הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 210

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, ח' בסיון התשע"ו (14 ביוני 2016), שעה 11:30

ציון 40 שנה למרכז הטניס בישראל

חברי הוועדה: יעקב מרגי – היו"ר

נורית קורן

יואל רזבוזוב

ארי שטרסברג - מנכ"ל מרכז הטניס

סופי כץ - מנהלת תכניות לקהילה וגנים, מרכז הטניס

רונן מורלי - מנהל תכניות, מאמן, מרכז הטניס

שרון פרנק - מנהלת לשכת מנכ"ל, מנהלת משאבי אנוש, מרכז הטניס

דן דייקר - חבר הדירקטוריון הבינלאומי, חבר פורום ידידים, מרכז הטניס

יעל בן שלוש - יחסי ציבור, מרכז הטניס

מוריס אוחיון - מנהל מרכז הטניס ירושלים

עמית דרנגר - מנהל שיווק, מרכז הטניס ירושלים

יגאל גיפש - מנהל מרכז הטניס, תל אביב

שאול זוהר - מנהל מרכז הטיס, קריית שמונה

טל אמסלם - מנהל מרכז הטניס, טבריה

יניב סקירה - מנהל מרכז הטניס, באר שבע

חיים ציון - מנהל מרכז הטניס, אופקים

לילו צרפתי - מנהל מרכז הטניס, חיפה

אלעד רוט - מנהל מרכז הטניס, עכו

גיא ידלין - יו"ר פורום הידידים, מרכז הטניס

אהוד פדרמן - חבר פורום ידידים, מרכז הטניס

אנדי רם - שחקן טניס, חבר פורום ידידים, מרכז הטניס

ליאור חן - חוקר, האוניברסיטה העברית בירושלים

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

יהודית גידלי

ר.כ., חבר המתרגמים

ציון 40 שנה למרכז הטניס בישראל

שלום לכולם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט השלישית להיום, וה-210 מתחילת הקדנציה. אני אומר לכם, אין ישיבה דלה וכל אחת מעניינת ומאתגרת יותר מחברתה.

היום 14 ביוני 2016, ח' בסיוון תשע"ו, הנושא – ציון 40 שנה למרכז הטניס בישראל.

אני קודם כל רוצה לפתוח במילת תודה שפניתם אלינו בכלל. כי השולחן הזה יודע לעתים קרבות מילוליים, רק קרבות מילוליים ודיונים סוערים, ומערכת החינוך וספר האזרחות וגלגל"צ, פלייליסט של גלגל"צ וכל הדברים - - -

תיאטרון מוצקין.

וכל הדברים שמעוררים, כמו איך קוראים לספר? גדר חיה של רביניאן, הנושאים שעשו כותרות. אני מתחייב לעצמי, וזאת הצהרה, אני מתחייב לעצמי שבשולחן הזה נושא הספורט בשנה הקרובה יקבל יותר ביטוי. בשולחן הזה לצערי הרב הוקמה ועדת משנה שהיא לא הכי פעילה. קיימו מספר דיונים. לטעמי יש הרבה מה לעשות ולתרום בספורט. תרומתו של הספורט בחברה הישראלית זו תרומה משמעותית, חברתית, כלכלית, בריאותית, ואני חושב שיש מה לעשות ויש מה לדון וזו הזדמנות.

אז בזכותכם, ראו זאת – אנשי הטניס בישראל – בזכותכם לקחתי על עצמי שיהיו יותר דיונים בתחום הספורט.

40 שנה למרכז הטניס בישראל. אני חושב שקודם כל חשוב שתדעו שהדיון הזה מוקלט, בשידור אינטרנטי, יהיה פרוטוקול. זו ההזדמנות שלכם לדבר לאומה. מי מכם יפתח?

אני אפתח.

תציג את עצמך ותפתח.

שלום, שמי ארי שטרסברג, אני המנכ"ל של מרכז הטניס בישראל, וכפי שדיברתי איתך לפני כמה דקות, רציתי קודם כל להגיד שהארגון הזה הוא לא אך ורק מגרשי הטניס והאצטדיון הגדול שרואים שכשנוסעים על כביש 5, אלא זה ארגון ארצי שנמצא כמעט ברוב ערי הפריפריה בארץ – מקריית שמונה בצפון ועד ערד, באר שבע ואופקים בדרום.

אנחנו הכנו במיוחד סרט, להראות לכם קצת על ההיסטוריה של ה-40 שנה של הארגון, אבל אני מבין שזה לא יהיה אפשרי להראות את זה.

למה? מה האורך של הסרט?

הסרט הוא 4 דקות, 3 ומשהו דקות.

יש לכם לפטופ?

יש לנו גם לפטופ, גם דיסק און קי.

אז קדימה, בבקשה. אפשר להזמין איש טכני? בבקשה, תוך כדי תמשיך בסקירה שלך.

אז קודם כל אני רוצה להציג מי שנמצא פה. נלך מסביב לשולחן – קודם כל יש לנו את גיא ידלין שהוא יושב ראש פורום הידידים שלנו.

כי חשוב. מביא כסף.

וידלין קשור לידלינים?

לא לידלינים האלה. אנחנו הידלינים השניים.

זכינו לארח אותו בוועדה ב-90 שנה לאהרון ילדין.

אני 90 שנה מסביר שאני לא קרוב שלו.

כן, בבקשה.

ואני אלך די מהר מסביב לשולחן. יגאל גיפש, המנהל של מרכז הטניס בדרום תל אביב, שאול זוהר, המנהל של מרכז הטניס בקריית שמונה. אהוד פדרמן, המנכ"ל לשעבר של מרכז הטניס בישראל, שגר בירושלים והגיע לכאן. אני מאד שמח לראות אותו. אנדי רם, אחד ה - - -

האגדה.

אגדות זה לאנשים שמתים בדרך כלל.

בחייו, בחייו.

תראה, זה שגרמת לזה שהרבה אנשים יישבו ויראו תחרויות טניס, זה כבר אומר הכל ואנחנו מצדיעים לאנשים כאלה, כל הכבוד. למרות הקשיים, למרות הכל, ללכת ולהתחרות עם הגדולים, זה כבוד.

רונן מורלי מאשקלון, המאמן הראשי שלנו, מאמן נבחן גביע דיוויס לשעבר, המדריך המקצועי של כל הארגון. מוריס אוחיון, המנהל של מרכז הטניס בירושלים, בן הבית פה. טל אמסלם, מנהל מרכז הטניס בטבריה, חיים ציון, השכן, מנהל מרכז הטניס באופקים.

אבל תגיד את האמת, איזה יישוב במועצה הוא - - -

תראה, אני בא מהעיר, אני גדלתי בהרצלייה ובהוד השרון - - -

גם אני גדלתי בעיר.

אני הגעתי למושב וגיליתי עולם ומלואו ואני מודה כל יום לבורא עולם על זה.

אני גם גדלתי בבאר שבע, מפעל חיים באר שבע ועברתי. כל אחד בסוף הולך אחרי אשתו, למושב.

להרצלייה מנווה ישראל? לא?

אני לקחתי את אשתי מהמושב לעיר.

בבקשה, תמשיך.

ליאור חן מהאוניברסיטה העברית, שהם חיברו מחקר לפני כמה שנים על ההשפעות של מרכז הטניס והטניס על הבוגרים שלנו. הבאנו כמה עותקים. אני חושב שזה נושא מאד חשוב לדבר עליו היום ואני אתן לליאור את הדקות לדבר ולהסביר את המחקר שהם עשו.

אלעד רוט, המנהל של מרכז הטניס בעכו, יניב סקירה, מנהל מרכז הטניס בבאר שבע.

סקירה? מהמשפחה של השטיחים?

