הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 310

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, י"ג בכסלו התשע"ז (13 בדצמבר 2016), שעה 11:30

מקצוע הספרות ויצירתו של ש"י עגנון - לציון 50 שנה למתן פרס נובל לספרות

חברי הוועדה: יהודה גליק– מ"מ היו"ר

יוסי יונה

אורי אליס - מנהל מינהל ספרות, משרד התרבות והספורט

טלי יניב - מסמ"ר ספרות בחמ"ד, משרד החינוך

אלירז קראוס - מנהלת אגף מקצועות מדעי החברה והרוח, מזכירות פדגוגית, משרד החינוך

רונית קדם - אתר הכנסת

שמי אמסלם - אגף תרבות, עיריית ירושלים

מלי פדר - אגף תרבות, עיריית ירושלים

נאוה דיסנצ'יק - יועצת תרבות לראש העיר, עיריית ירושלים

אלי כהן - מנהל המחלקה למפעלי תרבות ואמנות, עיריית ירושלים

פרופ' ישראל רוברט אומן - פרופסור למתמטיקה וכלכלה, האוניברסיטה העברית

פרופ' מירון ח. איזקסון - משורר, מרצה לספרות אונ' בר-אילן

ד"ר אורית מיטל - מנכ"לית בית עגנון, בית עגנון

לאה רוזנברג - יו"ר ועד מנהל, בית עגנון

ליאורה בינג היידקר - חברת ועד מנהל בית עגנון

דן מישייקר - חבר הנהלה, בית עגנון

פרופ' מאיר איזקסון - חבר הנהלה, בית עגנון

טלי אשר - חברת הנהלה, בית עגנון

יסכה שאקי - זוכת פרס תחרות כתיבה, בית עגנון

פרופ' אריאל הירשפלד - חוקר ספרות עגנון, בית עגנון

אסף אופק - מנהל הדרכה ואירועים, בית עגנון

פרופ' דן לאור - חוקר עגנון, אונ' תל-אביב, בית עגנון

מיכל שיראל - מרצה, מייסדת עגן-קתדרה ללימודי עגנון, בית עגנון

צדף מועלם - צוות הבית, בית עגנון

ד"ר שמעון בוסקילה - מנהל בי"ס בצרפת, בית עגנון

יוסף ג'פרי סאקס - חבר עמותת עתיד בבית עגנון, בית עגנון

Wertenscha G e'p Bouskila - בית עגנון

אביטל ג'יסון - בית עגנון

יעל שושנה הדס - הוצאת שוקן, בית עגנון

מתן הדס - מוזמן, בית עגנון

תמיר הדס - מוזמן, בית עגנון

שגיא יהודה הדס - מוזמן, בית עגנון

עמרי קסלר - מוזמן, בית עגנון

רבקה רוזנברג - מוזמנת, בית עגנון

גלעד קוט - בית עגנון

ביינא ביתווה - כתבה סיפור אישי בעקבות סיפור של עגנון, בית עגנון

רחלי מולד - מנהלת של ביינא ביתווה, בית עגנון

מטרין ג'יי שפירו - עמותת עתיד, בית עגנון

ד"ר משה אדלמן - רב, בית עגנון

דפנה רסלר - מורה מלווה תלמידה לפרס עגנון, בית עגנון

אמירעם היידקר - אורח, בית עגנון

דותן בן דור - ישיבה גבוהה, בית עגנון

הילה שקד - אורט בנימינה, בית עגנון

רועי עמרי - אורט בנימינה, בית עגנון

אביטל וייס אקשטיין - אורט בנימינה, בית עגנון

דניאל טוכנר - אורט בנימינה, בית עגנון

אליה זיו - אורט בנימינה, בית עגנון

סתו סמיונוב - תלמיד עירוני ה', מודיעין, בית עגנון

יובל פרידמן - בית עגנון

ענת שור - התאחדות הסטודנטים

רן קניגסברג - פוליטיקלי קורקט, אונ' העברית

שני דדון - פוליטיקלי קורקט, אונ' בר אילן

הוגט בוסקילה - פסיכיאטר, שטרסבורג

זאנטובתיה נזרי - סופרת ומרצה לספרות עברית

יוסף נזרי - מתרגם ש"י עגנון לצרפתית, מורה לתלמוד

בלהה בן אטידלי - מרצה לספרות

אלמוג אפשטיין - תלמידה עירוני ה', מודיעין

חן ישראלי - תלמידה עירוני ה', מודיעין

שקד אשטמקר - תלמידה, עירוני ה' מודיעין

רותם בר אשר - תלמידה עירוני ה', מודיעין

לוקה (עילי) דנינו זילברמן - תלמיד עירוני ה' מודיעין

פטסטה אינודהו - מלווה

ענבר אייל אשהאל





איילת יהב סנואני





אדם רפמן

יהודית גידלי

מאיה ויקטור, חבר המתרגמים

מקצוע הספרות ויצירתו של ש"י עגנון - לציון 50 שנה למתן פרס נובל לספרות

מכובדי, גם הילדים המתוקים שיושבים פה בצד וכל הפרופסורים והאנשים היקרים, גברים ונשים כאחד, אני מתכבד לפתוח את כינוס ישיבת ועדת החינוך והתרבות והספורט של הכנסת, היום יום שלישי, י"ג בכסלו תשע"ז, 13.12.2016. כינוס מיוחד של הוועדה לציון יובל השנים לפרס הנובל שהוענק לסופר ש"י עגנון, אני מתנצל מראש שאני מאד מתרגש – א' כיוון שיש פה אנשים שאני מאד מאד מכבד ומערך וחלקם אולי אנחנו לא מכירים אישית, אבל אני עוקב אחריכם ואני רואה אתכם, אני באמת מלא הערה. גם הערה לנושא אבל בעיקר מהעובדה שזו לי הפעם הראשונה שאני יושב ראש בוועדה בכנסת מאז שנכנסתי לכנסת, לפני חצי שנה, אז אנא קבלו זאת בהבנה.

שמואל יוסף בן רבי שלום מרדכי ט-ש-א-ט-ש-ק-י-ס לכל מי שלא יודע איך כותבים טשאטשקיס, מהעיר בוצ'אץ' כידוע או איך שהוא מכנה בחלק מהסיפורים שיבוש, איננו מהסופרים שלמדו בעולם הישיבות ובעטו וטרקו את הדלת מאחוריהם, הוא בוודאי איננו מאלו שלא למדו מעולם בבית המדרש. הסופר עגנון ספג כבר מהחדר את אהבתו הגדולה לעולם הספרות התורנית, הוא שחה בה כשחיין, רגיל ומצוי הן במקרא, הן בספרות ההלכתית התלמודית, הן בספרות המחשבה האגדה והקבלה. את הפתקים האלה לסימון המקום בספר, ניתן לראות עד היום וראיתי אותם במו עיני אתמול בבית עגנון, פתקים בדרך כלל נמצאים גם בספרים השוטים וגם לאורכו ולרוחבו של ספר הזוהר. כיפתו הגדולה שעל ראשו הבהירה כי הוא רואה עצמו עמוק בעולם המסורת והוא חש עצמו כאחד מבני הלוואים המזמרים בבית המקדש בהר ציון בירושלים – כפי שהוא התבטא בפרס הנובל, אך לא פחות מכך, כאחד מבני הגולה הגליציאנית בעיר בוצ'אץ' או ככיניו שיבוש. אבל דווקא כבן בית לא חסך מעולם את שבט ביקורתו, עקץ בציניות עדינה אך חדה כתער, הוא זיהה צביעות וסרב להתעלם ממנה.

עגנון עסק בכל צדדי האהבה, זו הממומשת ובעיקר זו המפוספסת, עסק בגעגוע, בתשובה, באמביוולנטיות ובהזדהות המלאה. חיבורו הספרותי הראשון בגיל 9 עסק באהבה, איפה אתה אבא אבא, אנוכי אהבתיך אהבה רבה. לפעמים המאהב הגיע עד כפות המנעול, הוא שר – לא שיר שירה או תהילה אך הוא חמק עבר, ברוח פרשת השבוע החולף ניתן לומר כי ראשו היה בשמים אך רגליו ללא ספק מוצבות ארצה. הוא אהב כל כך את עמו ואת ארצו עד שהיו בעיניו ימי הגאולה כימים אחדים באהבתו אותה. לא פעם בגלל האסונות שחווה חש שהשם אינו עימו כתמול שלשום.

הרבה אהבות היו לו, בין אם היתה זו אסתרליין יקירתו או ירושלים, הוא אהב את עמו אהבה נצחית אך כתב לא פחות מכך מתוך עולמות קוסמופוליטיים וקיומיים אקזיסטנציאליסטיים. מחייו של כל בן אנוש, על כל אלו ועל עוד רבות הוא זכה בפרס המכובד בעולם, פרס נובל. אך עבורו, כפי שהוא התבטא, הפרס הגדול ביותר היה היכולת לכתוב סיפור בשפה העברית, הלא היא אהבתו הגדולה ובה עסק כל ימי חייו.

לפני שנפתח את הדיון, ברשותכם, אי אפשר בלי לפחות קטע אחד קטן. כיוון שכולנו יודעים שרוב סיפוריו או רבים מסיפוריו עוסקים באהבה שמפוספסת אני כן רוצה לומר על האהבה הגדולה, קטע שלקחתי מתוך אגדת הסופר "וכשחוזר רפאל מן התפילה ורואה את אשתו בעצם יופייה עומדת במראה, מיד היא נושאת חן לפניו. מתקרב הוא אצלה לומר לה דברי ריצוי. כיון שהוא מגיע אצלה מנצנץ לפניו שמו יתברך מתוך המראה מיד עומד וקורא בדביקות קדושה שויתי ה' לנגדי תמיד, ועוצם עיניו מפני כבוד השם ויראתו. ושניהם פורשים בשתיקה. "נדמה לי שביטוי חזק לזה שאהבה איש ואשתו, שהשכינה ביניהם, בהחלט נראה כאן. אנחנו נעסוק עוד בקטעי עגנון בהמשך היום, אבל עד כאן דברי פתיחה שלי והנני מזדרז לכבד את האורחים שלנו היקרים שנמצאים אתנו. נתחיל אולי עם יהודי שנמצא אתנו, שהיה נוכח בטקס קבלת פרס הנובל, הרב ד"ר משה אדלמן, איש יקר, יכבד אותנו בקצת מהחוויות של פרס הנובל. אני באמת מבקש מכל הדוברים להתחשב בנו ולהשתדל לדבר בקצירת העומר, כיוון שאנחנו מנסים לאפשר לכמה שיותר דוברים וזמננו קצר, הרב ד"ר אדלמן בבקשה.

