הכנסת העשרים

מושב שלישי

פרוטוקול מס' 99

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום חמישי, ד' בתשרי התשע"ז (06 באוקטובר 2016), שעה 10:00

ביקור בתכנית 'פותחים עתיד' - לוד

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

כוכבה ברק - מפקחת בתי ספר יסודיים, משרד החינוך

אילן שמש - האגף לחינוך ילדים ונוער בסיכון, משרד החינוך

ג'וש שוורץ - מזכ"ל הסוכנות היהודית

אווה נגר - עוזרת למזכ"ל הסוכנות היהודית

שלום עזרן - מנהל אגף החינוך, עיריית לוד

ליתי בדש - מנהלת מחלקת חינוך יסודי, עיריית לוד

שי לצר - מנכ"ל 'פותחים עתיד'

יעל פקלר - רכזת משפחה וקהילה במגזר היהודי, 'פותחים עתיד'

וודחה אלעגו - רכזת משפחה וקהילה במגזר הערבי, 'פותחים עתיד'

אנה גוגונסקי - מנהלת התכנית 'פותחים עתיד' בלוד

אביבית-נאמנה - נאמנת ילדים ומשפחות, קרית אונו

רולה-נאמנה - נאמנת משפחות וילדים, לוד

יוסי הרוש - סגן ראש העיר ואחראי על החינוך, עיריית לוד

ליאת גלנץ - רכזת קואליציית חינוך מלידה

מלי פרץ - מנהלת בית חינוך המעפילים

זוהיר אלזנאתי - מנהלת בית ספר אלראזי, לוד

יערה שילון - קואליציית חינוך מלידה

ליאורה נגב - הורה

מנאל - הורה

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

תמי ברנע

ס.ל., חבר המתרגמים

ביקור בתכנית 'פותחים עתיד' - לוד

בוקר טוב לכולם. נראה לי שנתחיל בסבב שמות ואחר כך נתגלגל. בגדול יש לנו את השעתיים הקרובות ואנחנו רוצים לספר את הסיפור של 'פותחים עתיד', אבל זה סיפור לא רק של 'פותחים עתיד', זה סיפור של החברה הישראלית ודרך זה בעיקר לנסות גם להבין וגם אולי להשתפר.

אז שמי שי, אני מנהל ארצי של התכנית הזאת, שהיום היא חברה לתועלת הציבור, עובד במגזר השלישי כל חיי הבוגרים, בן 47. לא חייבים כולם להגיד את אותו דבר. אני נשוי, במקור באר שבעי והיום עם שלושה ילדים גרים במודיעין, לא רחוק מפה. תיכף אני אספר עוד קצת מה זה 'פותחים עתיד' ואיך התגלגלנו ומה אנחנו עושים.

(הצגת נוכחים).

זה מקרי שכל מי שהגיע ל'פותחים עתיד' אז זה באר שבע ושדרות? פריפריות? נשאיר את זה שאלה פתוחה.

לא, זה לא מקרה.

אני אומר כמה דברים על עצמי. ראשית, תודה רבה על הביקור, על ההזמנה ועל האירוח. אני מגיעה מקרית שמונה, לא סתם אני מרשה לעצמי לשאול שאלה כמו ששאלתי לפני רגע. אני מכירה את התכנית 'פותחים עתיד' מהימים שבהם הייתי סגנית ראש העיר בקרית שמונה וממונה על החינוך. אני חושבת שזה היה ממש שלבים ראשונים, אנחנו מדברים על משהו כמו לפני עשר שנים, קצת פחות, וזה משהו שהיה בהתהוות. אני מכירה בהחלט את היתרונות ואת הברכה שהתכנית מביאה איתה, בעיקר לילדים בפריפריה. כל הזמן אמרתי לנאמנים שהם לא רק אלה שמלווים את הילדים, אלא הם סוכני שינוי של ממש וככאלה הם צריכים לתפוס את עצמם וזה מה שיוסיף עוד איזה שהוא נופך לעבודה המאוד חשובה שלהם.

אני מכירה את 'פותחים עתיד' בפרספקטיבה של לפני כמה שנים, אני אשמח לשמוע גם על ההתפתחות, גם על האתגרים שעומדים בפניכם. אני זוכרת אותם מאז ואני בטוחה שהם רק הלכו והשתכללו, לא הלכו ופחתו. ואני לרשותכם.

מה שחשבנו זה כזה דבר, אני אתן חמש עד עשר דקות, אספר מה זה 'פותחים רגע', אנחנו משתמשים בלוד, להשתמש זו מילה אינסטרומנטלית, אבל אנחנו נעזרים בלוד לעשות זום אִין למשהו ארצי ואני אנסה בחמש, עשר דקות לדבר על מה זה הדבר הזה, קצת על הרציונל, כמובן שאני לא אובייקטיבי, אבל אני אספר את זה, אלה החיים שלי בעשור האחרון. זה חלק אחד. אחר כך אנה תספר קצת על 'פותחים עתיד' בלוד, ואחר כך מה שאנחנו בעיקר רוצים זה לא שאנחנו נספר, יושבות פה גם נאמנות, גם שתי אימהות וגם מנהלות בתי ספר, שיספרו על הדבר הזה מהזווית שלהם ובעיקר היינו רוצים שתתפתח פה סוג של שיחה של שאלות ותשובות ואולי גם הפוך, לא רק שהצד המכובד, סליחה, אני קצת צוחק על עצמנו, אבל שיהיה פה דיאלוג ואני חושב שדרך זה בסוף לומדים. זו המטרה שלנו, זה פחות או יותר המבנה.

על 'פותחים עתיד'. קודם כל זה מיזם של הסוכנות היהודית. לפני עשור, ב-2006, גברת יקרה, שקראו לה לאה גולן, היום מנכ"לית של אור שלום, ביחד עם ביילסקי ואנשים נוספים שהיו פה לפני עשור ויכול להיות שעוד שמות, כי אני לא הייתי שם בחצי השנה הראשונה, אספו אותי אחרי, אבל הם חשבו על הרעיון הזה וזה מיזם של הסוכנות היהודית. היום אנחנו עובדים כחברת בת, אבל זו יוזמה שצמחה משם בתור ניסיון לתת איזה שהוא מענה עדכני טוב יותר להתמודדות עם ילדים, ואני כל הזמן מעכשיו אגיד ילדים ומשפחות בסיכון, אפרופו אחת ההתפתחויות.

אבל רגע נדבר על הרציונל. לפני הרציונל מספרים. אנחנו גוף לא קטן בהקשר הזה, לא שהגודל קובע בחיים, אנחנו תיכף נראה שאנחנו עושים משהו מאוד איכותי, אבל יש לנו התנסות מאוד גדולה. אנחנו בני עשר, עובדים ב-36 רשויות במדינת ישראל, מקרית שמונה עד אילת, עובדים בכל המגזרים של החברה הישראלית, זה אומר גם במגזר חרדי, בצפת ובבני ברק, גם בערים מעורבות כמו יפו-תל אביב, כמובן לוד, יש לנו גם בעכו ובמעלות תרשיחא, עובדים גם בירושלים המערבית וגם בצור באחר ואום טובה במזרח ירושלים, עובדים במה שנקרא המגזר הבדואי, בשגב שלום, ובהקשר הזה באמת עובדים בכל החלקים והצבעים של החברה הישראלית. העבודה הזאת נעשית בקצת פחות מ-200 בתי ספר, רובם המכריע זה בתי ספר יסודיים, אנחנו תכנית מניעה, אנחנו ניסיון חינוכי טיפולי לעשות תכנית מניעה בבתי ספר יסודיים. יש לנו כ-12,000 ילדים ומשפחות בשנה שאנחנו נותנים להם מענה. רק להבין את סדר הגודל.

אנחנו לא עושים את זה לבד, אנחנו עובדים יד ביד עם רשויות מקומיות, שגם נותנות משאב כספי וגם בעיקר פותחות את הדלת, כי כל מה שאני אספר פה היום ותשמעו לא מצליח אם הצד השני לא מאפשר ואנחנו נדבר על זה הרבה, כי אין לנו שום מטרה להחליף את המערכת. אנחנו חושבים שיש לנו ערך מוסף מאוד מאוד מיוחד שאני חושב שהמערכת צריכה אותו ולא יכולה, תיכף נדבר על זה, אבל כן חשוב לשים את זה בהתחלה, לא באנו להחליף, לא מורים, לא עובדים סוציאליים וגם לא הורים, אנחנו איזה שהוא סוג של רעיון שגם לא אנחנו המצאנו אותו, שמנסה להיות משהו באמצע. אנחנו חיים בעולם מודרני, שיש פער גדול, יש ואקום בין המורה, ההורה והעובד הסוציאלי, בטח באוכלוסיות שקצת יותר קשה להן.

אני אגיד רגע עוד פעם משהו, אנחנו הנורמטיביים, בגרשיים, אני לא יודע בדיוק מה זה נורמטיביים, גם לנו יש את אותם אתגרים, אבל אנחנו מכסים על זה בצורה מסוימת. ככל שאתה נמצא במצב סוציואקונומי, אני חושב, או בתנאים חברתיים קשים יותר, יותר קשה לך להתמודד עם זה והתכנית הזו היא איזה שהוא ניסיון, היא לא הפתרון היחידי, אין פה פתרון קסם, אנחנו לא היחידים, אני כן חושב שיש לנו משהו שעובד ויש לו ייחודיות, הוא גם מצליח, יש לנו לא מעט הערכה לדבר הזה ואני חושב שזה משהו שהלוואי שהחברה המודרנית, או החברה הישראלית תאמץ יותר את המודל. ואם הולכים רגע למודל אז המודל בסופו של דבר הוא רעיון קצת כמו מדריכי חבורות רחוב של פעם.

פעם היה כזה דבר, יושב פה אילן שמש, הוא נגנז. אנחנו לקחנו בעצם רעיון של קצת עבודה סוציאלית, קצת מדריכי חבורות רחוב, קצת חינוך דמוקרטי, חונכות, לקחנו רעיון שמתחבר בין חינוך, עבודה סוציאלית, קצת בין סוציולוגיה, חינוך וטיפול ויצרנו מזה שעטנז, והרעיון הוא נאמנות, חונכות.

אבל רגע לפני שאני מספר על זה, אני רוצה להגיד מה הצורך. אני לא אגיד פה את המספרים, אבל כולם יודעים שיש בחברה הישראלית לא מעט אתגרים סביב אוכלוסיות בסיכון או מודרות, או לא יודע, יש כל פעם מילה יותר עדכנית להגיד, אבל בסופו של דבר יש פרדוקס חברתי שלא אנחנו המצאנו אותו, הוא קיים גם בלוד וגם בערים נוספות. הפרדוקס החברתי בא ואומר, ככל שאתה בסיכון אתה פחות מצליח להגיע לשירות, מי שהכי צריך להגיע לשירות קשה לו להגיע לשירות. אני גר במודיעין, אני פריבילגי, לא איש עשיר, אבל אני פריבילגי ואני מכיר את המערכת ויודע איך הרשת בנויה, הרשת של החיים והקשרים. יש לי סוג של ביטחון עצמי שההורים שלי נתנו לי סביב חיי ועוד כל מיני אנשים, בגלל שאני, אפשר להגיד, גבר לבן, אפשר להגיד הרבה דברים, אבל קיבלתי כל הזמן בוסטים, גם אם אני לא כל כך שווה. החיצוניות, אנשים סביבי במהלך החיים אמרו לי שאני שווה, גם כשאני חושב שאני אדם רגיל, לא יותר. הפרדוקס הזה בא ואומר שככל שאתה בסיכון אתה לא מצליח.

יש הרבה סיבות לפרדוקס הזה, חלקן קשורות למדיניות לא טובה, חלקן לבירוקרטיה של מוסדות, חלקן לפעמים לגזענות שקיימת בחברה הישראלית. הרבה פעמים לאוכלוסיות יש בעיות של שפה, בלהבין, יש קשת של סיבות, אבל אני מדגיש את זה בגלל ש'פותחים עתיד' באה ואומרת שזה לא משנה. נכון שכל שנה יש את הפרסום של כמה ילדים נמצאים בסיכון במדינה, אז אוקיי, יש את המצב הסטטיסטי, אבל להיות בהדרה, ואני אומר את זה לא בתור מישהו שהיה אי פעם בהדרה, אבל בתור אחד שכן עסוק בכל חייו המקצועיים בדבר הזה, להיות בצד, קצת כמו השיר היפה של כנסיית השכל, להיות בהדרה זה מצב סובייקטיבי, זה מצב תודעתי שמשליך על החיים שלך ועל איך אתה תופס את עצמך. אם אני, הדבר הכי חשוב שאני רוצה לתת לילדים שלי הוא שהם יאמינו בעצמם, גם אם יהיה להם ציון פחות, בסוף אנחנו לומדים על עצמנו דרך מה מבוגרים אחרים אומרים לנו על עצמנו. לא יעזור, זה ההורים שלנו, זה המדריך בתנועה, זה המורה, זה העובדת הסוציאלית, זה בצבא, אם הגעתי לשם ועשיתי שם מסלול, לא בשביל להיות חייל מובחר, אלא סתם, בסוף כל הפידבקים האלה, זה מה שנותן לנו זהות. זהות לא במובן של יהודי, ערבי, דתי, אלא דימוי עצמי.

