הוועדה למאבק בנגע הסמים

27.02.07


הכנסת השבע עשרה נוסח לא מתוקן

מושב שני

פרוטוקול מס' 11

מישיבת הוועדה למאבק בנגע הסמים

יום שלישי, ט' באדר תשס"ז, (27 בפברואר 2007), שעה 13:00

הצעת תוכנית למלחמה בסמים בבתי ספר.

חברי הוועדה: נסים זאב – היו"ר

יצחק אהרונוביץ

רונית תירוש

גליה שחם, מפקחת על מניעת סמים עישון ואלכוהול, משרד החינוך

ריקי צימר, עוזרת ראש תחום טיפול ושיקום, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול

אייל קארו

שולמית קלימי

גלעד נתן, מ.מ.מ

בת-שבע פנחסוב

אתי בן שמחון
הצעת תוכנית למלחמה בסמים בבתי ספר

שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את הישיבה.


אני רוצה לספר על הסיורים שערכנו לאחרונה, באילנות, גם בליפתא וגם ברטורנו. כאשר אנחנו מסיירים ורואים את הבעיה, רואים את גילאי המשתמשים, את תלמידי בתי הספר כיצד הם מתדרדרים. כמובן שבאותם מוסדות אנחנו מוצאים אותם אולי קצת יותר בוגרים בגילאי 19, 20, וכששואלים באיזה גיל התחיל השימוש, אתה שומע בגיל 14, 15. בממוצע, כל מי שנשאל בגיל העשרים באיזה גיל התחיל השימוש, אמר שהתחיל לפני חמש ושש שנים בעישון סמים.

זאת אומרת, מגיעים לגמילה כאשר אין ברירה, או יש מי שמנחה, ומדריך ומדרבן להגיע לאותם מוסדות. נתקלנו במספר נערות בנות 19, 20, שאמרו שבמשך שנתיים מנסים לשכנע אותן לבוא למוסד כדי להיגמל. אגב, הן ממשפחות מאוד טובות ונכבדות.


הכרתי במקרה את המשפחות, הייתי פשוט המום לראות בנות עשרים, שהתדרדרו למצב כזה, ולכן העניין של ההסברה בבתי ספר חשובה מאוד. המניעה חשובה מאוד שתהיה בזמנה ובעיתה. אולי התלמידים לא מבינים שזה מסכן אותם באופן כזה, שזה מעבר לכיף כמו שאומרים. בוא ננסה, בוא נראה, בוא נטעם, אנחנו צריכים לחיות את החברה. החברה גוררת, החברה מושכת, אי אפשר להתעלם מכך. כאשר מדובר בילדים חלשי אופי, אין להם כוח עמידה, נמשכים אחרי הרוח, אחרי הזרם. כל תכנית מניעתית היא חשובה.

הישיבה הזאת שונה מישיבות רגילות, הסטנדרטיות של ועדות הסמים, כיוון שמדובר באיזושהי תכנית ששמעתי מפי מר קארו לפני עשרה ימים.

אני אחרי חמש שנות עבודה בקהילה טיפולית רטורנו, וסטודנט שנה ג' באוניברסיטה.

הכרתי אותו בסיור שערכתי שם, גם את גברת שולמית קלימי, עובדת סוציאלית שם. עושים שם עבודת קודש, זה פשוט לא יאומן, מדובר בעשרות רבות. המוסד הזה מחזיק באופן פרטי, יותר מאשר על ידי הממשלה.

הרוב זה פרטי.

תתארו לכם באיזה פיגור המדינה שלנו נמצאת מבחינת היכולות והתקציבים. שמעתי שם את הסיפור על אדם בשם סוויסה, שחיכה שלושה חודשים, הגיע למוסד הזה, התחנן על נפשו. הוא אמר שהוא רוצה להיגמל, אבל המוסד לא יכול היה לקבל אותו. בסוף הוא נפטר מצריכת יתר. מי שסיפר לו, זה אדם שנמצא במוסד. הוא אמר, הרב זאב, זה חיים ומוות. הנה החבר שלי אתמול בלילה מת. הוא בא לכאן, לא היה לו מקום, לא הכניסו אותו, לא קיבלו אותו בגלל הבעיה התקציבית. אז אנחנו מבינים שלפחות אותם אנשים שיש להם רצון עז להיגמל, והם מודעים שהם בבעיה, ורוצים לצאת מהמצוקה שלהם. אני חושב שאנחנו צריכים לדרוש יותר מהממשלה שתהיה היענות, שכשאשר אדם מחפש את הישועה, הוא לא מוצא אותה.


ברשותכם, כל אחד יציג את עצמו.

מנהלת היחידה למניעת סמים, אלכוהול, טבק, בשרות הפסיכולוגי ייעוצי של משרד החינוך.

אני עובדת סוציאלית 29 שנים.

אני סטודנט לעבודה סוציאלית שנה ג'. חמש שנים עבדתי ברטורנו. ארבע שנים אני מחובר לרשות למלחמה בסמים בבאר שבע. הרבה עשייה עם נוער. רוב העבודה שלי בבתי ספר תיכוניים בארבע השנים האחרונות. מתוך זה כתבתי את התכנית.

אני רוצה שתספר מה הניע אותך, ומה הביא אותך לתכנית.

אחרי לא מעט שנים וניסיונות, אני מאוד מעריך את המקום שאני חלק ממנו, של מניעה והסברה של הרשות למלחמה בסמים. מצאתי לנכון שבארבע השנים האחרונות, שאני עובד רק דרך כישורי חיים, ורק דרך הצעות מידע, אין איזשהו מענה כולל עוטף לנער משתמש בתוך בית הספר. לצערי, במהלך השנים האלה, מצאנו שהשימוש בתוך בתי הספר עולה, וצריכת לא רק סיגריות, אלא גם סמים ואלכוהול בתוך בית הספר, וגם בחנויות שמחוץ לבתי הספר, כשמגיעים כל מיני סוחרים לתוך בתי הספר, וזה מצפייה אישית במהלך שנה שעשיתי. לא מעט פעמים ראיתי קנייה בתוך מסגרת בית הספר, ואחר כך שימוש. חשבתי על תכנית שהיא תוכנית כוללנית.

