הכנסת העשרים

מושב שני

פרוטוקול מס' 242

מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות

יום רביעי, י"ז באייר התשע"ו (25 במאי 2016), שעה 10:150

תרומת יהדות ארה"ב בתחומי הרווחה לקידום אוכלוסיות חלשות – במסגרת ציון יום מאה שנות מעורבות יהודית-אמריקאית ביישוב ובמדינת ישראל

חברי הוועדה: אלי אלאלוף – היו"ר

מאיר כהן

נילי בן דור - מפקחת ארצית לניהול ידע והדרכה, אגף מש"ה, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

דינה בן לביא - מפקחת ארצית, אגף השיקום, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

בנימין בהר - רכז ומתאם במחלקה הבינלאומית, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

שרה כהן - מנהלת שירות הרווחה, משרד העלייה והקליטה

ג'וש שוורץ - מזכ"ל וסמנכ"ל קשרי ממשל וביטחון, הסוכנות היהודית

דנה זקס - מנהלת תכניות ש"ש ויוזמות חברתיות, הסוכנות היהודית

רבקה כספי - סגנית נשיא המשרד הישראלי לפדרציות היהודיות צפון אמריקה

טליה לידר - נציגת הפדרציה היהודית של פילדלפיה

גליה גרנות - מנהלת תכניות קרן משפחת רודרמן

דוד גמפל - מנכ"ל קרן שוסטרמן ישראל

דוד ברק גורודצקי - אוניברסיטת חיפה

תום ליבוביץ' - תגלית

רותם שרון - תגלית

ענבל פלד - תגלית

אופירה בינו - תגלית

ענת כהן שמואל

חבר המתרגמים

תרומת יהדות ארה"ב בתחומי הרווחה לקידום אוכלוסיות חלשות – במסגרת ציון יום מאה שנות מעורבות יהודית-אמריקאית ביישוב ובמדינת ישראל

בוקר טוב. אנחנו בתאריך 25.5.2016, י"ז באייר תשע"ו, השעה 10:15, ברוכים הבאים.

אנחנו אמורים לדבר על תרומתה של יהדות ארצות-הברית בשנים האחרונות למדינה שלנו, למדינת ישראל, המדינה של כולנו. אני חייב להגיד שאני מוצא שהנוכחות היא לא מספיק מרשימה ואני מצטער. הנושא כל-כך מרכזי בחיי מדינת ישראל. אני מקווה שבוועדות אחרות יש יותר נוכחות.

חברי כנסת מדברים על יהדות ארצות-הברית רק אם שולחים אותם לסיור שם.

אז אני מודה שלא הייתי אף פעם בסיור מקצועי בארצות-הברית, זה לא הדבר שמונע. אני רוצה להתחיל בנימה אישית: למי שלא יודע, אני יליד מרוקו. יהדות ארצות-הברית השפיעה על חיי ועל חיי משפחתי מאז ומתמיד, מפני שבזכותה הגיעו הג'וינט וחיזקו אותנו עוד לפני הקמת המדינה, גם אם החמאה היתה מלוחה ולא לטעמנו והמכנסיים הקצרים הראו חלקים לא רצויים. אישית בשמי, בשם משפחתי ואם מותר לי להתיימר לייצג פה את יהדות מרוקו, אני מבקש להודות ליהדות ארצות-הברית על כל מה שהם עשו עבורנו, ולא רק במהלך השנה האחרונה.

מתוך שלושת הנושאים שבהם עוסקת הוועדה שלנו, שניים מהם קשורים בצורה הדוקה מאוד ליהדות ארצות-הברית, לכן בחרנו לדון בשני נושאים אלה. גם בנושא השלישי אפשר היה לדון, אבל השניים הם נושאי הבריאות והרווחה. בתפקידיי הקודמים לכל אורך הקריירה המקצועית שלי בארץ, שני הנושאים האלה, לולא תרומתה של יהדות ארצות הברית, הרי שהחברה שלנו היתה נראית הרבה פחות מוצלחת מכפי שהיא נראית היום, גם אם עדיין ודאי ניתן לשפר אותה.

אני שוב חוזר, זה לא רק כספי יהדות ארצות-הברית, אלא המעורבות המקצועית, הרגשית והתמיכה המתמדת בכל הנושאים הקשים שהיו במדינה, גם אם לפעמים ההתנהגות לא היתה מוצלחת. לפעמים, בטעויות שונות, כאלו ואחרות, לא הבינו בדיוק את המצב. אבל ההערכה היא בעיני בסך-הכל בלתי מוגבלת, היא אדירה ולא תמיד המילים יספקו את התחושה.

אתם יודעים, אני עסקתי בסוכנות היהודית הרבה שנים, עם הפסקה למשרד ראש הממשלה בנושא שיקום שכונות, ולמרות כל מי שמתיימר להגיד שיקום שכונות, זהו קודם כל רעיון של יהדות העולם, באמצעות ניסים גאון, שהשפיע על בגין ואחר-כך ההצטרפות המדהימה של יהדות ארצות-הברית, שמראש לקחה על עצמה לגייס 50% מתקציב שיקום שכונות. היתה לי אז הזכות גם להפעיל אותה, בעיקר בדרום, ממשרד ראש הממשלה, בזכות קהילות כמו קהילת בולטימור וקהילות אחרות שהיו בקריית גת, ובכל מיני מקומות באמצעות קרן היסוד, שהוא האח התיאום של הפדרציות.

אני חושב שההשפעה היא אדירה. אין תחום שלא נהנינו ממנו בזכות יהדות ארצות-הברית. אני רוצה לשים את הדגש דווקא על המעורבות האישית המקצועית. היא יותר חשובה, אולי לא, אבל באותה תקופה היתה ודאי גם חשובה מאוד ואני מאוד ממליץ, אם מותר לי להגיע כבר להמלצה אישית, שיהדות ארצות-הברית תמשיך להשפיע על הרמה המקצועית הנדרשת בשני השירותים שאנחנו אמורים לדבר עליהם - גם על בריאות וגם על הרווחה. יש בדרישות, גם ביכולות, אפשרות לשפר אותנו, בישראל. דוד ואני היינו פעם במסגרת, בהשפעה צרפתית, תחת השלטון הצרפתי וראינו את ההבדל. אז זה לא אחד על חשבון השני, אבל ראינו את הצורך של המעורבות המקצועית והרגשית בפעילות במסגרת הבריאות והרווחה ואני באמת אנצל את ההזדמנות הזאת כדי להביע הערכה בלתי מסויגת. אפשר כמו בין משפחות לתקן מדי פעם מהלך זה או אחר, אבל אהבה משפחתית זו אהבה ללא גבול וללא סיום.

אני באמת מודה לכם ואשמח אם מאיר ימשיך. אחר-כך, לא אמרו לי מי ראש המשלחת, או אם זה לא ראש משלחת, כולכם.

