה להיות פה גישה מערכתית. הגישה המערכתית היא קודם כל לקחת את המנהיגים בתוך כל בית ספר ולעבוד איתכם, לעמוד מאחוריהם, שאתם תרגישו שיש לכם גב כדי שאתם לא תאפשרו לבריונים לבצע את מה שהם מבצעים ולא תחששו לעשות את זה. מכיוון שאתה כמוני יודע שהיום הרבה מאוד המילה מקובל היא לא לאדם החיובי, המקובל הוא הבריון, היום השתנו מושגים, אנחנו חברה שלצערי, צריך להגיד את זה, אנחנו זזים הצדה, אנחנו מהססים לעמוד לצדו ולהגן על אנשים. אני חושב ששם מערכת החינוך, אני חושב שהיא עושה וצריכה להמשיך לעשות, להעצים ולתת לכם לעשות את זה, לתת את הידע, אבל לראות איך אתם פועלים שם כדי לעשות את זה. אגב, גם פה צריך להגיד את האמת, חלק מחוסר הרצון לפעול הוא כתוצאה מתחושה של תלמידים, השקטים, העומדים מן הצד, שלא בטוחים שיש להם את התמיכה של המבוגר.

הם לא בטוחים שיעשו עם זה משהו.

הם לא בטוחים. תשמע, אתה רואה את זה גם בחברה שאתה ואני חיים בה, שאנשים, חיים הכט, אחרים, תיעדו את זה, אתה זז הצדה, אתה לא רוצה להתערב, כי אתה מרגיש שאם אתה תתערב לא יהיה מישהו שיעמוד אחר כך מאחוריך. בית הספר צריך לעמוד יחד עם ההורים כחומה בצורה עם הרוב הדומם, ולתת לו את הכלים ולהעצים אותם כדי שהם באמת יעשו את העבודה. כשהם יעשו את העבודה הבריון יפסיק, כי ממילא כשהוא יראה שזה כבר לא קוּל וזה לא זה, כי אין לזה מקום, הוא מפסיק.

פעם חשבו שבריון נולד בריון וחיפשו את כל המקורות, ההורים, היום רואים שזו התנהגות דיפרנציאלית. אתה רואה שזה יימצא פה, בית ספר שיודע איך להחיל את זה נכון, שם לא תהיה בריונות, בית ספר שלא יודע לעשות את זה, שם תהיה בריונות.

הדרה, בבקשה.

אני רציתי לומר שני דברים. ראשית, נראה לנו כאילו להיות הורים זה דבר נורא נורא פשוט, אבל יש פה את העניין שאם כל הזמן היו יודעים שיש פה את הסיפור של הדוגמה האישית, זה אפילו יותר חזק לדעתי מהמורה, הדוגמה האישית והאחריות. אני אתן דוגמה קטנטנה, אני באמת המון המון עובדת, אבל כשיש לי קצת זמן אז הנכדים תיכף קופצים, הם רוצים שאני אעזור להם קצת בשיעורים, וזה לא בגלל שהם לא יכולים, זה בשביל תשומת לב, אבל סיפור קטן שהיה לפני שבועיים. יש לי נכד בכיתה ג', הם לומדים את משה רבנו, הוא בא ואנחנו עוברים על הפרשה של משה יוצא ויראה איש מצרי מתעמר באיש עברי ויכהו ויטמנהו בחול וברח. למחרת הוא יוצא, אני עושה את זה בקיצור, ואז הוא רואה שני עברים נצים והוא אומר 'למה תריבו?' וזה מאוד חורה לו שהם עברים ואז הוא אומר לו 'להרגני תרצה כאשר הרגת את המצרי?' הוא מבין שהדברים כבר בשטח והוא בורח ליתרו. הוא מגיע לבאר ואז הוא רואה את בנות יתרו באות להשקות את הכבשים, הן בהתחלה מתחילות ופתאום מגיעים הרועים הגברברים ומזיזים אותן הצדה. הוא לא יושב בצד, הוא ניגש לעזור להן, והן מגיעות הביתה מוקדם ואבא שואל אותן 'איך הגעתן מוקדם?' הן אומרות לו 'איש טוב עזר לנו', וכו'. כיתה ג'. אז אני אומרת לנכד שלי 'מה אתה היית עושה?' אז הוא אומר לי 'איתך תמיד השיעורים לוקחים הרבה זמן', אז אני אומרת לו, 'אבל מה אתה היית עושה?'. תיכף אתה רואה את החינוך מהבית הזה או מהבית של האמא, כי הוא אומר 'אני הייתי בורח הביתה, אבל אבא היה אומר לנו', אני האמא של האבא, 'אבל אבא היה אומר לי תקרא לעזרה, אתה לא יכול ללכת ככה סתם בצד'. ואז אני אומרת לו, 'ומה מדברים על זה בכיתה?', הוא אומר 'אנחנו לומדים את הפרק'.

