PAGE
28
ועדת החינוך, התרבות והספורט

29.1.2006

הכנסת השבע-עשרה






נוסח לא מתוקן
מושב שני

פרוטוקול מס' 127

מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט

יום שני, י' בשבט תשס"ז (29 בינואר 2007), שעה 09:30

גישת ברנקו-וייס – נשירה

חברי הוועדה: מיכאל מלכיאור – היו"ר

עבאס זכור

אלכס מילר

רונית תירוש

מוטי בנאו

- מנהל מח' לביקור סדיר ומניעת נשירה, משרד החינוך

רונית בן משה

- סגן מנהל מדור רשות המיסים

יהודה סקר

- ארגון הורים ארצי

ברכה מציאל

- ארגון המורים

ניבה חסון

- מנכ"ל מכון ברנקו-וייס

ורוניקה סטבינסקי

אדם מלכה

אבי אור


- מנהל ביה"ס ברנקו-וייס, בית שמש

אפרת סמיה

- יועצת ופסיכולוגית, ביה"ס ברנקו-וייס, אתגרי

אביב קנין

- מנהל רשת בתי-הספר, מכון ברנקו וייס

גיא בן משה

- תלמיד בברנקו –וייס, אתגרי

יהודית גידלי

ד"ר גדעון בן דרור

חיה מרקביץ', חב' פרוטוקול

גישת ברנקו-וייס – נשירה

בוקר טוב לכולכם, אני מתכבד לפתוח את הישיבה. אנחנו בדרך כלל פותחים את השבוע בדבר תורה, פרשת "ושלח" זו פרשה מאוד מיוחדת, היא גם שבת שירה לפי הלוח העברי וגם ט"ו בשבט נופל השנה בשבת. תחילת האביב וט"ו בשבט, מסמנים דברים טובים, כמו-כן גם בטקסט של הפרשה "ושלח פרעה את העם" העם יוצא ממצרים ועובר את הים, דברים טובים קורים לעם ישראל.

בסוף פרשת "בוא", כתוב שבאחד לחודש ניסן הקב"ה אמר לבני-ישראל להכין את קורבן הפסח, את השה ולהכין מצות. כך שהציווי להכין את המצות נמצא הרבה לפני שלא הספיק הבצק להחמיץ, הרבה לפני יציאת מצרים.


כבר מראש חודש זה, "שבעת ימים מצות תאכלו, אף ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם כי כל אוכל חמץ ... ישראל יום הראשון עד היום השביעי...". "ושמרתם את המצות כי בעצם היום הזה עושה כצוותכם בארץ מצרים ושמרתם את היום הזה לדורותיכם ..." "בראשון, ב-14 לחודש בערב תאכלו מצות עד יום אחד עשרים לחודש... שבעת ימים ...". כלומר, הציווי של איסור החמץ בא הרבה לפני יציאת מצרים והשאלה למה.


שאלה נוספת שנוגעת לתחילת הפרשה "ויהי בשלח פרעה את העם", בהתחלה כאילו פרעה שולח את העם ואחר-כך כתוב: "בני ישראל יצאו ביד רמה". נשאלת גם השאלה מתי בדיוק יצאו ממצרים. יש מקום שכתוב שיצאו באמצע הלילה, בחצות הלילה, כאשר היתה המכה העשירית, מכה אחרונה, מכת בכורות. וכתוב גם שיצאו באמצע היום, אז מה הסיפור האמיתי?


אני טוען שיש שני סיפורים מקבילים. סיפור אחד של היהודים שרצו לצאת ממצרים והכינו את המצות לא בגלל שלא הספיק בצקם להחמיץ, אלא כיוון שהכינו את המצות בעוד מועד מראש חודש, כפי שהציווי בתורה מורה. הם הכינו את המצות ויצאו איתם כיוון שמצות זה אוכל שמתאים למי שצריך לצאת למסע גדול, זה נשמר לאורך זמן וזה אוכל מתאים.


היהודים האלו התכוננו ליציאת מצרים והכינו את קורבן הפסח. הם יצאו ממצרים לא בגלל גירושם ממצרים או לא "ויהי בשלח פרעה", הם יצאו ממצרים כיוון שרצו את החירות ואת החופש.

מצאתי גם אבחנה מעניינת באיזה מדרש פעם, שכתוב "עם" או שכתוב "בני-ישראל". כמעט בכל מקום בתורה שכתוב "בני-ישראל", אלו הם בני ישראל שיצאו ביד רמה. זה אלו שרצו את החופש שלהם ותכננו אותו. במקומות שכתוב "עם", במקרה הזה זה לגנאי, זאת אומרת, זה אלה שלא האמינו שתהיה הגאולה, הם חשבו שיישארו שם ולא הבינו כלום. הם באמת אכלו מצות כי לא הספיק בצקם להחמיץ והם נשלחו על-ידי פרעה לא בגלל שהקב"ה אמר ולא בגלל שמשה הוביל, והם יצאו ממצרים באמצע הלילה כגנבים בלילה וכו'.

וכך אנחנו גם מחולקים במשך כל השנים, בכל הדורות, יש כאלו שרואים את החזון ונלחמים למען החזון, ויש כאלו שנגררים אחר החזון. אנחנו צריכים גם את אלו וגם את אלו. עד כאן דבריי במקום חבר-הכנסת הרב הלפרט, שיהיה בריא. ברוכים תהיו.

הנושא שלנו היום ברנקו-וייס, נשירה מבתי-הספר. אחד מהפלאים הגדולים מאוד של מערכת החינוך שלנו. ולכאורה יש פה שדווקא יש אתם שיתוף פעולה עם משרד החינוך, שמצאו פתרון לנושא הכאוב הזה, במיוחד של ילדים שמתקשים או מאיזושהי סיבה נמצאים מחוץ למערכת או בדרך מחוץ למערכת, ודווקא עם הילדים האלו אנחנו צריכים יותר להעמיק ולמצוא את הגורמים שמצליחים כן להחזיר אותם לתוך מערכת החינוך.

לפני כמה שבועות הייתי בכנס גדול ומרשים ביותר של ברנקו-וייס, זה היה בחנוכה. כמה משתתפים היו שם?

500 משתתפים.

מנהלים ומורים בכירים ואנשי חינוך, ממש שיח מצוין. זה נתן לי הרבה עידוד וזו גם הסיבה שהחלטתי לקיים את הישיבה היום. יש לנו מעט מאוד הזדמנויות להעמיק בשיטות ואני חושב שזה חשוב לשמוע, הן לגבי עולים חדשים והן לגבי כלל האוכלוסיות כי דווקא שם יש הצלחות מאוד יפות.

ניבה חסון: ראשית, תודה רבה על ההזמנה ועל ההזדמנות שיש לנו להציג את בתי-הספר לנוער בסיכון. כמה מילות פתיחה. הבאנו את בית-הספר לכאן, אנחנו מקווים שההזדמנות הבאה שתהיה לנו זה להביא את הוועדה לתוך בית-הספר. ובהמשך אני אבקש גם מאביב שמוביל את רשת בתי-הספר של המכון, להציג את התפיסה הפדגוגית, וגם אבי, שהוא מנהל בית-הספר שלנו בבית-שמש, שהחלטנו לקרוא לו ביה"ס האתגרי.

טוב מאוד, אני לא אהבתי את השם ביה"ס לנושרים. אז עכשיו אני שומעת לראשונה שהם שינו וזה נהדר.

לא, הוא בית-ספר לנוער בסיכון.

גם נוער בסיכון זה שם לא כל-כך מוצלח.

האיש, ד"ר ברנקו-וייס הוא יהודי יקר, שחי בציריך, ניצול שואה שברח מיוגוסלביה לשווייץ ושם חי את כל חייו הבוגרים. לפני 15 שנים החליט לתרום למדינת ישראל, דרך הקמת המכון, מכון ברנקו-וייס, שמתמקד בנושאים של חינוך. ברנקו קבע שהתרומה שלו היא תרומה ממוקדת רק לתחום החינוך.

המכון מתמחה בפיתוח תכניות חינוכיות ומודלים חינוכיים שהוא מיישם הן במסגרת תכניות שנכנסות לתוך בתי-ספר, לא רק בתי-הספר של המכון, והן במסגרת בתי-הספר של המכון. למכון יש היום 13 בתי-ספר, שישה בתי-ספר שהם מקיפים שש-שנתיים רגילים, ושבעה בתי-ספר שהם בתי-ספר לנוער בסיכון.

