הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 157

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שלישי, כ"ח בחשון התשע"ז (29 בנובמבר 2016), שעה 14:00

קליטת עולי מדינות ערב ואיראן - לציון יום היציאה והגירוש של יהודי מדינות ערב ואיראן

חברי הוועדה: אברהם נגוסה – היו"ר

מיכאל מלכיאלי – מ"מ היו"ר

קסניה סבטלובה

דוד יאסו - מנהל אגף א' - קליטת עולי אתיופיה, משרד העלייה והקליטה

עמליה לואין - מפקחת ארצית פיתוח תכנים ותוכניות, משרד החינוך

אריאל דיפורטו - מנהלת תחום עליית מצוקה, הסוכנות היהודית

יפה כהן - מנהלת פרויקטים, קרן מיראז ישראל למען קהילת יוצאי איראן

לבנה זמיר - יו"ר מרכז הארגונים של יהודי ארצוך ערב ואיסלם

יעקב ברגיל
–

חבר הנהלה, קשרי חוץ, עמותת אדיר

מרב תורג'מן

דנה גורדון שושני

ר.כ.,חבר המתרגמים

קליטת עולי מדינות ערב ואיראן - לציון יום היציאה והגירוש של יהודי מדינות ערב ואיראן

שלום לכל המשתתפים בישיבה. התכנסנו לדיון בנושא קליטת עולי מדינות ערב ואיראן – לציון יום היציאה והגירוש של יהודי מדינות ערב ואיראן על פי בקשת מזכירות הכנסת. הכנסת מציינת היום, על פי חוק, את יום ציון היציאה והגירוש של יהודי מדינות ערב ואיראן. חוק זה נחקק בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות. הוועדה קיימה ישיבה בנושא קליטת עולי מדינות ערב ואיראן במסגרת זו בעבר, לא מזמן.

ידוע לי שעולים יוצאי מדינות ערב ואיראן שהגיעו ארצה לפני שנים רבות וכן אלה שהגיעו בשנים האחרונות, מתקבלים בברכה ונקלטים ככל העולים החדשים, גם אם בעבר נקלטו בתנאים קשים יותר, כאשר נשלחו להתגורר במעברות.

אשמח לקבל ממשרד קליטת העלייה וממשרד החינוך, התייחסות על קליטתם. בנוסף, בישיבה שהוועדה בראשותי קיימה לפני כארבעה חודשים, צוין כי הנשיא קלינטון הציע לפני כ-12 שנה להקים קרן בין לאומית שתשלם פיצויים לכל פליטי מדינות ערב ואיראן, יהודים וערבים. בדיון זה אשמח לקבל התייחסות להקמת קרן כזו, הן מהמשרד לשוויון חברתי והן מהמל"ל.

אני מתכבד לברך את ארגוני יוצאי ערב ואיראן על פעילותם רבת השנים ואשמח לשמוע את התייחסותכם לנושא הנדון כיום. אנחנו כמובן נשמע גם מארגוני העולים וגם ממשרד הקליטה, משרד החינוך ומשרדים אחרים. נשמח לשמוע התייחסות גם מהסוכנות. וכמובן אם הגיעו המשרד לשוויון חברתי והמל"ל - - -

המל"ל הודיעו עכשיו שהם לא יגיעו, שהם מצטערים שהם לא יכולים.

אוקיי, המל"ל הודיעו שהם לא יכולים להגיע. הם לא יגיעו. אז אני קודם כל פונה ליושבת ראש הארגון, בבקשה, התייחסותך ליום הזה.

כן. אז שמי לבנה זמיר, אני יושבת ראש מרכז כל הארגונים של יהודי ארצות ערב והאסלאם בישראל. קודם כל אני מברכת את כבוד יושב ראש הוועדה, שמצאת לנכון לקיים את זה היום. אמנם האירוע כביכול צריך להיות 30 בנובמבר, אבל היום כ"ט בנובמבר – היום למעשה הליגה הערבית החליטה לעשות עליהום על כל היהודים – מיליון יהודים מארצות המערב. מאותו יום זה התנכלויות, גירוש, פיטורים, הלאמת רכוש, כולל של אבא שלי, שהיה לו אחד מבתי הדפוס הכי גדולים בקהיר. הכניסו את אחיו לבית סוהר, אמרו לו אתה ציוני – סיוני, ולכן אתה אויב המדינה ולכן לוקחים אותך לבית סוהר ולוקחים את כל הרכוש שלך. זה הגירוש והיציאה.

אם יש מדינת ערב כלשהי שסבלה מגירוש ויציאה, מגירוש בעיקר – זה יהודי מצרים. לכן ברכנו ואנחנו - - -

הצטרף אלינו חבר הכנסת מיכאל מלכיאלי.

שלום, שלום.

אני לקחתי את מקומו של מישהו?

לא, את בסדר.

היינו כאן ב-13 ביולי איתך, אבל היו הרבה יותר אנשים. מדוע? כי לא היו אירועים כל יום, כל יום. מחר יש בשעה שלוש ויש לנו בשעה שבע וחצי בערב עם השרה גילה גמליאל. אתמול היה באוניברסיטת בר אילן כל היום. ביום חמישי היה בסינימטק. כל האירועים האלה זה טוב. זה מעלה את המודעות, אבל האנשים היו מותשים, אמרו לבנה, לא נוכל לעשות גם היום, גם מחר.

בסדר.

אז לכן אני מתנצלת בשמם, כי אני יושבת ראש של הארגונים כולם, אבל זה לא שלא איכפת להם, אני חייבת לומר. אז כשדיברנו ב-13 ביולי כאן, הנושא היה הרכוש היהודי הגזול במדינות ערב, ולכן אני מצאתי לנכון - וזה רשום לכם בפרוטוקול – לומר אם מדברים על הרכוש והחזרתו, צריך לדבר על הקרן הבינלאומית, שהיא למעשה תוכל בבוא היום להחזיר, לא להחזיר רכוש, אבל לתת פיצויים גם לקבוצה של פליטים יהודים מארצות ערב וגם לקבוצת פליטים ערבים שברחו מפה או הוברחו מפה, אני לא יודעת, בשנת 1948.

