PAGE
16
ועדת החינוך, התרבות והספורט

20.02.2007


הכנסת השבע-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שני
פרוטוקול מס' 150

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שלישי, ב' אדר התשס"ז (20.02.2007), בשעה 10:30

לרקוד עם חיילים – האם ניתן לשלב בין שרות צבאי לבין קריירת מחול?

חברי הוועדה: מיכאל מלכיאור – היו"ר

יואל חסון

אלי אפללו

רס"ן טל מנצל – רמ"ד תכנון מקורות ולחימה, משרד הביטחון

סגן רוני קציר – יועמ"ש תכנון ומנהל כוח אדם, משרד הביטחון

נילי כהן – סגנית מנהל מינהל התרבות, משרד הביטחון

מריה יריב – רכזת בכירה תקצוב מחול, משרד המדע, התרבות והספורט

דן רודולף – סמנכ"ל הבלט הישראלי

דניס פרי – מורה לריקוד, אמא של חייל רקדן

מיכה פרי – אבא של חייל רקדן

דניאלה שפירא – מנהלת אומנותית, בת דור, באר שבע

עידו תדמור - כוריאוגרף

יהודית גידלי

מיטל בר שלום

לרקוד עם חיילים – האם ניתן לשלב בין שרות צבאי לבין קריירת מחול?

שלום, אני פותח את ישיבת הוועדה. אני אפתח ואגיד, כי מי שהאיר את עיני לכל הסוגיה הוא חה"כ אפללו. הוא התחיל לטפל בנושא הזה והגיע למבוי סתום, וביקש את עזרת הוועדה. אחרי שנפתחו עיני בבעיה הספציפית, פתאום גיליתי שיש פה בעיה הרבה יותר מקיפה של רקדנים והשירות שלהם בצה"ל, וגם הפיתוח המקצועי שלהם. צריך לראות איך אנחנו מאפשרים את החובה של השירות, ומצד שני מאפשרים לאנשים יחידי סגולה להתפתח מקצועית.


אני יודע מה הולך בתחום הכדורגל. שם אתה יכול להיות בליגה חמישית בתור שחקן ספסל, ותיחשב מצטיין. כאשר זה מגיע לתחום האמנות, בייחוד לאמנות כל כך מיוחדת כמו ריקוד ובלט, אתה צריך להיות בצמרת העולמית כדי שיסתכלו עליך. כך הרגשתי כמי שלא עסק בהיבט הזה של ריקוד לפני כן, ושלא מומחה בכלל בתחום. יכול להיות שבחברה הישראלית אנחנו מתייחסים לזה אחרת. אני מאוד מעריך את ההתייחסות החיובית לכדורגל, אבל יש פה דיסוננס בטיפול הזה לעומת הטיפול הזה. גם הצבא מאוד מעודד ובא לקראת בתחום הכדורגל, ופה פחות מכך.

קיבלנו מסמך מאוד מקיף ממחלקת מחקר ומידע של הכנסת. בדיון הזה אני רוצה ללכת מן הפרט אל הכלל, כדי שנבין את הבעיה של הפרט אבל גם את הדברים הרחבים יותר של הכלל. יכול להיות שבעקבות זה נצטרך שינוי בתקנות. אנחנו לא באים להתערב בשיקול הדעת, אבל יכול להיות שצריך לתקן בעקבות השינוי בחברה. למשל, הנושא הזה של תוכניות הטלוויזיה. בעבר זאת היתה מדיה שבאופן לא בולט עסקה בפיתוח של אמנות כמו ריקוד ובלט, והיום היא כן עוסקת בזה. לכן, אולי אפשר להביא שיקולים חדשים, שאולי לא היו רלוונטיים כאשר כתבו את התקנות הללו.

חה"כ אפללו אינו יכול לדבר בגלל מיתרי הקול, ולכן העוזר שלו יגיד את הדברים בשמו. אנחנו מברכים מאוד את השופטים המומחים המקצועיים שהגיעו מעולם הריקוד, וגם את נציגי משרדי הממשלה הרלוונטיים.

אני אציג את העמדה שלו. הוא מבקש לברך את מי שהגיעו לדיון, במיוחד את השופטים שמצאו את הזמן להגיע למרות שאנחנו בשבוע של חצי הגמר. משפחת פרי פנתה לחה"כ אפללו, אחרי שמדור מחול במשרד התרבות דחה את הבקשה של הבן שלהם איתי לחופשה מיוחדת לצורך השתתפות בתוכנית נולד לרקוד. אחרי שהפנייה של חה"כ אפללו ושל שרת החינוך למדור מחול נדחתה, פנה חבר הכנסת אפללו ליו"ר ועדת החינוך, והוא מודה לו על כך שמצא לנכון לקיים את הדיון בנושא של קריטריונים לטיפול ברקדנים צעירים בצה"ל.

חה"כ אפללו שואל האם היום יש מישהו בעפולה שלא יודע מי זה איתי פרי. האם אפשר לייחס את ההתעניינות הגוברת בנושאים כמו ריקוד למשהו אחר מעבר לתוכניות כמו נולד לרקוד, שנותנות את החשיפה לנושא הזה?

לעניין הקריטריונים – חה"כ אפללו הופתע לגלות שאין קריטריון שמאפשר השתתפות של רקדנים מצטיינים בתחרויות והופעות כמו התוכנית נולד לרקוד, תוך התעלמות מהמציאות הדינאמית של החיים שלנו. לדעתו, חייבים להוסיף קריטריון כזה. הוא בחן את כלל הקריטריונים שמשמשים היום את המדור למחול, ומצא כי הקריטריון הקיים המאפשר חופשה מיוחדת רק לאימונים ומופעים במסגרת להקות מקצועיות, שנתמכות על ידי מנהל התרבות, הוא אינו לא שוויוני. הוא מפלה בין חיילים ששייכים ללהקות כאלה, לבין חיילים שלא שייכים ללהקות כאלה. לדעתו, חייבים לשנות את הקריטריון הזה, ואם לא תהיה ברירה אז גם בחקיקה.

הוא מברך את התוכניות כמו נולד לרקוד, שנותנות הזדמנות לצעירים, בעיקר מהפריפריה, כמו אור כחלון, להגיע למרכז הבמה בתחומים כמו ריקוד ושירה. הוא חושב שחייבים להתאים את הקריטריונים הקיימים, כדי לא למנוע מצעירים, שהעדיפו את השירות הצבאי על קידום הקריירה האישית שלהם, לעלות על הבמה הארצית והבינלאומית.