תודה. הרבה ניסו לפני 1966 להשיג פרס נובל לישראל, הרב הראשי של שטוקהולם, הרב ד"ר קורט וילהלם שהוא היה קודם הרב של אמת ואמונה, פה ברחוב הנרקיס ושהיה מניין של הייקים וקיבל אישור מהרב קוק ז"ל לערוך חופה וקידושין בארץ, נבחר ב-48' להיות הרב הראשי של שטוקהולם והוא כבר בשנות ה-40' ובשנות ה-50' ניסה להריץ את עגנון, הוא אסף חומר, כבר בשנות ה-50'. ב-51' עגנון ביקר בשטוקהולם, 1951 זה היה ניסיון שיכירו אותו שם. הוא חלה והוא לקה, בשטוקהולם ב-1951, בהתקף לב והובהל לבית החולים הראשון שקיים בשטוקהולם – היום הוא כבר איננו, הוא נסגר ב-1980 – ואני אומר את זה משום שזה אחד הדברים שאני אזכיר אחר כך. הוא היה בבית החולים בטיפול של פרופסור וחזר ארצה. הרב וילהלם הוא אחד האישים שאני רוצה להזכיר לפני שאני עובר לעגנון, האישיות השנייה הוא חיים יחיל. חיים יחיל היה ב-1957 הציר בשגרירות ישראל בשטוקהולם והוא כותב פעם אחר פעם למנכ"ל משרד החוץ, וייטר איתן, לא להריץ כל שנה מישהו אחר. פעם עגנון, פעם הזז, פעם שניאור, כל שנה מישהו אחר ומתבלבלים בשטוקהולם. תבחרו לכם אישיות אחת והאישיות הזאת היא תהיה המועמד לקבל פרס נובל, שנה אחרי שנה אותו איש, אותו אדם. הם גם כתבו את זה לשרת החוץ גולדה מאיר, גם לדוד בן גוריון ראש הממשלה, אבל אדם אחד אל תרצינו הוא אומר – זה עגנון. עגנון לא יקבל פרס נובל, הוא לא מתורגם לשפות אירופאיות ותפסיקו להריץ אותו, זה היה בשנת 57'. בשנת 64' תורגם 'אורח נטה ללון' לגרמנית ומאז התחילו להכיר אותו בשוודיה, קוראים מדנמרק ואני לא יודע למה, אבל ב-58' כשהייתי רק אחרי בגרות תרגמתי לדנית את 'מעשה העז', אם מישהו ישאל אותי למה תרגמתי דווקא את זה אני לא יכול לענות, אני לא זוכר, אבל היו פה ושם תרגומים, אבל מ-64' זה התחיל ללכת יותר קל וב-66' הוא קיבל.

החורף של 1966 היה מאד קר בשטוקהולם, כפור, מינוס, שלג, היה קר במיוחד. הרופאים אסרו על עגנון לנסוע לשוודיה אבל הוא נסע, הוא בא לשם עם אשתו אסתר ועם בתו מונה ובעלה חיים ירון. הוא עזב עם SIS ב-5.12, הפרס הוא בעשירי, יום לפני ערב חנוכה והגיע לקופנהאגן. בקופנהאגן עשו לו קבלת פנים גדולה, עם אנשי הקהילה, הרב מלכיאור שהיה אז רב הראשי של דנמרק – הרב מרדכי מרקוס מלכיאור – הוא תרגם את עגנון. עגנון אמר שם את הדבר הבא: " הבורא חנן ברואיו בכשרונות, אך נתן אותם בחסכנות. כשרוני אינו נואם, אלא סופר " זה הוא אמר בקופנהאגן ואחר כך הוא הודה בגרמנית, יידיש, שד"ר מלכיאור תרגם – הודה לעם הדני על הסיפור המפורסם של הצלת יהודי דנמרק שדרך אגב, אשתו של חיים יחיל, לאה יחיל, כתבה דוקטורט על ההצלה הזאת כשהם היו בשוודיה. הוא הגיע באיחור, הוא לקח את המטוס מקופנהאגן לשטוקהולם, המטוס משום מה נחת בנחיתת אונס בגוטנבורג, אנחנו עמדנו – השגריר ואנשי משרד החוץ השוודי – בשדה התעופה הרלנדר וחיכינו שיבוא והוא לא בא ואז לא היו טלפונים כמו היו, פשוט לא בא. החשיך מהר וערב והתחלנו לדאוג, קיבלנו איזו ידיעה שהמטוס בדרך אבל הוא נוחת בשדה תעופה אחר. השגריר, יעקב שמעוני, תפס יוזמה והעביר את כולנו לברימאג מהרלנדר ושם קיבלנו אותו והבאנו אותו לגראנד הוטל בשטוקהולם.

הוא התייעץ לפני כן עם הרב שלמה גורן, איך לאכול - - -

אני מצטער שאני קצת קשוח, אנחנו ממש צריכים עוד דקה לסיים, אני ממש מתנצל על רוע ליבי. שתי דקות, הנה המנהלת נותנת לך פרוטקציה.

אולי אני אגיד ככה, אני פרסמתי את הסיפור שלי ואפשר לקרוא אותו ואולי אני אגיד בצורה כזאת אם יש לי רק דקה. מכל האנשים שהיו – הגבאים, יושבי ראש הקהילות, השגרירות, כל אלו ברוך השם – אני היחיד שנשאר. אלה שהיו שם במקום, יעקב שמעוני ז"ל ויושב הראש של הקהילה והגבאים וכל מי שהיה סביבו, גבריאל גבריאלי שהיה יועץ בשגרירות – כולם אינם. הסיפור שלי פורסם וזה מה שאני יכול לומר, תודה.

אני ממש מתנצל, אבל זה באמת מרתק ובמיוחד הפרטים הקטנים, זה הופך את זה למשהו מציאותי אז תודה רבה לך. בינתיים נכנסו כמה שנים, א' אני מכבד בברכה את עמיתתי, חברת הכנסת מירב בן ארי שהיא גם חברת הוועדה והצטרף אלינו גם חתן פרס נובל, פרופ' ישראל אומן, למתמטיקה וכלכלה, תורת המשחקים כולנו מכירים. איש האוניברסיטה העברית ונשמח לשמוע מפיך דברי פתיחה להתיחסות, תחושותיך ליובל לנובל הראשון, בתור אחד שכבר – דרך אגב אז הוא היה יחיד ואחר כך הפך להיות ראשון.

אני שמח להיות כאן, לחלוק כבוד לעגנון שהוא ללא ספק ענק בתרבות ישראל, אולי יהודית בעיקר, יהודית ישראלית והוא התחיל מסורת מפוארת שמדגישה את המוח היהודי, המחשבה היהודית ובעיקר אני חושב – אנשים הרבה פעמים שואלים אותי, למה יש באופן פרופורציוני הרבה יותר יהודים שמקבלים פרס נובל מעמים אחרים, בערך רבע מפרסי הנובל במשך כל הזמן מאז היווסד פרס, בערך רבע הם יהודים. אפילו אם אנחנו מסתכלים רק על העולם המערבי, אז היהודים הם הרבה פחות מרבע של העולם המערבי, זאת אומרת כמה יהודים יש בעולם? יש אולי 15 מיליון? משהו כזה, בעולם המערבי יש כ-2 מיליארד אז זה הרבה פחות מרבע, זה אולי אחוז אחד או משהו כזה. אני לא טוב במתמטיקה אז אולי - - - , זה לא אחוז אחד, זה חצי אחוז מקסימום, אפילו אם לא מסתכלים על כל אוכלוסיות העולם אז זה רק חצי אחוז ובכל זאת, באופן פרופורציוני זה בערך פי 50 ממה שצריך היה להיות ונראה לי שהסיבה היא שהערך הכי חשוב ביהדות – אין משהו יותר חשוב מזה – זה לימוד תורה, זה לא שבת ולא כשרות ולא טהרת המשפחה ולא כל הדברים האלה – יש דבר אחד וזה הכי חשוב וזה לימוד תורה. אגב עגנון היה תלמיד חכם עצום – כן? אני לא מבין אגב למה נתנו לעגנון את הפרס מפני שאלה שלא יכולים לקרוא עברית, לא מבינים את עגנון. לא מבינים אותו, איך אפשר להבין אותו? הוא מלא ציטטות מהתלמוד ומהמקורות שלנו, אבל בכל זאת, כנראה הגאונות היא כל כך גדולה היתה שגם בלי להבין את 90 אחוז ממה שהוא כותב – גם אז הוא זכה בפרס.

להמשיך את מה שאמרתי קודם, לימוד תורה זה הערך הכי גדול, אנחנו אומרים כל בוקר – תלמוד תורה כנגד כולם, כנגד כל המצוות, הערך הכי עליון זה תלמוד תורה והגבירים שבעמים אחרים מחתנים את הבנות שלהם לבנים של גבירים אחרים – אצלנו הגבירים מחתנים את הבנות לתלמידי חכמים. העניין הזה של לימוד תורה זה הקרין גם על לימוד סתם, לימוד. עיסוק אינטלקטואלי, אז אני חושב שלכן, היות וזה כל כך עמוק מוטבע בנפש היהודית, לכן זה נותן את אותותיו גם בפרס נובל וכל הכבוד לעגנון ובאמת, יפה מאד שקיימת ישיבת הוועדה הזאת תודה.

תודה רבה פרופ' אומן, אנחנו מציינים את פרס הנובל לעגנון, אז דיברנו עד עכשיו על הנובל ועכשיו נעבור לדבר על עגנון. אני רוצה בהזדמנות זו לקבל בהרבה מאור פנים את כל השותפים ליום הזה, יש פה כמובן את בית עגנון ותכף נזכיר ויש פה גם את משרד החינוך הגב' אריאלה קראוס וטלי יניב נמצאות פה, משרד התרבות פה שגם נמצאת פה אורי אליס, אתה מוזמן להצטרף לשבת ליד השולחן ונציגי עיריית ירושלים, נאה ואלי ומלי ושמי, כולם איש איש לפי מעלתו וכבודו, ברוכים הבאים לכולם ותודה רבה לכל השותפים. אז אנחנו עוברים כפי שאמרתי לעגנון, אנחנו נזמין את יושבת ראש הנהלת בית עגנון הגב' לאה רוזנברג, נמצאת פה גם המנכ"לית גב' אורית מיטל שבאמת אירחה אותי מאד מאד יפה. בינתיים עד שגב' לאה רוזנברג תברך, הבאים בתור שני הפרופסורים מירון איזקסון ופרופ' הירשפלד יצטרכו לעשות שיעורי בית ולענות על השאלה שפרופ' אומן הציג בפניכם – איך עגנון קיבל פרס נובל אם עולמו היה עולם המקורות היהודיים. אז הגב' לאה רוזנברג, יושבת ראש הנהלת בית עגנון, בבקשה.

