הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 197

מישיבת ועדת החוקה, חוק ומשפט

יום שני, כ"ט באייר התשע"ו (6 ביוני 2016), שעה 12:15

תקנות הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (תנאי קבלה ושהייה של מטופלים ותקן עובדים במרכז מורשה) (תיקון) התשע"ו-2016.

חברי הוועדה: זאב בנימין בגין – מ"מ היו"ר

אורי מקלב

רויטל סויד

אוסאמה סעדי

לילך וגנר - יעוץ וחקיקה פלילי, משרד המשפטים

שרונה עבר הדני - יועצת משפטית, משרד הבריאות

גליה ניב - הממונה על הרישוי לפי חוק הגנה על הציבור, משרד הרווחה

נועם פליק - יועץ משפטי בלשכה המשפטית, משרד הרווחה

אלעד דהן - עוזר מנכ"ל, הרשות לשיקום האסיר

ליאת קליין - היועצת המשפטית, איגוד מרכזי הסיוע

לרשימת השדלנים שנכחו בדיון – ראו בקישור זה.

נעמה מנחמי

אסף פרידמן

חנה כהן

תקנות הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (תנאי קבלה ושהייה של מטופלים ותקן עובדים במרכז מורשה) (תיקון), התשע"ו-2016

שלום לכולם, אני פותח את הדיון בתקנות הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין (תנאי קבלה ושהייה של מטופלים ותקן עובדים במרכז מורשה) (תיקון), התשע"ו-2016. בבקשה, משרד הרווחה.

בינואר 2014 פורסמו התקנות של הגנה על הציבור (תנאי קבלה ושהייה של מטופלים ותקן עובדים במרכז מורשה), אשר קובעות בין היתר את התנאים שדרושים להפעלה תקינה של מרכז מורשה לטיפול בעברייני מין. במסגרת התקנות הושמטה בטעות כל ההתייחסות לוועדת השחרורים כאשר מדובר על בית משפט, שוועדת שחרורים או בית משפט מאשרים את התוכנית לשיקום מונע בהתאם לחוק.

התיקון פה בא לתקן שלושה סעיפי תקנות - תקנה 6, 10 ו-11 – שההתייחסות שלהן שיש התייחסות לבית המשפט, להוסיף גם את ועדת השחרורים לפי העניין. זה התיקון המבוקש.

רק להבהיר – תקנה 6 שמוצע לתקן עוסקת בתהליך הקליטה של המטופל ולפיה צריך להסביר לו את התנאים של השיקום המונע כפי שנקבע על-ידי בית המשפט, ועכשיו גם ועדת השחרורים;

תקנה 10 עוסקת בהארכה מחודשת של תוכנית הטיפול ומורה שאם רוצים לעשות איזשהו שינוי בתוכנית הטיפול, צריך לקבל לכך את אישור בית המשפט, ועכשיו שוב נוסיף את ועדת השחרורים;

התיקון האחרון עוסק בהפסקת טיפול ושהייה של מטופל במרכז מורשה ומבהיר שנדרש לצורך הפסקת השיבוץ של מטופל כזה אישור של בית המשפט, ועכשיו גם ועדת השחרורים, הכל לפי העניין כמובן.

מה אתם מבקשים?

להוסיף את ועדת השחרורים. כרגע רשום רק בית המשפט. זו טעות טכנית.

אין כאן בנוסח העילה להפסקת הטיפול. זה נראה לי עניין מרחיק לכת וצריך להסביר – יש כבר מנגנון כזה, חשוב, ודאי מועיל, ואין כאן עילה להפסקת הטיפול.

אני אוסיף את הערתי השנייה לגבי ההודעה. ב-(ג) נאמר: הודעה על הפסקת טיפול תימסר למטופל באחת מדרכים אלה: שיחה אישית או הודעה בכתב – שוב, בגלל חשיבות הנושא אני חושב שצריך לנקוט בשתי הדרכים ולהתחיל בהודעה בעל-פה. ראוי שהמנהל יקרא למטופל, יסביר לו מדוע מפסיקים את הטיפול ואחר כך, לשם הסדר הטוב וכדי שהעילה תהיה ברורה ולא יהיה מקום לאי-בהירות בעתיד, גם יישלח לו מכתב בעקבות זאת. אני חושב שזה יותר נכון, אבל תגידו את ניסיונכם. עדיין אין לנו ניסיון רב.

נתחיל בעילה – על-פי זאת יכול מנהל ברצותו להפסיק, ברצותו להמשיך טיפול בעבריין קשה כזה.

