הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 81

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום ראשון, כ' בסיון התשע"ו (26 ביוני 2016), שעה 10:30

ביקור במעון ויצו לילדים, "בית פורג'", תל אביב

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

אלעד סלע - מנהלת חינוך וקהילה, שכונת התקווה, עיריית תל אביב-יפו

שלמה מסלאווי - יו"ר ועד שכונת התקווה, חבר מועצת העיר, עיריית תל אביב-יפו

טלי אזולאי - מנהלת רובע דרום מזרח, עיריית תל אביב-יפו

שרה שמואלי - מנהלת מרכז הורות ומשפחה לגיל הרך, תל אביב-יפו

עדנה רופא - מנהלת המעון, ויצו

נעמי מורנו - מנהלת האגף לגיל הרך, ויצו

ליסה אובליגנהרט - מפקחת של המעון, ויצו

עידית חסון - ממונה מנהלית מחוזית, ויצו

אביטל בלומנטל - יושבת ראש האגף לגיל הרך, ויצו

מגי מור - נציגת ההורים במעון

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

תמי ברנע

ס.ל., חבר המתרגמים

ביקור במעון ויצו לילדים, "בית פורג'", תל אביב

בוקר טוב לכולם וברוכים הבאים לכל מוזמנים, אני יותר משמחה ונרגשת ביותר, והתחלתי ואמרתי לפני שכולם היו פה, למען הסדר הטוב, יפעת ואני מאותו הכפר, שתינו נולדנו בקרית שמונה ומכאן ההיכרות ומכאן גאוותי הגדולה על המקום שהיא הגיעה אליו, לשמחתי הרבה יש לי גם את האפשרות לארח אותה במוסד חינוכי ראשון של הילד. זה המוסד החינוכי הראשון של הילדים, זה מעון, לא בית ספר. מפה מתחיל הכול. חשוב מאוד שכולנו נבין את זה, כי ההורים כבר מבינים.

אני באופן אישי עוקבת אחרי יפעת כי יש לי אינטרס באמת לראות את ההצלחות שלה ואני גאה בה וכשראיתי במה היא מתעסקת אמרתי 'יו, הנה, אני יכולה לחבר אותה לעולם שלי, ואני אפנה ואני אציע'. כי שאלו איך הגיע הביקור הזה, ואני אפנה ואני אציע ואם היא תרים את הכפפה מה טוב, ואם לא, ניפגש בקרית שמונה'. שמחתי כל כך שמיד, לא היה אפילו רגע של מחשבה, מיד הייתה הסכמה ונקבעה תאריך ואז המחשבה השנייה הייתה, זה לא אני ואת, אנחנו יכולות להיפגש עכשיו אחת לאחת, מה חשוב לי שיהיה במפגש הזה, מה אני רוצה שיקרה, לא רק שהיא תבוא ותראה את עדנה בעבודה שלה, אני רוצה שהיא תכיר את המערכת של מעונות יום, במקרה הזה זו מערכת של ויצו, אבל יש עוד ארגונים, לנו האינטרס כרגע זה ויצו, שהיא תכיר את המערכת. אבל לא רק את המערכת, אלא איך מתקיים מעון בשכונה שחלק גדול מהאוכלוסייה שלה זו אוכלוסייה שבאה ממשפחות מצוקה רב בעייתיות. אמנם יש אינטגרציה מאוד יפה עם השנים, יושבת פה מגי, שהיא חלק מההורים החדשים שהתווספו למעון, ויש פה משהו שמרים את ההורים למעלה, ותיכף נדבר גם על זה, אבל זו משימה לא פשוטה לנהל את המעון באזור הזה. משימה אפילו בלתי אפשרית לפעמים.

אנחנו מתמודדים כבר שלוש שנים, אולי ארבע שנים עם הגירה מהשכונה, בגלל האריתריאים שנכנסו לשכונה. אני מבקשת לא להישמע, לא גזענית ולא צד בעניין - - -

יש פרוטוקול, מקליטים כל מילה. יהיה פרוטוקול, לכן גם שכולם יציגו את שמותיהם.

אני לא אומרת את זה כי יש לי צד בעניין.

דברים שאתם לא רוצים אפשר להגיד שאנחנו מבקשים לא לפרוטוקול, אם יש משהו מסוים.

אני אומרת שאני לא מציינת את הדבר הזה כי יש לי איזה שהוא צד בעניין, אני רק אומרת כעובדה, שמרגע שנכנסו לפה אריתריאים משפחות צעירות עזבו את השכונה. בשנה שעברה אנחנו עמדנו בפני מחשבה שאו סגירה של המעון, כי לא היו לי ילדים, או חשיבה, שתהיה גם כלכלית, שכדאי יהיה להחזיק את המעון הזה, אז איך עושים את זה? אז התחלנו את השנה עם שתי כיתות, כשהמגמה הייתה שאנחנו נביא מכאן ומשם ילדים. אני לא רוצה לספר לכם איך אני עושה את זה, זה כמו לקבץ נדבות, אבל עשיתי את זה והשתמשתי בהורים וההורים היו פה חלק נכבד מאוד בתרומה של גיוס הילדים, ואחר כך נדבר על מה זה עבודה עם הורים, איך זה בא לידי ביטוי ואיך זה נותן את פירותיו.

וזה הפרי, הם הצליחו למלא לי כיתה. פתחנו את הכיתה השלישית. ולא רק זה, אנחנו פותחים את השנה הזו כבר עם שלוש כיתות. זאת אומרת שהצלחנו להתגבר על המשבר הזה במידה מסוימת, לעשות שיווק מעבר לשכונה. יש לי משפחה שמגיעה מרמת גן כל בוקר לכאן, זאת אומרת שלא הייתה לי ברירה, פתחתי כבר את זה לאזור. זה מעון שרוב האוכלוסייה שמקבלת את השירות היא האוכלוסייה של השכונה, אבל זה נפתח גם לקהל הרחב.

מה היחס? כמה הם מהאזור כאן וכמה - - -

לא, בוא נאמר 85% זה ילדי השכונה, ואם זה לא מהשכונה זה מהאזור, זה מכפר שלם ומיד אליהו ומבחינתי זו שכונה אחת גדולה.

התקווה והסביבה.

כן, כשאנחנו מעון רגיל שעובד כמו מעון רב תכליתי, שכמעט 50% מהאוכלוסייה היא ילדי רווחה. שזה אומר שאנחנו עובדים עם ילדים על צו בית משפט חלקם, ילדים שאחד מההורים לא נמצא, לא קיים. יש פה הרבה עבודה טיפולית בלי צוות טיפולי. פה נכנסת לתמונה העבודה עם הקהילה, שזה שרה, שהיא מנהלת מרכז הורות ומשפחה ואלעד, שהוא המנהל שלה, טלי, שהיא מנהלת הרובע פה בשכונת התקווה ושלמה מסלאווי, שהוא יושב ראש ועד השכונה וגם מתעסק עם גמלאים. הוא חבר ותיק של המעון, עוד לפני שאני הגעתי לנהל אותו. אני מנהלת המעון 13 שנה, הוא מכיר את המעון הרבה לפניי.

יש את ורדה, שחלק משמעותי של הסיפור הזה של הרווחה לא נמצאים.

יש לנו את ורדה חורש, שהיא מנהלת האחווה של הרווחה, שעוד לא הגיעה, ומנהלת האגף שלנו, שעוד לא הגיעה.

אני רק אעשה סבב פה, נציג את האנשים, נעשה סיור במעון. לפני כן אני אגיד, אני חושבת שהגדרתי את המטרה, המטרה היא שיתופי פעולה ולהפוך אותך לשגרירה שלנו. אני מאמינה שתעשי את העבודה טוב ביותר. נתחיל איתך.

אני אציג את עצמי בקצרה ואני כן ארצה קודם כל לשמוע עם מי אנחנו יושבים כאן ולשמוע מכם, כל אחד מכם, איך אתם מגדירים את עצמכם ומה הזיקה שלכם למעון, מעבר לתפקיד הפורמלי. יש לנו פה גם כמה חברים שהם פחות פורמליים ואני אשמח לדעת יותר ממה שהוצג מה באמת התפקיד והמקום שלכם.

רק בשביל הפתיחה, לי קוראים יפעת, כמו שאתם יודעים אני מגיעה מקרית שמונה. אמרה עדנה, מאותו הכפר, היא לא סיפרה לכם שגם מאותו הבלוק, היינו דלת מול דלת. 'היי, את', כשהייתי מאוד מאוד קטנה, היא מכירה אותי פחות או יותר מהגיל של הילדים כאן במעון.

ממש בתחילת הדרך שלי כחברת כנסת, כשהתחלתי לעסוק בכל הנושא של זכויות הילדים באמצעות הוועדה, וגם ההתעניינות האישית שלי, אני אשת חינוך, אז מאוד קל לי להתחבר למקומות האלה, יצרה איתי עדנה קשר ואמרה 'יש לי מעון מיוחד'. עכשיו אני יודעת שכל אחד, המעון שלו הוא מיוחד, ומבחינתי כל מסגרת חינוכית היא מסגרת מיוחדת, תמיד אפשר לראות את הניואנסים - - -

נעצור רגע, נעמי, מנהלת האגף לגיל הרך בוויצו.

וכל אחד נותן איזה שהוא משהו שהוא מביא איתו, ובכל זאת התעניינתי, שאלתי מה באמת מיוחד במעון של עדנה. ראשית המיקום שלו והאתגרים וכל ההתמודדויות, ואמרתי, נכון, בתוך כל מה שאני מסיירת ורואה שווה לי להגיע לשכונה כזו ולראות בעיניים איך מתקיים מעון, עם איזה אתגרים מתמודדים, מי הנפשות הפועלות.

אני מוכרחה לומר לכם שבכניסה שלי למעון, זו אנטיתזה מוחלטת למה שמצפים כשמגיעים לשכונת התקווה וזה כיף לראות, דווקא כמי שמגיעה מפריפריה ולצורך העניין אנחנו נמצאים בפריפריה חברתית, יש איזה שהיא תחושה, בפרוטוקול סגנן את זה יפה, אבל כאילו של להיכנס ולראות איזה שהם רגשי נחיתות, איזה שהוא משהו ש'אנחנו לא מרגישים מספיק שווים ומספיק טובים', ואני רוצה להגיד לכם שהתחושה הזאת נעלמת מכאן, נכנסים ורואים השקעה ורואים חיוך ורואים צבעים ורואים נקי והמקום מאוד מאוד מואר וזה כיף. זה כיף, במיוחד כשאנחנו יודעים שאנחנו יושבים בתוך שכונה שדורשת הרבה מאוד משאבים, גם מבחינת חשיבה, גם מבחינת תשומות כלכליות ובכלל, רווחה שמעורבת וכל האחרים, אז גם לי זה היה אתגר והמון סקרנות להגיע למקום כזה ולראות מה עושים בו.