אני מציעה שנרד גם מהמונח הזה של נוער בסיכון ונגיד שהם בתי-ספר חלופיים לבני-נוער שבעצם לא מוצאים את מקומם בבתי-הספר השש-שנתיים הגדולים שנמצאים ברשויות.

איך אתם מחליטים שילד יכול לעבור, כיצד מתבצע תהליך המיון?

ההחלטה להקים בית-ספר זה החלטה של רשות יחד עם משרד החינוך, יחד עם המכון ובאישור כמובן מנכ"לית המשרד שהיתה ומנכ"ל המשרד הנוכחי, כאשר יש לאזור או לרשות צורך כשהם רואים שהם לא מצליחים לטפל בכל הילדים בבתי-הספר הקיימים ברשות.

יש בכל הארץ, אז איך משרד החינוך מחליט.

קשה.

זאת שאלת השאלות. למעשה, באופן חלוצי המכון פיתח מודל. מה המיוחד במודל הזה?

ניבה, לפני כן, ברשותך. משרד החינוך לא גילה, אני גיליתי המון אמפתיה וסימפתיה לרעיון וחשבתי שהוא נכון ולא יעזור לנו שננהג כמו בנות יענה ונגיד שיסתדרו בבתי-הספר. אני עושה אבחנה ביני לבין הדרגים האחרים המקצועיים במשרד, שמאוד מאוד לא אהבו את הרעיון ואולי עד היום לא אוהבים אותו. הם טוענים שזה נותן לגיטימציה למנהלים להנשיר תלמידים כי יש להם פתרון באיזשהו בית-ספר.

אני טוענת שזה לא נכון, כי לא יכול להיות וזה בעובדה, בית-הספר אינו מסוגל לתת את המענים לכל מגוון התלמידים, בוודאי החלשים ביותר שבהם, שזקוקים לכיתות יותר קטנות, למערך מסייע ברמות טיפוליות כאלה ואחרות. זאת אומרת, אנשי מקצוע שבית-הספר לא יכול לתת, וברנקו-וייס במודלים שלו, בהחלט מעניק. אז זה מין ויכוח כזה מול המשרד, ורשויות מאוד אוהבות את זה כי זה באמת נותן להן פתרון טוב וגם יש הצלחות שם. אז אולי, ניבה, באמת תגידי עד כמה המשרד הוא היום פתוח יותר, אם בכלל, ומשתף פעולה, כי צודק היו"ר שאומר בעצם צריך את זה בכל הארץ.

רונית באמת גילתה הרבה מאוד אהדה. וזה לא רק גילוי אהדה – רונית עזרה לנו.

גם בשיטת התקצוב.

בדיוק. במשרד הייתה לנו לא מזמן ישיבה אצל המנכ"ל, ברנקו סיפר לך על הישיבה שעתידה להיות.

זה היה באותו יום, אני לא יודע מה היה בישיבה, אני יודע רק שהיתה צריכה להיות.

אז יש בהחלט אמפתיה לנושא וגם הבנה אפילו באשר לחשיבות בתי-הספר. העניין המרכזי פה זה השמיכה הקצרה ולאן מושכים אותה. ובסוף זה מגיע לנושא של התקציבים, זה ברור, וצריכה להיות פה החלטה האם סוג המודל הזה זה מודל שהמשרד לוקח ומרחיב.

האם יש היום מגמה להרחיב את מספר בתי-הספר שלכם?

אין מגמה. יש פה בהחלט בעיה של תקצוב.

זה כמעט כמו כיתות הכוון, מתקצבים אותם וזו עלות יקרה.

קיבלנו שלוש.

בסדר, תשמחו גם אם תקבלו שלוש באופן מסודר.

את השלוש אנחנו כבר מקבלים באופן מסודר. חלק מהתקצוב בא גם מקרן ברנקו-וייס וגם מקרנות אחרות. קרן רש"י היא קרן שהיא שותפה שלנו לאורך כל הדרך.

מה התקציב השנתי שלכם?

התקציב השנתי בבית-ספר או בכלל?

יש לכם שבעה בתי-ספר.

יש לנו שבעה בתי-ספר, מה התקציב השנתי של השבעה?

14 מיליון ₪, כולל תקצוב משרד החינוך, כולל תקצוב ברנקו-וייס.

לא, הוא שאל את שלכם?

החלק של ברנקו הוא כ-500 אלף ₪ לשנה לבית-ספר.

לכל בית-ספר?

כן. כשבכל בית-ספר ישנם עד 100 ילדים, הוא לא מעבר ל-100 ילדים.

אז זה בערך 25 אחוזים אתם, ואז 25 אחוזים מגורמים אחרים, ו-50 אחוזים משרד החינוך, כך זה הולך?

60 אחוזים משרד החינוך.

אבל בסה"כ זה לא הרבה כסף, בעצם.

נכון.

זה הרבה אולי פר תלמיד.

זה לא הרבה כסף. וזה מודל ראוי, זה נכון למסד את זה בבתי-ספר אזוריים בכל הארץ.

ואתם עובדים בכל המגזרים?

בשלב הזה אנחנו עובדים רק במגזר היהודי.

למה?

בתי-הספר הם בכל הארץ, הם ברמת הגולן, קרית שמונה, מרום גליל, טבריה, רמלה, בית-שמש, באר-שבע. יש גם בתי-ספר חלופיים, אנחנו לא היחידים שמפעילים בתי-ספר חלופיים. הייחודיות שלנו זה שאנחנו בעצם ערערנו על המשוואה שילדים שלא מתאימים לשש-שנתי, הולכים לבתי-ספר טכנולוגיים.

על המשוואה הזאת אנחנו ערערנו ואמרנו שאנחנו רוצים לפתוח בתי-ספר שהם בתי-ספר עיוניים, לא טכנולוגיים, שמגדירים לילדים מטרות נורמטיביות לחלוטין. אומרים להם, אתם תגיעו להישגים לימודיים.

אני עדיין לא קיבלתי תשובה, למה לא במגזר הערבי?

ראשית, עדיין לא ביקשו מאתנו. ושנית, צריכה להיות גם נכונות של רשות לעשות את זה וגם שותפות של הרשות. וברגע שתהיה כזאת רשות שתבקש – אנחנו נשמח לעשות את זה.

שוב, אנחנו במלכודת הזאת שרק רשות חזקה יכולה להיות שותפה.

לא, אני לא חושבת שרק רשות חזקה, אני חושבת שרשות עם מודעות. משום שהרשויות בהן אנחנו יושבים הן לא רשויות חזקות. טבריה היא רשות מאוד לא חזקה; מרום גליל היא לא רשות חזקה.

למגזר הערבי יש מודעות?

אני חושבת שלא.

אין מודעות במגזר הערבי.

יש ברמלה תלמידים ערבים.

או שהיא תהיה מעורבת.

היא מעורבת.

אני רוצה להעביר את רשות הדיבור לאביב קינן, שידבר קצת יותר על הגישה שמתקיימת בתוך בתי-הספר ואחרי זה נשמע גם ממנהל בית-הספר.

אני אחראי על 13 בתי-ספר של המכון, שחלקם הם בתי-ספר לנוער בסיכון, הם בתי-ספר חלופיים אתגריים.

ועל שישה בתי-הספר האחרים?

בתי-ספר שעובדים בשיטות אחרות קצת, אבל הם בתי-ספר של מקיפים, יש בבית-שמש, יש לנו בסאסא, בחיפה.


בתי ספר קיימים רק במקומות שפנו אלינו. אף פעם לא היה חיפוש אקטיבי אחר בית-ספר, לא על ידי המשרד ולא על-ידינו. זאת אומרת שלא שאלו איפה יש נשירה אלא שאלו איזו רשות מעוניינת.

זה גם קצת תמוה בעיניי. או שזו שיטה טובה.

זו שיטה שהמשרד צריך להוביל.

אני רוצה להגיד משהו על התפיסה של ברנקו האיש, על מה התפקיד של הקרן או המגזר השלישי. הוא תמיד אומר, התפקיד שלנו זה לעשות את מה שהמדינה עדיין לא יכולה לעשות והתפקיד זה להיות חלוצים, זה להביא חדשנות, אבל אחרי זה, המדינה צריכה להחליט.

אני מאוד מסכים עם הגישה.

