הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 305

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום רביעי, ז' בכסלו התשע"ז (07 בדצמבר 2016), שעה 9:30

ציון 60 שנה למבצע סיני והברחת יהודי פורט סעיד לישראל

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

קסניה סבטלובה

בלהה גליקסברג - מפמ"רית היסטוריה בחינוך הממלכתי דתי, משרד החינוך

יפית עזר - סגנית מנהל מחלקת מצרים ומגרב, משרד החוץ

סא"ל שולי בן מוחה - חיל החינוך, צה"ל, משרד הביטחון

הנרי גרין - ראש הארגון "קולות ספרד"

לבנה זמיר - יו"ר התאחדות עולי מצרים בישראל

לוסט הופמן - התאחדות עולי מצרים בישראל

אודט הררי - התאחדות עולי מצרים בישראל

חפציבה הררי - התאחדות עולי מצרים בישראל

אברהם חסון - התאחדות עולי מצרים בישראל

שרה כהן - התאחדות עולי מצרים בישראל

יצחק כרם - התאחדות עולי מצרים בישראל

נסים לביא - התאחדות עולי מצרים בישראל

מאיר לוי - התאחדות עולי מצרים בישראל

ניסים לוי - התאחדות עולי מצרים בישראל

ליליאנה ליכטמן - התאחדות עולי מצרים בישראל

יצחק מערבי - התאחדות עולי מצרים בישראל

דניאל מרקו - התאחדות עולי מצרים בישראל

רונית מרקו - התאחדות עולי מצרים בישראל

שלמה ניר - התאחדות עולי מצרים בישראל

סברינה סבריאגו - התאחדות עולי מצרים בישראל

אילאיל סיטון - התאחדות עולי מצרים בישראל

רפאל(רפי) סיטון - התאחדות עולי מצרים בישראל

חנה סלמה - התאחדות עולי מצרים בישראל

משה סלמה - התאחדות עולי מצרים בישראל

קלמנט סלמה - התאחדות עולי מצרים בישראל

דוד ספטון - התאחדות עולי מצרים בישראל

מאיר עטר - התאחדות עולי מצרים בישראל

דליה עטר - התאחדות עולי מצרים בישראל

דוד עתיר - התאחדות עולי מצרים בישראל

פנינה עתיר - התאחדות עולי מצרים בישראל

דן יהודה פרבר - התאחדות עולי מצרים בישראל

רחל פרבר - התאחדות עולי מצרים בישראל

יהודית קארו - התאחדות עולי מצרים בישראל

דוד שאול - התאחדות עולי מצרים בישראל

שושנה שמעוני - התאחדות עולי מצרים בישראל

יוסף (יוסי) תם - התאחדות עולי מצרים בישראל

שוש הדר - התאחדות עולי מצרים בישראל

יוסף ברק - התאחדות עולי מצרים בישראל

נסים אברויה - התאחדות עולי מצרים בישראל

שושנה אברויה - התאחדות עולי מצרים בישראל

יהושע סייהו - התאחדות עולי מצרים בישראל

ברוך שמש - התאחדות עולי מצרים בישראל

שמואל (סמי) קידר - התאחדות עולי מצרים בישראל

קלרה פאולה כהן - התאחדות עולי מצרים בישראל

אביבה לוי - התאחדות עולי מצרים בישראל

יעל רז - התאחדות עולי מצרים בישראל

מאיר לוי - התאחדות עולי מצרים בישראל

אורי לוי - התאחדות עולי מצרים בישראל

שאול דוד - התאחדות עולי מצרים בישראל

שאול אביב - התאחדות עולי מצרים בישראל

ברכה בר - התאחדות עולי מצרים בישראל

אריאל קרסנטי - איש חינוך; יהדות אלג'יריה

שרה שרעבי - לשעבר מורה לתחום ארצות ערב

יהודית גידלי

ר.ל., חבר המתרגמים

ציון 60 שנה למבצע סיני והברחת יהודי פורט סעיד לישראל

בוקר טוב לכולם. קודם כל ברכת ברוכים הבאים. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, ה-7 בדצמבר 2016, ז' בכסלו תשע"ז. הנושא, ציון 60 שנה למבצע סיני והברחת יהודי פורט סעיד לישראל. נמצאת איתנו חברת הכנסת קסניה סבטלובה, שמלווה כמעט את כל הסוגיות האלה בימים המיוחדים ובארגון כנסים ולכן מצאתי לנכון, כשהציעו את הנושא, שהיא תלווה והיא תעשה וניתן לה את דברי הפתיחה.

אבל, ברשותכם כמובן, אני אומַר בהומור, אתם יודעים שכשהמורה באה לכיתה ויש תלמידים מאחרים, במי היא נוזפת? באלה שנמצאים, אז אני אומר דברי תוכחה לעצמי, אל תיקחו את זה. הבוקר התעוררנו, יותר נכון כבר אתמול, אבל הבוקר התעוררנו עם הכותרות על תוצאות מבחני הפיז"ה, שמציבים את תלמידי - - - אני לא רוצה לומר מציבים את תלמידי ישראל, זה לא נכון, לא נכון להאשים את התלמידים, את החינוך, את רמת מערכת החינוך במדינת ישראל, במקום לא הכי מכבד. לצערנו הרב, זה לא המבחן הראשון בשנים האחרונות. לפני כמה ימים היה גם מבחן טימס ויש את תוצאות מבחני המיצ"ב.

אני אומר את זה בכאב, מדינת ישראל, יחד עם הציבור, משקיעה המון. המון כסף, משאבים רבים בחינוך ותוצאות אַיִן. תוצאות אין. ואני שואל את עצמי, כיו"ר ועדת החינוך בכנסת ואני אומר, במקום אחר הרי היינו מודדים תפוקות אז אנחנו אומרים "תלמידי ישראל", מאשימים אותם, מאשימים את הממשלה, אבל יש עוד צלע אחת פה או עוד שתיים, יש את ההורים שהם החברה בישראל ואיפה ארגוני המורים? אין לי שום טענה, שלא יישמע שיש לי ביקורת או שאני מכליל או זורק הכול על המורים אבל אני אומר לכם מה שעל לבי. אני כמעט שנתיים יושב ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת, זה דיון מספר 305 של הוועדה ולצערי הרב אני יכול לספור על כף היד את הפעמים שארגוני המורים השתתפו בדיונים כאן. אם לא ארגוני המורים יעצבו את מערכת החינוך יחד עם משרד החינוך ויחד עם נבחרי הציבור ויחד עם אנשי המקצוע, אם הם לא, מי כן?

אמרתי את זה לעצמי, הייתי חייב להוציא את זה הבוקר. נפלתי על יהודי מצרים. זה יישאר באוויר עד שמישהו יקלוט את זה. אני זועק את הזעקה הזו כמעט שנתיים.

קראת את הספר "דור ה-Y"? הכול כתוב שם.

רבותיי, אני אומר מספר מילות פתיחה שקשורות לנושא. מי שראה בכותרת, אנחנו מציינים בכנסת היום שישים שנה למבצע סיני והברחת יהודי פורט סעיד. אני יכול לומר לכם, מצאתי קשר לעצמי. אמנם אני יליד מרוקו, אבל המבצע הסתיים והגעתם לארץ ב-18 לנובמבר, נכון? זה יום ההולדת שלי. אז מצאנו קשר. היהודים יודעים לקשר.

אני לא הולך לחדש לכם כלום בדברי הפתיחה, אבל כדי שלא יאמרו עלינו שאנחנו סובלים מבורות אז הכנו שיעורי בית גם אנחנו. סדר הדיון הוא כזה, אני אומר מספר מילות פתיחה, אתן לחברת הכנסת קסניה סבטלובה ולאחר מכן לבנה זמיר וקצת נטעם מהאורחים, מחוויות אישיות. משרד החינוך כמובן נמצא איתנו ועוד אורחים חשובים שירצו להתבטא.

פורט סעיד, כפי שידוע לכם, היא עיר נמל במצרים. עיר נמל שנמצאת על חוף היום התיכון סמוך לתעלת סואץ. ידוע שיש לה עיר תאומה בצדה השני של תעלת סואץ בשם פורט פואד. עד שנות ה-60 של המאה ה-20 הייתה עיר זו גדולה ומבטיחה מבין שלוש ערי התעלה. במהלך מלחמת העולם הראשונה צבא האימפריה העותומנית פלש לעיר בניסיון להשתלט על התעלה אך נהדף בידי הבריטים ששלטו אז במצרים. בעיר היו מתדלקים את האניות שהגיעו מאירופה ומציידים אותן במים ובמזון, בעיר נבנתה מספנה גדולה והוקמו בה מפעלים לעיבוד כותנה, מזון ומוצרים שהגיעו מאסיה כגון אורז וטבק.

