אלימות נגד קשישות בתוך המשפחה

5
ועדה לקידום מעמד האישה
12.6.2007
הכנסת השבע עשרה נוסח לא מתוקן
מושב שני

פרוטוקול מס' 62
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום שלישי, כ"ו בסיוון התשס"ז, (12.6.2007), שעה 13:00

אלימות נגד קשישות בתוך המשפחה

חברי הוועדה: שרה מרום שלו – היו"ר
אלחנן גלזר
יצחק גלנטי
יצחק זיו
משה שרוני

יו"ר הכנסת דליה איציק
השר רפי איתן
מלכה פרגר – עו"ד משרד הבריאות
פאני יוז – ס. מנהלת שרות לזקן משרד הרווחה
דליה יוגב – מנהלת תחום מזונות המוסד לביטוח לאומי
ד"ר שרה אלון – מנהלת תכניות לטפול ומניעת התעללות בזקנים, אש"ל
מרית דנון – מנהלת הרשות לקידום מעמד האישה
עו"ד יפעת מצנר – יועצת משפטית שדולת הנשים
עו"ד מאירה בסוק – יועצת משפטית לדיני עבודה נעמ"ת ירושלים
סימי מור – יו"ר ויצ"ו ירושלים
מלכה גניחובסקי – מנהלת המרכז למניעת אלימות בירושלים
דוד ברימר – יו"ר ארגון מרכזי הסיעוד
אביאל רוזנוולד – חבר הנהלת ארגון מרכזי הסיעוד הפרטיים והציבוריים
ד"ר טובה וינטרשטיין – החוג לגונטרולוגיה, המרכז לחקר לימודי הזיקנה
איילת ברג-ורמן – חוקרת בכירה בתחום זיקנה מכון ברוקדייל
רחל מלנקי – מנכ"לית מט"ב
הילה אפרתי – דוברת מט"ב
כרמית חפ ר- אגף רווחה עיריית תל אביב יפו

דלית אזולאי

מעיין מכלוף - חבר המתרגמים בע"מ





אלימות נגד קשישות בתוך המשפחה

צהריים טובים, אני מתנצלת בשם חבר הכנסת גדעון סער שלא יוכל להיות בישיבה, מאחר ויש לו התחייבויות קודמות. אנחנו היום מציינים את יום המודעות הבין לאומית למניעת התעללות בקשישים. יש לי פה, אני רוצה להקריא לכם מכתב שכתבה לי אחת הבנות של אמא מבאר שבע, אם זכור לכם המקרה שהיה שם, שהתעללו באישה קשישה בת שמונים ושלוש, ומה שהיא כתבה לי, היא ביקשה מאוד שאני אקריא את זה. אני ביקשתי אותה להופיע אבל לא היה באפשרותה להופיע. בתה של לנה אינה יכולה להגיע לדיונים. לכן אני אקריא את המכתב שלה:
"אמא אישה עדינה ושברירית. אישה טובה שלא עשתה רע לאף אחד. זה לא מנע מעבריין אלים לשדוד אותה, ממש במדרגות דירתה. הוא היכה אותה באכזריות בפניה, זרק אותה מהמדרגות ולקח את התיק שלה, שאולי היו בו מאה חמישים שקל. מאז היא מאושפזת וסובלת משפה עליונה קרועה, עצם בריח שבורה, יד שמאל משותקת, רגל שמאל מרוסקת, שטפי דם בפנים ובצוואר, שיניים שבורות וסיבוכים נוספים. מאישה עצמאית שבישלה, ניקתה, ערכה קניות והתעניינה בחדשות היא הפכה לאישה שבורה מעוצמת הסבל והכאב. המשטרה עדיין לא מצאה את השודד. למרות שפנינו למשטרה וביקשנו שיבואו לתחקר אותה מייד אחרי האירוע, שיראו לה תמונות של עבריינים ושיבדקו את שיחות הטלפון שנעשו מהמכשיר שלה שנגנב אף שהמשטרה לא פעלה מספיק בעניין. ביקשנו להיפגש עם מפקד המשטרה בבאר שבע ולא קיבלנו פגישה. כשראיתי בטלויזיה קשישים שהוכו ונשדדו לא האמנתי שזה יכול לקרות לאמא שלי. רציתי להגיד לכם אל תגידו לנו זה לא יקרה, כי זה קורה כל הזמן. שמרו על עצמכם ועל הוריכם כי מסתובבים ברחובות ישראל אנשים ערלי לב וחמלה שמוכנים גם לרצוח אנשים חלשים, זקנים חפים מפשע."

שלחנו מכתב למנכ"ל המשטרה בנדון וביקשנו תשובה. גם אנחנו עדיין לא קיבלנו תשובה ממנכ"ל המשטרה. יושב פה שר הגמלאים שלנו ואני נותנת לו את רשות הדיבור.

תודה. ראשית אני רוצה לציין שנראה לי שאנחנו הגמלאים עשינו מהפיכה קטנה. שימו לב, קשישה וקשיש מייצגים את הקשישים. איפה זה היה קודם, זה לא היה. הפעם זה קורה. טוב, אני אתן כמה נתונים. היום זה יום המודעות הבין לאומי למניעת התעללות והזנחה של זקנים, שאנחנו קוראים להם קשישים. יש כל הזמן ויכוח איך אנחנו צריכים לכנות את עצמנו. זקנים, כפי שהתנ"ך מכנה את הזקנים, קשישים, כפי שהעגה הפופולרית היא אומרת, או גמלאים, אבל גמלאים יש גם בני חמישים, לא רק בני ששים ושבע. ואז זה ויכוח ארוך שאין לו סוף. אבל כולנו מבינים. יש כאלה שאומרים שאנחנו אזרחים ותיקים. גם זה נכון.

ובכן בארץ הזו אנשים אחרי גיל שישים ושבע, או יותר נכון אחרי גיל שישים וחמש יש כעשרה, אחד עשר אחוז של האוכלוסייה. מהם כשמונה עשר אחוז הם קשישים שנתונים להתעללות, לאלימות או ללחץ כלשהו. ההתעללות בזקנים היא המראה של כולנו. חברה שמאפשרת לקשישים שבתוכה להיות חשופים להתעללות היא חברה שהקוד המוסרי והאנושי שלה לוקה. אני עומד כאן כשליחם, אני יחד עם שרה, עומדים כשליחיהם של הגמלאים או הקשישים על כל גווניהם, ואני רוצה להזכיר לכולנו שקיומם של זקנים חסרי ישע החשופים להתעללות היא חרפה שמלמדת שכל מערכות החברה לא עושות את מלאכתן, ובעיקר המודעות. בישראל של 2007 חיים בתוכנו קשישים עריריים שאין להם למי לפנות בעת מצוקה. ולצידם קשישים שחיים במחיצת בני משפחה בתוך המקום הפרטי והקרוב הזה, המקום שאמור להיות מקום של בטחון, חום ונחמה, הם סובלים מהתעללות והזנחה, וכאן אני מציין שזה לא רק במגזר היהודי, זה גם במגזר המיעוטים, כאשר המסורת בחלק ממגזרי המיעוטים שהזקן, תודה רבה, כמו שאומרים האסקימוסים, אתה זקן, לך, צא מחוץ למחנה ותגווע בקור. ותלך מהעולם. מדוע, מפני שאתה עול, אתה למעשה עול.