אני רק אציין שההפסקה אינה רק של המנהל, אלא בהתייעצות עם הצוות המקצועי והגורם המקצועי המתאם, שהוא זה שקובע את תוכנית השיקום ומביא אותה בפני בית המשפט.

אני מוכן להרחיב. לדידכם, למשרד הרווחה, מהי עילה נכונה להפסקת טיפול אחרי שהושקע הרבה מאמץ בטיפול, והייתי אומר גם הושקעה תקווה בטיפול מבחינת הציבור?

אני הממונה על הרישוי לפי חוק הגנה על הציבור מפני ביצוע עבירות מין. אני יכולה לדבר על הפרקטיקה של מה שנעשה עד עכשיו. כמובן שהפסקת טיפול של מטופל במרכז מורשה אינה עניין של מה בכך והיא גם עניין די נדיר. כפי שנאמר כאן, עד שאדם כבר מגיע לטיפול ומושקע בו הרבה מאוד, צריכים לקרות דברים די קיצוניים כדי שהטיפול יופסק ביוזמת הגורמים המטפלים. כרגע עולה לי בראש מקרה אחד כזה, שהיה בחודשים האחרונים, של מטופל במרכז יום שבמהלך הטיפול התברר שבהפסקות, בזמנים שהוא לא בתוך הקבוצה, הוא מתעלל במטופלים אחרים, מעביר להם חומרים פורנוגרפיים, יש לו התנהגויות שפוגעות בטיפול שלו ופוגעות בטיפולים של מטופלים אחרים, וזה גם קרה אחרי שהוא עבר לשלב ב', שהוא השלב היותר מתקדם.

אז הוא מפריע במרכז.

לא רק שהוא מפריע, הוא פוגע, הוא יוצר נזקים ממשיים.

אני אגיד לך למה אני שואל, סליחה, כי אני הבנתי שההפסקה בטיפול היא לגבי מטופל שהצוות והמנהל מניחים אחרי זמן שאין סיכוי לשקם אותו, לשפר את מצבו.

זו יכולה להיות עילה נוספת. במקרה הזה שאני מדברת עליו זו היתה סיבה משולבת. זאת אומרת, ההתרשמות היתה שאם הוא עבר את כל שלב א' בטיפול והגיע כבר לשלב ב' ועדיין אלה ההתנהגויות שלו, כנראה באמת שהתועלת היא לא כפי שציפינו. דבר נוסף, אנחנו רואים שהוא גם מפריע למטופלים אחרים וגורם נזקים לטיפול שלו וגם של מטופלים אחרים. במצב כזה, כמובן שההפסקה אינה מיידית, נערכו איתו הרבה מאוד שיחות, נעשו הרבה מאוד ניסיונות טיפוליים, עד שזה הגיע למצב שבו ההתרשמות היתה שכבר אין ברירה ובהתייעצות עם הגורם המקצועי המתאם ובשיחות משותפות ביחד איתו נעשתה ההפסקה של הטיפול.

האם זה יהיה נכון, מבחינת תועלת הציבור, להזהיר אותו? כלומר, לכלול בתקנה צורך באזהרה. המנהל יזמין אותו לשיחה, יאמר לו: התנהגותך כזאת וכזאת, מזיקה, אנחנו שוקלים את הפסקת הטיפול ועכשיו אתה על תנאי למשך חודש ימים. לא הייתי רוצה לראות ויתור מוקדם מדי על הטיפול עם היתרונות למטופל ולציבור שיש בו.

התשובה מתחלקת לשני חלקים: תשובה עניינית לשאלה ואיזושהי הערה כללית. עניינית לעצם השאלה – במצבים מסוימים לאזהרה יש ערך ותכלית, למשל כמו במקרה הזה שאותו תיארתי, שיש התנהגויות מסוימות שאותן אנחנו רוצים להפסיק. במצבים אחרים, אם למשל ההתרשמות אחרי פרק זמן מסוים היא שהמטופל לא מפיק תועלת מהטיפול במרכז המסוים, כי למשל הרמה הקוגניטיבית שלו היא נמוכה מדי בשביל הטיפול שנעשה במרכז הזה וצריך להפסיק שם ולהתחיל במקום אחר – אין ערך לאזהרה, כי הוא לא יוכל לשפר שום דבר. לכן אני חושבת שאפשר להסתפק בהנחיה לקיים שיחה ביחד עם המטופל ולהסביר לו את הסיבות להפסקה ולא בהכרח בכל מקרה אזהרה, כי לא תמיד לאזהרה יש ערך. זה לשאלה העניינית.

