הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 239

מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט

יום שלישי, י"ג בתמוז התשע"ו (19 ביולי 2016), שעה 9:00

1. הצעת חוק העונשין (תיקון - עבירת רצח), התשע"ה-2015

2. בקשת ועדת החוקה, חוק ומשפט לפצל את הצעת חוק העונשין (תיקון מס' 124) (עבירות המתה), התשע"ו-2015

3. הצעת חוק העונשין (תיקון – עבירות המתה ורשלנות), התשע"ו–2015

חברי הוועדה: ניסן סלומינסקי – היו"ר

אוסאמה סעדי

מיקי רוזנטל

אפרת ברזילי - משרד המשפטים

לילך וגנר - יעוץ וחקיקה פלילי, משרד המשפטים

בת-חן חדד - מתמחה, משרד המשפטים

עמית מררי - עו"ד, משרד המשפטים

מיכאל ויגודה - ראש תחום משפט עברי, משרד המשפטים

שבתאי גרברציק - דובר למגזר דתי חרדי, המשרד לביטחון פנים

יפעת כהן אזולאי - קמ"ד חקירות באח"מ, המשרד לביטחון פנים

בוסנה מהרט דסה - ע' יועמ"ש בט"פ, המשרד לביטחון פנים

קובי עזרא - ע' יועמ"ש משטרה, המשרד לביטחון פנים

תמר בורנשטיין - ראש תחום פלילי, פרקליטות המדינה

שלי בן עמי - מתמחה, פרקליטות המדינה

יקותיאל אברגל - מתמחה, פרקליטות המדינה

נעמי גרנות - סגנית מנהל המחלקה הפלילית, פרקליטות המדינה

רביע אגבריה - מתמחה, הסנגוריה הציבורית

קארין מרידור - עו"ד, הסנגוריה הציבורית

ישי שרון - עו"ד, הסנגוריה הציבורית

יואב ספיר - הסניגור הציבורי הארצי, הסנגוריה הציבורית

אורי שלו - דובר, הסנגוריה הציבורית

רותי סינואני - מתמחה, הסנגוריה הציבורית

פינחס מיכאלי - ממונה חקיקה, לשכת עורכי הדין

סוזי עוזסיני ארניה - פורום פלילי, לשכת עורכי הדין

גדי זילברשלג - פורום פלילי, לשכת עורכי הדין

לרה צינמן - יו"ר, ארגון משפחות נרצחות ונרצחים

עמיר פוקס - חוקר, המכון הישראלי לדמוקרטיה

רות קנאי - סגל אקדמי

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

נועה ברודצקי-לוי

אפרת חקאק

אסף פרידמן

יפעת קדם

הצעת חוק העונשין (תיקון - עבירת רצח), התשע"ה-2015, פ/1499/20, הצעת ח"כ ניסן סלומינסקי

בוקר טוב, אני מתכבד לפתוח את הישיבה. אנחנו כבר התחלנו לדון בדין ההמתה. אני קראתי לזה פעם רצח מדרגה שנייה. כל אחד יקרא לזה איך שהוא רוצה. בפועל כבר התחלנו לדון בזה. הדיון שלנו היה בפיצול. בתוך החוק הזה גם ישנה עבירת רשלנות. אנחנו פיצלנו את הרשלנות מתוך החוק הארוך, כי החוק הארוך ייקח כחצי שנה של דיונים. כנראה שהנושא של רשלנות, הנושא של השינוי ביסוד הנפשי היה מאוד חשוב ורלוונטי, לכן נעשה הפיצול. אתמול אישרו את הפיצול במליאה. אנחנו את החוק כבר אישרנו לפני כן. אני מניח שיניחו היום את הרשלנות במליאה על-מנת שהעסק הזה ירוץ.

הצעת חוק העונשין (תיקון – עבירת רצח), התשע"ה-2015, של חבר הכנסת ניסן סלומינסקי, והצעת חוק העונשין (תיקון – עבירות המתה ורשלנות), התשע"ו-2015, של חבר הכנסת מיקי רוזנטל. אנחנו מציעים לצרף את זה להצעת החוק הממשלתית, כדי שהדיונים מכאן ולהבא יהיו במשולב. מי בעד, ירים את ידו?

הצבעה

בעד – פה אחד

נגד – אין

נמנעים – אין

מיזוג ההצעות אושר

המיזוג יעבור לוועדת הכנסת.

הצעת החוק הממשלתית מציעה רפורמה מקיפה בעבירות ההמתה. היא מציעה מדרג חדש לעבירות ההמתה. ההצעה היא פרי עבודה מקיפה וארוכה של צוות בראשות פרופסור קרמניצר. הוא מונה על ידי שר המשפטים דאז, דניאל פרידמן. בוועדה היו חברים מהפרקליטות: אפרת ברזילי, שהייתה אז מנהלת המחלקה הפלילית בפרקליטות המדינה, ואוהד גורדון, שהיה פקיד בפרקליטות המדינה. מהסנגוריה השתתפו: יואב ספיר, הסנגור הציבורי הארצי, קארין מרידור וישי שרון. מהמכון לדמוקרטיה: עמיר פוקס. אני מבקשת לומר תודה על כך שהמכון לדמוקרטיה אירח אותנו. אנחנו קיימנו את הדיונים שם.

כל העבודה הזאת הייתה ללא תמורה.

אכן. גם לילך וגנר, אנוכי ורחל גוטליב, שהייתה אז המשנה ליועץ המשפטי לממשלה בתחום הפלילי, היינו חברות בצוות. הצוות הוקם בעקבות ההצעות הפרטיות ובעקבות קריאה של בית המשפט העליון, בדיון 1042/04, לעריכת רפורמה כללית בעבירות ההמתה. מדובר ברפורמה מאוד מקיפה, בשינוי תפישה.

אני שמחה להיות בדיון על ההצעה הזאת שחיכינו לה המון המון זמן. זו באמת רפורמה מאוד מקיפה. פרופסור קרמניצר ישב המון זמן על המדוכה. הדוח שלו הוא דוח מקיף.

המקור של עבירות ההמתה שקבועות היום בחוק העונשין הוא בפקודת החוק הפלילי. הנוסח בחוק העונשין אומץ כמעט בלי שינויים מהפקודה המנדטורית. למרות ביקורת חוזרת ונשנית של בתי המשפט על הנוסח הארכאי של העבירות, הוא כמעט ולא עבר שינויים. הרפורמה הזאת אמורה להיות הרפורמה הראשונה והמשמעותית.

היום קבועות 3 עבירות או 3 מדרגים של גרימת מוות. המדרג הגבוה הוא עבירת הרצח, שזה בסעיף 300 לחוק העונשין. המדרג כולל המתה ב-4 מקרים: המתה בכוונה תחילה, המתת הורה או סב, המתה תוך כדי ביצוע עבירה אחרת, תוך כדי הכנות לביצועה של עבירה אחרת או בכדי להקל על ביצועה, וכן המתה אחרי ביצוע עבירה אחרת, כדי להבטיח בריחה או הימלטות מעונש. העונש בצד עבירת הרצח היום הוא מאסר עולם חובה. עם זאת, בסעיף 300א יש רשימה סגורה של נסיבות שבהן בית המשפט רשאי, על אף ההרשעה ברצח, להטיל על הנאשם עונש מופחת.

נתחיל ברצח בכוונה תחילה. ההגדרה של עבירת הרצח מתפרסת על סעיף 300א(2) ועל ההגדרה של כוונה תחילה שנמצאת בסעיף 301 לחוק העונשין. היסודות שלה הם: גרימת מות אדם, העדר קנטור בכפוף למעשה והכנה להמית. בתי המשפט בישראל בחרו לפרש את היסודות של הכוונה תחילה במה שאנחנו מכנים צמצום רב. בכך הם הגדילו את קשת המקרים שבהם נאשמים עשויים להיות מורשעים ברצח. עיקר הצמצום של יסודות הכוונה תחילה התגבש בפסק דין מנחה, פסק דין בנו ע.פ 396/69, על ידי הנשיא אגרנט בשנת 1969. היסוד של ההכנה, שהיה יכול להתפרס והייתה איזו שהיא דילמה לפני כן, פורש והתקבע ככולל הכנה פיזית שאינה כוללת אלמנטים נפשיים. ההכנה יכולה להתקיים זמן קצר מאוד לפני מעשה הקטילה וכחלק ממעשה הקטילה. כך, למשל, בפסק הדין בעניין ג'בארה, שהנאשם לקח אבן מאותו מקום שבה היה מוטל המנוח ורוצץ את גולגולתו. נטילת האבן נתפשה כעונה על אלמנט ההכנה. לגבי החלטה להמית נקבע שגם היא יכולה להתגבש תוך כדי האקט הקטלני עצמו, דבר שצמצם את האבחנה בין מה שמכונה כוונה ספונטנית, לבין ההחלטה להמית. בנוגע ליסוד של העדר קנטור, שאני מניחה שעליו נדבר בהרחבה בדיונים הבאים, נקבע בפסק דין משנת 1954 בעניין סגל מבחן כפול, סובייקטיבי ואובייקטיבי, כאשר למבחן האובייקטיבי אין בסיס בלשון הכוונה תחילה או העבירות בסימן ההמתה, הוא נשאב מהמשפט האנגלי.

אני רוצה להדגיש בפניכם, אין לנו ביקורת על הפרשנות של בית המשפט לצמצום היסודות של הכוונה תחילה. בתי המשפט הסבירו את הצמצום הזה בניסיונם להגיע לתוצאה הנכונה מבחינה מוסרית. זה גם מה שעמד בבסיס התפישה שלנו, זאת אומרת, התאמת התפישה המוסרית שלנו ויסוד האשמה והתיוג הנכון של העושה לעבירה. כך, למשל, בנוגע לנושא של הכנה. הנשיא אגרנט נימק את הצמצום הזה משיקולים מוסריים. המבחן האובייקטיבי של הקנטור הוכנס משיקולים מוסריים. לא ייתכן שהמבחן של אדם שדמו רותח על לא כלום יהיה המבחן בין ההחלטה על רצח או הריגה, צריך איזה שהוא אלמנט נורמטיבי שמכניס לתוך הנושא של הקנטור שיקולים חברתיים ומוסריים.

הנסיבות האחרות של הרצח, שזה הורה, סב או לפני ואחרי עבירות, לא דורשות יסוד נפשי מיוחד, רק את הכוונה תחילה. היסוד הנפשי הרגיל, שנמצא בחלק הכללי של חוק העונשין, הוא של מחשבה פלילית, כלומר, מודעות לקיום של היסודות העובדתיים. המחשבה הפלילית כוללת, כמו שהסברנו בדיון הקודם, גם קלות דעת, שזה מישהו שצופה את התוצאה הקטלנית אבל מקווה שהיא לא תתרחש. גם בעניין הזה הועלתה ביקורת. העונש בצד כל העבירות שפירטתי כרגע הוא מאסר עולם חובה. עונש שלא ניתן לסטות ממנו הוביל את המחוקק לחקיקת סעיף 300א.

בין קלות דעת לכוונה ישירה לרצוח לא היה שום הבדל?

רק לגבי הנסיבות של גרימת מוות של הורה או סב. כמו שהסברתי, יש עוד שתי נסיבות של המתה: כדי לאפשר ביצועה של עבירה אחרת, וכדי לאפשר הימלטות אחרי עבירה אחרת. הנסיבות האלו, שבהן לא נדרשת כוונה מיוחדת, כוללות קלות דעת.

בחוק שהיה זה נחשב רצח רגיל?

כן. זה גם עורר ביקורת פסיקתית.

קשה לדמיין שאדם שהתכוון בפועל ואדם שעשה בקלות דעת יהיו באותו מישור.