הם היו 650,000 פליטים, נהפכו ל-4.5 מיליון, כי הם נשארו במעברות שלהם. אנחנו יצאנו - המיליון יהודים - יצאנו מהמעברות. למדנו. עבדנו. בנינו משפחות. זה ההבדל. אבל זה לא אומר שלא היינו פליטים. להתכחש לזה, זה כאילו לומר לא היה גירוש ספרד. היה גירוש ספרד. אם היו מוחקים את זה מהיסטוריה לא היינו יודעים היום שהיה גירוש ספרד. לכן חשוב לומר: מיליון פליטים יהודים מארצות ערב.

לכן אני מברכת, כי החוק הראשון של שמירת זכויות להחזרת הרכוש ופיצויים, נתקבל כאן, בוועדת העלייה על ידי הרב ניסים זאב. יוזמה שלו והוא נלחם על כך והיינו איתו בגיבוי מלא והתקבל חוק במדינת ישראל, שהמדינה, הממשלה, שומרת על הזכויות שלנו ומאז אי אפשר בשום אופן לדון במשא ומתן כלשהו ושהמילה פליטים ערבים תצוף ושלא יגידו פליטים יהודים מארצות ערב. אוקיי, אז זה קלף למיקוח, אין לנו בעיה עם זה, זה טוב. אבל קדימה. זה עבר. זה היה בפברואר 2010, עברו 6 שנים. בינתיים התקבל החוק הזה לפני שנתיים, שב-30 בנובמבר בתי הספר לומדים על הגירוש והיציאה.

עכשיו הוסיפו ועלייה. נכון, ודאי שהייתה עלייה. לכן טוב שאתם ממשיכים פה מה שהתחלתם לפני 7 שנים. אבל באמת נשאלה פה שאלה מאד חשובה – מי יקים את הקרן. זה שהמל"ל לא פה, אין בעיה, למה אומרים שאני היסטוריה מהלכת. אני כן. כי הייתי נוכחת ב-20 השנה האחרונות בכל הדיונים, בכל מה שהתרחש בכלל בנושא יהודי ארצות ערב.

המל"ל בזמנו, כשהיה בראשו פרופסור עוזי ארד, הוא היה יועץ מדיני לביבי והוא היה ראש המל"ל. הוא רשם 10 נקודות מה הממשלה צריכה לעשות כדי שתהיה סימטריה – הוא קרא לזה סימטריה. לא רק הפליטים הערבים מגיע להם, יש גם פליטים יהודים ופה חל המהפך. מהמל"ל זה יצא, אבל כשהיינו פה ב-13 ביולי, נציג המל"ל החדש לא ידע לספר את זה. הוא לא יודע. הוא לא קורא בקלסרים. אז אני דיווחתי על זה שמה-10 נקודות של פרופסור עוזי ארד, שאפשר לומר שכולן התבצעו מאז מלבד אחת, הוא ביקש ואמר – חשוב להקים את הקרן הבינלאומית שתפצה את הקבוצה הזאת ואת הקבוצה הזאת ואין לדבר על זכות שיבה. אין. זה פיצויים.

קלינטון המציא את המילה הזאת קרן בינלאומית ביולי שנת 2000 בקמפ דיוויד 2. אז היה עוד ערפאת ואז ברק היה ראש ממשלה. הוא אמר הפתרון, הכלי לשלום זה קרן בינלאומית. יש לי בכיס הבטחות ל-21.5 מיליארד דולר ואגייס יותר. וזה היה בריאיון טלוויזיה של הערוץ הראשון, עם ערד ניר. ומחאנו כפיים – ככה, באמת, בטלוויזיה, לפני 11 שנה או כמה שזה, 16 שנה.

ורק אז ברק, שהיה ראש ממשלה, הכיר בכך ואמר כן, נכון, זאת הצעה ואנחנו – ישראל – נשתתף בקרן הזאת כדי לפצות את אלה ואלה. ואנחנו מאז, כל מפגש בכנסת, כל מפגש בכלל מדברים – קרן בינלאומית ואני יכולה לומר לכם – מי שיקים את הקרן הבינלאומית הזאת, הוא יזכה וייכנס בגדול להיסטוריה. זה כל מה שאני יכולה לומר.

אז חבר הכנסת אורן חזן לקח את זה אליו לפני שנה וחצי או משהו כזה והקים שדולה. הוא אמר שדולה להשבת הרכוש הגנוז, הגנוב, הגזול שנגזל מיהודי ארצות ערב והוא דיבר כאן גם ב-13 ביולי. ולאחר שאני דיברתי על הקרן הבינלאומית, אי אפשר היה שלא להתייחס אליה.

חברת הכנסת ענת ברקו - אתם יכולים לראות את זה בפרוטוקול - אמרה במפורש ומאד התרגשתי מאד שמחתי - היא אמרה יש להקים את הקרן הבינלאומית הזאת עכשיו, לא לחכות להסכם שלום, כי היא הכלי לשלום. את יכולה למצוא את זה בעמוד 22. אני אתמול חיפשתי. אני עושה שיעורים כי איכפת לי, מה לעשות. עמוד 22, ענת ברקו אמרה את זה בפרוטוקול שלך, של ה-13 ביולי.

כפפה ברמה הבינלאומית.

כן.

להקים את הקרן, לקחת מישהו, יהודים יעשו אותה או להתחיל להריץ?