אם אני אומר שתוחלת החיים הולכת וגדלה, ומה קורה, קורה שיותר ויותר אנשים, אם ניקח ילדים, אמהות שלא מסוגלות לעבוד וקשישים יחד, אנחנו מגיעים בערך לחמישים אחוז או שישים אחוז של החברה. ואז ארבעים אחוז של החברה צריכים לפרנס שישים אחוז. וזה הולך ונעשה יותר ויותר קשה.

שבעה אחוזים מקרב הקשישים סובלים מהתעללות מילולית, הכוללת צעקות, השפלות, איומים, הגבלת חופש, מניעת שימוש בטלפון, נעילה בבית, והגבלת שימוש בכסף. יש קשישים שמנוצלים כלכלית על ידי מטפלים או בני משפחה שלוקחים מהם את קצבת הזקנה שלהם, מפעילים עליהם לחץ להעברת כספים בניגוד לרצונם. מחתימים אותם על מסמכים ומזייפים אותם. גם הקשישים העצמאים יותר, אלו שבעשרים ושמונה לחודש מקבלים את קצבת הביטוח הלאומי מהכספומט בבנק חשופים לתקיפה ושוד בדרך הביתה.

אנחנו, זה אני יכול לספר הרבה דוגמאות, אני רק לא רוצה להאריך, אנחנו לקחנו על עצמנו מספר תפקידים. אני לא אמנה את כל התפקידים. התפקיד הראשון במיוחד ביום הבינלאומי הזה להחדיר למודעות של כל אזרח במדינה שהיום הוא צעיר ומחר הוא זקן. יש שיר על זה, כולנו, ואתם יכולים להסתכל על שרה ועלי, היינו פעם צעירים, לא סתם צעירים, והנה אתה מגיע לגיל שאתה מגיע ואז לפתע אתה הופך להיות תלוי. המודעות הזו, עלינו להחדיר לכל אדם ואדם, לכל אחד ואחד, מפני שהמודעות הזו נגד התעללות בקשישים היא למעשה התרופה המיידית למכה הזו. תודה.

צהריים טובים. כמה מלים אולי קודם כל לגבי הנשים. החומר שאני אגיש אותו עכשיו מבוסס על כמה מחקרים חדשים, מחקרים שכוללים את הסקר הראשון על התעללות והזנחת נשים בישראל, שלב ראשון ושלב שני שלו. שלב ראשון נעשה על ההיקף של התופעה והשלב השני שעסק יותר בהבנה מבפנים על מהות התופעה והדינמיקה שלה, כמו גם עבודת MA שלי על סיפורי חיים של נשים מוכות זקנות ועבודת הדוקטורט שלי על פרספקטיבות של בני משפחה שנמצאים בתוך מערכת יחסים אלימה. אני לא יכולה להמשיך מבלי לציין את עזרתם ותמיכתם של כל אותם עובדי קשישים ברשויות שסייעו במחקרים האלה וגם כמובן את המנחים.

בזמן הקצר שעומד לרשותי אולי אני אתייחס לעניין של הנשים, נשים זקנות בכלל ונשים זקנות ומוכות בפרט, שסובלות וחיות בצל אלימות. הנשים הזקנות הן בבחינת הפחות נפקדות, הן מודרות מהזרם המרכזי, החברתי והיצרני. הפעילות החברתית שלהן נובעת למעשה משני כוחות מרכזיים, הכוח הראשון שמעצב את החברה זה מה שנקרא אג'יזם, האג'יזם הוא מפלה את הנשים והגברים על רקע גיל, ובנוסף לאג'יזם יש לנו סקסיזם שמפלה נשים על רקע היותן נשים. השילוב הזה שבין האג'יזם לבין הסקסיזם הוא למעשה בא לידי ביטוי ביחס שלילי כלפי נשים, הוא בא לידי ביטוי בסטנדרט כפול, ביחס לזקנה, גבר זקן למשל ניקח לדוגמא את קלינט איסטווד, הוא נחשב לגבר אטרקטיבי עדיין לעומת אם ניקח אישה זקנה היא כבר לא נחשבת אטרקטיבית, וכאן בא לידי ביטוי הסטנדרט הכפול, גם בזקנה מול גברים ומול נשים.

כמו כן האי שיוויון הזה קיים גם בהקשר לנחיתות כלכלית. נשים בזקנתן נחותות ביכולת הכלכלית שלהן לעומת גברים. אולי הדבר השלישי, גם הציפיות עתיד מבחינת המגדר גם הן שונות. מצופה מהאישה לאורך כל החיים שלה, וגם בזקנתה לטפל. אז אם במהלך החיים היא טיפלה בילדים, בהמשך היא טיפלה בנכדים ובזקנתה היא אמורה לטפל בגבר הזקן. והקונספט הזה, אני בחרתי בכוונה בהרצאה הזאת לא להביא מספרים, מי שיבוא אחר כך לוועדה השנייה ישמע את המספרים, רציתי דווקא מהחוויה של אותן נשים על רקע של מצבי התעללות.

לכן הנשים הן בקונטקסט החברתי הזה נמצאות על רצף של מצבי אלימות, התעללות והזנחה בתוך המשפחה. אני מתייחסת רק בתוך המשפחה. אני לא מתייחסת למה שקורה מחוץ למשפחה. ופה אולי אפשר, אני אדגים את המצבים האלה באמצעות שלושה אשכולות מרכזיים. האשכול הראשון מתייחס לאלימות של בן הזוג לאורך החיים בהזדקנות. האשכול השני מתייחס להתעללות של בני משפחה אחרים, כולל ילדים, אחרים ונכדים. והאשכול השלישי מתייחס למצבי הזנחה. זאת אומרת אנחנו רואים שבניגוד לנשים לאורך מהלך חייהם בזקנתן נשים זקנות חשופות למעשה למצבי התעללות ואלימות לא רק מצד בן הזוג אלא גם מצד בני המשפחה ואחרים.