אני אתן את הדוגמה של רצח כדי להקל על עבירה אחרת. בדרך כלל זה שוד. המטרה של השודדים היא לשדוד, אבל במהלך השוד הם יכולים לירות באדם שמפריע להם לבצע את העבירה, או מונע מהם להימלט אחרי ביצוע העבירה. גם אם אותה ירייה בוצעה בקלות דעת וגרמה לתוצאה קטלנית, היא נתפשת לפי החוק היבש כרצח.

למה קלות דעת אם הוא התכוון להרוג אותו?

גם אם לא.

זאת השאלה המשפטית שעומדת בבסיס הדיון המשפטי: האם הוא התכוון או לא התכוון להרוג.

הוא הרג כדי לברוח.

גם אם לא. נניח שהיה קרב יריות, אותו אדם נורה במקרה. השודד צפה שהיריות שלו עלולות לגרום למוות, אבל הוא קיווה שזה רק יסייע לו להימלט מבלי שחייו של מישהו יקופדו. גם במצב כזה הוא יורשע ברצח והעונש יהיה מאסר עולם חובה.

הסברתי את החקיקה של סעיף 300א, שקובע אפשרות לענישה מופחתת בסיטואציות של הפרעה נפשית חמורה או ליקוי בכושר שכלי שמגביל את הנאשם במידה ניכרת להבין את אשר הוא עושה, שאלה לא מקרים שנכנסים להגנות, אלה מקרים שקרובים מאוד להגנה של חולי נפש. מדובר על חריגה מועטה מתחום הסבירות הנדרשת לשם תחולת הסייגים של הגנה עצמית, צורך או כורח ומצוקה נפשית קשה עכב התעללות חמורה בנאשם או בבן משפחתו בידי המנוח, שזה בעקבות המקרה של כרמלה בוחבוט. על זה נדבר כשנגיע להצעה שלנו להפוך את זה לאחריות מופחתת, לא לענישה מופחתת. זה היה המדרג הראשון החמור של הרצח.

המדרג השני זו עבירת ההריגה, שזה בסעיף 298 לחוק העונשין. היא כוללת גרימת מוות במעשה או במחדל אסורים. זאת עבירה רחבה מאוד, היא מתפרסת על מגוון עצום של מצבי המתה שבהם היסוד הנפשי של הנאשם הוא יסוד נפשי של מחשבה פלילית. היא כוללת גם מקרי המתה מכוונים שלא נכנסים לרצח, כמו למשל במצב של קנטור. גם אם הייתה לו כוונה, אפילו כוונה לגרום למותו של אדם, אבל היסוד של העדר קנטור לא התקיים, אותו נאשם יורשע בעבירת ההריגה. העונש המרבי בצד עבירת ההריגה הוא 20 שנות מאסר, ויש דיפרנציאציה מאוד גדולה בענישה לגבי נאשמים שנכנסים לעבירת ההריגה שכוללת בחובה שלל מאוד גדול של מקרים. הביקורת כלפי הפסיקה הייתה נעוצה באלמנט הזה שציינתי, שהיא מתפרסת על מגוון רחב של מקרים שנבדלים זה מזה מהותית אבל זוכים לתיוג זהה של הריגה. יש מצבים מאוד מאוד קרובים לרצח, כמו במצב שיש כוונה ספונטנית לגרום למוות באירוע של קטטה. יש מצבים מאוד מובהקים של קלות דעת, כמו שימוש מודע בחומרים לא מתאימים בבנייה, מה שמביא בסוף לקריסה של כל מיני מבנים. העושה צופה את האפשרות הקטלנית של קריסת הבניין, אבל מקווה שהמבנה לא יקרוס ויחזיק מעמד. יש מצבים שגובלים בגרימת מוות ברשלנות. מודעות הנאשם נלמדת מהרשלנות המאוד מאוד גדולה בהתנהגות שלו, מה שנקרא רשלנות רבתי. בית המשפט מסיק את המודעות שלו לכך שיש אפשרות לגרימת התוצאה הקטלנית מאותה התרשלות מאוד מאוד גדולה שלו, בעיקר בנושא של תאונות דרכים. זה המדרג השני.

המדרג השלישי הוא עבירה של גרימת מוות ברשלנות. היא כוללת מקרי המתה שבהם היסוד הנפשי של הנאשם הוא יסוד של רשלנות, כאשר העונש המרבי בצידה הוא 3 שנים. הרחבנו את הדיבור בישיבה הקודמת על מה היא רשלנות, שזה אי מודעות של הנאשם לנסיבות. כמו שאני מבינה, הוועדה אישרה תיקון ששם בחזית של מבחן הרשלנות את נטילת הסיכון הבלתי סביר על ידי העושה. בסימן של עבירות ההמתה קבועות עבירות נוספות. ניסיון לרצח היא עבירה מיוחדת שהעונש בצידה הוא 20 שנות מאסר. היא גוברת על ההוראות הכלליות של חוק העונשין שעל פיו העונש על הניסיון זהה לעונש על הביצוע העיקרי. לעומת זאת, לגבי שידול לרצח אין עבירה מיוחדת וחל הדין הכללי שאומר שהעונש של המשדל זהה למבצע העיקרי. גם הדבר הזה עורר ביקורת בפסיקה. חשין ציין באחד מפסקי הדין שהעונש של מאסר עולם חובה על המשדל ברצח הוא דרקוני מידי. עבירה נוספת היא המתת תינוק, שזאת עבירה שכמעט ולא זכתה להתייחסות בפסיקה. שידול או סיוע להתאבדות זאת עבירה שנידונה בפסיקה בהקשרים שונים מאוד זה מזה. עבירות נוספות הן שידול אחות לשים קץ לחייה על רקע כבוד המשפחה, בני זוג שנטלו יחד כדורי שינה ואלכוהול לצורך התאבדות ורק האישה נפטרה, וסיוע למות בן זוג חולה שביקש לשים קץ לחייו.

מה זה המתת תינוק?

המתת תינוק על ידי האם בעקבות מצבה הנפשי אחרי לידה. זו עבירה שנבקש לבטל, כי גם בפרקטיקה אין התייחסות לעבירה הזאת. אנחנו חושבים שיש פתרונות אחרים לאותם מצבים מאוד מאוד נדירים .

הכוונה לתינוק שכבר נולד.

עד גיל שנה.

העבירה מנוסחת בצורה מאוד מיושנת וארכאית. בצוות קרמניצר נחלקו הדעות בנקודות אחדות וחשובות, בעיקר על ידי הסנגוריה הציבורית. הדברים באים לידי ביטוי בדוח של הצוות.

ההנחה בבסיס ההצעה היא שהמדרג של עבירות ההמתה הוא לא מדרג מיטבי, הוא לא נותן מספיק ביטוי לתיוג הנכון ולענישה הנכונה שצריכה להיות בצד המעשים השונים שבדרך כלל צריך לאפיין אותם לפי המצב הנפשי שלהם. אנחנו חושבים שהמדרג צריך להיות מדרג שמחלק את עבירות ההמתה לעבירות רבות יותר. גם כשכבר מיוחסת העבירה היותר חמורה עם העונש היותר חמור, יש זילות מסוימת של העבירה היותר חמורה, מאחר והתוצאה שלה היא מתן עונש קל. זה לא עושה צדק לעבירה ולמעשה.

אנחנו מציעים לקבוע 6 דרגות של עבירות המתה: עבירת רצח בסיסית, שהעונש עליה הוא מאסר עולם כעונש מירבי; עבירת רצח בנסיבות מחמירות, שהעונש עליה יהיה מאסר עולם חובה והיא במידה רבה מחליפה את עבירת הרצח הקיימת היום, לא רק בעונש אלא גם במהות; עבירת המתה באחריות מופחתת, שהעונש בגינה הוא 20 שנות מאסר; עבירת המתה ביסוד נפשי של קלות דעת, שהעונש המירבי בגינה הוא 12 שנות מאסר; עבירת רשלנות בנסיבות מחמירות, ועבירת גרימת מוות ברשלנות, שאותה אנחנו מציעים להותיר מהחוק הקיים. עשינו שינוי מסוים בהגדרת הרשלנות הכללית שישליך על איך תפורש עבירת גרימת המוות ברשלנות. את העבירה עצמה אנחנו לא מציעים לשנות.

עיקר הרפורמה היא בקביעת עבירת הרצח הבסיסית. עבירת הרצח הבסיסית תאופיין ביסוד נפשי של כוונה או אדישות לתוצאה הקטלנית – אדישות שהיום נכנסת לתוך עבירה של הריגה. העונש לצידה יעמוד על מאסר עולם כעונש מירבי או 30 שנות מאסר, אם מדובר על קציבה על ידי בית משפט בשנים. יסוד נפשי של אדישות, לדעתנו וגם לדעת רוב הוועדה - הסנגוריה חלקה על כך- מבטא מידת אשם כזאת שמצדיקה תיוג של רצח וקביעה של עונש מאסר עולם כעונש מרבי. במסגרת הצוות שמענו את ארגון נרצחים ונרצחות ששמו דגש רב על משמעות התיוג ועל הצורך בתיוג. אנחנו סברנו שיש ממש בדברים. הם חיזקו את עמדתנו ההתחלתית שאומרת שנכון שאדישות תיכנס למסגרת עבירת הרצח הבסיסית. דוגמה מובהקת לכך - אני חושבת שיש די הרבה דוגמאות במקרים החמורים יותר של ההריגה - היא קטטות ותגרות שמסתיימות בנעיצת סכינים ובקטילה. דוגמה נוספת היא מקרה מובהק של אריה קרפ בחוף תל-ברוך שהומת באופן אכזרי. המקרה הזה הוא מקרה מובהק לכך שגם אם יש אדישות ואין החלטה להמית, אין כוונה תחילה, צריך לתייג את המעשה כמעשה של רצח. גם כוונה רגילה, כוונה שהיא לא כוונה תחילה, תיכנס לתוך המקרים של הרצח כעבירה בסיסית. עבירה נוספת שאנחנו מבקשים ליצור היא עבירת רצח בנסיבות מחמירות, שהיא, כמו שאמרתי קודם, במידה רבה מחליפה את עבירת הרצח הקיימת מבחינת העונש. העונש בצידה יהיה מאסר עולם חובה. זו עבירה שהיסוד הנפשי שנדרש לקיומה הוא של אדישות או כוונה, כאשר מתקיימות נסיבות מיוחדות, נסיבות מחמירות שהן בגדר רשימה סגורה שאנחנו סברנו שהן מחמירות באופן ניכר מאוד את האשם, את העבירה, ולכן הן ראויות לתיוג של רצח בנסיבות מחמירות בדרגה החמורה ביותר מבין עבירות ההמתה ולענישה של מאסר עולם כעונש חובה. רצח לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה להמית זו בעצם כוונת תחילה שיש בה את התחילה. זאת כוונה שהיא לא כוונה ספונטנית, זו כוונה שקדם לה תכנון או קדם לה הליך אמיתי של קבלת החלטה.

זה הדבר החמור ביותר, נכון?

כן.

רוב הרציחות לא נעשות דרך כוונה?

האבחנה שהן יוצרות היא לא ביסוד הנפשי, היא דווקא מסיבות נוספות.

הרצח שאת מתארת עכשיו הוא הרצח הנפוץ. למה הוא לא הבסיסי?

אני לא יכולה להגיד אם הרצח הוא נפוץ או לא. אני לא יודעת אם יש יותר מקרי רצח שקדמו להם שקילה אמיתית. אנחנו מדברים על שקילה אמיתית, לא על כוונת תחילה שבעצם צומצמה בפסיקה כמו שהיא היום. אנחנו מדברים על כוונה. אנחנו מציעים שהכוונה הרגילה, הכוונה הספונטנית תישאר בגדר דרגת הרצח הבסיסית. בהתקיים נסיבות מיוחדות ונוספות, לא רק כוונה או אדישות, אנחנו סבורים שמוצדק לתייג את המעשה כמעשה החמור ביותר של רצח בנסיבות מחמירות, שצריך להטיל עונש מאסר.

