הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 260

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שני, כ"ו בתמוז התשע"ו (01 באוגוסט 2016), שעה 13:00

הצעה לסדר-היום בנושא: "ציון יום רצח העם הארמני", של חה"כ דב חנין, נחמן שי, טלי פולסקוב, זהבה גלאון

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

זהבה גלאון

דב חנין

נחמן שי

אורנה כץ אתר - מפמ"ר היסטוריה, משרד החינוך

אורי אליס - מנהל מחלקת ספרות, משרד התרבות והספורט

רפאל הרפז - מנהל מחלקת אירו אסיה 1, משרד החוץ

אורלי ניר - סגנית מנהלת אגף הנצחה והסברה, יד ושם

יאיר צבן - חבר כנסת ושר לשעבר

סולק מומגי'אן - קונסול, ועד הפעולה הארמני

ג'ורג'יט אואקיאן - ראש ועד הפעולה הארמני

פרנסוהי אואקיאן - מחנכת, ועד הפעולה הארמני

סירופ סהגיאן - מזכיר, ועד הפעולה הארמני

האגופ סיבאן - מזכיר, ועד הפעולה הארמני

טל רותם - רכזת ועד הפעולה הארמני

פרופ' יאיר אורון - מרצה, האוניברסיטה הפתוחה

פטריק ביתן - עמית מחקר, המרכז הבינתחומי הרצליה

אלון ווליניץ - פעיל, מאבק ברצח עם

יעקב אחימאיר - קול ישראל, ערוץ 1

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

יהודית גידלי

ר.כ., חבר המתרגמים

"ציון יום רצח העם הארמני"של חה"כ דב חנין, נחמן שי, טלי פולסקוב, זהבה גלאון

שלום לכולם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט של הכנסת. אחד באוגוסט 2016, כ"ו בתמוז תשע"ו. הנושא על סדר היום – הצעה לסדר: ציון יום רצח העם הארמני, של חברי הכנסת ומאחר שהם לא נמצאים אני אציין את מי שנוכחת: חברת הכנסת זהבה גלאון.

לפני שאני אתן לך את רשות הדיבור, אומר שהייתי צריך לומר את דברי הפתיחה מהדיון בשנה שעברה ולחזור עליהם, אבל אני אומר את תמציתם על רגל אחת ואני אתן מיד את רשות הדיבור לזהבה. אני חושב שמדינת ישראל ממזמן, כמדינתנו של העם היהודי, הייתה צריכה לגלות רגישות יתר ולהתעלות על כל הסוגיות המדיניות, כדי לעשות את הדבר המוסרי ביותר ולהכיר ברצח העם. הרי אי אפשר, ויש כאלה עדיין שגם בשנת 2016 החושבים שאפשר לכתוב את ההיסטוריה מחדש. יש. אנחנו נתקלים בזה בהרבה מקומות.

אין ספק שמדינת ישראל – וזו דעתי כיושב ראש ועדה – אמרתי זאת בעבר ואני אומר זאת בהווה ואומר זאת בעתיד - אני חושב שמדינת ישראל כמדינתנו של העם היהודי, הייתה צריכה להיות מהראשונים ולגלות את רגישות היתר הזו ואכן להכיר. לצערנו יש דברים שאף פעם אין זמן מתאים לעשות אותם, כמו הגדלת תקציב. כשאתה רוצה להגדיל תקציב של איזה סעיף חברתי, אומרים לך תראה, זה לא הזמן, אין לנו. אז להבדיל בהשוואה, אני אומר אין זמן ולא יהיה גם זמן מתאים, כל עוד התורכים הם מיליטנטים בנושא הזה ונאבקים בכל הכוח, ולא רק התורכים, גם אחרים ששותפים לפשע הנורא הזה.

מדינת ישראל צריכה להתעלות על הצרכים המדיניים שלה ועל החששות המדיניים שלה ולשים זאת אחת ולתמיד. אני גדלתי בבית שתמיד אמרו לי – יש לך בעיה? אל תקטין אותה, כי היא תתפוצץ לך בפנים. הפוך. תגדיל אותה. רק ככה אתה תמזער אותה. אז פעם אחת נשים זאת על השולחן, מדינת ישראל תאמר את דברה ולא נלך סחור סחור סביב הנושא הזה.

יצא בחלקי כשר, בין השנים - אני לא זוכר את השנה המדויקת שהנושא עלה למליאה ונתנו לי להשיב בשם הממשלה, אז אישרתי, גם את זה הם לא רצו, שהמשך דיון יהיה בוועדת החינוך, התרבות והספורט. כנראה אם יש לי זכויות מדוע קיבלתי את ועדת החינוך והתרבות, זו אחת הזכויות והדיון ממשיך ואנחנו מקיימים כאן דיון ונשתדל לומר אמירה קצת אפילו יותר חזקה ממה שנאמרה בשנה שעברה.

בבקשה, חברת הכנסת זהבה גלאון.

תודה רבה אדוני, תודה על דברי הפתיחה החשובים שלך. אני רוצה לשתף אותך ואת האורחים שהגיעו לוועדה ובאמת יושבים כאן האנשים שהכי פעילים במאבק להכרה בג'נוסייד הארמני. 101 שנים לג'נוסייד הארמני. הם יושבים כולם פה וכולם ידברו ואני מודה שיש לי רגשות מעורבים, כי בפעם האחרונה שזה עלה לדיון במליאה, אני חשבתי שאם ממשלת ישראל ואם לא ממשלת ישראל כנסת ישראל, אינה מקבלת החלטה אמיצה להכיר בג'נוסייד הארמני, צריך להפסיק עם הריטואל הזה, הייתי אומרת. או אפילו, אם אני יכולה קצת להיות חריפה יותר, עם העמדת הפנים הזו, שאנחנו כולנו מתכנסים במליאה והחל מיושב ראש הכנסת וחברי כנסת, והדבר הזה – אני חייבת לומר – חוצה אופוזיציה וקואליציה.

כולנו מאד מאד מסכימים שצריך להגיד בג'נוסייד הארמני, אבל תמיד העיתוי לא מתאים ובאמת זה בא לנו עכשיו בעיתוי – מבחינתי הוא מתאים – אבל מבחינתה של ממשלת ישראל עיתוי לא מתאים, מכיוון שכמה שבועות קודם לכן או שבוע קודם לכן, אני לא זוכרת בדיוק, נחתם הסכם הפיוס עם התורכים, שיש לו חשיבות אסטרטגית ומדינית מרחיקת לכת, אני לא מזלזלת בצורך בהסכם עם התורכים, אבל כמו שאמרתי במליאה אני אומרת את זה גם כאן, לפעמים יש מחיר לעשיית הדבר הנכון ולפעמים הבחירה הזו אינה קלה ועשיית הדבר הנכון היה שכנסת ישראל, בהתכנסות שלה מלפני כמה שבועות, תכיר בג'נוסייד הארמני.

