הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 78

מישיבת הוועדה לזכויות הילד

יום שני, ז' בסיון התשע"ו (13 ביוני 2016), שעה 12:00

מסיבות סוף שנה לבוגרי י"ב - מנשף הסיום ועד ה"אפטר פרטי"

חברי הוועדה: יפעת שאשא ביטון – היו"ר

מרדכי יוגב

מסעוד גנאים

דב חנין

מאיר כהן

איילת נחמיאס ורבין

ורדית ישראל - מדריכה ארצית, היחידה למניעת שימוש בסמים ואלכוהול, משרד החינוך

כרמן צוקרמן - מנהלת גף פיתוח פדגוגי, משרד החינוך

הדרה רוזנבלום - מפקחת ארצית, מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

ויקי אלעמרי - ראש יחידת מניעה והסברה, מחלקת נוער, המשרד לבטחון פנים

גונן ירום - מנהל תחום בכיר על"א, המשרד לבטחון פנים

הודיה דהן - סטודנטית, המשרד לבטחון פנים

מנדי רוטרו - קמ"צ שיטור עירוני, משטרת ישראל

רויטל שמר - מנהלת תחום פעולות חוץ בית ספריות, ארגון ההורים הארצי

בני ג'אג'אטי - נציג מועצת תלמידים ונוער ארצית

אופיר יקיר - נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

אליחי כהן - יו"ר מועצת תלמידים במבואות ים

נירה נרי - מחנכת כיתה י"ב, בי"ס עינות ירדן

עמוס רולידר - מדעי ההתנהגות

לילי הלפרין - מרכז אמת לסובלנות

מורן רוזנשטיין - אמא לילדה בת 18

נטע ברנע - תלמידה בכיתה י"ב

בני פרץ - פעיל חברתי, פנתרים שחורים לשעבר

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

תמי ברנע

ס.ל., חבר המתרגמים

מסיבות סוף שנה לבוגרי י"ב - מנשף הסיום ועד ה"אפטר פרטי"

אני פותחת את דיון הוועדה בנושא מסיבות סוף שנה לבוגרי י"ב. אנחנו נדבר מנשף הסיום ועד לאפטר פארטי שאנחנו יודעים שבמקומות שונים נערכים בצורות שונות. בחלק מהמקומות חד הם, בחלק מהמקומות אלה שתי מסיבות נפרדות.

אני מוכרחה בפתח דבריי לומר שאנחנו לא נגד מסיבות סיום. מסיבת סיום זה דבר חשוב, חשוב שהילדים יחוו אותה, כולם מחכים בהתרגשות לסיום תקופת הלימודים, לגיטימי, מובן בהחלט, אפילו שהן תהיינה מיוחדות, מיוחדות מהרגיל, גם זה בסדר גמור, אבל התחושה היא שבשנים האחרונות אנחנו נמצאים באיזה שהוא מדרון חלקלק וקצת מתחילים לאבד פרופורציות. הצורך הזה בלהיות מיוחד, עד כמה מיוחד, עד איפה אנחנו לוקחים את זה איתנו - - -

לפי אורך הלימוזינה.

כמה משקל אנחנו נותנים לכל הנושא של חומריות, עד כמה הפכנו בכלל כחברה לשפוט אנשים לפי מה שיש להם, לפי ההון האישי שלהם, לפי מה שהם לובשים, אם זה מותגים ודברים אחרים, ועד כמה הקרנו מזה לילדים שלנו והיום אנחנו נדרשים לשיח בנושא בעקבות נשף י"ב. אני מוכרחה לומר שבמקומות שונים זה נעשה בצורות שונות ויכול להיות שיש מקומות שזה נעשה מאוד מיוחד, עם השטיח האדום, אבל לא הגיעו, לא לאולמות אירועים ולא לזיקוקים ולא לכל הדברים הנוספים שאנחנו מרגישים שקצת לוקחים אותנו למקומות אחרים.

זה לגבי הנשף. יש מקומות שבהם יש נשף ויש אפטר פארטי, שהם שני דברים שונים לחלוטין ובאפטר פארטי אנחנו נכנסים לסוגיות נוספות, ששם זה סוגיות של בטיחות, היכן עושים את האפטר פארטי, הרבה פעמים שוכרים מקומות שאין להם רישוי, אין ביטוח לילדים, לא באמת יודעים מה קורה שם, מה קורה במסיבות עצמן, מבחינת אלכוהול וסמים או דברים נוספים אחרים, ונדליזם, אלימות שיכולה להיגרם כחלק מתחושה של פריקת עול. אף אחד לא מתכנן לבוא ושזה מה שיקרה, אבל אנחנו יודעים שזו הדינמיקה במקומות כאלה.

אני מודה שבימים האחרונים קיבלתי כל מיני תגובות, בין יתר התגובות התומכות ואלה שכן חושבים שצריך לקיים דיון, או תגובות כמו 'הם מעל גיל 18, מותר להם', 'מה נכנסים להם לחיים?' והשאלה פה זה לא אם מותר להם או לא מותר להם לפי החוק, אנחנו גם לא באים לחוקק שום דבר במסגרת הדיון, אנחנו מעלים כאן שיח ציבורי, חברתי, ערכי, חינוכי, האם לילד הזה אנחנו מפללים, האם זה מה שאנחנו רוצים, האם זאת הדרך שבה אנחנו רוצים לעצב את פני החברה שלנו. אני חושבת שזה היום שנכון לקיים בו את הדיון. אולי לא בשביל הי"ב-ניקים של היום, אלא בשביל אלה שיהיו בעתיד. אין ספק שאם אנחנו רוצים להתחיל תהליך אנחנו צריכים להתחיל אותו הרבה יותר מוקדם.

אז אני שואלת שאלה, אולי כללית מדי, במיוחד את אנשי המקצוע, ואני אשמח גם לשמוע את התלמידים עצמם, אם לא קצת הלכנו לאיבוד בתוך הסיפור הזה של נשף הסיום. אנחנו נתחיל דווקא עם משרד החינוך. הדרה, זה בסדר לך לפתוח את הדיון?

אני רוצה לומר כמה מילים.

בבקשה, חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין, משפט פתיחה וחבר הכנסת מסעוד גנאים ואחר כך אנחנו נתחיל עם אנשי המקצוע. בבקשה.

הדרה, זה מאוד חשוב לי ותודה לפרופ' רולידר שהצטרף אלינו ותודה לך, יפעת, על זה שאת מקיימת דיון בנושא הזה. זה לא נושא כל כך טריוויאלי, כי אנחנו כל הזמן משייטים במרחב הזה של עד כמה אנחנו פטרנליסטים כלפי התלמידים, זאת אומרת עד כמה אנחנו לא סומכים על שיקול הדעת שלהם. זאת ועדה מאוד מאוד מורכבת, כי יש לנו המון המון הערכה לנוער הישראלי וצריך להגיד שמועצת התלמידים והנוער הארצית, בראשות אליאב בטיטו, פעילה פה בצורה מעוררת השתאות ותודה לכם שאתם נמצאים פה גם היום.

נכון.

אבל אני אמרתי, אני אלך רגע אחורה, אני אעשה רגע רוורס בראש, אל"ף לילדותי, אבל בעיקר לבן שלי, שלמד בבית ספר בתל אביב ושם יש כללים חברתיים מאוד מאוד ברורים כבר בכיתה א', שזורמים גם היום, אני מדברת איתכם גם כשהם מגיעים לחטיבת ביניים, זה בית ספר יסודי עם חטיבת ביניים. שם למשל אסור להזמין יותר משלושה ילדים בזמן אחד הביתה, בין אם מדובר ביום הולדת ובין אם מדובר סתם בהתכנסות חברתית, בין אם מדובר במסיבת פיג'מות בסוף השבוע.

אני סתם תמהה.

אני רוצה להגיד לך מדוע, משום שהם מבינים שיש מחיר מאוד מאוד גבוה מבחינה חברתית ליצירת המחנאות הזאת בתוך הכיתות. זה עובד בבית הספר הזה 30 שנה, אני מוכרחה להגיד לך שזה מוכיח את עצמו. ימי הולדת עושים במשותף, ואז צריך להתכווץ לפי היכולות של המשפחה. זה בית ספר שיש בו אינטגרציה ולמרות שיש שם הרבה הורים בעלי יכולת כלכלית גבוהה אומרים אנחנו מתיישרים לפי איזה שהוא רף, בואי נקרא לו לא הרף התחתון, אבל איזה שהוא רף בין התחתון לבינוני. תאמיני לי, אני רוצה להגיד לך, זה עובד, כולם מכבדים את זה. לחש לי קודם פרופ' רולידר, בהתפרעות של ההורים מזמינים ארבעה ילדים, זו ההתפרעות של ההורים, למה? כי ההורים מקבלים את זה כאיזה שהוא כלל, הם מבינים את החשיבות של זה והם מבינים את הערך של הדבר הזה.

עכשיו אני רוצה להגיע לדיון הזה, שהוא דיון נורא נורא קשה ולחשתי ליפעת קודם עד איפה אנחנו מתערבים? לפי אורך הלימוזינה. תשמעו משהו, אני אומרת לעצמי, אנחנו נדחקים לחגוג ימי הולדת לילדים, בין אם מדובר בילדות קטנות, שחוגגים להן מבלי לפגוע - - -

שגם שם כבר פרצנו גבולות.

בדיוק, מבלי לפגוע באף אחד שעושה ג'ל מניקור. סליחה, אני מצטערת, היום לא הספקתי, אז אני מתנצלת בפני הציבור. אני אומרת לכם, אנחנו נדחקים להגיע למקומות אבסורדיים בגילאים מאוד מאוד צעירים.

זה ההורים.

בסדר, ההורים. הדיון הקודם שעסקנו בו היה בנושא בטיחות ילדים, בוודאי שלהורים יש חלק בעניין הזה, לילדים שנחשפים דרך האינטרנט לכל התרבות האמריקאית, הפופ הזאת, ששם זה חי, קיים ונושם והוא מאוד מאוד מורכב ובעייתי. אני רואה את הילדות האלה מגיעות וקונות שמלות באלפי שקלים. אני אומרת לכם, בואו רגע נעשה רוורס לעצמנו. אני אומרת את זה גם עליי, כי אני מניחה שגם אני, עם כל מה שאני אומרת פה, אני גם לפעמים נדחקת לקנות לילדים שלי משהו שלא היה חיוני לקנות להם בגיל שלהם. אני לחלוטין מכניסה את עצמי לתוך הכלל הזה. אבל כשאני אומרת בתוך הכלל הזה, אז אל"ף, למערכת החינוך יש אחריות רבה, ואני אומרת גם, ככל שאנחנו רוצים להטיל על ההורים, אין בעיה, בואו גם אנחנו נחזור לאיזה שהם מסרים, לא עניין של צניעות ותקופת הצנע וכל מיני דברים כאלה, אני לא מחפשת את המקומות האלה - - -

צניעות זה לא דבר רע, זה לא שייך רק לתקופת הצנע.

אני מנסה להגיד גם לבני הנוער, כמו שאמרת את זה, הגדרת את זה נכון, אנחנו לא נגדכם, אנחנו מנסים לראות איך אנחנו באמת מייצרים איזה שהיא מסגרת הגיונית, גם מבחינה חברתית, גם מבחינה כלכלית, וכן, בסופו של דבר גם מבחינה ציבורית איך אנחנו נראים. תודה רבה.

תודה רבה, חברת הכנסת איילת נחמיאס ורבין. וזה בכלל לא הזוי לחזור לימי ההולדת של הילדים הקטנים. אני חושבת ששם זה מתחיל.

ברור, כשאמא שלי הייתה מנגנת אצלי על הגיטרה.

גם שם אנחנו רואים איזה שהיא יציאה מפרופורציות, תחרות בין משפחות. אני מכירה הרבה מאוד מוסדות חינוך שמגבילים, שאומרים כמה חטיפים מותר להביא ביום הולדת, כי הורה רואה שהורה מסוים מביא נניח עוגה וארטיקים, אז ביום הולדת הבא זה עוגה וארטיקים ועוד משהו וככה נוצרת איזה שהיא תחרות. אני אומרת שאנחנו קצת מאבדים את עצמנו לדעת מהבחינה הזו והשאלה היא איך אנחנו מתכנסים בחזרה ויוצרים את הגבולות.

חבר הכנסת מסעוד גנאים בבקשה.

תודה, גברתי היושבת ראש. הדיון חשוב מאוד וכפי שאמרת בפתיחה, הדיון הוא חינוכי וערכי וחברתי ממדרגה ראשונה, לפי דעתי. פה מתעוררות הרבה שאלות, איפה הם תחומי האחריות של בית הספר. כאשר אני שואל מנהל למשל, אחרי מסיבה שהייתה בכותלי בית הספר, וזה טוב, וככה צריך להיות, הוא אומר לי שהתלמידים הולכים לאולם, לאיזה מסעדה. אמרתי לו 'מי מלווה אותם?' הוא אמר לי 'לא, האחריות שלהם או של ההורים שלהם'. פה יש שאלה, האם ילד או תלמיד אחרי 12 שנה במערכת החינוך, שנתתי לו את כל הערכים כדי שיהיה אלמנט קונסטרוקטיבי בחברה שלו, האם אני נותן לו בסוף, כאשר הוא מסיים י"ב, לעשות הכול בצורה מתירנית, בצורה של הוצאות, של נטל על ההורים? אז מה לימדתי אותו בתוך 12 השנים? אני לא יודע.

אצלנו בחברה הערבית יש תופעה כזו, הולכים למסיבות, הולכים לאולמות, למסעדות, אבל עדיין הלימוזינה, אנא עארף, לא ראיתי כל כך הרבה אצלנו. אני יודע שבמגזר היהודי משקיעים יותר. אבל נותרה השאלה, צריך להסדיר את העניין הזה, לא להשאיר אותו הפקר בידי כל ההמצאות של התלמידים. אני הייתי מורה. תמיד אני מזכיר שהייתי מורה בבית ספר תיכון, בסוף התלמידים זה כאילו שהיו בבית כלא ועכשיו בואו ניתן להם להתפרק. מה להתפרק? ממה להתפרק? בצורה הרסנית, הוצאות, מתירנות, כל מה שבא להם? אני חושב שהעניין, כל עוד הוא לא מוסדר, לא מקבל מישהו אחריות, הוא יהיה גם מסוכן לתלמידים שלנו. תודה.

תודה רבה, חבר הכנסת מסעוד גנאים. אני חושבת שאמרת את זה מאוד מדויק. גם בטרמינולוגיה שלנו, כשאנחנו אומרים 'ניתן להם להתפרק', השאלה עד כמה מתפרקים ומה המשמעות של להתפרק ומה זה אומר על כל מה שעשינו לפני כן, זאת אומרת כמה אנחנו רוצים שהם יחזיקו את זה איתם אחר כך כאזרחים בוגרים. כל אלה הן שאלות שהן לדיון פה על השולחן כדי לראות ביחד איך אנחנו מווסתים את הסיפור הזה מחדש.