ולמה אני מספרת את זה? כי יש לנו מגיל אפס איך אנחנו יכולים לחנך את אלה שעומדים בצד. איך אנחנו יכולים לתת את הדוגמה, בואו ביחד. בעיניי זו הלמידה המשמעותית, אבל באמת, אם ההורה מבין שזה לא לעשות וי, בואו נדבר איתם על מה זה נותן לחיים האקטואליים שלנו ביום יום. אחר כך דיברנו על זה, כמובן שאני הבאתי את זה גם בשבת לארוחת הצהריים, כי אמרתי 'חבריה, תשמעו, כל הנושאים האלה של יום יום, אנחנו צריכים ליישם אותם ביום יום'. אבל באמת הסיפור של ההורים, שכל כך עסוקים, יש להם זמן? 'גמרת את כל הסעיפים?' הם לא יתחילו לדבר איתם על כל הדברים של מה עומד מאחורי זה. אולי אם היו נותנים עוד שעת חינוך בבית הספר. אני לא יודעת, הכול אנחנו רוצים ולא מספיקים והבית מסכן, באמת כמו שפרופ' רולידר אמר. הם יודעים שכשהם באים אליי זה כבר ייקח יותר זמן שיעורים, כי אחר כך מדברים על זה, אבל בהחלט אני חושבת שאנחנו כחברה צריכים להכניס פה להורים את הסיפור של האחריות. זו הזדמנות פז, אפילו להכין שיעורים.

הבנתי שהיה עכשיו איזה מין פנייה לבג"צ של ועד הורים על זה שנותנים שיעורים כי זה גוזל להם זמן. סליחה, חבר'ה, להכין שיעורים עם הילדים זאת גם חוויה כי אני יכול לראות מה הוא יודע ומה אני יכול לקדם בנושאים בסדר היום. אני כן אומרת לך, כחברת כנסת, אי אפשר כל הזמן לדבר רק על הון ושלטון, צריך גם קצת חינוך.

חייבים לדבר על חינוך. הכנסת אותי עכשיו למקום שהוא הבייבי שלי, כל הנושא של הוראה. אני מוכרחה לומר, לא צריך עוד שעת חינוך בבית ספר בשביל להכניס ערכים ובשביל להכניס את התכנים הללו ולא צריך עוד שעות תוספתיות. חברים, כמו שנתת דוגמה על פרק בתנ"ך, וכמוהו יש עוד הרבה פרקים מהחיים והרבה סיפורים בספרות והרבה שירים שנלמדים. חברים, החיים שלנו נמצאים כמעט בכל אחד מהתכנים שנלמדים בבית הספר. לא צריך שיעורים מיוחדים בשביל ללמד ערכים ובשביל לעשות חינוך ובשביל לחבר את הילד ולהפוך את הילדים לרלוונטיים עבורו. זה יכול לקרות בכל שיעור ספרות ובכל שיעור תנ"ך, ואני אומרת את זה מתוך ניסיון, אז ככה מותר לי, אני לא מנותקת, וזה יכול לקרות כמובן בשיעורי אזרחות וזה גם בשיעור היסטוריה וזה אפילו יכול להיות במתמטיקה.

אני לימדתי מתמטיקה דרך החיים של הילדים. אחוזים, אז אנחנו נדבר על הקניות שלכם ועל ההנחות שאתם מקבלים, ואם זה דברים אחרים ומשוואות וכאלה, אז אנחנו ננסה למצוא את זה מתוך העולם שלכם, ואם צריך לעשות סטטיסטיקה אז אנחנו נחפש בעיתונים בכדורגל, אם זה בנים שאוהבים את זה, ובמקומות אחרים אם זה עבור אוכלוסייה אחרת. החיים שלנו יכולים למצוא את הרלוונטיות בתוך כל אחד מהתכנים ואני חושבת שזה השינוי הגדול שאנחנו יכולים לעשות במערכת. לא צריך עוד כסף, לא צריך עוד שעות, זה שם, צריך להשתמש בזה נכון. אני שמחה שאת בשיעורי הבית לקחת את זה, אני מקווה שגם המורים יוכלו לקחת את זה למקומות הללו.

מישהו רוצה להתייחס, בבקשה, רק שם.

שמי בטי ריטבו, אני מנהלת תחום הורים ומשפחה במשרד החינוך ואני באמת, קשה לי לומר נהניתי לשמוע אותך, פרופ' רולידר, אני יכולה לומר שאני הסכמתי עם כל מילה ואני רוצה להביא פה את ההורים. אני הבנתי שהם לא פה, אבל חשבתי להביא אותם - - -

יש כאן הורים.