הייתה לנו דילמה עד הרגע האחרון, אני מדברת בשם חברי לסיעת מרצ לכנסת. אנחנו באנו בדברים עם שאר סיעות האופוזיציה והתכוונו להצביע נגד העברת הדיון לוועדה, אלא להצביע בעד הישארות הדיון במליאה והמשמעות של זה שבעצם הדיון עף מסדר היום ולא דנים בנושא הזה יותר. בהתייעצות רגעית, ממש של הרגע האחרון, פנה אלי חבר הכנסת דב חנין, אחרי שהוא דיבר עם יושב ראש הקואליציה דוד ביטן, ודוד ביטן אמר – אם אתם מצביעים נגד מליאה, אני אעביר את זה לחוץ וביטחון, זה ייקבר שם. ודב חנין הציע שאולי בכל זאת, מכיוון שהוא יודע שאתה משמש כשיושב ראש הועדה והוא יודע את העמדה שלך, שזה יעבור לכאן ואולי יהיה פתח. אתם יודעים, בדברים האלה או שהפריץ ימות או שהכלב ימות אולי ובכל זאת יהיה כאן פתח למשהו לדיון, לא רק לשם הדיון, אלא להעלאת הנושא מחדש מפה למליאה, כדי להביא עוד פעם, מה שנקרא בפעם האחרונה והסופית, זה לפחות לפי ההתדיינות ביני לבין דב חנין, להעלות את הנושא הזה שוב לדיון לאור מה שקרה.

בשיקול דעת שלי ותוך התייעצות בדקה ה-90 עם חברי, חברי הכנסת, החלטנו להיעתר לבקשה של דב חנין ולהביא את זה לדיון לכאן לוועדה. עד כאן כל מה שאמרתי שהיה בשם חברי לסיעה. מה שאני רוצה להגיד עכשיו אני אומרת בשמי, לא דיברתי איתם על זה.

אני באופן אישי נאבקת הרבה שנים, ממשיכה את המאבק שהחלו בו חברי במרצ, יושב כאן יאיר צבן, קודם לכן חיים אורון, יוסי שריד ואחרים וגם חברי כנסת מהקואליציה, רובי ריבלין, בני בגין ואחרים, זאב אלקין. אני שותפה הרבה שנים למאבק. כבר לא נעים לי, אני חייבת להודות. קודם כל לא נעים לי מהם, מהאנשים שיושבים כאן, כי אנחנו נותנים להם איזה סוג של תקווה שאולי הפעם זה יקרה.

אחרי שבבונדסטג הגרמני רק לפני כמה חודשים הכירו בג'נוסייד הארמני והאפיפיור והכנסת שלחה במאה שנה לטבח משלחת רשמית של הכנסת. ישב פה יעקב אחימאיר שעשה על זה סרט מרגש. אני לא נעים לי קודם כל מהאנשים שאנחנו נוטעים בהם תקוות שווא שזה אפשרי. אולי צריך להגיד, אחרי שהדיון הזה יהיה כאן היום וחשבתי שזאת הזדמנות נכונה להגיד את זה כאן, לפני שזה בא בפעם האחרונה למליאה ולא באבחת גרזן, כמו שתכננתי מראש להוריד את הקורקט ולהגיד זהו, לא דנים בזה יותר.

אולי זה יהיה נכון להגיד – חברים, אני לא משחקת יותר את המשחק. אני, זהבה גלאון – אני אציע את זה גם לחברי – לא משחקת יותר את המשחק. רוצים להתקשקש פה, רוצה יושב הראש לשאת נאום – יושב ראש הכנסת אני מתכוונת – נאום חוצב להבות למה יש לנו מחויבות מוסרית להכיר בג'נוסייד הארמני ואחר כך או להימנע או להצביע נגד, אז בבקשה. יתכבדו לעשות את זה בלעדי, אני אומרת. אני חושבת שזה לא לכבודה של הכנסת יותר להמשיך ולהתקשקש.

עכשיו, אחרי שאמרתי את זה אני רוצה גם לסייג. אז קודם כל אני משקפת את התחושה שלי להמשיך ולהתקשקש ולטעת תקווה והנה הפעם זה יקרה. ואדוני, בעקבות הישיבה אצלך בפעם הקודמת כאן, אנחנו התכנסנו אצל יושב ראש הכנסת והייתה לנו הבנה, חברי הכנסת מכל הסיעות - - -

הייתה גם תחושה שהנה, זה הולך לקרות.

נכון, וג'ורג'יט הייתה מודעת לכל העניינים, היה גם נחמן שי ואחרים, שהנה, זה הולך לקרות. והכנסת – עשינו הבחנה בין ממשלה לכנסת והכנסת תכיר בג'נוסייד הארמני.

אני אומרת שוב, אני שמה על השולחן את הבעיות הידועות – הסכם הפיוס עם תורכיה. אי אפשר להתעלם מהאינטרסים האסטרטגיים של מדינת ישראל באזרבייג'ן. אנחנו יודעים שיש לובי חזק מצידו של מי שהיום שר הביטחון בתפקידו כשר החוץ והמפלגה שלו, למנוע כל סיכוי להכרה בג'נוסייד הארמני בגלל היחסים עם אזרבייג'ן, לליברמן יש יחסים עם אזרבייג'ן, לישראל ביתנו יש יחסים עם אזרבייג'ן, אבל גם למדינת ישראל יש יחסים עם אזרבייג'ן, וכל הדברים האלה הם ביסוד הדיון כאן.

אז אני שמחה שהגיע חברי נחמן שי, אנחנו החלפנו על זה כמה מילים לפני כמה שבועות גם. אני רוצה להציע את ההצעה הבאה ולומר את דעתי. אני רוצה להציע לך, אני לא יודעת אם זה מקובל עליך, אחרי שנשמע את הדברים שיאמרו כאן, להציע להעלות את הדיון מהוועדה למליאה, זה אפשרי?

אני לא מכיר מנגנון כזה.

אתה לא מכיר. אתה רק מכיר מנגנון של סיכום דיון, אוקיי.

לא, לפי התקנות זה יונח על שולחן הכנסת. מעבר לזה אני לא מכיר.

זה יונח על שולחן המליאה, אוקיי. אני מודה שאני הייתי מסתפקת בזה. אני. אני לא מתכוונת, אחרי שייגמר כאן הדיון ויהיה סיכום דיון, אני לא מתכוונת יותר להעלות הנושא לסדר היום של הכנסת.

זה מבזה, את צודקת.

למליאה, אני מתכוונת. אני חושבת שזה - - -

מה זה, מבזה?

זה מבזה. הריטואל.

אה, הריטואל מבזה.

ודאי. אני אומר לך, אני ברמה האישית לא יכול להביט בפניהם. היינו חדורי אופטימיות, מוטיבציה ומלאים אופטימיות מהדיון הקודם והייתי בטוח שיושב ראש הכנסת יוביל את זה. הוא הופיע כאן בוועדה, דיבר במליאה.

נכון.

אני מבין את זה.

ולכן אני אומרת שבדברים שאני אומרת עכשיו ובזה אני מסיימת, יש מסר. אמנם אני באופוזיציה ושייכת למפלגה הקטנה בכנסת, אז הדברים שלי מחייבים רק את המפלגה שלי. אנחנו במרצ לא נהיה שותפים יותר לביזיון הזה, לריטואל המתמשך הזה, שמתכנסים ודנים וכולם באמת אומרים דברים נוגעים ללב וחשובים ופוליטיים ומדיניים, והכנסת מתפזרת והולכת הלאה. אני לא מתכוונת להיות שותפה לזה יותר, אדוני. תודה רבה.

