הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 66

מישיבת הוועדה למאבק בנגעי הסמים והאלכוהול

יום חמישי, ו' בשבט התשע"ז (2 בפברואר 2017), שעה 9:00

סיור באשדוד ברשות העירונית למאבק בהתמכרויות ובאלימות

חברי הוועדה: תמר זנדברג – היו"ר

מירב בן ארי

שלומית בירנבוים - מפקחת מחוז ירושלים בשירות לטיפול בהתמכרויות, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

מרינה רפפורט - מפקחת במח' לטיפול בהתמכרויות,, משרד הבריאות

איתן גורני - מ"מ מנכ"ל, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול

סוזן בן עזרא - עוזרת ראש אגף טיפול ושיקום, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול

אורית שפירו - ראש אגף חינוך ומניעה, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול

אהוד אורטל - ממונה בכיר, מטה הסמים, מכס

אביבה וולף - תחום תחלואה כפולה, בריאות הנפש באר יעקב-נס ציונה

סימונה מורלי - מנכ"לית התאגיד העירוני הרשות למאבק בהתמכרויות ובאלימות, אשדוד

מאיר בן סימון - יו"ר הרשות למאבק בהתמכרויות ובאלימות, אשדוד

נתן גרינברג - ראש תחום עולים, אשדוד

רונית צור - ראש מינהל שירותים חברתיים, אשדוד

דבורית פרדקין-גיאת - מנהלת תכנית עיר ללא אלימות, אשדוד

עומר אונגר - מנהל אגף, המינהל לשירותים חברתיים, אשדוד

יניב - מ"מ קצין נוער, אשדוד

אריה איטח - קב"ט, אשדוד

ליז ליבנה - מנהלת מרכז מתדון, אשדוד

אליהו ביטון - מרכז מתדון, אשדוד

עודד רוזנברג - מנהל האשפוזית, אשדוד

קטי חרר - רכזת קליטה, האשפוזית אשדוד

מ' - האשפוזית באשדוד

ש' - האשפוזית באשדוד

אמיר ויצמן - האשפוזית, אשדוד

אפרת בר - מנהלת מרכז מאור, אשדוד

הדס מגנס - מנהלת מרכז מאור, אשדוד

יפית איטח - מרכז מאור, אשדוד

ר' - מרכז מאור, אשדוד

י' - מרכז מאור, אשדוד

ו' - מרכז מאור, אשדוד

ד' - מרכז מאור, אשדוד

לידור פימה - עו"ס, קידום פרויקטים שיקומיים, אשדוד

רונית טלקר - מרכז הטיפול לנפגעי אלכוהול והימורים, אשדוד

ניקול אלייב - מרכז טיפול לנפגעי אלכוהול והימורים, אשדוד

ג' - המרכז לטיפול בנפגעי אלכוהול והימורים, אשדוד

ק' - המרכז לטיפול בנפגעי אלכוהול והתמכרויות, אשדוד

נ' - המרכז לטיפול בנפגעי אלכוהול והתמכרויות, אשדוד

תמי כחלון - היחידה לטיפול בנפגעי סמים , אשדוד

מירב אבירם - מנהלת מחלקה לטיפול בנוער וצעירים ומינהל שירותים חברתיים, אשדוד

לילי צרויה - מנהלת מרכז ייעוץ לנוער, אשדוד

גילית אבטליון - מנהלת המרכז להורות משמעותית, אשדוד

מ' - בוגר, מרכז ייעוץ לנוער, אשדוד

פלורי גרשקוביץ'

–

מוזמן/ת

קרן - מוזמן/ת

בת שבע פנחסוב

ס.ל., חבר תרגומים

סיור באשדוד ברשות העירונית למאבק בהתמכרויות ובאלימות

(במרכז מתדון)

שלום לכולם, ברוכות וברוכים הבאים לישיבת ועדת הסמים והאלכוהול של הכנסת, אנחנו מתארחות ומתארחים היום באשדוד. האמת שאשדוד זו עיר שכבר הרבה זמן אנחנו רוצים להגיע אליה ואני מאוד שמחה שזה סוף סוף התאפשר ויצא. נמצאת איתנו חברת הכנסת מירב בן ארי, בת שבע, מנהלת הוועדה.

הרבה מאוד מהנושאים שמעסיקים אותנו בוועדה בתחום של טיפול בהתמכרויות, פתרונות, גישות חדשות, פתרונות אינטגרטיביים וכו', כל הזמן שמענו אשדוד, אשדוד, כל הזמן שמענו שכאן אנחנו נוכל לראות הרבה ממה שמדברים עליו ולראות איך הכול משתלב. אז קודם כל אני באמת רוצה להודות גם לבת שבע ולכל הגורמים שעבדו ביחד על התיאום של הסיור הזה.

כמו שראיתם בלו"ז, מדובר בלו"ז צפוף וקשה ולכן אנחנו נתחיל עם סימונה. סימונה, תודה גם על האירוח ועל התיאום פה. בואי תתחילי בפתיחה ובאמת, מכיוון שהכול פה מתוקתק ואנחנו רוצים להספיק הכול, אז - - - אחריות ללוח זמנים, כך - - - מנהלות את העניינים. אני רק מודיעה, וזה נכון גם להמשך, יש לנו פרוטוקול כמובן, זו ישיבה מן המניין, אז גם להמשך כל הביקורים, וככל שנראה אנשים פרטיים, מטופלים, אנשים שישתפו אותנו בסיפור שלהם, אז אני רוצה לומר שלפי סעיף 120(ד)(1)(ג) לתקנון הכנסת, השמות של כל מי שביקש או יבקש לחסות את שמו כדי לא לגרום לו או לזולתו נזק יהיו חסויים ולא יירשמו בפרוטוקול. ואם מדובר על קטינים או חסרי ישע, אז אותו דבר חל, אבל לפי סעיף 120(ד)(1)(ב) לתקנון. אז גם אם אנחנו לא נחזור על זה שוב, אז דעו לכם, כל הצוותים והצוותים הטיפוליים, שאם יש מישהו שרוצה להעיד בפנינו, אבל שהשם יהיה חסוי, או פרטים מזהים אחרים, אז נא לציין והפרוטוקול לא יציין את שמו.

חידדת ואנחנו פועלים. קודם כל ברוכים הבאים לביקור שבאמת המתנו לו הרבה זמן לעיר אשדוד. שמי סימונה מורלי, אני מנכ"לית התאגיד העירוני, הרשות למאבק בהתמכרויות ובאלימות, אשדוד, מזה שבע שנים, סגן אלוף במילואים. נמצאים איתי כאן קולגות ועמיתים, אני רוצה לחדד ולומר שאני מייצגת את העיר אשדוד, אבל כולנו ביחד בעשייה. נמצאת איתי רונית צור, ראש מינהל שירותים חברתיים, נמצא פה אריה איטח, הקב"ט המיתולוגי שלנו, נמצאים כאן קצין הנוער שלנו, יש לנו את המפקחת שעושה איתנו עבודה מדהימה בתחום המניעה של סמים ואלכוהול בקרב הנוער, אמנם המפקחת, אבל הייתה שלנו בעבר, ד"ר מרינה רפפורט ובאמת אני אציג את זה בהמשך ואתם תראו שהכוח והעוצמה של אשדוד זה בשיתוף הפעולה.

גם שלומית ממשרד הרווחה פה, המפקחת.

שלומית המפקחת, המפקחת על העיר המדהימה, תנחומינו לך, שלומית, מקרב לב. חברת הכנסת תמר זנדברג, ברוכה הבאה, חברת הכנסת מירב בן ארי, והסמנכ"ל שלנו, איתן גורני והצוות המדהים של הרשות הלאומית למלחמה בסמים. ברוכים הבאים.

לפני שאני אתחיל באמת אני רוצה במילה של גאווה לומר שאני רוצה להציג את העיר אשדוד בקליפ מאוד מאוד קצרצר שמשקף את החדשנות והיצירתיות ואת הפריחה שאנחנו מקיימים כאן בעיר.

(הקרנת סרטון).

אני מקווה שהתרשמתם מהפנטומימה, אבל אי אפשר לפספס את העשייה. אז בואו נתחיל.

(הצגת מצגת).

העיר אשדוד, העיר השישית או החמישית בגודלה, תלוי באיזה דקה אנחנו נשאלים. היא עיר מתוכננת, עיר בנויה מ-17 רובעים, אזור תעשייה ומגורים, בכל רובע יש שירותי בריאות, יש שירותי חינוך, תרבות ומסחר. התפיסה האורבנית של העיר אשדוד מיום הקמתה, שהשנה אנחנו חוגגים 60 להיווסדה, היא שכל רובע הוא מיני ישות מוניציפלית שנותנת את המענים. יש לנו נמל אשדוד שהוא הנמל הגדול בארץ, מבחינת מספר האוניות שלו ובעתיד כבר יש חברה סינית שבונה את הנמל המקביל. זכינו בתחרות מול חיפה.

אנחנו מתגאים בנתון שהוא מקום שני מבין ערי ישראל במדד תחושת הביטחון. הביקור של הוועדה כנראה הגיע לא בכדי בעיתוי ובתזמון הזה, כי אנחנו מאוד מתגאים, וכל מי שיושב כאן יאמר, שגם, לא רק, אבל המשטרה יחד איתנו מהנהנים בראשם, והביטחון, בזכות המענים שאנחנו נותנים לאוכלוסייה שמזוהה כאוכלוסייה שמשתמשת וצורכת סמים, שאנחנו מזהים אותה וקוראים לה, מתמודדים, מאתגרים, ואנחנו לא רואים אותה ברחוב, כי העיר, כי רצף העיר שהיא נותנת, נותנת להם מענה, אז אנחנו מפחיתים את רמת האלימות ואת רמת הפשיעה וזה גם בא לידי ביטוי בנתון הזה המאוד מאוד מחמיא של הגברת תחושת הביטחון, מעבר לכלל הפעולות שנעשות, מבחינת אכיפה ושאר המענים. זה נתון לפי סקר הלמ"ס, בדיוק הצגתי את שיתוף הפעולה עם המשטרה.

שני נתונים מאפיינים את העיר אשדוד, זה המבנה הדמוגרפי המאוד ייחודי. 37%, כ-40% מהעיר אשדוד הינם עולים מ-99 מדינות, כמעט כל מדינה על הגלובוס שתגידו. אז בעצם אם אנחנו מסתכלים על הפילוח של העולים, אז 80% הם עולים מחבר העמים, ברית המועצות, ו-5% יוצאי הקהילה האתיופית. השנה, דרך 'הדרך החדשה', אנחנו נכנסים למענים יותר מעמיקים בנושא של יוצאי הקהילה האתיופית. בהמשך בסקירה תראו שאנחנו מייחדים את התכניות, גם תכניות המניעה וגם את תכניות הטיפול וגם מנגישים אותן לפי שפות.

נתון נוסף שמאפיין את המבנה הדמוגרפי, כרבע מהאוכלוסייה היא אוכלוסייה חרדית. לא חובשי כיפה, יש לנו כאלה, אבל הם יותר נכללים בחלק של הוותיקים, אלה ממש חסידות, חסידות בעלז, חסידות גור, ש"ס, שמאוד חזקים וגם כמעט שליש מהמועצה שלנו הם חרדים. גם איתם אנחנו נותנים מענים, אנחנו מתאימים חליפות לפי מידה, הז'רגון המקצועי שלנו והשפה שלנו מותאמת למה שצריך, אנחנו עושים תהליך של אישור רבנים לפני שאנחנו מכניסים תכניות למיניהן, אבל גם שם אנחנו נותנים מענים.

כפי שראינו בסרט, צפינו ולא שמענו, אבל זה אולי לפעם הבאה, העיר מאופיינת, מאז ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי, שזו הקדנציה שלנו, ותיכף גם היו"ר שלנו ימסור גם את ברכתו ובהמשך הוא גם ידבר איתך בטלפון, חברת הכנסת תמר, שנבצר ממנו להגיע, מאוד מאוד מאפיינת הדינמיות, החדשנות, ההתחדשות של העיר. בהמשך אנחנו נדרים לאזורים הדרומיים יותר ואתם תראו את זה במו עיניכם. אם אנחנו מדברים על תחבורה ירוקה, שחלקכם כבר חוויתם ואנחנו מסתכלים על האופק ועל מה שהולך לקרות, אז רבע מיליון שקל מושקע בתחבורה ירוקה בעיר, העיר שזכתה להיות הראשונה. נמל אשדוד, כפי שאמרתי. אנחנו מתגאים, וכבר תרשמו, save the day, ב-29 במאי חגיגה לארץ, זה חנוכת בית החולים אסותא בעיר אשדוד.

אקדמיה, תיירות שעכשיו מתפתחת, עם פסטיבלים, פסטיבל מדיטרנה, בכל חג יש פסטיבל אחר ובאמת יש נהירה ושמחה ושגשוג תרבותי בעיר.

אז זה הצד היותר פאני ואז נעבור ואנחנו מדברים על מענים. כפי שאמרתי, זה מגוון רחב של מענים, ישנם גופים שנותנים, חלקם אנחנו בשיתוף פעולה וחלקם באמת נמצאים בתוך הגוף שנותן את המענה. למשל המרכז, אנחנו מדברים על מרכז מתדון, משרד הבריאות בשירות בריאות הציבור, הוא כאן מפעיל את הגוף, אבל כל מיזם התעסוקה וההשמה התעסוקתית זה הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואנחנו, כרשות מוניציפלית, נותנים את המענה. המבנה שאתם רואים כאן, היפה, שהוא ייחודי ומיוחד במינו, ולא תראו כאלה בארץ, זאת עיריית אשדוד ששמה פה כסף והחליטה שצריך לכבד גם את אלה שבאים ומקבלים כאן את השירות. אנחנו רוצים לגשת למכרז, כי אנחנו מאמינים ברצף מענים שהעיר אשדוד צריכה לתת, ואני מקווה, ד"ר מרינה, שאנחנו גם נזכה.

מינהל שירותים חברתיים, שעושה עבודה מדהימה. גם כאן אנחנו עובדים בשיתוף פעולה ואנחנו נבקר במרכז לנפגעי אלכוהול והימורים ושם יוצג גם מרכז לטיפול לנפגעי סמים. הייחודיות של המרכז, ושם אני גם בחוויה האישית, זה שזה מרכז יום לנשים ייחודי והראשוני שהוקם מבחינת מענים לנשים. אנחנו לצערנו, אנחנו יודעים שהן צרכניות שירותים פחות מגברים, מכל מיני סיבות, ולהן אנחנו דווקא מטפחים. אנחנו נבקר באשפוזית, יש החלטה גורפת מוניציפלית, החלטה עירונית, ד"ר מרינה תהנהן, שאישה לא ממתינה. זאת אומרת אם יש תור המתנה לאשפוזית ואישה מופנית, היא תתקבל לפני התור. הבא בתור זה אשדודי שצורך את השירות וכו'.

אז יש לנו את האשפוזית, שזה מענה טיפולי. אנחנו נבקר שם, יש לנו 20 מיטות, 24/7, רופאים פסיכיאטריים, סגל שנותן שירות ושם באמת הקשר מבחינת ההפניות זה מטיפול בנפגעי סמים, ממרכז יום, מופנים אל ומופנים חזרה.

אנחנו מדברים על מרכז מאור לתחלואה כפולה, הם גם היו אצלך באחת הוועדות וגם תראי בעיניים את המיזמים. אתם גם תתכבדו באוכל של מיזם התעסוקה שלהם, שזה עוגיות מאור שהם עושים, אחר כך אתם גם תקבלו שי קטן שהם עשו במו ידיהם.

יש לנו יזהר, אחד משלושת המענים בעיר אשדוד. יש לנו חנות מדהימה במרכז ביזהר, החלפת מזרקים, ואנחנו נותנים שם לכ-120 צרכנים שפוקדים את המקום. הכול בהנגשה שפתית גם.

מבחינת המענים שאנחנו נותנים לנוער. אנחנו מקיימים פעילות אינטנסיבית עם מפקד התחנה שלנו, עם מיל"ה, זה נוער עובר חוק, בחלקו גם נוער שצרך סמים. עכשיו עם הנושא של אי הפללה זה כנראה קצת פחות חמור, אבל אנחנו מקבלים הפניות של ילדים ואנחנו עושים איתם פעילות.

לגבי נוער זה לא משנה.

נכון, נדבר על זה בהמשך, בסיכום. אני יודעת, גם ראיתי את המכתב של שפי, אנחנו פועלים לפיו.

כאן אנחנו מקיימים פעילות של תוך ארבעה חודשים בפעילות עם המשטרה, יחד איתנו, למחיקת תיקים, על מנת שיוכלו להתגייס, על מנת שיוכלו לפתוח דף חדש. פעילות שהועתקה לשאר הערים והתחילה באשדוד.

אנחנו גם קידום נוער, נמצאים כאן רונית, אנחנו פועלים בשיתוף פעולה, עם תכנים מניעתיים, עם תכניות של העסקת בני נוער ביחד, שירות מבחן. אנחנו מקבלים הפניות, אנחנו גוף שאנחנו יכולים לקבל הפניות משירות מבחן ואנחנו מנגישים את השירות גם - - - ומחזרים אחריהם על מנת שיפנו את הנערים אלינו לתוך כלל המענים העירוניים. ניידת עלם, הפוך על הפוך, אצלנו זה בתחום נוער, אנחנו מדברים על מחלקת נוער וצעירים ביחידת האיתור שעושה עבודה מדהימה תחת מינהל שירותים חברתיים, גם זה יוצג, ואנחנו פועלים בכל המסגרות הפורמליות, נמצאות פה קרן ורונית בחינוך הפורמלי, וכל פעם מתחדשים בנושא של מערכים לסמי פיצוציות, מערכים לנושא של אלכוהול לכל הגילאים. פרויקטי עמיתים, הכוח שבנוער ועוד כהנה. זו הפעילות שאנחנו עושים מבחינת המענים לנוער.

בבריף ממש אחד. הרשות העירונית השכילה ב-99' להקים רשות עירונית למאבק בהתמכרויות, שכיום יש לי הכבוד לעמוד בראשה מזה שבע שנים. זה תאגיד עירוני לכל דבר ועניין, יש לו יו"ר, יש לו דירקטוריון, שליש ממנו חברי מועצה, ההחלטות מתקבלות על ידי המועצה והוא מנוהל על פי כל הכללים של התאגיד העירוני.

התקציב כולו עירוני או שיש תקציב - - -

לא, יש לנו תקציב ממשרד הבריאות למענים שנותן משרד הבריאות, יש לנו תקציב שניתן מהרשות הלאומית, יש לנו תקציב שניתן מהמשרד לבטחון פנים כעיר ללא אלימות. זה מודל ייחודי. הצטרף אלינו עורך דין הרב מאיר בן סימון, מסיעת ש"ס, שהוא יו"ר הרשות מזה שלוש שנים.

מבחינת החזון שלנו, זה פיתוח וחיזוק החוסן האישי, משפחתי וקהילתי. אנחנו מדברים על שלושת מעגלי התערבות שאנחנו מקיימים. אנחנו מקיימים את ההתערבות מול הפרט, אם זה נער, אם זה מטופל. יש לנו את המענה שאנחנו נבקר בסוף במרכז להורות, אנחנו נותנים גם את המענה למשפחה ואנחנו מקיימים עם פעילויות, נמצאים איתנו גם הרובע וגם המתנ"סים. אנחנו מאמינים שאנחנו מנתקים את הפרט, נותנים לו מענה, אבל הוא חוזר לסביבה שאינה מאפשרת ולא מדברת באותה שפה נורמטיבית או באותה תת תרבות, אז לא עשינו כלום, לכן אנחנו מקיימים את זה בשלושת המעגלים.

אלה ששת התחומים שחונים אצלנו בתאגיד. עיר ללא אלימות. בא לכאן השר לבטחון פנים, הוא בא לפני חודשיים לראות איך אפשר במקשה אחת לעשות את שני המענים האלה ולחיות יחד בשלום. זה מסונכרן. נמצאת איתנו דבורית, מנהלת עיר ללא אלימות, אחת מראשי התחומים שלנו. הטיפול והשיקום, כפי שאמרתי - - -

רגע, סליחה, עיר ללא אלימות זה פרויקט שנמצא תחת החברה העירונית שלך, כלומר לצורך העניין, הרכזת או האחראית של עיר ללא אלימות - - -

היא מנהלת.

היא מנהלת. היא נמצאת כאגף בתור התאגיד העירוני.

כן, נכון, היא תחום שיש לו את הפרויקטים שלו בתוך התאגיד והוא מדבר עם שאר התחומים. אם יש לי פרויקט מוגנות, שזה בתוך בית הספר, תכניות המניעה, לצורך העניין, מסתנכרנות איתה.

ובעצם מה שנקרא טיפול ושיקום, זה לצורך העניין טיפול בהתמכרויות, שזה עוד תחום תחת זה וכל השאר - - -

כן, נכון.

והנושא של סמים נמצא באופן בלעדי בטיפול ושיקום או שיש לו - - -

לא, אנחנו מחלקים את זה. טיפול ושיקום, פרופר ממש, שנותנים את המענה, אם זה אמבולטורי ואם זה טיפול רפואי, שיקומי, תעסוקתי, השמתי, אנחנו מדברים על חינוך, מניעה והסברה, שכאן אנחנו מדברים על כל התחומים, התחום של הסמים והאלכוהול, מבחינת תכנים שאנחנו מגדירים מניעה. פעילויות, תכניות, העצמה - - -

בסדר, אבל טיפול בהתמכרויות כתחום זה זה?

כן, זה זה.

והתקציב מהמשרדים השונים, הוא מוקצה פר פרויקט, או שיש לך תקציב עוגה שלמה ואת מחלקת אותה לפי הצרכים, לפי ה - - -

גם וגם וגם. לעתים אנחנו מקבלים פרויקט שהוא תכנית מניעתית, אז הוא יכול לחלוש על איזה ארבע תכניות, שזה יכול לשבת כאן ויכול לשבת כאן ויכול לשבת כאן.

לצורך העניין כרגע עיר ללא אלימות, הוא מקצה תקציב לזה. רשות למלחמה בסמים, משרד הבריאות, משרד הרווחה, הם לזה. משרד החינוך - - -

אני שוב אומרת, כן ולא, מכיוון שאם הרשות הלאומית נותנת תקציב לנושא של השמה תעסוקתית, אז הוא יכול לחנות בשלושה פרויקטים שונים שאקראית הם נמצאים גם בתחומים אחרים.

נכון ל-2016 - - -

צודקת תמר שהתחום של נוער בסיכון, מרכז ייעוץ לנוער, לצורך העניין, הוא אמור להיות בתוך טיפול כי הנוער שמשתמש בסמים מקבל באמת - - -

לא, בסדר, אבל עדיין יש הבדל בין נוער בסיכון לבין פרופר שירות טיפול בהתמכרויות.

בדרך כלל אנחנו נראה שהתקציב של הרשות לטיפול ושיקום נמצא כאן, כי אין לי מקום אחר של טיפול.

אנחנו נותנים תקציב לפרויקטים, פרויקטים מסוימים - - -

קודם כל מה התקציב השנתי של התאגיד?

בין 19 ל-20 מיליון שקל.

וכמה מזה ב-2016 הרשות למלחמה בסמים - - -

הייתה לנו ירידה בתקציב, זה 800,000 שקל.

800,000 שקל, שמתוכם חינוך ומניעה גם.

800,000 שקל. אם אני מדברת ממש על טיפול ושיקום, זה בסביבות ה-250.

וסתם לסבר את האוזן, עיר ללא אלימות, כמה?

עיר ללא אלימות 1,770,000, הוא כולל עירוני, לצורך העניין 450 מוקצים לרווחה, 500 מוקצה לחינוך, זה פרויקטים - - -

לא, אבל 1,700,000 זה תקציב לעיר ללא אלימות'.

עיר ללא אלימות, לתאגיד, לעיר. כי למשל יש לי מוקד רואה, אז אנחנו מממנים גם במוקד, אני מסתכלת על הקב"ט שלנו, אנחנו מממנים שם את מוקד רואה שנותן מענה לסיירת הורים למשל.

את הגורם המתכלל.

אני הגורם המתכלל, אני הגורם המדווח, אני הגורם ש - - -

עוד עיקרון, שחלק מהתקציבים זה לכוח אדם מיוחד, למשל מרכז מניעה למגזר האתיופי. אנחנו, כרשות, מממנים גם כוח אדם וגם פרויקטים.

לשאלתך, ישנם תקציבים שהם צבועים, פר אוכלוסייה, פר תכנית, פר פעילות, פר טיפול, וישנן תכניות, ואז אנחנו מחליטה, כמובן באישור, של הנהלה או המשרד הרלוונטי שמקצה את התקציב. גם משרד הקליטה מקצה תקציבים כי יש לי את העולים, אז במשרד הקליטה חלק מהתקציבים אנחנו נראה גם בנוער, מדוע? כי אם יש לי שתי קבוצות יוצאי הקהילה האתיופית אז אני אשים שם, ואם יש לי קבוצה יוצאת הקהילה מצרפת אז אנחנו נניח שם את הכספים. אז לפעמים הצבוע הוא פרויקטאלי ולפעמים הצבוע הוא אוכלוסייה, אבל הפרדה כמעט מוחלטת לטיפול והשיקום.