יכול להיות.

חברים, מה זה? אני זוכר את הסבא.

באמת? מדהים.

עוד עם החנות בגלעד, כשהוא עלה והוא בא. זה מסגיר את הגיל שלי אבל.

לילו צרפתי, המנהלת של מרכז הטניס בחיפה. סופי כץ, מנהלת התכניות הקהילתיות שלנו. עמית דרגנר, מנהל השיווק שלנו ודן דייקר, שהוא חבר הדירקטוריון הבינלאומי שלנו. תודה שהגעת. שרון פרנק, מנהלת משאבי אנוש.

ולאחר כל זאת?

ולאחר כל זאת, ואלה, כמובן שדאגה להביא אותנו לכאן ואנחנו מאד מודים לה על העזרה בכך.

גם אנחנו מודים לה.

אז בינתיים שאנחנו מתארגנים כדי להראות את הסרט, אני רציתי קודם כל לומר כמה עובדות לגבי הארגון, שכולנו נהיה מודעים להן. קודם כל, מרכז הטניס, אנחנו גאים – 40 שנה. הוא התחיל עם מרכז טניס אחד ברמת השרון, כיום יש לו 14 מרכזי. נתתי עכשיו בעצם 12 מתוך 14 מרכזים, אז אתם רואים איפה אנחנו פזורים. אנחנו מגיעים ל-20,000 ילדים בשנה, כ-5,000 מהם שמשחקים כל יום אחר הצהריים ועוד כ-15,000 ילדים בתכניות מיוחדות לנערים ונערות בסיכון, תכניות מיוחדות לילדים עם צרכים מיוחדים.

ראיתי את חברת הכנסת נורית קורן במרכז הטניס באחת מתחרויות הנכים. תכניות מיוחדות בעבור העלייה, במיוחד מאתיופיה, ובנוסף תכניות מקצועיות טהורות, על דגש של מצוינות, במיוחד בפריפריה. בנוסף לחינוך הפורמאלי שהילדים מקבלים, איך דרך הספורט ודרך הטניס בפרט, שהוא לפי דעתנו אחד מענפי הספורט היותר מכשירים, מאתגרים ונותנים את הדחיפה קדימה לכל מיני דברים בחיים, את האפשרות ללמוד, להתפתח ולקבל את הכלים לחיים, שאני אדבר עליהם קצת יותר ואתם תראו אותם בסרט, לגבי התרומה של הענף הזה ושל הספורט הזה לחיים בכלל, לא רק בטניס, של כולם וכולל אני, שגדלתי ושיחקתי טניס.

זה מוכן? תגידו לי מתי.

הוא יגיע ואנחנו נודיע לכם מתי.

אין בעיה. יש לנו מעל 400,000 בוגרים בארגון מאז שהוקמנו. התורמים והמייסדים שהקימו את זה בשנת 1976 היו ברובם אמריקאים. מבחינתם, מה שהכי קשה להם זה שהם חושבים שאנחנו הסוד הכי כמוס במדינת ישראל מבחינת מה שהצלחנו לעשות ב-40 שנה האלה. יש לנו 54 תכניות קהילתיות בכל הארץ.

בעיקרון אנחנו אחד מארגוני הרווחה הגדולים בישראל מצד אחד ואחד מארגוני, הייתי קורא לזה מצוינות, הגדולים בישראל ואנחנו ללא ספק בית הספר לטניס, אם לא הכי גדול בארץ, שזה בטוח, אחד הגדולים בעולם. והשילוב הזה, שבין לקחת ילדים כמו אנדי רם, שאני בטוח יגיד כמה מילים, ולהביא אותו לידי זה שהוא ייצג את ישראל ויהיה דוגמא ומופת - - -

חשבת שהבאנו אותו ולא ניתן לו לדבר?

תשמע, רק להסתכל עליו זה גם טוב, אבל - - -

פה גם מדברים. פה יש רמקול בשביל זה. יש לנו יום ספורט ב-5 ביולי וגם צריך לבוא ולייצג.

אני חושב שאם היית מזמין את שר הביטחון הוא היה מגיע.

כן.

והנושא הנוסף שאני ארצה להגיד בעניין הזה, שאני חושב שהוא גם מאד מאד ייחודי לארגון שלנו, זה בגלל המיקום שלו, בגלל שזה ארגון אחד שחולש בעצם על כל הארץ, הנושא של אי השוויון בחברה והנושא שאתה לוקח ילדים בגיל 10, 12, מכל המגזרים – היהודים והערבים, הדתיים והחילונים, האשכנזים והמזרחיים – והם ביחד על מגרש אחד ואין מישהו שהוא טוב יותר או פחות ומישהו שיש לאבא שלו כסף ויש לו כסף או אין לו כסף. לקחנו ספורט שכביכול יש לו - - -

יש לו אוריינטציה של עשירים.

בדיוק. והנגשנו אותו לעם ישראל. גרמנו לזה שכשאני גדלתי, אני גדלתי בקבוצה עם ילד מרמלה וילדים מרמת השרון ומחיפה ובעצם מכל מדינת ישראל. ובגיל הזה כבר, הרי אומרים שהצבא זה כור ההיתוך של מדינת ישראל וזה קורה בגיל 18, שבו באמת אתה מגלה מה אתה יכול לעשות ואיך אתה יכול להצליח בחיים, אנחנו גורמים לילדים האלה לקבל את זה כבר בגיל 10.

יש רשויות שאתם הייתם רוצים להקים שם מרכז טניס והן לא משתפות פעולה מבחינת הקצאת שטח, קרקע, משהו כזה?

אנחנו עכשיו בתהליך של בניית מרכז הטניס ה-15 בשדרות. אנחנו בשיתוף פעולה עם ראש עיריית שדרות. אנחנו כרגע בשני כיוונים. יש את הכיוון כמובן שרוצה להגדיל ולהתפתח, ויש את הצד שרוצה לממש את מקסימום הפוטנציאל שיש - - -

את מה שיש כבר, שקיים. אוקיי, שאלתי.

נכון, נכון.

לדעתי הם צריכים להיכנס לרשויות הערבויות גם.

כל הארץ.

יש לנו 172 מגרשי טניס. השקיעו בתרומות אדירות מרחבי העולם כ-300 מיליון דולר במהלך 40 שנה בשביל לבנות את זה. היום אנחנו נמצאים במצב שהרבה מהתורמים שלנו הם בני 80 פלוס שהקימו חזון מאפס. הם בנו לנו מתנה, למדינת ישראל. וכל אחד ואחד שנמצא בחדר פה, שיודע את זה, כי כמעט כולנו גדלנו וחווינו את זה בתור ילדים ונוער, את המתנה המדהימה זאת.

והמשימה שלנו היום, וזו גם אחת הסיבות שאנחנו רוצים להיות פה, זה לראות איך אנחנו ממנפים את זה. איך אנחנו לוקחים את זה קדימה ומממשים למקסימום, אם זה דרך שיתופי הפעולה עם בתי ספר, שכל בית ספר בעירייה כזו או אחרת יקבל את היכולת ללמוד טניס, וזה הרבה מעבר לטניס. זו הדרך ללמוד להצליח בכל דבר שאתה עושה.

אני מציע שבשלב הזה, לפני שניתן רשות והתייחסות, ליאור חן, תיזהר שלא יוסיפו לך אף פעם את הא' לפני השם שלך.

קרה לא מעט.

אוי ואבוי. תספר לנו, חוץ מטניס, תגיד מה זה?

אז אני פשוט אדבר כמה דקות על המחקר, ברשותך.

שלוש דקות זה גם נקרא כמה דקות, נכון?

חמש.

יאללה, קח.