נמצא איתנו גם פרופ' רולידר. בתכנון הראשוני שלי היה לפתוח איתך, אבל אנחנו ננסה לשמוע ואחר כך להתייחס לכל האחרים. אז תודה רבה שהצטרפת ונעתרת לפנייתנו. אנחנו נתחיל עם אנשי המקצוע ואני אתן לפי רשות דיבור. הדרה, משרד החינוך, בבקשה.

קודם כל כל הנושא של מסיבות סיום י"ב, גם אנחנו לא נגד פרידה, להיפך, גם נעשה תהליך של פרידה ואיך לקיים פרידה בשיעורי חינוך, עושים את זה גם בסוף חטיבה, עושים את זה גם פה. לצערי מי שמאוד מאוד מעורב בזה, ולפעמים אפילו לא כל כך בשיח מאוד רציני עם התלמידים, זה דווקא ההורים.

בואי נתחיל בבת מצוות. אני חושבת שפה איבדנו לחלוטין את הרסן. לפני כמה זמן הייתי בבר מצווה ופתאום אמרו 'יש לי הפתעה' בשולחן המוארך על יד החלון, זה היה בהילטון בתל אביב, נתנו לילדים בבר מצווה בירות. אני ניגשת לבעל הבית של השמחה ואני אומרת לו 'תגיד, אתה לא מתבייש?', הוא אומר לי 'תמיד את מקלקלת את השמחות, את עם משרד החינוך שלך'. כמובן שאמרתי לבעלי שהולכים הביתה והלכתי.

זה גם לא חוקי.

אבל, סליחה, כבר לא יודעים מה לעשות, זה הגיע למצב של אבסורדים כאלה שאתה כבר באמת - - - ואנחנו מדברים גם על דוגמה אישית וכל הסיפור הזה של תחרות, גם סמויה וגם גלויה. אני חושבת שהסיפור הזה של מסיבות הסיום - - - דרך אגב, יש מקומות שהגיעו למסקנה שזהו, אחרי כל הסיפור הזה שהיה עם הרונדו במבשרת ציון ועירוני ד' בתל אביב, החליטו שעושים בבוקר ארוחת בוקר חגיגית עם המורים ונפרדים מהם בצורה יפה. יש הרבה מאוד בתי ספר שעכשיו התחילו, זה מעט מדי, לא מספרים על הדברים היפים, כי אני בעד כן לספר ואז שתהיה איזה שהיא קנאה חיובית.

נכון, מודלינג.

בדיוק, ואז הם עושים משהו למען בית הספר, הם עושים איזה שהיא פינה של סיום ומזכרת מהמחזור הזה ומהמחזור הזה. יש בהחלט סיפורים כאלה. אני מקבלת את זה - - -

וזה במקום המסיבות בערב, הדרה?

זה במקום הנשף. במקום להשקיע את ה-500 שקל במקרה הטוב של השמלה, אז הם מחליטים שהם משקיעים 100-150 שקל והם עושים פינת ספרייה מיוחדת או משהו בחצר, או מזרקה, משהו לשתייה. זה החליטו מועצות בכמה בתי ספר וזה מאוד מאוד יפה. שתדעו לכם שזה לא עבר בצורה גורפת - - -

הדרה, כמה בתי ספר, לדעתך, הבינו שמשהו פה יצא מ - - - זה לא מרגיש הרבה.

זה לא מרגיש הרבה. לצערי זה קורה במקומות שחס וחלילה או שקרה אסון, או שמישהו קיבל הרעלת ניקוטין או שהייתה תאונה בדרך או דברים מהסוג הזה. אבל יש בהחלט, אנחנו כן רוצים שזה ייהפך להיות מין משהו גם רשותי, שאפשר פה יחד עם מחלקת החינוך ומחלקת הנוער ברשות לעשות איזה שיח בעניין הזה ולנסות למנף את זה. באמת בסופו של דבר אלה הרי הילדים שלנו. אני תמיד משדרת להם, אני אומרת 'אתה היית כל כך רציני וכל כך מקסים ופתאום אתה מתגלה בכל כיעורך בקטע הזה שאתה מאבד את העשתונות', והפריצה הזו של גבולות הכסף.

אני התכוננתי לישיבה הזאת ובחג הסתובבתי קצת ביוטיוב. הייתה תכנית טלוויזיה, ראיינו הורים על כמה כסף הם מוציאים על השמלות - - -

שמלות, רכבים, נצנצים. ברצינות.

יש פה בהחלט את הסיפור שצריך - - - בכלל חסר לי קצת הערך של להחזיר ענווה למערכת, אבל זה באמת גורף. אני חושבת שאם פה תהיה הנהגת הורים רצינית, שלא יפחדו מהילדים ויגידו 'לא, עד כאן'. אולי לפחות אם הילדים יצטרכו לעבוד ולהשיג את הכסף הזה לבד אז פחות - - -

יש מקומות שהם עושים את זה. אני לא יודעת עד כמה זה מנחם אם בסוף הם הולכים למעצבת, מה שפעם היינו עושים בחתונה, בשביל לעצב שמלה לנשף. אני אומרת, עד איפה הרחקנו?

כשנסעתי לירושלים שמעתי שמצאו בצפון כל מיני שרידים של מסיבות, הם כבר קוראים לזה מסיבות נוף וכל מיני דברים, זה חלק מההתארגנות של מסיבות הסיום. זה לא יכול להיות שלא יודעים מזה. יש איזה נטייה, הם עוזבים, אז ניתן להם להיות גדולים, אבל האחריות היא בכל אופן, אלה ילדים של כולנו.

האחריות היא שלנו, בלי שום ספק.

נכון, וגם של המערכת.

בדיוק. זה אי אפשר. כמו שאנחנו גאים בזה שהם הולכים לשנת שירות או מכינה, בואו ניקח עוד צעד אחד, בעניין של האחריות שלנו גם - - - לפחות תדברו על זה, זה נורא נורא משמעותי. אני מדברת על ההורים בבית, על הרשות, כמובן על בני הנוער, כי אני חושבת שהעובדה שהילדים מסיימים למעשה את בית הספר בפסח, אני מדברת על כיתות י"ב, והסיפור הוא ממש ביולי, יש קצת גם בעיה באיך אנחנו עושים את זה. פה צריך לחבור ביחד, לדעתי לעשות שולחן עגול ברשות ולקרב את כולנו לשיח.

אני מסכימה. אני חושבת שה'בואו נדבר על זה' הוא משהו מאוד משמעותי וזה בהחלט התחלה של דרך. עד עכשיו התחושה היא שאולי מאירים את זה במעט, רגע לפני תקופת הנשפים ומספרים על האבסורד וככה זה נעלם עד השנה שאחר כך, אף אחד לא באמת לוקח ומתמודד. אני חושבת שיש לנו פה אחריות, במיוחד אלה שהתכנסו כאן ומרגישים את החובה כן להעלות את השיח הזה על השולחן, כן לברר עם עצמנו מה אנחנו יכולים לעשות ולאן אנחנו רוצים להחזיר את זה, איך אנחנו רוצים שהסיפור הזה יקרה. התחושה שלי שאנחנו נמצאים בוורטיגו שלא ברור לנו עוד לאן זה יכול להגיע, יכול להיות שבקיץ הזה, במסיבות הבאות, אנחנו נגלה שאנחנו מגיעים לשיאים חדשים וגם שם זה ייפרץ. לכן מאוד מאוד חשוב שניקח את זה כאיזה שהיא משימה, שוב, לפחות למחזורים הבאים.

הדרה, יש משהו קונקרטי שמשרד החינוך יכול להתגייס? חוץ מזה שאנחנו נשב בשולחן עגול וננסה לנווט.

יש פעילויות, יש שיחות, כל הסיפור גם של האלכוהול והמסיבות, זה המשך של כל הסיפור עם הווילות והדברים שדיברנו עליהם.

אפשר לשמר סטנדרטים במסיבות סיום של משרד החינוך? למשל אני יודעת שיש בית ספר, לפחות אחד כזה שאני יכולה להעיד, שעושה את הנשף עצמו, לא את האפטר פארטי, הוא מתחיל בבית הספר עצמו, עם השטיח האדום ועם זיקוקים ועם איזה שהיא תחושה כזאת, ואני אומרת, אם אנחנו במשרד החינוך לפחות יכולים להגביל מבחינת הסטנדרטים ולהגיד 'חבר'ה, אצלנו חוגגים, עם כל השמחה וההתרגשות והמיוחד באיזה שהם גבולות'.

זה אני לא מכירה שעושים בבית הספר.

במשרד החינוך?

מישהו מפקח על זה מטעם המשרד? על האופן שבו - - -

אני גם יודעת שהרבה מהאירועים האלה מתחילים בבתי הספר.

הנשף עצמו הוא בבית הספר עצמו, כולל השמלות וכולל כל ה - - -

כן, באולם ספורט, מה זאת אומרת?

שזה עוד במקרים הטובים, השאלה מה קורה אחר כך.

זה כמו שאמרת, זה בלתי האפטר פארטי.

רוב המסיבות לא מתחילות בבית הספר. הן יוצאות החוצה - - -

רק לפרוטוקול, שם ותפקיד.

שמי ויקי, אני ממחלקת הנוער.

מהמשרד לבטחון פנים.

הרבה מהמסיבות, בית הספר יודע, יש תכונה, כולם יודעים, יש תכונה ואיסוף כספים ויש ועד, ועד של ההורים והוא עושה את החיבור עם הדי.ג'יי. חבר'ה, ההורים יודעים. צריך ליידע אפילו גורם משטרתי, לא חלילה במובן הזה של לפתוח תיקים, אלא במובן שיש נוכחות של בטיחות שיודעים. זה מה שחשוב לי להבהיר פה, אם יהיה חיבור בין הרשות המקומית, בין בתי הספר, בין מנהלי בתי הספר, מתוך הבנה שאנחנו לא באים בקטע של לתפוס, לא, ממש לא, אלא בקטע של לדעת.

זאת אומרת שאם מודיעים לתחנת המשטרה שמתקיים אירוע כזה וכזה - - -

אז מספיק שניידת הסיור, יש מעורבות, זה משנה. אני רק רוצה להוסיף שמעבר למסיבות. למרות שהנושא הוא מסיבות, תמיד בסוף שנה יש קטע כזה של לעשות משהו גרנדיוזי בבית הספר, יוצא דופן, לאו דווקא נשף. זה יכול לשפוך מים, להביא תרנגול - - -

לקרוע את החולצות.

זה כבר המסורת בחלק ממוסדות החינוך, נכון, עוד לפני הנשף, שיש תעלול.

אבל אני דווקא רוצה לומר על זה, המסיבות מובילות לאלימות, יכול להיות הרעלת אלכוהול, שזה נורא, והאירועים האלה גם מביאים להמון המון דברים אחרים, לוונדליזם, הם רואים בזה מעשי קונדס ולא מזמן היה לי פאנל 'בין קונדס לפלילי' וצריך להבין שחלק מהתלמידים האלה מגיעים בסוף לתחנת המשטרה ולפעמים נפתח להם תיק פלילי. כואב לי על ההורים שההורים מתקשרים ואומרים 'אבל הוא הולך להתגייס עכשיו ליחידה קרבית, אתם הורסים לו'.

על תעלול י"ב תמים כביכול.

אני מרגישה שצריך הסברה, גם לצוות החינוכי, גם להורים, מה המשמעות של כל הפעילות הזאת, מה המשמעות של קונדס, מה המשמעות של לעשות משהו חריג, עד כמה זה צריך להיות חריג, כי הרבה פעמים זה נופל על הקטע הפלילי, וחבל על התלמידים האלה שהם ככה נושקים ל-18 והם מגיעים לתחנת המשטרה. באמת כאב לב.

השאלה, שאני מפנה למערכת החינוך, אם בכלל לאפשר את התעלולים האלה, כי הם יזומים. אם פעם זה התחיל כמשהו שהפתיע, היום זה כבר הפך להיות מסורת, היום בתי הספר נערכים לקראת, הם יודעים באיזה יום זה הולך לקרות ועכשיו רק השאלה מה הולך לקרות.

אני יכולה להגיד לך מהבן הפרטי שלי, אני כמשטרה התרעתי, אמרתי לו 'תשמע, אתם לא מתחילים לעשות, בוא תהיה חכם, תעשה את זה בתיאום עם מנהלת בית הספר. לך למנהלת בית הספר, היא תהיה מופתעת, אוקיי? אבל תתאם איתה מה אתה הולך לעשות במסגרת המגבלות', זה קורה בהרבה מקומות. יש מקומות שהם לא שמים, המנהלת יודעת שזה הולך להיות, אבל היא לא יודעת מתי והם כן מפתיעים אותה.

אני מבטיחה שאני אתן לכולם, אני אפילו לא אלך לפי הדף, אני אתן למי שבוער בו. 'עיר ללא אלימות'.

כן, אני רוצה להעיר הערה, לא מתוקף תפקידי כ'עיר ללא אלימות', אלא מהחוויה האישית שלי. יש לי בן שמסיים עכשיו י"ב, אני יודע שהולכת להיות מסיבה, נשף, הוא מתחיל להתארגן, לקנות חליפה, הבנות זה בטירוף, ליולי, אבל אין לנו פרטים. אתם צריכים להבין, אין לנו פרטים, הם לא מספרים לנו מה הולך להיות, אני לא יודע את התאריך, הם לא אומרים לנו מה בתכנית, איפה זה הולך להיות.

היבט שכשלעצמו זה צריך להטריד אותנו.

אני בתור אבא, יש שם התארגנות שהיא שושואיסטית, אני שם את זה על השולחן, הם לא משתפים אותנו, הם לא מספרים לנו, לא יודע למה, מלחיץ. הם לא משתפים. אנחנו נוציא מהם בסוף - - -

מה זה נוציא מהם?

אני לא חוקר במחלקת הנוער, אני לא אקשור אותו - - -

אני מבינה, אבל מה זה נוציא מהם?

אני לא אקשור אותו לכיסא ואחקור אותו באמצעים - - -

בטלטול.

לא, אבל יש פה תרבות שנוצרה, חברת הכנסת נחמיאס ורבין, זה לא רק הסמכות ההורית, יש פה תרבות שנוצרה שאיתה אנחנו צריכים להתמודד, כי הוא אחד מתוך 200, לצורך העניין. וגם אם הוא ישלם את המחיר ולא יילך - - - למשל, אני שמה את עצמי רגע במקום של גונן, הבן שלי לא יוצא. כבר היה לי, סיפרתי לכם על המקרה של הווילות, לא הולך, אבל מה עם ה-199 אחרים? זאת אומרת יש פה משהו חברתי הרבה יותר עמוק שאנחנו חייבים לפרק אותו.