כשאתה אומר מצאנו, למה אתה מתכוון? כי המחקרים לא מראים את מה שאתה אומר.

אני מתבסס בעיקר על ניסיון ועל תצפיות שאני ערכתי, בתוך התהליך של העבודה שלי בבתי ספר. אני מתבסס גם על נתונים שהתפרסמו לא מזמן ב"ידיעות אחרונות", דווקא של הרשות למלחמה בסמים, שכ-70% מבני נוער לומדים, התנסו בשימוש בסמים לפחות פעם אחת.

יש הבדל בין זה לבין מה שאתה אומר, כולם בגילאים שהם תלמידים, יש הבדל.

לכן, כשחשבתי על איזושהי תכנית מעטפת, חשבתי שאני לא יכול לשלול משהו שאני מאוד מאמין בו, כשאני עושה אותו, וזה מניעה והסברה. רק כשמשהו קורה בתוך מניעה והסברה, או כאשר משהו קורה בתוך תהליך תכנית כישורי חיים של עשרה מפגשים עם בני נוער, שחלקם מוגדרים בסיכון על פי הגדרת סיכון, שנמצאים בטיפול, או לא נמצאים בטיפול. או חלקם בסיכון, כי מישהו מתוך המערכת שנמצאת סביבם משתמש בסמים.

אני פחות מתייחס למחקרים כשאני אומר מצאתי, אני מתייחס למה שאני פגשתי. זו אימרה שאנחנו חייבים להגיד אותה. מצאתי שנער שנמצא בתוך מסגרת בית הספר, ולא מקבל מענה כשיש איזושהי נגיעה לסמים, או אפילו דרך שירות מבחן, מטופל בשירות מבחן, או בקשב לנוער, או בכל דרך אחרת. מצד אחד, החברה בתוך בית ספר מגבה אותו, מכסה עליו. הרבה פעמים יש איזושהי הערצה, זה כתוב בחלק הזה. כשאני מדבר על מטרת על, ואני מדבר על אפס אחוז שימוש בסמים, אלכוהול וסיגריות, אני חושב שאותם מקומות שמהיום נקראים מחששות בשפה הפשוטה של כל נער מתבגר, משם יוצאת כל הפעילות העניפה של סמים, ואלכוהול בתוך בית ספר.


הכנסתי לתוך התכנית הזאת, עוד גורם נוסף שהוא היום מתפתח יותר, זה הלימוד בתוך בתי הספר, מתוך הנחה שאם אנחנו נטפל בתוך בית הספר בגורמים שכבר ניזוקו בשימוש בסמים, או אלכוהול או סיגריות, אנחנו נמנע יצירת קבוצות שווים שלא שייכות לקבוצות השווים המקוריות בתוך הכיתה, ובכך בעצם נצמצם את תופעת האלימות כדרך אגב בתוך התכנית הזאת.

אני התייחסתי למה שאני בא איתו מהשטח.

שואפים לאפס אחוז משתמשים.

אני מתייחס להתנהגות סוטה בתוך החברה. אם נסתובב ונבדוק מהי התנהגות סוטה בתוך החברה, כל אחד מאיתנו יבין שאנחנו צריכים להגדיר אותה כמשהו שהיא מחוץ לנורמה. מה שקורה בבתי ספר היום, הנורמה היא אחרת. שימוש בסמים, אלכוהול וסיגריות, זה משהו שבתוך הנורמה. במקרה הטוב, המערכת היא הרודפת אחרי הסוטים, והם עצמם נחשפים לאיזושהי מעטפת בתוך המסגרת. אנחנו רוצים לעשות פעילות שהיא בעצם כוללנית, והיא שינוי בתפיסה ובנורמה. כאשר חשבתי על איך לשנות את התפיסה ואת הנורמה, הדבר המרכזי שכשנער נמצא בתוך תהליך, וכל מי שנמצא בסביבה שלו נמצא בסיכון. אם אני מגדיר אותו כסוטה, ומוציא אותו מתוך המסגרת, הוא ימצא לו קבוצת שווים בתוך בית הספר, רק במקום אחר, לא בתוך קבוצת השווים המקורית בכיתה, ואז כולנו הופכים להיות בסיכון. כולנו, אני אומר, זה כל התלמידים שנמצאים מסביבו.

התכנית מציעה תכנית טיפול בתוך מסגרת בית הספר, בתוך קבוצת השווים המקורית, תוך כדי העצמת התלמיד, ותוך כדי העצמת המעגלים שסובבים אותו. הם לא פחות חשובים, אולי הכי חשובים, זה המשפחה והמערכת של בית הספר. כיום המערכת של בית הספר נמצאת במצב של נרדף. הם רודפים אחרי אותם נערים סוטים, החברה מגנה, ואז יוצר מצב שהם רק מתרחקים, והמערכת הופכת להיות למן משטרה בתוך בית הספר, משטרה שלא כל כך מצליחה.

התכנית מציעה עבודה עם מורים הורים ותלמידים. עבודה הם הורים מורים ותלמידים, התייחסתי פה כמובן לגורמים, זה לא חדש לאף אחד הגורמים לשימוש בסמים בקרב תלמידים. כשאני מדבר על תכנית עבודה עם הנער, אני מדבר על טיפול בכל הגורמים המסייעים בשימוש בסמים, ובכך בעצם לצמצם את השימוש בסמים, ואז להגיע למצב של אפס שימוש בסמים בתוך בית ספר. יקומו ויגידו שזה יומרני להגיד אפס שימוש בסמים, אנחנו לא נוכל להגיע לזה. אני אומר שאנחנו תוך כדי קול צעקה ופעולה בתוך בית ספר, בהגדרת בית הספר כתומך בתהליך, אנחנו מגיעים לאפס אחוז. מייד נראה איך אנחנו עושים את זה.