וזו הסיבה שאני כאן. לקח לנו קצת זמן עד שמימשנו את זה, אבל מהרגע הראשון אמרנו 'יקרה, עכשיו בואו נראה מתי'. אני שמחה שאנחנו כאן. אני באמת רוצה לשמוע מכל אחד מכם מה המקום שלו, כפי שהוא תופס אותו בתוך המעון הזה ונפתח את זה לדיון.

אני שלמה מסלאווי, אני חבר מועצת עיריית תל אביב והיו לנו הרבה חיבורים עם הבוס שלכם, השר כחלון. אני חושב, קודם כל, שזה לא מובן מאליו שאת מצאת זמן והגעת לפה, אז כל הכבוד, ועדנה מוכשרת בלהביא את האנשים הכי חשובים לטובת הילדים וההורים כאן. לא מזמן אפילו עדנה והמעון זכו לאות החינוך מטעמנו, כאן בשכונת התקווה, כהוקרה לפועלה ובכלל כל הצוות. אני זוכר, כמו שאמרה עדנה, אני המון שנים מכיר את המעון הזה - - -

מתוקף התפקיד שלך אתה מכיר אותו?

הייתי יושב ראש ועד שכונת התקווה, הייתי אפילו בוועדה, הייתה אז ועדה לקבל ילדים ואיזה ילדים. היום כמובן כל ילד שירצה ייכנס. הזכירה גם עדנה את הנושא של העובדים הזרים והמסתננים ששינו את פני השכונה. כשמדברים על השכונה אי אפשר שלא לנגוע בעניין הזה, אבל אני לא רוצה להרחיב בשביל לא - - -

זה חלק מהמרקם, זה ברור.

זו בעיה, אבל לא נדון על זה היום כי בטח לא נפתור את זה. אבל סך הכול אני חושב שיש כאן צוות מצוין. יש שיתוף פעולה עם ההורים, עדנה עושה את זה בצורה טובה מאוד, וכמו שאמרתי קודם, היא ידעה להביא את כל הצוות כמעט הכי בכיר כאן בשכונה לטובת המפגש הזה וכמובן איפה שתרצו אותנו אנחנו נמצאים.

מתוקף התפקיד שלך כחבר המועצה יש לך זיקה לנושא של החינוך, או פשוט כי אתה מגיע מכאן, מהשכונה?

אני מגיע מהשכונה. אני יותר מתעסק בנושא הגמלאים ואני יושב ראש ועדת עלייה וקליטה.

אבל מכיוון שהילדים האלה יהיו פעם זקנים אז אני חשבתי שיכיר אותם כבר עכשיו, שיהיה כבר קשר טוב מעכשיו.

שמי טלי אזולאי, אני מנהלת את רובע דרום מזרח, 17 שנה מנהלת את דרום העיר.

במסגרת הרשות המקומית?

כן, עיריית תל אביב. בעצם שכונת התקווה היא מתוך 13 שכונות שאני מנהלת אותן ועדנה קראה לי לדגל, היא אמרה לי 'את חייבת להציל אותנו'. שוב פעם, שזה לא יישמע גזעני, פשוט השכונה מאבדת את הצביון שלה. כשאנחנו אומרים שהשכונה מאבדת את הצביון שלה, אם היה כאן את בית ספר 'ירדן' היום כבר אין בית ספר 'ירדן', זה בית ספר שמשרת את כל העובדים הזרים וכל הילדים שגרים פה בשכונת התקווה יוצאים מהשכונה, או האלטרנטיבה היחידה שקיימת להם זה בית ספר דתי ממלכתי בשכונת עזרא, שזה גם לא בשכונה.

או בית ספר 'הגליל'.

בית ספר 'הגליל' זה גם לא שכונת התקווה.

בקיצור הם מוצאים את עצמם בפריפריה של השכונה, במסביב.

ולא בסביבה הטבעית שלהם. מה שקרה, שבעצם אנחנו שונים מכולם, שהנתינים הזרים נמצאים בסביבה הטבעית שלהם ושכחו את תושבי השכונה. תושבי השכונה הפכו להיות שקופים וזה מתחיל מהילדים. זוגות צעירים אומרים 'רגע, אנחנו לא רוצים להיות כאן' והם בורחים והמעון הזה לאט לאט נשאר בלי ילדים ונמצא בסכנת סגירה. אם אנחנו לא נתחיל לטפל כבר מהמעון, שהוא נותן שירות לזוגות הצעירים, אנחנו יכולים למצוא את עצמנו בזמן הקרוב מאבדים את שכונת התקווה לחלוטין. אז אפילו כל דבר קטן שאת יכולה לסייע.

שמי ליסה, אני מפקחת של המעון, אז גם עדנה מכירה אותי. אני מפקחת אזורית, אני מפקחת על 14 מעונות ומה שחשוב לנו, שכאשר תכנית חינוכית, פיילוט, משהו אזורי ארצי, נכנסת לוויצו, עדנה רוכשת את התכניות והיא דואגת שהתכניות ייכנסו לפה. אז בסיור, אני מקווה, תשמעי קצת על הפרויקטים החינוכיים שהילדים וההורים והצוות זוכים לקבל פה במעון, שזה לא מובן מאליו.

בשמחה.

שלום, אני אלעד סלע, מנהל את מנהלת חינוך וקהילה, שכונת התקווה, חלק מעיריית תל אביב-יפו, מחלקה לשיקום ורווחה בחינוך.

מה שאנחנו עושים זה לייצר שיתופי פעולה בין כל הגורמים שפועלים בשטח בנושא של ילדים, נוער וצעירים, מלידה ועד קריירה. מתעסקים באמת מהשלב שילדים בני חודש פחות או יותר ועד צעירים והשתלבות בהשכלה גבוהה ותעסוקה. יש לנו משאבים שאנחנו מנהלים אותם בשיתוף פעולה, בניסיון מקסימלי לייצר חיבורים בין כל הגורמים שפועלים וגם יש לנו פורום לגיל הרך, שיושבים בו גם גני ילדים ומעונות יום וכל הגורמים שעוסקים בנושא.

ואנחנו גם מנסים להכניס משאבים לכל המסגרות. גם פה במעון הזה יש השנה משאב של מרפאה בעיסוק שמגיעה לפה לכמה שעות בשבוע. אנחנו מנסים להסתכל על התמונה הרחבה של הגיל הרך בשכונה ולנסות לתת כמה שיותר כדי לאפשר לילדים למקסם את הפוטנציאל האישי שלהם.

אתה חלק מהוועדה של הגיל הרך?

כן, אני מוביל את הוועדה יחד עם שרה ויחד עם הרווחה, שלא נמצאים פה.

והזיקה שלך עם המעון היא על בסיס?

היא על בסיס שאנחנו גם מתקצבים משאבים מסוימים וגם יושבים באותו פורום, שעדנה היא חלק ממנו וגם המעון השני של ויצו בשכונת עזרא.

אני חושבת שזה מהמעונות הבודדים ששותפים וחברים גם בפורום של - - -

כי על פניו זה מעון של ויצו.

כן, אבל אנחנו חברים בפורום ואנחנו מביעים דעה ואנחנו לא שותקים ואנחנו דורשים, כל הזמן דורשים, והם נותנים. אנחנו כל שנה דורשים יותר - - -

והם נותנים.

לא, הם מבטיחים ואחר כך אנחנו לא מרפים והם נותנים.

תגידי שהם נותנים אבל זה לא מספיק.

הוא יודע מה אני חושבת.

העוגה בערך באותו גודל ויש כל הזמן עוד אנשים שרוצים לקחת ביס.

הבעתי את דעתי בוועדה ואני חושבת שזה לאוזניים קשובות.

אבל הרעיון המרכזי הוא לייצר שיתוף פעולה בין הגורמים שפועלים בשטח, לדעת להעביר מקל בין מעון לגן ילדים, בין גן ילדים לבית ספר. זה לא רק משאבים, זה גם הסיפור של לתקשר ול - - -

לעשות שיתופי פעולה בין כל הגורמים.

יפה, זה לא מובן מאליו, לא רואים את זה בכל מקום.

אני מנהלת של המרכז הורות ומשפחה לגיל הרך, בשלוש השכונות, התקווה, עזרא וארגזים. עקרונות העבודה שלנו זה לראות את הילדים החל מגיל מאוד צעיר, אצלנו זה חודש, עד גיל 6, ברצפים של כל החינוך, המסגרות הפורמליות והבלתי פורמליות, והדגש הוא באמת על שיתופי פעולה כשאנחנו כל הזמן לומדים תוך כדי תנועה. אנחנו מחלקים את המשאבים שלנו, חלק למסגרות הפורמליות וחלק למסגרות הבלתי פורמליות וזה על רצף של תכניות מניעה עד טיפול. יש לנו גם מרכז טיפולי שכשילדים עם בעיות התפתחות הם מגיעים לשם.

אני רוצה לציין דבר אחד מרכזי, יש לנו אחוז מאוד גבוה של ילדים בסיכון. כשאנחנו מדברים על ילדים בסיכון אני מדברת על פערים של שנתיים בהתפתחות של הילד. ככל שאנחנו נקדים לטפל בהם, פה אני רואה את המעון - - -

אתם מאתרים כאן בתוך המעון את האוכלוסייה?

בשנים קודמות אנחנו איתרנו פה ילדים, יש לנו עוד מסננת אחת, של מנהלת המעון בעצמה מאתרת את הילדים, ממלאה טפסים ומעבירה למרכז ואנחנו מטפלים בילדים. יש אחוז מאוד גבוה של הורים שהם לא משתפים פעולה כי בגיל הצעיר הם לא מבינים עדיין את החשיבות של המשאבים שצריך לתת לילד בגילאים האלה, אז אנחנו נכנסים למעונות ועושים שם גם עבודה.

