הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 225

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום ראשון, כ"ז בסיון התשע"ו (03 ביולי 2016), שעה 11:00

סיור באתרי מורשת בישראל בצפון

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

מירב בן ארי

רועי שמחה - המשרד להגנת הסביבה

חומי נובנשטרן - סמנכ"לית מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

עמרי שלמון - מנכ"ל המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

יורם דורי - דוברות המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

אילן שלגי - חבר הוועד המנהל, ח"כ ושר לשעבר

אלעד בצלאלי - מנהל תחום חינוך, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

יעל גויסקי - יועצת קשרי ממשל, מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

ענת אלון - יועצת קשרי ממשל, מועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

ארנון חפץ - מנהל תחום שימור פיזי, המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל

גיורא זלף - ראש מועצה אזורית גליל עליון

אילן אור - ראש מועצת יסוד המעלה

דב ציפוני - איילת השחר

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

יהודית גידלי

ס.ל., חבר המתרגמים

סיור באתרי מורשת בישראל בצפון

בוקר טוב. אנחנו שמחים שהגעתם, שוועדת החינוך הגיעה לגליל העליון, זה סיור, גיורא, שכבר תכננו כמה פעמים. בצוק העתים, זאת מדינה עם המון פעילות והמון חדשות שמייצרות את עצמן ושהן מייצרות את החדשות, אבל איך אמר לי יעקב על הבוקר? 'הבטחנו הגענו'. אני מקווה שבדרך עוד יצטרפו כמה מחברי הוועדה שלך. מבחינת המועצה זו אחת הוועדות החשובות ביותר, שלאורך השנים אנחנו פעילים בה ונעזרים מאוד בוועדת החינוך. למעשה כמעט כל דבר שאנחנו נוגעים בו משיק לסדר היום העמוס ממילא של הוועדה. אנחנו גם יודעים שיהודית מייצגת אותנו נאמנה לאורך השנים. אילן שלגי, שר לשעבר, היית גם יו"ר ועדת חינוך.

נכון, שנה וחצי.

חבר ועד מנהל, נבחר פעם נוספת בהרבה מאוד קולות בבחירות שהיו לנו ביום שישי האחרון, לקדנציה הקרובה של ארבע שנים. תהיה הרבה עבודה, אילן.

אני חושב שהדבר החשוב הוא שמדי פעם אתם מוצאים את הזמן לצאת אל השטח, אצלנו זה לא לרדת לשטח, זה תמיד לעלות לשטח. חוץ מירושלים שאליה כולנו עולים, אז זה לעלות לשטח ולראות כמה דברים בנגיעה, גם אם זה רחוק. אני אומר נגיעה, כי מה שנראה היום, מעבר לשיחות הבלתי אמצעיות בינינו, שמתקיימות תמיד ברוח טובה ובהרבה מאוד הבנה, אז אנחנו נהיה בשלושה מקומות.

נתחיל כאן באיילת השחר. אני כבר מבקש, יעקב, שהוועדה לא תכריע אם איילת השחר היא קודמת לכפר גלעדי או מאוחרת לכפר גלעדי, כי אז אתה נכנס פה לקרבות שלראש המועצה תהיה בעיה.

לא, סגור וחתום. בכל יישוב יודעים מי הראשון.

אתה יודע כששואלים אותי מה שלומך אני אומר ברוך ה', כששואלים אותי מה נשמע אני אומר תלוי איפה אתה שם את האוזן. גם כאן.

הנשיא שלנו, שלמה הלל, שיחיה עוד הרבה שנים, עד 120, היום שלמה בן 94, צלול כמו כולנו ביחד כאן, איש יוצא מן הכלל, באמת אישיות ענק, אתה שואל אותו 'שלמה, מה נשמע?' אז הוא אומר 'אצלי בסדר'.

והמבין יבין.

אז אנחנו נתחיל כאן באיילת השחר. איילת השחר יישוב באצבע הגליל עתיר מורשת, עתיר מעשים, עתיר עבר עשיר ועתיד לא פחות עשיר שיבוא. מבחינתנו, יש כאן חגיגה, אנחנו פעילים, המועצה לשימור אתרים עם המועצה האזורית פעילים כאן במשך השנים. עוגן אחת שביצענו נקראת הסנדלרייה או הסנדלרייה המיתולוגית, שלמעשה לקחנו סנדלרייה היסטורית, ישנה, נטושה, על כל מכשיריה, עשינו לה עיצוב קטן, וזה גם אתר שמבקרים בו וגם אתר מסחרי. יש פה מנהל סנדלרייה, שהוא מייצר סנדלים ונעליים ותיקים ותיקונים, והשילוב הזה הוא נורא יפה והוא גם, איך אומרים? בסוף העולם מבחינת חלק גדול - - -

הוא לא מתחרה בנאות מרדכי.

אני חושב שהוא נותן את ההצדקה לנאות מרדכי, הוא בית השורשים, מה שאצלנו קוראים, וזו עם יוזמה שעשינו וגייסנו כ-700,000 שקל וביצענו את זה עם צוותים שלנו ותכנון שלנו וזה מאוד מאוד נחמד וזה גם עומד בזכות עצמו כי יש בו איזה שהיא פעילות מסחרית כלכלית וגם הוא ספוג בקירות שלו ובתצוגות שלו בסיפור מעניין.

אחר כך נעלה למצודת כ"ח. מצודת כ"ח זה מגה פרויקט. זה לקח 17 שנה, רק בגליל יש בירוקרטיה, בכל יתר המקומות בארץ אתה יודע שאין, שהכול הולך חלק, נכון? אז 15 שנה רצנו על ניירת, עוד התחיל בזה היושב ראש הקודם שלנו, יהודה דקל עליו השלום, אתה מכיר אותו, אני מניח, מהדרום, איש עתיר עשייה במחלקה להתיישבות, עם לוחמי הפלמ"ח, ביחד עם המועצה לשימור אתרים, שתי המועצות האזוריות, מבואות החרמון וגליל עליון, ושם הקמנו מוזיאון חדש לגמרי, מול המצודה, מול הקיר הצפוני שממנו הייתה הפריצה העיקרית בקרב השני.

ונחזור לעמק היפה והנעים והחמים, נעשה מרכיב קטן חינוכי של שמורת החולה, לדעתי זו השמורה היחידה בעולם שהיא לא ממש בשטח, זה מה שלמדתי עוד כשהייתי באוניברסיטה, היא בשוליים, יש כמובן את האגמון, שהוא חגיגה גדולה, בעיקר בחורף, ושם ביחד עם חברינו מרשות הטבע והגנים, נראה שם קצת פעילויות חינוכיות ויהיה מרכיב קטן של הפסקה, ניפגש עם ראש המועצה המקומית יסוד המעלה, שיש שם תנופה של עשייה בכלל וגם בתחום שלנו ונעשה את זה באחוזת דוברובין, זה סאגה ציונית מהשורה הראשונה אולי במדינה, סיפור מאוד מאוד מעניין. ולמעשה יהיה לנו פרוטוקול ונוכל לחזור הביתה בשלום ובזמן. את כל ההנחיות האלה קיבלנו מיהודית וחזקה עליך שזה ירד לרזולוציה של עד המולקולה.

יהודית קנאית ללו"ז.

להרבה דברים. אמרתי לה 'יהודית, תקשיבי, פה בגליל מדברים עברית של הגליל, את לא מתקנת'. אז יש הסכמה.

היא כבר מתאמנת, לידי היא מתאמנת לא לתקן.

רק עוד היכרות קצרה. גיורא, ענת ויעל, הלוביסטיות שלנו, חומי נובנשטרן, הסמנכ"לית, אילן שלגי, חבר בכיר בוועד המנהל, יורם דורי, דובר המועצה, ארנון חפץ שם מאחור. ארנון למעשה עולה לנו הכי הרבה כסף, אבל הוא עושה את מה שצריך לעשות. בתפקידו הוא מנהל תחום שימור פיזי. כל הפרויקטים - - -

תגיד עוד פעם - - - לפרוטוקול.

ארנון, שלא נפספס אותך, זה כבר בירושלים, כתבנו את הקטע הזה.

אבל זה לא הגדרה נכונה, שהוא עולה, זה לא נכון להגיד ככה. הוא אחראי על הכי הרבה הוצאות, אבל זה לא שהוא עולה. הוא באופן אישי לא עולה הרבה.

זה תעשיין, ככה מדבר תעשיין.

לא, זה חשוב לומר, שלא יחשבו. הוא לא עולה, הוא אחראי על הכי הרבה הוצאות, זה כן.

ארנון עושה עבודה בחתך הארצי, למעשה על כל הפרויקטים שלנו, מרמות התכנון, הליווי ועד הביצוע ועד גמר הביצוע ומסירת המפתח יש לנו למעלה מ-100 פרויקטים בו זמנית, בכל מיני רמות ודרגות ביצוע, כך שלא משעמם במועצה, אבל זה אתה מכיר כבר מהמפגשים בינינו.

שלושת האתרים שאתה תראה היום הם בתוך מה שהצגנו לך בכנס מנהלי מחוזות. פגשת מנהלי ומנהלות מחוזות בכנס השנתי במעלה החמישה.

אז אני מאחל שיהיה יום מוצלח. בין לבין נעלה את העניינים, ניפגש עם אנשי האזור. גיורא, בבקשה.

אני רוצה להגיד כמה מילים על המועצה האזורית גליל העליון. זו אחת המועצות האזוריות הראשונות שקמו בארץ. גם קרית שמונה יצאה איכשהו מהמועצה הזאת, זה סיפור אחר, לא אכנס לזה כרגע. זו מועצה שיש בה 29 קיבוצים, רק קיבוצים, אנחנו מועצה שמאוד מאוד גדלה בעשור האחרון, כמעט הכפלנו את האוכלוסייה שלנו, אנחנו היום חוצים את קו ה-20,000 תושבים ומה שמאוד מיוחד באזור הזה, שיש פה, תלוי איך סופרים, אבל בין 7 ל-13 מועצות מקומיות אזוריות שהן אחת בתוך השנייה. יש את גליל עליון, יש את מבואות חרמון, שזה 13 מושבים, כ-6,500 תושבים שגם הם איתנו ביחד על אותו שטח, יסוד המעלה, מטולה וראש פינה, שלוש מועצות מקומיות קטנות, אבל כל אחת כמועצה נפרדת, חצור, קרית שמונה, טובה זנגריה, ראג'ה ובשני הצדדים יש את מרום הגליל ואת הגולן.

בסך הכול זה אזור מוניציפאלי גיאוגרפי אחד עם חלוקה מאוד מורכבת, אבל בסדר גמור. ובהחלט מה שמאוד מאוד מייחד את האזור זה עבודה משותפת של ראשי הרשויות, שאנחנו עובדים מאוד מאוד ביחד, לוקחים אחריות משותפת על דברים ומצליחים, לא במאה אחוז, אבל במידה רבה, להתגבר על כל מיני נושאים של אגו וכו' ואנחנו בסך הכול פועלים ביחד.

אנחנו מועצה שהיא עומדת טוב על רגליה, גם בחלק הכלכלי, גם בתיירות וגם בחקלאות, שוב, לא ניכנס לזה כרגע. את יהודית, דרך אגב, פגשנו בסיור של מנהלי המועצה בכנסת, יהודית הרצתה לנו על הוועדות בכנסת, אז בין היתר עשינו סיור לימודי בכנסת ואז זכינו לשמוע את ההרצאה של יהודית.

אז אפשר לדבר המון על המועצה, אבל לא בשביל זה באתם. בנושא של שימור אתרים, צריך להבין שהאזור הזה ואיילת השחר וכפר גלעדי מובילים את זה, איילת השחר קמה ב-1915 וכפר גלעדי ב-1916, חוגגים 100 שנה. אני אומר את זה גם פה וגם שם, זה בסדר גמור, כל אחד והכבוד שלו, כי מה שחשוב להבין, שאם לא היו את המשוגעים האלה באיילת השחר, בכפר גלעדי ובקרית שמונה שעשו מה שעשו, וזה הכול קם הרבה לפני מלחמת העצמאות, אז מדינת ישראל הייתה נגמרת איפה שהוא בראש פינה. צריך להבין את זה. ההתיישבות בגליל העליון סימנה אמיתית את גבולות המדינה. אם אתה מדבר על משגב עם ומנרה, הקיבוצים שם, גדות, גונן, להבות הבשן, כפר סאלד, שמיר, על הגבול, 50 מטר מהגבול של לפני ששת הימים, וכמובן אני אומר כפר גלעדי ואיילת השחר, זאת אומרת מעצם ההוויה שלנו כמסמני הגבולות והחלק הביטחוני שהיה פה כל כך הרבה שנים מאוד מאוד בתוך ההוויה שלנו, אז הנושא הזה של השימור, גם ההיסטורי של המדינה, אבל גם יותר מזה, והנושא של המורשת הצבאית, היא מאוד מאוד חזקה פה.

ולכן, כמו שעמרי אמר, יש פה אין סוף מחשבות על אתרים ועל מקומות. יש פה הרבה מאוד אתרים קיימים וכאלה שהם בהתחלה של קיום, ויש פה אתגר מאוד מאוד גדול, בסופו של היום, להקים אתר מורשת, או אתר שימור, או אנדרטה או כל דבר אחר שהוא מאוד מאוד חשוב, לא צריך להדגיש את המשמעות שלו, ובסופו של דבר גם צריך לשמור את זה ולתחזק את זה לאורך שנים וזה האתגר הגדול. זאת אומרת הרבה עיריות ומועצות יחסית בקלות מקימות כל מיני דברים, ממרכזי תרבות ועד - - - אבל אחר כך כשמבינים שגם צריך להחזיק את זה לפעמים זה פיל לבן, אבל שצריך גם אוכל.

לכן אני חושב, וזה השיח שלנו כל הזמן, זה למצוא את האיזון הנכון, כי על החשיבות כולם מסכימים. אבל מה כן לעשות, מה לא לעשות, איך לתחזק את זה כדי שזה ייראה כמו שצריך, כי צריך להבין, מרגע שהקמת אתר מורשת או בנית אנדרטה, או שמורת טבע, זה באחריותך. תרצה, לא תרצה, זה באחריותך. בפסח האחרון, אנחנו נגיד 50,000 תושבים באצבע הגליל, היו פה 400,000-500,000 אנשים. צריך להבין את זה, זה מטורף. אחר כך אנשים מתקשרים אליך, 'הייתי פה, תראה איך נראה', 'הייתי פה, צריך לסדר', 'הייתי פה, נשבר'. זאת אומרת מה שאני מנסה לומר, שחשוב להקים, אבל חשוב מאוד מאוד לשמר.

רק באיילת השחר אתה תראה שני דברים. דיברתם על הרפת? על גדוד העבודה? יש פה מקום שאנחנו מתלבטים אם ואיך לעשות אותו, אבל כמו שיש פה באיילת השחר יש גם במקומות נוספים. דיברנו על כפר גלעדי, אבל גם בקיבוצים אחרים, אנחנו כן ניסינו, כן קידמנו, עשינו תכנית מאוד מאוד גדולה, תכנית אב שעשינו את השלב הראשון בכל היישובים וסימנו מקומות בנושא של מורשת, חלק גם שיפצנו וסידרנו, אבל יש פה באמת המון. צריך להבין שגם תיירים שבאים לפה, וזה מדהים, וגם האנשים החדשים, אמרתי, אנחנו הכפלנו את האוכלוסייה שלנו פה, הרבה מאוד אנשים צעירים שבאים לפה, הם באים בגלל המורשת, בגלל שפה קמה המדינה, בגלל הרבה מאוד דברים והם מחפשים את זה. מה שאנחנו, מי שנולד פה במקום כבר רואה כמובן מאליו, כשבאה משפחה חדשה ורואה את המכבסה הישנה או את הרפת הישנה, או את המאפייה, או את בית הילדים הראשון, בשבילם זה וואו. לכן הנושא של השימור הוא נורא נורא חשוב, כי ברגע שעוזבים משהו אז אתה יודע מה קורה עם זה.

זהו. לכן אני חושב שהסיור הזה הוא מאוד מאוד חשוב. מה שתראה, וזה מה שעמרי בחר להראות וזה טוב מאוד, זה סימנים, אבל יש פה המון המון תכניות, הרבה מאוד מחשבות שהיינו שמחים שנוכל לקדם אותם ביחד, שוב, עם דגש מאוד מאוד משמעותי על איך לקיים את זה לאורך זמן. זאת אומרת גם איך לקיים את זה מסחרית, כי בסופו של דבר המקום צריך להיות כזה שאנשים ירצו לבקר בו, אבל בכלל, כי החוכמה היא לא רק להקים מקום אלא באמת לשמור אותו ולשמר אותו לאורך זמן.

אז אני מברך אתכם שבאתם, מאחל לכם יום כיפי ונעים ומעניין. אני מתנצל שאחרי שני המקומות אני אצטרך ללכת, אבל בהחלט אני איתכם ועם עמרי ומה שאפשר לעשות מהצד שלנו, את זה תשמע מעמרי אחר כך, כשאני לא אהיה, אנחנו יודעים לעשות. ברגע שיש משימה אז אנחנו יודעים לקחת אותה ולקדם אותה ולסיים אותה.

זה לא מובן מאליו.

נכון, אבל זה אמרתי, אחרי שאני אלך עמרי יגיד לך מה הוא חושב. אני מקווה שהוא יגיד דברים טובים.

הצלע המוניציפאלי הוא חשוב, הוא חלק. משפט אחד ונצא. המדינה אמנם צעירה, אבל מתבגרת, אין מה לעשות. יש לנו מורשת עשירה ועתירה, יש מי שיאמר שזה בעקבות צוק העתים, כל דבר יהודי הוא סיפור ועכשיו צריך לשמר את זה. אני מאלה שהלימודים ביסודי היו על האתרים האלה, על ייבוש הביצות. אני לא יודע אם מלמדים את זה היום, או שמסתירים את הייבוש והסיכול וכל העבודות, מורשת הקרב של כל המקומות האלה, גדלתי עליה. לפעמים אני מטייל בחו"ל, לוקחים אותי לכל מיני מקומות - - -

כאלה?

מה כאלה? הם מכלום עושים אתר. אני אומר, ריבונו של עולם, אנחנו - - - לכן אני מבחינתי, לטייל אני מטייל, אני לא באתי לטייל היום, את המקום הזה אני מכיר, את הכבישים פה מכיר, כל שביל כמעט אני מכיר, עשיתי אותם ואני עושה אותם הרבה ואני מאלה שמרבה לטייל בארץ, אבל צריך לדעת, ככל שהגיל עולה התקציב וכל תפיסת העולם סביב שימור האתרים צריכה להיות ביחס ישר, מה שנקרא. זה עולה וזה עולה. היום צריך לשמוע, ללמוד את זה לעומק, נראה את המבנה ובסיכום נראה איפה אנחנו יכולים לפעול. נתאם דברים פרקטיים בסוף היום.

תודה רבה. ניסע למאפייה?

לסנדלרייה.

יש פה הרבה.

(בסיור)

אני נולדתי באיילת השחר, לדוברי האידיש ביניכם שמי ברלה.

אתה יכול להגיד לי מה לפני, איילת השחר או כפר גלעדי?

אין על זה ויכוח. פה זה מגדל המים הראשון שלנו. בקיץ היה רק 7 קוב לשעה מהמעיין הזה ומזה כל הקיבוץ חי עד 36', במשך 20 שנה. אם תשאלו אותי איך הם חיו פה את ה-20 שנה האלה, אי אפשר להסביר את זה.

עד שנות ה-50 בכל יישוב פה הייתה מאפייה, בראש פינה הייתה מאפייה, באיילת, בכל מקום הייתה מאפייה. זו מאפייה, משה רוגובסקי זה אחד שעשה חלק גדול מהתנורים - - -

את התנור עצמו הוא עשה.

