הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 112

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שני, י"ד בסיון התשע"ו (20 ביוני 2016), שעה 11:00

יום השנה ה-75 לפרהוד (הפרעות באוכלוסייה היהודית בבגדאד)

חברי הוועדה: אברהם נגוסה – היו"ר

קסניה סבטלובה – מ"מ היו"ר

יוסי יונה

איילת נחמיאס ורבין

איציק שמולי

זאב חנין - מדען ראשי, משרד העלייה והקליטה

דינה דרורי - ממונה מורשת קהילות ישראל, משרד החינוך

דב ברנשטיין - קצין מבחן לנוער, בדימוס, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

יעקב יניב - מנכ"ל, יד בן צבי

חיים כהן - יו"ר הפדרציה הספרדית בישראל

מאיר כחלון - דירקטור, הפדרציה הספרדית בישראל

לבנה זמיר - יושבת ראש מרכז הארגונים של יהודי ארצות ערב

אהובה קרן - שחקנית, 'מפריח היונים'

דב קרן - מפיק 'מפריח היונים'

גילית יצחקי - שחקנית ומחזאית, 'הבנות של אבא'

צבי גבאי - שגריר בדימוס, היסטוריון

יצחק הילדסהימר - עיתונאי, מקור ראשון, מצב הרוח

זהבה ברכה - מייסדת משמרים, משמרי השפה העירקית

יהודית ספונר - משמרים, משמרי השפה העירקית

אורנה ברגר - משמרים, משמרי השפה העירקית

אלי בן-נסים - משמרים, משמרי השפה העירקית

נעמי עיני - משמרים, משמרי השפה העירקית

שושנה סופר - משמרים, משמרי השפה העירקית

זמירה כליף - משמרים, משמרי השפה העירקית

רחלי זמיר - משמרים, משמרי השפה העירקית

שרה חוגי - משמרים, משמרי השפה העירקית

נוגה בולדור - משמרים, משמרי השפה העירקית

יפה בן מאיר - משמרים, משמרי השפה העירקית

עזרא בן מאיר - משמרים, משמרי השפה העירקית

עודד עמית - משמרים, משמרי השפה העירקית

סמי דלל - משמרים, משמרי השפה העירקית

משה שינה - משמרים, משמרי השפה העירקית

אהובה שינה - משמרים, משמרי השפה העירקית

שמואל שינה - משמרים, משמרי השפה העירקית

לאה שינה - משמרים, משמרי השפה העירקית

דליה דוידי - משמרים, משמרי השפה העירקית

יצחק דוידי - משמרים, משמרי השפה העירקית

סמדר אלעני-רונן - משמרים, משמרי השפה העירקית

רחל אליאס - משמרים, משמרי השפה העירקית

רחל ברזן - משמרים, משמרי השפה העירקית

שמעון ברזן - משמרים, משמרי השפה העירקית

נאוה דהן - משמרים, משמרי השפה העירקית

שלום הראל - משמרים, משמרי השפה העירקית

ליאורה זלאיט - משמרים, משמרי השפה העירקית

יוסף בסון - משמרים, משמרי השפה העירקית

ברוך מאירי - חבר עמותת יוצאי עירק

מנשה משה - אזרח ותיק, יוצא עיראק

אילנה אלבס - בת ליוצא עירק

אורנה משה - אזרחית ותיקה, יוצאת עיראק

יצחק רחמין





איילת יהונתן





רינה יששכר





רותי ערמי





דולי כהן





אברהם יחזקאל





לילית אביבי





אורי דגמי





מיכל הראל





רבקה אודרברג





מיכאל סורקין





רינה קמחי





לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

דנה גורדון שושני

ס.ל., חבר המתרגמים

יום השנה ה-75 לפרהוד (הפרעות באוכלוסייה היהודית בבגדאד)

שלום רב לכל המשתתפים בישיבה היום לציון יום השנה ה-75 לפרהוד. אני נעניתי לבקשתם של חברי הכנסת קסניה סבטלובה, חברת הוועדה, ויוסי יונה, לקיים את הדיון החשובה זה.

כידוע לנוכחים כאן מדובר בפרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד בחג השבועות תש"א, ב-1941. במהלך הפרעות נרצחו כ-200 יהודים ונפצעו מספר אלפים, בנוסף נבזז רכושם של מעל 50,000 תושבים יהודים. פרעות אלה זרעו בקרב יהודי עירק את הרעיון הציוני, בסופו של דבר הם עלו ארצה במבצע עזרא ונחמיה.

אני מבין שלאירועים אלה אין יום זיכרון רשמי והם כמעט אינם נלמדים במערכת החינוך. כיושב ראש ועדת התפוצות אני סבור שחשוב לייחד מקום של כבוד לקהילה חשובה זו ולכן אני קודם כל נותן לאחת היוזמות של הדיון, יחד עם חבר הכנסת יונה, כפי שאמרתי, חברת הכנסת קסניה סבטלובה ואני מעביר את רשות הדיבור אליה.

אני מודה לך מקרב לב, כבוד היושב ראש, על הקיום של דיון מיוחד זה לציון היום של הפרהוד ואנחנו התכנסנו לא מזמן באולם הזה וגם במסגרת השדולה שהקמתי לקידום ושימור של המורשת והתרבות של ארצות ערב והאיסלם. אנחנו נזכרנו באירועים האלה, אנחנו ציינו אותם כאן בכנסת ולדעתי השנה הזאת היא שנה מכוננת, כי לא רק מציינים את הזכר של הנרצחים, לא רק זוכרים אותם כאן בכנסת ישראל, בבית הדמוקרטיה הישראלית והיהודית, אלא גם מעבירים מסר חינוכי מאוד חשוב.

אני חושבת שהאירוע, בעצם השני בסדרה, שנערך לזכר פרעות פרהוד, שישלב גם הקרנה של קטנים מהסרט הנפלא 'מפריח היונים', והיוצרים שלו נמצאים כאן, דב ואהובה קרן, אנחנו בעצם לא רק התאספנו פה כדי לזכור מה שהיה, אלא גם להעביר את הזיכרון הזה ואת המסר החשוב הזה גם לדורות הבאים. זה המסר החינוכי של ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות בראשות חבר הכנסת אברהם נגוסה, על כך שאנחנו צריכים לפעול יותר ויותר להמשך קליטה, מה לעשות, עברו כל כך הרבה שנים, אבל עלייה מתרחשת ביום אחד והקליטה נערכת הרבה מאוד שנים, לפעמים עד סוף ימיו של אותו עולה שהגיע עם זיכרונות מרים, עם הזיכרון של הדורות הרבים שהוא השאיר מאחוריו וכך אנחנו רוצים להגיד קודם כל תודה לכם, תודה גדולה על כך שבאתם, תודה לכם, דב ואהובה, על זה שפניתם אליי וביקשתם ליזום את ההצגה של הסרט הזה שיצרתם וגם לדרוש ממשרד החינוך במדינת ישראל לכלול את התכנים החשובים האלה במערכת החינוך של הילדים שלנו, כדי שכל התפוצות שהתקבצו כאן במדינת ישראל, ופה אנחנו רואים מראה יוצא דופן, היושב ראש הוא ממוצא אתיופי, אנוכי ממוצא רוסי, יש פה את חבר הכנסת יוסי יונה, שהצטרף אלינו כרגע, ממוצא עירקי, ואנחנו כולנו יושבים פה ומאוחדים במטרה אחת, להנציח את ההיסטוריה היהודית, היא שייכת לכולנו.

אנחנו לא ניתן לכאלה שרוצים לשסות אותנו זה בזה, להפריד אותנו ולהגיד 'לא, ההיסטוריה העירקית, שהעירקים יעסקו בזה, ההיסטוריה של יהודי אתיופיה, שהאתיופים יעסקו בזה'. כולנו צריכים להיות מודעים למה שקרה אחד עם השני. ואנחנו באמת כמו בני אותה משפחה, שאנחנו התקבצנו במדינה אחת סוף סוף, בקיבוץ גלויות, אחרי כל כך הרבה שנות גלות, האם לא נרצה לדעת מה קרה אחד עם השני, מה עבר אחד על השני? הלא נרצה לדעת את ההיסטוריה הטובה, אבל גם הרעה המאוד, הכואבת, המדממת מאוד?

וזה בעצם המסר שלנו, אנחנו פונים אליך, שר החינוך, נפתלי בנט, ואנחנו מבקשים בכל לשון של בקשה, ואפילו דורשים, אנחנו דורשים שההיסטוריה של עם ישראל כולו תהיה מוצגת לילדים שלנו פתוחה ושלא יגלו אחרי כל כך הרבה שנים, אנשים שהם כבר בגילאים מתקדמים, שזה מה שעבר על המשפחה שלי. סוף סוף מותר לי לדבר על זה. אני חושב שהסכרים סוף סוף נפרצו, טוב שעכשיו, אבל באיחור של כל כך הרבה שנים.

אז אני מודה לכולכם ואני רוצה להעביר אליך בחזרה, אדוני היושב ראש, את המיקרופון ונתחיל עם סבב הדוברים.

תודה רבה. נמצא כאן איתנו חבר הכנסת יוסי יונה, אחד היוזמים, ואני מעביר את רשות הדיבור אליו.

תודה, אדוני היושב ראש. אני מאוד שמח להימנות על היוזמים של האירוע המאוד חשוב והמרגש הזה ואני שמח שבעתיים שזה מאמץ משותף של קסניה ושלי. בדברים שהיא אמרה לפני רגעים ספורים היא למעשה ביטאה ושיקפה את האתוס שמדריך את הפעולה הזאת, אתה לא חייב להיות בן תפוצה מסוימת כדי שזה יהיה מעניינך שהסיפור שלה ישתלב ויהיה שזור בתוך הסיפור של כולנו. הסיפור שלי הוא סיפור שלך והסיפור שלך הוא סיפור שלי. זה העיקרון שמנחה את הפעולה הזאת, כמו פעולות רבות.

אנחנו מצד אחד מצרים על כך שלאורך שנים גומדה התרומה וסיפור חייה של קהילה כזו או אחרת, במקרה הספציפי אנחנו מדברים היום על קהילת יוצאי עירק, אנחנו מצרים על כך, וכפי שחברתי קסניה אמרה, אנחנו גם שמחים על כך שהנה הסכרים נפרצים וקיימת מודעות הולכת וגוברת בחלקיה השונים של החברה הישראלית, ובין היתר גם בקרב המחוקקים, ובין היתר גם בין משרדי הממשלה, שאנחנו צריכים לשקוד על כינונו, הייתי אומר, של תמהיל מחודש של הזהות הישראלית. תמהיל מחודש, זאת אומרת כפי שהתחלתי ואמרתי בפתח דבריי, ההיסטוריה שלי היא גם ההיסטוריה שלך, גם אם אתה לא בן הקהילה שלי וגם אם אתה לא בן התפוצה שלי. זו המשמעות לכך שאנחנו מדברים על זהות משותפת, זהות משותפת יונקת את השראתה מכלל הסיפורים שהקהילות המכוננות את החברה הישראלית מספרים.