תודה רבה, אחרי דברי השירה של הפתיחה אני קצת אעסוק בפרוזה. השבוע לפני 50 שנה הוענק פרס נובל לסופר ש"י עגנון, ישיבה זו של ועדת החינוך הוא שיאה של שנה שלמה שבה בית עגנון יזם שורת אירועים לכבוד עגנון ויצירתו. השנה נפתחה בקבלת פנים בבית הנשיא, נמשכה בסדרה ארוכה וממושכת של אירועים, הצגות, סמינרים, הצגות, הרצאות ועוד, נדמה היה שהמדינה כולה מצטרפת לחגיגה ואנחנו מקוים שהחגיגה תמשך. בימים אלו, שבהם נדמה לפעמים שהספרות בפרט ואולי גם מדעי הרוח בכלל, נדחקים לשוליים, החגיגה הלאומית הזאת סביב עגנון – היום הזה בכנסת ובמיוחד הדיון כאן בוועדת החינוך התרבות והספורט משמחים במיוחד ומעודדים מאד.

לחגיגות ולאירועים שותפים רבים, כי כאמור זו הצלחה ולכן יש שותפים רבים, אני מבקשת להודות בקצרה רק לשותפים האלו – משרד התרבות ולצוות המדור לספרות של משרד התרבות על התמיכה בבית עגנון, למשפחת עגנון כמובן לדורותיה, לאנשי הוצאת שוקן ועיריית ירושלים ולמחלקת התרבות בעיריית ירושלים, למשרד החינוך שיצירתו של עגנון יקרה לליבם – על שיתוף הפעולה עם בית עגנון, לחוקרי עגנון – הן הוותיקים המוכרים והאהובים והן הדוקטורים והדוקטורנטיות הצעירים והצעירות המתעמקים ביצירת עגנון בימים אלו ממש. לתורמים ולשותפים לדרך שתמיכתם בבית עגנון ועידודם יקרים לנו מאד, ארגון הספריות הציבוריות, לד"ר אורית מיטל מנכ"לית בית עגנון, להנהלת בית עגנון, לצוות העובדים המסור, לקהל המבקרים של הבית ולמשתתפים הפעילים בפעילות שבאו לחגוג איתנו היום את היום החשוב הזה. תודה מיוחדת ליושב ראש הכנסת יולי אדלשטין בזכותו התממשה היוזמה הזו, ליושב ראש ועדת החינוך ולך, חבר הכנסת יהודה גליק שטרח וביקר אתמול בבית עגנון - - -

זה היה עונג רב, לא גרם אחד של טרחה.

כדי להביא את הטעם, ישר לכאן משם ולסיום, זה כמעט אישי, תודות מיוחדות למזכירת הוועדה לגב' יהודית - - -

מנהלת הוועדה.

שטרחה רבות על ארגונו של הדיון הזה. מטרת הדיון, לטעמנו לפחות, היא לא השורה הזו הראשונה אלא דווקא השורה השנייה, החשובה ביותר והתכופה ביותר, איך מקרבים קהלים חדשים נוספים ליצירתו החד פעמית של עגנון, הסופר החשוב ביותר שקם לספרות העברית במאה ה-20. לבית עגנון ולפעילותו תפקיד חשוב שהפצת ההכרות עם עגנון לקהל הרחב ולדורות הבאים. אנחנו מרגישים קצת כמו שומרי החומות ונושאי הלפיד ואנו זקוקים לתמיכתכם כדי להצליח, תודה רבה.

תודה רבה כבר לאה רוזנברג, יושבת ראש הנהלת בית עגנון. אני בהחלט מצטרף לתודות למנהלת – גב' יהודית גידלי שהיא המנוע פה שמאחורי הוועדה, אף פעם לא ניהלתי את הוועדה כיושב ראש ולכן לא ידעתי עד כמה התפקיד של המנהלת הוא באמת מעל ומעבר. פרופ' מירון איזקסון, אני מכיר אותך בתור 'המשורר'. רשום לי שאתה אמור לדבר כמה מילים על הוראת ספרות ועגנון היום, אני אמרתי שמונחת לפתחך השאלה שכולנו תמהים עליה – איך הצליחו לתרגם לגרמנית קטעים מהטעם של הגמרא ושל הזוהר ושל המקרא?

ראשית אני מאד שמח להיות פה ומודה לכולם ואני יכול להעיד שהיושב ראש מתעניין בספרות גם במקומות אחרים והייתה לי הזדמנות לראות את זה וזו גם הזדמנות שלי לציין גם את לאה וגם את אורית, מה שבית עגנון עושה זה ממש הבית של עגנון, לא רק במובן הפורמלי שיש את הקירות, אלא ממש המקום שבו מונח עליו האתגר ולו צריך לעזור. זה מזכיר לי שורה יפה, לא משירה שלי, אבל אני מאד אהבתי את אריק איינשטיין ופעם בשיר שלו על המשורר, זה הזכיר לי כשלאה דיברה – יש אמרה נהדרת, הוא אומר על המשורר 'תמיד הם קוראים לו נושא הבשורה, אבל משלמים לו לפי השורה'. אז אם בית עגנון הוא נושא הבשורה אז צריך לשלם לו לא לפי השורה.

אני רוצה להעיר לגבי עגנון כמה נקודות שאני חושב שגן יענו, ההתייחסות שלי לעגנון היא גם בצד הקיומי, גם בצד הספרותי וגם הצד היהודי. בצד הקיומי – אני חושב שאנחנו נפגשים פה בתופעה מאד דומה לקפקא, במובן הזה שדברים תמיד מתקשים להתממש. אתה יודע כמה חלומות יש לנו וכמה הם מתקשים להתממש וככל שהחלום גדול יותר מימושו קשה יותר, אצל קפקא זה היה, אני חושב – יש פה תלמידי ספרות גדולים ממני בהרבה כמו אריאל וכמו דן – אבל אני חושב שאצל קפקא זה היה צורך ממש, כלומר אם דבר מתממש סימן שהוא נכשל. אצל עגנון אין את הדבר הזה, יש את הגיע ולא הגיע ולכל האורך יש דמויות שלו שלא מצליחות להגיע לאן שצריך, אבל קורים כל מיני דברים בדרך – מזדווגים ומתחתנים ויולדים ולומדים – זאת אומרת זה קפקא במיטבו שמצליח גם להתממש. זה העניין הקיומי ואני חושב שאותו תפסו, אני עונה לך, אותו תפסו חכמי האומות הספרותיים, את ההלך נפש הזה ואני חושב שהוא דיבר אליהם בדיוק.

ההיבט השני – הספרותי. כאן אני רוצה להעיר ולהצטרף על הספרות ולימודי הספרות בארץ יש איום גדול מאד. אני בעוונותי חבר בוועדת הספרות של משרד החינוך, אנחנו ללא הרף נדרשים לקצץ בחומר – לא להרחיב את החומר. אינני יכול להשוות, אני בוגר גימנסיה הרצליה, התחלתי לחבוש כיפה בכיתה ט' כילד בודד בגימנסיה. איננו יכול להשוות בשום אופן את מה שלמדנו בגימנסיה למה שלומדים היום. זה משפיע על ההבעה, זה משפיע על הבורות, זה משפיע על הסטודנטים מגיעים אלינו לאוניברסיטאות, זה משפיע על יכולת המחשבה – לא רק על יכולת ההבעה. זו סכנה מיידית וקיימת, כמו שאוהבים היום להשתמש וסליחה על הביטוי "בטמטום". העניין הזה בפרט ומדעי הרוח בכלל זקוקים שמהועדה הזאת יצא קול, למשל, שפרופסורים למדעי הרוח יתנו יום בתיכונים. ניסיתי בזמנו לקדם את זה, אמרתי את זה לשרי חינוך שונים שהתלהבו ואף אחד לא קידם את זה. פרופסורים שיבואו, כמו שלייבוביץ' לימד כימיה בליד"ה, יכולים אנשים ללמד ספרות ותנ"ך והיסטוריה ופילוסופיה – זה יעורר את חדר המורים – ויסלחו לי הפרופסורים, זה יעורר גם אותם.

זה לא כולל את הפרופסורים שפה, הם - - -

אותם אני ציינתי והם ממש מאורות ולא עליהם דעתי. הדבר השני, צריך לשאוף להוסיף שנה לימוד אקדמית של מדעי הרוח לפני כל תואר, לא יכול להיות שיהיה עורך דין ויהיה מהנדס ויהיה רופא שלא ידעו את עגנון ולא ידעו את הרמב"ם. מבחינה ספרותית, עגנון, ההישג הגדול שלו בעיני זה איך אתה יכול לחיות בצורה האותנטית ביותר את עצמך ולהיות הכי קומוניקטיבי בעולם, זה הפלא הספרותי שלו. הרי היום אנשים עושים מאמץ מלאכותי כדי להתחבב על הציבור, לכתוב על דברים - - - ואחרים, על כל מיני ז'אנרים וכל מיני אירועים כלליים, כאן עגנון חי את המציאות בכתובתו, אני חושב שהרבה יותר היתה רלוונטית לו מהמציאות היום יומית, ובזכות זה ובגלל זה ולמרות זה הוא מצליח להיות הכי קומוניקטיבי בעולם, זה הפלא הכי גדול שאפשר להכיר, זו ספרות טובה של חותם אישי, אתה קורא שורה אחת ואתה אומר – זה עגנון.

הדבר השלישי זה היהודי. אני מוצא בעגנון, עוד מאז לימודי התיכון, שלי יש שלושה שלבים. שלב ראשון הוא השלב התמים, הוא מצטט דברי חז"ל – לזה לא יקרה כך, לצדיק יהיה טוב, השלב השני מלא אירוניה – נכשלים ונופלים ולצדיקים רע ולאנשים טובים מתפקשש, השלב השלישי הוא המעניין, הוא העגנונית המעניין, המורכב, הדיאלקטי – אתה חוזר לאמונות היסוד אבל עם הרמב"ם יחד אתך, אתה חוזר לאמונות היסוד עם המיסטיקה, אתה חוזר לאמונות היסוד עם כל המורכבות, זה העולם היהודי של עגנון המדהים. אני חושב שהשילוב של כל שלושת הדברים האלה – הצד הקיומי, ספרותי והיהודי מביא לזה שהיום חיים יהודיים ללא עגנון – חסרים. חלק מתפיסת העולם היהודית שלנו היא התפיסה העגנונית, להיות יהודי, מאמין, שמור מצוות בעולם מודרני, מפורק, קפקאי, מסובך, סותר את עצמו, פוסט מודרני – שעוד לא היה בזמנו – לשפה ולעולם העגנוני יש הרבה מה לדבר.

אז אני רוצה להגיד לכם שאני מאד שמח שנתתם בחסות יושב ראש הכנסת ואתה וכולם ליוצר הגדול הזה שחי עם חרדות ושריפות ועם מצוקות לא פשוטות – לקבל את הכבוד הראוי שלו, שהוא האתגר בשבילנו להתחבר מחדש למדעי הרוח והיהדות בכלל ולספרות העגנונית בפרט, תודה.