ומה אנחנו מנסים לעשות פה? אנחנו מנסים לקחת רעיון, עוד פעם, שלא אנחנו המצאנו, שבא ואומר בוא ניקח אנשים שהם לא מורים, לא הורים, איזה סוג של חונך, שהוא לא יהיה סטודנט. אני אומר את זה פה, אמרתי את זה לפני עשר שנים, החזון שלנו, שמדינת ישראל תאמץ את הקונספט של חונכות כדמות מקצועית שתעבוד עם ילדים ומשפחות. זה החזון. לא הצלחנו, אני מקווה שנצליח, אנחנו מצליחים קודם כל, הרבה אנשים חשבו שאחרי שלוש שנים המיזם הזה ייפול, הוא לא נופל, הוא מקבל סיוע מהמדינה, אבל המפתח הוא להאמין שהכלי הזה של חונכות, יש לו ערך, ומה הערך שלו? יש לו ערך כפול ואני רוצה שתזכרו שני דברים, 'פותחים עתיד' עושה שני דברים. האחד, חינוך דרך מערכת יחסים, the way you know is what you know, הדרך שמדברים אליך, בסוף הורים, הרי מה אנחנו? אני כל הזמן עושה את זה, מלמדים את הילדים שלנו, אנחנו לא כל כך טובים בבית בלעשות איתם שיעורים, אבל אנחנו בעיקר מנסים לתת דוגמה. זה הקונספט של החונכות שאנחנו מנסים לייצר, כי בסוף אנשים לומדים, מעבר לאנגלית, חשבון ודברים כאלה, שאף אחד לא יחשוב שאני מזלזל בזה, אבל זה תפקיד של מורה. הלוואי שהוא היה יכול היה לעשות עוד דברים, ואני תיכף אתייחס לזה, אבל 'פותחים עתיד' היא חינוך דרך קשר אנושי. דוגמה אישית זה דבר אחד. הדבר השני, אנחנו קוראים לו תכלול. מה זה תכלול? זה לעשות את החיבורים, זה להציק למורה או ליועצת, כי היא עמוסה, לא בגלל שהיא לא רוצה, 'היי, אל תפספסו את הילד', זה ללחוץ על האמא, 'תלכי את לרשום את הילד שלך'.

החיבורים האלה, זה 'פותחים עתיד', קשר אנושי ותכלול ולא המצאנו את זה. כל מה שעשינו זה אמרנו שזה לא יכול להיות סטודנט. התחלנו לפני עשר שנים עם רעיון שיעשו את זה סטודנטים, אחרי שנה זה נפל. העובדים פה, יש לנו כ-300 נאמנים בכל הארץ, הם עובדים במשרה מלאה. זו העבודה שלהם, תיכף תשמעו, אין להם עוד עבודה. חמישה ימים בשבוע, כמוני, כמוכם, עובדים, זו עבודה. הם מקבלים תנאים סוציאליים, משכורת צנועה מדי, כמו כל הסקטור, לצערי, במדינת ישראל. מתוך ה-300 רק 35 גברים, הלוואי שהיו יותר, רובם נשים. הקונספט שהן מקומיות רובן, מה זה אומר? אנחנו רוצים שהנאמנים שלנו יהיו בני המקום, בשאיפה.

אחד האתגרים שהיו לנו, למשל, בקרית שמונה, שלא הצלחנו תמיד למצוא אנשים. היו המון, סליחה, ושזה לא יישמע, יותר מדי קיבוצניקים או אנשים מתל אביב שהגיעו ללמוד או זה, ולא הצלחנו. הרעיון הוא שהנאמן, שהוא בעצם כל מה שתשמעו פה, הפטנט הוא הנאמן, הוא אותו חונך, שהוא יהיה בן המקום, יש לנו לא מעט נאמנים שלמדו באותו בית ספר שהם עובדים, והקונספט הזה של נאמנות, של אדם בן המקום, שהוא אחרי התואר הראשון, עוד פעם, יש לנו כ-300, 85% אחרי תואר ראשון, בכל מיני דיסציפלינות, לא רק חינוך, חלקם למדו קרימינולוגיה, סוציולוגיה, וחלקם סתם הלכו ללמוד ביולוגיה והבינו אחרי שהם רוצים משהו אחר, אבל רובם אחרי תואר ראשון, הם לא סטודנטים, זו עבודה במשרה מלאה וכל נאמן כזה, יש לו אחריות על 16 ילדים ומשפחות. ומה הוא אמור לעשות? הוא אמור לקחת אותם מפה לפה.

אז דיברתי קצת על הנאמנים, שזה הפטנט של הדבר, אני רגע חוזר על כמה קווים כלליים לעבודה שלנו ואז אני אעביר את זה קצת לשמוע על לוד ואז נשמע גם אם מה שאני אומר קשור למציאות. אבל בגדול כמה וכמה דברים שקשורים. אחת, אנחנו לא בוחרים את הילדים והמשפחות בתכנית. יש קריטריונים למדינת ישראל, התכנית הלאומית ועוד קצת לפני, של משרד הרווחה והחינוך, יש קריטריונים, באים לעיר, העיר, מערכות החינוך והרווחה, מגדירות קודם כל באיזה בית ספר נהיה. אנחנו עובדים פה למשל בשישה בתי ספר. אני לא בוחר בירושלים, העיר מחליטה איפה לשים אותנו, קודם כל. שתיים, יש את הקריטריונים של המדינה, יש את ההעדפות של העיר ויש את ההבנה שלנו ואז מתחיל דיאלוג. אז קודם כל חשוב להגיד, מי שבוחר את הילדים ב'פותחים עתיד' זה מדינת ישראל והרשויות המקומיות. אנחנו למשל לא עובדים עם חינוך מיוחד, למה? כי אנחנו חושבים שזה מורכב מדי למשימה שלנו, אבל בגדול, מרכז ההוויה הוא העיר שקובעת, גם בכניסה וגם ביציאה.

דבר נוסף שאנחנו שמים אותו כערך זה לנסות ולאתר גם את נקודות הכוח של הילד, זה לא רק לראות מה שאין, אלא לחפש את מה שיש. מה זה אומר? זה נכון לגבי כולנו ובטח תשמעו את זה, זה לנסות לא רק לאתר רק את נקודות הקושי, אלא למצוא את הכוח, למה? כולנו בסוף אוהבים שמפרגנים לנו ואוהבים גם להצליח.

דבר נוסף, אנחנו מנסים לעבוד לא רק חינוך, אלא לעבור בתפר בין חינוך ורווחה, ולא רק בוקר. חשוב להגיד, הנאמנים עובדים בבתי הספר, אבל הם גם אמורים ועושים פעולה אחר הצהריים. הניסיון לראות מערכת שרואה את הילד על רצף, גם בשעות הבוקר וגם אחר הצהריים הוא האתגר, כי בסוף אתה רואה את הילד בכמה מרחבים. אז יש פה את הרצף ההוליסטי, לראות את הילד גם בבוקר וגם אחרי הצהריים. בעצם לנוע על הציר הפורמלי והלא פורמלי.

כשהתחלנו את התכנית, אני זוכר, הרבה פעמים שאלו אותי מה אתם? אתם בוקר או אחר הצהריים? אתם שייכים למערכת החינוך או המתנ"ס? אנחנו בדיוק רוצים לשבת על הנקודה באמצע, אנחנו לא רוצים להיות לא פה ולא פה, אנחנו רוצים לגעת בשניהם, כי אחת הבעיות שלנו כאנשי טיפול, חינוך, חברה, פוליטיקאים, אנשים שרוצים לעשות שינוי זה בדיוק נקודות החיכוך האלה, זה לא רק חיכוך, זה בדיוק - - -

זו תפיסה שהולכת ומתפתחת. לפני עשר שנים, נכון, זה היה עוד בחיתולים. אני זוכרת שכשאמרתי שאני רוצה לקחת את החינוך והרווחה אמרו לי 'מה קשור?' ואז הסברתי שבלי לעבוד ברצף ולראות את הילד מהבוקר עד הבוקר שאחרי אנחנו לא באמת נוביל שינוי. אתם נכנסתם באיזה תפיסה ורק חיזקתם את הרעיון של פורמלי ובלתי פורמלי והקשר ביניהם.

דבר נוסף, אנחנו עובדים עם ילד יחסית לטווח ארוך, מה זה אומר? הנאמן עובד עם אותו ילד ומשפחה שלוש שנים. תחשבו על זה, אין הרבה תכניות התערבות בקהילה, לא מדבר על ילדים שיוצאים לפנימייה או לחסות הנוער. בדרך כלל תכניות התערבות עם ילד או משפחה, שמוגדרת שצריכה, בדרך כלל הן הרבה יותר קצרות. אנחנו עובדים בילד אִין לפחות שלוש שנים ולפעמים גם ארבע וחמש, זה טווח ארוך להתערבות.

דבר נוסף, הורים ומשפחה. לפני עשור פחדנו מההורים. אני אומר את זה בכנות, פחדנו מההורים, החתמנו אותם על טופס ועבדנו רק עם הילד. לקח לנו ארבע-חמש שנים להבין שזו אולי הטעות הכי גדולה שעשינו. היום, למשרד החינוך ולד"ר סער הראל ולצוות, אחד הדברים שסער, שהוא היום מנהל, אמר לי 'אני רוצה ותומך בדבר הזה, כי אתה בדיוק עושה לי את החיבור בין הבית לבית הספר'. לקח לנו ארבע-חמש שנים והיום בעצם אנחנו עובדים ילד ומשפחה. כל תכנית העבודה שלנו, ותיכף תשמעו, כל תשומת הלב. פעם הנאמן היה רק עם הילד, היום זה 60% ילד, 40% הורים. הדבר הזה נתן לנו גם יתרון ומשהו שאנחנו יכולים להחזיר לבתי הספר, כי לבתי הספר, למורה קשה, למרות שהמדינה אומרת 'תצאי לבתים', קשה לה כי היא מתמודדת עם 30 תלמידים. והיתרון הזה של ילד ומשפחה הוא מאוד מאוד משמעותי עבורנו ואנחנו רק הולכים ומחזקים אותו. כל הנושא של איך להגיע לבתים, אולי אני לא צריך לדבר, תיכף תשמעו את זה, אבל היום, אולי מליצי היושר הכי חזקים שלנו הם דווקא ההורים.

דבר נוסף. אני אמרתי את זה בהתחלה, אני אחזק את זה פה, אנחנו מצליחים איפה שרשות ויותר מזה, איפה שמנהלת בית הספר או יועצת נותנת לנו להצליח. אני אומר את זה עם הרבה צניעות. בסוף אני יכול להביא רעיונות טובים ולהכשיר ולתת הדרכה ופה פה פה פה, בסוף אם מנהלת או יועצת לא נותנת את המרחב, לא נותנת את החדר לפעול, לא נותנת את הלגיטימציה שבית הספר יראה אותנו כזרוע שלו, אז אנחנו בוא נגיד מצליחים פחות בלשון המעטה. לשמחתי אנחנו עובדים עשור כמעט ולא יצאנו ולא זזנו מבתי הספר, אנחנו באותם כמעט 200 בתי ספר. רק באמת מקומות שבאה העיר ואמרה, או בית הספר נסגר, אנחנו עובדים איתם. לא רק זה, בשנים האחרונות גדלנו. עירייה כמו תל אביב, רק חשוב שתדעו, מממנת כמעט באופן מלא את 'פותחים עתיד', כי היא ראתה שהמודל הזה טוב. התחלנו אותו ביחד ביפו, הם פתחו עכשיו מודל שהם מממנים מלא בשכונת התקווה, הולכים לפתוח עכשיו עוד, לחלוטין, בלי פדרציה, בלי זה, הם שמים את הכסף, כי אחרי שלוש-ארבע שנים הם הבינו - - -

יש להם.

נכון, גם כשיש, צריך להבין, ובהקשר הזה עלמה שירן, שמנהלת שם את הרווחה החינוכית, היא לקחה את 'פותחים עתיד' בשתי ידיים ובהקשר הזה אלה העקרונות.

אני אגיד עוד דבר אחד ונראה לי שאני אעצור כי אני מדבר הרבה. אנחנו משקיעים הרבה בהדרכה של האנשים. אני גאה בזה, אני חושב שבסוף הנאמנות עושות את עבודתן, משתי סיבות. אחת, יש להן הרבה אוטונומיה לפעול, ושתיים, יום בשבוע הן מקבלות הדרכה. אנה והרכזות, וזה נכון לכל אחד מהיישובים, נותנות להן הדרכה, גם אישית, אחד על אחד, מה שנקרא supervision, על איפה זה פוגש אותך, ומה זה הדבר הזה, וגם קבוצתית. הרעיון הזה של רעיון טוב, הדרכה והחזקה נכונה של כוח האדם, בסוף אנחנו רוצים, שכמו שהנאמנות שלנו חזקות ויש להן כוח, את הדבר הזה הם יעבירו להורים ולילדים וזה הגלגל.