אני מעדיף לדבר יותר מאוחר.

בבקשה. מאיר כהן, חוץ מזה שהוא חבר, הוא גם חבר כנסת. אנחנו חברים הרבה שנים, מדימונה, ויש לו את הידע. טוב, מי אמור להיות?

שלום לכולם. שמי דוד ברק גורודצקי, אני מאוניברסיטת חיפה, מתוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארצות-הברית, ששותפה ביחד עם חבר הכנסת נחמן שי, יושב ראש השדולה ליחסים עם התפוצות, לתערוכה על תרומתה של יהדות ארצות-הברית לישראל, שמוצגת לראשונה בכנסת. התערוכה הפכה לאירוע ממלכתי של מדינת ישראל ובאירוע היום שותפים ראש הממשלה, יושב-ראש הכנסת, יושב-ראש האופוזיציה ויהיה פה גם השגריר האמריקאי. אני אוצר התערוכה והמטרה שלנו בתערוכה הזאת היא להציג את התרומה המקיפה של יהדות ארצות-הברית, לאורך השנים, למדינת ישראל וליישוב. אנחנו חושבים שהסיפור הזה לא מסופר מספיק ואנחנו רוצים לתת לו במה. אני אציג ממש בכמה מילים את התרומה באופן כללי, ואחר-כך אני אתייחס באופן יותר פרטני לתחומים שקשורים ישירות לוועדה ונוכל להתייחס אליהם. נערך כעת דיון גם בוועדת החינוך, בוועדת החוץ והביטחון ובוועדת הקליטה.

התרומה של יהדות ארצות-הברית היא תרומה מתמשכת. ראשיתה, באופן כללי, כבר מימי היישוב. אחד ההיבטים המרכזיים זה ההיבט, בתחילתה של התרומה, של מלחמת העולם הראשונה, שהיא נקודה שבה היישוב בעצם שרוי במצוקה בריאותית קשה ביותר – אחוזי תמותה גבוהים, הרופאים המעטים שיש פה מגויסים לצבא הטורקי, ובהמשך לקריאה של היישוב, ב-1916 לארצות-הברית, "הדסה" נענית לקריאה של היישוב ושולחת לפה משלחת של רופאים, שבהמשך מהווה את התשתית לכל הפעילות הרפואית בארץ.

כמה מילים על הדסה, בהקשר הזה. הדסה, ואולי לא כולם יודעים את זה, היא הארגון הציוני האמריקאי הגדול ביותר עד 1948 – 30,000 נשים ציוניות אמריקאיות, שהן הלב של הציונות האמריקאית באותה תקופה, מתוכן 5,000 נשים עולות לארץ עד תחילת היישוב, מעורבים בשורה ארוכה של פרויקטים בתחומים שונים.

אז מבחינה היסטורית, התרומה של הדסה היא מכרעת להקמת מערכת הבריאות ביישוב ויותר מזה, היא גם מכרעת בהיבט השוויוני של מערכת הבריאות. כי הדסה מתעקשת על קיום שירותים שוויוניים, לא רק ליישוב היהודי, אלא גם לשאר המגזרים בארץ, וזה משהו שחלחל ומהווה את הבסיס לאופן שבו מתנהלת מערכת הבריאות גם היום.

דוד, ברשותך אפסיק אותך לרגע, יש לנו פה קבוצת מבקרים. מי הקבוצה?

אנחנו סטודנטים למשפט חוקתי, מהמרכז האקדמי פרס ברחובות.

הדיון עכשיו עוסק בתרומתה של יהדות ארצות-הברית למדינת ישראל וליישוב, במאה השנים האחרונות. ברוכים הבאים לכם.

יש לי כרגע גם אפשרות להראות כמה שקפים. אפשר לראות שם מצד ימין, זה גוף שנקרא בנות ציון, זה הגוף שקדם להדסה. זה לשכות של נשים שבעצם אחר-כך היוו את הדסה. אנחנו רואים את הפוסטר של הקריאה של היישוב, ב-1916, שצוינה לאחר 30 שנה, ואת משלחת הרופאים, יהודים אמריקאים, שמגיעים לארץ ישראל ב-1918. עוד אפשר לראות פה את ההקמה של בית-החולים הדסה. עוד תרומות שאני אציין בתחום הבריאות. קודם כל, קצת מספרים – בשנת 2007, שזו השנה שיש עליה את הפילוח המלא, מתוך שני מיליארד דולר פילנתרופיה יהודית אמריקאית לישראל, שזה 3% מתקציב המדינה בערך, לתחום הבריאות מוקצים 278 מיליון דולר, שזה כולל אגף חדש בבית-החולים של הדסה וכו'. בנק הדם במדינת ישראל הוקם בשנות ה-80, על בסיס תרומה חד-פעמית של 32 מיליון דולר, של יהדות ארצות-הברית. אפשר לראות פה אמבולנסים של מד"א, שמגיעים והגיעו לאורך השנים לארץ, וכולנו מכירים את התרומה בהיבט הזה.

רווחה, פה אני רוצה להתחבר למה שאמרת לגבי השירותים המקצועיים. הנרייטה סאלד הקימה את המחלקה הסוציאלית ביישוב, בשנות ה-20 וה-30 והיא בעצם הכניסה לפה שיטות עבודה מקצועיות וזה היווה את הבסיס לעבודה המקצועית בתחומי הרווחה.

ב-1958, אין לי תמונה של זה, הוקם בית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית, מתרומה של הג'וינט ומתופעל מתרומה של הג'וינט. התרומה המרכזית בתחום הרווחה שחשוב לציין היא התרומה של מלבן. מלבן זה גוף שתמך בכל העולים הנזקקים מבחינה רפואית, פסיכיאטרית ואחרת, אחרי הקמת המדינה. אני יכול להגיד שמשפחתי הגיעה מסלוניקי, דרך אגב, וגם כן הג'וינט הביאו אותם לארץ, באמת, התרומה פה בהקשר - - -

הג'וינט הביא לארץ?

הג'וינט הביא דרך טורקיה.

הג'וינט זה לא גוף ציוני, הוא לא מביא לארץ, הוא מוכן לתת שירותים לארץ. אתה יכול לדבר על הסוכנות היהודית והגופים שלה, הם מביאים לארץ. הג'וינט, תפקידו זה לתת שירותים חברתיים, בעדיפות לישראל, אבל גם - - -

אפשר לדבר גם על זה, אבל בכל מקרה – – –

תתקנו בבקשה.

אפשר לראות את זה, אני אציג את זה גם בקטלוג. יש פה נציגי הג'וינט. נשאיר את זה לדיון אחר-כך של הג'וינט.

מבחינת הרווחה, הג'וינט מטפל באחד מכל חמישה עולים שמגיעים לארץ בשירותים שאחרי קום המדינה. מלבן קיימת במשך 20 שנה, מנהלת 12 בתי חולים, 3,000 מיטות, 164 מיליון דולר תרומה ובתי-החולים האלה מועברים אחר-כך למדינת ישראל.