להתחיל לבד. נו, אז אני שמחה שבאתי היום ולו רק כדי להעלות את הנקודה הזאת. את צדקת כשאמרת לי לבנה, את חייבת לבוא. עזבתי הכל ומחר יש לנו 3,000 איש בבני האומה ואני אחראית על כמה אוטובוסים וזה לא פשוט, אבל עזבתי הכל ובאתי. אז זה בעניין הקרן הבינלאומית.

אם לדבר על קליטה, באותן ישיבות שנערכו בין המל"ל ואנחנו, היינו נציגות אחת בתוך המועצה הזאת, זה היה אז רפי איתן שהיה ראש המועצה להשבת הרכוש של ניצולי שואה וגם של יהודי ארצות ערב, וקמה מועצה משותפת שהיה נציג המל"ל והיינו אנחנו ורפאל איתן. באחד הפרוטוקולים נרשם – ויש לי את הפרוטוקול – הסוכנות היהודית הייתה גם עם נציג, אמרה יפה, תקום הקרן, יהיה כסף - אבל אנחנו ועל זה אני באתי היום – אנחנו, הסוכנות היהודית – וזה ממש לפרוטוקול – רוצים לקבל חזרה החזר עבור מיטת סוכנות מברזל שקיבלתם במעברה בשנים 1949-1950.

אני ילדת מעברות. אני בגיל 12 הייתי במעברה בטבריה, על ההר. רוחות. גשם. באוהל ענק-ענק, כי היינו תשעה אנשים –שבעה ילדים וההורים – באמצע הלילה - - -

הסוכנות ביקשו לקבל את המיטה?

בפרוטוקול. אמרו אנחנו רוצים. לא איכפת לי, שייקחו.

אני גם קיבלת כשהייתי עולה חדש, אז אני צריך להחזיר? לא שמרתי אותה.

הם רוצים כסף. אז אני עניתי מיד, לא יכולתי לא לענות.

את זוכרת מי אמר את זה מטעם הסוכנות?

לא זוכרת. הנציג של הסוכנות בוועדה הזאת אמר יחזירו. אני התרעמתי כל כך. אני לא הייתי בישיבה הזאת, אבל קיבלתי את הפרוטוקול ומיד שלחתי הודעה, אמרתי אין מצב. למה? לא שאני ארצה לגזול את הסוכנות היהודית, חלילה, לא. כי אבא שלי, ברגע שהתחיל לעבוד, קיבל כל חודש בקשה להחזר והוא החזיר כי הוא עבד. לקחו לו את זה. הוא היה חייב להחזיר. אנחנו החזרנו בשנת 1953, כי הוא התחיל לעבוד, כי במעברה הוא עבד בהובלות, במה יעבוד? הוא בימים הראשונים בכה, אחר כך אימי אמרה לו אל תבכה, אל תבכה, אתה חזק ואני יפה ואתה חזק ואני יפה ואתם חזקים ואנחנו נחזור להיות מה שהיינו פעם.

נתנה בנו המון כוח, גרוש על גרוש ואמרה רק תל אביב. אני בטבריה לא נשארת, כי אין פה אוניברסיטה, אוקיי? זאת הסיבה שהיא לא לקחה שיכון על ההר. כשאחי היה בן 16 הוא היה טפסן ובנה את השיכונים האלה, היא אמרה טבריה לא טוב, בגלל שאין אוניברסיטה. לבנים שלי, היא לא אמרה לבת שלי, כי אז היא לא ידעה שיהיה מהפך כזה. חדר וחצי על גג אספלט בשכונת פלורנטין, זה מה שהם יכלו להשיג מהעבודה של שלוש שנים במעברה, ואבי התחיל לעבוד כפקיד קבלה בלילה, במלון על שפת הים בתל אביב.

מיד התחילו לשלוח לו החזרים. ואחרים שלי זוכרים את זה. אמרנו בלב טוב נחזיר להם. אני לא יודעת את הסכום, אבל מיטת הסוכנות הזאת מברזל והיה משהו מקש כזה, מזרון מקש שבקיץ, אם בחורף - - -

גם את הפשפשים כדאי להחזיר.

פשפשים. איך את יודעת?

אני יודעת. גדלנו שם.

הם לא צריכים את המיטות, הם החזירו את הכסף.

הפשפשים שעקצו אותי כל הלילה. אז אם בחורף האוהל עף ועלינו כל הגשם ושכנים רק אם באו עזרו, זה היה נורא לאמא שלי, להורים. אבל זה ייסורי קליטה, על זה צריך לכתוב ולדבר, כי היו ייסורים, אבל באהבה, כי אהבו את הארץ. החליטו. יכלו בגלל השפות להישאר בצרפת. אבי התחיל לעבוד שם, אבל אימי אמרה אין, אני רוצה למקום שכולם יהודים. שאף אחד לא יגיד לילדים שלי – איטבחו אל יהוד. זהו. זו הייתה פעם ראשונה שאמא שלי אומרת לא לאבא שלי וניצחה ואני שמחה שהיא ניצחה.

אין. פה זה המקום שלנו והלגיטימציה היא זאת שאין מקום אחר. כואב להם שיש לנו מקום משלנו, אבל לא יעזור להם. זה המקום של עם ישראל. אז אם בחורף עף האוהל ובקיץ הפשפשים, אני זוכרת ישנו תחת כיפת השמיים בקיץ, כי הפשפשים בפנים עקצו, אבל שילמנו. אתם התרעתם על זה שהם מבקשים עבור הפשפשים כסף, אבל שילמנו. על זה אני מתרעמת, וזה לפרוטוקול.

תודה. חבר הכנסת מלכיאלי, בבקשה.