המדינה צריכה להחליט האם אכן החדשנות הזאת מתאימה, טובה, האם המודל הוא מודל שעונה על הצרכים שקיימים בשטח. אנחנו מכירים את הצורך של הנשירה, והמדינה צריכה לקחת את זה ולהוביל את זה. לא קרן ולא המגזר השלישי או החברה האזרחית.

יכולה לפתור את הבעיה לכלל התלמידים.

אביב קינן: נעשה איזשהו דיון או הצגה מקצועית של מה קורה בתוך בתי-הספר. שני דברים שניבה אמרה וגם רונית אמרה על תפיסת היסוד שלנו שבתי-הספר המקיפים השש-שנתיים, הרגילים, עושים עבודה טובה. אנחנו לא באים ממקום שאומר, חבר'ה הם לא יודעים לעבוד, אנחנו נראה להם איך, אלא שבית-ספר מקיף גדול של 800 או 900 תלמידים, לא יכול לטפל באותם חבר'ה שהמסגרת הזאת לא מתאימה להם, מסיבות לימודיות, בית, או אחרות. בדרך כלל יש 15 אחוזים תלמידים כאלה.


אני חושב שמדינת ישראל עושה המון בטיפול בנשירה בתוך בתי-הספר, ועדיין תמיד, כמו בכל מדינה בעולם, יישארו אותם 5 אחוזים שלא מתאימים למסגרות האלה. לראיה, ביה"ס שלנו בבית-שמש, ביה"ס שיושב פה, יש פה תלמידים שלמדו בביה"ס שלנו המקיף בבית-שמש, קיבלו שם הרבה מאוד, אבל עדיין לא התאים להם ביה"ס הגדול. ולכן אין פה אמירה על העבודה של בתי-הספר השש-שנתיים שעושים עבודה גדולה בעיניי, במניעת נשירה.

בסדר, יצאת ידי חובה.

הייחוד של בתי-הספר האלה הוא שאנחנו עובדים בדרכים לא רגילות, בדרכים לא נורמטיביות, לקראת מטרות נורמטיביות. זאת אומרת, הסיפור של בגרות, הסיפור של גיוס לצה"ל, עם החבר'ה האלה, הן המטרות של בית-הספר. אותן מטרות של בית-ספר רגיל.

דרכי העבודה הן אחרות ולאחר שאציג כמה הדגשים, אתן למנהל וליועצת להציג. העיקרון הבסיסי הוא הסיפור של פרטנות אמיתית בבית-הספר. הסיסמא של התלמיד במרכז, אנחנו מנסים ליישם אותה בפועל בכל הדרך. מערכת השעות היא מערכת שמותאמת אישית לכל תלמיד.

לא בהכרח שני תלמידים בכיתה י' ילמדו את אותה מערכת שעות, הם שניהם בני 16, אחד לומד אנגלית, אחד מתמטיקה. אחד מתאים להתחיל כיתה י' במתמטיקה, זה מה שנכון לעשות; אחד מתאים לו שעכשיו יעבדו על המנהיגות העצמית שלו; אחר מתאים לו שעכשיו יעבדו אתו על ספרות. לכל אחד נתפרת מערכת שמתאימה לו במערכת השעות.

הדבר השני, בתוך הכיתה אנחנו עובדים קשה עם המורים בהכשרה של המורים, לעבודה דידקטית ופדגוגית אחרת. דהיינו: שכל ילד וילד בתוך הכיתה יוכל לעבוד בקצב שונה. גם אם השיעור הוא שיעור מתמטיקה וגם אם תלמידים שכבר חושבים שעכשיו הם צריכים מתמטיקה, לא בהכרח שניהם ילמדו מתמטיקה באותו קצב ובאותה הדרך. זאת אומרת, מתאימים את דרך ההוראה לסגנון של התלמיד, לקצב של התלמיד.

כמה תלמידים יש בכל כיתה?

בכיתה יש 8, 9, 10, כי גם גודל הכיתות לא זהה בגלל השיטה הזאת, אבל בבית-ספר של 100 תלמידים באותו זמן יש לפחות עשר חלופות. אז יכול להיות שלכיתה אחת יש 13, בכיתה אחרת יש 7, תלוי בצורך כי בית-הספר הוא מאוד גמיש. אבל 10 חלופות, זה פי שלושה בערך ממה שיש בבית-ספר רגיל, פר זמן על צוות של 100 תלמידים יש לנו כ-20 אנשי צוות. זה הפרופורציה.

עד כמה יש ניידות מבתי-הספר מהאתגרים לבתי-הספר שלהם המקוריים?

כמעט ולא. התלמידים לא מעונינים לחזור. אחד הדברים שאנחנו אומרים לאנשים שלנו, עפ"י הגישה שאומרת, קיבלת תלמיד, החזרת אותו לנורמה, בבקשה שיחזור לבית-ספר נורמטיבי. עוד מעט אתם תשמעו את התלמידים, הם מתאהבים בבתי-הספר האלה.

מעבר לזה, תהליך הקליטה. אני מראש לא קולט תלמיד אם אני יודע שיש לו את היכולת להתמודד בבית-ספר נורמטיבי. אני אגיד לו: "תנסה שם", כי באמת אנחנו רוצים לשמור את המקום לילדים שיותר קשה להם להשתלב בבתי-ספר אחרים. זה הרעיון.

זה באשר לדרכי ההוראה. מעבר להיבט הלימודי, יש דגש מאוד גדול על ההיבט הרגשי בבתי-הספר האלה. אנחנו מחזיקים יועצת במשרה מלאה בבית-הספר שהיא אחראית גם לעבוד עם התלמידים אבל גם לעבודה עם הצוות. הצוות מקבל הכשרה, כל מחנך ומורה בבית-ספר, מעבר להיותו בעל יכולת ללמד את המקצוע שלו או שני מקצועות, יש לו יכולת להגיב למצבים שהם לא פשוטים.

גם בקבוצה של 8 או 10 חבר'ה כאלה יש בעיות ויש דברים שזקוקים לטיפול. יש התמודדויות, הם באים עם רקע כזה או אחר. והמחנך, כל איש מקצוע אחר, צריך להיות מסוגל לטפל בנושאים האלה ולכן אנחנו משקיעים המון בממד הרגשי בבתי-הספר האלה הן במפגשים קבוצתיים והן בעבודה מערכתית. ואפרת, שהיא יועצת בית-הספר, תציג את זה עוד מעט לעומק.

משהו על הדמויות הפועלות בבתי-הספר. זה סוג שונה של אנשי חינוך ממה שאנחנו מכירים. בדרך-כלל זה אנשים יותר צעירים שמה שמעניין אותם ומה שהם טובים בו, זה קודם כל האינטראקציה עם התלמידים. עוד לפני שאנחנו בודקים אתם את היכולת שלהם במקצוע, בבגרות וכו', אנחנו בודקים אתם את יכולת האינטראקציה שלהם עם התלמידים, את המוטיבציה שלהם לעבוד עם נוער כזה, כי הדינמיקה שנוצרת בבית-הספר היא מה שחשוב. יש כל הזמן שיחות, יש כל הזמן התמודדויות עם הבעיות של הנוער. ולכן הדמויות שרואים בבתי-הספר שלנו הם סוג אחר של מחנכים, סוג של אחר אנשים וסוג אחר של מוטיבציות שהביאו אתם למקצוע של הוראה. הם עושים באמת עבודה יוצאת מן הכלל בעניין הזה.

למחנך כיתה אצלנו יש 8, 10 תלמידים שהם שלו, אבל אז הם ממש שלו. זאת אומרת, זה לא ביקור בית אחד לשנה שגם היום לא מתקיים כבר בבתי-הספר הרגילים, זה ממש הפך להיות קשה. בכל מיני מקומות כתוב שמחנך צריך לעשות ביקור בית, אבל,

אני חתמתי על זה וזה עדיין וולונטרי.

בואו נגיד את האמת. איך אפשר לעמוד בזה כשיש 40 ילדים בכיתה.

אז פה יש לך רק 18 תלמידים שזה לא רק ביקור בית, זה קשר הדוק, הם הופכים להיות חצי אבא/אימא של התלמיד בתקופה שהוא בבית-הספר. הם יודעים מה קורה לו עם החברים, הם יודעים מה קורה להם כשהם עוזבים את בית-הספר; הם יודעים מה הבעיות בבית, הם ממש מלווים אותם.