באופן ספציפי יותר, כפי שקסניה גילתה את הסוד הידוע, אני בן הקהילה העירקית, אני נולדתי בארץ. ואני אספר לכם באמת אנקדוטלית, סיפור מאוד קטן, עד כמה הדברים האלה חשובים. הוריי הגיעו מעיירה שהיא מאוד עלומה, אף אחד כמעט לא שמע עליה, שהיא נקראת אנה, על גדות נהר הפרת, 300 קילומטר צפונית לבגדאד. כשאני הייתי ילד ובשכונה אצלי היו אומרים אנה, זה היה אות גנאי וכולנו ברחנו מהמושג הזה של להיות אנה, כי זה משפיל, אנחנו לא בגדאדים, אנחנו אפילו לא מבצרה, מאיזה שהיא עיירה שכוחת אל, אולי קצת רמאדי שיפרה קצת את התדמית, כי בכל זאת רמאדי זה עיר מחוז, היא הייתה בידי דאעש ושוחררה לפני מספר שבועות. אבל כשגדלתי התחלתי לבד ללמוד על העיירה שממנה אבי מגיע ואז מתחוור לי שזה נהרדעא, שזה אחת מהערים המפוארות ביותר בתולדות יהדות בבל, ואיך אני, כילד, הייתי צריך להתבייש בעיירה שהיא צומת בהתהוותה של התרבות היהודית.

אתם מבינים את האבסורד? צומת דרכים, נהרדעא, מהישיבות המפוארות ביותר שהתקיימו בבבל וההורים שלי הגיעו מעיירה שיש לה 4,000 שנים, עיירה קדומה, ערש התרבות האנושית במקום הזה ואני צריך להתבייש במקום הולדתי. זו אנקדוטה שבאה להסביר. אני רוצה שאנה תהיה בהיסטוריה היהודית של כולנו. אבל באופן מטפורי, כמו שאני רוצה שכל עיירה שממנה הגיעו יהודים לישראל, בין אם זה חבר העמים, בין אם זה באתיופיה ובין אם זה בצפון אפריקה או כל מקום אחר, תהיה חלק מהזהות המשותפת של כולנו.

ונקודה אחרונה, דבר מאוד מאוד חשוב, העברית היא השפה האינטימית שלי, בה אני מבטא את המחשבות שלי, את ההגיגים שלי, את הזהות שלי, באופן מאוד מאוד עמוק, אבל אני גם מכיר בכך שהערבית היא לא רק חלק מהתרבות של ההורים שלי, הערבית והעברית אלה שתי אחיות תאומות. הערבית זו שפה שגדולי ההוגים בהיסטוריה היהודית כתבו את הגיגיהם, בין אם נזכיר את הרמב"ם, בין אם נזכיר את סעדיה גאון ואחרים. זאת אומרת שמי שמסתכל על התרבות היהודית העתיקה לא יכולה להתעלם מהמקום של השפה הערבית כחלק אינטגרלי בזהות של היהדות, של היהודים. אתם מבינים? והנה תראו איך אנחנו מסתכלים בריחוק ובזלזול ובמשטמה ובעוינות כלפי השפה הזאת שבה נכתבו אוצרות התרבות היהודית.

אז אני אומר פה משהו, הערבית היא לא רק של הערבים. הערבית היא גם שפה שלנו. נכון, שנייה במעמדה, כי אנחנו מדברים את השפה העברית והיא הכי אינטימית עבורנו, אבל כמישהו שמתחקה אחר עקבותיו, אחרי ההיסטוריה שלו, הוא חייב להבין שהערבית היא גם חלק ניכר מההיסטוריה של כולנו. לכן הצעד האמיץ הזה, אהובה, שהתחוור גם כמאוד מאוד מוצלח, כי את באופן אינטואיטיבי חשת את הצורך של הציבור, את הרצון של הציבור, והתגובה המופלאה של האנשים שבאים וצופים בסרט הזה ואומרים 'היי, זקפת את קומתנו', זה הפך להיות דבר לגיטימי. כל הכבוד.

אז אני רוצה באמת לברך על היוזמה, נכון שהיא של קסניה ושלי, אבל יש להודות, היא הייתה החלוצה - - -

זהבה.

וזהבה. אבל כחברת כנסת אני מתכוון, כחברת כנסת מי שהרים את הכפפה כשזהבה הגישה לו זו הייתה קסניה, אני הייתי שני. אז קודם נכיר בכך, זהבה, קסניה, יוסי. ותודה לאהובה שנענתה ליוזמה הזו ושיהיה לנו אירוע מוצלח.

עכשיו בהתנצלות, כמו שאנחנו פה נוהגים לעשות, אנחנו נקרעים בין אלף ואחת מחויבויות, בין ועדה כזאת וועדה אחרת, אז אם גם נוכחותנו תהיה חלקית, אנא הבינו שאנחנו נדרשים גם לספק ולו את חצי תאוותם של קבוצות אחרות שמחכות לנו שאנחנו נענה לנושאים שהם מביאים לפתחנו. אז תודה רבה לכולכם.

תודה, חבר הכנסת פרופ' יוסי יונה. באמת חברת הכנסת קסניה גילתה את הסוד, כי פרופ' יוסי יונה הוא מרצה שלי באוניברסיטה העברית, אז לא ידעתי - - -

היה, עכשיו הוא פה בזכות עצמו.

היה, אני לא ידעתי שהוא מעירק - - -

חשבת שהוא מפולין.

לא, זה לא חשבתי. הוא היה מרצה מצוין, אתם יכולים להבין גם מהתוצאה שאני פה.

אנחנו נמשיך את הדיון, יש רשימת דוברים, אני אתן לכולם, אבל אני מבקש, כדי שנספיק לראות את הקטעים מהסרט, שכל אחד יעשה את דבריו בתמצית. רשותה הדיבור לגב' לבנה זמיר, יושבת ראש מרכז הארגונים של יהודי ארצות ערב והאיסלם, בבקשה.

בוקר טוב לכולם, בוקר טוב לחברת הכנסת קסניה סבטלובה הנפלאה, וגם יפה וגם חכמה וגם נבונה, הכול יש בה.

לא נהוג למחוא כפיים בכנסת, אבל היום אני מאשר.

היום תאשר ועוד איך. כיושבת ראש מרכז הארגונים של יהודי ארצות ערב והאיסלם, כפי שאמרת, אני לא אדבר בשתי הדקות שלי על הפרהוד, אלא על כל הפרהודים של כל יהודי ארצות ערב. בארצות ערב היו גם ספרדים, גם אשכנזים, במצרים למשל הייתה קהילה ספרדית, הייתה קהילה אשכנזית, הייתה קהילה קראית, כולם ילידי ארצות ערב, ואת אלה אנחנו מייצגים במרכז הארגונים של יהודי ארצות ערב והאיסלם, כי גם הם סבלו.

זה לא התחיל ב-1941, זה גם לא התחיל ב-1947 עם החלוקה, זה גם לא התחיל ב-14 במאי 1948, הרבה קודם לאורך כל הדורות, נזכור לפחות את מאורעות תרפ"ט, מ-1929, פורענות חברון, רצח של יהודים, עיר שלמה, מה זה קשור להקמת המדינה? מה זה קשור לחלוקה? כלום, זה תמיד היה. זה נמשך ב-41' עם הפרהוד, זה נמשך ב-1945 בלוב, נובמבר 1945, ויושב כאן מאיר כחלון, יושב ראש שנים ארוכות של יהדות לוב וגם מקודם מרכז הארגונים של יהודי ארצות ערב, ביחד הקמנו לפני שבע שנים, כהמשך לארגונים אחרים כמו WOJAC. באותו יום, 2 בנובמבר 1945 גם באלכסנדרייה ובקהיר נשרפו בתי כנסת, פוגרומים, נרצחו יהודים.

נכון, לא על ידי הממשל, לא על ידי השלטונות, על ידי אספסוף, אבל גם היום מה אנחנו רואים? יש סכינאים ברחובות, בתל אביב ובכל מקום ישראל, לא אבו מאזן, הוא לא בא לרצוח, האספסוף המוסת, ההסתה של השלטונות, יש אומרים ההסתה של הנאצים, גם זה, לא חסרים שונאי יהודים. לאורך כל הדורות הפוגרומים האלה, הפרהודים למיניהם, בכל ארצות ערב, סוריה, לבנון , מצרים, עירק, גם אירן.

מרוקו.

אני לא רוצה להזכיר את צפון אפריקה, הם אומרים 'אנחנו לחוד, אנחנו באנו ארצה מתוך ציונות', אבל אני סולחת לכם, חצי באו מתוך ציונות, חצי כי ברחו, נסו על נפשם מהפורענויות האלה.

המילה 'זכור' בדת היהודית היא מצווה. מה שאנחנו עושים כאן היום זה זה, זכור, אנחנו זוכרים, חייבים לזכור. היום מדינת ישראל היא המגנה על כל היהודים בעולם, לולא המדינה הם היו נרדפים וגם כך הם נרדפים, הגיע הזמן להכיר בכך, שזה בזכות מדינת ישראל שהוקמה על אפם וחמתם. האו"ם אמנם הוחלט, ופה אולי הזמן לומר את זה, הוא אמנם החליט על החלוקה בנובמבר 47', שהפלשתינים לא הסכימו, רק אנחנו אמרנו 'יאללה, יאללה', וכבר בחודש פברואר 48' הליגה הערבית התקבצה, ויש פרוטוקול ברור שאומר 'עליהום' על כל יהודי ארצות ערב, בהתחלה לא לתת להם לצאת כדי שלא יחזקו את המדינה, אחר כך מאסרים קשים, אנשים נעלמו, כל הרכוש הולאם, הופקע, נלקח, לאחר מכן גירוש המוני בכמה ארצות, כמו במצרים ב-49', 56', 67', מאסרים ועינויים קשים, מה זה אם לא פורענויות ללא עוול בכפם?