נמצא כאן חבר הכנסת לשעבר, השר לשעבר. נחמן שי אתה בין המציעים, אז אני אתן לך.

כן, כן, אבל אחרי יאיר, זה בסדר. בטח.

בבקשה, יאיר צבן.

תודה אדוני יושב הראש. אני באמת בוש ונכלם. 27 שנים חלפו מאז שהעליתי את הנושא בפעם הראשונה בכנסת. חברתי זהבה גלאון, אני מבין את ההרגשה המאוסה שיש לך מהריטואל החוזר ונשנה. אני רוצה להזכיר שהאירוע הראשון שהיה בכנסת, בקשר לרצח העם הארמני, היה סביב שאילתה שאני הגשתי בשנת 1989. הגשתי לשר החוץ דאז, מישה ארנס והשיב עליה סגנו, בנימין נתניהו. הייתה אז ידיעה שגורמים ישראלים בארצות הברית פועלים בקרב הקונגרס להכשיל יוזמה לכלול את ה-24 באפריל, יום הרצח של העם הארמני, בלוח השנה האמריקאי.

בנימין נתניהו הכחיש את זה בתוקף רב, אבל שר החוץ, ארנס, אישר את זה וסיפר לנו שהוא נתן הוראה להפסיק את הפעילות הזאת - - -

חשבתי שההכחשות שלו זה רק מהתקופה האחרונה.

אבל בהשיבו להצעה שלי, אמר סגן שר החוץ דאז, בנימין נתניהו, שהוא ראש הממשלה היום, שיש נושאים שהם טרגדיות גדולות של עמים, שואות של עמים הוא אמר, שהיחס אליהם צריך להיות מעל ומעבר לכל שיקול פוליטי, דיפלומטי או אחר והמקרה של רצח העם הארמני הוא המקרה הזה. אז אם אני עושה מאמץ ואני מקבל את הדברים שלו כאמירתם, אני מוכרח לקבוע שאין לזה כיסוי במציאות אצלנו.

אני חושב על גרמניה. לגרמניה יש בעיה רצינית מאד היום עם תורכיה, גם בגלל האחוז הגבוה של המהגרים התורכים שבחלקם גם התאזרחו בגרמניה וגם בגלל האינטרס שתורכיה תמלא תפקיד חשוב בעצירת זרם הפליטים לאירופה. מרקל הבינה שהיא לא יכולה להיות חריגה בנוף הפרלמנטארי האירופי, שהוא היום כמעט כולו קיבל את ההחלטה להכיר ברצח העם הארמני, והיא עשתה את המעשה שחשבנו שייעשה גם כאן, היא עשתה את ההפרדה בין הבונדסטאג לממשלה, ביקשה מהשרים שלה שלא יהיו נוכחים באולם ובונדסטאג קיבל את ההכרה.

ואני אומר ריבונו של עולם, גרמניה יכלה לעשות את זה ואנחנו לא יכולים לעשות את זה? הרי כשהיו לנו יחסים גרועים עם תורכיה, אז אמרו לנו לא כדאי להעמיס את זה על היחסים הגרועים, יחשבו שאנחנו עושים את זה בגלל היחסים הגרועים. כשהיחסים משתפרים, יש נימוק אחר. אז אני מחזיק בדברים של בנימין נתניהו, שזה מעבר לשיקולים האלה.

אני מבין מאד את הדברים של חברתי, זהבה גלאון, אבל אני לא בטוח שאני מסכים להם, חברים. אני לא חושב שהאירוע השנתי בכנסת, שבו מעלים את הנושא הזה, אין לנו שום משקל ושום השפעה. אני חושב שהאסטרטגיה שלנו צריכה להיות דו-מסלולית: להמשיך את הלחץ, ראשית כל על הכנסת, על יושב ראש הכנסת, לנהוג לפחות כמנהל מרקל ולהמשיך את הלחץ על הממשלה, ביודענו שהסיכויים הם קלושים. אבל לא יתכן שאנחנו נחדל מלעשות את זה. אנחנו לא צריכים להשלות את החברים שלנו, הארמנים שנמצאים כאן ושאיתם אני משתף פעולה כבר 27 שנים. לא צריכים להשלות אותם, אבל אנחנו צריכים בו זמנית, ואני חושב שוועדת החינוך יכולה למלא כאן תפקיד, להכשיר קרקע, להכשיר לבבות בציבור הישראלי בכלל ובקרב הנוער במיוחד, להבנת הנושא הזה.

אני מציע שוועדת החינוך תיזום באולם של הכנסת שני כנסים, אחד של כל תנועות הנוער, ואני יודע שיהיה שיתוף פעולה מצד כל תנועות הנוער, לקיים כאן יום עיון שמוקדש לנושא של רצח העם הארמני; ולעשות כאן כינוס שני של מחנכים, שמוכנים להתעמק בנושא ולעשות את זה בשיתוף עם משרד החינוך. אני מקווה שהוא ישתף פעולה.

אני חושב שצעדים כאלה יהיו להם אדים, יכשירו את הקרקע ולא יאפשרו להסיר את הנושא מסדר היום. אני 27 שנים לא מוכן להתעייף מהנושא הזה. תודה רבה.

תודה. חבר הכנסת נחמן שי.

תודה רבה יאיר. אני לא רוצה להוסיף יותר מדי על דבריה של זהבה, כי היא שיתפה אותי כבר בתסכול שלה, המתמשך והולך. אני חייל צעיר במאבק הזה, חדש, לא צעיר. הייתי רוצה להיות גם, אבל זה כבר לא יקרה. כמובן גם לפני הנסיעה לארמניה, אבל מאז שחזרתי הרגשתי יותר עמוק את הצורך לעשות את המהלך המתבקש ולהכיר ברצח העם ואני רואה שדיבורים לחוד ומעשים לחוד. כל פעם, גם עם יושב ראש זה וגם עם יושב ראש אחר – אין לי טענות אליהם – ובכל פעם גם נמצאת איזו שהיא סיבה חדשה.

פעם זה היה היחסים לא תקינים, אז אולי נחכה, אז אולי זה לא טוב. אחרי שהיחסים חזרו למקומם, אז עכשיו רק חזרו למקומם אז אולי זה לא טוב. בלילה של ניסיון ההפיכה חשבתי אולי פה יקרה משהו, מי יודע, יכול להיות שזה יפתח את זה, בטח אם היה משטר חדש, לא נקלקל את היחסים. בקיצור, מה שלא קורה בעולמנו הקטן והגדול - - -

אין עיתוי.

כשהכל התחיל אז השנה אזרבייג'ן לא הייתה בכלל בתמונה. בינתיים נכנסה אזרבייג'ן לשם, אז היא הזיזה את תורכיה, אז אתה כבר לא יודע מאיזה צד. בקיצור, לא צריך את כל הדברים האלה. צריך להחליט מה הדבר הנכון לעשות, נקודה. ומדינת ישראל – ואנחנו רואים שמשנה לשנה קבוצת המדינות שמכירה הולכת ונעשית גבוהה יותר, אולי לא במכפלות גבוהות, אבל משנה לשנה ההכרה הזאת מגשימה. לא יקרה כלום – אני אומר את זה – אם ישראל תכיר ברצח העם. לא יקרה כלום. נכון, אני לא נושא באחריות אז אני יכול להגיד את זה, אבל אני מרגיש כך. החושים שלי אומרים לי.