כל זה בשליטת היהודים שהיו שם.

נגיע, נגיע לזה. התפתח בה בסיס כלכלי יציב עד מלחמת ששת הימים, 1967. במבצע "מוסקטר" שנערך בנובמבר 1956 השתלטו על העיר כוחות של בריטניה וצרפת. ישראל ניצלה השתלטות זו למבצע "תושיה" להעלאת יהודי פורט סעיד ופורט פואד לישראל. לנוכח התנגדות בינלאומית נסוגו הכוחות הבריטים והצרפתים מפורט סעיד בדצמבר 1956.

בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה שבאה אחריה נהרסה העיר כמעט לחלוטין ונעזבה. ידוע שמלחמת סיני התקיימה בשנת 1956, היא נפתחה ב-29 באוקטובר 1956 בהצנחת גדוד 80 בסיני. הרקע למלחמה, המצרים החזיקו את תעלת סואץ ולא נתנו לאניות ולמעבורות של מדינות אחרות לעבור דרכה. בנוסף לכך היו הרבה פעולות הסתננות לארץ דרך סיני ומעזה, מה שהפריע לביטחון מדינת ישראל. ידוע שבמלחמה הזו השתתפו מספר מדינות. הכוחות היו גדולים ומשותפים. במהלך המלחמה הזו, מלחמת סיני, היו כמה מבצעים, אבל אותנו כרגע היום מעניין מבצע קדש, השתלטות צה"ל על חצי האי סיני ורצועת עזה ומבצע "תושיה" להברחת יהודי פורט סעיד בספינות דיג. ידוע שהיו במלחמה הזו הרבה אבדות והרבה נפגעים.

ב-14 בחודש בשעות אחר הצהרים, יצאו שתי ספינות בנמל חיפה והחלו לנוע לאורך החוף דרומה. בדרך זכו הספינות לשמות חדשים איטלקיים שנצבעו בחיפזון על חרטומיהן. ספינת דיג "אופיר" הפכה ל"קסטלמרה" וספינת דיג "מרחב" הייתה ל"אפרודיטה". בלילה לווו השתיים על ידי טורפדו של חיל הים ועליה מפקד המבצע, מפקד פלגת הטורפדות, סגן אלוף נפתלי רוזן. הטורפדו נפרדה מהן כשהגיעו למרחק של 20 מייל מנמל פורט סעיד. עם התקרבותן לחוף שלחו מברק אל חוליית המוסד ש"האניות הגיעו, נמצאות מחוץ לנמל, נעמיס מחר". העולים רוכזו במקום מסוים בקהילה היהודית. הם הורשו להביא איתם, תגידו לי אם זה נכון, לא יותר מ-30 ק"ג של מטען.

מזוודה אחת.

עם שחר הגיע למקום התכנסותם ג'יפ של החוליה ובעקבותיו שש משאיות. האנשים והחבילות הועלו למשאיות ללא שהיות מיותרות ונסעו אל הנמל. אנשי חיל הים שהיו על ספינות הדיג קיבלו את פני העולים בחום והתחושה הייתה עילאית שעות אחדות. לאחר מכן החלה נושבת רוח צפונית חזקה, הגלים גבהו, מצב הרוח ירד מטה מטה. הספינות הקטנות הטלטלו קשות, מים הציפו את הסיפונים. גם כאן גילו אנשי חיל הים מסירות למופת בטיפול באנשים ובהשטת הספינות.

בבוקר, כפי שאמרתי לכם, ה-18 לנובמבר, קורים כנראה בתאריך הזה דברים טובים, נכנסו הספינות בנמל חיפה ונקשרו לרציף הצבאי בנמל. אוטובוסים של הסוכנות חיכו לבאים והעולים הובאו ל"שער העלייה". כך נסתיים מבצע צבאי ואנושי כאחד והתחיל פרק חדש בהיסטוריה של יהודי פורט סעיד במדינת ישראל ופרק נוסף בתולדות מדינת ישראל.

אני שמח שאנחנו היום עוזבים את כל הכותרות הפופוליסטיות, יש כאן דיונים היום סוערים, אל תיכנסו לפוליטיקה, שני חוקים שיש מי שיגיד שהם חוקים חשובים ויש מי שיאמר חוקים מיותרים ומעוררי מחלוקת. בגמרא, כשלא מגיעים ליישוב קושיה מה אומרים? יבוא אליהו הנביא יתרץ לנו קושיות ובעיות. אני רוצה לומר לכם, כאזרח, אל תיבהלו, אתם יותר מבוגרים ממני, חלקכם, אני גם כבר לא ילד, נולדתי ארבע שנים אחרי מבצע קדש ואני אומר לכם, תמיד אמרו לי, שמע, אם יהיה ככה השמים יפלו ואני רוצה להרגיע, השמים אף פעם לא נופלים. ואם יש קושיא הגמרא אומרת, גם מקושיא לא מתים, אז אין פתרון. כולנו בסוף בסוף עם אחד, בני איש אחד אנחנו, לא משנות הדעות שלנו, יש לנו מכנה משותף אחד רחב שמאחד את כולנו כאן וחייבים לשמור על אותו מכנה ולחזק אותו כמה שיותר.

עכשיו חברת הכנסת קסניה סבטלובה.

תודה לך כבוד היושב ראש ותודה לך על דבריך המרגיעים. ביום הזה הם נחוצים יותר מכל. אנחנו באים ומאחורינו שובל של דיונים סוערים ואפילו יש כאלה שיגידו קטטות, כן, כאן במשכן הכנסת, בוא נגיד כך - - -

פה זה אי של שפיות.

פה זה אי של שפיות ואנחנו מקווים שהשפיות הזאת גם תתפשט, שלא תיבלם פה אלא תתפשט למקומות אחרים. כיוון שאתה מצאת הקשר בין הדיון הזה של היום ליום הולדתך, אני יכולה להגיד לכם שגם אני תמיד צוחקת שגם לי יש הקשר מעניין. אני נולדתי בשנת 77', כבר כולם מגלים מתי הם נולדו, וזו השנה שהנשיא המצרי אנואר סאדאת בא לביקור היסטורי בארץ ועשה היסטוריה והפך את פני המזרח התיכון בטיסה קצרה שאורכת שעה ועשר דקות מקהיר לישראל.

מפה הייתי רוצה לעבור, בהמשך לרקע ההיסטורי שאתה נתת, כבוד היושב ראש, לקונטקסט היסטורי. כולנו יודעים ושמענו פעמים אינספור וגם אם נעשה חיפוש פשוט בגוגל על פליטי 48' אז אנחנו יודעים שבעשרת העמודים הראשונים, ואין צדיקים כאלה שהם כל כך שמרחיקים מעבר לעשרה העמודים האלה, נפגוש רק את תולדות הפליטים הפלסטינים הערביים בארץ ישראל ואולי בעמוד 11 ואולי בעמוד 38, למי שישקיע זמן ויעבור וימשיך בחיפוש הזה, אז ישמע גם על פליטי 48' היהודים, הרבים כל כך וביניהם גם יהודי מצרים. מה שכן, זה המונח, 48', אבל כמובן שיש הרבה תאריכים שיש להם משמעות, במיוחד לכם, כמובן שגם 48' עצמה. ב-48', באותו לילה גורלי שקמה מדינתנו והייתה הכרזה אז כבר היו פרעות וכבר היו התנכלויות גם ליהודי מצרים וכבר היו תהליכים שהם נקודת אל חזור, שהחיים לעולם כבר לא יחזרו לאותה נקודה שבה הם היו לפני כן.

נקודה נוספת היא כמובן 51' עם "עסק הביש" והמאסר של אותם 13 הגיבורים ותלייתם של שניים מהם. מאסרים ארוכי טווח וביניהם מאסר של 15 שנה לאישה, שזה היה אז המאסר הכי ארוך שניתן אי פעם לאשה במצרים. זה גם 52', עלייתם של הקצינים החופשיים, מוחמד נגיד וג'מאל עבד אל נאצר והלאמה של הרכוש ופגיעה בזכויות. רוח מאוד אנטי יהודית שנושבת כבר מאותו בניין ששם קם השלטון המצרי החדש. ב-56', מבצע קדש, המערכה המשולשת של ישראל-בריטניה-צרפת ואצלנו מבצע קדש, מלחמת סואץ, שסתמה את הגולל, יש לומר, על תולדות של הקהילה המפוארת, הקהילה של יהדות מצרים בארץ מצרים.