כן, הוא בנה את התנורים והוא בנה את הדבר הזה, פה מחממים. מחממים את התנור ואחרי זה מפסיקים את האש ואז הוא לוהט, הוא נשאר חם, לוהט, מכניסים את הלחם עם זה בתבנית, הנה התבניות פה ומוציאים את זה אחרי כמה דקות, שעות.

זה עובד אמיתי.

זה מתקן החימום. הוא קצת יותר מתוחכם. פעם זה היה על מזוט, עכשיו זה על גז, מחמם ככה, הדלת פתוחה, אז מכניסים את הלחם, סוגרים ומוציאים. פה אתם רואים את סלים חייט, שהיה אמנם חייט בבגדד, נהיה חבר משק והיה אופה. היה אצלנו אחד שלמד להיות רופא והפך לאופה, צ'לן מפורסם, חיים רוטשילד, שחי אחרי זה ב - - -

הוא היה מורה לצ'לו, לא?

כן, הוא היה מורה לצ'לו והיה מנגן עם מולר ברביעייה בשבתות, מולר היה בא הנה והיה מנגן.

אבל אפייה הוא עשה הכי טוב כנראה.

כן, הוא היה בסדר גמור. הוא היה הולך תמיד יחף ותמיד שורק.

המרכז הישן של איילת השחר, פה היה מחסן התבואות, היו מערבבים מזונות לפרות ולתרנגולות וכאן זה האורווה, מכיוון שעד שנות ה-50 כמעט הכול בתוך הקיבוץ כל העבודה הייתה עם פרידות וסוסים. לרוע המזל במלחמת השחרור נפלה פצצה על הקיר פה והרגה את כל הסוסים ומאז הרבה יותר טרקטורים נכנסו.

למעלה היה המתבן. בשנת 29' המאורעות, החבר'ה מיסוד המעלה ברחו לאיילת השחר - - - לא ברחו, סליחה, נסוגו, הנשים והילדים, והם גרו פה עד עבור זעם, במשך כמה זמן. חוץ מזה במשך השנים גרו פה עולים מכל הארצות, בעיקר העולים מגרמניה, ב-36'-38' ואחרי זה זה גם היה בית מתנדבים. ועכשיו בואו לסנדלרייה.

יש לנו פה בחור, מוטי, שבא מתל אביב והוא מלא פעילות, הוא עשה חלק מהתמונות האלה. חלק מהתמונות זה של אנשים שלנו.

זה כבר המבנה של הסנדלרייה, אתם רואים אותו מבחוץ, איך הוא מטופח, חיזקו אותו עם ברזלים.

איזה ריח טוב.

זאת סנדלרייה פעילה.

אל תספרו לי סיפורים, שכבר אז עשו סוליות כאלה. אני אספר לכם ממה הוא עשה.

מצמיגים.

מצמיגים או מסתם חתיכת פלטה. הסנדלרייה זה אחד מעשרת הבתים, איילת השחר נבנתה בחצי עיגול, עשרה בתים כשכל בית היה צריך להיות לשתי משפחות, זאת אומרת חצי מזה היה צריך להיות למשפחה, בלי שירותים, בלי מים והבית הזה עמד כבית מגורים, בין היתר גרו פה הורים של חברים שלנו, האחרונים שגרו פה היו הורים של חברים שלנו. החברים שלנו, שהיו יוצאי מזרח אירופה, ברובם הגדול אז, היום איילת השחר מלאה מכל הגלויות, הביאו לפה את ההורים שלהם. היה פה מטבח מיוחד, כשר, לאנשים שהיו צריכים את זה.

נגיד כמה מילים על השימור.

אתם רואים פה, הרי מה קרה פה? אתה תדבר?

קודם כל נכנסנו מהחלק האחורי, החזית לכיוון הרחוב , או הפרסה מה שנקרא, זה לכיוון מערב, זה פה מאחוריי. במשך השנים זה נסגר. זאת אחת הדלתות שהייתה הכניסה למבנה. המבנה עצמו הוא מבנה מאוד מאוד פשוט, אבן גיר יחסית רכה, צד אחד, הצד הפנימי, מה שאתם רואים כרגע מטויח, מדבש.

לפני שאנחנו נכנסים לפעילות שימור במבנה כזה דבר ראשון אנחנו עושים תיק תיעוד. תיק תיעוד מספר את סיפור המבנה. סיפור המבנה, ככל שתיק התיעוד הוא יותר טוב, הוא גם יכול להגיע לרמה מאיפה הביאו את החומר עצמו ואפילו איפה זה נמצא ממש, איפה המחצבה. אגב, מצאנו אותה, היא נמצאת בנחל איילת שחר, קצת דרומה מפה.

התיק הזה עוזר לשימור עצמו מכיוון שאנחנו בשימור מנסים לחזור לחומרים המקוריים, לחומרי המליטה, לאבן המקורית, למרות שהיא כמובן לא מאותה תקופה ומנסים לשחזר. אתם רואים מבנה, גיורא דיבר על החזקת מבנים. להקים, אנחנו יודעים כמה עולה, להחזיק, הכי מורכב ולאף אחד אין כסף לזה.

עולה יותר.

עכשיו תסתכלו רגע על ההיקף של המבנה ותסתכלו על הסדקים - - -

אתה מדבר על להחזיק, כולל יציקת תכנים?

יציקת תכנים, יש לנו בתחילת הדרך, אנחנו יודעים כמה זה עולה, אנחנו יכולים ממש לתת תכנית מסודרת, והיא אומרת, לשקם את המבנה עולה שקל, תכנים עוד שקל ונגמר הסיפור.

אני חושב שיעקב התכוון בתכנים, למשל באתר תל חי, בשביל להחזיק תכנים - - -

זה עניין אחר, אנחנו לא רוצים להיכנס לזה.

זה מה שאני מתכוון.

אז זה בהחלט, אבל זה משהו שאנחנו כל הזמן מודדים. אתם תגיעו למצודת כ"ח ואתם תראו שבנינו משהו שהוא יחסית מודרני, לפני שנתיים פתחנו, היום זה כבר נהיה כמעט מיושן.

תוך שנתיים?

כן. היום, אתם יודעים, פעם מחשב נייד עלה 7,000 שקל, זה ירד ל-5,000 והיום מחשבים מאוד מתקדמים כבר עולים 3,000 שקל. היום אנחנו יודעים לעשות כמעט הכול עם הטלפון שלנו.

המרכיב של התחזוקה של מה שהעלה פה יעקב מרגי, המעטפת שמייצרת ומנחילה את התכנים, היא בסוף עולה. אנחנו יודעים שהיא עולה הכי הרבה.

זה גם הצידוק.

ולפיכך אנחנו, יעקב, המדיניות של המועצה היום היא לא להקים עוד אתרים. אתר כזה כן, כי, אל"ף, הוא פרטי, בפיקוח שלנו, בליווי שלנו, פרטי במובן שמפעיל אותו איש, בי"ת, כל התכנים מסביב זה הכול עשה מעצב מקצועי ביחד איתנו, אבל הוא בא ופותח פה כל יום, שעה שעה, הוא גם מרצה בתחומים האלה של יזמויות, הוא מרצה כאן במכללה.

לכן הוא לא פה, הוא בחוץ לארץ בהרצאות.

הדבר הזה אמור בסופו של דבר להחזיק את עצמו. המועצה לא משלמת וגם אתה ודאי שלא, ככנסת, וגם גיורא, זה מוטל עליו בכובד לא נורמלי. זה אמור להחזיק את עצמו וגם להיות איזה מרכז יותר - - - וזה דבר שהוא פנטסטי.

אחד הדברים שאנחנו כן עושים, יש לנו 11 בתי ספר, יש לנו 105 גנים ומעונות יום, החלטנו שגם הגנים וגם בתי הספר יסתובבו בכל המקומות, כי אז הילד בא הביתה ואומר לאבא ואמא 'בואו ניסע' ואז הם נוסעים ואז הם גם קונים. בהחלט אנחנו מנסים להביא את הגנים ואת בתי הספר, חוזרים הביתה, אומרים הורים, 'וואו, היינו בסנדלרייה, איזה יופי, בואו ניסע בשבת'. זאת התחזוקה.

מצודת כ"ח זה מוזיאון. זאת אומרת אין לו מכונות שמייצרות - - -

הסנדלרייה, המיוחד בה שהחזרנו את מה שעבד פה לימיו כקדם. מאוד מיוחד, מייצר דברים מודרניים עם מכולות של פעם, שזה גם דבר מאוד מיוחד, שהוא בפני עצמו, יש לו תחזוקה שלו, אף אחד לא מממן את זה חוץ ממנו, גם למבנה עצמו, ותסתכלו מה קורה, כבר יש סידוק, כבר יש נזילות בגג, כבר הדברים זזים. אף אחד, כשאנחנו מקימים את הדברים האלה, לא יודעים לתת כסף לזה. גם תורמים אומרים 'רגע, מה, אני אתן לשיפוצים? אני מוכן למכונות לקנות, לשקם, אני מוכן לתת לתצוגה כשאתם בונים, אני מוכן לתת כשאתם מקימים את המבנה עצמו או משמרים אותו, אבל לתת לדברים כאלה אנחנו לא מוכנים'. בעולם, בהרבה מאוד מדינות באירופה, שמאוד מקדימים אותנו בין 20 ל-60 שנה בהתפתחות של השימור, זה בא דרך העיריות, אבל זה בא גם מהממלכה. יש כסף מיועד לדברים האלה. עוד יותר מכך, יש כסף ולא מעט לתחזוקה מונעת, כשאנחנו יודעים היום שהרבה מאוד מבנים שמתחילים להתבלות - - - לדבר הזה יש מודעות מאוד מאוד גדולה באירופה, בתחום השימור, בתחזוקה מונעת. תחזוקה מונעת זה צוותים שהולכים, עוברים מבנים, מבנים לשימור, שהוכרזו לשימור, מוציאים דוח מסודר מה צריך לעשות. באירופה המבנים הם טיפה יותר ישנים מאשר אצלנו, טיפ טיפה, ביום יומיים, אבל עדיין, גם המבנים שלנו היום, בקיבוצים, במושבים, בעיירות, במיוחד באזורי הספר אבל לא רק, ובמיוחד, אגב, נכנס נושא הבטון עכשיו, יש בליה יחסית גדולה שהתיקון שלה עולה במונים רבים מעל תחזוקה מונעת. בארץ אין את הדבר הזה עדיין.

אנחנו, עמרי אולי יספר את זה בהמשך, מנסים לקדם מין סוג של פיילוט. עוד לא נכנסנו לעניין הזה ממש כדבר מוגמר, אבל פה זו דוגמה למבנה שיש בו בליה, בסוף הבנייה חוזרת אלינו ואנחנו מנסים למצוא - - - למרות שזה כבר לא אתר שלנו, ואנחנו עדיין נותנים גם עצה וגם לפעמים ביצוע, מתוך תקציבים שלנו.

ועוד מילה אחת על מה שאתם רואים פה. שימו לב שכל התשתיות, אני לא מדבר על הברזלים שאתם רואים, שחותכים את המבנה, זה לצורך מתיחת המבנה, אבל אתם רואים את תשתיות החשמל החיצוניות. זה גם אחת ההחלטות השימוריות שנלקחו כדי לא לחצוב בקיר, חשמל לא היה פה קודם, מבנה תעשייתי, בסך הכול התוצאה היא לא רעה. אבל מה שמאוד מאוד מאוד חשוב לנו וגם עובד יפה מאוד זה מי יפעיל את המבנה, מה יהיה פה. אנחנו נכנסנו לדבר הזה אחרי שלנו היה ברור לגמרי שגם הקיבוץ וגם היזם, מוש, שלא נמצא פה היום, הדבר הזה יעבוד, זה לא בעוד יומיים יושכר כאחד ממבני הקיבוץ לדברים אחרים. זה עובד, אנחנו מאוד מרוצים מהתוצאה.

תנו לי רק להגיד לכם כמה מילים על איילת השחר לפני שאתם עוזבים אותנו. איילת השחר, כמו שאמרתי, היא 100 שנה נמצאת פה, באו לפה במשך השנים עולים מכל הארצות, כמובן הראשונים היו מזרח אירופה, פולין, אוקראינה, רוסיה, ואחר כך התאספו במשך כל השנים כל הגלויות, תגידו לי ארץ ואני אגיד לכם אם יש או אין. פה החבר'ה האלה הם הסנדלרים הוותיקים, סרט של הסנדלרים הוותיקים שעבדו פה.

עוד משהו על איילת השחר, כמו שאמרתי לכם שם למעלה, עד 36' לא היו פה מים. אחרי שלושה ניסיונות של חפירת בארות רק ב-36' מצאו באר ראשונה שנתנה בערך 80-90 קוב לשעה ואז המשק קצת התחיל להתפתח, אבל הוא עוד היה במצב לא טוב מבחינת חוסר מים, למרות שהיינו קרובים לירדן. לפני מלחמת השחרור פיזרו כבר צינורות ממשמר הירדן לאיילת השחר, באה המלחמה, הסורים כבשו את החתיכה הזו, אם אתם לא יודעים, בטיול הבא תהיו בירדָה, יספרו לכם, הם כבשו חתיכה מארץ ישראל ולקחו את הצינורות ואז היינו צריכים לחכות עד 51' ורק ב-51' סוף סוף רווח לנו מבחינת המים, או רווינו מבחינת המים.

היום איילת השחר מתפרנסת מחקלאות, הרבה עבודה שכירה, הרבה בנים שלנו רוצים לחזור הנה, לא רק רוצים אלא יושבים פה ומחכים לדירות ואתם יודעים שהדירה רחוקה היום מהצעירים, במרחק של בערך מיליון, מיליון וחצי שקל.

יש הרחבה בקיבוץ?

יש הרחבה בקיבוץ, של 50, ויש עוד תכנון של עד 180 בתים. יש עוד 30 כרגע בבנייה. חסר כסף, תביאו כסף, אז נמלא את זה בלי בעיה.

זה הדבר היחיד שיש בשפע במדינה.

אני יודע. זהו.

תודה רבה לך.

(המשך סיור)

פרויקט ענק בהיקף של 12 מיליון שקל שהמועצה, כפי שהבנתם, רצה על הגבעות 14 או 15 שנה, ובשנתיים, כשהיה היתר, בנינו את זה בפחות משנתיים. חנכנו לפני כשנתיים.

לגבי תלמידים. תראה, יעקב, אנחנו הצגנו לכם את זה כמה פעמים בפגישות, בסיורים וגם בכנס הגדול של מנהלי האתרים, שמאוד שימחת את המנהלים והמנהלות בדברים שאתה אמרת, כי ראו ששטח מדבר עם שטח וזה דבר נורא חשוב, כי אנחנו נתקלים במצבים שבאים ונואמים נאומים בגובה של 40,000 רגל ופה הייתה בהחלט הבנה משותפת, קיבלנו הרבה תגובות אחר כך ורוצים עוד לחדש איתך את הפגישות.

הסוגיה העיקרית, המועצה לשימור מזה מספר שנים, אילן שלגי כחבר ועד מנהל יעיד על כך, לקחה על עצמה משימה שהמדינה למעשה לא הרימה אותה, למרות שהיה צורך בה, והמשימה היא לתת איזה שהוא ארגון גג, איזה שהיא התייחסות, איזה שהיא פינה חמה וקשובה לאתרי המורשת. מדינה קטנטנה, שיש בה 170 אתרי מורשת, זה יכול להיות אתר שמקבל 3,000 או 2,500 מבקרים בשנה ויש לנו אתרים בינוניים של 30,000, 40,000 שהחל מ-30,000 מבקרים האתר כבר יכול להחזיק את עצמו ולהיות מאוזן וכאלה שמקבלים 80,000 ו-100,000 מבקרים, למשל מחנה המעפילים בעתלית. זה מספר עצום, אלה מספרי המבקרים, שהם מספרים בסך הכול הם בסדר וזה נותן, יעקב, סדר גודל של 3 מיליון מבקרים בשנה ב-170 האתרים הללו, אבל המספר המדהים, שהזכרנו את זה כבר בפגישות בינינו.

בסך הכול 27% מסך המבקרים באתרי המורשת אלה תלמידים ממערכת החינוך. ברגעים שאנחנו רואים שאין יותר מדי אנשים מסביב ולא להרגיז, אומרים שזה ברמה של ועדת חקירה, כי האתרים הללו הוקמו לא למען אף אחד שיושב כאן במיניבוס, בלי לפגוע באף אחד, כי אנחנו כבר מוטים, אנחנו סיירים, אנחנו כבר טיילנו, עולם המושגים והערכים שלנו מגובש ומערכת החינוך מגיעה בסך הכול ל-27%, תעשו חשבון, מבחינת מבקרים. זה לא אומר, יכול להיות שבעתלית יש 65%, במחנה המעפילים בעתלית, אבל בסך הכול הכללי אלה המספרים.

יש עלייה מדהימה שעומדת היום על 340%, בביקורי יחידות הצבא, שזה ממש מהפך שעשו באתרים האלה. בהסכם אחד שעשינו עם משרד הביטחון יש עלייה עצומה במספרי החיילים שמבקרים באתרים, כולל ב-2015 שהיא שנה של מצב חירום, איזה מין מלחמה, איזה מין אינתיפאדה, שהצבא לא עובד, לא עם גרף אימונים ולא עם גרף תעסוקה, הוא מריץ את הפלוגות והגדודים שלו בשטח והמ"פים רוצים לתת עניין לחיילים שלהם במקום שבו הם נמצאים והם לוקחים אותם לאתרים, דרך ואוצ'רים, שזה דבר פנטסטי. אבל התלמידים, זה הסיפור.

לגבי מצודת כ"ח, היה לנו ברור שמיום הפתיחה האתר הזה יהיה מאוד מאוד מבוקש. באזור קבר האחים והתצפית לעמק החולה ולאגמון, לאגם החולה, אנחנו מדברים על סדרי גודל של בין 200,000 ל-350,000 מבקרים בשנה. זה ציר תיירותי, זה ציר מרכזי, התצפיות, הערכים, השיר על דודו, האתוס שהתפתח מסביב לקרב או לקרבות במצודת כ"ח מביאה הרבה מאוד טיילים, תנועות נוער, תלמידים וכו'. אז למעשה אנחנו בהצלחה גדולה מהיום הראשון שפתחנו את האתר הזה, אבל האתר הזה הוא לא חוכמה, כי הוא יחסית מתמודד, גם בהיותו מרוחק וכו' הוא מתמודד יחסית עם פחות בעיות של להביא קהלים.

אני חוזר למיני מהפכה שעשינו, למעשה באה המועצה ב-2009-2010 ואמרה לכל האתרים הללו, 'תבואו אלינו', אני לא רוצה להגיד תחת צל קורתנו, כי הצל שלנו הוא לא גדול, אין לנו כרגע שום מקור מימון, אבל נתחיל להתגבש ולעבוד ביחד. היה פחד גדול, כי כל מנהל אתר נלחם במרכאות ושלא במרכאות עם מנהל האתר השכן שלו ואנחנו באנו ואמרנו, תראו, אנחנו מבינים שיש יתרון לגודל ואנחנו מעריכים שהעבודה המשותפת, ביחד, מה שגיורא הציג לגבי הרשויות המוניציפאליות, שזה נתון מעניין, לא להילחם ולא לעשות - - - אתה יודע, יעקב, היית לוקח מפה של עמותת תיירות, של איזה שהיא מועצה אזורית, אז מסביב לבן, אין כבישים ואין תיירות ואין כלום. אז את זה כולנו למדנו, אני חושב שגם במועצה אנחנו מובילים סדר יום של שיתופי פעולה עם כלל הארגונים. עם משרד התיירות יש ניסיונות, שלא עולים בינתיים, של שיווק משותף. אז כמו שציינת, אני חושב שבחו"ל המורשת זה דבר שהוא התיירות ואנחנו לאט לאט - - -

עכשיו אנחנו נוסעים על כביש 90, הכביש הארוך במדינה, על קטע ממנו. אז זה הסיפור, שיתופי פעולה, שעוד צריך להרחיב ולעשות בו מה שיותר.