טוב, קודם כל תודה אדוני יושב הראש על עצם קיום הדיון הזה, לדעתי דיון חשוב מאד. אני בכוונה היה לי חשוב להגיע לפה ואני אגיד לך גם למה. הרבה מדברים ונזכיר את יום היציאה והגירוש של יהודי מדינות ערב ובפרט יהודי איראן. אני חושב שמהוועדה וממך צריכה לצאת קריאה גם למוסדות החינוך, ללמוד על החיים של היהודים האלה במדינות ערב.

אני כילד גדלתי אצל סבא שלי, זכר צדיק לברכה, שבא ממשפחה של רבנים מאיראן וסבתא שלי, וכל הזמן – מדובר על תקופה של הרבה הרבה לפני 1948 – כילדים שם הם התחנכו כל הזמן על שיבה לציון. יש הרבה סיפורים ופולקלור ואגדות על מדינות אחרות, כמה שהתחנכו בהן על הציונות וזה נכס צאן ברזל לעדות מסוימות, שהציונות הייתה בדמן ואני זוכר את סבתא שלי, שאצלה אפילו המושג דגל זה היה קדוש וכל דבר שקשור למושג של ציונות ויהדות זה היה דבר שהוא חשוב וקדוש, אבל יחד עם זה המסורת החזקה שלהם בתורה וברבנים ובשירה, בפיוט.

סיפר לי סבא שלי שתמיד בבית הכנסת, כשאבא שלו, שהוא היה הרב של המקום, היה מדבר – תמיד הוא היה גומר ואומר רבותי, אנחנו צריכים לדעת שאנחנו אורחים במדינה הזאת. 1,000 שנה הם גרים שם. אנחנו אורחים במדינה ויום יבוא ותקום. זאת אומרת מדברים שתקום מדינת ישראל ואנחנו צריכים כולנו לעזוב את המקום כאן, כי זה לא המקום שלנו. באמת בשנת 1948, אז היה השאה הפרסי, הוא שלט במדינה, למי שיודע והוא שלח את השליחים ואמר להם רבותי, כל עוד שאני שולט כאן עוד יש לכם אפשרות לצאת. כמובן בלי נכסים, בלי כסף, תצאו.

למה, סליחה.

תלוי באיזה תקופות.

השאה איתר. להיפך, הוא אמר תיקחו את זה ותלכו.

תלוי באיזה תקופות. אני יודע שבתקופות מסוימות הוא כבר אמר להם שהוא רצה. הוא ביקר בבית הכנסת היהודי. יש אגדות שגם אמא שלו הייתה יהודיה, לא יודע כמה זה נכון, אבל הוא אמר יבוא יום. אחרי זה הייתה מהפכה של חומיני, שהוא אמר שכבר לא יתנו לכם לעלות. ומשפחות שלמות עלו לארץ ישראל, אני אומר בעירום ובחוסר כל, אז אני מכיר את זה מהמשפחה שלנו.

נכון. זה לגמרי נכון.

ובאו לכאן וגם הם יבשו את הביצות וגם הם נזרקו במעברות ולא התלוננו. סבא שלי עד יומו האחרון תמיד הודה למי שהביא אותו לפה, אבל התייחסו אליהם לא טוב וזרקו אותם כמו שסיפרה הגברת לפני, במעברות. גם מנושא הדת אי אפשר להתעלם, שלא חינכו אותם בצורה דתית. ההיפך. אני אומר את זה במאמר מוסגר – לא נתנו להם להיפגש עם הנציגים, אם זה אגודת ישראל בזמנו והפעילים. אלה ישר כיוונו אותם למקומות ממלכתיים, אבל את זה נשים במאמר מוסגר.

אני חושב שחשוב שמכאן תצא קריאה שגם ילמדו על ההווי שהיה להם, על הציונות וכמה שהם באו ובנו כאן את הארץ. אני חושב שהנושא הזה לדעתי קצת חסר. כשאני מספר את זה בכל מיני מפגשים, חושבים שנפלתי מהירח. לא מבינים בכלל מה אני מדבר. באנגליה היו פועלים מסוימים שדיברו עליו ובכל מיני מקומות, אבל באיראן?

אני חושב שמכאן תצא קריאה למוסדות החינוך ולשאר הדברים, ואז זה שכרנו. תודה רבה.

אולי נציגת משרד החינוך תרצה להתייחס לזה.

כן, עכשיו משרד החינוך.

יצא מצוין. אז קודם כל אני עמליה, אני עובדת במינהל חברה ונוער במשרד החינוך, כשמינהל חברה ונוער אחראי על החינוך הלא פורמאלי. כדי לתת לכם דוגמא למה הכוונה, זה שעת המחנך בתוך מערכת החינוך, אבל בתוך מערכת החינוך זה גם מנהיגויות הנוער, מועצות התלמידים והנוער, מסע לפולין, של"ח ועוד ועוד נושאים שקשורים בזה. כל החינוך החברתי ערכי בתוך מערכת החינוך, אנחנו מנסים לדחוס אל שעת מחנך שבועית אחת, שהלוואי והיו יותר, אבל זה לא תלוי בנו. כלומר, תלוי בתקציבים וכו'. אז זה דבר אחד.

הדבר השני שאני רוצה להגיד, זה שהייתה אמורה להשתתף בדיון גם הממונה, הגברת מאיה שריר, שהיא ממונה על קליטת עלייה במשרד החינוך והיא התנצלה שהיא לא יכולה להגיע, אבל היא שלחה חומרים לוועדה. בהקשר הזה של קליטה, אם אנחנו נגיע לנושא של קליטה, אז מה שהיא ביקשה ממני להגיד זה שנעשית קליטת עלייה היום לעולים האלה, אבל כיוון שהעניין הוא השתיקה יפה לו, אז לא מפרמים את זה יותר מדי, אבל הדברים נעשים ונעשים בשקט ועל הצד הטוב ביותר. זה בעניין קליטה.