רוב המקרים של רצח הם כאלה?

אולי הפרקליטות תוכל לומר. אני לא יכולה לומר אם רוב המקרים הם מקרים של כוונה תחילה שהיה הליך של תכנון או שקילה, או מקרים של כוונה ספונטנית.

אין לכם תחושה.

המצב הקיים לא איפשר לעשות את ההפרדה, לא איפשר לעשות מיון. זה חלק מהבעיה. ראוי לציין את הנסיבות המיוחדות, לדבר על האכזריות המיוחדת של הרצח.

הנסיבה הראשונה והמחמירה שבהתקיימה צריך להרשיע ברצח בנסיבות מחמירות היא רצח לאחר תכנון או הליך ממשי של שקילה וגיבוש החלטה. נסיבה נוספת זה רצח במטרה לאפשר ביצוע עבירה אחרת, להקל על ביצוע, להסתיר ביצוע או לאפשר הימלטות, שזו במידה רבה נסיבה שקיימת ברצח אבל לא כוללת את כל הרכיבים שקיימים היום. היא לא כוללת רצח תוך כדי ביצוע עבירה אחרת. נסיבה נוספת: הקורבן היה עד או צפוי להיות עד במשפט פלילי, כאשר המעשה נעשה כדי להכשיל חקירה או הליך משפטי. החומרה המיוחדת פה זו פגיעה בערך מוגן בנוסף על פגיעה בסדרי השלטון. נוסף על החומרה המיוחדת של ההמתה יש פה שני ערכים מוגנים שנפגעים: רצח במטרה לעורר פחד או בהלה בציבור או להניע ממשלה או רשות שלטונית לעשות מעשה ולהימנע ממנו, שזה זכור מהגדרה של מעשה טרור, מחוק המאבק בטרור שנדון בוועדה הזאת, ורצח מתוך מניע של גזענות או עוינות כלפי ציבור כאמור בסעיף 144(ו) לחוק העונשין. הסעיף הזה קובע נסיבות מחמירות של פשעי שנאה. גם כאן ברור שמדובר בפגיעה בשני ערכים מוגנים שונים. יש פה חומרה מיוחדת מעצם פשע השנאה. זה לא רק רצח, חמור ככל שיהיה. רצח כפעולה עונשית במטרה להטיל מורא ולכפות אורחות התנהגות על ציבור זה מצב שיש בו לא רק רצח, אלא גם ניסיון להשפיע מעבר לנרצח, להטיל מורא על אחרים כמותו. המצב המובהק והדוגמה המובהקת למצב כזה זה רצח על מה שמכנים כבוד המשפחה, כשלא רק רוצחים אישה, אלא רוצים להעביר מסר לנשים שלא ינהגו כמותה. בכך יש חומרה מיוחדת. רצח קטין על ידי האחראי עליו זו נסיבה שמופיעה בעבירות אחרות, בעבירות תקיפה, כשהחומרה המיוחדת שלה ברורה. רצח חסר ישע, רצח תוך יצירת סכנה ממשית לפגיעה חמורה באדם נוסף על הקורבן. אנחנו לא מדברים על מקרים שיש לנו שתי עבירות, אלא על מקרה שעצם יצירת הסכנה לאנשים נוספים, גם אם לא הייתה מטרה לפגוע בהם, גם אם לא נפגע אדם נוסף, היא כשלעצמה מבטאת חומרה ואשם מיוחדים. רצח במסגרת פעילות ארגון פשיעה או ארגון טרור לשם קידום מטרותיהם של ארגונים אלה.

האם רצח של כמה אנשים שונה מרצח של אדם אחד?

רצח של כמה אנשים זה כמה עבירות.

אתה מעמיד על כל עבירה בנפרד.

אם הוא רצח 5 אנשים שהוא התכוון לרצוח, את חמשת האנשים האלה את מפרקת ל-5 עבירות. זה לא מעניק משנה חריפות או עוצמה?

זה לא מעניק משנה חריפות כל עוד לא התקיימו נסיבות אחרות, למשל יצירת סכנה נוספת.

סכנה לאחרים מהווה אלמנט מחמיר. לא רק שהוא מהווה פה סכנה, הוא גם רצח את האחרים.

אפשר להעמיד אותו לדין על כמה עבירות.

האם את מעמידה אותו על 5 מקרי רצח כאילו הוא רצח רק אחד, או שאת אומרת שזה מהווה נסיבות מחמירות כי הוא רצח 5?

זה לא יהווה נסיבה כשלעצמה על כל אחד ואחד ממקרי הרצח, אלא אם כן יבואו במסגרת אחת הנסיבות האחרות, למשל רצח בכוונה תחילה, רצח שיוצר סכנה לאנשים אחרים.

את אומרת שרצח שיוצר סכנה לאחרים זו חומרה מיוחדת כי זה רצח פלוס עוד חומרה. אם הוא רצח את האחרים, אז על כל מקרה יש חומרה מיוחדת.

כל רצח עומד בפני עצמו. אני מרשיעה אותו בעוד רצח.

תחשוב על זה, זה הרבה יותר.

אפשר לתת לו את העונש החמור ביותר של מאסר עולם. אפשרי שבמסגרת זו בית המשפט יגיד שהרצח הזה מצדיק מאסר עולם, שזה העונש המרבי, בגלל שמדובר ברצח - -

יכול להיות שאת הראשון הוא הרג בכוונה תחילה, את השאר בקלות דעת.

יש את העניין של עונשים חופפים, יש את העניין של עונשים לא חופפים. זה העניין המהותי פה. אם נאמר שהוא ירה ולא בכוונה הרג גם אחרים, אז על כל נרצח, על כל המתה יש עבירה בנפרד. בית המשפט ישקול אם העונש יהיה חופף, אם העונש יהיה מצטבר וכו'. יש לזה משמעות גם אם הוא לא התכוון להרוג את האחרים.

נסיבה נוספת זה שהמעשה נעשה באכזריות מיוחדת או תוך התעללות גופנית ונפשית בקורבן.

הוא יכול להצביע על זה שהאיש היה בלתי שפוי.

יש דרכים לקבוע אם אדם היה שפוי או לא שפוי.

כשאני משווה את זה לדין העברי, אני רואה שיש שם 3 קטגוריות: רצח במזיד, רצח בשוגג ורצח באונס. יש דרגות ביניים: שוגג קרוב למזיד, שוגג קרוב לאונס. לאט לאט אנחנו מתקרבים להגדרות די חופפות. נכון שבהלכה היהודית צריך עדות של שני אנשים.

זו כבר פרוצדורה.

יש פרוצדורות שונות. דרך אגב, בהלכה היהודית צריך להתריע בצמוד לביצוע. אם התרעתי בפני מישהו שאסור לו לרצוח כי אם הוא ירצח הוא יהיה חייב מיתה, אבל אחרי שעה הוא רצח, אז ההתרעה לא רלוונטית. הוא יכול להגיד שבינתיים נטרפה דעתו וכו'. ההתרעה צריכה להיות בצמוד. אולי אחר כך זה בא למנוע את הטיעון של אי שפיות זמנית.

זה יותר דומה לנושא של הקנטור. ההתגרות צריכה להיות בסמוך למעשה.

פה הפוך, ההתרעה צריכה להיות בסמוך.

נראה לי שכולנו כרגע בשלב של המזיד. חוץ מאשר גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות, שזה יוצא דופן, כל השאר בתוך המזיד.

המקרים האלה יכולים להתרחש בנסיבות מיוחדות. אנחנו חושבים שבקרות הנסיבות האלו הרצח יהיה רצח בנסיבות מחמירות. הוא מצדיק עונש מאסר עולם כעונש חובה. אי אפשר להתעלם, ועל כך גם הייתה הביקורת של הפסיקה ושל האקדמיה על מקרי רצח שהיה צריך להטיל עונש מאסר עולם כעונש חובה, שיש מקרים, אמנם מיוחדים, שבהם על אף שהתקיימו הנסיבות המחמירות, אשם העושה לא מצדיק את התיוג הזה של רצח בנסיבות מחמירות. האשם הוא פחות. אנחנו מציעים ליצור מה שאנחנו קראנו לו בוועדה "פתח מילוט". על פי המוצע, בית המשפט, במקרים מיוחדים, יהיה רשאי להרשיע ברצח בלבד. הוא יכול לרדת בתיוג מרצח בנסיבות מחמירות לרצח הרגיל כעבירת בסיס, גם אם התקיימו הנסיבות האלו, אם הוא מצא שמתקיימות נסיבות מיוחדות שבשלהן המעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד.

למשל?

מדובר בנסיבות שנוגעות למעשה עצמו, לא בנסיבות אישיות. אחת הדוגמאות שהובאה בפנינו בצוות היא דוגמה של נערה, של בחורה צעירה שהיה עליה לחץ להרוג את אחותה על רקע טענה לפגיעה בכבוד המשפחה. אי אפשר להגיד שהייתה לה הגנה. היא פעלה מרצונה, אבל היא הייתה שרויה באיזה שהוא לחץ משפחתי של אחיה, של אביה. בנסיבות כאלה, למרות שהרצח הזה עונה על שתי נסיבות מחמירות של כוונה תחילה ושל הטלת מורא על הציבור, עדיין הנסיבות של המעשה עצמו היו נסיבות כאלו שיכול להיות שהיו מצדיקות להרשיע בעבירת רצח, לא בעבירת רצח בנסיבות מחמירות. אם בית המשפט בוחר לתייג בעבירת רצח, לא בעבירת רצח בנסיבות מחמירות, פתוחה בפניו גם הדרך שלא להטיל מאסר עולם.

את פותחת כאן פתח גדול, כי על כל אלה מהעולם התחתון שרוצחים מופעל לחץ כמו על אותה נערה.

אני לא חושבת שהנסיבות הן אותן נסיבות.

למה?

מי שמכניס את עצמו למצב הזה הוא חלק מארגון פשיעה.

הוא בוחר להיות עבריין.

הוא עבריין, הוא לא עבריין של רצח. למה הוא רצח? כי הפעילו עליו לחץ.

לא מדובר באותו סוג של לחץ.

מה שאתה מתאר זאת קונסטלציה קצת שונה.

את מדברת על המעשה, לא על התחושה של האיש. פה התחושה שלה זה שהסביבה יוצרת עליה לחץ. זה משהו חיצוני למעשה. אם יצירת לחץ זה אלמנט מקל, פתח מילוט לעבור מהדרגה החמורה לדרגה הפחות חמורה, אז בהרבה מקרים יש לחץ. כאן זה לחץ חברתי, לחץ משפחתי. אני לא יודע אם בעולם התחתון זה לא לחץ.

הדוגמה היא דוגמה של לחץ. בית המשפט צריך להשתכנע שהמעשה אינו מבטא דרגת אשמה חמורה במיוחד שמתאים לתיוג של רצח בנסיבות מחמירות.

למה עליה הוא כן השתכנע?

אם הוא קיבל כסף באופן סדיר מארגון פשע, זה נסיבות אחרות. אני יכול לתת לך שורה של פרמטרים שמהווים שוני משמעותי מהסיטואציה שתוארה כאן.

מהרגע שאתה מכניס את האלמנט של לחץ סביבתי כאלמנט מקל - -

לא כל לחץ סביבתי.