שיקום, יש לנו את תחום נוער בסיכון, בתחנה האחרונה אנחנו נדבר על זה. חינוך, מניעה והסברה, כפי שאמרתי, אנחנו מסונכרנים עם החינוך. תחום עולים, שזה ייחודי. אנחנו מנגישים את כל המענים, הטיפולים, השיקומים, בשפות המונגשות ולא רק בשפה המדוברת אלא בהתאמה תרבותית. אנחנו עושים הכנות לסגלי המורים בתוך בתי הספר, כשאנחנו רואים מסה קריטית של אוכלוסייה יוצאת הקהילה, למשל מקיף י', יש לנו יוצאי הקהילה מצרפת, אז הוא יונגש, חדר המורים, הרכז יוצא צרפת ינגיש את תת התרבות של הקהילה הצרפתית לסגל המקצועי שם. ראש תחום עולים שלנו, נתן גרינברג.

המרכז להורות משמעותית. חלק מהמענים ניתנים לאוכלוסייה הנורמטיבית, זה מניעה, מרכז להורות, וחלק אנחנו מייחדים אותם לאוכלוסייה שאתרע מזלה.

השקף הבא מראה על ממשקי ושיתופי הפעולה, שזה מאוד חשוב להראות אותו. דיברנו על שיתוף הפעולה, אז עיריית אשדוד, העיר ללא אלימות פנו לראש העיר, זה היה אך טבעי שהוא יקצה ואז אנחנו התווינו את התכנית איך מפעילים את זה ולכן הוא מופעל. הרשות, כמרכז, אנחנו מקיימים יחסי גומלין עם כל הגורמים בעיר. לפעמים אנחנו שותפים בתכניות מניעה, תכניות טיפול וכו', ולפעמים אנחנו מפעילים והגורם האחר מהווה שותפויות. אנחנו שותפים בשולחנות עגולים, גם שמקיימת רונית ובשאר ועדות ההיגוי, שחלקם אנחנו מובילים וחלקם אנחנו שותפים.

אני אפנה את הבמה כאן למאיר. כמה דברי ברכה ו- - -

בוקר טוב לכולם. שלום, נעים מאוד, ברוכה הבאה.

תודה רבה. נמצאת חברת הכנסת מירב בן ארי.

שלום, מירב, ושיהיה בעזרת ה' לידה קלה. בהצלחה.

תודה רבה.

אבל את בכושר, אני רואה. האמת שאני נמצא במקום שאני יותר שומע עליו מאשר נמצא בו. אנחנו נדבר על זה, אבל ברשותכם, ליום כזה נדרשו הרבה הכנות ותרשו לי, בבקשה, להתחיל בפתיחה, אף על פי שאינו כאן כבודו כאן. כבוד ראש העיר, ד"ר יחיאל לסרי, שאני יודע שבתחומים האלה חשוב לו מאוד לנגוע, לא רק לראות, הוא רוצה מאוד לנגוע והוא עושה את זה באמנות. אני מדבר על הרשות, אני מדבר על הרווחה ואני מדבר על הדברים הבסיסיים, מה שנקרא האוכלוסייה שמצבה הסוציואקונומי וההתחברות והממשק שלה אל החיים הנורמטיביים הם לא פשוטים. ושיהיה לו בהצלחה ואנחנו מאחלים לו שהתוצאות הטובות יעשו לו הרבה נחת.

חברת הכנסת, אני חייב להדגיש, אני קיבלתי הקדמה מהמנכ"לית, שזה מאוד מאוד חשוב לה כל הפעילות הזאת, אז כך שמתחבר מאוד טוב ויפה ואני מבין שיש יום ארוך, אני מקווה שאנחנו ניפגש גם בהמשך היום, בעזרת ה', אז שיהיה בהצלחה וברוכה הבאה.

יש כאן סדר, אז הרווחה, מנהלת הרווחה, גב' רונית צור, שאני חייב לומר לכם שאני נכנסתי לפתח ואני כל כך אומר שההצלחה, היום בעידן המודרני, פעם היו מסתכלים הרבה כדורגל, כשהיה הכדורגל הדבר הפופולרי, היום זה בישול, יש מסטר שף ועניינים, לי יש אישה בשלנית אז אני מאוד מעריך את זה, ואחת ההצלחות בבישול זה שילוב ומיזוג בין דברים. כאן בעיר שלנו, בפרט ברשות, השילוב והמיזוג הזה בין הרשות לרווחה, ששתי העומדות בראש עושות את זה בהצלחה מרובה ובאמנות, אני חושב שזה מאוד מיוחד. ואני נכנס כאן בפתח ואני רואה יהודי, לא משנה מה שמו, על כיסא גלגלים, ובשבוע שעבר אני מקבל פנייה ממתנדב שנמצא אצלו בבית ושלח לי תמונות לפני ושלח לי תמונות אחרי, מחריד. אני מיד - - -

אחרי זה כבר לא מחריד.

אז אני אגיד לכם מה המחריד. המחריד זה הלפני ואחרי ביחד כי כשאין מי שצריך במקום שצריך איך זה יכול להיות? אז פשוט צריך לחבר את שני הדברים. ואני מצאתי ברוך ה' אוזן קשבת והנה תראו, הוא גם נמצא פה, מקבל טיפול אצל סימונה וגם רונית - - -

עליי לציין שהעובדים הסוציאליים כאן, הם הציפו את הבעיה מול משרד הרווחה, מול העובדים הסוציאליים, ושיתוף הפעולה יחד עם עמיגור הצליחו להשיג את התוצאות שעליהן אתה מדבר.

מעולה, אני מודה לך. זה חשוב מאוד. אז אתם רואים את הממשק הזה. נמצא קב"ט עיריית אשדוד, אריה איטח, שגם איתו יש לנו שיתופי פעולה מיוחדים. אני חושב שזה חלק קטן פה, אבל מאוד חשוב לך, יש לו את כל העיר לטפל.

גב' רויטל עמוס, שאנחנו רואים אותה מפעם לפעם, שיהיה בהצלחה. אריאלה רוזנטל, מנהלת קשרי חוץ בעיריית אשדוד, ירדנה להב, רונית, הזכרנו, גב' יעל כהן, תמי כחלון, זה הקטע אחרי זה שתופסים את כל אנשי הציבור, 'הוא לא אמר אותי', 'כן אמר אותי'.

מכובדיי כולם.

וחברות הכנסת הזכרנו. סימונה, פותחים בכבוד אכסניה. מנכ"לית הרשות סימונה מורלי, שהמסירות, המקצוענות, גם הנראות, הנראות היא מאוד חשובה. בדרך כלל כשאנחנו מטפלים באוכלוסיות כאלה אתה אומר 'בוא תטפל בבן אדם, תן לו מענים, עזוב מה נראה ואיך נראה', לא, זה מאוד חשוב. אני רואה את זה גם ברווחה, במבנים של הרווחה, שיש לי קשר, יושב ראש הסיעה שלנו הוא הממונה על הרווחה, אז כך שיוצא לי להתארח בכל מיני מקומות שגם קשורים ברווחה, הרשות, הכול, לי זה מאוד חשוב.

למעשה על נושא הסמים, המניעה, אז כל הזמן שואלים אותי 'תגיד לי, מאיר, איזה תיק לקחת, סמים?' אז, רבותיי, לפני הסמים יש לנו הרבה הרבה מה לעשות כדי לא להגיע. מי שנמצא שם, אז יש מסגרת עד לאן הוא יכול להגיע, אבל המניעה זה הדבר החשוב ביותר. אני חושב שכאן צריך להיות ריכוז המאמצים, בכל זאת אני עושה זאת.

אני מאחל לכולנו בהצלחה, תודה לכל האורחים שהגיעו ותודה לכל המארגנים ויסלחו לי מי שלא הזכרתי את שמו, יום טוב ומוצלח.

תודה רבה.

תודה רבה.

אני אציג את עצמי. אני ליז ואני מנהלת המרכז, אחרי הרבה שנים שהייתי סגנית מנהל, סוף סוף קיבלתי את הניהול. אני גם שמחה לשתף אתכם בשינוי השם של המרכז, זו חשיפה ראשונה, המרכז ייקרא מרכז שוהם, שיקום וטיפול בהתמכרויות, שזה בעצם משקף את התפיסה שמשרד הבריאות מוביל, של להוריד את הסטיגמה מהמכורים, מהמטופלים, ולתאר את כל רצף הטיפול והשיקום. לא מדובר רק בתרופה, אלא מדובר בכלל שירותים ורצף של מענים עירוני, כמו שסימונה הציגה קודם. אז שוהם, אנחנו שמחים לבשר את זה.

הטיפול ניתן על ידי האגודה לבריאות הציבור משנות ה-90 כשירות למשרד הבריאות, למחלקה להתמכרויות במשרד הבריאות ובפיקוח של משרד הבריאות. משרד הבריאות בעצם מכיר במחלת ההתמכרות כמחלה ככל המחלות ונותן טיפול תרופתי, כחלק מהטיפול טיפול תרופתי ומענה למחלה עצמה. המחלה היא מחלה קשה, פרוגרסיבית, מתלקחת, עם מאפיינים מאוד קשים, עם פגיעה במטופל עצמו, פגיעה מאוד קשה, ובמעגלים מאוד רחבים מסביב. זה ממש כמו לזרוק אבן למים ואנחנו רואים את הפגיעה בכל המעגלים, אם זה בני משפחה, הורים, אחים, ילדים, שכנים, כולנו בעצם, כי אם מכור לסמים צריך לצרוך את מנת הסם שלו עכשיו הוא צריך כסף לזה ובעוד ארבע שעות וזה מה שמנהל לו את כל החיים שלו, אז הוא צריך כסף לזה והכסף הוא על ידי פריצה לבתים של אחרים ולמכוניות שלנו וצריך איכשהו לממן את הסם הזה ויש פליטה מהמעגל הנורמטיבי, ממעגל העבודה. יש שיפוט לקוי, מציאות מעוותת, לתוך מעגל של עבריינות ופשיעה.

לכן מה שמנהל וכל האסכולה שעליה אנחנו עובדים זה בעצם אסכולת מזעור הנזק. קודם כל זה שער הכניסה לטיפול, מהרחוב להיכנס לאיזה שהוא טיפול. אתם הגעתם, מתחילים את הטיפול, לשמחתי, במקום הכי נמוך מבחינת מכורים לסמים ומכאן בעצם אתם רק יכולים לעלות במשך הסיור, כי לכאן מגיעים המכורים לסמים קשים מסוג אופיאטים, זאת אומרת הרואין ולמשככי כאבים מהסוג הזה. בשנים האחרונות אנחנו עדים ליותר ויותר מכורים למשככי כאבים. הם מגיעים לכאן אחרי לפחות שני ניסיונות גמילה, מעל גיל 21.

אנחנו מטפלים בכ-220 תושבי אשדוד, 80% גברים, 20% נשים, שזה בערך תואם את הסטטיסטיקה העולמית למכורים לסמים. אם אנחנו עושים את החלוקה זה 40% מחבר העמים, 40% ילידי הארץ ועוד 20% צפון אפריקה, זו בערך החלוקה, כאשר מתוך ה-20% נשים שיש לנו שליש מהם, קצת יותר אפילו, 40%, הן חד הוריות וכשליש מהחד הוריות נתונות תחת פיקוח של פקידות סעד בעיר ולכן שיתוף הפעולה כאן הוא עם כל רשת המענים, גם מבחינת טיפול, שזה פקידי סעד, קציני מבחן מפנים הנה, כחלק מהפיקוח.

הטיפול כאן שניתן הוא הוליסטי. אנחנו מטפלים רפואית, פסיכוסוציאלי, שיקומי ואפילו חינוכי. הטיפול הרפואי כולל את רואפת המרכז שלנו - - -

איך מגיעים לפה מטופלים?

או בפנייה עצמאית, או על ידי שירות מבחן, או פקידי סעד שמפנים. שירות מבחן ממש מתנה את חלופת המעצר בטיפול.

אבל למדנו שיש גם אוטובוס שמביא אותם לפה, כי בכל זאת זה מרוחק.

זה עקב האכילס. יש לנו את המבנה הכי יפה בשיתוף פעולה - - -

וממש ממש מרכז העיר, באשדוד, אז יש להם הסעה. סימונה, זה שלך, אני גם שאלתי אותה שאלה.

כשהוקם המקום, אז פנינו באמת לאגד, היום זה אפיקים, ויש סבבים של פעמיים ביום, אבל לרחוב מקביל, על מנת לא לזהות מי שיורד כמזוהה שצורך מתדון, הם באים במוניות.

אז המתדון זה בדיוק השינוי, כי משנת 2002 מחלקים בארץ בופרנורפין, זה התחליף לסובוטקס, עבר לסובוקסון ועבר כמה חילופים. יש כאן את הצוות הרפואי, חלק ממנו, את רופאת המרכז, שהיא נרקולוגית, הצוות כולל נרקולוגית, כולל פסיכיאטרית וכולל צוות סיעודי שהוכשר לחלוקת הטיפול. אם תרצו, נעשה אחר כך סיור, יש לנו ממש בית מרקחת כאן.

כמה זמן נמצא כאן מטופל? מקסימום?

ההגדרה של משרד הבריאות זה טיפול תרופתי ממושך. זאת אומרת אם מכירים בזה כמחלה, אז במחלה צריך לטפל, מחלה כרונית מתמשכת, מתלקחת, פרוגרסיבית.

מה המטופל הכי ותיק שיש לכם?

לא מזמן נפטר מטופל בן 96.

לא, אבל יש אנשים שמגיעים יום יום במשך שנים?

לא, יש תכנית טיפולית שמותאמת. הטיפול כאן הוא טיפול ופיקוח, זה לא רק טיפול, כי יש כאן פיקוח, הפיקוח הוא על ידי בדיקות שתן ועל ידי התאמה של תכנית טיפולית. התכנית הטיפולית מותאמת בהתאם לבדיקות השתן, בהתאם לקבוצות שהוא משתתף, לשיתוף פעולה עם הצוות, להתקדמות בחיים האישיים שלו ואז גם מורידים ימים. זאת אומרת שיש כאן ממש מערך של מקל וגזר, של סנקציות מול הטבות.

כלומר המטופל הממוצע נמצא כאן איזה שהיא תקופה, בהנחה שהוא לא חוזר - - -

אנחנו מדברים על טיפול לייף טיים, יש אפשרות לגמילה, אבל הטיפול הוא טיפול.

לא, אני מבינה, אבל אני שואלת, המטופל הממוצע שמבחינתנו הוא כאילו ההצלחה של המקום הזה, כלומר הוא מטופל כאן באופן יציב, הוא אמור להיות מוחזק מבחינת המתדון עצמו ובמקביל הוא מגיע, שותה את התרופה, עובר את הבדיקות וכל הדברים האלה ומשתתף בקבוצות פסיכוסוציאליות - - -

במידת הצורך. יש פה מטופלים, אנחנו עוד מעט נציג מקרה שלנו, מקרה הצלחה בשיקום דווקא, הוא מגיע פעם בשבוע, מקבל את הטיפול שלו, מקבל את כל הטיפול take home, הביתה, לכל השבוע, ומתפקד כאחד האדם. הטיפול התרופתי גורם לעיצוב פיזיולוגי, שהוא הבסיס לכל הטיפול הפסיכוסוציאלי והשיקומי. אם אנחנו לא מייצבים אותו קודם כל על טיפול תרופתי אנחנו לא יכולים להתקדם הלאה, לא בתכניות, לא בשיקום, לא יכולים להתקדם לשום מקום.

תיכף נציג את ה - - - תעסוקתי ואנחנו נראה ש-50% מוטמעים - - -

60%.

כבר עברנו ל-60%?

כן.

שזה הישג בשלוש השנים האחרונות. הם מוטמעים בקהילה, זאת אומרת אם הוא לא יצהיר שהוא משתמש במתדון הוא כאחד אדם באותו מפעל או באותו מקום עבודה שהוא עובד.

נכון.

אבל שאר השיחות הקבוצתיות, השיקום התעסוקה, ניתן כאן?

הכול ניתן כאן, כן. המסגרת הוליסטית, זה ריפוי כפי שהצגתי אותו. במקביל עובד חלק הפסיכוסוציאלי, יש לנו כאן שלוש עובדות סוציאליות ועובדת שיקום אחד, דרך הרשות העירונית, שתיכף נגיד כמה דברים באמת על הרשות העירונית ושיתוף הפעולה כאן.

זה - - - תרופתי שאנחנו נותנים.

אנחנו שייכים בעצם, השירות ניתן על ידי משרד הבריאות, המחלקה להתמכרויות, אבל ניתן על ידי האגודה לבריאות הציבור, שזו עמותה שמספקת את ה - - - זה בדיוק המכרז שסימונה דיברה עליו.

אדם שטופל בטיפול תרופתי, מכור, יש אורך זמן, תרופה היא דבר זמני?

לא. ההתייחסות היא כמו חולה סוכרת שמקבל אינסולין, מכור - - -

זה אומר שזה הבית שלו עד 120?

בטח.

כן, זה שער לכניסה לטיפול, אבל גם בסוף יש אפשרות לגמילה ואנחנו תמיד נותנים רשת ביטחון לכל מטופל שנגמל. עם התרופה החדשה, סובוקסון, שנכנסה לסל הבריאות לא מזמן, יש הצלחה גדולה מאוד בגמילה, קל מאוד לגמול אותו, נותנים אותו גם באשפוזית לגמילה ואנחנו נותנים אותו כאן כטיפול החזקתי. בגדול זה לא גמילה, בגדול מדובר על טיפול החזקתי ממושך.

אז יש צבירה של - - -

עם התרופה אפשר לעשות גם גמילה.

כמובן, זה גם בסוף יכול להיות - - -

באיזה שהוא שלב הוא מרגיש צורך להיגמל אז הוא נגמל.

לחלוטין, יש לנו גם אחוזי הצלחה בגמילות. הטיפול הוא טיפול ממושך עם אפשרות לגמילה, עם - - -

אבל היום 220, בחודש הבאה יהיה פה - - -

לא.

אין צבירה?

יש מיצוי של העיר אשדוד. המטופל כאן, רק עוד כמה נתונים שהם ככה מעניינים.

זה הגרף הטוב ביותר למכורים, אם כאן זה לא גדל - - -

אני מבינה שיש קצת בעיית זמן, אבל יש כמה תכניות שאני חייבת לשים את הדגש עליהן.

אפשר שאלה?

כן.

כמה מגיעים בגלל התמכרות למשככי כאב?

לא הרבה, ממש בודדים. רואים את זה קצת יותר, אבל בודדים.

זאת אומרת הרוב כאן מגיעים לאופיאטים - - -

לאופיאטים ואחרי שני ניסיונות גמילה לפחות. ד"ר אביבה וולף הייתה מנהלת מרכז - - -

כן, היא משתתפת של כבוד בוועדה.

שמחתי שיש מקום שמטפל במשככי כאב.

כן, בגלל זה שינינו את השם לשינוי תפיסה מוחלטת.

המגמה היא בעתיד שמבחינת משרד הבריאות גם, שלגבי המתדון, תוקצה איזה נישה, שכנראה לא תהיה הנישה של משתמשים באופיאטים, אלא משתמשים בתרופות כאב ולא יהיה להם את הסטיגמה ואז הם יוכלו להגיע גם למרכזים האלה. זה תהליך של - - -

אני מבינה שהזמן קצר, אבל אני רוצה לשים את הדגש על יום נשים. אנחנו יודעים שנשים הן שונות מבחינת התמכרות שלהם, הכובעים הרבים שיש לנשים. פתחנו כאן יום שנקרא שלישי נשי, שהוא יום נשים בלבד, זה יום שכולו העצמה, קבוצות נשים, קבוצות טיפול באמנות, ימי כיף, פינוק, מספרה שאנחנו לוקחים אותם, שיתופי פעולה עם בתי ספר, טיולים. זה יום שכולו העצמה נשית, זו ממש ספינת הדגל שלנו, אולי קצת אפילו לפני השיקום, שתיכף גם נדבר עליו. נגיעות הנשים. היטיבה להגיד את זה, להבדיל בהתמכרות של נשים וגברים, ענת גור שאמרה שכשנשים משתמשות זה self medication, להסתיר את כל הכאב וההתעללות הנפשית, הטראומות, הפוסט טראומה, הן משתמשות להרגיע את הכאב, ואילו גברים משתמשים לריגוש, הנאה ולחץ חברתי. אז יש ממש שינוי בתפיסה לגבי ההתייחסות לנשים בתוך הטיפול.

עוד נושא אחד בדקות האחרונות במהירות. נושא השיקום. השיקום התעסוקתי זה מיזם ייחודי, אני חושבת, כאן במרכז, ייחודי בארץ במרכזי המתדון, ששותפה לו סימונה והרשות העירונית והלאומית. מוקצים כאן המון משאבים.

לאחרונה הוקצו כאן 100,000 שקל מקרן החילוט לטובת השמה. אופיר איננה, היא חולה, אבל יש פה רכזת השמה שנמצאת במתדון, עובדת בצורה סינרגית עם העו"סיות ועם ליז ויש לנו הצלחות מדהימות.

יש הצלחות, יש 60% שיקום, אנחנו מפנים לקורסים מקצועיים, לאבחון מקצועי, להשמה במקומות עבודה ולשדרוג מקומות עבודה. יש יותר מ-60%, זאת אומרת מתוך 220 מטופלים יותר מ-110 מטופלים עובדים, מתפקדים, חיים חיים רגילים לכל דבר, באים פעם בשבוע.

220 מטופלים כל שנה.

בכל רגע נתון.

כן. יש נפטרים, יש מעצרים, יש קבלות, יש כל מיני - - -

כולם תושבי אשדוד?

רובם תושבי אשדוד. אנחנו מחויבים - - -

אתם לא מקבלים ביקש מערים אחרות?

מקבלים.

אבל משרד הבריאות, אנחנו מתוחמים ל - - - יותר נכון זו החלטה מוניציפלית שמתדון ייתן מענה לתושבי אשדוד והסביבה.

יש מקרים בודדים שאישרו לנו לקבל, אבל - - -

אם יש מקרה חריג אנחנו מעלים את זה, פעמיים העליתי למועצה, לא קרה שלא אישרו, ואנחנו קיבלנו מאשקלון שלושה מטופלים.

דוגמה מצוינת לשיקום מוצלח שלנו, מרגע הגיעם למרכז ועד לייצוב, זה אליהו ביטון, ידידי היקר, שהסכים היום ככה להיחשף, אנחנו ממש גאים בו כאן בתכנית ובכל הדרך שהוא עשה. הוא ככה יציג את עצמו ואת השיקום שלו.

אולי לפני שאתה מתחיל, אני רק אומרת שיש פרוטוקול מוקלט וכתוב, אם אתה מעוניין שהשם יהיה חסוי אז אנחנו נחסה את השם.

אין שום בעיה, כל מה שעברתי עברתי, זה חלק ממני והכול בסדר. שלום לכולם, נעים מאוד, קוראים לי אליהו ביטון. אני רוצה להודות לצוות בכלל שבחר בי ונתן לי את ההזדמנות להופיע בפניכם כדי לספר על המקום הזה. אני בגיל 54, הגעתי לכאן אחרי התמכרות ממושכת של קרוב ל-30 שנה, אם לא קצת יותר, אפילו 35 שנה, כשהשתמשתי בכל סוגי הסמים, בכל דרך של שימוש בסמים. ניסיתי הכול, חוויתי הכול, הגעתי למצב שהייתי, אם אפשר להגיד את זה בצורה כזאת, הייתי עושה כל מה שאפשר כדי להביא את הסם. הייתי מגיע למצב שהייתי פורץ לדירות בזמן שישנים, הייתי יכול לפרוץ 20-30 דירות בלילה אחד, כדי לממן את השימוש בסם, ויש כאן שוטר שיכול להעיד על זה. אני הייתי ממש צרה מהלכת על שתיים, באמת, צרה מהלכת על שתיים ואני לא מתגאה בזה חלילה, אני אומר את זה כחלק מהחיים, כחלק שממש לא הייתה לי ברירה לא שרציתי את זה, אבל לשם הגעתי כדי להשיג את מה שהייתי צריך, כדי לתפקד כביכול כמו בן אדם.

למרכז הגמילה, לפה, הגעתי אחרי שתי ניסיונות גמילה בקהילה טיפולית, בבית אביבה. סיימתי את הטיפול שם, הכול, ועדיין לא הצלחתי, כשיצאתי לחיים בחוץ חזרתי מהר מאוד להשתמש. הדרך הייתה מאוד קשה. כל פעם ניסיתי וניסיתי ולא הצלחתי. מה שלא ניסיתי בגמילה טוטאלית לא הצלחתי, הבנתי שיש לי בעיה שאני, כמה שכואב להגיד את זה ועצוב, בלי טיפול במחלה הזאת אני לא יכול לתפקד. בחרתי באפשרות האחרונה שנשארה לי לטפל בעצמי דרך מתדון, כדי לצאת מסמי הרחוב. הייתי מגיע למצב שאני מזריק בערך שתיים, שלוש, וגם חמש גרם ביום. כמובן שהייתי שותה כדורים מכל הסוגים, אם הייתי נעצר לא הייתי יודע על מה נעצרתי.