כל ה-170 האתרים האלה התחילו לאט לאט לטפטף לכיווננו. הקמנו פורומים מחוזיים, שמונה מחוזות של מנהלי אתרים בכל מחוז ומחוז והם התחילו להיפגש ביניהם וכנסים ארציים, עכשיו הם בשישי, והמערכת הזאת גייסה גם הרבה מאוד כספים, בעיקר דרך מורשת ודרך תרומות ודרך קרנות ולמעשה היום המועצה לשימור אתרים אחראית ולקחה על עצמה את כל ההכשרות של כל הצוותים, ממנהלים ועד מדריכים. השבוע יוצא קורס מדריכים ארצי חדש. זה במחזורים, פייסבוק, שיווק, ביקורי חיילים, הזכרתי, ביקורי עולים, לא הזכרתי, בנות שירות, גרעיני בנות השירות, יש היום 80 תקנים שאנחנו בנינו לטובת האתרים האלה על בסיס שמונת המחוזות הללו. כך שזו חגיגה שלמה, אבל, כמו שציינת, גדלים, הציפיות גדלות ואנחנו כל הזמן רצים אחרי השמיכה הזאת ולהעביר אותה מצד לצד. יש הרבה מאוד הצלחות, עם הרבה מאוד אבנים שעוד לא הפכנו בדרך.

עוד כמה מילים על מצודת כ"ח. קרב הרואי אחד, אחד משלושה שהיו על המצודה הזאת, היה ברור שהיא שולטת על המעבר הזה של הכביש המנדטורי לאצבע הגליל. גיורא הזכיר את זה קצת. היה ויכוח, למשל ז'בוטינסקי הוביל קו של לסגת עד לקו ראש פינה ושם להיערך. הם החליטו להתעקש ונשארו באצבע הגליל ומצודת כ"ח הייתה תצפית ששלטה על כל הכביש הזה ועל כל העמק. לפיכך גם הקרב לכיבושה היה קרב חשוב ומכריע ובעיקר מתואר כסך של כישלונות, אבל הרבה מאוד סיפורי גבורה, אנחנו ניחשף אליהם. מצודת כ"ח, השיר על דודו, אין כמעט תלמיד שלא שמע משהו על מצודת כ"ח והבנו שזה באמת סיפור שהמקומי וההשלכות שלו על כלל מלחמת העצמאות ועל כלל ההתיישבות היהודית בגליל ובארץ ישראל, יש לו משמעות אדירה מבחינת ההנהלה.

תסתכלו כאן מימין. פה בונים עוד משהו של מלונות. אתם רואים כאן את הפילבוקס הזה עם שתי הקומות, מצד ימין, זה נקרא הפילבוקס של ג'חולה, יש פה מעיין שנקרא ג'חולה, עין תאו בעברית. פה המחלקה שעלתה לקרב השני, בג'חולה, בפילבוקס הזה. philbox, אגב, זה phil, תרופות, box, יש כל מיני צורות, זה הזכיר קופסה של - - - בדרך כלל הם מתומנים או משושים, פה הוא מרובע או עגול. אגב, בצמתים המרכזיים הזזנו אותו איזה 100 מטר, זה אסור אגב, לא היה צריך לגלות אבל הזזנו אותו, שמרנו עליו בצורה הזאת. גם היום מגדלי השמירה שהצבא עושה בצמתים ממתכת, הגבוהים, הממוזגים, הם נקראים בצבא פילבוקס.

שם התארגנה המחלקה בראשותו של דודו, דוד צ'רקסקי, מפקד המחלקה, הם נחו שם לקראת העלייה למצודת כ"ח, דרך נחל קדש. כנראה ששם הם שכחו דרגש שעליו היה צריך לשים את מטען חומר הנפץ, בשביל ליצור אפקט של עומק, וכשהם הגיעו למצודה הסתבר שהדרגש הזה לא איתם וזה היה דבר מהותי להתנהלות הקרב.

אנחנו עולים כעת לרמות נפתלי, לעמק קדש, עיר תנ"כית מאוד גדולה, ולאט לאט העומק נפרס מתחתינו. כאן משמאל מועצה אזורית מבואות החרמון. במצודת כ"ח יושב משמר הגבול. עד לפני שנה עוד ישבה שם פלוגה מבצעית והיום זה יחידת החינוך שלהם. זאת אומרת כל קורס והשתלמות עובר דרך יחידת החינוך ובתר"ש, בתכנית הרב שנתית של המשטרה, הם אמורים לעזוב גם את המצודה הזאת וללכת לצומת ברקאי, ששם הולך להיות המרכז, יש שם אנדרטה שלהם, שם הם הולכים להקים את המרכז החינוכי שלהם, ויש גם כמובן את המוזיאון של המשטרה בבית שמש, שהוא מאוד מרשים, הוא חדש לחלוטין, הוא עבר משפרעם ויש שם פעילות שגם הם בתוך הלופ הזה של 170 אתרי מורשת.

אחד הדברים, יעקב, שחשובים לנו מאוד זה הקשר עם השטח. אתם רואים שבכל מקום מגיע ראש מועצה ומעבר לצ'פחות ולטפיחות יש פה מפגש אמיתי של הרבה מאוד שנים שהוא בעיניי כלי עבודה מרכזי ביותר ליכולת להרים דבר ביחד. לגיורא יש חינוך וזבל והרחבות, אשפה, לא זבל, וכבישים והמון מורכבויות, שלא לומר קשיים ובעיות, שהוא צריך ביום יום שלו, ועכשיו נכנס לו גם נושא השימור. יש הבנה, דרך הקשר הזה, שהשימור הוא חשוב בין היתר לגאוות היחידה של המקומות, וראיתם באיילת השחר, בן איילת השחר, הוא בטח כבר בן 80 או משהו כזה והשימור או המורשת זה חלק מהחתך של הגאווה שלהם. חתך, אני קורא לו הסטרטיגרפי, שמייצר גאווה ואהבה למקום.

וכמו שאנחנו מדגישים, ואמרנו כבר מספר פעמים, זה לראות איך הדבר הזה יפעל, איך הסנדלרייה הזאת תהיה כלכלית, איך המוזיאון הזה, שהוא רק מרכז מבקרים, יוכל לשאת את עצמו. בעניין הזה הצטבר הרבה מאוד ידע וזה מאוד מאוד מגוון. כמו שאמרתי, המגמה היא לא להקים אתרי ביקור חדשים, כי צריך לחזק את הקיימים וגם זאת משימה לא פשוטה כלל ועיקר.

לגבי גיוס הכספים, יעקב, בהמשך לשאלתך, למעשה כל אבן שיש מתחתיה שקל או מעליה לירה אז תמצא אותנו שם. המועצה היא אמנם עמותה, היא הוקמה בהחלטת ועדת החינוך של הכנסת ב-84' ואנחנו גאים בזה. אז גם כשבאים הפקידים ואומרים 'רגע, אתם עמותה, אתם פרטיים', אז אל"ף, אנחנו סמי ממלכתיים, בי"ת, הממלכה החליטה, הכנסת, הריבון, על הקמתנו ואנחנו גם הגוף היחידי, מעבר לכל הסיפורים, הגוף היחידי שנטוע בשטח ומטפל במורשת של העת החדשה. יש לנו תקנת תמיכה אצל מירי רגב, יש ועד מנהל חדש, יושב פה אילן, זה יהיה חלק מדיון, כי המדינה רוצה לתאגד אותנו מסיבות של טובת השימור, בין היתר. זה דיון שהוועד המנהל אצלנו יצטרך להחליט עליו, הוא דיון לא פשוט. זה אחד מהדברים שנרצה את עזרתך. תקנת תמיכה שהיא בערך חצי מהתקציב שלנו, אנחנו בסדרי גודל של 40, 41, 39 מיליון, תלוי בשנה, שזה שליש המנגנון, זה לא המנגנון, זה השוטף, זה התשתית, זה קצת רכבים וקצת מנהלים, צוותים מאוד קטנים, למעשה אנחנו 100 איש על כל הארץ, ושני שליש הולך לפיתוח. אז זה גם דרך התמיכה, גם דרך מורשת, שהקפיצה את העניין לערכים מאוד מאוד משמעותיים בשנים האלה, קרנות, תרומות.

יש לנו תכנית להביא את זה לטובת שלמה הלל, הנשיא שלנו, שפיקד על העלאת יהודי מעפילים בני תנועות הנוער מבגדד, מעירק, באוגוסט 47', שני אמריקאים גנבו מטוס באירופה, ההגנה עלתה עליהם, הביאו אותם לחיפה, שמו שם את שלמה, הטיסו אותו לבגדד והוא ארגן שם שתי טיסות ועוד אחת מאיטליה, להעלאת מעפילים. 150 מעפילים שעלו בדרך האוויר. למבצע הזה קראו על שם הטייסים הגויים, מייקלברג, שגנבו את המטוס וההגנה שילמה להם במטבעות זהב. זה סיפור מדהים. אנחנו, בהרבה דרייב ורצון של שלמה הלל הולכים להביא מטוס כזה, קומנדו 46, מחוץ לארץ. אנחנו אחרי החלטה של הוועד המנהל, איתרנו אחד בבוליביה ועוד אחד בהאיטי. אותו מודל בדיוק, לא אותו אחד. אותו אחד, נעשה תחקיר, ההוא בהאיטי, שהוא מפורק, זה למעשה שניים, אז צביקה האוזר, שהתחיל עם המהלך הזה כשהיה מזכיר הממשלה והוא פריק של שימור, אמר שבבדיקה שנעשתה זה אולי המטוס המקורי. יכול להיות, כי זה היה בחיל האוויר, אחר כך ארקיע קנתה אותו ואז הוא הסתובב בעולם. בכל אופן להביא מודל כזה. כרגע הרעיון להביא אותו בטיסה וצריך בשביל זה כסף. קיבלנו לזה ביום שלישי בלילה מיליון דולר, זה מנדבן אמריקאי, יהודי, ג'ק גרינברג, דרך ה-JNF ארצות הברית. אז באמת מנסים לעשות מאמצים גדולים, אבל תמיד חסר.

אז אנחנו הגענו למצודת כ"ח, נפגוש כאן את קרן. אגב, רוב המנהלים אצלנו הן מנהלות, ואז אני אומר שבגלל זה זה מצליח. קרן היא ילידת בת ים, חברת קיבוץ דן.

שלום, ברוכים הבאים. כפי שהבנתם, שמי קרן. אני אקצר כאן. עמק החולה לפנינו, באתם היישר מהעמק, עליתם למעלה, היום כביש הצפון. אז, ימי המנדט הבריטי, הדרך היחידה שעולה למעלה ליישובי ההר וממשיכה מערבה עד ראש הנקרה, כשהגעתם הגעתם מכביש 90 וזו הייתה הדרך היחידה שנכנסה פנימה לאצבע הגליל. בעצם השער של אצבע הגליל, אנחנו עומדים באזור השליטה עליו. למה זו הייתה הדרך היחידה? הרי היום יש לנו כל מיני אפשרויות להגיע לאצבע הגליל, רמת הגולן כמובן לא שלנו, העמק, אגם החולה, לא האגמון, לא אזור קטן שאנחנו יכולים לראות אותו פה, אלא ממש אגם שחולש על רוב העמק וביצות מסביב והדרך היחידה, שוב, כמו שאמרתי, כביש 90.

כל זה, אני אומרת כדי לציין את המיקום האסטרטגי של המבנה הזה שחבוי לו פה בין הברושים. המבנה הזה הוא אחד הטגארטים שמן הסתם תכנן אותו סר צ'רלס טגארט, אחרת הוא לא היה אחד מהם, הוא מתכנן אותו בעקבות המרד הערבי בשנת 36', מה שאנחנו מכירים מאורעות תרצ"ב-תרצ"ט, אנחנו סובלים מהטרור והבריטים סובלים מהטרור, מביאים לפה את אותו מומחה לטרור, את אותו סר צ'רלס טגארט, והוא מתכנן בכל הארץ. 'היפכו את המשטרות שלכם', הוא אומר לבריטים, 'למצודות, פה בצפון תבנו ממש מערך הגנה', במקום גבול שהיה קיים רק על המפה, 'תבנו גבול, גדר, שתפריד בין לבנון', ששם המנדט הצרפתי, 'לבין פלשתינה-א"י', פה המנדט הבריטי לבנות גדר. אנחנו מכנים אותה, אגב, חומת טגארט. יש כל מיני הבלחות כאלה, ניואנסים שיש היום שזה מעניין, אז חומת טגארט, על הגדר. יש לנו חמש משטרות, בין המשטרות יש פילבוקסים, אותם מבנים קטנים ועגולים כדי לשמור על קשר עין ואת כל הדבר הזה בונים, שימו לב, סולל בונה.

תיכף נתקרב ליד המצודה ואני אראה לכם כמה מאפיינים שלה, אבל לפני כן אני אגיד עוד כמה מילים, כי אנחנו נמצאים פה באזור מאוד מיוחד. על הנוף קצת דיברתי, אני לא אכנס יותר מדי לנוף, אבל המשטרה הזו, שעכשיו הזכרתי אותה, הייתה אז משטרת נבי יושע. נבי יושע, על שם הכפר הערבי הסמוך נבי יושע, שם המוסלמים השיעים מאמינים שהנביא הוא יהושע. אנחנו בחבר'ה מכירים אותו יותר בתור יהושע בן נון, רק שבמסורת שלנו הוא בכלל לא מגיע לפה. הם מאמינים שהוא קבור פה. זה היה כפר קטן וכאן עלייה לרגל והיה היישוב הכי קרוב למשטרה הזו ולכן המשטרה נקראה משטרת נבי יושע.

אגב, במאמר מוסגר, זה אחד הכפרים שנסראללה ידידנו רוצה להחזיר, אחד משבעת הכפרים השיעיים. אני מאמינה שבדרך אולי הוא יעצור לקפה, אנחנו נראה מה אנחנו נארגן לו בקפה, אבל מעבר לזה משטרת נבי יושע. היום המשטרה הזו, עדיין משטרה, היום זה בסיס של מג"ב ולא סתם בסיס של מג"ב, גם סמל היחידה שלהם, הציור של מג"ב זו המצודה הזו. היום היא נקראת מצודת כ"ח, כ"ח לזכרם של 28 שנהרגו כאן בשלושה קרבות במלחמת העצמאות.

כשאנחנו נעלה למעלה לכיוון המוזיאון והמצודה אנחנו נעבור ליד קבר אחים. אני אומרת את זה מראש משתי סיבות, אחת, אם יש כאן כוהנים שלא רוצים להתקרב, אפשר לעשות את העיקוף מסביב, והסיבה השנייה היא, כי בסופו של דבר הכול, כל הסיפור שלנו יגיע לנקודה הזו, 19 מתוך ה-28, או מתוך 22 שנהרגו בקרב השני, שעליו נדגיש לא מעט, קבורים פה בקבר האחים. אז אנחנו נעבור, מי שרוצה דרך, ואנחנו נסתכל, אם יש שם איזה שהוא שם שאולי קופץ אני אתייחס, אני אתייחס שם לאחד לפחות ואחר כך נמשיך פנימה ונציץ אל המצודה.

ומשהו על הכיוון הזה?

אז אמרתי ככה, עמק החולה. אני יכולה להרחיב יותר, בגלל הזמן הקצר אני מנסה לעשות מה שיותר - - -

על חשבוני.

על חשבונך. אוקיי, אז אם מתכופפים אפשר לראות את החרמון. רמת הגולן, אמרנו, מולנו, העמק, האגמון זה האזור של ההצפה, השמורה נמצאת קצת יותר - - -

התחילו כבר בשלב ההצפה?

ההצפה, בשנות ה-90, ודאי.

התחרטו על ההתערבות בטבע.

כן, אבל גם ההצפה היא הצפה מאוד מינורית. אני אראה בפנים תמונה - - -

אבל אין מאז התפתחות של מאפייני ביצה?

לא, לא ברמה הזו, אין ספק שאדמת הכבול מהווה כאן מה שנקרא אהבה-שנאה עבור החקלאים, כי מצד אחד היא מאוד מאוד פורייה ואפשר לראות את כל העמק, מה שלא היה אז אדמה חקלאית, מצד שני בגלל שהיא יותר מדי פורייה יש לפעמים שריפות טבעיות שמתפרצות ולא מעט בעיות.

- - - מתערבים בטבע - - -

טבע האדם לפעמים הוא להתערב בטבע ואז מנסים להחזיר ורואים פתאום מה קורה בעקבות ההחזרות.

מזל שבהזדמנות הזו לא ייבשו את הכנרת.

היא כנראה עושה את זה באופן עצמאי עכשיו.

'היש עוד פלמ"חניק כמו דודו, הייתה לו בלורית מקורזלת שיער'. אז לא נכתב על הדמות, אלא נלקח השם של החבר בתור הפלמ"חניק שעליו חיים חפר כותב את השיר, זה דודו. אני אזכיר גם את יזהר ארמוני, לא סתם, מכיוון שהוא מקבל כאן את עיטור הגבורה, הוא בקבוצה הראשונה של ה-12 שמקבלים בתום המלחמה את עיטור הגבורה. אני אספר את זה מאוחר יותר.

מי עשה את כל האנדרטה הזו?

משרד הביטחון. בהתחלה, בשנה הראשונה זה היה יותר בשיתוף עם המשפחות והם אלה שקידמו, אבל זה כבר משרד הביטחון, אגף הנצחת החייל.

אתם תראו תיכף תמונה שעשו את קבר האחים, שיהודה עם חבריו אסף למעשה - - -

הקיר הצפוני של המצודה. רוב ההתרחשות בקרב השני קורית פה. עכשיו אני אחזור למאפיינים של הטגארט הזה כדי שנראה איך זה גם משתלב לנו אחר כך בסיפור. אז קודם כל אפשר לראות מאוד בבירור את החלונות הצרים, בכל חלון חרך ירי, בזה אותו טגארט חושב לעצמו אם צופים, רואים אויב מרחוק אפשר להוציא רק את הנשק, את הקנה מהחרך ולעצור את אותו כוח שמגיע, אבל מה קורה אם אותו כוח אויב מגיע למרגלות המצודה. כדי להוציא נשק ולירות בהם צריך ממש להוציא ראש, להוציא ידיים, זה מסכן את מי שנמצא בפנים ועל כן הוא ממציא את המזגן. לא בדיוק מזגן, זה מה שכולם אומרים לי, אבל זה ארגז הטלת רימונים. הרעיון הוא מאוד פשוט, ארגז פלדה מוצמד לקיר, בתוך הקיר יש חור, מי שנמצא בפנים פשוט מכין את הרימון לזריקה, היה חרך למטה, סגרו אותו שלא ייכנסו היונים, כמו החרך בצד, פשוט עוזבים את הרימונים, אפשר בקצב די מהיר וכך הכוח שנמצא למטה חוטף את הרימונים בראש, כשיש ארגז כזה בכל אחד מהקירות.

הנה חברת הכנסת מירב בן ארי. הגעת ברגע השיא.

אני לא משאירה אותו לבד אף פעם.

ברוכה הבאה.

על זה מגיע לה כל הכבוד.

ברוכה הבאה. אני קרן, את תשתלבי כבר בעניינים.

אין בעיה, הייתי פה כבר.

מצוין. אני חוזרת לעניין שסולל בונה בונים את המצודה הזו. בזכות התכניות גם אנשי הפלמ"ח ידעו - - - רואים את הקו הזה למטה? הקו הזה מסמל את היסודות, היסודות שנמצאים מתחת לאדמה, אבל כנראה לא בעומק רב, מסתיימים מעל האדמה, כ-70-80 סנטימטר ובעצם הרצפה של המצודה מתחילה רק מעל זה, כך שמה שאמרת קודם, כשהם מתכוננים לקרב הם יודעים שכדי להיכנס דרך הקיר הם צריכים לפוצץ, כדי לפוצץ הם צריכים דרגש להניח עליו את חומרי הנפץ.