במחקר שנעשה למעשה עולה שניתן לאפיין וניתן לזהות טיפוסים עיקריים של אלימות של בן הזוג כלפי האישה הזקנה ולאורך החיים והזקנה. הטיפול הראשון מתייחס לאלימות כשהיא חיה ופעילה. למה הכוונה, לאלימות מתמשכת שהתחילה בראשית החיים והיא מתמשכת ורציפה ומתמידה לאורך ההמשך. ואני אדגים פה באיזה שהוא ציטוט מדבריה של פנינה: "הייתי בת שתים עשרה וחצי, עוד לא היה לי מחזור. מאז הוא לא ירד ממני. רדף אחריי עד סוף החיים. הוא אנס אותי באכזריות, הייתי חולה אחר כך, ממש הציק לי. מאז תפס אותי. איך אני יכולה להתחתן עם אחר. זה היה בתחילת החיים. בהמשך שלוש פעמים רצה להרוג אותי. גם כשהייתי צעירה, כמעט ונכנס לבית סוהר, והייתי משחררת אותו. לא נתן לנו שום חיים, שום דבר בבית. הכל הייתי קונה. כל החיים הייתי עובדת במשק בית, אפילו כשעבד לא נתן לי כלום. והיום, זה סיוט בבית. ככה כל יום. אין סוף, אין הפוגה. כל היום. אני הולכת לבית החולים בגללו. מרביץ לי, מאיים לרצוח אולי, לא יכולה. עיקם אותי כולי. אם לא הייתי מחזיקה את היד ככה הייתי שוברת את הראש. כל השבוע אני עקומה, גם ככה הגוף שלי כבר גמור. כל השבת לא יכולתי לזוז, כאבו לי כל העצמות. הוא כל פעם מקלל ואני אומרת לו אולי תרד מהמלים האלה. מספיק, אתה מבוגר, זקן. שום דבר לא עוזר. בתקופה האחרונה לא יכולתי יותר. יושב לי על הוריד, על הנשמה שלי. אתם מבינים שבזקנה הוא גם לא יוצא מהבית, הוא גם נמצא יותר בבית. אם יחזור הביתה אני אהרוג אותו ואהרוג את עצמי איתו. ואני חותמת עכשיו, אין לי בעיה עם זה, שחיטה אני יעשה לו אם יחזור הביתה. שיהיה שם בבוץ שלו בבית האבות." אותו זקן הורחק לבית אבות, ואותה זקנה מדברת מתוך שהייה לבד בבית, ואנחנו רואים את ההבדל המשמעותי בין להיות אישה מוכה צעירה לבין להיות אישה מוכה זקנה, כאשר בזקנתה האפקט המצטבר של השנים של האלימות גם פועל על הגוף וגם למעשה פועל על הנפש. והנזקים הגופניים יכולים להיות למעשה נזקים בלתי הפיכים.

הטיפוס השני כינינו אותו אלימות באוויר אקולוגיה אלימה. אותם גברים אלימים הם בפועל הם פחות אלימים, יש גורמי הרתעה. אבל למעשה האווירה נשארה אווירה אלימה. ואני אדגים אולי בציטוט קצר: "אני לא זוכרת הרבה דברים על מה רבנו, כי כל דבר מקפיץ אותו. הוא פצצה מתקתקת. מאיפה הוא יביא את הפצצה, באיזה יום הוא יפעיל אותה, באיזה מקום, גם כשהיום הוא רגוע יותר בגלל התרופות." זאת אומרת שבפועל הוא לא מכה אבל האווירה, האקולוגיה של הטרור נשארת והיא לכודה באותה אווירה של טרור ופחד כפי שהיה במהלך החיים.

הטיפוס השלישי הוא כבר מלמד על שינוי, קראנו לו עוד מאותו דבר אבל אחרת. למה הכוונה, הכוונה היא שאכן האלימות הפיזית נפסקה, אותה אלימות שהיתה דומיננטית במהלך החיים נפסקה בגלל התערבויות שונות או בגלל הפחד או בגלל נסיונות התגובה של האישה או בגלל מחלה של הגבר, אבל מה שקורה שבמקום האלימות הפיזית יש מעבר בולט לסוגים אחרים של אלימות. ואומרת אישה אחרת, אני מדגימה באמצעות הנשים: "הוא לא מרביץ לי כמו קודם, הוא לא מכאיב לי בסימנים, הוא מכאיב לי בלב. אמרתי לו אל תאיים עלי, עכשיו גמרנו, רק תרים יד עלי מייד תבוא המשטרה. הוא לא מרים יד, אבל עם הפה שלו הוא הורג אותי." זאת אומרת המצבים יכולים להיות מצבים של התעללות מילולית קשה מאוד, וגם נתקלנו ופגשנו מצבים של אלימות כלכלית. זאת אומרת שאותו גבר מפסיק להיות אלים פיזית, אבל מה שהוא עושה הוא פשוט סוגר את הברז. והיות ואותה אישה אין לה מקורות הכנסה היא נשארת לפעמים ללא אפשרות לשלם חשבונות חשמל, מים ומזון. עכשיו במצבים האלה של הטיפוס השלישי אנחנו עדים גם להיפוך תפקידים, מצבי ביניים, שאותו גבר נחלש כתוצאה מהמחלה, הוא אכן משתמש בסוגים אחרים של התעללות אבל האישה מרגישה עכשיו שהיא חזקה יותר, והיא מה עושה, היא בעצם מחזירה. היא מתגמלת אותו בהתעללות מילולית חוזרת מולו או מצב אחר, שההתעללות היא הדדית. כלומר שכל אחד מפנה את ההתעללות אחד כלפי השני.

והטיפוס הרביעי הכוונה להיות אלים דרך חולי. אני מתארת פה למעשה מצבים שהאלימות מתמשכת ונמשכת למרות מצבי חולי. אותו גבר יכול להיות חולה אחרי אירוע מוחי, אותו גבר יכול להיות חולה כתוצאה ממחלות אחרות והוא ממשיך באלימות. ואומרת אותה אישה, אני מדגימה שני ציטוטים: "תראי, הוא תמיד היה עצבני, צועק, אבל כשנהייה חולה, וגם אני מטפלת בו וגם יצעק עליי וירביץ, אז לא סבלתי את זה יותר". או מצב אחר, אומרת אישה אחרת: "אני הייתי ליידי, וגם עד עכשיו איך שאני נראית. אני יוצאת, אף אחד לא יודע. אני לא מדברת, לא מספרת, סודות מהבית אל תוציאי". וזה אולי מדגיש את הבדידות ואת החוויה הקשה של אותן נשים שהן חוות בכך שהן לא מספרות ונשארות עם מציאות החיים בתוך הבית. וזה מעוגן באותה תפיסה שאותן נשים זקנות, בצעירותן היה מקובל שאלימות במשפחה היא סוד משפחתי, זה חלק שלא מוציאים, לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת מחוץ לבית. ואותה תפיסה שהם גדלו הם משמרים גם במהלך החיים וגם בהזדקנות שלהם. ואולי זה אחר כך אני אדבר על הקושי באיתור ובזיהוי, זה מקשה מאוד גם על האיתור והזיהוי של התופעה.

אשכול שני, דיברתי על האשכול הראשון של אלימות בין בני זוג, אני מדברת עכשיו על התעללות של בני משפחה אחרים, ילדים ונכדים. המצבים האלה כוללים גם אלימות פיזית, גם התעללות נפשית, גם ניצול כלכלי, בידוד חברתי והפרת זכויות. ואני רוצה להדגיש שהנושא של ניצול כלכלי עובר כחוט השני לאורך כל המצבים של ההתעללות כלפי נשים מצד בני משפחה אחרים. אני אדגים פה. אומרת אישה זקנה: "אני לא רבה איתו חס וחלילה (מדברת על הבן שלה, הבן חנניה בן ארבעים, וזו מרים בת שבעים וחמש) אני רבה איתו רק מתי שהוא מבקש ממני כסף. אין לי הוא אומר. אני מבשלת אוכל בשביל הילדים שלו. באים לקחת אוכל והולכים. כל אחד בא, תביאי לי עשרים שקל, חמישים שקל, אמרתי להם (זה כבר הנכדים, לא רק הילדים) אמרתי להם תעזבו אותי, אני לא יכולה, לתת לאבא שלכם סיגריות, לכם אוכל, ולהוסיף לכם כסף. לפעמים אני מתעצלת לבשל בשבילי, אין לי כוח, אני אישה מבוגרת וחולה. אבל אני עוזרת לעצמי להיות רעננה, יותר צעירה, הולכת למועדון, מתלבשת, מתאפרת, אוהבת לדבר, לצחוק, לספר בדיחות. יש לי את כל המחלות שיש בעולם, עברתי ניתוחים, נכה ביד ימין. אבל כשבא חנניה ומעצבן אותי כל המחלות מתעוררות. אם יש לי כמה גרושים הוא חוטף לי אותם, בכוח. תביאי לי את זה, אני צריך אותו. אין לי סיגריות, אני מת, הראש שלי מתפוצץ. אני רוצה למות. הילדים שלי לא אכלו. אני אהרוג את עצמי. הוא מתחיל לתת מכות לראש שלו ובוכה כמו ילדה עד שהלב שלי נשבר. הגעתי איתו כבר לעשרים אלף שקל הלוואה. מאיפה אני אקח, מאיפה יחזיר לי. אני גם רוצה לחיות. אני מרגישה שהלב שלי מתפוצץ. הוא ממלא לי את הלב שלי, הוא הולך ואני מתחילה לבכות. מקבלת לחץ דם גבוה, כאבי ראש, הסוכר עולה לי, הוא עושה לי דברים על המצפון שלי".

