הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 93

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שני, י"ט בתמוז התשע"ו (25 ביולי 2016), שעה 12:30

מסרים סמויים בתוכניות טלוויזיה לפעוטות ולילדים בגיל הרך

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

אורי מקלב

סימה חדד - מנהלת אגף חינוך קדם יסודי, משרד החינוך

רונן אברמסון - ראש אגף פיקוח, המועצה לשידורי כבלים ולוויין

יונתן בייסקי - מנהל תחום בכיר, המועצה לשידורי כבלים ולווין

עליזה דיין חממה - M.A, מנהלת מחלקה, רשות השידור

דוד אורן - מנהל אגף ערוצים, הטלוויזיה החינוכית

שירלי אורן - מנהלת ערוץ ניקולודיאון וניק ג'וניור, ענני תקשורת

רותם רוזן - מנהלת תכניות ודיגיטל, ערוץ ניקולודיאון וניק ג'וניור, ענני תקשורת

גיא קרני - מנכ"ל ערוץ דיסני

ד"ר טלי תאני-הררי - ראש תחום שיווק, המרכז האקדמי פרס

ד"ר איילת כהן - מרצה, מכללת דוד ילין להכשרת מורים

עדי ברקן - יו"ר עמותת סימפלי יו

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

תמי ברנע

ר.כ., חבר המתרגמים

מסרים סמויים בתוכניות טלויזיה לפעוטות ולילדים בגיל הרך

אני ברשותכם פותחת את דיון הוועדה, שיעסוק במסרים סמויים בתכניות טלוויזיה לפעוטות ולילדים בגיל הרך. הרעיון בעצם החל מדיונים שקיימנו כאן בוועדה, כשהמטרה היא לראות, או יותר נכון להרהר בזה שכבר מגיל מאד מאד צעיר, מסתבר שהילדים שלנו חשופים על פניו לתכניות תמימות, חלקן אפילו מצוירות, ואם אנחנו צוללים פנימה או פשוט שומעים ככה בחצי אוזן, כשאנחנו נמצאים איתם, אנחנו מגלים שזה רחוק מאד מלהיות תמים.

כשיש בהם הרבה מאד מסרים, לא רק מגדריים, שכולם נוהגים לעסוק בהם, אלא גם מסרים מיניים וגם מסרים של דימוי גוף, שזו אחת הסוגיות אני חושבת, היותר בוערות היום במיוחד אצל הצעירים, שאנחנו מגיל צעיר מלמדים אותם מה יפה ומה לא – להיות רזה, או להיות קצת מלא, עם אף כזה או עם אף אחר, להיות בלונדינית או שחורה, או כל מיני תפיסות סטריאוטיפיות שאנחנו מבנים בהם מגיל מאד מאד מאד צעיר, ואחר כך אנחנו מתפלאים – איך הילדים שלנו בכיתה א'-ב'-ג'-ד', מדברים איתנו על דיאטה ועל שיקוי יופי ועל כל מיני דברים שישנו להם את הצורה בגוף, שהאסוציאציה הפשוטה שלי, כשבתכנית מצוירת מכווצים קצת, סליחה, אני יודעת שאנחנו בכנסת, את הטוסיק, או משנים את האף, זה ניתוח פלסטי. אין לזה שום פרשנות אחרת לכשאנחנו גדלים.

הרעיון הוא לצאת למחקר בנושא. ממש, לקחת ולמפות את תכניות הילדים ולראות איזה מסרים מועברים בהן, כדי שאנחנו נראה עם מה אנחנו מתמודדים ומה אנחנו מבקשים לשנות וגם לבדוק את ההתאמה בכלל. אנחנו רואים הרבה פעמים תכניות לאורך היום, כביכול ערוץ הילדים, שכשנכנסים פנימה זה רחוק מאד מלהיות ערוץ ילדים. נתתי תמיד דוגמא של שמש. אצלנו, כשאני הייתי צעירה, זה היה בפריים טיים של המבוגרים. שמונה וחצי, אחרי חדשות. היום זה בשמונה בערב, ערוץ הילדים. כן שייך, לא שייך, לאיזה גילאים זה מתאים?

כמו הדוגמא הזו יש תכניות נוספות והשאלה איך אנחנו לוקחים וממפים בעצם את התכניות השונות ואולי מגדירים אותן לפי גילאים – מה מתאים לגיל כזה ומה לגיל כזה והאם השעה מתאימה לשידור של הגילאים האלה וכו'.

זרקתי הרבה דברים פה ויכולתי לומר עוד הרבה מאד, אבל אני חושבת שכדאי שאנחנו נחוש את זה קצת מהשטח. אז אני ברשותכם אפתח את הדיון עם מי? מי מוכן עם המצגת?

מילת פתיחה.

בבקשה, חבר הכנסת אורי מקלב.

מילת פתיחה. קודם כל אני מברך אותך על קיום הדיון. אני רק רוצה להגיד שלא הרבה דברים אני לקחתי מהכנסת הביתה, לבית שלי, למשפחתי. לא הרבה דברים, אבל ידע כן. אבל לקחת משהו שהפנמתי ממה שראיתי בכנסת וממה שגיליתי בכנסת, שאני מביא את זה הביתה, דבר אחד אני חייב למורי ורבי בעניין הזה, לעדי ברקן. מתוך פגישות שהיו לי איתו בכנסת, כשהייתי יושב ראש הוועדה לפניות הציבור ואז התגלגל מחסור במיטות עבור חולי או חולות אנורקסיה, ואז עדי הופיע באיזה שהוא שלב ולמדתי הרבה דברים מאז.

אצלנו בבית לא מדברים בכלל על שום נושא של דיאטה, זה לא בסביבה. לא רק לבנות, גם לא לבנים, גם לא בסביבת הבנים. הדימוי יכול להיות בכל מקום והדיבורים האלה משפיעים על כולם. למדתי שיש דברים שצריך לדעת איך מדברים עליהם, איך מעבירים אותם, בגלל הרגישות, שזו לא רק שאלה של מסר כזה או אחר, זו שאלה שבסופו של דבר יכולה להגיד לשאלת חיים וזה נוגע בכל המגזרים וזה לא משנה מה השאיפות שלהם. זה לא משנה. הדימוי העצמי יכול להיות גם אם הוא לא רוצה להיראות כמו-. גם עצם הדימוי, עצם הנושא משפיע מאד.

ולכן יותר מהכל, יש חשיבות במסרים הסמויים האלה, ובכלל בשיח, במודעות לשיח, שיש דברים שאי אפשר לדבר עליהם, שאי אפשר בלי שאתה מחזק. המשמעות היא שלוקחים את זה הרבה הרבה יותר רחוק ממה שאנחנו חושבים.

אז כל פעם שעדי נמצא פה אני בא לחזק אותו. כמעט כל פעם אני בא לחזק אותו.

עדי שותף אמיתי לדרך בנושא הזה.

יש הצעת חוק שהוא הציע לי להגיש. אני בסוף לא הגשתי אותה, עמדתי מאחוריו ובסופו של דבר ד"ר רחל אדטו היא זאת שהגישה.

כן, חוק הפוטו-שופ.

חוק שצריך להרחיב אותו ועוד.

באכיפה.

ולכן אני אומר שאני רק באתי לחזק בחשיבות הדיון הזה. אני מבין שיש גם מצגת בכיוון הזה, אז זה מאד חשוב.

כן, יש כמה. עדי, גם אתה הבאת מצגת?

לא. אני המצגת.

הוא המצגת בעצמו.

כן, על זה אני יכולה להעיד. אני מתחברת לדברים של חבר הכנסת מקלב בנושא של מסרים סמוים, במיוחד כשהם בתכניות ילדים. בתכנית מצוירת, אתה אפילו לא נמצא שם כדי לתווך לילד, כי אתה לא מעלה בדעתך שזה נמצא ואני אוסיף עוד משהו. זה כבר לא רק השפעות של בית. יש אפילו השפעות לסביבה החיצונית או למדיה, הרבה יותר מאשר לסביבה הביתית של הורים.

אם פעם חשבנו שהם מחקים רק את ההורים, אז אנחנו רואים היום שהם באים עם השפעות חיצוניות וזה עוד אתגר בעצם להתמודדות שלנו, וזו הסיבה שאתם כאן, כי כנראה אתם משפיעים עליהם בחלק מהזמן הרבה יותר ממה שאנחנו מסוגלים להשפיע, ואני לא מסירה אחריות. אני מאד שם, אבל עדיין ההשפעות של המדיה הן מאד מאד גדולה והשאלה איך אנחנו מתמודדים עם האתגר הזה.

אז אנחנו נתחיל עם המצגת של ד"ר טלי תאני, בבקשה.

שלום לכולם. התבקשתי להציג איזה שהוא רקע לדיון הזה והתלבטנו – קרן ואני – שותפתי למחקר, אני מהמרכז האקדמי פרס, חוקרת את התחום הזה של התנהגות צרכנים צעירים מכל מיני אספקטים, יחד עם ד"ר קרן צוריאל, שהיא מהמרכז הבינתחומי, שהנושאים המרכזיים שלה זה דימוי גוף ואיך הוא מושפע מהסביבה התקשורתית.

התבקשנו להציג לוועדה, וזה נושא מאד מאד גדול ומסרים סמויים ותכניות טלוויזיה, ויש פה המון דברים שאפשר להגיד. זה בעצם הקורס שאני מלמדת במכללה, ובכל זאת ניסינו לקחת בעיקר את המחקרים שלנו, את הדברים שאנחנו חקרנו.

אני רוצה להגיד כבר כנקודת מוצא, אני לא חושבת שטלוויזיה זה רע ואני לא חושבת בראייה שלי שיש גורמים פחות חשובים ויותר חשובים. רק הבוקר קראתי על אימא שמתעדת את הבת שלה, אני לא יודעת אם ראיתם. היא חוותה בצעירותה הפרעת אכילה והיא נורא חוששת מאיך היא מעבירה את זה לבת שלה ויש לה תפקיד מאד מאד משמעותי בעיניה. אי אפשר להסיר את האחריות לא מההורים, לא ממשרד החינוך ולא מכל הגורמים וטלוויזיה בעיני או אמצעי התקשורת בכלל, זה עוד גורם חשוב, אבל אני חושבת שצריך להכניס את זה לקונטקסט, כי אם נפתור את הבעיה של הטלוויזיה, נסגור את הטלוויזיה – נעלים אותה מן עולם – הבעיות לצערי לא ייגמרו.

ננסה לדון בזה ולגעת בדברים. אני מניחה שכולם יודעים את הדברים האלה, אבל בכל זאת אני אגיד את זה כאיזו שהיא פתיחה. הילדים שלנו גדלים בסביבה תקשורתית מאד מאד עמוסה ומאד שונה ממה שהיה לפני עשור-שניים. אינטנסיביות גם מבחינת כמות האמצעים וגם מבחינת היקף התכנים שיש להם. הזמינות 24/7, שזה עוד פעם מעמיד אתגר גדול בפני ההורים – מתי הם צופים, איפה הם צופים, באיזו פלטפורמה הם צופים. זה לא חייב להיות בטלוויזיה, כשכולם צופים יחד איתם.

הילדים שלנו צופים או משתמשים במספר אמצעי תקשורת בו זמנית. לא רק באמצעי תקשורת אחד. אז עוד פעם, נפתור את הבעיה של הטלוויזיה ועדיין לא עשינו את כל הטיפול בכל החזיתות. ולמרות – וזה עוד דבר שחשוב להגיד כאן – למרות כל השינויים האלה – עדיין הטלוויזיה היא מאד מאד מרכזית בחיים שם הילדים. ובאופן אולי פרדוכסאלי ואולי קצת שונה מהתחזיות, דווקא הרשתות החברתיות והאתרים והסלולארי, הגבירו את החשיבות. כי בעצם זה נותן עוד מימד לתכניות הטלוויזיה שהם מאד אוהבים.

אנחנו יודעים שאחרי שהם צופים בתכנית או במקביל, הם הולכים לאתרים, הם מדבירם על זה עם החברים, הם מסתכלים ברשתות החברתיות, הם עוקבים אחרי הידוענים, שהם עוקבים עליהם, שזה אותם ידוענים שנמצאים בתכניות הטלוויזיה. אז התמונה, עוד פעם, היא מורכבת וגדולה.

אני חושבת שאחד הדברים היותר מאתגרים זה בעצם טשטוש הגבולות שאנחנו חיים בו בעידן הזה. בעצם הדבר הזה – תכניות לילדים – אולי זה נכון לילדים המאד מאד קטנים, לפעוטות, אבל מגיל מסוים ומעלה בעצם הילדים בוחרים לעצמם את התכנים, בלי קשר להגדרה אם זה תכנית ילדים או לא. זאת אומרת אנחנו יודעים שהריאליטי נצפה בקרב הרבה מאד ילדים. אנחנו יודעים שכשמזמינים ב-VOD לא איכפת להם אם זה תכנית ילדים או לא תכנית ילדים, הם פשוט צופים במה שנחמד להם ונעים להם.

העובדה שהם מאד סלקטיביים ומאד בררנים. אין כבר לוח שידור שמוגדר – הנה השעות שלכם – כמו שאנחנו היינו קטנים, נשארים בבית כדי לצפות ברגע ודודלי. בעצם כל הזמן כל התכניות זמינות להם מתי שהם רוצים. הסגרתי את הגיל שלי עכשיו.

גם אני ראיתי רגע ודודלי. אני אפילו זוכרת את השמות.

אוקיי. עוד גבול שמאד מטשטש זה תכנים פרסומיים ולא פרסומיים. זה נושא שאני מרבה לדבר עליו, כל הנושא שאני קוראת לו פרסום סמוי, שנכנס גם לתוך התכנים הטלוויזיוניים וגם לתוך התכנים הטלוויזיוניים שילדים צופים בהם, כשזה סוגיה בפני עצמה שצריכה לעבור איזו שהיא רגולציה ואנחנו מחכים לזה שזה יקרה.