384 מיליון דולר תרומה יהודית אמריקאית בשנת 2007 לשירותי רווחה. מתוכם בולטים 90 מיליון דולר של הג'וינט, פרויקט אשלים, שמפעיל שורה של תוכניות וגם לאחרונה, קרן רודרמן, שפועלת בתחום של נכויות וקידום בעלי זכויות.

זהו. אני רציתי להציג, בקצרה, את הזווית ההיסטורית, לתת לכם את הבמה לדיון העכשווי במה שקורה.

באמת עשית את זה בקצרה, כי ההשפעה היא אדירה, רחבה.

משתדל, אשמח לענות על שאלות.

בבקשה אם מישהו רוצה. רבקה כספי, בקי, בבקשה.

בוקר טוב. כב' יושב הראש, חבר הכנסת כהן, וכל מכובדיי, כבוד לנו להשתתף בדיון הבוקר בוועדה ובכלל במשכן הכנסת היום. אלה שעובדים יום-יום, שבוע-שבוע, שנה-שנה בארצות-הברית על-מנת להדק את הקשר, לבנות את התמיכה ולדאוג לעתיד יהודי משותף, חזק וטוב, לנו ולמדינת ישראל. זו זכות שהכנסת מציינת את העבודה הזאת וזה גם נותן דלק ורצון להמשיך את המהלך.

אני מרגישה פה ממש בבית. אנחנו עבדנו יחד בהרבה מאוד נושאים והיום, בתפקידי כמנכ"לית הפדרציות היהודיות של צפון אמריקה פה בארץ, יש לי ראייה אחרת, ראייה ממש מאקרו, של כל האלמנטים של הקשר בין מדינת ישראל והאוכלוסייה היהודית בצפון אמריקה, ובמיוחד בארצות-הברית.

חברתי לעבודה, טלי לידר, הנציגה של פדרציית פילדלפיה, תדבר עוד מעט, אולי יותר בפרטים, על איך מתבטאת העבודה בתחום הרווחה בקשר הזה. אני רוצה להגיד משהו יותר רחב. ככל שאנחנו גאים בכל מה שהיה עד היום, אנחנו גם דואגים למה שיהיה בעתיד וחשוב מאוד שזה ייאמר פה, בבניין הזה, בוועדה הזאת שאתם כל-כך יודעים מהי התוצאה מהשותפות היפה והפורייה שאנחנו יודעים לעבוד ביחד. אבל כשאנחנו לא יודעים להקשיב אחד לשני, לא מקפידים לתת את הכבוד הראוי מצד אחד לצד השני, העבודה המדהימה הזאת נמצאת בסכנה. ולכן, אני מבקשת מכל אחד, בחיים הפרטיים והציבוריים שלו, תמיד לחשוב מה הוא או היא יכולים לעשות על-מנת להדק את הקשר ולשמור כמו מפני אש, על כל דבר שמרחיק ומפורר ופוגע בקשר הזה. תודה רבה, שיהיה יום מדהים ושנמשיך לעבוד בשילוב ידיים. תודה.

תודה בקי. דנה זקס, בבקשה.

בוקר טוב לכולם. שמי דנה זקס, אני עובדת סוציאלית כבר מעל 30 שנה ובוגרת תוכנית מנדל למנהיגות חינוכית. בעצם, מגיל 20 התחלתי לעבוד במוסד שנקרא בני-ברית, פנימייה לילדים שהוצאו מהבית על רקע בעיות נפשיות קשות.

עם ז'ראר.

קודם עם חזי כהן, ד"ר חזי כהן, אחר-כך עם ז'ראר.

הוא עבד עם חזי ואני עם ז'ראר, חילקנו את זה.

אין ספק שאני חבה להם המון. מעבר למה שהם עושים עם הילדים, אני חושבת שהם מייצרים אנשי מקצוע עם תורה והבנה עמוקה. עבדתי גם באשלים, אני עובדת כבר כמעט עשר שנים בסוכנות היהודית. בחמש השנים הראשונות הייתי ממקימי תוכנית פותחים עתיד, תוכנית שעובדת עם 6,000 ילדים בכל הפריפריה הגיאוגרפית והחברתית של ישראל והיום אני אחראית על הקמת רשת מכינות קדם צבאיות לנוער שמגיע מהפריפריה ונוער בסיכון, מכינות בשם אופק.

אני שמחה לספר שהתחלנו לפני ארבע שנים עם 23 ילדים שאספנו אותם מכפרי נוער ומקידום נוער ומשכונות קשות והיום אנחנו כבר עם 14 מכינות קדם צבאיות, עם מעל ל-600 ילדים שלא היו מגיעים לעולם המכינות השגרתי ונמצאים אצלנו וכולם עושים שינוי בשירות הצבאי ומצליחים לסיים את הצבא ביחידות קרביות ובשירות משמעותי. בעצם, אנחנו פותחים להם את הדלת.

מה המעורבות שלכם במכינות האלה?

אנחנו מפעילים אותן הפעלה מלאה ופה אני רוצה להגיד משהו.

כולל מבחינה תקציבית?

כולל תקציבית, או בשותפות עם גופים אחרים ותרומות, שכאן מגיע שוב לתוך הסיפור הזה חלקה הגדול של יהדות ארצות-הברית.

אני רוצה להגיד שהרבה פעמים אני חושבת שרואים את הסוכנות ומכירים אותה סביב נושא העלייה והקליטה. אבל הסוכנות בעיני מהווה בעצם גשר – או מתפקידה להוות גשר בין יהדות העולם ובין מדינת ישראל. לא במקרה קוראים לה "הסוכנות היהודית לארץ ישראל", בעצם, עוד מלפני קום המדינה ובוודאי מראשית קום המדינה, הסוכנות עשתה ופעלה בפרויקטים חברתיים שונים, לפי הצורך הישראלי והחברתי שהיה קיים – בין אם זה שיקום שכונות, בין אם זה בנייה ביישובים, בפריפריה והקמה פיסית של מתנ"סים, בין אם זה תוכניות חברתיות מאוד גדולות וגם היום יש בסוכנות, אחת מהיחידות הכי גדולות בסוכנות היא יחידה שנקראת "היחידה לאקטיביזם חברתי". אנחנו מפעילים כפרי נוער, יש לנו חמישה כפרי נוער, כולל כפר נוער חדש לנוער בדואי, כפר נוער ראשון בארץ לנוער בדואי, כפר צומח.

איפה הוא נמצא?