נראה לי שלהתחלה נתתי את התמונה ואני רגע אנשום, ואם זה בסדר אז - - -

טוב. אז כמו שאמרתי, שמי אנה, ואני מנהלת את התכנית בלוד. הכנתי מצגת, אבל היא לא עובדת, אז אני אציץ לי פה במחשב ואני אספר לכם.

'פותחים עתיד' בלוד בעצם מתחילה שנה שמינית. אני נמצאת כאן זאת השנה השלישית. זה יישוב מיוחד כי הוא עובד בשני מגזרים, יש איתי שתי רכזות, וודחה ויעל, שהציגו את עצמן, ו-12 נאמנות ילדים ומשפחה, 6 במגזר הערבי ו-6 במגזר היהודי. אנחנו עובדים בשישה בתי ספר בלוד, שלושה במגזר היהודי ושלושה במגזר הערבי ובתכנית משתתפים 192 ילדים ומשפחות.

שי התחיל קצת לדבר על זה שהתכנית עברה שינוי מהתמקדות לילד לאיזה שהיא הרחבה להתמקדות בילד ובמשפחה ולמעשה התפקיד של הרכזות גם הוגדר מחדש כרכזות קהילה ומשפחה. מה שזה אומר, למעשה, שהעבודה נעשית לא רק עם הילד, אלא נעשית גם עם ההורים והמשפחה בכמה רמות. אחת, התחלנו לעשות קבוצות הורים, קבוצות הורים שעשינו במהלך השנה גם במגזר הערבי וגם במגזר היהודי, בכל מיני נושאים, קבוצות בנושא של אם זה העצמה, קבוצות בנושא של הדרכה הורית, קבוצות בנושא של קשב וריכוז.

תיכף אולי האימהות שהשתתפו בקבוצות יספרו על הקבוצות. באמת ככה ראינו שהקבוצות עושות מאוד טוב להורים. עשינו אפילו במגזר הערבי קבוצת אבות ראשונה, קטנה, ניסיונית, שהיה רעיון מאוד מאוד חלוצי, כי לא ראינו פה קבוצות אבות בלוד.

זה עבר בשלום?

זה עבר בשלום, זו הייתה קבוצה מצומצמת של חמישה אבות, אבל היא הייתה די טובה. הם גם דיווחו אחרי זה שזה מאוד מאוד תרם להם.

שפתאום רואים את האבות ואת הצרכים שלהם, שזה לא משהו שרגילים אליו, תמיד הפוקוס על האמא ועל הילד, אבות הרגישו כזה מקופחים, שהם לא קיבלו הכשרה, שהם לא קיבלו סדנאות, שאין להם מענה גם לשאלות שהם מתמודדים איתן ביום יום. אז זה היה באמת משהו, שהם כן חיזקו את המקום הזה והם מחזקים את זה, שיהיה גם השנה וגם רוצים להגדיל את הנפח של השתתפות של האבות.

הם הפכו להיות יותר מעורבים אחר כך?

כן. ראינו את זה גם במשובים וגם במשובים של הילדים.

בדרך כלל אנחנו מתלוננים שהם לא מעורבים ואת אומרת לי שהם באו בתחושה שהם מקופחים.

מסתבר שאנחנו לא מערבים אותם מספיק.

זה מורכב. אנחנו בדרך כלל נכנסות לבית וכאילו אזור הנוחות הוא לעבוד עם האישה. גם בדרך כלל הנשים אחראיות על הנושא של החינוך בתוך הבית וזה כאילו אזור הנוחות, הרבה יותר קשה לגייס את האבות, כי איפה אבא? אבא בעבודה, ולצערנו זו עדיין המציאות גם בשנת 2016.

אני אתן דוגמה רגע לכשל בהקשר הזה. למשל לנו יש טופס החתמה, במשך שנים רק האמא חתמה, למה? למה לא לבקש גם מהאבא? או אפילו הפגישה הראשונה בבית, אנחנו יכולים לדרוש שגם האבא יגיע. אז זה לא רק, זה גם אנחנו כמערכת, לאט לאט למדנו - - -

כי אנחנו חלק מאותה חברה שבה אנחנו חיים, שבתוכה הנשים אחראיות על החינוך והגברים כאילו - - - כן, אז זה מורכב, אבל אנחנו כן בדבר הזה מנסות קצת להסתכל מחוץ לקופסה ולנסות לחשוב בצורה אחרת. אז לפעמים מצליחות יותר ולפעמים פחות. אז זה בגדול. אז עשינו באמת הרבה קבוצות השנה, בשנה הקרובה אנחנו גם מתכננות לעשות קבוצות, יש לנו גם מחשבה לעשות קבוצות עם יועצות בתי ספר, קבוצות משולבות.

מעבר לכך, כל הנושא של הקשר עם הרווחה. הקשר עם הרווחה, יש לנו בתוך התכנית הרבה מהמשפחות שמוכרות לרווחה ונעזרות בשירותים והרבה גם חוששות ולא פונות. אחד התפקידים של רכזת משפחה וקהילה זה מיצוי זכויות, שמה שזה אומר? שי קצת דיבר על זה, שהרבה פעמים האנשים שהכי צריכים סיוע הכי חוששים לגשת, הכי פחות מכירים את זכויותיהם, בהקשר הזה אנחנו כן רוצים לעשות עבודה גם של העלאת המודעות וגם הניסיון לתווך ולהגיד 'בואו, תפנו לרווחה', ללוות, לתמוך בתהליך הזה, שלפעמים יש שם חוסר ידע, לפעמים יש שם חשש ולנסות לעזור גם שם. זה בהקשר של מיצוי זכויות.

חשוב להגיד רק מילה ארצית, בגדול יש לנו כ-35% אוכלוסיית רווחה, מה שנקרא מוכרת, בכל הארץ, זה פחות או יותר גם הביטוי פה, זה לפעמים באוכלוסיות מסוימות קצת עולה. אנחנו בכוונה לא הופכים להיות תכנית רק של רווחה. אתם זוכרים? הזכרתי שהעיר בוחרת, אנחנו בכוונה רוצים להיות גם, אבל מה שמעסיק אותנו זה בדיוק גם המעגל האחד או שניים של אנשים שחוששים מהרווחה וגם לפעמים לא צריכים להיות רווחה ועדיין צריכים עזרה. ברמה הארצית הנתונים, כ-30%-35% רווחה וכל השאר, כמו שאמרנו, בתיאום על הרצף. אנחנו לא תכנית שעובדת, לא בערים ולא עם אוכלוסיות, מה שנקרא, אני נזהר מלהגיד נורמטיביות, אנחנו איפה שהוא באמצע, ברצף.

חזקות.

כן, חזקות, בדיוק.

אני רוצה לפרט יותר על העבודה של הנאמנות. בעצם יושבות כאן שתי נאמנות, אביבית ורונה, הן תיכף יספרו יותר, אבל בגדול העבודה של הנאמנות היא גם עבודה פרטנית עם הילד. את הילדים הנאמנות פוגשות בבתי הספר, בכל בית ספר יש חדר 'פותחים עתיד' בתוך הספר ובעצם הנאמנה נפגשת עם הילד אחת לשבוע. בנוסף לזה הנאמנות פוגשות את הילדים למפגש קבוצתי, של כל קבוצת ה-16 ילדים אחת לשבוע ואת ההורים בביקורי בית, כלומר מגיעות אחת לחודש בכל משפחה לביקור בית.

מעבר לכך, שי הזכיר קצת את העבודה של התכלול ואת העבודה של החיבור, יש לנו תהליך עבודה שנתי מאוד מסודר שבעיניי הוא מאוד מאוד חשוב וטוב, שהוא מתחיל מהיכרות עם הילד ומיפוי של הכוחות שלו ושל החוזקות שלו ושל החולשות שלו. אנחנו עושים את זה ביחד עם המחנכות ועם היועצות. זאת אומרת עוברים וממלאים איזה שהוא שאלון על ילד, מתוך השאלון הזה אנחנו רואים בכל התחומים, אם זה בתחום הלימודי, אם זה בתחום החברתי, איפה יש לילד קשיים, האם יש לו חברים, האם הוא יוצא מהשיעורים ולא לומד, האם הוא מתקשה בשיעורי בית, האם הוא מגיע, יש לו ביקור סדיר. בונים איזה שהוא פרופיל כדי להבין איפה הילד צריך עזרה.

לאחר מכן הנאמנה כותבת תכנית אישית, כמובן גם עם היועצת והמחנכת, לכל ילד, ואנחנו יושבים במפגש צוותא. במפגש צוותא המנהלת גם מצטרפת, יועצת בית הספר, מחנכת, אנחנו יושבים במפגש כזה, עוברים ביחד על תכנית העבודה האישית, כמובן עם ההורים, ובעצם יוצאים לדרך. בסוף השנה אנחנו גם עושים מדידה של סיום, על מנת לראות האם יש שיפור. נגיד, אם דירגו ילד בהתחלה, המחנכת דירגה אותו כילד שאין לו ביטחון עצמי, או ילד שהכישורים החברתיים שלו הם נמוכים ואין לו הרבה חברים, יכולים לראות בסוף השנה האם זה השתפר, האם הוא יותר יצר קשרים חברתיים, האם הביטחון העצמי שלו עלה, האם בעיות ההתנהגות, נגיד, שהיו לו פחתו, שימוש באלימות וכו'. זאת אומרת הדבר הזה הוא גם מדיד ומאוד אפשר לראות את התהליך ואת ההשפעה שיש לתכנית וגם להתכוונן.

כל ילד נכנס לתכנית לשלוש שנים, אז הדבר הזה שאנחנו עושים בתחילת שנה ובסוף שנה מאפשר לנו בשנה הבאה לעשות איזה שהיא התכווננות מעמיקה יותר ולהבין מה צריך יותר ומה צריך פחות. זה בגדול על תהליך העבודה.

מבחינת מענים למשפחות, קצת דיברתי. אז ביקורי בית, קבוצות הורים, הפניה לשירותים בקהילה, מיצוי זכויות. חבל שאתם לא יכולים לראות את התמונות. זהו, נראה לי שאנחנו נעבור לפאנל המשתתפות והמוטבות. מלי, אולי נתחיל איתך?

שמי מלי, אני מנהלת בית חינוך המעפילים, אנחנו בית ספר א'-ח', כ-530 תלמידים, 22 כיתות. אני קודם כל רוצה, יוסי לא נמצא פה, להודות באמת על ההיענות הנפלאה שאנחנו מקבלים, שזו שנה, שבע שנים וחצי, שאנחנו כבר התחלנו קצת לפני שהגעתם לבית הספר, עם התכנית. אנחנו כבר החלטנו שזה כבר לא 'פותחים עתיד', אני לא רוצה להישמע פוליטית, אבל אנחנו קוראים 'יש לנו עתיד', אני הכנסתי קצת את ה'לנו', כי זה מה שהתכנית משדרת ואני אחדד בכמה דברים למה אנחנו קוראים לזה 'יש לנו עתיד', כי אנחנו כבר מזמן פתחנו את העתיד.

אנחנו נכנסים כרגע לסבב השלישי, זה מחזור שלישי שאנחנו עובדים. התכנית הזו, אני מגדירה אותה כאחת התכניות העשירות בבית הספר, העשירות מבחינת זה שלוקחים ילד, משהו שאמרתם, והם איתו למשך שלוש שנים. לכן אני קוראת לזה תכנית ולא פרויקט, זה משהו שעובר עם הילד תהליך. אם התחילו עכשיו ב-ג', נגיד הבן של ליאורה, ג', ד', ה', ו', או שהם יקבלו ד', ה', ו', לשלוש שנים הילד יהיה עם אותם נאמנים.

קודם כל המונח נאמן, שזה משהו שאהבתי מהתחלה. המושג הזה כבר אומר משהו לגבי התפקיד של אותם - - - משהו שאני רוצה לחדד פה בבית הספר, הנאמנים עובדים אצלנו, אביבית הייתה אצלנו והתחלפו הנאמנים, שזה משהו שהוא גם טוב, התחלופה, כעבור שלוש שנים אנחנו מחליפים את המחזורים שלהם, הנאמנים הם גם חלק מתוך הצוות החינוכי של בית הספר. כל תכנית שנכנסת לבית הספר, אם היא תכנית תוספתית זה בא באיזה שהוא מקום כמו צל כזה, לערער, 'מה, הצוות החינוכי לא יכול לעשות מה שאתם יכולים?' או זה משהו שהוא מאיים. אז קודם כל הצוות של הנאמנים נכנס להיות חלק מתוך הצוות החינוכי, אם זה היערכויות בתחילת שנה, אם זה הם חלק מקבוצת הווטסאפ הבית ספרית, הם מעודכנים בכל מה שקורה, הם חלק מתוך בית הספר, מתוך הצוות החינוכי, כשהמטרה שלנו המשותפת זה בעצם, כמו שאתה אמרת, להביא את הילד ממקום מסוים למקום אחר, ביחד, בכוחות משותפים.

לפני כשנתיים, כשנכנסנו מה שנקרא יותר לקהילה, אני חייבת לחדד שלפי חוזר מנכ"ל, נכון, המורים מחויבים לבקר בבתים רק כשהם בסיכון, אבל בבית חינוך המעפילים לכל הבתים הם מגיעים, המחנכות, היועצות והמורים המקצועיים. נכון שאתם גם מוסיפים, אבל אנחנו מצליבים - - -

הלכנו ביחד פעם, אפילו את הלכת.