הפלטפורמות, הפלטפורמה הוירטואלית עם הפלטפורמה הפיזית, הכל ביחד. אנחנו יודעים שזה עובד מאד מאד טוב. ההופעות הגדולות של התכניות הגדולות מאד מאד מחזקות את התכניות ולהיפך. עוד פעם, התכנים הם בעלי השפעה חיובית ושלילית. הרבה תלוי למשל בילד. אנחנו מכירים הרבה מאד תיאוריות יותר עדכניות שכבר לא אומרות שתכנים אלימים משפיעים באופן ישיר על ילד, אלא זה הרבה מאד תלוי בילד, בנטיות שלו לאלימות וכן הלאה. זאת אומרת הדברים הם יותר מורכבים. אותו דבר על תכנים מיניים, אותו דבר על תכנים מגדריים וכן הלאה.

יש לך דוגמאות לתכניות שהבאת במצגת?

לא, לא הבאתי דוגמאות, בכוונה.

למה בכוונה? זה בדיוק היה הרעיון של מצגת, להביא דוגמאות חיות של תכניות.

אז אני בטוחה שתוך כדי דיון ישמחו פה אנשי הטלוויזיה להציע דוגמאות. ועוד פעם, הסביבה התקשורתית, עם הרבה מאד סוכני חברות שיש שם, שעוד פעם, מטשטשים את הגבולות בין ההשפעה של הסוכנים השונים.

לגבי צפייה, אני רק מביאה את השקף הזה כדי להראות שהרבה מאד שעות צפייה מוקדשות לטלוויזיה. למשל, כששואלים אותם מה הדבר שהם הכי אוהבים לעשות בחופש הגדול, אז כמעט מחציתם אמרו – לצפות בטלוויזיה במזגן. זאת אומרת זה עדיין מאד מאד מרכזי, למרות כל השינויים, למרות ההיצף הגדול באמצעי התקשורת, עדיין- - -

אגב, מה שהם לא רואים בטלוויזיה הם רואים בטאלבט או באייפון. זאת אומרת זה הולך איתם.

כן. המסך בעצם משתלב בכל ה - - -

את אותם תכנים של הטלוויזיה הם רואים שם.

כן. עכשיו לגבי מבנה גוף. אז זו קצת סקירה של מחקרים שנעשו, עוד לא המחקרים שלנו. בעצם כשמנתחים את התכנים, אנחנו רואים ממש בצורה מאד מאד עקבית, גם בארץ, גם בעולם, שאין מגוון גדול של מבנה גוף בתקשורת. יש מגוון מאד מאד מצומצם, שמציג בדרך כלל מבנה גוף קטן ורזה, ואם יש ייצוגים של יותר מלא, אז בדרך כלל זה בהקשר שלילי או מזלזל; וגם יש הבדלים בין איך שמציגים נשים, לאיך שמציגים גברים.

אני רק אגיד בהערת אגב, שלקראת מחקר מאד גדול שקרן ואני עשינו, היינו צריכים לייצר דמויות רזות ושמנות. לקחנו את אותה דמות ובאמצעות מניפולציה שינינו את מבנה הגוף ועשינו פיילוט, כדי לראות איך הילדים תופסים את המבנה הרזה. צמצמנו את הדמות הרזה, וזה עדיין היה נראה להם לא מספיק רזה. זאת אומרת בהבדל בין הרזה לשמן – צמצמנו וצמצמנו, כמעט נעלמה לנו הדמות, עד שהגענו למבנה גוף שבעיניהם נתפס כרזה. זאת אומרת זה נתפס כרזה שדוף. ממש ממש רזה. אני חושבת שזאת הייתה הדוגמא הכי חזקה מכל העשייה שלי, שאמרתי טוב, עד לאן נגיע, מה הצעד הבא? לאן אנחנו הולכים מפה?

וכמובן, עוד פעם, זה מחקרים שנעשו, רואים קשר בין אותה חשיפה לטלוויזיה, ודיברתם קודם על דימוי גוף, אז דימוי גוף שלילי, הערכה עצמית נמוכה. הנושא של אידיאל הרזון מאד בולט ויש קשר הדוק בין החשיפה לאידיאל רזון, שאומר שאותו מבנה גוף רזה מוצג בהקשרים מאד חיוביים. בהקשרים של הצלחה, בהקשרים של אטרקטיביות, בהקשרים של יופי וזה משפיע על אותם צעירים בכל מיני היבטים של דימוי גוף והרבה מאד היבטים, אפילו בריאותיים, כמו אנורקסיה וכן הלאה.

הדמויות עצמן – ואת זה גם חשוב להגיד בהקשר של הדיון – הזה, לדמויות עצמן בתכניות הטלוויזיה יש תפקיד מאד חשוב בחייהם של הילדים, כי אותן דמויות שהם בוחרים כדמויות המועדפות עליהם, הם מנהלים איתן איזו שהיא מערכת יחסים חברית מאד והם גם מאד מאד מושפעים מאותה מערכת יחסים. זה חשוב, כי תיכף אני אראה להם את הדמויות שבחרו אותם ילדים, ואנחנו רואים שאותן דמויות הן בעלות מבנה גוף מאד מסוים. זאת אומרת לאותה מערכת חברות שיש בין הילד לבין הדמות המועדפת, יש כמובן השלכה על איך שהוא תופס את מבנה הגוף הנכון וכן הלאה.

זה כבר מתוך מחקר של קרן ושלי. מה שעשינו במחקר הזה – אני תיכף אציג עוד מחקרים – אבל במחקר הספציפי הזה ביקשנו מהצעירים להגיד מה היא הדמות המועדפת עליהם מתוך תכניות הטלוויזיה ובאמת קיבלנו מגוון מאד מאד גדול של תכניות טלוויזיה. כשעשינו ניתוח תוכן של אותן דמויות, אז גילינו באופן לא מאד מפתיע, שאותן דמויות מועדפות הן בעלי מבנה גוף רזה או ממוצע. מעט מאד דמויות היו בעלות מבנה גוף גדול יותר.

עוד דבר שראינו על הדמויות שהם בחרו, שככל שהדמויות היו רזות יותר, הן תמיד היו יפות יותר ומטופחות יותר. איזה שהוא משהו שהולך יחד, אידיאל הרזון בצורה - - -

טלי, תנסי רגע לסכם את זה ולמקד את זה בילדים. או שעכשיו מה? זה הכל בני נוער?

כל מה שאני אומרת במצגת הזאת ה לגבי ילדים.

זה ילדים ובני ונוער?

כן.

כי אני עושה רגע הבחנה של הגיל הרך וגילאים מבוגרים יותר.

אוקיי.

אז אני אשמח רק שתמקדי. יש עוד הרבה?

לא. עוד מחקר שעשינו ואני חושבת שהציטוטים האלה הם מעניינים, ואולי זה דוגמאות מהצד ה - - -

כן, חשוב לי הצד הפרקטי כרגע.

כן, זה הצד השני. עוד מחקר אחר שעשינו, שבדק מסרים סותרים, זאת אומרת אותו ייצוג של מבנה גוף רזה עם מוצר מזון משמין, שזה בדרך כלל מה שאנחנו רואים בפרסומות, אז הם אומרים פה – בפרסומות רואים שהם כן אוכלים את זה והם נשארים ככה, אז גם אני הייתי רוצה. ביחס לעצמי אני מרגיש טוב, אבל כשמראים את הדמויות האלה, אז פתאום אני מרגישה פחות טוב. אותה השפעה של מבנה גוף רזה.

גם אותה אשליה, שאלה שבפרסומות אוכלים, אוכלים, אוכלים ונשארים רזים. אז הדרך שלהם, אני מניחה שתיכף עדי יספר איזה דרך הם בוחרים.

ותלמידת כיתה ז' גם אומרת משפט מעניין: בגברים זה לא טוב שהם נראים רזים מדי. צריך שהם יהיו כאלה בינוניים. אני חושבת שבעיקר מדברים פה על שרירים, לא על שומן; ואישה צריך שהיא תהיה רזה. אז אם דיברנו על מגדר, אז יש פה את זה.

השקף האחרון זה כמה פתרונות אפשריים. אני חושבת שהדבר הכי הכי חשוב בעולם שבו גדלים הילדים שלנו זה חינוך, חינוך, חינוך. אוריינות תקשורת. אני חושבת שזה מאסט. צריך הרבה הרבה יותר ממה שיש היום.

עידוד מסרים חיוביים, הבאתי פה עוד ציטוט של ילדה בכיתה ג' שאומרת על מחקר אחר שעשינו, "למרות שאני לא אוהבת תפוח, כשרואים מישהו בטלוויזיה אוכל, אומרים זה בטח טעים לו, אולי אני אוכל גם. פתאום אני קצת הרגשתי שיש לי טעם של תפוח בפה". זאת סצנה מאד ייחודית שמצאנו שהדמות בתכנית טלוויזיה אוכלת תפוח, במקרה זה דמות מבוגרת ולא דמות של ילד, אבל עדיין, עצם העובדה שהם ראו דמות אוכלת תפוח, זה עשה לה חשק. אז אני חושבת שזה מסר חשוב שאפשר להעביר מסרים חיוביים וזה עובד, כמו שזה עובד לכיוון השני.

יש קוד אתי שאולי צריך להעביר אותו, איזה שהוא שינוי.

אנחנו נדבר על זה כאן.

אוקיי. סיווג – סימון – אני הייתי שותפה להצעת החוק שלדעתי עדיין מונחת הרבה שנים על שולחנו של שר התקשורת ומאז לדעתי עוד יש שיפורים ושינויים שאפשר לעשות ויש פה עוד הרבה דברים שאפשר לחשוב עליהם.

כן, בעניין של סימון אנחנו לא חייבים חוק. אפשר גם להתגייס שאנחנו מנהלים את זה בכיוון אחר.

אפשר להתייחס לזה?

מי כבודו?

אני יונתן בייסקי מהמועצה לשידורי כבלים ולווין. הערה קטנה לעניין. קודם כל, דברים מאד יפים מה שהצגת. לעניין תקנות סיווג וסימון, המועצה מאמינה שהתקנות היום מיושנות וצריך לעדכן אותן, מה שהיה צריך לעשות מזמן. המועצה עשתה עבודה אקדמית מאד מקיפה בשיתוף עם גופי השידור והמליצה על תקנות סיווג וסימון חדשות, שכרגע מונחות לחתימת שר התקשורת.

שמה הן אומרות? אתה יכול לשתף אותנו?

כן. התקנות הקיימות קובעות חלוקה גילאית של תכנית מתאימה לכל הגילאים, לגילאי 18 ומעלה, 14 ומעלה ו-8 ומעלה. א' – הפערים פה גדולים מדי, כלומר 3 - - -

ומעלה או ומטה?

ומעלה. כלומר תכנית ראויה מצפייה לגילאי 8 ומעלה, 14 ומעלה, 18 ומעלה, או לכל הגילאים. ההמלצות החדשות, שמונחות אצל השר, קובעות 4 מדרגות של גילאי 6 ומעלה, 10 ומעלה, 14 ומעלה ו-18 ומעלה וקטגוריה לכל הגילאים. זה בסיום של עבודה אקדמית שעשתה בשבילנו חוקרת ילדים שהמועצה מעסיקה כיועצת חיצונית, ד"ר דליה לירן הלפר.

הכל גובש עם גופי השידור ובהתייעצות איתם ואנחנו מאד מקווים שעם כינון המועצה החדשה לשידור מסחרי, שתאחד את מועצת הכבלים והלוויין והרשות השנייה, נוכל לאמץ את התקנות האלה כתקנות מחייבות, כי מאחר והיום יש הבדל בתקנות בין הכבלים והלוויין לרשות השנייה שמאסדרת את 2 ו-10 מסיבות היסטוריות, אנחנו מאמינים שעם האיחוד נוכל גם סוף סוף להשיק את התקנות החדשות.

ואז אנחנו תלויים באיחוד? זאת אומרת לא יהיה איזה שהוא - - -

לא, אנחנו לא תלויים באיחוד, אנחנו כרגע תלויים בחתימת השר. השר צריך לאחד את הרגולציה שלנו ואת הרגולציה של הרשות השנייה. יש כאן הבדלים לעניין. אנחנו המלצנו שצריך למשל לסווג משרדי חדשות. ככל שיקבלו את ההמלצה שלנו, אז זה אומר שהרשות השנייה תצטרך לשים משרדי חדשות באיזו שהיא שעה יותר מאוחרת, מאחר שהתקנות הגילאות שם שונות. צריך שיהיו תקנות אחידות.

זה מבורך.

אנחנו מקווים שזה יסייע. הסמכות היא בכל מקרה אצל שר התקשורת.

אוקיי, יופי, תודה רבה. טלי, את רוצה להוסיף משהו?

אני רק אומרת שלגבי סיווג סימון, צריך לחשוב אם הדברים הרלבנטיים לדיון הזה נמצאים שם בתקנות.

כן.

עד כמה הנושא של מבנה גוף וייצוגיות וייצוגים של מזון.

העניין של דימוי גוף היה חלק אינטגראלי מעיצוב התקנות. אותה יועצת אקדמית גם כתבה לנו את האמנה לשידורי ילדים, שהושקה לפני 4 חודשים. גם פה גופי השידור שיתפו איתנו פעולה והעניין של דימוי גוף הופיע שם באופן מפרוש, כחלק מהאמנה וחלק מהדברים שצריך להתחשב בהם בקביעת קטגוריות גילאיות.

שמי יונתן בייסקי, אני מנהל תחום בכיר במועצה לשידורי כבלים ולוויין.

תודה יונתן. עדי, אתה רוצה להציג?

אני אתחיל.

בבקשה. נשמח גם לדוגמאות קונקרטיות.

אז קודם כל אני חושב שאנחנו אור לגויים, אבל מתעקשים להישאר בחושך וכל מה שנאמר פה היום זה פשוט מדהים. אני לא צריך להוסיף מילה. רק חבל שחבר הכנסת אוקי מקלב לא נמצא פה כבר, כי הוא שותף באחת הוועדות שהיית בפברואר 2005.