אני רוצה להגיד לכם שכל השלבים האלה הם חשובים וכשאנחנו היום דנים בוועדת החינוך על תולדות ההצלה, שזה הרואי, לא פחות, כי מבחינת השלבים, מבחינת הדיונים שהיו על המבצע הזה, כיצד הצילו וכיצד הגיעו לעיר ששם מההפצצות הבריטיות נהרגו כ-10,000 איש בעיר של 600,000 איש, בסואץ, והסכנה הייתה כל כך גדולה, גם לאלה שמצילים אותם וגם לאלה שסיכנו את חייהם וחירפו את נפשם, על מנת להגיע ולעזור ליהודי מצרים ויהודי פורט סעיד ופורט פואד להגיע ארצה, גילו פה תושייה יוצאת מן הכלל שזה משהו שאפיין תמיד את העם שלנו, שאפיין את המדינה שלנו מן היום הראשון שהיא קמה. התכונה הזאת שהיא חשובה כל כך, תושייה, יידישע קאפ, אומרים, כן? ביידיש, הראש היהודי, זה בעצם מה שדוחף אותנו כל הזמן קדימה וזה מה שמציל חיים, חיי אדם.

כאשר כולנו פה ויהודים בודדים נשארו שם במצרים לא יותר - - -

ארבעה.

ארבעה, רציתי להגיד עשרה אבל הנה, זה ירד לארבעה. יש קהילה במרוקו שהיא אמנם קהילה יפה, אבל גם קהילה מצומצמת מאוד, אי קטן ושריד מאוד קטן מכל מה שהיה שם פעם. התהליך המופלא של קיבוץ הגלויות עדיין בעיצומו. אנחנו כל הזמן קולטים עלייה וכל הזמן פתוחים לגלים חדשים של עולים, אבל חשוב מאוד, בתוך כל התהליכים האלה של קליטה ושל התחדשות ושל בניית הארץ ובניית המדינה, לא לשכוח את העבר. אמר יגאל אלון ואני מסכימה איתו ותמיד מצטטת את המלים האלה, מי שלא זוכר את העבר שלו – אין לו עתיד. אני יכולה להגיד לכם שאין לו גם הווה, כי אין את הלבנים האלה שאיתן בונים את ההווה, בונים את ההיסטוריה, בונים את התודעה, אז אני מאוד מקווה שבעזרת התהליכים שהחלו, עם ועדת ביטון, תהליכים שיש להם תרומה ניכרת של ראשי הקהילות היהודיות וכמובן חברה יקרה, הגברת לבנה זמיר שדוחפת ודוחפת ודוחפת, וגם כולכם ששותפים למהלכים האלה, שבסופו של דבר אנחנו לא רק נגיע למצב שאנחנו ביום הזה דנים כאן, בוועדת הכנסת, פה, בוועדת החינוך בכנסת, אלא גם שבכל בית ספר ייזכרו בתאריכים האלה, ילמדו אותם, שזה יהיה חלק חובה בחינוך.

זה יופיע.

אנחנו נשמע, אל תתפלאו אנחנו נשמע.

הלוואי.

לאט לאט, רק שלפעמים לא צריך לחכות שזה יהיה לאט לאט. זה בסך הכול מעשה ידי אדם, זה לא משהו שמנחיתים עלינו משמים, אנחנו יוצרים את התהליכים האלה. לכתוב ספר לימודים, אז אנשים כותבים אותו, בני אדם, ואם אפשר להעביר חוקים מסוימים תוך יומיים מקריאה טרומית לקריאה ראשונה, זו עקיצה קטנה לקואליציה, אז אני חושבת שגם אפשר להפיק ספר היסטוריה שהוא מלא - - -

אני מעדיף שספר ההיסטוריה ייקח יותר מיומיים.

כן, אבל אני אומרת שאפשר לקחת טווח סביר של זמן ולהשלים את התהליכים האלה שעליהם דיברו בוועדת ביטון ולהגשים את המסקנות האלו. לגרום לכך שאנחנו פה, בקיבוץ הגלויות, נרגיש שלכל קהילה ולכל שפה יש את החלק שלה בתודעה שלנו, בחינוך שלנו ובלב שלנו. תודה לכם.

תודה. אנחנו ניתן, כפי שאמרתי, ללבנה זמיר לומר מספר מלים ואחר כך נראה סרטון. יש לנו אורחים חשובים כמו פרופ' הנרי גרין, נמצא אתנו פה?

כן, הוא פה. הנה, הוא כאן. ממיאמי.

ממיאמי. לאחר מכן נשמע את ניסים לוי עם עדות ועוד. כל מי שירצה להתבטא יוכל להירשם עם פתק קטן אצל המנהלת וככל שהזמן יתיר לנו, בבקשה. רק לצמצם, לא לחזור על דברים, כדי שנוכל ליהנות מהחוויה הזו שכל אחד ייתן את הצד שלו, בבקשה.

קודם כל, תודה רבה לחבר הכנסת יעקב מרגי, יושב ראש ועדת החינוך בכנסת. תודה רבה שפתחת לנו את הדלת של הוועדה החשובה הזאת, בעיניי החשובה ביותר בכנסת, תאמינו לי, כל השאר הן פוליטיקה. פה אלה הדברים שנעשים באמת.

תודה.

תודה רבה לך, תודה לחברת הכנסת קסניה סטבלובה, שמלווה אותנו מיום שהיא רק נכנסה לכנסת. היא באה מהתקשורת, זה עכשיו במודה, מהתקשורת לכנסת, ומיד הקימה לובי, שדולה לשימור המורשת של יהודי ארצות ערב. תודה רבה על מה שעשית עד היום ואת איתנו. עובדה, היא פה, היא פה.

ונמשיך.

ונמשיך. ותודה ליהודית מנהלת הוועדה, שליוותה את זה מההתחלה ועד הסוף. עכשיו בקצרה. מה ששמענו פה זה היסטוריה, מה שחבר הכנסת מרגי סיפר זה היסטוריה. הוא נולד אחרי זה וטוב שההיסטוריה הזאת נכתבת לפרוטוקול. מאוד חשוב מה שסיפרת כאן לתיעוד, כי זה בא מפיך ולא אנחנו המצאנו, אבל כאן נמצאים בקבוצה הזאת אנשים שהיו נערים בשנת 56', שיחד עם הוריהם חוו את הבריחה מפורט סעיד, יחד עם הוריהם ראו את הבית שלהם נחרב. יש קללה בערבית "יחרב ביתאכ", אתם מכירים אותה? יחרב ביתהום. אני מצריה ומבינה את הפירוש. או שנשרף להם הבית, אבא של ניסים שעכשיו יספר, נשרף הבית והוא צילם את זה, אז יש גם תיעוד. האנשים שפה הם אלה שברחו. נמצאת כאן אתנו מישהי שאבא שלה מפורט סעיד, אבל זה היה הגל הראשון.

פה אני אציין בקיצור, היו שלושה גלי בריחה, גירוש, מאסרים והתנכלויות על יהודי מצרים. לא הייתה ארץ ערבית אחרת שעשתה את זה ליהודיה. היה "פרהוד", בסדר, אבל זה אחרת, זה בן לילה. אומרים לאדם, תוך יומיים אתה מחוץ לאדמת מצרים. פנינה עתיר פה, אבא שלה, אלבצראווי, זה אחר כך, בגל הראשון, שנתיים וחצי בכלא.