אני גם הלכתי לכמה בתים, ואנחנו הולכים כי באמת אנחנו מאמינים שלהכיר את הילד מהטריטוריה שלו, יכול באמת לעזור ביחד. השיתוף פה, אני יכולה להצביע על הנקודה החשובה ביותר, שבמקום שאולי קצת, אולי קצת, ההורים איבדו או שפחות מאמינים במערכת, כי אנחנו מייצגים את המערכת אז פה יש לנו את העזרה הגדולה, את האמון, לפעמים מחזירים אותו או מחדשים אותו, בעזרת באמת היכולת שיש להורה לשתף את הנאמן במה שעובר על הילד או על המשפחה.

איך אנחנו בוחרים? אנחנו יושבים עם רכזת טיפול בפרט והיועצות ואנחנו עורכים מעין תעדוף של התלמידים. אני יכולה להגיד שיש ביקוש עצום של ההורים, או בני הורים ממשיכים שרוצים, אבל יש לנו רק 32, שמתוך 520 זה מעט מאוד, אבל אנחנו בכל זאת מודים. אנחנו יושבים ואנחנו בוחרים תלמידים, ואני חייבת לחדד, שזה לא תלמידי קצה. הם לא תלמידים ש-, אנחנו קוראים לזה הקצפת, התלמידים שבאמת אפשר יהיה להגיע איתם, גם לא חינוך מיוחד ולא תלמידים שזקוקים לטיפול אחר.

חייבים לחדד שהטיפול הוא לא טיפול רגשי, המענה פה הוא לא המענה הרגשי ולא המענה הלימודי, שאני לא פוסלת, שזה שני הקצוות שכן צריך לתת את הדעת, אבל הטיפול פה הוא יותר במונחים החברתיים ערכיים שהילד והמשפחה שלו צריכים ליצור בתוך קהילת בית הספר, בתוך עצמו קודם כל, לתת לילד, אני חושבת שזו המטרה העיקרית, שהילד יאמין בעצמו. זה מה שאתם עוזרים לנו ביחד להגיע. זה מביא אותו לשנים הבאות, להבין שיש לו עתיד, שהוא ילמד להאמין בעצמו. זה מה שאני אוהבת במיוחד בתכנית.

אני יודעת שאני אוהבת להשוויץ בזה, אביבית, כל שנה, אבל לפני שש שנים היה חוג משותף של פסיכודרמה שעשינו בבית הספר, עם תסריטאית שעבדה עם הילדים, הילדים עבדו על איזה שהוא סרט של בעיות קשב וריכוז וחרמות חברתיות, וזה סרט שהגיע למקום ראשון בארץ, סרט שהועבר לכל בתי הספר וגם הילדים והנאמנה אביבית נסעו גם לאיטליה, לייצג את ישראל. אני לא רוצה להגיד שקודם כל זה גאווה, להרגיש קודם כל גאווה בבית הספר, גאווה בעיר, הם ייצגו את ישראל והם גם זכו במקום ראשון באיטליה, והם הביאו את הגביע, הוא אצלי, זה האוסקר של הילדים. זה בעצם סרט שהם ערכו ביחד במהלך שנה שלמה. אז אני מוסיפה את זה גם כמשהו שמעצים את הילדים.

אני קודם כל מקווה שהתכנית תמשיך בבית הספר, באמת תודה לרשות שנתנה לנו את האפשרות הזאת וזה חלק מהמשפחה שלנו. ועל כך תודה.

תודה רבה לך. ליאורה, את רוצה להמשיך?

אני אמא לשלושה ילדים ששלושתם סובלים מ-ADHD. הבת שלי סיימה בשנה שעברה שלוש שנים בפרויקט, הבן שלי הקטן השנה נכנס לפרויקט. הוא ציפה לזה בכיליון עיניים כי הוא ראה את אחותו, מה היא מקבלת, ובשנה שעברה, מי שזוכר, הוא היה יושב בכניסה לחדר 'תכניסו אותי', 'תכניסו אותי', אמרה לו 'תצא החוצה, זה לא בשבילך'. הוא לא ויתר, השנה הוא קיבל את זה והוא בעננים.

הילדים מקבלים המון, המון המון. כשאתה הורה למספר ילדים בבית שהם לא קלים מבחינת חינוך, לא חס וחלילה הילדים שהם גרועים, אבל כשזה ילד עם ADHD מאוד קשה להתמודד, במיוחד כשזה שלושה. כשהבת שלי בהתחלה קיבלה את הפרויקט, לפני שלוש שנים, את האמת אני אגיד, בהתחלה צחקנו, אמרנו כאילו מה זה יכול לתת. הבת שלי הייתה מאוד מופנמת, ילדה מאוד שקטה, נחבאת אל הכלים, אף אחד לא ראה, אף אחד לא שמע. הילדה התחילה לפרוח בפחות מחצי שנה שהיא הייתה בפרויקט. זה נתן לה המון. זה נתן לה אפשרות להשתתף בכיתה בלי לחשוש שמישהו ילעג לה, בלי לחשוש שהיא תעשה טעות. היום היא מרגישה את החוזק הכי גדול שלה לגשת למורה בלי לחשוש ולהגיד לה 'תעזרי לי'. פעם זה לא היה. פשוט לא הבנתי, לא ידעתי, ישבתי מאחור, לא ראו, לא שמעו, לא קיימת. היום הילדה קיימת מכל הבחינות, היא גם יודעת לבטא את עצמה, מה היא רוצה, מה היא צריכה ואיך היא אומרת? הייתה יעל בזמנו, היא אומרת לה 'אני מודה לך כל יום על זה שעמדת מלפניי והיום אני לצדך'. כשאני שמעתי את זה - - - כי כשילד אומר את זה זה לא דבר מובן מאליו.

הבת שלי לפני חודשיים וחצי חגגה בת מצווה, אני לא יכולתי להרשות לעצמי. התקשרתי לנאמנה, אמרתי לה שאני רוצה לעשות סוג של מסיבה קטנה עם הבנות, חבר'ה, בנות וגם בנים, בתוך 'פותחים עתיד'. האמת שזה גלש למצב שהגענו לזה שעשו לה את זה באולם, עם תקליטן, עם מאפרת, פשוט דאגו לכול. לפני כשבעה חודשים אני עברתי ניתוח בגב, אני עם חצי רגל משותקת, לא הייתי מסוגל לעשות את הדברים האלה. פשוט הנאמנה ויעל לקחו את כל הפרויקט לידיים, הבת נשארה בהלם. היא אומרת לי 'אמא, לא היה סיכוי שהייתי מקבלת דבר כזה'. היא עד היום מדברת על זה.

אז אני אומרת כשפותחים עתיד לילד זה באמת פותחים עתיד. ובאמת זה לא רק ילדים, זה גם נותן פוש להורים במקום מסוים, שאם אתה צריך באמת לדבר ואנחנו המון במסגרת בית הספר מדברים עם המנהלת, עם היועצות, אנחנו מבקשים הכוונה מסוימת בדברים מסוימים, כשקשה אין אף פעם דלת סגורה. תמיד בדרך כזו או אחרת הילד מקבל מענה. זה מאוד חשוב למי שזקוק לדברים כאלה, זה לקחת פרח, סליחה על המילה, נבול ופשוט דאגת שהוא יפרח שאתה בעצמך, כאילו אוויר לנשימה בתוך הבית. זה דבר עילאי. לפי דעתי זה מאוד חשוב, למי שזקוק לזה, שזה יגיע אליו. אין, זה לא רק הילד, זה באמת משפחה. כמו שאומרים, זו נקודה שפשוט, זה כמו תזרקי אבן בתוך אגם וזה מתחיל להתרחב ונותן המון. המון המון.

כשאתה לא יודע ויש לך כאלה נאמנים, ובאמת את יכולה להרים טלפון בערב, 'סליחה על ההפרעה, הילד חייב לדבר רגע עם הנאמנה', רק להגיד לה לילה טוב, או 'אני רוצה לשאול שאלה אם מחר אפשר'. זה נותן המון ועל זה אנחנו באמת מודים כל רגע וכל שנייה. זה חשוב. לפי דעתי זה מאוד מאוד חשוב לילדים כאלה, בפרט ילד עם ADHD שיש לו המון בעיות, להרבה כיוונים, שזה נותן ופשוט מפריח כלפי מעלה. אז תודה רבה.

אני מנהלת בית ספר אלראזי, בית ספר שמונה שנים, אני בין בתי הספר הראשונים שנכנס לתכנית הזו, מבתי הספר הערביים, אז יש לי ניסיון בתכנית הזאת. אני מצטרפת לכל מילה שאמרה מלי וכל הדברים החיוביים, שגם אנחנו חשים, גם אנחנו אותו דבר. באמת תכניות שנכנסות כמו תכנית 'פותחים עתיד', זה חוזר גם לרשות להגיד תודה, שפותחת דלת לתכניות שיכולות באמת לתת סיוע וכוח לבתי ספר, במיוחד למגזר הערבי ובמיוחד לרמת אשכול ובמיוחד לבית ספר אלראזי, כי תכניות כאלה שעובדות בבתי הספר, אין הרבה מסגרות גם במגזר הערבי מבחינת מועדוניות וכדומה אחר הצהריים, ותכנית 'פותחים עתיד' פותחת עתיד בהמון מישורים. זה מישור של בית הספר, עם המורים, עם המנהלת, ופותחת ומתרחבת יותר עם המשפחה עצמה.

זה אחד המשאבים שבית הספר נעזר בהם ובאמת רואה במשאב הזה משאב מאוד מסייע, מאוד נותן חוזקות לבית הספר. לאורך כל השנים יש המון נקודות חיוביות להגיד פה תודה, לנאמנות שנמצאות אצלי, לאנה, ולמדריכה וודחה שמלווה אותם בתכנית הזאת. כמו שדיברו על אבות, זה לא מובן מאליו שבאים למפגש לשבת במפגש אחר הצהריים ובערב ולשמוע הרצאה ודברים כאלה. זה לא כל כך שגרתי במגזר הערבי. בשנה שעברה, כשעשינו את המפגש, אמרו לי 'תגיעי', יש מפגש של אסיפת הורים של 'פותחים עתיד' עם ההורים של הילדים ואני, כמו תמיד, חשבתי אז יגיעו רק אימהות, ואז כשנכנסתי והגעתי והתחילו להגיע אבות, אמרתי וואו, איזה שינוי נעשה כאן, שאבות מגיעים ויושבים במעגלים, גם עם אישה שתנחה אותם, זה משהו שלא היינו רגילים אליו. הנאמנות, כל נאמנה ישבה עם קבוצה ועוד אחת ישבה עם קבוצה של אבות וראיתי שהם כל כך שיתפו פעולה וכל כך התלהבו מהמפגש הזה, ואני כל הזמן מנדנדת ואומרת להם מתי יהיה המפגש השנה, אני רוצה עוד מפגש השנה, כי ראיתי שזה כל כך מצליח וכל כך טוב, הם מצאו את עצמם. הם גם השתתפו ואחר כך הם השתתפו במפגשים שאתם עשיתם ואמרו שבית ספר אלראזי, יש שיתוף פעולה מצד ההורים, מאוד מדהים. בצד השני, כשהמורות היו אומרות לי 'האבות לא מגיעים, הם לא משתתפים', אמרתי, 'הנה, האבות הוכיחו לכולנו שכן מגיעים, תזמינו, תפתחו דלתות והם כן יגיעו'.

הנאמנות הן חלק מצוות בית הספר, הן מסייעות לבית הספר בכל מקום שאנחנו צריכים, הן גם באות ויוזמות, יש להן הרבה יוזמות מאוד חיוביות בבית הספר ולפעמים אני רואה בהן כמקור להגיע אליהם ולא מגיעה למורה או למחנכת. היה לי מקרה בחופשת הקיץ, אחת התלמידות שלהן, שכבר העברנו אותה ועדת השמה. בוועדת השמה היה משהו שהשתבש, שלא קלטו אותה ובחופשת הקיץ הלכתי למחלקת חינוך ואמרתי שהילדה הזאת צריכה לעבור, אז להביא תעודת זהות, להביא פרטים, אני בחופשה, קצת קשה, אז מי היה הפתרון? להרים טלפון לנאמנה, לנאמנה יש את כל הפרטים של הילדה הזאת, אז היא באמת התגייסה, הנאמנה, והייתה איתי בקשר מתמיד, לתת את כל הפרטים, ליצור קשר עם האמא, להביא את האמא, הכול עשינו ביחד מול הנאמנה. אז תראו איזה מקור שאנחנו פונים אליו והוא זמין והוא נמצא לטובת בית הספר, לסייע בכל מקרה.

הן באות ופונות אליי ואומרות לי 'זוהיר, מה את רוצה?' אם יש לחץ בבית הספר, אם חסר מורים. זאת אומרת הן עושות מעבר לתפקיד שלהן והן כן מוכנות להיות. הן רוצות להשתתף עם הילדים שלהן בטיולים, הן רוצות להיות בשיעורים - - -

אני רק אציין שהנאמנה שנמצאת אצל זוהיר, שהיא לא פה היום, מירבת, היא הייתה המצטיינת. עכשיו היינו בסמינר ארצי של 'פותחים עתיד' והיא קיבלה את העובדת מצטיינת.