אני רוצה להתייחס לעניין של יום היציאה והגירוש. קודם כל אני רוצה להגיד שגם לי יש נגיעה אישית בזה, מכיוון שהורי שניהם עלו עוד ברווקותם מטריפולי שבלוב. אבא שלי בשנת 1947, עוד לפני קום המדינה ואמא שלי בשנת 1948, לאחר קום המדינה. גם אצלנו יש את הסיפורים של עזיבת הרכוש שם, אני גדלתי על הסיפורים האלה של סבא וסבתא שלי, שעזבו שם בית.

סבא שלי היה צורף זהב והם הגיעו לכאן כמעט בלי כלום. פשוט סגרו את הבית, השאירו מפתח אצל השכנים ויצאו ואני חושבת, כשבגרתי הבנתי שהסיפור האישי של סבא וסבתא שלי, אני קוראת לזה הטרגדיה הציונית. אהבת הארץ והכמיהה לציון והרצון ומצד שני המצב שהם נקלעו אליו. כשהם באו לכאן סבא שלי היה ירקן והוא לא האריך ימים, כשלוש שנים אחרי שהוא הגיע לכאן הוא נפטר לדעתי משברון לב וסבתא שלי עוד האריכה ימים, אבל בהחלט הסיפור המשפחתי הזה גם מלווה אותי באופן אישי, אבל אני באתי לכאן מתוקף תפקידי ואני אומרת את זה בגלל שאנשים כאן סיפרו סיפורים וזה בהחלט נוגע גם לליבי אישית.

כמי שממונה על פיתוח התכנים במינהל חברה ונוער, אנחנו נגענו בנושא כבר לפני 10 שנים. זאת אומרת אנחנו הוצאנו בזמנו כבר, זה לא משהו שהוא חדש, ציונות בארצות האסלאם, ערכה כזאת לכל מערכת החינוך ואני אחר כך אשמח שאתם תראו.

מנכ"לית משרד החינוך הוציאה הוראה למערכת החינוך בעקבות החוק, שכל מערכת החינוך ב-30 בנובמבר, מחר, מתפנה לטפל בנושא, לעסוק בנושא בהיבט כלשהו. אם זה בשעת המחנך, אם זה בטקס ואנחנו נתנו הנחיה לבתי הספר איך לקיים את הטקס, מאיפה לקחת חומרים לטקס. אם זה בהבאת אנשי עדות, סבים, סבתות, או סיפורים משפחתיים של ילדים. לעצור את המערכת לאיזה שהוא פסק זמן של בין שעה ליום שלם, זה נתון לשיקול דעת של מנהלי בתי הספר והצוות המוביל של בית הספר, לעצור ולעסוק בנושא ביום הזה.

אנחנו גם הוצאנו גיליון שנקרא על סדר היום, שאנחנו מוציאים למערכת בערך שישה גיליונות בשנה, אז הוצאנו גם גיליון על סדר היום כזה למערכת. זה יוצא מתוקשב, זה יוצא בתפוצת מייל, אבל אני הדפסתי כאן כמה גיליונות כדי שתראו. אנחנו אחראים על כיתות ז' עד י"ב, לא על היסודי, ואנחנו מוציאים חומרים למערכת החינוך אחת ל-. אז זה אחד הנושאים שביקשנו לטפל בהם מחר.

אז המערכת מתייחסת ומטפלת, יש גם פרק בהיסטוריה, אני לא מספיק בקיאה, מכיוון שאני לא בחינוך הפורמאלי אבל אני יודעת שיש פרק בהיסטוריה שעוסק ביהדות בארצות האסלאם ובקורות חיי היהודים שם, רק שאתם צריכים להבין שלימודי ההיסטוריה של העם היהודי הם כל כך רחבים, שאל תוך השעתיים השבועיות של ילד, צריך לדחוס המון המון נושאים והנושא הזה לא נגרע חלקו, אבל הוא גם לא מאד רחב. יכול להיות שצריך לטפל ולהרחיב אותו עוד.

זה פחות או יותר מה שיש לי כרגע להגיע. אם צריך עוד, אני אשמח להרחב.

תודה. הסוכנות, בבקשה.

גם לי יש נגיעה אישית.

תציגי את שמך לפרוטוקול.

אריאל דטיפורטו. אני אחראית על כל העלייה בסוכנות היהודית, עלייה מערב, אבל גם ישירות על עליית מצוקה, כי היום אנחנו כן מעלים אנשים אם זה מאיראן, אם זה ממרוקו, זה דברים שבאמת, כמו שאת אמרת, השתיקה יפה להם.

אני נולדתי במרוקו, עליתי ממרוקו ומתוך ציונות וזה נושא שהוא מאד קרוב לליבי ואני חושבת שיש לי היום זכות לעזור לאנשים לצאת ממדינות כאלה ולהגיע לארץ.

לגבי הקליטה, קודם כל אני לא מכירה את הסיפור הזה. אני אבדוק מי הנציג של הסוכנות שהיה שם, אבל אין דבר כזה. הסוכנות מטפלת בעלייה וקליטה ולא מבקשת שום דבר החזר מהעולים או מהמדינה. אנחנו מתקיימים מתרומות. אנחנו העולם הפילנתרופי. אני באמת לא מכירה את זה. אני אשמח לראות את הפרוטוקול הזה.

אל תסתכלי עלי, זה לא אצלי.

לא, לא, אני יודעת. אני לא מכירה את הפרוטוקול הזה, אבל בכל מקרה, עד היום אנחנו מטפלים באנשים כאלה, מעלים אותם לארץ. זה לא נושא שהוא פשוט ותמיד, במקומות מסוימים הם בסכנה ואנחנו צריכים להוציא אותם. רוב האנשים האלה יוצאים בלי כלום, כמו בשנים שהם היו משאירים את הכל. היום אם הם רוצים לצאת אסור שינסו למכור משהו, כי ידעו על זה. יעלו על זה שהם רוצים לצאת. ולכן עוד היום בכל המקומות האלה, אנשים לא יכולים לקחת שום דבר איתם.