תודה רבה. אני מודה לחה"כ אפללו שהשכיל את כולנו ושם את הנושא על השולחן. אני רוצה לשמוע את הגורמים השונים.

אני רוצה להודות לחה"כ אפללו על הדיון הזה ועל היוזמה הזאת. הנושא של אנשים שמצטיינים בתחומים מסוימים ומגיעים לשלב הזה של השירות הצבאי ונאלצים לקבל את ההחלטה, ולפעמים לבחור בין השירות הכללי לבין הקריירה שלהם, זה נושא חשוב. לפעמים זה נעשה אף בדרכים שאנחנו לא רוצים לעודד אותן. במדינת ישראל אין משאבים טבעיים, אין לנו זהב ונפט, יש לנו כשרונות מדהימים ונפלאים. מה שאנחנו רואים בשנים האחרונות, זה כישרונות נפלאים בתחום הזה. היה לי מאוד חשוב, שהוועדה הזאת תקבל החלטה ותבקש מצה"ל ומהגורמים האחרים, להבין את אותם חיילים צעירים לפני שהם מתגייסים לצה"ל ונמצאים בשיא הקריירה שלהם. חשוב שבצה"ל יידעו להבין את זה ויידעו להתמודד עם זה, כמו שמצאו את הדרך להתמודד עם ספורטאים מצטיינים. גם בתחום הזה אני מקווה שצה"ל ימצא את הפתרון. במהלך השירות, צריך לתת להם את האפשרות להמשיך להתפתח בתחום הזה, ושהשירות הצבאי לא יעצור אותם. בדרך כלל מדובר ביחידים, באנשים מצטיינים, שלא קשה להבין שהם מצטיינים ויחידים. דווקא להם צריך לתת את העזרה וצה"ל יוכל לוותר עליהם בחלקים מסוימים כדי לאפשר להם את אותו דבר. אני מברך על הדיון הזה. אני חושב שזה מאוד חשוב, שהוועדה תצא בקריאה לתת לרקדנים אפשרות להתפתח ולהמשיך בכיוון שלהם, תחת אילוצים של השירות הצבאי. אני מקווה שצה"ל יהיה פתוח לנושאים האלה.

אני רוצה לשמוע את עידו, בתור מי שמבין את הצרכים של רקדנים מצטיינים.

תודה רבה על ההזמנה ועל נתינת הבמה הזאת. זה דבר חשוב בצורה בלתי רגילה. אני בן של איש צבא ואיש חינוך, פרופ' ישעיהו תדמור, כך שאני מבין בצורה מאוד משמעותית גם את הנושא הצה"לי וגם את נושא החינוך. בתור מי שחי את עולם המחול במשך הרבה שנים ונגע כמעט בכל תחום אפשרי כרקדן, כיוצר, כמנהל להקה, כמורה, כשופט בתחרויות שונות: ארציות ובינלאומיות, ובין היתר גם בוחן בבחינות הרקדן המצטיין, אני יכול לומר כי הנושא הזה של ריקוד הוא נושא מאוד כאוב. במשך שנים אני נלחם על מעמדו של הרקדן, על הצרכים שלו, ומנסה להבהיר 20 שנה עד כמה זה בעצם קשה להיות רקדן. רקדן, שלא כמו זמר, לא יכול לחכות בתקופת הצבא ואחר כך להמשיך מחדש, כיוון שחלק מאוד משמעותי מההישגים שלו ירדו לטמיון. אנחנו נמצאים בבעיה. כמו בכל חברה, כאשר יש משהו חדש שלא מכירים ועוד לא יודעים מה הצרכים שלו ומה הוא נותן, קשה מאוד לקבל את זה וצריך לעבור תהליך של חינוך.

תוכניות הטלוויזיה האלה בעולם, ובארץ בפרט, נתנו את מה שאני לא הצלחתי להשיג במשך 20 שנה. הן הביאו את המחול לכל נקודה בארץ. אנשים שלא ראו מחול מימיהם, רואים היום מחול בטלוויזיה, אם זה בקיבוצים, מושבים, עיירות פיתוח ובכל מקום אפשרי. אנשים שלא נחשפו אף פעם למשמעות של הרקדן, לקושי של העבודה הסיזיפית המטורפת היומיומית שרקדן נדרש לבצע, נחשפים לזה בטלוויזיה.

קשה מאוד לשנות דפוסי התנהגות וקווי מחשבה, אבל התוכניות שכרגע משודרות בטלוויזיה עשו את זה בתקופה מאוד קצרה. כאשר אני מסתובב בארץ בסטודיו למחול ורואה את כמות התלמידים שמגיעים היום כדי ללמוד לרקוד, ואני יודע שמתוכם אחוז מסוים יהיה מצטיין ויהיה שגריר תרבות ואמנות למדינת ישראל, אני חושב שיצרנו הישג בלתי רגיל. כאשר אני חושב על זה שהיום למרכז סוזן דלל, שהוא מרכז הכי פופולארי היום למחול, מגיע קהל רב יותר, קהל מגוון יותר בגילאים שונים, או כשאני הולך להרקדות של ריקודי עם ורואה אנשים רוקדים ומוציאים את נפשם החוצה דרך ריקוד, אני אומר לעצמי שהתוכניות האלה עשו את מה שאנחנו לא הצלחנו לעשות במשך הרבה שנים.

מדובר כאן על תוכניות מקצועיות לחלוטין. צוות השופטים נבחר אחרי הרבה מאוד אודישנים. צוות השופטים עבר קריירה מקצועית בצורה בלתי רגילה. אני נגעתי בכל תחום שיפוטי.

אני אקח לדוגמא את איתי פרי, שלדעתי הוא אחד הרקדנים הטובים שראיתי במשך שנים, גם מבחינה טכנית וגם כאומן. כאשר אני חושב על רקדן כזה, שנפתחת בפניו התנסות חדשה, ואני רואה את התהליך שהוא עבר בתקופה כל כך קצרה, כל כך אינטנסיבית של עבודה מול כוריאוגרפים שונים בתנאי לחץ, מול כל המדינה, אני אומר לעצמי שבשום להקה בעולם, בשום קורס בעולם, בשום סיטואציה אחרת הוא לא היה יכול להיפתח ולהגיע למצוינות הזאת בדרך אחרת. לכן, הגיע הזמן שאנחנו נפתח את העיניים ואת הראש, נבין את המשמעות של השינוי שהחברה עוברת, של השינוי שאנחנו עוברים כבני אדם. הטלוויזיה היום לא במקום שהיתה לפני 20 שנה או 10 שנים, ואפילו לא לפני שנתיים. תוכניות הריאלי, לטוב או לרע, מביאות דברים חדשים, ואנחנו צריכים להתקדם עם הזרם.