בסופו של דבר הגעתי למרכז, הגעתי לא מרוסק, מתחת לאפס הגעתי, הגעתי לכאן שבר כלי כשכול הגוף שלי אבצסים מזריקות, משתמש בכדורים, כשהסתובבתי עם שני שברים ברגליים ובגב, ולא ידעתי אפילו שיש לי שבר והסתובבתי ככה שלושה חודשים. זאת אומרת הכאב, לא ידעתי אפילו שיש לי כאב, מרוב שהייתי משתמש בסמים. גם עם המצב הזה עוד הייתי הולך וגונב הכול וכשהגעתי לכאן הגעתי בצורה ממש מרוסקת לגמרי.

אחרי שריציתי 18 שנה בבתי סוהר, אחרי שעברתי כל מה שאפשר לעבור הגעתי לכאן ואמרתי אני אנסה לקחת אדולן רק בשביל דבר אחד, שלא יהיה לי קריז. לא חשבתי על גמילה, לא חשבתי על כלום, רציתי ביטחון, שאני לא אהיה במצב שאני אהיה בקריז, שיהיה לי את הסם שלי ואחרי זה כבר אלוהים גדול, אני אמשיך לגנוב, אני אמשיך הכול, זו הייתה המטרה. כשהגעתי למרכז לכאן קיבלו אותי, שיהיה בריא, נועם, הוא עובד סוציאלי.

נועם היום הוא מפקח של משרד הרווחה, הוא עבד כאן עשר שנים כראש הצוות הסוציאלי.

ואני מאוד שמח שהכרתי אותו, ד"ר מרגוליס, בכלל הצוות, אם זה נירה, העובדות הסוציאליות, העובדת הסוציאלית שהיום נמצאת והגעתי לכאן ולאט לאט עם שיחות הצלחתי להסביר את עצמי, התחלתי להבין מה הבעיה שלי והתחלתי לקבל אמונה שאני באמת יכול להשתנות יחד עם הסם. אני יכול לטפל בעצמי, לקבל מתדון, ולאט לאט להתחיל להשתלב בחברה, להפסיק לגנוב ולהפסיק לעשות שטויות, להתחיל להיות בן אדם, בכלל לדעת מה זה בן אדם, אני אפילו לא ידעתי מה זה בן אדם. ובאמת אחרי תהליך ארוך וקשה, בהתחלה כשהגעתי למרכז הצוות פה היה אומר לשומר, 'כשהוא נכנס למשרד אתה עוזב את הדלת, אתה הולך רק אחריו'.

בפגישה הראשונה הוא גנב את מד הלחץ דם לרופאה.

אני אפילו לא יודע. אני אומר לך, הייתי לוקח דברים, אפילו מתחנת משטרה גנבתי. זאת אומרת כל הזדמנות שהייתה לי לגנוב, הייתי עושה הכול, לא עניין אותי כלום. גם לא הייתי בהכרה כל כך והייתי עושה דברים ש - - -

הייתה הנחיה למאבטח פשוט ללכת אחריו.

לאט לאט אחרי באמת שיחות ארוכות - - -

זה קרה לפני 15 שנה.

כן. אחרי התמדה בטיפול התחלתי להבין שאדולן באמת מאזן אותי, שהוא נותן לי אפשרות להתחיל לתפקד. פעם ראשונה בחיים שהגעתי לכאן אחרי שנה וחצי-שנתיים התחלתי לעבוד עם אחי באינסטלציה והלכתי לעבוד איתו, רציתי להבין מה זה עבודה בכלל. אני אחד שלא עבד בחיים, לא מכיר את המושג הזה, והתחלתי לעבוד איתו והוא ליווה אותי באמת שנתיים. אחרי שנתיים התחלתי להרגיש כבר קצת ביטחון ולהבין שאני יכול לעבוד לבד והחלטתי שאני עוזב אותו, נכנסתי למקום עבודה מסודר ועבדתי שם בערך 10 שנים, במסגרייה פה ממול. בעל הבית מאוד אהב אותי, מאוד סמך עליי, לא האמנתי שנותנים בי כזה אמון. כשהיו באים אורחים מבחוץ לעבודה, בעלי מקצוע שונים שבאים לעבוד, בעל הבית היה אומר לי שאני אחראי עליהם כדי שלא יילקח כלום מהמפעל. זאת אומרת לי נותנים לשמור על דברים שבכלל זה היה הזוי. האמון שקיבלתי ממנו עזר לי מאוד.

הגעתי לכאן עם הפטיטיס C, הכבד היה פגוע בצורה דרסטית. כשאני הלכתי לעשות בדיקות לכבד הרופא אמר לי 'אם יתמזל מזלך - - -

80% מהמכורים הם נשאים של הפטיטיס C, חלק גדול מהם חולים במחלה והיום ד"ר ויקטוריה עובדת מאוד קשה, כי יש טיפול חדש, עם הרבה תופעות לוואי, ומאוד מוצלח ואנחנו מפנים לטיפול.

הגעתי לכאן כשהסיכוי שלי לטפל במחלה כבר היה ממש אחוזים קטנים. כשהלכתי הרופא אמר לי 'בוא ננסה, זו ההזדמנות האחרונה שיש לך, מקסימום, הצלחת הצלחת, לא הצלחת, אז איחרת את הרכבת', ובאמת למזלי הטיפול הזה באמת עזר, תפסתי אותו בדקה ה-90, הרבה בזכות ד"ר ויקטוריה שהיא דחפה ולחצה, אני אפילו לא רציתי לטפל בזה. היא לחצה, היא לא הפסיקה ללחוץ, כדי שאני אטפל בזה וזו ההזדמנות גם להודות לך באמת.

היום אני אחרי הבלגן הזה, אני מתפקד בצורה טובה, בצורה בריאה, אני שותה רק מתדון, כבר 12 שנה אני מטופל פה, כשאני נקי בכלל, כל בדיקות השתן שלי נקיות לגמרי, הוצאתי רישיון על מונית, קניתי מונית חדשה, לפני שלושה שבועות קיבלתי אותה. אני חושב שהדרך שעשיתי מדהימה, הרבה בזכות הצוות שיש כאן ובזכות העזרה שהם נותנים ותומכים.

הטיפול כאן זה למי שרוצה באמת. מי שלא רוצה, אז הוא ימצא את עצמו פה עם כדורים ועם דברים והוא ימשיך לעשות מה שהוא עושה. הם יכולים לנסות להתנהל בכל האמצעים שיש להם כדי לנסות להביא אותו לדרך שבאמת יתעורר ויעשה משהו עם עצמו. יש כאלה שזה הולך להם ויש כאלה שלא. אני לשמחתי הלך לי, ידעתי לקבל את הכלים שנתנו לי פה, אני ידעתי לנצל אותם, הדריכו אותי בתהליך התעסוקתי, הדריכו אותי בכל דבר שהייתי צריך וקיבלתי אותו עם יד רחבה. לכל מטופל אני אומר את זה, גם פה בעיר אני אומר לכולם, מי שרוצה להתייחס להתמכרות הזו כמחלה ולבוא לקחת את הטיפול הזה כתרופה, מי שמחפש את זה כתוספות חבל לו על הזמן. אז להמשיך תוספות, אולי יהיה לו ביטחון, אבל שאלה של זמן עד שהוא יגיע לסוף הדרך, מה שנקרא, שום דבר לא יעצור אותו, הוא ימשיך באותו תהליך, באותם סמי רחוב, בכול.

היום, לשמחתי, אני במקום אחר לגמרי. בת הזוג שלי, אני מגדל שלושה ילדים שהם לא שלי, אני מגדל אותם כאבא, תודה לאל, יש ילד שקיבל עכשיו חייל מצטיין, אני כל כך שמח וגאה שאני עושה את הדרך הזאת איתו, אני מחנך אותו ללכת למשטרה להתלונן אם יש בעיה, אני לא מתבייש להגיד לו 'מצדי תהיה חנון, העיקר שאני אראה אותך שמח ואני אראה אותך מאושר ואני אראה אותך בטוח וגדל בדרך חיובית'. זה בשבילי הביטחון שלי, זה בשבילי להכיר תודה לחברה, להכיר תודה למקום ולהסתכל קדימה, להיות אזרח מועיל בחברה ולא מה שהייתי. ואני באמת שמח ותודה על הזכות והמעמד שאני נמצא פה.

תודה רבה. באמת תודה רבה לך.

תודה רבה לכם.

תודה. קצת ככה טכני, אנחנו נעשה סיור, למי שלא מכיר, לראות את המענה. אתם תראו את המבנים, כלל המבנים שאנחנו הולכים, גם אם הם היו הרוסים, אנחנו מכבדים את מי שבא לקבל טיפול ולהתמודד עם הסוגיה. אנחנו מאוד מאמינים בשיטת ג'וליאני, מה שנהרס אנחנו מתקנים ומשפצים לפני שיהיה הרס נוסף, אתם תראו את זה במו עיניכם וזה לא פרפרזה לקראת בואכם, עם כל הכבוד.

אני רציתי רק להדגיש במקרה הזה, שהוא ככה מרגש, שכמעט 90% מהמטופלים כאן נקיים מסמי רחוב.

זאת אומרת הם רק עם מתדון?

מתדון או סובוקסון.

תודה רבה.

(בהמשך הסיור באשפוזית 'דולפין')

ברוכים הבאים לאשפוזית אשדוד שהוקמה ב-2009, אבל מזה שנתיים אנחנו זכינו כאן במכרז. סדר גודל שיש כאן, 20 מיטות, התפוסה נעה בין 85% תפוסה לאורך כל השנה, לעתים אנחנו מבקשים משוחררים. אני רוצה להגיד כאן לד"ר מרינה רפפורט ולמשרד הבריאות על הגמישות, על הכוונה. זאת אומרת באמת אין מצב שאנחנו פונים למשרד הבריאות לחריגה כזו או אחרת, למשל לקצר טווח של משלושה חודשיים לחודשיים וחצי כי מישהו שאנחנו מרגישים שאם הוא יגיע לכאן נציל לו את החיים ובאמת יש לו כוונות להיגמל, כי אי אפשר להיכנס לכאן בלי כוונה. מי שרוצה לעזוב אנחנו עושים לו חיזור שלא יעזוב, אבל בסוף הדלת פתוחה.

מה זאת אומרת שלושה חודשים? הם שלושה חודשים בטיפול?

לא, תיכף הרופא ידבר, יש טווח בין טיפול לטיפול.

לא, אם הוא רוצה לחזור פעם שנייה הוא יכול רק אחרי שלושה חודשים.

יש חוקים מסוימים, כי זה - - - וכו', אבל באמת יש כאן גמישות. זה המקום. אני רוצה לומר שהמבנה הוא מבנה שהיה ישן, אנחנו שוכרים אותו. עשינו התאמת מבנה. זה המקום להודות לרשות הלאומית למלחמה בסמים שסייעה לנו וכמובן המענה שניתן, של עיריית אשדוד, בצורה השוטפת, כי התקציב שניתן ממשרד הבריאות באמת באמת הוא למענים הטיפוליים.

כפי שאתם רואים, כפי שאמרתי, זה המבנה. אני רוצה להגיד תודה לזהבה, לאם הבית שלנו כאן, שהמטופלים פשוט מאוד מאוד אוהבים אותה, היא עושה את זה באמת מאהבה, למדריכים שעובדים מאוד קשה, יש לנו כאן ייצוג על ידי מגי, היא האחות הראשית מהתחלת המבנה. מרסל ורותם, העובדות הסוציאליות שעובדות קשה על מנת להפנות את המטופל, כשהוא כבר נגמל, כשאומרים גמול זה נשמע - - - הגמול לקהילה או למרכז יום. אשדודים מופנים חזרה למרכז יום של המינהל לשירותים חברתיים, או נשים או גברים, מכיוון שהנגישות בארץ שלנו, אמנם היא קטנה, אבל הנגישות היא קשה. הרבה פעמים זה נעשה בווידיאו קונפרנס מול אותו מרכז שאנחנו מפנים אליו את המטופל כי הרבה פעמים צריך לראיין את המטופל המתמודד שצריך להגיע לשם.

אני אפנה את הבמה לעודד ולאחר מכן גם נספר סיפור הצלחה.

בוקר טוב. אני ד"ר רוזנברג, אני מנהל את האשפוזית. האשפוזית, הצוות שלנו כולל רופא 24 שעות ביממה, חמש אחיות ושבעה מדריכים, אם בית, רכזת קבלה, שתי עובדות סוציאליות. אנחנו יכולים לקלוט עד 20 מטופלים בו זמנית ובעצם אנחנו מקבלים את כל סוגי הסמים להוציא מישהו שהוא אלכוהוליסט נטו. הפילוח הוא בערך 50% סמים אופיאטיים, שזה בעיקר הרואין, 15% התמכרות לאופיאטים בכדורים, שחלק זה מתרופות מרשם וחלק מהרחוב, 15% נייס גאי וחשיש.

סליחה, 50% אופיאטים, 15% אופיאטים כדורים ו-15% סינתטיים וזה?

50% זה בעצם הרואין, לפעמים הם מערבבים את זה עם כדורים אופיאטים גם והרבה פעמים הם מסניפים את זה קלונקס.

אוקיי, אז זה 50, 15 ו-15, שזה - - -

בערך, קוקאין זה עוד 10%.

הבנתי, שאר ה-20% זה קוקאין והשאר.

זה מתחלק בין סמים קטנים, אפילו יש לנו מישהו שבא להיגמל, הוא מזריק או מסניף ריטלין. יש אחוזים של חגיגת. נדיר, אבל יש מדי פעם.

ואלכוהול לא?

אלכוהול, אני לפעמים מקבל מישהו שהוא מכור לחשיש, על הדרך הוא גם אלכוהוליסט, אז אנחנו מטפלים בו גם בזה.

יש דבר כזה, מכור לחשיש ועל הדרך גם אלכוהוליסט?

כן, בהחלט. קוקאין ואלכוהול כן. כעיקרון אורך האשפוז הוא שלושה שבועות עם אופציה להארכה של שבוע, כאשר המטופל ממתין ואנחנו משתדלים להעביר מדלת לדלת, זאת אומרת מפה ישירות לקהילה, שבאמצע לא תהיה להם אפשרות להתפתות ולמעוד, או כאשר הוא עדיין בקריז, כי יש עדיין קריס, זה המדרון, זה סימני תסמיני גמילה. למשל אם מישהו מכור לסובוטקס או מתדון, יכול להיות קריז שהוא ארוך וגם אחרי שלושה שבועות הם נורא חלשים, נדודי שינה או לא משנה, אנחנו מבקשים עוד שבוע שהם יתחזקו ויוכלו לצאת ואז להשתלב במסגרת המשך.

כעיקרון שניים מתוך שלושה עוברים את הגמילה בהצלחה ומתוכם כ-40% עוברים למסגרות המשך, שזה כולל קהילה או מרכז יום.

40% מהשני שליש או 40% מכלל ה- - -

מהמסיימים.

ושאר השליש נושרים במהלך השלושה שבועות?

יש כל מיני סיבות לאי השלמת האשפוז, למשל אלימות או יחסי מין, או שימוש או הברחה של סמים, שזה לשמחתנו לא שכיח, אבל זה גם יכול לקרות, או אפילו הברחה של תרופות טיפול. הם מנסים להבריח ואחר כך או להסניף את זה או לתת לחברים, כל מיני תופעות כאלה, אנחנו מרחיקים. לפעמים ולרוב רוב הסיבות של נשירה מאשפוז זה פשוט הדודה, הכמיהה לסם, דודה זה ממרוקאית, זה מסתובב להם בראש ומשגע אותם, אז הכמיהה לסם גורמת להם לעזוב את האשפוזית וללכת להשתמש. אנחנו מנסים לחזק אותם בכל הדרכים והטיפול והתרופות שאנחנו נותנים, למשל הסובוקסון מחליש את הדודה הזאת, אבל לא תמיד אנחנו מצליחים ואז הם נושרים מהטיפול. זה עיקר הסיבה לעזיבה.

זאת אומרת עזיבה עצמית זו הסיבה המרכזית?

כן. אני לא חושב שעשינו את הסטטיסטיקה, הרחקה זה לא שכיח פה, זה לא קורה הרבה, אבל זה קורה מדי פעם.

למזער את נושא ההרחקה מינינו, יש לנו אחד המדריכים שיש לו רקע, מעבר לזה שהוא היה מכור, אבל יש לו רקע משטרתי, אז הוא שומר הסף. זאת אומרת יש לו תפקיד שהוא שומר הסף, הוא אוסף קצת מדי פעם מודיעין על מנת שלא ייווצר מצב שמי שהבריח, חלילה, וזה קורה, ידביק מישהו אחר, כי גם מי שנדבק אנחנו אמורים - - - אז על מנת למזער נזקים ושכן השהות שלהם כאן תהיה - - -

דרך אגב, כל המדריכים שלנו הם מכורים נקיים, חשוב להגיד. אנחנו מאוד משתדלים, גם אני בקליניקה הפרטית שלי, להעסיק מכורים שהם נקיים, כי הם מבינים את המכור ברמה שאנחנו לא, יש להם שפה איתם וזה גם דרך לשקם, לשיקום.

כמה מדריכים יש פה?

שבעה.

במשרה מלאה?

חלק משרה מלאה וחלק לא. בין שתי משמרות לחמש משמרות שזה משרה מלאה. הם מתחילים בשתיים, בחפיפה, ואז הם מתקדמים.

אני מוכן לשמוע שאלות, אני חושב שכיסיתי - - -

לאביבה פה הייתה שאלה.

אני רק רוצה להגיד לקטי, רכזת קליטה, את עושה עבודה מדהימה בחיזור אחרי המטופלים ורשימת ההמתנה, היא מכירה אותם גם - - -

מאיפה הם מגיעים לפה?

מכל רחבי הארץ.

אבל איך? יוזמה שלהם?

דרך הרווחה, דרך יוזמה שלהם. כן, יש כאלה שפונים אלינו ישירות. דרך רשויות, דרך רווחה.

דרך האינטרנט.

העיקר זה, אצל מכורים, מפה לאוזן, זה דבר שהוא כמו אש בשדה קוצים, זה עובר מהר מאוד. אם יש מקום טוב - - -

אבל רובם מגיעים מיוזמתם או רובם מגיעים משירות מבחן או - - -

גם וגם. משפחה זה נחשב ליוזמה עצמית.

וכולם מאשדוד?

לא, יש מכל הארץ, יש גם מאילת, מירושלים.

מעכו יש לנו כרגע.

יש לך רשימת המתנה?

יש רשימה.

של כמה, כמה זמן?

כמה זמן זה תלוי, יש כאלה שמחכים שבועיים וכשמגיע התור שלהם הם מתייאשים אז הם לא באים ויש כאלה שהם כל יום בטלפון.

אז כמה יש ממתינים?

כרגע יש אולי איזה 20.

20 ממתינים?

כן.

ותוך כמה זמן תצליחי לקלוט אותם?

אנחנו נקלוט אותם אם הם יביאו את כל הבדיקות. אלה שממתינים, חסר להם גם בדיקות.

לא, אבל תמר שואלת אם יש כאלה שממתינים בגלל שאין מקום.

זה שאין מקום כן, זה קורה לנו. אני משתדלת לעזור כמה שיותר, ברגע שיוצא מישהו ישר אני מביאה את הבא בתור, זה שרשרת.

אבל נגיד ה-20 האלה, מהניסיון שלך, כמה מהם ייקלטו ותוך כמה זמן?

הם ייכנסו תוך שבוע, השבוע כבר נגמר, בשבוע הבא, סביר להניח שכן, אם יביאו לי את כל הבדיקות והכול תקין. יש כאלה שמגיעים עם בדיקות לא תקינות ואני לא יכולה לקבל אותם.

את הבדיקות הם עושים איפה?

מה זה בדיקות לא תקינות?

בקופת חולים - - -

למשל דוגמה. הם מחויבים לצילום חזה וסיכום מידע רפואי מרופא המשפחה, אבל אם למשל אנחנו מקבלים תחלואה כפולה, אז אם אני רואה בסיכום של רופא משפחה אז אני לא מקבל ואני מפנה לקרית שלמה.

זה נקרא בדיקה לא תקינה?

לא, הבדיקה, נדיר מאוד - - - אני אתן לך דוגמה. בדיוק עכשיו, מישהו שעכשיו רוצה - - -

שנייה, מה זה נקרא בדיקה לא תקינה?

למשל בצילום חזה יש משהו לא ברור והומלץ לו על סי.טי והוא לא ביצע, כי צילום חזה תקין שולל לא ב-100% אבל בסיכוי מאוד גבוה אפשרות של שחפת, זה דבר שאסור שייכנס לפה כי זה ידביק את כולם, אז בשביל זה הם צריכים צילום חזה נקי.

הבדיקות שלך כדי להגיע לאשפוזית, זה צילום חזה, אק"ג - - -

הוא מנה שלושה.

לא, אבל אני שומעת ברקע, אם הוא מגיע ואין בדיקות דם אפשר להתקבל?

כן.

אני אגיד לך מה היתרון, כי אני רוצה להדגיש מה שהוא אמר לגבי סטטיסטיקה. שליש מהמטופלים הולכים אחר כך לקהילה טיפולית, מדלת לדלת, קהילה טיפולית לא מקבלת אנשים בלי בדיקות דם, כולל מחלות זיהומיות. לכן אנחנו מעדיפים, ממילא הם מחכים, אף אחד לא פונה כשיש לו בידיים הכול, אין דבר כזה, זה דבר אחד. דבר שני, הוא אומר 40% פונים להמשך טיפול במסגרות בקהילה, אני מוכרחה להדגיש שעוד 40%, זאת אומרת 30 ומשהו הולכים לקהילה טיפולית ו-40%, מרסל והעובדות הסוציאליות כאן פונות למסגרת המשך, נותנים את התאריך ושם לאן ולמי הם צריכים לפנות ויש כאלה שלא רוצים לאף אחד, לא עובדת סוציאלית, לא פסיכולוג ולא טיפול, אז זה בערך קצת פחות משליש.

לגבי הבדיקות, אני קטונתי, אבל מה שעשיתי פעם, לפחות, לא יודעת, אולי פה זה אחרת, הרבה אנשים לא מגיעים לאשפוז עצמו ומחכים את הזמן הזה בגלל בדיקות הדם וזה מתפספס. בגלל העניין של הקהילה עשינו סידור, אתם לא חייבים, אני פשוט רואה אותם, הם מגיעים אחר כך לפחונים לגמילות, צילום חזה, אם כתוב שאין TB, אבל יש ממצא שצריך אחר כך סי.טי כי אולי זה גידול, אבל זה לא קשור, כי אם כתוב שאין TB אז אין TB.

הם לא - - - אף רופא לא - - -

משפט אחרון, אני מבינה שזה מושלם, אבל בכל זאת. כשהבן אדם מגיע עם הדברים האלה בלי בדיקות הדם, שובר קריז יומיים, מדריך היה הולך לקופה, היה לנו כזה סידור עם הקופה שליד, כל הקופות, ואז הוא היה עושה את בדיקות הדם, להתחבר למה שאת אומרת, באמת כדי להגיע מיד לקהילה. מהניסיון מכור, כשאתה אומר לו 'עוד שבועיים תיכנס לגמילה' מאוד נדיר שהוא - - -

אבל אין עיכוב בגלל בדיקות. בדיקות דם מוכנות בעוד שעתיים-שלוש.

לא, כי הם לא הולכים לפעמים. זו הבעיה, שהם לא הולכים.

בואו נתקדם. אני רוצה לעשות רענון של הנושא של הבדיקות, אביבה, לעתים אנחנו מגלים שגם המטופל צריך בדיקה נוספת, אז מדריך או אם הבית מלווים אותו לעשות את הבדיקה בקופה ומחזירים את הבדיקה לעודד.

סליחה, סימונה, לפעמים דרך הרשות באים לכאן באופן דחוף דחוף מיידי.

אנחנו רוצים להציג כאן את מאיר, סיפור הצלחה, מדריך, הוא גם עושה משמרת כאן, משמרת אחת, הוא רוצה יותר, אבל אנחנו צריכים ל - - - באמת הוא מאוד רבגוני והוא מדריך ב-80% משרה במאור, תחלואה כפולה, פה הוא עושה ובכלל אנחנו אוהבים את מאיר אז תשמיע לנו.

בוקר טוב לכולם, קוראים לי מ' ואני מכור. אני אפתח באסירות תודה, באמת, על זה שהמקום, בכלל על דרך החיים החדשה שאני נמצא בה, נתן לי להיות אסיר תודה ולא אסיר מסוג אחר. אני לפני יומיים, שישה חודשים ושש שנים הגעתי למסגרות ההתמכרות. היו לי כל כך הרבה ניסיונות כושלים בדרך ורצה הקדוש ברוך הוא ונגע בי באחד הימים, באותו מספר שנקבתי, והגעתי לסיטואציה משפילה שמשם קיבלתי הארה של חיים ומוות ולעשות משהו אחר ממה שאני מכיר ויודע. תחילת הדרך שלי הייתה פה באשפוזית, הייתי בין הראשונים שהתקבלו לכאן. פה קיבלתי את הדחיפה הראשונית, זה כמו, אני קורא לזה איזה שהיא מזחלת שצריך לתת לה דחיפה והיא נוסעת קדימה כי לבד היא לא - - - ניסיתי הרבה פעמים לבד, זה לא עבד, ניסיתי כל כך הרבה גמילות ואשפוזיות וזה פשוט לא עבד.