אבל את יודעת משהו? אני מאמינה באפקט הפרפר, הורה אחד כמוך - - -

אין פרפר, הבן שלי היה בבית, הם כולם היו בווילה.

בבקשה, רק שם לפרוטוקול. חברים, לשמור על תרבות פה.

אני מגדלת שלוש בנות לבד, הגדולה שלי בת 18, מסיימת עכשיו את בית הספר של הבן של גונן. אני לעומת זאת יודעת הכול, אני יודעת איפה זה יהיה, אני יודעת - - -

תגידי לגונן.

אני אעדכן אותו בכל הפרטים, זה בטוח. מה שרציתי להגיד, רציתי להתייחס לדבריה של ויקי, אני באמת חושבת שאם בבית הספר היה להם איזה קטע שהם רצו לשפוך מים ולהשתולל, הסבירו להם מתחילת השנה, בכל הזדמנות, אמרו להם 'הכול בטווח החוק' והם קיבלו את זה. הם עשו תכנית - - -

הם יודעים מה טווח החוק? כי הרבה פעמים הם יודעים את זה רק בדיעבד.

לדעתי הם יודעים. מה זה יודעים? הם לא התכוונו לעשות שום דבר שהוא אסור, הם התארגנו כקבוצה גדולה, הם באו לבית הספר והם נתקלו בדלת סגורה. בית הספר הזמין להם משטרה, שזה היה מבחינתי שיא השיאים, כי אני חושבת - - -

למה?

הם בסך הכול קנו גלידות, קנו ארטיקים, הם חילקו לעוברים ושבים, הם שמו מוזיקה - - -

אני ניהלתי בית ספר 25 שנה. אני מת על הנאיביות, הם לא התכוונו לעשות שום דבר.

אני מצטערת להתפרץ לדבריך, אבל אני הייתי שם.

בואו נשמע.

יש שיח של חוק ברור ואם יש ספק וחושב מנהל או מנהלת בית הספר שכן צריך להזמין משטרה, שיעשו את זה. הלוואי - - -

שכולם היו עושים את זה.

לצערי הגדול, השיח הזה של השושואים ו - - - יש חוק במדינה הזאת, גם בתוך בתי הספר.

אני בעד החוק. שלא תתבלבל, אני בעד החוק, ואני חושבת שהיו צריכים לעשות - - - אני גם מגבילה את הבת שלי, עם כל זה שהיא בת 18 יש לה גבולות ברורים מאוד, יש דברים שהיא יכולה לעשות, יש דברים שהיא לא יכולה לעשות. כשהיא שותה, באותו ערב היא באה אליי, היא אומרת לי 'אמא, אני יכולה היום לשתות? אני לא נוסעת עם אוטו, לוקחים אותי'. יש בינינו שיח מאוד מאוד פתוח בדברים האלה, אני חושבת שצריך להיות שיח איתם, כי בסך הכול הם חלק מאיתנו וגם אנחנו עברנו את זה. אז כדי שהם לא ייסגרו ויברחו ויעשו דברים שאנחנו לא נדע אנחנו כן צריכים להיות פתוחים איתם.

השאלה, איך קורה שחלק מההורים לא יודעים וחלק מההורים לא יודעים?

אני חושבת שזה עניין של פתיחות. כשהיא רצתה לשתות בפעם הראשונה, אמרתי לה - - -

לא, אני לא מדברת על השתייה, אני מדברת על מתי מתקיים האירוע, איפה מתקיים האירוע.

אבל זה מתחיל מזה שאנחנו באים לקראתם איפה שהוא. נכון שאני לא מרשה לה להסתובב עם בקבוק ולשתות בכל מקום, אבל אני ביקשתי ממנה שכל ההתנסויות הראשונות, יהיו מה שיהיו, אם אפשר שתעשה איתי בבית. לא סגרתי לה את הדלת, לא סתמתי לה את הפה כשהיא באה אליי ואמרה לי שכל החברים שלה שותים ומעשנים. הבעתי את דעתי ואמרתי לה מה זה יכול לגרום, מה זה יגרום לה אם היא תשתה יותר מדי, אם היא תעשן יותר מדי, כל הדברים האלה.

אבל מותר להגיד לבן שלך 'לא'.

אין ספק היא קיבלה 'לא', היא קיבלה את הלא שלה. אני הייתי יוצאת באמצע הלילה להחזיר אותה. כשהחברים שלה היו יושבים בארבע בבוקר אני הייתי באה לקחת אותה באחת וחצי בלילה כי זה לא התאים לי מבחינת הגיל שהיא תישאר עד הבוקר.

עוד מעט תשבי איתה לשתות, תעשי - - -

לא, סליחה. אם אתה לא תהיה סובלני אז אנחנו נצטרך למצוא פתרון.

יש לי תשובה לדבר הזה.

כל הסיפור הזה של הראוותנות, ראוותנות יתר, אנחנו לא נמצאים בגבול שפוי של מה שקורה בנשפים. איפה את בכל הסיפור הזה? עד כמה את מיודעת? עד כמה משתפים אתכם? עד כמה אצלכם זה מאבד את הפרופורציות?

שוב, זה איבד את הפרופורציה לגמרי. אני מתנדבת גם בהוסטל של נערות בסיכון - - -

מורן, תתייחסי שנייה - - -

אני בהקשר לזה. יש לי את שתי הדוגמאות. יש לי עוד ילדה שממש אימצתי אותה אליי, ילדה מהוסטל, ילדה שעברה חיים לא קלים. כשהבאתי אותה הביתה והבת שלי יצאה קצת מפרופורציות של כל הדברים האלה, אמרתי לה 'תראי, יש לך את שני הכיוונים, אחת שלא יהיה לה נשף, כי אצלם לא עושים נשפים, אלא תהיה להם מסיבת סיום, שתהיה מסיבת סיום סבירה למה שיכולים לעשות להם, ואתם הולכים לעשות נשפים', היא גם אצלי רצתה מעצבת ואני אמרתי לה שאנחנו לא ניקח מעצבת, זה לא חתונה, בחתונה שלך נדבר כבר אז על זה. חיפשנו שמלה, אנחנו עדיין בחיפושים, אבל השמלה שלה תהיה בגדר של תל אביב, לא יותר מזה.

מה זה בגדר של תל אביב?

גדר של תל אביב, של אלנבי.

אני מציע לך בגדר של דימונה.

בדימונה, אם יש שמלות, אני בכיף אסע לשם.

תתפלאו, יש הרבה מהמרכז שמגיעים עד ראש פינה, למעצבת שיש שם, כי שמעו שהיא טובה.

בתל אביב הכוונה היא חנות. אני לא מתכוונת לקנות, לא אצל מעצבת ולא אצל - - -

זאת אומרת את מסכימה איתנו לצורך הדיון שמישהו פה קצת התפרע ופרק את העול בצורה שמאבדת פרופורציה.

אני מסכימה לחלוטין, אבל אני כן חושבת שצריך לתת להם איזה שהיא אפשרות להתבטא בגדר הגבולות שמותר.

תודה רבה, מורן. רויטל ואחר כך חבר הכנסת מוטי יוגב.

צהריים טובים. קודם כל אני מברכת על ההיענות לעיסוק במסיבות, זו פעם שלישית שלנו השנה, פעם שנייה עם פרופ' רולידר. ההתעסקות בנושא הזה תלך ותגבר ככל שלא ניתן לה אלטרנטיבות - - - אנחנו מדברים על תופעה של מסיבות בלילות לאחר מסיבת הסיום הבית ספרית, בדרך כלל מאותו מקום, דהיינו שהיציאה היא באוטובוסים כבר ממגרש החנייה של בית הספר. זה לגבי האפטר פארטי, זה נערך לאורך כל הלילה, עם ריבוי אלכוהול ובדרך כלל מוסיקה וגם תוספות אחרות.

לגבי נשפים, בעיקר באזור 03, במרכז הארץ, בדרך כלל נערים באזורים - - -

אני אפתיע אותך ואומר לך שזה מתקיים גם ביישובים מרוחקים וקטנים, אבל אנחנו נדבר על זה.

אני מדברת בשם ארגון ההורים הארצי והירושלמי, אז הירושלמים פונים אליי בתחינה שנייצר או שנעודד נשפים, כאילו שארגון הורים אמון על שכנוע נוער כיצד לבלות, אבל לעודד את הנשפים כי הנשפים זו רעה חולה אבל קטנה. זאת אומרת היא מבחינה כספית מאוד קשה וגם מבחינה ערכית ותרבותית היא לא מחוברת אלינו, אלא היא איזה שהיא אמריקניזציה והידמות לאירועים של בני 20 ו- , אבל עם כל זאת היא לפחות יותר בטוחה כי היא נעשית במקומות מוסדרים, עם רישוי עסק, עם אחריות של בעל המקום.

הקושי מתגבר בקיץ הנוכחי, הדרה שותפה לדאגה. אני לא יודעת כמה אני אהיה שם, ילדיי לא יעשו את זה כנראה בקיץ הקרוב, אבל לכל ילד יש בערך שתיים-שלוש מסיבות לקיץ, אנחנו מדברים על מסיבות שהן, כמו שאתם קראתם להן, פרטיות, אבל כשמדברים על מאות ילדים אני לא יודעת איך אפשר לקרוא לדבר כזה פרטי.

את כבר מדברת על מסיבות הקיץ בלי קשר לאפטר פארטי.

מסיבות שנעשות בווילות. אם הן נעשות לצורך אפטר פארטי, לאחר מסיבת הסיום, כדי לחגוג את סיום 12 שנות ואם הן נעשות לחגיגת הקיץ וכל סיבה אחרת, הן נעשות בווילות, בדרך כלל מרוחקות, הן נעשות במקומות שאין להן רישוי עסק, שהם לא מותאמים לצרכים שלהם, שהאחריות של בעל המקום מנותקת, כי בעצם בעל המקום משכיר את זה למפיק או מפיקה צעירים, אותם מפיקים או מפיקות צעירים משתחררים בעצמם ומתגלגלים מאחריות ובעצם אין מבוגר תורן. זה מה שחלק מהנוער משווע לו, שלא יהיה מבוגר תורן. אבל הם לא היו רוצים לקפוץ בנג'י ללא חבל ביטחון וזה מה שהמסיבות האלה, קפיצת בנג'י ללא חבל ביטחון. אנחנו צריכים לייצר להם את חבל הביטחון כדי שיוכלו לייצר מסיבות, עד שנעבור תהליך אחר חינוכי וערכי, לייצר כבר בשבועיים הקרובים מסיבות ללא סיכון, כי אחרת הפעם הבאה שנשב כאן זה יהיה אחרי מצבור של מקרים.

יש כאן שני דברים. יש היבטים חינוכיים ערכיים, שלגביהם יצאנו ביוזמה שנקראת before party, בעקבות דבריו של פרופ' רולידר במרץ שנה זו, לייצר פלטפורמה הורית, הורים, בית ספר ותלמידים לדיבור על איך חוגגים, איך עושים את זה נכון. אבל זה לאורך זמן, אני רוצה לקוות שבשנה הבאה נדבר על זה לגמרי אחרת, נדבר על הניצנים של לכייף על בטוח, מה שאנחנו קוראים.

כרגע, ככל שיגבילו את הראוותנות בנשפים יגדילו רק את מסיבות המחתרת. מסיבות המחתרת, אמרנו, הן גם לצורך סיום השנה והן גם לאורך הקיץ ובשניהם אין מקום מתאים אחר ברשויות המקומיות. פנינו לרשויות מקומיות, בירושלים ובמקומות אחרים, כדי לייצר, במסגרת ההמלצה שלך, גם בינואר וגם במרץ, מקומות בילוי עירוניים. חוץ מבשוהם שהרימו את זה כמדומני לפני שנתיים - - -

יש שם גם מעגלי שיח של הורים ותלמידים בנושא, שזה מקסים.

מקסים, זה בשוהם. אז לא הצליחה להתרומם יוזמה כזו ולהדביק את כל הארץ עם יצירת מקומות בילוי עירוניים, לייצר משאבים שהם נותנים בילוי אלטרנטיבי. אם ייתנו לנוער דרכי בילוי אלטרנטיביים מהנים וכיפיים הצורך בחלופות אחרות, בחומרים ממכרים למיניהם, יצטמצם.

עכשיו, שוב, העמדה שלנו שאנחנו מייצגים את ההורים ולכן אנחנו פועלים עליהם להעצמה ולהעצמה של התלמידים. אני ממש מבקשת מכל הרשויות, ממשטרת ישראל, מרשויות מקומיות, מהכנסת, מכל מי שנוכח ממשרדי הממשלה, לא מספיק להגביר פה את השיח והמודעות, צריך כאן אכיפה ומהלך משלים של מתן מקומות וכבר השנה מדברים על משהו שיקרה בשבועיים הקרובים ואחר כך במשך חודשיים.

תודה רבה, רויטל. כמה התייחסויות. האחת, אני אעשה הפרדה בין המסיבות בכלל בקיץ, שעליהן גם דיברנו, מסיבות הווילות שדורשות התייחסות כשלעצמה, לבין מסיבות האפטר פארטי, שהן נגזרת ישירה של אותו נשף או מסיבת סיום. זה קורה בהרבה מאוד מקומות, לא רק במקומות הגדולים, גם ביישובים קטנים ומרוחקים מאזור 03, וגם שם צריך לתת את הדעת וגם שם זה הרבה פעמים בשושו, אף אחד לא יודע. יש מקומות שבהם גם הילדים לא יודעים לאן הם נוסעים, רק אחרי שהם עולים לאוטובוסים יש להם הפתעה גדולה. זאת אומרת יש פה איזה שהיא תרבות שאנחנו צריכים להתמודד איתה ויש פה שאלה.

זה לא תרבות, זו תעשייה.

נכון, יש פה גם תעשייה. אגב, מפיקים הוזמנו ומשום מה הם לא מצאו לנכון להגיע. ויש פה שאלה שעומדת גם על השולחן, אנחנו מדברים על ילדים שהם אחרי גיל 18.

לא, חלקם בני 15.

לא, אני מדברת עכשיו על מסיבות י"ב והאפטר פארטי, שזה הופך את זה לקצת יותר מורכב, כי מה קורה עם גילאי 15, כבר דיברנו כאן בוועדה.

חלקם 17, לא כולם מעל 18.

אז הם בעוד חודשיים יהיו בני 18. אבל כמכלול, הם יכולים לבוא ולומר 'אנחנו מעל הגיל שבו יש איזה שהיא חקיקה של קטינים, של בני נוער, אנחנו כבר המבוגרים האחראים כשלעצמנו'. לי יש תשובה לגבי הסיפור הזה, אבל אנחנו צריכים להתמודד גם עם האמירה הזו וגם אותה אנחנו צריכים לשים בשיח.

