הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 251

מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה

יום שני, כ"ו בתמוז התשע"ו (01 באוגוסט 2016), שעה 08:30

הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת עמל, התשע"ו-2016 (פ/2573/20), של חה"כ שולי מועלם-רפאלי, דב חנין, אורלי לוי אבקסיס, מכלוף מיקי זוהר, יוסי יונה, אלי כהן, איציק שמולי, סתיו שפיר, אורי מקלב, יעקב מרגי, אילן גילאון, איימן עודה, עבדאללה אבו מערוף – הכנה לקריאה ראשונה.

חברי הוועדה: דוד אמסלם – היו"ר

יגאל גואטה

דב חנין

שולי מועלם-רפאלי

ממונה תקציבים, מחוז תל-אביב, משרד הפנים - שאדי רבי

אגף התקציבים, משרד האוצר - רבקה לויפר

רפרנט רשות מקרקעי ישראל, אגף התקציבים, משרד האוצר - דניאל דוד מלצר

עו"ד, מחלקת חקיקה, משרד המשפטים - כרמית יוליס

מפקחת, משרד החינוך - רויטל ברוך

עו"ד, חטיבת שמירה על הקרקע, רשות מקרקעי ישראל - שירה תם

פקח נכסים, עיריית תל אביב-יפו - דוד טלמור

מנהלת מחלקת פיקוח ורישום, עיריית תל אביב-יפו - חנה רומנו

רכזת המטה למאבק בגזענות, פעילה, גבעת עמל - עידן פינק-אבידני

תושבי שכונת גבעת עמל - רונית אלדובי כהן

תושבי שכונת גבעת עמל - מלכה אלפסי

תושבי שכונת גבעת עמל - יוסי כהן

תושבי שכונת גבעת עמל - רפאל כהן

תושבי שכונת גבעת עמל - רותי אלפסי קאופמן

תושבי שכונת גבעת עמל - רחל לוי

תושבי שכונת גבעת עמל - דינה קאופמן

תושבי שכונת גבעת עמל - חנה שמוחה

תושבי שכונת גבעת עמל

לבנה רצאבי

תושבי שכונת גבעת עמל - רות רצאבי

תושבי שכונת גבעת עמל - רחמים חסון

תושבי שכונת גבעת עמל - רחל בטאט

תושבי שכונת גבעת עמל - אהרון בן נון

תושבי שכונת גבעת עמל - ישעיהו בן נון

תושבי שכונת גבעת עמל - עזרא ברוך

תושבי שכונת גבעת עמל - רויטל שומוביץ

תושבי שכונת גבעת עמל - תמר שומוביץ

תושבי שכונת גבעת עמל - שי שמואל דורני

תושבי שכונת גבעת עמל - הוד שרפי

תושבי שכונת גבעת עמל - גלעד שרפי

תושבי שכונת גבעת עמל - שלמה שפשק

תושבי שכונת גבעת עמל - הראל רפאלי

תושבי שכונת גבעת עמל - רחל צמח

תושבי שכונת גבעת עמל - מרדכי צמח

תושבי שכונת גבעת עמל - שרון פרץ

תושבי שכונת גבעת עמל - ראובן לוי

תושבי שכונת גבעת עמל - דליה לוי

תושבי שכונת גבעת עמל - ראובן יחזקאל

תושבי שכונת גבעת עמל - ציונה יהוד

תושבי שכונת גבעת עמל - נועם חליף

תושבי שכונת גבעת עמל - אדלה בטאט

תושבי שכונת גבעת עמל - תמר לוי

תושב שכונת ליפתא - יוני יוחנן

ייעוץ ותכלול פרויקטים של התחדשות עירונית, נדל"ן ומלואו - אסתר ירדן

מת"ל - נסים עוג'ר

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

תומר רוזנר

רוני טיסר

לאה קריכלי

טלי רם

הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת עמל, התשע"ו-2016 (פ/2573/20), של חה"כ שולי מועלם-רפאלי, דב חנין, אורלי לוי אבקסיס, מכלוף מיקי זוהר, יוסי יונה, אלי כהן, איציק שמולי, סתיו שפיר, אורי מקלב, יעקב מרגי, אילן גילאון, איימן עודה, עבדאללה אבו מערוף – הכנה לקריאה ראשונה

בוקר טוב לכולם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה בנושא הצעת חוק להבטחת דיור חלופי לתושבי גבעת עמל, התשע"ו-2016, (פ/2573/20), של חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, חבר הכנסת דב חנין, חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס, חבר הכנסת מכלוף מיקי זוהר, חבר הכנסת יוסי יונה, חבר הכנסת אלי כהן, חבר הכנסת איציק שמולי, חברת הכנסת סתיו שפיר, חבר הכנסת אורי מקלב, חבר הכנסת יעקב מרגי, חבר הכנסת אילן גילאון, חבר הכנסת איימן עודה, חבר הכנסת עבדאללה אבו מערוף. כל אלה חתמו, דרך אגב.

פשוט תקרא מי לא חתם אולי.

וזו הכנה לקריאה ראשונה.

יש שתי הצעות נוספות.

יש עוד שתי הצעות בנושא.

צריך לקרוא את השמות שלהן.

(פ/4/40) ו-(פ/166/20), של חברי הכנסת: דב חנין, איימן עודה ועבדאללה אבו מערוף. הראשונה היא של חבר הכנסת אילן גילאון וכל השאר כמו שהקראתי. זו הפרוצדורה פה.

אנחנו ניכנס לדיון. בדיון הקודם ביקשתי מחברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי שתשב עם נציג הדיירים ועם נציגות הממשלה, שינסו להגיע לאיזושהי הבנה. שולי, תגידי לנו לאן הגעתם.

תודה, אדוני. בוקר טוב לכולם. אכן ישבנו ביום רביעי האחרון, חבר הכנסת דב חנין ואני, ביחד עם נציגי משרד המשפטים, משרד האוצר ורמ"י. אני חייבת להגיד שלא התקדמנו. לא התקדמנו כי רמ"י טוענים שזה בכלל לא חונה אצלם, משרד המשפטים באו עם הצעה שאנחנו לא יכולים להסכים לה.

בבקשה. ברוכים הבאים.

שני אנשים ממשרד האוצר. לא אחד.

רבקה, כל הכבוד. אני מבין שבאתם מרחוק, בגלל זה איחרתם. בבקשה.

משרד המשפטים בא עם הצעה שלא יכולנו להסכים לה, של הקפאת מצב על 1961, אבל חד-צדדית. אני רק אזכיר. ב-1961, כשהקרקע נמכרה ליזמים, הם קיבלו אישור לבנות 400 יחידות דיור, כש-120 מתוכן היו אמורות להינתן לתושבים. המציאות היום היא שיש להם אישור לבניית 1,200 דירות ו-15,000 מ"ר למסחר, 166 דירות לעיריית תל-אביב ואפס דירות לתושבים. כמובן שהצעת החוק, זו לא המטרה שלה, המטרה שלה היא לדאוג לתושבים.

אנחנו הצענו שנעשה כמעשה גבעת עמל א' ונצלם מצב קיים. היום בגבעת עמל ישנן 80 משפחות. כשעשו את הפתרון בגבעת עמל א' צילמו מצב ונתנו דיור לכל המשפחות שהיו באותה נקודה, ב-1992.

חשוב להגיד שבמקביל לדיונים בבית הזה מתנהלת תובענה ייצוגית בבית-המשפט. השופטת גם באחת מההצעות שלה אמרה: אוקיי, בואו נחזור להצעה המקורית שדיברה על 120 דירות לתושבים. היא הביאה עוד מספר אפשרויות.

מבחינתנו, מה שברור זה שהמטרה – ואמרתי את זה גם לאנשי המשרדים, לפקידים הבכירים שמתנהלים מולנו – אני חושבת שהכי טוב למדינה אם השלכות הרוחב על כל מקום שהוא, יהיו בזכות גבעת עמל ב'. גבעת עמל ב' היא משהו מוגדר וסגור, ברור לכולם מי בפנים, מי לא בפנים, או מי בפנים ומי בחוץ.

מבחינתנו, מטרת הצעת החוק היא לתת דיור חלופי למי שגר בגבעת עמל. אנחנו מדברים על 80 משפחות. אנחנו לא מנסים להכניס לתוך החוק הזה אנשים שלא שייכים. אנחנו לא מנסים לבוא פה בדרישות. אנחנו, זה אומר התושבים – אני לא מייצגת פה את עצמי, הורי לא הגיעו לארץ ב-1949, לא נשלחו לגור בגבעת עמל ולא באף שכונה אחרת שמוגדרים בה היום התושבים שבעצם באו בשליחות המדינה כפולשים. המטרה היא בעצם לאפשר לאנשים שגרים מ-1947, 1949 ועד היום בשליחות של מדינת ישראל, לקבל את מה שמגיע להם, ומה שמגיע להם לא מתיישב לצערי עם ההצעה שעלתה ממשרד המשפטים.

אני אגיד עוד שני דברים. משרד האוצר הציע שאנחנו נבדוק עם התושבים – וההצעה הזאת התקבלה גם על-ידי הבכירים במשרד המשפטים – נקודת ציון אחרת בזמן, שבה נוכל להקפיא מצב ולאנשים האלה לתת את הזכויות שמגיעות להם.

התושבים – ואני תכף אבקש מחברי דב להציע את זה – התושבים הציעו הצעה אחרת. בסוף – וזה אולי המשפט הכי חשוב מבחינתי – בסוף, כל מי שיושב מסביב לשולחן הזה הוא אזרח מדינת ישראל שיש לו זכויות והוא אכפתי ביחס לכספי מדינת ישראל. אין פה איזה רצון שמפה יהיו – אני שומעת את זה בשלוש וחצי שנים שאני חברת כנסת, אדוני. יש איזו חרדה גדולה מהשלכות רוחב, רק מהדיון בשבוע שעבר בוועדת חוץ וביטחון וממה שהביא אותי ברמה האישית לכנסת, מההישג באמת האדיר ביחס לאלמנות צה"ל ואלמנות הטרור. בואו, תרגיעו מהשלכות הרוחב. יש פה מציאות של אנשים בשכונה, שמעבר לכביש שלהם עצמם הדברים סודרו לשביעות רצון כולם, יזמים ותושבים כאחד, או אם נלך על הסדר הנכון, תושבים ויזמים כאחד.