כשהכנסתי את עצמי ממש ככה לטיפול והתמסרתי והבנתי שאני צריך לשנות את דרכי החשיבה שלי ואת דרכי ההתנהגות שלי, אבל לבד לא יכולתי לעשות את זה, כי לא היה מי שילמד אותי. אני באתי מעולם שהוטעיתי על ידי מידע שגוי, מילדות. דברים שחוויתי, בגדול אני אומר ככה, בגילאים מסוימים אני ראיתי דברים שלא הייתי אמור לראות וגם עשיתי דברים שלא הייתי אמור לעשות ושמעתי דברים שלא הייתי צריך לשמוע ומהמקום הזה הגעתי למוכר והידוע, ששם אתה מתקבל. הרגשתי שייך ולא הייתי צריך - - - ברגע שנגעתי בסם בפעם הראשונה, זה היה מעל ל-25 שנה של שימוש, לא הייתי צריך להרגיש את מה שאני הרגשתי והתוצאה הייתה סמים וזהו.

ככה הייתי פה מטופל ולאחר שסיימתי פה הפנו אותי למקום נפלא שנקרא היחידה לנפגעי סמים, אצל חיים, הופניתי לשם ושם עברתי המשך טיפול של שנה. אני עד היום בטיפול, גם שם וגם פה, מעבר לעבודה שלי הטיפול האישי שלי הוא עם המטפלת שלי, ב-MA ובכל מה שקשור להחלמה, שזה קשור לכל המעטפת הזו שאני מקבל אותה, גם פה, גם במרכז יום, גם במאור למטה, עם ההדרכות שיש לי עם המנהלת שלי. מהמקום הזה אני בא, מתחתיות שאפשר לומר אלוהים ישמור.

אחר כך התקבלתי לעבוד פה. לאחר שסיימתי את מרכז היום עבדתי במוסך שבעה חודשים, אני גם מכונאי, ורצה אלוהים והשאיר אותי בחיים. היום אני מבין גם למה נשארתי בחיים כי הרבה פעמים הייתה לי שאלה למה אני חי, למה אני נשארתי, למה חברים שלי - - - הרבה חברים קברתי בדרך וזה מחבר אותי, פעם ראיתי סרט על השואה ושאלו מישהו, שהוא עבר כל כך הרבה תלאות והוא נשאר בחיים, אז הוא נשאר בכדי לספר את הסיפור וכנראה גם אני נשארתי כדי לספר את הסיפור, שצריך לעזור למכורים, שאפשר אחרת. אני באתי ממקום שלא הבנתי שאפשר אחרת בכלל, עד שקיבלתי תמיכה פה מהמדריכים שהיו פה בשבילי, המדריכים שהיו בשבילי שם, עד היום אני מקבל תמיכה. הרבה דברים שהם לא מובנים מאליהם קיבלתי אותם פה, קיבלתי חיים במתנה, שזה לא מובן מאליו.

אני קמתי היום בבוקר בחמש, בחמש ועשרים הדלקתי טלוויזיה, הייתה תכנית של דעה ומשפט והיה שופט בשם שלי שאמר שכל סוחרי הסמים ומשתמשים בסמים הם סכנה לילדים שלנו. אז אני אומר את זה לכולנו, אם אנחנו לא עוזרים לאדם שנמצא בזוועות ההתמכרות, להביא אותו אלינו, לקרב אותו להיות אדם מן השורה, זה יכול לפגוש את הילדים שלנו, זה יכול לפגוש את האחים שלנו, את הנכדים שלנו, וזה הדבר שצריך להירתם אליו, לעזור למכור, לתת תמיכה למקומות כאלה, אני מדבר עכשיו בשם המכורים, אני אפילו מתרגש כשאני אומר את זה, לתת תמיכה למכורים, תמיכה לאנשים שסובלים בחוץ. אני עושה את זה בחיים האישיים שלי, אבל אני חושב שאתם מהכנסת גם יש לכם את המנדט ואת הכוח לתמוך במקומות כאלה כמו הרשות שלנו, שבראשה עומדת הגב' סימונה מורלי, שבאמת אני יודע שהיא עושה לילות כימים בכדי שתהיה הצלחה. אני לא יודע אם אני דוגמה, בחרו אותי להיות דוגמה, אני חושב שאלוהים בחר בי בכדי לעזור לאחרים, זה התפקיד שלי, אני אסיר תודה לבורא עולם שזכיתי להיות משרת שזכה לאמון. לא כל אחד זוכה לזה, אני לוקח את זה ברמ"ח איבריי, אני עוסק ביום יום בהצלת חיים, פה זה מפעל חיים. אותי הצילו, אני רק יכול לבוא ולומר לכם מה עשו בשבילי, שזה לא מובן מאליו. לקום בבוקר ולשאול את עצמך אם עשית משהו בשביל מישהו, לא הרבה שואלים את זה, לא הרבה במקום הזה.

המקום הזה נתן לי חיים ולא רק לי, לא רק לי, לילדים שלי, למשפחה שלי. אתם הצלתם עולם ומלואו. לא סתם כתוב המציל נפש אחד מישראל מציל עולם ומלואו. יש לי טלפון, לפעמים אני מסתכל, לכאורה זה מכשיר פשוט, נכון? אבל יש כאן מספר שהוא 053-2302524 על שם מ', בפלאפון, ורותם ותמיר וטירן ועמית ו - - - אני מתרגש, הם יכולים למצוא, יש להם אבא היום, בזכות אנשים כמוכם שתומכים, להציל חיים. זה לא מובן מאליו, יש לי כתובת, אני גר בגן יבנה, לי לא הייתה כתובת במשך הרבה שנים. זה הדבר היפה שכולנו צריכים להירתם למקום הזה, להציל אנשים כמוני שנמצאים בזוועות ההתמכרות. עכשיו שאנחנו פה יש אנשים שמבקשים שקלים בצומת, יש אנשים שיקברו אותם אחרי הצהריים כתוצאה משימוש בסמים ובדרכים ואמצעים להשיג עוד, עוד לא השתמשו, אבל הם ישלמו את המחיר.

אני אסיים, כי הקציבו לי זמן. יש שיר שאני מחובר אליו מאוד, של אבי סינואני, שאומר אנא אלי, אל נא תחדל. אז בואו כולנו באמת לא נחדל לעזור למכורים, לאנשים בכלל ולמכורים בפרט. תודה שהקשבתם לי.

תודה.

מישהו רוצה לשאול את מ' משהו?

אני אשמח.

תודה רבה, מ'. תודה.

אתה יכול אולי לספר כמה מילים על העבודה שלך פה היום? קודם כל אני רוצה להגיד לך שאתה מאוד מרגש ומקסים, קודם הסתכלתי עליך כשעמדת והדיון פה היה חשוב, אבל בעיניי אנחנו באנו בשבילך, בשביל אותו - - - איך קוראים לו, המקסים הזה שדיבר?

אליהו.

גם, אתה יודע, בסוף רק לשמוע אתכם, זה הכי חשוב. אני אשמח לשמוע כמה מילים על העבודה לך היום כאן.

אני עובד כאן כמדריך, כמו שאמרה גב' סימונה, משמרת אחת בשבוע. אני עובד למטה במאור, בתחלואה כפולה ואני עובד גם במחלקת נוער. פה בעיקר אני מדריך שיכול לזהות מבעוד מועד את המטופל. יש איזה שהם - - - שהם משויכים, שאנחנו לא יודעים לראות אותם, החיות יודעות לראות, אבל אצלנו, בגלל שאנחנו מכורים, כמו שאמר הרופא, יש את ההזדהות, יש את האמפתיה, אני יודע בדיוק מה הוא חווה כי הייתי במקום הזה. מי שלא היה בחושך לא יודע להעריך את האור ואני רוצה כל כך לתת לו את מה שאני קיבלתי וזה בעיקר בתשומת הלב שאני נותן לו ולבוא אליו בגובה העיניים, להבין אותו, להבין את לבו. אני יודע מה הוא חווה, הוא חווה עליות וירידות ברמה כזו שקשה לתאר אותה, אני חוויתי את זה, אני באתי מהמקום הזה, אני יכול להזדהות איתו, הוא צריך עידוד, הוא צריך תשומת לב, הוא צריך מילה טובה ואת זה יש לנו. אנחנו רוכשים את הכלים האלה, דרך מה שעברתי בחיים ודרך ההשתלמויות ששלחו אותנו.

ודרך הקבוצות.

ודרך הקבוצות, דרך כל המעטפת שנמצאת פה. אנחנו פה כמו משפחה. ממש ככה, אני יכול לומר. אנחנו משפחה שאוהבים אחד את השני ואכפת לנו, כי המוטו פה זה להציל חיים.

המקום הזה מציל חיים ואני פה הרבה פעמים והוא הציל לי את החיים כמה פעמים.

יש עוד שאלה? אני אשמח.

מאיר הוא סיפור הצלחה, אבל אנחנו מאחלים גם לש', והוא באמת מאוד אמיץ, כי כרגע הוא שוהה בבית והוא מטופל כרגע, אז אנחנו מאחלים לך בהצלחה.

שמי ש' ואני מכור. תודה. אני בחור בן 61 - - -, השתמשתי המון שנים בסמים, עליתי על תקופת ניסיון, הייתי נקי 13.5 שנה, דרך תכנית MA שאני גאה להיות חבר MA. הפסקתי ללכת לתכנית אחרי 13.5 שנה וההידרדרות שלי התחילה. 5.5 שנים אני מנסה לעלות על דרך, עם כל מיני מקומות, כמו אשפוזיות של משרד הבריאות ואשפוזיות פרטיות, לא הצלחתי עד עכשיו, כמו שבפעם הזאת, תודה לאל, רק להיום, דרך האשפוזית הזאת. האשפוזית הזאת הצליחה להעמיד אותי על הרגליים, לא האמנתי שהפעם אני מצליח והיום אני מסיים.

אני רוצה להודות בהזדמנות הזאת לצוות המקצועי, לצוות הרפואי ולמכורים שמלווים אותנו לאורך כל הדרך. תודה שהקשבתם לי.

לאן אתה הולך מפה?

אני הולך מפה לירושלים, לאיגוד הירושלמי למאבק בסמים, מרכז יום, במשך חמישה ימים בשבוע, מיום ראשון עד יום חמישי ובערב כמובן קבוצות.

בהצלחה.

תודה לכם.

שלום לכם, קוראים לי אמיר ויצמן, אני לא מכיר שום דבר חוץ מפשע וסמים, מקטנות.

סליחה, אמיר וש', יש כאן פרוטוקול שהוא מוקלט ונכתב, אם אתם רוצים שהשמות לא יהיו כתובים, אז תגידו.

אין לי בעיה, שיהיה כתוב, יש לי פרוטוקול גם בבתי משפט. בגדול אני רוצה להגיד, הייתי באשפוזיות בכל הארץ, באמת בפרטיות, ב'דרך', בצומת גולני, בכל הארץ, אין אשפוזית שלא הייתי, האשפוזית הזאת, אין דברים כאלה, החום והאהבה מהצוות, הנתינה, העזרה. יש לי ים דברים להגיד, אבל אמרו לי בקצרה. אני פה שבוע ימים, אני באתי לפה סמרטוט, אני אגיד לכם את האמת, לא יכולתי לעמוד על הרגליים. המקום הזה הציל לי את החיים, כמה פעמים אני פה, אני לא יודע איפה הייתי אם לא הייתי פה, יכול להיות במקומות שאלוהים ישמור, או בבית העלמין או בבית הסוהר. המקום הזה הציל לי את החיים הרבה מאוד פעמים. זהו, זה מה שיש לי להגיד.

אני רוצה לאחל לאמיר שזו הפעם האחרונה שהוא מאחל באשפוזית, עד כמה שהיא מוצלחת ונחמדה.

אחרונה, אחרונה.

אוקיי? מבטיח?

לאן אתה מגיע?

צריך להיות לי היום ריאיון לקהילת 'רוח מדבר', אני מקווה מאוד ש - - - יש לי שתי בנות גם, אני מהסס.

מאיפה אתה? מאשדוד?

אני מאשדוד. אני אגיד לכם את האמת, יש לי ספק, היסוס, אני מאוד מהסס, אני מפחד ללכת לקהילה. אם לא, אז יש לי תכנית של מרכז יום.

אל תהסס. יש שם קהילה מעולה, מחכה לך בשתי ידיים. אין מה להסס.

כולם אומרים לי.

אז למה אתה חושש? בגלל המרחק?

לא, לא המרחק. האמת, במקום קהילה של 9 חודש, לקחתי קהילה של 40 חודש, אז בגיל 19, ואני מפחד מקהילה. אני מפחד מאוד, אבל החלטתי אתמול, בשיחות עם מרסל - - - אני לא יודע איך הגעתי לזה.

ממה אתה פוחד? שלא תצליח?

קודם כל אני פוחד ממשה וחדש שאני הולך אליו, משהו חדש, שאני לא מכיר, אני לא יודע, לא יודע איפה אני הולך. בית סוהר אני יודע, אני שוחה שם, פה אני שוחה, שם אני לא יודע לשחות. זה הפחד שלי. זהו, בגדול זהו. זה מה שרציתי להגיד על המקום פה ספציפית וזה לא כדי לרצות פה מישהו מהצוות, זה באמת, האשפוזית, אין דברים כאלה.

כל הכבוד.

אני רוצה להגיד רק מילה. יש לנו כאן גם מטופלי לוינסקי, מטופלי לוינסקי חסרי דיור, שכאן הרשות הלאומית למלחמה בסמים מממנת אותם מלא, אנחנו מקבלים את ההפניות מהם, מוציאים - - - הם מסבסדים אותם. למטה יש מה שנקרא, לימודית, עם אילן שלנו כאן, שומר הסף. יש לנו ביגודית, זה מסודר ומקוטלג יפה וכל מי שיוצא מכאן בוחר מה הוא לובש, מה הוא רוצה בהנהלה, כולל תיק, יש לנו גם מתנת פרידה למי שמצליח.

אז אפשר כבר לרדת למטה, אורחים יקרים, למאור.

(בהמשך הסיור, במרכז מאור)

ברוכים הבאים. אנחנו נמצאים במאור, תחלואה כפולה. אני לא קוראת לו מיזם, תכנית, זה פרויקט שנמצא כאן עם הרבה שורשים ויסודות. הרקע שאתם רואים, אנחנו חנכנו את התערוכה שנקראת ממעוף הציפור, זה המתמודדים, הם אלה שציירו, עם אמנית מדהימה שמלווה אותנו גם בדברים אחרים, יפית איטח, שהיא תספר. אמנם היא לקחה את הציור שלה הביתה, אבל אני אשמח אם תספרי עליו אחר כך.

אין בעיה.

אפרת והדס, ממקימות, ובאמת, רק שתדעו שאני המלצתי עליהן, אנחנו כעיר, המלצנו עליהם כפורצות דרך בתחום הטיפול ואני מקווה שהן תקבלנה את הפרס, דרך משרד הבריאות, אז תצגנה, בבקשה.

טוב, אז צהריים טובים. רק בכמה מילים אני אציג את המרכז, אני חושבת שהחלק החשוב זה באמת החלק של המתמודדים. אנחנו ממוקמים, כמו שסימונה אמרה, במרכז לתחלואה כפולה, מרכז שלמעשה קיים כבר עשר שנים והוא הוקם מתוך הצורך לתת איזה שהוא מענה לאנשים שהרבה שנים נפלו בין הכיסאות. המרכז מוקם משתי יחידות מרכזיות, מרכז יום פסיכיאטרי לתחלואה כפולה ומרכז לשיקום והכוונה מקצועית. בתוך מרכז היום אנחנו יכולים לקלוט עד 20 מטופלים, המטופלים מגיעים לפה גם לטיפול קבוצתי וגם לטיפול פרטני והחלק החשוב הוא זה שהאנשים שמגיעים לפה מקבלים איזה שהוא מענה משולב, גם של טיפול, גם של דיור וגם של שיקום. חשוב לי לציין שבתחום הדיור, בעקבות הפתיחה של המסגרת שלנו, הוקם הוסטל ודיור מוגן לתחלואה כפולה פה בעיר. יושבת פה לידור פימה, שהיא ממקימי המסגרת הזאת. ואנחנו עובדים איתם בשיתוף פעולה.

אחד הדברים המאוד מאוד חשובים זה שבאמת מתאפשר לנו לתת למטופלים מענה מקיף ואינטגרטיבי באותו מקום, בו זמנית ועל ידי אותו צוות שבעצם מיומן ומוכשר לטפל בתחלואה כפולה. קצת על החלק התעסוקתי.

אז המרכז השיקומי בנוי ככה שהוא נותן רצף שיקומי, תעסוקתי, אנחנו הקמנו את המרכז בצורה כזאת שמגיעים אלינו אנשים שהם גם ברמת תפקוד נמוכה, אנשים שמגיעים במצבים שהמון זמן לא עבדו, צריכים לרכוש מיומנויות עבודה בסיסיות. אתם יושבים פה בחדר הזה, שהוא מהווה מין מפעל מוגן קצת והם עושים פה עבודות אריזה, אנחנו עובדים עם מפעל באשדוד שמספק לנו כל מיני מוצרי אינסטלציה וכאן הם עובדים ומתחילים את התהליך הראשוני, אנשים שזקוקים למעטפת הראשונית הזאת ולעבודה הבסיסית.

השלב הבא, בנינו פה פרויקט של תעסוקה מעברית, זה אומר שיש אנשים שקשה להם לעבור ישירות, לעבוד בשוק החופשי, ללא ליווי. הם עובדים בתוך מפעל לקוסמטיקה, עם מדריך שמלווה אותם יום יום והשלב הבא שבנינו זה תעסוקה מעברית, אנשים יוצאים לעבוד בשוק החופשי. כל השילוב וחיפוש עבודה בעצם נעשה על ידי יעל, שהיא רכזת השמה שלנו.

קצת מספרים, הדס.

זאת יעל שעושה פה עבודה מדהימה, כי אנחנו יכולים לקלוט 40 מתמודדים במרכז השיקומי כשבעצם אנחנו עומדים היום על 50% אנשים שיוצאים לעבוד בשוק החופשי והמון אנשים שנמצאים בתוך מרכז השיקום יום יום גם יוצאים להתנסויות. זה אומר שאנחנו מנסים מאוד מאוד לתפור לכל אחד את החליפה שמתאימה לכל אדם ולראות מה הצורך שלו. בתוך המרכז השיקומי זה אומר שהם ממשיכים לקבל גם את הטיפול, כמו אצל אפרת, את המעקב הפסיכיאטרי, את המעקב הפסיכוסוציאלי, קבוצות שמכינות אותם גם לעבודה בשוק החופשי, עובדים על כישורים בסיסיים, אלה בעצם קבוצות תעסוקתיות שיקומיות וגם נותנים בדיקות שתן. זו מעטפת שלמה ואנחנו עובדים כמובן עם הצוות של לידור בהוסטל, זאת אומרת שזה 24/7, במשך היום, המתמודדים שנמצאים אצלנו מקבלים את השירות שהם צריכים מכל הבחינות, גם מחלת הנפש וגם ההתמכרות.

כמה מתמודדים ולכמה זמן הם נמצאים פה?

סך הכול מתמודדים יש סדר גודל של 40 - - -

בכל רגע נתון?

כשלמעשה בתוך היחידה של מרכז היום הם יכולים להיות גג עד שנתיים, זאת אומרת יהיו אנשים שיהיו שלושה חודשים ויתחילו איזה שהוא תהליך תעסוקתי ויהיו אנשים שזקוקים לתהליך יותר ארוך, אבל זה משהו שאולי אחר כך דרך המתמודדים עצמם, הם יספרו כל אחד על התהליך המאוד ייחודי שהוא עבר. ביחידה השיקומית אנחנו יכולים לקלוט עד 40 מתמודדים כשבתוך היחידה השיקומית התהליך הוא הרבה יותר ארוך, זאת אומרת יהיו מטופלים - - - מי שיש לו סל שיקום והוא משולב גם ביחידה השיקומית יכול להיות לאורך זמן ויש מטופלים שמרגע הקמת המקום הם משולבים אצלנו, משולבים בתוך היחידה השיקומית, יוצאים לעבודה בשוק החופשי וממשיכים כל הזמן לקבל גם את הטיפול הפסיכוסוציאלי וגם את הטיפול והמעקב הפסיכיאטרי.

אז כמה סך הכול נמצאים גם ב - - - כלומר 40 סך הכול, כולל אלה ש - - -

זה נע בין 40 ל-50 - - -

הם באים לפה בבוקר ומה?

יש סדר יום מאוד מובנה. גם בתוך היחידה הטיפולית וגם בתוך היחידה השיקומית יש סדר יום, המטופלים מגיעים לפה בבוקר, ביחידה הטיפולית הם משולבים במגוון מאוד עשיר של קבוצות טיפוליות -- -

כדוגמת?

פסיכותרפיה גופנית, פסיכודרמה, טיפול באמנות, ניהול מחלה ואחלמה. פגשתם את מאיר, שסיפר את הסיפור האישי שלו, אבל פה הוא מדריך שנותן דגש מאוד מיוחד של איך - - - הוא לוקח את עבודת הציידים, אבל נותן דגשים מאוד ייחודיים לנושא של תחלואה כפולה, כשאנחנו כל הזמן בתוך הקבוצות האלה נעים על הרצף של טיפול גם בבעיית ההתמכרות וגם בבעיה הנפשית.

הם מגיעים לפה בבוקר, עד שתיים, יש להם ארוחת בוקר במהלך היום וההבדל הוא שבתוך היחידה השיקומית גם יש מסגרת מאוד מסודרת של קבוצות, אבל הדגש הוא יותר כבר סביב החלק התעסוקתי.

ובערב הם הולכים הביתה?

חלק מהאנשים ש - - -

כמה מהם בהוסטל? כמה מהמתמודדים שמגיעים לכאן למרכז היום?

בהוסטל יש 20 מקומות.

וכולם פה במרכז יום?

כן, כל מי ש - - - ויש לנו דירות קבוצתיות שמכילות היום 8 דיירים ולפעמים אנחנו מלמדים גם דיירים בבתים שלהם, אנחנו - - - ומלמדים אותם שם ועושים את כל ההתאמות של הדיור לאוכלוסייה הזו.

כל המטופלים שנמצאים במערך של ההוסטל והדיור המוגן משולבים אצלנו בשלבי טיפול ושיקום שונים. אני חושבת שבתהליך ההקמה של המקום אנחנו קראנו גם הרבה חומרים וניסינו לראות איזה מודלים בעצם הם הכי עובדים ואני חושבת שזו בדיוק הייתה השאיפה שלנו, זה באמת לבנות איזה שהוא מודל שמשלב במקום אחד את הטיפול ואת השיקום ב - - -

זה התפתח. בהתחלה זה היה שתי ישויות ולאט לאט הבנו ש - - -

כי הרבה פעמים באמת האנשים האלה נזרקו בין מערכת אחת למערכת אחרת וזה החלק החשוב, אני חושבת, שבאמת לעטוף אותם 24 שעות ולקבל איזה שהוא מענה אינטגרטיבי.

תמר, חשוב שתודיעי, יש לך, לפעמים אני רואה אצלך ציפיות ממשרד הבריאות, אני רוצה שתדעי, המסגרת הזאת הוקמה כי אפרת הייתה בטיפול בנפגעי סמים ברווחה, אני ישבתי ברשות בזמנו וראינו שיש לנו 150 חבר'ה שנופלים בין הכיסאות. ככה זה התחיל. המסגרת הוקמה קודם כל על בסיס של עבודה עם סל שיקום, כי זה מה שהיה. אני לא אשכח שבאנו למשרד הבריאות והם בכלל לא ידעו על מה אנחנו מדברים בהקצאה של הועדות לטובת נושא מרכז היום שהיא עכשיו מדברת עליו. עד היום, עכשיו אנחנו רק יושבים עם משרד הבריאות, כדי לבנות נוהל שיהיה אפשר לפתוח מרכזי יום כאלה בכל מדינת ישראל. הנוהל הזה עדיין לא קיים למרות שהמסגרת הזאת עובדת כבר שמונה-תשע שנים, זאת אומרת שעדיין משרד הבריאות לא בנה נוהל לתקצב מרכזי יום בתחלואה כפולה. זה לא קיים. אז פשוט שתקבלי איזה שהיא - - -

התורה לא מופצת. מאוד קשה לראות אותם בכל מיני מקומות, אבל ממש מודל העתקה מושלם.

לא, הם התחילו לעשות את זה.

מה שקורה, כשיש מסגרת נולדת על ידה מסגרת המשך, כמו הנושא של ההוסטל או מה שלא נראה היום, לצערי, זה הנושא של מרכז יום נשים, שיש למרכז יום נשים באשדוד גם דירת המשך.

אנחנו נעשה סיור וירטואלי, תוכלו להתרשם, כדי שאנחנו נצליח להעביר את כל מה שקיים בעיר.

אולי עוד חשוב להוסיף, מבחינת רצף טיפול יש שתי קהילות היום, גם קהילת שילוב 'אילנות' וגם קהילת תכנים שנותנות מענה ל - - - זה חלק מהרצף. כלומר יש אשפוזית אחת בבאר שבע, יש שתי קהילות טיפוליות - - - והמשך הרצף הוא באמת במענה של מרכז היום ושל הדירה. יש גם בראש העין שמתחיל. אבל באמת כל הנושא של שיקום, חשוב לשים עליו הרבה מאוד דגש והרחבה של שיתופי פעולה כי האוכלוסייה פה הולכת וגדלה. אנחנו רואים את זה בצורה מאוד - - -

בהקשר למה שאת אומרת אנחנו עובדים בשיתופי פעולה עם קהילות ויש לנו הרבה פעמים הפניות לכאן ולכאן.