הוא יצא לוועדה שלו.

בפברואר 2005 השתתפתי בוועדת הבריאות, לפני 11 שנה. מצד ימיני ישב פרופסור פינקלביץ, הוא היה הפסיכיאטר הראשי של משרד הבריאות ומנהל מחלקת הפרעות אכילה לאיתן גור ואני אמרתי, אנחנו בעיצומה של מגיפה. אני מאמין שתוך עשור ילדים וילדות בני 4, שדופים לחלוטין, יעמדו מול המראה ויגידו שהם שמנים. אז מרק פינקלביץ אמר – וואו, תיזהרו חברה, מגפה, לא להידבק. אמרתי – מר פינקלביץ, אני מקווה שבעוד עשור אני אוכל להסתכל לך בלבן של העיניים כי הנכדים שלך יהיו בגיל הזה. אם היינו מפנימים, אבל כאב, כי מי אני? כולה צלם. מי אתה שתבוא ותגיד לי.

גם דני נווה בזמנו אמר – אני שר הבריאות. אתה עדי, צלם ואתה רוצה להגיד לי שיש מגפה ואני לא יודע עליה? אז הגענו לרגע הזה, שהכל מתפוצץ בעיניים.

יש לי בעמותה היום 174 משפחות. כן, יש לי גם ילדים בני 4. אז חלקם גרו בכפר עזה, אז עברו איזה טיפול פסיכיאטרי שהפסיכיאטר אמר אולי זה בגלל צבע אדום. זה היה צבע אדום של הדוגמנית שהיא ראתה בטלוויזיה. זה הצבע האדום שגרם לילדים בני ה-4 לעמוד מול המראה. אנחנו יודעים מה לעשות. בואו נתחיל לעשות. כל מה שהיא אמרה פה זה אחד לאחד.

נבחרתי להיות מנטור בתכנית שהולכת להיות ב-16 באוגוסט. תכנית שמשודרת ל-165 מדינות. פנו אלי בגלל מה? בגלל העיניים היפות שלי? לא. בגלל העשייה ובגלל המודעות שעשינו. ועכשיו התחלתי סדרת ראיונות לתקשורת הבינלאומית. השאלה הראשונה ששאלו אומרת – טוב, לפחות בעיות של דימוי גוף עדי, אין לכם בארץ. למה? כי אתם המובילים. אתם הראיתם לעולם המערבי על הבעיה, על המגיפה. אתם אלה שחיברתם לשני הדברים. יותר מזה, אתם גם אמרתם איך אפשר למנוע את זה. אז בטח חוברות הצביעה שאתה טענת היום, השתנו. כי אני אמרתי שחוברות הצביעה, כשאני הייתי ילד קטן היו של קבוצת כדורגל מחבילה של טושים. היינו מקבלים חוברת קטנה עם טוש אחד, למה? כי הם רגילים כבר למלא את הערך בטוש אחד ואז הם גומרים הכל. משם זה מתחיל.

ברגע שהמדיה נוגעת בילד, הילד הוא לא של ההורים. נקודה. מה עוד שאנחנו דור שלישי כבר. זה לא דור שני. זה דור שלישי עם דימוי גוף נמוך. כן, הסבתא החמודה הזאת נמצאת - - -

הולך ומקצין ויורד בגיל מדור לדור.

ברור. היום סבתות בנות 55-60 בולימיות. "עדי, אני לא בולימית, אני מקיאה רק פעמיים בשבוע כשאני אוכלת בשר. נכון, זה לא בולימית?". ברור שלא. אז שם אנחנו נמצאים. אנחנו יודעים בדיוק מה לעשות. מהתכנים הכי נמוכים. מחוברות הצביעה. לקחתי עכשיו את סמדר שיר בהתנדבות, בנינו חוברת צביעה עם דמויות אחרות ולקחתי עכשיו כמה חברה לניסיון. היית צריכה לראות, הם הסתכלו עלי כמו חייזר. "עדי, בחייך, איפה יש אנשים כאלה?" ילדים בני 5 ו-6. "אמא שלך נראית ככה". "טוב, אמא שלי, אבל לא בגיל שלי". הכל כל כך תמוה בפנים, שאם לא יהיה פה שינוי – והכי גרוע, אנחנו מצפים שמשרד החינוך יהיה-. יש פה נציגים ממשרד החינוך?

כן.

אני יכול לדבר חופשי?

כן.

אנחנו בוועדה.

אם אנחנו מצפים שהילדים יקבלו איזו שהיא תמיכה או איזה שהוא עניין במערכת החינוך, זה לא יהיה. משרד החינוך כרגע, כואב לי להגיד, מתנהל כמו לפני 50 שנה – על סמים ואלכוהול לא מדברים. המורים חושבים שהם באים ויכול לגרום איזה טריגר כשהם יספרו על אנורקסיה. בואו נפנים שאנחנו לא מחדשים לילדים כלום. הם בגוגל יותר חכמים מאיתנו. אנחנו צריכים לבוא כמחנכים עם ניסיון החיים ולתת להם את הדרך. לא להגיד להם מה לא. לא מעניין אותם מה לא, להגיד להם מה כן. ולהספיק לדבר אליהם אלא לדבר איתם. תפסיקו לחשוב שאנחנו יודעים הכל והם טיפשים.

וכשאנחנו באים ומדברים על דימוי גוף בבית ספר, את צריכה לראות את הפתיחות שם. ופתאום ילדה בת 12 אומרת לי עדי, אמא שלי סיפרה לי שבכיתות י"א-י"ב הם היו יורדים לשירותים לעשן סיגריה, אנחנו יורדות להקיא. ומי יודעת מזה? "מי צריכה לדעת מזה, עדי?". אמא. "כן, בטח אימא, ואז היא תיקח אותי לפסיכיאטר שלה והוא ייתן לי כדורים, עדי. אני לא פסיכית כמו אימא, אני בסך הכל רציתי ללכת לבית הספר ולחזור הביתה בשלום ולא נתנו לי". ברור שלא נתנו לה, כי גם המורים עצמם הם בפנים.

ההורים עצמם, אם חס וחלילה, והייתה איזו ילדה מידה 40, 42 שכתבה לי. בשיעור התעמלות היה איזה משהו לעשות, איזה תרגיל. המורה אמרה לה – את עם הטוסיק הזה חושבת בכלל לעשות את התרגיל הזה? זה בא לי כי היא שם. היא גם בפנים. היא גם באה עם חולצה שחורה, רזה וכחושה, כי היא כבר דור שלישי בפנים. קשה היום לצפות מההורים וממערכת החינוך שישנו את זה. זה האנשים שנמצאים פה, רק הם יכולים לעשות את זה. וזה לא משפט קטן. זה לשבת ולעשות חשיבה אמיתית, לצאת מהקטע שאנחנו יודעים יותר מהם. הם יודעים לפחות כמו שאנחנו יודעים, ולהדריך אותם במה כן. ברגע שאומרים מה לא, תגיד לי מה כן, עדי. וזה כל כך פשוט. לרדת לגובה העיניים ולדבר אליהם בגובה העיניים. למה אנחנו מצליחים? ואני רואה את העליהום שיש לפסיכיאטר עלי ואני רואה הכל.

גם בפסיכיאטריה יש בעיה שצריכים להחליף אותה. הפסיכיאטריה במדינת ישראל תקועה 20-25 שנה. יש פסיכיאטרים מדהימים, זה הדור החדש, אבל הם עדיין לא נמצאים במקומות שהם יכולים להשפיע. אז מי יעזור לילד הקטן הזה? אם ההורה בפנים שדוף, אם מערכת החינוך לא רוצה לדבר על זה ואם בטלוויזיה אומרים לי שאם אני לא הכי רזה, אני לא שווה, למי נשאר לו לצעוק? לאלוהים? אלוהים לא שומע אותו, הוא עסוק. יש לו מיליארדים על הראש.

עדי, אבל השאלה אם בתוך התבונות האלה – אוקיי, לצורך העניין יש לנו הרי את משרד החינוך, שהוא פלטפורמה, שדרכה אנחנו יכולים להיכנס ולהעביר מסרים.

קשה להאשים את משרד החינוך, כי משרד החינוך - - -

לא, אנחנו לא מאשימים. אנחנו מנסים - - -

עדיין ניזונים מאותו מקור אינפורמציה שזה הפסיכיאטרים הישנים. ולכן הכל זה מן שרשרת חיול כזו.

זה מה שאני שואלת. אם אנחנו לא אמורים עכשיו לפתח איזה שהוא שיח, בפלטפורמות הקיימות. כי הרי אנחנו צריכים את משרד החינוך, כי מרבית הילדים מגיעים משם. אנחנו דרך משרד החינוך נגיע לילדים. הפסיכיאטרים, שאני לא יודעת לאפיין – אני מנסה רגע להתחבר לדברים שלך – האם לא צריך לכנס את כולם ולהגיד חברים, אנחנו נמצאים במקום אחר, בואו נראה באיזה כלים אנחנו משתמשים כאן ועכשיו כדי להתחיל לייצר מציאות אחרת.

אני השגתי תקציב מהשר כחלון. לפני חודשיים בנינו שולחן עגול וישבו שם כולם – הצבא, משרד החינוך – כולם ישבו שם. המשרד היחידי שלא היה מוכן ליישר איתנו קו זה משרד החינוך. כי בשבילו עדיין הפרופסורים האלה – הם יודעים יותר מכולנו.

הפרופסורים ישבו שם?

לא, אבל מערכת החינוך מקבלת את האינפורמציה מאותם פרופסורים שהם מנהלי מחלקות.

אבל השאלה אם לא שווה שגם הם יהיו חלק מדיונים כאלה ש - - -

אני מנסה. דיברתי עם ענבר, עם העוזרת של כחלון לפני יומיים. אמרתי לה תקשיבי לי טוב טוב, הגיע הזמן. ואני מדבר ומנסה להגיע למיכל ואני בקשר עם גילה נגר. הם לא מוכנים לצאת מהמסגרת שהם קיימים, אלא אם כן יבואו הפסיכיאטרים ויגידו להם כן, יש דבר כזה שנקרא חברתי. הוא עדיין לא בספרים שלנו. עד שיהיו בספרים שלנו ונעבוד עליהם, זה ייקח 20 שנה. בינתיים נשמיד עוד שני דורות. בואו נעצור.

זה רק משרד החינוך, ולצערי ולשמחתי יש שם את האנשים הנכונים. אני יודע. יש שם אנשים מדהימים במשרד החינוך. רק הם עדיין כבולים, כי האיגודים הפסיכיאטרים אומרים להם לא, לא מדברים על זה. זה מדבק. כן מדברים על זה. ועברו כבר 20 שנה – כבר הוכחנו לכל העולם. מה, החוק הזה עבר סתם? בגלל מי? בגלל מה? החוק הזה עבר כי הוא ידע ששינוי במודל היופי זו תוכנית מניעה מספר אחת. אמרו פרופסורים – אין לכם מספיק מיליארדים מהאפקט של החוק הזה. ואנחנו רואים את התעשייה: כולם במקום אחד. תסתכלי את קשת, תסתכלי שם, כולם סוגדים לרזון. זה בידיים שלנו. לא סיסמאות.

תכניות לטלוויזיה, איורים ציוריים. יש פה נציג של דיסני – סרטון קטן שלהם - - -

תיכף אנחנו נשמע אותם.

כל כך קל לעשות את זה. בואו לא נשבור את הראש. פשוט לעשות. כמו שהלכנו לשלטון הרזון וסוגדים אליו עד היום, טיפה שינוי. העולם הולך בעקבותינו ואנחנו נשארים פה. דיברתי פה עם החברה, בינואר נכנס החוק שלנו בפריז. אני רוצה לראות ב-1 בינואר את קלווין קליין מציג דוגמנית אנורקטית. שישה חודשי מאסר בפועל, 85,000 יורו ומחכים להם בפינה. אז אנחנו לא נעשה את זה? אנחנו לימדנו אותם. אני העברתי את החוק בפריז. שנתיים לא ירדנו מתחנות טלוויזיה שם. אנחנו העברנו את החוק. עכשיו יש לנו את הסיפור עם הקונגרס. כולם עושים ואנחנו מדברים.

ואני בא ואומר ל-CNN, ואומרים לכם אין בעיות. אין לי בעיות? בוא תראה את העמותה שלי. ילדים בני 4. אלה שעושים את האיורים – הם שנמצאים שם. ואל תחשבו שהאימא תשנה או משרד החינוך, אלא אם כן, אני מקווה שבפגישה הבאה תבוא גילה נגר ותבוא מיכל ונשב כולם ונעשה את העבודה כמו שצריך.

אנחנו נשמע את המשרד. אוקיי, אני רוצה ללכת לילדים הקטנים. אתה אומר גיל 4, אנחנו יודעים שככל שאנחנו מתקדמים בשנים הגילאים הולכים ויורדים, אז זה נכון שזה האיורים, אבל זה לא רק. אלה ילדים שזה חלק משגרת יומם, הם נמצאים מול המסכים. מול המסכים זה לולי, מול המסכים זה הופ, זה בייבי מוצרט. מה עוד יש שפספסתי? זה של הקטנים ואחר כך זה מתחיל לטפס. של ניקולודיאון ו - - -

ילדים בני 10 רואים האח הגדול. סתיו הוא כוכב שלהם.

טוב, אבל זה כבר שיח אחר של איך והאם אנחנו מאפשרים לילדים כן או לא לראות את זה. איפה אנחנו כהורים בעצם מנגישים, אבל אני אומרת, הורה שם ערוץ הילדים, זה ערוץ הילדים. פה יש שקט. יש שקט. הוא לא בונה על זה שהם רואים תכנים שהם לא מתאימים לגיל או שיש שם מסרים מיניים ומסרים של דימוי גוף בצורה שהיא באמת בלתי סבירה.

כמו הכוכבים עצמם.