זה הסיפור של הקיר, קצת של המצודה. הדגם הזה עם הצריח, הצריח לתצפית, יש בסך הכול שבע מצודות, הטגארטים, שבע מצודות מהדגם הזה, כולן בצפון, חמש על הגבול ועוד שתיים בפנים. אלה המאפיינים של המצודה, שתיכף יתקשרו לנו גם לסיפור ועוד רגע אחד אנחנו נכנסים פנימה.

לפני שניכנס אני רוצה כמה מילים על הפסל ובפנים אנחנו נעשה כמה דקות הפסקה, יש לכם שם קצת שתייה וכיבוד קל, תתכבדו ואחר כך אנחנו נמשיך. שם גם נפגוש את אחד האנשים שבאים לפה לפחות פעם בשבוע, השם שלו, או הכינוי שלו, אבל ככה אנחנו פה בגליל מכירים אותו הוא טוג'ו. טוג'ו היה פלמ"חניק. אמנם הוא לא לחם באחד משלושת הקרבות, אבל יש לו קשר מאוד אישי לקרבות והוא כבר יספר על הקשר הזה בהמשך.

הפסל. את הפסל פיסל עמנואל הצופה. עמנואל הצופה היה גם כן פלמ"חניק, חבר בהכשרת הפלמ"ח בדפנה, הכשרת הצופים בדפנה. הכשרת הצופים בקרב השני, בקיבוץ דפנה, שם הם הוכשרו - - -

איפה זה נמצא כאן?

צפונית אלינו, קרוב יותר לגבול, אבל באצבע. הכשרת הצופים דפנה, בקרב השני נלחמים כאן בין יתר הכוחות ובקרב השני הם מאבדים 12 מחבריהם. כשאני אומרת הכשרת פלמ"ח זה אומר שזה אנשים שגדלו ביחד, שהלכו לגן ביחד, לבית הספר ביחד, לתנועה והתגייסו לפלמ"ח ביחד ובפלמ"ח הם נמצאים בקיבוץ, באוהל, ביחד וכש-12 מהם בבוקר אחד נהרגים זה אומר ששכונה שלמה פחות או יותר יושבת שבעה. זה באמת אסון מאוד גדול וזה משהו שרודף את אותה הכשרה עד עצם היום הזה, והבנתם בערך בני כמה הם. החבר'ה האלה הם גם היו אלה שהגו ודחפו, ובראשם יהודה דקל, את הרעיון של המוזיאון.

אז הפסל, מה אתם רואים בפסל? עמרי, אל תגלה. זה אמנות, בשביל זה אני נותנת לכם להגיד, למה שאני אגיד - - -

משמעות של תמיכה.

שלושה קרבות.

רואים שבר, רואים פצועים, רואים מסע אלונקה.

עמרי, אמרתי שאתה לא תגלה.

כשאמרנו את זה לפסל הוא אמר 'אתם לא מבינים'.

קודם כל מי הפסל?

אמרתי בהתחלה, עמנואל הצופה, זה היה כל הדיבור שלי לפני. הפסל המקורי נמצא בעירון, כי עירון זה הקיבוץ שהכשרת דפנה הקימו. זה אולי אחד הדברים החשובים, כי אותן הכשרות מקימות פה קיבוצים, מקימות יישובים וזה דבר חשוב מאין כמוהו, כי זה לא רק לסגור את העבר, זה גם ליצור משהו להווה ולעתיד.

אז הפסל הזה, שיש לו ארבעה אלמנטים, ארבעתם באותה צורה, רק שלושה עומדים ואחד שוכב, השוכב הוא פצוע, הוא מדמים ידיים. הפצוע, איך שהשלושה האלה מחזיקים אותו במרחב, הם לא באותו צד, זה לא רק שניים, בצורה הזו הם לא ייתנו לו ליפול, הם תמיד יהיו שם, הם תמיד יתמכו בו, מי שאמר תמיכה, תמיד יהיו איתו. גם האבן היא אבן בזלת, היא אבן מוצקה, אמנם לא מקומית מפה, אלא מקומית משם, אבן מוצקה מאוד שאומרת, חבר'ה, על הרעות בקרבות האלה היה אפשר - - -

כשאת אומרת משם ובזלת - - -

הגולן. הגולן הוא שם.

שם הרי גולן.

כן, הם מתפרסים אגב, הם גם שם וגם שם. הסיפור של הבזלת, האבן הכול כך חזקה מראה אולי גם על איך שהם ראו את הרעות, כי הרעות היה כאן דבר כל כך חזק שהתחיל להיבנות מאז ונכנס לתוך התרבות הישראלית שלנו.

(המשך סיור)

המוזיאון, דיברנו על הפרויקט, כמה הוא לקח. סטטוטורית זו עבודה מלאה עצמית של המועצה לשימור אתרים, מהתכנון יש לנו צוותים של בעיקר יוצאי ברית המועצות וקבוצה של חיילים ומשוחררים מכפר כמא, צ'רקסים. גם מתכננים, גם תכננו, גם את כל המערכות ולעיצוב לקחנו חברה חיצונית וגם קבוצות השימור שבנו ביחד עם קבלן. אבל זה רעיון, תכנון, ביצוע, כל המועצה לשימור ואז פתאום נולדה לנו קרן, היא קיבלה דבר מוכן, שבועיים לפני הפתיחה.

משהו כזה.

בפתיחה עוד לא נתתי לך משכורת, או שכבר נתתי לך?

בפתיחה אמרת לי לבוא, אבל רק רמזת לי שאני כנראה - - -

היא קיבלה במה שאנחנו קוראים - - - אבל יש לה כל כך הרבה מה לעשות, בפיתוח תכניות ובפיתוח בכלל של רעיונות נוספים.

עובדים על זה.

קצת על מבקרים, על הפילוח שלהם.

מבחינת מבקרים, את 2015, שהיא השנה היחידה שיש לי אותה מלאה, מינואר עד ינואר, היו כאן קרוב ל-30,000 מבקרים. אנחנו מדברים על מקום שהוא מאוד קטן ולכן מספר המבקרים הזה מבחינתנו הוא היה הישג יפה ואני מקווה לשמור ואולי אפילו להעלות את זה, לא אולי, להעלות את זה בשנים הקרובות.

רובם ישראלים?

כן, עם מעט מאוד תיירים. קבוצות של יהודים לפעמים, אוונגליסטים, אבל הם לא הנתח הגדול. מבחינת הישראלים שמגיעים לפה, אז הרוב עומד על גמלאים, אחר כך יש לנו חיילים ותלמידים.

התלמידים רק בסוף.

כרגע בסוף, נכון, שזה מבחינתי הדבר שהכי כואב והמטרה להעלות. בשנת 2015 וגם 2016 אני רואה עלייה מאוד גדולה כל הזמן, עלייה גדולה של חיילים. כנראה שהמקום הזה עונה על איזה שהוא צורך גם במורשת קרב וגם בערך שהוא אחד מערכי צה"ל שגורם לחיילים, וגם קיבלנו עוד מאלוף פיקוד צפון הקודם, את ההבטחה שכל חייל שעובר לפיקוד צפון נכנס למוזיאון הזה. ההבטחה הזו כנראה מתקיימת ויש לנו מבחינת חיילים - - -

למה יש כל כך מעט תלמידים? מה הסיבה?

כמה סיבות. לפי הניתוח שלי קודם כל, אני מוכרחה להגיד שעוד לא לגמרי התשובה היא סופית.

דיברנו על זה הרבה בדרך.

אבל שאלה מעולה.

זאת השאלה והיא גורמת לכאב ראש, כאב הלב הכי גדול שלנו.

קודם כל עניין של מחיר. הם אומרים רשות שמורות הטבע, אנחנו מקבלים 7 שקלים או פחות לתלמיד, מבחינתם זה מאוד עוזר. גם כל פעם שהם מביאים טיול לצפון הם חייבים לעשות קיאקים, הקיאקים זה קרוב ל-100 שקל לתלמיד, אז כבר התקציב יורד, אז ה-10 שקלים שאנחנו מבקשים זה כבר נורא קשה.

בשנתיים האחרונות בדיוק בתקופה של הטיולים היו שביתות, היו לנו ביטולים של מאות תלמידים והיה שנתיים אחורה מתח ביטחוני. בקיצור היה כל פעם איזה תירוץ אחר, אבל היו הרבה מאוד ביטולים, שאין לי הרבה מה לעשות, חוץ מלהגיד להם 'חברים, הגליל כרגע הכי בטוח, בואו'. אבל זה בעייתי.

גם כאלה שמבטלים ברגע האחרון כי הם מאחרים לקיאקים. הקיאקים האלה, אם יכולתי להגיד מה אני חושבת, זה כיף גדול, אבל, אבל.

כן, אין בזה שום משהו ערכי.

נכון. אפשר לחבר את זה למשהו ערכי, זה לא - - -

זה טיול שנתי, צריך גם משהו כיפי.

נכון, אין שום ספק, אבל כשהם מכתיבים את כל הדברים, כי זה באמת התירוץ שאני שומעת הכי הרבה, אותי זה קצת מרתיח. אבל, שוב, אין לי שום דבר אישי נגד הקיאקים ויש בזה משהו ערכי, לא אחד, אבל כשזה בא על חשבוני אז אני רוצה גם. אני חושבת שהעניין של מחיר, של תכנון ועדיין לא מכירים אותנו מספיק וזו עבודה שלי.

תכנון טיול. זה חייב לבוא, להיות על השולחן - - -

אני מסכימה, מאה אחוז.

השאלה איך אתם מביאים את זה למודעות.

אז אנחנו התחלנו לשווק יותר לבתי ספר השנה, בהתחלה עבדנו בעיקר מול הסוכנים, כי ראינו שהרבה קבוצות של בתי הספר באות דרך סוכנים גדולים, כמו אגד, כמו צוקי יעלים וכדומה ועבדנו מולם ואז הבנו שעדיין צריכים לפנות לבתי הספר כי בתי הספר הרבה פעמים מבקשים מהם לאן ללכת.

אנחנו צעירים, שנתיים וחודשיים, אז הכול בתהליך למידה. זה יבוא, אנחנו עשינו עכשיו איזה שהוא מבצע עם תלמידי האזור, אני מקווה שבתי הספר מהאזור, קודם כל, הם הכי חשובים מבחינתי, הם יגיעו, וכמובן נמשוך את בתי הספר האחרים.

מי שעולה לפה זה בדרך כלל - - - ואין הרבה, חוץ מזה אין הרבה - - - לכן אם זה יהיה חלק מכלי העבודה של הסוכנויות, של מנהלי בתי הספר.

מסכימה, אני איתך.

ואני אומר, אני יועץ בחינם, בסוף בסוף בסוף סיור כזה למנהלי המחוזות במשרד החינוך, אתה תראה פיק אחרי זה, כי הם יידעו להעביר את זה הלאה.

אנחנו נצטרך מאוד את הרוח הגבית שלך.

אין בעיה.

עכשיו אני קוטעת רגע את הדיון הזה, מכיוון שהזמן שלנו קצר, יש לנו עוד סרט של חצי שעה לראות בעוד כמה רגעים, אז אני רוצה ברמת כותרות להגיד מספר דברים כדי שיביאו אותי לספר את העיקר. אז בכותרת הראשונה, עברנו, דיברנו בחוץ על תקופת המרד הערבי, עכשיו אנחנו עוברים קדימה בתקופת מלחמת העולם השנייה, כשהיה איום של פלישה של הנאצים לאזור הזה, בין אם מדרום, אל עלמיין, רומל והסיפור מדרום, אבל גם פה מצפון, אמרנו, בלבנון הצרפתים שולטים, הצרפתים כבר נכבשו, ממשל וישי תחת הנאצים, והאיום שהם יפלשו גם מצפון הוא ממשי. בעקבות הסיפור הזה מקימים את הפלמ"ח. הפלמ"ח בהתחלה מוקם על ידי הבריטים, כוח לגיטימי, הבריטים מעבירים נשק ותחמושת ומלמדים את התו"ל הצבאי עד שהאיום הזה מוסר והבריטים תופסים את הראש ואומרים לעצמם 'אוי ואבוי מה עשינו', מיד מוציאים מחוץ לחוק. היישוב היהודי מאוד זקוק לכוח הזה שנקרא הפלמ"ח, הוא מעביר את הכוח הזה למחתרת באופן סודי, מעבירים את המתגייסים לקיבוצים, ההתיישבות העובדת כאן באה לעזרה, מגבשים אותו יחד עם הרעיון של הכשרות הנוער והנה, המתגייסים החדשים לפלמ"ח, רובם בוגרי תנועות הנוער, מגיעים לקיבוץ, הקיבוץ שמארח אותם נמצאים שם תקופה של כשנתיים, לסירוגין עובדים ומתאמנים, עבודה כדי לכלכל את עצמם, שהקיבוץ יוכל להעניק להם אוכל וכביסה וכדומה ואימונים כמובן.

אז הקמתו של הפלמ"ח, דיברנו, ואני קופצת עוד קצת בזמן, כ"ט בנובמבר, ההחלטה החשובה, תכנית החלוקה, אבל יום לאחר מכן גם פרוץ מלחמת העצמאות. הבריטים מתחילים להתכונן לעזיבה כשהתאריך שנקבע להם לסיום המנדט הוא ה-15 במאי, את אזור הגליל העליון הם עוזבים קודם לכן, את המצודה הזו הם עוזבים ב-15 באפריל, בדיוק חודש לפני כן, והם משאירים אותה, כמו רבות אחרות, בידי הערבים. חלק, מעט, הם משאירים גם ליהודים, כמו במטולה, חלק הם פשוט עוזבים, כמו בראש פינה, אבל את זו הם מעבירים לידי הערבים.

עכשיו אני מחזירה אתכם לנקודה הראשונה, שפגשתי אתכם בחוץ, המיקום האסטרטגי השולט על כל האזור של המצודה הזו יכול להכתיב את הגורל של הגליל העליון היהודי ומבחינת אנשי ההגנה זה קריטי ועל כן עוד באותו ערב יוצאים לניסיון הראשון. בעוד כמה רגעים, כשאני אראה לכם דברים במוזיאון אני אדבר מעט על הניסיון הראשון, אבל בנקודה הזו אני רוצה לדלג לסוף הניסיון השני.

הניסיון הראשון היה מעכשיו לעכשיו וכמובן נכשל. אגב, אם יש לנו שלושה ניסיונות ברור לנו שהשניים הראשונים נכשלו. הניסיון השני היה ניסיון שמצד אחד היה הכי מתוכנן עם באמת תכנית של התקפה והסחת דעת, תכנית באופן יחסי לימים ההם לעילא ולעילא, אבל מצד שני הכישלון בו היה הגדול והצורב ביותר, ובסוף הקרב השני, כשאותו דודו צ'רקסקי, שהצבעתי עליו שם בחוץ, נותן את פקודת הנסיגה, נסיגה שלא הייתה מתוכננת כאן סיפורי הרעות מתחילים לקרות.

מה היה בסיפורי הרעות האלה? אז קודם כל אני אתן את הכותרת של אותם סיפורי רעות, נסיגה, כשהיא לא מתוכננת יש פצועים, סוחבים, לא משאירים את הפצועים בשטח. אבל בסיפור הזה של הרעות מסתבר שהוא לא רק כמו שאותם פלמ"חניקים קיבלו את הפקודה 'לא מפקירים פצועים בשטח', אלא פתאום מבינים כמה שהוא הרבה יותר עמוק. הילדים האלה, בני ה-17-18, שיצאו לקרב פתאום מבינים שזאת סכנת חיים אמיתית, שזו דילמה, כי יש כאלה שרצים לחלץ את הפצועים ונהרגים יחד איתם. אמרנו, יש את אלה שסוחבים החוצה את הפצועים, יש פצועים שסוחבים פצועים, אחד המ"מים, שמחה זקס, מספר 'אני נפצעתי ברגל, אחד הלוחמים שלי נפצע ביד והוא גורר אותי, לוקח אותי מטר, מתקדם עוד מטר תחת אש, לוקח אותי עוד מטר וככה מתקדם'. יש לנו פצועים שסוחבים פצועים.

אבל יש גם דילמות נוספות תחת הכותרת הזו של הרעות, למשל ביום הזיכרון האחרון בעיתון 'הארץ' מנחם יפתח מפרסם, 'הייתי ליד חנן כוכבא, הוא היה פצוע קשה, לא יכולתי לסחוב אותו, לא יכולתי לפנות אותו והדילמה הזו הכתה בי ואני נותן לו ביד רימון ועוזב'. תראו, איזה קשת רחבה יש לסיפור הזה של הרעות. יש את הסיפור הזה של הרעות, זה לא שאנחנו המצאנו את הרעות, אבל מאז מלחמת העצמאות, מאז הקרבות האלה, זה אחד מהבולטים שבהם, הסיפור הזה של הרעות מתחיל לקבל את המשמעות שלו עבור החברה הישראלית, מתחיל לקבל ולהיכנס כחלק מהזהות לתוך החברה. חלק מזה עושה גם הצבא שמאמץ את הערך הזה לאחד מערכי צה"ל ומחנך את הלוחמים עליו, וזה לא שמור רק לדור תש"ח. זה גם היום. אותם לוחמים היום, למשל ב'צוק איתן' סיפורי הרעות שהיו שם הם סיפורים מצמררים ומדהימים וזה בהחלט אחד הערכים היפים והמוסריים שאנחנו אימצנו.

אני עכשיו מדליקה את המסך הזה, כאן אנחנו נראה את חיים גורי. חיים גורי, שכתב את שיר הרעות, הוא לא כותב אותו על המקום הזה, הוא בעצמו מציין 'על הנגב יורד ליל הסתיו', הוא בחטיבת הנגב, אבל הוא גם אומר, אי אפשר לנתק את המשמעות של השיר, את התקופה, את האנשים, מהקרבות שהיו פה ועכשיו אנחנו נשמע את זה בקולו. אחר כך אנחנו נעשה עוד סיור קצר במוזיאון וניכנס לסרט.

(סרטון).

מעלים שאלות לדילמה ולדיון וההדרכה היא לא הדרכה כזו שהיא פרונטלית ורק סיפור, אלא ממש הפעלה לצעירים, הפעלות הרבה יותר חווייתיות.

בואו נמשיך. אני אצביע עכשיו על כמה דברים כדי שנוכל להיכנס לאולם. בניין המשטרה, כפי שהוא היה לפני שבנו אותו כמצודה - - - זה מיד לאחר תכנון הטגארט.

- - -על ידי הטורקים לא מאוישת לפני כן?

לא בתור משטרה. יש במלכיה מעבר גבול. מעבר גבול זה אומר שעוברת שם איזה שהיא דרך שאפשר לנוע בה בכלי רכב כי לא היה גבול, היה אפשר לעבור את הגבול בכל נקודה.

פאוזי קאוקג'י. היום נסראללה, אז פאוזי קאוקג'י, כמובן צבא ההצלה של קאוקג'י זה מי שאנחנו נלחמים כנגדו. אפשר לראות כאן את עבודת הגודרים שהייתה כדי להקים את אותה הגדר. אם אנחנו ממשיכים, הפינה שמוקדשת להכשרות הפלמ"ח, אנחנו מראים כאן גם את התמונות של היום יום. אגב, מי שמזהה זה השחקן בומבה צור ז"ל, רואים את הבנים והבנות כי היו גם בנים וגם בנות שהתגייסו, רואים את האימונים, אימונים שבהם צועקים 'אש אש אש', לא באמת נלחמים, אבל זו הפינה שמוקדשת להם. כאן יש את אחד המסכים אולי הכי חשובים שאני מקווה בעתיד של המוזיאון להתייחס בפינה יותר גדולה לסיפור הזה וזה מה שאמרתי בחוץ, סיפור הקמת הקיבוצים ויצירת מציאות שהיא מציאות של חיים בעקבות המלחמה.