עוד משהו אחד חשוב לפני שאני נותנת את רשות הדיבור למתמודדים, החוליה החסרה שלנו היום היא החוליה המרפאתית, וזה באמת משהו שככה סימונה, עם חגי, עם ד"ר מרינה - - -

אבל זה מתקדם, לאט לאט. אני אסביר. כדי לקבל אישור, מה שחסר להם זה האלמנט המרפאתי לתחלואה כפולה. הם צריכים לחבור או לבית חולים שייתן חסות והאחריות המקצועית - - -

מה זאת אומרת? ליווי פסיכיאטרי?

כן, שאנחנו נוכל להפנות - - -

תמר, יש היום הפרטה של נושא של בעיות הנפש, כל קופה מציעה מרפאות, אבל הקופה לא נותנת מענה לבעיה פסיכיאטרית בתחלואה כפולה. באנו אנחנו ואמרנו, אוקיי, הוא מסיים שנה וחצי, המתמודד משקם את חייו, עדיין הוא צריך פה לקבל פעם בחודש, פעם בחודשיים, את המענה. אמרנו שיש לנו צוות, בדיקות שתן וכו', בואו נקים מרפאה, זה מתקדם, אבל שלוש זה כבר טווח - - -

זאת אומרת אתם בעצם בשאיפה להקים כאן בבניין הזה מרפאה?

ואז המרפאה לדוגמה תוכל לתת מענה, סתם, לנשים שזקוקות למענה פסיכיאטרי בתחלואה כפולה, הן יוכלו לקבל את המענה הזה פה.

אבל זה גם לאנשים שלא חייבים את כל המערך הזה.

ברור, שצריכים לבוא לביקורים, או שהם - - -

בדיוק, שהם צריכים פסיכיאטר וצריכים ליווי של עובדת סוציאלית, אבל הם לא צריכים את כל המעטפת.

ברור. אתם סיימתם? אתם מעבירות לנו את המתמודדים?

כן.

רק שלום לכולכם, תודה שהצטרפתם אלינו, תיכף נשמע אתכם, רק אני רוצה לומר שיש לנו כאן פרוטוקול, זו בעצם כמו ישיבה של ועדת הכנסת. אני תמר זנדברג, אני יושבת ראש הוועדה, וחברת הכנסת מירב בן ארי, יש לנו פרוטוקול שכל דבר שנאמר נרשם פה, אם מישהו מכם מעוניין שהשם יהיה חסוי ולא יופיע בפרוטוקול, אז תגידו בתחילת הדברים והשם יימחק מהפרוטוקול, אלא רק מה שתגידו ללא השם. זה לבחירתכם, פשוט שתדעו שהדברים מוקלטים ונרשמים.

אז בעצם אנחנו כאן ביקשנו מהחבר'ה המקסימים כאן שיושבים. אני רוצה להדגיש שכל מי שיושב פה עבר את התהליך נכון, ממרכז היום כאן, מהיחידה הטיפולית והמשיך גם את החלק השיקומי. זאת אומרת כל אחד יוכל לתאר פה את התהליך שהוא עבר, מהמקום שהוא היה צריך לעבוד על החלקים הראשוניים, אחרי גמילה, התמודדות עם איזון נפשי וכך בתוך התהליך הוא המשיך לעבוד על החלק התעסוקתי, על הקריירה המקצועית שאנחנו בשאיפה לתת לכל אחד את ההזדמנות. ר', את רוצה להתחיל ולספר? לכל אחד יש זווית מאוד מיוחדת שלו של מה שהוא עבר בתוך התהליך שלו. את רוצה להתחיל?

אין לי בעיה. טוב, אז אני ר' ושלום לכולם. אני התחלתי את התהליך לפני 11 חודש בערך. התחלתי שלושה חודשים ראשונים במעון יום, שזה טיפול בבעיה הנפשית ובבעיה של ההתמכרות. עברתי תהליך מאוד משחרר וטוב, עם תמיכה מדהימה פה מבחינת כל הדברים. הייתה לנו אמנות ופסיכודרמה וקבוצה עם האחות, שלושה חודשים ראשונים הייתי פה. לאחר מכן עברתי לעבוד בתעסוקה, שזה בצינורות, וכך התחלתי להתמודד, אחרי הרבה זמן שלא עבדתי, עם להגיע מוקדם בבוקר, הפסקות בזמן, להתחיל להזיז את השריר הזה של תעסוקה בעצם וזהו. היום אני עובדת בשוק החופשי, אני עובדת במאפייה, מאוד טוב לי שם, מצליחה לעבוד שמונה שעות. התחלתי מארבע שעות, אחר כך שש שעות והיום אני עובדת שמונה שעות.

אני נורא מודה לצוות מאור ולהוסטל ש - - - אגב, אני גם בהוסטל. אני ישנה בהוסטל והצוות מדהים באמת - - -

שגם בחלק הזה את עוברת תהליכים של שיקום.

כן, אני מקבלת עזרה פסיכולוגית, עזרה סוציאלית.

בת כמה את?

28.

איך הגעת לכאן?

הייתי בבית חולים. שנה שלמה חיכיתי בשביל להגיע למקום שיש לו מענה לשני הדברים ובאמת אני יודעת שפה זה המקום הכי טוב בארץ. באמת.

אבל את לא מאשדוד?

אני לא מאשדוד, אני מנתניה.

גם מירב מנתניה.

אני באמת מאוד מעריכה את הצוות ואת העזרה והתמיכה של כולם. אני חושבת שלא הייתי יכולה לחזור לעבוד ובכלל להשתקם פיזית, נפשית ורוחנית בלי העזרה של הצוות ושל כולם. באמת, מדהימים פה אחד אחד, מקשיבים, נענים לכל בעיה או בקשה. וזהו, בעזרת ה' אני מחכה לעבור לדיור מוגן.

מההוסטל את הולכת לדיור מוגן? זה הרצף?

כן, ואני עדיין נשארת עם התמיכה של מאור והתמיכה של הוסטל.

אז איך משתלבת לך העבודה במאפייה ביחד עם פה? את אומרת שמונה שעות, לא כל יום?

לא, לא כל יום.

ואז את משלבת?

אני באה לפה כל יום חמישי לקבוצת עבודה ולשיחה עם העובדת הסוציאלית שלי, אפרת המדהימה, תודה. וזהו.

אני רוצה להדגיש, מי שיוצא לעבוד בחוץ, אנחנו ממשיכים את המעקב ואת הליווי. יום חמישי זה יום שכל העובדים בחוץ מגיעים למרכז, יש קבוצת תעסוקה עם יעל, יש בדיקת שתן, מי שצריך לעלות לרופא עולה לרופא, שיחה עם המטפל הפרטני וככה אנחנו סוגרים את המעטפת של השבוע ושל המעקב שלנו כדי לשמור, לראות, לתת את המענה הטיפולי והשיקומי.

קשר עם המעסיק.

יעל כל הזמן בקשר עם המעסיק. אנחנו לא מרפים משם, מהמקום הזה. רק היום בבוקר לי וליעל הייתה שיחה עם מתמודד אחר, שהייתה בעיה שם, וכל הזמן עבודה סביב העניין הזה. זה לא מסתיים, המעקב, הליווי, התמיכה והטיפול ממשיכים. זה מה שקודם אמרנו, שזה לא נפסק.

תודה רבה.

תודה רבה.

שלום, אני י'. גם הגעתי למאור לפני שש שנים, ב-2010, אבל את אפרת ראיתי כבר - - - זה היה בקפלן - - -

אנחנו פתחנו את מעון היום ביחד, אתה ואני.

כן. היו אשפוזים, הייתי מסתבך עם סמים בהתחלה, אז הגעתי לאשפוז פסיכיאטרי פעם ראשונה ולא סיפרתי שהשתמשתי בסמים.

איזה סמים?

גראס וכל מיני ממריצים.

גם ר', גראס?

גראס וכל החומרים הכימיים חוץ מהזרקות.

אז אני התחלתי ב-2006, ב-2009 התאשפזתי בבית חולים פסיכיאטרי וחיכיתי שמונה חודשים כדי שיקבלו אותי בהוסטל, שאני אבוא לפה להוסטל.

איפה חיכית?

בפרדסייה, בתחלואה כפולה שם, צפון. התחלתי ב-2010 טיפול, שהיה לי מאוד קשה בהתחלה, לא היה לי קל. היו עליות וירידות ושלוש שנים הייתי בטיפול קבוצתי פה פלוס רופאים ושיחות פרטניות שעזרו מאוד גם. אני זוכר שהיה לי מאוד קשה, הייתי כל פעם נופל. בעזרת קבוצות ושיחות, גם יעל עזרה לי הרבה, בעזרת יעל, יצאתי לשוק החופשי לעבוד. אני עובד במחשבים, זה המקצוע שלי בעצם, אני עובד כבר שלוש שנים בחוץ והייתה לי נפילה לא מזמן, לפני ארבעה חודשים, השתמשתי פעם אחת. זה קורה, אין מה לעשות. התייאשתי מאוד, היה לי קשה להתמודד בחיים, נפלתי, לא החזקתי מעמד. לא הייתי מודע, אבל אני כל פעם מחדש את עצמי. כל פעם, בעזרת הקבוצות של מאיר, אני כל פעם מגלה משהו חדש בעצמי, בעזרת כל הטיפול, כל הצוות. אני מגלה כל פעם משהו חדש שנותן לי להתמודד יום יום עם החיים.

אני עכשיו שבועיים כבר חזרתי לעבוד. הייתי פה שלושה חודשים במעון יום, הייתי בטיפול ועכשיו אני שבועיים כבר עובד. וזה בסדר, אני מרגיש שטוב לי.

איפה אתה גר?

אני גר עכשיו לא בהוסטל, אני גר עם ההורים ב - - -. אני מגיע באוטובוסים לפה.

את מכירה את - - -, תמר? יש שם תימנים ורוסים.

בשבילנו כולם אותו דבר.

י', אתה דיברת על נקודה מאוד משמעותית, שבתוך כל התהליך הנורא משמעותי שעברת, בתוך הדרך הזאת יש גם נפילות.

נפילות. אני רציתי לציין את זה.

ואחד הדברים היפים של י', שבאמת אתה קמת מהנפילה ואתה חזרת והמשכת וממקום שהיה נורא קשה לך, להיות בקבוצות ולשבת, והיום משהו הרבה יותר - - -

יציב.

אז עכשיו חודש אתה עובד?

שבועיים.

חזרת לעבודה?

כן, אני חזרתי. המעסיק הוא בן אדם מאוד טוב.

יופי. איפה? פה באשדוד?

הוא - - - יש שם מעבדת מחשבים.

אני חושבת שי' מראה לנו, דרך התהליך שהוא עובר כמה חשוב - - - אנחנו כל הזמן גם מתחזקים את המעסיקים, למרות הקשיים שהוא עובר והנפילה וההפסקות שלו יש משהו בעבודה מאוד לא פשוטה שאנחנו עושים עם המעסיקים, שיבינו את הצרכים ואת הקושי. יש לי' מעסיק מקסים, שיעל בקשר נורא טוב איתו והם כל הזמן אמרו לו, 'מתי שאתה מצליח לחזור לעצמך אתה חוזר', נכון?

כן.

זה משהו שלא כל מעסיק נמצא במקום הזה. אנחנו משקיעים אנרגיות מאוד גדולות בלהגיע למעסיקים האלה, שמבינים.

נכון. אז ככה נפתח סוגריים, גם מעסיק, צריך להגיד לו את התודה על במה, אז קיימנו כאן, במסגרת השקת התעסוקה, אות המעסיק, והוקרנו ונתנו תעודת הערכה מטעם הרשות למעסיק. המטופל נתן לו את התעודה על זה שהוא מלווה אותו ותומך בו לאורך כל השנה.

תודה.

שלום לכולם. קוראים לי ו', אני בן 24, מראשון לציון. אני נמצא במאור משהו כמו שנתיים וחצי, נראה לי. אני טיפה מתרגש מהמעמד, לא כל יום יש לנו אורחים. אני בגיל 21.5 התאשפזתי באשפוזית בבאר שבע, אחרי תשע שנים של שימוש, זרקו אותי מהצבא בגלל השימוש והרגשתי כל פעם שכשנכנסתי לאיזה שהיא מסגרת גם הפן הפסיכיאטרי וגם הפן ההתמכרותי, כשהייתי מגיע למצבים של קריסה, כל מסגרת הייתה מתנערת ממני. בגיל 21 ממש כבר הגעתי לקריסה ואחרי האשפוז הלכתי לקהילה טיפולית שהיא לא קהילה של תחלואה כפולה ובעצם בגלל שהמסגרת לא התאימה אני בכלל לא קיבלתי שם מענה לצד הפסיכיאטרי, אז אחרי חמישה ימים הם לא יכלו להתחייב על המצב שלי. אני הייתי במצב מאוד דיכאוני, חשש לפגיעה עצמית ויצאתי מזה.

אז הלכתי למסגרת טיפולית שהיא גם רק להתמכרויות וגם שם לא ממש מצאתי את עצמי בגלל שלא נתנו לי מענה לפן הפסיכיאטרי. אני בחיים שלי לא טיפלתי בפן הפסיכיאטרי, לא שידעתי או הייתי מודע בכלל לבעיה הפסיכיאטרית ומה אני אמור לעשות איתה ואז הגעתי למרכז מאור. אני הגעתי במצב מאוד קשה, פגיעה עצמית, מחשבות אובדניות, חרדות, פרנויה, הייתי ממש בתחילת הניקיון שלי, חודשיים נקי, זמן קצר אחרי זה היה לי ניסיון התאבדות, הגעתי לבית חולים פסיכיאטרי וכשחזרתי לפה מה שהדהים אותי זה שהמקום הזה לא התנער ממני. המקום הזה תמך בי והחזיק אותי. ההתחלה הייתה מאוד קשה, היה לי קשה גם בבית, עם המשפחה, מכיוון שלא הייתה לי הכרה בסל שיקום ובמערכת, אז לא יכולתי ללכת למרכז אחר ומרכז מאור היה ממש כמו בית בשבילי.

אני הגעתי בחוסר זהות מוחלטת, לא הבנתי מי אני או מה אני, לא הבנתי אם אני רוצה לחיות בכלל. בעקבות המקום הזה ממש הצלחתי לגבש זהות, גם בעקבות הטיפול הפרטני יותר, גם הטיפול הקבוצתי, הטיפול בפסיכודרמה, למדתי איך אני מתמודד עם המשפחה שלי, איך אני מתמודד עם העולם החיצוני, הקבוצות של מאיר בנושא ההתמכרות, המעקב הפסיכיאטרי. אני הבנתי שמה שאני רוצה לעשות זה בעצם גם לתת בחזרה ולעבוד בתור מדריך, זה התחום שאני החלטתי ללכת אליו. היום אחרי משהו כמו שנתיים וחצי אני משולב בתכנית צרכנים נותני שירות, אני כבר בשלב שאני מגיש קורות חיים למקומות עבודה, זה משהו שאני מאוד מתרגש ממנו והכול בזכות המקום הזה. אני הגעתי לפה, אני לא ידעתי מה אני רוצה לעשות עם החיים שלי. אני לא חשבתי שאני אשרוד בכלל והמקום הזה ממש הציל לי את החיים. זה המקום היחיד שלא ויתר עליי גם כשהיה קשה וזה נתן לי תחושה של חום ואהבה ועידוד, מקום שהאמין בין וכיבד את הקצב שלי כמו שלא קיבלתי בשום מקום אחר.

מה אתה עושה יום?

תכנית צרכנים נותני שירות זו תכנית ששם סל שיקום שמשלבת מתמודדים בעבודה עם מתמודדים. יש לי תכנית בגלל שאני רוצה לעבוד בכל התחום של תחלואה כפולה, אמרתי שאני אתחיל לעבוד בתחום הפסיכיאטרי ואז בתחום ההתמכרותי ואז אני איכשהו אשלב. אז אמרתי שאני אתחיל בתחום הפסיכיאטרי, אני רוצה לעבוד בהוסטל או בחונכות או במשהו שקשור להתמודדות, אבל גם בהדרכה.

זהו, באמת. אני חייב להדגיש את התודה הענקית שיש לי למקום הזה. גם אחרי שנתיים וחצי אני עד היום בא מראשון לציון לפה כמעט כל יום, שעה נסיעה כל כיוון ובאמת שזה שווה את זה. אני אוהב את המקום הזה.

אז אתה ישן בבית?

עד היום אני גר עם ההורים, כן, אבל אני - - - עד לפה.

ו', איפה הציור שלך?

אחד מהם לקחתי. יש לי ציור שם וגם הפסל של הפלסטלינה, גם הציפור שמאחורי הדס, הירוקה. זו פעילות שבאמת - - - יש לי תשוקה מאוד גדולה לאמנות ואני מאוד שמח שהמקום הזה נתן לי לפתח את זה ועזר לי לעסוק בזה.

מאחוריך יש עוד ציור שלך.

כן.

יפה, מקסים. תודה.

באמת תודה לכם.

ד', תורך.

ד', בן 30, גר באשדוד בדיור מוגן, מכור לאלכוהול.

נקי.

נקי, מכור נקי כבר חמש שנים ושבועיים.

רק בשביל זה כפיים.

לא הייתי מודע ולא הערכתי, כששתיתי, וגם קצת אחרי, את הפן הנפשי שבמחלה שלי. זאת אומרת התמקדתי בהתמכרות שלי, אבל כשבאתי לפה הבנתי שאני צריך לטפל גם בצד הנפשי שלי, אם זה לקחת תרופות, אם זה שיחות, אם זה מעקב אצל פסיכיאטר. זה פתח אצלי מודעות. אני פה כבר 4.5 שנים ואני מרגיש שהבאתי לפה הכול, הכול מהכול. עבדתי בעבודות פה, עבדתי בשוק החופשי בשתי עבודות. זה לא הלך, אבל השארתי דלת פתוחה אצל שני מקומות עבודה, זה משהו שלא היה לי לולא המקום הזה.

אני מסייגת את זה, ד', כי אתה בכל מקום עבודה החזקת מעמד כמעט שנה. זאת אומרת כשאתה אומר 'זה לא החזיק' זה לא מדויק.

כן, אבל בזכותכם השארתי דלת פתוחה, זאת אומרת אני יכול לחזור לשני המקומות.

יש לו ציפייה מעצמו ליותר.

אני חושבת שעברת תהליכים מאוד משמעותיים בתוך העבודה.

כן.

אתה יכול לספר מה הבנת שם.

הבנתי שהעבודות האלה לא בשבילי, אבל גם הבנתי שאי אפשר פשוט לקום וללכת, צריך להתריע, צריך לתת למעסיק זמן מראש. אלה דברים שלא היו לי פעם, פעם הייתי פשוט קם ועוזב, לא מגיע יום אחד. פה לימדו אותי איך לכבד את העבודה, לכבד את עצמי. אני מלא אסירות תודה למקום הזה, זה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, לקום בבוקר, לשתות את הקפה ולבוא לפה. זה א'-ב' בשבילי היום.

אז היום מה אתה עושה?

היום אני מתחיל תהליך של צרכנים נותני שירות, כמו החבר פה. זהו.

תודה רבה.

קודם כל תודה רבה לכם, אתם משתפים אותנו וזה לא ברור מאליו, אתם מקסימים, ור', יש לך חיוך הורס.

תודה.

ר' וי', אתם כולכם צעירים, שיתפתם אותנו שחלק מההתמכרות הייתה גם מריחואנה בנוסף לדברים אחרים, אני מאוד אשמח אם מישהו יוכל לתת רק במשפט אחד, כשאנחנו עובדים היום עם בני נוער במערכות השונות, מה אתם יכולים לצייד אותי שאני אוכל לדבר איתם ולומר להם בטיעונים שלהם שמריחואנה זה לא ממכר, להשתמש מדי פעם במריחואנה זה לא נורא, 'גם המבוגרים משתמשים'. אני מאוד אשמח לתובנות שלכם ואתם מתנסחים כל כך יפה, אם אתם יכולים לתת לי איזה שהוא משפט אחד, לצייד אותי, לעזור לילדים.

יש כזה דבר שזה האמת, שהבעיה היא לא רק סמים, הבעיה היא רק חיים.

תפתח את זה, עוד משפט.

כי יש אנשים שלא מנסים, יש אנשים שכן מנסים סמים. אי אפשר להימנע מזה, שילד לא ייפגש בזה, שהוא לא יפגוש את זה באיזה שהוא שלב, יש, זה תמיד קיים, גם שתייה, גם סמים, אבל מה שאני אומר לגבי הסמים, שצריך להסביר יותר נכון. לי לא הסבירו.

אנחנו ניתן לעוד מישהו לענות.

ו'

בנושא הזה, אני האמת היום הזמינו אותי להיות דובר ב - - -, בדיוק לדבר לחבר'ה צעירים שנתפסו על עבירות ורובם היו משתמשים במריחואנה. אני התחלתי לעשן מריחואנה בגיל 13, אני יודע שבסופו של דבר זה פתח לי דלת לכל הדברים האחרים, בעיקר בגלל שהעניין הזה נעשה יקר ופחות מספק כביכול. אני יודע שיש הרבה מאוד השפעות שליליות לזה, בין אם זה הפרעות שינה, התקפי חרדה, הרבה מהחבר'ה שהגיעו לפה הגיעו אחרי שימוש במריחואנה שגרם להתפרצות של התקפי חרדה או סכיזופרניה, פסיכוזות להרבה אנשים, אני יודע שזה הפך אות לפרנואיד, עשה לי בעיות שינה ושרף כל שקל שהרווחתי. פרט לזה אני הגעתי אחר כך לדברים יותר קשים, פשוט איבדתי את האישיות שלי בגלל זה.

תודה.

ד', ו', י' ור', המון תודה.

תודה רבה.

אני רוצה להגיד שכפי שאתם רואים, בלי נשמה יתרה, באמת זה חולש על כל הצוות, אני לא אנקוב בשמות, אי אפשר לעשות את מה שאתם עושים, אז תמשיכו לעשות את העבודה ואנחנו מבקשים באמת סיוע, גם מחגי, גם מכם, בנושא הקמת מרפאה על מנת שכל החבר'ה האלה יסיימו כאן והם יוכלו לבוא ולפקוד את המקום אחת ל-.

(בהמשך הסיור, במרכז לנפגעי הימורים ואלכוהול)

מה שאנחנו רואים כאן זה עבודה טיפולית שנעשית עם המכורים. רק תחשבו על היצירתיות של מה שאנחנו מבינים. אתה מגיע מרוסק, בחלקים, בפסיפס, ובסופו של תהליך אתה בונה משהו, אתה בונה איזה שהיא יצירה ואם תתקרבו, תסתכלו ותראו שיש כאן עבודה משותפת. הגענו עם הבקבוק ששובר את הלב, תרתי משמע. תסתכלו על המשמעות של מה שזה עושה למכורים. בדרך כלל, כשאתה לוקח משהו שהוא יצירתי והוא לא ורבלי, יותר קל לאנשים להתחבר למה שקורה, אז אנשים מהר מהר עלו למעלה, אבל בעיניי, אני תמיד עוצרת כאן וכל מי שמגיע לביקור לי נורא חשוב להביא, זה המהות. כל הדיבורים והברבורים, אבל זו המהות. זהו.

אנחנו קצת בחריגה של הזמן, אבל זו חריגה בגלל רצון להציג כל כך הרבה עשייה שנעשית פה בעיר.

הכול בסדר, דברי.

אבל אנחנו פה בשביל לדבר. שלומית, המפקחת שלנו ממשרד הרווחה ביקשה להגיד כמה מילים, אני ממש אקצר, אבל אני אכניס אתכם לתוך האווירה ולמערך השירותים שקיימים לנו בעיר ואז תתחילו לראות את הפאזל ואיך זה מתחבר מבחינת כלל השירותים מהרגע שיש לנו ילד אפילו, כי כבר מצאנו גם ילדים ששותים בירה ויין בגיל 7 וגם עם הנושא הזה אנחנו מתמודדים בכלים אחרים. אז, שלומית, בבקשה.

שלום לכולם, אני שלומית, אני פה מפקחת מחוז ירושלים בשירות לטיפול בהתמכרויות. ברשותכם, בלילה חשבתי על משהו קצר קצר, אני אקריא ואז נמשיך. אני מקריאה קטע מתוך הספר של חילי טרופר, 'מקום בעולם'. 'זו הייתה שבת חורפית ומושלגת, לפני 40 שנה, הגיע לישיבה', מספר פה חילי טרופר על הרב עמיטל, שהיה ראש הישיבה בגוש עציון, 'הגיע לישיבה מתנשם ומתנשף קיבוצניק מראש צורים, הוא סיפר שתקלה במערכת החשמל גרמה לכך שבית הגידול של האפרוחים נותר ללא חשמל. המשמעות הייתה שאלפי אפרוחים רצים, מצייצים, עלולים לקפוא מקור. החקלאי שאל אם ניתן באיזה שהיא דרך לחדש את הזרם מפני צער בעלי חיים. הרב עמיטל שמע את השאלה, נעל מגפיים, התעטף במעיל כבד וחבש כובע פרווה. הוא נטל את ידו של הבחור והחל לצעוד בשלג הכבד לראש צורים. לאחר זמן שאלוהו מדוע לא נשאר בישיבה, הרי כל הספרים שנצרך להם כדי לפסוק בהם יכול היה למצוא בבית המדרש, את התשובה שענה הרב לא אשכח לעולם, 'צריך לשמוע את ציוץ האפרוחים, צריך לחוש את הצער, את הבעיה, אי אפשר לשבת בבית המדרש הטוב והמחומם שלנו ולתת תשובה על מה שמתרחש שם בבית הגידול הקפוא'.'.