חשוב לי לומר שבמשרד אנחנו רואים בשנים האחרונות שהתפקיד שלנו כמשרד החינוך הוא לראות את מקומם של ההורים, את הצרכים של ההורים, מתוך הנחה שאם אנחנו נקיים שיח עם ההורים ברמה של מבוגרים משמעותיים זה יקדם קודם כל את הילדים. באמת חשוב לי לומר את זה כאן, לכם, יש לנו השקעה רצינית מאוד בגיל הרך, בתכניות, אני לא אתחיל למנות את כל התכניות שיש לנו, אבל כן בתכניות משותפות עם אשלים בג'וינט, להתחיל בגיל הרך, מהמקום של ההורים, הצרכים של ההורים בשלב ההתפתחות ההורית שהוא נמצא, כי לא יעלה על הדעת שתכניות לילדים ולבני נוער, כשרואים את טובתם של הילדים ובני נוער, גם אם זה במצבי סיכון וגם אם זה במצבים נורמטיביים, לא רואים את מקומם של ההורים ואת תפקידם של ההורים.

אני יכולה לומר שזה חלק אינטגרלי מעבודת הפסיכולוגים הרוטינית, היומיומית, גם בשיחות האישיות, בהדרכות הורים. והיום יותר ויותר הורים אומרים 'בואו נקיים שיח ותעזרו לנו', גם בהרצאות, גם במצבי סיכון וגם במצבים פסיכו חינוכיים רגילים. גם היועצים החינוכיים, הייעוץ החינוכי, זה חלק אינטגרלי של עבודת היועצת, אלה דברים שאתם אולי פחות רואים, מה שהיועצת עושה בחדר, אבל היא הרבה פעמים משוחחת עם הורים ומה שנקרא הדרכת הורים או שיח משמעותי עם הורים ואגף הייעוץ רואה כתפקידו להכשיר את היועצות כן לכיוון של הדרכת הורים ולקיים קבוצות הורים בבתי הספר. זו אחת ההמלצות של היוזמה למחקר יישומי בחינוך, דוח של האקדמיה הלאומית למדעים.

יושבת לצדי רינה כהן, שהייתה לפניי בתפקיד, והיא הקימה רשת של מרכזים להורים ומשפחה. אני ממשיכה לפקח על הרשת הזאת, יש מרכזים להורים ומשפחה במכללות השונות ונוספים כמו מכון אדלר או המרכז להורות משמעותית באשדוד, שיש להם תכניות להכשרת מנחי הורים. תכנית של 620 שעות, זה לא 30 שעות, גם לא 60, גם לא בהתכתבות, תכנית שמחייבת, יש לנו ליבה משותפת והיא גם נותנת לאוכלוסיות השונות, מה שמתאים למכללת אלקאסמי לא יתאים לבית רבקה בכפר חב"ד או לסמינר הקיבוצים.

חשוב לי גם להביא את שיתוף הפעולה שיש לנו עם המינהל לתקשוב אצלנו בנושא של גלישה בטוחה. הרצאות מקוונות, הנושא של אקדמיה ברשת, סרטים, מעגלי שיח, עלוני מידע, משני כיוונים, גם לראות את ההורים כשותפים איתנו, כאנשי חינוך, בחינוך הילדים, בנושא של גלישה בטוחה וסכנות ברשת, וגם הדרכה והסברה להורים בכיוון.

יש לי עוד הרבה מה לומר ואני מקווה שבעוד שנה-שנתיים יהיה לי עוד יותר מה לומר, כי אני חושבת שזה בהחלט תפקידנו. לפני שלוש שנים אני התבקשתי על ידי רשות המחקר בכנסת להביא סקירה של כל מה שמשרד החינוך עושה עם הורים. אני שלחתי, אני חושבת, דוח של איזה 200 עמודים ואמרתי שעדיין אני לא יודעת כל מה שנעשה, כי זה בהחלט חלק אינטגרלי של העבודה שלנו והיד עוד נטויה.