אז שמי ליאור חן, אני דוקטורנט לאנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית. המחקר שלי עוסק בתחום מאד שונה, אבל לאורך התואר השני אני ניהלתי מחקר בהובלת פרופסור גד יאיר מהמכון לחקר הטיפוח בחינוך באוניברסיטה העברית, והוא מתנצל שהוא לא יכול היה להגיע. ואני אספר כמה דברים על המחקר, אבל אני אפתח בשניים שלושה ציטוטים מתוכו.

ציטוט ראשון הוא של בוגרת מערד, שסיפרה לנו כך: הלכתי מגיל 7 לטניס לבד, נסעתי לתחרויות. אתה מגבש את עצמך כאינדיבידואל. יצאנו מערד לבאר שבע, לרמת השרון וזה היה גדול. בוגר אחר ממרכז בדרום מספר – בשבילנו זה היה וואו. לילדים בגילנו לא הייתה את המודעות לצאת למקומות אחרים. בטניס היו מוציאים אותנו לתחרויות באשקלון, ביפו, ברמת השרון, היינו הולכים לראות את הדיוויס. לילדים בכדורגל לא היה את זה.

אז כאמור, לפני ארבע שנים פנו אל המכון לחקר הטיפוח בחינוך ממרכז הטניס בישראל וביקשו לערוך שני מחקרים. מחקר אחד זה לפתח אפליקציה ושאלונים, לבדוק את התכניות המיוחדות של המרכז ומרכז שני של לבדוק את השפעות הפעילות על בוגרי המרכז ועל זה אני אדבר עכשיו.

לצורך המחקר ביקרנו במרבית המרכזים. קיימנו שיחות מיקוד, ערכנו שיחות עם מנהלי המרכזים. ביצענו סקר אינטרנטי בהשתתפות 330 מבוגרי המרכזים ולבסוף ערכנו ראיונות עומק עם כ-50 בוגרים. ולפני הממצאים חשוב לי להגיד, בדרך כלל זה ידוע שבמחקר עונים על שאלונים אינטרנטיים בין 01- ל-15%, ובמחקר של הטניס ענו עליו קרוב ל-50%. כלומר, כבר המענה מדגיש את המחויבות של המרכז לטניס למרכז.

לגבי הממצאים. מצאנו במחקר שהפעילות במרכזי הטניס זכורה באופן חיובי מאד. כמובן שאפשר להתווכח ולהגיד שיש כאן הטיה, אבל באופן מעניין גם אנשים עם חוויות פחות נעימות רצו לספר לנו ובכל זאת אנחנו בדקנו אגדים שונים מ-1 עד 7 והאגד של חווית ההשתתפות בתכניות המרכז זכורה לי לטובה – היה אחד הגבוהים וזכה לציון ממוצע של 5.54.

במחקר מצאנו באופן כללי שההשפעה של פעילות הטניס על הבוגרים היא השפעה חיובית. יש מעט מאד מקרים שהם מקרי סינדרלה דודי סלע, הנער, הילד מקריית שמונה, שהגיע להיות אחד מהטובים בעולם, אבל יחד עם זאת, כמעט בכל המקרים ההשפעה היא חיובית, גם אם צנועה. ובמה אני אומר שההשפעה חיובית? ניתוח החומרים עלה שבוגרי המרכז קושרים בין פעילות הטניס לבין איכות חיים ובריאות טובה יותר כיום. שפעילות הטניס אפשרה להם ילדות עשירה ומפתחת יותר ופתחה להם דלתות תעסוקתיות בבגרותם. שהפעילות יצרה אצלם אישיות תחרותית ושאפתנית והגבירה את היכולת לעמוד באתגרים, הרבה בזכות משמעת עצמית גבוהה, שגם היא כתוצאה מהטניס.

הבוגרים היו חלוקים האם התכונות האלה הובילו אותם לטניס או שזה באמת הטניס פיתח אצלם, אבל בכל המקרים הטניס פיתח את התכונות האלה עוד יותר.

לצד זה, אני אשמח עוד, אם יש לי זמן, להציג שתי דילמות או דילמה אחת מרכזית שעלתה.

דילמה אחת מרכזית.

דילמה אחת שעלתה ביחסי - - -

בחיים אל תהיה נדיב בהצעות. תמיד תיקחו.

והיא שאלת הפריפריה – מרכז. בעצם גילינו במחקר שלנו שאפשר לחלק את המרכזים לשלושה סוגים. יש את רמת השרון, יש את המרכזים הפריפריאליים חצי אורבאניים קראנו לזה, ויש את המרכזים הפריפריאליים ובאיזה שהוא מקום כל אחד התפתח קצת ביחס לאיפה שהוא התחיל, כשבדרך כלל אנשים מהפריפריה דיברו על הערכים ובדרך כלל המרכזים החצי פריפריאליים דיברו על זה שנפתחו להם דלתות תעסוקה בעולם הטניס, ואנשים מהמרכז, בעיקר רמת השרון, דיברו על היכולת שלהם להתפתח בעסקים בעקבות הטניס.

על אף המתחים שהוצגו על ידי הבוגרים, שהיה לי זמן להציג רק אחד, הרבה אנשים במרכזים דיברו על המרכז בצורה של בית, במילים של בית ושל משפחה. וציטוט אחרון שאמר בוגר שהיום הוא מאמן במרכז – המרכז זה מקום שמקנה ערכים לילדים. טניס זה הרבה מעבר לזה, מעבר לטניס. מרכז טניס מבחינתי זה בית. היום אני מדריך ילדים ומבחינתי אני מדגיש להם שזה הרבה מעבר לניצחון או הפסד.

מילה אישית לסיום, בלי קשר למחקר, ברשותך. אחת הסוגיות או הסכנות של חוקר חברתי זה להתאהב בנחקרים שלו וזה יכול להשפיע על המחקר ועד היום - - -

זה נקרא היסחפות.

היסחפות. ועד היום בכל המחקרים שעשיתי בתור עוזר מחקר או בדוקטורט שלי, המקרה היחיד שהייתי צריך להידרש לסוגיה הזאת זה המחקר הזה, המחקר של הטניס, ואני כבן דגניה א', שסמוך מאד לטבריה, זוכר במיוחד את ההגעה יחד עם פרופסור יאיר למרכז בטבריה, שטל הוא המנהל שלו. וגם הזיכרון, בילינו שם מאחר הצהריים עד שנסגר המרכז פחות או יותר, וגם הזיכרון שלנו מאד חיובי, עכשיו שניסינו להיזכר במחקר, אבל יותר מזה אנחנו זוכרים את הדרך חזרה מטבריה עד לירושלים ואת ההתפעלות וההתרשמות וההתלהבות שלנו ושל פרופסור יאיר, שהוא פרופסור לחינוך, מהפעילות שפשוט לא הפסקנו לדבר עליה.

אל תשכח לדבר על זה שהפכת להיות שחקן טניס מן המניין.

הייתי אלוף עמק הירדן בצעירותי, ובעקבות המחקר הזה חזרתי לשחק טניס באופן חובבני.

או. היה קשה לך. הוצאתי את זה ממך.

כן, אבל אני לא העניין, העניין הזה באמת מרכזי הטניס.

אלף תודה רבה לך. נמצאת איתנו חברת הכנסת נורית קורן מתחילת הדיון, ונמצא איתנו חבר הכנסת יואב רזבוזוב. הוא רוצה להצביע בוועדת העלייה, את מאפשרת לו? אם לא את הדוברת הראשונה.

אני גם רוצה. טוב, יאללה. פעם אחת.

בבקשה. היא לארג'ית לספורטאי.

הוא גם היה איתי בניו יורק והכרנו יותר טוב. אז בבקשה.