לכן כאשר דוד בן גוריון שהפלשתינאים לא רוצים הוא החליט על הקמת המדינה הזאת שתגן על כל עם ישראל באשר הוא. לולא היה מקים את המדינה האנגלים לא היו עוזבים את המקום, היה מנדט, הם לא רצו ללכת. באומץ רב הוא החליט על הקמת המדינה, מדינת ישראל, מדינת היהודים, ואז התחילו עוד יותר פורענויות. נתנו להם כביכול, זה תירוץ, זה תמיד היה, תמיד יימשך ומדינת ישראל היא המגן שלנו.

כאן גם הזמן לזכור, נכון, מצוין, זהבה, חברת הכנסת קסניה סבטלובה, אתם כאן היום ממשיכים את מה שהתחילו הדור של אבי, עוד בשנת 1956-57, כאשר משרד החוץ ביקש 'תמלאו תביעות, תמלאו, אתם השארתם שם רכוש, תמלאו תביעות' ומילאנו תביעות באלפים. המשיך את זה גם תומי לפיד כאשר אסף את כל הארגונים בחסות WOJAC, World Organization of Jews from Arab Countries, המשיכו JJAC, Justice for Jews from Arab Countries, כדי שנוכר כפליטים ונוכר בקונגרס האמריקאי כפליטים ורק אז בישראל התחילו את ההמשך של הפעולה הזאת.

ובואו נזכיר פה את שמעון אוחיון, חבר הכנסת שהיה, הוא שהביא לבתי הספר את מה שנקרא חוק ה-30 בנובמבר, ודינה דרורי נמצאת כאן והיא יודעת במה בדיוק מדובר, לפני שנתיים התחלנו פעם ראשונה, לאחר 20 שנות פעילות אמיצה ונחושה, גם שלי ושל אחרים, קבוצה ממש עקשנית שהמשיכה והמשיכה והמשיכה עד שזה קרה. פעם בשנה לומדים, גם על התרבות, על הכול ילמדו. תודה גם לחבר הכנסת נסים זאב, שעוד לפני שמעון אוחיון הצליח להביא להכרה. נכון, היא עושה לי ככה, כי את יודעת, בהחלט, בוועדה הזאת, כאן בדיוק הוא הביא לכך שיוכרו הזכויות של יהודי ארצות ערב.

בזכות הפעולות האלה לאט לאט, חריש עמוק ועקשני, הגענו היום לכאן ואני מאוד מודה לחברת הכנסת קסניה סבטלובה, שהיא ההמשך של כל זה. מברכים אותך, תודה רבה, תמשיכי, אנחנו איתך. תודה.

תודה רבה. אני שוב רוצה להזכיר לדוברים, נא לעשות את זה בתמצית. אני יודע, זה נושא מרתק וזה חשוב וזה היסטוריה, אבל בואו נעשה בתמצית כדי שנספיק להגיע לפי התכנית של הדיון שלנו. אני עכשיו נותן את רשות הדיבור לדב קרן, מפיק הסרט 'מפריח היונים'.

כבוד היושב ראש, ברשותך אני אשאיר את החלק שלי לסוף. היות שהאמצעים הטכניים לא אפשרו לנו להקרין את הקטעים במהלך הדיון אנחנו נשאיר את זה לסוף ואז נוריד את המסך ונקרין את הקטעים ואז אני אומר כמה דברים לגבי החלק שלי בסרט ולמה בחרתי את הקטעים האלה. אז נעביר את רשות הדיבור.

אני מעביר את רשות הדיבור לאהובה קרן, בבקשה, יוזמת הקרן.

תודה רבה. נשבעת לכם, אני הולכת לעשות את זה מאוד מאוד קצר, לא תסבלו. קודם כל אני רוצה להגיד אלף תודות לחברת הכנסת קסניה סבטלובה. כאשר פניתי אליה לפני כמה חודשים וביקשתי ממנה שתעזור לי לקדם את הפרויקט הזה שלא שייך לי באופן אישי, ששייך לקהילה עצומה וטובה ואני חושבת שהיא גם שייכת למדינת ישראל, היא נענתה ללא מחשבה נוספת ומיד נכנסה לנהל ולעשות וכרגע אנחנו נמצאים פה בזכותה. אני מודה לה מאוד. אני מודה גם לכם ואני אתחיל את דבריי.

נולדתי בירושלים, בבית חולים הדסה, ב-1952. הוריי, שמחה ויצחק, עלו לישראל ב-1950 כפליטים. אני נשואה לדב קרן, אחד המפיקים של הסרט 'מפריח היונים'. דב נולד ב-1950 בבית חולים דג'ני ביפו. זה לא רזומה של משרד הפנים, חכו. הוריו, רחל ושמואל, ז"ל, ניצולי שואה, עלו לישראל ב-1949 מפולין, גם כפליטים. לימים נולדו לי ולדב שני בנים, דניאל ואלון. שניהם סיימו את לימודי התיכון שלהם בהצטיינות יתרה והנה כאן השאלה שלי, כי אני באתי לפה רק לשאלה, למה בהצטיינות היתרה הזאת נלמדה ההיסטוריה של סבא וסבתא ואבא שלהם לאורכה ולרוחבה ולמה ההיסטוריה של אבא שלי ואמא שלי וההיסטוריה שלי לא נלמדה? זאת השאלה שלי.

ואני שואלת מה המדד ללמידת ההיסטוריה האנושית, מה? מספר הפוגרומים? מספר המתים? מי מנצח? מי הפסיד? לא. או אפשרות שנייה, למידת תהליכים ותקופות היסטוריים בהם משתקפת התרבות האנושית על כל המשתמע ממנה. זה מה שיש לי להגיד, תודה רבה לכם.

תודה. אני נותן את רשות הדיבור לזהבה ברכה, מייסדת משמרים את השפה העירקית.

תודה רבה. מכובדיי, יושב ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות, חבר הכנסת אברהם נגוסה, חברת הכנסת קסניה סבטלובה, יושבת ראש השדולה לשימור וטיפוח תרבות ומורשת ארצות ערב ואיסלם, חבר הכנסת יוסי יונה, אהובה ודב קרן, שלום כולם. שמי זהבה ברכה, מייסדת ומנהלת את קבוצת המשמרים, משמרים את השפה העירקית, המונה מעל 25,000 חברים.

פסקי הלכה וכתביהם של חכמי בבל הם נכסי צאן ברזל לא רק עבור העדה, אלא עבור כל העם היהודי. חכמי בבל הלכו מאז ומתמיד בדרך המתינות והתאימו את פסקי ההלכה שלהם לרוח התקופה. גם הרבנים בבגדאד של הדורות שלנו, שלפני קום המדינה, נהגו כך. כאשר נערים היו הולכים בשבתות לבתי הקולנוע מיד לאחר שסיימו את התפילה בבתי הכנסת העלימו הרבנים עין וקיבלו את הנערים בחיבוק. הם תמיד חיפשו היכן להקל ולא היכן להחמיר, דבר שנשכח במחוזותינו. אני מברכת על כל סרט, הצגה או מפעל תרבותי שמטרתם להנציח את סיפורה האותנטי ואת מורשתה של הקהילה המפוארת והעתיקה.

באשר לדור הצעיר, מדינת ישראל היא עובדה מובנת מאליה, אולם כפי שאמר המנהיג יגאל אלון, עם שאינו יודע את עברו ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל. הסרט 'מפריח היונים' השכיל להנגיש את הסיפור המיוחד של גלות עירק לבני הדור הצעיר והביא עמו משב רוח רענן לדמויות ולסיפורים של הגלות וטרום העלייה לישראל, מה גם שהסרט דבר עירקית ורענן והתניע את הזיכרון של העדה כולה.

גם ההצגה 'הבנות של אבא', של המחזאית גילית יצחקי, הביא ועורר את הזיכרון ביחס למאורעות הפרהוד כמו גם את סיפור המהגרים. עוד הצגה, 'מגרות חיי' של היוצר עמי בקל, לה נחשפתי לאחרונה, חושפת את הקשיים של בני הדור השני למהגרים, כולל ההסתרה והבושה ובקשת סליחה מאוחרת מהוריהם. כל היצירות הללו הינן אוניברסאליות ומתאימות ואמורות לעניין את כלל הציבור מכל עדה ותרבות שהיא, אך הן לא מתוקצבות ואינן זוכות לחשיפה ותמיכה על ידי אף גורם, כולל גורמים האמונים על שימור המורשת והתרבות הבבלית. מי שמבין יבין.

אנו בקבוצת המשמרים מסייעים ככל יכולתנו ליוצרים מכל גווני הקשת התרבותית ומעניקים להם פלטפורמה חשובה שאין להם. כאן אני רוצה להודות לחברי הכנסת הנמצאים כאן איתנו והפועלים ליצירת שינוי, כמו חברת הכנסת קסניה סבטלובה, חבר הכנסת יוסי יונה. האירוע הזה שהם קיימו כאן הוא אירוע חשוב מאוד כדי שהסיפור הגדול הזה של כולנו יסופר ויועבר מדור לדור. כן ירבו הפקות כאלה ועל כך יבורכו כל העושים במלאכה. תודה רבה לכולכם.

תודה. אני מזמין את השגריר צבי גבאי, בבקשה.

תודה רבה, אדוני היושב ראש. אני מודה לחברת הכנסת קסניה ולחבר הכנסת נגוסה על היוזמה למפגש הזה. זה מפגש חשוב. אני עוסק בנושא הזה כבר למעלה מ-30 שנה, בנושא יהודי ערב, גם בהיותי איש משרד החוץ עסקתי בזה, באופן פרטי כמעט. אני ממשיך את דרכו של מרדכי בן פורת שהקים את WOJAC בזמנו כדי להעלות על נס את הנושא של יהודי ערב. מאז קמו הרבה מאוד ארגונים ופעלו הרבה מאוד. הארגון הנוכחי, בראשותה של לבנה זמיר, לפניה היה מאיר כחלון, עושים עבודה חשובה להעלאת הנושא הזה בציבור, אבל עדיין לא מספיק.

אם אני בא לכנסת ישראל ואני מבקש להיכנס לכנס של הפרהוד, אז האיש אומר לי 'מה זה הפרגוד הזה?' אמרתי לו 'תסלח לי, אתה לא יכול לדבר ככה', כלומר עד הכנסת לא יודעים מה זה פרהוד, אז לא עשינו די. צריך עוד לעשות.