חבר הכנסת מוטי יוגב, אחר כך פרופ' רולידר, ויש פה את אופיר, אופיר היא נציגת מועצת תלמידים ונוער.

רולידר צריך להיות האחרון, הוא צריך לענות לנו.

הדיון ברצף מאוד חשוב ושווה גם לשמוע את פרופ' רולידר. זכיתי לשמוע אותו גם בפעם הקודמת, וסליחה שאנחנו רצים בין ועדות, גם בסוגיה של התייחסות לתלמידים עולים שנידונה בחינוך ואני דן בה גם בקליטה.

ברשותך, יושבת ראש, אני חושב שנכון לחבר פה גם את ועדת החינוך, או לפחות לראות. אמנם יש שותפים רבים בנערים ובנערות ודרכי הייתה, וגם אמרתי את זה פה, שכל צד יראה את עצמו כאחראי ולא שיחשוב שהשני אחראי. כי ההורים אחראים במאה אחוז, משרד החינוך ומוסדות החינוך במאה אחוז, תנועות הנוער במאה אחוז וכל הגורמים האחרים, כל אחד במאה אחוז ואז החפיפה תיצור יותר שטחים חופפים ופחות שטחים שחורים, או לא נראים.

אני חושב ואני אשמח גם לשמוע את פרופ' רולידר, צריך לשאול כל הזמן מה מביא לכך, כשאלה שורשית. בחלקה זה חיקוי המבוגרים, החברה הבוגרת - - -

בחלקה הגדול אפילו.

בחלקה הגדול. בחלקה זה אי הבנה או אי קבלת מטענים ערכיים. אני חושב שאנחנו לא נוכל לפטור את עצמנו בלי ללכת לשורש ולחפש אותו על ידי צוות, ופה אני קורא למשרד החינוך, אני לא מזהה את נציגי משרד החינוך - - -

יש פה את הדרה וורדית.

אני מחליפה מקום של מנהלת היחידה למניעת שימוש בסמים ואלכוהול בשפ"י.

אז אני סבור שלא צריכים להיות פה רק גורמי המניעה - - -

היא הייתה יועצת כשאני ניהלתי בית ספר והיא הכי טובה שיש.

אין בעיה, חס וחלילה, כל מי שעובד שם הכי טוב שיש, אבל לא צריכים להיות פה רק המניעה אלא גם העשה טוב, של משרד החינוך, שיישב על המדוכה ואיך הוא מגן ילדים, מרגע שהילד אצלו, אחרי שהוא עזב את הכלכלה במעונות ונכנס אליו, אני מקווה שיהיה אצלו מאפס, איך הוא מתייחס לכך. הבעיה הזו בסוף מולידה בעיות לא רק מסוג אחד, פרופ' רולידר ידבר במקצועיות גבוהה משלי בתחום, מהתמכרויות לאלכוהול וסמים ועד לזנות ופורנוגרפיה ואי יכולת של הנער להתגבר על כל מה שמפתה אותו בסמרטפון או בכל דבר אחר.

נכון.

אלה הערכים האלה, של הצניעות, של היכולת להתגבר על הכול, ואני לא רוצה להאריך כרגע, צריך לקחת את זה כנושא מרכזי בכל מערכת החינוך, מגן הילדים למעלה, וכך גם בהכשרת המורים והצוות החינוכי החד שנתי כל שנה. עד כאן, כדי לא להאריך, אני מבקש שנבקש את זה ממשרד החינוך ש - - -

אני יכולה לספר מה אנחנו עושים.

בהמשך הדיון, בשמחה.

בשמחה. ואיך זה לא יהיה רק התמודדות מונעת בשלבי ההתבגרות, מכיתה ה'-ו' ומעלה, אלא כדבר בונה, כולל חינוך לחוסן והתא המשפחתי. זה דבר אחר, נוסף.

הדברים האחרים, שאני סבור שצריך לאתגר את הנערים, כדרך שיש ברי מצוות שהולכים ותורמים את המסיבה שלהם לעשייה כלשהי חיובית, כי כך נתנו להם, לאתגר את בני הנוער למשימות, להזיע אותם בעשייה, מלחפור ארכיאולוגיה ועד להתנדב, או כל דבר אחר, למען הקהילה, למען העיר, למען הכול. להפוך את הסיפור לסיפור לא של התפרקות, אלא סיפור של בנייה. בזה צריכים להתמודד כולנו, אני, ההורים, אנחנו, הכנסת, כולנו, כל מי שהעסק אכפת לו.

אני עדיין כן חוזר למערכות החינוך, מסיבה אחת, משום שזו המערכת הפורמלית והחכמה והמקצועית, כולל גם אנשי משטרת ישראל החכמים והמקצועיים, כי הם אנשי מקצוע. ואילו הורים, יש אחד שאכפת לו והיא אשת מקצוע או שזה מאוד נוגע לה, אבל רוב ההורים לא יודעים מה לעשות עם זה.

אני לא מסירה אחריות מההורים בשום פנים ואופן, גם לא ברמה של שיח. ההורים צריכים להיות שותפים ולהבין שהאחריות היא גם עליהם.

יפעת, אני בראש ובראשונה אמרתי שאף אחד לא מסיר אחריות וכל אחד חש מאה אחוז אחריות, עדיין הגורם המקצועי, שיש לו את הכלים המקצועיים, יש פה מנהל מקצועי, הוא מנהל מקצועי, פעם אחת אכפת לו ופעם שנייה יש לו את הכלים לכך, יש משרד החינוך. לעומת זה ההורים, אחד כזה ואחר, חסרים לו את הכלים האלה, הוא משווע לדעת מה לעשות, לכן אני אומר שהמערכת שהיא הכי פורמלית, שהיא הכי מכסה את ה-90% מבני הנוער, היא המערכת החינוכית לכל רוחבה. לכן אני כן מבקש את זה ממנה והיא צריכה לקחת את האחריות היותר מקצועית לאורך שנות החינוך, לטפל בגידול הילד והילדה עם אותה מערכת ערכים שלא תביא אותה בקצה להתפרקות, אלא יותר לבנייה. שההתפרקות לא תהפוך לתופעה הרחבה אלא שתהיה תופעת השוליים.

ואני פונה גם למועצות התלמידים, כי מניסיוני בסוף מי שיכול להשפיע הכי הרבה זה גובה העיניים של התלמידים. אני רק אקח את זה, בהיותי מזכ"ל בני עקיבא, בסוף כשרציתי להשפיע על בני הנעורים הללו, בכיתות י', י"א, י"ב, אז היה ערך גדול מאוד ללקיחת ההנהגה ושהיא תשפיע על חבריה - - -

בגלל זה הם שותפים קבועים בוועדה.

בהחלט. היה לזה ערך גדול מאוד ביכולת להשפיע על החברים ועל הנורמות הנמצאות בתוכם. משימה, הדיון לא תם, לפי דעתי.

לא, הוא רק מתחיל ורשמתי גם את הדברים שציינת. חבר הכנסת מאיר כהן יוצא לדיון בוועדה, אז אנחנו נשנה את הסדר.

רק שתי דקות להוסיף משהו מניסיוני. בפעם הראשונה שזה קרה כשניהלתי בית ספר יצאו החבר'ה שלי אחרי י"ב ונסעו לאשקלון לחוף ברנע ולמחרת שמעתי, התחילו להגיע שמועות של מה קרה שם, יין, ויסקי, וודקה ואני משער שהיו עוד כמה דברים שאת זה לא אמרו לי. אבל מאותו הרגע, כמנהל בית ספר, אמרתי שאני נכנס לתוך הלופ הזה ולוקח אחריות, ויסלחו לי המורים ומנהלי בתי הספר. אמרתי, מרגע זה, זה שהם סיימו את המסיבה, הם לא הפסיקו להיות ילדיי ולא הפסיקו להיות התלמידים שלי.

נכון.

ומה עשינו? בתחילת י"ב הצוות שטיפל במסיבת הסיום טיפל גם במה קורה דקה אחרי זה, קרא לזה נשף, וישבו סביב השולחן ועד ההורים ומועצת התלמידים של בית הספר ואני, וכל אחד בא ואמר לעצמו 'אני גם לוקח אחריות לעניין הזה'. ואנחנו הכתבנו את הכללים ואנחנו ידענו מה קורה שם ומי שיצא לשם זה היה צוותי המורים ואני כמנהל בית ספר, יצאו לשם, לידם ההורים ולידם חברי מועצת התלמידים. זה הדבר היחיד שהצליח לצמצם.

כי הסכמת לקחת אחריות.

היום קשה לעשות את זה, גברתי היושבת ראש.

למה קשה? כי אנחנו קצת משחררים יותר מדי?

כי אין מי שייקח אחריות כמו שהוא לקח.

אני אגיד לך למה - - -

יש גם התפתחות משפטית, לצערנו, בעניין הזה.

אני דיברתי עם מנהלי בתי הספר שעכשיו החליפו, שהם משמשים כמנהלי בתי הספר בדימונה, על זה. אני עדיין גר בדימונה, הם באים אליי בשבת, מדברים. הם אמרו לי 'מאיר, תשמע, אתה היית משוגע, אנחנו היום לא מוכנים לקחת אחריות. ראה מה קרה עכשיו בסיפור עם הילד שטבע'. ובכל זאת אני מתעקש ואני אומר למשרד החינוך, בפעם הבאה לדיון תזמיני בבקשה את ארגוני המורים - - -

הם הוזמנו, ארגוני המורים, אתה יודע, מגיעים רק כשצריך לצעוק.

אני חוזר בי. אני מודה לך בכלל על הדיון החשוב הזה ואיך שאת מארגנת את זה, זה למופת. אבל הם צריכים להגיע לכאן כי לא יעזור לנו, התחושה הזאת שמרגע שהם מקבלים את התעודה ויוצאים מבית הספר - - -

נגמר הסיפור, היא שגויה.

היא לא טובה. אנחנו כאנשי חינוך צריכים לקחת אחריות גם על זה.

תודה רבה, חבר הכנסת מאיר כהן. פרופ' רולידר ואחר כך אופיר יקיר.

תודה על ההזמנה, נושא חשוב, מאוד. אני הולך להגיד דברים קשים. כמה הנחות עבודה שחשוב לומר אותן לאיזון, כי זה יכול להישמע קיצוני. אני חושב שהורי ישראל, הורי הילדים בארץ, יותר מכל הורה אחר בעולם, לא רק שאוהבים אלא משקיעים בילדם את כל מאודם, כספם וזמנם. על פי כלכלני ה-OECD אנחנו נמצאים במקום גבוה מאוד מבחינת ההשקעה הכספית בהתפתחות של הילד, קרוב ל-630,000 שקל מרגע שהוא נולד עד שהוא מגיע לח"י מצוות. מה שמעניין בנתון הזה, שבניגוד לנתונים כלכליים אחרים שמושפעים מהמצב הסוציו אקונומי דמוגרפי של המשפחה, הנתון הזה מושפע פחות. זו מחמאה עצומה להורה, בשביל הילד שלי אני אעשה הכול. זה דבר אחד.

שתיים, שלא יהיו אי הבנות, כולנו כאן בעד שמחה, סיום, חגיגה, פרידה, עשיתי וי גם על זה. אבל אנחנו צריכים להגיד את האמת, אנחנו חיים במציאות שלא התחילה מהיום אבל היא הולכת ונעשית יותר קשה, שההורה הישראלי בגדול איבד את יכולתו להשפיע על חינוך ילדיו. יש לזה המון סיבות, הזמינות שלנו היא מאוד נמוכה, גיל שנתיים עד חמש הילד נמצא בחברת אחרים יותר מחברת הוריו, בזוגיות יש לנו פה ושם בעיות וההורה הישראלי תופס היום את עצמו יותר כמשרתו של ילדו מאשר מחנכו. אין לזה קשר שום קשר לדאגה ולאהבה. כשזו הסיטואציה קשה לו מאוד להשפיע וזה מתחיל מגיל צעיר וכמובן מגיע לאותו גיל שאנחנו מדברים עליו היום וההבדל הוא שהיום אנחנו מדברים על תוצאות של התנהגות סיכון שמסכנות את חיי הילדים שלנו, ראה את אותה ילדה בת 17 שיצאה מהווילה כשהיא עייפה ומה קרה לה ברמזור, והאבא מסתכל עלינו בטלוויזיה ואומר 'היא רצתה את המכונית ולא עמדתי בפני הלחצים'. אבל זו בדיוק המציאות.

מצד שני יש לנו היום מערכת חינוך, יש לכולנו כבוד עצום, שמתמודדת עם אתגרים לא פשוטים כתוצאה מכך שיותר ויותר ילדים מגיעים למערכת כשהם מחוסרי יכולות איפוק, הבלגה, עם כל המשמעויות של זה. לא רק זה, הם גם נתקלים עם ציבור הורים שכחלק מעבודת השירות שהם נותנים לילדם זה גם שירותי עורך דין כדי להגן עליהם מפני המורים שחס וחלילה מבקשים איכשהו להציב גבולות עם כל המשמעויות של חינוך, איפוק, הבלגה, התחשבות וצניעות.

אבל בתי הספר האלה היום, בניגוד לעבר, זה נכון גם בהשכלה הגבוהה, רוצים שהתלמיד יבוא אליהם וכשאתה רוצה שהלקוח יבוא אליך אתה גם מנסה לא רק להיות המחנך, אלא גם חבר שלו. כשזו היא הסיטואציה הילד מתבלבל. הוא לא יודע אם המנהל הוא חבר שלו או מחנך שלו. זה לא עובד ביחד. לכן כשהם באים בי"ב ורוצים לתכנן, ואגב, שלא יהיו אי הבנות, אני עומד לפרסם נתונים שמראים שרמת האלימות מאחרי חופש פסח עד סוף השנה ורמת הלמידה יורדת משמעותית פר שיעור, בעצם הלימודים נפסקים במדינת ישראל אחרי חופשת פסח.

נכון.

עם כל המשמעויות של שינה, תזונה וקודש הכנות לקראת הפרויקטים שנקראים מסיבות הסיום. חלק מההורים יודע ומשתף פעולה עם ילדיו בתכנון של הגרוע מכול, כחלק מניסיון להתחבר אל הילד. חלק מתעלם, כי לא רוצה לדעת, וחלק קטן עומד חסר אונים מול התופעה הזאת, כי לכולם יש, כי כולם עושים את זה ואתה לא תמנע ממני. זו היא הסיטואציה.