תודה, תודה. תודה כבוד יושב הראש.

הוא היה איתנו.

ויש החלטה כבר.

איך יכולתי?

תודה כבוד יושב הראש על עצם קיום הדיון הזה, על כל מה שקשור לספורט. ספורט זה בליבי ובדמי ואת האמת, חברי אנדי רם שלח לי הודעה, תבוא, תחזק את הטניס. ג'ודו ספורט לא משהו, תשקיעו רק בטניס. אז באתי להגיד. אז כל מה שקשור לספורט כאן בכנסת ישראל מאד מאד חשוב.

40 שנים למרכז הטניס, ואני גם בתור חבר מועצת העיר לשעבר בנתניה, כמחזיק תיק הספורט, כן השקענו בטניס וכן ראינו שטניס זה ספורט מאתגר ומעניין והרבה ילדים דווקא מהשכבות החלשות, מאד מעוניינים להיכנס. עשינו כמה תכניות עם הנוער, עם עולים מאתיופיה ובאמת עשינו הרבה תכניות וזה עבד ואני חושב שאם אנחנו כאן בכנסת ישראל בכלל נבין, כי אנחנו טובים בלכבות שריפות, אנחנו טובים כשקורה משהו אז מכבים. אף אחד לא רוצה לחשוב לטווח ארוך.

כשאני בא לדבר על ספורט, אומרים לי תשמע, יש לנו בעיות ביטחון ובריאות ורווחה, מה נשקיע בספורט? ספורט זה אורח חיים בריא, ספורט זה עם חזק יותר. אם אנחנו נשקיע, הרי מה אנחנו מבקשים בסוף בספורט? אנחנו מבקשים מיליונים בודדים. בתקציבים של מאות מיליארדים, אנחנו מבקשים מיליונים בודדים לטובת הספורט. זה בסוף יחסוך לנו מיליארדים מעיר ללא אלימות, ממלחמה בסמים ואלכוהול ומפה ומשם. יש לנו כל כך הרבה כסף שאנחנו מוציאים, ובהשקעה קטנה אנחנו נשיג תוצאות גדולות. דווקא דרך הענפים שאולי הם לא כדורגל, אבל אנחנו יכולים להביא את התוצאות וגם הרבה ילדים במסגרות. הילדים שלנו צריכים להיות במסגרת ספורטיבית.

זהו, אני חייב לרוץ לוועדת העלייה והקליטה, להשיג כסף לנתניה, כדי שיהיה להם שעם עוד כסף לטניס.

תודה רבה. אנחנו מאד מודים לך.

תודה.

חבר הכנסת נורית קורן, בבקשה.

טוב, אז אני שמחה לומר שאני משנת 1976 נמצאת בהרצלייה. ובעצם חוויתי את הבנייה של המרכז ואת החניכה. הילדים שלי אמנם לא הגיעו לרמת השרון, אבל הם היו בעקבות ההקמה של מרכז הטניס ברמת השרון, אני חושבת שהכל התחיל כמו פטריות אחרי הגשם, אז לאט לאט קמו עוד מרכזים והילדים שלי היו בהרצלייה.

אני הגעתי לפני חודש וחצי נראה לי, או חודשיים כבר, היו משחקים פרה-אולימפיים של שחקני טניס של הספורטאים. אני רוצה לומר לכם שאני התרגשתי. יעקב, צריך להביא אותם לכנסת. אני התרגשתי ו - - -

תיזמי, תביאי. נארח אותם.

כן, אנחנו נביא אותם לכאן. אני בין היוזמים של יום הספורט ב-5 ביולי, יעקב, תשריין לך ביומן זמן. ואני ביקשתי שנביא גם את השחקנים הפרה-אולימפיים. אני לא יודעת בסוף מה נסגר, כי אני לא בצוות שמארגן את כל הדברים. זאת הייתה חוויה מדהימה, לראות אנשים משחקים טניס כל כסא גלגלים, כאילו אין כסא. אני עמדתי והתרגשתי ולא יכולתי והבן שלי קיבל שיעור פרטי מהמנכ"ל. הבן שלי גם התחיל עכשיו לשחק טניס חזרה, ואני מתחברת בדיוק לכל הנקודות אלה שאמרת. זה בית, זה משפחה. זה נתן לילדים מהפריפריה לבוא ולשחק. זה מדהים, זה מרגש מה שאמרת, זה נכון אחד לאחד.

יש רק לקות אחת של המרכז. כשאני באתי לשם והוא אמר לי שיש מרכזים בכל הארץ, אמרתי רגע, לא יכול להיות, באמת. ואז שהוא אמר לי שעוזרים לילדים בסיכון, לנערים ולנערות בסיכון, אמרתי איך זה שאנחנו לא שומעים על זה. יחסי ציבור, אנשים. בלי יחסי ציבור לא עשיתם כלום, ואני רוצה לומר שזה לוקה בחסר. אתם חייבים לצאת החוצה, לשווק את עצמכם, ואם אתם רוצים להיכנס לתוך בתי הספר, אז זאת העבודה. כי אתם עושים תכניות נהדרות אבל אף אחד לא יודע. אני באמת לא ידעתי. ואם לא הייתי מגיעה באותו יום למרכז הטניס, לא הייתי יודעת.

אז זאת העבודה שלכם. אתם עושים עבודה נפלאה עם הילדים ותמשיכו כך ותגדלו כמה שיותר דורות שיביאו לנו מדליות. זה חשוב. זה חשוב, כי אני חושבת שהנראות שלנו בכל מקום בעולם היא חשובה ביותר, כי כל אחד זה שגריר. וכל אחד שבא ומביא כבוד למדינת ישראל, אני חושבת שאנשים לא שוכחים. נכון, אנדי? וזה חשוב. תודה.

תודה.

ואני מתנצלת שאני יוצאת, כי גם אנחנו צריכים להיות - - -

אני כאן. אני מייצג.

ברור.

הנה, אני אעביר את המצגת.

אז נראה עכשיו את הסרטון שיהיה גם בסיס להתייחסויות ולדיון. נעשה טלגרפית סיבוב.

יש גם מצגת וגם סרטון, אני אראה רק את הסרטון.

תדעו לכם, עד שזה עולה, אני שיחקתי טניס, אבל תקשיבו איך. לפני שקם מרכז טניס בבאר שבע, ברחוב בני אור, מר סקירה. לפני שהוקם מרכז הטניס בבני אור אני גרתי בבניין הכי ארוך במזרח התיכון. בבאר שבע יש ברחוב רבי עקיבא, הרבה דוקטורנטים עשו מחקר על הרחוב הזה. חלקם קרימינולוגים עד היום. והייתה קומת עמודים, אז היינו קושרים חבל מעמוד לעמוד והיה אחד שהיה מארגן לילדים טורנירים והיינו משחקים די טוב. תמיד אני בתחושה, כשאני סוקר עכשיו, שכנראה נולדתי איזה 15 שנה לפני הזמן, כי כל הדברים הטובים קרו אחרי זה.

בבקשה.

לפני שאני שם את הסרט, אני שמתי פה בכוונה משפט שאמר ג'ימי קונורס, אני לא יודע אם אתה מכיר אותו. הוא היה המדורג מספר אחת בעולם, אחד מאושיות הטניס הכי מפורסמות. הוא אמר כבר בסוף שנות ה-70 - - -

אל תראה אותי עם הכיפה השחורה והזקן. אני אתן לך שמות של צ'מפיונים בתחום הטניס.

אוקיי. הוא אמר שהתכנית של מרכז הטניס - - -

ביליתי שעות בצפייה בילדות.