בטי, אני לא רוצה להשבית שמחות, אבל אני מוכרחה כן לומר, כי צריך לומר את הדברים ביושר, יש הרבה רצון וניסיון מצד מערכת החינוך לקיים סדנאות והדרכות במסגרת הבית ספרית, מתוך איזה שהיא תפיסה שההורים הם קהל שבוי, הם יגיעו, כי אנחנו במסגרת בית הספר, ואנחנו רואים שמשנה לשנה הנוכחות הופכת לדלילה, אנחנו לא מצליחים לגייס אותם. אגב, בחינוך לגיל הרך הורים צעירים, שאלה הילדים הראשונים שלהם, שם אנחנו רואים יותר נוכחות הורית, כי עדיין הכול חדש והם עוד מרגישים מחוברים, וככל שזה מתקדם בשנים אנחנו פחות ופחות רואים אותם. אני חושבת שזה אחד האתגרים היותר גדולים שלנו, לראות איך אנחנו מגיעים ליותר הורים ממה שאנחנו מגיעים היום. אין לי את הפתרונות, אני לא יודעת איך אנחנו יכולים לעשות, אבל אני חושבת שזה אתגר לשבת ולחשוב איך אנחנו מגיעים ליותר הורים, כי התחושה שלי שאנחנו איבדנו אותם.

את צודקת, לכן אנחנו חושבים בכיוון של תקשורת מקוונת. את בהחלט צודקת.

יש ילדה מתוקה שרוצה לדבר.

קוראים לי אדר ואני רוצה להתייחס למה שפרופ' רולידר אמר, ביחס להורים, שכאילו כל דבר אומרים 'הנוער של היום'. עכשיו הנוער של היום, זה לא שאנחנו קבענו לעצמנו שאנחנו הנוער של היום. כל דור ו'הנוער של היום', וכל דור מתייחס לזה שבא אחריו שזה 'הנוער של היום'. אז כן, אנחנו הדור של היום וכן, יש כמה דברים שלא טובים לנו ויש דברים כאלה, אבל זה כאילו ההורים, ההורים צריכים ללמוד, כמו שאמרת שצריך להעביר בתקיפות, אז צריך לדעת איך להעביר את התקיפות הזאת, כי זה לא להגיד לנו 'אני מחרים לך עכשיו את הטלפון', זה להגיע איכשהו להסכמה ש'אני אמא שלך ואני רוצה להגיד לך ולהראות לך את המקום הזה שאני אמא שלך ואני דואגת לך ואני רוצה את הטוב בשבילך ואני אומרת לך שפה ופה זה לא טוב לך'. הורים היום לוקחים את זה למקום של 'סבבה, היום אני מחרימה לך את הטלפון'.

למקום של הענישה.

כאילו רציתי לדעת אם אתה חושב שזה יעבוד אם הורים יותר יגידו לנו בצורה כזאת, יותר נעימה?

אני אמרתי שני דברים, הנוער של היום. המושגים של 'הנוער של היום' לא מקובלים עליי, לא מדברים אליי. ילד זה ילד זה ילד וצריך לדעת לחנך ילד לכל מה שאנחנו באמת רוצים, לעצמאות, לאחריות, לערכים טובים, כדי שבאמת הוא יהיה מאושר. זה לא סתם, זה לא מילים, זה נכון בכל דור ודור, כל דור ודור זה הסיפור האמיתי, כל דור, מבחינת הסביבה, כשתלמדי פסיכולוגיה פעם, מציב אתגרים אחרים, נכון. כמו שניסיתי להסביר, אתגרי ההורות היום שונים מאתגרי ההורות לפני 20 שנה מהסיבות שבחלקן תיארתי.

אבל הנקודה השנייה היא מעניינת, אני אקח את זה למקום אחר. את צודקת שחלק מהתגובות ההוריות של 'מחרים לך', 'שבועיים אתה לא יוצא', כל התגובות האלה הן תגובות הוריות שנובעות מתסכול ומחוסר באמת ידע ויכולת לעשות דברים אחרת. לא ניכנס לזה כרגע, אבל אם תיקחו משהו מפה לעוד שלוש, חמש, עשר שנים, ברגע שאתה מקפיד באורח החיים שלך כמשפחה, מגיל מאוד צעיר, שסדר אורחות החיים של הילד והמשפחה הוא קבוע, לא היום אוכלים בתשע, מחר אוכלים בשש, מחר אוכלים בארבע, לא היום תעשה שיעורים, לא אכפת לי מתי, אלא אתה יוצר בבית מסגרת שבה הדברים הם קבועים, אחר כך אתה לא צריך, הילד לוקח את זה בעצמאות, הוא עצמאי, אז לא תצטרך גם להתרגז ולא תצטרך את כל הדברים האלה. חלק מהתסכול ההורי והעצבנות ההורית נובעים מחוסר כלים, מחוסר הבנה, מכל הדברים שדיברנו עליהם קודם.