ורמ"י.

ורמ"י, זה ברור. וזה הדבר האחרון שרציתי להגיד. אני חושבת שהמדינה – וזה כבר אמרנו בדיונים רבים קודמים – לא יכולה לרחוץ בניקיון כפיה. להגיד לי היום ולהגיד לתושבים היום שאנחנו מכרנו את הזכויות בקרקע ב-1961, ואחרינו המבול, המדינה כבר לא שם. המשרדים לא שם, לא משרד האוצר ולא משרד המשפטים. אני מציעה לרמ"י גם לא להיות שם. אני שמחה ששירה, נציגת רמ"י, יושבת פה, דווקא מתוך ההבנה שזה גם חונה אצלם.

מבחינתנו, המטרה היום – וגם אמרתי את זה לאנשי המשרדים – המטרה היא להעביר את הצעת החוק בקריאה ראשונה מתוך ההבנה שיש עוד דרך לעשות לקראת קריאה שנייה ושלישית שבה אנחנו נעשה את ה-Fine Tuning על מי הזכאים, למה זכאים. אין לנו פה איזה רצון לתת לכל אחד עכשיו מיליוני שקלים אם הוא איננו זכאי, ומצד שני, אנחנו לא רוצים לפגוע בזכויות של מי שזכאי לקבל את מה שהוא זכאי לו כמו שהגדירה השופטת, דירה בשווי דירות שנמכרות באזור שבו נמצאת גבעת עמל ב'. ברוך השם שזה אחד האזורים היקרים במדינת ישראל, ואנחנו שמחים על בנייה ושמחים על יישוב הארץ בכל האזורים, כולל בגבעת עמל ב' ואזור צפון תל-אביב.

תודה רבה.

אני אשמח אם אדוני ייתן לדב להציג את ההצעה האחרונה שהגיעה מהתושבים, ובעיני היא הצעה שיכולה להוריד את המתח מאותן השלכות רוחב.

תודה. חבר הכנסת דב חנין, בבקשה.

תודה לך, אדוני היושב-ראש. אני מצטרף לכל דבריה של חברתי, חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, ולפני שאני אציג את ההצעה אני רוצה להגיד משהו על השלכות הרוחב.

בפגישה שהייתה לנו עם נציגי המדינה, באמת השאלה שהכי הטרידה אותם היא שאלת השלכות הרוחב על שכונות אחרות שגם בהן נמצאים אנשים שהמדינה שלחה לכל מיני מקומות. אנחנו מדברים בעיקר על פרברים או שכונות בתוך הערים הגדולות, תל-אביב, גם ירושלים, שכונות שהמדינה שלחה אנשים אליהן בראשית ימיה, ועם השנים הסירה מעליה כל אחריות להמשך גורלם. חלק מהמקומות הופרטו, הקרקעות הועברו ליזמים פרטיים. חלק מהמקומות, האדמות עדיין נמצאות בידי המדינה. ונמצא על השולחן, על שולחנה של הכנסת, אדוני היושב-ראש הציג את הדברים בצורה מאוד בהירה בישיבה האחרונה של הוועדה, יש ויכוח עקרוני מה מידת אחריותה של המדינה לאותם אזרחים שהיא שלחה לאותם מקומות.

אבל, אני רוצה לומר שהסוגיה הזו כמו שמוצגת בפנינו, אדוני היושב-ראש, מציגה גישה מאוד-מאוד צרה של המציאות. הגישה המאוד צרה של המציאות, לא רק שהיא מתעלמת ממצוקה של אנשים שלמדינה יש אחריות עליהם, אלא היא גם מתעלמת בעצם מאינטרסים וממטרות שהמדינה עצמה מציבה בפניה.

אנחנו מדברים על קרקעות באזורי הביקוש הכי משמעותיים. למשל בתל-אביב - גבעת עמל, שכונת הארגזים, כפר שלם – אזורים שבהם המדינה, יש לה אינטרס ממדרגה ראשונה לייצר שם, להקים שם מגדלים למגורים בהיקף מאוד-מאוד גדול, באזורים האלה אפשר להקים מגורים בהיקפים הרבה הרבה הרבה יותר גדולים ממה שכרגע קיים שם. המדינה מעוניינת בזה. אני שומע שמבחינתה של הממשלה זו מטרה ראשונה במעלה לקדם תוכניות בינוי בהיקף גדול באזורי הביקוש.

המציאות הקיימת של הוויכוח שקיים עם התושבים, אפשר להמשיך אותה עוד שנים. אם לא יינתן פתרון, אם לא תהיה גישה חדשה בעניין הזה, הוויכוח בגבעת עמל, הוויכוח בכפר שלם, הוויכוח בשכונת הארגזים, עוד יימשך שנים רבות, ולא תהיה שם בנייה. התושבים לא מתכוונים לוותר, הם לא יוותרו, ויש ציבור יותר ויותר גדול שמבין שהתושבים צודקים, ועומד מאחוריהם.

אז המדינה צריכה להחליט. היא יכולה להגיד – אנחנו מוותרים, לא יבנו שם בשנים הקרובות, לא יבנו שם הרבה שנים. והיא יכולה גם להחליט – אנחנו רוצים את הקשר הגורדי הזה לחתוך, ולחתוך אותו באופן שיפצה את התושבים ויאפשר גם את הבנייה שהמדינה כל כך מעוניינת בה, באזורי הביקוש האלה במרכז הארץ.

כאשר זה האינטרס של המדינה וכאשר זו הראייה של המדינה, הבעיה שאנחנו מתמודדים איתה נראית בעיה מאוד-מאוד קטנה, מאוד קטנה. הרי כל הפיצויים של התושבים, בכל פרשנות שאנחנו נלך ובכל מקום שאנחנו נלך, הם רק חלק קטן מאוד מההכנסות שצפויות מהמתחמים האלה אם תיבנה בהם באמת אותה בנייה רוויה שהיא מתוכננת והיא קיימת. זאת אומרת, אנחנו מתעסקים בוויכוח על הכסף הקטן, ושמים בצד את הכסף הגדול. את הכסף הגדול שיכול להגיע אגב גם למדינה וגם ליזמים כתוצאה מהמשך הקידום של התוכניות הקיימות.

אז אני אומר את זה, אדוני היושב-ראש, לפני שאני נכנס להצעה של התושבים כי אני חושב שבעיית הרוחב לא באמת קיימת. לא באמת קיימת בעיית רוחב, אין בעיית רוחב, תבינו את זה. תפתרו פתרון רוחב וכולנו נרוויח.

לצערי, אני אומר לך אדוני היושב-ראש, אני מבין שהמדינה עדיין לא הגיעה לתובנה הזאת, שעדיף לא לפתור את כל הבעיות, לחתוך את כל הקשר הגורדי, לאפשר בכל המקומות בנייה, לפצות את כל התושבים פיצוי הוגן ולהתחיל להתקדם. אז אני מבין שהמדינה כן מעוניינת משאלת הרוחב ומשאלת השלכות רוחב של הפתרון בגבעת עמל.

ולכן, אנחנו חשבנו והתושבים חשבו, בעקבות הדיון הקודם, על פתרון שיכול להפיג את החששות של המדינה מהשלכות הרוחב, שאני כאמור טוען שהן לא קיימות, אבל נניח שהמדינה עדיין לא השתכנעה בזה.

אבל באמת כל הסחבת הזאת של המדינה, זה לא בגלל השלכות הרוחב. זה בשביל להתיש את האנשים האלה.

ברור. ברור.

זאת האמת ואת זה צריך להגיד על השולחן. המדינה רוצה להתיש אותם ולהתיש אותם ולהתיש אותם, ואנחנו פשוט נעמוד מנגד.

גואטה, קיבלת את רשות הדיבור?

לא. תודה, אדוני.

אז בבקשה לא להתפרץ.

אבל יש דברים כואבים, אז גם - - -

תשתה מים.

זה לא עוזר.

ייתכן בהחלט שאתה צודק, אבל המדינה בחרה - - -

בבקשה. אנחנו פה לא בדיאלוג.

אנחנו לא בעניין, בסדר. בכל מקרה, מה שהמדינה מציבה בפנינו זה את החשש מהשלכות רוחב, ולזה אנחנו מנסים לתת תשובה.

ואני, בהמשך לדבריה של חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, רוצה לומר שגבעת עמל זה המקרה הכי קל לפתרון. למה? מכיוון שקבוצת האנשים שנמצאת בגבעת עמל היא קבוצה מאוד מוגדרת ומתוחמת. גבעת עמל, להבדיל ממקומות אחרים שהתווספו אליהם במהלך השנים אנשים אחרים שבאו מבחוץ ולא היו במקור בשטח, צריך להגיד לזכות הקבוצה הזו הנפלאה של התושבים בגבעת עמל ושל משפחותיהם, שהם באמת שמרו על הקרקע. הם באמת שמרו על הקרקע, כל המתחם הזה של גבעת עמל הוא מתחם שבו נמצאים האנשים המקוריים - -

אמיתי לגמרי מה שאתה אומר.

- - או הצאצאים שלהם, המשפחות המקוריות. אין בגבעת עמל – ואני אומר את זה כמי שמכיר את השכונה ומסתובב שם – אין שם איזשהן משפחות חדשות לגמרי שלא היו בכלל ופתאום מצטרפות לנו בשנות השמונים, נניח, שזה ויכוח, אני גם לא אומר איך לפתור אותו אבל המקרה של גבעת עמל מבחינה זו הוא מאוד מאוד פשוט, ולכן זה המקרה שנכון להתחיל בו. נכון להתחיל בו ואפשר להתקדם בו מאוד-מאוד מהר.

אדוני היושב-ראש, בדיון עלה קונספט שהוא נראה לי מאוד נכון למחשבה על גבעת עמל, ואולי גם לגבי השכונות האחרות הוא נכון, וזה הקונספט של נחלה. יש לנו 22 משפחות בגדול, בתי-אב, בגבעת עמל.