זה עולה לבית-הספר תשלום לילדים,

העלות הגבוהה של בית-הספר נוצרת משני דברים: אחד, זה גודל הכיתות. במקום ארבע קבוצות במקביל בבית-ספר של 100, מתקיימות 10. שניים, זה בעלי תפקידים. התקצוב לבית-ספר כזה, זה לא יועצת במשרה מלאה וזה לא מנהל במשרה מלאה ולא רכז/רכזת פדגוגי/ת במשרה מלאה. אז אחד, זה בעלי תפקידים שמטפל בתלמידים. שניים, זה גודל הקבוצות. זה מה שהופך את בית-הספר ליותר יקר.


זה מביא לכך שלכל תלמיד בבית-ספר יש תכנית אישית. והילדים לא משלמים מעבר.

לאגרה רגילה.

רק לאגרה הרגילה. בחלקם גם את זה מתקשים לשלם. כל זה מוביל לזה שלכל תלמיד בבית-הספר בסופו של דבר יש תכנית אישית, שכוללת הן את הצד הרגשי, הן את הצד של מערכת שעות, והן את הצד הלימודי.

בעצם הדבר זה דבר מאוד פשוט, אתם אומרים שאין שום סיבה שילד לא יכול למצות את הפוטנציאל שלו, אם הוא יקבל טיפול אישי ויקשיבו לו ויתנו לו את העזרה, הן הרגשית והן החינוכית, אז זה לא בשמים וביכולתנו לטפל ולעזור לכל ילד למצות את עצמו.

אדוני היו"ר, אבל יש להם גם שיטה מאוד מיוחדת שמתאימה לזה. הם מלמדים את אותם מקצועות טכנולוגיה, אבל ברנקו-וייס מציין גם שיטה שמתאימה בדיוק לדבר הזה. ואני לא בטוח שכל אחד שפותח קבוצה קטנה יכול להצליח.

אני לא רציתי להתייחס לשיטה, אני רוצה להעביר את רשות הדיבור למנהל בית-ספר, אבל יש פה גם החלטה על הצבת רף גבוה לתלמידים האלה מצד אחד, ומצד שני, לתת את כל מה שצריך.

רשות הדיבור למנהל בית-הספר.

זה נכון שכל ילד שאתה נותן לו.

אתה נותן לו תכנית אישית ואתה נותן לו העזרה שהוא צריך, שם לו רף גבוה, לא נמוך.

רף גבוה זה גם קצת בעייתי, אבל תלוי איזה רף אתה שם לו. באופן כללי זה נכון, אפשר להגיד את זה, אבל אני חושב שבכל המסגרות הגדולות מנסים לתת את המסגרת, לתת להם את היחס המאוד אישי אבל לא כל-כך מצליחים. אני חושב שמה שמיוחד אצלנו שלכל הצוות יש איזושהי אוריינטציה טיפולית. אני מגיע ממסגרת שהיא מאוד טיפולית; אפרת פסיכולוגית שמגיעה עם ניסיון מאוד טיפולי;


האינטראקציה עם הילדים היא ממקום הרבה יותר מכיל, הרבה יותר מקבל. בוא ניקח לדוגמה תלמיד שנשר ממספר רב של מסגרות, חוויית הכישלון שלו בחיים היא עמוקה. בכלל התפיסה את מוסד בית-הספר היא תפיסה מאוד קשה, "אני ממילא לא אצליח שם, יהיה לי מאוד מאוד קשה, למה לי להגיע לבית-ספר?". וברגע שאתה מצליח להביא אותו לבית-הספר ולתת לו משהו אחר עם חוויה של הצלחה של בגרות עם יחידה אחת, אז אנחנו משנים.


המיוחד בבית-הספר אולי זה לא רק היחס המאוד אישי, זה גם החומרים. אני מכיר המון בתי-ספר ומסגרות, אף אחד מהם לא מצליח להוביל את הילדים האלה לבגרות, להביא אותם לבגרות. אני חושב שמה שמיוחד זה לקחת חומר באזרחות, במתמטיקה, בהיסטוריה ולפרק אותו, לתת לתלמיד לשבת מול טקסט, לקרוא אותו ברמה שלו כך שהוא מצליח ללמוד באופן עצמאי והמורה עובר ורק מחזק אותו. זאת עבודת נמלים, זו עבודה מאוד קשה, מפרכת גם למורה אבל אני חושב שהתלמיד שלנו מתקדם.


יש פה דוגמאות לילדים שבאו לכאן ואני שמח שהם באו להיות אתנו וגם אפרת, הם יכולים לספר על ההתרשמות שלהם.

תודה. חבר-הכנסת אלכס מילר, בבקשה:

לא ואנחנו רואים בתוצאות שהשיטה עובדת.

נכון. מי המנהל בטבריה?

ניר.

ניר חזי, אני מכיר את המנהל שלכם די טוב, אני לא יודע אם זה ניגוד אינטרסים, אבל אנחנו לא מצביעים פה.

אולי כן.

אני הכרתי את השיטה הזאת דרכו כי הוא אחד מהאנשים שמדבר על זה רוב הזמן. אנחנו לומדים אתו סינית ביחד.

אלי זרחין, בבקשה:

העיר כבר לא עושה הגרלה, השנה הם עשו.

לא יעשו, לעיניכם הדברים למה ההורים כל-כך רוצים ללכת לשם, למה פתאום בית-ספר מקיף שש-שנתי, וסליחה זה בית-ספר רגיל שש-שנתי.

אתה מדבר על שני בתי-ספר שונים.

אני מדבר על ברנקו-וייס ברמלה, מקיף.

לא, אבל יש גם אתגרי.

לא, אני מדבר על שש-שנתי.

יש שש-שנתי ויש אתגרי בבית-שמש.

למה האנשים כל-כך רצים לבית-ספר שש-שנתי, מה בעצם הוא מספק לאנשים? למה בית-ספר אחר, שש-שנתי בעיר אחרת לא יכול לתת מצוינות במקצועות מדעיים לאותם ילדים שמצליחים בזה? או קבוצות תמיכה בחינוך או בזוגיות או בדברים אחרים. אני לא חושב שזה עולה הרבה כסף. זה גם אחת מההחלטות של הנהלת בית-הספר, על מה העיר הולכת להשקיע.


כשבית-הספר רק נכנס ברמלה, אחד הוויכוחים היה שהוא לא רצה לקבל ערבים ועולים. השיטה שלו היתה השיטה שלו, אני רוצה להצליח, אלה לא יודעים עברית, ערבים ועולים לא נקבל. נלחמנו בזה ואני אתן לך דוגמה, עובד אצלנו עכשיו ברמלה בחור שסיים ברנקו-וייס ברמלה, הוא סיים כיתה ט' במקיף כשכל הציונים שלו שליליים, סיים ברנקו-וייס עם בגרות מלאה. הוא אפילו בא למנהל עמל א', שאז היה מר פרנקל, עם תעודת בגרות ואמר, "אתה רואה, זרקת אותי, זה מה שקיבלתי".

אנחנו מדברים על שיטה, למערכת יש יכולת בעלויות לא כל-כך גבוהות ברמה הארצית, לקחת ילדים שנשרו ממערכת החינוך ולהביא אותם למצוינות. אדוני היו"ר, הבחור הזה באוניברסיטה היום. מי בכלל יכול היה לדמיין שהוא יהיה באוניברסיטה? והייתי רוצה שהוועדה הנכבדה תפנה למשרד ואולי תבקש דיון מקיף.

על זה אנחנו נשמע. אני רוצה לשמוע את משרד החינוך.

דווקא ברמלה זה היה בית-הספר הראשון שפתחנו בו אולפן לעולים. בתוך בית-הספר נפתח אולפן עולים ויש היום גם תלמידים רבים.

בסדר, הבנו, זו הייתה גישה ראשונית.

נכון.

אני מקווה מאוד שזו היתה טעות ביסוד התפיסה. אבל בואו לא ניכנס לזה, אם זה תוקן – אז זה תוקן, זה טוב.


אני רוצה לשמוע את משרד החינוך, בבקשה.

אנחנו מכירים את התכנית של ברנקו-וייס, אני חושב שהמשרד לפחות בתקופה האחרונה מתקצב את הכיתות ברמות של מה שנקרא "כיתת אתגר", שזה בערך שלוש שעות. המשרד מקבל את ההחלטות שלו לגבי נושאים, ואני לא יכול להיכנס לעניין הזה כי אין לי את הסמכות.