יופי, באמת מגיע לה.

קיבלתם חיזוקים למה הגיע לה.

מגיע לה. אנחנו כמנהלות רואות את התכנית 'פותחים עתיד' גם כמקום לסייע להם. הן פונות אלינו בסוף שנה, הן רוצות להוציא את התלמידים לטיול, אז אנחנו מוציאים את הטיול מהניהול העצמי של בית הספר, נותנים להם תרומה כדי שיוציאו את הילדים לטיול, נותנים את ההסעות, נותנים את הדברים האלה. אנחנו גם מסייעים בתקציב שלנו לתכנית 'פותחים עתיד'.

בשנה הזאת גם פתחנו בהפסקות פינות משחקים, אז גם הנאמנות מסייעות לבית הספר, הן מוצאות את כל המשחקים והם פותחות, אני פתחתי שתי פינות של משחקים והם פותחים עוד שלוש-ארבע, אז הילדים כולם כמעט, אפילו שהם לא שייכים לתכנית, הם יכולים להיות במשחקים ובפעילות. אז שאפו ויישר כוח, באמת.

תודה רבה. נעבור למנאל. צריך לתרגם, רולה?

כן.

(אומרת דברים בשפה הערבית, להלן התרגום החופשי)

אני אמא לילד שבשנה שעברה הוא היה ילד בכיתה רגילה, השנה העבירו אותו לכיתת חינוך מיוחד. כשהגיעה אליי רולה לביקור בית ראשון הייתי אישה מאוד מכונסת בעצמי, לא יצאתי מחוץ לבית, פחדתי מאנשים. במקצוע שלי אני תופרת ולא עבדתי במקצוע הזה כי פחדתי לעבוד אצל אנשים, פחדתי לצאת מהבית. רולה באה ולאט לאט נתנה לי ביטחון. היא העצימה אותה, נתנה לה ביטחון, היא גרמה לה כן לקום מאזור הנוחות שלה ויותר ליזום, לתקשר עם אנשים, עם מתפרות והיא עבדה.

מבחינתה היא התחילה לעבוד, השנה היא גם פתחה סוג של קבוצות למידה לבנות והיא לימדה אותן תפירה. זה דבר שהעצים אותה, היא עבדה כעצמאית. היא אומרת שרולה מבחינתה היא מתנה כי היא באה והיא לא רק נתנה לילד את המענה, היא גם נתנה להורים את המענה, שזה מבחינתה הבסיס, ברגע שהיא התחילה להאמין בעצמה אז זה הקרין על הילדים.

אני חושבת שהיא אמרה משהו מאוד חשוב ומאוד מרגש, ש'פותחים עתיד' זה לא רק פותחים עתיד לילד אלא פותחים עתיד להורים, ובשבילה, מה שהיא מספרת, שבכלל היא לא הייתה במקום החברתי, היא הייתה רחוקה מהכול ומפחדת מהסביבה והכול ו'פותחים עתיד' נתן לה כוח ללכת ולחזור ללמוד וגם לצאת לעבוד.

אני רק אציין, אולי לא אמרנו את זה, רולה עובדת בבית ספר אלזהארא, זה בית ספר שממוקם בשכונת הרכבת וזו השכונה שגרים בה התושבים.

ותודה.

אני רולה, עובדת שנה שישית בתכנית, עובדת בבית ספר אלזהארא, אוכלוסייה מאוד קשה, דרושה המון הסתגלות פנימית וביטחון להיכנס לבתים.

תגידי מילה על עצמך, מאיפה את, מה למדת.

אתה שם לב מה היא מספרת? היא בעצמה הייתה צריכה ביטחון. מעצם זה שהיא נכנסה להעצים אותם היא כבר העצימה את עצמה. זה אותו משקל של למידת עמיתים.

נכון. אני במקור מרמאללה, התחתנתי, נשואה פלוס שלוש בנות, אני כבר 18 שנים בלוד. למדתי הנחיית קבוצות וטיפול זוגי ומשפחתי בבר-אילן, סיימתי השנה. לקחתי את השפה מפה ומשם וכן, קצת השקעתי בעצמי. רציתי ללמוד וכשהגעתי ל'פותחים עתיד' זה העצים אותי ונתן לי את הכוח ואת הביטחון. שלוש שנים ראשונות עבדתי בבית ספר ראשדיה, שזו אוכלוסייה אחרת מהאוכלוסייה בבית ספר אלזהרא.

אוכלוסייה חזקה יותר?

כן. אוכלוסייה חזקה, גם עם ביטחון, קצת שונה מבית ספר אלזהרא. כשנכנסתי לבית ספר אלזהרא, אמרו 'וואו', כאילו מחכה לך המון עבודה ואיך תיכנסי לבתים, אבל באמת לקחתי את הצעד הזה ונכנסתי לבתים. בשנה הראשונה התחלתי לעשות את העבודה בביקורי בית חזק עם 16 משפחות שיש לי. עשיתי קבוצת נשים, שבהתחלה אמרו לי 'אף אחד לא תגיע אלייך', כי הן לא מגיעות לאסיפת הורים, כאילו 'חבל על הזמן שלך', אבל התעקשתי ועשיתי והיו לי חמש נשים שבאו לקבוצה במשך שלושה חודשים בערך, שהתלהבו מכל מפגש שהיה וגם השתתפה אפילו מנאל בקבוצת הנשים. היה להן מאוד כיף, הן נהנו מכל רגע ובסוף היום, כשרצינו לסיים הן כאילו 'תני לנו עוד', וחיכו למפגש השני. בשנה השנייה עשיתי עוד פעם שוב והיו לי שבע נשים שבאו וחיכו. המון נשים, שהן השתנו מבחינת מחשבות, על הילדים, על הבית, על הבעל. יש נשים שלא עבדו ועכשיו הן יצאו לעובד, הן עוזרות בבתים.

היו לי עוד שלוש משפחות שלא הסכימו להכניס את הילדים שלהם לכיתת חינוך מיוחד והייתה לי עבודה שם לשכנע את ההורים שהילד הזה צריך באמת לעבור לכיתת חינוך מיוחד. אחד מהם י', הבן של מנאל, ויש לי עוד שני ילדים, שהם ממש אומרים לי תודה רבה שעשיתי את העבודה הזאת, שזאת הייתה עבודה נכונה להכניס את הילדים לכיתת חינוך מיוחד והם רואים את השוני בילד. ויש נשים שרוצות, 'מתי את עושה שוב פעם קבוצת נשים? אנחנו מחכות לזה'. אני מאוד שמחה שבאתי, שגם קיבלו אותי כשלא הייתי כל כך מקצוענית בשפה ולקחתי את זה מהסביבה, מבחינתי, את הביטחון העצמי, היו אומרים לי לשבת אמרתי 'לא', הייתי נבהלת. עכשיו אני נותנת את זה בכוח באהבה ומפה הכוח ותודה רבה לכם.

את יכולה לספר מה את עושה בפרטני? קבוצתי? הם לא יודעים מה זה, תספרי מה זה.

אביבית - - -

אוקיי, סליחה.

אני רוצה להגיד על השפה ועל העברית השוטפת שהיא מדברת. מרמאללה להגיע ולדבר ברמה כזאת ובצורה כזאת זה ממש כל הכבוד.

תודה רבה, רולה. אביבית.

אני כבר יותר מדי ותיקה בתכנית, משהו כמו שבע שנים. אני שנה שביעית כבר בתכנית, הספקתי בתוך התכנית להביא שני ילדים משל עצמי, לעבור פעמיים דירה, כאילו ממש להתבגר - - -

לפתוח עתיד משל עצמך.

ממש ככה. יש לי המון מה לספר. אני אשמח שתכוונו אותי על מה להתמקד.

על איטליה.

אני אשמח לדבר על ילדה שהייתה לי בתכנית שהיא הייתה מבית ספר מעפילים, אצל מלי.

תספרי מה ששי אמר, על הפרטני, איך העבודה הפרטנית והתכנית האישית.

על היום יום, איך זה קורה.

מדובר בילדה מאוד מאוד מיוחדת שנכנסה לי ללב והיא הייתה בקבוצת הילדים הראשונה שיצא לי לעבוד איתם והיא הייתה ילדה מאוד שקופה. אני אתן רקע ואז אני אגע בדברים שאתה רוצה שאני אגע בהם. הרקע הוא שהיא באה ממשפחה לא קלה, רקע כלכלי בעייתי, והיא הייתה מאוד שקופה בכיתה, היא הייתה מוחרמת חברתית, דימוי עצמי ברצפה, ממש היה מעל ומעבר על מה לעבוד עם הילדה הזאת. אז דווקא, זה היה כמה שנים אחורה, עוד לא היה את הקטע של לעבוד עם המשפחה, לשים דגש על זה ואני חייבת להגיד שבאופן טבעי זה הלך לכיוון הזה. באופן טבעי, למרות שהדגש היה על הילד עבדנו המון עם המשפחות ואיתה עבדתי על כל הקשת, פרטני, קבוצתי, ביקורי בית. בפרטני זה עבודה על הדימוי העצמי שלה, זה לשים אותה מול מראה, זה לגרום לה להבין במה היא טובה, מה היא יודעת לעשות טוב, כי לא היה אף אחד שיגיד לה את זה. במצב כלכלי ומשפחתי לא קל להורים אין את תעצומות הנפש לעשות את זה עם הילד שלהם.

אני הייתי שם בדיוק בזמן הנכון בשבילה. בפרטני הייתה עבודה בעיקר סביב דימוי עצמי, בקבוצתי זה היה יותר לחשוף אותה, עם כל הביישנות וההסתגרות שלה, היא פשוט לא הייתה מסוגלת לשבת עם הילדים, לדבר בקבוצה, כלום ממש, והיו גם לועגים לה, שזה עוד יותר הוסיף לקשיים. פשוט אמרתי לה, 'את חייבת, את מגיעה וזה יהיה ניסיון בשבילך'. כל פעם לחשוף אותה מחדש, הנה היום השתתפת יותר, הנה היום דיברת, אמרת את דעתך. מפעם לפעם ראו ניצנים של ביטחון, שהיא משמיעה קצת את קולה. והדבר השלישי היה ביקורי בית, שזה היה הרבה עבודה מול האמא, האמא הייתה מאוד זקוקה לעידוד ממני ומאוד זקוקה לזה שאני אחזק אותה ואסביר לה את הצרכים של הילדה. היא פשוט התקשתה לראות אותה.

בתכנית הזאת אנחנו צריכים להגיע ממקום הכי לא שיפוטי. גם בתור אמא בעצמי אני יודעת להגיד את זה, לפעמים אתה עם הקושי של עצמך בכלל לא רואה את הקושי של הילד. אז פה שמתי לה מראה, לאמא, וגרמתי לה להבין, היי, יש פה ילדה שצריכה להזמין חברות הביתה, שצריכה שתרפי ממנה ממטלות הבית, שצריכה שיחגגו לה יום הולדת, כמו לילדה נורמלית. דברים בסיסיים שהיו חסרים שם ובאמת לא מרוע לב, אלא מתוך מצב של להתמקד בקשיים במשפחה הזו. ואותה ילדה התעצמה והתחזקה במשך המפגשים איתי ובמהלך שלוש השנים ואם אני לא טועה, מלי, תקני אותי אם אני לא טועה, בשנה השנייה של התכנית היה את הקטע של הפסיכודרמה וכל התהליך שעבדנו עם הילדים בקבוצה על ליצור סרט. הם בנו סיפור משל עצמם, עשו כל מיני משחקי תפקידים ומי שהיה אחראי על כל העניין הזה, מעמותת להב, הם בחרו את השחקנים, מי יהיה שחקן ראשי, מי יהיה שחקן משני, והיא, למרבה ההפתעה, לא ציפיתי שהיא בכלל תשחק בסרט, כאילו היה מצב, וכן, היא נבחרה לשחק והיא אפילו רצתה והיא עשתה את זה בכיף. עם כל הפחד. מה שיפה בילדה הזאת, שהיא מראה איך עם כל הפחד מגיע האומץ. היא עושה דברים שהיא הכי מפחדת מהם. אני עד היום מתרגשת כשאני מדברת עליה. היא עכשיו בתיכון, כיתה י'.

היא השתתפה בסרט והיא עשתה את זה בצורה מקסימה וכשהיינו באיטליה היא ועוד שני ילדים, היא שחקנית משנית והשחקן הראשי, הם אלה שהם הגיעו לייצג, וההורים, הם הגיעו לייצג את התכנית, לדבר בפסטיבל צ'אק ג'וניור, בינלאומי באיטליה. השחקן הראשי, שהוא כולו מלא בביטחון ולא מפחד מאף אחד, פחד לדבר מול קהל של אולם שלם של אנשים והיא התנדבה, כדי להציל את המצב, כי מה זאת אומרת, אף אחד מישראל לא ידבר? זה לא נעים. אז היא קמה, היא לקחה דף, היא כתבה כמה מילים, בעניין של חצי שעה עד שצריכים לעלות לבמה והיא עשתה את זה כמו ענקית. ואני ממש גאה בה. היא מבחינתי הייצוג של איך התכנית הזאת משפיעה על חיים של ילד. באמת, היא מגיעה מהתחתית של עצמה לטופ של עצמה. וזו בדיוק המטרה של התכנית הזאת.