אני אכנס לתוך התהליך עצמו. דיברתי על כך שאותו תלמיד או אותם תלמידים שהם מוגדרים כתלמידים סוטים, לא מוצאים מחוץ למסגרת המקורית שלהם, אלא נשארים בתוך המסגרת המקורית שלהם ומועצמים. מועצמים תוך כדי הבנת חשיבות שיתוף הפעולה דרך תלמידים שסובבים אותם, שלא עוד. יש כאלה שמתנתקים מהם, ויש כאלה שיגידו אנחנו עוטפים אותם. אלה התלמידים שאוספים אותם, ומחבקים אותם מתוך בור, אתם חלק מאיתנו. למרות שבאיזושהי דרך בחיים שלכם אתם נמצאים במעידה.


חשבתי על הקמת צוות רב מקצועי, שהוא בעצם תחילת חיבור של עבודה עם הורים מורים ותלמידים. צוות רב מקצועי כזה נפגש פעם בשבוע, אחרי הכרזה של בית הספר שתומך בתהליך. צוות רב מקצועי זה אומר הורים פעילים בתוך בית הספר, וכמובן מורים שיסומנו כאלה שיעברו תהליך הכשרה של תקשורת ועבודה עם נוער, אלא תקשורת אחרת, לא התקשורת של רדיפה, אלא חיבוק חום ואהבה, יש בעיה ואנחנו פותרים אותה.

מרגישים נרדפים על ידי המערכת?

אייל קארו

כיום התקשורת בתוך בית הספר היא כזאת, שתלמידים שנמצאים או מאותרים כתלמידים שהם מועדים לשימוש בסמים, או משתמשים בסמים, מוגדרים כלא שייכים לקבוצת השווים. הרבה פעמים מוצאים מתוך המסגרת, מועברים לקשב לנוער. אני אומר קשב לנוער, מתוך הנחה שאת מבינה על מה אני מדבר. קשב לנוער, זו מסגרת טיפולית אחרת מחוץ לבית הספר. מסגרת של הרשות למלחמה בסמים, יש מרכז יום לנוער. מה שנקרא להוציא את התפוח הרקוב מהסל, ולהעביר אותו למקום אחר.

תעשה הבחנה, קשב לנוער, בא הנער וחוזר לבית הספר. מרכז יום לנוער, זה לא המטרה בכל אופן.

אייל קארו

זו לא המטרה, אבל אני מרגיש אותם, אני יודע מה אני שומע כשאני נכנס לשיחות פרטניות, ואני חושב רגשות זה משהו שמוביל, אם לתת לנער תחושת שייכות, ולא לגרום לו תחושת אי שייכות.

אתה אומר כעובדה, כאילו מוציאים את הנער מבית הספר. במקומות האלה הילדים שלא מגיעים לבית הספר מטופלים. לא אלה שכן נמצאים בבית הספר. מערכת בית הספר לא מוציאה את התלמיד מבית הספר בגלל שימוש באיזשהו חומר.

אני מחלק את זה לשניים. חילקתי את זה לקשב לנוער, ולמרכז יום לנוער. קשב לנוער זה תלמידים לומדים, שמגיעים ומקבלים טיפול וחוזרים למסגרת. מרכז יום לנוער, הם כאלה שכבר הוצאו מהמסגרת.

לא הוצאו, יצאו. מסגרת לא מוציאה.

לצערי, אני מכיר כמה מקרים של נערים שסולקו מבית הספר, בעקבות אינפורמציה שהגיעה.

רמת ההשפעה של אותם ילדים היא הרסנית, שיש צורך להעביר אותם לא לקשב, אלא

למרכז יום. זה אילוץ, לא שעושים זאת מלכתחילה.

זאת לא מדיניות.

מה שאייל מנסה להציג כאן, זה לא משהו ערכי, לא משהו אם זה טוב או לא. אלא מציאות בשטח מה קורה. מה שאנחנו מנסים לעשות, זה לשנות את המציאות הזאת בדרכים אחרות. כשמקום שיהיה ניכור תהיה השתייכות.

אין בינינו ויכוח. רק פשוט שהוא מתאר מציאות כאילו כן מדוייקת, זה קצת בהקצנה.

יכול להיות שאני מתאר לא בהקצנה כי אם בקצת אמוציות, כי זה משהו שבוער בי, משהו שאני מאוד רוצה להצליח איתו.

לי חשוב להבהיר, שהמדיניות היא להחזיק תלמידים בתוך בית הספר ככל האפשר, ולא לשלוח אותם.

אני רוצה להוסיף עוד משפט אחד בחלק הזה. כשאני נתקל, ונתקלתי לא מעט פעמים בנער שהוצא מהמסגרת, נפלט מהמסגרת, פלט את עצמו מהמסגרת. הוא רק נפלט מהמסגרת המקורית של הכתה, כי הוא חוזר לתוך בית הספר, הוא מוצא משם הרבה פעמים על ידי ניידת, כי הוא לא צריך להיות בתוך בית הספר. דברים שקורים, ודברים כאלו ראיתי, חוויתי ואני חושב לתת להם מענה בצורה אחרת. בסך הכל אנחנו רוצים לתת פה איזשהו מענה לתופעה. התופעה כרגע מתרחבת בתוך כתלי בית הספר. אם משהו קורה בתוך כתלי בית הספר, לדעתי, וזה המוטו בתכנית הזאת, צריך לטפל בו בתוך כתלי בית הספר, ולהפוך את אותם נערים ממנוכרים--

אין לנו שום ויכוח.

מעולה, זה נותן לי תחושה טובה.


--לשייכים. איך אנחנו עושים את זה? אני מדבר על העצמת כוח עבודה בתוך בית הספר, זה משהו שיש לו קול מאוד חזק בתוך התכנית הזאת. המורים היום הם מן שוטרים בתוך המסגרת.

תיזהר מההכללות האלה. הם לא רודפים, זה לא התפקיד שלהם לרדוף.

בעצם, לקחת מורה ולהפוך אותו למודל חיקוי, אני מנסה מאוד להיזהר.

בוא תגיד מה אתה מציע. מה התכנית שאתה מציע.

מר קארו, ברשותך, אני לא מצליח להתרכז במה שאתה מעביר. אתם מנהלים פה דו-שיח ביניכם, הייתם יכולים לעשות את זה גם בחוץ עם כל הכבוד, אבל אני לא מצליח למקד את עצמי, מה אתה הולך להעביר. יש לנו כמה שאלות.