והשאלה פה איך אנחנו עכשיו - אתם – ואני אשמח גם לדוגמאות קונקרטיות, אני יודעת שאתם מייצגים את הערוצים שלכם ואולי קצת קשה לפרק את זה, אבל בואו ננסה לחשוב על התכניות שיש, עד כמה הן באמת מסודרות לפי גילאים, עד כמה הן באמת מותאמות מבחינת שעות הצפייה והגילאים שאליהם הן למעשה מכוונות וחוץ ממה שהציג פה יונתן לגבי הנושא של החוק החדש, איך אנחנו יכולים להתחיל לארגן לילדים שלנו את הצפייה בטלוויזיה בצורה כזאת יותר שפויה.

נתחיל עם דיסני.

שלום לכולם, אני גיא, אני ממנכ"ל את ערוצי דיסני בישראל. אנחנו נמצאים בסביבה, לפחות בסביבה שלנו, של דיסני, שהיא קצת שונה אולי מערוצי הילדים האחרים, כי קודם כל אנחנו מחויבים ל-DNA ולעולם הערכים של דיסני העולמית. כולם מכירים את דיסני העולמים, כולנו פה לדעתי, לא משנה בני כמה אנחנו, גדלנו על מיקי מאוס ועל פלוטו. שם העסק הזה מתחיל גם היום והוא נמשך בעצם לאורך כל השנים ולאורך כל בני המשפחה.

אחד מהערכים והעקרונות שלנו בדיסני, זה שאנחנו תמיד מזמינים את כל בני המשפחה לחוות את התכנים שלנו, וזה לא משנה אם זה דרך הטלוויזיה שלנו או דרך סרטים של דיסני או של פיקסה, כשבעצם אחד מהמסרים שטבועים ב-DNA, ואני אומר את זה בכל ראיון ואני אומר את זה כאן בעברית והמנהלים שלי באירופה ובארצות הברית אומרים את זה באנגלית ובשפות אחרות, זה שההורים, כשהם צופים יחד עם הילדים שלהם בדיסני, הם צופים איתם לא כדי לפקח, כדי לראות רגע, האם הילד שלי נחשף עכשיו לתוכן שאני אזוז באי נוחות בכסא. הם צופים ביחד כי זאת חוויה משפחתית וההורים מרגישים בטוחים כשהם צופים בדיסני.

בישראל יש לנו שני ערוצי טלוויזיה. אחד, ערוץ פרי-סקול שנקרא דיסני ג'וניור, שמיועד פחות או יותר החל מגילאי 3, זה הגיל הריאלי שמתחילים לצפות בו ונמשך פחות או יותר עד גיל 6-7, תלוי בתכנים. התכנים המובילים שלנו, שאותם אנחנו מזהים כמובילים דרך כל האספקטים, בין אם בצפייה ליניארית או בין אם בצפיית VOD, זאת הנסיכה סופיה הראשונה. סדרה כמו דוק רופאת צעצועים, כשדוק הכוכבת של הסדרה האנימטורית הזאת היא ילדה אפרו אמריקאית. כמובן בכל תרבות ובכל מדינה הצבע – שחומת העור – מקבל את הביטוי המקומי שלו.

מה זאת אומרת?

זאת אומרת שכל ילד שרואה, ואצלנו לא כולם למשל באותו שטנץ. אנחנו משיקים עכשיו נסיכה לטינית חדשה, שקוראים לה אליינה.

לא, אתה אומר הצבע, זה אומר שהצבע של הפנים שלה משתנה? היא לא אפרו? היא לא נשארת אותו דבר?

לא, היא אפרו אמריקאית. אני רק אומרת שבתוך דיסני - - -

התפיסה כאילו. אוקיי.

בתוך דיסני לא כולם באים באותו שטנץ. יש את סופיה שנראית ככה, ויש את אליינה שמגלמת נסיכה לטינית. יש את דוק שהיא אפרו אמריקאית. לא כולם באותו שטנץ.

סתם מעניין אותי, הנסיכה הלטינית – אני לא מכירה את זה.

זה עוד לא הושק בישראל, זה יושק בדצמבר. בגלל זה את לא מכירה אותה.

יופי, אז זה לא כי אני לא ערנית.

לא פספסת.

אבל היא נראית, מבחינת המימדים ומבחינת הקונוטציה אותו דבר כמו האחרות? והשחורות פתאום מקבלו צביון אישיותי אחר ודמויות קצת שונות?

יש אגב אידיאל יופי לטיני, שהוא שונה מאידיאל היופי שלנו.

כל אחת מהן נראית שונה. אם אנחנו נייצר תמיד את אותן דמויות, אז מה העניין?

המעצבים נשארים אותם מעצבים. הגנטיקה שונה, אבל הם מעצבים.

והסדרה האחרונה שמאד מאד מצליחה, אבל היא לא רלבנטית, זאת משמר האריות, שהיא חלק ממלך האריות. זו סדרה שמבוססת על מלך האריות.

ברמה המקומית, עדי קודם אמר שדיסני יעשו סרטון, אז למעשה אנחנו לא עושים סרטון, אנחנו עושים כבר כמה. יש בדיסני ג'וניור סדרת סרטונים שעשינו כאן תחת המותג שבאנגלית נקראHealthy living - חיים בריאים, כשבסדרת סרטונים הראשונה שעשינו ניסינו למצוא ייצוגים שונים של החברה הישראלית.

יש לנו ילד דתי – זה סיפור מדהים – שגר בקיבוץ, שמה שהוא בחר לעשות זה לעשות סושי צמחוני עם אמא שלו, וזה סרטון אחד. יש לנו שתי ילדות שעושות היפ-הופ יחד עם האימהות שלהן. יש לנו שני אחים שגולשים על סקייטבורד, ובסדרה הבאה של הסרטונים שלנו אנחנו עובדים על הפרה-פרודקשיין, על לפני תחילת הצילומים. יש לנו חמישה סרטונים שכולם נוגעים לאורך חיים בריא מבחינת התזונה או לאורח חיים בריא שמעודד ספורט.

עכשיו גיא תענה לי בכנות. אני עוד לא ראיתי את הדמויות. הדמויות הן סטריאוטיפיות? זאת אומרת אם אני עכשיו הולכת וצופה בסרטונים האלה של הילדים עם ההורים שלהם, הם נבחרו בקפידה, מה שנקרא, או שאני אראה שם מכל הקשת הציבורית?

כמו שאמרתי ואני עומד מאחורי זה, גם בסדרת הסרטונים הקרובה שלנו, אנחנו מנסים לתת ביטוי לחברה הישראלית, נקודה.

זאת אומרת לא נראה שם איזה שהוא שטנץ של איזה שהן דמויות סטריאוטיפיות שמייצגות כל אחת - - -

א' אני מזמין אותך לראות. ב', אני מוכן לשלוח לך באימייל לינקים לסרטונים האלה. ואני אומר את זה שוב, אנחנו עומדים מאחורי זה שזה ייצוג של החברה הישראלית.

אז אני מבינה מזה שיש לכם יכולת השפעה על התכנים שאתם משדרים, למרות שאתם כפופים.

כמובן תלוי במה. כמו שאמרתי, התחלתי את הדברים שלי בזה שכל מה שאנחנו נעשה יהיה כפוף לערכי המותג של דיסני העולמית. אנחנו לא יכולים ואין לנו את החופש היצירתי לבוא ולהגיד – בישראל אנחנו נעשה דברים שהם חורגים מ- - -

אתה יודע, בדיסני הן כאלה דקות במותניים ו - - -

אני לא בטוח שכולן דקות במותניים. אני חושב שיש כל מיני ייצוגים - - -

אם לא, הן רעות.

אני חושב שיש כל מיני ייצוגים לדיסני בעולמות וזה לא משנה אם זה בטלוויזיה או בקולנוע. אני חושב שבסופו של דבר, את יודעת, אנחנו מתעסקים בז'אנרים שונים ובעולמות שונים וברור שהייצוג הוא רחב.

וזה טלוויזיה לכל המשפחה במשך כל היום.

זאת ההגדרה שלנו באופן גורף, תמיד.

אוקיי, תודה רבה גיא.

אני חייב להעיר משהו על הדברים של גיא. אחת הטעויות זה השפה. הילדים לא רוצים להיות בריאים, הם רוצים להיות יפים. ברגע שאת אומרת לילד בוא תראה תכנית על בריאות, זה לא מעניין לו. אם במקום התכנית הזאת – החיים הבריאים, היו קוראים לתכנית החיים היפים – זה היה גורם להם לראות את זה ולהסכים לקטלג את זה כזה בריא.

או, אני מסכים.

נכון, גם יש איזה שהוא טרנד כזה של אוכל בריא ואז אוכל בריא לא טעים.

את אומרת לבחורה את בריאה, היא חושבת שהיא שמנה.

אני כל כך מסכים אגב עם עדי, שבגלל זה לא קראנו לזה החיים הבריאים. ה-Healthy living זה המותג הפנימי שלנו. בארץ קראנו לזה דברים שאני אוהב לעשות עם-.

תגיד, לא הגיע הזמן לבוא ביוזמה לבעלים שם ולהגיד יש בעולם המערבי 250 מיליון איש שסובלים מדימוי גוף. עשינו כבר הכל, אולי נעשה משהו אחר? נעשה סרט אחד לדוגמא, נבנה כוכבים - - -

וזה הצליח.

זה יעוף. לבוא ביוזמה ישראלית. אנחנו הראינו לעולם. יש 250 מיליון איש, רובם זה בני נוער. לבוא לבוסים ולהגיד – כי סופיה נראית פה אחת שהפעם הראשונה שהיא נתנה גרפס זה בכיתה ב'.

אלזה.

את ראית את סופיה? אין לה דופק.

יפעת, יש לך בטלפון את סופיה.

שלחתי לך את סופיה, תראי את סופיה. זה משהו בתפיסה. לבוא ביוזמה לדיסני העולמי, וגיא יכול לעשות את זה, כי גיא זה גיא, ולבוא להם עם רעיון – בואו נעשה משהו אחר. בואו נראה בסרטים שלנו 8 סוגי גנטיקה. נתחיל עם זה. יש את סופיה, יש את ציפי, זה יתחיל, כי היא מידה 24. וסרט אחד בוולט-דיסני יכול להיות פתאום אפקט אחר.

נכון. השאלה איך אנחנו מגייסים פה.

מה זה מגייסים? יש את גיא.

זה מזכיר את הדמויות של דוק. תסתכלו על דוק.

יותר מזה? מה צריך להתגייס?

אבל הוא רוצה להמשיך לעבוד, גיא.

לא, סליחה, אני חי בשלולית שלי. אני עוד לא משפיע על דיסני העולמי, אבל תודה על הקרדיט.

לפחות היא לא בלונדינית.

לא, אז תסתכלו בגוגל ותעשו דוק רופאת צעצועים ותראו את הפנים העגלגלות של דוק.

היא בולימית. אתה יודע, הבולימיות נשארות עם ראש גדול וגוף קטן. תסתכל שנייה אחת, אתה רואה את ההבדל? בדרך כלל בולימיות נראות ככה. הראש גדול, אבל תראה את הגוף.

למה אתה מלחיץ את גיא?

בסדר. יש מחקר מדהים בדיסני שהסדרה הזאת העלתה את הדימוי של הרופאים האפרו אמריקאיים בארצות הברית - - -

ראש גדול.

כי עד שהסדרה הזאת יצאה, בהרבה מאד מקרים כשמשפחה הגיעה לבית חולים בארצות הברית והם ראו אפרו אמריקאי לבוש בבגדים, חשבו שהוא אח ולא רופא.

אבל זה מדהים מה שאתה אומר, גיא, אתה יודע? דווקא מהנקודה הזו הייתי רוצה להתחיל.

את רוצה להראות שיש השפעה של המדיה? זה ברור. אנחנו מבינים את זה.

לא, אני רוצה להראות לא שיש השפעה של המדיה, עם זה כבר באנו מוכנים מהבית, ברור לכולנו, אנחנו רק מנסים לחזק את זה ולראות איך אנחנו מתקדמים. גם הציגה את זה יפה טלי. אני רוצה להראות שכשאתם רוצים לכוון למשהו, זה מצליח לכם. זאת אומרת אתם כיוונתם לכך שילדים או ציבור שלם ייתן כבוד או יתייחס אחרת לרופאים שהם אפרו. ואני אומרת, אנחנו יכולים, כמו שעדי אמר, לקחת את זה ולהשתמש בזה גם לנושא של דימוי גוף בקרב ילדים, לנסות לשנות שם את התפיסה.

אז אמרתי, בדיוק זאת הסיבה שאנחנו ע ושים היום את סרטוני ה-Healthy living שלנו, או 'דברים שאני אוהב לעשות עם'. זה מגיע בדיוק מהמקומות האלה. אני חושב – ואני רגע סוגר את זה ופותח סוגריים. תיכף נשמע את ניקולודיאון, אני מתאר לעצמי שגם להם יש מה להגיד. אני חושב שהיום הבעיה היא לא ערוצי הילדים כשם קוד וצריך לשים את זה פה על השולחן, כי אתם יכולים לבוא ולהגיד יכול להיות שהמצפן של דיסני הוא קיצוני כי זה תאגיד אמריקאי וכאלה ויכול להיות שניקולודיאון טיפה יותר מתירנים וערוץ הילדים ככה מתירנים. אני לא נכנס לזה, כי בסופו של דבר כולנו, כל אחד עם המחט שלו, על גבול האחריות, כל אחד לפי הערכים שלו וכו'. עדיין יש בסופו של דבר בתוך כל ערוץ כזה, מישהו ששואל את עצמו את השאלה האם זה מתאים לילדים או לא. יכול להיות, שוב אני אומר - - -

לא, הילדים הם 100% מהקהל שלכם.

יכו להיות שכל אחד ייתן תשובה טיפה שונה, אבל זה לא משנה את העובדה שכל אחד יושב שם ושואל האם זה מתאים לילד או לא. הבעיה שלנו היום - לי יש קהל יעד בבית – יש לי ילד בן 10 – ערוצים ליניאריים הוא כמעט ולא רואה. הוא רואה את הסדרות של דיסני ב-VOD, הוא רואה גם את הסדרות של המתחרים שלנו ב-VOD.