אני מוכרחה לציין שבשנים האחרונות, בגלל משאבים מאוד מאוד מצומצמים, אנחנו עושים פחות ופחות, בשנים קודמות עשינו הרבה יותר בתוך המעונות. אני מאוד מקווה שאנחנו נצליח כן להשיג משאבים. אלעד ציין דבר מאוד חשוב, זה לא רק משאבים כספיים, זה משאבים של כל אחד ואחד מאיתנו בתוך הוועדות ובשטח. אחת המטרות של הפורום לגיל הרך שאנחנו הצבנו לעצמנו זה איך כל אחד מתוך האנשים שאחראים, גם הגורמים המקצועיים וגם ההורים, איך אנחנו ביחד משלבים ידיים ומגיעים לתוצאות טובות יותר.

אני יושבת ראש האגף לגיל הרך בוויצו. יושבת פה ד"ר נעמי מורנו, מנהלת האגף, היא איש המקצוע, אני חברת ועד מנהל בוויצו. יש בינינו חלוקה, אני בתור יושבת ראש האגף מביאה את דבר האגף להנהלה ודבר ההנהלה לאגף. יש לנו 184 מעונות יום מפוזרים בכל הארץ ומסגרות חוץ ביתיות, נעמי בטח תרחיב על כל הצד הזה.

אני עידית חסון, אני ממונה מנהלית מחוזית, 70 מעונות של ויצו, ממעלה אדומים עד כפר סבא, המעון הזה הוא חלק מהאזור שלי.

החלוקה הגיאוגרפית בוויצו מיוחדת.

כן, אני רואה שיש אשכולות ובכל אשכול יש עוד חלוקות פנימיות.

אני אחראית בעיקר על הצד הלוגיסטי יותר של המעונות. במעון הזה עיקר שיתוף הפעולה שלי מול עדנה זה לממש את החלומות שלה מבחינת בינוי. זאת אומרת היא באה עם איזה רעיון, היא רוצה לעשות כאן דשא, מקבלת תרומות וכו', אז באמת איך לעשות את זה שזה יתאים לפרוגרמה ולדרישות ושזה ייעשה נכון כדי שזה יישאר לאורך זמן. אז אני מתעסקת בעיקר מולה בתחומים האלה. יש עוד הרבה תחומים, אבל התחום הזה.

אחד הדברים שאני רוצה לנצל את ההזדמנות כאן לדבר זה הנושא שלמעון הזה אין מקלט ואנחנו היינו בקושי רב בתקופה האחרונה כי אנחנו מפנים כאן ילדים או מונעים מילדים שזקוקים למסגרת הזו להגיע הנה והם נשארים עם ההורים בבית ולא תמיד יש מי - - - גם לאותן משפחות אין מקלט ואנחנו מצאנו לקראת סוף המלחמה איזה פתרון, לפנות חלק מהילדים למבנה אחר של ויצו, למעון אחר, זה היה של ויצו?

לא, בסוף זה היה גן על עיריית תל אביב.

כן, נכון, זה כל הלוגיסטיקה של האוכל, של המטבח, שאנחנו אמורים לעמוד בסטנדרטים מסוימים של פינוי והובלת אוכל ובישול וכו'. לדבר הזה צריכה איזה תרומה, להעמיד כאן איזה שהוא ממ"ד שגם עומד בפרוגרמה מחייבת, של 50 מטר מינימום.

סליחה, אני חייבת להגיד משהו. במקום הזה יש מקלט - - -

אני יודעת, אני אגיד.

- - - אחרת זה לא תקין ל - - -

אני אמשיך ואגיד.

ועוד דבר נוסף, גם פיקוד העורף אומר, והייתי איתם בקשר גם ב'צוק איתן', לא חייבים מקלט, חייבים למצוא את המקום המוגן ביותר, מרחב מוגן.

אני ארחיב על זה.

אני לא רוצה להתעכב על זה.

אני גם לא רוצה, אני רוצה בארבעה משפטים לומר, אל"ף, יש מקלט של עיריית תל אביב כאן למטה, שחלקו - - -

מה זה למטה? מתחת לבניין?

פה, מתחת לבניין, שצריך להוריד ילדים קטנטנים במעט דקות למטה דרך מדרגות תלולות, לא סימפטיות, אני ירדתי לשם וראיתי, כשהמקום הזה לא מטופל בשוטף. וזה בסדר, כי אנשים מבוגרים שיורדים - - - לנו עם ילדים קשה. אנחנו הבאנו הנה מומחה מפיקוד העורף והוא דיבר בדיוק על מה שאת אומרת, אממה? הכיתות מרושתות כאן בחלונות, אין כאן איזה שהוא קיר פנימי נורמלי שאתה יכול להושיב את כל הילדים. הוא בעצמו, להמלצתו, אמר שאפשר להשאיר במרחב המוגן הזה חצי ממספר הילדים, זאת אומרת אין אפשרות להשאיר כאן את כולם. לירידה לאותו מקלט, זו פרוצדורה, בשתי דקות אתה צריך להגיע - - -

במצב חירום אנחנו נדרשים על ידי משרד הכלכלה לנהל שגרה, בחלק גדול מהמקרים יש מעונות ספציפיים שלא ואנחנו צריכים למצוא פתרונות. גם עידית הזכירה את העניין של תרומות, אם תהיה תרומה או לא. זו נקודה שאולי צריך לזכור אותה.

זה חלק מהאחריות של מי שמנהל את המעונות, בחוק הפיקוח זה - - -

יש בתקווה אולי 15,000 תושבים, נראה לכם שלכולם יש מקלטים?

ממש לא. אני יכולה להגיד לכם שבכל הרובע עצמו, כמעט 100,000 תושבים, יש אולי 20 מקלטים.

אנחנו מדברים על שעות היום שהילדים נמצאים וקורה משהו והאחריות פה היא על צוות לא גדול, שזה לא אחד על אחד, זה לאסוף קבוצות של ילדים ולהתחיל להעביר אותם ואלה ילדים שצריך להרים אותם, אלה גם לא ילדים שהולכים, זה תינוקות.

אבל במצב כזה לא מנהלים שגרה, במצב כזה - - -

אנחנו ניהלנו שגרה. חויבנו - - -

משרד הכלכלה מחייב אותנו לנהל שגרה.

אם אין סכנה באמת אז אפשר לנהל שגרה, לשמור על שגרה זה חשוב, אבל אם וכאשר יש חשש כלשהו לא שולחים, לא תלמידים, לא גני ילדים ולא מעונות.

לדעתי אנחנו נכנסים יותר מדי לעומק הסוגיה הזאת, אבל חשוב להבין שמשרד הכלכלה, המדיניות של מדינת ישראל היא לשמור על שגרת חירום כל הזמן, שגרת חירום זה אומר להפעיל את המעונות, אז כל המשק נכנס לאיזה שהיא סחרחורת. במקומות שבהם אנחנו, לפי שיקול דעתנו, למרות שאומרים חשבנו שאי אפשר, אנחנו קיבלנו הנחיות חד משמעיות לפתוח ואנחנו העברנו בחלק מהמקומות ממקום למקום, חיפשנו כל מיני מבנים חלופיים שלנו, מבנים של הרשויות המקומיות. 'צוק איתן' היה בתקופת חופשת הקיץ אז יכולנו לקבל מבנים חלופיים של הרשות, אבל זו סוגיה שדורשת חשיבה, זה לא טריוויאלי הסיפור הזה. צריך להבין שזה ילדים מאוד מאוד קטנים, צריך להרים אותם, זה לא כל כך פשוט.

אני רוצה לסכם במשפט שבעצם המעון הזה באמת נראה מאוד יפה ובאמת מאוד מטופח, זה ייאמר לזכותה של עדנה שהיא יצרה מין בית כזה שמשלב גם את היופי של המבנה וגם את כל הפן החינוכי והתכנים והחוגים והפרויקטים שנעשים שם וזה מדבר בעד עצמו, כמו שהיא אומרת, לגבי הרישום לשנה הבאה.

(המשך סבב נוכחות).

אני מגי ואני אמא לתאומים שי ונועם, שנמצאים בכיתת התינוקייה. אני ובת הזוג שלי הגענו לפה לפני חמש שנים לשכונת התקווה מהצפון הישן של תל אביב. כולם הסתכלו עלינו כאילו 'מה?' ואנחנו מאוד מאוד מאוד שמחות על המעבר הזה. דיברו על זה שהרבה משפחות עוזבות את שכונת התקווה, אני חושבת שיש גם תנועה שמתחילה, דווקא של משפחות שמגיעות מהמרכז, מהצפון, דווקא לשכונת התקווה, בגלל האילוצים הכלכליים ואנחנו מוצאים פה המון אנשים. אנחנו מוצאות פה המון משפחות חזקות כלכלית שבוחרות במודע להגיע לאזור הזה ולחיות פה. יש המון יתרונות לאזור הזה, הוא אזור שלדעתי קצת מתפספס, המון נקודות חוזקה, המון אנשים טובים, אנשים חמים, שכנים נהדרים, שמאוד מחזקים את התחושה שלנו שעשינו החלטה טובה לבוא לפה.

כשהבאנו את הילדים לכאן חיפשנו להם מסגרת התלבטנו, מה, שכונת התקווה, ולגמרי במקרה, ממש במקרה מצאנו פלייר בתוך תיבת הדואר של המעון. אני אחות במקצועי ועשיתי באחת ממשרות הלילה שיחה עם אחת האחיות שעובדת איתי והיא אמרה לי 'תרשמי את הילדים למעון, די, הגיע הזמן לשלוח אותם למעון, שתשני אחרי משמרות' ובאמת יום למחרת מצאתי את הפלייר הזה בתוך תיבת הדואר, הרמתי טלפון לעדנה והיא אמרה לי 'אני לא מדברת איתך, פשוט תבואי'. והיא ככה, כמו במטה קסם הפעילה את הקסמים שלה עלינו ונרשמנו באותו היום. אנחנו כל פעם נדהמות ומופתעות ונרגשות לראות מה הולך פה.

יש פה המון סוגים של אנשים, יש פה משפחות גאות. אנחנו אמרנו שבשנה הבאה אנחנו מוציאים פה משאית - - -

כיתה בפני עצמה אני פותחת. עם מצעד הגאווה אנחנו יוצאים.