במקרה השנה זה 75 שנה לפרעות הפרהוד, פרסמתי מאמר גם באנגלית, גם בעברית וגם בעוד כמה עיתונים. אני לא רק מציין את הפרעות ביהודי עירק, אלא גם של מצרים ושל לוב ושל תימן ושל כולם. ועדיין לא זכינו, ואני אומר, אל תיפגעו אלה שעוסקים, אני יודע שפעם אחת לבנה נפגעה שאמרתי את זה, אל תיפגעו, לא עשינו מספיק, כנראה לא עשינו מספיק. אם עדיין בכנסת לא יודעים מה זה פרהוד אז לא עשינו מספיק. אני אומר, עד שהממשלה לא תרים את הנושא הזה ותעשה יום זיכרון, כמו שעושים יום זיכרון לשואה ולאחרים, אנשים לא יידעו מה קרה ליהודי ערב. אין מה לעשות.

השנה, בגלל 75 שנה לפרהוד, זכינו במשהו, בהכרה. תדעו לכם, במדינת ישראל לא זכינו לכל כך הכרה ולא זכינו ממדינות העולם, אבל גם העמים שחיינו בהם, המצרים, העירקים, התימנים, לא זכינו מהם, אבל השנה סנונית ראשונה, באמת סנונית ראשונה וחשובה, כתב אותה פרופ' ג'בר ג'מאל א-דין, הוא פרופסור באל קופה, באוניברסיטה בעירק, אוניברסיטה שהיא באזור של שיעים. הוא הרגיש צורך להשתתף באבלם של היהודים שנרצחו ונטבחו, אז הוא כתב שיר בערבית, שלח אותו לפרופ' מורה, פרופ' מורה דאג לתרגם אותו ומסרנו אותו לעורך המוסף הספרותי של הארץ. ביום שישי האחרון הוא פרסם את זה על חצי עמוד. שיר שכתב ג'בר ג'מאל א-דין, שהוא פרופסור באל קופה.

תרשו לי לצטט שתי פסקאות ממנו, הוא אומר ככה: 'אוי לאירועי יום הפרהוד, איזה אסון רע, בעיניי ראיתיך כעידן חשוך, נוגה ומצער. יום זה הינו דף היסטורי מטונף, יום אומללות ובושה עד אחרית הימים'. אומר את זה עירקי על העירקים. 'ביום זה נקרעה אחדות העם וחשכו אורות הנרות, גם קסם האמנויות התפוגג, כי בני עמו של יחזקאל', הנביא יחזקאל שהיהודים אהבו אותו מאוד, 'הובהלו ללא סיבה, למרות שהיו חלוצי היושרה ושמירת החוק'. דיבר על זה פרופ' יונה. 'הם מיחזקאל ירשו את נדיבות נפשם, ללא תשורה ומחיר הם מיטיבים לזולתם. ואם תדפדף בתולדות העמים תמצא את חיוב השפעתם מגבולות סין עד תימן'. כך אומר פרופסור עירקי עלינו, יהודי ערב, יהודי עירק, יהודי מצרים, יהודי לוב. 'זהים בעיניי דמעות כחש ששכחתם, כדמעות שכחנו, ענני גשם ללא פוסק. איך מבית שאול נמחקו החסרים והטובות ובית ראובן נותר חרבות ללא סיוע. הן ללא האמנויות המעוצבות מהברקות אזי גם על חוף יפה לא היה זורח אור צהריים. פלא, איך אספסוף של נערים זחלו לטבוח כללי נעורים רעננים נטועים במולדתם. בני דת משה, אתם למרות צרתכם, נפשכם נותרו לעולם ללא רתע ולא השפלה. אלה שנשאו עוקצי דבורים, בלי בליעל הסתערו להזיק לכם בשטנה, איבה ושנאה. ולמרות הרוע כלפיכם ראשיכם נותרו זקופים, לא רכונים עד היום. כשנשרף בשכונתנו ביתו של עזרא', הוא השתמש בשמות של יהודים, 'אזי האש ההיא עדיין אותי שורפת'. פרופסור מוסלמי עירקי. 'הניתן להעלות על הדעת ששכחנו את אבותיכם, שהנה חובת קיום חוק שנחקק בחוקה, נותרת נאמן, כשיר אני להוט לשננו, הן רק החדירה היא שהפרידה בין עפעף לנמנום'. תודה רבה.

תודה רבה. אנחנו נשמע מגילית יצחקי, בבקשה.

תודה לאהובה קרן על הסרט 'מפריח היונים' שאני צפיתי בו ארבע פעמים בערך, בגעגועים רבים. אני שחקנית, סיימתי את בית צבי בערך לפני 20 שנה, כתבתי את המחזה 'הבנות של אבא', שמספר את סיפור עלייתם של יהודי עירק לארץ דרך מאורעות הפרהוד, המחתרת הציונית.

כשאני למדתי בבית צבי היה שם משהו מאוד מצחיק שקורה שם. אבא שלי היה מגיע כל יום בצהריים ונעמד במרכז הרחבה של בית צבי, עם החליפה שלו ועם העניבה ועם הכובע ועוברים סביבו כל מיני תלמידים, שרים ומדברים לעצמם ורוקדים והוא מסתכל ואומר 'טוב, הבת שלי בבית משוגעים'. והייתי מסבירה לו 'אבא, זה לא משוגעים, פשוט, אתה יודע, אנחנו לומדים טקסטים בעל פה אז אנשים עושים חזרות כל היום' ואז הייתי מבקשת ממנו 'למה באת?' אז הוא היה אומר 'הבאתי לך קצת אורז אדום, קצת קובה', אמרתי לו 'אבא, אני ילדה גדולה, אתה לא צריך להביא לי אוכל, אני יכולה לאכול פה בקפיטריה, תלך כבר עם החליפה שלך והעניבה, זה לא מתאים לפה'. טוב, הוא היה חוזר הביתה, כמובן אומר לאמא שלי שהבת שלה בבית משוגעים ואני הייתי עם כל האוכל הזה, שלא הבנתי אף פעם את הכמויות האלה, הייתי אומרת לו 'בשביל מה כל כך הרבה אוכל? כמה אני כבר יכולה לאכול?' אז הוא היה אומר 'תיתני לחברים המסכנים שלך'. ככה יצא שאמא שלי, בשביל שאני אוכל, האכילה את כל הכיתה שלי במשך שלוש שנים באוכל עירקי.

היום, במהלך החזרות על ההצגה 'בנות של אבא', אורי גבריאל, שהוא השותף שלי בהקמה של התיאטרון הזה, ואני החלטנו להקים את תיאטרון השחר שיביא סיפורים של מורשת יהודי תרבות ערב. כל ערב שאנחנו על הבמה מבחינתי אני מחיה את ההורים שלי ואת כל הזכר של כל הקהילה הזאת. זו התחושה שלי. הקמנו תיאטרון שהוא בעצם תיאטרון של הבית של אבא והריח של התבלינים של אמא שלי וזה הכול.

תודה. הצטרף אלינו חבר הכנסת איציק שמולי, את רשות הדיבור אני נותן לו שהוא התייחס, אני מודה לך שבאת. חשוב מאוד לציין שפה בכנסת חברי הכנסת מקיימים גם דיונים בוועדות שונות באותו זמן ולכן אתם רואים אותם הולכים וחוזרים. אז חברי כנסת שהיו בהתחלה הלכו ויחזרו גם.

זה בית משוגעים מסוג אחר.

אבל כולם יקראו בפרוטוקול, אל תדאגו.

תודה רבה, אדוני היושב ראש, חבר הכנסת נגוסה. אני רוצה להגיד מילה טובה גם לפרופ' יונה, שבוודאי מחויב לנושא, וגם לחברתי חברת הכנסת קסניה סבטלובה, שאין הרבה חברי כנסת כמוה ששוברים מוסכמות בכנסת הזאת ויוצאים מהתבניות שמישהו מנסה ליצור להם.

גם לי יש וידוי, ואני מתחבר לדוברת האחרונה, אני יותר מדי שנים נהניתי מהצד הכיפי של המוצא שלי, שהתבטא בעיקר במטבח ולבוא לסבתא עם הסירים הגדולים ולטעום את כל המטעמים של יהדות עירק, זו הנאה גדולה וצרופה, אבל עם ההנאה הזאת יש גם חובה מאוד מאוד גדולה, שאני באופן אישי נמנעתי ממנה והזנחתי אותה במשך כל כך הרבה שנים. נקודת המפנה הגיעה עם הסרט ב-2014 'מפריח היונים'. אני זוכר שהסתכלתי על הסרט הזה ומשהו בלב שלי נפתח ומרוב שהייתה בי סקרנות אחרי יום חזרתי לקולנוע וראיתי את הסרט עוד פעם ובסוף אותו שבוע לקחתי את אמא שלי עם כל האחיות שלה, ואצלנו, אתם יודעים, זה שבט, וראינו ביחד את הסרט 'מפריח היונים'. ואז אני הבנתי כמה לא ידעתי וכמה לא שאלתי וכמה לא התעניינתי. שאלתי את עצמי מאיפה זה הגיע, למה במשך כל כך הרבה שנים אני לא חשבתי לשאול את ההורים שלי על התלאות שהם עברו בעירק.

אצלי הסיפור של הילדות התחילה ברמת גן, אבל הסיפור של המשפחה שלי לא התחיל בדירה ברמת גן, הסיפור של המשפחה שלי התחיל עוד קודם, במעברה ובעלייה ארצה ובתלאות שעברו בעירק והעובדה שעזבו הכול מאחוריהם בשביל הרצון, חלק בגלל הדחף הזה והתנועה הזאת לכיוון ארץ ישראל, כדי להיות שותפים בבניין המדינה, וחלק מרצון לשמור על החיים שלהם. בעיניי יש משהו מאוד מעוות בעובדה שזה מובן מאליו לכולנו שפרעות קישינב הם חלק מתכנית הלימודים והפרהוד לא, שמרד גטו ורשה זה חלק בלתי נפרד מתכנית הלימודים, וכמובן טוב שכך, אבל מי מאיתנו בכלל שמע עד הסרט ב-2014 על זה שהייתה מחתרת ציונית במדינות ערב, בין השאר גם בעירק.

אני חושב שהדחיקה של הסיפור שלנו לקרן הזווית של הציונות היא עוול גדול מאוד מאוד. יש לנו עוד הזדמנות לתקן ואנחנו חייבים לתקן, כי אנחנו לא ציונות סוג ב'. ואני רוצה להגיד עוד משהו, אנחנו גם לא בתחרות מסכנות עם אף אחד, כל אירוע טראומטי שחווה העם היהודי בהיסטוריה שלו, ולמרבה הצער ודאבון הלב לא חסרים אירועים כאלה, צריך להיות חלק מהמורשת, מההיסטוריה, מתכנית הלימודים של מה שאנחנו מחנכים כאן את ילדינו, מבלי להפקיע את מקומו של אף אחד.