אבל צריך להבין, מהניסיון הקליני והמחקרי שלי, ההורה משווע שיבוא מישהו וייתן לו את הכלים לעמוד כחומה בצורה ולהגן על הילד שלו. הוא משווע והוא לא מקבל את זה. הוא לא מקבל את זה. וכשזה בא ברמה של מגפה בעצם אתה עומד בודד. אני אומר להורי ישראל היום, כשאני נפגש איתם, כשאתה רוצה לעשות משהו, תבין, אתה כנראה היחידי וכשהילד שלך תגיד 'כולם חוזרים בחמש, כולם שותים', תגיד 'אני יודע, אבל אני עומד על כך'.

זה מלחמה.

אבל שווה.

עכשיו צריך להבין, כשאנחנו לא עומדים בלחצים לגבי מסיבות ימי ההולדת והבת מצוות, נו, זה הכול תשתית שעל זה זה נבנה, אבל כשאתה מגיע לגיל הזה אתה מדבר, בואו נזכור, על שתיית אלכוהול בלתי מבוקרת, על כל התופעות שלה, וכולם פה כנראה מכירים את הנתונים החל מ-2009, ששתיית האלכוהול של הילדים שלנו, זה הפך להיות מכה שאף אחד לא מצליח להתמודד איתה וכל הסיפורים פה ושם של fluctuation של הנתונים, מי שרק קצת מבין ב- visual inspectionשל גרפים מבין שאנחנו בעצם חסרי אונים בסיפור הזה.

על התשתית הזו של השתייה כנורמה, אם כל אחד יזפזף פה ויחפש, הילדים היום מביאים את השתייה הביתה. סיפר לי בזמנו ראש עיריית באר שבע, הם היו מזמינים את זה עם אשראי, מביאים להם את זה הביתה. זו התשתית. ואז עם כל הנושא של צריכת סמים, נהיגה תחת השפעות, ניצול קטינים, מין, כל הדברים האלה, צריך לדבר על זה. להפסיק להתיפייף פה, על זה אתם מדברים, על זה אנחנו מדברים פה, זה הסיפור שלנו היום.

אני חייב להגיד, גם פה, פה ושם אני שומע, 'הילד לא מספר לי', אנחנו הולכים כאילו על קצות האצבעות. כל כך נכון, הרוב הדומם, שאגב חלקו הגדול נמצא במועצות תלמידים ולכן זה מאוד חשוב, מחכה שניתן לו גב, הוא מחכה שהוא יוכל לעמוד מול המקובלים ולהגיד לא, לא עוד.

שנקיים את השיח הזה.

הוא צריך מסה קריטית.

הוא חייב את זה. זו בעצם הנקודה פה. אין פה פתרונות ביניים, צריך פה ליצור מציאות שבה ההורה נשען, ואני אסביר את זה, על נורמה מוסדית, ממשלתית, שהוא יכול להתחבר אליה. אני אומר את זה בדיוק אותו דבר לגבי הטעות הפטאלית של לתת לילדים רישיון בגיל 16 ועשרה חודשים. זה אולי נהדר בשווייץ, אבל אם אתה לא עושה את ההתאמה התרבותית אתה לא מבין מה אתה עושה. מה, הוא ינהג עם ההורה היום? כל הסיפורים האלה, מה קורה לנו. אבל ההורה, מה הוא יכול להגיד לילד שלו? אדוני, בגיל 16, זה החוק פה, מה, הוא יכול לעמוד נגד החוק?

לכן אני מאלה שטוענים שמסיבות הסיום, ולזה אנחנו צריכים לפעול, חייבות להתקיים במוסד החינוכי או במתנ"ס ציבורי או באולמות שמשמשים לאירועי בר מצווה וחתונות בלבד. בלבד. לא לחפש פה דברים אחרים, אין מקום אחר. שתיים, פיקוח פיקוח פיקוח. מבוגרים. מה זה, יש איזה תפיסה, אני לא יכול לסמוך אם אתה נמצא שם. כמו שהורים אומרים 'לא רוצה לתת לך את זה, שלא תדע מה אני עושה פה', והורים היום אומרים 'מה לעשות?', אתמול התקשרה אליי אמא לילדה 'היא לא מוכנה להגיד לי את הסיסמה, מה אני עושה?' שאלתי 'מי קנה את הטלפון?' עד כדי כך הגענו. פיקוח ואכיפת נושא השתייה המידתית. מה? יכעסו עלינו קצת אולי, אז מה? אני אומר עוד פעם, הם מחכים לזה. פיקוח, מתן רישיון מיוחד למפעילי אירועים לנוער. אתה צריך לעבוד, חביבי, פאק פאק פאק כדי לעשות את זה.

אין מה לעשות. אלה הדברים שאנחנו חייבים להתכנס אליהם, ברמה קהילתית, ברמה של הקהילה. אני לא מזמן דיברתי על זה פעם פה, יחד עם ידידי הטוב אברי גלעד, חשבנו איך אנחנו מכים את העניין הזה של הורים למען הורים. הורים למען הורים. זאת אומרת להורי השכבה, להורי הכיתה, יש אינטרס משותף ואתה עובד איתם והאינטרס הזה, לבוא ולהגיד שהוא בא ואומר 'גם לי, גם לי'. לא, אנחנו כאן. נכון, יהיו פה ושם הורים שלא יקבלו את זה, אבל אנחנו צריכים לחבר את ההורים ביחד. הם מחכים לזה.

והכי חשוב, תאמינו לי, אתם ודאי יודעים את זה, הילדים שלנו מחכים לזה. כי אם אנחנו לא ניכנס לזה באופן שיטתי אנחנו נשב פה עוד שנה ועוד שנה ועוד שנה, אבל התוצאות הולכות להיות רק יותר קשות וקשות.

תודה רבה, פרופ' רולידר. אני בכל זאת רוצה לשאול, גם לנוכח שיח ציבורי שניהלתי בימים האחרונים, לי זה ברור שמסיבת סיום היא חלק מהמערך החינוכי והיא חלק מבית הספר וגם האפטר פארטי, לצורך העניין, שסוגר את העניין, זה חלק מכל המערך הזה, אבל כמו שאמרתי, יבואו ויגידו אנחנו לא יכולים לשלוט על הילדים האלה כי הם כבר בני 18 ומעלה. איך אנחנו פה מחזקים את ההורים?

אומרים לי, 'עד איזה גיל אפשר לחנך?' אני אומר כל זמן שאתה משלם את החשבון אתה עדיין יכול לחנך. מה זאת אומרת אם הילדה שלי בת 22, היא עדיין בבית תתנהג בהתאם לכללי המלון שלנו, שהם אגב לא רעים.

כל עוד אני משלם את החשבון הכללים הם שלי. כך היה בביתי.

הפחד הזה. בכלל לא מעניין אותי כאן הגיל הסו קולד חוקי. אני חייב סיפור קטן ובזה אני ממש מסיים.

אבל אני שוקלת לבקש שתבוא כל שבוע לכנסת, יש פה הרבה הורים לילדים צעירים ואני מרגישה שגם אנחנו צריכים את ה - - -

זה תלכי אליו פרטי לקליניקה.

רק שתדע.

אתם אולי זוכרים את המקרה. לפני שלוש שנים וחצי, או משהו כזה, קיבלתי טלפון מהורה שחודש לפני שהוא התקשר אליי, הוא התקשר לתכנית רדיו שיש לי אצל חיים הכט, בצפון, וחודש לפני זה הבן שלו, קרוב ל-16, יחד עם חבר, לקח את המכונית ללא רשות, נכנס בתחנת אוטובוס ונהרג בדרום. הוא התקשר ואומר לי 'אני חייב לדבר איתך, אבל הכי חשוב לדבר עם המאזינים, עם ההורים'. הוא אומר 'תשמע, קרה לנו הגרוע מכול, אבל מה שלא נותן לי ולאשתי היום מנוחה ולא נותן לנו לישון בלילה זה העובדה שאולי היינו יכולים למנוע את זה', ואז הוא סיפר במהירות את כל קורות חייו של הילד משהוא היה בן 7-8 ואיך הם, במקומות שבהם הם לא עמדו בלחצים, הוא אמר לי, פה זה היה זה, אחר כך טרקטורון, אחר כך זה, הוא סיפר את זה במהירות. הוא אמר 'אולי אם אז היינו עומדים ולא מוותרים היום הוא היה איתנו', אבל הוא אומר 'זה לא העניין, יכול להיות שזה היה קורה, אבל מה שקורע אותנו, אותי ואת אשתי, זה העובדה שלא ניסינו. כי אם היינו מרגישים שעשינו את הכול ולא הצלחנו היום היינו יכולים לישון בלילה'. הוא אומר שזה מה שהוא אומר היום להורים של המתבגרים.

זה המסר שלי. יכול להיות שלא נצליח במאה אחוז, אבל צריך לנסות ולא לפחד. לא לפחד. פעם היו אומרים 'אבל מחר הוא הולך להחזיק רובה', הכול שטויות במיץ לימון, אנחנו מאבדים אותם ואנחנו מאבדים את הטובים ביותר על רקע המחדל שלנו כהורים.

זה שאנחנו לא מציבים גבולות, שכחנו את העניין של להציב גבולות ואיבדנו את זה בהרבה מאוד תחומים. תודה רבה, פרופ' רולידר.

אופיר יקיר ואחר כך אליחי ואחר כך בני. בבקשה, אופיר.

שלום, אני תלמידת כיתה י"א מחוף השרון. משהו שעלה פה מקודם ונורא חשוב לי להגיד, אני בתור בת נוער, חברים שלי, אח שלי ובכללי בני נוער, לא תמיד מרגישים פתוחים עם ההורים לספר להם, ובטח ובטח אם הם שותים. אני לא מכירה בן נוער נורמלי, לפחות לא אני, שיבוא לאמא שלו ויגיד לה 'היי, אמא, אני שותה'. אני לא מכירה מישהו כזה. ההורים מגלים על זה דרך סיפורים, שמעו, חבר סיפר לאמא שלו, דרך דברים כאלה ההורים מגלים. לא בן נוער שבא ישירות.

אותו דבר גם המסיבות עם האפטרים. לא באים ואומרים. אנחנו לא יודעים מה תהיה התגובה, אנחנו מפחדים מהתגובה של ההורים, לא יודעים מה יהיה, שההורה יגיד לא ואתה יודע שכל השכבה תלך ותחגוג, אני רוצה לחגוג איתם, אני לא אספר להם איפה זה, שהם לא יידעו איפה זה, כדי שהם לא יבואו ויעצרו את זה, כדי שהם לא יבואו ויופיעו במסיבה ואני אראה אותם שם. אז פשוט לא מספרים בגלל הסיבות האלה.

אופיר, אני רוצה לשאול אותך רגע שאלה. התחושה של 'אנחנו לא נספר על המסיבה' זה כי אתם יוצאים מנקודת הנחה שהמסיבה הזאת היא קצת לא פרופורציונאלית. הרי אם זו מסיבה שהיא תמימה ובאתם לחגוג וזה בסדר וזה לגיטימי, אז אין בעיה שכולם יודעים.

לפעמים. אני מודה, הרבה פעמים יש לי הרבה מסיבות שאני פשוט לא הולכת, כי אני יודעת מראש מה יהיה שם ואני אומרת שלא מתאים לי, לא בא לי עכשיו, אני יודעת שהם יהיו שיכורים ואני לא רוצה. אני פשוט נשארת בבית, לא הולכת, שהם ייהנו, אחלה, אני לא מתאים לי. ויש מסיבות שאני הולכת וכן, זה יוצא מפרופורציות וכן אני חותכת באמצע והולכת, אבל לספר להורים, במיוחד על נשף וסיום י"ב, אתה יודע מראש שיש מצב שזה הולך להיות מוגזם ורוב הפעמים זה גם מוגזם, ואתה לא תלך ותספר להורים.

למה אתם לא עוצרים את זה? אני שומעת את קולך, אני לא חלילה מפילה את זה עלייך, אבל אני שומעת את קולך - - -

כי אתה לא יודע איך.

ואת מרגישה שזה באמת קצת מוגזם, למה אתם לא עוצרים?

יש נוער שכן נהנה מזה. אני לא נהנית מזה במיוחד, יש כאלה שבאמת נהנים מזה. אני חושבת שזה מוגזם, אבל - - -

הם מזהים את הסיכון?

לא רק שהם לא מזהים, גם ההורים שלהם לא מזהים את הסיכון.

מה שאני מרגישה, ואני חושבת שזה עולה גם מהדברים של פרופ' רולידר, גם מההורים, גם אני כהורה, אמנם לילדים יותר צעירים, אבל אני אומרת בסוף אתה כהורה זקוק למסה הקריטית, אני חושבת שבמידה מסוימת אתה דיברת על זה, גם הרבה פעמים בני הנוער זקוקים למסה הקריטית. זאת אומרת מספיק שהייתה עוד נערה אחת איתך, עוד שניים-שלושה - - -

היה אפשר אולי לעצור את זה.

התחושה שאת יכולה לגבור על - - - מין תחושה כזו של בידוד חברתי לא מוצדק ולא ראוי - - -

בדיוק, אבל אין, אני לא מוצאת את זה.

אבל המסה הקריטית, בסוף אם ההורה שלך היה יודע - - -

אבל את שמעת מה היא אומרת פה? שהוא כואב. היא אומרת, אין לי, אין לי את המסה הקריטית והשאלה איך אנחנו יוצרים את הילדים את הביטחון ואת תחושת ההגנה - - -

זה דרך ההורים.

זה לא רק ההורים.

זה מצב עצוב, אבל זו כבר הנורמה, שיוצאים ושותים.

אבל זה כן דרך ההורים.

אבל גם ההורים מתלוננים על אותו דבר, שאין להם את המסה הקריטית,שהם לבד לא יעשו את זה. מצלצלת אלי אמא, 'ברור לי שאני לא אישן בימים הקרובים, עד שתקרה המסיבה ועוד אחריה' וכולם מתפללים שמשהו לא יקרה.

אני מקולך שומעת, ותתקני אותי אם אני טועה, 'אנחנו זקוקים לכם פה'.

כן.

בלווסת את זה מחדש.

כן, אנחנו צריכים אתכם ואתם צריכים אותנו, הבעיה שנוער לא יבוא ויגיד להורים. כאילו זה לא נושא שאני מעלה בשיחות שלי עם אמא, זה לא נושא שעולה לי בשיחות שלי עם ההורים, כי מה יקרה, איך היא תגיב, על פעם אחת שאולי כן הייתה ככה והיא תתחיל לחקור על דברים שאולי קרו לחברות שלי, שחברות מספרות לי ואני לא רוצה לספר את זה להורים, כי אני לא יודעת מה יקרה עם זה. אז פשוט נמנעים מהשיחה הזאת, לגמרי.