המון סוגים של משפחות. יש פה פלסטינים ישראלים, יש פה משפחות חד הוריות, משפחות רווחה. זה כיף לראות את זה. אני אישית מאוד שמחה שהילדים שלי רואים רב תרבותיות ורב גוניות ולא רק אנשים מאוד מסוימים. זה מאוד משמח אותי. אנחנו עובדים מאוד בשיתוף עם המנהלת, עם המטפלות המקסימות. לא פעם ולא פעמיים אני מגיעה למעון לקחת את הקטנים, מציצה מהחלון ופשוט מתרגשת עד דמעות לראות אותם. אז באמת כל הכבוד לעדנה ולצוות היוצא מן הכלל שיש לה.

כל הכבוד להורים, שמביעים אמון.

אנחנו אמרנו בתחילת השנה לעדנה שאנחנו נתגייס והמעון יישאר פתוח.

היא אחת הסיבות לכך שהכיתה השלישית נפתחה, זו אחת האימהות. אמרתי להם 'אתם רוצים מעון? צאו לשטח, תביאו הורים'.

כמה ילדים יש כאן?

כרגע אנחנו 63, התחלנו עם 47. 63 זה נחשב וואו. בשנה החדשה, אנחנו עכשיו נמצאים במצב של 63 ואני אמרתי לוויצו, יהיו לי 75 ילדים ויהיו לי 75 ילדים, אני אביא אותם גם מקרית שמונה. אני יודעת שהם יהיו.

אני רוצה לומר, זה לא שיש מחסור במשפחות או בילדים שזקוקים למעונות יום, הרי האלטרנטיבה היא פעוטונים פרטיים וסופר יקרים. רוב המשפחות לא עומדות בזה, הן פשוט נאלצות לעשות את זה. אז זה לא שיש עודף מקומות במעונות היום, פשוט לאנשים אין אפשרות, אין מספיק מקומות.

אז אנחנו החלטנו להביא אנשים מחוץ לשכונה. יש כאן תאומים שבאים מרמת גן. אחרי שחצי שנה הם היו בפעוטון פרטי הם ברחו משם. הם שילמו מעל 6,000 שקל בחודש לפעוטון הפרטי, המשפחתון הפרטי, והן ממש מברכות אותנו.

היא תמיד מפתה אותם, היא אומרת 'תתחילו, אני אעביר אתכם אחרי חצי שנה', היא יודעת שהם לא יעברו.

האמת שזה נכון, צריך לבוא ולראות - - -

גם אם הם משלמים מלא הם חסכו 2,000.

אז זה לא שיש פה עודף של מקומות, יש פה מצוקה עצומה וגם אני חושבת שוויצו וגם ההורים שהתגייסו, ויצו ונעמת וכל הארגונים שיצאו לקרב ואנחנו ההורים התגייסנו איתכם בנושא, יש כאן מצוקה עצומה של מקומות במעונות יום מסובסדים על ידי המדינה - - -

מוכרת הנקודה הזו.

אנחנו פשוט מוציאים את הבשורה מכאן, שיש כאן משהו מיוחד ואנשים מגיעים מבחוץ. אולי היה מקום לחזק את המקומות האלה, להעצים אותם, להעצים את המשפחות, לחזק את המשפחות, שלא ייבהלו. המשפחות פה, פשוט מחוסר ידע, בורחות מכאן.

אנחנו גרנו כמעט עשור ברחוב בזל היוקרתי. את השכנים שלי אני לא הכרתי, כי כל פעם החליפו, אף אחד לא אמר שלום לאף אחד, וכשחשבנו לעבור לשכונת התקווה אני לא ישנתי בלילות. וכשהגענו לכאן אז השכנה הנחמדה, שגם הנכדים שלה היו פה במעון, קידמה את פנינו עם עוגה ותה, עוד לפני שעברנו לבית, רק באנו לנקות אותו. ובאמת יש פה יחסי שכנות מיוחדים ואני חושבת שזה העוול שנעשה פה לשכונה, כמו הרבה מקומות פריפריים, יש פה הון אנושי מיוחד ואדיר שחבל שהוא מתפספס. כן חשוב להעצים את המקום הזה, להעצים את השכונה ולחזק אותה.

באיזה רחוב את גרה?

ברחוב קהילת מקסיקו.

כמה זמן?

חמש שנים.

אני אגיד משפט שאמרתי לליאור בדרך, יש פה משהו באותנטיות שגורם להתרפק על מה שהיה פעם, אצלנו, היום אנחנו כולנו רודפים אחרי משהו לא ברור כזה. אני שמחה בשבילך, שמחה בשביל המעון.

תודה.

יש עוד חברי כנסת בוועדה הזו.

יש עוד חברי כנסת, כן. הם לא תמיד מגיעים לסיורים והאמת שאנחנו ועדה שיורדת המון לשטח.

מסיירת הרבה, מעייפת אותנו.

אני חושבת שזה קצת לא לעניין שרק מדברים על הדברים ולא יורדים ורואים ומרגישים אותם. יש גם שותפות מדהימה, מצד הצוות של הוועדה והמנהלת, אז למה לא בעצם?

אני רוצה באמת לספר שוויצו, האגף לגיל הרך בוויצו, מפעילים, כמו שטל אמרה, 184 מעונות ברחבי הארץ, 15,000 ילדים כל שנה. אנחנו פועלים בכל מיני מקומות בארץ, מאילת ועד קרית שמונה. רק בתל אביב יש לנו 22 מעונות, זאת אומרת יש באמת בכל מיני שכונות.

עלתה פה באמת הנקודה, יש לנו מעונות בחלקים של העיר שיש רשימות המתנה של 400 ילדים ויש מעונות בטווח נסיעה של רבע שעה, אני מדברת גם ממקום העבודה של הורים, ובאמת יש פה סוג של מה שאת מתארת פה, אנחנו - - -

כן, אנחנו פועלים בתבניות, חברים.

נכון, אנחנו מכירים. אני חושבת שמאוד מאוד חשוב שכשמדברים על המחסור, המחסור הגדול במעונות, גם אם יש עוד כל מיני תהליכים שנכנסים לתוך הסיפור הזה, אז מוצאים במקום מסוים, גם אם צריך לנסוע אליו אגב, לא במקומות אחרים. לא יודעים באמת מה יש ומה ניתן ואיזה רמה של שירות ניתנת דווקא במקומות כאלה ובוודאי לא פחות מאשר במקומות אחרים.

אנחנו מפעילים מרכזים לגיל הרך, עם יחידות התפתחותיות, תכניות הורים-ילדים, יש לנו קו ייעוץ להורים לילדים בגיל הרך, תכניות הדרכה להורים ומסגרות חוץ ביתיות, לילדים שמוצאים מהבית. זאת אומרת יש לנו רצף של שירותים להרבה מאוד לקוחות כל שנה. ויצו פועלת שנים, באנגליה במהלך השנים היא הלכה והתפתחה והתמקדה, מעונות היום והגיל הרך הוא באמת מחצית מהיקף הפעילות של ויצו, מחזור מאוד גדול של כוח אדם ואנחנו באמת פועלים בכל מקום.

צריך לציין שיש לנו 20 מעונות רב תכליתיים שפועלים משבע עד שבע, ילדים בסיכון ובסכנה ולמשפחות, תכניות בשילוב ילדים עם צרכים מיוחדים במעונות. מגוון מאוד רחב של תכניות לכלל האוכלוסייה. אנחנו לא גוף סקטוריאלי כזה או אחר, יש לנו אוכלוסייה בכל מיני שכונות, בכל מיני ערים בארץ, דתיים, חילוניים, יהודים, ערבים, באמת כל מיני משפחות, כל מי שגר ליד מעון או מוכן לנסוע טיפה, או שמקום העבודה שלו ליד מעון מוזמן.

אנחנו פתחנו לאחרונה בירושלים מעונות לאוכלוסייה החרדית, כי זה הקהל שלנו. אז התאמנו כשרות וכל מה שצריך, כי זה הקהל ואנחנו נלך איתו.

אז באמת אנחנו שם. אנחנו ארגון חברתי. בשנים האחרונות ביחד עם ארגונים אחרים אנחנו מתמודדים עם מחסור במקומות מסוימים במעונות בצורה מטורפת, זה לפעמים 1 על 4.

אבל רק 23% מסך כל הפעוטות שנמצאים במסגרת הם במעונות שמוכרים על ידי המדינה. מ-75%, היה 75%, שנמצאים במסגרות פרטיות.

או שהם לא נמצאים במסגרות.

לא, ה-75% נמצאים במסגרות פרטיות. כל האחרים, שאנחנו לצורך העניין לא אמדנו אותם במספר, נמצאים עם ההורים. אבל מי שכבר נמצא בתוך מסגרת החלוקה היא 23%-77%, שתבינו.

אז תמיד כשמדברים על הגיל הרך לא מדברים רק על הפתרונות הקיימים אלא על המחסור הגדול שיש במסגרות בכלל, על המחסור בכוח אדם. אני לא יודעת אם דיברנו על זה כבר, אבל יש מחסור מאוד מאוד חמור בכוח אדם.

קיימנו על זה דיון בוועדה, מאוד קשה - - -

מאוד קשה לגייס, זה לכל המסגרות בגיל הרך. יש משהו שקשור לתכנון, לאורך זמן, לתהליך הלמידה בתחום של כוח אדם בגיל הרך. יש מחסור שכולם חווים אותו, אז אני לא יכולה להגיד שזה קורה פה או קורה שם, כולם חווים אותו. נכון שזה שכיח יותר במקומות שבהם המטפלות לא מתגוררות ליד המעון, במיוחד במקומות, לצערי אני אומרת את זה בצורה הכי ישירה, שעלות המחיה שם מאוד מאוד גבוהה, אבל זה קיים בכל המקומות. אנחנו יודעים שבסופו של דבר אנחנו גם מסייעים מהמטה והאגף, גם המנהלת, יכולה יותר או פחות, זה גם תלוי באישיות שלה, אנחנו רואים כמה זה משמעותי, אבל זו בעיה מאוד חמורה, בעיה ארוכת טווח. יש פה משהו שלא פיצחנו אותו, לא אנחנו, ודאי לא משרד הכלכלה. אני רואה את זה, לא כל כך מבינים את מהות הבעיה. זה על השולחן. אם רוצים לתכנן ענף לטווח הרחוק צריך לחשוב על כוח האדם, על ההשכלה שלו, על ההתמחות שלו - - -

צריך לשנות את התפיסה.