25.

אמרתם 80, לא?

לא. 80 משפחות - -

80 משפחות, אבל בתי-אב זה 25. זה המספר המקסימלי שספרנו.

- - אבל בתי-האב המקוריים הם סדר גודל של עשרים וכמה. אז בואו נתייחס לכל אחד מהם כאילו שהוא חי במושב, והמדינה בעצם נתנה לו להתיישב בנחלה.

יש לך הצעה איזה מושב?

מושב גבעת עמל.

מושב עובדים.

אומנם, אני רק צריך להגיד, אדוני, שהם היו מאוד-מאוד רוצים לחיות בתנאים שנתנו למושבים, כי לא נתנו להם את התנאים של מושבים, ועיריית תל-אביב לא התייחסה אליהם כמושב אמיתי - -

כפולשים.

- - אבל נניח, בואו נגיד, היום לפחות, בדיעבד אנחנו אומרים, אנחנו נתייחס אליהם כמו מושב, נחלה.

יש לנו את המשפחות האלה. בואו נצא מתוך הנחה שאנחנו לכל בית-אב מקורי נותנים את מה שמגיע לו. לא מרחיבים מעבר לבתי-האב המקוריים.

מה מגיע לאותו בית-אב מקורי? מגיע לו מה שהיה לו ב-1961, שזו נקודת ההתחלה. אבל את זה צריך לשערך. איך משערכים את זה? יש לנו פתרון נורא פשוט. משערכים את זה לפי העלייה של אחוזי הבנייה במתחם. אתם בהתחלה, כשעשיתם את התחשיב של 1961, דיברתם על פתרון למשפחות לפי 400 יחידות דיור. היום מדברים על X יחידות דיור – אני אפילו בעצמי כבר לא יודע עד הסוף – בואו נשערך. אם ה-X הוא פי שלושה, אז נשערך את הזכויות של 1961 פי שלושה. כי הרי צריך לזכור שכל העלייה ביחידות הדיור שהוספה לגבעת עמל, הוספה בשבילם, היא הוספה בשביל לפצות אותם, היא הוספה בשביל לתת להם פתרון.

ברור לי לגמרי שמה שאנחנו מציעים והתושבים מציעים זה לא באמת הוגן, זה הרבה פחות מההוגן, כי הערך של העלייה הכלכלית במספר יחידות הדיור שהוסיפו זה הרבה יותר ממה שייתנו להם. אבל אני אומר – בואו, אלה אנשים שהם באמת אנשים מאוד ריאליסטים, אין להם עיניים גדולות ואין להם ציפיות בשמים, אבל הם רוצים הסדר הוגן, לא פחות מאשר הסדר הוגן.

משפט אחרון, אדוני היושב-ראש, לגבי התהליך שבו אנחנו נמצאים. כמו שאמרה חברת הכנסת שולי מועלם-רפאלי, הדבר הזה נמצא גם בבית-המשפט, אבל אני אומר כגישה שלי כחבר כנסת. אני חושב שהגיע הזמן שאנחנו נייצר את הפתרונות בכנסת. זה שכל פעם כשיש בעיה קשה אנחנו אומרים – טוב, יש בית-משפט, אולי בית-משפט יפתור לנו את הבעיה – זה מאוד מאוד נוח אבל זה לא גישה שאנחנו צריכים לאמץ אותה כחברי כנסת.

הפתרון בסופו של דבר צריך לצאת מהכנסת. והפתרון צריך לצאת מהכנסת, במקרה הזה אני חושב שהוא פתרון קל, הוא פתרון פשוט והוא פתרון אפשרי. הפנייה שלנו, אדוני היושב-ראש, היא שאנחנו היום נאשר את הצעת החוק לקריאה ראשונה. אני יודע שעוד יהיו ויכוחים, אבל בשביל זה יש לנו את ההכנה לקריאה שנייה ושלישית. אנחנו יכולים את כל הוויכוחים הקיימים להמשיך ולנהל בהמשך הדרך.

העברת החוק בקריאה ראשונה כרגע, יהיה בה מסר מאוד-מאוד חשוב לכל הצדדים המעורבים שהכנסת רצינית בעניין הזה, שאנחנו מתכוונים לפתור את העניין.

הלוואי. אם יגיעו להסדר בלעדינו וימצאו פתרון טוב בלעדינו, אנחנו לא מחפשים עבודה, אבל זה שאנחנו מעבירים את המסר הברור הזה, זה מאוד-מאוד חשוב כי במקביל הזמן לא עוצר מלכת.

התהליכים המשפטיים נגד התושבים מתקדמים. היו שם פינויים לפני חודשים, ואולי לא יהיו בחודש הקרוב אבל אם אנחנו לא נתערב ונפעל, יהיו שם עוד פינויים. יהיו שם עוד פינויים, זה הולך לשם.

אני רוצה לתת דוגמה אחת קטנה. קטנה-קטנה.

לא, לא, לא.

קטנה, רק - - -

לא, לא, לא. מלכה, עוד מעט אני אתן לך את זכות הדיבור.

ולכן, אדוני היושב-ראש, הבקשה שלי שאנחנו נפעל באותו קצב שבו המציאות - - -

בוא תתחיל להתכנס.

תודה.

תודה רבה. קודם כול אני רוצה לענות לך רק במשפט אחד. אני רוצה להבהיר בכלל את הקונטקסט של הדיון.

החוק עבר קריאה טרומית, בתנאי אחד, שהוא אמור להתקדם אחרי תיאום עם משרד המשפטים ומשרד האוצר. זו עמדת הממשלה. האופוזיציה, אין להם בעיה – תעבירו הכול, זה בסדר. אני רק מספר לכם את הפרוצדורה מה קורה.

לכן, אנחנו לא מקדמים את זה כרגע בלי התיאום הזה, אחרת הייתי מעביר את זה כבר בישיבה הקודמת. ואנחנו חותרים כל הזמן עכשיו לעשות את התיאום איתם ולגבש איזשהו קונספט. כרגע אין קונספט אז אין לאן ללכת. אני עונה לו לגבי הנושא האם להתקדם כרגע, כן או לא.

בבקשה, חבר הכנסת גואטה.

לא. אני דווקא רוצה לשמוע את התושבים.

מלכה, בדיוק עכשיו הגיע תורך לפי הרשימה.

אין לי מה להוסיף יותר מדי כי תיארו כאן מצב מאוד רגיש, מאוד כואב. רק רציתי להגיד ממש בקצרה, דוגמה. אישה בת 82, בת למשפחת אלפסי, מאלה שפונו למעלה, נזרקה מביתה ללא אגורה. בסוף סגרו איזה קומבינה עם האח שלה, שקיבל 1.3 מיליון – היא בכלל לא קיבלה – וממנו הפרישו לה 200,000. אנחנו לא רוצים להגיע לשם.

מי זאת?

הגברת הזאת.

לא 200. זה 400,000.

מלכה, אני אחזור אלייך, אבל מעניין אותי לשמוע. תספרי לנו את הסיפור שלך.

אני לא צריכה לדבר. בבקשה.

קוראים לי קאופמן אלפסי. אני אלפסי מהבית כמובן, הבת הבכורה של משפחת אלפסי.

התחתנת עם אשכנזי.

התחתנתי עם אשכנזי, נכון.

עכשיו ספרי לנו את סיפור חייך.

אני אספר לך. קודם כול, יש לי פה, אני חושבת שאני היחידה שיש לי מסמך, אין לי אומנם מ-48' אבל יש לי מ-55' ומ-58', ששירתי בצבא ונישאתי, יש כאן גם כתובת וגם תאריך.

של השכונה.

בגבעת עמל.

גברת קאופמן, רותי, עזבי את המסמכים. תספרי לנו את סיפור החיים שלך. באמת, מעניין אותי.

הביאו אותנו לשם כשהייתי בת 11.

מאיפה עליתם? ממרוקו?

אנחנו דור שביעי בארץ מצד אבא. מצד אימא שלי אנחנו דור רביעי. אימא שלי ילידת חברון, ויש לנו לצערי הרב מסורת של עקירות. את אימא שלי ומשפחתה עקרו בשנת תרפ"ט, וזה היה מכוח הנסיבות. את אבא שלי מיפו, שהוא עבר לתל-אביב, לנווה צדק. כולנו נולדנו בנווה צדק. משם עקרו אותנו כשפרצה המלחמה. הפכנו לפליטים, והביאו אותנו לגבעת עמל.

באיזה שנה?

48'.

את זוכרת את האירוע?

אני זוכרת את האירוע, הייתי ילדה בת 11. אני זוכרת.

אתם הגעתם ב-48' לגבעת עמל וחייתם שם.

חיינו שם, חיינו ללא תנאים, עם עכברושים ונדלים ועקרבים ונחשים.

כל מרעין בשין.

כביש חיפה היה רק בתוכנית, אפילו אולי לא. לעבור את גשר הירקון היינו צריכים פס. זו הייתה השכונה שהגענו אליה. בבלי כמובן לא הייתה, היו שדות.

ומה קרה? עד איזה שנה חיית שם?

אני חייתי שם, נישאתי בגיל 22 אחרי צבא, ב-58'.

וגרת שם בשכונה?

לא. בעלי לא רצה לגור שם, ועברנו לגור עם הוריו. ואז, החיים משכו אותנו לכל מיני כיוונים. כל פעם הייתי צריכה לעבור למקום אחר, אם זה היה מכורח הנסיבות שנישאתי, אחר כך חליתי וטיפלו בי בבילינסון, אחר כך בבית-חולים השרון, והכתובת לא שונתה כי הייתי צריכה את בתי-החולים האלה.

עברתי לשכונה אחרי תקופה של 20 שנה, חזרתי חזרה.

באיזה שנה בערך זה היה?

חזרתי לפני 25 שנה, אני בשכונה בזמן האחרון הזה.

ולאן חזרת?

לבית שלי. היה לי בית שם, הבית של הורי.

לבית של ההורים שלך.