אני אגיד במהירות את שלושת הגלים. 14 במאי 48', ואני ביניהם, הייתי בת עשר, עכשיו אתם יודעים בת כמה אני, אני לא ילדה, כבר מזמן לא, ב-14 במאי 48', עשרה קצינים מצריים חדרו לתוך הבית שלנו, כמעט שברו את הדלת, מחפשים, לא מצאו כלום. הוריי עומדים, צבע הפנים כמו הקיר, הלכו, עלו אצל דודי, אח של אבי, גרנו בווילה, שתי קומות, אותו לקחו לבית סוהר, אמרו לו, "אתה סהיוני", כמוהו אותו לילה 1,600 יהודים נעצרו ונשלחו לכלא המצרי על לא עוול בכפם, רק בגלל היותם יהודים. שנה וחצי נשארו בבית סוהר, לקחו את העסק של אבא שלי, אמרו לו, "אתה אח של סהיוני" אז סגרו לו את העסק, הלאימו אותו, בית דפוס שהיה אחד הגדולים בקהיר. שנה וחצי ללא פרנסה, שבעה ילדים, שלוש משפחות. ויום אחד באו לאבי ואמרו לו, אתה תמצא את אחיך באנייה ביום זה וזה, שעה זו וזו, תפדאללו. יעני, תפדאללו זה גירוש, אבל בלשון מצרית, ככה אומרים המצרים, הם לא אומרים "תלכו מפה", אבל על היציאה שלהם כתוב "רוחו בלא רגעה" הלוך ללא חזור, יעני, "רוחו מא תרגעוש".

one way.

One way ticket, to the moon לא אכפת להם לאן. מחנה פליטים במרסיי, לא יתואר, בחדר בגודל כזה שלוש משפחות, כל משפחה קיר, תשע מיטות כמו של הסוכנות, מברזל, שבבוקר אמי העלתה על הקיר ובלילה הורידה, עם סדין שהשכן לא יראה אותה. זה קשה מאוד. או עם דלי לחכות לקצת דייסה כי גורשנו ללא כלום, רק 20 לירות מצריות ומזוודה אחת ביד. זה הגל הראשון.

הגל השני הוא ב-56'. פה קרה משהו אחר. צה"ל המציא את מבצע "תושיה". עמד בראשו לובה אליאב, כולם יודעים מי האיש, זכרונו לברכה, עשה דבר, באמת גבורה. הוא האיש שעמד בקשר עם הוריו של ניסים לוי להברחת פורט סעיד. התכנית הייתה, חבר הכנסת מרגי, להיכנס גם לתוך קהיר ולהבריח את יהודי קהיר ואלכסנדריה, אבל מה קרה? יהודי פורט סעיד הספיקו, כי נכנסו פנימה עם הצבא הבריטי והצרפתי וצה"ל והצליחו, הוא יספר את זה, להבריח את כל מי שרצה מיהודי פורט סעיד לאניות האלו שסיפרת עליהן וכשהגיעו לפאתי קהיר לא הספיקו להיכנס פנימה. רצו להבריח את האלפים, את העשרות אלפים האלה, אבל בן גוריון קיבל צו מארצות הברית ואז, ב-56', היינו תלויים בארצות הברית, נתנו הוראה למדינת ישראל לסגת. אחר כך בן גוריון אמר או"ם-שמום, אבל אז היו חייבים לציית ובן גוריון ציית ונסוג ולא נכנס לקהיר. ומה קרה אז? יושבים פה אנשים שיודעים לספר מה קרה להם ולהוריהם. ג'מאל עבד אל נאצר היה פשוט כעוס בצורה בלתי רגילה. למה? כי תעלת סואץ שהוא הלאים חודשים לפני כן, הוא הלאים את תעלת סואץ עשרים שנה לפני הזמן, כי היא הייתה שייכת לבריטים ולצרפתים, הוא אמר, עד כאן, כל אנייה שעוברת משלמת את המסים שלה למצרים וכל ההישג העצום הזה לפני מיליוני מצרים שמחאו לו כפים, פתאום החריבו לו את הבייבי שלו, החריבו לו את תעלת סואץ, איך האיש ישתוק? הוא היה כמו שאומרים "כלב בן סהראן", כלב שיוצא מגדרו והוא אמר את זה, כל היהודים הם ציוניים והם יגורשו. וכך הוא עשה. בן לילה הוא הכניס עשרות אלפי יהודים לבתי סוהר ולא היה מקום בבתי הסוהר, אז מה הוא עשה? הוא לקח 15 בתי ספר ששייכים לקהילה היהודית, הפך אותם לבתי סוהר. הכניס 80 איש לתוך כיתות, בתנאים בלתי רגילים, עם סטירות כדי שישתקו. אין איפה להתפנות. זה היה תת אנושי. לא היה מקום בבתי הסוהר, מה הוא עשה? הוא קרא לזה "רזידון- פורסה", מעצר בית. משפחות שלמות לא יכלו לצאת מהבית אלא רק אדם אחד ועמד בחוץ שוטר, שרק איתו הוא יוצא להביא אוכל וחוזר, למה? כדי שלא ימכרו חלילה את היהלומים. הוא לא יודע שהראש היהודי יודע לפעמים לבלוע יהלום בתוך שקית פלסטיק קטנה ואחר כך, סליחה, הוציאו את זה באנייה, כי ידעו שיגורשו. אבל לא כולם יכלו לעשות את זה. הוא לא אפשר למכור אפילו שולחן וכל אלה שנאסרו, 25,000 איש, גורשו תוך חמישה חדשים.

היה כאוס אדיר, אדיר, בקהיר. יהודי אלכסנדריה הובאו לבתי הכלא של קהיר כמו עדר. עד חודש מרץ או אפריל, 25,000 יהודים מתוך 50,000-60,000 שעוד נותרו, כי בגל הראשון יצאו, ברחו או גורשו 25,000. מאז, האמינו לי, מאז מצרים התחילה ליפול בצורה חדה, כי איפה שאין יהודים אין פרנסה, אין כלכלה. אז אם מצד אחד יהודי פורט סעיד ניצלו - - -

אני שמח לשמוע את זה. כל הכבוד.

אבל זו אמת, זה מה שקרה עד היום, לסיסי, הוא חוזר, הוא אוהב אותנו, אינשאללה ימשיך כך, מפני שהוא יודע שכשמצרים נפתחת ליהודים מכל העולם, ואת זה עשה מוחמד עלי ב-1805, פתח את מצרים לכל מי שרק רוצה ואז היהודים צפו משכונת חרט אל יאהוד והתחילו להקים את הבנקים הראשונים, את בתי הזיקוק הראשונים, את הכותנה הכי גבוהה בעולם גידל יהודי. אז הוא ידע וא-סיסי יודע גם היום, כי הוא התרועע בתור ילד עם יהודים בשכונה. ביום שהוא יפתח את ארצו ליהודים ולמערב בכלל, מצרים תשגשג. הלוואי וישמע אותי ואני מדברת איתו עכשיו, "סיסי, אתה שומע? אני בדרך".

הדיון משודר באינטרנט, הוא צופה בך עכשיו.

אתה צופה בי ואני יודעת שאתה צופה בי, מזמן כבר אמרו לי בשגרירות, אִנתי - - -

הוא שואל: מי זו לבנה?

הוא יודע. דיברתי איתו - - -

"איך, איך נתנו לה לעזוב את מצרים?"

אנא מסרייה, אבל אני פה כי המדינה הזאת, במדינה הזאת, זה מה שאמי אמרה כשהיינו במרסיי, היא אמרה לאבא שלי, אתה התחלת לעבוד פה במרסיי, אבל אנחנו הולכים למדינה שיש בה רק יהודים, שאף אחד לא יגיד לילדים שלי, "אטבח אל יהוד" או "סאל ז'וויף" כפי שאמרו לנו במרסיי, ברחובות, כשיצאנו קצת מהמחנה. בגל האחרון, רבותיי, אתם יודעים, מה קרה שם? זה היה עוד עם נאצר. ב-67', מלחמת שת הימים, נאצר הכניס לבית הסוהר כל היהודים הזכרים שעוד היו שם. מגיל 16 עד גיל 75 - - -

היה לו מורה טוב – פרעה.

נכון אבל מה קרה לפרעה? הלך, אבל אנחנו פה. אז אני מסיימת עם הגל האחרון. שנתיים וחצי של עינויים, של עינויים, 67', שנתיים וחצי של עינויים, שכל הזכרים היהודים במצרים היו חייבים, בבית סוהר שנקרא א-תוֹר, שם זה היה עם עבודות פרך, היו חייבים להסתובב מסביב על ארבע ולצעוק, "אל יהוד כלב אל עראב" והיו מצליפים בהם והיו שם מעשי סדום, רבותיי, לפני כל אלה שהיו שם. זה חייב להיאמר, אז על מה מדברים פה? על מה מדברים?

תודה לך, חבר הכנסת מרגי, שאפשרת, איפשרת את הסיפור, כי יש המכחישים אותו. במכון בן צבי אומרים, לא, כל היהודים הגיעו לישראל מתוך ציונות, אז סליחה, מכון בן צבי, הגיע הזמן שתבינו, היה פה גירוש המוני, התנכלויות ורכוש רב, תודה רבה.