זה מראה את המצב האמביוולנטי שאותה אמא נמצאת כאשר מצד אחד גם הבן וגם הנכדים נזקקים, הפתרונות הראויים לא נמצאים במערכות האחרות, והוא למעשה, אם נשתמש בשפה היומיומית מתעלק עליה. הוא לא מרפה. ובאופן המשכי, רציף, המצבים האלה מתרחשים, ואני ראיינתי באמת מספר רב של אנשים שהמצבים האלה חוזרים על עצמם.

אולי אני אלך לאשכול האחרון שמתייחס למצבי הזנחה. מצבי הזנחה של חברי המשפחה. ובמצב הזנחה אנחנו יכולים למצוא מצבים שההזנחה היא מכוונת, היא אקטיבית, שהיא נעשית בכוונה תחילה, על מנת לפגוע בזקן, אנחנו עדים למצבים של הזנחה לא מכוונת, שהיא נעשית הרבה פעמים מתוך חוסר היכולת של הילדים או בני המשפחה האחרים לטפל בזקן, ובין הסוגים אנחנו נמצא הזנחה פיזית, שיותר קשורה לסיפוק צרכי החיים הבסיסיים של הזקן, או הזנחה רגשית שקשורה לבידודו החברתי, והזנחה רפואית שקשורה לכך שהרבה מאוד זקנים לא מתאפשר להם לקבל את הטיפול הרפואי ההולם, המתאים, גם משום שאין את האמצעים הכלכליים וגם משום שלמעשה אין מי שייקח אותם, אין מי שידאג להם.

ואני אסיים אולי באחד מסיפורי ההזנחה הקשים, שמתארים מציאות של הזנחה שבסופו של דבר עלולה גם להוביל למוות. וזה הסיפור. אני ראיינתי, במקום שראיינתי, אני לא אזכיר את המקום כמובן, ראיינתי, הסיפור הוא מונולוג שמובא על ידי בת, שהיא בעצמה בת חמישים וחמש, והיא מתארת את הזוגיות של ההורים שלה במשך ששים שנה, וכך היא מספרת: "אז זהו, אמא היתה עצמאית לגמרי ורוב היום היתה בחוץ ברחובות. תקשיבו, היא היתה רוב היום ברחובות כדי לא להיות בבית עם אבא, כי הוא כל הזמן צועק, מקלל ומשפיל. היא נפלה ואז היתה לה דלקת בברך. איפה שהיתה לה פלטינה מלפני עשרים שנה. וזה יצר דלקות. הוא, האבא, התנגד לכדורים. המנטליות. לא ידעו מה זה רופאים. המצב שלה התדרדר שלא קיבלה טיפולים. אז מהרגל זה הקרין לה לדיכאון. לא יכלה לזוז במשך חודשיים. הסיר שמתחת למיטה, היא קמה, עושה בישיבה, ואז נהייה לה כחול בעיניים. האחים שלי שבאו לבקר מצאו אותה שוכבת בצואה עם סימנים על הפנים, ואבא צועק עליה. וגם אוכל לא היה בבית. אין עליה השגחה, אין מטפלת, אין כלום. הזעקתי את הרווחה, לקחו אותה לבית אבות. שם היא נפלה והזרוע התפרקה לה. עשו לה ניתוח, השיקום לא הצליח, עברה עוד ניתוח. לפעמים עולה לי שהיא מתה מצער. תמיד היתה שומעת ויכוחים. שבוע לפני המוות האשימו אותי שאני לא יכולתי לטפל. אמרתי להם גם אני עברתי משבר, לא יכולתי לקחת את זה על עצמי."

אולי התמונה הזאת משקפת יותר מהכל עד כמה המצבים של ההזנחה בסופו של דבר יכולים לא רק לפגוע באיכות החיים של הזקן אלא עלולים גם לסכן את חייו. ואולי אנחנו בנקודות הדיון שאני מעלה פה, אפשר יהיה לפתוח את הדיון אחר כך.

חשוב לציין שאלימות איננה נפסקת, למרות הדיווחים שקיימים, שיש פחות פניות למשטרה ויש פחות פניות בכלל, למעשה האלימות איננה נפסקת וההנחה שבגלל הזקנה הגבר מפסיק להיות אלים, הוא לא. האלימות פשוט היא פושטת ומשנה צורה. זו נקודה ראשונה לדיון. הנקודה השנייה היא, והזכרתי אותה קודם, ההסתרה ואי חשיפת האלימות היא מקשה על האיתור, על הזיהוי ועל ההתערבות.

נושא שלישי זה עמדות והתמודדות של אנשי מקצוע. מצד אחד חלק עדיין שבויים באותה תפיסה שאין מה לעשות בזקנה. זהו זה, הם סבלו כך וכך שנים, הם גם יגמרו את הקריירה שלהם ככה. ולא מעט עובדים עדיין מאמינים וחושבים שלא ניתן להתערב ולא ניתן לשנות את המציאות הזאת, וזו גזירה משמים.

דבר נוסף, העומס על עובדי קשישים שהוא גם העומס של התיקים שקיים בלשכות בתחום הזיקנה פוגע באיתור, זיהוי וקיום טיפול מעמיק. טיפול מעמיק שדורש ניהול טיפול, התייחסות לצרכים המיוחדים של הנשים, ודורש גם התייחסות למשאבים הכלכליים של האישה. נשים שרוצות לעזוב באמת מההתנסות שלי גם כעובדת בשטח הן נתקלות בבירוקרטיה קשה, בהליך משפטי ארוך ומייגע. והמימד של הזמן בזקנה הוא מאוד מאוד משמעותי. מתחילים בהליך משפטי של גירושין או חלוקת רכוש, הוא לא יכול להתארך לחמש שש שנים. נשים זקנות צריכות למצוא פתרונות מיידיים. אנחנו עדים לכך שנשים זקנות חשופות לעיוותי דין לאורך שנים, עד שהמשפט לחלוקת רכוש בבית משפט לענייני משפחה מסתיים לוקח שנים. בינתיים הן מוצאות את עצמן לבד, בינתיים הן מוצאות את עצמן נזקקות ונתמכות.