אני מבין.

תחילת ההתערבות אחרי הכרזת בית הספר כשותף לתהליך, אנחנו לא מבטלים את החלק האינפורמטיבי של הרצאות מידע, מתוך הנחה שאנחנו נותנים איזשהו מענה ממשיך להרצאות המידע האלה. סדנאות כישורי חיים, מה זה סדנאות כישורי חיים במספר מלים. כל תלמידי בית הספר עובר את התהליך, כולם. בין אם כאלה שמוגדרים כמשתמשים, בין אם כאלה שמוגדרים בסיכון, ובין אם כאלה שאין להם שום נגיעה וקשר לעניין. מתוך הנחה שאם יש אחד, אז אנחנו חושבים שכולם בסיכון.

הרצאות מידע, בחלק הראשון של התכנית. מייד בצורה אינטנסיבית, כל שיכבה עוברת סדנאות כישורי חיים, שזו סידרה של עשרה מפגשים, מאוד מפורט בתוך החוברת, למי שירצה להסתכל מה יש בכל מפגש, בתוך הסדנאות האלה. אנחנו עובדים על דימוי עצמי, על לחץ חברתי, על התקשרות בין חברית, על איסוף של חלקים יותר חלשים בתוך החברה והעצמתם, וכן הלאה.

באחד מהשבועות, שבוע שמיני לדעתי, אנחנו מוציאים את כל השכבה ליום עיון במסגרת ענישה וטיפול. צריכים לראות זה על פי בתי ספר, ועל פי כמות האינפורמציה שאנחנו נקבל, כמה בתוך בית ספר יש משתמשים, זה או מסגרת טיפול, או מסגרת ענישה. זאת אומרת, קהילות טיפוליות, קרי, רטורנו, זוהרים, וכדומה. או מסגרות של ענישה לבני נוער, שזה משהו שאנחנו חושבים שיש אפקט מאוד חזק. כשאחר כך בעוד שני מפגשים, אנחנו מאבדים את האפקט של החוויה שהיתה שם. בתוך ימי העיון, יש מפגש עם נער מתבגר, שעבר איזשהו תהליך של מעידה בחיים, ונמצא כרגע בתהליך שיקומי.

כשאני מדבר על התערבות עם מורים והורים, אנחנו מדברים על מתן כלים באיתור וזיהוי משתמשים בסמים בקרב תלמידי ובני נוער בכלל. סדנאות שמורים והורים יעברו בטרם תחילתו של תהליך. בעצם לדעת איך אפשר לזהות התנהגויות, שינוי בהתנהגות, חברות מסתודדות בתוך בתי הספר. ויזואלית איך אפשר לזהות נער משתמש, תלמיד משתמש. וכמובן סדנאות תקשורת עם מומחים לתחום לעבודה עם נוער.


כאן במקרה של זיהוי נער משתמש, כשבעבר נפלט, או פלט את עצמו מתוך המסגרת, נכנסת איזושהי התערבות טיפולית ייחודית, שמייד שולמית קלימי תרחיב את הדיבור. וזו עבודה פרטנית כוללת בתוך מסגרת בית הספר, כשאנחנו משיגים אישור משירות המבחן, שאם יוכח שאותו נער שמיוחסות לו עבירות סמים, או איזשהם עבירות אלימות, יוכח כמשתקם בתוך התהליך, תוך כדי שילוב של פעולה עם שירות המבחן, ועם גורמי אכיפה ועבודה סוציאלית, אנחנו מעבירים אותו טיפול יחד עם המשפחה, ועם הצבת יעדים ומטרות שהוא יצטרך לעמוד בהם כדי להוכיח הצלחה בטיפול.

תתמקד בנקודות, מה השוני.

מה ששונה בתכנית הזאת מכל התכניות שקיימות, וקיימות הרבה תכניות. אני הייתי חלק מהן, ואני עדיין חלק בתכניות מניעה והסברה בבתי ספר. זו בעצם התכנית שמשלבת בתוכה את הכל. גם את הטיפול הפרטני, גם אתה עבודה מול ההורים. אני מצטער שלא הכנסתי את הטבלאות, כי אני רואה שאתם לא כל כך בתוך הטבלאות. שם מפורט יותר איך אני עושה את ההליך עם ההורים והמורים. שילובם מחדש של התלמידים שסומנו. יצירת שייכות, תלמידים שבעצם סומנו בעבר כתלמידים בעייתיים, יהוו גורם מסייע להמשך פעילות תוך העצמה. וכמובן התלמידים כיעד מרכזי, הפכו למניעים הדומיננטיים של התכנית. פה נכנסת איזושהי עבודה של התכנסות לצוות רב מקצועי, ועבודה בשעות הפנאי, מתוך הנחה שאנחנו לא מכניסים בתוך התכנית, יש פה אמירה, לנקות את בית הספר מאלימות וסמים, אלכוהול וסיגריות. אבל יש פה בעיה שאנחנו לא מצליחים להשתלט על שעות הפנאי של התלמידים, ואחר כך אין לנו שליטה על מה שקורה בשעות אחר הצהריים. תלמיד שיהפוך מגורם בעייתי, שיצא מחוץ למסגרת הפעילה בתוך בית ספר, וייכנס כמישהו שעבר תהליך ויהווה דוגמה ומודל, יהפוך לבעל כוח בתוך בית הספר.

זה כבר קיים.

אמרתי, קיימות היום הרבה מאוד תכניות. רק החלק הייחודי פה, זה חלק שבעצם לוקח את כל הקומפלקס הזה, ונותן טיפול ומענה לכל הצרכים לנער במרכז, ולכל המעגלים שסביבו. מתוך הנחה שנער גם אם מקבל איזשהו מענה לצרכים שלו, ואין מענה למעגלים שסובבים אותו, הרשת החברתית שמקבלים אותו אחר כך, מחזירה אותו ברוב המקרים, וזה רק מתוך נסיון שלי, וטיפול עם נוער, מחזירה אותו ברוב המקרים, וזה משהו שקורה הרבה במרכז יום לנוער. הרבה עבודה במשך היום. שלוש וחצי בצהריים חזרה לשכונה, ובתוך השכונה אין רשת חברתית שעוברת יחד איתו את השינוי ויכולה לחזק אותו, ולהחזיר אותו חזרה למחרת נקי מסמים. ברוב המקרים אנחנו נתקלים בחוסר יכולת לשמור על יציבות בטיפול, ואין רשת חברתית.