היה לי בית שם. היה לי חדר שם. לכולם היו חדרים כי באנו לבית שהיו שם אורוות, רפתות, ומזה הפכו להיות חדרים.

חזרתי חזרה לבית הזה, מכורח המציאות כמובן, כי לא היה לי בית אחר, וזה היה ביתי. זה היה ביתי. הביאו אותנו לשם, זה היה הבית שלנו. אדם שיש לו בית יכול לנסוע, יכול לעזוב, יכול לא יודעת מה, וחוזר הביתה. הוא חוזר לבית שלו. אף אחד לא אומר לו.

את חזרת לבית של ההורים שלך?

לא. זה בית שלי. בבית של ההורים שלי גר אחי, שם הוא נפטר גם. ועכשיו, כשמשפחת כוזהינוף קנתה את המגרש הזה - - -

אני רוצה לשאול עוד שאלה קטנה, ברשותך. המבנה שאת חזרת אליו זה מבנה שהיה היסטורית או שמישהו בנה אותו?

היה מבנה, הייתה סוכה ושיפצנו, כמו כולם.

הייתה סוכה.

כמו כולם, כן. כשהרסו לנו את הבתים, החלקה שלנו בכלל לא הייתה במשפטים. אף אחד לא לחץ עלינו לעזוב. צירפו אותנו, ולא בתום-לב, לחלקה של משפחת אלפסי, של המשפחה שלנו, והרסו לנו את הבתים, ארבע משפחות.

ללא צו.

בלי פיצוי, בלי כלום. אני היחידה שקיבלתי 400,000, מתוכם קיבלתי 300,000 עד היום, גם לא את כל הסכום, ואני גרה בשכירות היום.

מתי הרסו לך את הבית?

בדצמבר 2014. זה המתחם של כוזהינוף, שהמדינה הושיבה, מכרה ליזמים פרטיים, העירייה עשתה איחוד וחלוקה, החליטה שהשטח הזה של המדינה, שרוב האחוזים שם של עיריית תל-אביב, 63% מהשטח עצמו שייך לעיריית תל-אביב. עיריית תל-אביב הפקירה את התושבים ובחרה את היזמים ונתנה להם את החלק הזה כשטח פרטי. ובית-המשפט קבע בנובמבר 2013 שהיזמים הם הזרוע המבצעת של עיריית תל-אביב. זו החלטה של בית-המשפט.

ואותם אנשים – לא רק היא, יש שם את כל האחים וכולם – בעצם שמו שלושה אחים. למשל חיקה לוי, רחל לוי, היא עדיין גרה בשכונה אבל האחים שלה, 50 מטר ממנה, נזרקו מהשכונה ללא תשלום, ללא פיצוי. אין היגיון.

יש לי כאן עוד משפחה אחת, מאוד חשוב לי, מאוד, שהיא בולטת בשכונה, משפחת שומוביץ. אני חושבת שהוא האיש הכי מבוגר בשכונה. הם זוג מבוגרים, שיהיו בריאים עד 120, קרוב לגיל 90, זוג מדהים, צלולים, חבל שהם לא פה היום, אבל הילדה תספר איזה עינויים הם עוברים עם הכוזהינוף הזה.

שומוביץ רויטל. דב חנין היה אצלנו בבית – אתה זוכר את משפחת שומוביץ, את הורי?

כן.

תושבת השכונה.

אני פשוט נמצאת פה בשם הורי, שבגלל גילם המופלג לא יכלו להגיע הנה. הורי גרים בשכונת גבעת עמל משנת 48'. אמי הובאה לשם על-ידי מוסדות המדינה. הם מעולם לא עזבו את השכונה, הם גרים שם ברצף מ-48' עד עצם היום הזה.

לפני שנתיים הם קיבלו תביעת פינוי ממשפחת כוזהינוף. במקום לקבל הסכם פיצוי – הרי לגביהם אין ויכוח, הם הוותיקים, הם הראשונים, נכון? – הם קיבלו תביעת פינוי. מאז מתעללים בהם, גם מתישים אותנו בבית-משפט כלכלית, גם מתעללים בהם נפשית, וגם עיריית תל-אביב נתנה היתר לבנות משרד מכירות מאוד מאוד סמוך לביתם, אני מדברת על מטר וחצי מהגדר שלהם, כאשר כל משאיות הבטון נוסעות שם במהירות, כמעט דרסו את אבא שלי בשבוע שעבר בתוך המתחם. וזה דור ראשון, שאין ויכוח שהוא זכאי.

למה אנחנו פה? אנחנו מבקשים מהמדינה, שהפקירה אותם 70 שנה להתעללות בלתי פוסקת של היזמים, לבוא ולעמוד מאחוריהם ולדאוג להם. עכשיו זה התפקיד שלכם לדאוג להורינו המבוגרים. היזמים מחכים שהם ילכו לעולמם, ואז הם יפתרו את העניין ולא ישלמו את הפיצוי שמגיע להם, פיצוי שמגיע להם בזכות ולא בחסד.

ואנחנו פונים אליכם לקדם את ההגנה הזאת לאנשי גבעת עמל.

ולהעביר את החוק בקריאה ראשונה.

והיום הם נמצאים באתר בנייה, מצד ימין של תשובה ומצד שמאל - - -

מי מדברת?

תמר שומוביץ, אני אחותה, בת לאותם הורים. והיום ההורים שלי גרים בעצם במתחם בנייה, כשמצד ימין תשובה בונה ומצד שמאל כוזהינוף בונה.

והם מ-48', וזכאים.

גם העירייה נתנה להם - - -

יש לי שאלה לגבי ההורים שלכן. מישהו הציע להם איזושהי הצעה?

לא. למרות שמפרסמים שכן.

אז מה, אמרו להם לקום וללכת?

לא. נתנו להם תביעת פינוי לבית-משפט. תביעה לסילוק יד.

צריך להבין, ממש מתעללים בהם.

אני שואל עכשיו שאלת הבהרה, לא צריך להכניס אותי לקונטקסט, אני כבר מכיר אותו. מה קורה במקרה דנן, אני רוצה להבין. ההורים בעצם קיבלו הודעה לפנות את הבית שלהם?

הם קיבלו תביעה לסילוק יד לפני שנתיים, כאשר כוזהינוף רכש את הקרקע מאברמוביץ, כאשר אנחנו בכלל יושבים על חלקה שהיא של תשובה.

הבנתי. רק תעני לי. ואז אמרו להם, אני מבין - - -

יש דיון בבית-משפט.

זאת אומרת, אם אתם רוצים תתבעו בבית-משפט.

לא. הם צריכים להתגונן.

תבעו אותם לפינוי. אנחנו עכשיו נמצאים בהליך - - -

הם צריכים להתגונן. הבנתי.

בדיוק.

להוציא מאות אלפי שקלים כדי להתגונן.

הבנתי, הבנתי הכול.

זוג זקנים, תבין.

יש פה התעללות וניסיון להתחמק מהחובה לפצות אותם.

אתם מכירים את המקרה?

- - -

שנייה, חברים, תנו לנו רגע לשמוע.

לא מכירים. אמרנו גם את עמדתנו שאנחנו חושבים – אני לא יודעת את הנסיבות אבל - - -

בסדר, הבנתי. מאה אחוז.

אני רק רוצה לציין שההורים שלי יושבים, כשרוב השטח הוא של תשובה, ועיריית תל-אביב – מה שמלי הזכירה – היא עשתה הסכם של שינוי אחריות הפינוי. הם העבירו את הורי לאחריות הפינוי של כוזהינוף, למרות שהם יושבים על מירב השטח של תשובה, והם עשו את זה כדי לנשל את ההורים שלי, כי עכשיו ההורים שלי פינג-פונג.

להתחמק מאחריות.

תשובה אומר, זה לא שייך לי, זה לא אחריות פינוי שלי, וכוזהינוף אומר, אני קניתי שטח פרטי, זה לא מעניין אותי, אני רוצה שהתושבים האלה יעופו. וזה רק כדי לחכות – אני נורא מצטערת להגיד את זה - -

את לא צריכה להגיד. הבנתי. הבנתי.

זה רק כדי שההורים שלי ימותו.

את לא צריכה להגיד. אמרתי, אני הבנתי.

כמעט כל הדור הראשון מת, אין דור ראשון כמעט.

ואני מציעה לכל הנוכחים פה לבוא להורים שלי, לפגוש אותם ולשמוע את הסיפור האמיתי, שאימא שלי הביאו אותה בנובמבר 47', והיא נכנסה לחושות שהערבים השאירו.

תודה. מאה אחוז. אני חוזר אלייך.

אני הייתי רוצה לסכם. אני פונה לכל משרדי הממשלה להעביר את החוק לקריאה ראשונה. אנחנו לא רוצים שהעוול הזה ימשיך. באמת, לי אישית, בתור מישהי שגרה בשכונה ויש לי אימא שגרה לידי והיא בת 77, אני מתה מפחד שחס וחלילה היא לא תמות, חס וחלילה, כי אני מאבדת את הזכויות שלי.

לא, את מתכוונת שהיא תהיה בריאה עד 120, בלי קשר לזכויות שלך.

לא, אני נותנת את זה כדוגמה. אני רואה מה עושים לזוג מבוגרים בשכונה, ההתעללות הזאת, תרתי משמע. ולי הייתה שיחה יום אחד עם כוזהינוף בשטח. הוא אומר, כמה נשאר להם לחיות? זה השיקול. זה שיקול קשה, זה שיקול כואב, זה ההורים שלנו. אנחנו גרים שם.

העוול היחידי – אני רוצה להגיד פה למשרדי הממשלה – העוול היחידי זה שנולדנו בשכונה. זה הפשע היחידי של התושבים, כל מי שיושב שם, זה הפשע שפשענו. ואנחנו מבקשים מכם לתקן ולעזור לנו, ואנחנו לא – סליחה, אני לא בונה על בית-המשפט, אני לא רוצה להיות בבית-המשפט, אני בבית-המשפט מחוסר ברירה. אני לא רוצה להילחם במינהל, אני רוצה שהמינהל יבוא ויעזור לי. אין לי מטרה, אתם לא אויב שלנו. אתם הושבתם את ההורים שלנו ואנחנו היום מבקשים, תבואו, תתקנו את העוול הזה, את כל העוול של ה-67 שנים, שלהורים שלי ולהורים שלה ולאנשים המבוגרים יהיה את הכמה שנים שנשאר להם לחיות, שיחיו אותן בכבוד.