מבחינת הקליטה, אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם משרד העלייה והקליטה. קודם כל עולה שמגיע והוא לרוב מגיע בלי כלום, יכול להיקלט במרכז קליטה. אף אחד לא יוציא אותו ממרכז קליטה עד שלא יהיה לו דיור קבע. ובאמת, בזכות שיתוף הפעולה הגדול עם משרד העלייה והקליטה, אם זה מענקים מיוחדים כמו לאתיופים, לעולים שרוצים לרכוש דירה, זה לא לכל העולים. אם זה דיור ציבורי ואנחנו באמת עוזרים להרבה עולים לקבל דיור ציבורי. העולים יכולים להישאר 3 שנים, שנתיים. בדרך כלל שהות ממוצאת במרכז קליטה היא כשישה חודשים, ואנחנו הרבה פעמים, עד שאין להם פתרון – אף אחד לא יוציא אותם. אנחנו נדאג.

אנחנו לפעמים מארגנים תכניות מיוחדות כמו לעולי תימן, אולפן לנשים, כי אנחנו כן רוצים לכבד את הדת ואת הרקע ממנו הם באים, אם זה שיעורי מורשת, אם זה פעילויות לילדים, אבל אנחנו יודעים שהאנשים האלה זקוקים לעזרה ולסיוע הן בעלייה אבל גם מאד בקליטה שלהם.

יש הכוונה למוסדות דתיים לעולים דתיים?

אין לנו מרכז קליטה דתי, לא.

לא צריך מרכז קליטה, ילדים שהולכים ללמוד.

ילדים – אנחנו הולכים לפי הבקשה שלהם. ואני אתן לך דוגמא, למשל עולים מתימן, יש הכוונה למוסדות שהם רוצים ללכת, שזה לרוב מוסדות פנימיות לילדים, שזה פנימיות דתיות. הדבר הראשון הוא לכבד אותם ואנחנו עובדים ככה ואנחנו עובדים על זה עם סגן השר משולם נהרי. אם זה עולים מאיראן, גם, אנחנו מנסים לשלב את הילדים במוסדות לפי הבקשות שלהם.

יש עוד היום עולים מאיראן?

אנחנו מבקשים שלא - - -

לא מדברים על זה.

אז אני אשמח לדעת לפרוטוקול.

משרד הקליטה יכול להתייחס?

אני יכול להתייחס לנושא הקליטה. כפי שאמרה חברתנו לעבודה מהסוכנות היהודית, באמת כל העולים שמגיעים נקלטים במרכזי קליטה בשיתוף פעולה עם הסוכנות היהודית. הם מקבלים את כל המענה שהם מקבלים.

וקרן נמלטים.

כן, יש כל מיני קרנות. אני לא הייתי נכנס לכל הפירוטים האלה מטעם כל מה שנאמר, אבל אנחנו כמשרד הקליטה כן מחבקים וקולטים כל עולה באשר הוא שמגיע לפה.

עכשיו אומרים שהמנכ"ל בדרך ויכול להיות שהוא מגיע.

הצטרפה אלינו חברת הכנסת קסניה סבטלובה, חברת ועדה. מנכ"ל מל"ל?

של המשרד לשוויון חברתי.

הוא בדרך?

אני לא יודעת.

מי היה צריך לבוא, אבי כהן?

אמרו שהוא לא יגיע, אבל עכשיו אומרים שהוא בדרך. אנחנו נמשיך.

הוא אמר משהו מאד חשוב ב-13 ביולי, גם את זה אני זוכרת בעל פה. גם את ענת ברקו אני זכרתי. אם הוא לא יבוא אני אדבר במקומו.

אני צריך לצאת. חבר הכנסת ינהל את הדיון במקומי. תתרגל. נציגת הקרן צריכה לדבר.

(היו"ר מיכאל מלכיאלי)

יפה מקרן מיראז.

סיימת את דבריך?

סיימתי. אני מצטרף למה שהיא אמרה.

את עובדת עם הילה סולימאן?

אני עובדת עם הילה, אכן. היא אמרה לי שאת כאן. שמי יפה כהן, לשעבר שרגא, בשבילך אולי.

הפנים היו קצת מוכרות לי, אז זה בסדר. ירושלמים?

ירושלמים.

מאיפה בירושלים?

עכשיו בפסגת זאב.

טוב להיות בכנסת.

לדעתי תוך כמה דקות עוד יש בינינו גם איזה סוג של משפחה. אם את שרגא, אז אני אגיד משהו. סליחה שאני קוטע אותך, משהו מאד מעניין. היום זה השנה ה-214 לפטירת האור שרגא, שהיה אחד מגדולי הרבנים באיראן בתקופה לפני 214 שנה. אדם שהיה לו קשר עם החיד"א ועם הבעל שם טוב, ככה מסופר. עד היום כל יהודי איראן מציינים את ההילולה שלו. אני אתמול הוזמנתי לשלוש הילולות שלו. לא הספקתי להיות בכולן. היום חשבתי שלציון יהודי איראן בדיוק ביום ההילולה שלו ואולי אין מקריות בעולם. אז סליחה על ההפרעה. אם אני לא טועה, משפחת שרגא היא נצר שלו.

יש לי הזכות. אני דור שישי שלו.

יותר משישי.

אבא שלי זיכרונו לברכה היה הרב חנניה שרגא, רב הקהילה.

הפקדתי שומרים.

נכון. אני מנהלת פרויקטים בקרן מיראז, זו קרן פילנתרופית שמסייעת ליוצאי איראן בישראל, גם לפיתוח הנגב, אבל זה כובע אחר. מאד משתדלים. עובדים בשיתוף פעולה הדוק, מלא ומהנה עם אריאל. באמת, אנחנו משתדלים מאד לעזור לכל העולים באשר הם.