תודה רבה, האמת היא שבאמת אף פעם לא חשבתי על משחק המילים האלה של ספרות ושריפות, אבל אני גם חשבתי לאחרונה עם כל השריפות על זה שעגנון, למרות שנשרף לו הכל כל כך שם בגרמניה, הוא בעצם התחיל מחדש ופרח מחדש, אז אולי זו נחמה לאנשים שעברו את מה שהוא חווה.

בסוף סיפורו – מנוחה, הוא אומר: אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, כל מה שבראתי, בראתי לשישה ימים ואילו מנוחה לא בראתי.

באה שבת – באה מנוחה. בכל אופן, אני חושב שגם, מלבד מה שאמרת על הפספוס על השפות, קודם זה פספוס של הנאה צרופה, עגנון אמר שהוא ידע לכתוב שירה אבל הוא לא ידע לשיר שירה, אבל מי שקורא את השירה זה פשוט עונג של מוזיקה. הבא בתור, באמת אחד מחוקרי-מרצי – אני בעצמי במסגרת שיעורי הבית שעשיתי פה שמעתי גם את הרצאותיך על שלוש אחריות והתענגתי, כמו שאמרתי, מהמוזיקה של העניין. פרופ' אריאל הירשפלד, בבקשה.

תודה רבה. עגנון הוא בוודאי גדול הסופרים העבריים בכל הדורות. מקומו הוא ליד גדולי הגדולים של הכתובים בעברית ובכלל זה סופרי התנ"ך ומשוררי ימי הביניים הגדולים – אבן גבירול ויהודה הלוי וגדולי הספרות העברית החדשה כמו ביאליק, אורי צבי גרינברג, לא פחות מזה לצד גדולי הגדולים של העולם – דנטה ודיקנס ובלזק וקפקא וג'ויס ועוד. ראוי לנו שנזכור את זה כי מזה נובעת לא רק גדולתו בעיננו, אלא גם אחריותנו עליו ועל מורשתו ועל מה שניתן לנו ושומה עלינו לעשות. נכון הוא שעגנון היה תלמיד חכם וכתיבתו מבטאה את זה בכל תג שלה, הוא היה תלמיד חכם אמתי – פירושו גם במובן העתיק והמסורתי של המילה וגם במובן העכשווי, כלומר הוא היה חכם באמת, כלומר מסוגל לבקר את מה שהוא קורא ואין דבר יהודי בכתביו שמופיע כצורתו. כלומר, הכל עובר דרך תודעתו של אדם חי, ערני וחריף שלא משאיר אבן על מקומה. לכן, גם מי שמנסה לנכס אותו ולומר שרק כך צריך לקרוא אותו – טועה, משום שאת עגנון צריכה לקרוא כל החבורה, כל מי שיודע עברית, משום שהעברית שלו מכילה את העברית של התנ"ך ואת העברית של חז"ל והעברית של גאונים ועברית של שאלות ותשובות והעברית של ימי הביניים ואת העברית הישראלית והעברית שלנו. אבל העניין העקרוני ביותר הוא זה שמצד אחד הוא באמת תלמיד חכם ונושם את היהדות אל תוך הספרות אבל הוא הנועז בין אלה שהביאו את הספרות העולמית אל תוך הספרות היהודית.

הגדולה שלו זה שהוא הביא את הרומן אל תוך הספרות העברית וגדול מזה וחמור מזה את הטרגדיה, כלומר את הז'אנר היווני המזוהה עם היוונות – אויבתה המסורתית לכאורה, רק לכאורה, של היהדות. מהבחינה הזאת הוא דומה וקרוב לרמב"ם, בעוד בחינות, אבל גם בזה, כלומר הוא הכניס את העולם של סופוקלס ואויריפידס ואת התפיסה שהאדם הבודד, הוא העומד מול הקהילה והעולם ואלוהיו של עגנון בסיפורים לא רחוק מן האלים, דומה לאלוהים של איוב והוא אחד האחראים של היותו של האדם כה מוכה בעולמו והפתיחה של –'והיה העקוב למישור' אומרת את זה גם בגלוי. הגדולות שביצירותיו הן טרגדיות במובן הקלסי ביותר – 'והיה העקוב למישור', 'הנידח', 'שני תלמידי חכמים שהיו בעירנו', 'תהילה', 'סיפור פשוט' והסיפור הגדול על הציונות, עלינו 'תמול שלשום' לא פחות ולא יותר.

אני חושב שהאחריות עלינו היא לזכור שהעובדה שאנחנו יודעים עברית יכולה להיות לפעמים ברכה ענקית והיא לא רק עמדת מיעוט בעולם, סביב עגנון ובכלל, הכתבים בעברית, אנחנו עומדים בנקודה של שפע שאין מושלו. העובדה שהוא בלתי ניתן לתרגום כערכו מפילה עלינו אחריות גדולה עוד יותר משום שאנחנו היחידים שיכולים לראות אותו עד למלוא עומקיו, אבל טועה הפרופ' אומן בדבר הזה, לא 90 אחוז הולך לאיבוד מעגנון המתורגם, אי אפשר למדוד את זה באחוזים ומהבחינה הזאת לא חשבון רגיל יכול להסביר את זה, אבל בדבר הזה צודק מירון איזקסון, משהו ברוח הדברים שלו, בעומק התפיסה של האדם, עומק הסחף הסיפורי – רבותי, הוא ידע לספר סיפור, כמו גדולי הגדולים ובאמת כמו סופרי התורה ובעיקר אולי סופרי שמואל א, ב, הוא ידע לספר וזה עובר, אין מול הדבר הזה מחסום ומי שקורא אותו גם בתרגום – הדף העוצמה עובר אליו. נכון שהוא שמלוא העוצמה שמורה רק לנו ולכן, החינוך מתחילתו בבית הספר – אני למדתי את 'תהילה' בכיתה ח' ויכולנו לו וצריך לזכור ושוב, דבריו של מירון מאד קרובים לי, עגנון הוא קומוניקטיבי, מי שמעמיד עליו עמדה כאילו הוא מסתגר באיזו לשון קשה – טועה טעות גמורה. אני מורה ותיק מאד, גם לילדים וגם לילדים קטנים הוא איננו סופר קשה. אם פוגשים מילה קשה, כיף ללכת למילון ולראות מה היא יכולה לבשר לנו, אבל זה נדיר, הוא סופר נגיש מאד והכניסה אל המעמקים מושטת אליך, אתה קודם כל קורא דבר שיש בו עונג אדיר.

אני חושב שעגנון מכבד את המוסד הזה באחד מזרי הדפנה שעוד לא שמו אליו, מצד שני אני חושב שאנחנו מכבדים את זכרו בדבר הזה, משום שהוא נתן לכל תרבותנו איזו שהיא נוכחות עולמית שראוי לה שהדבר הזה יוודע, כי התרבות העברית החדשה היא ההישג הגבוה ביותר של התרבות היהודית בעידן המודרני ואסור לנו לשכוח את השירה שלנו והספרות שלנו – זאת הפסגה, תודה רבה לכם.

תודה רבה. אני רואה שכפינו עליך לדבר על ולא לדבר את, אני יודע שהיית שמח לבוא וככה לצלול לתוך אחד הסיפורים. אתה רוצה לשתף איזו מחשבה? אנחנו נרשה לך. לא? טוב. כמו שאמרת באמת עגנון חי מתוך מודעות עצמית גבוהה מאד, רק ככה מסיפור 'התזמורת' איך שהוא כותב על המכתב שהוא לא מצליח לכתוב והוא כן כותב וכו', החלום על התזמורת, אבל הוא בוודאי חי במודעות לתהליך הגאולה שקורית על המדינה שמוקמת, על השפה שהולכת וחיה ועל זה שבמדינה שקמה יש גם משרד חינוך. אני מתכבד להזמין את הגב' אלירז קראוס, מנהלת תחום רוח וחברה במזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, שתתכבד לדבר על הוראת ספרות בכלל ועגנון בפרט בתקופה הנוכחית ועל שיתוף הפעולה המשמח של המשרד עם בית עגנון לרגל היובל לנובל ואיך אפשר את האתגרים שמירון ופרופ' הירשפלד הציגו לפניך להפוך אותו למשהו חי, נושם, בועט – כן, עגנון יודע גם לבעוט. חי, נושם, בועט ומחיה את העולם ומעשיר את עולמם של התלמידים שעסוקים בפייסבוק ווואטסאפ, להכניס להם קצת כיף כזה של החיים האמתיים ועומק.

תודה רבה. אני מרגישה באמת אוירה של חג ביום הזה - - -

חג שמח.

אני אתחיל מהדרך שבה בחרנו במערכת החינוך לציין את שנת היובל הזו, במהלך שנת הלימודים תשע"ז, באמצעות תכנית שפועלת מכיתות ה' עד סוף החטיבה העליונה, על מנת להנגיש באמת לקהל הצעיר יותר מהיצירה של עגנון, לאפשר להם להכיר את עולמו ולהאזין לקטעים מהיצירות שלו ומהאישיות המאד חד פעמית שלו, כשאנחנו מקווים לתרום לטיפוח של אהבת הספרות וגם טיפוחה של זהות ומורשת יהודית וישראלית. אני פה רק מצטרפת לדברי קודמי שזו בהחלט יצירה שמהווה אבן יסוד או אבן שואבת לזהות יהודית וישראלית, כל אחד במידתיות שבה הוא רואה את הדברים.

אנחנו ביחד עם הוצאת שוקן, עומדים להוציא לאור בשיתוף פעולה איתם - - -

יש פה מישהו ממשפחת שוקן? הוצאת שוקן?

נציגה של ההוצאה.

נראה לי שאי אפשר לדבר על היצירה של עגנון בלי להביע את תודתנו והוקרתנו להוצאת שוקן, הוא זה שבעצם הביא לנו לעולם את עגנון עצמו וספריו, סליחה שהפסקתי אבל זו באמת היתה הערה מחוייבת המציאות.

אני ד"ר יעל הדס, מנהלת הוצאת שוקן, אני דור שלישי ויש פה את הילדים שלי שהם דור רביעי. הילדים שלי שומעים עגנון מגיל 5, הם ישמחו לספר.

בשנים האחרונות פה, בוודאי בבית הזה, משפחת שוקן זוכה לא מעט לביקורת, אבל חייבים לומר ששוקן הביא לנו את עגנון. סליחה, בבקשה אלירז.

לא, זה בסדר גמור. במסגרת האתגר של הנגשת יצירתו של עגנון לקהלים צעירים אני כן אגיד שהייתה התלבטות מאד גדולה בין אנשי המקצוע לאנשי הפדגוגיה היום בתוך המערכת ובסופו של דבר עומד להיכנס למצעד הספרים, ספר של סיפורי עגנון לילדים, עם הנגשה של הטקסטים האלו וכלל כתיבת יחידת הוראה על סיפור שנמצא בתוך תכנית הלימודים ואנחנו רואים בזה בהחלט תרומה מאד מאד חשובה, עגנון לילדים בצורה ש - - -

מצאתם ספר לילדים שהוא כתב שלא ידענו עליו?