תודה רבה, לבנה. אנחנו, כפי שאמרתי, בעידן של הסיפור המלא, כל הזמן כשרצינו וכשרצו קודמיכם ואתם לדבר אז חשבו שאנחנו באנו ממקום של להתלונן ולהאשים וחבל שלא היטו אוזן, כי באמת, מי שאיתנו עוד יכול לתקן, עוד אפשר לספר, אבל דורות שלמים לא זכו לשמוע את כל הסיפור. גם החלוציות, גם מסירות הנפש, לעזוב הכול, "לך לך מארצך, ממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך", קורה בכל דור ודור. אני שמח שאנחנו בעידן כזה שאנחנו מספרים. משרד החינוך, כפי שהזכרנו, עם דוח ביטון ועוד יוזמות אחרות, ואנחנו ניתן הזדמנות למשרד החינוך להשמיע לנו.

כרגע נראה סרטון. לאחר מכן נשמע את פרופ' הנרי גרין. בבקשה. אנחנו רק נודה לחברת הכנסת קסניה שהולכת לוועדה אחרת.

(הקרנת סרטון).

טוב, נצטרך לסגור את זה. פרופ' הנרי גרין.

אפשר לדבר באנגלית?

כן, כן, כולנו מבינים.

כולם מבינים אנגלית?

כן, כן. כן.

אני אומר לך, עדיף עברית עם טעויות מאשר שפה זרה. דבר.

הוא לומד.

הוא לא יכול בעברית, קשה לו.

(אומר דברים בשפה האנגלית, להלן התרגום החופשי)

קודם כל אני רוצה להודות ללבנה ולוועדה על הדיון שמתקיים כאן היום. מאוד חשוב שנחשוב במונחים של העתיד. ה"קול הספרדי" הוא פרויקט שאסף את הסיפורים כפי שעשה שפילברג. שפילברג אסף 52 אלף סיפורים של ניצולי שואה, 52 אלף. פחות מ-100 מהם היו של ספרדים, מזרחיים שחיו במרוקו, אלג'יריה, מצרים, עיראק - - -

עשיתי 99.

הקול הספרדי מבקש מכם לספר את הסיפורים, הוא מבקש מהיהודים של מצרים לספר את הסיפור שלהם, ה-8000 שהיו שם ועזבו. ולמה? למה? מכוון שזה עבור הילדים שלכם, הנכדים שלכם, דור לדור, הם צריכים לדעת את הסיפורים, הם צריכים להתגאות במי שאתם ובמה שעשיתם.

מעבר לכך, אנחנו צריכים לשמר את הסיפורים האלה בשביל החינוך וההשכלה. תכנית הלימודים צריכה להשתנות. ואנחנו נוכל לשנות אותה אם יהיו לנו את הסיפורים. בגלל שהתיעוד הממשלתי, ההיסטוריה, האופן שבו נספר את זה, הוא הסיפור שלא סופר על ידי הספרדים. ועדיין, הם מהווים 50% מכלל האוכלוסייה של ישראל. הם מהווים 50%, 100% כמעט בצרפת. הם מהווים אולי 10%-15% מאוכלוסיית ארצות הברית. אנחנו צריכים לספר את הסיפורים הזה ועל ידי כך נוכל לשנות את הנרטיב הישראלי. נשנה אותו כך שנבין שהספרדים היו חלק מהמפעל הציוני, שהם בנו את המדינה וכך נוכל להעביר את המורשת לילדים. זאת הסיבה למה זה חשוב כל כך.

הסיפור שלכם הוא סיפור על זכויות אדם, הוא לא שונה מסיפורם של הפלשתינאים, זה לא שונה ממה שקרה בבוסניה או בדרום אפריקה. אתם חייבים להבין והעולם חייב להבין שאתם הפכתם לפליטים. איבדתם את כל רכושכם, כפי שלבנה אמרה. איבדתם את כל הנכסים שלכם. מגיע לקול שלכם להשמע. והדרך היחידה בה נוכל להשמיע אותו ולגרום לכך שהממשלה בישראל תשנה את החינוך, האו"ם יבין את זה וישנה את ההבנה שלו לגבי משמעות זכויות האדם בישראל, לגבי כך שהיו מיליון פליטים, 80 אלף ממצרים, זה יקרה אך ורק אם אתם תספרו את הסיפור שלכם, ותספרו אותו בעברית בישראל ובצרפתית בצרפת או בצרפתית בקוויבק. כך שהוא יעבור הלאה למערכת החינוך.

אני חושב שאם נוכל לעשות את זה אז בתוך דור אחד יהיה שינוי משמעותי. ויש לנו רק דור אחד מכוון שאתם, שעזבתם ב-1956, אם הייתם בני עשרים, היום אתם בני 80, אם לא תספרו את הסיפור – אז מתי? אתם יודעים, בפרקי אבות נאמר: "אם לא עכשיו אימתי?", זאת ההזדמנות שלכם.

תספרו את הסיפורים, תעבדו עם לבנה, תעבדו עם הארגונים המצריים. תספרו את הסיפור שלכם. תספרו לשרים השונים שמעורבים. צריך להיות מימון על מנת שאתם לספר את הסיפורים שלכם. זאת רק דוגמה קטנה של מה שאפשר לעשות אבל אני מאמין, אני באמת מאמין שאתם יודעים מה אתם צריכים לעשות ואתם יכולים לגרום לזה לקרות. תודה רבה.

Thank you very much. . תודה רבה. ניסים לוי, אנחנו, אתה יודע, גדלנו עם צבא וכו' ועכשיו כולם מחכים לשמוע סיפורים.

בסדר גמור. לבנה זמיר התחילה לספר שהבית שלנו בפורט סעיד נשרף וזה לא רק הבית שלנו, זה בית של כמה משפחות שנשרף. אני רוצה, לפני שאני אספר, להראות לכם תמונה שתתרשמו מהו בית שנשרף. תראו איך הבית שלנו נשרף.

במבצע "תושיה" מדברים הרבה על הברחת יהודי פורט סעיד. אני רוצה להבהיר כמה נקודות. קודם כל, יושב ראש הוועדה סיפר בתמצית על מבצע "תושיה" ולבנה גם הוסיפה. יש לי כמה נקודות להבהיר וזה בשום מקום לא סופר. יהודי פורט סעיד לא הוברחו. הוברחו ממי? מהמצרים? לא היו מצרים, היה שלטון בריטי צבאי. היו 85 יהודים מתוך 300 שנרשמו לצאת לחיפה עם שתי הספינות האלו, 25 ברגע האחרון התחרטו, נשארו 60. ביניהם דודים שלי, קרובים שלי, שכנים שלי, שיצאו עם הספינות האלו. הייתה הפלגה מאוד קשה. חששו שאולי הספינה תתהפך. כשהגיעו לחיפה, אני פגשתי אותם אחר כך, סיפרו לי שהייתה הפלגה קשה מאוד וחששו מטביעה. נשארו 240 יהודים מאחור. הייתה תכנית פינוי מסודרת של הצרפתים, שלקחו את כל הזרים שהיו בפורט סעיד, היו גם אנגלים, צרפתים, איטלקים וגם היהודים. הייתה תכנית. הקונסול הצרפתי נתן לנו laissez passer לכולם והפלגנו למרסיי. בשתי נגלות. היו שתי אניות צרפתיות ששימשו כבתי חולים צפים בכניסה לתעלה. אנחנו הלכנו בנגלה הראשונה. הגענו למרסיי.

בנגלה השנייה היו שאר היהודים. למה נשארו? כי אלה יהודים שהיו בעלי חנויות שהוציאו את כל רכושם, בניגוד ליהודים של קהיר שיצאו בלי כלום. אנחנו יצאנו עם כל רכושנו ולא הוברחנו, אף אחד לא הבריח אותנו. אנחנו יצאנו באור יום, באניות, כשהמצרים שעבדו איתנו ליוו אותנו ובדמעות נפרדו מאיתנו. העוזר שלנו בכה. אמר, קחו אותי איתכם, אני מוכן להיות יהודי. אני מוכן לעלות איתכם לארץ.