נקודה נוספת, התייחסות סלחנית עדיין לגבר האלים, הזקן, וקיים קושי לראות את מידת מסוכנותו. ולא מזמן היינו עדים למקרה של זקן, בקניון מלחה בירושלים, שאף אחד לא צפה את המסוכנות שלו, כי הוא חולה והוא לוקח תרופות, וזה במידה רבה מטשטש את המסוגלות שלו גם להיות אלים. באותה מידה. נקודה נוספת, רצף התערבותי ויצירת סינכרוניזציה בין המערכות: מערכת הבריאות, מערכת הרווחה ומערכת אכיפת החוק, משטרה ובתי המשפט. לא פעם הנשים האלה הזקנות מוצאות את עצמן מתהלכות בין כל הגורמים האלה מבלי שיש איזה שהוא תאום מערכות. והנקודה האחרונה היא העלאת מודעות, שהיא חשובה מאוד גם בקרב אנשי המקצוע וגם כמובן בקרב הנשים שקשורות לזה. תודה רבה. אני פותחת את זה לדיון.

שלום לכולם, קודם כל אני מברך על זה שהוכרז יום נגד אלימות קשישים. זה דבר שהתבקש וטוב שהוקמה מפלגת גמלאים כדי להעלות את הנושא הזה. המפלגה הזאת הוקמה כדי לטפל בגמלאים. נמצא כל דרך אפשרית כדי להקטין את הפגיעה בקשישים. אם זה על ידי כספומטים, במקומות כמו בתי אבות, דיור מוגן, אנשים אשר על ידי הוצאת הכספים בימי התשלום לבנק משמשים כמקום שיש אנשים שמתנכלים להם. אז ישנם אנשים שהם סמויים, שנמצאים במקומות האלה ליד הבנקים כדי לעמוד מקרוב על אנשים מסוכנים. כל מיני דרכים כדי להבטיח את חייהם של הקשישים. אם זה על ידי כפתור מצוקה. ואנחנו נחפש כל דרך כדי להקטין את הפגיעה. אנחנו מאחלים לכל הקשישים ולכל הגמלאים ולכל אזרחי המדינה בריאות ואריכות ימים. תודה.

יושבת בינינו הגברת איטה פוגל, מחיפה. זכור לכולנו מה שקרה לה לפני כמה חודשים, שהיא הותקפה בביתה על ידי שלושה נערים והיא עכשיו באה אלינו לספר לנו את כל מה שהיה שם.

תודה רבה שהזמנתם אותי. מה שאני עברתי אני לא מאחלת לאף אחד. או שלוש או ארבע חבר'ה עשו טריק, ניסו לכבות את האור. זה היה עשרה לתשע בערב. עשרה לתשע זה לא מאוחר. אני יצאתי מהדלת וניסיתי להרים את הכפתור. הצלחתי. תוך שלוש שניות עוד הפעם ניסו לכבות, ויצאתי עוד הפעם, ואז רצו שלושה חבר'ה אחריי, סתמו לי את הפה והכניסו אותי הביתה. מעל שעתיים או קרוב לשלוש שעות עינו אותי. שמו לי מדבקה כזאת, פלסטר, שעתיים, שני בחורים סיבבו אותי, את העיניים ככה, וצעקו איפה הכסף. איפה הכסף. ביקשתי מהם רחמים, אם היה לי כסף הייתי נותנת לכם. תנו לי מנוחה. אני רק יכולה לתת לכם מתנה. קחו לכם את המפתחות ואת האוטו. ותשאירו אותי בחיים, כי יש לי נכדה אחת ואני רוצה לזכות לראות, אנחנו לא ניתן לך מנוחה עד שלא תתני לנו את הכסף. אבל ריבונו של עולם, אם היה לי הייתי נותנת לכם. אנחנו לא מאמינים לך. בשום פנים ואופן. והתחילו לקלל אותי והתחילו לאיים עלי, סובבו לי כל יד, עד עכשיו אני עושה פיזיותרפיה, עד עכשיו אני מרופא לרופא, אני עוד לא גמרתי, לא את המשפט ולא שום דבר. וגם לא עם המחלות שלי. דפקו לי את הראש, שברו לי של אוזן שמאלית, אני לא שומעת, עוד שלושה חודשים אני צריכה לעבור ניתוח. ובכלל אני לא בנאדם. יש לי אישה עשרים וארבע שעות, שאני לא זוכרת איזה יום היום, איזה יום מחר. עקב הפחדים. אני לא יודעת מה שיהיה הלאה. מה שלי קרה אני גם לא מאחלת לאף אחד. אם אנחנו באמת הגענו, איך שאתם קוראים לזה קשישים, אנחנו לא קשישים, סך הכל רוצים לצאת לפנסיה בכבוד. אני עוד לא הספקתי לצאת לפנסיה. בעלי היה חולה וחשבתי שאני אמשיך הלאה לעבוד. במשך שלושה חודשים היו אצלי פעמיים. פעם ביום, לא מצאו אותי בבית, ואחרי חודש וחצי עוד הפעם, בלילה. וזה הסיפור שלי. הסיפור הוא מזעזע. זרקו עליי סיגריות, עינו אותי, אין לי מלים. אומרים למישהו שהוא חוליגן, לגאידמק אומרים שהוא חוליגן. הוא לא חוליגן. אלה שעשו לי את הבעיה, אלה חוליגנים. את העיניים ואת הרגליים ואת הידיים צריך להוריד להם. בשבילי ועוד כמה מבוגרים. אי אפשר ללכת, הם סוחבים את התיקים, סוחבים את הארנק, מה שיש כבר שם. אלה לא אנשים, אלה חיות. העונש הוא קל מאוד. לשחרר אותם שבוע ימים בחופש הביתה, זה לא עונש. או לקחת כיפה על הראש שיישב במשטרה שם זה לא עונש. עונש צריך להיות עונש.

תודה רבה לגברת איטה פוגל.

תודה רבה שבאת אלינו. ותודה רבה על ההדגמה החיה שהיא צריכה להיות סמל ודוגמא לכל ישראל.

לכל אחד זה לא טוב במי שזה פוגע.

אני דיברתי עם אחותך בזמן ששכבת בבית חולים.

לי אין אחות, יש לי שתי בנות.

אחת מהמשפחה, ואמרו לי מפורשות מבקשים ממך אל תגיע לבית החולים.

כן, אני הייתי חודש ימים בלי הכרה. זה למה. ואחר כך הייתי חודש ימים בראשון בשיקום. ועכשיו אולי ארבעה חודשים זה פעם ראשונה שאני יוצאת מהבית.

הרבה בריאות.

רבותיי, אני אתחיל בנתונים יבשים של משרד הרווחה מינואר 2007. שלושת אלפים ארבע מאות שמונים ושלושה קשישים התלוננו על כך שהם סבלו מאלימות. אלף שלוש מאות וארבעה טופלו על פי חוק ההגנה על חסרי ישע. ארבע מאות עשרים ושישה סבלו מאלימות גופנית קשה, שנזקקו לטיפול רפואי בבתי חולים. רבותיי, אנחנו התדרדרנו למצב, החברה הישראלית התדרדרה למצב אלים, בלתי אפשרי. עלינו לתת את הדעת כיצד אנחנו נערך לקראת הבאות.