ואת יודעת מה הכי גרוע אחרי שההורה מתעצבן? הוא מרגיש עם עצמו כל כך גרוע שהוא מבקש אחר כך מחילה מהילד שלו, 'אני אוהבת אותך, אתה יודע, בוא קח עוד 50 שקל, 100', הוא עושה את החיבורים הגרועים האלה. אז כן, צריך לדעת לשמור על קור רוח גם בחינוך, זה דבר שצריך ללמוד אותו. החדשות הטובות? אני מרגיש ברחבי הארץ שהורים רוצים, הם רוצים את זה. אולי הוא לא יבוא לקבוצות, הוא לא אוהב את זה בקבוצות, הוא לא אוהב לצאת לקבוצה, צריך למצוא את הדרך לעשות את זה, אבל הם רוצים.

זה הפרדוקס, שמצד אחד אנחנו לא מצליחים להפגיש בין הרצון של ההורים והצורך האמיתי שלהם, כי הם מדברים על זה, לבין היכולת לחבר אותם באמת לכל אותם מוקדים וזה אתגר, כמו שאני אומרת, אנחנו צריכים לחשוב איך עושים את זה.

בבקשה, ואחר כך רינה, במשפט, וראיתי גם אתכם, אבל ממש בקצרה, כי אנחנו מתקדמים לקראת סיכום.

אני דון דדוש, נציג מועצת הנוער הארצית. שתי שאלות לי אליך, פרופ' רולידר. הראשונה היא, אני בא מתוך החברים שלי והסביבה שלי, כן, רובם שותים אלכוהול, באמת, ואני בא מתוך מקום שאני אישית לא שותה ואני לא מעשן, וגם סיגריות, אני לא יודע אם ציינתם את זה, זו גם בעיה, אני נגד זה, ואני אגיד לך את האמת, לי בחיים לא אמרו 'אסור', ולהם כן. הם שותים מסיבה פשוטה, שתי סיבות, ומזה אני מגיע לשאלה השנייה, כי אומרים להם לא והם רוצים. לי לא אמרו לא, לי רק אמרו 'תשמע, תיקח אחריות על מה שקורה, כי אם זה מה שקורה, בעיה שלך' ובגלל זה אני בחרתי שלא לשתות. אני חושב שזה פרט שלא אמרת את זה וזה פרט חשוב, שאני מציין את זה בחינוך של ההורים. זה דבר ראשון.

דבר שני, זה יותר דווקא אלייך, יפעת, אני רוצה שבוועדה הזאת, ממש היה לי חשוב להגיע לפה מסיבה פשוטה, אם מדברים על אלכוהול, בני נוער שותים אלכוהול כי הם לא מקבלים את החינוך בבתי הספר. מתי הם שותים אלכוהול? הרי הם לא שותים בבית הספר, נכון? הם שותים כשהם יוצאים למסיבות, הם שותים כשהם יוצאים לכל מיני פורומים כאלה, כשהם נפגשים עם בני נוער אחרים שהם לא בהכרח מכירים, הם אומרים שזה בשביל כאילו, איך אני אגיד את זה? לדפוק את הראש. זה לא נכון, הם עושים את זה מחוסר ביטחון עצמי. אני יודע את זה מחברים שלי שבאים ואומרים את זה. הם לא מקבלים את החינוך של איך לבוא ולגשת, גבר ששותה לא מקבל את החינוך של איך לבוא ולגשת לבחורה. עשרות אלפי בנות נוער, עשרות אלפי מוטרדות כל מסיבה, מוטרדות מינית ברמה קשה. אני הפסקתי ללכת למקומות כאלה כי אני ראיתי בעיניים שלי דברים שבאמת זה גרוע, ואני לא מאמין שזה קורה במדינה הזאת, אני חשבתי שאני בהודו לשנייה. באמת. אז כאילו בואו נחשוב איך נפתור את זה. גם דרך אגב, באלימות, אלימות כתוצאה מאלכוהול.

עצה קטנה, קח אותה, לעולם אל תנסה להסביר תופעה על פי מה שקרה לך באופן אישי. תחזור על זה, לעולם - - - אתה אומר, 'לי אף פעם לא אמרו אסור, לכן אני לא שותה, לאלה אמרו אסור, לכן הם שותים'. אני רק אומר לך, עצה קטנה, אל תיקח מהמקרה הספציפי שלך ותסיק מסקנות. אגב, אני לא מכיר את הוריך, ברור לי שהם עשו עבודה נהדרת ואני חותם לך שהיו נקודות שבהן הם אמרו 'חמוד, לא. בוא איתנו', ואתה, בגלל הפוטנציאל שלך, בגלל המבנה הביולוגי, הטמפרמנט שלך, התהליך איתך היה כזה שהם הצליחו לעשות את זה בצורה טובה. אני לוקח את מה שאתה אומר, אתה יצאת כפי שיצאת בגלל המבנה הגנטי התורשתי שלך, אבל בגלל הוריך ומוריך. זכור את זה. אתה בוודאי יודע מי מתוכם עשה יותר ועשה פחות. זה קודם כל.