לכן לגבי מבצע "תושיה" צריך להבין דבר אחד, חברים, לובה אליאב פנה לבן גוריון אחרי שהבריטים כבשו את פורט סעיד ואמר לו, תקשיב, יש כמה מאות יהודים בפורט סעיד שהם בסכנת חיים מיידית. זה לא נכון, בכלל לא נכון. היינו 300 יהודים, אחרי המלחמה הסתובבנו בעיר, הלכנו, הוצאנו את הרכוש שלנו, היו כעשרים משפחות שהבית שלהם, כמו שאתם רואים, נשרף כתוצאה מן המלחמה. הייתה מלחמה מאוד קשה. פצצה אחת נפלה ליד הבית שלנו ואבא שלי נפצע. לא נפצע קשה, אבל היה כולו דם מהרסיסים של הזכוכיות. יצאנו לבית שכן של הרב, התרכזנו, היינו איזה 30-40 יהודים והבית מלמעלה התחיל גם לבעור. הרב אמר, חברים, נתחיל להתפלל. אבא שלי אמר, חבר'ה, מה זה להתחיל להתפלל? הבית עוד מעט נופל. יש לנו שתי ברירות, או שנישאר כאן וכולנו נמות או שנצא החוצה ונמצא מחסה. אמרו, איך נמצא מחסה? יריות בחוץ, טנקים. אמר, חבר'ה, זו הברירה היחידה שיש, בואו אחריי.

הוא תפס פיקוד כמו קצין בצה"ל – בואו אחריי. הוציא אותנו ותפסנו מחסה בכנסייה, מרכז נוצרי ליתומים, לסעד. שם נשארנו. למחרת יצאנו, הייתה הפסקת אש. מספרים בסיפורים ש-10,000 מצרים נהרגו וזה לא נכון. 700, 800 מצרים שנהרגו ואולי 1,000, 2,000 פצועים, אבל עד שאנחנו יצאנו לא הרגשנו סכנה, לא הייתה שום סכנה כי היה משטר בריטי. ואז כשבא לובה אליאב, אבא שלי מספר, תשמע, יש שמועה שיש קצינים ישראלים שמסתובבים בפורט סעיד. קצינים ישראלים? כולם התרגשו ואז לאט לאט התברר שזה לובה אליאב שבא עם איש מוסד והם התחילו להכין רשימה של מי שרוצה לעלות לחיפה. באו לאבא שלי, אמרו לו, אתה רוצה לעלות לחיפה? יש שתי ספינות דיג. אבא שלי אמר, בשביל מה? מה אם נגיע לישראל בעוד שבועיים או חודש? הרי יש אנייה צרפתית שלוקחת אותנו למרסיי. מה יש למהר? ולמעשה, לא כל היהודים השתכנעו מהסיפור של לובה אליאב, רק 60 עלו בספינות האלו. השאלה שנשאלה אז, כשהגיעו לחיפה החבר'ה, והיא רלבנטית גם להיום השאלה שנשאלת: האם מבצע "תושיה" היה הכרחי? מה קרה אז? הרי 240 נשארו מאחור ורק 60 עלו. אם לא היה מבצע "תושיה" היו כולם עולים דרך צרפת ללא שום בעיות, אז נכון שאי אפשר להפחית מערכו של צה"ל, היה תכנון מעולה, הביצוע היה מושלם, הכול היה בסדר גמור אבל אלו השאלות שנשאלו. רק שתדעו מהו מבצע "תושיה".

תודה רבה. בואו נשמע, יוסף תם, עדות אישית.

יוסי תם, אתה מייצג את יהדות יהודי קהיר שגורשו והסיפור שלו מאוד מיוחד, כי הוא קשור לאנואר סאדאת. בבקשה.

שלום, שמי יוסי תם, אני יליד קהיר. עליתי לארץ במרץ 1957 יחד עם כל משפחתי. אנחנו חמישה אחים ואחיות, הורים וסבתא. המיוחד בסיפור הוא שאבי, אלברט תם, עבד כל השנים בתאגיד שנקרא "אל דומהורייה". התחיל כפקיד עיתונאי וחוקר וסיים כמנהל אגף של הפרסום הממלכתי של מצרים, שנקרא בצרפתית Societe Egyptienne de Publicite, זה התחיל בתקופת המלך והמשיך אחרי ההפיכה.

מה המיוחד בגירוש שלנו? אחרי ההפיכה שהייתה בשנת 52', שנתיים לאחר מכן נאצר עשה הפיכה על ההפיכה ולקח את המקום של מוחמד נגיד וניהל את מצרים. זה היה בשנת 1954. בשנת 1955, תחת הנחייתו האישית של נאצר, יצאה משלחת מצרית לאירופה כדי לחזק את הקשרים בין מצרים לבין אירופה לאחר ההפיכה. משלחת של שמונה אנשים, היו שבעה מוסלמים ואחד יהודי, שזה היה אבי, אלברט תם. הם עשו יפה מאוד, הם קיבלו והוא קיבל באופן אישי הרבה שבחים. אני מדגיש את התאריך, בשנת 55', על ידי הוראה של נאצר לחדש את היחסים. לאחר מכן הגיע מבצע סיני ובעקבות המבצע הזה, כפי שלבנה זמיר פירטה מקודם, נאצר, זעמו גלש לכל עבר והוא הכניס את היהודים לכלא. שלח קצינים בכירים, לקחו את אבא שלי, הכניסו אותו לבית סוהר והייתה סכנה בזמנו שמי שנכנס ל-21 יום מאבד את כל הזכויות, את כל הרכוש והכל מולאם. וכך היה. נתנו לו בדיוק 21 יום, זאת אומרת, הייתה מטרה - - -

מטרה להלאים.

להלאים ולא רק שנה או חצי שנה אלא אותם 21 יום. כשהוא בא לצאת החוצה, כשיצא החוצה – אנחנו היינו משפחה מאוד עשירה, היה לנו בית גדול, משרתים, מכוניות, נהגים, כמו שרואים בסרטים – הוא בא בשביל להיכנס לבניין איפה שהוא עבד, שתמיד כשהיה נכנס השוער היה נעמד דום ומצדיע והבכירים היו נעמדים דום עד שנכנס למשרד, ועכשיו אמר לו, אני מצטער, אתה לא יכול לעלות, יש הוראה מהראיס. אתה נשאר. זה חסום בפניך. הוא הבין בדיוק מה שצריך להבין במעמד הזה ואת התפקיד של אבא שלי למי נאצר נתן? לאחד מהמקורבים שלו, הנאמנים, קראו לו אנואר סאדאת וזה אנואר סאדאת. הוא אמר, יהודי לא יכול להחזיק בעמדה בעלת השפעה כזאת, כי הרי אבי היה העורך הראשי של כל הפרסום הממלכתי. גם העיתונות והפרסום הולאמו. זה עבר לסאדאת אישית. נתנו לאבי לצאת ממצרים.

אני פה מחזיק את הדרכון שאיתו שנה לפני זה הוא ייצג את מצרים, עם החותמות מכל אירופה ושנה לאחר מכן, אחרי בית הסוהר, עם הגירוש, בצרפתית sans retour, באנגלית leave for ever ובערבית - - - - בשלוש שפות, שלא יהיה ספק. הנה, הדרכון פה.

תודה, תודה. אני מודה לך. אין ספק שזה מרגש. קיבלתי בקשה וברגע שכותבים לי "בת להורים ז"ל ממצרים" אז אני אתן לה את רשות הדיבור. סברינה?

כן, סברינה.

בבקשה, זה הדור הצעיר. בבקשה. בקצרה. גבירותי ורבותיי, אין לנו הרבה זמן. אני רוצה לשמוע גם את משרד החינוך ואני רוצה גם לארח אתכם ביציע האורחים של הכנסת, שתעלו, תראו, תצפו בדיון של הכנסת, כי בימי רביעי הדיונים מתחילים בשעה 11:00.

שלום לכולם. אני סברינה, בת 48, ילידת 68', הורי גורשו בגל האחרון ממצרים. אבי, עם פרוץ מלחמת ששת הימים נכלא באבו זעבל בכלא. אני מדברת אתכם ואני מאוד מתרגשת. לצערי, רק אחרי שהוא נפטר נודע לי מה שהוא עבר, אבא עונה באכזריות ומעולם לא ידעתי. רק לאחרונה אחותי הבכורה, שהיא בת 68, היא סיפרה לי שהם היו גורמים להם ללכת על הברכיים על חולות וזכוכיות ומכריחים אותם ללכת. הם עברו עוד כמה וכמה דברים שאבא שלי מעולם לא סיפר. הוא רק סיפר שהוא היה באבו זעבל ולאחרונה בזכות הסרטון של "יציאת מצרים השנייה" זכיתי במרכאות לראות את הכלא בו הוא היה כלוא. הוא היה קרוב לחצי שנה. הוא לא הוכר מעולם כאסיר ציון. תודות ללבנה זה עתיד לקרות בעתיד. הוא סיפר לי המון המון סיפורים אבל אף פעם לא פירט. אבא שלי היה מאוד פצוע, מאוד פגוע.