אז קודם כל אני רוצה באמת לברך על ההגעה באמת לסיור לכל אחד ואחד מהמקומות. באמת העשייה שנעשית - - - אני תמיד אומרת כששואלים אותי, אם להיות מכור אז באשדוד, כי באמת יש פה רצף כל כך מדויק ומרשים ומעמיק של אנשי מקצוע שעושים עבודה יפהפייה ואני גאה ושמחה להיות הגורם המממן, המלווה, המפקח, כשאנחנו יושבים ביחד וחושבים איך להרחיב את העשייה. יש פה עשייה מאוד מאוד משמעותית, באמת על כל הרצף בעיר וכאן שלוחות ברכותיי וכמובן לעשייה.

אני, ברשותכם, יוצאת - - - היה לי חשוב להגיע לכאן כי באמת זה בנפשי ובנפשי כל מי שלפניכם. אז בהצלחה.

- - - מה שחשוב לי, לשמוע את האנשים היקרים, את המטפלים ואת מי שמקבל את הטיפול מהמטפלים. בסופו של דבר הבסיס שלנו בניהול, בלקחת את כל רצף המענים שקיימים, זה לדעת שאתם יכולים לעשות את העבודה שלכם והתפקיד שלנו זה לגייס את הכסף ואת כל שאר המשאבים שאנחנו משתדלים לעשות ביחד. אז אם אנחנו רק מתחילים, כמו שאמרתי, בגיל הכל כך צעיר, אמרה סימונה, אנחנו מקיימים שולחן עגול נוער מזה שבע שנים, ככה דיברנו אחת עם השנייה, הגענו לעיר ביחד לתפקידים שלנו, פער של כמה חודשים, ומאותו רגע מתקיים בעיר שולחן שבו יושבים כולם, המשטרה ושירות מבחן לנוער וכלל המטפלים בכל היחידות, בטח בחינוך, רויטל, שנמצאת כאן איתנו. העבודה לאט לאט יותר מסונכרנת. זה לא מושלם. איפה חברתי מיפו ועכשיו מנס ציונה?

אביבה?

כן. זה לא מושלם. זו עבודה של הרבה מאוד זמן. זו עיר ענקית, צריך להתארח אחד אצל השני כדי שנוכל לאפשר לעובדים שלנו, יושבת כאן ניקול, שהיא אחראית על דרי הרחוב ושיקום האסיר, היא מנהלת את כל היחידה שלנו של מרכזי היום שדיברו. אם אתם זוכרים, היו מטופלים, אמרתי, אני אעשה לכם חיבורים קצת, שאמרו שהם חלק מהזמן או שהם מהאשפוזית והולכים למרכז יום, או של הנשים או של הגברים, ואנחנו קצת נוכל לראות את זה באיזה סיור וירטואלי, ורונית, שזה הבית שלה, שאני אומרת 'הבית', כי אנחנו נורא נורא משתדלים שכלל המסגרות שלנו ייתנו את החוויה של בית. וסימונה גם. שמעתם את האנשים, הם אומרים 'יש כאן אנשים שלא מוותרים עלינו', בסופו של דבר אם נזכור את זה, עם כל מה שיש לנו כאן בסיור הזה, תזכרו שזה הכול. אם אני לא מוותרת על כוח אדם זה אומר שאני לא מוכנה להתפשר על עובדים שהם לא מקצועיים ושלא מבחינתנו זה בלב ובנפש שלהם. אין דבר כזה שבן אדם ידפוק ויבקש עזרה ואנחנו נגיד לו 'לא, אתה לא מתאים'. לא מוכנה לשמוע 'לא מתאים', אין לא מתאים, קודם כל בוא נשב, נדבר, בוא נקיים איזה שהוא מפגש, שהוא מפגש שבו פנינו לאן.

אז ככה בעניין הזה, כמו שאמרתי, אנחנו מפעילים שולחן עגול נוער, אנחנו ממשיכים עם יחידת איתור שתפקידה כל יום במשך כל השנה משעה תשע בערב עד שתיים לפנות בוקר לסייר ברחבי העיר ולחפש את בני הנוער שמשתמשים בכל דבר שהוא קרוב לסמים, זה לא משנה אם זה נייס גאי וזה לא משנה אם זה גראס וזה לא משנה אם הם מצאו או חטפו מאבא את בקבוק האלכוהול בלי שהוא יידע ואם הם - - - כאן או אחר. יש לנו פורום - - - בעיר, שיושב ביחד עם יחידות המודיעין של המשטרה, הם מסנכרנים בעבודה, כי אין סיבה שגם יחידת האיתור וגם הפוך על הפוך וגם סיירת הורים, שי, שנמצא, נעבוד באותם מקומות. אנחנו רוצים להקיף כמה שיותר מקומות בעיר.

תזכרו עוד דבר, מה שנותנים בעיר אשדוד מצליח. אנחנו יודעים לזרוע ולשתול את זה ביג טיים, למה? כי חסר, זאת עיר ענקית, זאת עיר שמשלבת כל כך הרבה דברים מעניינים, בין אם, לא יודעת אם חידדנו, וסימונה אמרה על הכמות של החרדים, אנחנו העיר השלישית במדינת ישראל בהיקף הנומינלי של המגזר החרדי, חרדי חרדי, כל החצרות שקיימות בבני ברק ובירושלים יש לנו כאן באשדוד. עם הנתונים האלה אנשי המקצוע צריכים לעשות באמת את המיטב ביכולת לקחת את המפגש החומל, את הדבר הזה שנקרא לנגוע באנשים במקום שמתאים להם ומותאם להם מבחינה תרבותית.

רונית, השרביט שלך.

אני אציג את עצמי, אני המנהלת של המרכז לטיפול בנפגעי אלכוהול והימורים, וכרגע אני בתפקיד המתכללת של תחום התמכרויות ודרי רחוב, והרווחה בעיריית אשדוד, תודה רבה.

אנחנו נתחיל עם שלושה שקפים קצרים כדי לתת את המקום לסיור הווירטואלי ולמטופלים שככה הגיעו. השקף הראשון. מאוד - - - וככה - - - היה רשום משהו הפעלתי - - - 'רונית, זה נורא מפספס' וככה חשבתי על זה, כי מה באמת אנחנו רוצים להגיד? אנחנו רוצים להגיד בעצם למה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים? מפני שהמטרה שלנו היא לספק איכות חיים לתושבים שגרים בעיר אשדוד ובכלל זה גם אנשים שהם נפגעי התמכרויות.

איך אנחנו עושים את זה? על ידי מתן שירותים מונגשים בתוך הקהילה. בסיור הווירטואלי אתם תראו את הפריסה של השירותים. כמו שאתם רואים אנחנו נכנסים לתוך העיר. זאת אומרת השירותים יושבים בתוך שכונות, בתוך הקהילה עצמה. איך אנחנו עושים את זה? אנחנו בעצם נותנים שירותים מגוונים, זה אומר שירותים של איתור, טיפול, מניעה ושיקום, כמו שכל יחידה תציג לחמש אוכלוסיות. אנחנו מדברים על התנהגויות, התמכרויות חוקיות, שזה אלכוהול והימורים, אנחנו נדבר על נפגעי סמים ואסירים ודרי רחוב, שהם נפגעי התמכרויות.

בגדול, רק נעשה סכימה כללית, מטופלים באשדוד זה סדר גודל של 780 אנשים שהם נפגעי התמכרויות, יש לכם כאן את הפריסה. אנחנו רואים שכל הנושא של התמכרויות חוקיות הולך ותופס חלק גדול יותר בתוך העולם של ההתמכרויות. אני כן אגיד שמבחינת נשים סדר גודל של 20%, מבחינת צעירים 10%. זאת אומרת אנחנו רואים יותר ויותר כניסה על ידי פעולות האיתור וכניסה של אוכלוסיות חדשות.

בגדול, מה קיים בתוך המינהל? שלוש יחידות, שעכשיו נתחיל עם הסיור הווירטואלי שלהן, שהן עומדות בממשקים קרובים. המקרים שאנחנו בחרנו להביא לכאן היום זה מקרים של שיתוף פעולה בין היחידות, איך המטופלים יכולים לעבור במנעד משירות לשירות ולקבל חליפה שמותאמת לצרכים הטיפוליים שלהם.

נעבור לסרטון הראשון. אני מזמינה את תמי כחלון להציג את היחידה לטיפול בנפגעי סמים.

(הקרנת סרטון).

המענים בתוך - - - מה שהכי חשוב לי להדגיש - - - בתוך התחנה שלנו - - - בשנת 2003 אנחנו הבנו את הצורך - - - והקמנו מרכז יום לנשים - - - מאוד מאתגר ו - - - של הטיפול.

אתם רואים כאן תמונות מדירת המעבר של נשים שבמסגרת ייחודית נוספת שהקמנו לפני כשלוש שנים בעיר אשדוד. דירת המעבר - - - המענים לנשים מכורות. היא מיועדת לנשים ש - - פתרון דיור לתקופת הטיפול במטרה לתת להם פתרון - - - בתוך דירת המעבר הן בעצם - - -

שש נשים.

שש נשים. זו וילה נורא יפה, נורא מטופחת שנמצאת באחד האזורים היותר ככה נחשבים בעיר אשדוד. שם הן רוכשות כלים להתנהגות - - - זה מבחינת הנשים.

מה שעוד - - - שיקום תעסוקתי, שזה בעצם משהו ש - - - ביחידה שעובדת גם עם גברים וגם עם נשים בכל הנושא של הכשרה מקצועית, יציאה ללימודים בכפוף ליום עבודה, סיוע במלגות וכו'.

קבוצות ילדים, האחרון. כמובן אנחנו עובדים גם עם בני המשפחה ואנחנו נותנים גם מענה לבני המשפחה, בכלל זה גם נושא של ילדים בסיכון כי ילד שגדל בבית שההורה נמצא בהתמכרות הוא ילד בסיכון. קבוצות ילדים שמתקיימות בתחנה, קבוצות להורים מכורים במטרה להקנות כלים להתמודדות עם ילדים ו - - -

הסרטון נגמר והזמן נגמר. תודה.

סיימתי, תודה.

ג' היא בוגרת.

שלום לכולם. קוראים לי ג' ואני מכורה. אני מכורה נקייה. נכון להיום אני נקייה 9.5 שנים. ככה זה, כל כך מרגש לי קודם כל להיות במעמד הזה, כל פעם שאני באה ומשתפת את הסיפור האישי אני כל פעם מהתחלה מתרגשת וחווה את זה שוב ושוב, למרות שהרבה פעמים אני אומרת שאני כבר מספרת את זה כמו קלטת, את כל הסיפור שעברתי.

עליתי מרוסיה בשנת 99', גדלתי במשפחה נורמטיבית, בלי התמכרויות, בלי בעיות אלימות, בלי שום דבר וככה הגעתי לארץ וקיבלתי מין זעזוע כזה כי תמיד הייתי מאוד חבר'מנית ומלא חברים והכול ופתאום מצאתי את עצמי בגיל 16.5, לא זוכרת בדיוק שנים, לבד, כשאני לא מכירה, לא שפה, אין לי חברים, לא מוצאת את עצמי בשום מסגרת לימודית וככה מהר מאוד הידרדרתי, חברים פחות טובים. תמיד, האמת, הייתה לי משיכה איפה שיש בלגן וצעקות ורעש ומהר מאוד מצאתי את עצמי תוך כדי שאני לומדת בבית ספר משתמשת בסמים. אמרתי אם כבר אז כבר אז ישר התחלתי להשתמש בסמים קשים, שזה הרואין, עם הזמן הכרתי גם קוקאין והשאר בא אחר כך.

זהו, כך תוך כדי שימוש בסמים סיימתי את בית הספר ומהר מאוד ההידרדרות שלי תפסה מהירות. עזבתי את הבית של ההורים שלי, הגעתי לתל אביב, לתחנה המרכזית, התחלתי להשתמש שימוש הרבה יותר כבד, חיי רחוב, אם זה להיות בקריז ואם זה לא להתקלח ואם זה לעבור מבית לבית וכל מה שאישה יכולה לעבור בשביל איכשהו לשרוד בעולם הזה של הסמים, שהוא עולם קשוח ואכזרי. לאישה זה מאוד מאוד קשה. קשה להיכנס לזה והרבה יותר קשה לצאת מזה, מהבושה ובמיוחד כשבאתי ממשפחה טובה, אז איך עכשיו ההורים יראו אותי? ונתנו לי צ'אנס ועוד צ'אנס וכל פעם חזרתי להשתמש בסמים. באיזה שהוא שלב התחלתי סדר של אשפוזיות, הייתי בכל מיני מקומות במרכזי גמילה. בסופו של דבר זה לא תפס, הלכתי לקהילה, זה תפס, אבל ברגע שיצאתי מקהילה אז מהר מאוד חזרתי להשתמש בסמים והבנתי שאין לי בעיה באמת להיות במסגרת סגורה ולהישאר סגורה, הבעיה כשאני נמצאת בחוץ והכול פתוח וכל הפיתויים וכל האנשים שאני מכירה.

אני אקצר. באיזה שהוא שלב, כשעדיין הייתי נקייה והתחלתי עם המעידות, שהיא דרך מאוד קצרה לחזרה לשימוש, זה היה אחרי הקהילה, תוך כדי גיליתי שאני בהיריון, באותה תקופה היה לי בן זוג, כמובן גם משתמש. ככה לאט לאט התקרבתי לתאריך של הלידה בעצם וכל פעם היה לי בראש שברגע שאני אהיה אמא אני אפסיק, אני רק אחזיק אותה בידיים ואני אקבל את ההחלטה והכול יהיה בסדר. בחודש תשיעי נכנסתי לסוג של גמילה שכמובן שלא הייתה לי מודעות שאסור להיגמל בהיריון כל כך מתקדם וכנראה שהגוף לא קיבל את זה ונולדה לי ילדה תוך כדי שעברתי קריז, ממש הצילו אותנו ברגע האחרון, גם אותי וגם אותה. היא הייתה עם תסמונת סם, הייתה בפגייה. זה היה בסורוקה ואני זוכרת שכל יום הייתי מגיעה לבית חולים ומחזיקה אותה וממש רואה אותה איך היא, שני קילו, שוברת את הקריז ואני לא מצליחה, לא הצלחתי, זאת אומרת המשכתי להשתמש בסמים. לא הצלחתי.

ככה, היה לי מזל מאוד גדול. ההורים לקחו את הילדה, גידלו אותה, אני הבנתי שאם זה לא עזר אז הרמתי את הידיים, אמרתי שאני אמות כנראה עם הסמים. המשכתי להשתמש בסמים, הילדה הייתה אצל ההורים, אחרי ארבעה חודשים בערך נכנסתי למאסר של שנה בבית סוהר נווה תרצה, שזה המקום שיש המון המון זמן לחשוב על כל מה - - - הייתי בגיל 24 פחות או יותר ופתאום ככה ההורים לא היו שם ופתאום הבנתי שהחברים הם לא חברים והייתי ממש לבד, זאת אומרת להתמודד עם המצב, לראות איך לכולם מגיעים ביקורים ומביאים להם סיגריות וטלכרטים ואני צריכה לשרוד עם עצמי ואני חושבת שזה באמת המקום שקיבלתי שם החלטה. אני זוכרת שתוך כדי שהייתי בבית הסוהר התקשרתי - - - אני הכרתי את מרכז יום, אבל הכרתי אותו לפני המון המון שנים, כשהיו גברים ונשים ביחד, לא הייתה הפרדה שהכרת אחרי זה וזה לא תפס. זאת אומרת לבוא למקום שיש בו גם גברים וגם נשים ולדבר על החולשות, על ההשפלות שהסמים גרמו והמקום שהם נמצאים בהם ודברים שהיינו צריכים לעשות למען הסמים, זה לא משהו שאת יכולה לפתוח את הלב וכל אחד יכול לקחת את זה למקום שלו. אני באה ממקום שלא מעט נפגעתי מגברים בחיים שלי, כי מן הסתם כל מי שהכרתי היה קשור לסמים.

ככה, כשהשתחררתי, תוך כדי פניתי כבר למרכז יום, אמרו לי שאני צריכה להמתין זמן מה. כמובן שאת ההמתנה ניצלתי לשימוש האחרון של הסמים כי לצאת למקום, פתאום יש ילדה בת שנה וארבעה חודשים, שאני לא יודעת מה זה אמא, איך בכלל זה קרה, מי זאת? מה אני עושה עכשיו? מה אני מרגישה? איפה אני הולכת? חוסר אמון של ההורים שלי, זה כבר בקושי בוקר טוב ולא מעבר לזה וככה התחלתי את הדרך במרכז יום. הייתה לי עובדת סוציאלית, שיושבת פה היום, שהיום אנחנו הרבה מעבר למטופלת ומטפלת, שהייתה איתי באמת צעד אחרי צעד, נכנסתי למרכז יום. ברגע שהתקשרו ואמרו 'תגידי מחר', בעצם משהו שהיום זה יותר, פעם זה היה טיפה אחרת כי לא הייתה אשפוזית באשדוד כשאני עליתי על דרך, אז זה היה משהו שאתה חייב להיות קודם כל נקי, בשביל להיכנס למרכז יום, מכל סוגי הסמים, אז באמת אמרתי שאני אגיד לא היום, אני אגיע בעוד שלושה ימים, ככה שברתי קריז, אני זוכרת, כי ההחלטה הייתה להציל את עצמי, להציל את הילדה, לתת להורים שלי כבר מנוחה כי זה ככה משהו שהם התמודדו המון המון והשקיעו המון המון ובסופו של דבר ללא תוצאה.

אז התחלתי את מרכז היום, הגעתי בלי אמונה, ההערכה העצמית, לא ידעתי מה זה, ביטחון גם לא משהו הכרתי. זאת אומרת למדתי הכול מהתחלה, אם זה שפה, שזה בלי לקלל אחרי כל מילה ואם זה לדבר עם האנשים, לבקש עזרה, לרכוש את האמון של ההורים שלי בחזרה שלב אחרי שלב כי זה היה דבר מאוד קשה לעשות וכמובן בטיפול של הילדה, בכלל לפתח את הרגש האימהי, להרגיש. אני אמנם באמת כל כך הרבה דיברתי על זה, אז אני לא מתפרצת פה עכשיו בבכי, אבל מהתחלה רגשות האשם שהיו לי, שבעצם פגשתי במישהו שעוד לא ראה את האור של העולם ופתאום לבוא עכשיו ממקום ולפתח את הרגש האימהי. אני מהתחלה כשחזרתי הביתה טיטול לא רציתי להחליף, כי נגעלתי, כי זה משהו שאני לא מכירה, זה משהו שרחוק ממני כל כך. ומה עכשיו הדבר הזה באמצע החיים, אני לא יכולה לצאת, אני לא יכולה לטייל בלילות. זה משהו שבאמת שיתפתי שלב אחרי שלב. הייתה קבוצת הורים במרכז יום שכל סדנה, כל קבוצה, כל מה שהיה קשור לילדים הייתי שם ולאט לאט באמת הגעתי לשלב שהיום הילדה שלי בת 10.5, ילדה חכמה ברמות והיא האוויר שלי והיא החיים שלי ואני ככה חיה למענה וכל זה קיבלתי במרכז יום.

הדבר הראשון הכי משמעותי שזה בעצם רק נשים, שזה מאוד עזר לי להיפתח ולדבר וזה עובד המון על הזדהות, כי אחת שמדברת על התעללות שהיא עברה, על טראומה, זה פתאום נותן לך את הכוח שאת יכולה לדבר, שלא ישפטו אותך, שלא יסמנו אותך, שלא יכניסו אותך לאיזה שהיא פינה. זה גם נותן המון המון ביטחון, זאת אומרת ממקום שלא יודעת בכלל מי אני, מה אני יודעת בחיים, חוץ מסמים מה אני מכירה בכלל, מה הרצונות שלי, מה השאיפות שלי. זאת אומרת הגעתי ממקום שיש לי רק שם וזהו, לא הייתה לי זהות ולאט לאט בניתי את עצמי.

סיימתי את מרכז היום בהצלחה, יום למחרת כבר מצאתי עבודה. כל מה שמרכז היום המליץ לי עשיתי. זאת אומרת הכול הכול הכול שלב אחרי שלב. באיזה שהוא שלב הגעתי למקום שבאמת התקשרו אליי ואמרו שיש אפשרות שאני יכולה לעבוד בהדרכה, עם אנשים שהם בדיוק כמוני. ראיתי את זה כמשהו ענק, זאת אומרת פתאום ראיתי שאנשים גם מאמינים בי, זה לא רק שאני בונה את עצמי, גם יש פה משהו שמאמינים בי ורוצים לעזור לי ורוצים לקדם אותי. סיימתי לימודים בבית ברל, התחלתי לעבוד באשפוזית אשדוד, עבדתי שם בערך שנתיים וחצי ואז עברתי למרכז יום נשים, שזאת הייתה עבודה שלמדתי המון, רכשתי המון כלים. כל עבודה מסוג כזה נתנה עוד יותר ביטחון. לעזור לבנות שבאו מאותו מקום כמוני ולהיות שם ולחוות אותן ולתת להן ולהמשיך להיות איתן בקשר ולחזק אותן ולהחזיק אותן הרבה פעמים כשהן נופלות, זה לא מובן מאליו וזו זכות מאוד גדולה ויש לי אסירות תודה למקום מפה ועד באמת - - - באמת גדלתי, גדלתי במקום הזה ובניתי את עצמי.

הייתה לי אפשרות לעבור למרכז יום, בדיוק הילדה שלי עלתה לכיתה א' והיו צריכים שם ובזכות סימונה הייתה לי ההעברה, כשכבר לא יכולתי לעבוד לילות ולא שבתות, הייתי צריכה להיות עם הילדה שלי גם כן. אז נכון להיום אני עובדת כבר קרוב ל - - - באיזה שהוא שלב אחרי 6.5 שנים בערך החלטתי לעזוב את התחום כי הרגשתי שזה כבר קצת קשה לי, זה המון עליות וירידות רגשיות וכל בחורה שפתאום קצת לא מצליחה את הולכת עם זה הביתה והרבה פעמים קשה לעשות את המעבר. היום אני עובדת קרוב ל-3.5 שנים ב- - -.

אני מגיע והיא נותנת לי שירות נהדר.

נכון. עוד משהו קטן, מתחנה מרכזית פתאום להיות עם חלוק לבן ותג בתור מזכירה רפואית זה לא מובן מאליו. תודה רבה לכם.

(הקרנת סרטון).

אנחנו נספר ככה שאנחנו מטפלים ב-200 משפחות בשנה, זה אומר גם נפגעים ישירים וגם נפגעים עקיפים. זה אומר שברגע שהמכור מגיע לכאן אנחנו מטפלים גם בבת הזוג וגם בילדים, כמו שאתם תראו במקרה שאנחנו נציג. אחד הדברים שייחודיים אצלנו באמת שיש פה שירות של רופא נרקולוג, ד"ר בן ארי, בגלל שהפגיעה היא יותר מורכבת ומסובכת אז יש גם ליווי רפואי.

מה שמאפיין את המינהל שלנו זה יוזמות. אנחנו מאוד מנסים לפרוץ דרך ולחפש שיטות טיפול חדשות ואתם תראו שבמרכז שלנו יש טיפול בשלוש שפות, בעברית, באמהרית וברוסית, אנחנו מנסים לטפל גם בגישות שהן לאו דווקא הגישות המסורתיות, הגישה הדינמית או 12 צעדים, אנחנו מוסיפים למשל גם קבוצה של רכיבה טיפולית, יש לנו גם קבוצות, למשל, של פסיכותרפיה גופנית, יש לנו עכשיו קבוצה של נשים של גוף ונפש, יש לנו קבוצה גם פסיכותרפיה. זאת אומרת לאורך השנים אנחנו תמיד מנסים להבין את קהל היעד. יש הרבה מגמות שמשתנות וחשוב שהשירותים שלנו יישאר רלוונטיים. למשל קבוצה שבשנה שעברה הייתה כאן, בשנתיים האחרונות וגם לפני כן, הייתה קבוצת אבות, 'האבא שלי', אנחנו הבנו שאי אפשר להסתכל על מטופלים שלנו מהמקום של המכור, צריך להסתכל גם על עוד פריזמות, כמו האבהות שלהם.

כמו שאתם רואים יש לנו הרבה פעילויות שעוסקות בהורים וילדים. אנחנו מבינים שהנפגעים העקיפים גם צריכים לעבור שינוי. לא רק מתקנים את המכור, אלא גם צריך לעזור לבני המשפחה לקבל עזרה ובאמת להסתגל לשינוי ולדבר על המצוקות שהם חוו. אנחנו מאוד משתדלים להעשיר את המטופלים שלנו ואנחנו עושים הרבה סיורי חוץ, אנחנו יוצאים - - - אתם תראו שגם עושים סיור מורשת והתמונה שאתם תראו בסיור מורשת זה מצפור שהוא צופה לעזה, זה פעם ראשונה שהמטופלים שלנו הלכו וראו עם מה העיר אשדוד התמודדה ב'צוק איתן'. זה נראה נורא יפה בחדשות, אבל אף אחד בעצם לא הבין מה עושים.