יש לנו את כל הסיבות הטובות בעולם כמדינת העם היהודי וכמדינת ישראל לעשות את המעשה הזה ולעמוד בתגובות שתהיינה ויימשכו חיינו כמסלולם ונרגיש אנחנו שלמים עם עצמנו כשנבוא ביום כיפור או ביום אחר להתפלל, כשנסתכל למעלה, נרגיש שעשינו את הדבר הנכון. כך אני חושב שצריך לנהוג.

עכשיו, מה לעשות מהיום ואילך? זהבה אומרת אני לא חוזרת יותר למסע הזה. הולכים למליאה, עוברים מהמליאה לוועדת החינוך, לא הולכים לחוץ וביטחון, חוזרים. גם שם זה לא מתקדם. אני חושב שאנחנו צריכים להוציא הודעה שגיבשנו את העמדה הזאת ולדרוש באופן סופי מכל מי שבידיו העניין, כולל ראש הממשלה, שהוא גם שר החוץ, הוא שר הכל, לקבוע את העמדה. אני לא יודע אם אפשר לפתוח בפעולות חינוכיות כמו שמציע ידידי יאיר, זה לא תפקידה של הוועדה.

אנחנו נשמע את משרד החינוך.

אולי אפשר, אבל זה לא ישנה. זה לבנות את הלובי לעוד 40 שנה, כשהילדים יבשילו. לא, אני לא חושב כך. לחזור למסלול הזה אני מסכים – אי אפשר לעשות את זה יותר, כי זה לא לוקח אותנו לשום מקום. אז לכונן איזה שהוא מהלך ציבורי גדול, הפגנה, עצרת, יבואו 50 איש, אנחנו יודעים. זה לא יגרור איזו תגובה כל כך רחבה.

אני מודה, המהלך הבא עוד לא ברור לי, אבל יכול להיות שפנייה ישירה, ברורה, ציבורית, לראש הממשלה – אני לא יודע מה הוא יעשה איתה – זאת עמדתנו. ככה אנחנו חושבים. זאת עמדתה של הוועדה. נעשה את זה בתור אקט אחד. אולי לא. נתכנס בעוד חודש, נחשוב על משהו יותר קיצוני. אנחנו לא יכולים הרי להניע בסוף את הגלגלים האלה של מדינת ישראל, חוץ מאשר לצעוק בעניין הזה. גם הזכות לצעוק היא זכות חשובה מאד. תודה.

תודה. חבר הכנסת המציע השלישי, חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.

תודה לך אדוני יושב הראש, תודה על כינוס הדיון הזה. תודה על זה שאנחנו מתכנסים לפני הפגרה כדי להמשיך את הדיון שהיה במליאת הכנסת. לא שמעתי את דברי חברתי, חברת הכנסת גלאון בפתיחת הדיון, אבל אני מניח שאני אוכל להגיד בביטחון מלא שאני שותף לתסכולה. אנחנו מתוסכלים, כי היינו רוצים שמדינת לישראל תעמוד במקום אחר - - -

מבלי לדעת את הסיבה? מבלי?

לא, אנחנו מכירים את הסיבה. אנחנו יודעים את הסיבה, אנחנו מלווים את הנושא הזה כבר כמה שנים. היינו רוצים שמדינת ישראל תעמוד בסוגיה הזו במקום אחר. מדינת ישראל צריכה לעמוד במקום אחר, זו המחויבות האנושית שלנו, זו המחויבות הערכית שלנו, אבל זו גם אפילו המחויבות שלנו בתור מדינה שהוקמה על ידי ניצולי שואה ואמורה להיות - - -

בין היתר.

בין היתר, ואמורה להיות מחויבת לנפגעים ולקורבנות של רצח עם באשר הוא. אחרי שאני אומר את הדברים האלה, אדוני יושב הראש, השאלה היא מה תפקידה של הוועדה בצומת הנוכחי, ואני מציע - - -

סליחה דב, לנחמן הייתה פשוט הברקה, להזמין את ראש הממשלה לדיון.

בואו ננסה, נזמין את ראש הממשלה.

זה הצדיק את ההפרעה.

ועדת החינוך וראש הממשלה זה דוד וגולית, מה קרה לכם?

חסרה לכם עוד הופעה מרתקת?

הוא מינימום.

נכון, הוא יודע לשחק את העניין אבל בנושא הזה זה או כן או לא, הוא לא יכול ל - - -

תהיו רציניים חברה, בלי ראש הממשלה.

אדוני יושב הראש, ההצעה שלי היא שאנחנו נסכם את הדיון הזה בכמה החלטות. אנחנו בעצם בדיון הזה זרועה הארוכה של מליאת הכנסת, שבעצם אליה הועברה הסוגיה כדי שאנחנו נקבל מסקנות וכדי שאנחנו נגבש עמדה. וכזרועה הארוכה של מליאת הכנסת, אני מציע שאנחנו נקבל קודם כל את ההחלטה העקרונית, שאומרת שוועדת החינוך, לאחר שהיא דנה בסוגיה, לאחר שהובאו בפניה הדברים שנאמרו גם במליאת הכנסת, מביעה את דעתה שמדינת ישראל חייבת להכיר ברצח העם הארמני, על כל מה שמשתמע מכך. זה צריך להיכלל כהחלטה פורמאלית של ועדת החינוך.

את ההחלטה הזו אנחנו נבקש להביא בפני מליאת הכנסת, יש פרוצדורה לעשות את הדבר הזה וזו ההחלטה הראשונה.

איזו פרוצדורה?

ועדה יכולה לבקש להביא את החלטותיה בפני מליאת הכנסת.

זה מה ששאלתי והוא אמר לי שזו רק הנחה. זה מה שטענתי.

אנחנו מניחים את זה. הנחה.

כן, כן. אנחנו מניחים את זה בפני מליאת הכנסת. גם ניתן למצוא דרך, אדוני יושב הראש - - -

לא מניחים, מַניחים.

תודה על התיקון.

שבה יושב ראש הוועדה גם יוכל להביא את הדברים בפני המליאה בעל פה. יש לזה תשובות תקנוניות, הדבר הזה מתאפשר.

הדבר השני שאנחנו צריכים להחליט, אני לא שמעתי את דברי חבר הכנסת לשעבר צבן, אבל אני מצטרף דווקא לדעתו, שישנם דברים מעשיים במערכת החינוך, שוועדת החינוך צריכה להמליץ עליהם. אנחנו אמנם לא קובעים בעצמנו את תכנית החינוך, אבל אנחנו נמצאים בדיאלוג מול משרדי הממשלה ואני חושב שברמה הערכית והמהותית, ועדת החינוך צריכה לומר שהגיע הזמן שרצח העם הארמני וכל הלקחים שקשורים אליו, צריכים להיות חלק ממערכת החינוך במדינת ישראל. זו צריכה להיות ההחלטה שלנו ואני מציע שאנחנו נעביר אותה לידיעת שר החינוך ואנחנו נבקש ממשרד החינוך לענות לנו איך ובאיזו צורה משרד החינוך מתכוון לקחת בחשבון את ההמלצה הזו, של ועדת החינוך של הכנסת. תודה רבה.