אתחיל מכך שהתייחסות לקשיש בחברה המסורתית היתה שונה לחלוטין מאשר ההתייחסות היום. המשפחה באה והעמידה את הקשיש, את הזקן, כמוסד בפני עצמו, בראש מעייניה. הזקן אליו פנו ואיתו התייעצו והוא היה בחזקת המוסד העליון. הן של המשפחה, הן של השבט והן של העם. אנחנו יודעים היטב במקורות שהזקן ישב בשער ושפט את העם. אנחנו התדרדרנו עם החברה המערבית המודרנית, הליברלית, למצב שבו ישנה התעללות, חוסר יחס וראייה בזקן, בקשיש, כספחת. כדבר אשר יש להיפטר ממנו ומה שיותר מהר. זוהי הראייה של הדורות הצעירים, אשר רואים בקשיש מחלבה פיננסית, כספית, שניתן להוציא ממנה מה שיותר, ולאחר מכן לזרוק אותו אל הרחוב.

אם כן הבעיה איננה טמונה אך ורק כביכול כדבר שהוא שולי, אלא כתופעה חולנית שיש לטפל בה ביסודה, קודם כל במערכת החינוך. אנחנו צריכים לטפל בזה החל מן הגן, החל מן ההורה שבה ולוקח את הצעירים אל הסבא וסבתא, ואומר אלה הם מכובדיך. הם המקורות להוויה שלנו ולהוויה של העם בישראל. על אחת כמה וכמה שאנחנו מדברים על המסורת היהודית. הרי אנחנו, אם ננסה ונפתח את המקורות אנחנו כמעט ולא נמצא, ואני חיפשתי, תאמינו לי, נושא שנקרא התעללות בקשישים במקורות. ולא מצאתי. אלא בדיוק היפוכו של דבר. ואני יכול לקרוא פה כל מיני דברים מהמקורות אבל אני לא רוצה לגזול את הזמן.

העניין הוא בכך שאנחנו הגענו היום בחברה המערבית דווקא לתוחלת חיים ארוכה, מכובדת, הכל טוב ויפה, אבל אנחנו לא מספיק נדרשים ולא מספיק מטפלים באיכות של אותם קשישים. אנחנו מסוגלים לתפקד, היום ישנם הרבה קשישים שמסוגלים גם לחזור לעבודה. הלכנו וקבענו להם איזה שהוא גיל, שרירותי לחלוטין, שהוא אולי מתאים להיסטוריה. קמנו ואמרנו בגיל ששים ושבע שלום, לך הביתה, אף אחד לא צריך אותך. אנחנו הלכנו והדבקנו הגדרות ומונחים שהם מן העולם הכלכלי ולא מן העולם האיכותי. לא מן העולם נקרא לזה המדעי יותר. קבענו גיל שבו אנחנו אומרים מעבר לזה אתה הולך הביתה, תרומתך לחברה מיותרת, ולכן אתה לא נקרא גוף יצרני. ואני חוזר, זוהי בדיוק הגישה הכלכלית שבה אוצר המדינה, נערי האוצר, ואני חוזר ומדגיש את זה, המבוגרים שפרשו לפנסיה נקרא לזה, הם הופכים להיות המטרה שבה ניתן לפגוע. זוהי התעללות של האוצר באותו ציבור. חד וחלק. זהו הציבור שלא מייצר כסף. ולכן הוא מהווה את המטרה לקיצוצים. לקיצוצים בבריאות, ולפנינו כל מיני חוקים למיניהם שבעצם באים ואומרים אנחנו לא מעלים את המסים אלא בעצם אנחנו מעלים את ההוצאה. המציאו מונח חדש שקוראים לו אגרות. היום ישבתי בוועדת החינוך, רוצים להטיל אגרה על תשלומי הורים, דבר שנעשה מתוך רצון, גם המערכת כופה הר כגיגית והופכת את זה לאגרה. אגרה זה לא מס. מי שצורך משתמש.

אז כשם שנקרא לזה ההיסטוריה בשעתו שמה לנגד עיניה, אני מדבר על ההיסטוריה בארץ ישראל, שמה לנגד עיניה נושאים לאומיים על הפרק, היום היא מעבירה אותם והופכת אותם לפרטניים. ולכן ניתן להטיל כל מיני אגרות. אגרה זה לא מס. כי האוצר לא רואה בזה מס. אבל כאשר זה חל על הציבור אז הצרכן יודע שזה נגרע מן ההכנסה שלו. אנחנו רואים את זה גם בין היתר כאשר מטילים מס על המבוגר שמנסה להיות עסוק בעבודה נוספת. מגיע לו קנס. למה, כי הוא עבד ארבעים שנה ועכשיו הוא יצא לפנסיה. והוא מקבל פנסיה. אז לכן אם הוא עובד בעוד איזו שהיא עבודה צריך להטיל עליו קנס, לא רק מס. הוא פעמיים משלם, קודם כל הוא שילם מס הכנסה בעבר, את כל המסים, הוא שילם גם ביטוח לאומי, ועכשיו אומרים לו רגע, אתה מרוויח מעל סכום מסויים, לכן מגיע לך פחות מביטוח לאומי. רבותיי, זוהי ההתעללות של המערכת שלנו בזקניה. זה גם חלק מן ההתעללות. בואו לא נשכח שבסופו של דבר הדברים חוזרים אלינו בחזרה כבומרנג. כאשר יש עלייה בהוצאות של הילדים שלנו הם באים אלינו ואומרים אנא הצילו. ומי מכם מוכן ומסוגל לעמוד ולהגיד לא, אני לא נותן, או אין לי. אין דבר כזה אין לי. אנחנו נעשה הכל כדי שיהיה לי. זוהי גם סוג של התעללות.

בואו נראה מה קורה כאשר הממשלה צריכה לבדוק הצעות חוק שנוגעות לציבור הזה. חוקים שאנחנו הגשנו על מנת להפסיק את ההתעללות הזאת. לא רק התעללות כספית, אני מדבר גם התעללות פיזית. הגשנו הצעות חוק אשר על פיהן צריך לתת עונש מאסר בגובה לפחות, עונש מינימלי של לפחות רבע מתקופת המאסר המקסימלית שמגיעה על פי החוק על אותם מקרים. מה קורה, באה הוועדה לענייני חקיקה של הממשלה ואומרת לא, למה לא, האם צריך באמת לתת לשופטי ישראל את הגמישות המקסימלית המירבית שמאפשרת לפתור ברוב המקרים את אותם מתעללים באמת בלא כלום, או במקרים רבים כאשר מביאים את השוטר ואומרים לו כאן קרה כך וכך, ויודעים בדיוק את הכתובת, מי התעלל, באה המשטרה ולא מתייחסת לעניין.

רבותיי, אני חושב שאנחנו צריכים להיות הרבה יותר קיצוניים ולתבוע את המגיע לנו. מה שמגיע לנו, הן בחקיקה, היא תלוייה בנו. אם מחר נידרש לכך שציבור המבוגרים יבוא ויפגין פה אני רוצה לראות את הציבור מגיע בהמוניו, ולא עשרה איש.

יושבת ראש הכנסת, ממלאת מקום נשיא המדינה הגברת דליה איציק.