רגע, אתה לא?

אני מייצג את המשרד.

אז יש לך את הסמכות, אם הם שלחו אותך לפה – זה בגלל שהם חושבים שיש לך את הסמכות.

עם כל ההערכה הרבה שיש לי לברנקו-וייס, אין ספק שצריך להגדיל את המסגרות האלה. יש גם מסגרות אחרות בתוך המשרד ואני לא עושה עכשיו תחרות, אבל הייתה לי הזכות לפני 10 שנים לפתח תכנית שנקראת "תכנית אומץ", שהקריטריון להיכנס לתכנית הזו הוא שבעה, שמונה, תשעה שליליים של בלתי מסוגלות, בעיות התנהגות, ביקור סדיר וכו'.


הרעיון היה להיות בתוך המיין-סטרים בתוך המקיפים. ואני יכול לומר היום, כעבור 11 שנים שאחוז הנשירה במהלך כל השנים עמד על 3 אחוזים, דווקא באוכלוסייה הזאת. אחוז הבגרות הוא 60 אחוז והוא גם יותר גבוה מהממוצע הארצי. ויותר מזה, עשינו סקר בחלק מבוגרי אומץ, חלקם הגדול נמצא ביחידות קרביות, זה אחד הפרמטרים באמת להצלחה. גם רואים איך הם משבחים את המורים, במיוחד את מי שהוביל את הנושא, הרכז שהוא לצורך העניין היה די דומה למה שקורה בברנקו-וייס. אני לא חושב שבבתי-הספר הרגילים זוכרים כך את המורים.

ממתי הנתונים שאתה מדבר עליהם?

הנתונים האלה הם ממחקר שאנחנו עשינו לפני בערך כחצי שנה.

אף אחד לא טוען שזו השיטה היחידה שמצליחה, השאלה למה המשרד לא מרחיב את האפשרות לשיטה הזאת או לשיטה אחרת, כי יש המון ילדים שנושרים ונופלים בין כל השיטות. לי לא איכפת איזו שיטה תהיה, אם אלה שיטות טובות לילדים והן מצליחות. אבל למה המשרד לא מרחיב אם יש צורך להקים מסגרות של ברנקו-וייס ברחבי הארץ, למה לא עושים את זה?

בתוקף תפקידי כממונה ארצי על ביקור סדיר, אני מופיע בפני הנהלת המשרד המורחבת, ויש לי מה לומר ואני אתייחס גם לנושא הזה.

אני מבקש שתגיד פה, אחרת אין לך סיבה שתבוא לפה.

אין לי סמכות לקבל החלטות.

תגיד את דעתך. אין לך סמכות, אז לא בשם המשרד.

אז אני חוזר ואומר את דעתי. מסגרות כאלה בוודאי שיצמצמו את הנשירה, אבל זו פונקציה של משאבים ובמשרד יש מי שמקבל את ההחלטות.

הבנתי.

המטה שלכם בירושלים ובירושלים אתם לא פועלים, מדוע? והאם יש מעקב אחר בוגרי ברנקו-וייס בצבא ואחריו? מי קובע את תכנית הלימודים? ואיך היחס כלפי עשרת המשפחות האתיופיות, עמותה שאני מתנדב בה, ושמעתי אתכם גם בחבר הנאמנים של הסוכנות, אתם לא עושים מספיק למען התלמידים של עולי אתיופיה ומדוע?

המטה שלנו באמת יושב בירושלים ואין לי אלא להצטער על זה שאין לנו סניף בירושלים. זה נכון, יש משהו קצת תמוה, ירושלים, על אף המצוקות הגדולות שיש בה, לא נתפסת כעיר פריפריה. זו באמת שאלה.

אחוז הנשירה הוא אחד הגבוהים בארץ.

זה נכון.

כי הם הסבירו בהתחלה שלא הם קובעים איפה יפתחו במסגרות, הרשות המקומית יחד עם משרד החינוך. אבל יהודה, סליחה, אתה עדיין לא מנהל את הישיבה.

לא, שאלתי שאלות.

תודה. אתה שאלת שאלה עליה קיבלת תשובה בתחילת הישיבה. לא הם הולכים ומחפשים איפה להיכנס, כשרשות מקומית רואה שיש לה בעיה כזאת, קובעים יחד עם משרד החינוך ומבקשים מברנקו-וייס להיכנס ולהקים מסגרת בתוך הרשות הזאת. בירושלים כנראה שלא עשו את זה.

מילה בנושא של עולים מאתיופיה. אנחנו מובילים תכנית יחד עם הפרויקט הלאומי, אתה ישבת בוועד המנהל, אנחנו עובדים עם 7,000 ילדים אתיופיים בכל הארץ עם אותם ממדים פדגוגיים שעכשיו הזכרנו, הן הממדים הלימודים והן הממדים הרגשיים והחברתיים. יש הצלחה מאוד גדולה לתלמידים שנמצאים בתכניות. אני חושבת שציטטנו אפילו במליאה, הם הגיעו ל-70 אחוזים הצלחה. 70 אחוז מהילדים בוגרי י"ב שהיו בתוך התכנית, השיגו תעודות בגרות.


כך שבאמת יש לנו תרומה רבה בידע ובהובלה שלנו עם ילדי אתיופיה.

הציע פה יהודה סקר, שאולי נוציא אתכם למשפט על זה שאתם לא עושים מספיק בשביל האתיופים. כל הכבוד, פה זו אגודה, עמותה, זה לא העבודה שלהם, בסה"כ זה העבודה של מדינת ישראל, הם באים ועושים.

אני לא באתי בטענות.

לא, אתה באת בטענות מאוד קשות. חוץ מזה שהם באמת עושים עבודה נפלאה גם עם האוכלוסייה של העולים מאתיופיה, אבל זה עבודה שהמדינה צריכה לעשות. אתה שומע שנציג משרד החינוך יושב פה קצת במבוכה ולא יודע איך לענות בכלל על שאלה בסיסית.

ההערה שלי היתה כלפי משרד החינוך.

אולי נשמע קצת את התלמידים.

שאלה מקצועית, מה השעות של התלמיד כיום בברנקו-וייס, כמה להערכתך זה צריך להיות ומה העלות התקציבית של זה?

בברנקו-וייס?

כן.

שעות של מה?

שעות של התלמיד.

אם אנחנו מדברים ברמה של מרכז חינוך, זה 3,7. צריך לדעת שבעצם ילד ממוצע רגיל מקבל 1.9. אחר-כך יש עד הרמה המקסימלית של 3,7.

כמה להערכתך צריך להיות?

3,7 זה תקציב ראוי לבתי-הספר, כשאנחנו בהחלט בונים ברמה התוספתית. אנחנו לא מתחמקים מהאחריות והרצון שלנו כקרן לתמוך בתוך בתי-הספר. אבל 3,7 מספק את התקציב של מערכת השעות הנורמטיבית של היום, שבית-הספר זקוק לה.

זה לא מספק כי אתם לא צריכים להוסיף 40 אחוזים מהתקציב מעוד מקורות, אם זה היה מספק.

אנחנו עוד לא יושבים באמת על 3,7, כבוד היו"ר.

לא?

אנחנו מקווים השנה לשבת על 3,7. זו ההבטחה של המנכ"ל עכשיו, לתת 3,7 לכל בתי-הספר.

אתה דיברת כרגע על התכנית במשרד החינוך?

נכון.

אני שואל את השאלה המקצועית. ילדים שיש להם סכנה לנשירה, כמה שעות להערכתך הילד צריך לקבל בשנה?

מתוך הניסיון שלי, הוא מקבל תכנית אומץ, זה 4.2.

4.2, אני שואל אותך שאלה עכשיו ממה שקיים היום, מה העלות התקציבית, למה נותן לי 4.2?

כי אתה לא יכול להגיד, כי זה תלוי כמה תלמידים תכניס.

לא, יש את האחוזים, הם יודעים את זה היום. היום יש אחוז של ילדים בסכנת נשירה, אנחנו רואים את האחוזים האלה כל יום. היום משרד החינוך יודע לכמה ילדים יש בעיה.

אנחנו יודעים כמה נשירה יש לפי המספרים הרשמיים של משרד החינוך. אנחנו יודעים מה אחוז הנשירה בכיתה י"א לפי המספרים הרשמיים. אני בטוח שזה הרבה יותר גבוה, אבל לפי המספרים הרשמיים זה בערך 6 אחוז מהתלמידים. זה אלו שנושרים בפועל, ועוד 2 אחוזים נוספים שבכיתה י"ב.