המבוגרים לא מביאים את האוסקר, אז הילדים לפחות יביאו.

אני רוצה להוסיף משהו על הדברים של אביבית, שאני חושבת שהיא באמת אמרה משהו מאוד חשוב בהקשר של המשפחות והכניסה לבתים והעבודה עם ההורים. זה לא פשוט, כי נכנסים לבית ומי שמנו בשביל להגיד להורים מה נכון ומה לא נכון. אם לא עושים את זה כמו שצריך זה מאוד יכול להיות פטרוני ומתנשא והפוך, לעשות את האפקט ההפוך בדיוק של מה שאנחנו רוצים. אני חושבת שאחד הדברים שהנאמנות כאן עושות טוב, שבאמת הן מגיעות להורים ממקום מאוד מאוד שוויוני וממקום מאוד רואה, כמו שאביבית אמרה לכם עכשיו, שכאילו גם אני אמא, גם אני יכולה לפספס דברים, גם אני יש לי את המאבקים שלי בחיים וזה לא ממקום של 'איך זה יכול להיות שהיא עשתה ככה ושהיא לא רואה', כי מה לעשות, כולנו אנשים. אם אני מתחברת לדברים ששי אמר בהתחלה, אז דווקא במקומות שבהם היום יום קשה, ההורים עסוקים בהישרדות, בלעבור את היום יום, הרבה יותר קשה והרבה פחות יש את הפריבילגיה ללכת ל - - -

פשוט כי מפחדים.

אני רוצה להגיד עוד משהו, לפתוח עוד שני דברים ואז אולי לשאלות. אחת, חשוב להגיד, הנאמנים שלנו גם בגרו. היה לנו רעיון בהתחלה לעבוד עם צעירים, זה לא עבד, הגיל הממוצע של הנאמנים היום הוא 32-33, רובם נמצאים איתנו שלוש וארבע שנים. בשנים הראשונות היה לנו הרבה תחלופה, היום יש לנו נאמנים שארבע, חמש, שש, שבע שנים כבר, יש התייצבות. קודם כל הגיל הוא סביב 28-35 ויש התייצבות. זה גם נתן לנו כוח, מבחינה זאת הידע נשאר אצלנו, זה אחד הדברים המאוד מאוד משמעותיים, שיש פחות תחלופה. זה גם משדר, אחת השאלות או האתגרים שבהתחלה שאלו אותנו אנשי מקצוע או אנשי חינוך ורווחה, 'מי שמכם? האם יש לכם באמת ידע?' העובדה שהם אחרי תואר ראשון, העובדה שבמהלך השנים יצרנו חבירה בצפון עם מכללת אורנים, במחלקה לחינוך, בדרום עם ספיר, עם המחלקה לעבודה סוציאלית, לעשות הכשרות, הנאמנים מקבלים מעבר להדרכות הפנימיות שלנו, של אנשי המטה, גם את מה שנקרא התמיכה האקדמית, זה יצר יציבות והבנה ובסוף המציאות, ההצלחה, הפידבק מההורים והמורים, יצרה מעגל.

אני רוצה עוד שני דברים להגיד ואז אני רוצה להגיד משהו על משרד החינוך ועל המדינה ואחר כך קצת על מדידה והשפעות, גם להתייחס לזה ואחר כך נפתח - - - אתה רוצה לעצור, להגיד קצת?

קודם כל תענוג לשמוע אתכם, כרגיל, את מלי ואת זוהיר אלזנתי, זוהיר היא שכנה כאן, מרחק פסיעה. כיוון, יפעת, גם ניהלת את תיק החינוך וגם הדוקטורט שלך עסק בנושא אז מן הסתם הרבה מההיגדים ששמעת את מכירה, לא חידשנו לך הרבה.

אני חושב שאם ניקח את התפיסה היותר רחבה, ההוליסטית שלנו, כמנהל אגף חינוך, ומהזום אִין נעשה טיפה למעלה. אז דבר אז דבר ראשון זה נכון שבתפיסת העולם היום צריך יותר לחבר את הקהילה, יותר לחבר את ההורים ואת המשפחות, למסגרת בית הספר. בתי ספר קהילתיים, זה מתבקש בעידן היום, אנחנו רואים את זה גם בארצות הברית, גם באירופה, יש מודעות גדולה מאוד לחיבור ולממשק הזה בין הורה למערכת החינוך.

דבר שני, כל תכנית שאנחנו מכניסים לרשות, אנחנו מכניסים להרבה מאוד רשויות, אנחנו רוצים שזה יהיה חלק אינטגרלי מהמערך הבית ספרי, שיבנו תהליכי הפנמה והטמעה. כי מה קורה, אני תמיד שואל את החבר'ה, את שי ואת האחרים, מה קורה לאחר שלוש שנים, איפה נמצאים הבוגרים שנמצאים בתכנית. הרי אם הם כבר שבע שנים הם צריכים להיות בי"א-י"ב, וחשוב לי המעקב הזה, תהליכי מעקב ובקרה כדי לראות שהמערכת בנתה איזה שהוא תהליך של הפנמה והטמעה. זה חשוב לנו מאוד, גם למדנו מזה.

בעקבות מה שאמרת קודם הקמנו כאן קבינט חינוך-רווחה. אני חייב לומר, בלי ששי יודע, שזה נבע מכאן, כי ראיתי את החיבור הנכון, ראיתי את הצורך. יש פה ישיבה שבועית של קבינט חינוך-רווחה, התעסקנו דווקא עם קהילת יוצאי אתיופיה וגיבשנו שם כמה דברים שנובעים מהתהליכים שאנחנו שומעים כאן, כמו להתעסק עם גני הילדים, ששם הנגישות של ההורים היא גבוהה יותר, גם בחברה הערבית וגם בחברה היהודית, ליצור קהילות הורים וליצור מענה איכותי ורחב החל מהגיל הרך. דרך אגב, אנחנו נמצאים שם, בהמשך זה כבר אמור להיכנס לעיר לוד. אנחנו פותחים גנים של מדעים, שזה בחיפה, בקרית שמונה, ואנחנו רוצים ליצור מינוף של כל תחום המדעים החל מהגנים עצמם, כאשר, ואמרתי את זה לדן, אנחנו חייבים לראות איפה ההורים שותפים לכל תהליך והבניה שאנחנו הולכים לעשות בכל פרק זמן שהוא. יצרנו איזה שהוא מעגל רחל ומקיף ולמדנו שרווחה זה לא דבר שצריך להירתע ממנו. הוא אמור לתת לך מענה איכותי שלא תמיד אתה מקבל אותו במקומות כאלה ואחרים.

דבר אחרון, יש ראשי תיבות, אולי זה יקל, יש לנו מעק"ה, תן מעקה לגבך, מעק"ה, ראשי התיבות שלנו, מ' זה מבוגר, ע' זה עצמי, החוזקות של הילד, ה-ק' זה קהילה תומכת וה-ה' זו ראייה הוליסטית. אני חושב שדרך הקבינט של חינוך ורווחה למדנו שצריך לחשוב על הילד בכל ההיבטים האלה ואז נותנים מענה יותר רחב.

אני חייב לומר שנעשית כאן עבודה מצוינת. אני לא משווק את 'פותחים עתיד', אני לא משווק שום דבר, אני חושב שהתפיסה היא תפיסה נכונה, הנגיעה בילד במסגרת החינוך, הנגיעה בילד בבית וראייה רחבה יותר. למשל, קהילת יוצאי אתיופיה, אנחנו עדיין תקועים בדור שני ושלישי, בבעיות במיומנויות של שפה, במיומנויות במתמטיקה. איך זה יכול להיות, ילידי הארץ? מכנה משותף של קהילת יוצאי אתיופיה זה צבע עור. התברר שאותה אמא שלא יודעת להחזיק ספר בבית לפני השינה עם הילד זו הבקיאות השפתית. אם הוא תקוע בשפה היום הוא לא יכול להגיע לשום תחום דעת ולבגרויות ולדעת למנף ואז יוצרים איזה שהיא תקרת זכוכית כבר בתחילת הדרך. לכן זה המקום להודות למשרד החינוך. יש את ליתי, מנהלת מחלקת יסודי, שעושה את זה מצוין, ויש את כוכבה. כולנו אמונים על ההיגדים האלה ואני חושב שאנחנו נמצאים היום במקום אחר.

צריך לזכור, גם אפרופו הנושא של יוצאי אתיופיה, שאם לא עושים עבודה אמיתית עם המעטפת בבית הרבה פעמים זה גם יוצר תחושת ניכור בתוך המשפחה. כך שבמקום להעצים הרבה פעמים יוצרים איזה שהיא מציאות אחרת, לכן הסיפור של המשפחה הוא מאוד מאוד חשוב.

אני רוצה, כוותיקה בעיר הזאת - - -

יותר משבע וחצי.

יותר משבע וחצי, אני כבר שנה תשיעית כאן בעיר הזאת. אני רוצה להתייחס למה שמלי אמרה ולהתחבר למה שאתם הצגתם. ההקשר הוא מאוד מאוד חשוב, כשאנחנו מדברים על ההקשר אז זה באמת מנהל בית הספר. כי תכניות נכנסות ואנחנו רואים וכבר חווינו כל מיני גופים וכל מיני תכניות, הן נכנסות וכמו שהן נכנסו כך הן יצאו, ולא יכולנו גם למדוד את האימפקט של התכניות האלה.

אני רוצה להתייחס למה שאני יודעת בבית ספר מעפילים. אז נכון שהנאמנות מגיעות, דיברתם על תכלול, כשאין מנהלת שיודעת לתכלל את כל הנושא הזה וליצור את השותפויות עם הגורמים החינוכיים בבתי הספר, בכל בית ספר יש לנו בעיר הזאת שתי יועצות, בדרך כלל, אני מפקחת גם בערים אחרות, יש יועצת אחת בבית הספר, בעיר הזאת יש שתי יועצות בכל בית ספר, היועצות יחד עם הנאמנות, עם המחנכות, כשמנהלת בית הספר מתכללת את זה אני חושבת שזה מתכון שחייב להצליח.

אני חייבת להוסיף משהו לדברייך, כי זה מתחיל עוד קודם בליווי גם של אגף החינוך, שבהקשר הזה אני אשמח שליתי תתייחס, שהלכה איתי בין בתי הספר.

כן, אני גם שומעת כאן, כשאני שמעתי את הדברים הנהדרים שאמרתם, אני זיקקתי באופן דיכוטומי שלושה תפקודים. אנחנו היום מדברים על ששת תפקודי הלומד ואנחנו מנחילים את זה לבתי הספר, אנחנו בודקים את זה, אנחנו מנחים את המורים איך לעשות את זה ופה אני שומעת שיש שלושה תפקודים שלקחו הנאמנות וביצעו את זה בצורה הטובה ביותר. כל התפקוד התוך אישי, בניית החוסן, בניית החוסן של התלמיד, התפקוד הבין אישי, הקרבה והאכפתיות והיכולת והתפקוד השלישי זה היכולת לנהל את עצמי, וכל זה בא לידי ביטוי בסיפורים שלכם. אני באמת יוצאת מכאן ממש בהרגשה מצוינת.

ליתי, אני אגיד משהו, אבל אני גם רוצה שאת תתייחסי. את קודם או אני?

אתה.

אני רוצה להגיד על בוגרים, אבל אני קודם רוצה להגיד על המדינה איזה מילה. אנחנו עובדים עשור, התקציב השנתי שלנו הוא 45 מיליון שקל בשנה, 25% מגיע ממדינת ישראל, 75% מיהדות העולם. זה התחיל עם אפס ממדינת ישראל ובתהליך הדרגתי, של הרבה מאמץ, עלה ל-25%, זה לא מספיק. כשהתחלנו את זה, בניגוד לג'וינט, אמרנו שאין exit strategy, אפרופו נלך נצא. אני לא יודע אם היינו חכמים או טיפשים, אבל היינו שני אנשים, ניר להב ואנוכי, אמרנו שאנחנו הולכים עם זה ולאה נתנה גב ואנחנו פה, אבל בסוף צריך להבין, התחלנו מאפס. אני אתן דוגמה, בערים שנכנסנו בארבע-חמש שנים האחרונות, כמו בני ברק, ירושלים המזרחית ותל אביב, העיר שמה חצי מהכסף ובתל אביב אפילו, אמרתי, אבל כן הסוגיה הזאת זה תהליך הדרגתי, בסוף יהדות העולם לא תוכל לסחוב את זה, ביחד עם מדינת ישראל ומשרד החינוך, ותיכף אני אגיד כמה מילים על עזרה מקצועית גדולה שניתנת לנו דרך ד"ר סער הראל, מה שהיה פעם אגף שח"ר והיום נקרא אגף א', לפני שנתיים הוא נכנס לתפקיד ונתן תנופה גדולה מאוד. נפגשנו כמה פעמים והוא ראה את התכנית והצוות שלו, גם הגב' יפה צרפתי וגם תמר, הם יושבים איתנו בוועדה המקצועית הארצית, יש ועדה מקצועית מלווה למיזם והם יושבים שם, הם נתנו רוח גבית, קודם כל מקצועית.