הוא חייב לראות דיסני.

הוא חייב, אחרת אין אוכל לארוחת ערב. הוא רואה את הסדרות של המתחרים שלנו וזה בסדר. הבעיה היותר גדולה שלי, ואם אצלנו בבית אני מקפיד כי אני מקפיד על סימוני משדרים, תשע בערב, הפריים טיים של ערוץ 2 זה תוכן נגיש וזאת הבעיה שלכם. הבעיה שלכם היא פחות עם ערוצי הילדים - - -

הפרסומות.

לא, לא, לא. אתה צודק לגבי ערוץ 2, לגבי מה שמשודר בפריים טיים שלנו ושעדיין ילדים בגיל 10 ערים וצופים - - -

תשע, שמונה. חברים שלו מדברים על האח הגדול. לדן דן אסור לראות האח הגדול - - -

אבל אני לא מנקה אחריות מערוצי הילדים.

אבל חברים שלו רואים האח הגדול, וזאת ההתמודדות הגדולה. זאת הבעיה, שבסופו של דבר זה לא משנה אם זה הציר של עדי, ערוצי ילדים דרך הכנסת, או הציר של הכנסת דרך ערוצי הילדים לעדי. הבעיה מתחילה במה משודר בתשע בערב.

ועדיין, אתה חושב שכשילדים חשופים לתכנים בערוצי הילדים למיניהם הם נמצאים במקום בטוח?

אני חושב שזה מאד תלוי באיזה שהוא ערוץ. עליזה קנתה מדיסני עבור הערוץ הראשון הפקת מקור שלנו, שנקראת יומי החופש הגדול, שלא רק מתאימה לדיסני, אלא באמת מתאימה גם לערוץ 1 ומבחינתי זאת המחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל, כי העולמות שלנו, כמו שאמרתי, הם נקיים והדימויים שם נכונים והדברים שם טובים.

בסופו של דבר, כשאני חושב איך מדינת ישראל, איך הכנסת צריכה להתמודד עם הדברים האלה, בעיני לפחות, זאת תפיסת העולם שלי – הבעיה מתחילה בשעה תשע בערב.

אוקיי, אנחנו נתייחס גם לזה. יונתן, אני ראיתי שיש לך מה להגיד. אנחנו ניתן לעליזה.

אני מהערוץ הראשון.

אתה תאסוף, אני בטוחה שיהיה לך עוד. אהבתי את המשפט שלך, אם אנחנו חושבים שהילדים מוגנים בתכניות ילדים והתשובה היא לא, אז - - -

התשובה היא לא. אני חושבת שילדים היום חשופים גם בערוצי הילדים. כשהורים חושבים שהם מושיבים את הילדים במקום בטוח לצפות בתכנים, הם טועים לחלוטין, כי ערוצי הילדים משדרים תכנים חשופים לחלוטין. ובכלל יש שאלה, אנחנו הערוץ הציבורי, בינתיים יש לנו, כל עוד אנחנו קיימים ונמצאים, יש לנו אחריות מאד גדולה ברצועת הילדים והנוער ובכלל לגבי תכנים שאנחנו משדרים. בגלל שאנחנו רצועה בתוך ערוץ, אנחנו צריכים לעשות איזה שהוא סדר בתוך הרצועה הזו, כי אנחנו יודעים שאם אנחנו מכוונים תכניות לילדים קטנים, אז רואים אותן גם ילדים גדולים וגם נוער ואולי גם להיפך וגם מבוגרים וגם מגזרים שונים. אז אנחנו חייבים לעשות סדר.

לכן אצלנו משדרים בשבת בבוקר מאד מוקדם, תכנים לילדים קטנים ובמהלך היום, ברצועה היומית שלנו, אנחנו משדרים תכנים יותר לילדים ונוער. האסכולה שלנו בשידור הציבורי, ואנחנו חברים באיגוד השידור האירופאי, היא שהתפקיד שלנו, כאנשי טלוויזיה ציבורית, היא בעצם לגונן על הילדים ולא לחשוף אותם. יש שתי אסכולות. יש אסכולה שאומרת בואו נחשוף אותם, כי גם ככה הם חשופים וגם ככה הם רואים את האח הגדול וגם ככה הם רואים הישרדות ותכנים לא ראויים, אז בואו נחשוף אותם גם ואתם ההורים תתווכו, ובואו, אנחנו לא צריכים להיות חריגים.

יש את האסכולה השמרנית - שלנו – של השידור הציבורי – שאומרת אנחנו צריכים לשמור על הילדים, לגונן עליהם. זאת אומרת שאם אנחנו מעלים מהדורת חדשות יומית כל יום ברצועה שלנו, שנקראת המהדורה, בעיתות של מלחמה, בעיתות של מצבים א-נומליים שילדים נחשפים אליהם, אנחנו מגוננים עליהם. אנחנו מביאים את האייטמים באופן כזה שישמור על הילדים, שיסביר להם, שיתווך להם את המציאות.

אני חושבת שהבעיה היא, מעבר לדימוי גוף, שאני מסכימה איתך שזה פשוט נורא מה שאנחנו רואים, מעבר לתכנים של אלימות, מעבר לתוכן שיווקי ופרסומות סמויות וגלויות שאנחנו רואים. מעבר לזה שילדים קטנים עד גיל 6-7 לא יודעים בדיוק את ההבדל בין המציאות לדמיון. הם לא ודעים להבדיל בין עיקר לתפל. אין להם את הממשקים בראש לעשות ניתוחים אנלוגיים של מה מציאות ומה דמיון והם חשופים לגמרי, יש הרבה בעיות מעבר לזה.

ילד רואה שחקן או שחקנית אוכלים אוכל, מעבר לדימוי גוף, אוכל רווי סוכר, רווי שומן, יש בעיות של דימוי גוף. ילדים שרואים פאוור רנג'רס, ודרך אגב, שני דברים אני רוצה להגיד. בשוודיה עשו מחקר. יש שם חוק של המדינה בשידור הציבורי של שוודיה, שבזמן שילדים צופים במרקע, אסור לשדר פרסומות, כי ילדים מושפעים מהפרסומות האלה. בהכל. באלימות. ועשו מחקר בארצות הברית בשנת 2007 שהתפרסם במגזין לרפואת ילדים.

בדקו ילדים שהיו חשופים לפאוור רנג'רס, לכל התכנית האלה שיש בהן סוג של אלימות ומצאו שהם פי ארבעה היו חשופים לזה כשהם גדלו, לא כשהם היו קטנים. ההשפעה שלהם היא גם כשהם גדלים. מצאו שהם היו חשופים והם פיתחו הפרעות קשב וריכוז. יחסי החברות שלהם היו שונים מיחסי חברות של ילדים שלא ראו את התכנים האלה, אז ככה שזה הרבה מעבר לאלימות, לדימוי גוף. זה קשור גם לאוכל לא בריא, כן בריא. עברית. שפה. יושב מנחה בערוצים מסוימים – אני רואה את זה כי גם אני אימא.

נכון. מעוות את השפה בכוונה, כי זה חלק מה-IN והקוליות.

כן, נכון. את צופה עם הילד שלך ואת רואה מנחה שעומד ולא יודע להבדיל בין זכר לנקבה, שניים-שתיים, ואת אומרת אלוהים אדירים, מה זה? אז זאת אומרת שזה הרבה הרבה דברים מעבר לזה.

מה את מציעה, עליזה? מה היית נותנת לנו כטיפ פה?

תראי, מצד שני יש גם הרבה דברים טובים בצפייה בטלוויזיה ובתכנים לילדים ויש גם הרבה דברים מאד חשובים. ילדים לומדים לפתח יחסי חברות אחד עם השני, לומדים הרבה דברים מהטלוויזיה. גם להרחיב את ההשכלה שלהם. אני תמיד אומרת, א' תמיד הבחירה שלי זה לתת לילדים לצפות במקומות - ואת זה אני אומרת כאימא – שהם מוגנים ובטוחים.

יש לך שליטה על זה?

כאימא – כן. וגם אני, כשאני מייצרת תכנים, יש לי את הפריבילגיה לייצר אותם בערוץ ציבורי, שאמות המידה שלו הן קצת שונות מערוצים אחרים, כי בערוץ הציבורי אנחנו שומרים, יש לנו אמות מידה ערכיות, אנחנו עושים תכניות חינוכיות עד כמה שאפשר.

נכון, צודק גיא, גם כשאני רוכשת סדרות, אני מאד דואגת שהסדרות שלי תהיינה עם אמות המידה שאני חושבת שצריכות להיראות בערוץ ציבורי.

איך בוחרים סדרה לצורך העניין בערוץ? תיכף אני אשאל גם את הערוצים האחרים.

איך אני בוחרת?

כן. איך אתם בוחרים? יש צוות שיושב ורואה וצופה וממקד?

אז קודם כל בגלל שאני מנהלת המחלקה אני צופה בהמון, המון, המון תכנים. המון. גם אם בהתחלה זה זפזופים כדי לראות למה אני מתחברת ולמה לא ואחר כך, כשאני כבר מסמנת כמה סדרות, אני פשוט יושבת וצופה בהן מההתחלה ועד הסוף, כדי לראות שהשפה נקייה, שאין שם מסרים שהם לא ראויים; וכמו שאמרתי, הבעיה שאנחנו לא ערוץ ילדים מוגדר לפי גילאים. אנחנו ערוץ טלוויזיה, שבתוכו אנחנו נמצאים.

זה הולך ברצועות.

נכון. כשזה ברצועה אז זה הרבה יותר קל. כשאתה מסדר את הרצועה לפי גילאים ואתה יודע שבבוקר מוקדם רואים הצעירים, אחר כך רואים הטוויז, אחר כך רואים הטין-אג'רס. אתה מסדר את זה. אצלנו זה יותר בעייתי. ולכן אני יודעת שילדים קטנים יכולים. עשינו דרמת נוער למשל וידעתי. לדרמה קוראים עמוק במים והייתה מיועדת לנוער, לילדים די מבוגרים. וכשעשיתי אותה, מאד הקפדתי, אני וכל הצוות שלי, כלומר בגלל שזה משודר בערוץ ציבורי, הקפדנו שאם יהיו תקריבים של הילדים במים, אז הם לא יהיו מדי חושפניים ושהשחקנים לא יהיו סטריאוטיפיים. להיפך, אלה היו המטרות ששמנו לעצמנו כי אנחנו יכולים להרשות לעצמנו, אנחנו שידור ציבורי ולא שידור מסחרי.

והשאלה איך הופכים את החינוכי הזה גם לאטרקטיבי כדי שיהיה צבעוני ו - - -

נכון, זאת שאלת השאלות.

צריך להציג את זה.

זאת שאלת השאלות, אגב.

כדי לחבר ילדים. דיסני ישר מחייך כי הכל שם צבעוני וקופץ.

בגלל זה עליזה באה וקנתה מדיסני. בדיוק זה.

נכון, זאת שאלת השאלות, כי מצד אחד את רוצה להיות קולית, את רוצה שיצפו בך. את רוצה לקבל הכרה, את רוצה לקבל רייטינג.

את רוצה להיות אטרקטיבית לילדים.

מצד שני את לא יכולה להיות חננה של אסכולה מלפני כך וכך. צריך לשמור על האיזונים, אבל אני כן מאמינה שיש לנו אחריות בחינוך של ילדים ונוער בני אדם, כאזרחים, כבני אדם בוגרים. אני חושבת שיש לנו שליחות בזה אפילו.

אוקיי, תודה רבה עליזה. יונתן, רצית להגיב מקודם למשהו.

כן, לעניין מה שאמרו כאן על הברודקסט, זה נכון. כשעשינו את פרויקט מיקוד רגולציה בשידורי ילדים במהלך השנה שעברה, זיהינו כשל שוק בעניין שידורים לנוער. כלומר, יש הגדרה של שידורים לילדים ולנוער, אז זה למעשה שידורים לילדים ולילדים. 8% מההכנסות של הכבלים והלוויין חייבות ללכת להפקות מקור, שזה יוצא משהו כמו 350 מיליון שקלים בשנה, מתוך זה רבע הולך לשידורים לילדים ולנוער, ועוד 3% זה שידורים לגיל הרך. כשבדקנו את השידורים שמופקים, גילינו שכל השידורים, כולם, שאמורים להגיע לילדים ולנוער, מגיעים אך ורק לילדים. חוץ מהמתבגרים, שהייתה יוצאת דופן בשנת 2015.

מגיעים לילדים מבחינת התוכן שלהם או מבחינת מי שצופה?

מיועדים לילדים, מיועדים לבני 8-10. והתוצאה שהיא בגיל בת מצווה, ערוצי הילדים מאבדים את הצופים ולבני נוער ישראלים אין מה לראות. הם עומדים בעצם מול שלוש ברירות שאף אחד מהן לא מיטבית – או להמשיך לראות תכניות לילדים שלא מתאימות להם ולהתפדח אצל החברים שלהם, כי הם רואים ערוצי ילדים, או לראות תכנים בערוצי הברודקסט – ריאלי, הישרדות, האח הגדול, כל התכניות האלה שאין ספק שהן לא הולמות את גילם, וחבל, כי רשת וקשת דווקא מכוונות - - -

על מה אתה מדבר?

על מחסור בהפקות לנוער.

איפה? באיזה ערוצים?

בגלל שאין הפקות לנוער, אז בני נוער חייבים להמשיך לראות ערוצי ילדים, או לראות הפקות בערוצים 2 ו-10 בערב, או לראות תכנים מחו"ל. בשביל לפתור את כשל השוק הזה אנחנו יצאנו לשימוע שאנחנו מחייבים את HOT ואת YES להשקיע 7% מכספי הפקות המקור בהפקות לנוער, שאנחנו הגדרנו נוער כ- - -

אתה יודע למה אני שאלתי? כי הצלחתי לצאת מבולבלת. אני חייבת להגיד לך שאני רואה ועוקבת אחרי ערוץ הילדים וערוצים נוספים, ממש לא ילדים. לא ילדים. גם במשך היום, מה יש? יש השכונה ויש עוד איזה - - -

השכונה זה בניקולודיאון.