אם אתה לוקח את אלו שבפוטנציאל של נשירה ואלו שהם בנשירה סמויה, אני מניח, אני לא יודע אם יש לנו נתונים.

כ-30 אחוזים.

כ-30 אחוזים. אז אתה לא תבוא ותגיד, תעשה חשבון של 4.2 זה 30 אחוזים מכלל התלמידים, תקבל מספר כזה. הרי זה דיפרנציאלי, זו לא שאלה שניתן לענות עליה.

אבל אתה מסכים איתי שאם לאותו ילד שנמצא בסכנת נשירה או שיש לו איזה שהן בעיות כאלה ואחרות, אם אתה לא משקיע בו, אין, הלך, נכון. אתה צריך להוסיף שעות, אתה צריך להשקיע, בית-הספר או הרשות צריכים למצוא לו מסגרת כדי שהילד הזה לא ילך לאיבוד.


אז בסופו של דבר, בצורה כזו או אחרת, אתה צריך להשקיע את השעות האלה, אחרת הילד הולך לאיבוד. אני לא חושב שבית-הספר והמורים שנמצאים שם הם גורילות, בסופו של דבר הילד צריך לבוא ולצבור איזשהו כוח של השכלה לעתיד שלו. אבל אם אנחנו רואים שהוא בעצם מאבד את הכוח הזה, אין לו השכלה, אם לא נשקיע בו בשעות, אז הוא הלך לאיבוד, הוא לא יסתדר עם השעות שקיימות היום. ביום אחד הוא לא יבוא פתאום וישלים את כל מה שחסר לו.


אז אני שואל את השאלה הכי פשוטה, החינוך מודע לכל, אתה הרי דיברת על הקריטריונים שהם יכולים להיכנס, האם יש דיווח מכל בית-ספר על אותם ילדים שיש להם בעיות מבחינת הלימודים? זה דבר ראשון. איך אתם מתייחסים לדיווחים האלו ומה אתם עושים עם הילדים האלו? כמה שעות אתם משקיעים והאם ישנן בקשות?

אנחנו כל הזמן חוזרים לאותו סיפור שיש אי-ודאות, אנחנו כל הזמן מרחפים באוויר עם כל הנושא הזה של הנשירה, של סכנה. אני רוצה לדעת אם יש אפשרות בתוך מערכת החינוך לדעת על כל ילד שיש או יכולה להיות אתו בעיה.

ומה אתם עושים? אם אתם אומרים שזה אחוזים, ושאין כסף, אז אנחנו מבחינתנו אומרים שכל שנה הילד הזה מתדרדר ואז אנחנו באים וזועקים למה אין שר רווחה בשביל לטפל בילדים האלה בעתיד? בסופו של דבר הם נכנסים לתוך מסגרת של טיפול סוציו-אקונומי כי אין מה לעשות.

אז אני שואל שאלה, האם עכשיו עוקבים אחר כל ילד וילד והאם יש דיווח מבתי-הספר על אותם ילדים שהם בסכנה של נשירה?

אבל זו שאלה אחרת ממה ששאלת לפני זה.

בעצם זה הכיוון.

אני יודע.

בסופו של דבר, אלה הן השעות והוא צריך להשקיע את השעות האלה, את הכסף הזה עבור הילדים.

אנחנו בעיצומו של תהליך שנקרא "תיק תלמיד", שזה דבר חסוי וזה פתוח רק לגורמים מסוימים, שבו נוכל לדעת, קרי מה ששאלת, כמעט בכל רגע נתון, מה מצבו של כל תלמיד.

קיבלת נתונים, מה הלאה?

זו שאלה של המדיניות התקציבית של משרד החינוך וזה לא השולחן שלו. היום אין מענה כולל, יש מענה לכמה וכמה ילדים, אבל מענה כולל אין.

זה גם מדיניות של ממשלת ישראל.

כן, בסופו של דבר, זה של ממשלת ישראל.

יש פה חשב של משרד החינוך. אני רוצה לדעת מספר, מיליארד, שני מיליארד, 300 מיליון, כמה עולה להוציא על תוספת לילדים שהם במצב כזה?

כב' חה"כ מילר, ברשותך כמי שעובד בשטח בתוך בית-ספר, קודם כל מוטי הוא בין האנשים שנלחם בשביל הילדים. ואני כגוף ציבורי, אתה מכיר אותי.

אלי, אלי.

אף אחד פה לא נלחם באף אחד.

אדוני, שעה אחת מספיקה, תן לבית-ספר.

אני רוצה לדעת עלות תקציבית בטיפול בילדים.

קודם כל מישהו צריך להחליט לעשות את זה. אחרי שמחליטים לעשות את זה, או כחלק מהחלטה כזאת אסטרטגית, אני לגמרי מסכים אתך, רק כחלק מהחלטה כזאת, צריך לדעת כמה זה עולה ומה האמצעים לעשות את זה, אולי בהדרגתיות, אולי לפי מידת הסיכון של הילד וכו'.

אדוני היו"ר, שעה אחת תפתור את הבעיה.

אנחנו לא מקצים כרגע שום שעה, אנחנו סה"כ רוצים לדעת מה העלות התקציבית, כי כרגע מדובר על כך שכל ילד צריך בשביל להצליח ובשביל לעבור את הגשר הזה של אי ההצלחה, לקבל לפחות תוספת של כך וכך ושעות. צריך לדעת כמה זה עולה, ברגע שיודעים כמה זה עולה, אפשר לעשות תכנית מסודרת ולשים על השולחן של רה"מ ולהגיד לו, תשמע, תוסיף סכום כזה של כסף, בעוד חמש, עשר שנים לא תצטרך להתמודד עם 20 אחוזים מתוך האוכלוסייה עם בעיות סוציו-אקונומיות, כי תוציא אותם עכשיו מתוך המסגרת אם תשקיע חצי ממה שאתה משקיע באנשים האלו בעתיד.

זו גישה שבהחלט אני מוכן לאמץ מיידית. שמת אתגר על שולחנו של משרד החינוך ואנחנו נקבל החלטה בהתאם.


בבקשה.

תודה. אני יועצת ופסיכולוגית בבית-שמש, בשירות הפסיכולוגי, ולכן אני זוכה להיות הן בחינוך הרגיל הנורמטיבי במסגרת ההתמחות שלי, והן במסגרת של בתי-הספר האתגריים. כך התייחסו לתחום של הטיפול ברווחה ובתחום הסוציו-אקונומי ומאוד חשוב לי לציין את זה שתלמידים שמגיעים לבתי-הספר האתגריים, בחלקם הגדול מאוד נמצאים בטיפול הרווחה.

בחומר שחולק פה יש פילוח על איזה אחוז נמצאים בטיפול הרווחה.

נכון, יש תלמידים שמגיעים עם תיקים פליליים.

רק לזה יש פילוח כאן.

נכון. אבל חשוב מאוד לדעת שברגע שתלמיד מגיע לאתגרי, הרווחה, לפחות בעיריית בית-שמש.

33 אחוזים מטופלים על-ידי לשכות הרווחה; בליווי קצינת מבחן 28 אחוזים וכו'.

מבחינת ההצלחה שלנו, כמעט ל-95 אחוזים מהילדים שמגיעים אלינו יש תיקים פליליים. במהלך השנה עד שלוש שנים שהם נמצאים אצלנו, אנחנו עובדים בצורה אינטנסיבית מאוד עם שירות המבחן וגורמי הרווחה. בדרך-כלל התיקים הפליליים שלהם נסגרים עם עבודה טיפולית בתוך מסגרות ביה"ס. זה באמת ממד הצלחה מאוד חשוב בתוך בתי-הספר.


מההיכרות שלנו בתוך הרווחה עם הקושי שלהם להתמודד עם תלמידים, מדובר בנערים ונערות שנמצאים בסיכון ולא מוכנים לצאת מהבית, וזה גיל בעייתי ואי אפשר לחייב אותם לצאת מהבית אלא רק בצו בימ"ש, והם נקלטים אצלנו בבתי-הספר, מצליחים לרוב לעשות אתם עבודה מאוד טובה, גם בשילוב בקהילה.

אז את, כפסיכולוגית שעובדת עם שתי השיטות, מאוד ממליצה על השיתוף.