לשנות את התפיסה מקצה לקצה.

התפיסה היום, וכל עוד שזה נמצא במשרד הכלכלה, עדיין, זה השיח שמתקיים היום, השיח הוא שיח של תעסוקת נשים, הוא שיח תעסוקתי, הוא לא שיח חינוכי. השיח חייב להשתנות כדי שאפשר יהיה לבנות איזה שהיא עתודה לטווח הארוך. יש מקומות שבהם התחילו, היום אנחנו יודעים שיש כבר קורסים מתקדמים למטפלות סוג 1 וסוג 2 והם הכניסו כל מיני ייחודיות בחלק מהקורסים כדי שזה יהיה גם למעונות וגם יתאים לסייעות שעובדות במסגרת 3 עד 6. בשיח שהיה בוועדה אצלנו דיברנו שגם המעונות צריכים להיות בתהליך, אפילו שהוא עדיין לא בחקיקה לצורך העניין, אבל כבר מקבלים מישהי אז להשתדל שהיא תהיה עם ההכשרה המתאימה וכך לבנות את הסגל החדש.

אני חושבת שזה מערך שבו כולם צריכים לשלב כוחות ולראות איך אנחנו בונים פה משהו, בדיוק כמו שאת אומרת, עם ראייה ארוכת טווח כדי שיהיה פה מנגנון שהוא אחר ממה שיש היום.

אני אומרת שזה גם בריא יותר לילדים.

כן, ברור.

הדבר שהכי משפיע על איכות הטיפול במעון זה האינטראקציה עם המטפלת ואיכות הצוות המקצועי. יש לנו צוותים מקצועיים מצוינים, אבל עדיין אנחנו מסתכלים על התהליך לאורך שנים ויש כבר במה להשקיע. אנחנו פיתחנו לאחרונה ביחד עם הג'וינט מודל שנקרא מסלול לקריירה למטפלות למעונות, עם תכניות רוחב ותכניות אורך, אבל את יודעת, כל אחד עושה כמה שהוא יכול בגזרה שלו ואנחנו באמת חושבים שאם יש מקום לחשוב להרחיב תהליכים כאלה ולהטמיע אותם ולקדם את הענף כענף, כי הענף הוא באיזה שהוא משבר מאוד גדול.

אז בתקופה האחרונה זה יותר עלה לכותרות, מדברים על זה, אנחנו כבר חווים את זה, לקח לנו זמן להגדיר לעצמנו את זה בצורה כזאת שזה ענף שנמצא במשבר, לקח לנו זמן להגדיר את זה כי קשה ככה לראות את עצמך, כי בסוף מסתדרים. עושים את זה, עושים את זה, בסוף מסתדרים, אבל אי אפשר ככה לאורך זמן לקדם את התהליך במיוחד, כמו שאת אומרת, ש-75% בכלל לא נמצאים במסגרות.

הם נמצאים במסגרות, במסגרות פרטיות.

במסגרות לא מפוקחות.

חוק הפיקוח שאני מקדמת מתייחס לכלל המסגרות והוא דורש גם סטנדרטים של בטיחות וסטנדרטים של כוח אדם שהם אחרים ממה שיש היום כחלק מהרצון בעצם ליצור איזה שהיא הסדרה של הענף הזה. מספיק לי לעבור את המשוכה הראשונה כדי שאנשים יתחילו לחשוב אחרת, גם אם לא נצליח להשלים את כל התהליך, אבל זה מתבקש.

אני רוצה להעיר לגבי החוק. אני פחות מכירה את ההיסטוריה של החקיקה, מן הסתם את מכירה הרבה יותר טוב ממני, אחד הדברים הכי חשובים זה באמת העניין של המשאבים שמבקשים ליישום החוק. בלי משאבים זה לא - - -

החוק הוא דרקוני מבחינת התקציב שנדרש, ברור לי שנצטרך לעשות אותו בשלבים, אבל כן, אנחנו בהחלט מודעים לזה.

בשלב הזה של הביקור אנחנו נעשה סיור במעון, נראה פעילות של הילדים, אבל נחזור לסכם את זה.

אולי להגיד מילה על צילומים בכיתות.

לצלם, רק אני מצלמת, בבקשה, כי יש לי אישור מההורים לילדים מסוימים. אחר כך אני אוציא מה שאפשר יהיה.

אנחנו נבקר לפי הסדר פה. הכיתה שאנחנו נמצאים בה זו כיתת הפעוטות. לכל כיתה יש חצר נפרדת משלה ובהתאם המתקנים לגיל הילדים.

(ישיבת סיכום)

כשהייתה לנו ישיבה על המעונות בכלל, לא רק על ויצו, אמרו שהולכים לסגור שמונה מעונות של ויצו, זה גם הופיע בתקשורת, ואז איזה אבא צעק, 'שיספרו איזה מעונות סוגרים. לא סוגרים סתם, במקומות אחרים פותחים, הם סוגרים בלא רווחיים'. מה?

כן, זה לא משהו שאני שמחה לדבר עליו אבל זה בהחלט חלק מהמציאות שלנו.

אמרתי שאני מתנצלת, אבל הייתי שמחה להבין מה עומד מאחורי האמירה הזו.

בפירוש, מכיוון שיש לנו בעיה גדולה בכל מה שקשור לענף, גם בארגונים אחרים, הייתה החלטה של הנהלת ויצו לסגור תשעה מעונות במקומות שונים בארץ, בנחלת יצחק בתל אביב, במעלות, בנתיבות. אני מסכימה שזה לא משהו שאני גאה בו במיוחד, אני יכולה לומר שזו הייתה החלטת הנהלה. תסתכלו על המעונות, יש לנו קושי גדול לתפעל אותם. במעלות זה מעון שלא מתמלא כבר הרבה זמן, זאת אומרת יש פה גם עניין מספרי - - -

הוא לא מתמלא כי יש בעיה במעון הספציפי? זאת אומרת הילדים מוצאים את עצמם במעונות אחרים ולא רוצים להגיע לוויצו?

במעון הספציפי הזה הייתה בעיה של תפוסה כבר כמה שנים, יש לנו מעון נוסף במעלות עם רשימות המתנה, כך שהיה משהו ספציפי בניהול.

אז למה לא עושים איזונים, בודקים בעצם מה הבעיה? אם זה במעלות, מעלות זה אותה שכונה, זה כמו להגיד שיהיו פה שני מעונות באותה שכונה. לא עושים שיקום של המעון?

אז בתהליך העבודה של העירייה, נעשתה ישיבה משותפת, תהליך של עבודה, לנסות למצוא פתרונות, המיקום של המעון בשכונה ותיקה, ההורים, מבחינתם, זה כאילו לנסוע מחוץ לעיר למרחקים, הם רגילים מתחת לבית, ופתחו משפחתונים קטנים שזה גם יותר זול להם. צריך לעשות חשבון שהמעונות המפוקחים, גם אלה שמקבלים, לפעמים במקומות מסוימים יקרים יותר מהמסגרות הפרטיות. כנראה שברמה - - -

אבל את אומרת 'יש לי מעון אחד של ויצו עם רשימת המתנה ויש לי מעון אחר שלא מגיעים אליו'. אפשר לווסת.

בוא ניקח את העניין של הוויסות, כמו בעיר תל אביב. יש לנו 22 מעונות בתל אביב, מעבר לפינה פה מבחינתנו, מעבר לפינה פה, יש רשימת המתנה של פי ארבעה ממספר הילדים ומקומות אחרים נאבקים על כל ילד כדי לשרוד את המעון.

אבל מעלות זה מעלות. לא משנה באיזה שכונה במעלות זה מעלות.

אז ההורים, חלקם, לא בטוח שיש להם רכב לכל בני המשפחה - - -

או שמשהו לא בסדר במעון.

הכול יכול להיות. נעשתה בדיקה ביחד עם העירייה תקופה ארוכה, העירייה רצתה שנמלא, אמרנו שאי אפשר למלא כרגע, לא חשוב כרגע מה הסיבה, התוצאה הייתה שהמעון לא היה מלא.

סגרו אותו?

סגרו. מה זאת אומרת סגרו? ויצו מחזירה את המבנה לעירייה ואומרת 'אנחנו בקונסטלציה הזו לא יכולים להמשיך לנהל את המעון'. העירייה מעבירה את זה למפעיל אחר. העניין הוא שמבחינתנו, זה לא עניין שסוגרים את המעון, בכל מקום, אם יש ביקוש ויש מבנה והמבנה מיועד להיות מעון אז המבנה הזה עובר - - -

עוד מעט יש לכם גם מתחרים שהם לא פחות טובים, שנכנסים לשוק, לצפון וכאלה, במיוחד בפריפריה מתלבשים על מעונות כאלה.

אני יודעת. אני אומרת שוב, אני לא שמחה עם ההחלטה הזאת, אני לא גאה בהחלטה הזו, אבל בנסיבות שנוצרו - - - מעונות שמחליטים לסגור אותם אלה מעונות שחסר - - -

לאו דווקא. פה נגיד הייתה סכנה, בגלל שהשכונה שינתה את האופי.

היה לי הרבה יותר נוח לדבר על מקרה כמו מעלות, שיש שם סיבה אובייקטיבית של אי תפוסה סבירה כדי להחזיק מעון והעירייה לא - - -

זה לא אובייקטיבי מבחינתי, אני אגיד לך למה, כי אם יש במעון השני של ויצו, ואני יודעת, זה לא אישי, אני יודעת שלא את מטפלת בזה וזו החלטת הנהלה, אבל את יודעת, את יכולה להעביר רשמים למעלה, אני לא ידעתי על המקרה של מעלות, אולי אחרת הייתי מתערבת, אבל אם יש למעון של ויצו באותו יישוב, ואנחנו יודעים מה זה מעלות, הכול זה באותה שכונה, שיש בו רשימת המתנה ולידו יש מעון של ויצו שאין בו ילדים סימן שמשהו במעון של ויצו הזה לא מתקתק כמו שצריך. זאת אומרת הייתי עושה איזה שהוא, כשאני אמרתי ויסות, זה בדיקה מה קורה שם, אולי צריך לעשות איזה שהוא חידוש, או תהליך של התאמה ואז את גם יכולה להרוויח את הילדים שמחכים כבר.