אוקיי, מעולה. אז אני בטוח שאתה מכיר אותו. התכנית של מרכז הטניס בישראל היא פרויקט עם ערך מוסף אשר תביא - כי זה היה בתחילת הדרך - תביא תועלת רבה לתושבי ישראל, למשחק הטניס ולהתפתחות של אמנה בינלאומית דרך הספורט התחרותי. אני אחר כך אגיד שתי מילים על הקטע של ההכרה הבינלאומית, כי זה מדהים מה שהארגון הזה הצליח לעשות וכמה אנשים הגיעו מהעולם, לא בהכרח יהודים, כדי להכיר את מדינת ישראל.

(מוצג סרטון)

זו ההיסטוריה.

יש במסגרת שירותי המתנ"סים או שירותי החינוך הבלתי פורמאליים בטיפול בנערים במצוקה ברשויות המקומיות, מדריכים כאלה שלוקחים חברה מקבוצות עולים או נערים בסיכון למשחקי כדורגל בשעות אחר הצהריים והערב. אפשר לאמץ את זה. כדורגל נגיש בכל מקרה. ישחקו עם מדריך, בלי מדריך, ישחקו. תחשבו על הרעיונות שלכם בקהילה גם בקטע הזה ואז תוכלו ליצור מכפיל כוח. הרשויות כבר מקבלות, משקיעות. יחד אתכם זה יכול להעצים את זה ולהיות מכפיל כוח בסוגיה הזאת של ההטעמה בתוך הקהילה.

בבקשה, הדוברים. משמאל לימין, אחד אחד בקצרה. אין לנו הרבה זמן. או אולי דווקא אנדי, בוא תפרוץ.

אני לא אחד שרגיל לדבר הרבה.

אני אדבר איתך מהניסיון - - -

האמת שאני הכישלון של המרכז, כי הם עושים חינוך ותרבות ודברים ואני בטעות פתאום זכיתי בווימבלדון. הם לא תכננו את זה לגמרי. הם לא תכננו את זה לגמרי, זה יצא פוקוס. אבל אני חייב לספר לכם משהו עלי.

נולדתי באורוגוואי, בגיל 5 עליתי לישראל ומרכז הטניס היה המקום הראשון שזכיתי. קודם כל אני מתרגש להיות פה, כי לידי יושב אהוד פדרמן והוא דוד שלי. הוא היה מנכ"ל מרכז הטניס, הוא אח של אבא שלי שנפטר והוא מכיר את הסיפור הזה הרבה יותר טוב ממני.

איפה גרת אחרי אורוגוואי?

בירושלים. הגעתי לירושלים והתחלתי לשחק בקטמון. קטמון, כשאני התחלתי לשחק, ופה נמצא מנהל המרכז, זה היה מקום של נרקומנים.

קטמון. רק ירושלמי אומר קטמון.

בקטמונים. שם גדלתי מגיל 5. מרכז הטניס שמדברים עליו פה, בשבילי זה היה בית, זה לא היה סתם בית שני, זה היה בית מספר אחת, כי אחרי בית הספר לא הייתה לי שפה. הייתי עולה חדש בלי שפה. באתי למרכז הטניס, שם היו כל החברים שלי, עשיתי שם שיעורים. זה היה מעבר רק ללמד אותי לשחק טניס. זה היה בית אמיתי. כל החברים שלי עד היום הם ממרכזי הטניס כולם.

כשאני מספר על הטניס, עכשיו, אחרי הקריירה הארוכה שהייתה ומדבר וזה, אני אחסוך לך את כל הקריירה שעשיתי ווימבלדון וכל השטויות, אני סיימתי את הקריירה הזאת ובאמת בתור נציג ישראלי שהיה באולימפיאדות והכל, חזרתי והחלטתי שאני חוזר לטניס. דבר ראשון שהחלטתי לעשות זה לחזור לטניס, למרכז הטניס, לבית, למקום שבאמת אני מאמין ומרגיש שיש לי את כל מה שיש לי בחיים בגלל מרכז הטניס. והמקום הזה, שחושבים שזה מקום שרק אנשים עשירים יכולים לשחק בו, זה הטעות הכי גדולה בעולם, כי אני באתי מבית שלא היה בו משאבים כלכליים גדולים ויכולתי לשחק טניס. נתנו לי מחבט, נתנו לי כדורים, מגרשים - - -

אבל אתה מודע לזה שזה היה הרושם, שרק עשירים.

היא דיברה פה על יחסי ציבור וזה בדיוק מה שאני באתי לעשות אחרי הקריירה שלי. לשנות את יחסי הציבור קצת, להעלות את המודעות של מרכז הטניס, כמה הוא חשוב לילדים, למדינה, בכלל למדינת ישראל, כמה חשוב מרכז הטניס ולנסות כן לבוא ולהביא משאבים ולנסות להגדיל את כל הפעילות שהיא פעילות מדהימה שעשינו 40 שנה, פשוט להמשיך אותה. במקום שהיא תקטע אחרי 40, 45 שנה, להמשיך את הפעילות הזאת לעוד הרבה הרבה שנים כי זה מקום נדיר, וזו הסיבה שאני פה בכנסת, כאן, ומכאן לצעוק את הצעקה הזאת לכל ישראל, שיבינו שטניס זה ספורט מטורף, זה ספורט לחיים.

אני רוצה להגיד לך משהו, שטניס, להבדיל מכל ענף אחר בעולם, זה ספורט שאתה עושה מגיל 5 עד גיל 90. יש אנשים שמשחקים טניס, אנשים עד גיל 90 משחקים טניס. לפני כמה ימים שיחקתי ברמת השרון עם בן אדם בן 90. זה ספורט לחיים. זו דרך חיים ואני מקווה ש - - -

זה יכול להיות ריפוי למי שנולד עם רצועות כתף חלשות?

זה ריפוי מצוין. רופאים ממליצים לטפל ברצועות - - -

הם לא ממליצים.

הם ממליצים לעשות - - -

שולחים אותם להידרותרפיה, שולחים אותם לכל מיני.

אולי גם הם לא יודעים.

אבל מה שאני בא להגיד זה שזה אחלה ספורט ובספורט צריך להשקיע. ספורט טוב זה לא רק לעשות אלופים, זה לעשות אנשים יותר טובים בכלל. מה שיואל דיבר אני מאד מזדהה איתו וזהו. אנחנו מקווים שאתה תוכל לעזור לנו.

תודה. סביב השולחן מישהו רוצה?

אני מציע שמכל מרכז אחד אחד. לפחות אולי נתחיל עם גיא, יו"ר פורום הידידים ואולי שאול ורונן, ואז אחר כך נראה אם יש זמן להמשיך.

אני אגיד כמה מילים. באמת מעבר לספר, שנראה איך אנחנו יחד יכולים להיעזר בהצעותיך ובכוח של הוועדה. אז אני אגיד ככה, קודם כל הרבה מהקונסרטים שהיו, שלך ואחרים, כולל אותי, שאני לא גדלתי כמותם בעולם הטניס. אני הגעתי מתוך הזדהות עמוקה עם ה - - - הקהילתי, אחרי שגיליתי את הסוד, כמו שחברת הכנסת אמרה. אנשים לא יודעים על זה. אחת המשימות שלקחנו על עצמנו, מהמגזר העסקי והציבורי, הרבה מאד חברים שנרתמו – זה איך לעזור אחד לשכפל את המקום הזה, מבחינת הערכים שלו, ושניים איך להביא אותו לידי מודעות. אין פה בלונדינים. סקירה ובן ציון - - -

אני בכוונה העצמתי את זה.