עכשיו, למה באמת ילד, איך מעוצבת התנהגות שתייה וכל הדברים האלה? אין לנו זמן לדבר על זה כאן כרגע, אבל תשמע, מבחינתי אם אתה בן 16 או בן 19, לא חשוב לי, אני כהורה, לא עניין של לא סומך עליך ולא כלום, סומך עליך, אני רוצה לדעת מה קורה, איפה קורה ואיך קורה. אין לזה שום קשר לכבוד שאני נותן לך, אני צריך להיות שם. אם אני לא שם, אתה הזכרת, דברים לא טובים קורים. ומשום מה הפיקוח ההורי הזה לא קיים, לא קיים. לכן הרבה בני נוער נמצאים במצבי סיכון. צריך להגיד את האמת. הוא אוהב את הילד, הוא רוצה, אבל הוא עסוק בדברים אחרים, זה הסיפור האמיתי. הגיע הזמן שאנחנו נהיה שם במקומות האלה. אם נהיה שם, נלמד ערכים נכונים, ואפשר לשמוח ואפשר לעשות דברים נפלאים, אם לא, אנחנו נחווה את מה שאתה מדבר עליו וכל כך סולד ממנו.

ראשית תודה רבה שהעלית את הנושא. הנושא הוא מאוד חשוב ואנחנו דנו בו מספר פעמים בוועדה סביב תופעות נוספות שמאפשרות את השתייה. אני מוכרחה לומר לך, זה נכון, הרבה פעמים כשמטילים וטו בלי להסביר על משהו אנחנו יוצרים דווקא ומעוררים את הסקרנות של הילדים, אבל אני חושבת שזה לא קשור לגיל, כמו שאומר פרופ' רולידר, יש לי ילד בן 20, תאמין לי שכשהוא יוצא מהבית כל פעם מחדש אני מאותתת לו על מה יכול לקרות אם ישתה וממה הוא צריך להיזהר ושלרכב שלי לא נכנס אלכוהול, גם אם לא הוא שותה, החברים שלו שותים, לא ברכב שלי,. זאת אומרת שאנחנו מחוץ לתמונה הזו. אני חושבת שהצורך שלנו והנוכחות שלנו כל הזמן, לא משנה באיזה גיל הם, נותנת להם גם את התחושה שבאמת אכפת לנו והם בסופו של דבר דואגים לעשות את הכול כדי להוכיח לנו שאנחנו יכולים לסמוך עליהם. אז אני מסכימה איתך שהגישה מאוד חשובה, הטלת וטו בלי שום שיח מסביב, לדעתי חסרת אפקטיביות לחלוטין, אנחנו צריכים לשלב ביניהם. תודה רבה על הנושא.

אנחנו נבחר, קשה לי, הורה, אנחנו נאריך בעשר דקות ואנחנו ניתן לילד ואחר כך את ולרינה, ניתן לך משפט, אל תדאגי.

שמי אילי, הייתי רוצה להתייחס לתופעה של הבריונות ברשת, ואני פונה לכל מי שיושב כאן, כי אני חושב שכולכם תוכלו לתת תרומה בנושא הזה. אני בבית הספר שלי, בכיתה שלי, יצרנו איזה שהוא פרויקט שאנחנו עכשיו מתחילים ביישום שלי, שחבר אחד פונה לחבר אחר שלו, במידה שהוא נפגע באיזה שהיא דרך מהאלימות בווטסאפ, ברשת, בפייסבוק, והוא מקבל תמיכה מחבר אחר שלו. זה לא חייב להיות מאיש חינוך. רציתי לדעת איך אפשר באמת לנסות ולקדם דבר כזה ליותר מפיילוט, ליותר מניסוי, ואם יש לכם עוד דרכים שאתם, כאנשי חינוך, יודעים להתמודד עם הבעיה.

אני רק אגיד שאני מאוד אשמח לשמוע עוד, לא יודע באיזה צורה לקבל את הטלפון שלך או משהו, לשמוע עוד ואני אשמח להסתכל על זה, במקום הקטן שבו אני נמצא. בשמחה.

גם אני אשמח.

נכון. יש תהליכים כאלה, אני מכירה מספר מוקדים, מספר מערכות, שבהם יש תהליך שהילדים נמצאים למען הילדים. יש לזה אפקטיביות מדהימה, כי הרבה יותר קל להם והם הרבה יותר פתוחים לדבר עם העמיתים שלהם והם גם מרגישים שהם בסביבה תומכת והם לא צריכים להתבייש. אנחנו בהחלט נשמח, גם להרחיב את זה ולראות איך אנחנו הופכים את זה למשהו שהוא נחלת כלל המערכת ולא רק משהו נקודתי. תודה רבה.