תודה רבה על הדברים, אופיר, וכל הכבוד. באמת, אני נפעמת כל פעם מחדש מהשיח האמיץ שלכם, שהוא לגמרי לא מובן מאליו. וגם אם היית רוצה לספר דברים אחרים, זה היה בסדר גמור, אבל אני באמת נפעמת כל פעם מחדש.

יש לנו פה תלמיד נוסף, אליחי, שהגיע אלינו מאילת, לשתף אותנו בנושא הזה. אז בבקשה, ואחר כך בני ואחר כך נציגת משרד החינוך.

אני גר באילת, אבל אני לומד במבואות ים, במכמורת. אני אדבר ממש אקטואלי, אני יושב ראש מועצת התלמידים של הכפר שלנו, כפר הנוער ימים, מבואות ים במכמורת, ועוד שבוע יש לנו אפטר פארטי שאני ארגנתי אותה וזה ממש בעוד שבוע, אני מרגיש את הנוער של היום ואני מרגיש את השכבה שלי ואני באתי להגיד את מה שאני חושב.

אם יש משהו שהכנתי לעצמי לפני שהגעתי לפה לומר זה משהו ששמעתי מהקול של אופיר, שיש פה איזה שהוא חוסר מודעות בקרב הנוער להשלכות, אם יהיו בחירות לא נכונות במסיבות כאלה. כי יש הרבה פעמים מחשבה כזאת, של אני נמצא באיזה וילה מבודדת, מה הסיכוי שתבוא משטרה, תתפוס אותי ותפתח לי תיק. המחשבה הזו שגויה בבסיס שלה, כי זה לא משנה מה הסיכוי, ברגע שאתה עושה משהו שהוא טעות אז יכול לקרות לך עכשיו תיק פלילי וזה יכול להרוס לך את כל החיים קדימה. אז בעצם חוסר המודעות הזה של בני הנוער, בעיקר בגילאים האלה, וגם בדיוק בטוויסט הזה שהם עוברים לגיל 18 ופתאום יש איזה אשליה כזאת שהכול מותר, הכול יכול להיות.

אנחנו כבר גדולים.

לפני חודש וחצי בערך אני התחלתי לארגן את מסיבת האפטר פארטי. בתחילת הארגון ראיתי את הווילה שאנחנו עושים שם ואמרתי איזה מקום יפה זה, מאוד הייתי רוצה לנסות לשמוח שם, אמרתי את זה לחבר'ה של מועצת השכבה שהיו איתי, לנסות לשמוח פה בלי איזה תמריץ של אלכוהול, מה אתם אומרים? הם אמרו לי 'תשמע, אנחנו ועוד שניים-שלושה ילדים יכולים לעמוד מאחוריך, אין שום בעיה, אבל המסה העיקרית של השכבה לא יגיעו', זה לא ידבר אליהם ללא אלכוהול. אז יש פה בעיה שהיא בעצם מהשורש, שצריך להבין, קודם כל אפשר לשמוח בלי הדברים האלה, אפשר להגיע לרמה של שמחה בלי הדברים האלה.

הרי סיימנו 12 שנים, חבר'ה עם תעודת בגרות מלאה, חבר'ה שמתקדמים הלאה, מגיעים ליחידות קרביות מצוינות, אצלנו במיוחד, אנחנו פנימייה צבאית של חיל הים, חבר'ה יוצאים לשייטת, יוצאים למטכ"ל אצלנו, חבר'ה שמחים באמת מעצם היותם בוגרים של הפנימייה, מעצם השהות שלהם ארבע שנים בפנימייה. אני למדתי שלוש שנים, מ-י' עד י"ב בכפר הנוער הימי, יש פה את חברה שלי עדן, שהיא גם איתי היום והיא למדה ארבע שנים שם ובאמת איפה שהוא אצלי אני מצליח לזהות, ואצל עוד כמה חברים קרובים אצלי, מקור שמחה ללא אלכוהול וללא דברים כאלה שייתנו תמריצים.

זה חלק, אני מסכים, זה לא משהו שצריך לבטל אותו לגמרי, יכול להיות שזה חלק מאוד קטן. אבל היום, כשזה הופך להיות חלק כל כך מרכזי וכשאני מגיע לרמה שאני השבוע מארגן אפטר פארטי לחברים שלי והדבר הראשון שהם שואלים אותי זה האם יש אלכוהול, ולא רק אלכוהול, האם זה גם ללא הגבלה של האלכוהול, שאני אוכל לבוא כל הערב ולשתות כמה שיותר.

איך אתה מתמודד עם זה, אליחי? יש עליך אחריות ענקית, אני לא רוצה להפחיד אותך, למרות שאני כן רוצה שתפחד אותך, אני בקונפליקט ביני לבין עצמי, אבל מוטלת עליך אחריות מאוד מאוד כבדה, אתה מהמארגנים למעשה, אתה מודע, כמו שאנחנו שומעים, לגמרי לכל מה שיכול להיות שם כתוצאה של בחירות מוטעות, כמו שאמרת את זה יפה, איך אתה מתמודד?

ברור, זה מה שסיפרתי גם לתמי, כששוחחנו בטלפון לפני שהגעתי לפה, אז ככה, קודם כל אני מודע גם לבעיה הזאת, שהזכרתם בתחילת הדיון, שבעצם האחריות מתגלגלת מבעל הווילה למפיק ואז מהמפיק לחבר'ה הצעירים שמארגנים שאז כולם מרימים ידיים - - -

למי אתה גלגלת את זה?

האחריות לא גולגלה, בעל הווילה נמצא בווילה ביום שאנחנו נמצאים, הוא אחראי עלינו. יש את המפיק שמגיע, הוא מגיע גם עם צוות של חבר'ה שמגיעים. דיברתי עם עורך דין - - -

למה צריך מפיק? מה עושה המפיק?

יש לנו הפקה, לדוגמה, אנחנו מגיעים למסיבה, יש בריכה ויש הווילה עצמה, אבל צריך שיהיה משהו לעשות, לדוגמה הוא יכול להביא מאפרות שיצבעו את הגוף ויעשו כזה קטע מגניב לרקוד עם זה. אלה דברים שיכולים להיות יפים - - -

איבדנו את זה, חברים.

הדמות של המפיק בפועל מיטשטשת פה, אתה נקרא המפיק של המסיבה?

בעיקרון המפיק מגיע - - - רק דבר אחד אני אוסיף - - -

בואו ניתן לו לסיים ואחר כך אנחנו - - -

הוא עובר על החוק אם הם לא קטינים?

יש קטינים.

רגע, תנו לו לסיים, אנחנו גם רוצים לדבר.

אנחנו מדברים על בוגרי י"ב, בואו נזכור. אני בכוונה שמה שם את הדיון, כי הוא הרבה יותר מורכב. אם היינו מדברים על קטינים היה לנו מאוד פשוט, דיברנו על זה בווילות, חתכנו את הסיפור. אנחנו מדברים פה על בגירים ופה המלכוד שלנו, איך אנחנו מזכירים להם שלמרות שהם חצו את גיל 18 רק אתמול בערב הם עדיין תחת הכנפיים שלנו, לפחות במקרה הזה.

זה המשפט הבא שלי בעצם. איפה שהוא לפני שלושה שבועות קיבלתי את הידיעה הזאת שנפלה עליי אחריות מאוד כבדה ואמרתי איך אני מתמודד עם זה, התקשרתי לאבא וביקשתי מספר של עורך דין. התקשרתי לעורך דין, סיפרתי לו את כל הסיפור שלי, מה יש לי, איפה אני עושה, מה אני עושה, כמה אני עושה, כמה בגירים יש לי, יש כמה קטינים בשכבה, אני מודע למצב, איך אני מכוסה מבחינת החוק. הוא ישב איתי והעמיד לי קריטריונים בדיוק מה אני צריך שיהיה בשביל שגם אם תגיע משטרה, ואני באמת מקווה שתגיע משטרה בשביל שיראו שככה הכול חוקי, שהיא תראה שיש אלכוהול באירוע, אבל האלכוהול יוצא רק בהצגת תעודת זהות ויש את השלט שהוא חובה בחוק שיהיה על הבר, ויש כל הדברים, יש מציל בבריכה ושני מאבטחים, לפי החוק. באמת ישבתי עם העורך דין ודאגתי שהכול יהיה לפי החוק, כי בעצם אמרתי אם אני לוקח אחריות על משהו ואני יודע שאני מאוד אוהב לקחת אחריות על עצמי, אבל כשאני לוקח פה אחריות קולקטיבית, על כל ה-100 תלמידים שיש בשכבה והחברים, אני באמת צריך להיות מכוסה מבחינת החוק ולחשוב טוב טוב לפני, שלא אצטרך על זה אחרי זה.

ואמרתי את זה גם מקודם, כששאלו אותי, מבחינתי איפה שהוא להצליח לסיים את המסיבה הזאת גם עם ההרגשה ששמחנו והיה לנו כיף וגם עם ההרגשה שיצאנו בעזרת ה' בריאים ושלמים כולם וחוזרים הביתה ומתקשרים אליי אחרי זה 'נהנינו והיה כיף' ולא הגענו חס וחלילה לבתי חולים, זה מבחינתי יהיה צלחה.

אתה אומר את זה כמו קריעת ים סוף, איכשהו נצליח לצלוח את זה, והלב שלי - - - קודם כל אתה מקסים, אבל הלב נחמץ פה, כי אתם מחפשים את הפתרונות של איך להגן על עצמכם משפטית ואיך להתפלל שהכול יצליח ואתם כל כך דרוכים ואף אחד לא קם ואומר 'חבר'ה, אנחנו צריכים את זה במתכונת הזאת או שאנחנו יכולים לעשות את זה אחרת'. זאת אומרת זה לא עולה בכלל.

אתם נותנים אחריות שמתאימה לאנשים מבוגרים לבני נוער.

תגיד מספר, כמה זה עולה לכל אחד.

זו ההוצאה שיש להם וזה 250 שקל לילד.

בלי השמלות של הנשף.

שמלות, נעליים, תסרוקת, איפור, יש כאלה, אצלי זה לא קורה, אבל יש כאלה שזה גם הרכב של אחר כך, כל דבר כזה זה תעשייה. אני מראש אמרתי לאמא 'זה לא קורה אצלי'.

אתה יכול לספר מה הביא אותך להביא אותך בעמדה הזאת שלא רוצה לשתות אלכוהול? מה הביא אותך להיות במקום הזה בניגוד לאחרים?

אני חייב להיות אמיתי, אני לא יכול לבוא ולהגיד דברים שהם לא נכונים. אני יכול להגיד שגם מבחינת עצמי אני באמת חושב שזה פחות מושך אותי משאר החבר'ה בגיל שלי, זה פחות מושך אותי, אבל בנוסף אני רכשתי משהו מאבא שלי, מאז שאני ילד קטן, שאני הרבה הרבה חושב לפני שאני עושה דברים.

מההורים.

אני חושב לפני שאני עושה דברים, אני לא אוהב לטעות ולהגיד בדיעבד טעיתי. אני חושב לפני שאני עושה דברים. אז גם אם אני עכשיו יוצא עם חברים, אני יכול עשר דקות לפני שאני יושב איתם לחשוב מה אני רוצה ואם אני רוצה לשבת לשתות באותו ערב .אני יכול גם לשבת, שכולם ישתו, ולשבת איתם, אני לא חייב ללכת הביתה, אבל אני לא שותה, כי יש לי את הדברים שאני מחליט לעצמי.

כן, הכוח שלנו בבית, חברים.

שאלתי אם תכניות המניעה של בית הספר השפיעו עליו ולא הספקתי לשמוע את התשובה.

בבקשה, אליחי, אתה מוזמן לענות.

ישבתי עם מנהל הפנימייה שלנו ועם מנהל בית הספר, קודם כל בגלל שהוא שמע שיש חבר'ה מעל גיל 18 ויהיה אלכוהול שיהיה משורבב באירוע, אז מאוד מאוד קשה לו כמוסד חינוכי לקחת אחריות על דבר כזה, אז הוא אמר לי 'קודם כל האחריות היא שלכם, זה שלכם נטו, אבל תצטרכו עזרה במשהו באותו רגע, תמיד תוכלו לפנות אליי, אני אעזור לכם', אבל בעצם בית הספר העביר את כל האחריות על התלמידים המארגנים.

אוקיי. תודה רבה על הדברים, אליחי, אני חושבת שלמדנו הרבה. גם הצטערנו, אבל גם למדנו הרבה.

חבר הכנסת דב חנין, כי הוא צריך לצאת, ואחר כך בני.

אני רוצה להגיד משהו מאוד קצר, בתשובה לשאלה שנשאלת, מי אחראי. התשובה האמיתית היא שרוב בני הנוער שמתעסקים בהפקה או בארגון של מסיבות כאלה בכלל לא חושבים על השאלה של האחריות, באמת לא חושבים על השאלה של האחריות והשאלה של האחריות היא שאלה מאוד כבדה כי לפחות ברמה המשפטית זה לגמרי לא ברור מי צריך לתת את הדין אם קורה שם משהו, המפיק, המארגנים, אנחנו מדברים על בגירים, לא על קטינים. שאלה מאוד מאוד רצינית.

אבל, מבחינתי, גברתי היושבת ראש, הדגש האמיתי בדיון הזה לא יכול להיות הדגש המשפטי. אנחנו עוסקים פה בסופו של דבר באנשים שזה עתה יצאו ממערכת החינוך, ממש זה עתה יצאו, אנחנו, מדינת ישראל, הם היו בידיים שלנו 12 שנים לפחות וזו התוצאה. לדעתי כדי להתמודד עם מה שקורה בגיל 18.5 צריך להתחיל לעבוד בגילאים שלפני זה וזו התמודדות שלמה של מערכת החינוך שלדעתי מערכת החינוך לגמרי נטרלה את עצמה ממנה. אני שומע שמנהלי בתי ספר אומרים 'זו לא אחריותנו', זה מה שאני שומע - - -

זה לא - - -

בסדר, גברתי, את פגשת רק את מנהלי בתי הספר שאומרים 'זו אחריותנו' ולוקחים אחריות, אני פגשתי גם אחרים. אז אני מספר את מה שאני מכיר, גברתי בוודאי תאזן את התמונה בצורה מצוינת. אני יכול לומר לכם שהרבה מנהלי בתי ספר אומרים 'זו לא אחריותנו, זה אתם, תיקחו את זה, תגלגלו את זה' והם ממליצים המלצות טובות, אני לא אומר שאומרים להם 'לכו ותשתכרו', אבל יש פה משהו מאוד מאוד בעייתי. אני חושב שמערכת החינוך צריכה להבין שזה חלק מעולם התפקידים שלה. אנחנו לא מסיימים את מערכת החינוך ברגע שיצא מבית הספר, סיים את הבחינה האחרונה ועכשיו הוא הולך לו לדרכו. תודה.