ואני בכוונה עונה, כי זה חשוב לנו דרכך ובאמצעות כפי שאנחנו אומרים להסביר, כמעט כל מי שגדל פה התאמן במרכזים ובסניפים. זאת אומרת הגדילה מתוך המקום הזה הייתה בתוך מקום שהאנשים שהקימו את המקום ושירתו במשך 40 שנה ושמו 300 מיליון דולר וכל שנה, כל שנה מגיעים לפה בין מיליון לשני מיליון דולר תרומות, בשביל מה? בשביל לקדם את התרבות ואת הספורט.

1,500 מלגות שאנחנו נותנים הן No money. כסף שניתן עבור ילדים בתכניות האלה. אבל גם כמה אפשר לסחוב את זה לבד? המטרה שלנו היא שיחד ובאמצעות ההבנה, גם של כנסת ישראל וגם של העיריות, אנחנו מתחילים בזה ולהביא את זה למודעות, כי זה הדבר הראשון. זה לא לתת 1,500 מלגות ולא לעשות את זה רק ב-14 מרכזים, אלא לעשות את זה ב-20 מרכזים ולתת 10,000 מלגות.

10,000 מלגות זה כמעט להגיע לעוד עשרות אלפי בתי אב באמצעות חינוך, באמצעות מה שהספורט הזה נותן. הספורט הזה הוא כלי, הוא מעצב חינוך, הוא מעצב תרבות, הוא מעצב – אני שווה בין שווים. תנו לי את הכלים כמו שאמרו קודמי - גם אנדי וגם אמרו את זה בסרט - - -

והשמיים הם הגבול.

והשמיים הם הגבול. ואוסיף ואומר דבר אחרון. אני חושב שהמקום הזה הצליח באמצעות ספורט להיות שגריר, אחד הגדולים של מדינת ישראל. תיכף ידבר ידידי, דן דייקר, שהגיע לארץ אחרי שנחשף למרכז הטניס. הציונות הביאה אותו דרך הטניס למדינת ישראל. והיה גם יושב ראש הקונגרס הציוני והגיע לתפקידים נכבדים פה בישראל, והוא מייצג אותנו דרך הספורט. הוא נרתם לבקשתנו להירתם חזרה ולעזור לנו.

יש עוד עשרות דוגמאות כאלה. משחקים טניס, הוא עיצב את דמותם. אנשים שהם אלופים במילואים, שרים לשעבר, אנשי עסקים, שכולם אומרים שדרך המשחק הזה היא עיצוב של מנהיגות אישית, של דרך אחרת להצלחה בחיים. ובזה הייתי שמח אם בסוף הוועדה נחשוב איך אנחנו יכולים לעשות עם זה משהו מעבר לרוחני.

תודה. מי הבא בתור?

תודה רבה, אדוני יושב הראש ואדוני יושב הראש. כבוד גדול להיות כאן בכנסת ישראל.

רק תציג את עצמך.

שמי דן דייקר, אני חבר של הדירקטוריון הבינלאומי ושל הדירקטוריון גם בישראל. אני חושב שאני הוותיק ביותר במה שקשור למרכזי הטניס בישראל. אני התחלתי בגיל 14 בפורסט היל, כשג'ימי קונורס הפסיד, אחרי שהוא ניצח את ווימבלדון, פורסט היל ואליפות אוסטריה, הוא הפסיד לגיירמו וילאס בשנת 1975.

היו שלושה אנשים שם למטה, באצטדיון הישן של פורסט היל. זה היה בעצם שניים שהיו שם בווידאו – איאן פורמן וביל ליטבי ועוד אחד שהוא אז נפטר, הרולד לנדסבורג. היה להם חזון ואז – 1975 – זה היה ממש חזון כדי להקים בעצם להביא מהפך, לא פחות, במדינת ישראל וזה היה שנה-שנתיים אחרי מלחמת יום כיפור ויהדות אמריקה רצתה לעשות משהו מאד משמעותי למען הילדים וכלל אזרחי מדינת ישראל.

אז הרעיון היה שטניס זה גם מין תרפיה, הצטיינות, איכות חיים והם רצו דרך כדי לחבר יהודים, חילונים, דתיים גם יחד, ערבים ולא יהודים, מכל הקשת הישראלית. וככה הם אמרו טניס. אני חושב שאחרי 40 שנה שאני יושב כאן כאזרח ישראלי, שזה דבר מדהים, כמו שגיא אמר, דרך מרכז הטניס, כי אני הייתי בן אדם שמדורג מאד גבוה בארצות הברית כג'וניור, מתחת לגיל 18, ויצא לי להדריך את גלעד בלום ואת עמוס מנסדרוף כשהם היו קטנים, עד שהם נהיו בני 11-12 והגיעו לנצח אותי בקלות. שם בארצות הברית גייסו את הכסף בשביל מרכז הטניס.

אדוני יושב הראש, חשוב לציין שלא רק ש-300 מיליון דולרים נתרמו למדינת ישראל, מרכז הטניס עושה ליהדות אמריקה ויהדות קנדה ואירופה שתורמים, לא פחות ממה שהם עושים לנו. הייתי שמח מאד וכולנו היינו שמחים מאד להזמין אתכם לראות את הדמעות השנתיות מדי שנה, כשהתורמים מגיעים לישראל. רונן, מוריס והרבה מאמנים רואים בארצות הברית כשאנחנו הולכים למסע תרומות, מה מרכז הטניס עושה ליהדות, להנהגה של יהדות אמריקה, כשהם משתפים פעולה איתנו, רואים את הילדים, רואים את ההישגים שכמו אנדי ואחרים הגיעו אליהם, זה פשוט השפעה ציונית יהודית ערכית על יהדות התפוצות. וזה דבר שלא ידוע מספיק פה במדינת ישראל וזו תרומה מדהימה ליהדות העולמית.

לפני כשבועיים, בשולחן הזה פה, ניהלתי ישיבה וציינו את תרומת הקהילות היהודיות באמריקה לפיתוחה ושגשוגה של מדינת ישראל בכל התחומים. כנראה גם הטניס בפנים.

כן, בבקשה, הדובר הבא.

שלום, לי קוראים שאול, אני מנהל מרכז הטניס בקריית שמונה. כבוד יושב הראש, כמו שהזכרת - - -

אנחנו שכנים.

איפה אתה?

אתה מקפל את המפה אני נופל על קריית שמונה.

כבוד יושב הראש, כמו שהזכרת את הילדות שלך בבלוק למטה עם הרשת, בילדות שלי ושל אנשים בגילי, בילינו את רוב הילדות שלנו במקלט ולא היה הרבה ובכל זאת מצאנו דרך לטניס וכשהגענו לטניס לא האמנתי, לא חלמתי שאני אאמן את דודי סלע שש שנים, שהוא יהיה הנציג היום של מדינת ישראל. אבל עם הזמן, אחרי 33 שנים במרכז הטניס, למדתי שאם אנחנו לא נדע להעסיק את הילדים, אז הילדים יעסיקו איתנו. ככה הגענו לכל הנושאים החברתיים.

אתה יודע מה, לקחתי את המשפט. זה מה שאני הולך לעשות עם זה מול משרד החינוך, התרבות והספורט – אם לא נעסיק אותם הם יעסיקו אותנו.

נכון, הם יעסיקו אותנו ואז אנחנו נצטרך לשלם פי שבעה יותר ממה שאם נשקיע בטניס ונלמד אותם להיות בני אדם טובים יותר. אחרי 33 שנים אני יכול להגיד לך שעברו במרכז הטניס בקריית שמונה לפחות 20,000 ילדים, שאני שמתי לב שכל מי שהצליח להגיע יחד איתנו עד גיל 18, הפך להיות אזרח טוב יותר. טוב יותר למדינת ישראל. ואני רואה אותם ביחידות מובחרות וטייסים ורופאים ומהנדסים וההורים שלהם כל הזמן אומרים – כמו במחקר – תשמע, זה הטניס. זה המשמעת. הם קיבלו משמעת, הם למדו להילחם, הם למדו לא לוותר.