הורה וגננת.

האמת שהגעתי לכאן בשני כובעים, אבל מאחר שהזמן הוא קצר, אז אני לא אשתמש בכובע הגננת שלי ואני באמת הגעתי בתור הורה. שמי מירי והבת שלי היא ילדה עם נכות שאף אחד כאן לא דיבר כאן, אבל אם מדברים על בריונות והצקות, אז ילדים נכים סובלים מזה בשפע. לפעמים התסכול הזה, שאני כהורה, יש לי את החובה לשמור על הזכויות של הבת שלי, היא כבר בת 12 אוטוטו, ובמהלך השנתיים האחרונות אני מנהלת מאבק רציני, אני חושבת שגם תכיר את סיפור, תותבות רחצה. כשהילדה שלי, היום היא בת נוער, היא אוטוטו בת נוער, היא בת 12, כשהיא תרצה לצאת עם החברים שלה לחוף הים ולבריכה היא לא תוכל לעשות את זה. זה מה שיוביל אותה אולי בהמשך גם לאלכוהול, תודה לאל שיש לה אמא מחנכת שזה לא יקרה, אבל זה בדיוק הילדים שנופלים על מקום של סיכון, שהם מבודדים מהחברה, לא כי ההורים לא רוצים לשמור על החובות שלהם, אלא כי המדינה לא נותנת את מה שהיא צריכה לתת. אני חושבת שזה לא משהו שהוא בשמים, תותבות רחצה זה משהו שכבר 15 שנה עולות פה לדיונים, הן לא ניתנות, לא למבוגרים ולא לילדים. אני פה בשם הילדים.

אני חייבת להגיד שאחרי שהגענו לחדשות קיבלתי אינספור פניות לתרומות לתותבת רחצה ואני סירבתי בכל תוקף לקבל תותבת. אני חושבת שיש 300 ילדים כאלה וזה בלתי אפשרי שאנשים פשוט, איש איש לביתו. כל אחד פותח עמותה, כל אחד פותח עמוד פייסבוק, דואג לתרומות שיגיעו אליו הביתה, מטפל במקרה הפרטי שלו והזכויות של הילדים האחרים פשוט נפגעות.

תודה, מירי, על הדברים. אכן נושא כואב. אני מטפלת בו ואת יודעת, פגשתי אותו לפני מספר חודשים, אנחנו בהחלט מטפלים בזה. אני כמעט משוכנעת שאנחנו גם נהיה אנשי בשורות כבר לקראת התקציב הקרוב. אם אנחנו נרגיש שהדברים לא הולכים כפי שאנחנו מכוונים אליהם אז אנחנו אפילו נקיים על זה דיון מיוחד בוועדה אצלנו. ואני מסכימה, הילדים האלה, כשאנחנו מדברים על זכויות ילדים, אז כאן יש עוד איזה שהוא ערך מוסף לסיטואציה שבעצם הם נמצאים, מהמקום שבו אנחנו צריכים לדאוג להם אולי קצת יותר מילדים שהם נורמטיביים ומשתלבים בצורה טבעית. אז תודה רבה על הדברים, מירי.

רינה, ממש משפט.

לאור הישיבה של אתמול והישיבה של היום, אז קודם כל ממש נהניתי, גם אתמול וגם היום, ויש לי הרבה נחת. במשרד החינוך יש ממש קפיצת מדרגה בנושא הורים. יש לי בקשה, לצוות שיושב כאן, בראשותך, שאולי נקים איזה צוות קטן, צוות משימה, איזה משהו כדי שבאמת נייצר לילדים, בשביל ההורים ובשבילם, כתובת להורים ברמת יישוב. אולי נפנה למרכז לשלטון מקומי, כבר נחשוב את המחשבות שלנו, אבל שלכל הורה תהיה כתובת במשך שנות הורותו האינטנסיביות, לא שזה נגמר אי פעם, תאמינו לי, שתהיה כתובת. בואו נעשה פעולה ונעשה גם קפיצת מדרגה, חוץ מאשר במשרד החינוך גם בחברה, שתהיה כתובת להורים שיוכלו לפנות ולהיוועץ גם בדברים כאלה, גם בדברים אחרים, לקבל תמיכה ושלא יהיו לבד. הבדידות מאתמול היא חוזרת גם כאן בזווית אחרת.