אני מאוד ממליצה ואני מאוד רואה גם את המאמצים בתוך בתי-הספר הנורמטיביים, עם כל התכניות הקיימות ויש המון תכניות במשרד החינוך לשלב, ונמצא פה גיא, זה תלמיד שליוויתי אותו במסגרת החינוך הרגילה ולאחר מכן הוא הגיע לאתגרי, ועשינו כל מה שניתן לעשות וזה לא הצליח. והיום אני חושבת שגיא נמצא במקום אחר לגמרי, וחשוב לי מאוד שתשמעו את רונית, את אימא שלו, שמאוד התנגדה לבית-הספר והיום היא במקום אחר לגמרי.

אז בואו נשמע אותם.

לגבי בית הספר להורים שקיים אצלנו, אנחנו משקיעים בזה המון משאבים. אנחנו עובדים עם ההורים אחה"צ, חשוב לנו מאוד גם לעבוד אתם בשיתוף כל הצוות, זה לא יועצת מול ההורים אלא כל צוות ביה"ס.

הבנתי. בואו נשמע אותם.

קודם כל, הכל נורא משפחתי, האווירה היא מאוד שונה. הבן שלי פשוט נפל בין הכיסאות, המסגרת הרגילה לא התאימה לו ואני תמיד שייכתי את זה לאסון שעברנו, אני אלמנה וחשבתי שהכל סביב הסיפור שהאבא מת כי כשהאבא היה בחיים הוא עקב אחר כל דבר. תמיד הלכתי לכיוון ההוא והיה לי מאוד קשה להשלים עם זה שהבן שלי צריך ללכת למסגרת אחרת, היה לי מאוד קשה לי לקבל את זה.

היום אני בעננים, הילד הולך בכיף, אני לא צריכה להעיר אותו, אני לא צריכה להילחם אתו כדי שהוא יקום. הוא הולך, הוא בא הביתה, יש לו מה לעשות, הוא כל הזמן עסוק והלימודים שלו פורחים והציונים שלו יפים מאוד, הוא משתלב בכיתה י"א במקצועות מסוימים. פשוט האווירה היא שונה, הרבה יותר ממה שהיה קודם.

גם אתה חושב כך, גיא?

כן.

הולך בכיף לבית-הספר?

קם בבוקר בכיף הולך לבית-ספר, לא כמו בשנה שעברה. בשנה שעברה הייתי קם מאוחר, הולך ויושב חצי שעה בבית-הספר וחוזר. לא הייתי לומד.

ולמה זה כיף ללמוד כך?

כי הכיתה זה כמו המשפחה שלך. אתה יושב אתם, כולם מכירים את כולם, כל ביה"ס מכיר את כולם, אתה לא בא יום אחד, ישר מתנפלים עליך ובודקים אותך, למה לא באת? אתה רואה, אתה מרגיש את האווירה, אז אתה אומר, אני אלמד, אני יותר אשקיע, ואתה רואה את המורים כאילו הם ההורים שלך. אתה אומר, אם אני אשקיע עכשיו, אז זה ייתן להם רושם טוב עליי, ככה יאהבו אותי יותר.

טוב, יופי.

אפשר להוסיף משהו?

מי אתה?

אני גם בוגר של ביה"ס, אני הייתי אתם מהשנה הראשונה שפתחו את הכיתה הניסיונית ומשם המשכתי להכנת שירות. אני עברתי שש מסגרות מכיתות ז' עד י"ב, ואני יכול להגיד שמה שמיוחד בביה"ס הזה, שהם מבינים אותך יותר פה, מקבלים אותך כמו שאתה. זה לא כמו בי"ס אחר שמנסים להילחם איתך ולשנות אותך בכוח.


מה שאהבתי באמת בבית-הספר, הקשר, כמו שהוא אומר, של המשפחה, שבעצם כל הזמן הם בקשר עם הבית, בבוקר הם עובדים אתך בצורה מסוימת, אז הם בקשר עם ההורים ומספרים, ומבקשים להמשיך את זה ככה בבית, שהבית יבין מה קורה בבית-הספר בעצם.

יש הרגשה אחרת, אני לא באתי לביה"ס, שואלים עליי, אני חסר להם, אני לא הגעתי. זה אחרת, זה לא כמו שאתה תלמיד מבין 40 ילדים, לא באת, לא נורא. זה אחרת לדעתי.

אדם אמר במובלע, מביה"ס הלכתי לשנת שירות. אדם הוא לפני הגיוס הצבאי, אבל תספר מה זה שנת שירות,

שנת שירות זה בעצם בסוף כיתה י"ב הודיעו לנו שנפתחת שנת שירות של ברנקו-וייס, זאת היתה השנה הראשונה ולא ידענו מה הולכים לעשות. בעצם במהלך שנת השירות, בבוקר אתה קם, יש לך התנדבות, ההתנדבות שלי הייתה בבית-ספר יסודי. חלק מהחבר'ה התנדבו בתיכון וחלק בחטיבת ביניים. היינו בדרך כלל משלימים שם בגרויות. אתה גר בדירה עם עוד כמה חבר'ה, הם נותנים לך תקציב שבו אתה מתכנן את הבית, חשבונות והכל. במהלך השנה נזרקתי להרבה מקומות.

אם הייתי בעצם מתחיל צבא, אני בטוח שהייתי עף מהצבא באיזושהי דרך אחרת, בגלל שלא הייתי מסתגל, כי בוא נגיד ככה, לא הייתי מבין מה זה פקודות, כאילו שאני מחויב לעשות משהו שאומרים לי. ובמהלך שנת שירות כן הבנתי את זה. וברנקו-וייס אני יכול להגיד שתרם לי הרבה בתחום הרגשי ובכלל בחיים כאילו להבין איך אני צריך לעבוד ואיך אני צריך להסתכל על החיים.

שיהיה לך בהצלחה.

אותי גם העיפו מביה"ס, העבירו אותי לביה"ס הזה, היו לי תיקים, בלגן, הייתי עושה הרבה שטויות ולא רצו לגייס אותי לצבא. ובכלל לא האמנתי שאני בבי"ס. וואללה, בזכות ביה"ס הזה.

גם בבית שמש?

כן. הם סידרו לי לעשות שירות לאומי במקום נורא קטלני וזה רק בזכותם. וגם סיימתי 12 שנות לימוד, עשיתי בגרות חלקית, יש לי בדיוק חצי. וכל זה בזכותם, כי אם לא הייתי, הייתי מסיימת כיתה י', לא הייתי הולכת לצבא. וזהו, גם המורים שם הם מאוד נחמדים, הם באמת מנסים לעזור ומסתכלים עליך בגובה העיניים. ואה, גם מסיימים מוקדם. כי לנו קשה ללמוד עד שעות מאוחרות, אז מסיימים מוקדם.

יש הפסקה אחרי כל שיעור. אתה יכול לצאת להתאוורר לשתות וזה.

גם כלפי הבגרויות בעצם, רק באמצע י"ב התחלתי לחשוב שאני רוצה לעשות בגרויות, בעצם חסרים לי היום רק שלושה מקצועות. ובמהלך שנת השירות צברתי ניסיון בהדרכה, ונכון להיום אני עובד עם כיתה מקדמת בבית-ספר בבית-שמש. ופתחו עוד דלת בתחום של העבודה בעצם.

תודה. חבר-הכנסת זכור, בבקשה:

זה נשירה סמויה.

לא, הוא אמר שהנשירה הרשמית זה 6 אחוז, הפוטנציאל והנשירה הסמויה ביחד זה מגיע ל-30 אחוזים.

אלה הנושרים, אם הם לא יקבלו את המסגרת שלהם, הם יפנו רק לפשע ורק ידרדרו. למה שלא תהיה החלטה שיושקע בילדים? הם העתיד של המדינה והמדינה חייבת להשקיע איך שצריך וגם מה שצריך. הבעיה התקציבית זה קל מאוד, שיושקע רק בתחום הזה שהם העתיד של המדינה.

תודה. בואו נקבל את ההחלטות כדלהלן.

אני יכולה להוסיף משהו? אני יושבת כאן ומקשיבה, אני יושבת כאן כנציגת הורים של העיר בית-שמש ואני יודעת שאני יושבת פה באמת עם הרבה גאווה על מה שמכון ברנקו-וייס השקיע ומשקיע בעיר.