נשמע את דוד דביר, שהוא מנהל של מגמת המחול בתיכון תלמה ילין, והוא גם שופט בנולד לרקוד. אחד המומחים הגדולים בארץ ובעולם.

אני רקדתי בבלט הישראלי, בלהקת בת דור, להקת בת שבע, בכל הלהקות בארץ, ויחד עם זאת הייתי בצבא 4 שנים. שירתי כצנחן בחיל הצנחנים. אני לא חוויתי את הנושא של הרקדן מצטיין, כי לא היה אז. היה מוזיקאי מצטיין וספורטאי מצטיין, אבל לא היה רקדן מצטיין. לא היה תחום כזה בכלל. במשך השנים שרקדתי, הגעתי לנהל את להקת בת שבע וקלטתי רקדנים מצטיינים לשורות הלהקה. אז חוויתי את הכאב הגדול הראשון. הראשונה היתה טליה פז, רקדנית מצטיינת, שהיתה צריכה לשרת בצבא 6-8 שעות ביום בלילה. היא היתה עוזרת לרופא שיניים, והיתה מגיעה בבוקר עם עיניים סגורות לעבודה, תשושה ורצוצה, והיה לה קשה מאוד לעבודה. אני חשבתי, שהיא עושה שגיאה שהיא באה לבת שבע. היא הסבירה לי שזה מרכז חייה והיא לא מוכנה לוותר על זה. היא גמרה ככה שנתיים בקושי, והיום אנחנו יודעים לאן היא הגיעה בזכות הכשרון הגדול שלה.

היום אני מנהל את מגמת המחול בתלמה ילין, ואני מייצר רקדנים מקצועיים. אני בית הספר הגדול בארץ, שמייצר רקדנים מקצועיים לכל הלהקות בארץ ובעולם. אני חווה את הרקדן המצטיין המון שנים. אני חייב להגיד, שטוב שקיים דבר כזה. המשרד שמנהל את זה עושה דברים חשובים מאוד. מצד שני, הוא משרד מאוד נוקשה, מאוד לא פתוח, מאוד הולך לפי החוקים ולא מוכן לקבל שום דבר שהוא מעבר לזה. אנחנו עוסקים באמנות, עוסקים בחיים, עוסקים באנשים צעירים, שזה השיא שלהם בקריירה, ועוצרים אותם בצורה מאוד לא יפה. הכמות המוגבלת, רק 8 בנים ו-20 בנות, לא מובנת לי. אם יש מחזור שיש בו 50 מצטיינים הם לא יוכלו להגיע למקצוע שלהם בגלל שהצבא החליט שלא מתאים לו. בפועל היום, יותר מ-50% יוצאים מהצבא, נוסעים לחו"ל ועושים קריירה בינלאומית. זה כל כך חבל לי. אני אדם שנולד בקיבוץ, גדל בארץ, שירת בצבא וכל כך אוהב את המקום הזה. אני לא רוצה שייסעו לחו"ל, אבל אין ברירה. אנחנו לא יכולים לתת להם את מה שהם צריכים לקבל. אם כל כך נוקשים בתהליך עצמו, הם עושים נכון שהם לא נשארים פה והולכים הלאה. אם ישנו את זה ויפתחו אפשרויות לרקדנים, הכל ייראה אחרת.

השנה יש לי מחזור שיש בו 15 מצטיינים, לפי דעתי. אני ביקשתי שהיום של הרקדן מצטיין יידחה ביום אחד, מכיוון שיש לי הופעות של בית הספר באותו יום. ביקשתי זאת 4 חודשים, ולא הסכימו להזיז את זה ביום אחד. לכן, 8 רקדנים לא הגיעו למבחנים האלה וכנראה שימצאו את דרכם בחו"ל. לי אישית זה כואב. אם המשרד כל כך נוקשה ולא מוכן לדחות את המבחן ביום אחד כדי להציל עוד 8 חיילים בצה"ל, זה כואב. צריכים לשנות את צורת החשיבה. גם ההרשמה היא מאוד בעייתית. אם מישהו מאחר ביום אחד, הוא לא יכול להירשם. יש פה משהו שהוא צר אופקים ומחייב שינוי בסיסי.

אלה דברים נוקבים, שאנחנו רוצים לטפל בהם. זאת היתה התחושה שלנו. חייבים לפעול לפי החוק.

לא בטוח שזה חוק. יכול להיות שזה רק נהלים פנימיים.

התייחסתי למשפט הזה. יש עניין גם של שכל ישר, לפתוח את הלב ולראות מה שקורה מסביב. הייתי רוצה שנסתכל על תחום הספורט כולו. מי שמשחק בליגה ד ויושב על הספסל מקבל תנאים כאלה, שלרקדן מצטיין אין סיכוי להגיע לזה. יש פה נהלים שנצטרך לשנות. אני מקווה שלא נצטרך לעשות את זה בחוק, כי אני מעדיף שמגיעים לסיכומים בין הצבא ומשרד התרבות. בסופו של דבר צריכים להיות נהלים, וצריך לנהוג לפיהם.

איתי היה זה שהתחיל עם כל זה, ושמענו עליו דברים נפלאים מעידו תדמור. אני ביקשתי מאיתי להגיע, אבל הוא נמצא בשיא ההכנות שלו לקראת חצי גמר מחר. אני מודה לכם על פתיחת העיניים שלי לתוכנית הזאת.

האם לא ראית את זה עד עכשיו?

אני מודה ומתוודה. אני שמעתי הרבה על איתי, ואני שמח שההורים שלו מייצגים אותו כאן. אני מבקש שאמא שלו תספר על מה שהוא עובר בשעות הללו.

תודה רבה על המפגש הזה היום. ני מאוד מעריכה את זה. הוא מאוד התרגש כאשר הוא שמע שכל הנושא של רקדנים מצטיינים בצבא מגיע לכנסת. הוא ממש רעד. כשאיתי הגיע לגיל צבא, היה לו ברור שהוא מתגייס, והיה לו ברור שהוא ישלב את הריקוד עם הצבא. הוא עשה את זה בשמחה, כי זה החינוך שהוא קיבל בבית. אנחנו אנשי מקצוע, אנחנו דור רביעי של רקדנים. הוא הבין שצריך לשלב בין שני הדברים. הוא חשב שבמעמד של רקדן מצטיין הכל יהיה בסדר. הוא מאוד התאכזב בחודש דצמבר, כאשר הוא פנה למדור המחול לקבל אישור לחופשה מיוחדת שמגיעה לו בתור רקדן מצטיין, ושמע שלא מאשרים לו זאת בגלל שזאת תוכנית טלוויזיה. היה לנו מאוד קשה להבין את זה. התחלנו לברר, לשאול מה קורה, וראינו שאין מוצא. הבנו כי הוא צריך לחיות עם זה, והצבא יפתור את הבעיה. זאת התשובה שקיבלנו.