אנחנו נמשיך הלאה, אני רק מצביעה על דברים ואנחנו ממשיכים. כאן יש פינה מאוד מעניינת. כמובן שלפני מספר הימים החיבור לטלוויזיה, עכשיו הוא עובד רק על סאונד ואנחנו לא מצליחים להתגבר על זה עד שיבואו מתל אביב המתקנים. אבל אני אראה לכם את זה בצורה כזו. יש שתי אפשרויות, בכל טאבלט יש שתי אפשרויות, האוטומטי והאינטראקטיבי, אנחנו ממליצים לבחור את האינטראקטיבי וכשמכוונים את הטאבלט לשולחן עצמו הוא מתרגם אותו לתלת ממד.

אפשר להסתובב מסביב ואנימציה של הקרב השני מולבשת על הסיפור שנמצא כאן. אפשר להתקרב, להתרחק, המספר מתחיל באיזה שהוא שלב לספר, אני לא רוצה עכשיו ממש להיכנס. המספר מתחיל לספר ורואים את כל הכוח עולה למעלה, את ההתרחשות. לצעירים זה אחד הדברים המרתקים, הם יושבים ומסתכלים. אם לפני כן הם היו לא קשובים, אחר כך כבר יש להם את השאלות הנכונות לשאול, מה גם שרואים את כל האזור הזה כפי שהוא היה אז, בלי עצים, הכול חשוף, תראו גם בתמונות, הן אמיתיות, תראו שלא עבדנו עליכם. הכול חשוף, מה שגורם למצודה להיות במיקום שהוא הרבה יותר שולט על כל האזור. אנחנו נמשיך הלאה עכשיו, זו הייתה רק הדגמה קצרה.

זו דוגמה איך מנגישים בערכים של היום, כשלמעשה האמל"חים, אמצעי הלחימה, משרתים את הסיפור בשפה עכשווית.

האזור הזה גם מוקדש לקרב הראשון, ששוב, אנחנו לא ניכנס אליו לעומק. בקרב הראשון, שיצאו הכוחות שהיו פה באזור, בין השאר גולני. היום אני אומרת גולני ואנחנו יודעים שהקרב הזה הוא בטוח שלנו, אבל אז מדובר בחטיבה צעירה שהוקמה עוד לפני צה"ל והם בסך הכול שלושה שבועות אחרי גיוס, באו לכאן כדי לעזור ולאבטח את היישובים. הם לא מנוסים, הם עולים באוטובוסים משוריינים, אנחנו יכולים לראות את האוטובוס המשוריין של אגד, עם החלונות הקטנים, הסנדוויץ' המפורסם של מתכת עץ מתכת שמרכיבים שם במסגרייה וככה הם עולים ומתגלים כשהם פחות או יותר כאן, באזור החניה היום, הם מתגלים, יורים לכיוון הכוח, הם לא מצליחים לירות מתוך האוטובוס, יוצאים החוצה, ארבעה הרוגים, כעשרה פצועים והם מבינים שהם לא יצליחו. הם נסוגים כשהנסיגה עצמה הייתה הרואית, אחד הנהגים, האחרון, מעמיסים אצלו את כל הפצועים ואת כל ההרוגים והוא נוסע ברוורס, ככה הוא מחלץ.

ואז נותנים לאנשי הפלמ"ח את תכנון הקרב השני, 'אתם חייבים לעשות את התכנון הזה כמה שיותר מהר' והם נופלים בליל ירח כמעט מלא, י"א בניסן, זה כמעט ליל הסדר ולכן הם יוצרים כוח עיקרי שמגיע מצפון, כוח של הסחת דעת מדרום ואת כל הדברים האלה אנחנו נראה בסרט.

כמה מילים על הסרט. אחרי הסרט אנחנו ניפגש בחוץ ונשמע את טוג'ו, הסיפור שלו קשור לסוף הסרט. אני אסכם על הקרב השלישי ואז גם הוא ידבר כחמש דקות.

הסרט הוא סרט דרמטי, הוא לא דוקומנטרי, הוא לא היסטורי אפילו בחלקו, כדי לנסות ולהעביר את הסיפור. הוא מספר על אותה הכשרת פלמ"ח שהזכרתי קודם, הכשרת דפנה. הוא מראה את החיים שלהם בקיבוץ, הוא מראה את התכנון של הקרב השני ואת הקרב עצמו בקפיצות בזמנים על מנת להעצים את הדרמה ולפנות לקהל הצעיר, לחבר לדמויות, לחבר לרגש, באמת סרט מאוד מרגש. הרבה פעמים קבוצות של תיכונים ושל חיילים אחרי הסרט הזה באמת הרבה יותר מבינים, שואלים את השאלות הנכונות. שאר הדברים אני אתן לכם לשאול אותי אחריו. שתי הדקות הראשונות מוקדשות ליהודה דקל שהקים את המוזיאון. ואם אני לא הספקתי לדבר עליו הרבה, אז עכשיו בסרט - - -

(הקרנת סרטון)

אני לא אכביר במילים, אני רוצה לתת לטוג'ו לספר קצת. אנחנו כמעט ולא נספיק לדעתי להגיד שום דבר על הקרב השלישי שהוא קרב חשוב ביותר, כי בסופו של דבר בקרב השלישי תפסנו את המצודה. אז אני אגיד לכם, אבטיח לכם שאנחנו לא מפספסים אותו בהדרכות, תיאלצו להאמין לי, על הקרב השלישי, כיוון שאנחנו קצרים בזמן. אתם מוזמנים בהחלט לבוא לשוב, אבל הבאנו במיוחד את טוג'ו ולכן אני רוצה לתת לו כמה דקות לומר כמה מילים.

זמן זה דבר יקר, אבל יש כמה דברים שצריך לומר אותם. מציגים אותי תמיד בשם טוג'ו כי זה שם שנדבק לי בפלמ"ח וככה ברחבי הגליל המשפחה וגם בארץ זה השם שלי. אני לא מתבייש בו, אבל למעשה שמי אברהם יעקובזון, נולדתי במאורעות אב תרפ"ט בחיפה אז אתם יכולים לדעת בדיוק בן כמה אני. בשבת השחורה ב-46' גמרתי את בחינות הבגרות ובעקבותיה הגעתי לאשדות יעקב לעזור להם, כשכל הבחורים הועברו לרפיח.

התחברתי שם לחבורה בתנועה המאוחדת ויחד איתם התגייסנו לפלמ"ח והוצבנו בכפר גלעדי, בספטמבר 46'. שם התחלנו את סדרת האימונים וההכשרה. כעבור כמה חודשים, בחודש מרץ חברו אלינו חבורה של אנגלוסקסים, אמריקאים ודרום אפריקאים, בוגרי מלחמת העולם השנייה בצבאות ויחד איתם הקמנו את קיבוץ מעין ברוך. אני ממייסדי מעין ברוך, חבר מעין ברוך וחי שם עם משפחה, ילדים, עד עצם היום הזה.

אחרי שהקמנו את הקיבוץ חזרנו והמשכנו להילחם במסגרת הגדוד השלישי של הפלמ"ח. באותו יום של הקרב השני, שראיתם את סופו, אני הייתי בפלוגה אחרת עם שלוש פלוגות ט', ג' ו-י"א. ט' זו הפלוגה שלחמה, י"א הפלוגה שהייתה בכנען לטובת צפת ופלוגה ג' שהייתה במגדל, לטובת טבריה ועמק הירדן.

הקרב פה היה במוצאי שבת-יום ראשון. לנו בפלוגה ג' היה קרב ביום שישי בערב, קרב על מבנה בטבריה, מלון טיבריוס שערבים תפסו ואיימו על העיר, על השכונות היהודיות. הצלחנו, בלי נפגעים, ולמחרת בשבת כל תושבי טבריה הערבים בליווי בריטי עברו דרך השכונות היהודיות ועזבו את העיר. אנחנו חזרנו לבסיס, למגדל. ביום ראשון בצהריים מגיע אליי טנדר מהגדוד, אומר 'טוג'ו, אנחנו צריכים אותך בגדוד', לקחתי את הנשק האישי, עליתי לגדוד, לקחו אותי לחולתה הישנה, לחצר, אל קצין המודיעין, אל מול שולחן החול הגדול, שכל האזור עם הסימון של המשטרה. ואז אומרים לי 'טוג'ו, אתה רשום אצלנו כסייר של הגדוד, דע לך שהיה לנו קשר עם הכוח של פילון פרידמן'. פה למטה, הרביעי מצד ימין עם כובע גרב. הוא היה המ"מ של החסימה הדרומית. הקשר נותק בצהריים, אז 'קח כיתה ועלה איתה בלילה דרך הערוץ הדרומי שעולה לכיוון רמות נפתלי, תגיע, תראה מה קרה ותחזור ותדווח'.

פעולה לכאורה לא מסובכת, הבעיה הייתה שאני קיבלתי כיתה מפלוגה ט', שאני לא הכרתי אותם והם לא הכירו אותי, אבל קיבלנו. בלילה יצאתי עם בית הביטחון של כפר גלעדי, למטה על כביש 90 של היום, ועלינו. הגעתי לקו של הכפר, מדרגה ועוד מדרגה ונפלתי בום על החסימה. פילון ושני לוחמים הרוגים, כולם, פילון פרידמן, חבר הכשרת כפר גלעדי, טוג'ו חבר הכשרת כפר גלעדי, לא הייתה לי בעיה לזהות אותו מיידית. כולם הרוגים, אבל שניים רואים שהם פצועים קשה, מדממים עם הרבה דם והוא שלם לחלוטין, למעט נקב קטן ברקה.

הייתה לי אלונקה אחת, הורדתי אותו לעמק, נקבר בתחילה בכפר גלעדי על יד קברות השומר, לאחר מכן המשפחה העבירה אותו לירושלים, להר הרצל.

טוג'ו, אני נאלצת להגיד לך שזה יהיה משפט אחרון, כי הם כבר חייבים לסיים.

אם כבר הגיעו כל כך רחוק, עוד חמש דקות. מסכימים?

כן, שכנעת אותם יפה.

אנחנו מיד, כל הגדוד, לא היה זמן לתחקירים וטראומות, התרכז בכנען, התחלנו את הקרבות על צפת, שני קרבות קשים, לאחר מכן בגליל, באזור ירושלים, לטרון, מבצע דני ובדרום. כשגמרנו את הקרבות חזרנו למשק, להקים אותו מחדש, אבל העיקר שאני רוצה לספר זה על האישיות של פילון פרידמן. האישיות שלו זה למעשה חתך של נוער תש"ח. כך אני קורא לזה. אני מקווה שתסכימו איתי.

פילון, יליד פולין, בן 3 הוריו הגיעו לארץ, עלו לירושלים, התחיל ללמוד בבית ספר עממי, בגיל 14, בעיצומה של מלחמת העולם, הוא נולד ב-29', הוא אמר להוריו 'זה לא זמן להמשך לימודים. מה שאנחנו צריכים בארץ זה חלוצים, אני הולך להכשרה חלוצית'. הוא התחבר לחברת הנוער של מחנות העולים בקיבוץ גבת והיה איתם שנתיים. בן 16 הוא גמר את חברת נוער. מאחר שהיה מפותח לגילו, הוא היה הצעיר ביותר באותה חברת נוער, הוא התגייס יחד איתם לפלמ"ח. שנה ראשונה באפיקים, בסופה של השנה שלחו אותו לקורס מ"כים. כשאני הכרתי אותו באפיקים, לאחר מכן כשעלינו לכפר גלעדי, הוא כבר היה מ"כ.

כשהגיע לגיל 18 הוא בא לגדוד, למולה כהן שהיה המג"ד, ואמר 'אני מבקש לצאת ללימודים שהיו חסרים לי עד כאן'. אמר לו מולה, 'תצא לקורס מ"מ, תגמור ותצא ללימודים'. יצא לקורס מ"מ בג'וערה, גמר בהצטיינות וחזר לגדוד. אלא מה? מה שקרה לו זה שהוא חזר אחרי כ"ט בנובמבר. הוא בא לגדוד, אמרו לו 'פילון, מצטערים, אבל גמרת חניך מצטיין, יש לך תפקיד מיוחד במינו, להדריך מחלקה שקיבלנו זה עתה, מחלקה של עולים חדשים יוצאי קפריסין, שרובם היו כבר פרטיזנים ולחמו נגד הגרמנים במלחמה. קבל אותם, תהפוך אותם לחיילי פלמ"ח'. הקיבוץ להבות הבשן, ששנתיים קודם לכן עלה על הקרקע. ממש בשיפולי הגולן הסורי.

הוא קיבל אותם, כמעט לא זכר את האידיש שלו והם עברית כמעט לא ידעו, אבל בכושר שלו ובכריזמה שלו הוא הצליח להתחבר אליהם ולהתחיל להפוך אותם ללוחמים, לוחמים שכבר נלחמו יחד עם הקיבוץ בהתקפה שהייתה על הקיבוץ. אבל כשהוא הגיע לקבוצת הפקודות לקראת המבצע ושמע מה מוטל עליהם הוא אמר למפקדים שלו, למולה כהן ולמשה קלמן, הסמג"ד, 'אני מבין את הצורך, אבל הלוחמים שלי', הוא לא קרא להם חיילים, אלא לוחמים, 'לא מוכנים עדיין לפעולה הזאת', אמרו לו, 'אין לנו ברירה, זה הכוח שיש בידינו, חייבים לבצע את המשימה, לכן אתה בחסימה ולא בכוח התוקף'. קיבל ויצא, יצא בלילה.

הוא הגיע למקום וביצע את הירי הראשון כנגד המשטרה וקיבל מכת אש חזקה ונפצעו לו שני הלוחמים. כאשר הגיעה פקודת הנסיגה הגיע אליו אחד מהלוחמים שלו, משה רזניצקי, ואמר לו 'פילון, הגיעה פקודת נסיגה', אומר לו פילון 'אני עם שני לוחמים פצועים, אני לא יכול לעזוב אותם, אני נשאר איתם' ונשאר איתם. את הסוף אתם יודעים, אבל דבר נוסף שנודע לנו מהפקידה הפלוגתית, תרזה, שרשמה את הכול, שלפני שהם יצאו לקרב, כשהמחלקה הייתה מרוכזת במשטרת מטולה הוא הגיע אליה, אחרי קבוצת הפקודות, ואמר לה 'תרזה, אני מבקש ממך כך, כשהלוחמים יעלו על המשאית שתיקח אותם, תצאי למרפסת, תנופפי להם ביד לשלום. אין להם משפחות בארץ, אין להם קרובים, אני רוצה שהם יידעו שיש מישהו שאוהב אותם וחושב עליהם'. אבל הוא אמר לה עוד דבר 'דעי לך שאני לא אפול חי בידי הערבים'. וכך מצאתי אותו.

אם תרשו לי עוד שתי דקות. סיפור נוסף של סגירת מעגלים. כל שנה אנחנו עולים הנה ביום הזיכרון של הקרב השני. באחד מהימים שאני עולה ויושב, מחכה לטקס, מגיעה אליי משפחה, אמא ושני בנים בוגרים. כשהם מתקרבים אליי אני רואה מולי, תסתכלו עוד פעם על פילון, את פילון הולך מולי, חי, בריא ונושם. אני מחזק את עצמי חזק ומסתבר שהאמא זאת האחות של פילון, בוגרת ממנו בארבע שנים, ושני בניה, והבן הבכור שתי טיפות מים, בצורה ובגודל הגוף. מסתבר ששמו פילון, כמובן שם המשפחה השתנה. הם באים אליי, מחבקים אותי ואומרת האם 'טוג'ו, בזכותך יש לנו קבר קרוב לבקר. מאז אתה מ אומץ אצלנו במשפחה'. אז אני מאומץ. לא רק שאני מאמץ אחרים, אלא גם אני בעצמי מאומץ. זה הקשר שלי עם פילון והמשפחה.

עוד שני משפטים. משפט אחד לטובת המוזיאון. עמרי, שמלווה יודע שאני קשור למקום כבר שנים רבות. אני מגיע הנה לעתים תקופות להדרכה ואני רואה את המקום. הייתה לנו ביקורת, הם קיבלו את הביקורת שלנו, לשנות כמה דברים למקום מיוחד במינו שמסמל, חוץ מהסיפור, גם ערכים. אבל אני טוען שהצבא האמיתי של הלוחמים זה אותם הקיבוצים של הלוחמים של חטיבת יפתח שלחמו ואחרי המלחמה חזרו והקימו את ביתם. אני אקרא לכם רק שורה קצרה, סאסא אתם מכירים, ברעם, יראון, מלכיה, יפתח, משגב עם, מעין ברוך, הגושרים, גדות. חוץ מהיישובים שנמצאים בדרום, כל אלה לוחמים שלחמו ובנו את ביתם וזה הצבא האמיתי שלנו ביישוב.

דבר נוסף, שאלה אליכם. אני למדתי, נדמה לי שזה היה בכיתה ו', על טור חשבוני, שיש מספר קבוע שזה עולה בחזקתו כל הזמן. אז אני שואל אתכם, אם לפני כמה שבועות לימדתי קבוצה של תלמידים, לאחר מכן קבוצה של מורים, בשבוע שעבר קבוצה של גמלאים של משרד החינוך, השבוע אתכם, האם ייתכן שבפעם הבאה אני אדריך את שר החינוך?

הוא לא היה פה?

תשיבו לו.

אנחנו נגיד לו. תזמין אותו.

הוא מוזמן.

קריאתך נשמעה.

אנחנו גם נשמח אם ילווה אותו ראש הממשלה, או להיפך.

אז, עמרי, תעשה את מה שהצעתי לך, מנהלי מחוזות והנהלת המשרד.

אני את שלי אמרתי.

חברים, אין לי הרבה מה להוסיף על מה שטוג'ו אמר. אני מזמינה אתכם שוב לשמוע גם על הקרב השלישי.

(המשך סיור)

זה אחד ההבדלים בינינו לבין הארכיאולוגיה, לנו יש מזל שיש תמונות ועדויות ואנשים בשר ודם ששומעים אותם. גם אנחנו תוך עשר-עשרים שנה נהיה סוג של ארכיאולוגיה, במובן של איך מציגים דברים. חלק מהמורכבות של הקמת המוזיאון הזה, שהוא כן נתון בדיון מעמיק למרות שיהודים לעולם לא מתווכחים ויהודים תמיד מרוצים ותמיד מפרגנים, לפחות בארץ, בעיקר עם הלוחמים. את הסרט הזה העברנו דרך כמה, את התסריט ואחר כך את הרעיון ואת הטיוטה הראשונה, את הצילומים הראשונים, גם דרך הלוחמים ואצלם זה עבר. אבל פה, על כל תמונה ועל כל מילה - - - אתם יודעים, גם האיזונים, למה הזכירו את זה ולא הזכירו את ההוא. זה חלק מאיך שיצירה נולדת, עם הרבה כאבי בטן, וזה בסדר גמור.

עיקר העיקרים, על אף הוויכוח ועל אף הקשיים ועל אף ועל אף ועל אף בסוף ה-40,000, 50,000, 100,000 מבקרים, תלמידים וחיילים ועם ישראל ותיירים שמגיעים למקום הזה, זו בעצם התשובה, זה הדבר שבעינינו הוא החשוב ביותר.

אין לך פה מערכת באנגלית.

יש, אפילו בדיבור. אצלנו באתרים זה מובן מאליו, אנחנו כבר רגילים לקרוא תוך כדי סרט. וזה לא שלא מכירים אותו בעולם, ותרגום וסב טייטל וכתוביות, הוא לא מתקבל באהדה. אצלנו כבר המבט והמוח מורגלים לסוג כזה של תרגום.