המבחן הוא לא מבחן של לחץ סביבתי, הוא מבחן ערכי- מוסרי. הוא נועד לתת כלים להתמודד עם מצבים שיש בהם אלמנטים קשים של חומרה, אבל יש בהם גם אלמנטים לקולא. לא כל לחץ ייבחן באותה צורה. יש מקרים חריגים של לחץ שגם יוצרים מצוקה. מצבה של נערה כזאת לא דומה למצבו של מי שבחר בחיים של פשיעה ובמסגרת החיים האלה הוא גם נטל חיים כי הוא פושע. אפשר יהיה למצוא אבחנה מאוד מאוד ברורה בין המצבים. המבחן איננו מבחן של לחץ חברתי. לא אומרים: תיכנע ללחץ חברתי לרצוח, אלא אומרים: הפעל את כל הדרכים של החברה שלנו, את תפישת המוסר כדי לבחון אם גם בהתקיים הנסיבות המחמירות אין קרן אור שמצדיקה ראייה פחות מחמירה. זאת המטרה של הסעיף הזה. את הדוגמה של לילך אפשר לראות כדוגמה פחות מוצלחת. ייתכן שבית המשפט יראה אותה בדומה לך, לא בדומה לשיפוט של לילך. המבחן הוא מבחן אחר.

הסעיף המוצע לא כולל התייחסות לכל לחץ. אפשר להתווכח אם הדוגמה שהובאה פה אמורה להיכנס לתוך הסעיף הזה. הסעיף הזה לא מונה איזה נסיבות.

הסעיף יוצא מנקודת הנחה שיש מצבים שלמרות שהם עונים על כל הקריטריונים יש ניסיון לבוא ולהגיד: טוב, אז אולי יש פה קנטור, אולי אין החלטה להמית. יש ניסיון לעוות את היסודות המשפטיים כדי להגיע לתוצאה הנכונה. אנחנו רוצים לתת לבית המשפט פתח בדרך המלך לומר: נכון, מתקיימים היסודות של העבירה של הרצח בנסיבות מחמירות, אבל הנסיבות של המעשה מעידות על מידת אשמה פחותה. אני חושבת שמדובר במקרים חריגים, בודדים וספורים ביותר. לא מדובר פה באיזה שהוא פתח רחב שבית המשפט ימהר לקפוץ עליו.

הנוסח גם מבטא את הדברים האלה. מדובר בנסיבות מיוחדות שיירשמו. הנוסח מבטא את החריגות של המקרים האלה. לסנגוריה הייתה פה עמדה שונה. עמדת רוב הצוות, שבאה לידי ביטוי בהצעה, מדברת רק על הנסיבות של המעשה, לא של העושה, שזה אלמנט חשוב. עלתה גם לדיון ההצעה של הסנגוריה, לאפשר לבית המשפט לסטות מהעונש, לא רק מדרגת האשמה. אנחנו חשבנו שהדבר לא נכון, שזו תהיה דרך קלה מידי לברוח מהעבירה החמורה הזאת בהתקיים הנסיבות המיוחדות. אנחנו חושבים שקודם נכון שבית המשפט יחליט אם דרגת האשמה של העושה היא כזאת שלא מצדיקה את ההרשעה בעבירה הכי חמורה. קודם הוא הוא יבחן את האשם, האם נכון לשנות את התיוג. רק אם הוא ישנה את התיוג, הוא יוכל לבחון האם הוא רוצה להוריד את העונש.

השאלה הבסיסית היא מה המוטו המרכזי שיש. המוטו הוא לחפש כל דרך, אחרי שכבר בוצע המעשה, כדי להציל את הנאשם. לא לעוות את הדברים, אבל לחפש זכויות. המוטו היה לחפש דרך איך לעטוף את הרוצח באיזה שהם דרכים. יש, מצד שני, את הנושא של ההרתעה. אני מדבר על מעבר להעניש את האיש עצמו על המעשה שהוא עשה, אלא על יצירת הרתעה. אז אתה רוצה להחמיר. גם זה מופיע בהלכה היהודית. היו מוציאים להורג אדם גם על מעשה שמבחינת דין תורה הוא לא היה חייב מיתה. רכיבה על סוס זה אפילו לא איסור תורה, זה איסור דרבנן, שמא יקטוף שוט ויכה בסוס. זו עבירה מאוד קלה. למה הוציאו להורג? כי אז, בתקופה ההתייוונות, רכיבה על סוס הראתה כאילו אני מצטרף להתייוונות, לא ליהדות. רצו ליצור איזו הרתעה מפני תופעה שקיימת. אז ההסתכלות הייתה ההיפך, היא עוד החמירה. ביהדות אני יודע לנתח את הדברים. זה לא דומה ממש לפה, כי פה לא מוציאים להורג את האיש. אני לא יודע אם על זה גם היו אומרים "והצילו העדה". יכול להיות ששם לא רצו להוציא להורג אדם רוצח כל כך בקלות. השאלה הבסיסית היא אם אנחנו מחפשים בכל הדברים האלה את האלמנט של ההרתעה, שאז אני מסתכל במשקפיים חמורות, או הפוך, אני מחפש את הדרך איך לגונן על הנאשם, שאז אני מסתכל על זה במשקפיים קצת שונות.

זה שזור לאורך כל ההצעה. אנחנו מסתכלים על האשם של העושה עצמו. בהתאם לזה אנחנו רוצים לקבוע את התיוג הנכון, שזה אחד הלקחים מהדין הקיים, ואת העונש שלו. זה מתיישב עם מה שקבע המחוקק במסגרת התיקון שנערך לפני כמה שנים בנוגע להבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה. גם הוא קובע את שיקול ההלימה, את שיקול הגמול כשיקול מרכזי, לא את השיקול של ההרתעה. הדברים האלה עולים בקנה אחד זה עם זה.

ראינו בעולם שעונש מוות כעונש החמור ביותר הוביל ליצירת הגנות קזואיסטיות שונות ומשונות, שזה קצת בדומה למה שהצגת לגבי המשפט העברי. עונש כל כך חמור שאי אפשר לסטות ממנו גורם להלכה לפתח כלים נוספים כדי להוציא אנשים מאותו גזר דין דרקוני בנסיבות שנראות לא מתאימות. זה קצת עולה בקנה אחד עם הניסיון שלנו לשים את הקלפים על השולחן.

מה שאת אומרת בא לידי ביטוי בוויכוח בין השלטון שייצג רבן גמליאל, שהסתכל גם על ההרתעה הכוללת, לבין רבי עקיבא, שהסתכל על האיש עצמו. השאלה שאנחנו דנים בה היא שאלה עמוקה מאוד ביהדות. ההלכה היהודית מחייבת על הרבה מקרים עונש מוות, כאשר על החלק הפרוצדוראלי שההלכה מחייבת כמעט ובלתי אפשרי להוציא להורג כי צריכים 2 עדים כשרים, צריך שתהיה הרתעה, צריך שהאיש יאמר שהוא ידע ואף על פי כן הוא תקע את הסכין. זה דבר כמעט בלתי אפשרי. התורה ניתנה במצב אידיאלי, במצב שאין רוצחים. קורים מקרים חריגים, כאשר על זה באה התורה ונותנת הגנות. במצב לא רגיל, שזה 90% מהזמן שהיה, דין תורה לא עובד אלא הוראת שעה, כאשר בהוראת שעה אפשר להוציא להורג גם אם אין את כל הדרישות שמופיעות בהלכה.

זה גם ויכוח תיאולוגי. אם אדם נברא בצלם אלוהים, אז גם בית דין שמוציא להורג פוגע בצלם אלוהים, לכן יש את הרתיעה הכל כך גדולה ומהותית לפגוע בבן אדם.

ודאי, את יכולה לטעות. כמו שאנחנו יודעים, עדיף שאלף פושעים ייצאו כדי שלא אדם זכאי אחד ייהרג. בשביל זה עושים את המחשבה. גם היהדות הבינה שזה כאשר מדובר במצב אידיאלי. אם כתוב "לא תרצח", אז לא רוצחים. הנורמה היא כזאת, אבל יש חריגים. אם הנורמות משתנות והסיטואציה אחרת, פועלים חוקים אחרים, לא דין תורה.

אני לא יודע אם הרושם שקיבלת הוא שיש פה ניסיון למצוא המון המון פתחי מילוט וכו'. זו לא הנקודה במקרה הזה. אני לא חושב שיש איזה שהוא חשש שבתי המשפט בישראל יקבעו בהרבה מקרים של רצח שיש בהם את הנסיבות המחמירות, כולל כוונת התחילה או אחת מהנסיבות האחרות, כמו טרור, התעללות וכו', שהם אינם מבטאים דרגה גבוהה במיוחד של אשמה. צריך שיהיה אומץ לב מאוד גדול לבית המשפט להגיד על מקרה כזה שהוא לא מבטא דרגה גבוהה של אשמה. אני בטוח שזה יהיה נדיר מאוד. המקבילה לרצח במשפט העברי זה מאסר עולם חובה. המהלך של הפסיקה היה הפוך. הפסיקה לקחה את היסודות של הכוונה תחילה ורידדה אותם, כמו שהסבירה פה עמית. היא לקחה את ההכנה, שהיה אפשר להגיד שזו שקילה, שזו כוונה תחילה, והפכה את זה לרצח בכוונה. הקו של הפסיקה היה להרחיב את עבירת הרצח. אני לא חושב שאם יתנו לו את הפתח הקטן הזה, מה שיקרה זה שיחפשו רק להוציא מעבירת הרצח בדרגה ראשונה ולהעביר לדרגה שנייה.

דיברת על העניין של 1000 אנשים שיצאו. זה לא אותו עניין, כי עדיין אדם הורשע ברצח. גם אם מתקבל התנאי הזה, האדם מתויג כרוצח, הוא יכול לקבל את העונש המקסימלי של מאסר עולם. ברור שהסעיף הזה הולך עם עיקרון האשמה, הוא מאפשר לבית המשפט, במקרים נדירים, לעשות סדר עם עיקרון האשמה, שלא יהיה מצב של קיום רצח בכוונה תחילה. אם היית שואל אותי לדוגמה שיש לי בראש, אז יכול להיות שמקרה של רצח מתוכנן, נניח רצח של המתת חסד, לא ייכנס לאותם התנאים הספציפיים שיהיו בחוק. יכול להיות שבית המשפט יגיד: במקרה הזה אפשר להקל. למרות שאני לא נותן פה הגנה, למרות שאני לא הופך את זה למישהו שלא רצח, הוא עדיין רוצח. במקום לתת לו את העונש המקסימאלי אפשר לתת מעט פחות, להקל מעט. הכיוון פה הוא כיון של לתת מעט שיקול דעת לבית המשפט. מהניסיון שיש לנו עם בתי המשפט על איך שהם מגינים על ערך החיים ולוקחים בחשבון את הערך של ההרתעה, אני לא רואה שהם יעשו בזה שימוש תדיר ויהפכו את זה לפתח של הקלה יותר מידי לרוצחים.

המטרה היא למנוע עיוותים שיהיו במקרים נדירים. אין מה לעשות, תמיד יהיו יוצאים מן הכלל. למרות שישבנו וחשבנו על הנסיבות האלו ואנחנו כן חושבים שכשהנסיבות האלו יתקיימו העבירה תהיה חמורה ביותר, עדיין יש יוצאים מן הכלל. המטרה היא למנוע עיוותים. בכוונה לא כתבנו סוגים, לא כתבנו לחץ, כי רוב סוגי הלחץ ייפלו בנסיבות מחמירות, וטוב שכך. המטרה היא לאפשר לבית משפט, במקרים חריגים מאוד שאין להם אפיונים כאן, למנוע עיוות.

הצבענו אתמול על הפיצול של עבירת הרשלנות במליאה. קיימנו דיון בעבירת הרשלנות. למרות שלא התקבלו ההסתייגויות שהשמענו בעניין עבירת הרשלנות, תמכנו בפיצול. נראה לי שהיה מן הראוי לקיים את הדיון על כל המכלול של עבירות ההמתה. אנחנו מסכימים ולא מתנגדים להצעות. אמנם יש לנו הסתייגויות פרטניות ואנחנו במהלך הדיונים נציג את זה, אבל באופן עקרוני לעשות רצח מדרגה שנייה ורצח מופחת, להבדיל מ-300א הקיים היום שזה רק אם יש הפרעה נפשית או משהו כזה שבאמת נדירים המצבים שקיימים, אנחנו בהחלט מסכימים.