תודה.

כי המצב הוא באמת כואב. ושכל אחד כאן מחברי הממשלה יחשוב שזה האני שלו, זה שלו, זה האבא וזה האימא שלו. באמת קשה, אנחנו ממש מבקשים, תעבירו את זה במצב הנוכחי.

תודה רבה.

אדוני, עוד מילה אחת.

לא, לא. אני אעשה סבב קצר. אני מכיר את הנושא, אבל היות ונסעתם מתל-אביב, אני אעשה סבב קצר של שתי דקות לכל דובר - אתם יכולים לחזור גם אחד על דברי השני, זה בסדר - שייתן את התחושה שלו, מה שהוא חושב. בבקשה.

שמי אהרון בן נון. אני צאצא למתיישבי הסוכנות היהודית. קודם כול, אני רוצה להאיר פה – להאיר, לא להעיר – מינהל מקרקעי ישראל לא שיכן אותנו שם. מינהל מקרקעי ישראל רק ב-1960 - - -

אכן, נכון.

בגדול, מה שאני אומר, הצעת החוק הזאת – אני מאמין שחלק מהחברים פה לא יסכימו איתי – היא הצעת חוק בכלל לא טובה מכיוון שהיא מוסיפה עוולה על עוולה, גזל על גזל. זה אבסורד, זה כמו שאני אפנה עכשיו את מושב שדה ורבורג או את מושב כסלון או את - - -

לא חשוב. נתת דוגמה אחת, זה מספיק.

כל המושבים. כפר שמריהו. תוציא אותם מכפר שמריהו מהבית, תן להם דירה תמורת דירה, את המחיר של הדירה, ותוציא אותם, קח להם את הקרקע, תבנה מגדלים. זה פה זלזול כפול במתיישבים ששוכנו על-ידי כל המוסדות המוכרים, כל שכן על-ידי הסוכנות היהודית.

אני קראתי את הפרוטוקול - אני חייב לומר את זה – של הוועדה שהתכנסה פה ב-20 ביוני. חרה לי לשמוע את נציגת המינהל, הגברת תם, אני לא יודע מי זאת אפילו.

- - -

שלום לך.

שירה.

היא אמרה שבשנת 1960 לא הייתה חובת המכרזים. נכון?

לא, לא חושב. לא, לא. יש לך עוד 30 שניות לסיים.

רק שנייה.

תשמע, אנחנו פה לא מתנצחים וזה לא נאומים לאומה. תגיד בשני משפטים את הנושא הכללי שלך.

החוק הזה הוא חוק לא טוב. הוא בא וסוגר את התושבים בתוך מסגרת של ברזל, שהם לא יכולים לצאת ממנה. דירה תמורת דירה זה לא מחיר. אנשים השתכנו בקרקע, יש פה נחלות לאנשים. אנשים, היו להם רפתות כמו שרותי אמרה, היו להם לולים, הם גידלו יבולים, אנשים קיבלו משקי עזר. בשכונת ידידיה, שהיא שכונת החבאנים של התימנים שנמצאת בתל-אביב, שם קיבלו משקי עזר. שם קיבלו, עכשיו בשנת 2000, 180 מטר כפול שתיים זה 360 מטר לכל משק עזר.

תודה רבה.

רוצים את זכויותינו המלאות ברישום בקרקע ו/או שווה-ערך בטאבו.

תודה רבה. בבקשה.

שלום, שמי שי דורני, אני מדבר בשם מי שכבר לא יכול לדבר. אני הבן של עזרא דורני זיכרונו לברכה, שנפטר לפני שבע שנים, תושב שהגיע ב-1950 לשכונת גבעת עמל.

אתה עם זכות מלאה.

עם זכות מלאה. אני אגיד לך, העוול של גבעת עמל לא נגרם רק לנו. אני יכול לספר לך שבשבעה של אבא שלי אני קיבלתי צו פינוי. איך אומרים, הגופה לא התקררה וה"כרישים" כבר הריחו את הדם והגיעו. אבא שלי כשנפטר, קיבלנו צו פינוי.

במשך שבע שנים קיבלנו הוצאות לפועל. 180,000 שקלים הלכו לי על בתי-משפט. הפסדנו בשלום, הפסדנו במחוזי. אנחנו לא ביקשנו מיליונים, לא ביקשנו לגור באורח חיים מתירני כמו אליטיסטים ב-YOO. ביקשנו בית, קורת גג.

אימא שלי היום בת 55, פוטרה מעבודה. למה? כי היא הייתה צריכה לדאוג לבית ולי כשאני בזמן הצבא, בזמן "צוק איתן", משפחת כוזהינוף באה והגיעה עם טופס פינוי ואמרה, יש לכם 24 שעות לעזוב את הבית. 24 שעות לעזוב את הבית. הוציאו את אימא שלי עם ציפורניים על הקיר.

אני, באמצע "צוק איתן" בלוויה צבאית – היום זה שנתיים לשני חברים שנהרגו – באמצע לוויה צבאית אני יצאתי בשביל ללכת למגדל אביב משה לכוזהינוף שיישב לי מולי ויסדר יהלומים וירצד את היהלומים, ולבוא להגיד לי, 24 שעות יש לך, אם לא אני מעיף אותך קיבינימט מהבית. 24 שעות.

אני לא עשיתי כלום, אני לא רוצה כלום. אל תביאו לי שום דבר, לא צריך, אני לא רוצה עזרה מכוזהינוף, שאני לא אתסכל לו בחיים ושהוא לא יסתכל ויגיד לי: שמע, עזרתי לך. לא רוצה כלום. אבל אימא שלי בגיל 55 צריכה ללכת לעמידר? אני עומד במשרדים של עמידר, אני שמ-2005 בסיירת גבעתי נלחמתי, נפצעתי, יש לי רסיסים בכל הרגליים. אני בן יחיד, חתמתי בשביל להיות בצבא, בשביל שאימא שלי תבקש עזרה מעמידר? אני עוד שלושה חודשים מתחתן, אני ואימא שלי גרים בדירה שניים וחצי חדרים. אני ישן עם אשתי לעתיד בחצי חדר ברמת עמידר. לא שאני משהו, אני גם אגור בשכונת התקווה ואני גם אגור בנגב, בתל שבע עם הבדואים.

אבל תדאגו לנו, לא עשינו כלום. אבא שלי זיכרונו לברכה הגיע לשם, סיפר לי את הסיפורים איך הוא העביר לבריטים את הנאד מתחת לחולצה. הוא הגיע לשם בחור צעיר עם המשפחה שלו, ואף אחד לא מקשיב לנו.

אני אגיד משהו אחרון. מר אברמוביץ - בזמן שאבא שלי היה על כיסא גלגלים, על כיסא גלגלים, אחרי שני אירועים מוחיים – ישבנו אצל מגשר. הוא בא למגשר והעביר לו פתק מתחת לשולחן, אפילו לא דיבר איתי מילה, אמר, זה מה שאני מוכן להביא לבן-אדם הזה. הוא הביא פתק עם 100,000 שקל.

אני יכול להגיד לך שקיבלנו 100 יותר, כש-180,000 שקל מזה אני בחובות היום, ו-54,000 שקל הוצאה לפועל, ועוד 120,000 שקל שנאלצנו לשלם.

אין לנו. בעוד חודש וחצי, כששנתיים עברנו ארבע דירות כי לא עמדנו בתשלומים; אני יכול להגיד לך שאני לא מרוויח את המשכורות שאנשים חושבים, ואימא שלי כרגע לא עובדת, היא עובדת משק בית, מנקה מדרגות, למה? כי בגיל 55 אף אחד לא רוצה לקחת עובדת, לא משנה מה היא עשתה, ויש לה תואר ויש לה הכול, אבל אנחנו היום נמצאים במצב שאין לנו מה לעשות.

אנחנו לא מבקשים מיליונים, אנחנו לא רוצים מיליונים. אני לא רוצה מיליונים. אני מוכן שתביאו את המיליונים, תפזרו אותם בין הוועדה. תדאגו לאימא שלי לבית.

הבנתי. מאה אחוז. תודה רבה. בבקשה, אני ממשיך בסדר.

אני רק רוצה להגיד דבר אחד.

גברת אלפסי, את דיברת. מפאת כבודך, בסדר, משפט אחד.

רק משפט אחד. מה שאני מבקשת, שלא תעקרו נטוע. ואני לא מדברת על עצים, אני מדברת על אנשים, על משפחות, על ילדים. על זה אני מדברת.

מאה אחוז. תודה רבה. בבקשה.

לבנה רצאבי מנובלה. המשפחה הראשונה שהגיעה זה מנובלה, ואני רצאבי היום. ואימא שלי הגיעה לא בפלישה ולא נפלה מהאווירון למטה. עיריית תל-אביב באה, אימא שלי לא ידעה לקרוא ולכתוב, ואבא שלי נהרג ביפו, הוא הלך להרוס את הבתים שירו על נווה צדק. הוא הרס להם את הבתים ונהרג שם למטה. נפל עליו קיר ושם הוא נשאר.

באו לאימא שלי עם חמישה ילדים, אלמנה, שלא יודעת לקרוא ולכתוב. הוא השאיר לה בית בדמי מפתח, שישה חדרים עם חצר ענקית. ועיריית תל-אביב באה עם איזה פתק קטן ואמרה: בואי גברת, פה זה חזית, בואי ניקח אותך לעורף. את עם חמישה ילדים, יירו עליכם, אחד מהילדים ייפגע, בואי אנחנו ניקח אותך למקום יותר טוב.

המקום היותר טוב זה גבעת עמל, חדר גמלים, עם צריפים לכל האורך, וככה הם הושיבו אישה אלמנה עם חמישה ילדים, שאבא שלי דאג שלא יירו על היהודים, ונהרג שם. וככה זרקו אותנו. והיום אני נקראת פולשת.