הוא נמצא בניצנה והוא אמור להיות כפר נוער שיהיה דומה לשדה בוקר בתפישת העולם הסביבתית שלו. אנחנו בכל שנה גדלים בעוד מחזור. כמו שאמרתי, אנחנו פועלים ופותחים עתיד בכל המגזרים – היהודי, הערבי, הדרוזי, בדואי. המכינות שלנו פועלות בכל המגזרים. אנחנו פותחים גם מכינה לנוער חרדי, מכינה לנוער דרוזי. אנחנו עתידים לפתוח מכינה לנוער בדואי מהגליל. אנחנו פועלים בתוכנית שנקראת "תן" – תיקון עולם, שמפגישה צעירים מהארץ ומהעולם, שעושים התנדבות במסגרת הטיול הגדול, שלושה חודשים במדינות נזקקות ובמרכזים נזקקים בעולם כמו באתיופיה באפריקה.

אנחנו נכנסים למיזם שבו אנחנו נכנסים לעוד 15 כפרי נוער לשלוש שנים ועוזרים להם לבנות תוכנית חמש שנתית קדימה ולקדם את הכפרים שיתאימו למתרחש היום, על-ידי כלים מיוחדים שבנינו והבאה של תורם מחו"ל ותורם מהארץ, יחד עם הסוכנות, על-מנת לשפר את הכפרים ולעשות שינוי בתוך שלוש שנים בכל אחד מהכפרים האלה.

בנוסף, הקמנו רשת ענקית של תוכניות לצעירים, בעצם זהו סוג של קהילות צעירים, כמו קיבוץ עירוני או צורות אחרות של קהילות, אבל כאלה שפונות דווקא לצעירים מבני המקום שרוצים להישאר בפריפריה, אבל רוצים להישאר תוך תחושת קהילתיות ולאגם כוחות. יש לנו היום, דרך עשרות קהילות צעירות, מיזמים עסקיים עבור אותן קהילות תוך עשייה מאוד מאוד נרחבת בישראל.

הדגש שלנו תמיד בסוכנות, אני חושבת להבדיל אולי ממקומות אחרים, שאנחנו לא חושבים שתפקידנו הוא להחליף את מוסדות המדינה, יש לנו מדינה ויש משרדים וזה העבודה שלהם, אבל אני חושבת שהאפשרות לייצר את הגשר של עשייה משותפת של קהילות בעולם עבור ישראל, היא בעצם היכולת שלנו לייצר את מה שהיום נקרא העמיות היהודית, החוויה הכוללת שמדינת ישראל שייכת לכלל היהודים בעולם ואנחנו צריכים להמשיך ולנסות, עם כל הדאגה שאני שותפה לה ועם כל המרחק שקיים, לשאוף לזה שתהיה לנו פה חברה ראויה והוגנת.

אני חושבת שיהדות העולם מתגייסת למען המטרה הזאת באופן שהוא יוצא דופן ולדעתי הסוכנות באמת מאפשרת את החיבור הזה, שמאחורי כל אחת מהתוכניות שהזכרתי, יש קבוצה שלמה וקהילות שלמות של יהודים בעולם שרואים בדבר הזה משהו בעל חשיבות מאוד רבה עבורם, בבניית דמותה של החברה הראויה בישראל. אני שותפה לתודות ולהערכה הרבה על התרומה והנכונות של האנשים.

אני הייתי שלוש שנים בוושינגטון, כשבעלי היה נספח צבאי וכשהגעתי לשם הייתי קצת בהלם. לא הכרתי את העולם היהודי בחו"ל, אני ישראלית שגדלה בירושלים במרכז הקיום היהודי בעולם, הגעתי לוושינגטון וראיתי את הקהילה היהודית על מוסדותיה, שבסך הכל מתקיימת מכך שכל אדם גם אנשים לא עשירים, נותן תרומה קטנה למען הקהילה. אני חושבת שזה משהו שאנחנו כאן בארץ לפעמים שוכחים, זה מאוד מרשים לראות איך קבוצת אנשים מחליטה לייצר לעצמה אחריות וערבות הדדית כל-כך גבוהה של מוסדות רווחה. בין אם זה מקומות מגורים לאוכלוסייה עם צרכים מיוחדים או מחלקת רווחה, זה לא מכספי מדינת ארצות-הברית, אלא מכספי אנשים פרטיים שמוכנים לתת.

במובן הזה, אני רואה שינוי היום בעולם העסקי בארץ, שמוכן יותר ויותר להירתם למען כפרי נוער למען תוכניות חינוכיות ולמען רווחה, אבל אני חושבת שיש לנו הרבה מה ללמוד עוד מההתארגנות של יהדות העולם והאחריות ההדדית שהיא מגלה.

בקי, את מוכנה להקשיב קודם למאיר ואחר-כך לי?

לכבוד הוא לי.

אז מאיר, בבקשה.

אני רוצה לפתוח במשהו מאוד בנאלי, אדוני היושב-ראש. אני לא אספר את זה בערבית, כי אז לא יבינו דוברי האנגלית.

לא, אין מספיק תרגום סימולטני.

סיפר לי אחי סבי, זיכרונו לברכה, שמוצאו היה בכפר בהרי האטלס ומי שמכיר את אזור הרי האטלס, זה לנסוע מוורזאזאת עוד איזה שש שעות מחוץ לגלובוס.

"סוף העולם".

כן, יש קבוצה של יהודים שיושבת בכפר קטן ומגיעה משלחת של חבר'ה מארצות-הברית והרב שואל את הדוד, מי אלה? והוא משיב – אלה יהודים, אחינו היהודים מארצות-הברית. שואל אותו הרב – ואיפה זה ארצות-הברית? והוא משיב – שם הרחק, מעבר לים. ואז הרב אומר להם – אתם רואים? מסכנים האחים שלנו, היהודים, איפה זרקו אותם. שתבינו, כבר אז הסיפור הנאיבי הזה אולי מקפל בתוכו את הקשר המדהים הזה שהיה עם כל הקהילות.

אני חוזר לפני שבועיים מסיור מרתק עם ג'וש ועם בקי המקסימים והמקצוענים, ביחד עם עוד כמה חברי-כנסת, סיור של מטיסה לטיסה וממקום למקום, וכמובן שכל מה שאמרת, אדוני היושב-ראש, ומה שבקי אמרה ומה שנציגת הסוכנות, יוצא מן הכלל. הייתי ראש עיריית דימונה עשר שנים ואם אתם תספרו לי, אם אני אלך לתערוכה הזאת אז אני חושב שזה כמו הגשש, 'זה קרה היום בבוקר'. כי גם בדימונה, אם דיוויד מיראז' לא היה, אז לא הייתי מקים חדר מיון שנותן שירותי רפואת חירום ל- 70,000 איש משבע בערב עד שבע בבוקר ונותן שירותים לכל חולי הדיאליזה במגזר הבדואי ובדימונה ובירוחם וכהנה וכהנה דברים ו-Jude Future, הפותחים עתיד, עשתה פלאים בדימונה. אני סיפרתי שם, נדמה לי בקליבלנד, מה זה עשה לילדים בדימונה ומה זה עושה וסיפרתי והזכרתי את אלי אלאלוף, על כל התמיכה הבלתי רגילה, כשהיית גם איש סוכנות וגם איש הקרן.