בטקס סיום שנת משפט בלשכת עורכי הדין פגשתי באחד מהשופטים בישראל שנתן פסק דין לפני כמה שנים לגבר שרצח את אשתו בגלל שהקניטה אותו על כך שאיבר המין שלו קטן. השופט זיכה, הוא אמר שזה קנטור. כשהלכו והגישו ערעור לעליון, העליון אמר שזה לא קנטור והוא הרשיע אותו. זה פסק דין של השופט דרורי. יש מקרים, כמו שאמרת, שכמה שנכסה הם לא ייכנסו להגדרות החדשות.

הייתי מבקש לדעת מה ההצעה הממשלתית, מה ההצעה של ועדת קרמניצר, כי אני רואה פה שעל ניסיון לרצח מציעים 30 שנה, שזה יותר מהעבירה של הרצח המופחת - 20 שנה. אם אנחנו רוצים לעשות משהו הגון והוגן, לא צריך רק על עצם ההרשעה ועצם העבירות, אלא שגם המדרג של הענישה יהיה סביר. מה זה העניין הזה של המתה בקלות דעת? זו רשלנות רבתי?

עוד לא הגענו לזה.

אני מדבר על כלל הדברים. מקובלת עלינו ההצעה הממשלתית וגם מה שהיה בדוח ועדת קרמניצר שצריך לעשות מדרוג. את הפרטים נראה בהמשך. אפרופו עונש מוות, את העבודה הסמינריונית שלי עשיתי על עונש מוות - טיעונים בעד ונגד. המסקנה שלי הייתה נגד עונש מוות. לא השתנתה דעתי עד היום.

הדרגה החמורה יותר זה רצח בנסיבות מחמירות, אחר כך רצח כעבירה בסיסית. מתחתיה אנחנו מציעים לקבוע עבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת. ייכנסו שם המקרים שמופיעים בסעיף 300א שמאפשרים, על אף הרשעה ברצח, להטיל עונש מופחת, כפי שסקרה לילך.

תני דוגמה.

דוגמה לכך זה המקרה של כרמלה בוחבוט או המקרה של שוקי בסו. מדובר במצב של התעללות חמורה ומתמשכת בו ובבן משפחתו. נסיבה אחת זה מעשה שנעשה בגלל שהנאשם היה נתון במצוקה נפשית עכב התעללות חמורה ומתמשכת בו ובידי משפחתו. כרמלה בוחבוט סבלה מהתעללות מתמשכת מצד בן זוגה, מה שגרם לה בסופו של דבר לגרום למותו. זה מצב שהיום הרשעה בו צריכה להיות ברצח, אבל אפשר לסטות מעונש החובה. אנחנו סברנו שבמצב כזה מידת האשם היא פחותה, הנאשם לא ראוי לתיוג של רצח, הוא ראוי לתיוג בעבירה חמורה פחות, אם כי גם חמורה. העונש שאנחנו מציעים בצידה הוא עונש של 20 שנה, כמו שהיום עבירת ההריגה. במצבים האלה אנחנו סבורים שלא נכון לתייג את העושה כרוצח. נסיבה נוספת היא שהמעשה נעשה במצב של הפרעה נפשית חמורה או בשל ליקוי בכושרו השכלי במידה ניכרת אך לא עד כדי כך שיש לו פטור להבין את אשר הוא עושה, את הפסול במעשה או לפעול להימנע מעשיית המעשה. זה מצב שגובל בהפרעה נפשית. אין לו ממש פטור.

אם אדם הכניס את עצמו לסיטואציה שהחל מרגע מסוים הוא נהיה שיכור - -

זה לא זה.

בסיטואציה כזאת הוא לא שולט ב-100%, הוא לא פיכח, הוא לא במחשבה צלולה וכו'.

זה לא המצב הזה. זה מצב שבו אדם יש לו הפרעה נפשית קשה. הוא לא בלתי שפוי, אבל כן יש לו הפרעה נפשית. זה לא שהוא שיכור לרגע.

שכרות תטופל בסעיף נפרד.

זאת לא הגנה.

אני אראה לכם שזאת כן הגנה. נניח שלקחו אדם והישקו אותו בעל כורחו, או בחורה שנתנו לה סם מסוים. אותו אדם כבר לא כל כך שולט במעשיו. הוא יכול לרצוח, הוא יכול לנהוג ולרצוח. יכול להיות שהוא ייכנס לאותה סיטואציה.

אלו ההגנות הכלליות שיש לנו בחוק העונשין.

זה לא מצב שאדם מכניס את עצמו לשכרות.

אמרתי שהוא לא הכניס את עצמו.

אז תחול ההגנה הכללית.

אם הוא הכניס את עצמו למצב הזה, זה לא ישמש לו הגנה.

תלוי באיזה מצב. אם הוא נכנס מדעת, זה לא ישמש לו הגנה.

זה לא שייך לסעיף הספציפי הזה.

הוא לא יאושם ברצח הזה?

לא.

הסיטואציה הזאת לא נכנסת. אנחנו מדברים על אדם עם הפרעה נפשית קשה. הוא לא חולה נפש כפי שנדרש במבחנים המחמירים של פטור מאחריות פלילית, אבל עדיין יש לו הפרעה נפשית קשה. אנחנו לא מדברים על פסיכופט, ששיקול הדעת שלו הוא לא שיקול דעת, אמות המידה שלו הן לא אמות המידה הנורמטיביות. זה לא המצב. זה אדם שיש לו הפרעה נפשית קשה. נסיבה נוספת שנכנסת לתוך העבירה הזאת היא נסיבה של קנטור, שהיום נכללת בעבירת הריגה. אם התביעה לא הוכיחה העדר קנטור, אפשר היום להרשיע בעבירה של הריגה. אנחנו סבורים שמצב של קנטור צריך להיות בתוך המתה, עם נסיבות של אחריות מופחתת. העונש דומה לעבירת הריגה – 20 שנות מאסר כעונש מרבי.

התיוג שונה.

התיוג שונה ודומה. דרגה נוספת, נמוכה יותר זו עבירה שבקלות דעה, שהעונש המרבי שמוצע בצידה הוא 12 שנות מאסר. זה מצב שנמצא כיום בעבירת הריגה. הריגה כוללת את כל הנושא של פזיזות. זאת בעצם כוונה שהיא לא כוונת תחילה. אנחנו חושבים שאין מקום לכלול את ההמתה בקלות דעת יחד עם ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת, בטח לא ברצח. היא ראויה לתיוג משלה. אומנם יש מודעות לאפשרות של גרימת המעשה ולכן זה לא כמו רשלנות, היא ראויה לתיוג שונה כי האשם במידה רבה שונה, אך עם זאת יש הבדל ניכר בין מי שהורג כשהוא אדיש לשאלה אם אדם ימות או לא ימות, לבין אדם שהורג שהוא מקווה, כאשר יש סיכוי ריאלי שהכוונה לא תקרה, שהתוצאה הקטלנית לא תתרחש.

ההבדל בין שניהם תלוי באיש עצמו. איך אפשר לדעת מה הוא התכוון?

החלוקה הזאת בין אדישות לקלות דעת היא הפרדה שאמנם קיימת בחלק הפלילי של חוק העונשין, אבל אין את ההפרדה הזאת היום באף עבירה אחרת. כמו שבית המשפט מחליט החלטות לגבי מצב נפשי, יסוד נפשי אחר, כמו בין אדישות לכוונה, כך הוא יוכל, בהתאם לנסיבות, בהתאם לראיות שבאות לפניו, גם להבחין בין מצב שאדם אדיש לאפשרות התוצאה הקטלנית, לבין מצב שהוא לא רוצה.

בואו ניקח מצב של אדם שגר בקומה רביעית, העציץ נשבר לו והוא הולך וזורק אותו למטה. יש 3 מצבים. יכול להיות שהוא יזרוק אותו בגלל שהוא יודע שמשה יעבור שם והוא רוצה שזה יפגע בו, יכול להיות שהוא יזרוק אותו בשעה 22:00 בערב כי הוא חושב שאין אנשים שעוברים, ויכול להיות שהוא סתם זורק, לא איכפת לו. האם שלושת המצבים האלה הם שלושת המצבים שאנחנו מדברים עליהם פה?

אלה שלושת המצבים. כשהיסוד של הכוונה והאדישות הוא כלפי היכולת לקטול חיי אדם, יש הצדקה. יש מקום לעשות אבחנה במידת האשם בין מי שמודע לאפשרות שיקרה משהו אבל הוא באמת לא רוצה אותה, לבין מקרה שאדם מבטא אדישות, הוא זורק את העציץ, לא מעניין אותו אם יקרה משהו. אנחנו חושבים שמצב כזה של אדישות הוא מצב חמור, הוא מבטא זלול מאוד בוטה בחיי אדם. הוא ראוי לתיוג כרצח.

שלושתם תלויים במה שחשבתי. איך הוא יכול לדעת מה חשבתי? זה הקושי העצום בנושא הזה. בכוונה נתתי דוגמה של אותו מעשה שתלוי במה שחשבתי.

בית משפט צריך להסיק מסקנות.

האבחנה בין כוונה לפזיזות קיימת גם היום. החידוש כאן הוא האבחנה בין אדישות לקלות דעת, שזה שלב שיותר קשה לאבחן. זאת שאלה מרכזית שנצטרך לדון בה. לפעמים באים ואומרים שאם עשית את המעשה, גם אם אתה טוען שלא עשית, אפשר להפעיל את חזקת הצפיות, אתה לא יכול להגיד שלא התכוונת.

זה נכון שאם הרחוב הוא רחוב הומה אדם, יהיה קשה לקבל טענה של "קיוויתי ששום דבר לא יקרה". כל מקרה לגופו. יש פה שינוי. אנחנו חושבים שהשינוי הזה מוצדק, בית משפט יוכל להתמודד איתו.

דרגה נוספת של עבירת המתה זה גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות. פה אנחנו יורדים מסף המודעות לסף הרשלנות מבחינת היסוד הנפשי. העושה לא היה מודע לאפשרות של גרימת התוצאה הקטלנית. זו דרגה שהיא דרגת ביניים בין המתה בקלות דעת, שהעונש המוצע בצידה הוא 12 שנים, לבין גרימת מוות ברשלנות, שהעונש בצידה הוא 3 שנים.

היית צריך לצפות.

גרימה מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות הוא מצב שמבחינת היסוד הנפשי הוא רשלנות, כלומר, לא הייתה מודעות לאפשרות של גרימת המוות. מצד שני, היסוד העובדתי כל כך חמור, הוא מבטא זלזול כל כך בוטה, שאנחנו חשבנו שהוא מצדיק דרגה נוספת, חמורה יותר מעבירה של גרימת מוות ברשלנות. העונש המוצע של 5 שנים הוא עונש שהוא חמור יותר מהעונש שנקבע בחלק הפלילי של חוק העונשין לעבירת רשלנות, שזה 3 שנים. אנחנו חושבים שהדבר הזה מוצדק בגלל האשם החמור יותר של העושה. העושה סטה במידה ניכרת מהתנהגות סבירה בנסיבות העניין, הוא היה מודע למעשה שלו. הוא לא צריך להיות מודע אם הסטייה שלו ניכרת או לא, אבל אם הוא נהג בפזיזות ועבר באור אדום, הוא צריך להיות מודע לזה שהוא עבר את הצומת באור אדום. בגרימת מוות ברשלנות הוא לא חייב להיות מודע לזה, אבל פה, בעבירה הזאת, כדי שאפשר יהיה להרשיע אותו בעבירה חמורה יותר, הוא חייב להיות מודע למעשה שלו. המעשה מהווה הפרה של הדין. הוא עדיין לא היה מודע לאפשרות גרימת המוות. אנחנו חושבים שהקטגוריה הזאת נדרשת.