בדברי הסיכום של הוועדה מ-8 ביולי 2015 סעיף 3: הוועדה קוראת למשרד החינוך להכניס את נושא רצח העם הארמני לתכניות הלימודים ולהרחיב הדיון בו. זה בין היתר. זה לא המלצה, זו קריאה.

יפה, אז לכן אנחנו מציעים - - -

ואנחנו נשמע מה נעשה מאז ועד היום.

כהמלצה, או כקריאה, לדעת מה קורה עם זה.

וגם לדעת מה אנחנו שווים בקריאות שלנו, כי יש לנו שנה לבחון זאת.

אם אנחנו לא באמת שווים, יכול להיות שגם משרד החינוך לא יהיה מאד שווה כשהוא יבוא לוועדה בכל מיני דרישות.

חבר הכנסת זוהיר בהלול.

חברות וחברים, העם היהודי שחווה את האכזרית שבשואות העולם, אין לו מנדט מוסרי להתכחש לשואה של הארמנים, כי זו שואה. איך יכול להיות שהעם היהודי מתכחש חדשות לבקרים למכאובם של אחרים, כשהוא חווה את המכאובים הכי גדולים בהיסטוריה?

אני כאיש תקשורת, כמעט באופן קונסיסטנטי דיברתי על הסיפור הזה של השואה, באמצעותה של הגברת ג'ורג'יט, פעם אחר פעם במשך אולי 20 שנה, מאז שאני זוכר את עצמי עם תכניות גם בטלוויזיה וגם ברדיו. ולכן אני מתחבר לדבריה של ידידתי זהבה גלאון, שלא שמעתי את דבריה, אבל אני ככה, אתה יודע, על דרך ההלמינציה כבר מכיר את התמליל, שאסור לנו להסתפק בפעולות אזוטריות כדי לצאת ידי חובה, ולכן אולי המחאה שבקעה מקרבך, אולי, אני לא ממש, ואם אני טועה אז תתקנו אותי, שצריך להכיר וזהו זה. צריך לפעול באופן נמרץ ביותר, ללא משוא פנים, ללא אינטרסים פוליטיים, מדיניים, גיאופוליטיים – איך שלא תרצו. מה, זה חובה מוסרית. היא עומדת במבחן המציאות בהקבלה שאנחנו עושים ביחסינו עם התורכים או עם מישהו אחר, עם כל הכבוד? ארמנים. ארמניה.

אני חושב שלוועדה הזו יש תפקיד חשוב מאד והפרלמנטר המנוסה, דב חנין, ידידי, מורי ורבי אפשר לומר אפילו בעניינים פרלמנטאריים כבר אמר, הצביע על מתווה מסוים שאולי יש להביא אותו, להניח אותו, כדי שאנחנו לא נתפתל אחת לשנה ונשקיט את המצפון הרענן שלנו ונושיב אותו בדיליי. איך קוראים לזה? בהקפאה.

בדיליי.

בהשהיה.

בהשהיה.

אבל אנחנו עושים זאת. אחרי כל דיון שעולה בוועדה בעקבות הצעה לסדר, זה לא סיכום רגיל. זה סיכום שמונח על שולחנה של הכנסת ויש משמעות למושג הזה סיכום של דיון ועדה. זו אמירה של כנסת. נכון, הכנסת לא הצביעה על הכרה ואנחנו שואפים שבמינימום הכנסת תכיר ברצח העם הארמני וגם בזה אנחנו מתקשים ואני לא מבין למה. כי תמיד נוכל לזרוק על הכנסת.

כשאני מעדתי בתקרית דיפלומטית שלא בטובתי פה בכישלונה של הכנסת בנסיעתי לחצי האי קרים, לקחתי על גבי, לא זרקתי את זה.

אחריות.

הממשלה אמרה זה חבר כנסת, זה לא אנחנו והתגוננה מול השלטונות האוקראינים – זה הכנסת, זה לא אנחנו וטוב שכך. אני לא זרקתי את זה על הכנסת, לקחתי את זה על עצמי. יכולתי לזרוק את זה על הכנסת. אבל אני חושב שגם כאן, גם אם מישהו יעשה למדינת ישראל – סליחה על הביטוי – נו, נו, נו – תמיד אפשר לומר זה לא הממשלה, זה הכנסת. לכן רציתי לתקן אותך, כשאתה אומר העם היהודי, אני מסכים איתך, העם היהודי אסור לו להתכחש והוא לא מתכחש, אלא שהממשלה של העם היהודי לא מכירה, זה דבר חמור ואמרתי בפתיחה. אין לנו את הזכות המוסרית הזאת להתכחש לזה.

אני רק רוצה הערה קצרה, כיוון שכבר נהייה דיון על מה אמרתי, בלי ששמעו מה שאמרתי, אז אולי אני רק הבהיר לטובת חברי, חברי הכנסת.

היא רצתה לצאת לכיכרות, להבעיר מדורות, ואל תשאל. ריסנו אותה. הרגענו אותה.

כן, חבר הכנסת מרגי אכן ריסן אותי, אבל מה שהצעתי במשפט אחד, אמרתי אנחנו כולנו חברי הכנסת שותפים לריטואל המבזה הזה, כבר הייתי אומרת, הוא הפך להיות מבזה, כשאנחנו מעלים את הנושא להצבעה במליאת הכנסת, נושאים נאומים חוצבי להבות ונלחמים כאריות ושוב נופלים כמו זבובים, פחות או יותר, אם אני יכולה לנסח את זה ככה.

אני הצעתי שאם אנחנו הפעם, אחרי הדיון כאן, לא מצליחים להביא את זה להצבעה במליאה, שהכנסת מקבלת החלטה – לא בניסיון – אלא שיש החלטה מוקדמת, אני מציעה להפסיק להעלות את הנושא הזה להצבעה בכנסת.

יעקב אחימאיר שמלווה אותנו בדיונים כאן בעקביות ובהתמדה, בבקשה.

תודה רבה לך, תודה רבה ליושב הראש. קודם כל רציתי לשבח אותך על הדברים שאתה אמרת בדיון הקודם, כאשר - - -

אני לא חזרתי עליהם כדי שלא תשבח אותי שוב.

כאשר יושב ראש הכנסת, אדלשטיין, נדמה לי שהוא הפתיע את הנוכחים, נכנס לדיון באמצע הישיבה ואמר מה שאמר, דברים מאד מאד נכוחים. על כך ראיינתי אותו לטלוויזיה והוא חזר על הדברים האלה. אני מאד מעריך כושר התמדה. מאד מעריך כושר התמדה, ובייחוד כוח התמדה של האופוזיציה. יש אופוזיציה בכנסת, שהתעייפה מן היום הראשון שלאחר הבחירות. יש אופוזיציה בכנסת שממשיכה להעלות את הדברים, את הנושאים שקרובים לליבה.

בכנסת היה אדם אחד ש-27 פעמים הוא נכשל ולא הגיע לשלטון ובפעם הבאה הוא הצליח והוא לא התעייף. אז אני מבין את התסכול של חברת הכנסת גלאון, אבל אי אפשר. אז נניח שתהיה ידיעה בעיתון שוועדת החינוך או קבוצה של חברי כנסת החליטה להפסיק עם העלאת הנושא הארמני במליאה. אז יום אחד - - -

זה ניצחון לאזריים ולתורכים.