מה זאת אומרת, שהצבא יפתור את הבעיה?

כך אמר אחד הדוברים של משרד החינוך. גם ההפקה של נולד לרקוד פנתה אליהם, וזאת התשובה שהם קיבלו ואני קיבלתי. איתי פנה אל המפקדים שלו, שלא חשבו פעמיים ואמרו לו תלך על זה. הם הבינו שהריקוד זה העתיד שלו, ונתנו לו מייד את כל מה שמגיע לו בתור חייל רגיל: חופשות מיוחדות ורגילות. לא נשארו לו כלום השנה. הוא ניצל את הכל. בתחילת ינואר הוא היה מופתע שהוא עדיין בתוכנית, ולא ידע מה לעשות. אני אמרתי לו שיהיה בסדר ושנמצא את הפתרון. שוב פניתי למדור המחול, ודיברתי עם מריה. נילי, אני משתתפת בצערך, את בדיוק לא היית באותה תקופה. זה היה או לפרוש מהתוכנית או לצאת לדחיית שירות. אני לא חושבת שמגיע לו לצאת לדחיית שירות אם הוא נמצא במעמד של רקדן מצטיין. למה הוא צריך לעשות דחיית שירות בשביל להשתתף בפרוייקט ריקוד? אני לא חושבת שזה הגון. היא אמרה שאין מה לעשות וצריך לחכות לנילי כהן. אני אמרתי, שלא יכול להיות שכאשר נילי לא נמצאת במשרד לא יהיה מישהו שיעזור לחיילים. חייב להיות מענה. היא אמרה לי, תפני למיכה יינון שהוא מעל נילי. כתבנו מכתב ושלחנו את זה למיכה, ובמקביל פניתי לחה"כ אלי אפללו שיעזור לי. לא ידעתי מה לעשות, ורציתי להציל את המצב. הוא התערב, ואני מודה לו מאוד על זה. הוא פנה למי שצריך לפנות, ואני ראיתי שגלגלים מסתובבים. דיברו עם מיכה יינון, והוא הציע לדבר עם דוד אגמון, שהוא יו"ר מדור המחול. עשו טלפונים וכל מיני התייעצויות, ואז ביום שישי בשעה 15:00 הצוהריים אני מקבלת פקס לסטודיו ממיכה יינון, שהוא ממליץ לצה"ל לאשר לאיתי את ימי המיוחדת ושהוא מאחל לו בהצלחה. לקחתי את המכתב ופיקססתי לצבא.

את לא אומרת את כל תוכנו של המכתב. נאמר, שזה לשבוע אחד עד שיהיה דיון.

הוא המליץ לתת חופשה עד שיהיה דיון נוסף על קריטריונים של רקדן מצטיין. המכתב הוא חיובי לחלוטין, וכל מי שקרא את המכתב הבין שהולכים לעזור לאיתי. רצנו עם המכתב לשלטונות צה"ל, ואישרו לו את החופשה המיוחדת מייד. הוא המשיך עם התוכנית, וב-5 לפברואר מש"קית ת"ש של איתי התקשרה אלי ואמרה לי: דניס, יש לנו בעיה רצינית. רב סרן שירלי שפירא קיבלה מכתב מנילי כהן, שלא מאשרים יותר לאיתי את ימי המיוחדת. ברגע זה עצרתי והפסקתי לנשום. אני אמרתי, אולי אני לא הבנתי, אולי איתי לא הבין ואולי מש"קית ת"ש לא הבינה משהו. קיימו דיון, והחליטו שלא מאשרים לו את החופשה המיוחדת, כי זאת לא להקה מקצועית. אני לא הבנתי, למה לא פנו לאיתי. למה הוא לא קיבל העתק מהמכתב הזה לפני שפנו לשלטונות צה"ל? כדי לצאת לימי מיוחדת, החייל צריך לפנות לגורם האזרחי הציבורי, הוא ממליץ ומעביר את ההמלצה לשלטונות צה"ל. למה הוא קיבל את התשובה, כמו שקיבלנו ממיכה יינון?

זה לא מדויק.

זה מה שאומרים לחיילים, וזה גם כתוב בתקנות של הצבא.

זאת לא עיקר הבעיה. עיקר הבעיה זאת ההחלטה.

החייל לא ידע. היתה פה בעיה של נפקדות, אם הוא לא היה יודע על זה.

אני מניח, שאם ההחלטה היתה אחרת את היית מסכימה לזה שהוא לא היה מקבל את ההודעה.

כאשר התקבל המכתב, איתי יצא כרגע לדחיית שירות. זה פוגע בקריירה שלו. זה אומר, שכל יום נוסף אחרי תאריך השחרור הוא יצטרך להוסיף לצבא. אני פה היום לא רק בשביל איתי. אני פה בתור מורה לריקוד, שמלמדת המון שנים. יש לי רקדנים בארץ ובחו"ל, ומורים שיצאו מבית הספר בעפולה, ואני ראיתי את הקשיים שהיו להם בצבא. אני יודעת את המספר של רקדנים שלא מתגייסים, וזה מאוד כואב לי. אני הייתי רוצה לראות את הרקדנים הטובים בארץ. היה להם יותר טוב אם היו יודעים שבזמן שהם משרתים, הם יכולים גם להמשיך ולפתח את הקריירה המקצועית שלהם. לפי התקנון, 600 ספורטאים מקבלים מעמד של מצטיינים. רקדנים מקבלים אולי 25-27 מקומות. איפה הפרופורציה פה?

הדברים מאוד ברורים. אני חושב, שהדברים נובעים מרצון מאוד כן ורציני לשרת את המדינה והצבא, מה שלא כל המצטיינים עושים. זאת הסיבה שזה דיבר אלי, והחלטתי להעלות את זה. אם זה היה ניסיון של התחמקות או השתמטות, לא היינו נותנים לזה יד. פה אנחנו רוצים למצוא את הסינתזה בין להיות בצבא ולפתח קריירה. אנחנו נשמע את משרד התרבות. אני חושב, שהדיסוננס בין הספורטאים לרקדנים צועק לשמיים. חשוב לי להביא את המקרה הפרטני של איתי לדברים יותר כלליים.