את אומרת שהמעשה צריך להיות הפרה של הדין?

כן, הפרה של דין, למשל חציית צומת באור אדום.

את זה אני יודע. אני רציתי לתת את הדוגמה של אדם שחוטב עץ ביער או חוטב את העץ בדיזינגוף כי הוא חושב שהגיע הזמן להוריד אותו. אם הוא חטב את העץ ביער, הסיכוי שמישהו יימצא בדיוק באותו מקום הוא סיכוי אפסי או קטן. לעומת זאת, מה במצב שהוא חוטב את העץ בדיזינגוף וכתוצאה מזה מישהו נהרג?

זה נראה לי מצב של קלות דעת.

השאלה אם הוא היה מודע. אם הוא לא היה מודע, השאלה אם זאת התנהגות סבירה בנסיבות העניין. נסיבות העניין יכולות להיקבע, בין היתר, בהתחשב בשאלה אם הוא חצה את האור האדום בנסיבות רגילות, או שאולי זה היה צומת באמצע הלילה, כבר 10 דקות היה אור אדום, מה שגרם לו לחשוב שהרמזור מקולקל.

כדי לכרות עץ אתה צריך לקבל אישור מקק"ל.

זה התפקיד שלו בעירייה.

לא משנה, הוא צריך לקבל אישור מקק"ל. כשקק"ל נותנת לך אישור לכרות עץ, היא נותנת לך הוראות מדויקות.

שאלתי אם זה רק דרך עבירה.

אולי אפשר לתת דוגמה לאבחנה בין גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות, לבין גרימת מוות ברשלנות בהקשר של צומת ברמזור אדום. נניח אדם עומד בצומת ברמזור אדום. כשמתחלף הרמזור לירוק בפנייה שמאלה, הוא סובר, מה שאדם סביר לא היה טועה, שהתחלף אצלו הרמזור והוא חוצה את הצומת. אם במצב כזה הוא גורם למוות של אדם, זה מצב של רשלנות. זה נכון שהוא חצה את הצומת באור אדום, אבל הוא לא היה מודע לכך שהרמזור הוא אדום. הוא לא הפר מבחינת ההתנהגות שלו את הדין.

הוא לא היה מודע למעשה שלו.

לעומת בן אדם שחוצה את הצומת באור אדום בגלל שהוא ממהר. אלה מצבים שהם נבדלים זה מזה. אנחנו רצינו לעשות להם מדרגה נוספת.

הם נבדלים ביסוד העובדתי המאוד מזלזל של גרימת מוות ברשלנות בנסיבות מחמירות.

הבעיה היום היא בעבירת הריגה שתופסת מקרים מ-20 שנה עד לשנים בודדות. מדובר בבעיה של תיוג. בגלל המצב הזה אתה רואה הרבה פעמים שאנשים מואשמים בהריגה, למרות שהמודעות שלהם מוכחת בחזקה על חזקה על חזקה.

יש את זה גם ברצח. איך אמר חשין? אני חייב להאשים אותו ברצח, אין לי משהו אחר. אם אני לא יכול להאשים אותו בהריגה, אני מאשים ברצח, למרות שזה לא בדיוק רצח.

ההגדרה של רשלנות רבתי עונה על צורך חזק מאוד בבתי משפט להתמודד עם התאונות החמורות שנראות הרבה יותר חמורות מאשר גרימת מוות ברשלנות.

ליבי נחמץ על 10 השנים שעברו.

ההצעה לעבירה הזאת נולדה כדי לתת מענה נכון, כדי לקרוא לילד לשמו, כדי לתייג נכונה את ההתנהגויות שקודם תויגו בצורה קצת מאולצת כהריגה או כרשלנות. יש מקרים שבהם היה זלזול מאוד בוטה בחוקי תנועה או בחוקים אחרים, מקרים שהייתה סטייה ניכרת מהתנהגות סבירה אבל לא הוכחה המודעות. זה מאפשר לתייג בתיוג חמור יותר מעבירת הרשלנות, לא להרשיע בעבירת מודעות במקום שאולי המודעות לא קיימת אלא היא תולדה של חזקה. זו התולדה של העבירה הזאת. כמו עבירות אחרות שאנחנו מציעים, המטרה היא לתייג באופן נכון יותר את המעשים השונים, לתת להם תיוג נכון ועונש מתאים יותר. זה המדרג המוצע. מעבר למדרג הזה של 6 עבירות ההמתה שאנחנו מציעים, מוצע לערוך תיקונים בעבירות ניסיון לרצח, שידול או סיוע להתאבדות, שזה סעיף 308 לחוק העונשין שקובע מי הוא אדם לעניין עבירות המתה. אנחנו מציעים לקבוע עבירה של שידול לרצח בנסיבות המחמירות, וסיוע לרצח וניסיון לשידול לרצח. אנחנו מציעים לבטל את עבירת המתת הלידה ואת העבירה של המתת תינוק. אלו שתי עבירות שהן ארכאיות, הן לא נדרשות, יש להן מענים אחרים.

המעמד הזה הוא מעמד חגיגי ומרגש. לאורך שנים יש הסכמה רחבה שיש צורך בתיקון פרק עבירות ההמתה. אדוני יזם הצעת חוק בעניין הזה. גם בית המשפט קרא לכך. הייתה ועדה, זכיתי להיות חבר בה, שישבה לעומק בנושא הזה. היא הגישה דוח. הנה אנחנו באיזו שהיא ישורת לקראת הליך חקיקה שיש הסכמה רחבה שהוא אכן נדרש.

אני אציג בפני הוועדה, בפני אדוני את עיקרי נקודות המחלוקת שהיו בתוך הוועדה, את עמדת הסנגוריה ציבורית, אבל אני רוצה להדגיש לפני כן שיש הרבה נקודות מוסכמות שאינן במחלוקת, כשבראש וראשונה זה הצורך ברפורמה ובעקרונות הבסיס של הרפורמה. אנחנו חושבים שנכון ליצור מדרוג של עבירות ההמתה, כשהעיקרון הבסיסי הוא עיקרון האשם. כל אדם צריך להיענש על פי המעשה שעשה והאשם שגלום במעשה שעשה, ולכן יש מקום להפרדה בין מי שאשמו חמור יותר, לבין מי שאשמו חמור פחות. העיקרון שאומר שכל אדם ייענש וגם יתויג על פי העבירה לפי אשמו זה עיקרון הבסיס שהנחה את הוועדה. הוא מוסכם גם עלינו. כשפורטים את זה לפרוטות, רואים שעבירת הרצח ועבירת ההריגה, כפי שהן מצויות היום בחוק העונשין ומיושמות בפסיקה, חוטאות לעיקרון הזה, מכיוון שהן כוללות בתוכן מקרים מסוגים שונים שמן הראוי יזכו לתיוג שונה, לענישה שונה. אלה עקרונות שמוסכמים גם עלינו.

בתוך הוועדה, כפי שפתחתי ואמרתי, הייתה דעת מיעוט שלנו. אני מניח שבדיונים הבאים נתייחס. יש לנו הצעות מסוימות לניסוחים בהקשרים מסוימים. ברוב הדברים דעת המיעוט הייתה דעת מיעוט של נציגי הסנגוריה הציבורית, בחלק מהמקרים הצטרפו לעמדתנו פרופסור קרמניצר וד"ר פוקס.

אני רוצה היום לגעת בנקודות העיקריות שלדעתנו הן בעייתיות בתוך ההצעה. אני אמנה 5 נקודות כאלו, כשאני אתמקד באחת מהן. האחת שאני מבקש להתמקד בה כי אני חושב שהיא ליבת המחלוקת והיא אולי הדבר הרדיקלי ביותר או השינוי המשמעותי ביותר שהצעת החוק מבקשת לעשות, זה הרצון להכליל את היסוד הנפשי של אדישות בתוך עבירת הרצח. עבירת הרצח היום היא עבירה שדורשת כוונה תחילה. אם הכוונה היא מעל לאדישות, אז הכוונה תחילה היא מעל הכוונה. חשוב להבין שההרחבה שמתבקשת פה היא לא הרחבה של עקב בצד אגודל, היא הרחבה דרמטית. לא רק מבטלים את הדרישה לכוונת תחילה, וצודקות חברותי שאמרו שהפסיקה צמצמה את הדרישה הזאת, גם מבקשים להכניס בתוך עבירת הרצח את יסוד האדישות. לטעמנו, עיקרון האשמה, אותו עיקרון שמנחה את עבודת הוועדה, לא מאפשר את הדבר הזה. ההכנסה של יסוד האדישות ביחד עם יסוד הכוונה ויסוד הכוונה תחילה תחת עבירת הרצח חוטאת לעיקרון האשמה. אנחנו חושבים שעבירת הרצח צריכה להישמר, בוודאי רצח בנסיבות מחמירות. על פי ההצעה, ניתן להיכנס, בהתקיים הנסיבות המחמירות, אפילו לרצח ביסוד האדישות. אם מתקיימת אחת הנסיבות שמנויות בחוק, אנחנו יכולים להרשיע אדם ברצח בנסיבות מחמירות על סמך יסוד נפשי של אדישות. שלא ישתמע מכך שאני אומר שלדעתי קטגוריזציה מסוימת היא לא נכונה ומקרים מסוימים כמו אדישות לא צריכים להיכנס תחת רצח. אני אומר את זה גם על מקרים אחרים, כמו רשלנות רבתי שאני מתנגד לה. שלא ישתמע מזה שאני לא רואה חומרה בדבר. אנחנו עוסקים היום בעבירות המתה, כאשר עבירות המתה עוסקות בדברים חמורים מאוד. תפקידנו הוא להפריד בין החמור לחמור יותר ובין החמור יותר לחמור ביותר. עבירת הרצח, לדעתי, צריכה ונכון שתישמר לחמור ביותר.

אי אפשר להתעלם מהאבחנה המוסרית שקיימת ומצויה בספרות התיאורטית לאורך שנים בין יסוד של אדישות ליסוד של כוונה. בסופו של דבר, ואת זה חשוב להבין, זה נכון שהאדיש צריך לצפות את התרחשות התוצאה, אבל חשוב להדגיש, לא מדובר בצפייה בהסתברות גבוהה. כשמדובר בצפייה בהסתברות גבוהה שקרובה לוודאות, יש סעיף אחר בסעיף העונשין שמדבר על כך שצפייה שקולה לכוונה. פה לא מדובר על זה. האדיש, די שהוא צפה בהסתברות מסוימת את קרות האירוע. זה כבר מדגיש את ההבדל המוסרי. בואו נדבר על אדם שמתקין איזה שהוא ציוד, למשל דוד שמש או ציוד אחר. אותו אדם יודע שיכולה להיות הסתברות, אולי אפילו רחוקה, שיש בציוד שהוא מתקין איזה שהוא פגם. הוא אדיש לעניין הזה. הוא בכל זאת מתקין את דוד השמש. ההסתברות היא לא גבוהה בעיניו. הוא עושה מעשה. אני לא מזלזל בחומרה, זה חמור. האם אנחנו יכולים לומר שדינו של אותו אדם, מבחינת התיוג ומבחינת האשמה המוסרית, הוא כמו דין של אדם שרוצח בכוונה תחילה, כמו אדם שמטמין פצצה מתוך כוונה שהיא תתפוצץ ותהרוג אנשים?

למה אתה רואה את זה כאדישות ולא כקלות דעת? בדוגמה שלך הוא אדיש לתוצאה של מוות?

כן, לא איכפת לו. אני תיכף אתייחס לאבחנה בין קל הדעת לאדיש, שהיא אבחנה שמאוד מאוד מטרידה. את האבחנה המוסרית המקובלת שקיימת בחקיקה ובספרות התיאורטית צריך לשמר בהקשר הזה.