נכון. תודה רבה, רינה, על הדברים החשובים. אני בהחלט מאמצת את מה שאת מעלה כאן, אנחנו נחשוב, אולי נקיים דיון בנושא. יש הרבה יוזמות, אבל ספורדיות, גם ברשויות מקומיות, לגבי הנושא של הורות, ואולי הגיע הזמן שאנחנו באמת נמסד את זה קצת יותר, נעשה את זה בצורה מסודרת דרך שלטון מקומי. אני בהחלט מקבלת את ההערה ונראה איך אנחנו מגיעים לזה.

הילדה החמודה הזו מצביעה כל כך יפה וכל כך הרבה, אז אנחנו ניתן לך ואת תסיימי בעצם.

קוראים לי יולי, אני גם מהצפון הרחוק.

מה זה הצפון הרחוק?

כפר ורדים. מאוד צפון. בהמשך לשאלה של חנן לגבי מה המקום של בית הספר בחינוך הילד, אני רוצה לשאול בתור מדריכה בתנועת נוער, בתור נציגי תנועות הנוער, מה המקום של פעילויות החינוך הלא פורמליות בחינוך הילד? לפעמים יש לנו הרגשה שההורים באים לשים את הילדים כבייביסיטר, שומרים להם על הילד לשעה וחצי, משחקים איתם, ולפעמים כן יש לנו את המקום הזה שאנחנו מרגישים שאנחנו פה לחנך את הילד. אז אני רוצה לשאול את פרופ' רולידר, מה לדעתך המקום שלנו בתור תנועות נוער?

גם לגבי המינוף של זה, שלדעתי אני מרגיש שאנחנו כן מעבירים ערכים וכן מצליחים ללמד את הילד ולהעביר לו חינוך בצורה אחרת. זה לא פחות חשוב מבית ספר.

התרומה של החינוך הלא פורמלי, של הפעילויות שנעשות לאחר הלימודים, ברמה הערכית, החברתית, הרמה של באמת ההשפעה והנתינה לילד היא השפעה אדירה. זאת אומרת המקום הוא חשוב ביותר. בעבר אנשים לקחו את חוויותיהם דווקא מתנועת הנוער כחוויות מאוד מעצבות שהשפיעו על כיווני דרך. ובכלל אני מסתכל ברמה הפרקטית, כשיש לך קבוצת ילדים שבתוקף העובדה שזה חינוך לא פורמלי אז גם זה איזה שהוא, אני יותר רוצה להתפרק, אני לא בית ספר עכשיו, כל הדברים האלה, היכולת שלכם לנהל, לנווט, ליצור קשרים טובים בין הילדים, כבוד. הדברים לא פשוטים, אני יודע, אני לפעמים מוזמן לתנועת הנוער, לצופים וזה, המדריכים אומרים 'אנחנו לפעמים חסרי אונים מול התנהגויות לא כל כך פשוטות של ילדים בסיטואציה הזאת'.

הם בסך הכול גם נערים.

בדיוק. את יושבת, אני חושב שאתם צריכים לקבל את הכלים, כי ההשפעה שלכם היא מאוד חשובה. ואת צודקת, זה איזה שהוא דבר שאמרת שההורים לפעמים רואים במקום הזה כמקום שמרטפות, עם כל הכאב זה נכון. את יודעת, יש פה איזה טרגדיה, תחשבי עליה, שהרבה מאוד ילדים בארץ הזאת בעצם עוברים ביום נתון משני מצבים, מצב אחד שמישהו מפעיל אותם, ילד בממוצע בשניים וחצי חוגים, ומצב שהוא עובר למסך. לכן ילדים לא יודעים להעסיק את עצמם, לא יודעים להשתעמם, כשהם לא יודעים להעסיק את עצמם הרבה דברים לא טובים קורים. המקום שלכם בחינוך הלא פורמלי הוא סופר דופר חשוב.

תודה רבה. אני רק אומר, אני קצת משוחדת, כפר ורדים, במקרה של החינוך הבלתי פורמלי, הייתי מנהלת חינוך שם, את יכולה למסור להם ד"ש חמה ממני, הוא עושה עבודה מדהימה בכל מה שקשור לחינוך הבלתי פורמלי כדי שיהיה לו ערך מוסף אמיתי משמעותי. אני מניחה שזה קורה בעוד מקומות נוספים.

אני ממש מתנצלת, הייתי רוצה לתת לכולכם באמת, אבל אנחנו מוכרחים לסיים כי אנחנו צריכים לעבור למושב הבא. אני רוצה להודות לך, פרופ' עמוס רולידר, היה דיון מרתק. אני מרשה לעצמי לומר שאנחנו נמשיך להיות שותפים לדרך. תודה רבה ותודה רבה להדרה ולתלמידים המדהימים, חנן, בהצלחה, תודה רבה לכולכם.

הישיבה ננעלה בשעה 12:10.