להבדיל מכל הגורמים האחרים, אני אמנם עוסק בריקוד אבל אני רק דן ולא רקדן. אני עוסק בתחום הזה כבר 17 שנים וחצי. ניהלתי את הלהקה הקיבוצית לפני כן. אני חושב, שיש פה בעיה רצינית של התייחסות בכלל לתרבות במדינה. אני רצה לפנות אליך בהזדמנות החגיגית הזאת, כי אתה מהווה בשבילנו נציג בפני אלה שקובעים. אתה נמצא בתחום הזה, וגם חה"כ אפללו שלא נעלמת מעיננו הדאגה שלו לתחום של התרבות במשך כל השנים. אתם יכולים לתרום הרבה. היחס בא לידי ביטוי גם בתקציב לתרבות. כאשר מדברים על חוסן של חברה, אי אפשר לשכוח שהחוסן המוסרי והחברתי בא לידי ביטוי במה שהחברה הזאת מוכנה להקציב לתרבות. אני הייתי מג"ד בצבא והייתי בכמה מלחמות. שלושת בניי שירתו בצבא ומשרתים גם במילואים. כיום אני חי בגליל, כך שאני לא פטור גם מהבעיות הביטחוניות.

כל הנושא של הבלט והמחול קיבל תנופה גדולה בעשר השנים האחרונות. לכן, הדיספרופורציה הזאת שיש בין הספורטאים לבין הרקדנים. הגיע הזמן לשנות את זה. אני צריך להודות לאלה שלא אישרו לאיתי, כיוון שבזכותם אנחנו יושבים פה ודנים על הנושא הזה. איננו בטוח שהנושא היה עולה על השולחן הזה, אם לא היו אומרים לאיתי לא. אמרו לו לא, ואז התעוררה האמא וכל הגורמים.

התוכניות האלה הוסיפו הרבה, ואני אומר את זה מהצד של המארגן ולא של הרקדן. אין לכם מושג, עד כמה שהתוכניות האלה הביאו למודעות למחול, שלא היתה קיימת עד היון. אני לא מדבר על הרמה. אני יכול להסכים או לא על דברים שהם אקרובטיקה ולא ריקוד. יש לי המון ביקורת לצד הערכה והערצה שיש לי למה שהם עשו.

אני חושב, שהנושא הזה של רקדן מצטיין הוא דבר שאפשר רק לקנא בו. צריך להיות איתם רחבי לב. אם אנחנו רוצים מוטיבציה לשירות, אנחנו חייבים לתת לאנשים האלה הזדמנות לממש את היכולת שלהם.

העניין של הריקוד בחברה הישראלית הוא לא רק בעשר השנים האחרונות. מבחינתי, הנושא של ריקוד בהרבה מאוד מובנים, זה חלק מהאתוס הציוני. אני לא חושב, שזה פיתוח רק של 10 שנים האחרונות. אבל יש התפתחות. זה חלק מהאתוס הציוני. היום אין ספק, שהייצוג של הלהקות השונות של ישראל בעולם והחשיבות מבחינת הסברה אמיתית, הוא כלי שאין יותר טוב ממנו. רק בשנה האחרונה ראיתי איך להקת הקיבוצים ולהקת בת שבע מתקבלות בעולם. זה חלק מהביטוי הישראלי השונה ממה שאנשים רואים בדרך כלל בטלוויזיה. אין ספק, שיש לזה חשיבות גדולה. אני מקווה שאין דיסוננס בין איך שזה מיוצג לבין מה שאנחנו כמדינה עושים.

בגלל שאני חובשת את שני הכובעים, אני יכולה להגיד לך שיש שני היבטים בהם אתה יכול להסתכל על רקדן מצטיין. כאשר רקדן מצטיין מתגייס לצה"ל, השילוב הוא אפשרי, גם אם זה תלוי בטוב לבו של המפקד האישי של החייל המסוים, הפתיחות שלו וההבנה שלו מה זה להיות רקדן. בפיקוד דרום יש משרדים שיודעים איך לנהל רקדן מצטיין, ויש משרדים ששוברים את הצעירים האלה והם בסופו של דבר פורשים מריקוד למרות שהם קיבלו מעמד של רקדן מצטיין.

על כמה בנים אנחנו מדברים בכל שנה?

7 בנים בכל שנה.

הרבה מאוד רקדנים מצטיינים יוצאים מבית הספר שלנו. שנה שעברה יצאו 3 מבית הספר שלנו. אחד מההתמחויות של בית הספר זה בנים. אני מלווה אותם גם בתוך בית הספר וגם בתוך הלהקה. בלהקות המחול, זה כמעט תפקוד בלתי אפשרי. אם הם זוכים למעמד של רקדן מצטיין, הם הולכים להיות במדורי הצבא, שעובדים בין 08:00 ל-16:00. הם משרתים 6 שעות ומגיעים ללהקה בשעה 14:00 בצוהריים. משעה 14:00 ועד השעה 16:30 הלהקה לא יכולה להשתמש בשירותים שלהם, כי הם לא עשו שיעור והם מסכנים את בריאותם. גם עכשיו יש בלהקה שלנו שני בנים שהם רקדנים מצטיינים, שפורשים מהלהקה כי הם לא יכולים לעמוד בלחץ. מצד אחד אני מקבלת ממנהל התרבות תמיכה כלכלית מסיבית בגלל שיוצאים מבית הספר שלנו רקדנים, ומצד שני אחרי שהמדינה השקיעה מאות אלפי שקלים ברקדן אחד אנחנו לא נהנים מזה כי הוא נשבר תוך כדי שירותו הצבאי.

את צריכה להיזהר לפתוח את הפה בנושא הזה, אחרת נציגי האוצר יגידו שגם את זה ניתן לקצץ.

מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה ללכת לקיצוניות ולשחרר מספר חיילים משירות הצבאי, כדי שהם יוכלו ללכת לבלט הקלאסי הישראלי. אי אפשר ללכת לבלט קלאסי בגיל 21, אלא בגיל 16-17.

אני דווקא העדפתי לא ללכת בכיוון הזה.

בארץ מולדתך בגיל 16 רקדנים רוקדים על במה מקצועית.

אני מבין את הדברים שלך, אבל אני חשבתי שהיופי בבקשה שעלתה פה היה הרצון למצוא את הדרך לשלב את הריקוד עם השירות בצבא. אולי בתוך המסגרת הצבאית אפשר למצוא לכך דרך.

למה אין להקה בצה"ל? יש תזמורת, יש להקה.

בדיוק לזה רציתי לרמוז.

זה לא מעשי.