אם עכשיו הישראלים, יוצאי העדה האתיופית, נאבקים על כך, ולך, אדוני היושב ראש, יש זכויות רבות בעניין, שגם הסיפור שלהם יוכר בתוך תכנית הלימודים, אז כן, אנחנו צריכים להמשיך ולהיאבק על הסיפור שלנו ואנחנו צריכים גם לגלות סולידריות כלפי קבוצות אחרות שהודרו ועדיין מודרות מהסיפור הציוני.

אז אני באופן אישי עשיתי ואני עדיין עושה את התיקון ובשולחן שבת ובסופי שבוע אני לפעמים מנסה לדלות עוד פרט ועוד פרט ועוד פרט שלא ידעתי על קיומו. אני חושב שכשמסתכלים על העניין הזה ברמה הלאומית, אז יש שתי דרישות שצריכות להיות מונחות על השולחן, אחת מהן מועלית כאן, וזו ההכרה שזו קבוצה שיש לה סיפור מרתק, טראומטי, כואב, שהוא חלק אינטגרלי מהסיפור של העם הזה והדבר השני זה גם פיצוי. אני מגיע מהמחנה שרבות מדובר על הפליטוּת של הערבים בגלל שאנחנו בנינו כאן בית לאומי, אבל אני לא שומע שהסיפור של הפליטות של היהודים שיצאו ממדינות ערב מושמע באותם הדציבלים. אני חושב שזה חלק אינטגרלי מהסיפור כולו. הפצע הוא פצע פעור לכל הכיוונים וגם זו צריכה להיות דרישה, לא רק של יהדות עירק, אלא של יהדות ערב בכללותה, טוניס, לוב, מצרים, סוריה, מרוקו, לבנון, אלג'יר - - -

תימן.

לא הייתי צריך להסתבך. אז תודה רבה ואני כמובן מחויב לעניין הזה.

תודה רבה לך. אני יודע שלכולם מטרת הדיון זה להשיג את ההכרה ממשרד החינוך, שיהיה במערכת החינוך. יש לנו נציגה של משרד החינוך, אבל אני רוצה קודם כל, לפני שאני אפנה אלייך, כדי שזה יעזור לך להתייחס לנושא, לתת לכמה אנשים, קודם כל למר מאיר כחלון ממרכז הארגונים יוצאי ארצות ערב. בבקשה, אדוני.

אפשר להגיד בוקר טוב או צהריים טובים לכולם. חברי הכנסת היקרים, כל אחד בשמו וכבודו, נציגי הקהילה, בעצם אנחנו היום אחרי 75 שנה באים לדבר על הפרהוד בעירק. אני שואל את אנשי הקהילות שלנו, אחר כך את המדינה, איפה היינו, למה נתנו, למה אפשרנו שנשכחנו? נכון, טוב מאוחר מאשר אף פעם. עכשיו סיפרה לנו, במילים קצרות, השחקנית, את כל האוכל שהכינו אכלו כולם ביחד, אבל היא נשארה שמנה. תראו.

אחד הדברים שקיימים היום בעולם ובארצות ערב, אנחנו כולנו חיים את זה היום, הן נהרסות אחת אחרי השנייה, כל מדינות ערב, והן נהרסות מסיבה אחת, כי היהודים גורשו משם, יצאו משם. היהודים בנו את מדינות ערב. לנו בכנסת ישראל יש נציגות של יהודים מכל ארצות ערב, בכל המפלגות, ואני יכול פה להגיד בכנסת ישראל שחלק קטן מאוד עוסקים בנושא של יהודי ארצות ערב והאיסלם, היתר עסוקים בעצמם. כואב לי להגיד את זה.

דבר שני, משרד החינוך, אנחנו צריכים לבקש במשרד החינוך שילמדו את ההיסטוריה של יהודים שחיו בגלות בארצות ערב והאיסלם, או שמשרד החינוך היה צריך להכין את זה מראש? משרד החינוך התחייב, לא היום, לפני 17 שנים, שיכניסו בתכנית הלימודים את נושא יהודי ארצות ערב עם כל המשתמע. זה לא עבד. בחינות בגרות בנושא השואה מדברים על קישינב, כמה נרצחו בקישינב?

זה לא חשוב.

לא, זה חשוב.

לא, זה לא חשוב, כי לא עושים תחרות במספרים.

רק שנייה, אל תעזור לי, תאמין לי שאני יודע על מה אני מדבר. 47 יהודים, לצערי, נרצחו בקישינב, את הפואמה על זה לומדים בבית הספר, עושים בחינות. כמה נרצחו בפרהוד? האם הייתה בחינה על זה? האם זה עבר בחינוך? כמה נרצחו בלוב, כמה נרצחו בעירק? נרצחו. לא למדו על זה. כתוצאה מזה שלא למדו על זה אז אין בחינות.

אחרי שהצלחנו, אני אומר הצלחנו, הצלחנו זה בסימן שאלה גדולה, להביא למצב שמדינת ישראל קיבלה החלטה בפברואר 2010 בנושא של זכויות על הרכוש של יהודי ערב, הצלחנו להביא למצב שיש יום זיכרון או יום שנקרא הגירוש והיציאה, שכל מדינת ישראל, לא חוגגת, אלא מציינת, אנחנו מדברים היום על דבר הכי חשוב, בית, בית ליהודי ארצות ערב והאיסלם, ומה זה אומר בית? בנו בית שקראו לו בית התפוצות, לכל עם ישראל, בבית התפוצות יש 50% מהתפוצות, 50% הנוספים לא קיימים שם. יש בית אחד של בבל באור יהודה, לתפארת, שלא הייתה ברירה, הקהילה עצמה הקימה אותו, יש עוד בית על ידו קטן, של לוב. איפה יתר הבתים? איפה יתר הארצות? יש בית קטן בתל אביב של מצרים, יש עכשיו בית בירושלים, הבית הספרדי.

יש גם בית של תימן.

אבל זה יפה כך? זו המטרה? יש בית תפוצות, לא, אנחנו לא שייכים לשם. לסיכום, אנחנו תובעים ממדינת ישראל להקים את הבית הספרדי בירושלים שיבטא את כל קהילות יהודי ארצות ערב והאיסלם. תודה.

תודה רבה. עכשיו רשות הדיבור למדען הראשי של משרד העלייה והקליטה, ד"ר זאב חנין, בבקשה.

שלום לכולם. כבוד ותענוג להשתתף באירוע החשוב הזה ולהעביר את הברכות ממשרד העלייה והקליטה. אמנם אוכלוסיית היעד של משרדנו הם עולים עד עשר שנים בארץ, אבל בכל זאת אפשר ללמוד לא מעט וחשוב ללמוד מהתובנות ומהניסיון של קהילות יהודיות. נכון שהעלייה של 20-30 השנים האחרונות הגיעה לארץ בסיטואציה אחרת לחלוטין, כשכור ההיתוך כבר מאחורינו ולמעשה החברה הישראלית מבינה שהמורשת ההיסטורית והמורשת התרבותית זה נכס ולא נטל.

אבל בכל זאת, אחרי שלמדנו ואמרנו הכול על העבר אולי תרשו לי להגיד שתי נקודות, ממש בדקה כל אחת, לגבי ההווה והעתיד, מה שנקרא להמשך הדיון. דבר אחד, אנחנו מצד אחד בהחלט זכינו למחקרים, המרחבים והמעמקים על העבר של קהילת בבל, למרות שאפשר להסכים שאולי למעט מציינים את זה בספרי לימוד וחסרים לנו מרכזי תרבות ולפתח את זה לידע הציבור הכללי, מצד שני המחקר האקדמי בהחלט קיים. השאלה מה אפשר ללמוד מזה כדי לשפר את מה שנקרא מדיניות הקליטה בכל התחומים, לא רק בקליטה גרידא, גם במערכת החינוך, תעסוקה וכל זה. אני קודם כל חושב שחסרה לנו אינפורמציה. התעסקו בזה הרבה בשנות ה-70 וה-80, מה שנקרא דור ראשון ודור שני של דור שני, אם הבנתם מה שאמרתי, מה שנקרא הדור השני של העולים, הישן, הקודם והדור השני של העולים הנוכחיים, עליית שנות ה-90 ודור שני שרק עכשיו מצטרף לשוק העבודה, חינוך וכו'. אז באמת חסרים לנו מחקרים להשוואה בין הניסיון של דור שני של עדות המזרח ואלה שהגיעו ב-30 השנים האחרונות.

הנקודה השנייה, מה שאמר פרופ' יונה מאוד מצא חן בעיניי. האמת, כפי שזה מול עינינו מתפתחת כרגע הגרסה הישראלית של השפה הרוסית ויש לא מעט להגיד את זה על השפה הערבית. יש להתייחס לשפות באותה צורה, כמו שאנחנו מתייחסים אחרי מפנה ושינוי תפיסה כלפי שפות הגולה, שפות התפוצות, כמו לדינו ואידיש, אז אולי כדאי להתייחס לזה בנקודה הנכונה בזמן, שלא יהיה מאוחר מדי, לערבית הישראלית, לרוסית הישראלית, לאמהרית הישראלית, לכל מיני שפות שכדאי להכיר בהן כנכס קולקטיבי של כולנו. ודאי וודאי משרד הקליטה, שכפי שאמרתי, אנחנו מוגבלים עד 10-15 השנים של העולים בארץ, אי אפשר להרים את זה לבד. אז חשוב שהקריאה הזו תצא מוועדת העלייה והקליטה לכל משרדי הממשלה והארגונים וכמובן היוזמה צריכה לבוא מהאקדמיה וארגוני העולים, ופה הכדור בידיכם. תודה רבה.

תודה רבה. הצטרפה אלינו לדיון חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. רשות הדיבור, בבקשה.

תודה רבה. טוב, אז הנחמיאס שלי, למי שתהה, מיוון, מסלוניקי ומיואנינה, אבל אני תמיד מקפידה, לבנה יודעת, להגיע לאירועים האלה כי הם באמת מאוד מאוד חשובים בעיניי, כי מורשת יהדות המזרח, אני חושבת, היא נדבך חשוב ונעלם מן העין, לצערי, ממה שלומדים בבתי הספר ובאופן כללי.