כפי שציינתם, מאד מאד חשוב לדעת את הקטע הזה שהעולים מאיראן, ואנחנו פחות מדברים עליהם, אבל גם מי שמגיע מגיע באמת בחוסר כל והקליטה שלהם בארץ מאד מאד קשה. הרבה פעמים הם נקלעים למשברים ולקשיים גם נפשיים וגם כלכליים ולכן הם זקוקים לתמיכה ולעזרה והליווי. אני מאד מודה לסוכנות שבהחלט מסייעת ועוזרת וכמובן קרן מיראז מסייעת. מתחילה מהגיל הרך עד 120 בכל התחומים, בהמון המון פרויקטים בכל הארץ והפעילות ברוכה וטובה.

אתם עוזרים להם אחרי זה גם בקליטה למוסדות לילדים?

כן, כשצריך בוודאי. אנחנו מכוונים אותם, מלווים אותם, מסייעים להם כבר הרבה שנים. אנחנו כבר למעלה משני עשורים פה בארץ.

אוקיי. ואתם עובדים בתוך משרד הקליטה?

לא. ממש לא.

אוקיי. עוד מישהו רוצה? חברת הכנסת?

שהיא תוסיף קודם.

אני רוצה להוסיף שהבוקר התכנסה ועדת החינוך בכנס שדרות תחת הנושא של הסיפור השלם של ארז ביטון, שגם מתקשר לנושא שכאן, כי שוב - - -

ועדת ביטון, כן.

ועדת ביטון, נכון. זו בקשה ממערכת החינוך לתגבר את הלימודים בנושא של החיים בארצות האסלאם ולתגבר בספרות וגם במחשבת ישראל וגם בהלכה. זאת אומרת להכניס אל הפנתיאון הזה עוד דמויות, להרחיב עוד ואנחנו באמת לא קוראים לזה ועדת ביטון, אנחנו קוראים לזה הסיפור השלם, משום שהרעיון הוא לא להזניח סיפורים אחרים, אלא להרחיב את הסיפור כולו, שכולם ירגישו חלק.

כן, אז אני חושבת שבעקבות הוועדה הזאת גם אנחנו נכנסנו עם הספר המסע מאיראן לישראל, הספר שאנחנו הפקנו מסיפורי העלייה. הבנתי שזה נכנס למשרד החינוך בזכותה של ועדת ביטון.

חברת הכנסת קסניה סבטלובה.

תודה יושב הראש, תודה לכל מי שהגיע. אנחנו בימים אלה מציינים את יום הגירוש והיציאה ואני נמצאת פה לא רק כחברה בוועדת העלייה והקליטה, אלא גם כיושב ראש של השדולה שהקמתי לשימור וטיפוח מורשת ותרבות של יהדות ארצות ערב והאסלאם. אני מגיעה עכשיו מכנס שדרות לחברה, שם הייתי והשתתפתי בכמה מהפאנלים הבאמת מרתקים שהיו שם.

דיברנו שם על המטרה הנעלה שאנחנו כולנו שואפים אליה. המטרה היא להגיע באמת לחברה שוויונית, חברה שבה כל סיפור של כל עדה ושל כל עולה בעצם מסופר בצורה שוויונית וברורה, בלי להסתיר חלק מהדברים שהתרחשו, בין אם התרחשו שם בניכר, ובין אם התרחשו כאן בארץ ישראל. חלק מהסיפורים האלה הם כואבים מאד. אנחנו מדברים לא רק על הפרשה הכואבת מכל של פרשת ילדי תימן, אנחנו מדברים גם על זה שלא מספרים גם את הסיפור הציוני וגם את הסיפור הלא ציוני וחשוב להדגיש את הדברים האלה.

בארץ המוצא של היהודים שגרו והיו קהילות מפוארות ודיברתי גם על כך שחשוב מאד שכאשר אנחנו מקדמים את הנושאים האלה, אנחנו נזכור תמיד שאנחנו סיפור נפלא. אנחנו סיפור של קיבוץ גלויות וכאשר הגלויות מתקבצות כאן בארץ אבותינו, ארץ ישראל, אז אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר אפילו על חלקיק קטן של מידע שאנחנו נושאים עימנו. ואם אנחנו עכשיו לא נשתדל להנציח את הדברים הלאה ולספר אותם והגדת לבנך, אז אנחנו פשוט נפסיד אותם.

בגלל זה חבר הכנסת אברהם נגוסה, יושב ראש הוועדה ואני, הגשנו בשנה הזאת הצעת חוק שעולה עוד מעט להצבעה – חוק התפוצות שאומר שאנחנו חייבים להכניס למערכת החינוך שלנו, כמובן ועדת ביטון שעשתה עבודה חשובה מאין כמותה, אבל לדעתי אסור להסתפק בכך. צריך להגיע לרמה של חקיקה ובחקיקה להגדיר את זה שהסיפור של התפוצות, של היציאה של היהודים אבל גם החיים שלהם, כל המרכיבים של הסיפור הזה.

גם המרכיבים הכואבים כמו סיפור הפרהוד של יהדות עיראק, הפרעות שהתקיימו בפס ובמקומות אחרים ברחבי המזרח התיכון, אבל גם הסיפור של דו קיום, גם הסיפור של ההבנה, וגם הסיפור של הידע הזה, שהקהילות שכרגע התקבצו כאן, כמעט כל היהודים שיצאו מאיראן ומארצות ערב. אנחנו בעצם יודעים שכמעט לא נשארו קהילות, קהילות זעומות ביותר. הם נמצאים כאן או שהם נמצאים בארצות אירופה, ארצות הברית.