איך אתם מנחים? האם יש לכם הנחיות למרכזים האלה איך לנהוג? למשל, כשיש טעם באזהרה, אנא תקפידו על אזהרה, תנו לו הזדמנות.

אני אסביר. אנשים שזו בעייתם או בעיות דומות, ללא מעטים מהם יש חברים באיזה מועדון, מטופלים נורא מעצבנים. פשוט מעצבנים את הצוות ואנחנו צריכים להיזהר ש"עיצבון" כזה – אני אגיד את זה באופן חיובי: שיכילו אנשים כאלה במידת האפשר. אני מניח שכך הוא הדבר, אבל בנוסח הזה הייתי רוצה לדעת שזה אכן כך.

אני מזכירה שכפי שכתוב כאן, בדיוק באותם סעיפים בתקנות שאותם אנחנו באים לתקן ולהוסיף את ועדת השחרורים, ההחלטה אינה של המסגרת עצמה. ההחלטה נעשית על-ידי המסגרת בשיתוף של הגורם המקצועי המתאם, שהוא קצין מבחן למבוגרים או נציג הרשות לשיקום האסיר, ונקבל את אישור בית המשפט, ועכשיו אנחנו מבקשים להוסיף את ועדת השחרורים במקרים המתאימים. זאת אומרת, זו לא ההחלטה של המסגרת לבד.

דבר שני, המסגרות מונחות לדווח לנו, זאת אומרת למפקח על המסגרת ולי כממונה, על כל מקרה של אירוע חריג. הפסקת טיפול של מטופל היא בוודאי ובוודאי אירוע חריג, ואז גם מתקיימת שיחה ודיאלוג בין המסגרת לביננו סביב הדברים שהובילו לאירוע החריג וההתנהלות סביב האירוע הזה.

דבר נוסף, וזו ההערה הכללית שרציתי לומר – אני מבקשת להזכיר שמטפלים ייעודיים שלקחו על עצמם לטפל בעברייני מין הם אנשים שמורגלים לטפל באנשים שעברו על החוק, באנשים שספציפית ביצעו עבירות מין וזו מטרתם, זה הייעוד שלהם, זה מה שהם רוצים לעשות. הם רוצים לטפל, הם לא רוצים להימנע מטיפול ולכן ברוב המקרים הם יעשו כל מה שניתן כדי לאפשר למטופל את מרב ההזדמנויות.

אז אנחנו נשארים רק עם ההצעה שלי לתקן ב-11(ג).

לא הבנתי.

משהו בסגנון של: הודעה על הפסקת טיפול תימסר למטופל בשיחה אישית.

כלומר, בלי המילה: "באחת". בסעיף כתוב: באחת מדרכים אלה, ואני מציע להוריד את המילה "באחת", וזה יהיה הודעה על הפסקת הטיפול תימסר למטופל בדרכים אלה: בשיחה אישית, ובעקבותיה - שיהיה ברור שאנחנו מתחילים בשיחה אישית ולא שולחים מכתב ואחר כך מסבירים לו את המכתב.

אז אולי רק נוסיף: ככל הניתן בשיחה אישית עם המנהל.

בפרקטיקה זה מתקיים.

בגלל זה כתבתי: ככל הניתן.

אבל עובדה שפה רציתם להתיר מצב שבו ניתן גם לשלוח מכתב ולא לדבר עם המטופל. אני מציע שזה יהיה הכלל, שהמנהל משוחח עם המטופל ואחר כך - - -

ואם הוא רוצה לחזור ולשתף פעולה?

כן, דיברנו על אזהרה. אני מקבל את ההכרעה של החברים, שהמטפלים חזקה עליהם שהם רוצים להמשיך בטיפול כי זה ייעודם ולא מחמת גחמה.

אבל תמיד יכול להיכנס משהו אישי כזה.

חשבתי ולכן הצעתי אזהרה.

אבל היא דיברה על מספר מנגנונים בדרך ומספר גורמים שההחלטה הזאת היא בשיתוף שלהם. לכן אני מניחה שדווקא צירוף כל הגורמים האלה שצריך את אישורם פלוס העובדה שבסך הכל גם רצונם של המרכזים - ככל שאפשר לדבר על גוף עם רצון – וגם רצונם של המטפלים עצמם הוא לטפל.

אפשר אפילו לומר שעצם קיום השיחה יכול לפתוח פתח. לכן ביקשתי שלא יכתבו מכתב. אגב, יש פתגם רוסי של איכרים: מה שנכתב בעט, בגרזן לא יימחה. מה שכתוב, זה כבר עומד.

מנחם בגין אמר: גם מה שברור וגם מה שנכתב, צריך להיאמר.