אני מוכרחה לשתף אתכם במשהו, בקרוב אני צפויה לנסוע לביקור רשמי יחד עם יושב ראש הכנסת ליוון ואני גם אתארח בקהילה היהודית בסלוניקי, אבל אני אספר לכם משהו מדהים. עד לפני 30 שנה בערך בכלל לא דיברו על יהדות סלוניקי. למעשה מי שפתח את הצוהר לעולם הזה זה היה יהודה פוליקר, עם הסרט שהוא ואבא שלו עשו, שאורנה בן דור עשתה על אבא שלו ועליו. אני ממש מצטמררת כשאני משחזרת את זה. צריך להגיד, סבא וסבתא שלי הגיעו מאוד מוקדם לישראל, הם הגיעו ב-1933, לסבא שלי הייתה תקרית אנטישמית ברחוב בסלוניקי והוא ממש בא, לקח את סבתא שלי, גרר אותה, היה להם תינוק, דוד שלי הגדול, תינוק בן פחות משנה. סיפורים מאוד מסובכים, כמו הרבה מאוד סיפורים של עליות לארץ והם הגיעו מאוד מאוד מוקדם.

לימים הם ניסו להביא את משפחתם לארץ והקשר האחרון שהיה להם עם המשפחה שלהם זה כשסבתא שלי שלחה ב-1939 גלויה לסלוניקי, כבר למנהל תחנת הרכבת, כבר לא ידעו למי לשלוח. היא קיבלה אותה בחזרה עם חותמת הנשר הנאצי ב-1941 אחרי שהיא הסתובבה בכל אירופה. ככה היא למעשה למדה על אובדן בני משפחתם.

אבל הדבר המדהים הוא, אירופה, הבלקן, לא דיברו על יהדות סלוניקי בכלל. אני רוצה להגיד משהו, פרנקים. זה מאוד מאוד קשה - - -

על אנה פרנק דיברו, בלי סוף. גם פרנקית, מהולנד.

ואני רוצה להגיד לכם משהו, באמת, בדיעבד אני אומרת לעצמי שזה פשוט לא יכול להיות. קודם כל הקהילה הושמדה כולה, לא נותר ממנה זכר, הם היו ציבור שסבל באושוויץ הכי הרבה, כי הם לא דיברו שום שפה שהם יכלו לתקשר. יודעים על המתאגרף, יודעים על כל מיני דברים, בגלל שככה הם יכלו לבלוט, ככה הם יכלו להציל את עצמם.

ולכן אני מחוברת, באמת אני מחוברת ממקום מרגש, לגדות הפרת והחידקל, אבל בכלל, ליהדות המזרח, כי אני באמת מרגישה שהיהודים במקומות האלה, ההיסטוריה, צריך להגיד, לא רק הדברים הרעים שקרו להם, גם הדברים המדהימים שהיו בתרבויות המרגשות האלה, גם. פה אנחנו מדברים על הפרהוד, אבל באופן עקרוני צריך לדבר על כל הדברים המופלאים שהתרבויות האלה העניקו לנו, את מה שאנחנו כאן. הרבה פעמים זה נזנח ונשכח מלב ואני לא שוכחת ולכן אני פה היום, גם בגלל חברתי, קסניה סבטלובה, שעכשיו צריכה להיות בדיון, ואם יש דבר, הדבר הכי מקסים זה לשמוע את קסניה מדברת בערבית. אבל באמת באמת, חברי אברהם נגוסה, חברתי קסניה, אני מרגישה רתומה למאבק הזה, הוא מאבק נוגע ללב באמת, אין לי דרך אחרת להגדיר אותו, ועכשיו אולי גם אתם מבינים למה אני מרגישה מחוברת לזה. תודה רבה.

תודה רבה. מר ברוך מאירי, בבקשה.

צהריים טובים. שמי ברוך מאירי, עיתונאי ממעריב למעלה מ-40 שנה, לפני 14 שנה יצאתי לפנסיה ולפני כחודש נקראתי לדגל, כתבתי כתבה במעריב תחת הכותרת 'לבד על הגג'. לצורך כתיבת הכתבה הזו וכתבות אחרות, הנוגעות לפרהוד, הלכתי למקור הכי מוסמך שיכול להיות, זה האנציקלופדיה העברית, במטרה למצוא שביב של מידע אודות הפרהוד. לאחר חיפושים ארוכים במונח בגדאד, תחת הכותרת 'יהודים בבגדאד', מצאתי שורה וחצי בלבד, על הפרהוד, שהוא האירוע המשמעותי ביותר שהיה בתולדות יהודי עירק. כתבתי את הכתבה הזאת ולתדהמתי הרבה זכיתי להדים רבים רבים רבים.

המוטו העיקרי בכתבה היה כיצד הצילו מוסלמים אותי ואת בני משפחתי בפרהוד. נדהמתי לקבל תגובות רבות מקוראים, ביניהם של הסופר ידידי אלי עמיר, שהאיץ בי לשלוח מכתב לאבנר שלו ב'יד ושם' כדי שהנושא הזה יעלה גם שם במה שנקרא בשדרת חסידי אומות העולם. עשיתי כמצוותו, אלי עצמו גם כתב מכתב וצירף ושלח לאבנר שלו. עברו כמעט 10 ימים, כמובן תשובה לא קיבלנו.

לכן הייתי רוצה שלמפגש הזה תהיה גם תכלית. לא רק להעלות זיכרונות ולהגיד היה והיה, יש טובים ממני בנושא הזה בהיסטוריה של הפרהוד. יש מקרים רבים של הצלת יהודים על ידי מוסלמים ותרשו לי לומר, לא רק בעירק, אלא גם במקומות אחרים, בארצות אחרות מארצות ערב, ואני בטוח שאדוני היושב ראש קיבל 4,000 יהודים של אתיופיה, אתיופים שנרצחו, נהרגו, מתו בדרכם לארץ ישראל ואיש לא מזכיר אותם. אני כתבתי ספר על הנושא הזה, 'חלום בין סורגים' על אסירי ציון מאתיופיה. אנשים נדהמו לראות, כי חשבו שזה לא יכול להיות.

חברים, יש ויש. זו צריכה להיות התכלית שלנו, לצאת מכאן בקריאה, בשדרה של חסידי אומות העולם ב'יד ושם' ייטעו עצים לזכרם של אותם מוסלמים שחירפו נפשם להצלת יהודים. תודה רבה לכם.

תודה רבה. אנחנו נשמע גם ממר חיים כהן, יושב ראש הפדרציה הספרדית. בבקשה, אדוני.

חיים, אם אתה עכשיו אני מחכה עד שאתה מסיים.

שלום לכולם. קודם כל אני רוצה לברך את היושב ראש, חבר הכנסת נגוסה, על המאבק שהוא עשה יחד עם חבר הכנסת דודו אמסלם. מצד אחד מגיעות לכם ברכות, אבל מצד שני מאוד חבל שנושא כל כך בסיסי מחויב באיומים של הצבעה קואליציונית כזאת או אחרת כדי להצליח. לא היה פשוט לכם, מגיע לכם באמת ברכות, כי הייתם חברי כנסת מהקואליציה, ואני מציין את זה במיוחד כי לצערי כל הדיבורים שאנחנו מדברים פה חשובים ונכונים, אבל לא די בהם. כנראה שהדרך היחידה להשיג את היעדים שחלקם הוצגו פה בצורה מאוד מכובדת זה פשוט בדרך של מאבק.

אנחנו יושבים פה בכנסת, ואני מאוד שמח לראות את חברתי איילת נחמיאס וחברי כנסת אחרים שהיו פה, פעם הייתי גם בשדה הפוליטי, ואני חייב לציין פה שאם אנחנו רוצים גם לעשות משהו, ושמעתי בקשב רב את אהובה, ואני רוצה שתדעי, אהובה, שאת מה שאת אמרת אנחנו אמרנו בוועדת ארז ביטון, שצריך לברך עליה, למרות שהיא קמה באיחור של 68 שנים, אבל היא עדיין קמה, כי ההיסטוריה של מדינת ישראל לא שלמה מבלי לשלב בתוכה את ההיסטוריה של כולנו.

אני עוד כילד זוכר, ואני אומר את זה באמת מתוך הערכה, העלייה של יהודי עירק הייתה עלייה מאוד מיוחדת, הם היו מעין אליטה בקרב העולים, אנחנו יודעים מה הם עזבו ואנחנו יודעים למה הם באו והחשש שלי שאנחנו מתמעטים, כל אלה שיכולים לספר את ההיסטוריה מתמעטים. אני חושב שזו חובה של המדינה, לא זכות, חובה של המדינה, באמצעות חברי הכנסת, לתת לזה ביטוי לא מתוך בקשת טובה, אני גם לא רוצה לבוא ולומר דרישה, אני לא רוצה לבוא ולומר כמה קיפחו אותנו, מזה לא נשיג כלום, אנחנו צריכים להשיג את היעדים כשאנחנו משלבים כוחות. העיר פה אחד החברים, בצדק, עינינו לא צרה באף אחד אחר, אבל למען השם בואו נשלים את הפאזל הזה שהוא מורכב למעשה רק מחלקים אחדים ואין בו את החלקים האחרים.

הגברת או חברתנו אהובה ציינה את העניין, את דיברת על התרבויות, תעלי שאלה אחרת כי אנחנו מדברים פה על עלייה, ועדת העלייה והקליטה, איפה הציון של העליות של ארצות ערב יוצאי ספרד בכלל, איפה הן? בספרי הלימוד. יושבת חברתי פה מימין, שהיא חלק מוועדת ארז ביטון, הטענה הראשונה שלדעתי צריך היה לבוא ולתקן זה לתקן את ספרי ההיסטוריה. הרי אם תגיד את זה למישהו במקום אחר במדינה אחרת שנכתבה היסטוריה של עם וחלק חשוב ביותר בו, אותה היסטוריה, לא קיים בספרים. למען השם, הרי איך יידעו הילדים שלנו והנכדים שלנו, הרי לומדים את זה, נבחנים על זה וכשילד נבחן ולומד הוא גם מתחיל לבדוק לא רק מה הסבתא בישלה בבית, וזה היה מאוד חשוב, כי חלקם זוכרים את מה שזכרו מבית אבא, וזה התפקיד שלנו.