לא שכונת חיים שלנו. זה שכונה אחרת.

השכונה זה בניקולודיאון זה לא בערוץ הילדים.

בניקולודיאון, סליחה, יופי. ויש עוד משהו, אני זוכרת את השיר שלו, אבל אני לא אתחיל לשיר, כי זה כל הזמן - - -

החממה? גאליס ושכונה זה בדרך כלל.

ומה עוד יש? בקיצור, הם לא ילדים. הם לא ילדים.

הקהל שהם פונים אליהם, בדרך כלל, לפי המחקרים שלנו, זה קהל שמסתיים לכל המאוחר בגיל 13.

אוקיי, זה מי צופה בהם.

נכון.

אבל אתה יודע מה זה אומר? זה אומר שאנחנו פה כשלנו חברתית, כי אנחנו כבר הרגלנו אותם לראות תכנים של מבוגרים ואז יוצא שהבת שלי בת 10 רואה סדרות שבא לי לא יודעת מה, ואני כל פעם נלחמת – היא מדליקה ואני מכבה והיא מדליקה ואני מכבה – ואני לא מצליחה להבין את הזוגיות שיש שם – ילדה בת 10.

יש שם פרקים בעייתיים, חד משמעית.

כל הזוגיות והמיניות והדברים.

אין נעורים יותר. אין נעורים. יש ילדות ובגרות.

חברה, זה לא ילדים, יונתן. אני אומרת לך באחריות. רחוק מאד. אני בתור נערה לא ראיתי בבגרות. בהיותי נערה בוגרת אולי ראיתי דברים כאלה.

הסדרות האלה מסווגות ללא ראוי לצפייה לבני 8 ומעלה, שזה כיתה ג', ובהחלט יש שם כמה פרקים שהם עם תכנים בעייתיים.

אבל הילדים צופים בזה.

אבל בגלל זה רצינו שתהיה - - - ציבור.

אז זאת הבעיה. זה בדיוק המוקד של מה שאני מדברת פה, שגם בסיווג שלנו אנחנו כושלים וגם בזה שבסטנדרטים, לכאורה, של הצפייה שלהם, כבר הרגלנו אותם לתכניות של מבוגרים, שמה זה הסדרות של השכונה וגאליס ויש עוד משהו, אחר כך אני אשיר לך ואת תגידי לי איזו סדרה זו.

תקשיב, זה נורא. ילדים זה בטוח לא.

את לא מדברת על שכונה. אנחנו נוכל להתווכח על זה פשוט.

לא, גם השאלה מה זה ילדים ומה התוכן שבאמת מעניין ילדים והאם התוכן שמעניין אותם זה תוכן שמסתכל עליהם והם מסתכלים עליו בגובה העיניים ואחת הסיבות - - -

סליחה, מה השמות?

שירלי ורותם מניקולודיאון וניק ג'וניור. אחת הסיבות שהיינו ממש יד ביד עם המועצה בכל התהליך הזה של קביעת סימון וסיווג חדשים, זה בגלל שהרגשנו ש-א' היום, בניגוד לפעם כשהיה ערוץ ילדים אחד והוא באמת חילק את לוח השידורים שלו לפי שעות שהם החליטו שילדים קטנים רואים יותר מוקדם וילדים גדולים רואים יותר מאוחר. זה ברור שזה לא נכון.

ילד בן 17, כשחוזר מבית הספר גם הוא רואה טלוויזיה, לא קשור לגיל שלו. והערוצים, מעבר לזה שניק ג'וניור או דיסני ג'וניור, ערוצים לגיל הרך, הופ, מכוונים לילדים גן, שזה יחסית טווח קטן וסגור, גיל 3 עד 6 נגיד, ערוצי הילדים, שפונים לילדים בין גיל 6, נגיד, עד גיל 14, זה תקופת זמן, טווח שבו הילדים עוברים שינוי ענק בהתפתחות שלהם, בתפיסה שלהם ובטעם שלהם ובדברים שמעניינים אותם. אי אפשר לשדר, זאת אומרת אפשר, אבל אם אתה רוצה לתפוס את הילדים ואתה רוצה, כי זו אחת המטרות. אחת המטרות שלנו זה כמובן שנעשה תוכן שיצפו בו. אנחנו לא עושים תוכן והמחוקק לא חשב שצריך להשקיע 8% מהכנסות הכבלים והלוויין בשביל לעשות תוכן שאף אחד לא ייראה אותו. ולכן אנחנו מחויבים לתוכן שבאמת יתפוס את הילדים וייצפה.

עד כמה אתם באמת מקפידים על הגילאים מול השעות?

כרגע מאד קשה לו בגלל הקפיצה הזאת בין 8 ל-14.

רגע, אני רק חייבת לסייג, שהתמזל מזלנו, גם שלנו וגם של דיסני, בגלל שיש לנו שני ערוצים, יחסית מאד קל לנו. זה הגטו שלנו. יש לנו את ערוץ ניק ג'וניור, הוא לילדים עד גיל 6. זה מאד קל. הוא מגודר, הוא חממה. הוא סגור. אין לנו את הבלבול הזה. יש לנו פריבילגיה מאד גדולה. ערוץ הילדים לדוגמא, שהוא ערוץ אחד, אני מניחה שזה קצת יותר קשה לו, כי זה קצת יותר מתערבב ואז אני מניחה שבגלל זה התכנים שלהם הם לילדים יותר גדולים, אבל לנו יש מתנה מאד גדולה וההקפדה פה היא מאד ברורה ולכן מאד קל לילדים להבין איפה הם נמצאים.

איך? אני רוצה להבין. עזבי רגע ניק ג'וניור שאנחנו אומרים עד גיל 6. אגב, שגם עד גיל 6 לא כל התכניות הן מלידה עד גיל 6 לצורך העניין. גם שם זה מ-3-4. לאיזה גילאים מיועד הערוץ השני? פתוח? חופשי?

ניקולודיאון? גיל בית ספר יסודי.

את מסכימה איתי שילד בן 8 וילד בן 14 זה סיפור קצת אחר וגם ילד בן 12 זה סיפור קצת אחר ויוצא שכולם נכנסים לנו באותו סל.

אז מה זה אומר? שאנחנו צריכים לייצר את כל התכנים לגיל 8 או לגיל 6? אנחנו נאבד קהל וגם נאבד אותו לטובת ערוצי הברודקסט.

אז מה את אומרת? נשאיר את זה מעורבב?

לא.

לא.

אתן מתוכנתות כבר.

קודם כל צריך להבין שהנעורים נגמרו. יש ילדות ויש בגרות. כשהיא אומרת ילד בן 17, אז אני חושב שאני לא מבין עברית. בן 17 זה לא ילד.

אנחנו רוצים שהוא יהיה ילד וכבר בגיל 12 הוא הפסיק להיות ילד.

גיל בגרות היום זה 9-10. מה זה, 14-15? אנחנו צריכים להתייחס לבני 12-13 כמבוגרים.

לא. אנחנו צריכים להתייחס אליהם כאל גילאי 12 ו-13.

לא, עדי. פה אנחנו כושלים. הם בני נוער.

הם כבר מתאהבים והם כבר מתנשקים, והם כבר בתוך - - -

אז את מדברת איתי על בגרות. את מדברת על מה שהיה לפני 20 שנה בגיל 16 ו-17 שקורה היום בגיל 12-13 - - -

אני בגיל 12 כבר התנשקתי. זה לא נכון.

מה, מה? מה פספסתי פה?

בטח שזה נכון.

מה רק להתאהב?

אין בעיה להתאהב, אבל ההתאהבות שהיא מדברת, שירלי, לפני 20 שנה הייתה קורית בגילאי 15-16. היום זה בגילאי 11-12. אני נמצא שם. את יודעת מה קורה היום בגיל 12? יש כבר לבבות שבורים. גיל 15 – עדי, מיציתי - - -

לנו נשבר הלב גם בגיל 13.

גם אז, לפני 30 שנה נשבר הלב בגיל 12.

מה זה נשבר הלב? בחייך.

אבל לא בגיל 15 שמעת – "אני את הקטע של הסקס מיציתי בחיים שלי". יפה, אז את זה אני שומע מבני נוער. מה זה סקס היום לגיל 15?

אבל אתה לא רואה את הדברים האלה בתכניות טלוויזיה. אני לא אומרת שלא חל שינוי.

אבל אם את רוצה להתחבר אליהם, דברי בשפה שלהם, כי הם לא ילדים קטנים.

רגע, עדי, מה זה בשפה שלהם? השאלה אם אנחנו לא נכשלנו והשפה שלהם היא כמו שאתה לצורך העניין שם אותה רגע עם המבוגרים, כי אנחנו מגיל צעיר כבר מתחילים להטיס אותם למעלה.

הם שם גם ככה, כי יש פה בטן רכה. יש את הילדות. מתי הילדות מסתיימת? גיל 9, 10. מעניין אותי איך אתם רואים את זה. זה כמו שאף אחד לא יכול להגדיר מה זה רזה היום. זה 40 קילו? זה 50? זה 60 קילו? מה זה ילדות? 8? 9? 10? 11? 12?

אבל זה מה שאני אומרת – בואו נגדיר מחדש. אני מרגישה שצו השעה הוא לבוא ולהגדיר מחדש, בדיוק מהמקום הזה. לא רוצה לקפוץ עם ילדה בת 14 למבוגרים ועם ילדה בת 10 למבוגרים.

יכול להיות שאנחנו מיתממים מדי.

אני לא חושבת שאנחנו מיתממים. אני חושבת שעדי רץ מהר מדי, כי מגיל צעיר אנחנו רצים יותר מדי מהר, וזה הסיפור.

תכנים שיהיו נקיים מדי, אף אחד לא יצפה בהם. אי אפשר לדבר לילדים - - -

אבל גם מה זה נקי? זה לא עניין של ניקיון.

נקי זה לא טוב או רע.

אפשר לעשות תכניות סקסיות בלי סקס.

נכון.

גם ביומני החופש הגדול יש התאהבויות. בזה זה מתעסק. בשלוש ילדות שרק רוצות להתאהב.

איילת, בבקשה.

שלום, אני איילת כהן, אני ממכללת דוד ילין ואני רציתי להגיד משהו על הגיל הרך. אז דבר ראשון, אני חושבת שילדים הם בני אדם שצריך לדבר אליהם כמו שמדברים אל כל אחד. אפשר לדבר עם ילדים בני 3 בשפה תקנית, מאוגדת, מסודרת וברורה, כמו שאני מדברת עם בני 12 ו-14 ושפה זה דבר חשוב.

דבר שני, אנחנו עשינו, אני עשיתי, כמה דברים עם ילדים בני 3-4. אחד, זה תכנית שעוסקת באקטואליה. עבדנו על חדשות טלוויזיה, דברים שבדרך כלל מסתירים מילדים קטנים, בהצלחה אדירה, עם הרבה סבלנות ועם הרבה מחשבה. ילדים מבינים עניין, רואים דברים. כשמדברים אליהם - - -

לא הבנו, איפה זה משודר?

זו תכנית לימודים שכתבנו במסגרת משרד החינוך, שעוסקת באקטואליה לגיל הרך. עבדנו עם ילדים בני 4-5, ראינו איתם חדשות מסוננות ואחרי מחשבה וכו'. ראינו איתם פרסומות באותו כיוון והתוצאות היו נהדרות. עשינו מחקר קטן עם אותם ילדים עצמם וכשהם נחשפו לתכניות ילדים בטלוויזיה, מכל הסוגים, בלי סיווג ובלי מינון ובלי כלום, הם הגיבו להן בעיניים מבינות, הגיבו היטב, ידעו מה להגיד, ידעו איך עובדים עליהם וזה היה מול ילדים בני 4.

אבל סליחה, זאת בדיוק בעיני הבעיה. למה ילד בן 4 צריך להיחשף לחדשות? כי זה מטיס עכשיו את כל ה - - -

סליחה, אני חושבת אחרת, אבל שנייה.

סליחה, אבל מצד אחד אתם אומרים פה - - -

שצריך לגונן עליהן ומצד שני אנחנו מעיפים אותם למעלה.

שצריך לגונן עליהם, ואז משרד החינוך נותן להם לראות - - -

זה לא משרד החינוך.

שנייה, גיא, אני רוצה להסביר משהו. אני לא חושבת - - -

סליחה, נותנים להם לראות אקטואליה בגיל 4.

אני אגיד לך שני דברים, בסדר? אני חושבת שלא צריך לשמור ילדים בצמר גפן ואני חושבת שאם מלמדים אותם מגיל מאד צעיר מה מראים להם בתכנים טלוויזיוניים מכל הסוגים – מדיסני ואילך – ויושבים איתך ומסבירים, מדברים איתם, לא מסבירים להם – זו מילה לא נכונה. משוחחים איתם, דנים איתם. הילדים יפתחו ראייה ומחשבה לבד ואז בגיל 12, 14, 15 ו-18 יבינו טוב מאד מה עושים איתם.

מה לא קורה? אין לנו אפשרות לעשות את זה עם כל הילדים, לצערי. היינו שמחים אם כל הורה - - -

רציתי להגיד – כמה כבר ההורים יושבים ורואים עם הילדים שלהם.

הייתי שמחה אם כל הורה היה יושב מדי פעם עם הילדים שלו ומדבר איתו.

הם יושבים עם הילדים, כשהם רואים האח הגדול.

אז לא רק. אני אשמח גם שהם יראו איתם את דורה ואת דיסני ואת שכונה וישוחחו איתם. לא יסבירו להם, לא יאלפו אותם, אלא ישוחחו.