אבל דבר אחד כדאי שייאמר בשולחן הזה, כל מה שאנחנו אומרים כאן בכנסת, הם שומעים. אמירות בוטות וחסרות אחריות של שר כזה או אחר, שעולה לדוכן ןבדבריו הוא מטיל ספק ביהדותם של מיליוני יהודים אמריקאים. אצלנו זו עוד אמירה פוליטית שאפילו לא תופשת כותרת, אצלם זאת בעיה מדממת על השולחן. לכן, יש שני דברים שצריכים לעשות: 1- להוסיף ימים כאלה, שבהם אנחנו כן חושפים את הקשר המיוחד ואת התרומה חסרת הגבולות, של יהדות אמריקה. 2- אחריות שמוטלת עלינו כנציגי העם, כחברי כנסת, כי אני חושב שהשסע הגדול שיש להם שם, שאלת מיהו יהודי, מדממת על השולחן ואחד מהם אף אמר לי, אתם דוחקים אותנו לפינה. התחושה היא תחושה מאוד קשה.

לכן, למרות שזה יום חגיגי, אין לי שום ספק שזה צריך להיות על שולחן הדיונים גם כאן וגם בוועדת הרווחה והחינוך, מאחר ואתה ראש הוועדה הזאת ויותר מכולנו מכיר את מערכת היחסים, כדאי שהיא תיאמר.

זו באמת הזדמנות להגיד תודה רבה, אני בכל מקום אומר תודה רבה, לפחות בשמם של 40,000 תושבי דימונה, אם זה חדר המיון וחדר הדיאליזה והסינמטק והתיאטרון ובית-הספר לאמנות ורחובות שלמים והשיקום שכונות, שכמעט בכל מעגל בחיים שלנו, נגעה יהדות ארצות-הברית.

היו ברוכים, תודה רבה, גם בקי וגם ג'וש וגם כל הנציגים.

לך אדוני, שקיבלת את פרס ישראל, על התרומה.

אני חייב להגיד, באמת, יש טיפה נימה של ביקורת בדברים שלך. קודם כל, אני מקבל ביקורת ואוהב ביקורת, אוי ואבוי לנו אם לא נדע לקבל ביקורת, להתמודד איתה ולתקן מה שאפשר. אבל, אני רוצה להגיד משהו שגם יהדות ארצות-הברית צריכה להבין, אין לנו ברירה אלא לעשות הכללות. אוי ואבוי, ליום שבו המדינה הזאת לא תהיה דמוקרטית. הראשונים שיברחו נפשית, מהמצב הבלתי אפשרי אני מקווה של התמיכה בנו, הם יהודי ארצות-הברית. לדמוקרטיה שלנו יש לפעמים נימה של בלגאן, אתם צריכים להבין אותנו ולא לשפוט אותנו.

לכן, אני בא ואומר – זכותכם לבקר אותנו, אבל זה לא תנאי, זו לא סיבה כדי לא להמשיך בקשר המדהים הזה, בלתי מוגבל ואמרתי בדברי הפתיחה שלי, ישראל לא היתה ישראל הזאת ללא יהדות ארצות-הברית. אומר יותר, העם היהודי לא היה העם היהודי, בלי התמיכה של יהדות ארצות-הברית, לא רק בישראל. אני אמרתי שהג'וינט הוא לא ציוני, כי מצאתי אותו במרוקו ואני שמחתי, אבל הוא לא אמר לי "לך לישראל". גם עכשיו הוא לא מתיימר להיות ציוני ויש גם סיבות טובות למה לא כדאי שיהיה, כדי שיוכל לפעול במדינות אחרות שבהן לא אוהבים לדבר על הציונות. אבל תבינו שיש בדמוקרטיה שלנו איזה כוח בלתי רגיל, שמאפשר גם לאחרים לבקר אותנו.

כששמעתי שמקדישים יום, נחמן שי אמר ודאי שכן אבל יש אולי צורך בפורומים נוספים לכל אורך השנה, בין ישראל לארצות-הברית, במובן היהודי. אני פעם ראשונה מדבר על זה ואני אומר לכם, יש לי מה ללמוד, אולי גם טיפה בלי יומרה, ללמד דברים ולעשות ביחד ולהתלבט. ביום שיש משבר וכאב גדול כזה שציין ידידי מאיר, על הפגיעה באוכלוסיות יהודיות מסוימות, יש לקיים דיון בין צוות אמריקאי יהודי, לבין צוות מהכנסת, כי חייבים לדון בזה.

אבקש לומר לכם דבר נוסף ואתם הייתם בין הראשונים שעשו את זה, אנחנו גם צריכים דיון ודו-שיח מתמיד בין תושבי ישראל כולל אוכלוסיות המיעוט, לבין יהדות ארצות-הברית, זה הכרחי וזה אחד התיקונים הנדרשים ביותר. מאז שאני פה בכנסת, הופתעתי לגלות ולהרגיש עד כמה רחב הפער וההזנחה שלנו יחד אתכם, בדיון היהודי – ערבי, של אזרחי מדינת ישראל. לצערי, יש לפעמים עמדות קיצוניות גם בקרב יהודי ארצות-הברית, כמו גם קיצוניות מסוימת כאן, נגד חלק מאוכלוסיית ישראל. זו זכותם, אך אל תשכחו שבקיצוניות הזאת מושקעים לפעמים לא מעט אמצעים והיא מחזקת מערכות שמתנגדות לחלק מהאזרחים של מדינת ישראל. שתבינו, גם שם יש מה לתקן ולתקן רק בדו-שיח. לכן, אני מברך מאוד על היום הזה, הוא קטן מדי לעומת האתגרים המשותפים.

הסברת שהיום אנחנו שמחים לציין הישגים, אבל גם נדאג שהדאגות של היום יהפכו בעתיד להישגים.

תודה על כל מילה ואני רוצה להוסיף תודה נוספת, על זה שאתה נותן לי לתקן ולסיים בזה שאני רוצה לברך אותנו בהמשך עבודה משותפת ואין שום התניה בתמיכה הבלתי תלויה של יהדות צפון אמריקה, יהדות ארצות-הברית, במדינת ישראל ובאזרחי ישראל. תודה רבה.

ג'וש, אתה מרשה לי לתת לך את זכות הסיכום? אז נמשיך. דוד גמפל, בבקשה, אתה ברשימה.

תודה, כבוד היושב ראש.

שמי דוד גמפל, אני מנכ"ל קרן שוסטרמן ישראל, לפני כן עבדתי 10 שנים עם יו"ר הוועדה בקרן רש"י, בעצם את ההשכלה שלי בתחום הקרנות, קיבלתי ממנו.