אני מבקש לשמוע את נילי. תציגי את הדברים מנקודת המבט שלך. תגידי לנו, למה את והוועדה שלך הגעתם למסקנה הזאת, שחלק מאתנו חושבים שהיא מוטעית. אותי תגידי לנו מה אנחנו צריכים לעשות כדי שיהיה אפשר לפתור את הדברים המוצדקים שמונחים על השולחן. מה ניתן לעשות כדי שאיתי ועוד עשרות מהמצטיינים ביותר יוכלו להתפתח במקביל לשירות בצבא.

אני מצטרפת לברכות על הדיון הזה. אני חושבת, שזה דיון חשוב וטוב שהוא נעשה. אם צריך להודות לאיתי, אז נודה לאיתי. כל החבר'ה כאן הם אנשים שליוויתי אותם הרבה שנים. אני מטפלת בנושא הזה כבר 20 שנה. הזכיר דוד דביר, כי בזמנו לא היה מעמד הזה. אני העליתי את הנושא הזה לראשונה בפני שר החינוך, ומשם הגענו לראש אכ"א וביקשנו מעמד של רקדן מצטיין בדומה לספורטאים ולמוזיקאים. היה לנו מאוד קשה, כי צה"ל הוא מוסד מצ'ואיסטי. היה קשה לדבר על שחרור חיילים עם פרופיל גבוה כדי לשרת בלהקות ולרקוד במקומות אחרים. זה היה בעייתי. הצבא לא עיכל את הדבר הזה. בכל זאת הגענו להסכמה, ונתנו לנו 2 תקנים לבנים ו-12 תקנים לבנות. במהלך השנים הדבר הזה התפתח וקיבלנו 7 תקנים אחרי תחנונים. ההתניה היתה, שהם מוכנים לשחרר את הבחורים האלה רק לצורך העבודה המקצועית המתבקשת. היה הסכם, שמי שממשיך לרקוד בסטודיו או במקום מוכר על ידי משרד החינוך, משחררים אותו ל-6 שעות.
עלתה כאן שאלה לגבי להקה. בזמנו העליתי את השאלה, מדוע הצבא לא מקים להקה. התשובה היתה, שזה בלתי אפשרי. לספורטאים יש את הסידור שלהם, ולמוזיקאים יש תזמורת של צה"ל ויש גם תיאטרון צה"ל. להקה זה דבר שלא הצלחנו להעביר אף פעם.

התשובה שזה בלתי אפשרי, אומרת שלא דנו בעניין לגופו של עניין.

או שלא רוצים. מחול לא היה בראש התודעה הציבורית.

זה אומר שהתוכניות עשו בכל זאת משהו.

בגלל המדיה של הטלוויזיה, כל האנשים שמסביב לאיתי בצבא נתנו את מלוא הגיבוי.

אז למה הגיעו אלינו?

כי בצבא טוענים שאתם מחליטים.

זה לא מדויק. כאשר לא הצלחנו להקים להקה בצה"ל, היתה הבנה שמי שרוקד בלהקות מחול מוכרות – ואתה הזכרת את השירות הנכבד שהלהקות האלה עושות למדינת ישראל - יוכל לקבל את ההכרה הזאת גם כן.

אני רוצה להדגיש נקודה חשובה. אנחנו עושים שירות לצבא, על ידי זה שאנחנו עושים את הבחינות המקצועיות וממליצים על רקדנים מצטיינים. ברגע שהחייל התגייס, הוא כבר מופקע מהאחריות שלנו. הצבא יכול לעשות מה שהוא רוצה. אם הוא יודע שהוא מצטיין, הוא יכול לשחרר אותו.

אז למה דנתם?

כל שנה שיש לנו דיון אצל ראש מנהל גיוס, אומרים לנו שהם לא מכירים את הלהקות ואת הסטודיו. אני עושה טובה ונותנת אישור לגבי מי שרוקד בסטודיו מוכר. עצם העובדה שהצבא נותן את המעמד הזה, לא פותר את הבעיות. כאשר זה מגיע למפקד הישיר, או שמקבלים או שלא מקבלים את המעמד. זה דבר שהוא בכלל לא בשליטתנו, ואני מוצאת את עצמי עוסקת בזה עוד ועוד. איתי פרי זאת אולי דוגמא, אבל יש לנו עוד המון בעיות וצריך להתמודד עם זה כל פעם מחדש.

אתה שאלת, איך הוועדה שלי הגיעה להחלטה הזאת. במנהל התרבות המחלקה למחול עוסקת במחול האומנותי המקצועי. אפילו להקות המחול העממי הן לא בסמכותנו, ולכן כאשר המדור דן בדברים הוא דן בהם מנקודת מבט מקצועית ואומנותיות.

איתי פרי הוא רקדן מקצועי. הוא רקד בלהקת בת דור.

לכן הוא קיבל אצלנו מעמד.

אבל ההתייחסות היתה שונה.

ההתייחסות איננה קשורה ליכולת שלו.

אתם עושים החלטה מתי הוא מקצועי ומתי הוא לא מקצועי. אם הוא משתתף בתוכנית טלוויזיה, אז הוא לא מקצועי.

אנחנו עושים החלטה לגבי המסגרות. המסגרות הן מאוד מוגדרות כשירות למדינה.

מי החליט על זה? אתם החלטתם על זה.

זאת החלטה משותפת גם של הצבא וגם שלנו.

אין ספק שהיה פה הרבה רצון של הצבא ושל מיכה יינון. גם השרה כותבת, שהיא מאוד ביקשה מכם לפתוח את הראש ולבוא לקראת. זאת אומרת, שזאת היתה החלטה מקצועית שלך בראשות הוועדה. אנחנו שואלים אותך, איך יכול להיות שיש דבר כל כך מפותח וחשוב כמו התוכנית "נולד לרקוד", שהיא על רמה מקצועית כל כך גבוהה, ואתם אפילו לא מאפשרים סיכה בתוך ההחלטה שלכם.

אני חוזרת על מה שאמרתי קודם.

את לא ענית על זה. את ענית, שזה לא את אלא הצבא. אני שאלתי לגבי ההחלטה הספציפית בנוגע לאיתי פרי.

לגבי ההחלטה הספציפית, אנחנו קיימנו דיון בוועדה המוסמכת מטעם שר המדע, התרבות והספורט. אם יש ועדה ציבורית שהיא מחליטה, ודאי שלא אני אבוא ואפר את זה.

אנחנו שואלים אותך, למה הוועדה לא מצאה לנכון לעשות זאת.

היא לא מצאה שהמסגרת הטלוויזיונית הזאת היא מסגרת שהם יכולים לראות אותה כמקבילה לעבודה בלהקה.