כן, ולעבור לעסוק באזרים ובתורכים וכו'. ומה יהיה אחר כך? שקט. לא יהיה שום דבר. אז אני כאזרח, מצפה מחברי הכנסת שייאבקו, שימשיכו להיאבק - - -

אתה לא באמת עכשיו מסביר לנו שאנחנו לא מספיק פעילים ועייפים - - -

לא, הוא רוצה לחזק אותך.

זה מהלך פוליטי.

הוא נתן לך קרדיט גדול.

לא, לא, לא. תסכול זה לא פרוגראמה לפעולה. החלטה לא להעלות את זה זה מאבק פוליטי. זה לא עייפות פוליטית, זה מאבק פוליטי. ואם אני שומעת מהארמנים שזה מה שהם ביקשו ממני, לפחות בפעם הקודמת, שאם זה לא עולה, להפסיק להעלות את זה, אז זו לא החלטה רק שלי, זה מאבק פוליטי. זה לא עייפות החומר. אז כדאי להבהיר את זה. אולי הייתי צריכה להבהיר את זה בתחילת הדברים.

טוב, תודה על ההבהרה. אז אם זאת גם העמדה של - - -

זה מה ששמעתי בפעם האחרונה, אלא אם כן היא השתנתה.

אם זאת העמדה של חברנו הארמנים - - -

זה מה שנאמר לי בפעם האחרונה, לכן הצעתי את מה שהצעתי.

מאה אחוז. אז אני לא מסכים גם איתם.

בסדר. אבל זה לא נאמר מתוך עייפות אופוזיציונית או פוליטית.

ברור, ברור, זהבה.

זה נאמר מתוך דרך - - -

מהרצון להחליף פלטפורמות.

דרכי פעולה שונות.

לא אמרתי את זה מתוך זלזול בפעילות שלך, חברת הכנסת.

לא, לרגע זה יכול היה להשתמע.

לא.

בכל תיק, גם במשטרה לפעמים, מחליפים את צוות החוקרים כדי לנסות לקבל. אנחנו לא מחליפים פה את הצוות בינתיים, אבל אנחנו מחפשים רעיון חדש. אנחנו מוכנים להפוך את הקבוצה הזאת לצוות חשיבה – מה הרעיון שיצליח להניע. המטרה לא השתנתה. אנחנו מחפשים אמצעים אחרים בתוך הכנסת, מחוץ לכנסת, בבקשה.

אוקיי. עכשיו נשאלת השאלה, כמו שאמר חבר הכנסת שי, אנחנו מחפשים דרך. אתם, חברי הכנסת, יושבים בכנסת. הכנסת זאת זירת הפעילות שלכם. כנסת ישראל. המוסד הריבוני הזה. ובראש הכנס עומד כרגע יושב הראש יולי אדלשטיין, שלפי דבריו הנרגשים בשנה שעברה ונדמה לי שאולי גם אחר כך, צידד בנושא של הכרת הכנסת ברצח העם הארמני.

אז קבוצת חברי הכנסת צריכה לא לעזוב את יושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין ולחתור לכך שהכנסת תקבל החלטה כזו, בהסתמך על הדברים שלו. כאן הזירה של חברי הכנסת, באולם הזה ובאולמות אחרים. זאת הזירה, כאן היא צריכה לפעול, לא להבעיר צמידים ולא להבעיר דברים אחרים, אלא להבעיר את הנושא באמצעות אי הרפיה מיושב ראש הכנסת יולי אדלשטיין. תודה.

בדיוק. יש לנו היום הרבה אורות בדיון. אז פרופסור יאיר אורון ולאחר מכן ניתן לג'ורג'ט.

תודה. אני רוצה להגיד, השנה הזאת היא באמת שנה של אכזבה בנושא של הדיון והאפשרות שהכנסת תכיר בג'נוסייד הארמני. בזמן הדיון לפני שנה, אני הייתי בארמניה, לימדתי שם. העיתונים הארמנים כתבו שהכנסת מכירה בג'נוסייד הארמני בגלל הדברים שלך. אני רוצה שוב להגיד לך את ההערכה העמוקה - - -

כנראה ב-DNA שלי אני מעורר פרובוקציות דיפלומטיות.

כי באמת הארמנים סברו שהכנסת מכירה בג'נוסייד הארמני.

אני שמח.

סוכם העניין.

אז היום אנחנו נשפר את האמירה.

אני רוצה להגיד שישנו העניין הפוליטי, ישנו העניין החברתי, שהוא מאד מאד חשוב. אני רוצה להזכיר – בשנת 1994 שרת החינוך בזמנו, שולמית אלוני זיכרונה לברכה, ביקשה ממני להכין תכנית לימודים על הג'נוסייד הארמני. אני הכנתי את התכנית. התכנית קיבלה הרבה דברי שבח והתכנית אחר כך נפסלה על ידי שר החינוך, חבר מרצ, הפרופסור רובינשטיין, שפסל את התכנית בגלל לחץ תורכי.

חבר הכנסת, שר החינוך יוסי שריד, ביקש ממני בשנת 2000-2001 בהיותו שר חינוך, לחפש דרכים להחזיר את הנושא לתכניות הלימודים. אנחנו סיכמנו שהדבר ייעשה בשני שלבים. בשלב הראשון הייתה הכרזה שלו ברובע הארמני ב-20 באפריל, שחובתו כשר חינוך, קודם כל כאדם וכיהודי וכשר חינוך, להבטיח שהנושא יילמד בבתי ספר בישראל. גם מזה לא יצא דבר. ואנחנו עומדים אחרי 20 וכמה שנים ואחרי כמעט 30 שנה שיאיר נאבק בנושא בעצם בידיים ריקות.

אני רוצה להגיד דבר חדש. אני יודע איפה אני נמצא ואני יודע שיש אנשים שלא יסכימו עם מה שאני אומר, אבל אני אומר אותו. כשאנחנו לא מכירים בג'נוסייד של העם הארמני, אנחנו מחללים את זכר הג'נוסייד הארמני ומחללים את זכר קורבנותיו. אבל אני, יאיר אורון, אני לא רוצה להתחייב בשם אחרים, אומר אנחנו, כשאנחנו עושים ככה, אנחנו מחללים את זכר השואה שלנו ואת זכר קורבנות השואה ואין לנו זכות לעשות את זה. עוד פחות מאשר לאחרים. אני רק רוצה לומר, אני לפני שנה, כשהייתי בארמניה, התבקשתי לכתוב מאמר בביטאון בשבילי החינוך של יד ושם. היה להם גיליון מיוחד שעוסק בעולם אחרי אושוויץ. אמרתי לעורך הראשי, אתה יודע על מה אני אכתוב, הוא אמר לי אתה תכתוב על ג'נוסייד. וכתבתי מאמר וכתבתי את המשפט הזה. לא תאמינו. לא העורך המדעי, הנהלת יד ושם פסלה את המאמר, משום שהמשפט הזה לא מצא חן בעיניהם.

אני אומר פה, במקום המכובד הזה, אני אמשיך - - -

לא בעיניהם, בעיני אלה שמעסיקים אותם.