אני מסכימה. בשלב הזה כבר היינו, בדקנו, אנחנו כבר שנתיים-שלוש באותו מקום, עם העירייה. עד לפני ההחלטה הסופית עוד היינו במאמצים אחרונים מול הרשות המקומית, כדי להגיע לאיזה שהוא פתרון - - -

את צריכה שהמעון יהיה טוב כדי שירצו להגיע אליו.

אני צריכה שהמעון יהיה טוב כדי שירצו להגיע ואני צריכה באיזה שהוא מקום שיהיה גם קהל נגיש וזמין. אני צריכה שהחלופות האחרות תהיינה פחות רלוונטיות, כי מבחינת ההורה בשורה התחתונה מה שהוא מסתכל זה הזמינות שלו. לפעמים הורה עובד חצי יום והוא לא רוצה יום מלא ולשלם על יום מלא. אם יש לו בבית משפחתון, חלופה שהיא הרבה יותר זול מבחינתו, ופה משלמים פחות, אבל עדיין משלמים, אז יכול להיות שהוא יבחר במשהו אחר. כאשר יש אזורי מגורים שיש שם הרבה בתים, הרבה קומות, עם משפחות צעירות, באופן טבעי יש ביקוש הרבה יותר גבוה. כאשר מדובר על שכונה שהיא יותר ותיקה, שהאוכלוסייה הצעירה יושבת במקום אחר, או אוכלוסייה שיכולה לקנות את השירות בכסף, שזה יותר מפוקח, קטנה יותר, אז הבעיה גדולה יותר.

אנחנו נותנים בשני המעונות את אותו שירות, עם אותה הדרכה, עם אותם משאבים, העירייה משקיעה משאבים מבחינתה בתכניות באותה צורה ולא העירייה ולא אנחנו הצלחנו לעבור את המשוכה. אז באנו לעירייה אחרי איזה שהוא פרק, אחרי שהייתה החלטת הנהלה, ואמרנו בואו נראה איך אפשר להגיע. העירייה הביאה את המנהלת אליי למשרד, ניסינו לדבר בצורה משולשת על מה ואיך והיא עזבה את הרעיון, כי זה כנראה לא היה מספיק ברור מבחינתה מה ואיך וזה המצב. אז אנחנו העברנו לעירייה את המבנה בחזרה והעירייה אמרה בדיוק מה שאת אומרת 'זו בעיה שלכם, אתם המפעיל'. לא הצלחנו להתמודד עם - - -

לא, אני לא אומרת שזו הבעיה שלכם, אני אומרת שזה משהו שצריך לעשות שם בדק בית. אם יש לי שני מעונות שלי שלאחד יש ביקוש שיא והאחר לא, ואגב הייתי בפוזיציה כזו, הייתי במינהל החינוך במשך כמה שנים בקרית שמונה, היו כמה גנים מיוחדים, אחד מהם היה להיט, לא משנה אם בצדק או לא בצדק, בשני אף אחד לא רצה לדרוך בו.

מוציאים שם למקום ו - - -

לפעמים בצדק ולפעמים לא ואת צריכה להתמודד עם זה. אז אנחנו פשוט הפכנו את הגן מחדש, פיזרנו את הצוות שהיה שם, בנינו צוות חדש כדי שההורים יבינו, שיפצנו קצת כדי שגם ויזואלית יבינו שיש שם משהו חדש ואני גם עשיתי ורשמתי את הבת שלי לאותו גן. היום זה הגן, תשאלי על גן נרקיס בקרית שמונה, שפעם זה היה גן גולן, כולם נלחמים עליו שם. אנשים לא הסכימו לדרוך שם, הוציאו את הילדים. לפעמים צריך פשוט לראות איך אנחנו ממציאים את זה מחדש כדי - - -

אני מסכימה לחלוטין שאין מעון שבאיזה שהוא סוג של מלחמה עליו, על המשך הקיום שלו, אי אפשר למצוא לו פתרון. גם אם לא מאה אחוז, אפשר לקדם אותו מהמקום שבו הוא נמצא, אנחנו רק באיזה שהיא מגבלה של זמן, אנחנו נדרשים במסגרת תכנית התייעלות כזו או אחרת לתת תוצאה בלוח זמנים.

הייתם בתוך תהליך של התייעלות? זה סיפור אחר.

גם בנחלת יצחק, והתוצאה אותו דבר. תשעת המעונות האלה - - -

פחות אנשים, פחות נרשמים? אז על מה דיבר האבא הזה?

אני אגיד. קודם כל האבא הזה דיבר על תופעה כואבת, זאת אומרת המעון נסגר מהסיבה הפשוטה, כל המעונות שנסגרו זו לא הסיבה היחידה, השורה התחתונה היא שהמעון לא מצליח להחזיק את עצמו ובמשך שנים - - -

כלכלית.

כן, כלכלית. במשך שנים הנהלת ויצו משקיעה מאות אלפי שקלים כדי לאפשר לו לשרוד, מזרימה לו חמצן כלכלי, כשאין לה את המקורות האלה. אומרת ההנהלה, תסתכלי, יש לך מעונות כאלה, מעונות כאלה, זה נכון, זה בתוך העיר, בין ערים, המעונות האלה לא מחזיקים את עצמם, מסיבות כאלה ואחרות.

בשביל זה יש מערך של מעונות ואז עושים סבסוד צולב בדרך כלל, כשמדובר על רשת.

במה זה תלוי? אם יש במעון אחד, נגיד, הרבה חד הוריות שמשלמות פחות וזה מעון - - -

לא, לא, לא.

עלות ההשכרה של המבנה? התקן על ילדים הוא הרי אותו תקן.

אני אסביר מה משפיע על היכולת של מעון. קודם כל צריך להסתכל ברמה הכללית, הייתה בשנה האחרונה הרבה מאוד עליות במשק, מבורכות, של שכר מינימום, שלא באה לידי ביטוי בתעריף של המעונות, ואז אומרים שאי אפשר להעלות את התעריף, כי מה? הורים ישלמו יותר?

אני מבינה מה תמי אומרת, היא אומרת שנוצר מצב, מבחינת מה שאתם אומרים, שיש מעון אחד שכן מסוגל להחזיק את עצמו ומעון אחר שלא מסוגל להחזיק את עצמו, מה הסיבה שמעון מסוים לא יכול להחזיק את עצמו?

אני אנסה להסביר לך. בגדול, התעריף שההורים משלמים מול תקינת כוח האדם של משרד הכלכלה - - -

אבל זה נכון לגבי כל מעון.

אני כבר עונה לך. שניהם בעצם יוצרים מצב שכל מעון, שהוותק הממוצע של הצוות הוא מעל תשע שנים וחצי, הוא הופך להיות מעון גירעוני.

דיברו על זה, על המשכורות של המטפלות הוותיקות.

עכשיו מה קורה? המדינה בעצם, אם היא תעלה את שכר הלימוד, נניח שהיא תחליט שהוא ישלם 4,000 שקל, אבל הורה שאמור לשלם רק 1,000 ימשיך לשלם 1,000, המדינה תיתן את ההפרש הזה לארגונים, בעצם הכול יהיה בסדר. רק מה קורה? אזור כמו מעלות, אני לא מכירה, זה לא אזור שלי, אבל אני יכולה להבין, אם הצוות שם הוא מאוד מאוד ותיק והניוד שלו, זה לא ירושלים שאני יכולה בירושלים לנייד מטפלת ל-30 מעונות סביב, מטפלת ותיקה ולהביא חדשה כדי להוריד את ממוצע הוותק, במעלות לצורך העניין - - -

לא, לא משנה, לא צריך לעשות את זה, כי יש מה שנקרא סבסוד צולב, אז בירושלים את מרוויחה, במעלות את מפסידה וזה - - -

לא, זה לא הולך ככה. כל מעון היום - - -

ככה זה ברשתות.

יכול להיות, אבל בוויצו - - -

בשנים עברו זה מה שהיה, היום המצב השתנה. יש לנו פחות תרומות מהפדרציות, יש לנו פחות שיפוי ממשרד הכלכלה, יש רגולציות הרבה יותר מחמירות, אז כשיש לך מצב כלכלי שאת צריכה להצטמצם בו אז מצטמצמים בכל הפרמטרים.

לא, אבל עובדה שחלק מהמעונות נסגרים וחלק לא. חלק מחזיקים את עצמם וחלק לא ואז נוצר איזה שהוא - - -

אני רוצה לחדד.

לי יש עניין עם הארגונים, שאולי הוא לא רלוונטי למעון הספציפי הזה אלא בכלל, שאני אומרת בתפיסה שלי, אם שקיפות אז עד הסוף, אני אמרתי את זה גם בדיון שהיה בוועדת העבודה והרווחה והוא דיון שלא היה פשוט, אמרתי 'אתם רוצים שקיפות? בואו תפתחו את הכול, אני רוצה לראות את החשבונות שלכם, את המחזורים שלכם, אני רוצה לראות מה אתם מסבסדים מתוך הפעילות של המעונות', ואני יודעת מארגונים אחרים שזה קורה, אני יודעת להצביע באצבע איזה פעילויות נוספות, ואז כשבאים 'אנחנו סוגרים מעון כי הוא לא היה רווחי', אני אומרת להם 'סליחה, אתם מממנים פה פעילויות של נשים כאן, של נשים שם, ועושים כל מיני' ואז אני - - -

אני רוצה להגיד דבר אחד. זה נכון שיש הבדל בין יכולת התמרון של ארגון שמפעיל רק מעונות ויכול לייצר מצב של סבסוד צולב, כמו שאת מתארת, כי מערך המעונות וניהול מושכל יכול לייצר גם בתקופות קשות יותר איזה שהוא מערך של סבסוד צולב פנימי, וזה דבר שהוא נכון לעשות, אני מסכימה לחלוטין. כשנותנים שירותים נוספים לאוכלוסיות ברווחה, שאין להן מקורות מימון והתרומות יורדות, אז במערכת הכללית אכן ה - - -

אבל המדינה משלמת את ההפרש. ברגע שמשפחת רווחה, לצורך העניין - - -

אבל אני מדברת לא במעונות, אני אומרת שיש תכניות נוספות שהמנגנון הוא כזה שמראש זה נבנה על תרומות ואלה תכניות לא פחות חשובות, אז העמותה כעמותה מתמודדת עם אתגרים נוספים. והראיה, כשמסתכלים על חשבונות, ובמשרד האוצר עכשיו הם מבקשים את הנתונים, אנחנו ניתן להם את כל הנתונים הנדרשים וצריך להבין מה קרה בשנה האחרונה. בשנה האחרונה היה את שכר המינימום והפעימות שלו, כשהעדכון של התעריף הוא לפי השכר הממוצע במשק, זה לא עובד ביחד, זה לא עובד, אנחנו ענף אחר שעובד על בסיס שכר מינימום בעיקרו ולכן צריך להצמיד אותו למשהו אחר ולא לשכר הממוצע במשק.