בושה.

איך אני נקראת פולשת? איך?

כמה שנים את גרה שם?

אני 68 שנה.

במקום.

במקום. ואני פולשת.

מה הציעו לך?

איזה הציעו?

קודם כול, הוא לא מציע כלום.

מישהו דיבר אתך?

הוא בכלל לא בא לדבר. וכשהוא יום אחד רצה לצחוק עלי, אז הוא בא אלי הביתה וישב על כיסא, אמר לי, מה את רוצה? אמרתי לו, כמה אתה נותן? יש לי 300 מ"ר, הכול בנוי, כמה אתה נותן? שני מיליון, תיקחי ותלכי.

אני והבן שלי, ואימא שלי הייתה גרה שם, והבית עוד קיים, אומר – למתים אין ירושה, לא עובר בירושה. מי קבע? מי אתה? מי אתה שאתה תקבע שאימא שלי, שכל החיים שלה שמה בגבעת עמל, היא לא צריכה לקבל ירושה? הילדים שלה לא צריכים לקבל כלום, הנכדים שלה?

הבנתי, מאה אחוז.

איפה נשמע דבר כזה? איפה?

תודה.

לקחו לה בית, בית ענק בנווה צדק, הביאו אותה לחדר גמלים, ועוד היום הם באים להוציא אותי גם מהחדר גמלים. ולאן הוא נותן לי? שני מיליון. מה אני יכולה לקנות בשני מיליון? איפה אני אזרוק את הבן שלי? איפה אני אלך?

תודה. הבנתי.

בבקשה.

שמי עזרא ברוך, אני נשוי לרויטל שומוביץ.

ממשפחת שומוביץ.

חמי וחמותי הם אסתר ועובדיה שומוביץ.

אותו סיפור או שאתה רוצה לחזק את אותו סיפור?

אני רוצה לדבר על נושא נוסף והוא העובדה שאין שום הגנה לתושבים שם מצד העירייה או מצד התב"ע, כפי שאתם יודעים. המצב הוא כזה שאין הכרח לפנות את התושבים כדי לתת ליזמים אישורי בנייה, ומשתמשים בזה כדי לגרום לתושבים מפח נפש, כדי ללחוץ עליהם בכל הצורות.

זה הבנו, הבנו.

למעשה העירייה פה משתתפת, עושה יד אחת עם כל היזמים, היא למעשה חלק מהבעלים. ואין למי לפנות. ניסינו מספר פעמים ללכת לשוחח בעירייה בנושא הזה, אין עם מי לדבר.

תודה, עזרא.

העירייה עם היזמים ביחד.

אני לא חוזר אחורה. רבותי, אני מתקדם. שאלתי מי רוצה לדבר, התחלתי לעבור.

היא ישבה בצד.

חבר'ה, זה לא גננת פה. אני הבנתי, דרך אגב אני מבין את הכול גם בלי שאתם מדברים.

אבל היא - - -

לא, לא לעזור לי.

תקשיב. היא זרוקה עם ארבעה ילדים ברחוב.

לא, גברת. לא. עזרא, יש לך מה להוסיף לנו?

לא. אני חושב שסיימתי.

תודה. שני משפטים, אני אלך אחורה, ואני מתקדם. אני רוצה לסכם את הדיון.

אני שרון פרץ, הבת של דוד אלפסי. אבא שלי גם הגיע לשם מקום המדינה, משנת 47'. נזרקנו בדצמבר האחרון על-ידי משפחת כוזהינוף בפינוי אלים ואכזרי.

הכי קשה שהיה.

אני נולדתי וגרתי בשכונה עד היום, עד דצמבר. יש לי ארבעה ילדים, הייתי בהיריון עם הילד הרביעי - - -

בת כמה את?

אני בת 33. עברתי, עד היום אני בטראומה, הילדים שלי עד היום בטיפולים פסיכולוגיים. נזרקנו לרחוב, אף אחד לא מסתכל עלינו מהרשויות.

והרווחה רצתה לקחת לך את הילדים.

הרווחה איימו עלי שאם אני אשב באוהל ייקחו לי את הילדים. גרנו אצל המשפחות, עד היום אנחנו עוברים סיוט, אנחנו לא מצליחים להשתקם. בעלי כבר רצה כמעט לעשות משהו לכוזהינוף כי הוא כבר אומר: די, עד לאן. הוא לא מוכן להסתכל עלינו, לא מוכן לתת לנו שקל. אמרנו לו: אני צריכה לאיים? למה אני צריכה להגיע למצב הזה? למה אני צריכה להיות פושעת? למה אני צריכה להיות עבריינית?

אנחנו עובדים, אנחנו מרוויחים, אנחנו עובדים במינימום. השכירות שוחקת אותנו, פה ושם המשפחה עוזרת לי, אם לא אני גרה ברחוב עם ארבעה ילדים.

רון חולדאי, כשהרסו לי את הבית, אמר: אני אעזור לך, יהיה בסדר. הגעתי כמה ימים אחרי, אף אחד לא מסתכל, לא רון חולדאי ולא אף אחד, וכנ"ל לא הרווחה, אין לנו אמצעים לעזור. פשוט ככה. אני זרוקה עם ארבעה ילדים ברחוב.

תודה.

תודה.

ממשיכים. בבקשה.

יוסי כהן, גבעת עמל. גבעת עמל א', אדמת מינהל, עשתה הסכם – הדיירים, העירייה, אקירוב, והמינהל שותף גם כן – דירה תמורת דירה לפי הסכם שאנחנו העלינו ואנחנו נלחמים על זה. יש לי את זה פה, וחשוב מאוד, חשוב מאוד שזה מה שיהיה. רוב השכונה, כמעט כולה, מוכנים לדבר הזה. זה צדק, ואני מבקש שיעבירו את החוק היום. היום.

תודה. בבקשה.

הראל רפאלי. אני רוצה לחזק את מה שאמר עכשיו יוסי. בן-דרור ימיני, עיתונאי, הוא היה גר בשכונת גבעת עמל א', ואני רוצה להבהיר – גבעת עמל א' וגבעת עמל ב', זו הייתה שכונה אחת, סך הכול דרך חיפה חצתה אותה. חלק מכרו, שזה גבעת עמל ב', וגבעת עמל א' הייתה אדמת מינהל.

בן-דרור ימיני יזם את הדבר הזה, ובסופו של דבר מינהל מקרקעי ישראל אישר, עיריית תל-אביב אישרה, היזמים והתושבים. אני חושב שזה חייב לעבור לפי גבעת עמל א'. יתרה מזאת, אני חושב שלא תהיה בעיה של דור ראשון, דור שני, דור שלישי. בגבעת עמל א' הקריטריונים דיברו על כך שזה לפי מחיר למטר, היה מחיר למחסן והיה מחיר לקרקע. זה הקריטריון, ואז גם אין את הנושא הזה של דור ראשון, דור שני וכו'.

של דורות. נכון.

תודה.

זה מה שצריך לעבור.

בבקשה, יוני. אני רוצה לסכם.

יוני הוא לא מהשכונה שלנו.

הוא ביקש את זכות הדיבור.

זה בסדר גמור. חברים, יש פה ניהול הוועדה. בואו.

לא הבנתי. אתם רוצים להחליף אותי, בבקשה. יש לי מה לעשות.

אני יוני יוחנן, תושב ליפתא ומלווה את השכונות בצורה כזאת או אחרת ועם עזרה בידע שלי. כל חברי הכנסת וגם אתה דודי, אני חושב שהנושא של חוקים ועוד חוקים הוא חשוב מאוד, אבל אני חושב שעד שלא תהיה הכרה של מדינת ישראל, שלכם, של הכנסת, בתושבים שיושבו בשנות החמישים – וזה לא משנה כרגע באיזה שכונה – תושבים שיושבו על-ידי המדינה בשנות החמישים, שבאו על-ידי הסוכנות היהודית או קרן קיימת לאותה תקופה, צריכים לקבל הכרה ממסדית לנושא הזה, ואז חלק מהבעיות והפתרונות יהיו הרבה יותר קלים ברגע שיש הכרה בנושא של התושבים שיושבו בשנות החמישים.

אני יכול להגיד לכם דבר פשוט. עשיתי כתבה לפני שבועיים, וזה היה קצת הזוי – יושבת פה גם נציגת המינהל – התגובות של המינהל, יש להם תגובות לקוניות או דברים יתבררו בבית-המשפט, אבל הם רשמו שם סעיף שאני פשוט נפלתי מהכיסא. הם אמרו, סליחה, אם יש לכם טענות כלפינו, עד 1960 אתם יכולים לטעון כלפינו. מה שהיה לפני 1960 תפנו לאחרים שיישבו אתכם. זו תגובה של המינהל, דודי, אני יכול להציג לך אותה. זאת אומרת, זה לא אנחנו, זה הסוכנות היהודית, זה קרן קיימת, אולי הם אשמים, לא אנחנו. אתם מחזיקים היום בזכויות ואל תטילו רפש לאחור.

אז אני אומר, בגדול, אני מאחל הצלחה לכולם פה ואני גם כן בעד להעביר את החוק. ואני אומר, דודי, הדבר החשוב ביותר שכולכם – אני אומר עוד פעם, חברי הכנסת, שולי – הדבר החשוב ביותר - בסופו של יום, הסיפור הוא לא גבעת עמל, יש הרבה תושבים שיושבו בשנות החמישים - לעשות הכרה של תושבים שיושבו על-ידי מדינת ישראל בנכסי נפקדים, לקבל הכרה כוללת, הכרה של הזכויות. תודה רבה לכולם ובהצלחה.

תודה. מישהו עוד מרגיש בבטן שהוא חייב להגיד משפט? מי שדיבר, לא.

עשר שניות.

אבל אתה דיברת.

אני רוצה להציג אלטרנטיבה.

עשר שניות. זה לא הוגן, אבל לא חשוב.