איך את מסבירה את זה שאת הזמנת אותי השנה לשפוט בתחרות של רקדן מצטיין? כלומר, חשבת שאני מקצועי מספיק לשפוט רקדן כמו איתי במבחנים בצה"ל, ומצד שני כאשר אני יושב בטלוויזיה אין לי את הכובע הזה.

אני לא מבינה את השאלה.

אני מבין את השאלה. למה את חושבת שהפלטפורמה הטלוויזיונית לא מספיק ראויה, כמו הפלטפורמות האחרות?

אנשים במדור למחול של המועצה הישראלית לתרבות ואומנות לא מצאו את המסגרת הזאת, מהרבה מאוד בחינות, כמסגרת מתאימה.

למה?

זו מסגרת טלוויזיונית, שלדעתם היא לא מסגרת חינוכית.

מי אלה האנשים האלה?

אלה אנשים ששמים עלי את הכובע של מקצוען אמיתי כשנוח להם, וכשלא נוח להם הם מסירים אותו ממני.

אף אחד לא מסיר ממך שום דבר.

ברגע שאת אומרת שאם אני יושב בתוכנית טלוויזיה כשופט התוכנית לא מקצועית, את לוקחת ממני את הכובע הזה.

נילי, את שומעת פה אנשים בעלי מקצוע בתחום הזה. כל האנשים שיושבים מסביב לשולחן הזה חושבים שזאת החלטה לא נכונה, שלא מבינה שהדברים היום השתנו. יכול להיות שיש תוכנית טלוויזיה עממית שלא ברמה של התוכנית הזאת, ואז ההחלטה כן תהיה נכונה. כל האנשים, גם המומחים לבלט וריקוד, חושבים שיש פה צרות עין ואטימות לב כלפי דרישה כל כך צנועה. מבקשים, שאיתי יוכל להשלים את ההכנות שלו ברמה המקצועית הכי גבוהה. על זה ביקשה השרה מכם, ומאוד הצטערה על ההחלטה שלכם. גם מי שממונה עלייך ביקש לעשות זאת. יש תחושה, שבגלל איזו סגירות ותפיסה שלא מבינה את ההתפתחות המקצועית שיש בעידן החדש במדיה החדשה, אתם לא מאפשרים לבקשה צנועה זאת להתקיים. אני שואל אותך, מה אנחנו צריכים לעשות כדי לשנות את זה. אחרי ששמעתי את כל המומחים, אני השתכנעתי שהתוכנית היא על רמה מקצועית. אם נצטרך להגיע לחקיקה, נעשה חקיקה בעניין. הייתי מעדיף לעשות זאת בדרך נאותה. אם את אומרת שזאת לא החלטה שלכם אלא החלטה של הצבא, אז אני אפנה את השאלה לנציגים של הצבא. אם אתם צריכים לתת חוות דעת מקצועית, ואתם אומרים שהמסגרת הטלוויזיונית היא לא ראויה על מנת שניתן יהיה לתת את השחרור של עוד שבועיים לרקדן כל כך כישרוני, אז יש בעיה בצד המקצועי פה.

הבעיה היא לא של רקדן אחד. צריך לדבר על זה ברמה של מקרו. יושבים כאן אנשים מכובדים, אבל גם בוועדה שלי יש אנשים שאני מאוד מכבדת אותם. הם התכנסו, הם החליטו וזה מחייב אותנו. לי אין בעיה לעשות דיון יותר רחב, להזמין יותר אנשים, כדי שיהיה דיון אמיתי.

אנחנו נכלול את זה בהחלטות שלנו. טוב שנתת את הפתח הזה.

אם תהיה כאן קריאה לצבא, להקים להקת מחול בצה"ל, זה יהיה טוב.

אנחנו נשמח לעבוד איתך על הנושא הזה. כרגע, אני מדבר על פתרון נקודתי לאיתי. מחר הוא צריך להיות בתחרות של חצי גמר. אנחנו רוצים למצוא פתרון נקודתי פה. אני מעביר את השאלה לצבא. מה הפתרון הנקודתי שאתם יכולים להציע לאיתי עכשיו?

אני חושב, שעושים עוול לרקדנים כשנאמר, שהרקדנים בוחרים לשרת בצבא. השירות בצבא הוא לא בחירה. אני חושב, שגם הרקדנים לא מתייחסים לזה כך. זאת נקודת הפתיחה. הצבא מכיר בחשיבות הרקדנים. כבר לפני 20 שנה נקבע תוכנית לרקדנים, תוכננו הקצאות לרקדנים מצטיינים, נהלים ותנאי שירות. אני רוצה לא להתייחס ספציפית לנושא של איתי, שמוכר כרקדן מצטיין שמקבל את כל הזכויות של רקדן מצטיין.

אני כן רוצה תשובה ספציפית. נילי כהן אומרת שלצבא יש את מלוא הסמכות לתת לו את החופשה שהוא צריך בשביל ההשתתפות במסגרת החשובה הזאת.

כרגע אני לא יכול לתת את המענה לאיתי, כי צריך לבחון את הבקשה שלו.

עד שתבחן זאת, תיגמר התוכנית.

מבחינת הצבא, איתי כרגע משתתף בתוכנית.

הוא משתתף על חשבון דחיית השירות.

בגלל ההורים שלו שלחצו בלי סוף. זאת הסיבה היחידה שהוא נשאר בתוכנית.

אנחנו מדברים היום על איתי, על מנת למנוע מקרים נוספים כאלה בעתיד.

הצבא מקבל את המלצות ועדת התרבות של משרד התרבות.

ועדת התרבות אמרה פה, שלאחר ההמלצה על רקדן מצטיין אין לה יותר עניין עם הדבר הזה.

האם אתם לא חשופים למה שקורה בארץ בתחום של המחול?

אנחנו מבקשים המלצה מקצועית, כדי לתת חופשה מיוחדת לאותה פעילות. קיבלנו את ההמלצה שלהם, חיפשנו פתרון ונמצא פתרון. עובדה שאיתי עכשיו משתתף בתוכנית.

זה טוב שאתם מאפשרים לו להשתתף. יחד עם זאת, הפתרון שנמצא הוא לא פתרון הרצוי בעניין הזה. הפתרון הוא על חשבון דחיית שחרורו מצה"ל. זה אומר שגם בשנה הבאה הוא לא יוכל להשתתף בתחילת העונה. כל הדברים האלה יעוכבו, כי אתם מיציתם את מספר הימים שניתן לתת לו. בגלל ההחלטה השלילית של הוועדה של נילי כהן, לא אפשרתם את זה כימים בתוך המסגרת של ה-90 יום.