אני נולדתי בישראל, מאוד מתרגשת מהמעמד הזה, תודה רבה לכם. בגדול, חיה, נושמת, מדברת, ערבית היא שפת האם שלי, אני גאה להיות בת להורים ממצרים, ראשי מורם, אני הולכת תמיד בריש גלי וכולם יודעים, קוראים לי סברינה אל מאצריה ולא בכדי, כי אני גאה במוצאי ובכל המורשת והתרבות שההורים שלי הורישו לי. אני מעבירה את זה לדורי דורות ולילדים שלי ובעזרת השם, שמדינת ישראל תמשיך לשגשג ולגדול. תודה רבה.

תודה. רבותיי, זה מה שאמרתי ולא יודע, אולי אמרתי את זה ביעף ולא שמתם לב, זה לקח לדורות. כשמישהו רוצה לספר משהו, אל תפחדו, אל תחששו, תנו לו לדבר. נכון שמלים הורגות במקרים אחרים, אבל מישהו שרוצה לספר זה לא בהכרח מאיים על אף אחד. הייתה תחושה שרצו לספר. את אמרת משהו "מעולם לא הוכר כאסיר ציון", כי חשבו שהיו אסירי ציון רק ברוסיה. למה אני אומר? לא נתנו, מפחד, לא מרוע, אני לא חושב שיש פה כוונה זדונית. אמרה לי זאת ביושר ואני לא אזכיר את שמה, לא ביקשתי רשות ממנה, חברת כנסת, מכהנת היום, נכנסה לכנסת לפני שלוש קדנציות, היא אמרה לי, יעקב, אני יכולה לומר לך, גם בקטע של השואה, אנחנו פחדנו שתשפטו, פחדנו לשתף אתכם והיום מדברים ואני שמח כי טוב מאוחר מאשר בכלל לא והיוזמות האלו הן ברוכות.

אני אתן ללבנה משפט ואז לדוד שאול.

דוד שאול באי רצון מדבר.

מי שביקש. עוד שני דוברים שאני יכול לתת. לבנה, דוד שאול והבחור.

הוא היה ב-67'.

שאול ואתה אחרונים. אם יהיה זמן אני אתן לך.

אני רק רוצה, לפני שנסיים, אני חייבת לומר תשובה לסברינה, כי היא אמרה את זה בדמעות, בדמעות היא אמרה. סברינה, אני גם בוכה כי הוריי לא זוכים לראות את מה שמתרחש פה היום, אבל כדי לנחם את עצמי אני אומרת, אם אנחנו פה היום, בזכותך, חבר הכנסת מרגי, בזכותך גם קסניה סבטלובה, שאת עושה הרבה, אם אנחנו פה היום ההורים שלנו פה היום גם.

נכון.

הם איתנו ואני מרגישה אותם פה. עוד שני דוברים ונעלה למעלה לראות את הדיון.

בבקשה, דוד שאול.

מספר משפטים קצרים. עליתי ארצה כחייל בודד. במבצע קדש הייתי חייל בחיל השריון ודהרתי עם טנק לכיוון התעלה כשמשפחתי בצד השני של התעלה. השתתפתי בקרבות של כיבוש אבו עגילה וקרבות הסכר, הפלוגה שלי קיבלה ציון לשבח ממפקד גייסות השריון ואני קיבלתי עיטור העוז מהרמטכ"ל. אנחנו דור ההמשך של העשורים של המאה הקודמת, נדרשים להעביר מסר חינוכי ערכי לדור ההמשך של העשורים הראשונים של המאה ה-21. מסר ערכי חינוכי עם הרבה ציונות, שיביא אותם להיות חיילים ואזרחים טובים, כל אחד מאיתנו יכול בתחום שלו, כולנו עשינו את המיטב בימים שלאחר שעלינו ארצה כאן. אני נחשב למרצה בכיר מטעם קצין חינוך ראשי, ארגון גמלאי צה"ל ועמותת השריון. ההרצאות שלי מגובות במצגת מסודרת וסרט של שיחזור הקרב. זה נעשה בהתנדבות. תודה רבה.

תודה רבה. בבקשה, אדוני.

אני משה סלמָה ויושב פה אחי קלמנט סלאמה. נכון, סברינה, אבא שלך אינו בחיים ולשמחתי אני ואחי עדיין בחיים ויכולים לספר על מה שקרה לנו ולא שהילדים שלי יתחילו לספר. אנחנו אנשי 67' כמו שהסבירה לבנה, שאכלנו אותה בגדול. כלומר, עם כל הכבוד לאנשים של 56', זה היה מחנה קיץ. אנחנו קיבלנו את העינויים, כמו שאמרה עם החול וזה. אני עצמי הייתי עם החול הזה ובגלל אולי הממדים שלי הייתי דוגמה לכולם והיו נותנים לי הרבה מכות. קיבלנו הרבה מכות, הרבה השפלה והכי משפיל זה להיות עם אחי ועם אבא שלי. אבא שלי גם היה מושפל לידינו, שזה הדבר הכי נורא וכשלקחו אותי, הרביצו לי וכמובן שהשפילו אותי, הוא בא להגן עליי, נתנו לו מכה והפילו אותו על הרצפה. אנחנו היינו באבו זעבל - - - .

באיזה גיל?

הייתי בן 21, יצאתי בגיל 23. שנתיים. יש כאלה שישבו שלוש שנים, אלה שהייתה להם אזרחות מצרית. לי, לשמחתי, לא הייתה לי, הייתי חסר נתינות ואז יצאנו ב-69'. אני מקווה שבהזדמנות אחרת יתנו לנו לספר כי הסיפורים שלנו הרבה הרבה יותר מעניינים על מה שהיה.

אני אתן לכם עצה. כולנו הורים לילדים או סבים וסבתות לנכדים, נכון? הם במערכת החינוך. אני מאמין ורוצה לקוות ואני יודע שכך יקרה, ביוזמה אישית שלכם, כל אחד בבית הספר ברחבי הארץ, אם הוא פונה למנהל בית הספר באחת המסגרות ורוצה לבוא לספר את הסיפור האישי, תאמין לי, זה הכלי הכי בטוח, כשזה עובר באופן ישיר. יש עכשיו יוזמה של החברה למתנ"סים, שאתמול ציינו זאת בכנסת, החברה למתנ"סים פתחה ביוזמה עם עולי אתיופיה, שהם מתרכזים בסלון של משפחה ישראלית, מרכזים חבר'ה, המשפחה הזו מזמינה אורחים ומזמינים אחד מעולי אתיופיה שמספר את הסיפור שלו, האישי. אני מציע לעשות זאת.

אני עשיתי את זה ואני כותב. עכשיו לקראת הסוף, מספר את כל הסיפור.

הנה יוזמה, כל אחד מאתנו ייקח את זה, או במועדון הגמלאים שלו או במועדון הגמלאים של מקום העבודה או של היישוב או בבית הספר עם הנכדים שלו, תאמינו לי, עשיתם את שלכם.

משפט אחד. מוסיפה משפט כי תיכף מתחיל הדיון ולי יש שאילתה דחופה, אז אני אצטרך לעזוב אתכם. אני רק אגיד שזה נכון שצריך לקחת יוזמה אישית ואני יודעת שהרבה אנשים עושים את זה ומספרים בבתי הספר. יש יותר קשב או פחות קשב אבל לפעמים יש משא ומתן. אומרים "אין זמן" ו"יש הרבה תאריכים חשובים" ואיכשהו הדברים מתפספסים. לא לכולם יש גם את הכוחות ללכת ולהילחם ו"תנו לי" ו"אני אבוא" ו"אני אספר", לא כולם. זה צריך להיות ממשלתי וזה צריך להיות בהובלת הממשלה, כמו מה שמקדמת השרה גילה גמליאל ואני מאחלת לה הצלחה רבה. אמרתי לה שכל הזמן שתצטרך אנחנו בוודאי נעניק לה וניתן לה גב בעניין הזה, של איסוף העדויות. עדיין לא מאוחר. הרבה אנשים הלכו מאתנו ואני מדברת פה על תפוצות רבות שהסיפור שלהן לא נשמע. הסיפורים של אנשים כמו שאתם מספרים עכשיו, לא כולם מגיעים לוועדת החינוך, לא כולם זוכים לספר את הסיפור. יש כל כך הרבה דברים והסיפורים שלכם הם סיפורים של גבורה, סיפורים של יציאה וגירוש, הם ראויים שיירשמו בספר ההיסטוריה של מדינת ישראל. הסיפורים של לוחמים יהודים שנלחמו במלחמת העולם השנייה, מהתפוצה שלי, גם הסיפור שלהם לא נשמע ולא מלמדים אותו בבתי הספר. אנחנו נלחמים גם עבור אלה וגם עבור אלה, כי אלה התולדות של העם היהודי כולו.