ישנם 30 דונם פנויים במתחם של גבעת עמל. הווי אומר, יצאה החלטה עכשיו של מינהל מקרקעי ישראל, האחרונה, אושרה, שכל הערים הגדולות – תל-אביב, חיפה, ירושלים ונתניה – כל שטחי הציבור יהפכו למגורים. הווי אומר, בשכונת גבעת עמל, בתוך הקו הכחול של 1770א יש 24 דונם מוצהרים, עוד 16 דונם - - -

אבל אתה כבר עברת את העשר שניות, ואתה נכנס עכשיו לאיזה מספרי קרקעות כבר.

אפשר לתת לתושבים - - -

עזוב, אני לא שם. אתה עכשיו נכנס לרזולוציה, עוד מעט איזה שטח ומי יקבל מה וכמה. אנחנו לא שם עוד. בבקשה.

רונית אלדובי כהן, נשואה לבן השכונה. אנחנו היום כולנו לקחנו ימי חופש מהעבודה, תושבים רבים מהשכונה, כי אנחנו נושאים אליכם את העיניים ואנחנו מצפים שאתם תעבירו היום את החוק שלנו בקריאה ראשונה, שבוע לפני שנגמר מושב הקיץ של הכנסת כי אנחנו נתבעים, כל בית-אב נתבע פה בשניים וחצי מיליון שקלים, והגלגלים מתגלגלים. ואנחנו כולנו פה מתחננים, מעבר לסיפורים האישיים אנחנו נשמח לארח אתכם בשכונה שלנו. אנחנו חייבים שתצילו אותנו, שתצילו אותנו בעזרת החוק. אנחנו חייבים שתצילו אותנו.

תודה, רונית.

זה מלווה יום-יום באיומים - -

הבנתי.

- - שתמצאו את עצמכם בחוץ.

לא להפריע לי. דרך אגב, במעגל החיצון לא מדברים בכלל.

אבל אין מקום שם.

אם את מתעקשת לדבר ויש לך מה, אז בבקשה. חבר הכנסת גואטה, בבקשה.

תודה, אדוני היושב-ראש. בכוונה ביקשתי לשמוע את התושבים ורק לאחר מכן לדבר. אני חייב לומר שאני בתור ילד גדלתי על הסרט קזבלן, אחרי זה עשו מזה הצגה, והיום עושים שוב פעם הצגה עם עמוס תמם, ונראה כאילו אולי - - -

אתה בקי יותר ממני.

בשביל אחד שלא למד לימודי ליבה.

היה לו זמן לראות את זה אז.

אני גם מזמין אותך להופעה של להקת תמוז בראשון-לציון בספטמבר. בתור ילד לא היה לי כסף להיכנס להופעות שלהם.

הוא מתכוון שאנחנו בסרט.

לא. אני מתכוון שזה כאילו נראה שזה סרט, ונראה שזה סרט שהיה שייך לשנות השישים והחמישים, ואנחנו רואים שבשנת 2015, וצריך להגיד את הדברים על השולחן, ברור – אני גם חלק מזה – אבל מדינת ישראל מדכאת את האנשים האלה באופן שיטתי, לוקחת אותם לסיבובים ארוכים ארוכים ארוכים, לראות בדרך מי ימות ומי יחיה ומי יתייאש ומי לא יהיה לו כסף ללכת לבית-משפט, וצריך להגיד את הדברים על השולחן.

ומה לעשות, הצד השווה שבהם של כל גבעת עמל וכפר שלם ושכונת הארגזים, שזה ציבור מזרחי, שאנחנו חושבים שהגזענות נפסקה, אבל אף אחד לא יעז היום ללכת לפנות את קיבוץ געש או קיבוצים אחרים.

דרך אגב, יש שם גם אשכנזים.

כל הכבוד.

- - -

חברים, אל תלכו למקום הזה.

חבר'ה, זה לא אצטדיון טדי, פה לא מוחאים כפיים. אני לא רוצה להוציא אתכם. לא אותך, ובוודאי לא אותך, מלי. אז אני מבקש, לא מדברים בלי זכות דיבור, ולשמור גם קצת על כבוד הכנסת.

אתם מספר ראשון.

לא אותי. כבוד הכנסת.

אתם ראשונים.

שמעתי את חברתי חברת הכנסת שולי מועלם, שיש לי הרבה כבוד והערכה אליה, שאמרה למה ללכת לשם. מה לעשות שאנחנו שם. נכון שאנחנו מנסים כל הזמן לרמות את עצמנו ולהגיד לא קיים ואין גזענות. יש, היא חיה, נושמת ובועטת. אף אחד לא היה מעז שום קיבוץ לפנות.

בזה אני מסכימה אתך.

לא רק שלא מפנים אותם, הם בונים צימרים והם בונים עסקים, ואף אחד לא מזיז אותם.

מה אתה מציע?

והצד השווה שבהם, עובדה - גבעת עמל, כפר שלם, שכונת הארגזים.

ליפתא.

כולם מזרחים.

לכולם ברור מה הצד השווה שבהם. אני מבקש בכל לשון של בקשה. אין ספק שצריך להעביר את החוק הזה מהר מאוד, ואני מבין אותך שאתה אומר שהחוק הזה גרוע, אבל לפעמים תפסת מרובה לא תפסת.

לכן, צריך להודות לחברי הכנסת שהעלו את החוק הזה אבל בד בבד, אדוני היושב-ראש, אני חושב שמה שצריך בעיקר לעשות כרגע זה לעצור את הכול ושלא יפנו אף אחד עד שהחוק הזה יוסדר. תודה רבה.

תודה. רבותי, ברשותכם אני מבקש לסכם את הדיון. כפי שאמרתי בפתיח של הדברים שלי, ישנה פרוצדורה בכנסת מה קורה בהצעות חוק. אני אספר לכם סיפור קטן כדי שתבינו גם אתם. זה מתחבר למה שקרה גם עם שכונת הארגזים.

בכנסת לא עוברים חוקים שהממשלה מתנגדת להם. לכן, אין טעם להעלות חוק כדי להפיל אותו. אנחנו יותר רוצים להביא תוצאה מאשר להעלות סתם חוקים, סתם תהליכים.

כרגע המצב של החוק, שהוא עבר קריאה טרומית. זה החוק שהגישה שולי מועלם ועוד חברי כנסת שהקראתי את שמם, אבל היא הובילה את זה, וזה עבר בתנאי שזה מתואם עם האוצר ומשרד המשפטים.

לכן, מה שקורה מהדיון האחרון ועד היום, מנסים כל הזמן להגיע לאיזושהי הבנה איתם משום שבלי הבנה יהיה קשה מאוד לקדם את זה. תבינו את הקונטקסט שאנחנו חיים בו.

אולי צריך לעשות - - -

יגאל, לא להפריע לי. אנחנו מתקדמים. אנחנו בסיכום. בסיכום לא מדברים.

אני מקבל את מה שאתם אומרים ואני מניח שאתם גם מבינים לבד, אני מניח שגם המדינה אמורה להבין את זה. הכרה בתושבים בוודאי, אין על מה לדבר, אחרת אין דיון ואין כלום. לגבי נושא הפיצוי, יש שתי שיטות פיצוי, אני לא נכנס אליהן אבל אני לא קובע אותן. יש פיצוי לפי שטח ויש פיצוי לפי משפחה. שתיהן נכונות, אני לא נכנס לזה כי זה לא התפקיד שלי. גם גובה הפיצוי, אני לא נכנס לזה כי אני כרגע לא בפוזיציה. חבר כנסת לא בפוזיציה של משא ומתן על כסף.

ויש גם השלכות רוחב, רבותי. הן לא דומות, לא כל שכונה דומה לחברתה, אבל יש איזשהו מכנה משותף בין השכונות.

אני כבר מנסה, מאחורי הקלעים גם אני יושב עם האוצר כדי לקדם את העניינים האלה. ישבנו אתמול גם עם חבר'ה מהאוצר ואני סיכמתי איתם את הנושא הבא. אנחנו נקים צוות. הם גם מבינים את הסיפור. תראו, בסופו של דבר בחיים פשרה, כל צד מתחיל פה ובסוף מתכנסים לאיזשהו מקום שבואו נגיד שכולם לא מרוצים. ברגע שכולם לא מרוצים זאת הפשרה הכי טובה.

אני בעצם סיכמתי עם האוצר שיקום צוות של משא ומתן איתם, של חבר'ה מגבעת עמל. אתם תבחרו נציג תושבים, שני נציגים, תרצו שלושה – שלושה, אבל הם יהיו חייבים להיות החבר'ה שמייצגים את השכונה, על כל מרכיבי הבעיות שלה ועל כל מרכיבי הגילאים שלה. מי שירכז מבחינתי באוצר את הנושא זה ערן ניצן, גם רבקה פה – היא הייתה בדיון איתי – וגם דניאל. הם יחברו כמובן גם את הנושא של המינהל וגם את משרד המשפטים. בסופו של דבר הפלטפורמה צריכה להיות פלטפורמה משפטית חוקית, שצריך להסדיר אותה, וכמובן אני גם מבקש מחברת הכנסת מועלם, שהיא הגישה את הצעת החוק – היא הגישה וגם דב חנין – אבל שיהיו שותפים, אני אשמח מאוד אם תהיו בעסק הזה.

במהלך הפגרה יש מספיק זמן כדי לדון ולהגיע להבנות או אי-הבנות.

לתושבים אין את הזמן הזה.

שנייה.

אין את הזמן הזה. היינו בסרט הזה בקדנציה הקודמת. היינו באותו סרט.

מה השם שלך?

רפי.

רפי, אם אתה רוצה להפריע לי אני אוציא אותך החוצה, ואם יש לך רעיון יותר טוב אז תעשה אותו עם עצמך. אני מציע, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה. אני כרגע עושה הרבה עבודות מאחורי הקלעים שאתה לא מכיר כדי לעזור. אם אתה יודע לעשות את זה יותר טוב, אהלן וסהלן, אתה משוחרר, אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, אני לא אפריע לך. זה בסדר.