הנושא של רקדנים מצטיינים בצה"ל, הוא נושא חשוב וצה"ל מכיר בו. בצה"ל יש ספורטאים מצטיינים ומוזיקאים מצטיינים.

זה שיש ספורטאים מצטיינים, אנחנו יודעים. זה לא קשור לשאלה ששאלתי. שאלתי, למה אתם לא מאפשרים לאיתי פרי לקבל את הזמן שדרוש לו בשביל להשתתף בתוך השירות שלו בצבא.

על מנת לקבל החלטה שאומרת שחייל יבצע פעילות כזאת כחייל, אנחנו צריכים חוות דעת מקצועית. אם הוא נפצע בתוכנית, אנחנו צריכים לקבל חוות דעת של גורם מקצועי.

כמה זמן לוקח לקבל חוות דעת כזאת.

הגורם המקצועי זאת נילי כהן.

אני מקבל תחושה שהרמטכ"ל החדש צריך להתעסק בנושא הזה.

אנחנו מקבלים חוות דעת מגורם מקצועי, ושוקלים לפי חוות הדעת שאנחנו מקבלים.

הקריטריונים שנקבעו לפני 20 שנה התייחסו לנושא של הופעות מיוחדות של להקות. בינתיים המדינה התפתחה, הטכנולוגיה התפתחה ויש היום כלים חדשים. אני מבין, שבוועדה המקצועית שלך דנו בזה והגיעו למסקנה שלילית. אנחנו חושבים, שזאת החלטה לא נכונה. אנחנו מבקשים ממך ומהצבא לפתוח את הראש. להבטיח את עתידו של אדם, זה לא יפיל את צה"ל. זה יהיה לכבודו של צה"ל, שחייל צעיר רוצה לשרת ונשאר בתוך מסגרת השירות. אנחנו יודעים שיש כל מיני דרכים להשתמטות. אנחנו לא מקבלים את התופעה הזאת. לכבודו של צה"ל, שיש חייל שמגיע לרמה מקצועית כזאת. לכן, אני רוצה להציע לחברי הכנסת שיושבים פה לקיים ישיבה נוספת ולזמן עוד אנשים. אסור לעכב את זה, כי מדובר על מחר והשבוע שלאחריו.

ביומיים אני לא אצליח לעשות ועדה. אני מוכנה להתאמץ לקיים את זה תוך שבוע.

גם לנו יש נהלים, אבל אם צריך אנחנו מקיימים דיונים באופן דחוף, כפי שקיימנו את הדיון הזה. אני מציע לך, כן לכנס ביומיים הקרובים את הוועדה. תביאי את המומחים שיושבים פה מסביב לשולחן. הם הבינו שנעשה פה אי צדק, שלא מבינים שיש היום גם מסגרות אחרות מלבד להקות. אפילו אם אתם צריכים להישאר עוד כמה שעות בערב, תאספו את האנשים ותביאו את המומחים. אנחנו שמענו דברים מאוד ברורים פה. אני מבקש מהצבא, לשקול מחדש את הדברים. בלי חוות הדעת המקצועית של הוועדה, אתם שומעים פה חוות דעת מקצועית לא פחות מנומקת. אמנם לא הם המוסמכים לעניין הזה, אבל הם מקצועניים בתחום הזה. אנחנו רוצים לפתור את הבעיה הנקודתית של איתי.

האם אתה ממליץ שאנחנו נזמין לוועדה הזאת אנשים שהם נוגעים בדבר? אנחנו יכולים לעשות ועדה רחבה של אנשים שלא קשורים ולא תלויים בעניין, שייתנו חוות דעת אובייקטיבית. לי אין בעיה שאיתי פרי מחר ישתחרר. בצבא יש אלפי חיילים.

הוא לא רוצה להשתחרר. אין לנו שום רצון שהוא ישתחרר.

השאלה היא ציבורית, והיא יכולה להתעורר מכיוונים נוספים ולא רק מהכיוון שלא איתי פרי. אני מוכנה לעשות ועדה עם אנשים אובייקטיבים, אנשים מקצועיים, שמנהלים להקות ובתי ספר, שיישבו וידונו על הדברים האלה.

האם זאת ועדה של אנשים קבועים?

כל הזמן יש תחלופה. היא מתחלפת אחד ל-3 או 6 שנים, על פי חוק.

תזמיני את מי שאת חושבת שיש להזמין, ותשקלו את כל הדברים שנאמרו כאן. אנחנו לא נוגעים בדבר. אני מבקש, שזה ייעשה מהר. אין לזה טעם אם זה ייעשה עוד שבוע.

מבחינתנו, גם אם ההחלטה המקצועית תתקבל בעוד שבוע- שבועיים, הצבא יידע לקצר את השירות.

מקובל עלי. אני שמח על כך. חלק מהעניין זה גם השקט הנפשי של הבחור. אני מבקש לפתוח בדיון – ואנחנו נעשה את זה גם בדרג הפוליטי – על האפשרות להקמת להקת מחול במסגרת הצבאית, שזה דבר שיכול לפתור את הדברים שאת דיברת עליהם. אנחנו נבוא בדין ודברים ונבקש ממשרד הביטחון ומשרד התרבות לחזור לוועדה עם פתרונות בעניין הזה.

בנוסף, דרושה הרחבה של המסגרת של מספר הרקדנים המצטיינים. אין ספק, שהיתה פה התפתחות. אני מבקש ממשרד התרבות וממשרד הביטחון, לחזור אלינו עם ההתייחסות שלהם להמלצות שלנו בעניין הזה. ניתן לכם חודש ימים. אנחנו נמשיך לעקוב ולדון.

מדברים כאן על תקים. נרמז כאן שברגע שחייל מקבל מעמד של רקדן מצטיין, בצה"ל יש הרבה בעיות. את זה צריך להסדיר, כדי שזה לא יהיה לפי קפריזה של מפקד.

אני מקבל את המלצתך. אנחנו בהחלט חושבים, שראוי לתת את הדעת להסדיר את הדברים, על מנת שהם לא יהיו תלויים ברצון של המפקד. כאשר רוצים בצה"ל לבוא לקראת, עושים זאת. אני חושב, שזאת בקשה ראויה.

חה"כ אפללו מודה לכולם שבאו. הנקודה המרכזית היא, ההכרה בנושא של תוכניות טלוויזיה, במסגרת של הקריטריונים של מנהל התרבות. הוא היה שמח לקבל את הפרוטוקול של הדיון האחרון בנושא הזה במדור מחול.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:30