יש דברים נוספים שבמהלך השנים ירדו. בסוף 2012 היה עדכון של סל התשומות בשיטה מסוימת, ואנחנו באמת התנגדנו, כל הארגונים, בצורה מאוד ברורה לעדכון, העדכון הזה לא היה ריאלי מבחינת ההוצאות שיש בפועל ורואים ירידה מ-2013 ביכולת ההתמודדות של ארגונים, הן הקטנים והן הגדולים, יכולת התמרון שלך כגוף קטן היא קטנה יותר מאשר כשאתה גוף גדול ונושא על גבך עוד תכניות.

כן, כי יש שם תכניות נוספות שממומנות על ידי ה - - - אגב, אני מברכת על הצעד הזה. לי היה שיח באוצר ואני אמרתי, הארגונים רוצים לבוא, פעם אחת צריך לפתוח את הכול, לשים את זה על השולחן, תפתחו, אם מגיע להם יותר, אנחנו לפחות יודעים שמגיע להם באמת ואנחנו יודעים כמה מגיע להם ואנחנו יודעים איך אנחנו רוצים להתנהל לעתיד לבוא, בהנחה שאנחנו בונים תכנית שהיא ארוכת טווח. אבל אנחנו נמצאים כל הזמן באיזה שהוא ערפל, שכולם מרגישים שהם - - -

(הישיבה נפסקה בשעה 11:30 ונתחדשה בשעה 11:45.)

אני מסכימה שיש פה איזה שהיא חוויה של חוסר אמון מתמשך. יש רגולציה שחלקה היא רגולציה בלתי סבירה מבחינתנו, מהרגע להרגע, התחלנו לעשות דבר אחד ומיד מתחיל דבר אחר. היכולת שלנו להתמודד עם רגולציה, שאנחנו לא רואים את ההיגיון שבה ולדעתי גם מי שלפעמים מעביר לנו את ההנחיות לא עד הסוף בירר את הדברים, גם היא בעיה, ולכן אנחנו עובדים היום בשלוש קבוצות עבודה מול משרד האוצר והכלכלה. אחת זה הנושא של סל התשומות, לפתוח בדיוק ולראות מה ומו. אני אומרת את זה גם לצורך הידיעה. אחת זה הנושא של תקצוב של הרבה מאוד דברים שחסרים בכלל והנושא השלישי זה כל מה שקשור לנושא של רגולציה, שהיא בעיה חמורה במיוחד מכיוון שרגולציה זה כסף, אם היום מבקשים מאיתנו דבר ולמחרת דבר אחר, ברמה של רשת זה עשרות מיליונים כל הזמן, ואם רוצים שהעסק הזה יעמוד על הרגליים - - -

צריך גם לזכור שמלכתחילה, לפחות בהקמה החדשה של מוסדות לילדים, חייבים לקחת בחשבון 100% בטיחות ילדים. אלה מקומות שקשה לי להתפשר עליהם, כי זה לא משנה, כי בסוף החיים של הילדים שלנו יקרים יותר מכל דבר אחר.

בטיחות זה דבר ראשון לכולם. זה ברור. אם אנחנו כרגע בונים מעון חדש, על פי סטנדרט של המדינה וזה הסטנדרט שהמדינה קבעה אנחנו לא יכולים אחרי חצי שנה להיות משהו אחר ואחרי עוד עשדרה חודשים עם משהו שלישי, וזה בדיוק הקושי הגדול - - -

לא, אין ספק שצריך להיות שכל בדברים האלה, אני מסכימה איתך לגמרי.

צריך להיות שכל, אנחנו כולנו מדברים על אותו דבר ובסופו של דבר אנחנו לכודים באיזה שהוא סוג של משהו שהחריף מאוד בשנים האחרונות, אגב. זו לא הייתה ההתנהלות לפני כמה שנים. משהו קרה במשרד הכלכלה.

זה לא רק משרד הכלכלה - - -

יפעת, אנחנו כולנו מסכימים שילדים צריכים להיות במקום מפוקח, מסודר ומסובסד וצריך לשמור על המקומות האלה. אנחנו נלחמים על זה בוויצו. גם על מה שקורה, שמאוד כואב, הסגירה של המעונות, אני ממש מעריכה את העבודה של נעמי עם עוד ראשי הארגונים, להגיע למשרד הכלכלה ולבקש ולדרוש עוד דברים, אני מקווה מאוד שאנחנו נצליח כי צריך ממש לשמור על קיום הארגונים, ויצו, נעמת, אמונה, מקומות מפוקחים, אבל זה צריך להיות עם שכל, מה שמבקשים מאיתנו, שנוכל לקיים את זה לטובת הילדים.

עם שכל ועם שקיפות והוגנות מכל הצדדים. אני ממש מתעקשת על זה, כי לא תמיד אנחנו שם. בגלל זה אני אומרת, אני מאוד מעריכה את השיח המאוד כן הזה שהתקיים כאן עכשיו.

אני רוצה לחדד משפט שדיברה עליו נעמי, מכורח תפקידי כממונה מנהלית, על הרגולטורים ועל כל הדרישות. אני יכולה לומר לך שאני כל היום מתעסקת בדרישות של משרד הכלכלה ומשרד הבריאות על דברים הזויים, שכל יום שני וחמישי הם משנים את דעתם, את החלטתם, דוח מנובמבר לא דומה לדוח דצמבר. הם נכנסים לנישות שאני לא יודעת מאיפה הם הביאו את כל זה, אין לנו תקציבים לדברים האלה, אנחנו מוציאים את זה, אני שומעת כל הזמן, דרך אגב, אני אומרת את זה ליד נעמי, גם מהמנהלות, שהמפקחות במשרד הכלכלה והבריאות אומרות, וגם לי לפעמים ברמה האישית, שוויצו הוא הארגון היחיד שעושה הכול, כי אנחנו באמת לא לוקחים אחריות. יש לזה מחיר כספי. אני לא לוקחת אחריות, אני מניחה שגם - - -

כל כמה זמן יוצא חוזר חדש? כל חודש אתם מקבלים הנחתות חדשות?

לא.

אם היינו מקבלים כל חודש היינו במצב טוב, אנחנו לא יודעים מתי זה - - -

הם באים פתאום ומחליטים לקבע טייפים.

הם נותנים הנחיות.

ברור, הטייפים היו צריכים להיות מקובעים מלפני כן, אנחנו הולכים להיכנס לבתים של האנשים, שיבינו שאם הם לא מקבעים את - - -

אין לי בעיה, את לא הבנת אותי. הם הגיעו בתאריך מסוים, לא רשמו כלום. אתה מביא איש אחזקה, אתה משלם לו על יום עבודה והאנשים פרילנסרים, אני לא צריכה להגיד לך כמה הם מרוויחים, עושים כל מה שהם ביקשו והלכו. חוזרים לביקורת, לראות שביצענו, ואז היא מתחילה, 'אה, עכשיו הטייפים, עכשיו החוט, אה, עכשיו זה', מתחילה להוציא עוד רשימת מכולת חדשה. אוקיי, את מביאה עוד פעם את איש האחזקה הזה, מתקנת כל מה שהם ביקשו, היא חוזרת לביקורת, ואז היא מתחילה, 'אה, את זה שכחתי, את זה לא ראיתי', וזו אותה אחת.

כל הזמן אנחנו רק מתעסקים עם דוחות, ערימות ערימות של דברים ש - - - צריכים גם להבין, אל"ף, יש עלות כספית, ובי"ת, אנחנו חיים, עם כל הכבוד, גם לי יש נכדים ואני גם דואגת להם, וכמו שאת אמרת, את רוצה שגם בבתים, כי מן הסתם ראינו שיש המון תאונות בית היום - - -

ילדה מתה מטלוויזיה שנפלה עליה. באמת, זה מוות כל כך מיותר וברור לי שההורים שלה לא רצו שזה יקרה.

ברור שאין דבר כזה, אבל אי אפשר לרפד כל שפיץ וכל דבר, אנחנו נמצאים במסגרת - - -

מה זה לרפד? אבל דברים שאנחנו יכולים לנהוג בבטיחות וזה אחד הנושאים שאני מאוד רגישה לגביהם, ואגב, בתהליך החקיקה, בחוק הפיקוח של המעונות הכנסנו את הנושא של סטנדרטים של בטיחות, אז מלכתחילה תדעו בכל גן מה צריך שיהיה שם.

אנחנו יודעים, אבל זה לא עוזר, העניין שזה עלות כספית, עלות מאוד מאוד כבדה, והם נכנסים, אני אומרת לך שוב פעם, גם לנישות שהם לא אמורים. זאת אומרת אם אנחנו מדברים על בטיחות אז בטיחות, אבל היא לא יכולה, לטעמי, לבוא ולהגיד לי 'את הקיר הזה צבעת כאן בירוק, זה לא תואם חינוך'. כי אני צריכה אחרי זה לתרץ לה איזה תשובה, בעדינות, שזה לא עניינה, אבל תביני שהעלויות הן פשוט - - - ויתרה מזאת, שאם אנחנו, וכולנו חיים באותה מדינה, וגם המדינה בונה תקציב, גם אני יושבת מול איש בינוי שלי ובונה תקציב לשנה ומבקשת מההנהלה את הכסף, ואם אני מבקשת סכום מסוים אני מוצאת את עצמי חורגת בעשרות אלפים כל שנה בגלל שהם באים עם כל מיני דברים שהם מחוץ לדברים שאנחנו יודעים. יש לנו - - -

על דברים הזויים אפשר להתווכח איתם, כמו צבע וקשקושים - - -

אבל אי אפשר, הם לא עונים. זה לא - - -

אבל דברים שהם בטיחות, וזה גם בשבילכם, אחר כך זה יכול להיות - - -

אנחנו לא רוצים להיות במקום שאנחנו עושים דבר לא נכון, בוודאי אנחנו רוצים שכל המסגרות שאנחנו מנהלים אותן, יש לנו גם אחריות, אחריות שילוחית, אם נרצה או לא, אין ברירה, זה לגמרי באחריותנו, אבל מה שעידית מתארת זה חוסר שיטתיות בהעברת ההנחיות ואז את לא יכולה לתכנן את עצמך. זה לא משהו שהוא מספיק ברור, יש גם דברים ש - - -

יש שינוי באזורים. באזור הצפון, על דברים שבדרום מבקשים בכלל הם לא מדברים.