ברגע שאנחנו מגלים שיש ילדים שהם לא רק משתמשים, אלא הם מכורים, הם עוברים לשלב יותר מתקדם, שלב של טיפול. יש לי תכנית שאני מפעילה אותה כבר המון שנים. אני מעל שבע שנים רק ברטורנו, מפעילה תכנית שאני גיבשתי אותה על סמך 29 שנות הניסיון שלי, ועל סמך דברים שראיתי בשטח, באיזשהו שילוב של תכניות טיפוליות עכשיות בדרך של הקבלה. זה נשמע קצת סותר, קצת בומבסטי, יש שם תכנית שנקראת תכנית מ.ל.כ. במהותה, התכנית הזאת, היא העצמה של אישיות המטופל.


מה זה מ.ל.כ. – מוח, לב, כבד. מוח – זה השכל, ההגיון שנמצא למעלה בראש. הלב – משכן הרגשות, המחשבות. הכבד – מקור היצרים, הדחפים, תוקפנות, כעס, אוכל, מין. התמכרויות נמצא למטה.

כשאדם מצליח להשליט את המוח שלו, את השכל ואת ההגיון על ליבו, ואחר כך על הכבד, זאת אומרת על היצרים, אז הוא מלך. זה בעצם כל המשמעות של התכנית.


מה שקורה הוא, כשילדים מגיעים לשימוש בסמים, בהתחלה או שימוש אקראי, או מה שנקרא אין. הולכים למסיבה, הן מסיבות של יום שישי, הן מסיבות בת-מצווה, מסיבות סמים, מסיבות טראנס. יש לזה מליוני שמות. הולכים למסיבה, שותים, משתמשים. יש כאלה שרק נוגעים, ממשיכים הלאה. יש כאלה כשנוגעים, ויש להם משהו בפנים, יש להם סוד שהוא מאוד מעיק עליהם, באיזושהי תחושה מאוד קשה בחיים שלהם, פתאום נהיה אור. מה זה אור, הסם הזה משכח לו את הכאב הנוראי הזה, שהוא כל כך הרבה שנים מנסה לדחוף אותו למטה. אני מדמה את זה לבלון מאוד גדול לא של חמצן, של מימן. כאשר אנחנו מנסים לדחוף אותו מתחת למים, כל הזמן הוא מנסה להתרומם. אתה כל החיים שלך מנסה לדחוף את זה למטה, שלא יידעו, שלא יידעו.

למשל בחברה החרדית, אם ההורים שלו גרושים, זה אסון טבע. מה יהיה לו בשידוכים. בחברה אחרת של התעללות מינית, בדרך כלל הסודות הכי קשים של אלה שהתמכרו לסמים, זה התעללות מיניות. או גילוי עריות בתוך הבית, אחים, אב או סבא, או התעללות מינית שבנות עברו אונס, או בנים עברו אונס, שפעמים רבות זה הרבה יותר קשה. בת שאונסים אותה, השם ישמור, זה כאילו כדרך הטבע שזה גבר ואשה. אבל גבר שנאנס, לא גבר, ילד שנאנס, הטראומה שלו הרבה יותר קשה, כי זה לא כדרך הטבע. וגבר לא אמור להיות נאנס. יש הרבה מחקרים על הנושא הזה. יש מחקר של שרי עוז, דברים מזעזעים בנושא הזה.

ברגע שלילד יש סוד פנימי, שהוא מנסה לכפות על מנגנוני ההגנה שלו, הבלון הזה שהוא מציף אותו למטה, מתחיל פתאום לאט לצוף, הוא מקבל טרח בפרצוף שלו וזה מאוד כואב. כדי לשמר את הסוד הזה, הוא צריך המון כוחות של אנרגיה נפשית.

בכל אופן, כשהמטופלים מגיעים אליי, הם בדרך כלל בשלב של כלום. כלום – תסתכלו על האותיות, אתם קוראים את המלך הפוך. כבד שולט קודם, הלב, ואחר כך המוח. זאת אומרת, קודם יצרים, קודם התסכולים, השנאה, הכעס, המין, ההתמכרות, הכל. קודם זה שולט, ורק אחר כך הלב שלו, הרגשות שלו והמחשבות שלו שולטים, ורק אחר כך השכל שלו שולט. הוא בעצם כלום, הכלום הזה יש לו שלושה שלבים. כלום מלשון אפס, אני כלום אני אפס. מגיעים אלינו ילדים שעברו תהליכים מאוד קשים, של דימוי עצמי מאוד נמוך, עם ביטחון עצמי ירוד, שואף לאפס. עם הרס של מערכת המשפחה שלו, הרס של כל מה שהוא חושב שחשוב לו וטוב לו. זה נלווה אליו לכל החיים, ואחר כך הם מגיעים למרכזי טיפול במוסדות טיפוליים, כמו קהילות טיפוליות או מרכזי יום. זה שלב הכלום.

מה שאתם מציעים זה טיפול פרטני? טיפול קבוצתי בתוך בית הספר?

לא.

התייחסתי לחלק הזה, שאנחנו קודם כל מעצימים את כל בית הספר. הטיפול הוא קבוצתי. אבל דרך אינפורמציה שאנחנו מזהים בתוך הקבוצה, או מעבר אינפורמציה דרך שירות המבחן, או מעבר אינפורמציה דרך בית הספר. מתחיל תהליך טיפול שהוא מעבר לפרטני. הוא תהליך טיפול אישי בתוך בית הספר של התלמיד, ושל הסביבה הקרובה אליו. בתוך המסגרת, לא מחוץ למסגרת, אלא בתוך המסגרת.

התכנית כתובה לפניכם.