חברים צהריים טובים לכם, חבריי לסיעה החשובה הזאת, סיעה באמת חשובה, כמה משפטים. הישראלי הוא בסוף איש טוב, ואפילו הצעירים הם אנשים טובים. איך אני יודעת שהם אנשים טובים, שהרי מספרים לי שלפחות ארבעה מנדטים התקבלו מהצעירים לסיעה הזאת שקיבלה שבעה מנדטים. סימן שלא הכל אבוד. אז בואו נתחיל מחצי הכוס המלאה, שזו תופעה מאוד יפה ומאוד מרעננת. שאלתי את אחד הצעירים למה הצבעת לסיעת גיל, אתה הרי לא קרוב לגיל שלהם, הוא אמר כי ראיתי את סבא שלי לנגד עיניי. אז אנחנו כולנו מאוד רוצים להאריך ימים אבל אף אחד מאיתנו לא רוצה להסתכן. היות ולא הומצא עדיין פטנט כזה, מסתבר שמי שמאריך ימים הוא גם מזדקן, איך אני יודעת, כי אני רואה את זה על עצמי גם כן, מתברר שאין מנוס אלא לטפל בעניין הזה.

ואני אומרת אין מנוס, אני רוצה להגיד שני דברים. אחד, אסור שיהיה עצוב להיות זקן במדינת ישראל. אסור שיהיה עצוב להיות זקן במדינת ישראל. יצא לי עכשיו בתפקידי כממלאת מקום הנשיא לבצע או לחתום על כמה חנינות. אין לכם מושג, אתם מתארים לעצמכם שמגיעים חנינות שהם בדרך כלל לא אנשים צדיקים שאתה חונן אותם, בהגדרה. וכשאתה קורא ונכנס לתוכן הדברים, אין דבר יותר מזעזע מזה שאתה קורא שבחור צעיר דחף, אני רואה פה את איטה, דחף לאישה לתוך הפה, ואחר כך שדד אותה ואחר כך אפילו ירה בה ואחר כך אפילו הרג אותה, ואתה מסתכל על האמא שלך ועל הסבתא שלך ועליך ואתה אומר לעצמך איך זה יכול להיות שזה קורה לנו, זה נורא, זה פשוט נורא. והיד לא הולכת, אתה פשוט לא מסוגל לחתום. זה מה שקרה לי בחצי שנה האחרונה, אני לא יכולתי לחתום, פשוט לא יכולתי. זה לא הלך לי. כמה שראיתי שאומרים שהוא הולך עכשיו למוטב ועכשיו הוא מתחרט וכו'.

מה אני רוצה לומר, אני אישרתי את היום הזה בכנסת היום לאור בקשתכם, ואני רוצה להגיד שאילולא היתה סיעת גיל היה צריך להמציא אותה. צריך להמציא אותה כי היא המצפון שלנו. כי הם מזכירים לנו מי אנחנו ולאן בעזרת השם נגיע, אנחנו מקווים להגיע לשם, ולמה אנחנו צריכים כל יום לחשוב על זה. ואחד הדברים שאני מרגישה שצריך לשים למטרה רפי, כי אתם באמת סיעה מאוד פעילה, זה זה שצריך למצוא דיון מוגן לאנשים זקנים או קשישים. למה אני חושבת שזה נכון, כי חבר הכנסת גלנטי נגע בנקודה נכונה. אנחנו אנשים, הבנים שלנו יותר צעירים, בדרך כלל בגיל הזה הם דואגים לילדים, והם צריכים לשלוח אותם למעון ולגן וזה עולה כסף, אבל בד בבד הם צריכים גם לדאוג להורים. זו בדיוק כאילו התנגשות מקבילה, ומי יכול לראות את אבא שלו או את אמא שלו צריכים סיוע, בודדים בביתם, במקום לסדר לו איזה דיור מוגן שהוא מקובל מאוד במדינות המערביות ואצלנו הוא מאוד לא מתפתח, אבל אם הוא כבר ישנו הוא עולה הון תועפות. ואז אתה מתלבט בין לטפל בבן שלך הקטן ולשלוח אותו למעון לבין לאבא שלך שצריך ללכת למעון אחר. אני משוכנעת משוכנעת שהממשלה יכולה לעשות דיור מהסוג הזה שהוא שווה לכל נפש. הוא הון תועפות עולה עכשיו, ואין סיבה שהוא לא יקרה. אני מציעה לכם מסע יחד איתי בדרך הזאת, בואו נגבש תכנית פעולה. אני מבטיחה לכם שאף שר אוצר לא ידלג עלינו כי הוא צריך את הכנסת. אני כאן ידידה לעניין הזה, שותפת אמת שלכם. בואו נלך לפרוייקט הזה, נרים אותו, צריך לעשות איזו שהיא הערכה, יש לנו גם את מני פה, את יחידת המחקר, אומדן כמה זה עולה, כדי שלא נימצא שרק דיברנו אלא גם עשינו.

עכשיו אני בכלל למדתי, כי זה עולה מאה אחוז כסף אז לא משקיעים גם עשרים אחוז. בואו נשקיע בעשרים אחוז, בשלושים אחוז, משהו מתפתח, צומח, עד אשר נמצא פתרון לכולם, ואני מציעה כאן אותי כשותפה לכם, לא רק מהיום אבל בכלל, אני מוכרחה לומר שיש לי חולשה לסיעה הזאת, נראה לי שהם אנשים מקסימים כל אחד בפני עצמו, אבל אל תטעו בהם, הם יודעים מה שהם עושים, בהתחלה אמרו לי סיעה שבחרו בהם באקראי. הם יודעים מה שהם רוצים, הם משפיעים על סדר היום, הם משפיעים בכנסת. גם היום הזה הוא יום של העלאת מודעות. וגם עם זה עשינו, בלי שעשינו כלום, גם זה משהו. העלאת מודעות היא מאוד מאוד חשובה בעיניי, חינוך ועוד פעם חינוך ועוד פעם חינוך. וחינוך זאת התמדה. אסור להרים ידיים ומי שמותש ראשון גם מוכרע ראשון. ואסור שנהייה מותשים ראשונים. אני מודה לכם על היום הזה, נשיאות הכנסת בשמחה רבה אישרה את היום הזה. ורפי, יש מישהו שיכול לעמוד לידך ויכול להגיד שהוא צעיר ממך, אני עמדתי על ידך ואני מרגישה זקנה על ידך. ולכן עם האנרגיות שלכם אפשר לנצח את העולם. ותודה רבה.

תודה רבה. תודה על האתגר, אנחנו מקבלים אותו בזרועות פתוחות.

תודה רבה ליושבת ראש הכנסת על דבריה. אנחנו ממשיכים בסדר היום. ד"ר שרה אלון, מנהלת תכניות לטיפול ומניעת התעללות בנשים.