מתוך היצירה הענפה שלו נבחרו טקסטים או חלקים מסיפורים שאנחנו חושבים שגם היום, עם התלמידים שלנו, אפשר לתווך להם את היצירה הזאת וגירסא דינקותא אם אנחנו עוסקים פה ביהדות ועגנון, בהחלט תהווה תשתית שעליה אפשר יהיה להניח אחר כך המשך של אהבת ספרות ואהבת עגנון. אם נלך מהילדים לבוגרים יותר, אז מעבר לכל הסיפורים שנמצאים בתכנית הלימודים, גם בממלכתי וגם בממלכתי דתי, נבחר סיפור שלא יצא לאור בזמנו, של ש"י עגנון, סיפור הסיף שיש לו רבדים רבים מאד ומאפשר לתלמידים דיון ורלוונטיות, לסוגיות שמעסיקות אותנו היום וזה חלק מהעוצמה של עגנון, הקלסיות יחד עם הרלוונטיות וזה ישתלב כשאלת בחירה בבחינות הבגרות וזה בוודאי מעודד את ההוראה של הסיפור כאשר יודעים שתהיה עליו שאלה בתוך בחינת הבגרות, לרגל שנת היובל לנובל.

גם לתלמידים של ההגברה נכתבה יחידת לימוד שעוסקת בנושא: מהו בית ביצירה של עגנון ובהתכתבות עם יוצרים ישראליים ועולמיים אחרים. גם מגמות האומנות – אנחנו מעודדים אותם לשלב יצירות בתחום התיאטרון, המחול, המוזיקה שמתכתבות עם טקסטים של עגנון כחלק מלימודי המגמה שלהם.

הופץ למחנכים, ברמה ארצית, על ידי מינהל חברה ונוער, גיליון שנקרא – על סדר היום, שמיועד לשיעורי מחנך ומנגיש להם, גם דרך אגב דרך נושא הבית, עסקאות יותר קצרות ונושאים לדיון בתוך שיעור מחנך, עם המלצה לציין את שנת היובל לעגנון, בתוך שיעורי המחנך. בדרך כלל שיעורי המחנך עוסקים בנושאים של אקטואליה ורלוונטיות ואני חושבת שזו אמירה –שהמשרד מציין לבקש את היובל לנובל כחלק מאירועי האקטואליה השוטפים שאנחנו עוברים בארץ.

המשרד יתמוך בבתי ספר שיבחרו לשלב בתכנית הטיולים שלהם סיור בבית עגנון, היכרות הם היצירה שלו בתוך בית עגנון. הפיקוח מקיים ימי עיון למורים, החינוך הממלכתי דתי שילב מפגש עיון לכל המורים בארץ בבנייני האומה בירושלים בקיץ האחרון, שעסק ביצירה של עגנון ובקשרים בינה לבין תיאטרון, ציור, קולנוע ואיור. זה אחד הכלים שלנו לחבר את הלומדים הצעירים אל הטקסט, לעשות את זה לפעמים באופנים בינתחומיים כדי להעמיק את החוויה ואת ההתנסות החווייתית המגוונת.

ביוני יתקיים יום עיון למורים ומדריכים לאומנויות בהקשר שדיברתי עליו – איך אפשר לשלב בתוך לימודי האומנות טקסטים של עגנון. ד"ר טל יניב וד"ר שלמה הרציג, המפקחים הארציים ללימודי הספרות מקיימים בחנוכה יום עיון ארצי שהוא מסורת אצל המורים לספרות ומשתתפים בו מאות רבות של מורים לספרים, בנושא של יצירת עגנון. אנחנו באמת מקוים שבאמצעות המערכת המגוונת הזאת נצליח להגיע למגוון מאד מאד רחב של תלמידים. גם הספריות הציבוריות משתפות איתנו פעולה ויקיימו פעילויות לתלמידים על בסיס הספר לילדים שעומד לצאת לאור בקרוב.

אני רוצה לציין שהמדיניות של מערכת החינוך בשנים האחרונות היתה להעמיק בלמידה, לבקש מתלמידים לכתוב, לחקור וללמוד בעצמם את הטקסטים - - -

אנחנו עומד מעט נשמע כמה תלמידים כאלה שיציגו לנו תצוגת תכלית של הדבר הזה.

של הדבר הזה, אז אני שמחה ואני יכולה לקצר כי הדברים יעידו בעד עצמם. אבל זה מעמיד אותנו בפני דילמה שמירון איזקסון התייחס אליה, לעיתים כשאתה רוצה לתת את הזמן ואת מרווח הנשימה זה בא כן על חשבון העושר וכמות החומר, אנחנו בהחלט נמצאים בדילמה בדבר הזה, אבל חלק מהסיבה למדיניות הצמצום בכמות הזאת היא כדי לאפשר העמקה ואנחנו עוד לא בטוחים שהגענו לאיזונים הנכונים, הסוגיה היא בהחלט סוגיה שנמצאת בהתלבטות.

תודה רבה הגב' אלירז קראוס ממשרד החינוך, אנחנו עוברים לטלי אשר, חברת הנהלת בית עגנון. שלום טלי, את אמורה לדבר על פרויקטים קיימים ועתידיים של ספרות וחברה, קריאה בקהילה ועוד ועוד, בבקשה.

נכון מאד, אני מקווה ששומעים אותי. אני רוצה לספר לכם על אתר שנחשפתי אליו שנקרא – סושיאל תהילים. באתר הזה מתבצעת קריאה קולקטיבית של פרקי תהילים, כל קורא יכול לדווח כמה פרקי תהילים הוא קרא, לעדכן שהוא זמין לקרוא פרקים נוספים וההנחה של האתר הזה היא שככל שתהיה קריאה מעגלית של ספר תהילים, כך ירבו מעשים טובים בעולם, יש אפילו איזו רובריקה שמעדכנת כמה מעשים טובים התקבלו, התרחשו.

את מספרת סיפור שכתב עגנון?

לזה אני מגיעה, הוא רצה לכתוב את זה ולא הספיק. כמו שאתה מנחש כשנחשפתי לאתר הזה, לא יכולתי שלא לעלות בדעתי את 'תהילה' – אז אני אקרא ממש כמה שורות. "כל מעשיו של אדם קצובים לו מעת לידתו ועד מיתתו ואפילו כמה פעמים יאמר אדם תהילים. אבל הבחירה היא בידו כמה מזמורים יאמר בכל יום, יש אדם שזוכה לסיים בכל יום את הספר כולו ויש אדם שזוכה לומר ספר אחד או יום אחד בכל יום. אני מנהג עשיתי לי, לומר בכל יום – יום אחד. היום נמשכתי אחר מזמורים ואמרתי שני ימים, כיוון שהרגשתי הדבר, נעשיתי עצובה שמא מיותרת אני בעולם ומבקשים להפתר ממני וזרזוני להשלים חוקי ולגמור קצבתי". אז בין התהילים השיתופי של האתר הזה לבין סוג הקריאה של תהילה שנאמדת בזהירות ונאמרת בהתכוונות יש תהום רבה.

אני רציתי לייחד את הדברים שלי לזיקה שבין הפרטי לציבורי. מעשה הקריאה הוא פעולה אינטימית, פרטית, מופנמת, שמתרחבת ברווח שבין העין והלב לבין העין או המסך ואני רוצה לטעון שאנחנו עסוקים, בהמשך לדברים שלכם, בשאלה כמה באמת בני/בנות נוער יכולים לקרוא עגנון, מה הם קוראים בכלל, באופן כללי, באיזה אופן הם קוראים, עד כמה הם מסוגלים לקרוא ואנחנו בעידן של טכנולוגיה שהיא מנגישה טקסטים ומנגישה ידע ולכאורה, זה פותר איזו בעיה אבל הטכנולוגיה היא אמצעי ובהנגשה אין די, עדיין פעולת הקריאה מחייבת יכולת ריכוז והפנמה והעמקה ויכולת להתכנס, גם כדי שנחשף לידע וגם כדי שנשתמש בכח ובאופק שספרות טומנת בחובה עבורנו. אז אני רוצה להגיד בהקשר של אותו אתר שמכל הקריאות שנעשו ומכל הגולשים שנכנסו לאתר נרשמו עד עכשיו אפס מעשים טובים. אני רוצה לומר שיש עדיין צורך בקריאה המופנמת, בקריאה האינטימית, בקריאה הפרטית. אבל, יכול להיות שכדי שתתאפשר קריאה כזאת, צריך אקלים ספרותי, צריכה להיות אוירה ספרותית ופה אני זזה במנעד לחברתי, לציבורי, למה שקורה במרחב. הרעיון שלי בעצם הוא שכדי להבטיח המשך הקיום של הקריאה הפרטית, אנחנו נספרר את המרחב, נהפוך את המרחב לספרותי יותר.

יוצא לי לעבוד עם מורים לספרות, יוצא לי לצאת מהם מלאת אמון ותקווה באנשים הטובים שנמצאים במערכת, יוצר לי לראות תלמידים לספרות שבטח נשמע עוד מעט, שאני רואה את עיניהם בורקות כשהם מצליחים להתפענח באמצעות יצירות ספרות שהם מגלים, גם אם יצירות הספרות עוסקות בתרבויות אחרות או במקומות רחוקים ואני חושבת, שאם אנחנו נרחיב את העשייה ואת אפיקי הלמידה של ספרות, יזכו גם מיטבי הלכת בספרות שנטיית ליבם להומניסטיקה וגם תלמידי מדעים ואומנויות, בהמשך לדבריך, שראויים להחשף לזה לא פחות.

מה שאני בעצם מציעה זה לחלץ את הספרות אל מעבר לשיעורי ספרות, אני אוהבת לעשות את ההקלה – תארו לעצמכם שרק מי שלומד מדעי המחשב היה עוסק במחשבים, כולנו היינו מפסידים מזה. שיר מדויק או יצירת ספרות ראויה הם יותר זולים ממחשבים, לא צריך בשבילם סיסמה ל-וויפיי והם לא צריכים חיבור לחשמל, כל מה שצריך זה שהכניסה לעולם הספרות תהיה יותר ידידותית למשתמש. אני מאמינה שמערכת החינוך שאוהבים להלין על כך שהרמה האוריינית שלה לא מספקת, אני מאמינה שהמערכת הזו ראויה לכך שהבשורה תבוא ממנה ושדווקא היא יכולה להוביל שינוי מבפנים עבור בני הנוער ועל ידי בני הנוער.

אני רוצה להזכיר ציטוט של מורקמי שאומר שכל אדם חי בספריה הפרטית שלו, אני חושבת שהמפתח להיות חברה שממשיכה לבנות ספריות פרטיות, כאלה שיכולות להעשיר את השפה שלנו ולהרחיב את גבולות העולם שלנו – כמו שויטקנשטיין אומר שהשפה היא גבולות עולמו ולחבר בין קריאה חברתית לקריאה פרטית.