תודה רבה, חבר הכנסת דב חנין. התייחסנו לדברים ולפעילות שאנחנו נדרשים לעשות עוד משלבים צעירים כדי שבכיתה י"ב כבר נהיה ערוכים לזה.

את יודעת כמה שעות חינוך יש בשנה? 24.

אני יודעת כמה. אני מכירה היטב את הסוגיה.

לי קוראים בני פרץ, אני פעיל חברתי, לשעבר פנתרים שחורים, מכונה גם בכנסת הזאת חבר הכנסת ה-121, כי אני פה מהכנסת הקטנה. ראיתי המון, הרבה מתחלפים ואני נשאר.

אני התרעתי המון על החינוך ואני רוצה להגיד לך, גברתי היושבת ראש, על כל הדיבורים האלה, משקאות, נוער וכל הדברים האלה, גם המשטרה תגיד לך, ילדים בני 12-13, מי שרואה אותם, גם אני פה בירושלים, נשפכים - - - אני לא אומר שזה הילד, אלא אני אומר שזה ההורה. כל מי שאומר מעשן, והולידר אמר, 'כל עוד הילד בחזקתי'. תביני, יש לי בן, עוד סבב קטן והוא בעזרת ה' סגן אלוף, בן בכור זכר יחיד יש לי ביחידה מובחרת, והילדות שלי, שלושתם, אף אחד מהם לא מעשן והם לא שותים. זה עניין של איך אתה כהורה יושב עם ילדיך, או אתה רץ ותאב את הבצע ועגל הזהב.

מי שהמציא את כל הנושא של המסיבות האלה זה התל אביבים. אצלי אני הייתי בוועד הורים בית ספרי, אנחנו דאגנו שתהיה מסיבת בית ספר, שהילדים יעשו הצגה, שיעשו גם נגד המורים, בצחוק, בהומור, כל מה שלא תרצי, כולם יבואו בבגד ערב אחד נעים, יעשו מסיבה באזור, האולם שהושכר, וזה הכול. מעבר לזה לא. כל השאר, המשקאות החריפים והכול, זה בא רק מההורים וממשרד החינוך. אני כל הזמן התרעתי בבתי הספר, ילד שתופסים אותו מעשן לדווח להורים, מה הם אומרים? 'לא, אין לי אחריות לספר להורים שלו', כדי לא להסתבך. תביני, כבוד היושבת ראש, שכאילו המנהל או המורה לא יסתבכו עם התלמיד. הילד שלי, לפני שהוא הגיע לחטיבה וידעתי מה, אמרתי לו 'תקשיב טוב מאוד - - -

אבל, בני, תתייחס למסיבות הסיום.

אני מתייחס, אני רק רוצה להגיד שזה מתחיל מהדברים הקטנים.

הבנו, הכול מתחיל בהורים, כבר הבנו שזה הורים וזה מערכת החינוך וזה תהליכים.

ההורים. הילד שלי הגיע לחטיבה, אמרתי לו 'אם יבוא לך חבר, יגיד לך נלך מסביב לעשן', תגיד לו לא, יגיד לך 'אתה לא גבר', תגיד לו 'אני מעדיף להיות לא גבר' ותחתוך איתו. ככה במשקאות, אני לימדתי אותם. מה שאינך טועם אינך חש בחסרונו בשום דבר. זו הייתה הסיסמה שלי כל חיי. ישבתי בימי שישי, קבעתי לילד עובדות, 'אתה חוזר ב-11, גם אם אתה רוצה להישאר מעבר ל-11, קודם תחזור הביתה ב-11, תודיע לי שאתה נשאר', כי כל עוד הוא בחזקתנו - - -

בני, אתה הורה אלוף, הלוואי שכולם היו ככה, אבל - - -

אני מלמד במסיבות, אנחנו התרענו בבתי הספר. אם אני עמדתי בתור הורה לבד מול קבוצת ועד הורים בית ספרית, עמדתי כהורה ולימדתי אותם שאין וילות ואין שמילות, יש מסיבה שנשקיע בה כסף, אבל הכסף בא בתוך בית הספר, הכסף הוא שלנו, לא של אף אחד.

מה היה בסוף?

זה מה שהיה. הושכר אולם, באולם הבאנו במאי, קבעו איזה הצגה הם יעשו, קבעו ריקודים, מסיבת סיום בתוך בית הספר, משקעות קולה ובירה שחורה ותודה רבה. גם הבאנו להם אקס.אל, אבל לא היו משקאות חריפים. סליחה, זה לא חייב להיות מסיבה, זה תל אביב המציאה את זה, השבע המציא לחלש.

זה לא תל אביב.

תל אביב המציאה את זה.

תודה רבה, בני. תודה רבה על הדברים. נכון, זה מגיע מארצות הברית עוד לפני תל אביב.

בסדר, אבל תל אביב לוקחת את הדמות.

תודה רבה. ורדית ואחר כך 'עיר ללא אלימות' ואחר כך כרמן ונירה, אם תרצי לדבר, אז בשמחה.

קודם כל אני מאוד מברכת על הדיון כאן, אני שמחה שאני כאן. אני מבינה שלא כל כך יודעים על מה נעשה בתוך המשרד, לפחות בתוך היחידה שאני חלק ממנה.

וגם אם נעשה כנראה שזה עוד לא עובד, או לא עובד מספיק טוב וצריך לחשוב.

לא, רגע. יש דברים שהם בתהליכים, אני לא בטוחה שזה לא עובד. אני נמצאת כאן לא כמישהי שלא פוגשת את השטח, אני פוגשת, אני פוגשת ילדים, אני פוגשת מתבגרים, אני פוגשת מורים, אני פוגשת הורים, אז הידע שיש לי הוא לא רק מלקרוא ספרים.

אז נתחיל מזה שקודם כל משרד החינוך כן לוקח אחריות על כל מה שקורה בשעות הפנאי אצל הילדים וזה כתוב בחוזר מנכ"ל האחרון ב-2015. הדברים שמאיר תיאר פה, על המעורבות שמנהל בית ספר יוצר כשהוא שומע על מה שקורה בשעות הפנאי, מה לכנס, את מי לכנס, איך להגיב, זה בהחלט משהו שמעוגן כיום בחוזר מנכ"ל. אז קודם כל המשרד כן תופס את עצמו שותף - - -

יש התייחסות אמיתית לנשף סיום ולאפטר פארטי של אותו נשף סיום בי"ב?

כן. עוד פעם, באופן משתנה מבתי ספר שונים, אבל יש בהחלט בתי ספר שבעבודה שיתופית בין צוות בית הספר, המורים, זה לא רק מנהל, זה צוות המחנכים, היועצות, פסיכולוגים של השכבה שמתכנסים ביחד וחושבים מה נכון לעשות.

אני רוצה לומר שבשנים האחרונות, בתוך היחידה הספציפית שאני חברה בה, אנחנו השכלנו להבין ולראות בהורים שותפים בלתי נפרדים. אנחנו לא חושבים שבית הספר יכול להחליף את ההורים ואנחנו לא חושבים הפוך. יש תכניות שמתחילות כבר בגיל הגן, יש תכנית שנקראת 'יום של תכלת' שהמטרה שלה ללמד ילדים קטנים איך לשמור על עצמם, להפנים לתוכם ערכים ויכולות שיעזרו להם להתמודד עם דברים שהחברה מציעה והם צריכים להציב את הגבול. התכנית הזו, חלק בלתי נפרד ממנה הוא ההורים.

יש לנו תכנית חדשה, היא כבר ארבע שנים, שנקראת 'גדולים ולא שותים', שהיא מיועדת לילדים בכיתות ה', בעקבות בנות מצווה שאנחנו יודעים שילדים נטו לשתות והורים לא כל כך שמו לב.

ורדית, תרשי לי רגע, אני בדרך כלל לא קוטעת, אבל אני בכוונה עוצרת אותך כי אנחנו עוד פעם בורחים למקום שקל לנו ואנחנו יודעים שאנחנו מתמודדים איתו וזה הנושא של האלכוהול, או כל העניינים הכלכליים, ואני אומרת לך, אנחנו לא שם, אנחנו עוד הרבה מעבר. יש פה סטנדרטיזציה מופרעת, פשוט מופרעת, של מסיבות סיום, מבחינת כל הראוותנות שיש בהם והשאלה מה נעשה כדי שאנחנו לפחות את הדורות הצעירים נחנך על איזה שהם סטנדרטים, שהם אחרים, לא שהם יהיו פחות טובים, אבל שהם יוכלו ליהנות ולשמוח גם בלי כל הראוותנות הזאת.

באמת השיח פה התפצל לשני המדדים, אחד על הראוותנות, אני יותר אמונה על המקום של האלכוהול והפריצות בהקשר הזה.

לא, אז מה קורה בעניין של האלכוהול אנחנו יודעים, כי דיברנו על זה בנושא של מסיבות הווילות ואנחנו יודעים שיש מיזם משותף יחד עם מועצת התלמידים, עם פלאיירים שהם עשו ועם פוסטרים גדולים ושהם קראו לבני הנוער לא לשתות, הכול בסדר, השאלה איך אנחנו ממתנים ופה שאלתי אם יש שיח עם מנהלי בתי הספר, כי כל המנהלים שסביבי, אין להם מושג מה קורה באפטר פארטי, או הם יודעים אבל זה לא שלהם כבר. על זה אני מדברת.

זה הרבה ההורים.

אני חושבת שיש כאן משהו שצריך להיות בתוך השותפות. לא יכול להיות שצוות חינוכי יידע על משהו שמתקיים בשעות הפנאי באופן פרוץ - - -

יודעים. אני אומרת לך, אני מכירה את המערכת, יודעים.

לא, אבל היא אומרת את המשפט הבא 'ושלא עושה כלום'.

אז יודעים ולא עושים, חבר'ה.

הם עושים, אבל הם לא יכולים לעשות בלי הורים. אני אומרת שבמקומות שיש עבודה שיתופית זה מצליח מאוד. ואני רוצה להגיד עוד משהו,שאנחנו פיתחנו ביחידה. הנחת יסוד היא שכל מורה בבית ספר הוא גם לרוב הורה. אם אנחנו נשכיל להגדיל את מספר המבוגרים בסביבה שלנו, בחברה שלנו, שמסוגל לעמוד עם ילדים ולנהל איתם שיח, על מה שקורה להם בגיל ההתבגרות, על אלכוהול, על מין, על מסיבות סיום, אם נשכיל לגדל הורים כאלה, מבוגרים כאלה, אז הם יהיו שם.

יש משהו בכל הדיון שבאמת מתחבר לגיל ההתבגרות. בגיל ההתבגרות הם נמצאים בקונפליקט של תלות-עצמאות, הם כאילו מצד אחד רוצים להיות עצמאיים ועושים את זה בדרכים פרובוקטיביות, ואז גם שמים אותנו בעמדה של אתם דינוזאורים, משתיקים אותנו, 'אתם לא מבינים', או 'כולם עושים', אלה אותם משפטים שעוברים מדור לדור, 'כולם עושים את זה ואנחנו לא'.

כן, אבל פעם התמודדו איתם והיום פחות וגם היום האתגרים הרבה יותר גדולים בעולם המבוגרים, כשאנחנו כולנו חברה מאוד חומרית ומאוד ראוותנית, הגבולות נפרצים פה.

אני רוצה להגיד שמה שאנחנו מאמינים, שאם נגדיל את מספר המבוגרים שמסוגלים להיות שם בשיח עם המתבגרים אנחנו לאט לאט נצליח להגדיל גם את חברת ההורים והמבוגרים בכלל, שמסוגלים להיות שם בשיח עם המתבגרים מול המציאות שהמתבגרים פוגשים. זה משהו שאנחנו עובדים עליו, אנחנו לא בורחים ממנו.

לסיום אני אגיד שבמפגש שלי עם הורים, ויש לא מעט כזה, כל מפגש הם רוצים עוד ועוד ועוד מפגשים, כדי להגדיל את המסוגלות, כדי להיות נוכחים, כדי לשים את הגבולות.

אין שאלה שזה מאסט בתוך המערכת, התקלה היחידה זה שזה וולונטרי, זאת אומרת מגיעים ההורים שרוצים ואנחנו לא מצליחים להגיע לכולם וזה אחד האתגרים היותר גדולים שלנו. אנחנו פוגשים את זה בכל דיון מחדש.

ההורים הם שמשלמים את הכסף ואת הכול, לכן זה בידם.

ירום, אתה תסלח לי, נירה צריכה לצאת אז היא תדבר ואחר כך אני אעביר אליך. נירה, למען הגילוי הנאות, מגיעה אלינו מהצפון, מבית הספר שאני לימדתי בו בעבר אז. בבקשה, נירה.

בגליל העליון, בית ספר בשם עינות ירדן. אני מחנכת י"ב, זה הכי רלוונטי לי ברגע זה. יש לי המון התייחסויות אבל אני נורא אקצר. לפני כמה שנים היה אצלנו תעלול י"ב שהשאיר הרבה מאוד פצועים בשטח, בעיקר מקרב המורים. אנחנו התייעצנו והבנו שלילדים מאוד מפחיד אותם לצאת מהבועה, אצלנו זה לגמרי בועה, זה בית ספר ברוח דמוקרטית, אבל לכל תלמיד קשה פתאום להיזרק החוצה מי"ב והמסקנה שלנו הייתה לעשות איתם תהליך במהלך י"ב, תהליך פרידה.

היועצת והמחנכים שותפים לתהליך הזה בקבוצות קטנות, יש מספר מפגשים מובנים, בתקווה שההידברות הזאת במהלך י"ב תפחית את הצורך להוכיח 'הנה אנחנו ומה אנחנו יודעים לעשות'. זה עוד לא עמד במבחן, זה יעמוד למבחן ב-19 בחודש. הם הבטיחו לי באין סוף שיחות שאני לא אצא הפעם עם טראומה ואנחנו גם נהיה שם כל הלילה איתם, או לפחות בכל השעות שהם יהיו שם.

מי זה 'נהיה'? מי יהיה?

המחנכות, אנחנו שתי מחנכות ונהיה שם איתם ויש עוד מחנכים בסטנד ביי אם יהיה צורך, כי אנחנו די מאתרים מאיפה עלולה להיות - - - זה מאוד קל לאבד שליטה, מספיק שניים שמחליטים שהם עושים מה שהם רוצים ו - - -

והכול מתפרק שם.

אני מאוד מקווה שההידברות האין סופית הזאת איתם במהלך השנה באמת תישא פרי. אשר למסיבת הסיום, היא נערכת בצניעות רבה. שוחחתי עם ילדים ושאלתי אותם לגבי מחירי שמלות, אמרה לי ילדה 'אני קניתי שמלה ב-70 שקל וחברות שלי קונות ב-100 שקלים'. אין לא תסרוקות ולא בטיח, אני מאוד מקווה שבעניין הזה גם - - -

זה בית ספר של הקיבוצים, גם צריך להגיד.