אנחנו חייבים לשתף את כולם בתוך הבנייה של הנרטיב הקולקטיבי שלנו במדינת ישראל. אם אנחנו לא נשכיל לעשות זאת, אנחנו לא נגיע לשוויון. אנחנו לא נוכל בשום פנים ואופן להגשים את המטרה הזאת, שלשמה בעצם אנחנו התקבצנו כאן, בארץ ישראל.

אז אני באמת קוראת ולא אהסס לחזור על המילה הזאת – איחוד המאבקים. אסור לנו להתפתות לכל הניסיונות האלה לעשות הפרד ומשול בין העדות ולהסית, שזה בכלל עניין גרוע מאד תמיד, להסית עדה נגד עדה ולהגיד טוב, בסדר, עכשיו אנחנו מטפלים פה בסיפור כזה, ואנחנו מזניחים את כל השאר וליצור בצורה כזאת עוינות בין עדות שמרכיבות את החברה הישראלית כולה.

אני אומרת שלא ראוי ולא יאה שכאשר מדובר במצוקה בגזענות למשל נגד עולי אתיופיה, שמי שיהיו באולם יהיו רק עולים מאתיופיה. זוהי הגזענות האמיתית. אני אומרת שכאשר אנחנו דנים בסיפור של היציאה והגירוש של יהדות ארצות ערב והאסלאם, פשוט לא סביר שנגיד אוקיי, שרק המזרחים יטפלו בסיפור הזה, כי זה מנציח את השבטיות, כי זה מנציח את הגזענות, כי זה מנציח את ההפרדה הזאת שקיימת בחברה שלנו.

אני מאד מקווה שכאשר אנחנו נכניס את התכנים האלה, ובכנסת אנחנו אמונים על כך שאנחנו באמת נוודה שאנחנו לא עצרנו בתהליך הזה רק של כתיבת הדו"ח ואיזה שהן החלטות במשרד החינוך, אלא גם נעקוב שלב אחרי שלב שזה באמת מתקיים, שזה באמת נמצא שם. ואז בשנה הבאה, כאשר אני אשאל בבית הספר של התאומות שלי למשל, כמו שעשיתי השנה בתאריך של יום הפרהוד, שאלתי הורים גם ממוצא נכון וגם ממוצאים האחרים – האם אתם יודעים איזה יום היום? אף אחד מהם לא ידע. אף אחד מהם לא ידע.

אם אני אשאל מחר, ביום הגירוש והיציאה – ה-30 בנובמבר – שעד שחוקקו ועד שזה נכנס בכלל, קצת מאוחר מדי לטעמי, אבל טוב שזה קיים – אז אני מקווה שיתנו לי תשובות בהתאם. שגם הילדים יידעו וגם המורים יידעו וגם ההורים שילמדו דרך הילדים שלהם וזה בעצם היופי של החברה הישראלית. אנחנו לומדים זה מזה וככה אנחנו בונים אבן אחרי אבן את החברה שלנו ואת המדינה שלנו, לתפארת מדינת ישראל. תודה.

תודה רבה. באמת דברים מרגשים מאד וזה מתחבר שאת הולכת לסיפור הזה של חקיקה מסודרת, שלא ייווצר מצב שילד – כל כך התחברתי למה שאמרת – שאי אפשר שבדיון של אתיופים יבואו רק אתיופים, בדיון של מזרחים יבואו רק מזרחים. אני חושב שכל ילד – בתל אביב ובפריפריה – צריך להכיר את היום הזה, צריך להכיר את המסורת. אני לא אומר להתחבר לאנקדוטות הקטנות ביותר, אבל להבין שיש כאן סיפור מאחורי הדבר הזה, שיש כאן עבר ואיך אמרו? עם שאין לו עבר גם לא יהיה לו עתיד וזה העבר המפואר של יוצאי מדינות ערב.

יש עוד מישהו שרוצה לדבר? לא. אז אנחנו מסכמים את הדיון.

אבי כהן בדרך?

לא. נסכם את הדיון של קליטת עולי מדינות ערב ואיראן, לציון יום היציאה וגירוש יהודי מדינות ערב ואיראן.

תודה לכולם על ההשתתפות.

תודה, אני יכולה להזכיר לכם מה שהוא אמר בפעם שעברה, ב-13 ביולי?

באיזו שעה זה היה?

באיזו שעה? זה רשום. יש לכם וידיאו, נכון? היה איזה עמוד בפרוטוקול שגם חברת הכנסת ברקו אמרה משהו.

אז אוקיי, אז הוא אמר כאן וזה עשה רעש גדול מאד למחרת בעיתונות. הוא אמר: יש לנו תכנית סודית, וואלה, הוא אמר סודית. הוא אמר יש לנו תכנית סודית להחזרת הרכוש והוא לא אמר מה, ופה אנשים השתגעו ועיתונאים רדפו אחריו. ואז השרה אמרה כן, אנחנו עושים דבר פשוט. אנחנו יודעים את זה אני יושבת ראש מרכז הארגונים, איך לא אדע? תכנית של מה שנקרא הערכת הרכוש על ידי מומחים הכי גדולים בעולם, שיבואו לכאן ויחד איתנו – איתי וכל הארגונים – יעשו הערכת הרכוש.

לנו, בהתאחדות עולי מצרים – יש לנו 4,000 תיקים. יש לי אותם, כי שמרו אותם ה-50, משנות ה-60. מתוך 7,000 תיקים יש לנו 4,000 וזה בוודאי מקום שאפשר להגיע לאומדן. זה מה שהוא אמר, אוקיי?

ומה שחשוב זה שגם אם גנבו לנו את הרכוש ואת הבתים, את המסורת ואת היופי שבעדות שלנו, את זה לא לקחו לנו.

לעולם לא ייקחו לנו.

את זה הביאו לכאן ואת זה אי אפשר לקחת. זה חלק מאיתנו. תודה רבה.

תודה לך.

תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:45.