תודה רבה טלי, ממש מרתק. האמת שאת יודעת, הרבה פעמים כשקוראים קטע שירה – הרבה פעמים אתה קורא בקול, אבל כשאתה קורא פה אז אתה שוכב ככה וקורא. המון פעמים אני מוצא את עצמי מחזיק ספר של עגנון ופתאום אני מוצא את עצמי קורא אותו עם השפתיים וזה ככה, יש איזה משהו בעגנון שעושה לך את זה, שקוראים לך לקרוא אותו. יש לנו מכסה של כמות הפרופסורים פה, אז איך שפרופסור אומן הצטרף אלינו גם חבר הכנסת, פרופסור יוסי יונה שהוא גם מכבד אותנו בנוכחותו וברגע שהוא ירצה להצטרף לדיון הוא יסמן לי ואני - - -

סימנתי.

אה סימנת, מצוין. הנה נעבור לשמוע את פרופ' יוסי יונה, שהוא באמת אדם יקר, שחוץ מהדעות שלו באמת היה יכול להיות מושלם. אבל אנחנו לא עוסקים פה בפוליטיקה היום.

טוב אז אני מאד שמח על האירוע הזה, בכל פעם שיש איזה שהוא דיון שיש בו נשמה יתרה, אני לא מחמיץ אותו כי כך אני עדיין שומר את הזיקה שלי למקור מחצבתי, האוניברסיטה ומיוחד הלימודים ההומניסטיים. אני חייב להגיד לכם שהאופציה הראשונה שלי, כשנרשמתי לאוניברסיטת חיפה היתה לימודי ספרות ולא התקבלתי. אז הלכתי ללמוד פילוסופיה ותולדות האומנות ונשארתי בהומניטיס.

כפי שצוין כאן, אני זוכר במדויק את השנה שבה למדנו את עדנון, זה היה בכיתה ח' בבית הספק שפרינצק בקרית אתא ואת המורה מופלאה שמואלה דנקנר, שלימדה אותנו, כך שאתם רואים עד כמה עגנון והסיפור הזה באופן מיוחד נחרת בזכרוני. אני רוצה לומר מספר תובנות שמן הסתם שותפים להם גם אנשים מומחיות ומוחים, פרופסוריות ופרופסורים שיושבים כאן לשולחן, אני רואה את אריאל הירשפלד יושב שם, לגבי הנקודה הזאת. אנחנו צריכים לזכור, האדם היחיד עד כה שקיבל פרס נובל לספרות וכתב בשפה העברית היה אדם שנטוע מאד מאד במקום ובמסורת היהודית. למה אני מציין את זה? כי ישנה איזו שהיא נטיה מסוימת שהרבה פעמים מעלה אצלי גיחוך – לפרוץ מהגבולות של הפרובינציה הישראלית ולהיות אוניברסליים והתובנה שאני הולך איתה המון בחיי ובעיסוקים שלי גם בתחום של ספרות – גם יצא לי לכתוב רומן שהתפרסם לפני מספר שנים בהוצאה של הקיבוץ המאוחד, התובנה שאני הולך איתה כבר המון שנים גם מהעיסוק שלי החובבני – חובבני זה טוב דרך אגב, כי זה בא מתוך אהבה או מתוך חיבה – אז כשאני אומר חובבני אני מייחס את המשמעות העמוקה והמלאה של חיבה. אז העיסוק החובבני שלי בתחומים הללו, גם בספרות וגם באומנות או מוזיקה – המון פעמים האוניברסלי נמצא בפרטיקולרי. זה המקור וכאשר אדם כותב, שר - - -

איך ידעת שעל זה דיברנו לפני שבאת, תגיד לי, איך ידעת? אתה פשוט - - -

כי מסתבר שכפי שאמרתי, אני התחלתי וציינתי שמן הסתם התובנה הזו יש לה המון שותפים כאן. אז לא ידעתי, אבל כן זו הנחה שלא מצריכה יכולת ניחוש גדולה במיוחד, אבל שוב, לחזור לנקודה הזו והנה, יש לנו את עגנון שהיה לחלוטין מוטמע, כמו שאומרים בשיח הסוציולוגי או הפילוסופי, היה מושרש בתוך ההוויה של המקום הזה, בתוך ההשפעה התנכית של הכתיבה שלו – הוא דווקא זה שזכה בפרס נובל וזה מצביע על התובנה הזו, כפי שאמרתי, רבים שותפים לה שהיכולת הזו לכתוב מהמקום שבו אתה נמצא ועדיין לשוות לחוויה הזאת את המעמד האוניברסלי. זאת אומרת שאדם שכותב ועוסק באומנות, בכל המופעים, שהוא לא מתכחש והוא לא בורח מההקשר שבו הוא והוא לא במהלך אוניברסלי שבסופו של דבר הוא פרובינציאלי, שהוא נטוע בתוך המקום שלו, בתוך השפה שלו, בתוך המסורת שלו, בתוך ההיסטוריה שלו – דווקא משם הסיכוי שלו להגיע להלכה האוניברסלית, למסר האוניברסלי, ההומני, הכללי, שכל אחד יכול להתחבר למרות ההבדלים המאד גדולים בהקשרים היסטוריים ותרבותיים, יכול להעריך את החשיבות הרבה של הכתיבה הזו והנה, עגנון הוא זה שבינתיים, עד כה, אני מאמין שיש אצלנו סופרים נוספים שראויים לפרס הגדול הזה, אבל בכל אופן הוא האיש שעד כה הצליח להביא לנו את הפרס היוקרתי הזה ובאמת לתפארת החברה שלנו. לכן אני שמח להיות פה באירוע שכזה שמציין את עגנון ואת ההישג שלו וההישג של כולנו, אז תודה רבה על הדיון המאד חשוב הזה, הוא דיון חשוב לא רק על החור שבגרוש ולא רק על עמונה.

אין ספק שזה מרענן פה את הכנסת, בדרך כלל הכנסת הקריאה היחידה שיש היא הקריאה לסדר. תודה רבה באמת.

אז תודה באמת על המפגש החשוב הזה, תודה על הדיון החשוב.

תודה תודה, אנחנו באמת רוצים להמשיך לרדת אל השטח. נמצאת איתנו המורה אביטל וייס אקשטיין מבית ספר אורט בנימינה יחד עם תלמידי מגמת התיאטרון בקטע מחזה קצר מיצירת עגנון ושיחה על תהליך העבודה. המורה, בבקשה.

רק שאני אומר מדובר על עיבוד של אדונית והרוכל, הצגה שעלתה לפני שנתיים ונקראת על אדוניות ורוכלים.

(מוצג קטע מתוך ההצגה)

תודה רבה, ממש מקסים מקסים מקסים, באמת נהדר, גם לעשות וגם לא לשכוח להודות על כל הדברים שעושים ונשים, באמת תודה רבה רבה זה מקסים, כל הכבוד. טוב, דן מישייקר, דוקטורנט שכותב על בעלי חיים בספרות העברית, גם ביצירת עגנון, הוא גם מורה לספרות ממודיעין ואחראי תחום הטכנולוגיה בבית ספרו. הוא הגיע לכאן עם עשרה תלמידים אוהבי ספרות בכלל ועגנון בפרט, בין השאר משלב בהוראת הספרות את תחום הטכנולוגיה, שילוב חדשני ומרתק. יש קשר בין טכנולוגיה וספרות? הבה נשמע.

אני באמת אתחיל קודם כל בתודה, על הכבוד, שמונה תלמידים שהגיעו לכאן לומדים אתי כבר תקופה, בזמנם הפנוי ומחוץ למערכת השעות שלהם, על יצירת עגנון, למידת עמיתים, למידה שיתופית ברשת, כל מיני כלים טכנולוגיים שעוזרים להם להביא את עצמם לידי ביטוי וכתיבה יוצרת. הדבר הראשון שהם עשו זה פתחו קבוצת ווטסאפ וקראו לעצמם "המגניבים של ש"י עגנון" שאותי זה מאד שימח, יש שיגידו שזה סוג של אוקסימורון, אבל זה חימם את לבי. בכל אופן, התהליך שאנחנו עושים יחד, בסופו של דבר אנחנו עם הקבוצה הזו יחד נלמד את האדונית והרוכל ותוך כדי גם נעסוק בכתיבה יוצרת ובביטויים, דרך כלים מתוקשבים שאני תכף אתייחס אליהם ולבסוף הם יבנו אתי את יחידת הלימוד שתלמד בכיתות שלהם, הם יהיו אלה שיעבירו את השיעור יחד אתי, בכיתות השונות.

באופן עקרוני מה שמוביל אותי בהוראת הספרות ובהוראת עגנון בפרט זה קודם כל, ראשית כל, החיבור למקום האישי והרגשי של התלמידים כי אני חושב שברגע שכל אחד מצליח למצוא את עצמו – אני מתייחס כרגע ליצירת עגנון, אבל זה נכון בעיני לכל יצירה שאני מלמד – את הרלוונטיות עבורו ביצירה, איך זה קשור אליו, איפה זה פוגש אותו, משם נפתח הצוהר לתקופה, להיסטוריה, לארון הספרים היהודי, לספרות ואז, כשקורה המהלך הזה אז נדמה לי שכל התלמידים פנויים וזמינים, מתעניינים ומעוניינים ואני בכיתה ח' לימדתי חלקים מ'כלב חוצות' וזה עבד יפה וזה היה מאד מאד רלוונטי ולכן אני מסכים עם האמירות כאן בהקשר הזה – עגנון לא מרוחק, זה תלוי איך מגישים, מה מביעים ומה מאפשרים.

החלק השני שקשור לראשון הוא החיבור לטכנולוגיה, לעכשווי, לבנות סביב הלמידה והתובנות משחקים דיגיטליים, בניית סרטוני סטופ מושן – שזה תמונות בהמשכים, יצירת קומיקס וכל מיני כלים כאלה ואחרים שמביאים לידי ביטוי בצורה שיותר קרובה אל התלמידים. חשבתי על שני דברים, כשחיפשתי ציטוטים של עגנון שיעזרו לי להביא לידי ביטוי את התפיסה שלי, בהקשר של ההוראה בתיכון, אז מצאתי שניים שאני חושב שמתכתבים גם עם דברים שנאמרו פה קודם לכן, אחד מ'מזל דגים' מתוך 'עיר ומלואה': "בוא וראה כמה גדול כוחן של מחשבות. לא די שמחשבה גוררת מחשבה, אלא שעוברת מבריה לבריה" וזה אני חושב כוחו של שיעור ספרות שעובד נכון. הציטוט השני מ'שירה': " הרי אתם יודעים כוחם של ספרים טובים, לעולם אין יוצאים מהם ריקם. כל ספר שפותחים מוצאים בו מה שלא מצאו בו קודם. ואפילו קראו בו פעמים הרבה, ואפילו יודעים אותו על פה כיון שחוזרים וקוראים בו מגיד לך חדשות. בין שכיוון להם המחבר בין שלא כיוון להם מקופלות הן באותיות". זהו, אני מקווה ומאמין שיש קהל צעיר שמאד מאד צמא - - -

הוא אומר אל תאבדו תקווה, יש בהחלט סיבות להיות אופטימי.