הדברים מובנים. אני רוצה לשמוע את תגובתכם בעניין.

יש לי הערכה רבה לכל מי שהנושא נוגע לליבו, ואיכפת לו, ומתגייס לזה חדש. אנחנו פתוחים לשמוע כל מיני רעיונות, וכל מיני הצעות שבאות מכל מיני כיוונים.

מה שמפריע לי פה בדיבור, אתם מדברים כאילו כל מה שאתם מציעים פה, לא קיים בבית ספר. וכל מה שאתם אומרים פה, זה עקרונות העבודה שלנו בבית ספר, דברים שאנחנו משקיעים בהם גם משאבים, עושים כל הזמן הכשרות למורים, להורים. בנושא של כישורי חיים, אנחנו עובדים מכיתה י"א עד י"ב. ברור שהנושא של שימוש בחומרים הוא לא מתחיל ונגמר במידע. הוא תוצאה של כל מיני סוגים אחרים של דברים.


לנושא של תכנית טיפולית בתוך בית ספר, זה שנה שלישית שאנחנו מפעילים יחד עם הרשות למלחמה בסמים. תכנית שנקראת אופי. היא לא נקראת מלך, היא נקראת אופי, אבל המטרות שלה הן בדיוק אותן מטרות. בגדול, המטרה שלנו היא אפס שימוש בכל החומרים האלה של תלמידי בתי הספר, שאנחנו מאמינים בעבודה מערכתית כוללנית. שכל מי שבמגע עם התלמיד, צריך להיות גם בעל ידע, גם בעל יכולות להתמודד עם הנושא. כל הנושא של איתור בתוך בית הספר, זה הבסיס לעבודה שלנו, להכשיר את המורים גם לשוחח עם תלמידים, גם לאתר. גם שיהיו כתובת למורים. וכשאנחנו מדברים על תכנית אופי, זה בדיוק התכנית שבה אנחנו מציעים לתלמידים לבוא לקבוצה, היא לא על הבסיס הזה. היא קבוצה התנהגותית פוגנטיבית. ראשי התיבות שלה זה אימון ופיתוח יכולות התמודדות. אנחנו מדברים על העצמה של תלמידים. מדיניות משרד החינוך, היא לא להרחיק תלמידים מבית הספר בגלל סמים, אפילו לא כאלה שהם סוחרים, לפעמים יש לנו אפילו תלמידים שהם נתפסים על ידי המשטרה בסחר, או בהדחה, מבחינת מדיניות משרד החינוך זה לא עילה להרחקה מבית ספר.

כדי להרחיק תלמיד מבית ספר, יש ועדות על גבי ועדות, זו החלטה שמתקבלת בצורה מאוד זהירה, מתוך בחינת טובתו של הילד.

יש לך נתונים כמה ילדים הורחקו?

כן, יש נתונים, אין לי אותם כרגע. אבל מספר התלמידים שמורחקים מבתי ספר, מאוד קטן. לעומת זאת, אם אני עושה השוואה, יש תלמידים שנושרים מבית ספר, הם לא באים לבית ספר. המשרד משקיע משאבים אדירים וכוח אדם, גם אגף שחר, וגם קידום נוער. שלא לדבר על כל הקשרים בקהילה לכל הנושא של שעות פנאי. גם כן יש היערכות מאוד גדולה ביחד עם הרבה מאוד משרדים, ולכל הנושא הזה של עבודה מתמשכת מהבוקר לאחר הצהריים.

אני רק אזכיר את כל הנושא של אס"א, משרד החינוך, תכנית רשותית. יש פה המון דברים שהם כבר קיימים בשטח. של עיר שלוקחת על עצמה, ובונה את המערך מהבוקר עד הבוקר. מתגייסים כל הגורמים בקהילה ביחד לתכניות רשותיות. זה נקרא אס"א – אלימות, סמים ואלכוהול. אלה דברים שקיימים בשטח. אני לא יכולה להגיד שהם קיימים במאה אחוז הצלחה. זאת אומרת, יש המון עבודה. אבל מבחינת תפיסה, מבחינת מדיניות, זה בדיוק מה שאנחנו עושים, כולל הנושא של הטיפול בתוך בית הספר מתוך התפיסה שתלמיד צריך להיות מטופל בסביבה שלו על ידי אנשים שמכירים אותו הכי טוב, מוציאים לטיפול רק באמת כשכבר אין ברירה.

אני מאוד מעריך ומבין, אמרתי, אני גם חלק מהעבודה הזאת שכבר קיימת. אני רק חושב שלקחתי בחשיבה גם את זה, וגם את זה, וגם את זה. אולי לנסות להגיע לתוצאה מעט יותר טובה תוך כדי שילוב.

במה שאתה אומר פה, אתה לא מחדש שום דבר על מה שכרגע נעשה. נכון שאם היו לנו יותר תקציבים, היינו עושים את זה עוד יותר טוב. היינו יכולים להכניס עוד יותר כוח אדם.

אני חושב שיש פה חידוש. אני מכיר מהקיים. גם בתכנית אופי –

אני לא בטוחה. כולל זה שהיום יש בכל בית ספר. אתה מציע פה רכז. בכל בית ספר על יסודי, נקרא מב"ס, מוביל בית ספרנו למניעה, שהתפקיד שלו לבנות את התכנית הכוללנית בקשר עם הקהילה, בקשר עם כל הגורמים בקהילה.


אפשר להתווכח על תכנית טיפולית כזו או אחרת. לא רק זה, לקראת השנה הבאה, את כל הנושא של כישורי חיים בהחלטה של השרה והמנכ"ל, מכניסים לתכנית מחייבת את כל מערך בתי הספר מכיתה א' עד ט'. שיעורי כישורי חיים בתוך המערכת, ותכנית מאוד מובנית ומאוד מחייבת עם פיקוח ומעקב.

בסך הכל הכללי, הנתונים עדיין מראים היום שקיימים שימוש בסמים בתוך כתלי בית הספר.

יש הבדל בין תכנית לבין תוצאה.

אני הולך לתכנית תוצאתית.