אנחנו משתדלים פעם בשנה לקיים ערב הוקרה למטופלים, הם מקבלים תעודות יובש. המטופל הכי ותיק שלנו חגג בשנה שעברה 25 שנות יובש וככה, הייתם במדרגות אז בטח ראיתם גם את תוצרי הכתיבה שלהם, שהם כתבו.

אני מתכבדת להזמין את ק' שהוא נפגע הימורים לספר על - - -

שלום לכולם, אני ק', אני מכור להימורים כבר 22 שנה. זה התחיל בגיל 14, הגעתי לתחנת טוטו פעם ראשונה, דוד שלי שלח אותי להביא טופס של הימורים ומשם זה התפתח. זה התפתח להימורים בלוטו, בחיש גד, בהימורים לא חוקיים, בסוסים, באינטרנט, מכל הבא ליד. הייתי מהמר על כל מה שאפשר, כל החיים שלי זה היה הימורים. בהימורים האלה הפסדתי בית, בית של מיליון שקל, עד שאשתי גילתה את זה יום אחד ואז נפרדנו לשבוע והיא אמרה לי שצריך להגיע לטיפול.

הגעתי לטיפול, הגענו לפה למרכז, פגשתי את רונית המקסימה, הייתי שבר כלי, ממש גמור ומפה התחלנו טיפול. התחלתי טיפול של פעם בשבוע אצל טלי, שהיא הייתה עובדת סוציאלית ואחר כך המשכתי בקבוצות. הייתי בקבוצת סוסים, קבוצת פסיכותרפיה גופנית, הייתי ב'אבא שלי', בקבוצות תמיכה והקבוצות האלה מאוד עזרו לי. זה נתן לי כלים להמשיך את הדרך והיום אני כבר שנתיים ושלושה חודשים נקי. לא מהמר, ברוך ה', בשום דבר.

שיקמתי את המשפחה שלי. יש לי ארבעה ילדים שלא הייתי רואה אותם. הייתי נמצא בבית איתם אבל לא נמצא, פשוט מאוד. המרכז פה גם נתן טיפול לאשתי, לילדים, וזה מאוד עזר לנו. קשה לי. כן, פשוט זה - - - ההימורים היו חלק הכי גדול בחיים שלי ובזכות המרכז פה אני לא מהמר, פשוט. לא מהמר בכלל וגם המחשבות על זה מאוד ירדו לי, שתמיד הייתי חושב על זה.

תודה, ק'. ניקול תציג את החלק של דרי הרחוב ושיקום האסיר במינהל שלנו.

שלום. שמי ניקול, אני רכזת היחידה של שיקום האסיר ודרי הרחוב ולא סתם אני מציגה אחרונה, כי אני מקבלת את המטופלים שלי אחרי כל הכישלונות של הפעולות וגמילות ואפשר להגיד שאנחנו האינסטנציה האחרונה שנותנת תקווה לאנשים להתרומם ולקום.

היחידה לדרי הרחוב פועלת מעל 16 שנה. לצערנו אנחנו מקום שלישי בארץ בכמות דרי הרחוב, כמובן שלא כולם ברחוב, יש רצף טיפולי. אנחנו מפעילים שתי מסגרות לטיפול בדיירי רחוב, אחת מהן זה שאלטר, שזה גגון. אנחנו עושים סיורים בלילה וביום, מצאנו הומלס, אנחנו מעבירים אותו לטיפול. המסגרת השנייה זה פיילוט שהקמנו לפני שנה וחצי, זה לאנשים שהם לא ברי שיקום. הגענו למסקנה שטיפול בדרי הרחוב הוא טיפול שאחרי כמה ניסיונות יש אנשים שחייבים מסגרת, שכל החיים צריכים להיות במסגרת, זה נקרא דיור נתמך או בית לחיים. פה אתם רואים סיור שארגנו לירושלים, ל'יד ושם'. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם כל יחידות והרווחה בעיר. יש לנו רצף טיפולי, מאז שאיתרנו את דר הרחוב אנחנו מפנים אותו לטיפול, או במרכז לנפגעי אלכוהול והימורים או למרכז נפגעי סמים.

לגבי היחידה לשיקום האסיר, הטיפול באסיר הוא בשתי דרכים. דרך אחת זה טיפול באסירים בשליש ובאסירים שהשתחררו מלא. הדגש הוא בטיפול בשליש, כי פה אם אנחנו פוגשים אסיר מכור לאלכוהול או לסמים אנחנו בונים חליפה שמתאימה לאותו אסיר ובונים לו תכנית שהוא משתלב בטיפול, או במרכז לנפגעי סמים או במרכז לנפגעי אלכוהול.

ילדים, נשים.

אנחנו מטפלים בשיקום האסיר בטיפול משפחתי מערכתי, אנחנו מטפלים גם בילדים, יש לנו תכנית פר"ח לילדי האסירים וגם נשות אסירים, אנחנו נותנים גם מענה פרטני וגם קבוצתי.

אני רוצה לשאול אותך, בכובע אחר. אני מתעסקת הרבה עם צעירים חסרי בית. מה ההבדל בין, הרי יש את דרי הרחוב, ההומלסים הוותיקים המבוגרים, קודם כל האם יש לכם צעירים חסרי בית, ראיתי 50 או 60 ומשהו, אנחנו מתייחסים רק לאנשים מבוגרים?

אנחנו מטפלים בדיירי רחוב מגיל 18 עד גיל 67.

אבל יש צעירים?

יש קורת גג. יש בעיר, לא לצעירים מכורים.

אז לצעירים נקיים?

כן.

אבל זה רק להם? הם לא עם המבוגרים?

נכון, לא למבוגרים. לצעירים מכורים מתחת לגיל 18 אין מענה כמו קורת גג או כמו - - -

לא בעיר, יש ארצי.

ברור, לא בעיר. לצעירים לא מכורים יש מסגרות בעיר שכוללות גם - - -

אני רוצה להזמין לפה את נ', מטופל שלנו משותף שיספר קצת על החיים שלו.

שלום, קוראים לי נ'. איזה התרגשות.

תספר לנו מהתחלה, מתי עלית, מה עשית.

אני כאן משנת - - -

נ', אתה יכול טיפה לדבר בקול רם, שנשמע?

אני מוכר פה במרכז לנפגעי אלכוהול משנת 99', או שנת 2000, לא זוכר, הרבה שנים. פעם ראשונה הגעתי דרך בתי משפט והאמת, אותו זמן לא אהבתי את המקום, הקבוצה - - - הייתי מכור לאלכוהול, הבקבוק, הרגש היה שם והסודות שם ולא החזקתי מעמד. אחרי זה כבר הידרדרתי עם השתייה בצורה מטורפת, שהייתי מגיע למצב שלא הייתי מצליח להרים כוס, הייתי צריך לשים קשית, לשכב ו - - - זה היה בלתי נסבל. אני חי ברחוב מאז שאמא שלי נפטרה וזהו.

תספר קצת על תהליך הטיפול שעשית.

עשיתי את הטיפול פה כמה וכמה פעמים ולא הייתי מצליח להחזיק מעמד, הולך לגמילה, חוזר מגמילה - - - לפעמים הבן שלי, יש לי שני ילדים שאומרים לי 'אבא', והם קוראים לאמא, אז אני מתגעגע יותר לאמא, כי - - - ויש לי את הקנאה שחסר, גדלתי בלי אמא, אבא שלי נמצא בצפון, אין לי שום קשר אליו וכל פעם שהייתי הולך לגמילה והייתי יושב בפינה, הילד אומר לאמא 'תיקחי אותי לבית ספר' הייתי נכנס לדיכאון והולך לשתות, בשביל ל - - - וככה נפילות שהיו לי כל פעם מחדש.

אז עוד פעם הלכתי לקהילה, שם ברחתי, הרגשתי שאני כאילו נמצא בפנימייה, כי כל המסגרת שלי זה מוסדות. ברחתי משם והחזקתי חודש-חודשיים, עוד פעם נפלתי, נפילה יותר גרועה, עד שהייתה כתבה על - - - פה נכנסו ניקול, דרי רחוב וגם פה ניסו לשכנע אותי ללכת. הייתי אומר כן כן כן, אבל הייתי עם מסיכה, הייתי רמאי - - - ולהגיד כן זה הכי קל שיש, אבל לבצע היה לי קשה. בסוף נפגע לי הלבלב, הכבד, הייתה לי צהבת וזהו, עוד פעם הלכתי לגמילה, החזקתי מעמד קרוב לשמונה חודשים ועוד פעם נפלתי. וכל נפילה זה לשקוע עוד יותר, שהגעתי למצב שהגוף דורש שלושה או ארבעה בקבוקים של וודקה, לא בירות, אני לא אוהב בירה. אבל כן, הייתי הולך על האלכוהול עם האחוז הכי גבוה. ניסיתי להתאבד, בתי סוהר, כמה שדיברתי, הייתי מגיע למצב והייתי צוחק על כולם והייתי חוזר, הייתי פחדן, לא יודע לבצע.

עד שהגעתי ליום שישי, התקשרתי למוקד, אם אני לא טועה, אמרתי 'אני נמצא בבאר שבע באשפוזית', אם אני נכנס הצלחתי, אם חזרתי לאשדוד באמת עדיף לי להתאבד. לא עבר חמש דקות 'נ', בוא תיכנס', ושם גם היה קשה, כי להיכנס למסגרת, עוד פעם תהליך שהוא קשה. המרכז פה היה מאחוריי, שהם דואגים. לא ידעתי, אבל הייתי מרגיש שיש משהו תומך, שכל פעם שניסיתי לברוח הייתה לי אבן שדוחפת אותי 'תישאר'. אין למי להתקשר, אין עם מי לדבר, רק שם קבוצות והייתה לי מדריכה שם שבאמת בזכותה אני עומד פה, היא אמרה לי 'תשמע, אתה פיקח, אתה משתמש ברגשות של אנשים אחרים, אתה לא משתמש ברגשות שלך', לא הבנתי מה היא אומרת, 'לא משתמש ברגשות שלך', אז אמרתי 'תגיד לי, דבר כזה אומר המכור למכור, את מכורה?' זו השאלה שלי אליה, אז היא אמרה לי 'כן', אמרתי לה 'כמה זמן?' אומרת לי '27 שנה', אמרתי לה 'וואו וואו'. חודש אני לא מחזיק מעמד, היא אמרה לי 'אני נותנת לך 27 שנים על השולחן, הבחירה היא בידיים שלך'.

היה קשה, רציתי לברוח, שמו אותי בחדר עגול, לא בחדר עם פינות, חדר עגול, אין, תקוע. רציתי לברוח ועוד פעם, האבן הזאת דוחפת אותי 'תישאר'. ועובדת סוציאלית באה אליי, דיברה איתי, לא יודע, הכול מהרגש, אז היא אמרה, עוד הייתה המטפלת שלי טלי, אמרתי לה 'טלי דיברה איתכם?', היא אומרת לי 'כן, עכשיו ניתקתי שיחה', אמרתי 'ידעתי', הרגש לא - - - ונשארתי, הלכתי למדריכה, אמרתי לה 'ניסיתי הכול, עשיתי הכול, בוא נלך בדרך שלך'. היא הביאה לי אותו רגע שלוש מחברות, עטים ועפרונות, אמרתי וואו וואו חזרתי לבית הספר, מה עשיתי? היא אומרת 'עכשיו כל מה שאני אומרת תכתוב'. מה לכתוב? אני רועד כולי, אני לא יכול להחזיק את העיפרון אפילו, לא מצליח. ובאמת לאט לאט, ככה יום אחרי יום, כל קבוצה אני רושם, אם זה מדריך אחר או מתלווים, רושם רושם רושם כל מה שצריך. לקראת הסיום הייתי הדובר שם ועכשיו אני צריך לצאת משם.

המליצו לי ללכת לקהילה, אני פחדתי מהקהילה, אמרתי להם לא, ההתמודדות שלי זה בחוץ, לא במקום סגור. פחדתי לצאת מהשער שם כי יש את הנקודה החלשה ואני זיהיתי אותה שם. המדריכה שאלה אותי 'מה אתה עושה?' אמרתי לה 'אני הולך לנפגעי אלכוהול אוטומטית, לא מעניין אותי כל הקבוצות שפספסתי, אני אחזור אחרי כל קבוצה ולדרוש ולבקש. וזהו. חזרתי לנפגעי אלכוהול לפה, התחלתי עם הקבוצות, הייתי בפרטניות יותר וקבוצות יותר, כל קבוצה באמהרית, מבין לא מבין נכנס, יש את התכניות של AA שהיום אני נכנס, לא מפספס כלום, לראות איפה אני נמצא ואיפה אני עומד.

תספר על השיקום התעסוקתי שעשית.

זה בא אחרי זה. כשסיימתי פה את כל הקבוצה, כשכבר התחלתי להרגיש את הביטחון ביקשתי ללמוד. שאלו אותי 'מה אתה רוצה ללמוד?' אמרתי 'א'-ב'.', כי סיימתי 12 שנות לימוד, אבל עם מסיכה, ללמוד לכתוב, ללמוד לתפוס את העיפרון, מהתחלה. התחלתי את הלימודים, החברה נכנסה להיריון, אז אמרתי זהו, עשיתי הכול, עכשיו אני צריך לדרוש בשביל לקבל. ביקשתי ללמוד מקצוע, איך שאמרתי הביאו לי חוברת ככה, אמרתי, 'מה אני צריך ללמוד הכול בעל פה?' אז היא אמרה לי 'לא, תבחר איזה מקצוע שאתה רוצה', בהתחלה רציתי אלקטרוניקה, אבל אמרתי אלקטרוניקה, איפה? ארבע שנים לשבת ללמוד? אני ארבע דקות לא יושב. בחרתי CNC, התחלתי ללמוד CNC, החברה ילדה, סיימתי את המקצוע ואני עובד במקצוע עכשיו קרוב לשלוש שנים ובזכות דיירי רחוב ונפגעי אלכוהול שאמרו לי 'יש מתנות בדרך', קיבלתי את הילד מתנה, שאני לא הבנתי, ואחרי זה כבר הילדה השנייה, שהיא בת שנה עכשיו ועכשיו כשאני קם ורואה אותם, יש לי איפה לפרוח איתם. כי בגיל אני גדול, אבל לצאת מההתמכרות שלי אני 5 שנים, אני נקרא בן 5 עכשיו, אני מתנהג איתם באותו גיל וכל פעם אני מסתכל ואני אומר 'יו, קיבלתי את הילדים האלה בלי אלכוהול ובלי שום דבר', כל המהלכים שעשיתי וכל המענה שקיבלתי וכל מה שנתנו לי, כשאני עכשיו רואה את הילדים אני אומר וואו. עד עכשיו אני לא מעכל שאני אבא לשניים.

בן כמה הבן?

הוא בן 3 שנים, הבת בת שנה.

אנחנו סיימנו.

נכון, ניסינו ממש - - - אנחנו עוברים למרכז להורות.

(בהמשך הסיור, המרכז להורות)

ברוכים השבים. מה שנעשה לאור ההערה שתמר העירה וזה נכון, אנחנו רוצים מאוד מאוד לתת ולתת, כנראה שזה אופייני, גם לאשדודים וגם לנו, וזה בסדר, ואכן תפסת מרובה לא תפס, אז אנחנו נעשה סוג של רילקס ואנחנו נתמקד בפן אחר שמאוד חשוב לנו ואני חושבת שהוא מתחיל מלמטה וזה הנושא של הנוער. תוך כדי תנועה החוצה גילית, שוב, תיצמד אליכם ותיתן את הפן של הנושא של המרכז להורות ואולי זו גם הזדמנות להזמין אתכם לבוא ולראות דברים נוספים. אז אנחנו עכשיו נתמקד בנושא של נוער ואנחנו נציג את המענים שנמצאים אצלנו בעיר אשדוד. יציגו מינהל שירותים חברתיים ואחר כך אנחנו וגם הנושא של החיבור ביניהם. שוב, אני מדגישה את רצף המענים שקיימים ובלעדיהם מה שנקרא גם הנוער, כמו המבוגרים והמתמודדים שראינו, היו נופלים בין הכיסאות.

מה שכאן בקשה לכל המציגים בפרזנטציות, מיקוד, ומ' ייתן כמה מילים ותוכלו גם לשאול. הוועדה עוסקת בנושא של מיגור נגע הסמים, אז באמת להגיד במיקוד הזה. תודה.

צהריים טובים. שמי מירב אבירם, אני מנהלת מחלקה לטיפול בנוער וצעירים ומינהל שירותים חברתיים. המחלקה מטפלת בגילאים 13-;8 ו-18-27 על רצף שבין הזנחה ומקרים של התעללות. העבודה הטיפולית שלנו במגוון מענים, אנחנו כן נוגעים בסמים, ל-70% מהמטופלים שלנו יש נגיעה לסמים.

לבני הנוער עצמם או למשפחות שהם באו מהן?

לבני הנוער והצעירים. יחידת האיתור היא יחידה שהיא מענה טיפולי, שקיבלנו ב-2014, יחד עם התכנית הלאומית. יחידת האיתור מיועדת לבני נוער בגילאים 13-18 שנמצאים על רצף של שוטטות, עבריינות, שהם מצויים על רצף שבין חשיפה לשימוש והתמכרות לחומרים ונשירה גלויה וסמויה. יש לנו בסיס שממוקם ברובע בעיר, יש מענה שמקבל את בני הנוער בין השעות שש עד תשע בערב, זה מועדון איתור ומהשעה תשע עד השעה שתיים לפנות בוקר, חמישה ימים בשבוע, יוצא צוות של שני מדריכים לאזורים ספציפיים שאנחנו מקבלים מידע שיש שם ריכוז של בני נוער שנמצאים בסיכון ויוצאים ומאתרים בני נוער, מציגים את עצמם, אומרים 'אני מדריך ביחידת האיתור' ומתחילים לגלגל שיחה ומשם יוצאים לאיזה שהיא דרך.

הם פועלים בסטינג קבוע, פארקים, חופים, אזורי בילוי, אירועים ספציפיים שאנחנו יודעים עליהם, אירועים. יחידת האיתור היא חלק ממערך שלם שעובד בלילות, יש גם את סיירת הורים ויש גם את יחידת עלם ששם יש עובדים סוציאליים ויש פורום לילה. פורום הלילה מתכנס אחת לחודש וגם ממפים את העיר מבחינת אזורים כדי שלא תהיה כפילות של עבודה באזורים בעיר. אנחנו מגיעים לזירות ספציפיות ואנחנו דואגים לא להיות באותה זירה.

היחידה נותנת מענה והתערבות ראשונית ותיווך והפניה לגורמי טיפול. ההפניה לגורמי טיפול יכולה להיות הפניה לטיפול במחלקה, הפניה לטיפול גם במקרים של תעסוקה או בתי ספר בחינוך, כי ראינו בלילה נער שמספר שהוא לא הולך לבית ספר. אם הוא מעוניין והוא סומך עלינו אנחנו גם נברר למה הוא לא הולך לבית הספר.

זה שיתופי הפעולה. אתם רואים שיש פה מערך שלם של שיתופי פעולה. בעיר אשדוד נושא של שיתופי פעולה זה לרגלינו. המשטרה, מוקד עירוני, עלם, צה"ל, יועצות, יש פה מערך שלם.

קצת על יחידת האיתור והעבודה שלה בשנת 2016. יחידת האיתור, מבחינתנו לאתר נער זה אומר שיש לנו שם ופרטים. זה לא שפגשנו נער ברחוב, יש לנו שם ופרטים של נער שאנחנו יכולים גם לפגוש בהמשך וגם לחזור ולהיות איתו בקשר. פגשנו 275 בני נוער וצעירים שמתוכם 182 היו נערים בגילאי 13-18, 13 צעירים, 69 נערות ו-11 צעירות. כך שהפרופיל של הבעיות שאנחנו מזהים זה בטח שימוש בסמים, על הרצף, משימוש מזדמן ועד בעיה של התמכרות, שאז אנחנו מפנים למי שמומחה בתחום של סמים והתמכרויות.

כמה מהמאותרים מופנים להמשך טיפול?

אנחנו מפנים כמעט את כולם לטיפול ואת כולם אנחנו מכירים. טיפול מבחינתנו יכול להיות על הרצף שבין חינוך, יושבת כאן מנהלת קידום נוער, וזה לקיים איתה את השיח, יש לנו רשימה של בני נוער שאיתרנו, יושב מנהל יחידת האיתור ומברר איתה אם הם מוכרים, לא מוכרים. אותו דבר יש גם עם התחנה לייעוץ לנוער, כששם גם מתקיים שיח והפניה לטיפול בנושא סמים.

כמה באמת בסופו של דבר מגיעים לטיפול מבין כל המאותרים? אין לכם מיפוי של זה?

יכול להיות מיפוי, אני לא מצויה כרגע בזה, אבל כולם נמצאים ב - - -

בתוך יחידת האיתור יש גם עובדת סוציאלית.

כי הרעיון של יחידת האיתור זה האיתור כדי להפנות להמשך קשר. השאלה כמה מתוך המאותרים באמת מגיעים לאיתור בקהילה.

מה שמירב מנסה להגיד שזה יכול להיות ממצב של נער שההורים שלו זומנו והכול מסתדר עם בית הספר וזה סוג של טיפול.

אני מבינה, לכן אני שואלת כמה מופנים באמת לטיפול, כי יש לנו בעיה בטיפול בבני נוער שמעורבים בשימוש בסמים. לכן אני שואלת כמה מתוך המאותרים באמת מצליחים לקבל מענה.

לא הרבה. את צודקת שזו אחת מנקודות שאנחנו רוצים לחזק בהמשך ה - - -

לילי תיכף תתייחס.

אני אתייחס לזה.

קצת איך נראה המועדון שלנו - - - איתרנו נער בלילה, אנחנו רוצים לקיים איתו שיחה, יש לנו בסיס, יש חדר טיפול שבו אפשר לקיים שיחה עם הנער והמשפחה שלו. המקום מזמין, אפשר להכין ארוחה, גם עושים מסיבות שם. זה מרחב הפנאי שיש להם, הם מגיעים, יש ימים של ערכים, סביב יום השואה, כן נוגעים בזה, גם עם נוער שמגיע מהרחוב. פעילות פנאי, ארוחות ספציפיות ופעילויות של נוער שכבר איתרנו ומגיעים. קצת תמונות מהעבודה בלילה. זה ככה בקצרה, כדי לא להלאות.

אני כן רוצה להעלות שתי נקודות שמבחינתי הן חשובות כאן והן חשובות לוועדה. זה הנושא של טיפול בנוער משתמש בסמים. מערך הטיפול אצלנו במחלקה מורכב מעובדים סוציאליים פקידי סעד שהסמכות שלהם היא סמכות להתערב בחוק כשאנחנו רואים שיש נער בסיכון. בטיפול בנושא סמים כל היכולת שלנו להתערב סביב נער בסיכון היא הרבה יותר מורכבת כי בטיפול בבני נוער מתייחסים, גם במסגרות של הגמילה, הן מבוססות על הרצון כן להיות בטיפול ומי שלא רוצה בטיפול לא מקבלים אותו לטיפול. אני יכולה למצוא את עצמי מתריעה בפני בית משפט שיש קטין שהוא נמצא בסיכון מאוד מאוד גבוה, אפילו במצבים - - - אני הייתי פקידת סעד, אני זוכרת שהיו מצבים שהייתה הרעלת אלכוהול ונער איבד את ההכרה ואנחנו ניגשנו לבית המשפט והתרענו שיש פה מצב של סיכון ואנחנו מבקשים שהוא יגיע לגמילה. הנער אמר 'לא רוצה לא רוצה לא רוצה', בסופו של בית המשפט נרתם, עשה מהלך, כן נתן צו לאותה מסגרת, אבל ברגע שהוא אמר 'לא רוצה' הוא לא היה שם. שם הקושי בטיפול בסמים.

אני כן יכולה להגיד שבגלל האחריות שלי גם על עלם אני שומעת, יש אזורים שהם יותר חזקים באזור אשדוד, הנושא של שימוש בסמים משתכלל. אנחנו לומדים שהשימוש בסמים, אם היו משתמשים באקסטזי, בכדורים, אל.אס.די, אני חושבת שבאזורים היותר חזקים הנושא של אקסטזי עבר לטיפות מזוככות ויש שיח עם בני הנוער 'אני לקחתי שתי טיפות', 'אני לקחתי ארבע טיפות' ואנחנו מדברים על מצבים של ניתוקים, עם בעיות שאנחנו רואים שהנזקים לטווח ארוך הם נזקים חמורים מאוד. אז אם הייתי ככה, כמנהלת מחלקה, הנושא של טיפול בכפייה, לשים את זה כאחד הנושאים של להעביר את זה לחקיקה, אי אפשר להתייחס לבני נוער כאל מבוגרים שאומרים 'רוצה אני להגיע לטיפול' או לא, זה לא השיח.

יש לכם מידע מחקרי או ניסיון מתחום התיאוריה הטיפולית אם טיפול כזה בכפייה, כמו שאת מציעה, הוא אפקטיבי בקרב בני נוער? זאת שאלה אחת. ושאלה שנייה, איפה ההורים בסיפור הזה?