תודה. בבקשה, גברת גליקסברג.

שמי בלהה גליקסברג ואני מפמ"ר, שהם ראשי תיבות של מפקחת מרכזת, של לימודי היסטוריה בחינוך הדתי ואני מייצגת בדיון הזה את משרד החינוך.

קודם כל אני רוצה לפתוח בנימה אישית, שאני מאוד שמחה שאני זו שנשלחתי לדיון הזה, כי הייתה לי פה חוויה ועדיין, חוויה מרתקת. אדוני היושב ראש, אתה הקראת את תולדות מלחמת סיני ואני מכירה את הפרטים ואת העובדות מתוך ספרי ההיסטוריה, אבל כשהסתכלתי על האנשים וראיתי את הנהוני הראש, זאת אומרת שאלה האנשים שהם הם ההיסטוריה. התרגשתי מאוד ברמה האישית אז אני ממש שמחה שאני כאן. אני מניחה שעם חלק מכם כבר נפגשתי בשבוע שעבר, כשהיה כנס גדול בבר אילן לציון יום הגירוש וחורבן הקהילות ואני מניחה שחלקכם הייתם. גם שם הצגתי את מה שקורה בתכניות הלימודים של היסטוריה ואנחנו בקשר שוטף עם לבנה, גם אני וגם עמיתתי, אורנה כץ שהיא המפ"מרית של לימודי היסטוריה בחינוך הממלכתי. אני מייצגת גם אותה בדברים.

אתחיל עם מלחמת סיני, כי זה אחד הנושאים של הדיון, לא רק מבצע "תושיה". הנושא של מלחמת סיני מופיע בתכניות הלימודים בהיסטוריה, גם בחינוך הדתי וגם בחינוך הממלכתי. הוא נמצא בתכניות הלימודים, נמצא בהרחבה בספרי הלימוד. אני מזמינה את כולכם, כל החומרים שלנו נגישים ופתוחים באינטרנט, כותבים בגוגל "תכניות לימודים בהיסטוריה" והכל עולה. כל אחד יכול להיכנס, לעיין ולהתרשם. אני לא אכנס לכל הפירוט של מה שאנחנו מלמדים, אבל מלמדים הכול, את כל השנים שקדמו, את המהלך, את התוצאות וכו' ולא אכנס לפרטים. מה שאני כן רוצה להדגיש וזה מאוד מתחבר לדברים שנאמרו כאן, אנחנו מלמדים גם את הנושא של עלייה וקליטה בשנות ה-50, הנושא של עליות החירום ובין היתר העלייה של יהודי מצרים.

אני רוצה בהקשר הזה להציג שתי תכניות שאנחנו מובילים, שמאוד מתחברות לדברים שנאמרו כאן ולא צריך לבנות פלטפורמות חדשות, בהצעות כאן בעצם התפרצו לדלת פתוחה, כי הפלטפורמות כבר קיימות. תכנית אחת שאנחנו מובילים והיא חובה על התלמידים, היא חלק מציון הבגרות שלהם בהיסטוריה, נקראת "חקר קהילה". מה אומרת התכנית הזו? תלמידים בזוגות בוחרים לעשות עבודת חקר על קהילה שיבחרו, קהילה שהם מתחברים אליה ברמה האישית, שמעניינת אותם, או שקשורה לתולדות המשפחה שלהם, כמו שעלה כאן. התלמידים נדרשים לחקור את תולדות הקהילה. הדגש הוא דגש היסטורי בשלב הראשון, כלומר, לבחון את ההתלבטות או ההתמודדות של קהילה בין מסורת למודרנה בין שתי מלחמות העולם. אבל אנחנו לא נשארים שם, התלמידים נדרשים, כחלק ממטלות העבודה, להיפגש עם בן או בת הקהילה שחיים כיום בינינו. זה אתם, בעצם, אם העבודה נכתבת על הקהילה במצרים, לראיין ולראות מה קרה לקהילה מאז, מתחילת המאה ועד לימינו אלה. התלמידים מקבלים מבט-על ופרספקטיבה ארוכת טווח. זה חשוב וקריטי. אני מצטרפת לקריאה שנאמרה כאן, התלמידים מחפשים את אנשי העדות. אלה אתם, אז כשפונים אליכם מה שחשוב הוא שתיענו לבקשות. זו תכנית אחת.

התכנית השנייה שאנחנו מובילים אותה זו השנה החמישית, ואני כבר סיפרתי עליה יותר מפעם אחת כאן בוועדה בהקשרים אחרים, נקראת תכנית "חמ"ד ועד". כשמה כן היא. חמ"ד, חינוך מממלכתי דתי ועֵדוּת. אנחנו מנחים את התלמידים להיפגש עם אנשי עדות בתחומים שונים. אנשי עדות בתחום השואה שגם נאמר פה, גם ווטרנים שהזכירה חברת הכנסת, הנושא של אנשים שקשורים לעלייה והתיישבות בשנות ה-50, אנשים שקשורים למחתרות, למלחמת העצמאות, לקהילה האתיופית, כל התחומים האלה. התלמידים נפגשים עם אנשי העדות, שומעים מהם, לא מסרטים. האנשים האלה עוד חיים בינינו. חשוב לנו שהתלמידים ייפגשו עם האנשים באופן בלתי אמצעי, שהם יוכלו להסתכל בעיניים, לשאול את השאלות, לשמוע את התשובות ולהעביר את הסיפור הלאה.

אנחנו בתכנית הזו הופכים את התלמידים שלנו לשליחי זיכרון. זאת אומרת, הילדים האלה, כשהם יהיו מבוגרים יותר, בעוד 20 ו-30 שנה, הם יוכלו גם לספר לילדים ולנכדים שלהם, אנחנו נפגשנו עם אנשים שהיו קשורים לעלייה והתיישבות בשנות ה-50, אנחנו נפגשנו עם ניצולי שואה, נפגשנו עם לוחמי מחתרות, וזו תכנית שאנחנו מובילים זו השנה החמישית.

אם בשנה יש לנו בחמ"ד בין 12,000-15,000 תלמידים אז תעשו חשבון כמה תלמידים נפגשו בארבע השנים האחרונות עם אנשי עדות בתחומים שונים. זאת אומרת שהיום, כל בית ספר הופך להיות מעין ארכיון. חסרה לנו עדיין האופציה להנגיש את זה לציבור הרחב. בשביל זה צריך עניינים של תקשוב ועל זה אנחנו חושבים ומנסים למצוא לזה פתרון. היה חשוב לי, בדיון החשוב והמרתק הזה, להציג את התכניות האלו, להודות לכם ולהזמין אתכם להיות שותפים איתנו בהנחלת הזיכרון ולהיות אנשי עדות. תודה רבה.

תודה רבה. אני רוצה לסכם במשיכת קולמוס, לא לדחוס להודעת סיכום של ועדה את הכול, אבל לפחות על רגל אחת, כפי שנאמר "זכר ימות עולם, בינו שנות דור ודור, שאל אביך ויגְדְך, זקניך ויאמרו לך". בלי זה אנחנו נהיה חסרים.

הוועדה מודה לגברת לבנה זמיר, לכל האורחים ולחברי הקהילה, על היוזמה הברוכה של ציון 60 שנה למבצע קדש וגירוש יהודי מצרים ופורט סעיד. הוועדה שמעה מאנשי האקדמיה ואנשי קהילה על הקורות אותם במצרים לפני מבצע קדש ולאחר המבצע, וכן על מצבם של יהודי מצרים אחרי מלחמת ששת הימים, המעצרים, העינויים, הגירוש והלאמת הרכוש. הוועדה שמעה ממשרד החינוך על הפעולות הננקטות ועל תכניות הלימודים.

הוועדה תמשיך לציין ימים כאלה גם בשנים הבאות. תודה רבה. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:00.