מדינת ישראל זה משהו שחשוב לדעת, היא כמעט היחידה בין מדינות העולם, שהתופעה

של שימוש בסמים בקרב תלמידים, אני מדגישה, היא בפלאטו, ואפילו חצי אחוז ירידה. לעומת זאת, בגילאים שאחרי צבא, שם העלייה. זאת אומרת, העלייה היא לא בקרב תלמידים, לא בעישון, לא באלכוהול ולא בסמים.


התופעה קיימת, התופעה מדאיגה. אני לא מנסה להקטין בכלל. אבל אני רוצה להגיד, לא להגיד שכל מה שנעשה, כאילו לא עשה את העבודה. ממחקר אחרון כלל עולמי השוואתי שבמדינת ישראל, אחוז השימוש בסמים הוא הנמוך ביותר, בין מדינות אירופה, בין מדינות אמריקה וכו'. עדיין פה התופעה בשליטה לעומת מקומות אחרים, שם האחוזים יותר גבוהים.

השאלה, אם יש פה מקום לפיילוט, לתכנית תוצאתית שמגדירה אפס אחוז שימוש בסמים ואלכוהול.

כולם שואפים למקסימום. ייתכן מאוד שאתה יותר אופטימי, עם תכנית כזו או אחרת אפשר להגיע למקסימום. הכנסת הזאת מחוקקת כל שני וחמישי, בכל מיני נושאים של אלימות, מניעת אלימות, עונשים מחמירים, סמים, בכל הנושאים השונים. אתה רואה יותר אלימות, יותר פשיעה. אז אתה אומר, הכנסת לא עושה שום דבר...

כנראה שהיא לא יורדת לשורש העניין.

צריך להבין שאנחנו בדור כזה ירוד, שערכים מוסריים זו בעיה עולמית, בעיה חברתית כלל עולמית. מה היה בארצות הברית לפני 80 שנה. לא מזמן שמעתי ברדיו, שהתכנסו מספר נשים שהעזו לבוא עם חלוק על חוף הים, כי זה לא היה מספיק צנוע. היום לבוא לא בביקיני, לא נשמע נורמלי בכלל. השוני, ההידרדרות, בחברה כל כך מושכת. אתה מנסה להעלות אותה מתוך רצון עז, אבל בעצם מה שאומרת גליה, את אותה תכנית היא לא הבינה מה השוני, ולמה אתה חושב שבתכנית הזאת תוכל יותר להוביל באפס, כשההתמודדות בשטח היא קשה. היא לא אומרת שאין שאיפה כזאת, יש שאיפה כזאת, אבל בתוצאה זו איזושהי אשלייה, הייתי קורא לזה. אנחנו יודעים שהחברה מושכת, החברה מכתיבה, ולא כל אחד יכול לעמוד בפיתוי החברתי.

בעצם, כולנו מתפרצים לדלתות פתוחות. אייל לא אמר בתכנית שזה לא קיים. הוא אמר מראש, יש הרבה מאוד תכניות בבתי הספר, כל מיני תכניות, וכל מיני סוגי תכניות. מה שאנחנו מנסים לעשות, הוא אמר זאת חד-משמעי בהתחלה. אולי זה לא היה מספיק מובן. התכנית הזאת היא בעצם תכנית שמאחדת בתוכה בצורה גם מאוד אינטנסיבית, גם לעומק, גם לרוחב, וגם לגובה. אנחנו מנסים להציע משהו, שיילך על פיילוט של ארבעה דפי ספר, מארבעה ערים, ששם עושים את זה במאסה מאוד גדולה, כשהתכנית מורכבת מלמעלה עד למטה, מהמסד עד הטפחות כולל הכל. כל מה שכתוב פה, מההתחלה ועד הסוף שזה הרבה. עד שאתה מנסה משהו, הילד כבר במקום אחר מבחינת ההתמודדות שלו עם החיים, הוא במקום אחר מבחינת הנסיונות שלו, הפתיונות, כל מה שקורה לו במקום אחר, כי זה תהליך. מה שאנחנו מנסים לעשות, זה לצמצם את ההליך, שיהיה גם חד-משמעי בכל המקומות בארץ ביחד, ואז ההשתייכות שלך גם שונה. זה משהו שהוא הרבה יותר חזק.

רואים שגם לאייל, וגם לשולמית כוונות טובות. באתם בידיים נקיות, עשיתם תכנית, ובאמת, איכפת לכם. מגיעה לכם מלה טובה, ליושב ראש. יש דיון של אנשים, יש להם פרוייקט שהם מובילים בקריית אונו, ויש הצלחות, ומביאים תוצאות, זה מאוד יפה, בתוצאה אין ויכוח בכלל. כך אני מבין, כי אני לא מכיר את הפרוייקט.


מצד שני, גם למשרד החינוך יש תכנית, הם עובדים, ומשקיעים, אני מכיר את זה מהחלק האכיפתי יותר. התכנית של אס"א, עושים דברים עם הרשות, דברים נהדרים. איפה אני מזהה, על פי מה שאני מבין, אתם באים ואומרים, רבותי, תנסו אותנו, קחו אותנו כפיילוט, ותנסו במספר בתי הספר. איכפת לנו, בואו תיקחו את התכנית שאנחנו כרגע שמים על השולחן. אני אתכם.

גליה אומרת זה קיים בלאו הכי. אני אומר שוב לגליה, אם אני הייתי צריך לסכם, זה לשבת עוד מפגש אחד, אולי באמת לראות אחד על אחד, לשים קופי אחד על אחד, תכנית מול תכנית, לומר רבותי, אתם מדברים על זה, יש לנו. אני אומר לכם, בתוצאה, ישנם תלמידים שצורכים סמים נקודה. לא משנה אם זה עשרים, חמישים, שמונים. התוצאה היא שזה קיים. איך מצליחים להוריד את המפלס, איך מנסים לצמצם, אפס זו שאיפה, זה תמיד טוב. איך אפשר לצמצם, אני לא יודע כמה אחוזים, בקרב התלמידים בתוך כתלי בית הספר. בחוץ הרבה לא יודעים. בבית ספר יש עדיין שליטה, יש את המורים, יש את התלמידים, יותר קשה. אני לא אומר שאין סמים, אני יודע שיש גם סוחרי סמים, אני מקצין.