אף פעם לא שמעתי אותו אומר את זאת. בישיבה הקודמת מסרתי את הגרסה המוכרת לי, כפי שהוא דיבר עליה. ההקשר – היה משא ומתן עם מצרים. הוא היה ראש הממשלה והוא דיווח לממשלה על המשא ומתן. ואז הוא סיפר שהיה דיון עם היועצים, עם המומחים או עם הנשיא סאדאת בעצמו. אמרו: זה מובן מאליו, לא צריך להכליל. הוא ציטט את רישלייה, הקרדינל מלפני 400 שנה, שאמר ליועצים שלו: אם זה מובן מאליו, אז תכתבו את זה. זה הנוסח המקורי, אבל בינתיים זה כבר קיבל כנפיים אחרים, כמעט כמו "יש שופטים בירושלים".

מה שמטריד אותי זה דבר כזה – מסירת ההחלטה למטופל על הפסקת הטיפול היא אחרי מצב שבו בית משפט או ועדת שחרורים החליטו על הפסקת טיפול, כי אחרת אין החלטה. אין החלטה על הפסקת טיפול עד שאין גורם מוסמך, שהוא בית משפט או ועדת שחרורים.

לא הבנתי את זה כך, סליחה.

כך אני מבינה.

זה ב-(ב): לא יופסק הטיפול לפני שניתן אישור בית משפט.

כתוב: "... רק לאחר שניתן אישור בית משפט או ועדת שחרורים, לפי העניין...". זאת אומרת, הוא היה בדיון בבית משפט או בוועדת שחרורים שבו הוחלט על הפסקת הטיפול.

איפה את קוראת?

ב-(ג)(2).

אני מדבר על 11.

אומרת לילך שבעצם סדר העניינים הוא כזה שכשאתה מגיע לעשות את אותה שיחת סיום ואותו מכתב סיום עם המטופל, זה כבר אחרי שעברת דרך בית המשפט.

לא ראיתי את זה.

זה הסיפא של (ב).

אני אקריא את (ב): החליט המנהל או רכז הטיפול, לפי העניין, על הפסקת טיפול במסגרת ביצוע תכנית לשיקום מונע – לא יופסק הטיפול אלא לאחר דיווח לגורם המקצועי המתאם ולא תופסק שהותו של המטופל במרכז מורשה לפני שניתן אישור בית המשפט או ועדת השחרורים, לפי העניין לך.

במצב כזה, בשיחה עם המנהל אין מצב שעכשיו המנהל ייתן לו הזדמנות נוספת. כלומר, השיחה נועדה להבהיר את המצב שלכאורה הוא היה גם שותף לדיון, שהדיונים נעשו בפניו והוא היה שותף להם. לכן השיחה היא לא טרם.

אוקיי, אז (ב) היה אולי צריך להיות לפני (א). אבל שאלתי היא: מי מביא את ההחלטה על הפסקת הטיפול בפני ועדת השחרורים או בית המשפט? מי הגורם המביא את ההחלטה בפניהם?

הגורם המקצועי המתאם. אם זה בקהילה זה שירות מבחן למבוגרים, ואם זה אסירים משוחררים - - -

הוא מביא בפני ועדת השחרורים להחלטה. שאלתי, בנוסח הקודם בשינוי מה: האם ההחלטה להביא בפני ועדת השחרורים או בית המשפט, האם היא נמסרת באיזשהו שלב, ובאיזה דרך, למטופל שיש כוונה להפסיק את הטיפול? הרי אין לו עורך-דין. ההליך נפתח על-פי זאת על-ידי המנהל או הצוות באותו מרכז מורשה, אבל צריך להזהיר את הבחור או את האיש ולומר לו: דע לך, בעוד שבועיים יש לנו דיון בוועדת השחרורים ואנחנו עומדים להעלות אותך לשם. אני חושב שזה ראוי.

בפרקטיקה זה כמובן נעשה. מדובר בתהליך ארגוני.

בסדר, אבל אנחנו מפרטים פה כל כך הרבה שהיה כדאי.

אולי אפשר להוסיף ל-(א), אחרי "החליט המנהל להפסיק את הטיפול והשהות של מטופל במרכז מורשה, יעשה זאת בהתייעצות עם הצוות הטיפולי ובשיתוף הגורם המקצועי המתאם": ויודיע על כך למטופל. כמובן שננסח את זה יותר טוב.

צריך להודיע על הכוונה, הוא עוד לא החליט.

כל עוד אין אישור בית משפט לכאורה אין קביעה של הפסקה.