בסך הכל התכוונו לטניס, אז יצאו גם כמה אלופים, כמו שאנדי אומר, גם לזה לא התכוונו. ואני חושב שכדאי לנצל את ההזדמנות הזאת בפרישה הארצית שלנו, לעשות הרבה יותר למען ילדי ישראל. זה הכל.

תודה. יש לי עוד דובר אחד או שניים או שמיצינו? בבקשה.

אני רק רוצה להצהיר שאני אחת הדוגמאות, יש פה הרבה כאלה.

אתה יודע, אני זוכר אותך, הפרוטוקול לא זוכר אותך. תציג את עצמך.

אוקיי, אני מוריס אוחיון, המנהל של מרכז הטניס בירושלים ואני רוצה להגיד שאני אחת הדוגמאות של החזון של המרכז הזה. המרכז הוקם בשכונה שלי, אני בשכונת קטמון ט' בירושלים, ובשנת 1981, מיד אחרי השחרור שלי מהצבא הגעתי למרכז שזה עתה נבנה.

באיזה חודש ובאיזה יום השתחררת?

מאי 1981.

אחריך חצי שנה.

בדיוק כשהוקם המרכז. ובטוח לא אני ולא עוד 80% מאלה שעכשיו מאמנים במרכז לא היו יודעים בכלל מה זה טניס. אנדי הזכיר מקודם שהוא הגיע למרכז הזה בתור ילד מאורוגוואי. אני הגעתי בתור ילד מקטמון, שזה כמעט אותו דבר. ובלי מרכז הטניס אני ועוד הרבה כמוני לא היינו יודעים מה זה, וזו בדיוק מהות החזון של לשים חוץ מהמרכז הראשון, לפרוש את כל המרכזים בשכונת קטמון בירושלים או בשכונה ד' בבאר שבע או בערד, באופקים, וזה החזון המרכזי של המרכז. חוץ מהראשון, כולם במקומות כאלה שאילולי הם היו שם, המקומות האלה בטוח לא היו נחשפים לטניס.

במרכז שלי בירושלים 90% מהמאמנים ומהעובדים זה ילדים שגדלו במרכז בתור ילדים. כולם גרו בבלוק המקביל למרכז וזאת גאווה גדולה.

תודה. עכשיו אני אשאל. באתם לוועדת החינוך, יש לכם ציפיות. תדברו. עד עכשיו דיברתם על השבח, על התרומה, על הערך המוסף של הטניס ועל החזון. מה אתם מצפים? אתה יודע מה, תקשיב, אני אספר בהומור ותבין למה אני חותר.

אני הייתי ראש המועצה הדתית בבאר שבע. היה רב, נשמתו עדן, האשכנזי הרב אליהו כץ. בביקורי האחרון בברדיסלבה ראיתי את התמונה שלו ואת ציון פועלו במוזיאון היהודי שם, של סלובקיה. אז הוא סיפר שהוא היה חי תחת המשטר הקומוניסטי. אז הוא היה מארגן בסתר סדר פסח לקהילה שלו. באחת השנים, הנדיבים, אפרופו ידידים, נהגו לסדר משובח. אמרו לו החברה מהקהילה הרב, מה השלטונות עזרו? ענה – רבותי, מה, אתם לא יודעים? אני הבאתי את המצות והחרוסת, הם דואגים למרור כל השנה. אל תספרו לי על המרור שהריבון, שהממסד עושה לכם. מה אתם מצפים?

יושב בפניכם כרגע יושב ראש ועדת החינוך של הכנסת. מה אתם מצפים?

אני אראה לך את השקף האחרון פה. דרך אגב, אני רק אגיד משהו. מה שיש לך על השולח מולך, זה משהו שליאור לא אמר, אבל אני חשבתי שהוא פשוט מדהים. הכותרות האלה, מה שהם עשו זה שעל כל מילה שהם שמעו במחקר, הם העלו קצת את הפונט ואז זה מראה לך מה הם מצפים מהמחקר הזה.

אבל להגיע לשאלה שלך. זה בסוף, בסופו של דבר העוגה של הארגון. חצי מהמשאבים שלנו כרגע, בשביל לתפעל את כל הארגון הזה ולקחת אותו קדימה, מגיע מההורים ומהילדים עצמם במקומות שאנחנו נמצאים בהם. וכולנו יודעים כמה זה קשה במציאות של היום, שכל כך הרבה נופל על הילדים ועל ההורים. אנחנו עושים את זה כרגע אך ורק בגלל שאין לנו מקורות אחרים וזה כואב לנו, וכשהתחלנו את התהליך הזה - - -

איפה משרדי הממשלה? באיזה צבע הם?

משרד הממשלה לא קיים.

לא קיים.

הוא בצהוב והוא באפס אחוז. הרשויות המקומיות - - -

אפילו לא בתמיכה? עזוב תקצוב. תקצוב זה פנטזיה. אפילו לא במבחני תמיכה?

לא. במבחני תמיכה של העיריות השונות, הרשויות, אנחנו בשלושה אחוז מסך כל התקציב שלנו.

חשבתי שאתה לא מסמן, כי 3% - - -

31% זה תרומות שאנחנו מגייסים מכל העולם כדי לעשות את מה שגיא דיבר עליו.

תגיד לי, ארנונה הם מחייבים אתכם?

בטח.

אז אמרתי לך, זה המרור. לא רק שהם לא מביאים מצות וחרוסת, הם מביאים מרור.

זה כמובן. הבעיה היא שהקונספט הזה, שאנחנו העשירים, שאנחנו הספורט של העשירים - - -

משרד התרבות הוזמן, גברתי המנהלת?

משרד התרבות הוזמן והודיע שיש לו ישיבות אחרות ואין להם נציג.

אז בואו אני אגיד לכם איזה ישיבות יש ויכולות להיות. אם לא בוועדת החינוך, התרבות והספורט שמשרד התרבות נמצא - מה יכול להיות? כלכלה? מה יכול להיות, כספים? חוץ וביטחון. ככה זה. שם אתם נמצאים בסדרי העדיפויות של משרד התרבות. ואני אומר את זה למרות שאני יש לי הערכה רבה לשרה, אבל אני אביע את מחאתי בפניה. וגם אם יש ישיבות אחרות, מצבת כוח האדם של משרד התרבות היא לא שלושה אנשים בלבד. בבקשה.

אז זהו. אז בסופו של דבר - - -

ארי, רק שכחת שכבוד שרת התרבות והספורט ביקרה אצלנו, בקריית שמונה לפני שבועיים ויחד עם העוזר דווקא כן - - -

בסדר, אם זה שבועיים זה עדיין לא חלחל. אנחנו ננסה לבדוק מה היא מתכוננת לעשות. אנחנו נוציא סיכום לדיון הזה.

לפי דעתי אנחנו בתקופה שהייתי קורא לה היסטורית. כי את ההזדמנות שיש לנו היום מולך - - -

סליחה, לפני כן, לפני ההיסטוריה. מדברים, אפרופו זה היסטוריה. פעם, בהיסטוריה, היה תקצוב? הייתה תמיכה היסטורית?

לא הייתה תמיכה - - -

אף פעם?

בגלל שחלק מזה, אני מניח, זה גם באשמתנו. האנשים המכובדים שהגיעו מחו"ל היו כל כך כנראה מלאים במשאבים ולא היו צריכים לקטר - - -

זה הרבה סיבות. כמו שאמר חבר הכנסת רזבוזוב והתפיסה החברתית של כביכול הספורט הזה וזה שיש צרות אחרות ומה עכשיו טניס?