אתה לא מקצין, אתה מספר את המציאות.

אני בא מהתחום. הרבה קטינים מתעסקים בסחר בסמים בתוך כתלי בית הספר, וזה עצוב. כדי לתת תקווה מהפגישה הזאת, זה לראות אולי, בסוף משרד החינוך יבוא, והם בסופו של דבר יגידו רבותי, אתם יודעים מה, יש פה נקודה שתיים, שלוש. על פי בדיקה שאתם ערכתם, על פי מחקר שאתם ערכתם בחוברת שעשיתם, אנחנו נותנים לכם בונוס. בואו תיקחו באחד, שניים, שלושה ארבעה, כל מה שהיום המערכות עושות, התוצאה היא בסופו של דבר שיש עלייה ואין ירידה. זה מוכח, אין לנו פה שינוי דרסטי שיש ירידה. אנחנו יותר טובים מהאחרים, זה בסדר. יש בלימה זה בסדר. אבל עדיין אם רוצים להביא תוצאות, ואולי אתם, אני לא יודע. יכול להיות שכל מה שכתבתם פה הכל מוכח. לפחות בנקודה שלי אני אומר, אולי שווה עוד מפגש מקצועי יותר בין הגופים המקצועיים, כדי שתצאו בתחושה טובה שיש אוזן קשבת לנושא הזה.

כל הכבוד על האיכפתיות ועל הנכונות לבנות תכנית. אני חושבת שקצתם הקדמתם, שאולי היה שווה לשבת עם אנשי מקצוע. אנחנו כגוף שמרכז את כל התכניות. יודעים מה נעשה בבית הספר, בקהילה. לא עשיתם כל כך את ההבחנה בין האוכלוסייה הכללית של בית הספר, לבין אוכלוסיות בסיכון, והקבוצות שעליהן דיברתם, ובין המטופלים שזה כבר שלב אחרון ברצף.

אייל קארו

זה מפורט יותר בתכנית.

בסדר גמור. היה צריך לשבת עם אנשי מקצוע. אנחנו תמיד מברכים על כל מי שמציע, לא תמיד כמובן מקבלים, כמו שנאמר פה שיש תכניות שקיימות. אנחנו בהחלט עובדים על ציר הרצף שמגיל הגן עד הצבא, ועד למקומות עבודה, לאורך כל הדרך, בשיתוף עם כל המשרדים. אם זה משרד החינוך, משרד הרווחה וכו', המשטרה ומשרדים אחרים. אני חושבת שיש טעם לעשות את זה, בצורה הרבה יותר מסודרת, עם אנשי מקצוע, עם נציגי המשרדים, שיביעו את דעתם ויאמרו האם וכיצד, כי יש פה שאלה שאי אפשר להתעלם מזה של עלויות כספיות. ושאלה עוד יותר עיקרית, האם באמת בתוך בית הספר אנשים חיצוניים צריכים לעשות את העבודה, אולי לא אנשים חיצוניים, אבל זה דיון מאוד מקצועי.

החלק הזה הוא חלק מאוד חשוב. כי אנחנו מאמינים בהעצמה של כל הגורמים בתוך בית הספר. אנחנו רק נפעיל את התכנית. הם אלה שיהיו המוקד לעשייה, וזה משהו שיש בו דגש מאוד חזק.

אני חושבת שקודם כל צריכים לפנות לרשות הלאומית, שהיא מרכזת את כל הנושא הזה.

אני לא יודעת מי עשה את הפרסומים, כששותים לא נוהגים. לי יש בעיה עם זה. מותר לשתות, תשתה, אבל כשאתה שיכור תתן לחבר שלך לנהוג. את מבינה איזה מן לגיטימציה מכניסים בדלת האחורית. מה שקיים היום, לא מוצא חן בעינינו, זה מה שאני מנסה לומר בגדול. אנחנו חושבים שהתפיסה היא תפיסה לא כל כך בריאה. תראה, מותר להשתמש בסמים, אז קח את המינון, כי בזה אין מינונים. פעם אחד יותר מדי, אלף פעם לא מספיק.

אנחנו נכנסים פה לרמה מאוד מקצועית, ויש דעות שונות.

שמענו את הסקירה, מאלפת, מקצועית, עניינית. יש עבודה שנבנתה על בסיס של נסיון חיים, של עבודה מקצועית במשך שנים רבות. כל התכנית של ההתערבות בטיפול בתופעת הסמים בבתי ספר, גם התיכוניים, וגם היסודיים, כשאנחנו מדברים על גיל 13, זה יכול להיות גם כיתות ז', ח', שאלו כיתות בהחלט רלבנטיות מבחינת התופעה והגילאים.

רשמנו לפנינו את כל התכנית שלכם. נלמד אותה, רק היום קיבלתי את החוברת. אני חושב שיש מקום גם לצוות המקצועי של משרד החינוך, לרשות, ללמוד את התכנית. לכן אני חושב שאם יהיה צורך לקיים פגישה נוספת כדי לקדם את התכנית שלכם, אנחנו רואים בזה רק ברכה. נוכל לתרום בסיוע מקצועי אחד עם השני. גם התורה ניתנה בלב אחד כאיש אחד.

אבל בהחלט, התכנית כשלעצמה ראוייה וברוכה. נקווה להפיק את המיטב ואת המירב מהתכנית שלכם.


תודה רבה לכולם.


אגב, הרעיון של חבר הכנסת אהרונוביץ, שראוי ורצוי שתשבו ביחד, לראות איך אפשר לקדם. אתם אנשי המקצוע, אנחנו בסך הכל מקבלים את עמדתכם ודעתכם בנושא. התורה ניתנה בנעשה ונשמע. אז גם פה נעשה ונשמע. אני חושב שזה דבר טוב, ויתרום רבות. אני מודה לכם.


תודה רבה לך חבר הכנסת אהרונוביץ.

תודה לך. הרבה מחמאות. מכל מלמדיי.

הישיבה ננעלה בשעה 14:15.