רגע, האח הגדול? גם ביד ושם יש את האח הגדול?

האח הגדול. האח הגדול, אם אתה רוצה אולי זה מעניין, רק משפט אחד, האח הגדול זימן דיון בלי העורך הראשי של הביטאון, וסיכם והוא ביקש מהעורך הראשי, אני לא אזכיר את שמו, אולי הוא לא רוצה, להודיע לפרופסור אורון שאנחנו מודים לו על המאמר, אבל הנושא של הקשר בין שואה לג'נוסייד הוא מורכב ומסובך ורחב אופקים, ובעתיד אנחנו נקדיש ישיבה. זה מתאים למשטרים אחרים, לא למשטר דמוקרטי, תשובה כזאת. יד ושם, בהתנהגות הזאת – זה כואב לי לומר את זה, יושב הראש – אני אומר את זה באמת בדם ליבי – הוא מחלל את זכר השואה. ואנחנו צריכים לא לוותר ואנחנו חייבים להמשיך במאבק, כי הוא בנפשנו. הוא בנפשנו. תודה.

תודה. ד"ר אואקיאן ג'ורג'יט, אני אומר בנימה אישית, מאז שנת 2003 בכנסת, אבל מאז שאת מגיעה כל שנה אני מסתכל עלי ביציע ואני רואה שאת מסורה לוועדה, אבל אני אומר לך, אין ייאוש בעולןם. אסור להרים ידיים.

נכון, נכון ואני ככה. בשביל זה אני נמצאת כאן.

מה זאת אומרת אין ייאוש? יש פרקים בפסיכולוגיה.

אין ייאוש בעולם.

מה זאת אומרת אין ייאוש?

בסדר, גמרנו.

אין לנו את הפריבילגיה הזו להתייאש.

יש ספרים על ייאוש. ספרים, תרבות, ספרות יש על ייאוש. בבקשה.

מה עכשיו, דיון פילוסופי?

לגבי אין ייאוש. אני אמשיך עד הסוף. תודה.

לאדם אסור להתייאש.

חברי הוועדה הנכבדים, יושב הראש וחברי הכנסת, אנו חברי ועד הפעולה הארמני והארמנים בנו היום לשמוע מכם ולהביע את הדאגות שלנו בקשר לרצח העם הארמני. "מי זוכר היום את הארמנים?" כך התבטא היטלר ב-2 בנובמבר 1939, כאשר החליט להשמיד את יהודי אירופה. וב-2 ביולי השנה - - -

לא, ג'ורג'יט, זה לא מדויק מה שאת אומרת, סליחה. הוא התכוון להגיד - - -

פרופסור אורון, אתה פרופסור וחוקר. תן לה. תן לה את הקצב שלה.

סליחה.

הבונדסטאג הגרמני הכיר בפה אחד ברצח העם הארמני והקשרים עם תורכיה לא נפגעו ונשארו על כנם. אני יושבת כאן ומדברת בשם החללים שלנו ובשם הארמנים ואומרת זו הפעם השלישית שאני יושבת בפורום מכובד זה, וממקומי ברצוני להגיד לכם את מה שאני חושבת, על הערכים, על הצדק, על הדמוקרטיה וזכויות האדם ועל מה שאנחנו צריכים להקנות לדורות הבאים.

אני שואלת למה אני כאן היום? הרי היינו בוועדה ב-8 ביולי 2015 והוועדה דנה בסוגיית רצח העם הארמני והיו לה מסקנות, שחשוב להכיר ברצח העם הארמני, ללמד את זה בבתי הספר, בתכניות הלימודים, על ממשלת ישראל להכיר ברצח העם הארמני ועל הכנסת, כנסת ישראל, לקבל החלטה אמיצה ולהצביע לצד הנכון.

ביום 5 ביולי השנה אני התאכזבתי במליאת הכנסת וחזרנו לאותו מקום. ידוע לנו שממשלות ישראל לדורותיהן התנגדו להכיר ברצח העם הארמני וכפו את רצונן על הכנסת, למרות שהכנסת הוא מוסד עצמאי ובלתי תלוי ויש אהדה מחברי הכנסת מכל הקשת הפוליטית – מן הימין ומן השמאל – בסוגיה הארמנית. באתי להגיד לכם, כמו שהתבטאה זהבה – די. אחרי 101 שנים לא הגיע הזמן, כנסת ישראל וממשלות ישראל – להצטרף לפרלמנטים בעולם ול-31 המדינות שהכירו, ותהיה היא המדינה ה-32?

הגיעו ל-31?

כן. עם גרמניה זה 31 ועם ישראל זה 32. אני מקווה.

בעזרת השם. אינשאללה.

אינשאללה.

מה זה בגימטרייה?

לב.

לב רחב. לב.

יאללה הנה, יצא טוב.

אני לא רוצה להזכיר את דבריו של ראש הממשלה אז, בשנת 1989, כי חברי הזכיר אותם. כנראה ראש הממשלה שוכח את האמרות שלו. אני אומרת לכל אנשי המדינה – למה הפיוס עם תורכיה צריך להיות על חשבון הארמנים? למה?

זה רק תירוץ. וכשהיה סכסוך עם תורכיה, הכירו?

לא הכירו. זהו. זה התירוץ. האם שואת העם הארמני אינה חשובה? חשוב לרצות את הרודן התורכי והאזרי? כי היום ממשלת ישראל מוכרת נשק לאזרבייג'ן, והם מפעילים את הנשק הזה נגד העם הארמני ותהיה לנו עוד שואה, חס ושלום. בנוגרנו קראבך ובארמניה. הם לא הסתפקו רק בנוגרנו קראבך, אלא הם מפעילים את הנשק שלהם נגד הכפרים הארמנים בגבול.

הם אומרים לא רוצים לקלקל את היחסים עם התורכים, חשוב ביותר בסופו של דבר הילדים והעתיד שלהם. מה הם יגידו לילדים? המנהיגים שלנו העדיפו מוסר לא ראוי והעדיפו שיקולים חלופיים על פני גישה מוסרית אמיצה ונכנעו ללחצי התורכים והאזארים? כולנו יודעים שמה שקורה לעם הארמני היה חיסול אתני בכוונה תחילה. יהודים ואנשי היישוב והאבות היו בין המתעדים את האירועים. אנחנו איבדנו לא רק מיליון וחצי מבני עמנו זה גם המולדת והתרבות שלנו.

הארמנים עזרו ליהודים בשואה ויש חסידי עולם ארמנים שלהם נזכרים ביד ושם, פה בירושלים. אנחנו מכבדים את האנשים ולא מזלזלים בהם. אנחנו לא פגענו בנשיא המדיני התשיעי במדינת ישראל. מי שמבין תורכית היה יכול לדעת מה ארדואן התבטא ואמר למר שמעון פרס. פעם אמרו לנו אנחנו לא רוצים לקלקל את היחסים. פעם אמרו אנחנו לא רוצים כי אנחנו רוצים לעשות פיוס עם התורכים ואנחנו לא רוצים להתערב, כמו שהתבטא יושב ראש הכנסת.

אני עכשיו בוועדת החינוך. אני עכשיו רוצה משהו. אנחנו בתור כנסת ישראל, כנסת ישראל גוף לא תלוי, היא צריכה להכיר ברצח העם הארמני. גם נשיא המדינה שהיה יושב ראש הכנסת, הוא יכול להכיר ברצח העם הארמני. נשיאים לפניו עשו דבר כזה, למה הוא לא עושה את זה?