שאל אותי יושב ראש הוועדה במה עוסקת המועצה כעת. אז המועצה ממשיכה לפתח את הקיים, הזכרנו קצת את עתלית, יש מכון איילון, בתל חי יש חצר תל חי, שזה יהיה בסיור הבא, חנכנו ב-2008 שדרוג מלא ב-8 מיליון שקל של התצוגה בחצר, שזו נקודת מבט אחרת לגמרי ממה שהוצג עד היום בחצר. חצר כנרת, שהיא מובילה. מחשבה מאוד מאוד מעמיקה והתארגנות בהיקפים מאוד מאוד משמעותיים באתר המעברה.

כעת מתבצעת חשיבה מאוד רצינית לגבי אתר המעברה, אני חושב שאתר המעברה מייצג כמה דברים. האחד, כמה חשוב לשמר גם דברים עכשיו. אנחנו מנסים לשים בצד איזה קרוון מהעלייה של שנות ה-90 ואין למצוא, יש כמה מפורקים ואכולים. זה המהלך שהביא מיליון עולים, זה לא פשוט. והצריפים בצריפין. מהמעברה לא נותר זכר, יש מקום אחד, במחנה אלנבי בירושלים, בתלפיות, שם עומד עדיין צריף.

אבל אוהלים יש בצה"ל.

אוהלים אין בעיה, אבל יש הרבה מאוד עדויות. בכל אופן אחרי החלטה של הוועד המנהל אנחנו הולכים על מהלך של הקמת אתר המעברה. אני הערתי על זה שלא נותר, כי האותנטיות היא הדבר אולי החזק ביותר בעבודה של השימור, אותנטיות זה שם המשחק. היה לנו עכשיו את טוג'ו, לראות את טוג'ו בתור שחקן או בתור סיפור, או אפילו בתור סרט, הוא מצולם, יש לנו הרבה מאוד עדויות, הוא מצולם כבר כמה פעמים על כל העדות שלו, הקטע הארוך גם, היום היה הקצר יחסית, ובתחום שלנו זה דבר נורא נורא חשוב, האותנטיות.

מהמעברה, לצערנו, המדינה לא השכילה להשאיר זכר. שר האוצר, בהיותו יליד ובן גבעת אולגה, הייתה מעברת אגרובנק, הוא שלח אותנו לשם, ניגשנו, מצאנו איזה שטח אחד וחצי וזהו. זאת בעיה, מצד שני זה משחרר אותנו מ - - -

מי שהרס את מעברת באר שבע זה חבר יקר העונה לשם אריה מזרחי, ממשרד השיכון, שהוא גדל במעברה הזאת, יליד עירק, היום הוא יושב ראש המועצה הציבורית שמקימה את מוזיאון המעברה והוא אומר 'אני מכה על חטא'. זה אריה מזרחי, איש יוצא מגדר הרגיל. אחד המקומות שאנחנו הרגע הכי מתכווננים אליהם, יש תכנית, יש פרוגרמה, יש לנו חבורה שכוללת את אריה מזרחי וחברים נוספים, יוסי אלפי מאוד מוביל את העניין הזה ביחד איתנו, מאוד מעורב, שלמה הלל שלנו, וכמו שאמרת, זה כבר עבר קריאה ראשונה בוועד המנהל ואנחנו רצים על הגבעות להקים את זה. השלב הבא זה באמת למצוא את המיקום כי ממנו נגזר הכול והמקום הרלוונטי ביותר כרגע, מהרבה מאוד בחינות, גם מרכז הארץ, גם אזור פנוי, גם מקום שהייתה בו מעברה זה מעברת חירייה בפארק אריאל שרון. המעברה עצמה נמצאת היום מתחת להר האשפה, אבל טיפה הצידה זיהינו שם שטח ואנחנו כבר מתכננים, מארגנים שם 40 דונם ואני מקווה שרמ"י, רשות מקרקעי ישראל, והמנהלת של פארק אריאל שרון - - -

יעקב, הוא יהיה אותנטי אחד לאחד. הזכיר פה אילן אוהלים וצריכים והספר והסנדלר והמרפאה והכיתה והמכולת, הכול יהיה אותנטי, כמובן ממוזג, עם כל הפסיליטיז וזה הולך להיות אתר ברמה הלאומית. אנחנו מעריכים שתידרש החלטת ממשלה, כרגע אנחנו מכינים את עבודת המטה וזה יהיה אחד המפעלים - - - אנחנו מדברים פה על שנות ה-50, זה בהחלט נכנס כבר וחזק מאוד לתוך תחום הטיפול שלנו ואנחנו לוקחים את זה, גם אם לא ביקשו מאיתנו, כי המועצה מצטיינת, בין היתר גם, קצת בחוצפה, כי מעזים לעשות דברים ואני חושב שהתעוזה עצמה היא כלי עבודה די חשוב ולפעמים גם משלמים על זה, מקבלים על הראש קצת.

אנחנו כעת ניסע לאחוזת דוברובין, יואב דוברובין. סיפור של סבוטניק, של משפחות הגרים, יש לנו בגליל מספר משפחות, אולי המפורסמת ביותר זה משפחת קורקין, מסג'רה יבנאל. גם מנהלת את חצר כנרת אצלנו, היא בת קורקין. סיפור נפלא של גויים שהתגיירו כנגד כל העולם, כנגד כל דבר של היגיון ושנאת יהודים. הוא בא והתיישב כאן ביסוד המעלה, הקים משק, מין אחוזה מחוץ לאנשי המושבה, שישה או שבעה מילדיו מתו במלריה, אחד נשאר, עברו לראש פינה. סיפור ציוני חזק מאוד. האחוזה הזאת נתרמה לקרן קימת לישראל ועוד לפני הקמת המועצה, ב-1981-2, כבר במושבה, יוסי מזרחי היה אז ראש המועצה המקומית, שימרו את האחוזה הזאת שסובלת היום מהיעדר פעילות. אנחנו בעיצומה של הכנת תכנית אב. נפגוש כאן את ראש המועצה המקומית החדש, הוא כבר שנתיים עוד מעט, אילן אור, יוצא השב"כ, איש מרשים ביותר שהולך בתחום של הנחלת המורשת איתנו יד ביד, עם הרבה מאוד אהבה ורצון לקדם דברים, כולל בתוך המושבה, הוא קצת יספר לנו, וגם באחוזת דוברובין.

ככל שייוותר הזמן גם ניתן איזה שהוא פרק של טבע, כי כפי שאתם יודעים הארץ המקסימה שלנו היא טבע, היא נוף, היא מורשת, היא המתנה בכבישים, היא תור בבית חולים וכהנה וכהנה.

יוסי קורקין, היה סגן אלוף, כעת סגן מפקד השייטת. הדוד של זהבה מחצר כנרת, מנחם קורקין, נהרג עם הכ"ג, כ"ג יורדי הסירה. שהיום קוראים לזה כ"ד, כי היה גם קצין בריטי. זהבה חכם גבאי היא מנהלת חצר כנרת, היינו שם ביחד.

אנחנו, המועצה, למעשה פועלת בסדר היום שלה בשלוש זרועות, אחת זה הזרוע הציבורית. אילן שלגי כאן מייצג אותה, ועד מנהל מאוד חזק שמאוד משפיע על סדר היום. 7,000 נאמנים בכל הארץ, כשיש לנו בכל יישוב אחד או שניים או שלושה, שהם למידע מהם אלינו ומאיתנו אליהם. גוף מאוד מאוד חשוב, המועצה, בהיותה עמותה, יכולה להפעיל גוף כזה גדול ועוד לצאת במאבקים גם נגד המדינה. אז אנחנו אומרים תמיד שאנחנו לעתים נגד המדינה ומוסדות התכנון, אבל אנחנו בעד המדינה, זאת אומרת אנחנו עושים את העבודה שהמדינה אחר כך יודעת גם להודות לנו. יש הרבה ויכוחים וזה חלק מהקשיים והמורכבויות ביום יום.

גוף שני זה הגוף הפיזי. נגענו בו כבר, זה קבוצות של משמרים וחוליות של תכנון שהם מבצעים בערך 20%-30% מסך השימור בארץ, את היתר אנחנו מבצעים באאוט סורסינג, גם אדריכלים, גם מהנדסים וגם קבלנים, באמצעות טיפול דרך הרשויות במקומות השונים.

הזרוע השלישית, נשמע עוד מעט קצת את אלעד, זה הזרוע החינוכית. עסקנו בו לא מעט ביום הזה והיא עולה על ראש שמחת הוועדה לא אחת במפגשים בינינו והיא ניבטת בעיקר, כאמור, דרך 170 אתרי המורשת, ההכשרות של הצוותים, השדרוג של האתרים והקשר היומיומי עם כל אתר ואתר, כשהמטרה היא להנגיש באמצעותם את נושא השימור לאוכלוסיות הולכות וגדלות. את כאבי הראש וגם כאבי הלב, הודות למערכת החינוך, כבר הצגנו וזה אנחנו נצטרך, יעקב, להגיע לאיזה שהיא תכנית עבודה שהנושא הזה יגיע לתחילת פתרונו ולהיכנס באמת לאיזה שהוא שביל חדש שהוא משפר את התקלה הזאת.

(המשך סיור)

אנחנו ממשיכים במפגש כאן. ביקשנו את אילן אור, כששתי המועצות, המועצה המקומית והמועצה לשימור, למעשה מארחים אותנו, אנחנו מארחים את עצמנו ואתכם. אילן, ראש המועצה המקומית, אתה בשבילנו גם אחרי שנתיים עדיין חדש, לפחות במרץ הנעורים שאתה ממשיך לשדר ואחר כך כמה דברים אלעד, ראש תחום החינוך אצלנו, וננצל באופן הזה את הזמן.

אז תודה רבה לעמרי. ברוכים הבאים, כבוד היושב ראש, חברי ועדה ואורחים נכבדים. אני רוצה לברך אתכם שהגעתם ליסוד המעלה. לפני שנדבר על יסוד המעלה, מה קורה ומה אנחנו עושים פה, אז עמרי אמר שאני חדש, אז אני חייב לומר לכם שאני גר ביסוד המעלה בערך 26-27 שנים, אני לא בן המקום, אני התחתנתי עם דם כחול, אשתי היא דור חמישי פה - - -

זה בסדר, כולנו הולכים אחרי האישה בסוף.

ואני עדיין חדש ביסוד המעלה ועדיין שואלים אותי 'הבן של מי אתה?' ו'למי אתה נשוי?' גם כשאני ראש מועצה. זה בסדר, אני רגיל לזה שאני חדש, כנראה שאני לעולם אהיה חדש.

יסוד המעלה זאת מושבה שנוסדה ב-1883, עלייה ראשונה. בדרך החוצה אנחנו נעבור דרך המוזיאון הצנוע של המושבה, של המועצה המקומית, בדוברובין. הניה, מנהלת האתר, תיתן לנו כמה הסברים על האתר ועל מה אנחנו רואים כאן. המושבה יסוד המעלה היא מושבה חקלאית, היא עדיין חקלאית. בחזון שלנו אנחנו חקלאים, אנחנו נישאר חקלאים, עם הצביון הכפרי והחקלאי. אנשים שואלים אותי 'תגיד, כמה תושבים אתם?' אז אנחנו מונים כ-1,800-1,900 איש, בפועל גרים פה יותר מ-2,000 כי יש פה גם תושבי קבע שנמצאים פה כל השנה, יש לנו בין 200 ל-300 עובדים זרים שחיים פה, שאנחנו נותנים להם שירותים ואנחנו צופים לגדול, אנחנו יוצאים בהרחבה בקרוב של 65 יחידות דיור, לבני המקום ואחרים שיצטרפו. בהחלט רואים את היישוב הזה צומח, גדל.

אם אתם שואלים אותי למה אני בעצם נמצא פה, כמה מילים עליי, אני אחרי קריירה ארוכה במשרד הביטחון, בשירות ביטחון כללי, עסקתי שם בכל מיני תפקידים, אני בא מתחום הסיכול, מכיר את הגזרה הזאת מצוין. לא תראו אותי הרבה בטלוויזיה, כי יש פה איזה דיסוננס בין איך שאני נראה, אבל ברדיו תשמעו אותי, כי הייתי מעורב בכל מיני דברים שזה לא המקום לדבר עליהם. לפני חמש-שש שנים פרשתי והחלטתי לצאת לשליחות נוספת ובעיניי להיבחר פה ולשמש פה כראש מועצה, ביישוב כזה כמו יסוד המעלה, זו יציאה לשליחות נוספת.

בחזון האישי שלי חיזוק הגליל זה לא רק מילים, זאת אידיאולוגיה שצריכים לממש אותה וחיזוק הגליל זה להביא לפה, לחזק את הגליל, לחזק את ההתיישבות בצפון וכדי לחזק את ההתיישבות בצפון אנחנו בהחלט בכיוון של לחזק את התעסוקה בצפון. בלי לחזק את התעסוקה, בלי לחזק את החינוך בצפון אז בעצם אנחנו יכולים להישאר במקום ולא להגיע לשום מקום בהמשך. אפשר לראות את המצב הדמוגרפי היום במדינת ישראל כשמדברים על הרכב האוכלוסייה, לכן יש פה ערך מאוד מאוד חשוב.

אם אנחנו לוקחים, למשל, את נושא התחבורה והחיבור בין המרכז לצפון, אז אני רוצה לומר לכם שהיום לנסוע מתל אביב לצפון, ליסוד המעלה, כשאין פקקים זה שעה וארבעים, כשנוסעים בערך על 100-120 - - -

אנחנו לא נגלה.

אבל עדיין זה לקרב את הגליל, את הצפון, למרכז ואת המרכז לצפון. אנחנו מדינה קטנה ואני חושב שאנחנו, הגליל המזרחי והגליל המערבי, אנחנו הדבר הבא ונורא נורא חשוב לפתח.

דיברנו על חינוך קודם. ביסוד המעלה יש בית ספר יסודי, יש גנים, רק עכשיו אנחנו הולכים לבנות, יש גידול של אוכלוסייה, משפחות באות לפה, אנחנו הולכים לבנות עכשיו שני גנים חדשים בעוד שבועיים, כי יש פה ביקוש. יש פה משפחות צעירות, חבר'ה רוצים לחזור לפה ומה שהם מחפשים זה חינוך איכותי ואנחנו משתדלים, במסגרת האמצעים שיש לנו, כן לספק את זה. אבל עוד פעם, אנחנו לא אוטונומיים, אנחנו לא יודעים לעבוד לבד בלי עזרה של משרדי הממשלה. כשאני רואה את הפסיליטיז, אני רואה את התנאים ואת האמצעים שיש באזור תל אביב, אני אומר שאני רוצה להביא את האיכות שיש באזור המרכז פה לצפון, אני רוצה לתת אלטרנטיבה של דיור בר קיימא לזוגות צעירים שהם לא חייבים להיות בני המקום. גם לבוא לפה, לצפון, יש פה קיבוצים, יש פה גליל שמשווע לאוכלוסייה צעירה - - -

אתה ועדת תכנון עצמאית?

אנחנו ועדה מרחבית. זאת שאלה מצוינת, למה?

יותר משנה אני מנסה להוציא היתר בנייה במושב אצלי.

אנחנו נעזור לך.

תאמין לי שאני יודע לעזור לאחרים, לא רוצה שאף אחד יעזור לי, זה יעלה לי ביוקר.

יש יתרונות לקוטן ואנחנו יישוב קטן. קודם שאלו אותי, איך זה שאתם מועצה עצמאית? כי ב-1949, כשהקימו את השלטון המקומי במדינת ישראל, אז יסוד המעלה קיבלה אוטונומיה מוניציפאלית, כמו כל שאר המושבות שהיו במדינת ישראל. המושבה, כמו שאמרתי, נוסדה ב-1883 ועם קום המדינה הם קיבלו עצמאות מוניציפאלית, כמו מטולה, כמו ראש פינה, כמו ראשון לציון, כמו כפר תבור, כמו מזכרת בתיה, כמו פתח תקווה. אז מי שהיה במרכז גדל ואנחנו נשארנו - - -

אני לא יודע אם הם לא מתחרטים שהם גדלו. כשהם רואים את כפר תבור היום והם רואים איך המושבות, ראש פינה ומטולה, איך הן משומרות יפה.

נכון, אבל אני לא חושב שהייתה כל כך - - - זה כמו שאמרתי קודם, המטרה שלנו זה לשמר את הצביון הכפרי והחקלאי שלנו. זאת אומרת זה כן יישאר בחקלאות. זה שאנחנו נוכל לגדול בצורה שאנחנו נחליט איך אנחנו רוצים לגדול ונשמור על הצביון הכפרי והחקלאי ולא להפוך לעיר, אנחנו לא רוצים להיות עיר, אנחנו, למשל כמו המושבה יסוד המעלה, לא רוצים להיות ראש פינה עם כל הקניונים, אנחנו כן רוצים לפתח את החקלאות, כן רוצים לפתח את העולם של הביו טכנולוגיה. קודם סיפרתי שיש לנו פה, למשל, חברה שנקראת קולפלנט, שהצליחה לייצר קולגן, שזה חומר רפואי, מצמחי טבק שעברו מניפולציה של הדנ"א שלהם, ואז בתהליך של ביו טכנולוגיה הם יודעים לייצר את החומר הרפואי הזה שמשתמשים בו לטובת גידול של תאים בגוף, צמיחה של תאים, האצה של צימוח של תאים וזה חומר שמחליף סחוסים בניתוחים רפואיים. זה מדהים, למה זה מדהים?

אתה מגדל פה את הטבק?

כן, גם פה. ואגב, עושים ניסויים בכל הארץ איפה המקום הכי טוב לגדל טבק ויסוד המעלה היא בהחלט מקום מדהים לגדל את הטבק הזה. מה הרעיון? שהחקלאים פה ימשיכו להיות חקלאים ולגדל את הטבק, אבל הילדים והנכדים שלהם, שלא רוצים להיות חקלאים, בטוח שאחד ירצה, יש הרי בנים ממשיכים פה, בגלל זה נשארנו חקלאים, יילכו למכון וייצמן, ילמדו ויכירו את הטבק הזה ואת החומר הרפואי הזה. אפשר לייצר גם מוצרים רפואיים, כי הבסיס שלהם זה המוצרים החקלאיים, שזה החקלאות המסורתית.

זה עולם אחד שאנחנו הולכים לקדם אותו, כל הנושא הזה של האגרוטק והביוטק, והעולם השני זה התיירות החקלאית. מה שאתם רואים פה זה יזמים, יש פה מסעדה, שבהחלט מתפרנסים. חומי וגליה קדוש הם היזמים, הם בעלי המסעדה פה, הם שכרו את המסעדה, הם מפעילים אותה - - -

זה כבר גם אולם אירועים כזה, לא?

כן. עוד פעם, כדי להתפרנס זה גם לובש צורה בערב לאולם אירועים וזה נהדר מבחינתי, כי זה מספק תעסוקה לבני המקום, זה מספק תעסוקה לצעירים שלנו, חבר'ה בני נוער שמחפשים איפה לעבוד ולא משוטטים ומסתובבים ללא תעסוקה. זה בהחלט מקום שלובש ופושט צורה.

תגיד, מבחינת תחבורה ציבורית? כשאני חושבת על הצפון, אתה אומר חינוך טוב, נראה לי שבחינוך כאילו - - -

לכל אלה שגרים במרכז, כשיש מקומות רחוקים, השאלה שעולה היא התחבורה הציבורית.

כן. בוועדה תמיד אומרים שבצפון החינוך הוא נהדר, באמת, כל הבעיות שלנו הן במרכז, רוב הבעיות, אבל מה שנראה תמיד כבעיה זה התחבורה הציבורית. בני נוער, איך הוא בא לפה, איך הוא חוזר הביתה, ותעסוקה. אני סיפרתי בוועדה ששמעתי על זוג סטודנטים שבאו לתל חי ושמעתי אותם מדברים בגלי צה"ל, שהם ממש רצו להישאר אחרי הלימודים, אבל הם אמרו שפה על כל מקום עבודה יש 30 וכשמגיעים לתל אביב יש על כל 30 מקומות עבודה בן אדם אחד.