תקן אותי אם אני טועה, כיום ישנם בבית-שמש בפועל שני בתי-ספר תיכוניים רגילים תחת מטריה של מכון ברנקו-וייס, שש-שנתיים. לצערנו הרב האוכלוסייה החילונית מתמעטת בעיר והמכון עם החלטה שהשותף לה זה משרד החינוך, החליטו לסגור בית-ספר אחד ולצמצם את שני-בתי הספר לבית-ספר אחד, בלית ברירה מטעמים שונים.


אבי לא מכיר אותי אישית, אבל שמו הולך לפניו בעיר. הוא עושה עבודת קודש עם הילדים וחשוב לי לציין פה שהוא מגיע אליהם הביתה, אם ילד לא מגיע יומיים, שלושה, לדבר אתו ולשכנע אותו שחשוב שהוא יהיה בבית-הספר.


מה שהילדים פה אומרים, זה בדיוק כך. נכון, לא כל הילדים מתאימים לחיות במסגרת הנורמטיבית הרגילה, ולפעמים אנחנו כהורים מרגישים אשם שהילדים שלנו פה איפה שהוא נפלו בין הכיסאות, כי המערכת הזאת לא ממש מתאימה להם. המערכת האתגרית בוודאי לא מתאימה לכל תלמיד שהוא בפוטנציה נושר, ובאיזשהו מקום בית-שמש, לצערי הרב, בנתונים האחרונים שפרסם משרד החינוך, עומדת על 6.1 אחוזים תלמידים נושרים ממערכת החינוך.

זה הממוצע הארצי.

לצערי הרב בית-הספר פקוק, מסוגל לקבל רק 100 תלמידים.

זה מספיק, אחרת הוא יאבד את כל הייחודיות שלו.

השאלה שלי, אני מייצגת 24 אלף תלמידים של העיר בית-שמש, לאו דווקא התלמידים של ברנקו-וייס. ואני יודעת שהם נותנים מענה לכל גווני האוכלוסייה בעיר.

העניין שלנו כהורים הוא כפול, דבר ראשון, שלילדים שלנו יהיה מענה, גם אם ילד לא מסתדר בתוך המערכת הנורמטיבית, שיהיה לו מענה הלאה כדי שלא נמצא ילדים כמו שאנחנו יודעים שיש לא מעט, לצערי הרב, ילדים שיושבים בבית בלי מענה. שגם אם אתה מסיע אותם לירושלים או לתל-אביב, המענה הוא לא מספיק.

אני חושבת שראש העיר של בית-שמש היה בין הראשונים שהאמין ביכולות של מכון ברנקו-וייס.

תודה, אני חושב שהדברים מובנים.

אנחנו כהורים מבקשים מהוועדה פה רק דבר אחד, כשנכנסה שרת החינוך החדשה לתפקידה, היא אמרה שעל דגלה היא חורטת דבר ראשון, לשנות את החוק שמדבר על 10 שנות לימודים שהן חובה. אנחנו כהורים מרגישים באיזשהו מקום שהילדים נופלים פה בין הכיסאות.

זה לא הנושא היום, אבל לגבי זה יש לי הצעת חוק בעניין הזה, והצעת החוק עומדת לעבור. אנחנו עכשיו במשא ומתן אינטנסיבי עם האוצר, משרד החינוך תומך בזה. וגם לי וגם לרונית יש הצעת חוק דומה ואנחנו עובדים ביחד על הנושא הזה.


יש לזה השפעה גם על שאלה של נשירה, כי עד עכשיו המערכת יכולה להגיד, אנחנו פטורים מאחריות על הנושרים בכיתה י"א ו-י"ב, כי הם לא תחת חינוך חובה.

הזכות היא רק של הילד להחליט, לא של המערכת, לדעתי.

נכון, אבל ברגע שיש 12 שנות חינוך חובה, ואני מקווה שבחודשים הקרובים נוכל כבר להעביר את החוק הזה, בשותפות ובעזרה של משרד החינוך, אז הדברים ייראו אחרת. וזו גם הסיבה שהאוצר אומר שזה עולה הרבה יותר ממה שזה באמת עולה ושאף אחד לא עושה את החשבון מה זה חוסך לאורך זמן. אבל אני לא רוצה עכשיו להיכנס לזה.


אני רוצה לקבל את ההחלטות. קודם כל, אני חושב ששמענו פה בוועדה את הגישה של שיטת ברנקו-וייס, לטפח ולעזור ולחזק את הילדים שהם בסכנה או שנשרו מהמערכת, ולתת להם מסגרות ייחודיות שהן באמת עם תוצאות מדהימות.

אנחנו כוועדה רוצים לחזק את ידיהם של העוסקים במלאכה הזאת, של ברנקו-וייס ולקרוא למשרד החינוך ולרשויות המקומיות בארץ להרחיב את המסגרות הללו יחד עם מסגרות אחרות שקיימות במשרד החינוך, כמו מסגרת אומץ ומסגרות אחרות, כדי לתת מענה לכמה שיותר מהילדים האלו שמגיע להם מענה, כי לכל ילד מגיע מענה. להרחיב את המסגרות הללו כדי לטפל בשאלה החמורה מאוד של נשירה, שזה בעצם אומר שהחברה עוזבת את הילדים הללו ואומרת שאין להם באמת סיכוי להשתלב בחברה, בצבא, במסגרות העבודה אחר-כך וכבר מסמנת אותם בגיל מאוד צעיר. אנחנו רואים מתוך התוצאות פה שאין שום סיבה לסמן את הילדים הללו, אלא יש לתת להם את האפשרויות האינדיבידואליות להתפתח לפי היכולת שלהם.

בנוסף, היינו מאוד רוצים לקבל ממשרד החינוך תכנית כוללת למלחמה בנשירה. לא חייבים ליישם אותה היום ומחר, כי כולם יודעים את המגבלות התקציביות, אבל ברגע שיש תכנית כוללת עם כל המרכיבים, גם עם המרכיבים המעשיים, המרכיבים התקציבים והמלחמה בנשירה ולחיסול הנשירה, מגמה של אפס סובלנות כלפי הנשירה, אז החברה הישראלית ככלל וממשלת ישראל, כנסת ישראל, יהיה לנו אז את הכלים לדעת מהן האופציות עומדות לפנינו.

לכן אני שם את האתגר הזה, שדיבר עליו גם חה"כ אלכס מילר, בפני משרד החינוך. תנו לנו תכנית כוללת ואנחנו כבר מבינים אין ביכולתו של משרד החינוך ליישם ולתת מענה לכלל האוכלוסייה עם השעות הדרושות.

אני לא רוצה לחזור על הדברים של חה"כ זכור, אנחנו גם ניתן שם לתכנית הזאת, "כוללת בקהילה".

בארה"ב הייתה תכנית מאוד מוגבלת, שלא משאירים ילד מאחור. זו היתה תכנית מאוד רחבה בארה"ב. אני חושב שאנחנו זקוקים לתכנית לאומית בממדים הללו, ואני שם את האתגר על השולחן, אתם יש לכם ישיבה מחר או ביום רביעי, בנושא הזה, אז אני מבקש ממך להעביר להנהלת המשרד גם לגבי ההחלטות שלנו לגבי ברנקו-וייס, וגם למדוד תכניות אחרות.

אבל אנחנו מקבלים בהחלט את ההערכה של משרד החינוך שיש שיטות שונות מצליחות, אז צריך ללכת על מה שמצליח, מה שמוכיח תוצאות, כמו השיטה של ברנקו-וייס ולאפשר את השיטה הזאת שתתרחב לכלל האוכלוסייה במדינת ישראל ולכל האזורים ולא במקום שבמקרה יש מישהו עם מודעות ברשות המקומית או במקרה יש איזה ראש רשות, אלא צריך לאפשר לכלל הילדים במדינת ישראל לקבל את האפשרות הזאת.


ואנחנו נשמח לשמוע ממשרד החינוך חזרה תוך זמן סביר, מה בכוונתם לעשות כדי לפתח תכנית לאומית בתחום הזה. כמה זמן אתה רוצה בשביל לפתח תכנית כזאת?

עוד לפני סיום השנה.

לא, זה קצת הרבה. אנחנו נשמח לקבל את התכנית תוך חודשיים. ומה שלא עושים תוך חודשיים, גם לא עושים עד סוף השנה.


אני מודה לכולכם, הישיבה נעולה.

הישיבה ננעלה בשעה 10:50.