ובסוף אני מודה לכולכם. מודה לחברי הכנסת שהביאו את העניין ולכל הגורמים האחרים, יאיר אורון, יאיר צבן וכולם, על התרומה הגדולה שנתתם לנו. תודה.

תמתיני לסיכום, הוא יהיה יותר מעשי.

אוקיי, אני אמתין.

תודה. משרד החינוך, גברת כץ, בבקשה.

כל פעם אתה קורא לי כץ ושוכח את האתר.

כץ אתר. אם היה ע' הייתי אומר לך כץ עטר. אבל כתוב אתר.

אבל זה עדיין מאותו מקום.

כן.

זה המצב, אחד נולדתי ואחד קיבלתי.

מה התפקיד שלך?

מפמ"רית.

אני מפמ"רית היסטוריה, מפקחת על הוראת ההיסטוריה בחינוך הממלכתי במזכירות הפדגוגית במשרד החינוך. אני ישבתי כאן בשנה שעברה ואמרתי שאנחנו נעסוק בנושא הזה במסגרת העיסוק במחרת נילי, ביישוב בתקופת מלחמת העולם הראשונה, משום שאי אפשר להבין את התהליכים ואת ההתייחסות בלי הנושא הזה, ואכן אלה ההנחיות שנמסרו השנה בפסגות – פסגות זה המרכזים שבהם מתנהלים ומתקיימים השתלמויות המורים. אני עוברת מקום-מקום, נותנת הרצאה.

אני הבטחתי בשנה שעברה שביום עיון לרגל 100 שנה למחתרת נילי תהיה הרצאה על הטבח בארמנים ואכן הוא בוצע והתקיים. התקיים בחנוכה. קיימנו יום עיון בבית התותחן בזיכרון יעקב, 100 שנה למחתרת נילי. הייתה שם הרצאה ספציפית על הנושא של הטבח בארמנים.

של מי?

ד"ר אדי כהן הגיע, כי היינו בהתכתבות עם פרופסור אורון, אבל הוא היה בחו"ל, הוא היה בארמניה. אנחנו נרחיב את הדברים בשנה הבאה, בשנת תשע"ז ופרופסור אורון הסכים ולתת את ההרצאות, ככה שאנחנו בהחלט מתייחסים לנושא, כי הוא נושא חשוב, סימן קריאה. אז כל מה שהובטח קוים - - -

אני שמח על האמירה הזו - - -

ובשנה הבאה כשאני אגיע, אני אבוא ואומר הנה עשינו עוד יותר.

אני שמח על האמירה הזו של מפמ"רית היסטוריה במשרד החינוך. משרד החוץ נמצא איתנו? אתה רוצה להתייחס?

מקווים שזה יהיה גם בתכנית הלימודים.

אין לי מה להוסיף.

כל מה שהובטח בשנה שעברה. זה בתכנית הלימודים. אנחנו מדברים על זה.

מה אתה אומר?

אני אומר שמעבר למה שהשר הנגבי השיב בכנסת בדיון שאתה היית בו, אין מה להוסיף.

מצחיקים. אתם הולכים פה על ביצים.

בסדר.

לא, אבל - - -

הוא עובד ציבור, אמר את עמדתו, בסדר. זה קצת מעורר תהייה, אבל בסדר.

מעורר הרבה תהיה.

סהגיאן, בבקשה.

כן. קודם כל אני מלא הערכה לכל חברי הכנסת וגם לכם על כל מה שהתבטאתם בקשר לנושא של רצח העם הארמני, אבל אני רוצה להתבטא מהזווית הארמנית. זה שעכשיו לפני כמה דקות נאמרה איזו מילה על ייאוש או כן ייאוש או לא ייאוש, אני יכול להגיד לכם דבר פשוט ביותר, הנושא, המעקב, הנושא הזה שמתמשך כבר לפחות 10 שנים להכרה ברצח העם הארמני, הוא ביסודו של דבר בומרנג לארמנים.

הכוונה שלי - זה שמדינת ישראל לא מכירה ברצח העם הארמני, המדינה שעברה, המדינה, שמבוססת במובן מסוים על רצח אחר והמדינה שמנחה דוקטרינה של הסברת רצח, כשהיא דוחה את הנושא של הרצח, היא מביאה אותם לקשיים גדולים, גם בקהילה, גם בציבור הארמני.

אני סך הכל מבקש שאתם תהיו מספיק אמיצים או לבוא לדיון ולהכריז על הכרת רצח העם הארמני – פשוט ביותר – או שיהיה לכם מספיק אומץ לבוא ולהגיד אנחנו לא מספיק ערכיים לקבל את הנושא של רצח העם הארמני, בגלל השיקולים הביטחוניים והאינטרסים הפוליטיים שלכם. חד וחלק, זה מה שאנחנו מבקשים וזה מה שצריך להיות. למה אי אפשר – יהודי שהוא כן יהודי ומכיר את ההיסטוריה שלו – לא יכול להרים את הנטל הזה על מצפונו ולהמשיך עוד 20 שנה למשוך את הנושא של הכרה ברצח העם הארמני.

זה קורה ואנחנו בכל רחבי העולם נמצאים באיזו שהיא דילמה. ואנחנו נמצאים פה חמישה, החמישה האלה מול 500 ארמנים, שלא כל כך מעוניינים שאנחנו נהיה פה ואנחנו נתעלל בדמנו. זאת אומרת נתעלל בנחת של חללנו. זה מה שקורה. תודה רבה.

תודה. הדברים יצאו מן הלב ונכנסים ללב. אין ספק, זעקתך נשמעה.

רבותי, אני רוצה לסכם את הדיון. אני מקווה כפי שאומרים, שאין בית מדרש בלא חידוש ואני מוסיף על דברי הסיכום שאמרנו קודם.

קודם כל הוועדה מודה לחברי הכנסת שהעלו את הנושא שוב לדיון. הוועדה מצרה על כך שהכנסת גם השנה לא קיבלה החלטה להכרה ברצח העם הארמני.

הוועדה קוראת ליושב ראש הכנסת לעמוד בהבטחתו משנה שעברה, שהכנסת תכיר ברצח העם הארמני, ועד אז, כל עוד הכנסת לא עושה זאת, אני מודיע – ועדת החינוך של הכנסת מודיעה בזאת, במעמד הזה שהיא – ועדת החינוך של כנסת ישראל – מכירה ברצח העם הארמני.

הוועדה קוראת לחברי הכנסת המציעים, יחד עם יושב ראש הוועדה, לצאת למסע החתמות של חברי הכנסת, שיקרא לכנסת להכיר ברצח העם הארמני, כשהשאיפה להגיע לרוב מוצק ומכריע של חברי הכנסת.

הוועדה קוראת למשרד החינוך להמשיך ולהטמיע את רצח העם הארמני במערכת החינוך.

תודה רבה. תם ולא נשלם. הישיבה נעולה.

תודה רבה.

תודה.

הבטחתי לך ואני מקווה שעמדתי, במסגרת היכולות שלי, המרדניות מאז ומתמיד.

תודה רבה, תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:05.