היום יש מגמות שצריך לשים לב אליהן. מה שהיה נכון פעם בארצות-הברית, הנתונים שהצבעת עליהם שם, היה נכון בזמן שארצות-הברית והנתינה והתרומות של ארצות-הברית, נאספו באמצעות הקהילות. היום יש מעבר, זה מצטבר יותר בפחות ידיים פרטיות, של קרנות פרטיות. הדוגמה המובהקת ביותר לכך היא של אופירה, המייצגת את תוכנית תגלית. תגלית נוסדה על-ידי קבוצה מצומצמת יחסית, של פילנתרופים שבאו והחליטו ביחד לעשות מעשה ולהקים מפעל, אני חושב מפעל עצום. אדוני היו"ר, זה מאוד עונה על מה שהצבעת, על הצורך של הקשר בין העמים והחיבור הזה הוא בלתי רגיל.

אבל כמו הקנרית במכרה הפחם ויש לא מעט היום, בתוכנית תגלית מתקשים לגייס את אותו מספר משתתפים.

מתקשים להשיג?

מתקשים וצריך לשים לב לזה. זה חוזר בדיוק למה שאמרת, אלי. זה מדיר שינה מעינינו בקרנות, בוודאי בקרן שוסטרמן, אך אנחנו לא לבד. הייתי אומר ששאלת הדמוקרטיה במדינה, היא הגורם מספר אחד שמסכן את הקשר המאוד מיוחד עם יהדות ארצות-הברית ואנחנו רואים את זה בהצבעה ברגליים בקמפוסים, באוניברסיטאות, כאשר הם בוחרים יעדים אחרים. אני מבקש לנצל את הבמה ולבקש מכם – קולם של חברי הכנסת צריך להישמע בקול רם יותר. זה לא עניין של ימין או שמאל, זו אחת הנקודות שמאוד שמים לב אליהן ביהדות ארצות-הברית; הימין אומר שהדמוקרטיה זה העניין של השמאל, אבל זה לא נכון. ה-DNA שלנו, של האמריקאים, אינו קשור לדעה פוליטית. אין מספיק רעש מכל הכיסאות בכנסת, מחברי הכנסת אשר שמים לב ואומרים – לא, דמוקרטיה זה ערך של כולם, של כולנו.

אני חושב שאם הכנסת לא תתייחס לזה יותר ברצינות, אנחנו ניתקל ביותר ויותר כנריות המפסיקות לשיר במכרה הפחם. תודה רבה.

תודה דוד. בבקשה, הגב' טליה לידר.

תודה רבה כבוד היושב-ראש. שמי טליה לידר, אני הנציגה של פדרציית פילדלפיה פה בישראל ואני מייצגת בעצם את העשייה של פדרציה אחת מבין 151 הפדרציות, שמהוות את כל JFNA ו- 350 הקהילות היהודיות העצמאיות הקטנות יותר. אנחנו נוטים לומר ש- 78% מהעם אשר לא יושב בציון יושב בצפון אמריקה, זה לא מעט אנשים ובהחלט ההשפעה היא גדולה. לכן, זו בהחלט חגיגה גדולה לבוא ולהיות חלק מהיום הזה.

הפדרציות בהחלט מאוד עסוקות בנושא של ישראל ובעתידה של ישראל והאנשים מאוד מעוניינים להיות מעורבים בצורה משמעותית בעתידה של מדינת ישראל. הם עושים את זה גם על-ידי הגנה על מדינת ישראל בקמפוסים, בקהילות, בעבודה המשותפת עם הקונסוליות ועם השגרירויות, אבל בהחלט גם בעבודה שלהם פה בארץ.

חלק גדול מהעבודה שלנו נעשה בצורה שבה אנחנו בעצם לא מפעילים, בניגוד אולי לקרנות שיכולות להפעיל תוכניות. אנחנו לרוב לא מפעילים תוכניות, אנחנו משתמשים קודם כל, בראש ובראשונה, בארגונים ההיסטוריים, בשותפים ההיסטוריים שלנו, שזה הג'וינט והסוכנות היהודית. אנחנו מהווים 30% מתקציב הליבה של הסוכנות היהודית, אנחנו מהווים את מרבית תקציב הליבה של הג'וינט ובנוסף לזה, יש גם הרבה מאוד תורמים.

מי זה אנחנו, לא פילדלפיה?

אנחנו כפדרציה, השותפים לאיחוד הפדרציות.

אז איחוד הפדרציות זה 30%.

נכון, כאשר אנחנו שותפים לעניין הזה. זאת אומרת, כאשר פדרציית פילדלפיה בוחרת לתת את התקציבים ולהעביר את הכספים שלה גם דרך המערכת שלנו, זה אומר שאנחנו חלק מאותו קולקטיב של קהילות שמקדמות אג'נדות. אז יש בהחלט את הצורה שלנו, שאנחנו עובדים כקולקטיב, יש גם את העשייה הספציפית של כל אחת מהפדרציות שמתייחסות לנושאים הספציפיים שלהם וזה בהחלט מתחבר למה שדיוויד מתחבר, על העניין של נטייה של תורמים יותר ויותר להתמקד בדברים ספציפיים, בדברים שמעניינים אתם, זה האתגר שלנו. חלק מהתורמים שלנו, בהחלט פונים לכיוון של קרנות משפחתיות או תרומות ישירות לגופים ודוד דיבר על ההסכמים הגדולים שמופנים לתקציבים כאלה, מעבר, מעל ומעבר לתקציבים של JFNA הכללי. אנחנו מדברים על בערך 250 מיליון דולר בשנה. אם אתה מדבר על 380 רק ברווחה, אז אנחנו מדברים על תקציבים מאוד גדולים שמגיעים מכיוונים אחרים או מתורמים ישירים של צפון אמריקה, למקומות האלה.

יש יותר ויותר הסתכלות פנימה, לכל קהילה וקהילה, כדי להבין מהם הצרכים של התורמים שלהם ואיך הם יכולים להמשיך ולייצר את השיח שיחבר אותם אליהם. ולכן באמת אנחנו הרבה פעמים מפלחים את צורת התקצוב שלנו, לנושאים שונים. פדרציית פילדלפיה, למשל, כקהילה, היא אמנם החמישית בגודלה בצפון אמריקה, אבל זו קהילה יהודית ש- 24% מחבריה, נמצאים מתחת לקו העוני, אם כי יש בקהילה גם עשירים מופלגים.

בתור פדרציה שמאוד מאוד סייעה ליהדות ברית-המועצות בשנות ה- 70 לצאת מברית-המועצות, לאורך השנים הם קיבלו, קלטו אל הקהילה שלהם הרבה מאוד אנשים שהגיעו משם, הרבה מאוד יהודים. רבים ביניהם הם אוכלוסייה קשישה, מזדקנת ומתקשה. 24% מהקהילה היהודית שם נמצאת מתחת לקו העוני ולכן נושאי רווחה, נושאים של אי-ביטחון תזונתי, נושאים של ילדים ונוער בסיכון הם נושאים שמאוד מאוד חשובים לקהילה בפילדלפי וככזאת, היא מתמחה בדברים האלה. אם כבר היא מגלה את ההתמחות בעניין הזה, מסוגלת לגייס אנשים ותורמים שמחויבים לעניין הזה בפילדלפיה, אם אנחנו מצליחים לחבר אותם ויש את הניצוץ הישראלי, קל וחומר אנחנו יכולים לחבר אותה לנושאים האלה גם בישראל.