"החליט המנהל" – אולי גם זה לא נכון להגיד ואולי כדאי לומר "שקל המנהל" או "התכוון". נחשוב בהמשך על הביטוי הנכון יותר. הכוונה היא שכשיש לו איזושהי כוונה הוא צריך להתייעץ עם כל הגורמים ולהודיע למטופל, לשוחח עם המטופל ולתת לו להשמיע את דבריו בנושא.

היתה פה קודם רביד דקל ובנוסח שלה אומר: אני מציע שנזדקק להבניה עמוקה יותר של התהליך בהזדמנות זאת. אני לא צריך לספר לכם כמה זה עדין, יש משפחה, יש האדם עצמו. היות שזה כתוב כל כך בפירוט, אני מציע שנשמור על כבודו של האדם הזה.

לכן נחליף את ה"החליט" ב"שקל" או משהו דומה, ונוסיף הודעה למטופל.

ההערה של לילך היתה בדיוק במקום. התוספת הזאת נראית לי חשובה.

כמה מקרים כאלה היו או שיש כאלה או צפויים כאלה?

המספרים של שנת 2015 ניתנו כמובן בדיווח השנתי שלנו שנמסר ב-1 במרץ. אני יכולה לעדכן לגבי מטופלים שיש כרגע. המספרים שאני אומרת הם לא רק אנשים שמטופלים במסגרת תוכניות לשיקום מונע. כפי שכתבתי בסקירה השנתית שהגשנו, אנחנו מטפלים גם באנשים במסגרת החוק וגם באנשים שעדיין לא נכנסו לתוך החוק. זאת אומרת, אנשים שנמצאים בשלב של מעצר ומודים ומקבלים אחריות או אנשים שנמצאים בשלב שהורשעו ונמצאים בשלב של דחיית ההליכים המשפטיים ובית המשפט נותן להם הזדמנות טיפולית.

לנתונים - כרגע בהוסטל מטופלים 13 אנשים; במרכז היום מטופלים כרגע 41 אנשים בשלבים השונים; טיפול תרופתי במסגרת אותו מרכז ניתן ל-22 אנשים; במרכזים למתן טיפול ייעודי מטופלים נכון להיום כ-100 אנשים; בקבוצות שלנו בתוך שירות המבחן מתקיימות כיום 17 קבוצות, מתוכן 11 קבוצות לטיפול ייעודי ושש קבוצות הכנה פסיכו-חינוכיות. מטופלים בהן כ-150 מטופלים נכון לעכשיו.

כמה טיפולים הופסקו?

מעט מאוד. יש טיפולים שמופסקים מכיוון שהאדם נכנס לכלא. כלומר, בית המשפט החליט בסופו של דבר, למרות הניסיון הטיפולי, לשלוח אותו לכלא. זה לא המון מקרים, מדובר במקרים בודדים בשנה.

יש טיפולים שהופסקו כי המטופל החליט בעצמו שקשה לו מדי, שהוא מעדיף אפילו כלא.

אבל זה תנאי לשחרור. הטיפול איננו תנאי בוועדת שחרורים?

מדובר על שלושה שלבים שונים.

בזאת הוא מפר תנאי מתנאי שחרורו?

מדובר על שלושה שלבים אפשריים: שלב אחד יכול להיות טיפול במסגרת צו מבחן, ואז אם האדם מפר את צו המבחן הוא חוזר לבית משפט ובית המשפט מקבל החלטה אחרת. נעשית שיחה עם האדם על כך והוא מקבל את ההחלטה שלו;

האפשרות השנייה היא כתנאי מתנאי השחרור על תנאי ממאסר, ואם הוא מפר את התנאים הוא חוזר לוועדת השחרורים וניתן להפקיע את הרישיון שלו.

המקרים הם בודדים. חמישה, שישה מתוך 150, זה שניים שלושה אחוזים.

בפירוש מקרים בודדים.

והצלחות?

ההצלחות שלנו, כפי שתיארנו בדיון הקודם, הן יפות, גם בהקשר של רצידיביזם וגם בהקשר של ההבנה שלהם, של צורת החשיבה שלהם, של היכולת שלהם להימנע ממצבים שגורמים להם לפגוע, של היכולת שלהם לתקשר בצורה נכונה יותר עם הסביבה. הטיפול בפירוש מועיל.

מצוין. אז זה הסיכום.

מי בעד הסיכום כפי שסוכם בהסכמה?

הצבעה

בעד – 1

נגד – אין

נמנעים – אין

הסיכום נתקבל.

פה אחד. אין מתנגדים ואין נמנעים.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:40.