אבל היום - - - שעתיים וחצי ביום ילדים צופים בטלוויזיה במדינת ישראל בממוצע. איזה הורה זמין שעתיים וחצי לשבת עם הילדים שלו?

עשר דקות.

זמינים כן, אבל אוטומטית ההורים מתחלף.

עשר דקות ולא שעתיים וחצי וזה עניין של מודעות.

אבל הילדים צריכים שעתיים וחצי.

אבל זה עניין של מודעות של הורים, מחנכים, גננות וכו', להתייחס לטקסט טלוויזיוני בתור טקסט שעובדים איתו, לומדים אותו, חושבים אותו יחד עם הילדים, חמש דקות ביום פעם או פעמיים.

אז מה את אומרת, איילת, שהילד צריך להיות חשוף לכל התכנים?

אני אומרת שאת האחריות לכך שילדים נחשפים לתכנים טלוויזיוניים מכל הסוגים, צריך לתת להורים, לגננות, למחנכים וכו', בהנחיה של הכנסת או משרד החינוך ולא מדובר בתכניות גרנדיוזיות אלא מדובר בחינוך לאוריינות, להתבוננות להסתכלות על דברים.

כן, חינוך לאוריינות זה סיפור אחד, אבל אני אגיד לך איפה הבעיה, שכשיש ערוצי ילדים שמוגדרים כערוץ ילדים, לצורך העניין אני בתור אימא, על פניו - - -

אז ההורים עושים בייבי סיטר, נותנים לטלוויזיה להיות בייבי סיטר.

לא, לאו דווקא בייבי סיטר. אבל אם למשל הילדה שלי היא גדולה יחסית, בת 10 (הקטנה שלי בת 10), והיא רואה ערוץ הילדים, היא לא פריקית של טלוויזיה, אבל בקצת שהיא רואה, היא רואה ערוץ הילדים. אני בתפיסה שלי וואלה, ערוץ הילדים מוגן, חופשי. ואז פתאום את מגיעה ואת רואה - - -

אז אני אומרת לא. אני אומרת שאין תוכן - - -

או ניק, ניקולודיאון וכל האחרים.

אני אומרת שאין תוכן טלוויזיוני כלשהו שהוא מוגן. אני לא חושבת שתכנים טלוויזיוניים הם תכנים מוגנים, כמו שאני חושבת ששום טקסט או לא טקסט מוגן. אני חושבת שאדם צריך לפתח ראייה ביקורתית כשהוא קורא ספר או רואה טלוויזיה.

אנחנו לא חייבים להתחיל לפקח, אבל לעצב את זה אחרת?

אז עכשיו אני עושה הפסקה ואומר ככה, כל מה שקשור לדימויי גוף ולשפה תקינה וכו', בוודאי שאני מסכימה עם כולם, זה ברור. זה חלק מהטקסט וחלק מהתוכן. אני נותנת יותר קרדיט לילדים. אני לא חושבת שהם קהל שמעצבים אותו. אני חושבת שהם בני אדם חושבים. אני חושבת שעם טיפה מחשבה וכיוון נבון של התבוננות, ילד מגיל 4 ועד בכלל יידע מה שהוא עושה ומה שלפניו האחריות עלינו.

דבר שני שרציתי לשאול את אנשי הגיל הרך, כי חשבתי שזה יהיה יותר הנושא שלנו, והיום אני לגמרי מסכימה לגבי הגילאי המבוגרים. אני לגמרי מסכימה שיש הרבה תכנים בעייתיים, היא כזאת: הרבה מהדברים שאני רואה לגיל הרך, עוקפים את ענייני המגדר והגוף וכו' - סליחה שאני מסתכלת על עזרת נשים ועזרת גברים ככה – בזה שיש דמויות מצוירות או בובות כמו רחוב סומסום וכו', או מה שמטריד אותי – אנשים מבוגרים שמתנהגים כאילו הם ילדים, וזה מטריד אותי. זה מטריד אותי.

בסדר, בציור עקפת עניין של מיניות, אולי. דיסני עשה את זה מצוין הרבה שנים. בבובות כמו ברחוב סומסום אתה מוגדר ואתה יודע שאתה מדבר על משהו שהוא לא בן אדם ומתנהג כמו בן אדם, אבל כשאתה רואה מישהו כמו יובל המבולבל או רינת גבאי, שהם אנשים מבוגרים שמתנהגים כאילו הם מעין ילד וזה לא ילד - - -

את הדוד חיים ראית פעם?

לדעתי כולנו גדלנו פה על הבית של פיסטוק, ואם אני אתן לכם עכשיו את ה-One liner. בעולמות הטלוויזיה, כשרוצים להסביר מה זה סדר אז נותנים One liner. אני אתן לכם One liner של הבית של פיסטוק. כולכם, אתם לא תחלמו בכלל איך היינו משדרים כזה דבר היום. מה הייתם אומרים - - -

יש לי מה להגיד.

הנה, אני אתן לכם את ה-One liner של הבית של פיסטוק שגדלתי עליו ואני מת על הבית של פיסטוק. על - - -

בעל חנות.

עזבי רגע את בעל החנות, בואי נתחיל בדמות הראשית. בואי נתחיל ברגע, שאנחנו לא יודעים בדיוק אם זה גבר או אישה, שמגולם על ידי בן אדם מבוגר, שמה אוהב לעשות אחר הצהריים? הוא הולך והוא עובר את הגבעה והוא עובר את השביל והוא עובר את כל השדה הגדול ומגיע לשחק, איפה? בבית של איש מבוגר, כל אחד הצהריים הם סגורים בבית הזה. המבוגר הזה מתנהג כמו ילד. אתם הייתם שולחים את הילד שלכם לשחק עם האיש המבוגר, המוזר הזה שגר בבית מבודד? בחייאת כולכם, מחברת הכנסת דרך כל המומחים פה. אתם הייתם שולחים? חברים, גדלנו על זה.

אני מבינה מה שאתה אומר. שנייה, עזבו רגע את העניינים החשודים של גשש בלש וכו'. אני רוצה לדבר - - -

עליו לא דיברנו. המיין סטרים של המיין סטרים - - -

איך אני שמחה שאני נותנת לכם זמן נוסטלגיה.

וכולנו גדלנו על זה.

אבל אני יכולה להגיד משהו? אני חושבת שיש בעיה כזו - - -

רק במשפט סיכום.

משפט אחד קצר ומהיר. גילאים 3-4-5 רואים דמויות מבוגרות שמתנהגות כמתיילדות, שאגב בצורה רעה מאד בעיני, ואז הם עוברים לשכונה, לחממה וכו'. זאת אומרת מ-א-מיניות או ממבוגר שהוא כאילו ילד, הם עוברים בבום לכל הדמויות עם בעיות דימויי הגוף והדברים שאמרתם. אין ביניים ומה שאין זה פשוט בני אדם רגילים.

ועוד איך יש ביניים. בין מיכל הקטנה, אני לא מייצג אותה, היא לא משודרת אצלי - - -

היא לא קשורה אלינו.

חלילה, לא. בינה לבין חממה או שכונה אין תכניות באמצע?

אני שואלת.

בוודאי שיש. מה זאת אומרת?

אוקיי, ואז איך מיוצגים שם למשל גברים, נשים, ילדים?

אז אנחנו נשמח לדבר על זה.

בהמון המון דוגמאות.

קודם כל אין לנו אנשים מבוגרים שמשחקים ילדים. מה שכן יש לנו זה המון המון דמויות נשיות, גם ילדות, גם בניק ג'וניור וגם בניקולודיאון, עם הקפדה יתרה ויתרה מאד שהן תמיד הדמויות המובילות, החזקות, המניעות. כמעט תמיד, אפילו דורה ואומי-זומי, תמיד בכל קבוצה אצלנו, גם באנימציות וגם בהפקות המקור - - -

דורה בדיוק בסטריאוטיפ של החופרת.

דורה היא שמנמונת, קודם כל.

למה היא חופרת? היא לא חופרת.

היא לא חופרת?

מה זאת אומרת?

היא אסרטיבית, חוקרת. למה לדבר על זה באופן שלילי?

להורים היא חופרת. "אני מפה. אני מפה, אני מפה, אני מפה, אני מפה".

בולימית זה לא היא.

לא, אבל היא לא רזה. דורה היא לא רזה, נו.

איזה חופרת?

נשמה, אני גדלתי על זה עם הבת שלי, כשהיא גדלה. אני יכולה לספר לך את הכול. אגב, דורה השתנתה. דורה בעיר הגדולה, קצת מזכיר לנו בקונוטציה. אני לא ראיתי את זה, אני רק אומרת שכל מי שראה אומר.

אז תראי, זאת התכנית הכי חיובית, מעשירה, מלמדת. החיוביות פורצת שם מכל משפט ומשפט. כשאנחנו מדברים על תוכן, אנחנו - - -

בסדר, אני מדברת על הקונטקסט. השאלה אם בקונטקסט - - -

אבל היא גדלה. זה לא לא בסדר שהיא גדלה. השאלה אם היא גדלה להיות לדוגמא רזונת שמתעסקת רק ב- - -

לא, רזה היא לא.

היא מתעסקת בחברות, בלעזור.

היא לא רזה. היא מלאת הרפתקאות, עוזרת לחברים.

שווה לנתח את זה.

כולם כבר רעבים פה. אני שומעת את הבטן מקרקרת לכולם. עם מה אנחנו יוצאים מפה היום?

אני תיכף אומר. רק משרד החינוך ואורן.

אני חושב שעליזה, שבילתה כמה שנים בחינוכית אמרה איך אנחנו בוחרים תכניות לילדים הקטנים. אני חוזר על הבעיה העיקרית, שהיא צפייה משפחתית באח הגדול ובהישרדות ובתכניות הריאליטי כאילו.

וגם גליליאו. אנחנו רואים יחד גם גלילאו.

אוקיי. אז אני אתן ברשותכם למשרד החינוך. סימה, השארתי אותך לסוף.

אני רק אומר שאני משרד החינוך, אבל אני מייצגת את הגיל הרך. אני אמונה על גילאי 3 עד 6 וזה מה שהבנתי שאני מגיעה לראות.

נכון, נכון, בזה רצינו להתמקד, רק חשבתי שיהיו פה מצגות. גם היו לנו זוג חוקרות שלא הגיעו. אני אדבר על זה תיכף.

אז מה שחשוב לי לומר זה שאני יצאתי קצת מבולבלת. אין לי ילדים קטנים בגילאים האלה, אבל יש לי נכדים ודווקא קצת ראיתי בסוף השבוע האחרון ויש דברים שאני מודאגת, בדיוק כפי שנאמר ויש דברים טובים גם כן.

אני יכולה לומר שאנחנו כמשרד או כאגף, עובדים די בצמידות עם ערוץ הופ. אני לא רואה פה נציגות.

הם לא הגיעו.

בסדר. חשוב שנאמר שהרבה מאד מן התכנים, מן המדיניות, ממסרים שאנחנו רוצים להעביר, אנחנו כן עובדים בשיתופי פעולה מלאים כדי להעביר מסרים.

עם מי, עם הופ?

כן, בערוץ הופ. גם כאשר יש תכנית כמו רחוב סומסום, אפשר להסכים, אפשר לא להסכים, אבל אפשר גם להתווכח מה נכון ומה לא ומה מוכיח את עצמו גם בעולם וגם בארץ. הייתה לנו פנייה גם מערוץ YES - שוב, באשר לחיבורים, למדיניות, למסרים אחידים על כמה שניתן.

בעבר הגננות היו להן מן קורסים כאלה, אבל אני אומרת בעבר, כשאני הייתי גננת, יחד עם הטלוויזיה החינוכית, סביב הנושא של צפייה מבוקרת. אני חושבת שבעידן היום קשה מאד לבוא ולומר בואו תחנכו את הילדים בגיל ארבע ותראו את התוצרים בגיל. אפשר להתחיל לחנך לצפייה מבוקרת, אבל זה חייב להיות באופן עקבי בכל אחד מן הגילאים, דרך ההורים. אי אפשר להטיל את הכל – אנחנו היום בשבוע כזה של משרד החינוך – אז אי אפשר להטיל הכל רק על הצוותים החינוכיים. יש פה חברה, יש משפחה, יש טכנולוגיות מתקדמות, צריך לנסות - - -

הכל מתחיל בחינוך, זה סתם אמירה.

הכל מתחיל בחינוך ללא ספק, אבל אני לא בטוחה שיש לנו יכולת לשלוט בהכל. אני חושבת ששיתופי הפעולה, החיבורים של כולם יחד, הם שיוצרים את החינוך המשמעותי והמיטבי.

אוקיי, תודה רבה.

אני יכולה להגיד עוד דבר?

כן, במשפט סיכום ואז אני אסכם את הדיון ואני אגיד עם מה אנחנו יוצאים.

אני רק אגיד לסיכום שאני חושבת שהחלוקה פה, שנעשתה לגילאים בהקשר של מבנה גוף, היא לא כל כך רלבנטית. בעצם הדבר המשמעותי זה שהדברים האלה מייצרים תמונה מצטברת. זאת אומרת זה שזה מתחיל מגיל מאד מאד צעיר וזה ממשיך - - -

נכון, נכון.

ולכן החלוקה היא לא רלבנטית. בעיני יש הבדל בין הגילאים בעיקר בהיבט הקוגניטיבי, כי עדיין ילדים שונים בקבוצות הגיל השונות בהיבטים קוגניטיביים, אבל זה לא אומר שהם לא מושפעים מהדברים האלה. ולכן לדעתי יש פה איזה שהוא משהו מערכתי הרבה יותר גדול. ולכן גם כשאני הסתכלתי על זה לא דיברתי רק על פעוטות אלא הרחבתי את זה למשהו שהוא יותר רחב.

כן, אז אני אסכם ברשותכם. האמת שרציתי להראות כטריגר איך כל הסיפור של דימויים ומסרים הם מגוונים ורבים, טובים וטובים פחות וטובים פחות, פחות – מתחילים כבר בגילאים המאד צעירים. כי אני אומרת, הדגש הוא על הנושא של דימוי גוף, של מסרים מיניים. נשמע לנו כזה מופרך, נכון? מסרים מיניים בתכניות ילדים וכו' ואפשר להגיד שזה בעיני המתבונן.