נסיים בכבוד ובצניעות. עדיין סוגיית האפטר היא סוגיה, הם אוספים כ-200 שקלים, כולל אוטובוס, כולל הכול ואני בהחלט יוצאת מפה עם מסקנה שנמשיך להידבר איתם באופן מאוד מאוד צפוף. שוחחנו כבר על זה, דיברתי איתם על ה - - -

אתם יודעים מה הולך להיות שם, נירה?

לא מספיק.

או איפה זה הולך להיות?

יש לי את השם, אני לא יודעת איפה זה ממוקם. אני בווטסאפ שלהם שהם מארגנים את זה, אני רואה, אבל מי שמארגן הוא חניך שלי ואני אטפל בזה באופן יותר אינטנסיבי.

זה כבר כסף מהצד, מה שנקרא.

הם כולם מרוויחים את הכסף הזה, הם עובדים בפרך בקיאקים, הבנות ממלצרות, הם לא לוקחים כסף מההורים, לשמחתי, אבל עדיין זה כסף שהולך לדברים שאנחנו פחות - - -

זו תעשייה שעושה מזה כסף בלי אחריות.

היא תהיה שם, זה לקיחת אחריות.

כן, אבל לא באפטר פארטי. זה עד האפטר פארטי, באפטר פארטי את מחוץ לתחום.

לשמחתי, בעקבות השיחה איתם בנושא הזה של האלכוהול, כשאמרתי להם ששמעתי וגם היו אצלנו בעבר מקרים שבנים יותר מבוגרים משקים בנות יותר צעירות ומתחילים להפשיט, אולי לא לגמרי, אבל חלקית, ולגעת וכו', אז הם נורא כעסו והבנים אמרו 'אם מישהו יעז לעשות משהו כזה לאחת הבנות יש לו חשבון איתי'.

כן, אבל כשהם שתויים - - -

כן, זה כשהם פיכחים.

לפני שאני הולך רק להגיד שני משפטים. אני חושב שכדאי לך להעביר חוק שאומר שאחרי כל אפטר פארטי בווילות האלה, כל וילה שמושכרת חייב בעל הווילה לדווח למשטרה לבוא לשם. כפיקוח. לפני או אחרי, איך שמגיעים התלמידים נקבע לנו - - -

בני, תודה.

אין בעד מה, וסליחה שאני חייב ללכת לוועדה.

תודה, נירה. בבקשה, ירום.

הדברים שלי באמת יהיו כבר אפטר פארטי.

כן, אני הרשיתי ככה להמשיך, כדי שכולם יוכלו להרגיש שהם מתבטאים.

אני רוצה להגיד, לא משהו חדש, אבל כל הדיבורים על ההידברות ועל כל הפעולות שצריך לעשות בסמוך למסיבה או כהיערכות למסיבה בי"ב, זה הכול טוב ויפה, אבל יש איזה שהוא משפט שאצלנו גם פחות אני שומע אותו בשיח אצלנו, אבל פעם זה היה חלק מהלוגו של 'עיר ללא אלימות', וזה הולך ככה: כדי לעשות לזה סוף צריך לטפל בהתחלה.

נכון, זה היה גם משפט הפתיחה היום.

זה אומר שבעצם אי אפשר להתעורר בי"ב ואי אפשר להתעורר בסוף השנה ולצפות להתחיל בהידברות עם נוער ולבנות את מה שפרופ' רולידר דיבר.

אבל אפשר למזער.

אפשר למזער, אבל להתחיל לבנות שיח בסוף י"ב עם הנוער או להתחיל - - -

לא, אבל אנחנו אמרנו, אנחנו יושבים פה היום, אנחנו לא מתיימרים שזה ישנה את מה שהולך לקרות מחר בבוקר, אבל אנחנו צריכים להתחיל לבנות מעכשיו את מה שקורה עם הבוגרים העתידיים ואתה יודע מה? מספיק שזה יישב במודעות של מי שנמצא כאן ומי שישמע על הדיון והם ייזהרו קצת יותר והם יהיו קצת יותר בשליטה, אז גם הרווחנו את שלנו. אבל אני לגמרי מסכימה איתך, ופה אני חושבת שצריך להתחיל את זה, חשבתי שאת זה את הולכת לומר, ורדית, צריך להתחיל את זה כבר בגני הילדים, שם להגביל את ימי ההולדת. מה קורה בתוך הגן, כמה חטיפים מותר, איזה הפעלות. הנה, הורה אחד מביא מתנפחים לגן ילדים והורה אחר מביא פעלולן, ואני אומרת, חברים, שם זה מתחיל, שם נעצור את - - -

הוצאות מטורפות כבר בגיל שנתיים.

אבל איפה זה מתחיל? זה מתחיל מההורים.

ברור שזה ההורים, אבל אני אומרת - - -

את לא יכולה לנתק את הנשפים ואת הכול מכל התרבות - - -

ברור, אבל לגננת יש אפשרות להגיד, 'אצלי בגן מותר להביא רק שני חטיפים', או בשקיות רק ככה וככה ויש מקומות שעושים את זה ואז להורים אין ברירה, כי בגן הם יודעים שאלה הסטנדרטים וזה מה שהם עושים.

בגן כשהולכים לכל יום הולדת, אתם יכולים להביא שתי שקיות בייגלה, בדיוק מה להביא, לא להביא יותר, לא להביא - - -

ומשם אפשר להתחיל לבנות את זה ולנסות להחדיר איזה שהם סטנדרטים לתוך מערכת החינוך.

זה משהו ערכי לבנות שם.

אבל זה ערכי תרבותי. תסתכלי מסביב, תפתחי עיתונים, על פי מה אנחנו שופטים אנשים? כמה כסף יש להם, באיזה רכב הם נוסעים, איפה הם קנו את השמלה. בחייך, אנחנו כחברה חייבים לעבור איזה שהוא תהליך ואני אומרת שמישהו צריך להתחיל את השיח הזה ואנחנו עשינו את זה היום ולראות איך אנחנו לוקחים את זה פנימה לתוך המערכות ומנסים לגלגל משהו חדש. אני מסכימה לגמרי, זה תהליך, לא נשנה את זה ברגע. אבל גם פה, העיניים שלי נשואות אליכם, בני הנוער, כי בסוף בסוף מאיתכם תצא הטובה, מזה שאתם תדברו, לא הכול תלוי בכם, אבל שאתם תרגישו שיש לכם גב ואתם תדברו ואתם תנסו לשנות קצת את הכללים בתוככם.

אולי כדאי להוציא מכאן איזה שהיא קריאה מהוועדה להורים.

אנחנו נחשוב איך אנחנו עושים את זה.

אפשר לבקש להוציא, כבר בשביל השבועיים הקרובים, כדי שלא נקרא על שום דבר בעיתון ולא נגיד 'אמרנו לכם', שהוועדה תוציא קריאה לכל בעלי העיסוק במסיבות. אני מדברת על מפיקים, אמרגנים וכו', שמתעסקים עם בני נוער, שייטלו על עצמם את האחריות, שישימו כוח אדם מתאים במקומות מורשים ומפוקחים לפי הדין, כדי שהאירועים לא ייצאו - - -

הסיפור, הפעם, כמו שאת יודעת זה גם במקומות הלא מפוקחים.

אני חושבת שהקריאה הישירה עוזרת לנו לגלגל את האחריות על מי שבאמת צריך. אני שומעת את הבחור הצעיר ולבי נחמץ.

כרמן, בבקשה, ואנחנו מסיימים. אנחנו כבר הרבה אחרי הדיון, אבל לא יכולתי שלא לתת לכולם להתבטא בנושא הרגיש הזה.

אני אקצר בדבריי. באוויר המליאה הזאת נשמעה הרבה השאלה איך מחנכים ואת מי מחנכים. בית הספר שאותו ניהלתי, קראו לו אלברט איינשטיין, והוא אמר פעם שהדרך היחידה לחנך בני אדם היא להיות להם לדוגמה אישית ואני חושבת שכולנו, הורים, מורים, כולנו בשלב כזה או אחר בחיים שלנו גם כאלה וגם כאלה, אי אפשר מצד אחד לומר 'מסיבת הסיום של י"ב זה הרגע של החיים שלהם', 'הם רק יוצאים לחיים שלהם והם יוצאים לחופש המוחלט' וכו', ומצד שני להתפלא שדברים כאלה קורים.

ולמען הדיוק אני חייבת לומר, פרופ' רולידר, שמאוד הזדהיתי עם הדברים שהוא אמר, ציין שכל מה שצריך לעשות, ואני מסכימה מאוד עם דברייך, את אמרת שצריך להתחיל מאוד מוקדם, כי כשבטיולים בתי ספר מוציאים הודעה שאסור להביא שתייה ותופסים ילד עם שתייה ואז מתחיל משא ומתן עם ההורים כן להחזיר אותו, לא להחזיר אותו, 'אתם הורסים לו את הטיול', צריך להתחיל באמת מכיתה א' ומגן הילדים, אבל הוא אמר דבר מאוד נכון, הוא אמר 'הכול צריך להיות על בסיס חוקתי של המשרדים'. ופה אני מבקשת לדייק, מבחינת משרד החינוך חוזר מנכ"ל מגדיר את הנושא של המסיבה, גם בקטע התקציבי וגם בקטע של המדיניות. הוא מגדיר מה הסכום - - -

זה אומר שבתי ספר שמאפשרים מסיבות שחורגות מהפרופורציות עוברים על חוזר מנכ"ל.

רגע, אני רוצה לדייק. אחת, הוא אומר שמותר לגבות את הסכום שוועדת החינוך של הכנסת קובעת והסכום הזה יוצא במסמך שנקרא תשלומי הורים, בחלק של תשלומי רשות.

אבל זה לא הנשף, זה למסיבה שמחלקים את התעודות.

אני יודעת, רק אני אומר שהמשרד כן הנחה. ודבר שני, לגבי המדיניות, הוא אומר בדיוק את המילים שאנחנו ציינו, צניעות, לא לשלם עבור אולמות, לעודד את הילדים לא להוציא כספים בשביל - - - אני יודעת, כל שנה אנחנו שומעים את הכתבות האלה בטלוויזיה כשהילדה הולכת לקנות את השמלה ולידה אתה רואה את האמא שאומרת 'מה? פעם בחיים אני לא אקנה לה את השמלה הזאת?' אלפי שקלים, ולא רק בתל אביב.

כן, זו תופעה שהיא בכל הארץ.

אז אני אומרת, בואו אנחנו ניתן את הדוגמה האישית, גם כאנשי חינוך, גם כהורים בוודאי, השיח צריך להיות משותף להתחיל את השיח הזה מאוד מאוד מוקדם, גני ילדים, אני מסכימה.

תודה רבה, כרמן. אני חייבת לסיים ולסכם את הדיון, אני מתנצלת, אבל תודו שהייתי מאוד לארג'ית עם רשות הדיבור.

ראשית, באמת יש פה שאלה שעמדה במרכז הדיון, מה הם תחומי האחריות של בית הספר, האם המסיבה של אחרי יכולה להישאר כהפקר או גם כאן יש איזה שהוא תפקיד לבית הספר. דיברנו על כך שאנחנו צריכים להתחיל תהליכים שימנעו את כל הראוותנות והיציאה הזו מהגבולות הסבירים כבר בגילאים צעירים, בימי הולדת ובמסיבות שמתקיימות בכותלי מערכת החינוך כבר בגיל צעיר.

דיברנו על הסברה להורים ולצוותים החינוכיים, העלאה למודעות, לתת עוגן ותמיכה כדי שילדים יידעו שהם יכולים לדבר עם מישהו ואולי למנוע את זה ושאתם תוכלו לקבל את התמיכה לנהל את המסיבות בצורה שהיא קצת אחרת.

היה פה רעיון של מעגל שיח הורים, תלמידים ורשות כדי להגדיר סטנדרטים. התחילו את זה בשוהם ובחלק מהמקומות, שווה להרחיב את המודל הזה, גם לקראת מסיבות הסיום, גם לקראת האפטר פארטי ונאמר פה, לא פחות חשוב, לתת אלטרנטיבות בתוך מעגלי השיח האלה כדי שהילדים יידעו שאוקיי לא מסיבה כזו, אז מה האפשרויות האחרות ולבנות ביחד איתם את האלטרנטיבות.

צריך להעביר מסר למשרד החינוך שיהיה בקשר עם המשטרה, שיודיע על המסיבות שמתקיימות והיכן כדי שיהיו סיורים, כדי שתהיה נוכחות של המשטרה. זה המשרד לבטחון פנים הציע, ואני בהחלט מברכת על זה.

חשוב, וזה נאמר מדבריו של פרופ' רולידר, שהמסיבות יתקיימו באולמות מסודרים, אם זה של בית הספר, אם זה של הרשות. לרשות יש מתנ"סים ויש מבנים ציבוריים שבהחלט אפשר להעמיד לטובת הסיפור הזה, ואם לא, אז פשוט אולם מוסדר.

שיהיה פיקוח של מבוגר, אני מברכת על כל אותם מקומות שבעל הווילה או המפיק נוכחים, וצריך לצאת בקריאה כזו שיהיה מישהו שנמצא שם לכל מקרה שלא יקרה ויידע לתת מענה.

פיקוח ואכיפה על שתייה מידתית וצריך לבחון את כל הנושא של רישוי למפיקים של מסיבות נוער. כל מי שבעצם נפשו חפצה יכול להפיק מסיבת נוער, נדמה שהתחום הזה קצת פרוץ.

אני שוב אומרת מה שאמרתי בהתחלה, זה שיח חינוכי ערכי, אין פה כרגע עניין של חקיקה, יש פה עניין של להעלות למודעות. אנחנו שמענו את בני הנוער, באמת מדם ליבם, אומרים 'אנחנו רוצים שיהיה אחרת, אין לנו את הכוח, אנחנו אחד מתוך כמה', יש פה עניין של לחץ חברתי, יש פה עניין של תרבות ראוותנית שאנחנו נמצאים בה כחברה, כחברה של מבוגרים. הרבה פעמים אני אומרת למבוגרים 'תסתכלו אתם על עצמכם, אל תתפלאו שהילדים אחר כך מתנהלים ומתנהגים כפי שהם מתנהגים'. אנחנו נמצאים במדרון חלקלק, אם לא נעלה את זה לשיח הציבורי עכשיו, אני לא רוצה לחשוב מה יקרה בשנים הבאות. אני מקווה שאנחנו נהיה במקום אחר בזכות זה שאנחנו מנסים להעלות את הנושא לדיון.

תודה רבה לכולכם.

הישיבה ננעלה בשעה 13:55.

,