אז את התהליך שאנחנו עושים מולך עכשיו, את התהליך שעשינו לפני שבועיים מול שרת התרבות והספורט בקריית שמונה, שזה היה ביקור ראשון שבו היא נחשפה לארגון בפעם הראשונה, בפגישה שאני ערכתי עם המנכ"ל של משרד הספורט, איזה חודש לפני, זו פעם ראשונה שאנחנו מגיעים אליכם ומספרים את הסיפור ועושים את מה שחברת הכנסת סיפרה, על הנושא של יחסי הציבור, גם מולכם.

יש אגודה לספורט הטניס?

יש איגוד.

והם אתכם? משלבים?

הם איתנו, אבל הם גם כן. הם מתוקצבים.

אני לא סתם שואל.

ראה, אנחנו היחידים אני חושב - - -

אתה יודע שיש עד היום, מאז שמפא"י נעלמה, נשארו אגודת הצמחים, אגודת החציל ותראה מה קרה לירקנים ולמגדלים ולחקלאים. יש לי תחושה שגם האיגודים האלה קצת צריכים לשנות איזה דיסקט, לפעמים הם תקרה גם.

הם עסוקים בעיקר בתחרות.

בוא אני אספר לך, זה על חשבון שלי, אז בוא אני אומר לכם. מאז שנכנסתי לבניין זה ישיבה רודפת ישיבה, אבל אתה יודע, כשהמרגלים, שלח אותם משה לתור את הארץ, הם חזרו עם דיבה רעה על הארץ. אחת הסיבות ש - - -, הרי את מי הוא שלח? הרי הוא לא שלח את דלת העם. ככה התורה מגידה. נשיאים, ראשי אבות, ראשי בית ישראל. למה הם הוציאו דיבה רעה על הארץ? בדרך הוא אמר תקשיב, עד עכשיו היינו במדבר, היה לי תקפיד, אני נשיא זה ואתה נשיא שבט זה. אם מחר נכנסים, זהו, נגמר. אין לנו תפקידים.

גם פעם הייתה פוליטיקה אתה אומר.

כן.

כבר במרגלים.

אז הוא אומר אין לנו, אנחנו נכנסים לארץ, נגמר התפקיד שלנו. יש סברה כזאת שאומרת. לא אמרתי את זה על האיגודים, אבל כל אחד ייקח את זה עם הדמיון שלו. בסדר. בואו נסכם. אני רוצה לסכם.

אני רוצה לסכם, אדוני. לתמצת את זה בשלושה דברים שאני כן רוצה לבקש את עזרתך.

בבקשה.

אחד – מודעות. תעזרו לנו. בעצם זה שאתה נחשפת היום ושמעת וחברי הכנסת, תעזרו לנו במגזר הציבורי, שיבינו מה אנחנו עושים.

שניים – תקצוב שכבר אמרת ואני בטוח שתתייחס; והדבר השלישי זה חינוך. אנחנו רוצים לבקש את עזרת יושב ראש הוועדה. לא רוצים כסף. בעניין הזה לא התקציב הוא העניין.

אישור כניסה.

כן.

כמו שאמרנו, המיזם הזה שהצענו - - -

בגני הילדים, בכיתות - - -

אז בוא אני תוך כדי הליכה ינסח את דברי הסיכום. לא כתבתי אותם. בדרך כלל אני כותב אותם תוך כדי. ואני אומר לכם א', את רושמת את הסיכום?

בהחלט.

כי בדרך כלל אני גם את זה חוסך לך. עכשיו לא.

הוועדה מודה קודם כל למרכז הטניס ולכל האורחים שלנו, לכל מנהלי הסניפים, קודם כל שחשפתם אותנו לכך ועל הדיון הנפלא הזה.

הוועדה עמדה מקרוב על הערכים הנוספים הנלווים לענף הספורט הזה, כפי שאתם באמת, זה חזק. לא שמעתי, אני אומר לכם, לא שמעתי אפילו מאחד, שאולי בהשקעה הזו נצמיח את האלוף הבא, שזה לגיטימי. כולכם פה, אחד אחרי השני דיברתם על הערכים, על המסר החברתי ועל צמצום הפערים בחברה הישראלית, שזה לעצמו ראוי לשבח וראוי לציון.

זה לגיטימי ואני קורא לכם להצמיח את האלופים הבאים, זה לא קשור. זה לא קשור. לפעמים דברים שבאים בהיסח הדעת, הם יותר מתוקים. איך אמרת? לא תכננתי להיות אנדי רם. הנה. אז קודם כל הוועדה מודה לכם.

ועכשיו אני קורא לכם. עד עכשיו כנראה הצניעות הייתה בעוכריכם, אם אפשר לומר את המילה הזאת. תכינו תכנית. אני אאתגר אתכם. תכינו תכנית להשתלבות בפעילות בלתי פורמאלית בבתי הספר וכן מול השלטון המקומי. אני לוקח את זה לאחריותי. אנחנו נקיים דיון עם משרד החינוך ועם מרכז השלטון המקומי, כדי לראות איך אנחנו מטמיעים את זה.

דבר שלישי, הוועדה מוחה על כך שמשרד התרבות לא מצא לנכון לשלוח נציג מטעמו לדיון הזה. הוועדה קוראת לשרת התרבות לקחת את ענף הטניס לידיים מה שנקרא, בתכנית העבודה לשנים 2017-2018. 2016 כבר-. עכשיו מכינים תקציב לשנים 2017-2018, דו שנתי. לקחת את ענף הטניס. אני חושב שזו תמיכה קטנה.

אני אספר לכם, אני כשר לשירותי דת, אני אספר לכם משהו שקשור לכביש 5, אבל זה בסוף. זה משהו שדוחה את ההגעה לשם בגלל הטניס. במשרד שירותי הדת יזמתי באמצעות ההסתדרות הציונית מיזם קטן בשיתוף פעולה איתם, סך הכל 8 מיליון שקלים. לא הבאתי את זה בר מינן ממשרד האוצר, זה היה מהתקציב הקואליציוני שלנו לפעילות בקמפוסים בגולה. ה

פילנתרופיה שם שמה עשרות מיליוני דולרים. התקבלתי בכבוד מלכים. אמרתי לו אני מתבייש. אני הריבון, מדינת ישראל, שר בממשלה, מגיע עם 8 מיליון שקלים שאני לא רוצה להגיד לכם מה זה שווה בפרויקט הזה. מה אתה כל כך מתלהב? אמרתי את זה לאהרון וולפסון, שהוא אחד הנדיבים. הוא אומר לי אתה לא מבין, זה לא הכסף. זו פעם ראשונה שמישהו משנה את הדיסקט בממשלת ישראל, שגם הגולה צריכה היום השקעה לא בה. הפילנתרופיה הגדולה תמשיך להגיע מהגולה, אבל יש פעולות קטנות שבלי מדינת ישראל, זה האינטרס שלה, פעולות יזומות של סטודנטים שאין להם שום זיקה למדינת ישראל. הפוך.

אמרו לנו סטודנטים במיזמים האלה – עד הפרויקט הזה, עד המיזם הזה – מדינת ישראל בשבילי הייתה נטל. אני הייתי צריך להסתיר את הזהות הזאת כל פעם. רק סבלתי בגללכם. 8 מיליון שקלים.

הוועדה קוראת לשרת התרבות להכניס את מרכזי הטניס במדינת ישראל לתכנית עבודה ולתקציב 2017-2018.

הוועדה תמשיך לעקוב אחרי ההתפתחויות ותקיים דיון נוסף, כשהחומרים יהיו מוכנים.

כל הכבוד.

תודה רבה לכם. הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:30.