אז לא די יהיה בישיבה הזאת, החשיבות של הרצף והטיפוח של הנושאים. ואני אומר את זה מתוך הערכה לחברי שהקים למעשה את מרכז הארגונים שהתחילו לעסוק בזה. ישנם בתים, גם במרכז העולמי שחבר הכנסת נגוסה היה שם ועוד אחרים, כל אחד עושה בתחומו, אנחנו חייבים למצוא את המשלב ואת המאחד, ליצור כוח אחד מחובר יחד עם הממסד. אני אומר יחד עם הממסד, כי בלי תמיכה ממלכתית, דוגמת היום הזה שחוגגים כל שנה הודות לאותם חברי כנסת ב-30 בנובמבר, קשה מאוד יהיה לראות פעולה. אנחנו נמצא את עצמנו יושבים פה בוועדות וכל אחד יספר לנו כמה זה נחמד.

ובקשה אחרונה שלי, עדות המזרח יוצאי מדינות ערב הם לא פולקלור. התרגלנו במדינה שיש מימונה ויש סהרנה, לא, זה חלק מתרבות, זה בסדר גמור לציין את זה, אבל לצד זה צריך לציין, להעריך ולתמוך בהעברת התרבויות והמורשת בדרך ממלכתית. אני אומר את זה שוב, ממלכתית. חבריי חברי הכנסת, חבריי הטובים, גם אלה שהיו פה ואלה שאינם, תפקידכם לא לשרת מפלגה בעניין הזה, תפקידכם להתאחד מעל למחלוקות של ימין שמאל, לראות אינטרס, כי זה מה שיזכרו לכם. אני אומר לכם את זה כמי שמכיר הרבה חברי כנסת שבאו והלכו ואתה שואל אחר כך מה הם עשו ואתה לא כל כך זוכר. קחו את המאבק הזה, תניפו את הדגל הזה, אנחנו בכל מקרה נהיה איתכם. תודה רבה.

תודה רבה. לפני שאנחנו נראה את קטעי הסרטים, אני רוצה קודם כל התייחסות של נציגת משרד החינוך בנושא הזה. בבקשה, גב' דינה דרורי, מרכזת תחום מורשת ישראל באגף מורשת במשרד החינוך.

אני מאוד נרגשת להיות כאן ומודה לכבוד היושב ראש על הוועדה ובאמת על כל כך הרבה אנשים ומוזמנים נוספים שהגיעו. מה קורה במערכת החינוך? על מה שהיה בעבר אני לא יכולה לדבר, אני יכולה לדבר על מה שקורה היום. כדוגמה ב-29 ביוני יתקיים בבית מורשת יהודי בבל כנס של כל המורים להיסטוריה בארץ בנושא הפרהוד. רעיון שלא היה קורה לפני כמה שנים.

אני לא אגיד שזה התיקון המלא, אני לא אגיד שזה ממש בסדר וכו' וכו', אבל אני כן יכולה להגיד שיש היום נכונות ויש היום הרבה יותר הקשבה בקרב המפמ"רים להיסטוריה בנושא. אז אם בשבוע הבא יש יום עיון על הפרהוד ולפני שנה היה יום עיון בהיסטוריה, הן של יהודי בבל והן של יהודי מצרים, והשתתפו בו רוב המורים להיסטוריה, זה יוצר שינוי תודעתי אצל המורים. אחת הבעיות היא גם שצריך לעשות את השינוי, בנוסף לכל תכנית הלימודים שצריך לעשות אותה צריך לעשות גם שינוי תודעתי למורים. תכנית לימודים לבדה, אם לא יהיה שינוי תודעתי, לא מספיק, צריך גם שינוי תודעתי ואני חושבת שהיום אנחנו הולכים לקראת השינוי התודעתי הנ"ל.

היסטוריה מחולק לשניים, הממלכתי והממלכתי דתי. בהיסטוריה הממלכתי יש היום נכונות, הקשבה, רצון למצוא דרכים איך לעשות את הדבר. יש תכנית שלמה שעוסקת ביהודי עירק, בחיסול קהילת יהודי עירק. אני מדברת על השנים האחרונות, הילדים שלי נגיד לא למדו את זה. יש היום חיסול קהילות ארצות ערב ויהודי עירק מקבלים שם מקום מאוד חשוב וגלויות נוספות והקליטה בארץ. בהיסטוריה של הממלכתי דתי יש שיעורים שלמים שעוסקים בנושא יהודים בארצות ערב וככל שהציונות הולכת וגוברת, מה קורה ביחסים בין יהודים לבין ערבים וכמובן שיעור ויותר על הפרהוד. בממלכתי דתי יש היום בהיסטוריה על ראיונות שתלמידים עורכים עם סבים וסבתות, קרובים וכו', על העלייה בשנות ה-50, זה כולל כמובן את כל תפוצות ישראל, זה לא כולל אך ורק את יהודי ארצות האיסלם. אני גם מורה להיסטוריה בבית ספר והתלמידים אצלנו כתבו עבודות מאוד יפות, עם חקר של הורים ממרוקו והורים מכל מיני ארצות. דברים שבוא נאמר ככה, ילדיי לא זכו לזה.

אז אני אומרת את הדברים, מנסים היום לעשות את התיקון. אני לא אגיד שזה התיקון ושזה נגמר בזאת, בהחלט צריך לעשות. ואני חושבת שזה שהשר נפתלי בנט הקים את ועדת ארז ביטון בדיוק לנושאים הללו וכאשר היא תגיש את ההמלצות אז אנחנו נדע קצת יותר, אני משערת שזה גם אחד התיקונים שרצה לעשות כאן השר נפתלי בנט ועם כל השדולות שיש כאן היום בכנסת וכו' אני חושבת שהכיוון הוא נכון, אבל אני בהחלט אומרת שאלה הם הדברים מטעם משרד החינוך בשלב הזה.

אולי אנקדוטה אחרונה לחלוטין. אגף מורשת של כל משרד החינוך, שזה המפמ"רים לתנ"ך, תלמוד, היסטוריה דרוזית, היסטוריה נוצרית, למעשה כל הגוונים של החברה הישראלית, עורכים היום יום עיון שלם במוזיאון יהודי בבל. בטעות. כלומר הדבר הזה יצא בטעות, אבל אני אומרת שגם זה שהמנהלים הגדולים של משרד החינוך הולכים היום לשמוע על הדברים, זה דבר שמאוד - - - צריך להגיד את הנושא הזה כמו שאני אומרת, הדברים חייבים לבוא משני הצדדים, הן בתכנית הלימודים הקבועה והמסודרת וכו', בוודאי, הן מבחינת השינוי התודעתי.

ונקודה אחרונה שרציתי להעיר, על מישהי שדיברה על רבני ארצות האיסלם, אז נושא שהוכנס בתכנית החדשה להיסטוריה, אני מלמדת היום על יחסם של רבני ארצות האיסלם למודרנה, דבר שלא היה קיים עד לפני שנתיים. זה חלק מתכנית הלימודים ותלמידים שלי עשו על זה עבודות מאוד יפות. אז להגיד שזה קיים בכל בתי הספר? לא, אבל להגיד שיש היום ניסיון ויש היום רצון, לפחות נכונות, אני בהחלט אומרת.

תודה.

אפשר לשאול שאלה?

בבקשה. אני אענה בקצרה.

שאלת כן ולא. האם חומר הלימוד שעכשיו דיברת עליו, האם הוא חובה אצל התלמידים או שהוא בחירה?

בחלקו הוא חובה, בחלקו הוא בחירה. בהחלט. אם תעשי שינוי תודעתי - - -

זה גם בעיה.

לא, אם תעשי גם שינוי תודעתי אצל המורים, אני רוצה להגיד לך שאחרי יום העיון שהיה למורים להיסטוריה בשנה שעברה במוזיאון יהודי בבל כולם בחרו את נושא יהודי עירק. זה דבר חשוב מאוד שצריך להגיד אותו, כלומר ברגע שעשו שינוי תודעתי אצל המורים והמורים ראו את היופי ואת הגודל, כולם בחרו בסוף את יהודי עירק. אז התפקיד כאן הוא תפקיד לא פשוט, זה שינוי - - -

אבל אצל התלמידים עצמם, זה חובה או בחירה?

המורה חובה זה תמיד חובה, זה לא שהמורה בחר, המורה בחר עם התלמידים. אז להגיד שבכל הממלכתי למדו את זה, זה בהחלט משהו.

שמי שלום הראל, אני מקבוצת המשמרים של זהבה, נולדתי במעברה חודשיים אחרי שהוריי עלו לישראל, אני עירקי ארבעה חודשים, ככה גיליתי את זה, דרך הקבוצה של זהבה.

יש לי שאלה, את מדברת על זה שיש כנס של מורים להיסטוריה באור יהודה, במרכז למורשת בבל. בעצם לאט לאט מתקבצת נישה של מורשת של מזרחיות, מה עם המזרחיים ממזרח אירופה, האם הם גם משתתפים שם במורשת? האם הם חלק מהמורשת? הם חלק מהנישה, או שהם התרבות והשאר זה הנישה?

לא הבנתי, סליחה.

אני אומר שוב. מה שאני אומר, אני אומר כך, אני יציר של התרבות הישראלית, בגיל חמש עזבתי את המעברה ומאז אני ישראלי. גיליתי פתאום שהתרבות הישראלית היא מזרחית ממזרח אירופה, זאת התרבות, והשאר, זה המרוקאים, העירקים וכל מי שמנית, כל אלה שהם בעצם מורשת, מסורת, נמצאים במקומות אחרים, הם לא יושבים בפרונט, הם לא יושבים בחזית שלנו, לא רואים אותם כתרבות, כמורשת, אלא הם מתכנסים אחת לכמה זמן, בחסות של בנט, בחסות של המון אנשים טובים, שאומרים בואו ניתן להם איזה שהוא סיכוי להביע את עצמם, כי אחרת איך יידעו. האם את מודעת לזה שבעצם יש נישה שנקראת הנישה המזרחית, של מזרח אירופה, שהיא התרבות הישראלית? זו שאלה מסובכת, אבל ככה אני רואה את המציאות.

אני רוצה להגיד דבר אחד, יש היום, נגדיר את הדברים ככה, אתה אומר שהתרבות בארץ היא תרבות מזרח אירופאית ואני לא יכולה להתווכח איתך, היא ברובה אכן תרבות מזרח אירופאית, אבל אני חושבת שנעשים המון המון המון דברים מלמטה שאי אפשר להתכחש להם. כל נושא הפיוט, כל נושא המוסיקה המזרחית, למשל, הוא לא בא מלמעלה, הוא לא בא מהממסד, הוא בא מזמרים, הוא בא מאנשים. אם ברי סחרוב מלחין את אבן גבירול, זה אני אומרת לא כמשרד החינוך, אני אומרת כבן אדם פרטי, והדיסק עובד עם הזמרת רינת אנקורי, פיוטים טוניסאיים וכל מיני דברים שנעשים היום והצגות, כמו שיש כאן, ראיתי הצגה על תופרות, מדהימה, אז אני בהחלט חושבת שיש היום דברים שנעשים מלמטה. אני חושבת שצריך לראות את דמי אחיך זועקים, כאילו זה בא מלמטה, וזה הרבה פעמים - - -

אני אשכנזי, אני 60 שנה אשכנזי, אבל כשגילית יצחקי כותבת - - -

גלשנו מהנושא.