ההיצע גדול יותר.

ההיצע, זה מה שנראה לי, אלא אם כן אתה אומר - - -

קודם כל את צודקת, אבל אני אחלק את התשובה שלי לשניים, אני אתחיל עם התחבורה הציבורית. מאחר שאנחנו הבנו, היישובים פה בגליל המזרחי, שאנחנו סדר גודל של 220,000 תושבים, 18 רשויות, 220,000 תושבים. כשאנחנו הבנו שכל רשות של 2,000, 6,000, אנחנו רשויות קטנות, גם רשות של 20,000 זאת רשות קטנה, כשאנחנו הבנו שיש יתרון לקוטן, של איכות חיים, של דאגה, של דמוקרטיה ייצוגית, שאתה יכול לבחור את הנציגים שלך, שאתה יכול לשמור על האופי של היישוב, על הצביון, אלה דברים מאוד ייחודיים שחשוב לשמר אותם, וכל אחד רוצה לשמור על המורשת שלו. אבל מצד שני בחנו מה משותף מבחינתנו כדי לא לאחד רשויות, אלא בואו נפעל על מנת לקדם אינטרסים משותפים.

להיאבק ביחד.

לכן הקמנו את האשכולות, את אשכול גליל מזרחי, שהוא כולל בתוכו 18 רשויות ולצורך העניין אנחנו מקדמים אינטרסים משותפים כמו תעסוקה, למשל יש את הרעיונות של מזון מרפא, אין דבר כזה מזון מרפא, אבל כל הנושא של אגרוטק, הביוטק, המאבק הזה של להעביר לפה את מכון וולקני. בעיניי הוא יותר מראוי. זה כמו שבאר שבע היא בירת הסייבר, בואו נהפוך את אזור הגליל, לא יסוד המעלה, יסוד המעלה גם תיהנה מזה, כי אם תבוא משפחה והמקום ימוקם בקרית שמונה והיא תחליט לגור פה וליהנות מאיכות החיים שיש פה, אני אשמח, אני איהנה מזה, אני אוכל לתת להם. זאת אומרת אנחנו בהחלט רואים את הגליל כאזור אחד שיודע לתת שירותים, גם של חינוך, גם של תרבות. הילדים הגדולים אצלנו, מכיתה ז' ומעלה, לומדים בהר וגיא בקיבוץ דפנה. כי אין פה הצדקה, עדיין, לבית ספר תיכון, אולי בעתיד, לא יודע מתי זה יקרה, אז יהיה, כשתהיה הצדקה מספרית אולי זה יקרה, אבל כרגע אנחנו בהחלט נהנים משיתופי פעולה.

אני אתן לכם למשל דוגמה, של שירות וטרינרי. אם יש לי חצי משרה של שירות וטרינרי, או רבע משרה, אז לקחנו את כל הרשויות, חיברנו את כל רבעי וחצאי משרה לכמה משרות ויצרנו שיתוף פעולה של שש משרות של וטרינרים שנותנים מענה ל-200,000 תושבים. תחשבו, מה זה 200,000 תושבים בסדר גודל של עיר, זה נהדר.

זה שכונת רמות.

נכון, תחשבי, שישה וטרינרים.

רק בדרום אצלנו, כפר ארגזים ושלם זה האזור.

אז מה אני רוצה לומר? בנושא של התחבורה, אני במקרה היושב ראש של ועדת התחבורה באשכול גליל מזרחי. אז כשהחלה הרפורמה בתעריפי התחבורה הציבורית החל מינואר 2016, במטרופולינים, שזה באר שבע, תל אביב, חיפה וירושלים, אז אותנו לא החשיבו.

כן, אבל היה לא מזמן החלטה - - -

רגע, ואז נאבקנו. אמרנו, סליחה, למה אנחנו לא? המחיר של כרטיס אוטובוס מיסוד המעלה לקרית שמונה הלוך-חזור עולה 50 שקלים, ואז אמרנו, חבר'ה, זה לא מוצדק, לא רק שאנחנו פריפריה ואנחנו משלמים יותר? נאבקנו בתור אשכול ולשמחתי ב-1 באפריל הרפורמה הוחלה גם עלינו ואפשר במחיר של 13.5 שקלים ביום לנסוע מאזור קדרים ועד מטולה כולל רמת הגולן, הלוך-חזור, בדיוק כמו המטרופולין. אנחנו נחשבנו לתת מטרופולין חיפה.

התחבורה הציבורית. היום אנחנו, יחד עם משרד התחבורה, עובדים על תכנית שתשדרג עכשיו את קווי התחבורה הציבורית באצבע הגליל, בכל אזור האשכול, ותתחבר לחיפה, אבל בעיקר באזור האשכול. חלק מהעניין הזה זה באמת למשל קווי תחבורה של אחר הצהריים. אין שום סיבה שהורים פה ישלמו הרבה מאוד כסף כדי להסיע ילדים שלהם לחוגים בשמיר, קיבוץ שמיר, וזה בערך 2,500 שקל בשנה, שזה הרבה מאוד כסף. אז הילד יכול לקנות כרטיס חודשי, אם יהיה פה קו שייסע מראש פינה, יסוד המעלה לשמיר בעלות של - - -

זה בשעות אחר הצהריים.

נכון, אז - - -

הרפורמה שנעשתה אצלנו בדרום, אני רוצה לומר, לאחרונה, אתם חייבים להעתיק אותה. ללחוץ, להיאבק. אתה רואה אוטובוסים נעים בתחומי המושבים, מה שלא היה פעם, זה נקרא דן דרום, מקיף, חובק. אתם צריכים להיאבק ולהעתיק את זה.

זה בדיוק מה שאנחנו משתדלים לעשות עכשיו, לבנות תכנית ובהמשך ליישם אותה, ובהחלט גם לשדרג את הקווים לחיפה ולתל אביב. היום, עם דרכי התחבורה הציבורית, עם ההרחבה של הכבישים, בהחלט לקרב את המרכז לצפון ואת הצפון למרכז.

תראו, אני גרתי בניו יורק שלוש שנים, נסעתי כל בוקר שעה וחצי לעבודה וזה נראה לי נהדר, לא הייתה לי שום בעיה.

עם הסאבוויי?

לא, היה לי רכב, אבל אשתי נסעה למנהטן עם הסאבוויי, דור טו דור, שעה. אחת המטרות שלנו זה - - -

תשאל אותו כמה לוקח לו כל יום להגיע לעבודה.

מאז שיש כביש 6 אני לא מתלונן. יש את הפקק של שער הגיא, כשתיפתר הבעיה הכול ייפתר. אבל הסך הכול הכללי, היום להתנועע בארץ - - -

המטרה הבאה שלנו, לעוד שלוש שנים, להביא לפה את הרכבת לעמיעד, וזה אפשרי. מכרמיאל לעמיעד, יש כבר תכנון כללי, צריך לזה מיליארד וחצי שקל. זה מה שצריך. בקנה מידה של מדינה, עם תקציב כמו שלנו, זה לא משהו בלתי הגיוני. זה דבר חשוב בהיבט של תחבורה. התעסוקה תבוא, לדעתי, יחד עם השדרוג של התחבורה והאפשרות - - - אין שום סיבה, היום באזור הצפון את יכולה לקנות בית, גם ביסוד המעלה, סדר גודל של מיליון וחצי שקל, בשכונת הארגזים או בדרום תל אביב, היום 2 מיליון שקל זה דירה של חדר וחצי, אז למה לא לבוא לגור בצפון?

כן.

תעסוקה, תחבורה וחינוך, בסופו של דבר - - - באיזה שהיא נקודה. שאלת, צריך להסיע אותו, אז הנה, זה כבר - - -

נכון, זה בדיוק העניין. זה מה שאנחנו רוצים לעשות, להביא למצב - - - יש לנו פסיליטיז, יש לנו פה את תל חי ויש את מיגל. אנחנו לא רק תל חי, יש לנו את המכללה בצפת, יש את תל חי, יש פה חמש מכללות, בית ספר לרפואה בצפת - - -

אוהלו.

נכון, יש פה בהחלט חמש מכללות. רק דבר אחרון, עוד דבר נורא חשוב לומר, אחד הדברים שאנחנו בהחלט, ופה אני רוצה להודות לחברים מהמועצה לשימור אתרים, זה על שיתוף הפעולה וההבנה ועל היכולות, לי מאוד חשוב שיתוף הפעולה הזה. אני חושב שזה בהחלט לקחת נכסים שקיימים לנו כיהודים שחיים במדינת ישראל, כתושבים של אזור הצפון ובהחלט למנף אותם למען ההיסטוריה, למען שימור ההיסטוריה, שימור המורשת ובהחלט למען עתיד הילדים ועל כך אני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהודות לחברים על העשייה, על שיתוף הפעולה בכל התחומים, גם של שימור האתרים וגם החינוך, בעיקר החינוך.

אני חייב לספר לכם פה רק קוריוז. במסגרת עבודות חישוף שעשינו פה גילינו שיש במושבה בית כנסת עתיק מהמאה השישית. משהו מדהים, שכנראה בתקופה הכלכותית במאה ה-11, עבר הסבה למפעל לסוכר. זה מבנה, יש מנורה עם מבנה שנראה כמו בית כנסת, מקום מדהים. יחד עם רשות העתיקות התחלנו לחפור את האתר הזה וגילינו כל מיני ממצאים וזאת חידה גדולה של איך זה עבר מבית כנסת למפעל סוכר, אבל מה שיפה בפרויקט הזה שמי שחופר שם זאת הקהילה, זה הילדים של בית הספר, יחד עם המבוגרים, יחד עם המועדון של הקשישים, יחד עם רשות העתיקות שיושבים וכל חרס שהם מוצאים, הם יושבים ושומעים את הסיפור של ההיסטוריה, של ההתיישבות במקום הזה שנקרא יסוד המעלה, שב-1883 התחילו ליישב אותו.

זה הקושן שלנו - - -

זה הקושן שלנו מהתקופה ההיא. ואת אותו פרויקט אנחנו מממשים יחד עם החברים משימור אתרים.

קח בחשבון שלא יקרה לך מה שקרה לאלי מלכה מרמת הגולן, שבאחד מבתי הכנסת העתיקים שם, שכחתי איך קוראים לו, נכנס אחד משוגע לדבר, רתם אותו והם נותנים לו שחזור מלא.

באום קנטיר.

זה שנים שמדברים על זה ו - - -

יש פה נכסים, יש פה פוטנציאל, יש פה יכולות, צריך פשוט לקחת ולמנף את זה ואני אומר עוד פעם, זה בזכות שיתופי הפעולה והעבודה המשותפת עם משרדי הממשלה. לצורך העניין אתם הכתובת, יחד עם כל הארגונים הנוספים שפועלים על מנת לשדרג את החינוך. החינוך זה בעצם העתיד, העתיד של המקום הזה, החינוך זה העתיד של המדינה והוא הבסיס גם לתעסוקה, גם לדיור ולכל מה שיקרה פה בשנים הבאות. תודה רבה.

רציתי להסב את תשומת לבכם לכמה דברים שעברתם עליהם, אבל לא בטוח כמה יצא לכם לעצור ולחשוב עליהם. תחשבו על אתר המורשת הזה, כמו מוזיאון הרעות, או כמו אחוזת דוברובין או כמו אתרים אחרים שהייתם בהם בטח. כמה השקעה צריך מהתצוגה, חשיבה על התצוגה, מה מופיע ומה לא מופיע, דרך העמידה של המדריך, דרך העברת החומר, דרך התאמת החומרים לגילאים שונים. מה שאתם קיבלתם היום בהדרכה זה משהו אחר לגמרי ממה שילד מקבל בתוך אתר. כל כך הרבה חשיבה, כל כך הרבה העמקה בפרטים והדבר הזה קורה היום ב-170 אתרי מורשת בכל הארץ.

בחבילות שקיבלתם קיבלתם את החוברת היפה עם כל 170 האתרים, מאוירת כזאת, מדרום, ממוזיאון אילת, המוזיאון הכי דרומי שלנו, ועד מוזיאון השומר. אני מקווה שעוד מעט יפתחו חזרה את המוזיאון באיילת השחר. פריסה אדירה של אתרים והאתרים האלה, הדבר היחידי שהם עושים זה יושבים ומחכים לקהל, עובדים ומחכים לקהל. לצערי, אני לא יודע אם עמרי כבר הזכיר את זה, אבל אם אנחנו מדברים על פילוח מבקרים בשנה, אנחנו רואים עם השנים ירידה, איטית אמנם, אבל ירידה הולכת וזוחלת של תלמידי מערכת החינוך בעוד שאוכלוסיות אחרות - - -

לצערי הרב הם פוקדים את המסיבות - - -

אני לא חושב שיש סתירה, דרך אגב, ילד - - -

אין סתירה, אבל העצמה של זה לעומת זה.

אני זוכר את השיחה איתך, וגם אני זוכר את עצמי בתור ילד, עם אותן חוויות, הייתי יוצא למסיבות והייתי עושה שטויות והייתי נוסע לטיול השנתי, אבל גם הכרתי אתרים. לא את כולם, אבל בטח ובטח את האתרים בסביבת הבית שלי. אז היום זה מתרחק, זה מתרחק בגלל דברים שמערכת החינוך לא תמיד אשמה בהם - - -

הבן שלי לא מקבל ממערכת החינוך מה שאני קיבלתי.

אז זה גם מורים - - -

אני אמרתי, אני לא מצליחה להבין איך מישהו ממשרד החינוך לא נמצא איתנו פה. אבל בלי קשר, אנחנו נביא - - -

אני עוד מעט עשר שנים במועצה לשימור אתרים, אין שר חינוך שלא הגענו אליו ולא הצגנו לו תכנית.

- - - להגיד לך, בכל הוועדות נציג משרד החינוך היה - - -

המערכת יודעת לארגן את זה, זה לא שהיא לא יודעת, עם רט"ג יש כבר הסכם שש שנים, יש הסכם עם רשות הטבע והגנים, הכניסה המסובסדת, הצענו אותו דבר. יש סל תרבות, סל תרבות לא מכיל אתרי מורשת. למה אי אפשר להכין משהו ממוסד, שהמדינה, אנחנו מוכנים להירתם, אנחנו יכולים היום לרתום את כל האתרים לעניין הזה, כדי להנגיש למערכת החינוך את אתרי המורשת, כדי שיהיה יותר קל. אף אחד כבר לא יכול לחייב את מערכת החינוך, מנהל בית ספר הוא עצמאי לחלוטין, אבל אם יש לו מערכת שמקלה עליו אז הוא יבוא, יהיה לו יותר קל. זה לא שלא מגיעים היום ממערכת החינוך, מגיעים ממערכת החינוך, אבל אפשר לעשות הרבה יותר כדי לקרב אותם אלינו.

אין ספק שזה לא אחד על חשבון השני, אבל צד אחד מועצם וזה חייב לבוא על חשבון צד שני. אני זוכר את הטיולים השנתיים שלי, מעט מים, אם בכלל, אבל כשבאנו לאזור בית שערים, ואם זה באזור ירושלים, אז נכנסנו לקברות הסנהדרין, מאיפה זה בא לי? ואני עד היום מחובר לזה. זה שהיום התייר הישראלי, תיירות פנים, נשארו כאלה שעושים תיירות פנים, באים לבית מלון וזהו. לא אומרים לו בקבלה, אין תכניות בקבלה, מקסימום מארגנים לו איזה נסיעה למפעל תכשיטים, אבל - - - זה אומר שמשהו פה, בתכנית, לא עובד.

הבעיה הייתה לנו אותו דבר עם צה"ל. לפני שמונה שנים הייתה לנו בעיה דומה עם צה"ל, היו משהו כמו 20 אתרים בכל הארץ שהיה להם הסכם עם צה"ל וכמעט שלא הגיעו חיילים. עשינו הסכם גלובלי עם משרד הביטחון, הורדנו מחירים, הם שוחטים אותנו עם המחירים, באמת סליחה על הביטוי, ממש הורגים אותנו ואנחנו כל שנה רק עוברים את המכסה. בשנה שעברה הגענו ל-100,000 חיילים, שיא בכל הזמנים. למה זה? בגלל שעכשיו נוח להם, קצינת חינוך לא צריכה בכלל לחשוב כמה זה עולה לה, זה חינם.

אותה חשיבה ואותה אכפתיות והתמדה מול מערכת החינוך, לא יעזור כלום, לא להתייאש.

נכון, אבל פה אנחנו צריכים עזרה.

אחד הדברים שאני אומר בסיכום, או שנעשה ישיבה שנזמין את כל מנהלי המחוזות של משרד החינוך, או לסיור או לישיבה, כולל הנהלת המשרד, נשים את זה על השולחן. היום יש טרנד לנסוע לחו"ל, אתה לא מקבל יותר ממה שאתה מקבל באתרים. אני הולך לפעמים, לוקחים אותנו לאיזה, סליחה על הביטוי, איזה פונדק דרכים קטן, שיפרתי את מה שרציתי לומר, משקיעים שם, נסעת שעתיים וחצי להגיע לשם, אתה אומר נו, ו- ו-? אתה מחכה לשמוע את ה-'ו-', אין כלום.

פה לפחות זה מתחבר אליך, מתחבר, אתה לומד. ילד רואה, מלווה את טקס יום הזיכרון, מלווה את יום העצמאות, מלווה חלק מתכנית הלימודים, אם נשאר בה משהו, אני לא כל כך מעודכן, לגבי המורשת ואיך קמה המדינה הזאת. כשהוא בא למקום כזה, מחבר את הראייה לשמיעה לקריאה ללימוד, זה עושה לו משהו. אין שום סיבה שזה לא יהיה. לא בגלל שאני יושב מולך, או כדי - - - תשמע, יש חבר'ה צעירים, יש דור שגדל פה, שחושב שזה מובן מאליו, ככה זה היה, ככה זה הגיע. וחבל, זו החמצה.

יוצאים לטיולים, משקיעים, אז סל תרבות, בסדר, רוצים לתת עצמאות בסל תרבות, קבעו 30% חובה בסל, איך נקבע 30%? למה 30%? למה אני צריך לתת חופש פעולה? אנחנו משתחררים על המזבח הזה של עצמאות, למה המדינה לא יכולה לקבוע, כן בצניעות ומותר לה לקבוע ערכים שחשובים לה.

היא חייבת, מה זה מותר לה?

אני אומר את זה בזהירות ואתה אומר 'חייבת', אבל זה לא בהכרח, כשאתה בא לדיונים - - -

מרגי, אתה יודע שזה לא נכון, כי הוא קובע דברים. 5 יחידות מתמטיקה, הוא לקח ליד וקבע. ירושלים המאוחדת, שנת ירושלים, הוא קבע. הכול עניין של סדר עדיפויות. ועדת הרפרטואר, סל תרבות, הוא החליף את הוועדה, שינה את סל התרבות, העניין הוא סדר עדיפויות. אבל דווקא אני חושבת שיש לכם שותף, יש לכם שותף טוב. אגב, מה עם תנועות הנוער, ארגוני הנוער וכאלה?

תנועות נוער באותה בעיה, אפילו בעיה יותר גרועה, כי התקציב שלהם עוד יותר גרוע ויכולת ההתארגנות שלהם היא קשה מאוד וכמות היציאות שלהם קטנה כל שנה. אני מגיע מתנועות הנוער, אני יודע כמה הקושי שלהם הוא גדול. הם כמעט ולא יוצאים לטיולים היום, כמעט לא יוצאים.

מה עם ארגוני הנוער?