הכל בסדר, אבל בסופו של דבר יש שם משהו שמחלחל באופן סמוי והילדים גדלים איתו ואולי מפה גם נובע מה שאתה אומר. כאילו אנחנו כבר בגיל 14 חושבים שמגיעות להם, או שהם יגלו עניין בתכניות של מבוגרים והם באמת מגלים. הם רואים את כל הריאליטי לצורך העניין בתשע בערב, בין אם זה האח הגדול, ואני כבר לא יודעת מה יותר – אני לא אגיד גרוע – אבל מה יותר קשה לילד – האח הגדול או הישרדות או אמזונס, שאני בכלל לא מבינה איך.

התכנים האלה הם מאד מאד קשים, אם אני מנסה להתבונן בעיניים של ילד והילדים שם. הילדים שם. ואז באמת פתאום תכנית בערוץ הילדים הופכת להיות פחות אטרקטיבית, כי אין בה את האקסטרים או את העניין שהם רגילים לגלות.

אני מהדיון הזה יוצאת למחקר. הנה, אני אומרת לכם ואני מניחה שאתם לא תתגוננו. גם אם כן, זה יהיה מצוין, אז אולי זה ישפר משהו, אבל הכוונה של הוועדה היא לצאת למחקר ולנתח אמיתי, את התכנים ממש. לשבת ולצפות בתכניות הילדים ולראות הלכה למעשה מה המסרים שעוברים בסיטואציות השונות, בדמויות השונות לאורך שעות היום, מה מותאם למה ולבדוק את זה באופן אמפירי, אמיתי, לא רק מתוך התחושות שלנו ומתוך דברים ארעיים שאני פגשתי אולי ואתם פגשתם.

אז חוץ מהמחקר שאליו אני מבקשת לצאת ואני כן רוצה להתמקד בגיל הרך, כי אני כן רוצה להראות שבגילאים האלה, שכאילו לא נראה לנו שזה קורה שם, זה מתחיל דווקא שם. אגב, דמויות ששינו – דורה שינתה צורה, גם תותית שינתה צורה והיום היא - - -

גם סמי הכבאי.

וסמי הכבאי שינה צורה. הם הפכו להיות – גם שינו צבעים בשיער, גם היא פתאום הפכה להיות עם פן ו - - -

עברו לתלת. הם בתלת עכשיו.

איך?

עכשיו הם בתלת. לפני זה הם היו באנימציה.

ושוב, אז זה אנימציות וזה לילדים וזה תמים. אני רוצה לבקש בהקשר של מה שיונתן העלה, שתהיה פנייה לשר התקשורת לאשר בעצם את הרגולציה מבחינת סימון התכניות, נכון?

תקנות סיווג וסימון, כן.

תקנות סיווג וסימון, כדי שאנחנו באמת נוכל ליצור התאמה יותר טובה לגילאים השונים. צריך לחשוב באמת על הסיפור של השעה. שמונה בערב חדשות, נראה לי כבר בעידן של היום זה מוקדם מדי, נכון? חדשות בשעה שמונה, מיד אחר כך ריאליטי שעה תשע. אולי צריך לאחר את זה? אני לא יודעת, אני מתייעצת.

כבר משעה שש בערב יש לך חדשות. אלוהים.

התכניות שעשינו מצא שתכניות חדשות ואקטואליה הן מהתכניות שהכי מפחידות ילדים ולכן אחת ההמלצות שלנו היא א' לסווג משדרי חדשות.

ולאחר אולי את השעה?

לעניין איחור השעה, הרשות השנייה - - -

חמש אחרי הצהריים במדינת ישראל יש אקטואליה, אקטואליה לאקטואליה ואקטואליה לאקטואליה.

בשעה חמש אחרי צהריים ההורים צריכים להיות בבית ולפקח על מה הילדים צופים.

מי רואה את האקטואליה הזאת?

כן, יונתן, השאלה אם מספיק הסיווג או שלא צריך לשקול את עניין השעה, כי שמונה, מה לעשות, שעה.

תראי, לעניין הרשות השנייה ביטלה את הארכת מהדורות החדשות, מה שהקדים את כל תכניות הריאליטי, שלזה לא אנחנו אחראים. תזכירי לי את הנושא השני.

החדשות והריאליטי, אם לאחר את השעה, לא רק להגדיר את זה.

לא יאחרו את השעה כי זה פריים טיים. זה מסחרי.

אוקיי. אני הייתי מעלה את זה כתהייה. להגדיר מחדש את תכני הצפייה המותאמים לגיל. ולגבי התכנית שדיבר עליה עדי – עדי, יחד עם משרד החינוך – אני עברתי על התכנים, גם יצא לי לקיים שיח בנושא. אני יודעת שמשרד החינוך, במסגרת כישורי חיים, כל מיני תכניות כאלה ואחרות, זה נוגע בדברים. עד כמה לעומק, האם נוגע בצורה הרלבנטית להיום?

זאת אומרת אני מרגישה שבאותה מידה שאנחנו באים ובוחנים את הדברים כאן, שווה לבחון גם את מה שקורה במשרד החינוך ואולי לשבת ביחד, בשולחן עגול, שאני יודעת שממילא יתכנס ולבחון דרך אחרת, יותר רלבנטית, יותר מונגשת. שילדים יהיה יותר קל לקבל אותה ולהתחבר אליה, לנסות לגעת בדברים הכואבים האלה.

הנושא של דיאטה, חברה, אני שומעת עליו מהבנות, החברות של הבת שלי. הבת שלי רזה וגם לה זה לא מפריע להגיד שהן עושות דיאטה ואולי גם היא תעשה. ילד בת 10. אף אחד אצלנו לא עושה דיאטה בבית, כמו שאתם יכולים לראות וזה הכל שיח חברתי וזה מתחיל מגיל מאד מאד צעיר. אחר כך הן גדלות עם זה וזה רק גורר איתו תופעות נוספות.

שווה לפתוח, כשיח - שוב, לא מהמקום של אורח חיים בריא, כי כבר נמאס להם לשמוע את הבריא וגם בריא זה לא טעים ובריא זה כך וכך. נהיו כבר כל מיני קונוטציות – אלא מהמקום של להנגיש להם את זה באמת בצורה אחרת. אין לי רעיון איך. עדי נתן פה רעיון אחד, לי אין רעיון איך, אבל אני חושבת שזה שיח ששווה לקיים אותו.

אני חושב שהדבר הראשון שצריך כרגע ליישם זה את חוק הפוטו שופ, הגשנו תיקון, אנחנו מחכים לטרומית.

מסכימה.

כשבעצם הסמכנו גם את הרשות השנייה שתהיה רשות מפקחת על הפרסומות ועל הריאליטי. כי היו לי שיחות גם עם אווה וכו', ואמרו לי עדי, תן לי אקדח איך אני יכולה לראות? אנחנו ניתן להם את האקדח. כשהרשות השנייה תפקח על זה שדוגמניות בתת משקל לא יהיו ושכל הכוכבנים האלה, עם BMI אפס, יופיעו בפריים טיים, כבר עשינו צעד. יש לנו חוק, מה הבעיה? אבל מה? אין עונשים, אז אף אחד לא אוכף אותו.

אז רגע, אז אנחנו מדברים על אכיפה פעם אחת ואתה אומר שאתם הגשתם תיקון?

תיקון לחוק הפוטושופ שזה אומר על ידי חברת הכנסת נורית קורן ועוד חברות כנסת.

כן, דיברנו על זה, אבל מה המשמעות של התיקון? להרחיב את זה בעצם?

שיהיו קנסות והרשות השנייה תהיה רשות מפקחת על כל מה שקורה במדיה הטלוויזיונית, על הברודקסט.

מי מפקח עכשיו בלי התיקון?

אף אחד.

היום החוק מוחל רק על פרסומות.

זאת אומרת יש חוק בלי פיקוח?

יש חוק בלי פיקוח.

אז מה הקטע?

הקטע שזו הייתה הפשרה של רחל אדטו עם משרד המשפטים. היא הבינה שהיא לא יכולה ללכת רחוק מדי ואז ההסכם בינינו היה – היא אמרה לי "עדי - - -

אז מי יאכוף אם אין פיקוח, לצורך העניין?

נפתח את הדלת, אני לא יודעת אם אני אהיה בכנסת הבאה, אבל אתה תמשיך הלאה", אז אנחנו ממשיכים הלאה. אז החוק צריך להיות עם קנסות, אני מקווה שזה יהיה חצי מיליון שקלים כמו שהובטח לי, וכשהרשות השנייה תפקח על הכל זה כבר יתחיל במשהו. כבר השינוי בתפיסה ייעשה. אבל כרגע רק מדברים.

נפנה אפילו לנורית קורן, לראות מה הסטאטוס של זה ואם היא מתכוונת לקדם את זה.

אני חושב שחברי הכנסת כבר חתמו על זה.

תקשיב, מגישים פה הצעות חוק וחותמים והכל, אבל זה הרבה מאד הצעות. בסוף אתה בוחר איזה הצעה אתה מקדם ומה סדרי העדיפויות וכו'. שווה לבדוק מה הסטאטוס של ההצעה הזו ואיפה היא בסדרי עדיפויות ואם צריך קצת לעזור ולדחוף ולשכנע, אז שנהיה גם שם, בסדר?

אז אנחנו מסכמים שמשרד החינוך, לפחות בפגישה הבאה, שכן יהיה שיתוף פעולה. אני חושבת שהשיח כן צריך להיות רלבנטי, אחרת אנחנו מפספסים את הילדים, לא משנה כמה נשקיע. אז אני מזמינה אתכם לשיח משותף במסגרת אותו שולחן עגול. אני אולי גם אצטרף אפילו לתכנית, כי אני חושבת שכחלק מהוועדה זה משהו שחשוב שאנחנו נלווה וחוק הפוטושופ, אנחנו מתייחסים גם אליו.

המועצה תומכת בזה, אגב.

רצית לומר משהו?

כן. רונן אברמסון, ראש אגף פיקוח במועצת הכבלים והלוויין. בהקשר למה שדיברת על מחקר שאתם רוצים לעשות, למעשה האמנה המשותפת של ערוצי הילדים ומועצת הכבלים והלוויין נחתמה במרץ. אנחנו התחלנו לפני חודש - - -

אה, היא נחתמה כבר?

כן, היא נחתמה.

יפה.

ולמעשה אנחנו התחלנו תהליך פיקוחי לפני חודש, שבו אנחנו בעצם עושים מה שאתם מתכננים כנראה לעשות. אנחנו בעצם מבצעים מיפוי של כל ערוצי הילדים, גם גיל רך וגם ילדים וגם תכנים שמתאימים לנוער, ויש לנו כבר קצת ממצאים. יש לנו גם היסטוריה עם הערוצים האלה. הערוצים האלה הם בסדר לגמרי, אבל התגלו בהם בעבר תכנים לא סטריליים. היו לנו כל מיני נושאים שעלו פה, גם התבטאויות פוגעניות בתוך הסדרות האלה - - -

שמש.

נכון. גם נושא של סיווג לא נכון של משדרים וכדומה. יש לנו הרבה היסטוריה עם זה. בחלק מהדברים נקבעו הפרות ואפילו קנסות. אני חייב להגיד שהערוצים באמת שיתפו פעולה עד עכשיו גם בנושא של התקנות וגם בנושא של האמנה, אבל יש מה לשפר, בינינו. אני לא אומר את זה דווקא לכם, כי יש גם כאלה ערוצים שכרגע לא נמצאים פה. יש מה לשפר ויהיה לנו המשך בעצם, כשאנחנו נסיים את המיפוי שלנו, מן הסתם נגיע אליכם.

עוד משפט קטן בעניין הזה. יונתן הוסיף, אתם לא שמעתם, שמועצת הכבלים תומכת בחוק הפוטושופ, ובשיחות שהיו לי עם ד"ר יפעת שגב, היא מאד בעד. זאת אומרת היא אמרה אני לא צריכה חוק, אני אאמץ את זה. זאת אומרת אם נתחיל שם, כי הכוכבנים שמופיעים שם - עוקבים אחריהם באינסטגרם אחר כך - רואים את החסה שנכנסת לפה. צריך להתחיל משם, מהמודלים החברתיים.

יש לנו פה את YES ו-HOT, מה שנשאר כרגע זה לקחת את אבי ניר לאיזה סיבוב בירקון שם ולסיים את זה.

טוב, לסיור בירקון אתה תדאג. רונן, ראשית קודם כל תודה על הדברים, זה חשוב מאד. מה שאני מבקשת, אם אפשר לקבל את האמנה, שתשלח את זה לוועדה לזכויות הילד.

כן.

ואתה אומר שיש לכם אמצעים ראשונים, שאתם עושים מיפוי.

כן.

אז אנחנו נשמח לראות, אפילו יחידת המחקר והמידע - - -

כן, בגלל זה אמרתי את זה, כדי שבאמת יהיה איזה שהוא תיאום.

מצוין. כן, וככל שנוכל לשתף פעולה ולהסתייע, זה יהיה מצוין ואז נקיים דיון פה ונראה מה באמת מצאנו שם ואיפה אנחנו רוצים לשפר.

בהחלט.

יופי.

אני רק רוצה חצי מילה קטנה. רונן דיבר על הערוצים שנמצאים פה ועל הערוצים שלא נמצאים פה, ואני חייב להגיד שהערוצים שכן באו, למעט הערוצים של המדינה, זה שני הערוצים הבינלאומיים. הערוצים המקומיים לא מצאו את הדרך לירושלים היום.

הערה חשובה.

הגיע לכאן ניקולודיאון, שזה ערוץ אמריקאי ואנחנו הגענו לכאן, דיסני, שזה ערוץ אמריקאי.

נכון. והם כולם אגב הוזמנו. כולם הוזמנו. תודה על ההערה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:05.