לגמרי, נכון.

טוב, תודה. אני אתמול זכיתי לסיור על ידי מדריך חביב ויקר, מנהל ההדרכה ואירועים של בית עגנון, אסף אופק שישתף אותנו באהבתו האישית לעגנון, על פעילות בית עגנון המכוונת לקהל הרחב – כגון מרתון קריאה שנתי על יצירת עגנון, רק קוראים, לא מדברים על והמחזות של יצירת עגנון השמות את הדגש על הטקסט ומערבות שחקנים צעירים ובמיוחד על תחרות הכתיבה לנוער, שתכף נראה גם תוצאות שלו, בעקבות עגנון שתתקיים השנה בפעם החמישית. אסף אופק בבקשה.

תודה רבה לך. קודם כל אני אגיד שאני לא לתמיד חכם, לא למדתי בחדר, אני לא דתי ואני מאד מאד אוהב את עגנון. הגעתי לעגנון ממקום אחר לגמרי, אפילו מהתיכון אני לא הכי זוכר את עגנון. אני הגעתי לעגנון כשביקשו ממני להמחיז את עגנון בתור שחקן, רק מהשפה ומהרגע שבו התחלתי ללמוד את עגנון בעל פה, פתאום התחלתי להתאהב בדבר הזה. ההתאהבות הזאת הלכה והתפתחה ואני חייב להגיד שזה אפילו מגיע – למקומות שבהם אני לא מכיר כל כך את המקורות היהודיים, מבחינתי המקורות היהודיים זה עגנון. יש לעגנון ב'סיפור פשוט' קטע שצירל, אמא של הירשל שואלת אותו "מודה אתה שפשטידה זו טעימה" וחבר שלי דתי אמר לי שיש לו תפילה שקוראים לה 'מודה אני' ואמרתי אה, זו תפילה מעגנון. אז אצלי זה בא הפוך.

אגב, התפילה 'מודה אני' אמנם מופיעה הסידור את היא כנראה מקורה במאה ה-16, ממש תפילה מאוחרת למרות שעומדים ואומרים אותה בשעה מוקדמת, כשקמים.

לגבי הדברים שנאמרו פה, אני חושב שיש לנו מחויבות אדירה לצאת מהחדר הזה ובאמת ליישם אותה, כי אני חווה את זה כדבר קריטי ואם ניתן לעגנון לדבר על מה מחויבות שלנו ליצירה שלנו או לדור הצעיר, אז גם מ'סיפור פשוט': "כשהגיעה בלומה לכלל חינוך היה אביה מושיבה על ידו וקורא עימה בספרים. אומר היה חיים נאכט: 'יודע אני בתי שאיני מנחיל לך עושר ונכסים, אבל אני מלמדך לקרות בספרים, בזמן שעולמו של אדם חשוך בעדו, קורא בספר ורואה עולם אחר". אין עוד הרבה מה להגיד, בשביל לייצר עולם אחר, כדי שלאנשים שחיים פה במדינה הזו יהיה עולם אחר ולא רק העולם המציאותי ויצליחו לדמיין מה אפשר לעשות בעולם הזה, צריך לקרות בספרים ועגנון הוא היוצר שהכי נותן את זה מבחינתי.

אני אגיד שהמחוייבת שלנו היא לא רק למה קוראים, אלא גם לאיך קוראים ובאמת כל מה שנאמר פה אני מוסיף, זה מה שבית עגנון עושה, להוציא את עגנון מהכיתות, להוציא אותו מהשיעורים הרגילים, להפוך אותו לחי, להפוך אותו לדברים שראינו פה ושעוד נראה, יש לנו באמת בבית עגנון תחרות כתיבה לנוער שבה הנוער לוקח את המילים שלו ומנסה דרך המילים שלו לדבר 'עגנונית', צריך לעשות עוד דברים כאלה ואני רוצה לדבר באמת על המעגל השני, שיושב פה ולהגיד, עגנון הוא שלכם, הוא לא רק של החוקרים והוא לא רק של תלמידים חכמים, הוא בעיקר שלכם וזה מה שאנחנו מנסים לעשות בבית עגנון. אני גם שכשילדים קטנים באים לבית עגנון, היה לנו סיור עם ילדים בכיתה ד' והחלטנו, אני לא יודע למה לעשות להם את 'ספר המעשים', בסוף הפרשנויות שהיו להם ללמה קוראים לזה 'ספר המעשים' – הרי הגיבור לא עושה כלום – היו מעניינות מכל המחקרים שבעולם ואני חושב שיש לנו באמת מחויבות אדירה להמשיך את הדבר הזה ולתת לדור הצעיר תחושה שהדבר הזה הוא שלו. תודה רבה.

תודה רבה ואני באמת חושב שהתודעה של הגנון היתה כמעט כמו שהוא כותב את פרקי התנ"ך הבאים, ספרי התנ"ך הבאים. לאחרונה מישהו אמר לי – אתה מכיר את הפסוק "החיים שלנו תותים", איזה שהוא פסוק שחדר לעולמנו. טוב, דיברנו על התלמידים, אני ממש לא אוהב שאומרים שהתלמידים הם דור העתיד – הם דור ההווה, אנחנו המבוגרים מסתכלים על המבוגרים ורואים בהם דור העתיד, אבל הם דור הווה ויש לנו פה את ביינא ביתווה ואת יסכה שאקי, שתי תלמידות. ביינא ביתווה כפי שאתם שומעים בשמה היא תלמידה שכתבה סיפור אישי, על עליית משפחתה מאתיופיה, בעקבות 'מעשה העז' שלמדו בכיתתה. ביינא בבקשה בואי תצטרפי ובניגוד למה שאמרתי – הם כן תלמידים חכמים. בת כמה את?

18.5.

בבקשה. זה כבר גיל שאסור לשאול בת כמה את, אז אני מתנצל.

קוראים לי ביינא, אני בת 18.5. נולדתי בכפר - - - וגרתי בכפר עד גיל 8. אני זוכרת שכל בוקר עזרתי לאמא שלי לשמור על הפרות שהיו לנו בכפר, היו ילדים שהלכו לבית ספר בכפר, בגיל 13 ואני כמו כל החברים בגילי עזרנו להורים במה שצריך. באותם ימים, אחרי ששכנעו את אמא שלי שנעלה לארץ ישראל, היינו צריכים ללכת לעיר גונדר. שם, בגונדר, חיכינו 8 שנים בשביל לעלות לארץ ישראל, לא ידענו שנצטרך לחכות כל כך הרבה ימים ושנים בעיר שאנחנו לא מכירים ורחוק מהכפר והבית שלנו. לא היה לנו בית וגם לא כסף, בכפר עבדנו את האדמה וככה הסתדרנו, בגונדר לא היתה להורים שלי עבודה. דוד שלי שלח לנו כסף, אבל זה לא מספיק כי היינו משפחה גדולה.

אמא שלי הלכה כל בוקר לבית כנסת שבגונדר, שם היו קוראים את השמות של המשפחות שקיבלו אישור לעלות לארץ ישראל. כל יום אמא חיכתה שיקראו את השם שלנו עד שיום אחד קראו את השם שלנו, אמא חזרה הביתה והודיעה לנו בשמחה גדולה שהגיע התור שלנו לעלות - - - לנו מזל טוב, סוף סוף החלום שלנו התגשם. הלכנו לבית כנסת כדי לארגן ולעשות הכנות אחרונות לקראת העליה. קנינו קצת בגדים ואוכל שיהיה לנו ואז סוף סוף התגשם החלום ועלינו על המטוס שלקח אותנו לבסיס צבאי, שם חיכינו עוד כמה ימים ואז עלינו על המטוס שהביא אותנו לארץ ישראל. אני זוכרת שירדנו מהמטוס ופגשנו את הדודים והמשפחה שכבר הגיעו לארץ לפנינו. ההתרגשות היתה גדולה, הגענו למרכז קליטה בבית אלפא שנמצא ליד בית שאן, שם עזרו למשפחה שלי ללמוד ולהסתדר ולדבר קצת עברית. אני הגעתי לפניה ולאולפנה חודש אחרי שעלינו לארץ. מאז אני לומדת כאן באולפנה וגרה בפנימיה, השנה אני מסיימת כיתה י"ב והולכת בשנה הבאה לשירות לאומי. אני לא האמנתי שאני אצליח ללמוד עברית ובטח לא חלמתי להוציא תעודת בגרות. בזכות כל האהבה והעזרה של כולם, אני מסיימת השנה עם תעודת בגרות ואפילו מצליחה לעמוד מולכם ולספר את הסיפור שלי.

בבקשה.

כתבתי סיפור אישי על העליה של המשפחה שלי לארץ ישראל בעזרת הסיפור 'מעשה העז' של עגנון. גרתי בכפר עם סבתא שלי ועם ההורים שלי, סבתא גרה ליידנו ויום אחד התקשרו להורים שלי ואמרו להם שיעזרו לנו לעלות לארץ ישראל. כשאמא שלי שמעה את זה היא סיפרה לנו שהדודים שלנו נמצאים בארץ ישראל והם עזרו לנו להגיע לארץ ישראל ובינתיים אנחנו צריכים להגיע לעיר גונדר. אמא סיפרה לסבתא שלי שאנחנו מתכוננים לעזוב את הכפר כדי להתחיל במשא לארץ ישראל והזמינה את סבתא להצטרף אלינו. סבתא אמרה שהיא לא רוצה לעלות לארץ ישראל ולעזוב את הכפר, אמא שלי סיפרה לנו שמה שסבתא אמרה – היא אמרה שיהיה קשה לעזוב את סבתא ולעלות בלעדיה ואנחנו הסכמנו שלא נעזוב את הסבתא והחלטנו להישאר בכפר. כעבור שנתיים שוב התקשר הדוד שלי שכבר גר בארץ ישראל, הוא שאל את אמא אם כבר הגענו לעיר גונדר, אמא סיפרה לו שהחליטה לא לעזוב את אמא שלה ולא להשאיר אותה לבד בכפר. הדוד שלי ביקש שאמא תעביר את הטלפון לאחי הגדול, הדוד ביקש מאחי שישכנע את אמא להשאיר את סבתא שלנו בכפר והסביר לו כמה טוב בארץ ישראל וכמה חשוב שנבוא כולנו. אחי התחיל לשכנע את אמא שלי, הוא סיפר לאמא שלי על כל מיני דברים טובים שיש בארץ ישראל. כעבור שבועיים אמא השתכנעה והסבירה לנו שנעבור לגונדר בתנאי שסבתא לא תראה את - - - שלנו. אמא שלי התחילה לסדר את כל הדברים שהיו לנו בבית לקראת המעבר לגונדר, אחר כך התחילה לארגן מה שצריך לקחת למחסן רחוק לארץ ישראל. היה קשה לאמא שלי לעזוב הכל ולהשאיר בכפר את כל מה שהיה לנו ואת כל - - - שכבר היתה מוכנה. בסוף, הכל היה מוכן ונפרדנו גם מסבתא לשי בלי להגיד לה את האמת ועזבנו הכל ויצאנו לדרך בלילה. בבוקר, סבתא שלי ראתה שהבית שלנו ריק והיא התקשרה בבכי לאמא שלי ושאלה למה עזבנו אותה, אמא אמרה שנסענו רק לשבועיים ונחזור בקרוב. מאז, בכל פעם שאמא מתקשרת לסבתא, שתיהן בוכות ואמא מבטיחה לה שעוד נחזור.