אבל תראו גמלאים, הם מציפים אותנו. דרך אגב, האתרים שלנו מושקעים כל הזמן, דיגיטציה, ראיתם ברעות, פה עשו רסטורציה בעשרות אלפי שקלים, בסרט חדש. בכל האתרים, בכל הארץ. זאת אומרת אנחנו מוכנים, שלא תבינו לא נכון, המוזיאונים שלנו לא כמו מוזיאונים באירופה שאתה נכנס והרבה פעמים אתה רואה משהו שנשאר ולא מתקדם, פה יש פיתוח ענק. המדינה משקיעה המון, אבל את מי שחשוב לנו להביא בסופו של דבר אנחנו - - -

זה איגום המשאבים שיד אחת נותנת ויד שנייה, במקום ל - - -

תראי, מירב, מה שאמרנו במהלך היום, עד שהגעת - - -

אבל דרך אגב, אני חייבת להגיד משהו אחד, שתנועות הנוער, יש להם מיליונים, מיליונים, תאמין לי, גם ארגוני הנוער.

הוגדל התקציב.

הוגדל, בוא נגיד שאין להם בעיה.

הוא הוגדל כבר לפני ארבע-חמש שנים.

לא, גם עכשיו, ב-2016. הם גם יכולים.

הם מגיעים, זה לא שלא מגיעים.

נזמין גם את יושב ראש תנועות הנוער.

בני עקיבא מגיעים כל שנה לביריה והנוער העובד מגיע כל שנה לעתלית. זה לא שהם לא מגיעים.

יש לנו בכולל, נניח במחנה המעפילים בעתלית יש 60%-65% של מערכת החינוך. דיברנו על כך מהבוקר, 27%, ב-2015, ממערכת החינוך באתרים האלה. אני חוזר עוד פעם, זה ועדת חקירה דבר כזה, כי האתרים האלה הוקמו בשביל הנוער, הוקמו בשביל התלמידים, לא בשביל אף אחד ממי שיושב כאן, סליחה על העברית הקלוקלת, זה לא בשביל אף אחד שהגיע פה לסיור היום. זה מיועד לתלמידים והם לא מגיעים.

אז אלעד נתן כמה דוגמאות. במשרד הביטחון אנחנו רואים בדיוק את ההצפה ואנחנו מבינים גם מאיפה היא, היא גם רמת העניין, אגב. ירושלים, שהזכרת, החליטו ירושלים, עלו כולם לירושלים ולא הייתה שום בעיה עם העניין הזה. רשות הטבע והגנים, דבר שנעשה כבר לפני שבע, שמונה שנים, עובד, 4 שקלים לתלמיד - - -

זה כבר עלה.

זה כבר עלה והמדינה משלימה. אני רוצה סיפור אחד קצר, תסלח לי יהודית על לוח הזמנים. יש פה קרוב, תל נעמה, תל נועימה, תל ארכיאולוגי, משהו כמו לפני 9,000 שנה, זה בצומת הגומא לכיוון כפר בלום, ליד כפר בלום. יש שם תל ארכיאולוגי ושם בשנות ה-40 שתי משפחות יהודיות מיוגוסלביה הקימו שם את משק המדגה הראשון, משפחת שוורץ. יש לנו תמונות מקסימות, עם שלג, עם בתים. לקחו את אריה שרון, שהיה אחד האדריכלים ברמה הכי גבוהה, גם היום הוא נחשב, הוא כבר נפטר, אנחנו בקשר עם הבן שלו, והוא תכנן להם את היישוב הזה. באו יהודים מיוגוסלביה ומווינה, משפחה מווינה, מאוסטריה, משפחה מיוגוסלביה, והקימו את משק המדגה הראשון, שאחר כך כל הקרפיונים והמושטים וכל בריכות הדגים, הכול התחיל פה.

אנחנו רצינו לשקם את הבתים האלה, לשמר אותם, להחיות אותם למרכז למוזיקה, למרכז לנוער, לפינות משחקים, וזה ניתן. רשות העתיקות, בראשותו של עליו השלום אמיר דרורי, באה למנהל המחוז ואמרו 'חבר'ה, זה אתר עתיקות, אתם לא יכולים לגעת'. קראנו לאמיר דרורי עם מנהל המחוז, ד"ר צביקה גל, ישבנו על התל, ככה הביאו כיסאות, כמו איזה סרט בריטי על הקולוניות, עם שמשיות, מישהו הביא בירה, לא לפרסום, לא נגעתי, אני נהגתי, ושקנאים עוברים, שומעים את הוואקום - - -

אם אתה מדבר על התקופה של אמיר דרורי, היה מותר לשתות ולנהוג.

ואנחנו מדברים, תראו, משק, משק ציוני, התיישבות יהודית, שנות ה-30, שנות ה-40, הכול פסטורלי, הכול הזוי כמו איזה סרט של פליני, משהו כזה, כן לחפור, לא לחפור, כן להקים, לא להקים, כבר הקימו שם את הבתים, רק צריך לשמר אותם ולהביא להם חשמל. ליד אמיר דרורי יושב הסגן שלו, הסגן שלו דאז היה פרופ' וסיליוס צפיריס, לא הלך בחיים לבית כנסת להתפלל, גוי, יווני, שבא לארץ, רצה ללמוד תיאולוגיה, גר שם ליד שער מנדלבאום, כל יום עבר ברגל לרמאללה ללמוד, ראה אחרי שנה שתיאולוגיה לא מעניינת אותו, חזר ולמד באוניברסיטה העברית ארכיאולוגיה, נשאר בארץ, התחתן, הוליד ילדים והוא ישראלי לכל דבר. לדעתי הוא עוד חי, אבל לא בטוח שבארץ. הוא אומר, 'תראו, איזה עם משונה אתם, אני יושב פה ואני לא מאמין לשיחה הזאת. אתם, כל מה שקשור מתחת לפני הקרקע, מביאים משלחות ותקציבים ומחקרים ופרסומים וחוקים ומה לא, מה שאתם, השכבה הזאת שלכם, של הציונות, של ראשית ההתיישבות, שאתם צריכים להנחיל, על זה אתם מתווכחים?' הוא אומר ,'אני אומר לכם את זה כארכיאולוג'. הוא חטף מאמיר על הראש, לא משנה, 'ואני לא מהעם שלכם, אני נוצרי יווני, אבל אתם עם משונה, אם לא תשתנו אני לא יודע לאן תגיעו'. ואז אמיר דרורי אישר שם את העבודה, אבל עד היום לא עשו כלום. מכל מיני בעיות אחרות.

אבל זה, מירב, יעקב, מציג טיפה את הדילמות שאנחנו נתקלים בהם ביום יום. אני לא צלבן ואני עדיין חי והייתי שם בשיחה הזאת. עד היום אני זוכר את זה, הוא נתן לנו בומבה גדולה בראש. ואז, כשיעקב אומר שבכל העולם כל איזה פונדק, עושים עליו מסיבה, אני לא יודע מה, וכל העולם ואשתו באים לראות, אנחנו בתחילת הדרך. אם כי, אני לא אומר, יש הישגים עצומים, יש מודעות, אבל אלעד דיבר פה על ההארד קור, שמורידים את כל הברכות ומגיעים ללב הבצל, ודיברנו על זה הרבה, יעקב, תלמידים לא מגיעים לאתרים האלה. הנה, פה, דוברובין, סיפור מדהים, סיפרתי בדרך קצת לחברים שלנו.

הרמנו לעצמנו להנחתה, יש הרבה מה לעשות ואני נורא נורא שמח על הרוח הגבית הזאת, בעיקר, אתם יודעים מה? אצל שניכם, הבנת הנקרא. זה לא מובן מאליו. מערכת החינוך לא תמיד - - -

אפשר להוסיף משהו?

כן. אז עכשיו אנחנו ככה, עד עכשיו היו הדברים הטובים, העוד יותר טובים כשיש הרבה מה לעשות והפחות הטובים, אילן, שלא נוכל לעשות סיור, כי אנחנו בלחץ אטומי.

מה? לא הולכים לראות את האתרים?

הולכים לשמורה?

לשמורה כן. היסוד אולי בסוף, כשהם יוצאים, אבל לאחוזה - - -

למה? נעשה את זה טלגרפית.

כן, רק נעבור.

אנחנו כבר פה.

כן, חבל.

בהמשך למה שהעליתם בנושא התחבורה הציבורית, אני - - -

הניה מנהלת את האתר, תגידי את זה.

מאתמול זה 29 שנים. אני מחברת את התחבורה לנושא ההגעה של התלמידים לבתי הספר. בזמנו היה אוטובוס של המועצה המקומית, היה הסכם עם קרית שמונה, היו מביאים את התלמידים, ההסעה הייתה לוקחת תלמידים של יסוד להר וגיא, אוספת את הילדים של קרית שמונה, מביאה אותם לבקר במוזיאון, בסוף היום עושים שינוי. אני רואה תלמידים שמגיעים אלינו, או ילדי גנים, כי יש איזה פרויקט של משרד החינוך של חינוך למוזיאונים של גני ילדים, שמועצה אזורית גליל עליון, מועצה אזורית מבואות חרמון, שהן מועצות חזקות, מביאות את התלמידים ומביאות את הילדים, אין בעיה של תחבורה. מגיעים לקרית שמונה, מגיעים לחצור הגלילית, יש להם בעיה של תקציבים של תחבורה ובעקבות זה תלמידים לא יוצאים. שם זה המפתח. אני חושבת שגם בכנסים דיברנו על זה.

(המשך סיור)

אני מסתכלת, ניגשת לשאול מה מי מו, מסתבר שהוא רופא יהודי הולנדי שהבת שלו עלתה לארץ ישראל והוא מנסה לשכנע אותה לחזור להולנד כי הוא לא מבין מה יש לבת שלו לעשות בשממה הזאת. הוא לא מצליח לשכנע אותה לחזור, הוא חוזר לאירופה, הוא חוזר להולנד. מלחמת העולם השנייה, בשואה כל המשפחה בהולנד נכחדה, הנצר היחיד שנשאר זו הבת שנמצאת פה, כבר יש לה נכדים שעובדים ברפאל, איך אני אומרת? תמונה אחת שווה אלף מילים, כי אנחנו ארץ שמפרידה את העליות, אין קשר בין עלייה שנייה לשואה, לעלייה שנייה, וזה פה מחבר את הכול.

הם תרמו?

הם לא תרמו כי אין להם. אני הפניתי אותם לארכיון של המועצה, מה נגמר שם אני לא יודעת. אחר כך הסתבר שבאותה שנה היה איזה כנס רופאים יהודיים בארץ ישראל. אז הכול ככה מתחבר.

זה תיאור ששלמה ארצי עשה עליו תכנית שלמה ברדיו. אני מחכה שהוא ילחין את זה.

(המשך סיור)

ברוכים הבאים לשמורת החולה, אנחנו מאוד שמחים שהגעתם. אנחנו יודעים שיש לכם לו"ז מאוד מאוד צפוף ורוצים להספיק עוד הרבה דברים אז אנחנו ניגש לחלל האופוריה. מכירים את האופוריה? שמעתם?

אני הייתי פה. לקחתי את המיני גולף.

זה לא פה.

שם זה קק"ל.

פה זה רט"ג, אופי דומה, קצת שונה. שנינו נמצאים בעמק החולה, אגם מאוד גדול, אנחנו רק שמורת טבע, קצת יותר קשוחים בחוקים ובשמירה על הטבע, לא שהם לא עושים את זה, אבל קצת שונה באופי ובמראה. המקום הזה, כמו שהוא, זה משנת 58' עד 64'.

יש עוד משהו שאתם שונים מהם, הגב הכלכלי שלהם.

שלהם יותר. כן, יש הבדל. אז בואו נכניס אתכם לסרט, למוזיאון.

- - - הקימו אותו, פרויקט מאוד מאוד יקר שעלה לרשות בסביבות 7 מיליון שקל. מבקרים אצלנו בסביבות 90,000 עד 120,000 מבקרים בשנה, שרובם זה תלמידים, בתי ספר, מכל המגזרים. השנה, למשל, קצת ירדנו, אבל זה קרה בכל הארץ, 90,000 מבקרים. מה שכן, אתם תראו, אני אתן לכם לראות את המקום, המקום הזה מאוד יפה, זה מוזיאון קצת שונה ממה שאנחנו רגילים לבוא, לעמוד מול איזה מיצג, או איזה אבן שמישהו מדריך עליה או שאתם יכולים לקרוא, הוא מאוד מוחשי, הוא בעצם נותן לכם לטעום מכל הטבע, חי וצומח שיש לנו בעמק. מה שיפה, אתם תתחילו בבסיס, בהיסטוריה, ההיווצרות, מה קרה אחרי הייבוש ואיך המקום נראה היום.

יסתיים המיצג, יידלק לכם פה מאחורה במסדרון האור, אתם עוברים באופן עצמאי לחדר הבא, חדר יפה, עם ציפורים, קצת תלמדו על הציפורים, משם אתם תעברו לכל שאר בעלי החיים, בסוף יהיה משחק קצר, תחרות קטנה ביניכם, לראות מי הקשיב הכי הרבה, לא חייב, אפשר לדלג, אבל החלק האחרון של המקום הזה, שזה בעצם הסרט, זה סרט ארבעה ממדים, כיסאות זזים, ממש כאילו לשבת על גב של ציפור ולנדוד איתה את כל הנדידה, שזה אני חושב שחייב ואנחנו לא נפספס. אז אנחנו נתחיל. אני אפגוש אתכם בהמשך, אפשר לפסוח על המשחק ולעבור ישר לסרט.

(המשך סיור)

אם מנסים לחשוב או לדמיין מה היה פה לפני 52', תסתכלו על הרי נפתלי, תסתכלו על רמת הגולן, תסתכלו על קרית שמונה, ואם נחזור אחורה עד כורזים, כל זה היה ביצה ואגם. זה היה הפילטר שמנקה את המים, זה היה הדבר ששומר על המפלס של הכנרת. הבעיה הזאת שאנחנו היום נמצאים מולה, איזה גובה הכנרת, שהדבר הזה היה - - - בשביל לשמור על המפלס של הכנרת. כשהאגם הזה היה המים בכנרת היו כחולים, תמיד, כי כל המשקעים שהיו מגיעים מהירדן היו שוקעים פה בביצה ורק מים נקיים היו ממשיכים הלאה.

אז בעצם מה שאתם רואים מולכם זה השריד של, זה מה שנשאר. ואם שמעתם פעם על העגולשון שחור גחון, הצפרדע ההיא, שאם אתם פותחים כל ספר, אין, נכחד, לא קיים יותר בעולם. בגלל השימור של ה-4,000 דונם מול 72,000 דונם שהיו פה במקום לצפרדע הזו היה סיכוי. אלה דברים שאנחנו מתחילים עם הילדים.

כשפקח מסתובב פה בשנת 2011 והוא רואה צפרדע קופצת והוא אוסף אותה ובודקים ופתאום מצאו את העגולשון. היום אנחנו כבר אחרי מחקר, מצאנו יותר מ-120 פרטים, שחלק מהם בגודל של כף היד שלי, אנחנו קוראים להם סטייקים, 100 גרם ומעלה, שזה מרשים. אם זה עיטם לבן זנב. עיטם, רק שתדעו, זה מוטת כנפיים 2.5, אני מטר 90, אז תדמיינו לכם עוד 60 סנטימטר, עוף מרשים. אם הוא החליט לעוף בחזרה צפונה ולא להיות פה יותר ואחד הפרויקטים שהרשות שמים עליהם דגש זה להשיב את בעלי החיים שהיו פה והצלחנו. לפני שנה פעם ראשונה, פה בסוף השדרה הזו, זוג עיטמים הטילו ביצה והגוזל הזה פרח ועף.

שאני מקווה שטיבעתם אותו.

דווקא לא טיבענו אותו, כי לא רצינו להתעסק איתו. קראנו לו ישראל דווקא.

למה לא רציתם?

עכשיו יש עוד גוזל, את הגוזל הזה נטבע. אבל זה גרעין רבייה שמצליח. מ-64' מנסים להשיב אותם לטבע פה בארץ ישראל. זה משהו ששמים עליו דגש ברשות הטבע והגנים וזה מה שאנחנו רוצים שהילדים שבאים לפה ילמדו.

אתה יודע שיש תחנת ציפורים ליד הכנסת.

בוודאי, הייתי שם, בירושלים, למדתי מהם הרבה. אבל שם יותר מתעסקים בטיבועים בציפורים קטנות. אצלנו יותר תראו עיטים, חסידות.

אני לא חושבת שיש בירושלים חסידות ועיטים.

אתם רוצים סיפור יפה על חסידות לפני שאתם הולכים?

במושב שאני גר בו, בזמן הנדידה, יש עונות - - -

כן, נדידה. ראיתם סרט על נדידה וראיתם לפעמים שליש מהם לא שורדים את הדרך? נדידה זה דבר קשה, אף אחד לא רוצה לנדוד, ציפורים נודדות בשביל לשרוד, בלי זה אין אוכל, הם לא יכולים להישאר באירופה.

אני אספר לכם סיפור קצר, שתיקחו אותו איתכם על החסידות. מאיפה באה האגדה הזו שהחסידות מביאות את התינוקות?

קודם כל זו אחת החיות הכי קדושות בנצרות.

החסידה והשקנאי.

נגיד בפורטוגל יש לך כדי ענק שהם שמים על הגגות של הבית כדי שהחסידות יבואו - - - לא היה להם נעים להגיד איך באים הילדים - - - אז היו אומרים חסידות.

דרכנו נודדות כ-50,000 חסידות לבנות, גם חסידות שחורות ורובן מגיעות מגרמניה. מתי הן מתחילות את הנדידה? בחורף. בגרמניה קפוא בחורף, שלג, מי שיישאר מאחורה, אין סיכוי לשרוד, לכן הן מתחילות לנדוד. שלושה חודשים הם יגדלו גוזלים בגרמניה ותשעה חודשים הן יהיו באפריקה, ופה נשאלת גם השאלה איפה הבית של הציפור.

מה משך הנדידה?

היא יכולה לנדוד 1,000 קילומטר ביום, 2.000. תלוי מי. אם היא עושה1,000 לוקח לה שבוע, שבוע וקצת להגיע לאפריקה, אם היא מתאמצת.

אז אמרתי שהם עוזבים בחורף. בחורף בגרמניה, בוא נדמיין, קפוא, קר, אין מה לעשות, נכנסים הביתה, מה עושים? תינוקות. תשעה חודשים אחרי חוזרת החסידה מה יש? תינוק בבית, מתי זה קורה? באביב. באביב עוד קר. אם נלך אחורה, כשמתחילות האגדות או הסיפורים, אז כשעדיין קר איך אתה מחמם את הבית? עם עצים בחורף. כשמגיע האביב, זה הרבה כסף, כל כך הרבה עצים, אתה מפסיק לחמם, אבל אם יש לך תינוק בבית אתה ממשיך לחמם, אתה רוצה לשמור על התינוק. כשחסידות מגיעות באביב הן יבחרו את הארובות החמות, כשאתה בא לבקר באביב את הכפר, אוה, שם יש לנו תינוק, שם יש לנו תינוק. וזה קצת על ציפורים ונדידה.

החסידה נאמנה, היא לא מתחתנת עוד פעם.

נכון, 75% מבעלי הכנף שומרים על בן הזוג שלהם לכל החיים. עגורים, במשנה, או בתלמוד מדברים על ציפור שנקראת כרוכית. מה זה כרוכית? כרוכית זה השטרודל, זה ה'את' שאנחנו שמים במייל. כל הזמן אמרו אולי הכרוכית הזו זה בעצם העגור, אבל אף אחד לא ידע, כי כרוכית, הם דיברו על ציפור מאוד קולנית ועגור מנצח את כולם, אתה יכול לשמוע אותו מ-3 קילומטרים, הם נודדים גם ביום וגם בלילה והקול הזה זה בשביל שהם ימצאו אחד את השני בחושך, שהם עפים בחושך. בדקו את מיתרי הקול שלו ונדהמו לדעת שמיתרי הקול שלו בצורה של כרוכית. אז כשמדברים על הכרוכית זה העגור.

תודה רבה.

הישיבה ננעלה בשעה 15:30.