רציתי רק לעשות הבחנה, דיברו כאן הרבה על גילויי אלימות בחברה הישראלית, והגברת פוגל הואילה בטובה באמת לבוא ולחלוק איתנו. אבל כשאנחנו מדברים על התעללות והזנחה של זקנים, בדרך כלל הכוונה, גם בעולם וגם בארץ, על פגיעה במסגרת יחסי אמון, כאשר בדרך כלל הפוגע הוא או בן משפחה, ואנחנו מדברים על בני או בנות זוג, או צאצאים בוגרים, בדרך כלל הם הבוגרים. לפעמים זה גם אנשים קרובים, שהם יכולים להיות שכנים, קרובים אחרים או אנשי מקצוע ומטפלים בשכר. חשוב להדגיש כי יש אבחנה גם בדרך ההתמודדות. משום שעם גילויי אלימות בחברה כלפי הזקנים אכן צריך להתמודד אבל בצורה שהיא שונה, גם מבחינת החקיקה אבל גם מבחינה מקצועית איך להתמודד עם התופעה והבעיה הזאת, לעומת כאשר הפגיעה מתרחשת בתוך המשפחה. וד"ר טובה וינטרשטיין דיברה על כך כמה קשה לחשוף את אותם גילויי התעללות והזנחה משום שגם הקורבנות הזקנים, גם הפוגעים, אם הם בתוך המשפחה לא כל כך מהר ידווחו ויספרו, ולכן לנו כאנשי מקצוע ולנו כחברה מאוד קשה להגיע אליהם ולטפל בהם. אז זה ככה איזו שהיא אמירה כללית שחשוב להדגיש אותה לפני שבאמת נתחיל את הדיון.

אני רציתי בדבריי להתייחס, עד כה דיברו באמת על הקושי ועל היקף התופעה והזיהוי, אני רציתי להדגים דווקא איך אפשר כן להתמודד מתוך הניסיון שלנו בשטח. אשל ג'וינט יחד, בשיתוף עם הרשויות המקומיות ועם משרד הרווחה אנחנו ביחד פיתחנו מודל להפעלת התערבות במישור המקומי העירוני איך להתמודד עם התופעה הזאת. כאשר אנחנו מדברים על הפעלת התערבויות וטיפול ומניעה, הן במישור הפרטני, כלומר לגבי האדם, הקורבן, לגבי הפוגע, והן במישור הקהילתי להעלאת המודעות, לגיוס שותפי תפקיד שעובדים יחד איתנו בקהילה. את הפעילות הזאת שאנחנו מקיימים במספר לא מבוטל ברשויות בארץ מלווה מחקר, שמבצע אותו מכון ברוקדייל, נמצאת איתי ד"ר איילת ברג, שהיא החוקרת, ואני רציתי לתת כמה ממצאים ודוגמאות, כאשר אנחנו מתערבים בצורה שיטתית איך אפשר לפנות ולראות שבאמת יש תוצאות ויש שיפור. כי אחד הדברים שנאמר אין מספיק זמן לעובדים הסוציאליים, אין מספיק יכולת עם כלים ומשאבים להתמודד. כאשר אנחנו מקצים לכך גם את תשומת הלב, גם את המשאבים המתאימים, כמו שעשינו באותן רשויות, וזאת הנחת היסוד, אם אנחנו מפתחים יחידה מיוחדת שתתמחה בטיפול, שתתמחה באותה התערבות, התוצאות כבר ניכרות בשטח.

אז מתוך ממצאי המחקר המלווה מה שגילינו שבאמת שמונים וחמישה אחוז מאותם קורבנות שטופלו ברשויות המקומיות הן נשים, בגיל ממוצע של שבעים וארבע, וזה באמת מחזק את הנתונים שד"ר וינטרשטיין דיברה עליהם. אותן נשים הן בדרך כלל ללא רשת תמיכה. הפוגעים הם בדרך כלל גברים, כאשר שליש מהם או יותר משליש הם בעלים, וכחמישים אחוז מהפוגעים הם צאצאים בוגרים. בדרך כלל הזקנים, הקורבנות, מתגוררים עם אותם צאצאים פוגעים שגרים יחד איתם.

מבחינת ההתערבויות שהפעלנו אנחנו, אותם עובדים סוציאליים טיפלו באופן פרטני גם בקורבנות, גם בפוגעים, הפעילו קבוצות טיפוליות, סיפקו שירותים תומכים וכמובן גם הפעילו אמצעים חוקיים. מכל האמצעים החוקיים והטיפולים גילינו כמה דברים מאוד מיוחדים, ואני הייתי מבקשת מד"ר ברג שחקרה את הנושא שתיתן כמה דוגמאות איך התערבות ממוקדת ומומחית אכן משפרת ומועילה על מנת להפסיק או לצמצם את ההתעללות.

אני מתנצל בפניכם, אני חייב לעזוב, אבל אתם תמשיכו. תודה.

אני רציתי להביא פה רק שתי דוגמאות של קשישה שסבלה יותר מארבעים שנה מבעלה, איך העובדת הסוציאלית עזרה לה. אז מה שהיא אומרת: "העובדת הסוציאלית אמרה לי שזה לא יכול להימשך ככה. הלכנו למשטרה להגיש תלונה. היא סיפרה לשוטרת שהוא משפיל ומקלל אותי. הלכנו לבית משפט. היא מלאך משמיים, בלעדיה הייתי כבר בקבר. היום יש לי גב, יש לי עובדת סוציאלית, יש לי תמיכה מהם. אני לא אחזיר את בעלי הביתה שישפיל אותי".

ודוגמא אחרת מבעל שמספר על היחסים עם אשתו: "רבנו כמו כל זוג. אשתי דחפה אותי והעפתי את המקל, פגע בה ביד. לא יודע איך הגעתי למטבח ולקחתי סכין. באה משטרה. בחודש הזה יש לי משפט. העובדת הסוציאלית אמרה שעשיתי טעות. את זה אני יודע, והיא נתנה לי להבין." למרות שהיא דאגה לזה שיעשו לו משפט הוא אומר: "היא אישה עשר. היא אומרת מלה במקום, באה לקראתי ורוצה לעזור לי. היא נתנה לי דרך איך לסדר את זה. היום אם אני מתרגז אני יוצא החוצה".

זאת אומרת מה שאנחנו רוצים בעצם להדגיש שבאמת שירות מומחי של עובד סוציאלי מיומן עם משאבים של זמן, של תקציב, אכן עושה את השינוי. ואנחנו רואים את זה בשטח, ככל שאנחנו באמת נמקד את ההתערבויות כך אנחנו גם נגיע לתוצאות. וראינו את זה מהרשויות, כאשר בסך הכל היה שיפור, לפחות בשני שליש מהמקרים, והמספרים מדברים בעד עצמם.

תודה רבה. אני אסכם את הדיון כי אין לנו זמן, הרבה חברים צריכים ללכת. אנחנו צריכים לפנות באמת לוועדת הרווחה שהם ידאגו לנו למה שיותר אנשים שיהיו מעורבים בתוך העניינים, ופשוט גם בעזרה בבית וגם בעזרה ברחוב לקראת כל אחד. יחד עם זה אנחנו גם צריכים לדאוג ליותר עובדים סוציאליים ויותר אנשי רווחה, כי רק הם יכולים לפתור לנו את הבעיה. קשה מאוד לפתור את הבעיה בצורה אחרת. כי אנחנו לא כולם נמצאים בבתים, גם כשנמצאים אפשר לגשת, לא תמיד כפי שאמרתם המשפחה מוכנה להגיד, ואמא בוודאי ולא תעשה את זה. לכן אנחנו צריכים לדאוג שכל היותר צעירים יהיו יותר מעורבים בעניין של הקשישים ואז נקווה שנוכל להגיע למשהו. תודה.

הישיבה ננעלה בשעה 14:20