תודה רבה.

אני רוצה להוסיף משהו בקשר ל - - -

בבקשה, מה שמך?

דפנה רסלר, אחת מהמורות באולפנה "להבה" במגמה ובעקבות לימודים בכתיבה יוצרת עסקנו במעשה העז, אני וחברתי שלא הגיעה היום, לא יכלה להגיע - - -

את נמצאת פה – את לא אמורה?

המנהלת של הפנימיה.

אוקיי, מה שמך?

רחלי מולד.

רחלי מולד, כן.

רחלי מולד שעושה עבודה נאמנה שנים בפנימיה, זו שנה אחרונה שהפנימיה מסיימת וביינא היא אחת הנציגות בכיתה י"ב. בשיעורי כתיבה יוצרת, עם מורה שלא נמצאת כאן גב' עדי שרון, למדו את 'מעשה העז'. וכמובן שאנחנו רוצים את ההתכתבות עם היצירות, החיים והיצירות והרלוונטיות ומה לא נאמר כאן וביינא נידמה ואמרה יש לי סיפור שמחבר אותי למעשה העז, אני רוצה לספר אותו ולכתוב אותו ולראות שאותה משיכה באותו זנב במעשה העז מושכת אותי כרגע לכתוב ולספר על החיים שלי, עודדנו אותה ובית עגנון – תודה לאסף ולכל הנוגעים בנושא הזה – שהזמנתם אותנו והבאנו לכם כאן את הנציגה שגם אנחנו היינו המומים מהכתיבה שלה ומהרצון ושמעתם.

תודה רבה.

סליחה, היא פחות מ-6 שנים בארץ.

תודה רבה, ישר כח. בעזרת השם בהצלחה בהמשך הדרך.

היא יוצאת לשירות לאומי.

שירות לאומי. יש לנו פה את יסכה שאקי? נערה חרדית שזכתה בפרס ראשון, אמנם לא פרס נובל אבל זה פרס ראשון בתחרות כתיבה בעגנון. יסכה, בבקשה.

אחרי כל הוואו שהיה כאן אני אגיד לכם דברים אולי טיפה תפלים, אבל תאלצו לסבול אותי כאן.

זה משפט עגנוני.

אוקיי, אני רק ארוצה להבהיר שאני אמנם למדתי במוסדות חינוך חרדיים ספרדיים, אבל אני לא חרדית קלסית, ההורים שלי חינכו אותי – יש לי התרגשות כי זו הכנסת, אוקיי – ההורים שלי חינכו אותי כי הם בעלי תשובה והם חינכו אותנו בדרך טיפה מיוחדת, אנחנו חרדים ואנחנו ילדים של בעלי תשובה שהרבה חושבים שבעלי תשובה זה בעצם שלב בדרך להיות חרדים וההורים שלי טוענים – אני חושבת שהרבה אנשים חושבים את זה - שזו בעצם מהות בפני עצמה ובתור – אני בכלל לא באה לייצג כאן את הציבור החרדי ואני משתדלת לא לייצג אף אחד חוץ מאת עצמי.

דווקא מהחינוך הזה שקיבלתי בבית בתור בת של בעלי תשובה זה מאפשר לי לעבור בין העולמות, בין המגזרים, להכיר הר בה סגנונות ודווקא מהמקום הזה אני רואה שבכל המקומות יש בעצם נוער שהוא מחפש, מחפש תוכן איכותי, הוא מחפש כיוון אז אני לא מוכנה שאנשים יגידו – אני לא חושדת באף אחד חלילה שהוא אומר דבר כזה, שהנוער והדור הצעיר הוא בעצם רדוד והוא לא מחפש תוכן. כי הוא כן, פשוט כמו שמדברים כאן ואני יושבת כאן וממש מתפעלת איך כולם מנסים רק להנגיש ולעשות את זה ידידותי למשתמש וכו', אבל באמת, אני חושבת שעגנון בעצם, הוא עצמו הדמות שלו והסיפורים שלו, הם בעצם יכולים להכיל את כולם, בכל המגזרים זה נמצא, נוער מכל המגזרים ואני חושבת שעגנון יכול להכיל את כולם ולתת לכולם את החוויה הזאת, את חווית הסיפור כי לא תמיד זה עובר, נגיד אני בבית ספר אני לומדת את ש"י עגנון וספרות בכללי, באופן נורא – לנתח טקסט וזה מוציא כאילו מהסיפור את החוויה. אני חושבת שגם צריך להביא סופרים וסיפורים שיכולים להעביר חוויה וגם את הצורה שמעבירים את זה, כי בעצם האלטרנטיבה של כל המגזרים זה האינטרנט, על הדברים הטובים שבו, אבל גם התוכן הפחות טוב שבו.

תודה רבה יסכה, לא הבנו על מה התנצלת בהתחלה, מה שדיברת באמת מרשים מאד. לפני שנעבור למסקנות אולי באמת נשארו לנו שתי דקות, אם את רוצה מיכל שיראל, חוקרת עגנון – רצית להוסיף לנו?

כן, אני רוצה פשוט לספר ולהתייחס לדברים של לאה רוזנברג שאמרה בהתחלה איך מקרבים קהלים חדשים וצעירים ליצירת עגנון ואריאל הירשפלד דיבר על זה שכל החבורה צריכה לקרוא את עגנון, אז אני רוצה לספר שדבר ראשון בבית עגנון עצמו, בכל יום ראשון בשעה עשר, כבר שנה שלישית, נפגשת חבורה שלומדת עגנון מתוך עגנון וקוראים יצירה אחר יצירה וכבר ב-1911 יזמתי את עוגן הקתדרה ללימודי עגנון - - -

1911? את נראית ממש צעירה בשביל זה.

2011 תודה. 1911 היה –'והיה עקוב למישור' יכול להיות שאני מתחברת עם הסיפור הזה. בכל מקרה, אז יזמתי את עוגן הקתדרה ללימודי עגנון שיוזמת מעגלי עגנון ברחבי הארץ והמעגלים האלה הולכים ומתרחבים, של אנשים שנפגשים לקרוא עגנון, פשוט שבוע – חלק כל שבוע, חלק כל שבועיים, חלק כל שלושה שבועות, לדוג הדוברת שהייתה כאן היא מקדומים ושם בקדומים אחת לשבועיים גם כבר שנה שלישית אנחנו מקיימים את זה והדבר המרתק בעגנון, שמקדומים אני יכולה ישר ללכת לקיבוץ מעברות וללמד שם בעמק חפר ושמה מתכנסים אנשי עמק חפר ומיד משמה לקפוץ לגן שמואל וכפר סבא ושם אני פוגשת את האנשים, המבוגרים, שאולי – מאתמול בלילה למדתי מושג חדש שאני יכולה לקרוא להם קבוצות שיקום – אנשים שבאים לשקם את הזכרון שלהם ואת החוויה שלהם מהלימוד בעבר של בית הספר התיכון. שהיא חוויה מאד מאד לא פשוטה ומה שאני רוצה רק לומר כאן, שמה שאני לומדת מכל מעגלי עגנון האלה שמתקיימים במקומות רבים – א' שיש צימאון מאד מאד גדול ליצירת עגנון. דרך הצימאון הזה מתברר לנו שאנשים באמת רוצים דרך עגנון, הם נהנים מאד כי דרך עגנון הם לומדים תנך, דרך עגנון אנחנו לומדים תלמוד, לראשונה אנשים לומדים תלמוד בזכות עגנון. דרך עגנון אנחנו לומדים גורדון וברנר ויוצרים אחרים כי עגנון מתכתב איתם, מנהל איתם שיח דרך היצירות שלהם והרב קוק, אני חושבת שעגנון הוא עולם ומלואו ויש כאן נציגים של משרד התרבות, ומה שרציתי להגיד פה זה שצריך להחזיר את עגנון לשיח התרבות הישראלית, צריך לשים אותו במרכז השיח הישראלי ולא רק במרכז החינוך צריך להתקיים.

כן, הבימה העלו את 'סיפור פשוט' ובהחלט - - -, תודה רבה מיכל, אני ממש מתנצל, תודה רבה. התחלנו את השיח כשכולם פה דיברו על פסימיות ועקובים והפכנו אותם למישורים, אז תודה רבה גם לפסוק הזה שהוא לא מעגנון, אסף אתה מוזמן למצוא את מקורו בספר ישעיהו. לקראת הסוף אני באמת, שוב, רוצה להודות לכולכם שהזדמנתם והחלטתם להעניק לעגנון פרס נובל כדי שתהיה לי ההזדמנות לבוא ולעמוד בראש ועדה, זה באמת היה יפה מצדכם וכולכם התכנסתם כאן לכבוד העניין הזה. לסיום אני מקווה שכולכם מסכימים עם אותן מסקנות שהתנסחו לנו ביחד, הוועדה קוראת למשרד החינוך למצוא דרכים להגעת תלמידים לפעילויות וסיורים בבית עגנון, מרחבי הארץ, כולל מאזור הפריפריה כולל מבית עגנון ללכת לפריפריה. הוועדה קוראת להכניס לתכנית הלימודים את יצירותיו של עגנון החל מבית הספר היסודי. כן, תראו, אם תלמדו תהילה בכיתה ח' יצאו לכם כל מיני פרופסורים.

הוועדה ממליצה לשימוש באמצעי לימוד והמחשה מגוונים לצורך הנחלת יצירותיו של עגנון במערכת החינוך. הוועדה קוראת למשרד החינוך לתקצב השתלמויות מורים קבועות בנושא עגנון ויצירתו בבית עגנון ו/או בליווי בית עגנון. הוועדה קוראת - - - לשלב את סיורי בית עגנון בתכנית הסיורים שלה לתלמידים. הוועדה קוראת למל"ג לתת מלגות מחקר בלימודים גבוהים באקדמיה לחוקרים ולמורים כדי לבצע מחקר על עגנון ואני שוב מודה לכל האורחים, מודה למנהלת הוועדה הגב' יהודית גידלי ואני מודה לבית עגנון ולמשרד החינוך ולכל מי שהגיע ולבית שוקן שאנחנו ממש מודים לכם שהבאתם לנו את עגנון. תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:10.