אני חושב שיש הבנה רווחת בנוגע למה הוא רצח. רצח הוא כשאדם מתכוון להמית אדם אחר. אני חושב שלא יהיה נכון להתרחק מההבנה הרווחת של מה הוא רוצח. אגב, כך גם סבר בית המשפט העליון. דיברנו על כך שבית המשפט העליון קרא לרפורמה. בכל אותם מקרים שבית המשפט קרא לרפורמה חקיקתית הוא אמר: תנו לי אבחנה בין רצח בדרגה לראשונה לרצח בדרגה שנייה, כאשר הרצח מדרגה ראשונה יהיה הכוונה תחילה, הרצח מדרגה שנייה יהיה הכוונה הספונטנית. אני לא חושב שמישהו העלה על דעתו, כאשר קראו לרפורמה, שלתוך עבירת הרצח החמורה ביותר ייכנס יסוד האדישות.

פה אני רוצה להתייחס לשאלה ששאלתם לגבי איך נבחין בין קל הדעת לאדיש. מהדבר הזה אני מאוד מאוד חושש. פרופסור סנג'רו, שהופיע בפני הוועדה, תיאר את המצב של אדישות כמצב נדיר ביותר, מצב כמעט ספרותי. רוב רובם של האנשים, לו היה לנו את האפשרות לשאול אותם שנייה לפני ביצוע המעשה ולקבל תשובת אמת לגבי מה עובר בראשם, מה היחס שלהם כלפי קרות התוצאה, היו אומרים שהם רוצים שהתוצאה תקרה, כלומר, יש להם יסוד נפשי של כוונה. אם הם היו אומרים שהם לא רוצים שייגרם מוות, זה היה מצב של קלות דעת. אותם אנשים שהם אדישים, שלא איכפת להם מה יקרה, זה מצב שהוא כנראה מאוד מאוד נדיר במציאות. יש קושי אמיתי להבחין בין היסודות האלה. היום האדישות מחוברת עם קלות הדעת תחת עבירת ההריגה. בכך שאנחנו לוקחים את האדישות ומספחים אותה לעבירה החמורה ביותר, לעבירת הרצח, אנחנו מסתכנים שבפועל תהיינה טעויות ואנחנו נרשיע ברצח אנשים שהם קלי דעת. קשה מאוד להבחין בין השניים. לגבי קלי הדעת אין מחלוקת שאשמתם המוסרית קלה בהרבה מאשמה מוסרית של מתכוונים. בהקשר הזה אתן דוגמה מפסק דין של בית המשפט העליון, ואני מפנה לפרשת ויניצקי. מה היה הסיפור בפרשת ויניצקי? בפרשת ויניצקי היה ריב על מקום חנייה. אחד הניצים נתן אגרוף בפניו של האחר, כאשר למרבה הצער אותו אדם מת כתוצא ממכת האגרוף. האיש הורשע בהריגה. העונש שנגזר עליו בבית המשפט המחוזי היה 15 חודשי מאסר. המדינה ערערה לבית המשפט העליון, כאשר בית המשפט העליון הכפיל את העונש ל-30 חודשי מאסר. הוא הרשיע בהריגה תוך אמירה שהאדם היה אדיש בקרות התוצאה. מה המקרה הזה מדגים לנו? בדיוק את כל הדברים שאמרתי. אחד, חשש שבית המשפט יסווג כאדיש אדם שאולי היה קל דעת, וחשש שאותו אדם יורשע בעבירה של רצח ויוטל עליו עונש הרבה יותר חמור ממה שחשבו בנסיבות האלה. יש בזה גם זילות של עבירת הרצח. לבוא ולומר שזה דומה לאותו אדם רוצח, לאותו אדם שהתכוון לרצוח, אני חושב שזאת תהיה טעות חמורה. יש לי גם מה לומר על המשפט המשווה, אבל אולי את זה נעשה בהזדמנות אחרת. יש קושי גדול מאוד ללמוד משיטות משפט אחרות. אמנם יש שיטות משפט שמאפשרות אדישות כיסוד נפשי, אבל בכל אותן שיטות משפט, למיטב הבנתנו, יש משהו נוסף שמצטרף לאדישות, כמו איזו שהיא כוונה מחמירה לגרום לחבלה חמורה. זה בוודאי לא רצח מדרגה ראשונה, כפי שהצעת החוק שלנו מאפשרת. זה לעניין הזה שהוא, בעיני, לב ליבה של המחלוקת והעניין המהותי והחשוב ביותר שבפניו אני רוצה להתריע.

נקודה נוספת שיש מחלוקת לגביה היא תחולתה של הלכת הצפיות. יש את שאלת עונש החובה, האם לא נכון לאפשר, בנסיבות מיוחדות, לסטות מעונש החובה. כפי שנאמר פה, הסעיף שמאפשר לא להרשיע בעבירה של רצח מדרגה ראשונה הוא סעיף שמנוסח כל כך בצמצום, כך שנראה שכמעט תמיד נטייתו של בית המשפט להרשיע בהתקיים אחת מהנסיבות של רצח מדרגה ראשונה. התוצאות תהיינה לא צודקות ולא נכונות אם לא נאפשר לבית המשפט, בחריג, בנסיבות מיוחדות, לסטות מהעונש של מאסר עולם.

הנושא הרביעי שהוזכר פה זה נושא של המתת תינוק. אנחנו סבורים שלא נכון לבטל את העבירה הזאת. המציאות היא מציאות מאוד מאוד עגומה במקרים האלה. בדרך כלל מדובר בנשים מוכות גורל, עם נסיבות מאוד מאוד קשות. יהיה מאוד קשה להכניס אותן לאחת מהקטגוריות של הפרעה נפשית חמורה שמוגדרת גם היא בצורה מצומצמת. הנשים האלו כבר קיבלו עונש כל כך כבד בעצם המעשה שלהן. זה מקום שבו בית המשפט צריך ללכת בצד של החמלה והחסד, לא לתייג את אותן נשים שפעלו כתוצאה ממצוקות נוראיות כרוצחות.

הנושא האחרון שבמחלוקת הוא נושא גרימת המוות ברשלנות רבתי, העבירה המוחמרת. יש מתח בין זה לבין התיקון שעבר אתמול במליאה. מה בא להגיד התיקון שעבר אתמול במליאה? עבירת הרשלנות הרגילה פורשה על ידי בית המשפט באופן כזה שיותר מידי דברים נכנסים תחתיה. ראוי היה להעלות את הרף של עבירת הרשלנות הרגילה. חלק מהדברים שנכנסים היום ושמעמידים בגינם לדין הם טעויות בשיקול דעת, הם אולי דברים שלא ראוי להעמיד עליהם לדין פלילי. חלק מההצעות שנכנסו לעבירת גרימת מוות ברשלנות נידונות בוועדה כהגדרות לעבירת הרשלנות הרגילה, כמו הסטייה הניכרת. בסוף החלטנו לא לקבל אותה. זה היה משהו שהיה על השולחן. אני חושש שאם אתה בא ואומר שאתה שם עבירת רשלנות חמורה יותר, אז עבירת הרשלנות הרגילה לא תפורש, או יש חשש שהיא לא תפורש ככזאת שדורשת רף יותר מחמיר ממה שקיים היום, שזה מה שאנחנו רוצים שהיא תפורש. אני מזכיר בהקשר הזה את העיקרון הכללי.

יש מקומות שבהם יש שאלה אם בכלל ראוי להפליל רשלנות. אנחנו לא פה, אנחנו לא בשאלה הזאת, אבל המחוקק בתיקון 39, כשהוא חשב על הנושא זה, בא ואמר ששיטת המשפט הישראלית החליטה להפליל עבירות רשלנות ולקבוע רף שמי שלא מודע לאפשרות קרות התוצאה לא יכול ללכת לבית סוהר ליותר מ-3 שנים. פה יש חריגה מהעיקרון הזה, אומרים שאפילו כשאין לך מודעות, אתה צפוי לעד 5 שנות מאסר בגלל שעשית דברים אחרים. על אותם דברים אחרים אפשר להעמיד לדין, נכון לאכוף אותם. רבים האנשים שעוברים עבירות. ניקח את הדוגמה של עבירות תנועה. האבחנה בין מי שאיתרע מזלו ולמרבה הצער גרם לתוצאה קטלנית היא הרבה פעמים אבחנה שבמזל. המזל היה מזל רע. האם נכון לקחת את אותם אנשים, שלא הייתה להם מודעות לאפשרות קרות התוצאה, ולהטיל עליהם אחריות כל כך חמורה, עם צפי לעונש כל כך חמור? הדבר הזה מהווה, בעיני, חריגה מהעקרונות הנכונים, כשבראשם עיקרון האשם שמחייב תיעוד וענישה הולמים למעשה.

היתרון בכך שהכרעת הדין קובעת דרגות הוא בתיוג יותר נכון. אני חושבת שזה טיעון חשוב מאוד. יש לו מחירים של ויכוח לאן בדיוק אתה נכנס, קושי לראות לאן בדיוק אתה נכנס. מהבחינה הזאת יותר קל ללכת בשיטה שבה המרווח הוא יותר בענישה, למרות שיש היום הבנייה מסוימת של הענישה בתיקון 113. אני חושבת שהתיוג מאוד חשוב, נכון ללכת ליותר דרגות. על הפרטים של הדרגות יהיה לנו על מה לדבר בהמשך. התיוג הנכון נראה לי מאוד חשוב.

השיטה הזאת שיש לי עבירת רצח בסיסית, שיש לי משהו מעליה ומשהו מתחתיה, מבחינת הרטוריקה לפחות, ואני חושבת שיותר מאשר הרטוריקה, עדיפה על קביעה של רצח מדרגה ראשונה ורצח מדרגה שנייה. התחושה היא שיש לך רצח. אני לא רוצה לקרוא לזה רצח מדרגה שנייה, אני רוצה לקרוא לזה רצח. אני יכולה לעשות משהו יותר גבוה ויותר נמוך. מהבחינה הזאת נראה לי שהשיטה שנקבעה בהצעה הממשלתית היא עדיפה. שוב, כפי שאמרתי, יש לי בעיות עם פרטים בתוך ההצעה, אבל באופן כללי ההצעה נכונה. אם יש לך יותר דרגות בהכרעת הדין, מה זה יעשה להסדרי טיעון, איך זה ישפיע על הסדרי טיעון? זה משהו שלא חשבתי עליו מספיק, אבל גם הוא יכול לשחק תפקיד. עדיין אני חושבת שהתיוג הנכון הוא מה שקובע, כדאי לעשות את הדרגות האלו.

אני לא אכביר במילים, כיוון שהרבה מהדעות שאנחנו רצינו להגיש ונגיש גם בכתב הובעו כאן בצורה מושלמת על ידי ד"ר יואב ספיר. אנחנו מצטרפים וחושבים שהצורך ליצור רפורמה בעבירות ההמתה הוא דבר נכון וראוי מבחינה משפטית. אנחנו מצטרפים להרבה מאוד מדינות אחרות בעולם בעניין הזה. כפי שד"ר יואב ספיר ציין בנוגע למספר היבטים, אנחנו חושבים שיש סכנה שיש לתת עליה את הדעת. הדבר המרכזי, כמובן, זה הנושא של הכללת היסוד הנפשי של אדישות בעבירת הרצח. יואב ספיר הרחיב על כך. אנחנו נגיש את עמדתנו בכתב. אנחנו כן סבורים שיש ליצור מדרג בין רצח מדרגה ראשונה, רצח מדרגה שנייה ורצח בנסיבות מחמירות, כפי שהוצע כאן, כאשר האבחנה צריכה להיות, לטעמנו, בין עבירת כוונת תחילה לכוונה רגילה. אנו סבורים כי יש לשקול בכובד ראש את החדרת היסוד הנפשי של אדישות, שכן העדר הרציה לא שווה ולא שקול בהיבט של החוק מבחינה משפטית לעניין של שוויון נפש לגרימת התוצאה.