בזמנו כאשר ניגשנו לנושא הזה והיינו אחת מהקהילות הראשונות שהתחילה להתעסק בנושא, נדחינו מאוד על-ידי ראש הממשלה אריאל שרון שאמר – רעב אין בישראל, ואנחנו מקבלים את זה, אין רעב בישראל. בזמנו לא היה את המושג אי-ביטחון תזונתי, זה היה הכל hunger, ואמרו – אין hungry people בישראל, אין starving people בישראל, אולי יש hungry people וראש הממשלה אמר – זהו תפקיד המדינה לטפל בזה.

באמת זהו חלק מהשיח, אני חושבת, שמתנהל בין הקהילות – עד כמה זו אחריות המדינה או עד כמה זו אחריות שלנו, בערבות ההדדית שלנו, כקהילות, לתמוך בדברים האלה. זה דיון שהתנהל ומתנהל וימשיך להתנהל, ככל שישראל תמותג כסטארט אפ ניישן. אם באמת יש כל-כך הרבה מצליחנים, איפה המעורבות הישראלית?

אנחנו שמחים שהשותפים שלנו והארגונים הנתמכים הולכים ומביאים גם את הצד הישראלי, גם את הפילנתרופיה הישראלית. זה מדבר, זה מייצר שיח חדש עם התורמים שלנו וזה בהחלט מחזק את השיח שלנו כפדרציה, כשאנחנו באים ומדברים.

מציאות חדשה שנוצרה במהלך 20 השנים האחרונות, היא עניין ההבנה שיש גם עולם מאוד דינאמי בארץ. יש מגזר שלישי חי ובועט, שמחפש אף הוא תמיכה ולכן אנחנו מוצאים את עצמנו מאוד, יותר ויותר, או עדיין, מעורבים באיתור ומציאה של עמותות שמשרתות את התחומים האלה ומקדמות את הנושא. מרבית העמותות שאנחנו תומכים בהן היום במסגרת שירותי הרווחה, הן גם עמותות שעובדות דרך הממשלה, דרך הכנסת או דרך המדינה, אז אנחנו שותפים גם בעניין הזה ואנחנו שמחים להיות שותפים.

תודה. גליה, בבקשה.

שמי גליה גרנות ואני מקרן משפחת רודרמן, מאוד מאוד שמחה להיות פה ולייצג את הקרן. לקרן שני תחומי ליבה, האחד הוא קידום והידוק הקשר בין ישראל ליהדות ארצות-הברית והתחום השני הוא באמת קשור יותר לתחום של רווחה, בריאות, זכויות אדם – זה הנושא של שילוב אנשים עם מוגבלות. אני חושבת ששני התחומים האלה מדגישים בצורה מאוד מאוד חזקה ויפה את מה שקורה כאן, ההבנה ששני התחומים האלה בסוף מאוד מאוד מתחברים.

אני מסכימה עם כל קודמיי ואני רוצה להגיד, שכאחת שחיה 20 שנה בעולם החברתי בין היתר גם בעמותות, אני מאוד פעילה מבחינה חברתית גם היום מהצד הפילנתרופי, אין ספק שהמגמה הקיימת היא שהפילנתרופיה הופכת להיות יותר ויותר מעורבת ואסטרטגית. אם אנחנו מדברים על הפילנתרופיה בארצות-הברית, אנחנו רואים שהיום כבר יש דור שני ושלישי של פילנתרופיה. הדור הזה כבר רוצה שיתייחסו אליו אחרת, הוא לא דור שרק מביא כסף ואומר תודה רבה, שלום ולהתראות, ניפגש כשיהיה את הטקס שיחנכו את המבנה. צריך להבין שהפילנתרופיה בארצות-הברית מביאה המון פרקטיקות מקצועיות מאוד חדשניות ואם אני מדברת על העולם שאני מובילה, עולם המוגבלויות, הרי שכל הנושא של סנגור עצמי בא משם לפה ותופש תאוצה. אפילו פה בכנסת הייתי בהרבה דיונים, יחד עם המסנגרים, שעכשיו בזכותם חוקקו את חוק האפוטרופסות.

לכן, אני חושבת שגם פה צריך להיות שינוי ביחס אל הפילנתרופיה בארצות-הברית ולדור הצעיר, אחרת אנחנו נאבד אותם, לא בטוח שהם ימשיכו לתמוך בנו לא רק ככספומט. עלינו באמת לנהל שיח יותר מקצועי ואני מסכימה שיש ההדדיות, לנו יש הרבה מה לתת להם וגם הפוך ואני חושבת שאם היו פה יותר עמותות ויותר ארגוני מגזר שלישי שניזונים וחיים על הפילנתרופיה, אני חושבת שזה גם אומר משהו על הדרך שלהם.

תודה. שרה כהן ואחר כך נסכם.

שמי שרה כהן, אני עובדת סוציאלית ומנהלת את שירות הרווחה במשרד העלייה והקליטה, שהוא שילוב בין הקליטה ובין הרווחה. אני עצמי בוגרת ומוסמכת של בית-הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת ירושלים, בוגרת מנדל, בהחלט משמח אותי להיות כאן.

אני רוצה בעצם להתייחס לשלוש נקודות ואני אעשה את זה הכי מבזקי. המשמעות והערך המוסף הייחודי של ההשקעה בתשתיות רווחה לאורך זמן, זה למעשה הבסיס. כנדבך מעל זה אני יכולה אחר-כך לראות את האפשרות ליצירה ולפיתוח גם של תוכניות וגם יזמויות חדשניות, שאולי לא תמיד משרדי הממשלה היו עושים את זה בשוטף, כשגרה.

חלק לא מבוטל מהערך המוסף ומהמעורבות בעצם, הביא ומינף גם את השותפויות הממשלתיות וגם הבין-מגזריות ואיפשר פיתוח תוכניות חדשניות, שגם אני נטלתי חלק בהן, שאחר-כך גם נכנסו לבסיס השירותים. חשוב להגיד את זה, זאת אומרת, יש לזה בעצם ערך מוסף ברמה של פיתוח מענים מקצועיים.