יש דברים של הניהול הפנימי שלהם - - -

אני מסכימה איתך שהדברים צריכים להיות מאורגנים מראש ועניינים של בטיחות, אנחנו יודעים אותם מהיום, הם לא נולדים לנו כל יום והדברים צריכים להיות קצת יותר - - -

וצריך להביא עוד דבר בחשבון, שיש מבנים ישנים יותר וותיקים יותר, שנקודת הפתיחה שלהם היא אחרת. גם אם זה נראה מצוין, פתאום את מסתכלת ואת רואה - - -

אבל האוצר תקצב עכשיו, בסל הזה של השינויים ותיקונים, 100 או 130 מיליון.

האוצר תקצב עכשיו 110 מיליון שקל בשתי פעימות, 60 אמור להגיע עכשיו לכל הארגונים, על פי מספר הילדים. לצורך ההחזר מביאים התאמות שעשינו על דברים - - - נכון, עוד לא קיבלנו את זה.

אתם תקבלו, אל תדאגו, כי אני כל הזמן על - - -

בסדר גמור.

את מפה, את שגרירה שלנו. אין ספק, את שגרירה של הילדים.

תמיד.

יש גם מעון שפותחים או רק - - -

אנחנו גם פותחים. אנחנו עכשיו בונים מעון בפלורנטין. תביאו בחשבון שכשבונים מעון חדש המדינה מתקצבת, מתקצבת בחסר, את מכירה את זה.

כן, יש מצ'ינג.

יש מצ'ינג והארגונים צריכים לגייס תרומות, גם זה מאוד מוגבל. עכשיו הרבה יותר קשה כשהסיטואציה היא כזאת שכל הזמן יש - - - אז זה גם הרבה יותר מוגבל וכשבונים על מצ'ינג אז איפה יש מצ'ינג? כשיש עיריות חזקות, כשיש אולי פוטנציאל גדול יותר. זה לא מייצר פריסה נכונה וראייה ממלכתית של איפה צריך.

לא, המצ'ינג, דווקא במקרה הזה המצ'ינג שונה ממקום למקום.

ההשתתפות של המדינה כביכול שונה אז המצ'ינג כביכול שונה, אבל בפרקטיקה ההשתתפות של המדינה, היא לא נותנת 95%, זה 60% מכיוון שעלות הבנייה - - - הרבה יותר גבוהה, והם יודעים את זה. וגם המרכז לשלטון מקומי, שהיה מעורב בתכנית יודע שלמשל האומדנים שלהם לא כוללים פיתוח ועוד מרכיבים. הם יודעים שזה אומדני חסר. זה משהו שהוא בנוי בצורה כזאת. לעומת מערכת של חינוך חובה, של גני עירייה, שבונים, מתכננים ובונים. צריך, בונים.

אני לא מכירה את מאחורי הקלעים שלהם, זה נכון, אבל זה הרבה יותר ברור שכשהמדינה מתקצבת את זה מול מקום ש - - - פה זה תלוי בתרומות, יהיה, טוב, לא יהיה לא יהיה.

יש גוף מפעיל שמוכן או לא מוכן לקחת על עצמו.

נכון, אבל יש פחות ופחות גופים שמוכנים. יכולים, לא מוכנים. הם רוצים. זו שיטה שתלויה מה שנקרא על חסדי תרומות לאורך שנים. מזמן לא קמה המדינה שלנו ו - - -

טוב, אני כן רוצה לסיים בנימה חיובית, למרות שאני חושבת שכל השיחה הייתה חיובית, גם השיח על האתגרים והקשיים, הוא לא היה מתגונן ומתחבא, מסוג השיח שאני מכירה - - - אלא מאוד פתוח ומאוד עוזר להבין את הדברים בצורה קצת יותר מעמיקה.

אני מוכרחה לומר, שוב, אנחנו יושבים פה כאילו באיזה שהוא אי של שפיות, בתוך איזה שהיא בועה, כשאנחנו יודעים עם איזה אתגרים אנחנו מתמודדים בחוץ, גם אתם כמעון, גם עיריית תל אביב כעירייה וגם בכלל אנחנו כחברה, איזה שהוא מיקרוקוסמוס של הכול ואתם עושים את זה באמת בצורה יוצאת מן הכלל.

זה מעון בסוף, עם תפיסה של משרד הכלכלה ואנחנו רואים פה חינוך, רואים חינוך על הקירות, רואים חינוך בשיח עם הילדים. הניקיון פה הוא בעיניי לא יסולא בפז. נכנסתי למטבח, בחטטנות, אמרתי, היא כבר מכירה אותי, אז לא נורא אם אני אציץ למטבח.

ואני אומרת לה, היום אין לי טבחית ואין לי עוזרת טבחית ואני לא רוצה שייכנסו.

המטבח מצוחצח וזה מראה בעצם באיזה נשמה ענקית מטפלים פה בילדים, לא מזלזלים ולא מזניחים פה שום פרט וזה מחמם את הלב. אני הסתובבתי בהרבה מאוד מקומות, מוצלחים וטובים, אפילו שזה מובן מאליו שזה יהיה ככה זה הולך ו - - -

כי פה זה חשוב יותר מכל מקום אחר שזה יקרה.

רואים את הנשמה בכל - - -

אני אגיד לך למה. בוויצו מכירים את האני מאמין שלי. אני במקצועי מורה לחינוך מיוחד, אני באה מהתפיסה הזו שאני נמצאת איפה שצריכים אותי, לא איפה שיכולים להיות בלעדיי. אני חושבת שהמקום הזה, שחלק גדול מהילדים, כשהתחלתי לפחות רוב המשפחות היו רווחה, אין להם מודל בבית, לא של הורות, לא של חדר, לא של מטבח, לא של אוכל. אני קיבלתי ילדים עם הפיג'מה בבוקר, אני שלחתי ילדים עם אוכל הביתה מפה.

הורים עם פיג'מה, לא רק ילדים.

גם הורים עם פיג'מה. זאת אומרת עשיתי איזה שהוא מהפך ב-13 השנים שאני פה, גם אצל ההורים, הם יודעים בדיוק - - - הם קראו לי שוטר בהתחלה, הקפדתי בימים הראשונים שלי להגיד שאני עבדתי בכלא שאטה, שיידעו שעבדתי עם אסירים, כי אמרתי, אני אתחיל לדבר בשפה קודם כל שהם מבינים ואחר כך אני אדבר בשפה שלי והם באמת הבינו את זה מהר מאוד. הם יודעים שלא נכנסים עם עגלות למעון ולא נכנסים עם בעלי חיים ולא נכנסים עם אוכל מהבית למעון ולא יוצאים עם אוכל של המעון לבית, כי יושבים סביב שולחן. כל ההרגלים האלה, של מאיפה זה מתחיל, לפעמים אני אומרת שהמוסד החינוכי הראשון של הילד זה פה ואם פה אנחנו לא מתחילים עם זה - - -

כשילד פה, ואלעד ושרה, בדיוק ישבנו בישיבה לפני שבועיים ודיברנו על זה, אתם זוכרים? שאמרתי להם שצריכים את המשאבים של אבחונים, צריך להתחיל, לא בגן, צריך להתחיל את זה פה, כי פה אני רואה כבר איפה הבעיה של הילד. אם נטפל פה הוא יגיע כבר לגן מוכן יותר, עם פחות בעיות. לכן הילדים שפה צריכים לראות מודלינג של בית, בגלל זה המעון נראה כמו בית, בגלל זה אני תופסת את זה כמשפחה אחת גדולה, בגלל זה אני מרגישה כמו אמא ולא כמו מנהלת וזו האחריות שלי, האחריות של אמא, איך אני מוציאה את הילדים שלי כל יום מהמעון.

אני תמיד אומרת שפה, לא יודעת מה מקומות אחרים, אבל פה זה יהיה יותר טוב מכל מקום אחר, כי מגיע להם.

ילד שנכנס לשירותים ורואה שירותים כאלה - - -

הוא לא מפספס. אין, לא מחזירים תחתונים רטובים, הוא לא מפספס.

לא, יש בזה משהו, לא יעזור.

יש אמירה.

כל הכבוד, באמת. יישר כוח לכולם. וגם מדהים לראות את השותפות שיש, אם זה הרשות ואם זה הקהילה כאן, באמת יישר כוח.

יש שותפות.

אני רואה כבר את אורך הדף שיישלח.

אני קרצייה לא קטנה, כן, ושום חומר עוד לא נמצא כדי להוריד אותי מעל אף אחד. נעמי יודעת, חצי שנה אני מחזרת אחריה.

אנחנו מחפשים את החומר שאת משתמשת בו.

אני חושבת שזה חשוב, כן. אם אתה רוצה שהמקום שאתה מנהל אותו ישמש דוגמה, לא לאחרים, לילדים שגדלים פה. השנה את כל המשכורת שלי אני מבזבזת על בר מצוות ובני מצוות של ילדים שהתחלתי איתם את המעון, הם כבר בני מצווה. בשבילי זה תענוג גדול. ואני לא באתי מהחינוך של הגיל הרך, בכלל לא באתי מהכיוון של הגיל הרך, התחלתי עם מבוגרים והתחלתי עם בני נוער ועשיתי איזה שהוא תהליך כזה, שאמרתי לעצמי, שאני מתעסקת בטיפול ואני רוצה להתעסק במניעה. זאת אומרת אני מתחילה פה משהו ואני יכולה למנוע אחר כך את הטיפול. זה המקום האמיתי.

נכון, זו החשיבה שלדעתי כולם צריכים לעבור אליה.

תודה רבה.

תודה רבה לכולכם.

הישיבה ננעלה בשעה 12:00.