אם בסוף אתה רוצה שהמדינה תכיר, גם אם היא עושה את זה לאט לאט, אני מגזר שלישי, גוף מתערב ואני מבין שאני רק גוף מתערב, אבל אני עדיין חושב שיש לי יתרון שאין למדינה, אני לא מתבלבל, אני לא רוצה להחליף במובן הזה את היושבים בצד ההוא, אבל אני חושב שלי יש משהו שכדאי להם לראות. הבלתי פורמליות הזאת, העובדה שאין להם תג של עובד סוציאלי או מורה, זה משהו שלא יעזור, תמיד יהיה לי ולא יהיה לכם. אתם מובילים בהגה, אבל צריך לראות את הדברים היפים שיכולים לעשות אותו יותר טוב. אנחנו בדיוק יושבים על הנישה הזאת, אנחנו לא רוצים להחליף, אבל אני חושב שבמקומות שראשי רשויות, או ראשי מינהל חינוך, או מנהלי בתי ספר ידעו להשתמש בזה, זה פרח. לשמחתי, עם כניסתו של סער גם קיבלנו יותר כסף, גם הכרה, אנחנו עושים עוד מאמץ להרחיב את זה, אני אומר את זה כל פעם שאני נפגש עם נאמנים, בסוף אתם לא עובדים ב'פותחים עתיד', אתם לא עובדים בסוכנות היהודית, אתם עובדים בשביל הקהילה שלכם, בשביל החברה שלכם. בסוף אתם לא עושים את זה בגלל העיניים היפות של שרנסקי או שלי, אתם עושים את זה בשביל הקהילה שלכם. אני חושב שזה המקור של הכוח, אבל המערכת, ופה אני אומר, המערכת בעיניי, אפרופו מדינת ישראל, משרד החינוך, צריכים לראות את הדברים האלה ולא לפחד, לא לפחד, ואני מוכן אפילו לפתוח את זה, כי אחד האתגרים בהתחלה היו מנהלות שלא נתנו לנו כל כך לפעול בבית הספר, פחדו שהנאמנות יעשו משהו. אני יכול להבין את הפחד, אבל ברגע שקצת מורידים את הפחד אפשר לראות שהדבר הזה עושה אחד ועוד אחד שווה שלוש. הנאמנות עובדות, תאמינו לי, זו גם למידה שלנו, כשהתחלנו גם קצת היינו יהירים וגם קצת זלזלנו במורים. אני אומר את זה.

וגם באתם עם צוות שכמו שאמרת, שהוא לא - - -

כן, בקרית שמונה. ואני חושב שחלק מהעניין, בדיוק, כשאתה לומד שלהיות מורה זו משימה קשה מאוד, ועם כל זאת אתה מוצא את התיווך איך הנאמנה בעצם, אין פה מורות, אבל אפשר להתייחס, המורות הופכות יד ימינה, משהו שנותן למוסד החינוכי שנקרא בית ספר ולקהילה שסביבו עוד כוח והחזון הוא, כן, לעשות את זה ביחד. זה לא פרויקט שיילך וייעלם, אני מקווה, וזה החזון.

עכשיו אני רוצה להגיד משהו על בוגרים ועל מדידה. אל"ף, יש לנו מערכת ניהול ידע כבר מ-2009 ויש לנו מעקב אחרי הבוגרים, מעקב ודוחות הערכה, שמראים אחוזי נשירה מאוד מאוד נמוכים של הילדים שלנו, שרובם ממשיכים, ואם תרצו אני אשלח לכם, עכשיו יצא דוח של השנה האחרונה, שמראים קודם כל שהילדים ממשיכים לבית ספר והם מגיעים לבגרות. לא תמיד בגרות מלאה, כי בכל אופן, אבל מגיעים, שומרים על קשר נורמטיבי, שזה אחד הדברים, אחוזים גבוהים של מוטיבציה ללכת לשירות אזרחי, לאומי או - - - יש לנו מעקב אחרי זה, מעקב שמי ברמה הארצית. יש פה מעל 10,000, 12,000 בוגרים, עם מעקב, הסתכלות. נכון, אנחנו לא נותנים להם שירות של נאמנות, אבל יש לנו את בסיס הנתונים ופעם בשנה אנחנו חוזרים, שואלים, יש מה שנקרא שאלון ששואל גם אותם וגם את ההורים שלהם, איפה אתם, מה אתם. אנחנו רואים שאין להם היתקלויות במשטרה.

כל הנתונים האלה נמצאים, העברתי אותם גם לאגף שח"ר, ואם תרצו תראו אותם, אני גאה בדבר הזה. עוד פעם, אין 100% הצלחה, אבל אחוזים גבוהים מאוד. אז זה לגבי הבוגרים.

שי, ברשותך, אני רוצה להעלות, אני חושב שהשיח הוא גם להגיע לטיפה אופרציה. אני חושב שאגף שח"ר, לפני שהגעתי לפה דיברנו עם נציגי אגף שח"ר, נראה לי שחייבים למשוך את החוט הזה למעלה, בכיתות אתגר מב"ר או אתגר אומ"ץ שנמצאים במסגרת, אנחנו חייבים לעבוד על העקרונות, במיוחד עם אותה קבוצת יעד שהתחילו בבית ספר יסודי, לראות איך מושכים את זה למעלה על סמך התקציבים הקיימים, בכיתות אומ"ץ הרי זה ניתן. זה פשוט רק לתפור את החליפה נכון, כדי שהבוגר, אותו אחמד או אותו משה שנמצא במעפילים, לא מעניין אותו כרגע מי האחראי, מי בעל הבית, אי אפשר לנתק אותו אחרי שלוש שנים ולומר לו 'תמשיך לבד', למרות שיש תהליכי מעקב ובקרה. לפי דעתי הרצף הזה מתבקש. אם אגף שח"ר יכול טיפה לראות איך אנחנו יוצרים חיבור יותר נכון, יותר חזק, בין גופים שעוסקים בנושא הזה נשמח.

אני אעצור פה, אני אשמח שתתייחסי, זו החוויה שלך.

אני הגעתי לעיר לפני שנה, ניהלתי קודם בית ספר ואימצתי את אנה ואנה אימצה אותי, מיד. באמת הלכנו יד ביד. יד ביד זה גם הנאמנות וגם אנה זקוקות לעזרה ולתמיכה של הרשות. נפגשתי עם הנאמנות, עם אנה הרבה, בבתי ספר. לא תמיד הכול ורוד. כמו שאמרה מלי, כמו שאמרה כוכבה, אם אין את המנהל שמוביל, בסדר, התגברנו גם על זה. באמת האוזן הקשבת שלהן, כל הזמן, זמינות כל הזמן, עובדות עם הנשמה. אחת הדוגמאות שמאוד נגעה ללבי, למרות שפה ראיתי כמה שביקשו כבר טישו - - - לא, אני לא אמרתי שם. בשנה שעברה היה איזה שהוא כנס בנושא חינוך ונכון שהן לא מטפלות בחינוך מיוחד, אבל אז אני הייתי כן קשורה עם המחלקה הזאת ובגלל שאני הרבה בקשר עם אנה היא סיפרה סיפור על ילד שהאבא נכה והילד התבייש לספר שאבא שלו נכה, על כיסא גלגלים, אני לא זוכרת בדיוק מה זה היה, אולי אנה זוכרת יותר, והעזרה של הנאמנות הביאה אותו לביטחון. אצלך, רולה?

כן.

שאין לו את הבעיה להודות ולא להתבייש במצב הפיזי של אבא שלו. אני זוכרת שגם אז הסיפור הזה עלה בכנס של החינוך המיוחד. אני חושבת שאתן עושות באמת עבודת קודש. האישיות של אנה מדהימה והיא סוחפת אחריה את כל הצוות שלה.

למה היא השאירה אותך לסוף?

האמת היא, יפעת, אני יכולה להראות לך, עכשיו כתבתי מיד לבעלי 'אני צריכה לדבר ולא התכוננתי'.

היא סוחפת אחריה לטובה את כל הצוות וגם את חדר המורים ולא פלא שאומרות לנו מנהלות, ומלי מדגישה את זה יותר, שהנאמנות הן חלק מהצוות, הן לא משהו תוספתי, הן לא משהו חיצוני, הן חלק ממש אינטגרלי מחדר המורים. וזה חשוב.

מעבר להתרגשות.

אתה רוצה טישו?

אני כל הזמן הולך עם טישויים, העבודה שלנו היא כזו, אין מה לעשות, אנחנו נוגעים פה ב - - -

גבר שכבר מודה בזה זה 'פותחים עתיד'.

אחד הדברים שכואבים לי זה שאומרים שהאבות לא מעורבים וכן הלאה וצריך להביא אותם.

אמרנו שהם מרגישים מקופחים.

אני אף פעם לא הרגשתי מקופח. אני מזרחי ואני אף פעם לא הרגשתי מקופח, זו בעיה.

לא, אני כן ידעתי שאתם בבעיה, רק אף פעם אף אחד לא הודה בזה.

אני היום עם מספיק ביטחון בתור גבר ואבא, שאני יכול גם לצחוק על עצמי, זה בסדר.

שני דברים קטנים. הנאמן זה אחד המקצועות המדהימים, הקשים, המיוחדים שישנם. במכללות אנחנו מפתחים את התפיסה הזו סביב תואר אקדמי ראשון ושני, כבר בחמש מכללות, זה נקרא עובד חינוכי טיפולי. הן עושות את זה פה, לפי הסיפורים, ברמה הגבוהה ביותר, וזה בדיוק הראייה החברתית, האישית, המשפחתית, הקהילתית. כל התכלול הזה, כל העבודה הזו, הן עושות את זה ברמה הגבוהה ביותר ואין לי ספק שזה לא מהאוויר. להוביל את זה עשר שנים ולהגיע לרמה הזו ולתפיסה הזו וכן הלאה, זה מדהים.

הצורך בעבודה חינוכית טיפולית שמלווה ילדים, נערים, נערות, נערות נערות נערות הרבה ומתבגרים והיום גם צעירים, היא חיונית במדינת ישראל בסדר גודל שאין כדוגמתה. בתי ספר מחפשים עובדים חינוכיים טיפוליים שילוו את הילדים שלהם, בואו נהיה הוגנים בזה, וזה לא דורך על שום רגל ועל שום נעל, זה רק החוכמה של המנהלים ושל המורים, שיבינו שאף אחד לא דורך עליהם וכשמבינים את זה תראה, מתים על זה ומאמצים את זה ומחזקים את זה ונותנים מעצמם לזה.

אנחנו בטח יודעים שזה חסר בכיתות שח"ר. לצערנו הרב יש הרבה מאוד אוכלוסיות בסיכון, לצערי הפרויקט הזה לא נכנס, לא לחטיבות הביניים, קצת לחטיבות הביניים, אבל לא לחטיבות העליונות, והצורך בעבודה הזה הוא בטח באוכלוסיות האלה ואנחנו מכירים את זה ואנחנו יודעים את זה ואנחנו מנסים להשקיע בקולות קוראים לעבודה החינוכית טיפולית שתלווה את הכיתות האלה, את כיתות שח"ר ואת כיתות - - - למרות שאלה כיתות שמקבלות תקציב עתק מבחינת שעות ומורים וכן הלאה. אבל הנישה הזו שאתם תיארתם פה חסרה.

אפשר לעשות את זה במסגרת הצוות.

כל הכבוד לכם שאחרי עשר שנים, במקום להתמסד ולהיות פחות טובים אתם נהיים יותר טובים. זה פשוט מרגש. אני נוגע מדי פעם, אני לא מלווה, אני קידום נוער, אנחנו נפגשים בצמתים קטנים רק ולשמוע את זה ככה אני מוריד את הכובע, ותודה לכם, איזה עבודה. אני רק חושב על זה, כמו שהיא סיפרה על ילדה אחת, תחשבו שיש לה 16.

כל שנה.

איזה מקצוענית. אתה יודע, מה זה אם לא העובדת החינוכית הטיפולית הטובה ביותר שיש? תחשוב מה זה. דרך אגב, עמותת להב, זה לא פעם ראשונה שהם מצליחים, עשית חבירה נכונה, איזה חוכמה גם כן.

אנחנו עובדים עם להב, כל שנה ביישוב אחר אני עושה איתם סרט. אני מממן.

אין עליך.

כל שנה. עכשיו אנחנו עושים בשגב שלום עם הבדואים. כל שנה עושים סרט, אבל אי אפשר לחזור ללוד, יש 36 יישובים.

אותנו הם אימצו ראשונים, זה היה משהו.

אם יש שאלות או הערות.