אני חושבת שהנושא של העבודה הבין מגזרית, יחד עם הממשלה והעמותות השונות, הוא בהחלט התאפשר בין היתר, בזכות הערך המוסף של הפדרציות. אני עצמי גם נציגת משרד העלייה והקליטה באשלים. אני נטלתי, אני נוטלת חלק שוטף למעלה מעשור במפגשים. אני עצמי השתתפתי בסיורים של למידה מקצועית, גם בארצות-הברית, בנושא של בית-משפט קהילתי, בנושא של ילדים עם צרכים מיוחדים, בנושא של נערות כמגדר בסיכון מוגבר ואני רק יכולה לברך גם על הלמידה ההדדית וגם בעצם על האפשרות ליצירה של תהליך שוטף, שבהחלט יש בו מרכיבים מקצועיים מאוד משמעותיים. תודה רבה.

מזכירה לי מנהלת הוועדה, ענת, שהיא הממונה על מה שאני אמור לחקור. אז ברשותכם, אני רק אודיע ואז נמשיך בדיון. הישיבה נעולה אבל תמשיכו בדיו, ההקלטה ממשיכה וזה יהיה בפרוטוקול.

בבקשה, ג'וש שוורץ.

תודה רבה. כולנו צריכים ללכת לטקס, אז אני רק אגיד שאני מאוד מודה לך על הדיון ואני חושב שכולנו צריכים להודות לנחמן שי שיזם וארגן.

אני לא מודה לו, כי אני מצטער שהוא לא פה.

הוא בוועדה.

לא, זה לא מעניין אותי. אני חושב שאין ועדה חשובה יותר מכל ועדה אחרת. כל הוועדות חשובות. מי שמארגן כנס מיוחד ליום הזה, תאמינו לי, יש לי עוד הרבה נושאים שכועסים עלי שאני לא מקיים, אני לא מודה לו. אני מודיע לכם וזה לפרוטוקול. בבקשה.

אני חושב שהחשיבות של היום הזה הוא בעצם קיומו, שפעם ראשונה שאני זוכר שהכנסת באמת מקדישה יום שלם לא רק לדבר, אלא גם להוקיר את יהדות צפון אמריקה, שתרמו כל-כך מאז קום המדינה, בכל התחומים. מתקיימים דיונים בעלייה וקליטה, בחינוך, ברווחה, בחוץ וביטחון, כל אחד במרכיב של התרומה ואני חושב שאי-אפשר להמעיט בערך התרומה.

התרומה כל-כך גדולה, הכספים שהושקעו פה דרך הסוכנות והג'וינט בכל התחומים, אם זה שלושה מיליון עולים שהביאו, אם זה 900 ישובים כפריים שהקימו, אם זה 1,400 בתי-ספר ומתנ"סים ומבנים ציבוריים שהקמנו, אם זה המפעל של פנימיות, של עליית הנוער, שהסוכנות הקימה, לאחר המלחמה והיום זה במשרד החינוך עיקר העבודה וקצת אצלנו. אם זה נושא של שותפויות, בנוער בסיכון, הכל בא מכסף, רוב רובו, 3/4 מהכסף שנאסף והושקע פה על-ידי הסוכנות והג'וינט, היה מיהדות צפון אמריקה. אנחנו צריכים להוקיר ואנחנו צריכים גם להפוך אותם לשותפים.

נמצא בוועדת החוץ והביטחון יושב-ראש הפדרציות של צפון אמריקה, שבא במיוחד מצפון אמריקה כדי להיות פה, אני חושב שמה שחשוב זה לא רק ההוקרה.

ועדת חוץ וביטחון זה חשוב ליהדות אמריקה?

זה המרכיב של יהדות ארצות הברית, בחוסן הביטחוני של מדינת ישראל.

לדעתי יש השפעה, אבל פה יש לי בעיה ג'וש, שותפות זו גם חלוקה באחריות והיא כוללת. לבוא ולהגיד – הקמנו, עשינו ולא לבד. גם החלק הלא קטן, האנושי, הוא בעיקר בא מפה, אבל לבוא ולחשוב שמי שמקים, עם כסף, אז הוא הקים, בבקשה, זה חלק מבעיית הדו-שיח בינינו, עם כל הכבוד.

אני מסכים, אין גבול ליכולת התמיכה של ארצות-הברית, היכולת לשער כמה זה חשוב, אבל בבקשה, תיקחו בחשבון שהטרמינולוגיה צריכה להיות טובה יותר. אני לא מקבל, אתם לא מערכת קולוניאליסטית עלינו, על ישראל.

אני לא שמעתי את זה כך.

לא, אני מרגיש ככה.

אני אומר לכם, תדעו שהשינוי המהותי ביותר שקרה ליהדות ארצות-הברית, זה ביום שפרופ' יגאל ידין אמר: "תנו ליהדות ארצות-הברית להיות מעורבת בכל מהלך שמתרחש בארץ". לפני כן, ארצות-הברית התבטאה אך ורק באמצעות הסוכנות והיום יהדות ארצות-הברית מתבטאת בכל מגווניה ודעותיה, בזה שיש מעורבויות נוספות שלא רק באמצעות אותו ממסד שהיה ב- 77. יש פה שינוי מהותי. אז כשאתם אומרים – מה זה להקים את עליית הנוער? זה נכון, בוא ניתן לגב' הנרייטה סאלד את כל הכבוד הנפלא שמגיע לה. מצד שני לא הייתם לבד, המדינה היתה, כוח האדם היה, המערכות השונות היו. תהיו, תבנו, דו-שיח, זה גם יהיה יותר אמין.

אני ארשה לעצמי להזכיר משהו ופה חברי, דוד גמפל, יכול לאשר. גם אנחנו לא רצינו בקרן רש"י להגיד – אנחנו עושים. הלוואי שכולנו נהיה שותפים, זו הזמנה לשותפות, תעשו את זה.

ג'וש, מספיק עם ההגדרות – אני בניתי, אני עשיתי, הסגנון הזה כבר עבר, זה כבר לא אפקטיבי אפילו, זה גם לא מציאותי.

יש פה מערכת לשילוב ולפני כמה דקות אמרנו – כמה שיותר שילוב באחריות ובעשייה וגם נאמר פה על-ידי שרה משהו מדהים ומאוד חשוב – תכניסו את המדינה להיריון בדברים טובים, אבל אל תשכחו שאם לא תכניסו בהסכמה, אז זה ייזרק

לצד. אז תשנו את סגנון הדיבור, אני אומר לך ותרשה לי, ג'וש, זה לא חס וחלילה ברמה אישית שלך או שלי, זה ברמה של שותפות. שותפות זה לקיחת אחריות משותפת, זה כולל לקיחת קרדיט משותף. אם כבר חשוב למי שחשוב לו הקרדיט, לי זה לא חשוב, בחיים לא היה לי חשוב, אבל בבקשה תתייחסו לזה. תגיד – 'אני הקמתי את זה והקמת את זה?' בוא, רגע. עזרתם, הייתם כלי מרכזי, זה נעשה. אבל שינוי סגנון, באמת, גם שיכולת ההשפעה לא תהיה רק באמצעות הכסף. סליחה.

תודה רבה.

תודה לכם.

הישיבה ננעלה בשעה 11:10.