כותבת הצגה מאוד יפה ונעם סמל אומר לה 'הקהל שלי לא יראה את ההצגה הזאת' אז היא נאלצת להקים תיאטרון. זה בעצם מגיע ממשרד החינוך, זה מגיע מלמעלה.

לא, זה לא מתוך משרד החינוך.

כי למטה יש המון התנדבויות, כולם מתנדבים, אבל מלמעלה אין את זה. מלמעלה יש נישה מאוד ספציפית שלוקחת את כל החלל.

אני יכולה לענות על דברים של משרד החינוך, לא בשם החברה הישראלית.

תודה רבה. יש לנו בעיה של זמן, אני מתנצל שאני קוטע אתכם. אנחנו צריכים עכשיו לראות את הקטעים מתוך הסרט 'מפריח היונים'. לפני הסרט אני אסכם את ההחלטה, אבל לפני זה אני רוצה לתת לך.

אני שמח שאתה נותן לי את רשות הדיבור עכשיו, כבוד היושב ראש, כי אני רוצה דווקא לפני שאני מראה את הקטעים, ארבעה קטעים קצרים וקטע אחד קצת יותר ארוך, של 12 דקות, אנקדוטה. אנחנו ישבנו פה, אתה זוכר, לפני שנה וחצי, היה יום שלם של ועדות בדיוק בנושא הזה, ישבנו יום שלם, כולנו היינו מאוד גאים בהחלטות ובמסקנות שהוסקו בוועדות, יצאנו מכאן, נכנסנו לאוטו, נסענו לתל אביב ושמענו בחדשות שהכנסת התפזרה. זאת הייתה אנקדוטה, אני מאוד מקווה שזה לא יקרה גם היום, כי זו ועדה חשובה ואני חושב שהיא יכולה לקדם אותנו בהרבה נושאים, את הנושא שאנחנו מדברים עליו בהרבה כיוונים.

ביקשתי מנסים דיין, הבמאי של הסרט, לבוא לכאן ולדבר על הבחירות של הקטעים, אבל נבצר ממנו, אז אני אנסה לומר. קודם כל אני רוצה להתחיל ולומר שכל הסיפור הזה של 'מפריח היונים', כל הסרט הזה נוצר כפנטזיה בראש של אהובה. היא, כשחקנית, רצתה לשחק בשפת אימה וזאת הייתה הפנטזיה שלה ולכן היא פנתה לאלי עמיר וביקשה ממנו את הזכויות של 'מפריח היונים' ומפנטזיות בסופו של דבר צומחים חלומות שמתגשמים והופכים להיות לחלק מההיסטוריה של העם היהודי ואני חושב שבהחלט שהסרט הזה הוא נדבך חשוב מאוד בהיסטוריה של קהילת יהדות ארצות ערב ועירק.

הבחירות שלנו לפני הצילומים של הסרט היו בחירות של לתמצת את רוחב היריעה של הספר של אלי עמיר, 'מפריח היונים', לסרט של שעה וחצי, שאלה תמיד בחירות לא פשוטות, אבל בסופו של דבר בין שיקולים של לספר סיפור התבגרות של נער, כַּאבִּי, בן דמותו של אלי עמיר, לבין החלק ההיסטורי של הספר. אני חושב שהצלחנו לשלב את זה ולאזן בין שני הקטעים. אני בחרתי להראות קטעים שמדברים דווקא על המחלוקות שהיו בתוך העם היהודי לפני העלייה הגדולה ובסופו של דבר מה קרה שם בסוף והעלייה עצמה. אני אקרין את הקטע הראשון, ברשותך, ואם יהיו הערות - - -

היושב ראש חייב לסכם לפני כן.

אולי נעשה קטע - - -

נקרין קטע אחד ונעשה הפסקה.

(הקרנת סרטון).

אני יודע שיש עוד קטע - - -

יש עוד ארבעה.

אתם תמשיכו לעשות, אני אשאר עד שיקראו לי, כי יש משהו דחוף, אז במקרה שיקראו לי אני רוצה לקרוא את הסיכומים של הישיבה.

החלטות הוועדה לסיכום ישיבה זו. אחת, הוועדה קוראת לשר החינוך לכלול במסגרת לימודי ההיסטוריה את פרעות הפרהוד שאירעו לתפוצת יהודי עירק ב-1941 כחלק מההיסטוריה של עם ישראל. שתיים, הוועדה קוראת לשרת התרבות להקים בית ספרדי בירושלים, שיבטא את כל הקהילות מארצות ערב והאיסלם. שלוש, הוועדה קוראת למוסד 'יד ושם' לציין בשדרת חסידי אומות העולם גם מוסלמים שהצילו יהודים מעירק בתקופת הפרהוד. אלה ההחלטות, אנחנו נכתוב מכתב בצירוף הפרוטוקול לשרים הרלוונטיים וגם ל'יד ושם' בנושא הזה.

הערה, ברשותך. כל הכבוד על ההצעות, אבל תיקון קטן בנושא של הבית. אנחנו לא פונים למשרד התרבות, אנחנו פונים לממשלת ישראל.

צריך לשר אחראי.

השר האחראי זה שר האוצר.

לא, אני רוצה להבהיר פה. אין בעיה, כשאנחנו אומרים ממשלת ישראל אז הנושא הולך לאיבוד, כי אין כתובת ממוקדת. זה לא האוצר, האוצר מביא כסף, מי שמופקד בעניין התרבות זה משרד התרבות ובהיסטוריה זה משרד החינוך. אני יכול להוסיף גם לשר האוצר, אבל שתבינו שברגע שאנחנו שמים את זה בענן אז אין כתובת וזה הולך לאיבוד. האוצר זה כולם. לבקשתך אנחנו צירפנו להחלטה שהוועדה קוראת לשר האוצר וגם לשרת התרבות. בסדר.

בנוסף לפרהוד להוסיף את המילים ופורענויות אחרות ביהודי ארצות ערב.

בסדר גמור.

פוגרומים זה לא רק היסטוריה, למה אתם מתעקשים להישאר רק שם? מה הסיפור הזה של הפוגרומים? רק פוגרומים היו? זאת אומרת שאם אנחנו נלמד את הפרהוד בעירק נלמד את כל ההיסטוריה, את כל התרבות של עירק? איפה אתם חיים? אני לא מבינה. תרבות זה לא רק מלחמות ולא מוות ולא מתים, תרבות זה עולם - - -

לא, הפרהוד. בסדר, אז עכשיו ממשיכים בקטעי הסרט - - -

סליחה שהתפרצתי.

לא, זה בסדר. אנחנו מסכימים איתך, אין מחלוקת. אנחנו ממשיכים בסרט.

אני אקרין את הסוף של הסרט, כי אני מבין שאנשים קצת התעייפו מהדיונים.

לא התעייפנו.

אז בואו נלך לקטע השני, זה המפגש בין השליח הישראלי מהמחתרת לבין גיבור הסרט, כַּאבִּי, ושיחה ביניהם. קטע קצר.

חברת הכנסת קסניה סבטלובה תחליף אותי. טוב שהגעת בזמן.

(היו"ר קסניה סבטלובה)

(הקרנת סרטון).

אני חייב לומר לפני שאני מקרין את הקטע השלישי, כמפיק הסרט היו לי התלבטויות רבות כשאהובה באה אליי ואמרה לי שהסרט חייב להיות דובר כולו עירקית. היו לי התלבטויות כי היו תקדימים לא מעטים במדינת ישראל, של סרטים שנעשו בשפות זרות וכולם כשלו כישלון חרוץ. למעשה זה הסרט הראשון שהוא דובר שפה זרה, שפה לא עברית כולו והחששות שלי היו ברורים, אבל אהובה ונסים וכל שאר המפיקים שכנעו אותי ואני שמח שהם צדקו, כי הסרט היה באמת הצלחה גדולה בבתי הקולנוע בישראל לפני שנתיים, וכל הכבוד.

הקטע השלישי הוא הקטע עם אבו ג'ורג', שהוא אחד מנכבדי העיירה שנפגש עם ראש הממשלה, והוא מקבל את הבשורה.

(הקרנת סרטון).

אני רוצה לומר שאנחנו נמנענו לאורך כל הסרט, עשינו החלטות לא להכניס פולקלור לסרט, אלא באמת לתאר מורשת של קהילה שלמה שחיה חיים שלווים תקופה מסוימת, עד שהתחיל מה שהתחיל בשנות ה-30 המאוחרות, 41' זה הפרהוד ולאחר מכן עם קום מדינת ישראל וההחלטה לצאת את המדינה. ניסינו לשמר את המורשת הזאת בלי להיכנס לצילומים פולקלוריסטיים של מאכלים. זה לא היה בראש מעייננו. ברור לנו וידוע שהיו חילוקי דעות בתוך הקהילה וקטע אחד שמתאר את זה בצורה מאוד עניינית הוא הקטע הבא.

(הקרנת סרטון).

תודה רבה לכם.

תודה. אני מאוד מודה לדב קרן ולאהובה קרן, תודה שהשכלנו בזכותכם וראינו לפחות חלקים, מעטים, אבל אני חושבת שזה נותן טעם למי שעוד לא ראה, אנחנו בהחלט ממליצים. כמובן שאי אפשר שלא לומר שאנחנו מצפים שגם הספר שעליו מבוסס הסרט 'מפריח היונים' חייב מבחינתנו להיות חלק מתכנית הלימודים ולא ברשות שהילדים או המורים יכולים לבחור, כן או לא, אלא שזה יהיה באמת חלק אינטגרלי ממה שלומדים בבתי ספר במדינת ישראל.

אז אני מודה מאוד לכולכם, צר לי מאוד שלא הייתי בזמן כל הנאומים, אבל אמרו לי שהם היו בעלי תוכן ומעניינים בהחלט. אני באותה עת הייתי בוועדת חוץ וביטחון, שזה גם דבר לא בלתי חשוב במחוזותינו ואני מצפה לראותכם באירועים נוספים שאנחנו נערוך גם במסגרת השדולה וגם בוועדת העלייה והקליטה. תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:55.