יואב ספיר התייחס לעניין של משפט משווה. אותן מדינות, בעיקר מדינות ארצות הברית וה-federal code, כן דורשות החמרה מסוימת של אלמנט האדישות, במובן של extreme indifference . זה דבר שיש לתת עליו את הדעת. עשויה להיות בעייתיות בהיבט של השופטים בנוגע למדרוג, מהבחינה הזאת שיהיה מאוד קשה ליצור את האבחנה בין אותם מקרים של קלות דעת למקרים של אדישות. הניואנסים הם מאוד מאוד דקים ומסוכנים. ממילא אנחנו מסתמכים על שופטים כקוראי כליות ולב, אבל פה זה יהיה מסוכן יותר. צריך יהיה לתת את הדעת בהרחבה יתירה בהמשך הדיונים.

אני עד לחלק מהעיוותים שהצעת החוק הזאת אמורה לתקן בעבודה היום יומית שלי. הנקודה שהועלתה כאן לגבי להכניס את יסוד האדישות בלתייג אדם כרוצח או לאו זאת שאלה שכבר דיברו עליה. נדבר עליה רבות בהמשך, אין טעם להרחיב כרגע בעניין הזה. אני חושב שהניסיונות של הסנגוריה להגיד שגם ברצח בנסיבות מחמירות תהיה סמכות לבית המשפט לא לתת מאסר עולם חובה, זה בעצם לעקר את המאסר עולם חובה. אני חושב שהדבר הזה ארכאי, הוא מיותר, אולי יש בו איזה שהוא פופוליסטיות. אני חושב שבמאסר עולם חובה דווקא לצמצם את שיקול הדעת של השופטים הבכירים ביותר, אלה שיושבים בהרכבים ויושבים עשרות שנים על כס השיפוט, הוא פחות הגיוני מאשר להגביל את שיקול הדעת דווקא של שופטים צעירים בעבירות אחרות. זאת נקודה שנדבר עליה בהמשך.

אני חושב שההחמרה המובנית, ודיבר על זה חבר הכנסת שישב פה קודם, בעבירת ניסיון רצח מ-20 שנה ל-30 שנה היא החמרה מאוד דרמטית. אני חושב שההצעה הזאת וההגדרה של עבירת רצח בצורה כל כך חמורה, ההכנסה של כל תיקי ההריגה למסגרת של רצח תוביל להחמרה מאוד מאוד משמעותית בענישה. אני אתן כדוגמה תיק שייצגתי בהריגה בבית המשפט המחוזי בחיפה. היו שם נסיבות מאוד מיוחדות, אבל העבירה הייתה הריגה. הפרקליטות ביקשה 12 עד 18 שנה, אנחנו ביקשנו 3 שנים. בית המשפט נתן 4 שנים. מדובר בתיק של הררי, אם מכירים. זה הגיע לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון החמיר ל-4 שנים ו-8 חודשים. במקרה כזה, אם החוק היה כפי שמציעים פה חבריי, האדם הזה היה מקבל פי 3 ענישה.

הצעת החוק מדברת גם על המוטב, מי המוטב שישפוט בתיקים האלה. גם העבירה של המתה בנסיבות מקלות, כמו שקוראים לזה בהצעה הזאת, ובקלות דעת היא על ידי שופט יחיד. הדבר הזה מתנקז בסוף לשופט אחד שצריך להחליט ובסוף לשלוח אדם ל-12,15 או 20 שנה. השיקול בין קלות דעת לאדישות הוא כל כך דק, הוא כל כך ערכי, הוא כל כך שאלה עדינה, שצריך לראות אם להטיל את זה על כתפיו של שופט אחד שיכריע. אם מדברים על משפט עברי, אז יש סנהדרין גדולה, סנהדרין קטנה. אני לא חושב שמישהו היה מעלה על דעתו להטיל את זה על בן אדם אחד. אם רוצים להוסיף מרפסת או לסגור חלון בדירה, אף אחד לא יעלה על דעתו שרק בן אדם אחד יאשר את זה. במקרה כזה יש ועדה מקומית. כשאתה צריך לשלוח בן אדם ל-10 או 15 שנה לכלא, כאן מספיק בן אדם אחד. צריך לשקול את העניין הזה בהמשך. מדובר בסעיף 24 להצעת החוק הממשלתית. אנחנו נתייחס, כפי שסוזי אמרה, לדברים בצורה פרטנית בהמשך.

שופט אחד זה רק אם הוא דיין מומחה. אם נצטרך שבכל שפיטה יהיו 3 שופטים, כנראה שהמערכת תתמוטט.

לא בטוח.

ברצח יהיה.

ברצח יהיה הרכב, אבל באחריות מופחתת יהיה שופט אחד.

יש הבדל בין מה שאמרת. בקלות דעת, שהיום זה בהריגה, יש שופט אחד.

זה מצב לא רצוי.

אתה מבקר את המצב הקיים, לא את מה שמוצע בהצעה הממשלתית.

נכון. כמעט בכל מקום בעולם אין מצב כזה. אפילו בצרפת, אם אדם מואשם בעבירה חמורה, הוא יכול לקבל מושבעים. אם אדם מורשע בעבירה חמורה בארצות הברית, הוא מקבל 12 מושבעים.

זה סיפור נפרד. השיטה שם שונה.

הגעתי לכאן היום כדי ללמוד, לא כל כך כדי להשמיע. יצא לי לאחרונה להיות בקשר עם הנציג בכנסת שממונה על המשפט העברי, עו"ד ירון אונגר, שכתב דברים. אני אומר דברים כלליים והגיגים שעלו לי תוך כדי הדיון הזה, לאו דווקא בכניסה לפרטים. ירון דיבר על הנושא הכללי, על כך שנכון לעשות מדרג הולם יותר בין יסוד האשמה, הענישה, התיעוד וההלימה. היסודות האלה הם יסודות חשובים.

יש עניין כללי שאפשר לומר על המשפט העברי. יש איזה שהוא מתח בין מה שמכונה דין תורה, לבין הוראת שעה או דין המלך. הנושא הזה גורם למבוכה מסוימת אבל גם לגמישות ולאפשרויות רבות שעומדות. לו היו מפעילים את דיני התורה פרופר, היכולת להתמודד עם הפשיעה הייתה יכולת מוגבלת ביותר. הזכרת את הדרישות הפרוצדוראליות. אני אזכיר את עניין הגדרת העבירה. מבחינת דין תורה יש כאן דרישה שהיא דרישה של מעשה ישיר. רק מעשה ישיר מתויג בדין תורה כמעשה רצח. המעשה הישיר הזה, לגביו יש התלבטות, לפחות יכולה להיות התלבטות בקשר לשאלה של ההגדרה של העבירה. יש איזו שהיא התלבטות בלהבין את מה שאומר הרמב"ם: "המכה את חברו בזדון". האם הזדון מציין את הרציה, את הרצון או את החפץ להביא לתוצאה הקטלנית, או שאנחנו מדברים על זדון במעשה. השאלה אם הוא מתכוון, חפץ או רוצה בתוצאה. די סביר שהכוונה הנכונה היא האופציה השנייה. אדם שתקע סכין בגופו של זולתו, יש התלבטות אם זה נקרא כוונה תחילה. זה לא נקרא כוונה תחילה, כי הוא לא תכנן את זה. אולי יגדירו את העניין הזה אדישות. אין לי ספק שלפי דין תורה האדישות תיכנס להגדרה של זדון. יש לנו כאן סוגיות לא פשוטות. יחד עם זאת, הרמב"ם בעצמו, בהלכות רוצח ושמירת הנפש, מציין שיש הרבה מאוד מצבים שבהם אין הריגה ישירה, יש הריגה עקיפה. הדוגמה של התקנת הדוד או בנייה רשלנית וכיוצא בזה הן מבחינת הדין העברי ומבחינת דין תורה לא נכנסות להגדרה של רצח. זה מצמצם מאוד את היכולת להתמודד עם תופעות חברתיות שאנחנו רוצים להתמודד איתן. המשפט העברי מקדמת דנא דיבר על הדבר הזה של להכיר בעונשים שלא על פי דין תורה, לעשות סייג לתורה. כל גדולי ישראל היו מודעים לפער ולצורך להתמודד עם תופעות חברתיות.

המגמה הכללית של התיקון נראית לי נכונה ורצויה. בפרטים יש לי הערות. הרעיון לתייג הוא רעיון נכון. צריך להיות משפטן די מפותח כדי להבין שיש רצח בדרגה מחמירה, יש הריגה, יש רצח בקלות דעת. עמית ציינה 6 דרגות. האם מבחינה חברתית הדרגות המורכבות האלו יובילו לתוצאה הרצויה, יובילו לתיוג? נמען החוק זה החברה. תוך כדי דיון שאלתי את עצמי אם התיוגים האלה בצד האנליטי עשויים להיות נכונים, כי הרי הם נכנסים לרזולוציות קשות ביותר. קשה להבין את ההבדל בין רשלנות רבתי לקלות דעת, בין אדישות לקלות דעת. אני חושב שההגדרות האלו הן מאוד לא ברורות. צריך לחשוב האם זה יעשה את שלו.

בקשר למה שאמר יואב, אני כן סבור שבהקשרים מסוימים חייב שיהיה הבדל בין מי שרוצה את התוצאה הקטלנית, רוצה לקטול חיי אדם, לבין מי שלא רוצה את הדבר הזה. מבחינת החומרה של ההצדקה לעשות תיוג שונה, נראה לי שיש מקום לעשות את האבחנה הזאת. נראה לי שיש לזה גם בסיס בדברי הרמב"ם, אבל אני עוד בהתלבטויות בנושא הזה, לכן אני משאיר את זה כשאלה.

אני מרגישה שמאחוריי עשרות, אם לא מאות משפחות שיקיריהן נרצחו והן משוכנעות שהם נרצחו ולא נהרגו. בזמן המשפט, אפילו עוד כשהוגש כתב אישום על רצח, כבר הוחלף כתב האישום להריגה בהסדר טיעון, שאת זה הזכירה פרופסור קנאי, בגלל העדר יכולת להרשיע ברצח על פי הנוסח הקיים.

הופענו בוועדת קרמינצר יחד עם אלמנתו של אבינועם שושן שנרצח בחוף הים ב-2003. גם שם היה אותו סיפור. אחד הסיפורים הראשונים שנתקלנו בהם היה הרצח של רויטל אמזלג בשנת 1998 על ידי הבעל שכמעט היא הספיקה להתגרש ממנו. הוא דקר דקירה אחת באולר. השופטים לא יכלו להרשיע אותו ברצח. פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, החליטה אז לערער לבית המשפט העליון. השופטים בבית המשפט העליון אמרו שאילו הם היו יושבים בהרכב בבית המשפט המחוזי, הם היו מרשיעים ברצח. האם יש כאן יסוד של אדישות שראוי להיכלל כרצח על פי הצעת החוק המוצעת? אנחנו חושבים שכן. אנחנו מוטרדים מהצד השני של המתרס, מכך שאולי מקרי רצח שעכשיו נכללים כרצח בכוונה תחילה, לא ייכללו כרצח בנסיבות מחמירות ולא יחול עליהן מאסר עולם חובה אלא מאסר עולם כעונש מקסימאלי. יש לנו המון דברים לומר בהמשך, אנחנו בהחלט נגיע לדיונים.

כולנו משתתפים בצער. אנחנו נשמח לשמוע את עמדתך ואת עמדת כולם כשנגיע לפרטים. בפעם הבאה ניתן לירון ולפרופסור קרמינצר לדבר. אז נוכל להתחיל להיכנס לפרטים שדרכם חילוקי הדעות או הדקויות יבואו לידי ביטוי. נצטרך לקבל החלטות. הדיון מאלף. אני מניח שגם ההמשך יהיה מאלף. רק שלא נצטרך את זה. תודה רבה לכולם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 11:15.