יש לי הערה. אני מאוד אוהב את הפילוסופיה ואת התפיסה ואת הגישה, והיא חדשנית והיא נכונה, ואנחנו כבר יודעים את זה. תחשבו על תוספת או התחברות למשאבים שמתחברים לכוחות כדי לתת לילדים האלה הצלחות בדברים נוספים, לא רק הצלחות לימודיות והצלחות בתחום החברתי הרגיל השוטף, שזה אין ספק, זו העבודה. יש היום דרך מינהל חברה ונוער דווקא, כי מינהל חברה ונוער זה לא התחום שעוסק באוכלוסיות בסיכון ואתם עוסקים באוכלוסיות בסיכון, יש היום כוונון של תקצוב עתק לקטע של חוג לכל ילד. אני דווקא מדבר על הלא פורמלי, לתת הצלחות בתחום הלא פורמלי. אם תדעו להתחבר למשאבים האלה אתם תוכלו לתת לילדים בסיכון, כי אתם מתעסקים בילדים בסיכון, את המשאבים שאנחנו רוצים לתת לכל ילד. וזה יופי.

עוד הערות, שאלות? ואחרי זה נראה לי ש - - -

אני התגלגלתי לכאן כנראה בטעות, אבל אין טעויות, זו המתנה שלי לראש השנה, מאוד התרגשתי ממה שאמרו פה. אני רוצה להגיד שני דברים. אחת, תמיד אומרים שבסיס ההיקשרות הוא קבוע ואתם מוכיחים שאפשר לשנות את דפוס ההיקשרות ודפוס ההיקשרות זה מה שאנחנו בוחרים ומאוד התרגשתי. אולי אני אבוא ללמוד אצלך סוף סוף לא לזרוק את המכנסיים ולתפור כפתורים. תתרגמי לה, אולי אני אלמד אצלה, כי אני כפתור לא יודעת לתפור. מאוד התרגשתי.

אני חושבת שכדאי להתחיל בגיל הרך. ככל שפותחים את העתיד מוקדם יותר יש סיכוי שנמנע את הסיכון בגילאים המבוגרים יותר. אנחנו נושאים אליכם עיניים.

רק להגיד שאנחנו בימים האלה תחת חברת הבת ויחד עם הסוכנות היהודית מקימים מיזם שנקרא baby future, קיבלנו תרומה מקרן פישר ואנחנו מתחילים להפעיל מיזם להורים בגיל הרך.

זהו, שם באמת הפוקוס צריך להיות הורים.

כן, רק הורים. אנחנו מתחילים אותו בארבעה יישובים, חצור, מגדל העמק, שכונת התקווה ובאר שבע. זה פיילוט שמתחיל בימים אלה, ב-1 בינואר יש לנו תקציב ואנחנו מתחילים בדיוק לקחת את הדברים האלה, כי הרבה פעמים השטח מושך לשני כיוונים, או ללכת לגיל הרך, או ללכת לחטיבות והשמיכה היא תמיד מוגבלת.

נכון, כי צריך.

כי צריך, וגם אנחנו, אני אמרתי כבר לפני הרבה שנים, כששמיכה היא מוגבלת אתה צריך לבחור, בחרנו ועל כן אנחנו הולכים למרחב הזה של הגיל הרך.

את לוד לא הזכרת כי אתה פה, נכון?

כן, אנחנו כרגע פה עם ילדים. זהו, אלא אם למישהו יש עוד שאלות, או הערות, או דברים שמישהו מהפאנל רוצה להגיד. אם לא, אז נראה לי ש - - -

אני אשמח להתייחס, אלא אם כן למישהו - - -

אולי אני אסכם קודם.

בבקשה.

קודם כל אני רוצה להודות לכם שבאתם כולכם, ממשרד החינוך, מהעירייה, מהצוות של לוד, זו הפעם הרביעית שאני מבקר ב'פותחים עתיד' בלוד, אנחנו כבר מכירים את הפנים של כולם ואני רוצה גם להודות לך, יפעת, שבאת, וגם לצוות הוועדה. זה לא מה בכך שאתם מקדישים את הזמן ובאים, הוועדה לזכויות הילד בכנסת, לבקר פה בתכנית של הסוכנות היהודית. את היית איתי לפני שבועיים-שלושה בארצות הברית ובקנדה, יפעת נסעה איתי לבקר בקהילות יהודיות וראית שם את העבודה של הסוכנות היהודית בחוץ לארץ. אני חושב שבדיוק פה את רואה את ההיפך, את מה שאנחנו עושים פה בארץ, וזה באמת משהו אחר לחלוטין ממה שראית. היינו בפיטסבורג, בקליבלנד, טורונטו, אני חושב שאת רואה פה את היכולות של הסוכנות היהודית.

בגלל שאנחנו גוף ממלכתי, ארצי, היכולת שלנו להרים פרויקט כזה, שהוא ארצי, שי דיבר על 12,000 בוגרים, הוא מגיע ל-30 רשויות, זה משהו שאני חושב שאין עוד גוף כזה ממלכתי בארץ שיש לו יכולת להרים כזה פרויקט בהיקף כזה, לעבוד בשיתוף פעולה, גם עם עיריות. יש לנו הרבה פרויקטים אחרים, אנחנו בונים מתנ"סים ויש לנו שותפות 2000, הקשרים שלנו בכל הרשויות הם באמת רחבים. את מכירה את זה בקרית שמונה, את מכירה את השותפות, את מכירה את 'פותחים עתיד' בקרית שמונה, את מכירה את המתנ"ס שמימנו, הסוכנות, בקרית שמונה. אז גם את, כסגנית ראש עיר לשעבר, מכירה את כל החיבורים האלה.

אני חושב שאת רואה פה גם שאנחנו שוברים כמה מיתוסים, כי הסוכנות היהודית באמת פועלת למען כל תושבי מדינת ישראל בכל המגזרים, ערבי, יהודי, דרוזי, צ'רקסי, ולא רק למען היהודים. את רואה את זה פה ואת רואה גם את הצוות שעובד ביחד בהרמוניה. לכן אני מאוד מאוד שמח שבאת לפה היום.

אבל אני רוצה לחדד ולהבהיר נקודה אחת, ששי אמר, הסוכנות ממומנת מכספי תרומות וכסף של העם היהודי ויש לסוכנות הרבה משימות, אנחנו מטפלים בעלייה, אנחנו מטפלים בקשר עם התפוצות, אנחנו מפעילים את שותפות 2000, משגרים שליחים לחוץ לארץ, והיכולת שלנו להמשיך לתקצב ולהחזיק את התכנית הגיעה לקץ. אנחנו לא באנו כדי לצאת כמו הג'וינט אחרי כמה שנים, זה מצוין, הג'וינט פעל, הקים יוזמה ואנחנו לא באנו לצאת מהתכנית הזאת, אנחנו הקמנו אותה כדי שהיא תימשך, אבל היכולת שלנו עם כל המשימות האחרות, אנחנו לא ממשלה, לא יכולים להעלות מיסים ולהעביר מפה לפה, היכולת שלנו לתקצב את התכנית הזאת הגיעה לקץ. לכן, אם יש סיכוי, ואני חושב ששמעתם מכל הגורמים הרשמיים של הרשות והמדינה, שזו תכנית מצוינת וצריך להרחיב אותה לעוד רשויות, היכולת של הסוכנות לעשות מעבר לזה היום לא קיימת. פשוט אין לנו את המשאבים הייעודיים ולכן אם התכנית הזו תתרחב זה רק עם הרשויות, אם זה רשויות מקומיות או הממשלה, ייכנסו ויממנו ויביאו משאבים.

נתחיל בדברים האופטימיים, שאני סומכת עליך. אז תודה רבה, ג'וש, באמת הרעיון לבוא ולבקר וללמוד על מה שקורה בלוד התחיל במפגש שהיה לי עם ג'וש כדי ללמוד על הסוכנות היהודית מעבר לקשר הדי שוטף שהיה לי איתם, גם המכללה הטכנולוגית, יצא שפגשתי את הסוכנות היהודית בהרבה מאוד צמתים, וכן, מסתבר שהיא לא רק יהודית בפר אקסלנס, אלא היא באמת נותנת מענה לחברה הישראלית כחברה בתוך מדינת ישראל ואני חושבת שיש לזה ערך מוסף מאוד חשוב.

אני הייתי רוצה ממש בקצרה כמה דברים. ראשית, הנושא של ילדים בסיכון. אני יודעת שבעבר ילדים בסיכון זה באמת שכבות סוציו אקונומיות נמוכות באזורים מאוד מסוימים. חברים, לצערי הרב היום נוער בסיכון התרחב לנו מבחינת ההגדרה, זה יכול לפגוש אותנו גם בקרב אוכלוסיות חזקות, הרבה פעמים דווקא שם ביתר שאת, דווקא כי יש משאבים ודווקא כי הכול מאוד מאוד זמין ואנחנו צריכים להיות מאוד עם היד על הדופק, חסכים רגשיים. את אמרת, 'אנחנו לא נוגעים בעניינים רגשיים', אבל אני חושבת שבעיות רגשיות נשענות על הרבה מאוד דברים אחרים, זה יכול להיות קושי חברתי, זה תחושת כישלון וזה יכול להיות גם חוסר תשומת לב בבית, שאגב הוא לא רק בקרב משפחות חזקות. אחד הניסיונות הנואשים שלי, אני חושבת בשנה וחצי האחרונות שאני בכנסת, זה לנסות לקרוא להורים חזרה להיות נוכחים ומשמעותיים ודומיננטיים בהוויה של הילד ואני חושבת שאתם עושים עבודה מדהימה בעניין הזה. גם המעבר מלראות את הילד במרכז להבין את החשיבות של המעטפת, כדי שכשאתם תזוזו הצדה המעטפת תוכל להמשיך ולשמור על מה שאתם יצרתם, יש לזה משמעות מאוד גדולה.

וכאן אני רוצה להיכנס לעניין של למשוך את החוט למעלה. אני חושבת שככל שגדלים הילדים בגיל, להסתובב עם נאמן זה לא - - - אתם לא רואים ילד בכיתה ט' מסתובב עם נאמן, אבל יכול להיות לכם ערך מאוד מאוד גדול אם אתם תדעו לעבוד עם הצוות. יש צוותים חינוכיים, אני חושבת שזה כוח שהוא מאוד משמעותי וזה משהו שלמדתי בסיור, כשביקרנו בבית הספר היהודי ומנהלת בית הספר אמרה 'אנחנו את הכול עושים אִין האוס'. זאת אומרת אם אנחנו צריכים את כל הנושא של אבחונים וליווי דידקטי וליוויים פרטניים ותמיכה רגשית ותמיכה כזו ותמיכה אחרת, הכול בתוך הבית. זאת אומרת הם הכשירו את אנשי הצוות שלהם כדי שיוכלו להתמודד. אנחנו מדברים על כל הנושא של ילדים אלרגיים, ילדים עם בעיות רפואיות שצריכות טיפול, את הכול הם הכשירו בתוך בית הספר, צוותים של בית הספר שיודעים להתמודד עם הכול. אני חושבת שלשם אנחנו צריכים לשאוף, שיהיה לנו מערך חינוכי שבאמת מסוגל לתת מענה ואז גוף כמוכם יכול להיכנס ולעבוד עם אנשי החינוך ואנשי החינוך הם אלה שבסופו של דבר יתווכו אתכם לילדים.

הנושא של חינוך-רווחה הוא דרמטי. אני הולכת להוביל את זה בחקיקה, אמנם בהקשר קצת טרגי, הנושא של דוח וינטר, שיחייב קשר בין רווחה וחינוך. אתם לקחתם את זה צעד אחד קדימה, לא רק במקומות שיש בהם סיכון ממשי, אלא גם במקום שבו אנחנו צריכים לראות את הילד בראייה הוליסטית וזה גם יתרון.

ומשהו ככה בהומור, לסוף. אתה מדבר על העיניים שלך הכחולות ועל שאתה לבן ולא מודר, אז גם שחורים כמונו, מכל מיני אזורים בארץ, הצלחנו לא להיות מודרים ולהיות חזקים - - -

וגם נשים.

כן, אישה. אני אספר לכם. כשהייתי סטודנטית היה קול קורא לבני מיעוטים להשתתף בדוקטורט ואני לא מצאתי את עצמי בשום מלגה והתקשרתי למשרד המדע ואמרתי 'תגידו, אני גם מזרחית, גם מקרית שמונה, גם אישה, יש עוד בת מיעוטים יותר ממני?' ונכנסתי לקול קורא וגם קיבלתי מלגה מאוד יפה. זאת אומרת היה שווה בהחלט להשתמש בזה.

אז אני אומרת, היום אנחנו יכולים לפגוש את החזקים בכל מקום וגם את החלשים בכל מקום, בלי קשר, לא לצבע עור ולא מאיפה הם מגיעים, אנחנו פשוט צריכים להיות ערניים וקשובים בכל סביבה שאנחנו נמצאים. אז תודה רבה לכם.

תודה לכם.

ולגבי התקצוב, ג'וש, ברור לך שכל מילה שאתה אומר אני כבר לוקחת קדימה, אז אני באמת אעבוד גם עם אגף שח"ר ואני גם אהיה בקשר עם משרד האוצר ועם האוצר ונראה איך אנחנו יכולים לתת לזה איזה שהוא בוסט, גם אם לא ברמה המיידית, אז לפחות בתכניות העבודה לעתיד.

אני מציע שאולי נבדוק אפשרות שאולי שר האוצר, שהוא מהמפלגה שלך, יבוא לבקר ב - - -

למרות שתודו שאני שליחה גם - - -

מעולה, תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:00.