מה עם - - -

כנ"ל את. אני כאן מקדיש יותר מדי שעות לנושא בלי שאתם יודעים, כדי להתחיל להתכנס לאיזשהו מקום. ולכן אני מבקש במהלך הפגרה, בשלושה חודשים הקרובים – דרך אגב, אתם המתנתם עם זה שנים על גבי שנים.

לא נרדמנו. השופטת - - -

לא, היה מאבק כל השנים. כל השנים היה מאבק.

- - -

חברים, רגע, רגע.

לא, אני לא צריך עזרה.

לא, זה מעליב אותנו. זה מעליב אותנו.

- - -

השופטת - - - - בשנות השישים והשבעים - - -

רונית, רונית.

את צודקת, אבל יושב-ראש הוועדה אתך.

שולי, אל תעזרי לי.

סליחה.

רונית, עוד מילה, את לא נכנסת לדיונים שלי בכלל. גם הבאים. וגם אתה. אני אמרתי לכם, אחרי הדיון הזה, שאני סוגר אותו בעוד שלוש דקות, תעשו איזה מאבק שאתם רוצים, זה בסדר. תשבתו רעב בחוץ, זה בסדר, אף אחד לא עוצר אתכם. תמשיכו. אני בא לעזור לכם לפי מה שאני מבין.

סליחה. סליחה.

אנחנו לא נגדך. אנחנו אתך.

הסברתי. לי אל תטיפו מוסר. אתם תמשיכו לעשות מה שאתם מבינים.

לכן אני אומר כזה דבר. בשבוע הקרוב תעבירו ללאה מנהלת הוועדה – אחרי שתעשו בחירות ביניכם לבין עצמכם – מי אלה שלושת הנציגים שלכם. תעבירו את זה למנהלת הוועדה, אנחנו נדאג להעביר את זה למשרד האוצר, לערן ניצן. ערן יהיה מבחינתי יושב-ראש הוועדה, הוא ירכז. יהיה נציג מינהל כמו שאמרתי, נציג משרד המשפטים וחברת הכנסת שולי מועלם. ואני מבקש, אחרי שניתן לכם את השמות תתחילו לכנס דיונים, לשבת איתם ולראות איך אתם מתכנסים ומתחילים להביא את הפתרון.

מבחינתי, אני אשמח מאוד אם אתם תגיעו לאיזושהי הבנה או שתפתרו את רוב המחלוקות ואז אנחנו פחות או יותר נשים את הפרק הזה מאחורינו.

אני מבין שאתם גם מבינים לבד, סך הכול זכויות התושבים ברורות לנו, שמעתם את הסיפורים, אין טעם לחזור עליהם, הם גזור-הדבק כמעט לכל השכונות שאנחנו מדברים עליהן, רק חלקם זה יותר חמור, חלקם פחות חמור. אני לא רוצה להיכנס לשם כי באמת אני נמצא אתכם, כמעט בכל שכונה אתם כבר מכירים מה אני חושב.

אני מאוד אשמח אם תבואו באמת עם לב חפץ ורחב ונפש חפצה לפתור את הנושאים האלה כי בסך הכול באמת בשורה התחתונה, בכל מקרה, לא משנה איך אתה מסתכל על זה, מדובר באנשים קשי-יום. זה לא טייקונים שאנחנו באים ואומרים, למה שניתן להם עוד 5%. במקרה דנן אני לא חושב שייקוב הדין את ההר, זה הסיפור, כי בסך הכול מדובר באוכלוסייה חלשה, גם ככה קשה לה בחיים. וגם אם נהיה קצת, מה שנקרא, לפנים משורת הדין וגם אם נהיה רחבי-לב איתם, זה בסדר, עשינו רק צדקה, לא עשינו בזה שום דבר חמור.

אבל מגיע לנו.

זה לא צדקה. זה מגיע להם בדין. סליחה על התיקון.

לא להפריע לי.

לא, אבל - - -

גברת, מה השם שלך?

לוי רחל.

לוי, את מפריעה לי כבר פעם רביעית מתחילת הדיון.

בכיף.

אני אומר, גם אם יתנו לך מעבר למה שמגיע לך. את צודקת - - -

תנו לי דירה תמורת דירה.

לוי רחל.

אני משנת - - -

לוי רחל, את מפריעה לי. אני התכוונתי מעבר לכל מה שמגיע.

הוא אתך. הוא אתך.

לא, אני לא צריך להיות אתך או נגדך.

אני יודעת. אני מודה ומוקירה.

לכן, אני מבקש במהלך הפגרה לשבת כמה דיונים שצריך, להקדיש. אני יודע שאתם יושבים באמצע דיוני התקציב, תקדישו לזה את הזמן.

בכל מקרה, מייד עם כינוס המושב אני אקבע דיון, ושם אם אנחנו לא נתכנס אז נצטרך לקדם את החקיקה ולא חשוב מה יקרה איתה. אני מודה לכולם.

אני רוצה רק משפט.

לא, לא, נגמר.

לא. להודות, להודות.

לא, לא צריך. אני רק אומר, מבחינתי, מלי, את הכתובת שמעבירה ללאה את השמות. אני מבקש שלושה נציגים מגבעת עמל.

אנחנו מעמידים את עצמנו בסטטוס שונה. אנחנו הגשנו התנגדויות, הם לא הגישו התנגדויות.

אני כרגע לא שם. אני לא שם.

- - -

אני לא עושה פה תתי-דיונים. אתם תשבו ביניכם לבין עצמכם, כל החבר'ה – אם יש שם גבעת עמל א' ו-ב', בגלל זה אמרתי שלושה נציגים – ותקבעו מי שלושת הנציגים. יכול להיות שזאת הבעיה שלכם בחיים. יכול להיות. יכול להיות שהגענו לאן שהגענו בגלל זה. אבל תקבעו את שלושת הנציגים, תעבירו את זה ללאה ואנחנו נעביר את זה לאוצר.

אני רק רוצה להודות.

לא, לא צריך.

לדב חנין.

מלי, משפט אחד. אני רוצה לתת לשולי.

רק שאלה קטנה. אני בעצם מבינה שאתם לא מעבירים היום בקריאה ראשונה.

לא, לא.

אני רק שואלת. אי-אפשר להעביר כרגע את החוק בכללותו בלי לפתוח אותו?

לא. אני מסביר.

אמרנו שנעשה את הכול להעביר אותו כרגע ככה, ואני מסכימה עם מה שהצעת, אבל לפחות - - -

אבל הסברתי. כרגע זה לא משנה, אין לזה שום משמעות, צריך להבין. גם זה לא יעבור. לכן אין לזה משמעות כרגע. אני כרגע מנסה, תסמכי עלי שאני יודע מה אני עושה.

אני סומכת עליך, ודאי.

לכן, אני אומר, תבחרו את הנציגים, תשבו. נתחיל להתניע מהלך של דיון. אני רוצה להתחיל להתניע מהלך של הידברות אמיתית, כמו שאמרתי. תאמינו לי, אנחנו עברנו בשנה האחרונה כל מיני דברים, גם הפקידןת עברה. היא מבינה שאנחנו לא נרפה והם שומעים את הסיפורים, הם גם בני-אדם, לא?

לא.

אני מבקש לצאת החוצה.

לא, לא, לא. חברים.

(רונית אלדובי כהן יוצאת מאולם הוועדה.)

הם אנשים טובים. שלא תתבלבלו, הפקידים הם לא אנשים שיש להם בעיה אתכם, זה לא הרעיון שלהם. זה לא הסיפור שהם נגדכם בגלל שהם רעים. זה בגלל שהם, יש להם את הקונספט שלהם, יש להם את תפיסות העולם שלהם, אבל זה בסדר, אין לי מחלוקת איתם כרגע על הנושא הזה.

תוך כדי דיבור אני מקווה שנגיע לאיזושהי הבנה שכולם לא יהיו מרוצים, אז אני אדע שבסופו של דבר הפשרה היא נכונה. בבקשה.

אני רוצה להיות מאוד בצד שמצטער על זה שהמשרדים לא היו מסוגלים לבוא היום ולהגיד אמירה, שבואו נעביר את זה בקריאה ראשונה. אני הסכמתי בוועדת שרים, אני לא מתווכחת פה על הפרוצדורה. אני חושבת שנכון היה שתגביהו עוף ושתאפשרו להעביר את זה בקריאה ראשונה, מתוך ידיעה שלנקודה שבה אנחנו נמצאים עכשיו כבר הגיעו גם בכנסות קודמות.

לא בשביל זה קיבלת את רשות הדיבור.

רגע. משפט סיכום.

בבקשה.

יחד עם זאת, אני כן רואה את השינוי במשרדים. לצערי, לא ברמ"י. אני מאוד מקווה שתידבקו בשינוי. לצערי, גם לא במשרד המשפטים. המקום היחיד שבינתיים אני רואה שינוי זה במשרד האוצר. המקום היחיד שכאילו היה אמור להערים קשיים, מבין שהרכבת הזאת של התיקון פה יצאה מהתחנה.

תודה רבה.

משפט אחרון, אדוני. אני מאוד מאוד מקווה שבשלושה חודשים שיש לנו – שהם ארוכים ארוכים ארוכים – נמצא את הפתרון, בדיוק מה שיושב-ראש הוועדה אמר. תבואו בנפש חפצה. יש פה אנשים שיש להם זכויות ועל הזכויות האלה כולנו נלחמים, אתם ואנחנו.

תודה. לפני שאני מסכם. אני לא מחלק ציונים לפקידים כאלה ואחרים, זה בסדר. זה סיכום שלי עם משרד האוצר, בגלל זה אני לא מקדם כרגע את ההצבעה, וזה בסדר.

אני סומכת עליך.

לכן, במתווה שאני סיכמתי אותו. מלי, קחי את הטלפון מלאה, תעבירו את השמות.

אבל צריך גם להיזהר לא לעשות עוול לפקידים האלה, כי הם גם מקבלים מדיניות מלמעלה.

אף אחד לא עושה עוול לפקידים.

גואטה, גואטה.

זה ברור שהפקיד שיושב שם, הוא מקבל מדיניות.

אני מודה לכם, מאחל לכם חופשה נעימה וקיץ בריא.

הישיבה ננעלה בשעה 10:00.