אני אתחיל מהשאלה השנייה. הרבה פעמים אנחנו פוגשים הורים שהם חסרי אונים, שמשוועים לעזרה - - -

סליחה שאני מפסיקה אותך, מדובר בדרך כלל במשפחות שהן בסיכון בעצמן?

ממש לא.

אולי כדאי שלילי - - -

אני אמשיך מהנקודה שמירב התחילה, אבל בעצם אני רוצה להגיד כמה משפטים מקדימים, כהיותי ראש תחום נוער בסיכון ברשות העירונית למאבק בהתמכרויות. שמעתם על המבנה הארגוני של העיר ושל הרשות, אני אחראית על תחום ילדים ונוער בסיכון כשלמעשה אנחנו מדברים על התמכרויות בלבד, על הרצף, החל מחשד וכלה בהתמכרויות. בנושא של חשד כמובן כל הנושא של חינוך, הסברה, מניעה, יושבים פה הנציגים אצלנו שמתייחסים גם לנושא של פעילויות מניעה והסברה שאנחנו עושים, הן בחינוך הפורמלי והן הבלתי פורמלי, אבל אני רוצה יותר להתייחס לחלק של הטיפול ולחלק של האוכלוסייה שבעצם נמצאת במניעה השניונית, זה אומר שחשופה לשימוש, השתמשה ברמה זו או אחרת או נמצאת ברמה של התמכרות.

לצורך העניין אני אציג את שלושת הגופים המרכזיים בתחום שלי, מרכז ייעוץ לנוער ובהמשך למה שאמרה פה מירב. מרכז ייעוץ לנוער נותן מענה של טיפול, ייעוץ והכוונה לבני הנוער והמשפחות שלהם סביב הנושא של התמכרויות, זאת אומרת שנער או נערה יכולים להיות מופנים למרכז החל ממצב של חשד לשימוש וכלה ברמה שהם מאותרים או ידועים כמשתמשים, עוברים תהליך של אבחון והערכה שבמהלכו מוחלט על הקשר הטיפולי במרכז, שיכול להיות פרטני, יכול להיות קבוצתי.

להערתך לגבי הנושא של הורים ומשפחות. חד משמעית כל המבנה שאנחנו נמצאים בו, הרשות בכלל חושבת ואומרת הורים. זאת אומרת התפיסה שלנו שהבעיות והמצוקות נוצרות במתחם המשפחתי, אבל אני יכולה להיות אופטימית ולומר שגם הפתרונות נמצאים שם. חד משמעית, לא ברמה מחקרית שאנחנו ביצענו, אבל אני יכולה להגיד, לאורך השנים שאני נמצאת, וזה די הרבה שנים, שברגע שההורים מגויסים לתהליך הטיפולי אז ההצלחות הן גם גדולות יותר. מעבר לעניין של חוק שהנערים שמתחת לגיל 18 מחויב הנושא של יידוע והסכמת הורים, ברמה של תפיסה שהורים, אנחנו בימים אלה סיימנו בתוך מרכז הייעוץ קבוצה תהליכית להורים של מטופלים שחלק מהמטופלים אפילו לא הצליחו להגיע, סירבו מסיבותיהם, לא האמינו שיש להם בעיה, כמובן כל הנושא הזה של גיל ההתבגרות, 'חושב אני שיש לי בעיה ורוצה אני עזרה' זה כמעט 80% מהתהליך הטיפולי. זאת אומרת כל תהליך ההתקשרות עם בני נוער בא ממקום של התנגדות, מהמון מקום של ריצ'ינג אאוט, לגייס אותם לתהליך טיפולי, להבין את הנושא ששימוש בסמים הוא בעצם - - - וכשאני אומרת סמים, תסלחו לי, מהרגל, כי בקליטתי בשנות ה-90 דיברנו רק סמים, אבל כמובן כל החומרים הפסיכו אקטיביים כולל אלכוהול והנושא של סמים וטיפות זה עניין של אופנה, זאת אומרת בתקופות מסוימות יכול לעלות אקסטזי יותר ובתקופות מסוימות גראס.

מי הגורמים המפנים למרכז הייעוץ?

קודם כל המרכז נותן מענה בממוצע ל-200 בני נוער בשנה, גילאים 12 עד 18, 21 בחריגים, כשהרצף של 18 פלוס הוא בדין ודברים עם היחידה ששמעתם עליה של המבוגרים. בכלל על רצף של היום הזה אז אנחנו כאילו הנוער והסוף של המעגל זה חס וחלילה דייר הרחוב ששמענו אותו בצורה מאוד מרגשת ביחידה אצל רונית, כל המטרה שלנו שהם בכלל לא ייכנסו ללופ הזה של המעגל. זאת אומרת כל העבודה המקדימה עם בני הנוער זה למנוע מצב של שימוש, למנוע מצב של להיכנס לתוך הלופ של התמכרויות. ברוב המקרים, לשמחתנו, אנחנו גם מצליחים ועוברים איתם תהליך של סיום 12 שנות לימוד, גיוס לצבא וחיים נורמטיביים במדינת ישראל.

מפנים אלינו מכל הגורמים הטיפוליים שנמצאים ברצף המענים בעיר אשדוד, ויש הרבה כאלה, אנחנו יושבים סביב שולחן עגול אחד בעצם, כולנו יחד, כדי לבנות תכנית טיפולית מותאמת לאותו נער שמגויס ומאותר כמעורב בשימוש בחומרים ובעצם תופרים חליפה מותאמת. יש מגוון פרויקטים שנער יכול להיות משולב, החל מהחינוך הפורמלי וכלה בחינוך הבלתי פורמלי.

אני רוצה לתת קצת נתונים ברמת בנות-בנים, 20% מהמופנים בשנה הן בנות. זה בערך נושק לשאר הגופים, יש קושי בנושא של גיוס האוכלוסייה הנשית לתהליך טיפולי ולצערי אני יכולה להגיד שלפחות בבני נוער, ברגע שמאותרת בת, אז זה בדרך כלל זה בגיל צעיר יותר והנזקים ממש מורכבים. זאת אומרת נערה שמעורבת כבר בשימוש בחומרים בדרך כלל ההידרדרות היא מאוד קשה ובגילאים מאוד מאוד צעירים. 40% מסך המופנים הם עולים, חבר העמים, הקהילה האתיופית, באשדוד יש צרפתים, פה ושם, מתוקף היותנו עיר קולטת עולים ממגוון, אבל אלה שלושת הריכוזים המרכזיים.

גם, בין היתר, אז יש הרבה דרי רחוב.

ואני יכולה לומר עוד חצי אמירה, ש-60% הם תלמידים, שזה נתון חשוב שבפועל יושבים תלמידים בבית ספר שמונה בערך 1,500 תלמידים, מקיף ממוצע בעיר, שמופנים ממנו אלינו למרכז. זה לא שכל בית ספר מפנה 60%, ה-60% הוא במכלול, יש דווקא קושי לאתר תלמידים בתוך בית ספר שהם מעורבים, זה פעם אחת, ויש קושי להפנות. והנושא שמירב ציינה, בנושא של לכפות טיפול או לחייב מישהו לקבל טיפול, זה קושי שאנחנו נתקלים. כמובן שלא מדובר בלכפות טיפול על נער שנמצא ומתפקד וצריך להגיע לבית ספר, המקרים הבודדים האלה, הדיונים המקצועיים נסובו סביב העניין שכמו שקידמו את החוק לנושא של טיפול באנורקסיה, שבעצם מאפשר אשפוז בכפייה, אז לעשות איזה שהיא חשיבה מקצועית, אנחנו מזמינים אתכם להזמין אותנו לעשות איזה שהיא חשיבה לאותם מקרי קצה שהורים מתחננים לנפשם 'תעזרו לנו, תיקחו, תאשפזו', לא יודעים מה לעשות, לא פקידות סעד, לא חוק נוער, לא להכניס למרכז גמילה והוא פותח את הדלת ואומר 'רוצה אני לצאת', אין שום אפשרות לכפות עליו.

מה קורה בעולם? אתם מכירים?

לא, אני לא מכירה, אבל זה שווה בדיקה.

השאלה אם יש לכם נתונים האם טיפול בכפייה לבני נוער, שאגב אני בכלל לא פוסלת אותו, כי בסוף זה ילדים, זה בני נוער, מצד אחד יש הרבה דיבור על זכויות הילד ועל העצמה והבחירה האישית של בני הנוער, מצד שני זה כן אדם שהוא פחות עם ניסיון, פחות עם יכולת בחירה וכו'. השאלה האם יש מידע מחקרי טיפולי האם זה אפקטיבי.

שווה לבדוק - - -

אני חושבת שזה שווה בדיקה.

בדקנו מבוגרים.

על פי חוק הנוער טיפול והשגחה אפשר לעשות - - -

מפאת קוצר הזמן אנחנו לא ניכנס לזה. זו סוגיה, גם מירב מתעסקת הרבה בנושא של נוער בסיכון וכו', בטח לה יש אפילו יותר ניסיון, ממני לפחות.

מפאת קוצר הזמן אני אעבור למרכז ייעוץ לנוער. שני פרויקטים נוספים שאנחנו נותנים להם מענה. פרויקט נוסף שאנחנו עמלים עליו זה פרויקט משאלה חווייתית, שנותן מענה לבני נוער בחינוך הבלתי פורמלי בשעות אחר הצהריים, פעילות קבוצתית שמונחית על ידי מדריך שמלווה קבוצה על רצף פעילות שנתית, שהמטרה שלה זה באמת לתת גם דברים חווייתיים, מניעתיים, טיפוליים כשהמגמה היא סיום 12 שנות לימוד כיעד מספר אחת, גיוס לצה"ל כיעד מספר שתיים ועל הדרך אנחנו עושים תכניות העשרה למיניהן כדי שנער כזה יוכל ויהיה מסוגל גם לסיים 12 שנות לימוד וגם להתגייס לצבא.

אני רוצה לעבור לגינון בכל זאת, לנוף ישראלי. יושב איתי מ'. אני מעדיפה שהוא ידבר ואני אהיה לידו, הוא בוגר שלנו, של פרויקט נוף ישראלי, שזה פרויקט תעסוקתי, הגולנצ'יק שלנו. זה פרויקט תעסוקתי שבעצם מאפשר לבני נוער לרכוש מומחיות בתחום הגינון ויושב פה מוטי מאחוריי, שהוא האבא והאמא , אבל הוא גם המלווה המקצועי שמלמד אותם את רזי מקצוע הגינון וכמובן שזה לא רק גינון אלא מלווה כמעטפת עם כל הנושא של תהליכים פסיכו סוציאליים ואני אתן למ' לדבר. מ' כרגע חייל והוא נמצא בחופשה מיוחדת והוא מקבל כל פעם חופשה מיוחדת כדי לעבוד אצלנו ולהשתכר. נערים שעובדים אצלנו בגינון מועסקים במסגרת הארגון כמועסקים לכל דבר ומקבלים משכורת ותנאים. אבל הוא התחיל את הדרך - - -

גינות העיר, בתי ספר ו - - -

מ' נורא מתרגש.

אני הגעתי בגיל 14.5-15 לפרויקט, עזבתי את הלימודים, התחלתי לעבוד עד גיל 18, התגייסתי לגולני, גולני זה היה בשבילי חלום. הגעתי לגולני, עברתי מסלול, יצאתי לשלוש חופשות ו - - -

מה זה עברת מסלול? סיימת מסלול.

כן.

סיימת מסלול ללוחם?

כן.

בגדוד 12 אתה?

כן.

זה אני רואה לפי - - - הייתי 5 שנים, קשה לי להתנתק. עכשיו אתה משרת כלוחם ונותנים לך כל פעם חופשה מיוחדת?

בשביל לעבוד.

יום בשבוע?

לא, מיוחדת זה כל פעם שבוע.

כל כמה זמן אתה יוצא לשבוע?

שלושה חודשים בערך. מיוחדת זה במקום רגילה של שבוע זה שבועיים.

תגיד, אתה חייב להגיד לי, אני חייבת לשאול אותך, אני עבדתי עם נוער בסיכון 10 שנים, היו לי מרכזים בנתניה והרצליה, אני חייבת לשאול אותך שאלה ספציפית ואז יהיה לך יותר קל לענות. הקטע הכי קשה בגיוס, נכון, כולם רוצים גולני, גם אצלי הרבה חבר'ה רצו, אצלי זה היה או גולני או מג"ב, לא אגיד לכם למה, אבל תנחשו בעצמכם, אבל איך אתה מחזיק את עצמך? כי זה נורא נורא קשה, בטח במסלול. מילא עכשיו סיימת מסלול, יש מ"פ, אבל איך אתה מחזיק את עצמך במהלך - - - במקום לקום וללכת הביתה, כי הבעיה הגדולה שלנו, אני אומרת לך את זה גם מעוד ועדה שאני חברה בה, זה הנשירה של בני נוער. הם כבר הולכים, הם מתגייסים, הם מתלהבים ואז פתאום ריצות, מסלולים, שבתות, מה גרם לך להחזיק את עצמך?

חברים, בעיקר החברים. חברים מאוד טובים, זה חברים לחיים.

שלא מפה? שהכרת שם?

שם, מי שעבר איתי את המסלול.

זה מאוד מעניין.

זה מקסים.

וההורים שלך תמכו בך כשהיית במסלול?

כן, ברור.

ואתה עוזר בבית?

כן, אני יוצא בשביל לעזור בבית. אני יוצא לעבוד בשביל לעזור בבית.

המיוחדת הזאת ניתנת על רקע של ת"ש.

אני רק רוצה לשאול רק עוד שאלה אחת, מה אתה רוצה לעשות כשתסיים?

אוטוטו בספטמבר אני מתחיל קורס של 12 שנות לימוד ואני רוצה לעבוד במשרד הביטחון, זו השאיפה, כמה שיותר גבוה.

קורס מהצבא של 12 שנות לימוד?

כן, אני משלים את הלימודים ואת ה-12 שנות לימוד.

איך זה שלא היית במסלול מקא"מ לפני שהגעת לגולני? לקחו אותך למרות שאין לך 12 שנות לימוד?

כן.

זה די נדיר.

לא, אבל המקא"מ זה פונקציה של קשיי הסתגלות.

לא, גם של - - -

אני הייתי קצין מיון במקא"מ, אבל אם היו לו לדוגמה במבחנים הפסיכוטכניים שלו ציון מספיק טוב, אז הוא יכול ל - - -

בואו נשמע אותו. אתה יכול לתאר לי מה עשית פה במרכז ומה אתה עושה היום בעבודה, בגינון?

כן, יש לנו קרוב לכל כמה חודשים, חודשיים-שלושה, מפגשים עם כולם במרכז לייעוץ לנוער, יש לנו ימי כיף כאלה, טיולים, של כולם ביחד.

עם חבר'ה שהיו כאן במהלך - - -

כן ועם עובדת סוציאלית ועם המנהל המקצועי שלו.

ובעבודה מה אתה עושה, בגינון?

גוזם עצים ומנקה, בעיקר מנקה. כן, בכל האזורים.

רק אני אגיד, הפרויקט הוא בכפיפות כמובן לעיריית אשדוד, נתנו לנו שטחים עירוניים שאנחנו מתחזקים אותם, מתחמי בתי ספר, מתחמים של מבנים ציבוריים ובעצם אנחנו כזכיין אנחנו עומדים בתנאי המכרז של עיריית אשדוד וכמו שיש כמה בעלי פונקציות ש - - -

כן, זה מיזם שראינו אותו באיזה מודל בבת ים ולקחנו אותו לכאן. ואפרופו שיתופי פעולה יש לנו שחקן נשמה שנקרא יוסי לרר, שהוא ראש אגף נטיעות, וביחד - - - אנחנו פטורים ממכרז, כל גני הילדים בעיר ובתי הספר, המיזם חוצה כולם, יש מקידום נוער ומיר"ן, מכל הגופים של נוער בסיכון שמופנים אלינו, אנחנו מעבירים אותם הכשרה, מוטי מלווה אותם, אנחנו נותנים כלים. הוא במיוחד, נכון, מ'? קיבל קורס של - - -

אי אפשר לא להגיד, יש לנו מנכ"ל וראש עיר חברתיים ברמה שאי אפשר לתאר אותה. המשמעות של לבוא לפה כדי להבין - - -

כן, דיברנו על זה, אני ותמי.

המנכ"ל החליט בשנה שעברה שהוא שם המון כסף ואמר לנו 'תחלמו, אני רוצה להעסיק בני נוער'. אמרו לנו בתחנת המשטרה, כי אנחנו כבר שלוש שנים בתוך פרויקטים, כולל העסקת בני נוער בהשכרת כיסאות ושמשיות בחוף היום.

אתם עושים את הפרויקט בים?

אנחנו זה החופיקס, של הים.

זה מדהים, החופיקס.

הכי מדהים זה שמפקד המשטרה מתקשר ואומר לי 'רונית, תקשיבי, הנתונים בקיץ ירדו. אתם מעייפים אותם והם לא משתוללים'.

ברשותך, בוא ניתן לקצין נוער גם לומר כמה מילים.

יש משהו שאתה רוצה להוסיף?

חום ואהבה למוטי דהן, שמלווה אותם שנים.

זהו.

תודה ששיתפת אותנו. בהצלחה.

תודה רבה.

אני יניב, ממלא מקום קצין נוער אשדוד. אנחנו בעיקר בכלל תחנת אשדוד, בכלל משטרת ישראל, נותנים דגש השנה ובשנה הקודמת לנושא אלכוהול. אנחנו מפעילים קטינים, מפעילים סוכנים קטינים במסגרת פעילות כנגד עסקים שמבצעים מכירת אלכוהול לקטינים, יש לנו יועמ"ש שמלווה אותנו באופן קבוע במבצעים האלה.

כמו כן נושא הסמים, זה דבר מאוד מאוד חשוב אצלנו במחלק, מטופל על ידי סוכני סמים, אם זה מתוך בתי ספר, שתלמידים - - - פה נכנס הפן הטיפולי, גם אם היה לנו תלמיד שביצע עבירות מסוימות, שהפעיל והכול, הכול טוב ויפה, בסופו של דבר הוא מגיע למלכישוע והוא נשלח לשם בפן הטיפולי, אבל הדיון בעניינו עדיין לא הסתיים, הוא עדיין בהתחלה, אבל הוא נשלח למלכישוע וללכת ולהוציא לפני חודשיים את הקטין ממלכישוע, אני בעצמי ביחד עם ראש צוות, הלכנו להוציא אותו משם והוא אומר 'אני הגעתי להחלטה שאני היום מדריך את התלמידים' וזה גם עוזר לנו. הילד הזה היה עצור 15 יום ומבחינתנו הוא משפיע פשיעה מאוד רציני. הוא היה מספק לבני נוער סמים, הוא היה מפעיל סוחרים בפני עצמו, סך הכול תלמיד בן 17, אבל היום הוא מטופל שם. זה הפן של מירב, בשירות מבחן לנוער באשדוד, שאנחנו בשיתוף פעולה מלא איתם. זה הפן של הסמים, דיברתם על זה קודם, שאנחנו מאוד מאוד משתדלים לא לבוא ולרמוס את הנערים שנתפסים בעבירות הראשונות של השימוש בסמים. במידה שיש שיתוף פעולה, יש מה שנקרא על פי חוק הטיפול המותנה, שזה דבר מאוד חשוב.

זה נהדר.

יש את הטיפול, אצלנו זה התחיל, תכנית מיל"ה, שכל הנערים מופנים בעבירות ראשונות, לאו דווקא בעבירות הסמים, עבירות רכוש קלות, עבירות תקיפה קלות, הם מועברים לפרויקט הזה שמלווה, עוד הפעם, על ידי כל השירותים החברתיים. חשוב מאוד. באשדוד כיף לנו לעבוד מבחינת משרד הנוער, אנחנו חממה ואנחנו גם נהנים לעבוד מול השירותים החברתיים בעיר.

הרמה היא כזו שאם יניב נתקל בנער משתמש הוא מרים טלפון לרכז החברתי שלו על מנת קודם כל שהוא יפקוד אותו, יבקר אותו, יראה, וכאן מתחיל התהליך, לא מיד עטים. וגם בבית המשפט תצהיר של הרכז החברתי מאוד משפיע, מעין סוג של 'אני אחראי'.

מה זה רכז חברתי?

של משאלה חווייתית, של מיל"ה. הגדלנו השנה וגם יש נוהל של העברת המידע, כמובן באישור הורים וכו', עם מנהלי בתי הספר, היועצות, באישור הפיקוח והיועצות, שהמידע יעבור מבית הספר למשאלה על מנת שאם יש את המענה בחינוך הבלתי פורמלי, למה לא, אם אנחנו מאתרים ילד מאתגר או ילד משתמש.

תודה. אני רוצה מאוד מאוד מאוד להודות לכולכם. קודם כל לכל הנציגים של העיר אשדוד, עיריית אשדוד ושל הרשות, סימונה, רונית וכל הצוות, באמת אני לא זוכרת מתי היינו בסיור כל כך מושקע וכל כך שרק הרצון היה עוד ועוד. כנראה אם לא היינו עוצרות אתכם פה גם הייתם ממשיכים עוד עד הערב ולתוך הסוף שבוע.

בדיוק הראיתי לכם את שני בתי המלון.

כן. באמת אני חושבת שהרצון והתכניות שלנו כל הזמן לבוא לכאן הוכיחו את עצמם ובצורה מקצועית ומושקעת ומסורה וכתוצאה מזה לנו גם מאוד מאוד מעניינת. ראינו פה על קצה המזלג המון נושאים שאנחנו נוגעים בהם בוועדה, החל מאשפוזית, דרך תחלואה כפולה, דרך הנושא של נוער, שיקום, מניעה, מכל הזוויות כאן ראינו בצורה הכי טובה שאני נתקלתי את הרצף, שזה הדבר הכי חשוב.

יושבים כאן מוזמנים גם ממקומות אחרים ותדעו שבאמת הסיור הזה משך הרבה עניין גם ממשרדי ממשלה וממרכזים טיפוליים אחרים בגלל הנושא הזה, כי הנושא של הרצף הטיפולי והשיקומי זה אחד הדברים שעולים אצלנו הרבה מאוד בוועדה כחסם, כחוסרים שמיתרגמים לחסמים, כי כאשר קשה להעביר את אותו מטופל או מתמודדת, כמו שקראתם לזה, מדלת לדלת, של המסגרות אז יש הרבה מאוד נפילה בדרך וכל נפילה כזאת זה אדם, זה משפחה, זה עולם ומלואו של חיים שגם אם השקענו וגם אם היו כוונות טובות לא הצלחנו להציל.

אז באמת אני רוצה להודות לכם, אני באמת חושבת שיש כאן מה ללמוד כמודל להרבה דברים שאנחנו עוסקים בהם. מבחינתנו זה לימוד מאוד מאוד חשוב. לקחנו איתנו כמה מהדברים שהטלתם לפתחנו, בין היתר המרפאה לתחלואה כפולה, בין היתר הנושא של הטיפול בבני נוער ואיך הדרך הכי נכונה לעשות אותו ואנחנו נמשיך לעקוב אחריו גם במסגרת של הוועדה בכנסת וגם עם הקשר שלנו עם כל אחד ואחד מהגורמים שנמצאים פה.

אני בדקה ממש, אני אעשה את זה קצר. כמובן אני שותפה לכל הברכות של חברת הכנסת זנדברג. אני חושבת שאתם עושים עבודה נהדרת. אנחנו מסתובבות המון, אני מודה שגם ייאמר לזכותה שהיא חרוצה מאוד אז כל הזמן יש סיורים ואנחנו מסתובבות המון. באמת היינו בכל המקומות שהזכרתם כאן, היינו, ראינו בעיניים, שמענו. היא הקריאה קטע מאוד יפה של חילי טרופר, יש לי גם את הספר בבית, אז אני יודעת כמה חשוב לראות בעצמך את האפרוחים.

אני גם רשמתי לי את הדברים. אני חייבת להגיד על החופיקס, שזה דבר אדיר. ביקרה אצלכם ציפי נחשון גליק שהיא אחראית על תחום קצה ועכשיו אני נזכרת שהיא אמרה לי 'מירב, אנחנו חייבים לקחת את החופיקס לכל הארץ, זה סופר דחוף', כי אנחנו כבר בינואר. אז אני מבטיחה לכם שלזה אנחנו נגייס את השלטון המקומי כדי שגם רשויות אחרות יידעו, כי אני חייבת לומר לך שהיא יצאה מפה מרוגשת והיא התקשרה אליי והיא אמרה לי שזה - - - כמובן כל דבר שתמי צריכה, באמת, אם זה מבחינת חקיקה ואם זה מבחינת לדבר עם ברגמן על הנושא של המרפאה, בשמחה, ביחד, אנחנו עושות הרבה דברים ביחד וזה דברים נהדרים.

יש לנו דיון עם מנכ"ל המשרד בחודש הבא.

בקצרה, פשוט מרשים. גם ישבו בוועדה, היא ישבה במעמד האישה, היינו בכל מיני ועדות וזה פשוט מרשים. תודה רבה.

יופי. אז המון המון תודה. סימונה, קודם כל לך, בהובלה פה ובארגון ובתקתוק, תודה לשתיכן. כל פעם אנחנו רואות שכשנשים מנהלות את העניינים - - - תודה לכולם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 13:30.