כנסת פתוחה

PAGE
18
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

29.1.2007

הכנסת השבע-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שני
פרוטוקול מס' 67

מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות

יום שני, י' בשבט התשס"ז (29 בינואר 2007), שעה 10:45

קשיים בקליטת עולים חדשים מדרום אמריקה

חברי הוועדה: מיכאל נודלמן-היו"ר

יוסי ביילין

אברהם מיכאלי

ראובן ריבלין

משה הראל מנהל מחוז חיפה והצפון, המשרד לקליטת עליה

חנוך צמיר סמנכ"ל, המשרד לקליטת עליה

רעיה בלניק רכזת קליטה, עירית בית שאן

רומן קיץ סגן ראש מינהל קליטה ואכלוס, נצרת עילית

ציפי דולפין ס' ראש עיריית רעננה

אמליה הביטלמן חברת ועדת הקליטה, עיריית רעננה

מיכאל גינקר יועץ לענייני קליטה, מרכז השלטון המקומי

מאיר לב יו"ר מועצת ארגוני עולים

גלדיס ברזובסקי יו"ר סניף ירושלים, התאחדות עולי אמל"ט

דנה גורדון

יפעת שפרכר

קשיים בקליטת עולים חדשים מדרום אמריקה

אנחנו דנים על קשיים בקליטת עולים מדרום אמריקה. קיבלנו מכתב מהשלטון המקומי על כך שיש בעיות עם עולים מדרום אמריקה. היום יש ישיבה בנושא הזה. אנחנו רוצים לדעת למה עוזבים את דרום אמריקה, איזה בעיות יש. בעיות יש לכל העולים. היו בעיות בעלייה מברית המועצות לשעבר, בעיות בעלייה מרומניה. בכל עלייה היו בעיות. אולי פה יש בעיות מסוימות.

אנחנו במרכז השלטון המקומי קיבלנו מספר פניות מרשויות מקומיות. הפניות מצביעות על בעייתיות מיוחדת בתהליך קליטתם של עולים מדרום אמריקה. נמצאים פה נציגים מנצרת עילית, מבית שאן, מרעננה ומכרמיאל. הם נערכו לדיון. כל אחד יציג את הבעיה מהזווית שלו.

באשדוד אין עולים?

יש.

במגדל העמק יש?

פחות. הזמנתי אנשים שהצביעו על הבעיות, שהעלו את הנושאים.

בשנות ה90 הייתה עלייה ישירה. הקליטה הזאת הייתה קליטה די מוצלחת.

אנחנו לא מדברים על אלה.

מה ההבדל בין שתי העליות?

נצרת עילית מונה כ- 52 אלף תושבים. היא קלטה כ23 אלף עולים חדשים. בשנת 1999, 2000 היה מצב כלכלי קשה בארגנטינה, הייתה התמוטטות כלכלית. הסוכנות היהודית מחליטה להוציא משלחות על מנת להביא את היהודים מארגנטינה למדינת ישראל. כמובן שרוצים לעודד אותם בתשלומים נוספים. מ1 לינואר 2002 כל עולה חדש שהגיע מארגנטינה - הרחיבו לאחר מכן את המעגל גם למדינות אחרות- קיבל בנוסף לסל הקליטה תוספת של כ22,500 אלף דולר למשפחה בת 2 נפשות. משפחה בת 4 נפשות מקבלת סל קליטה, מקבלת את המכס ומקבלת תשלום נוסף של עוד 22 וחצי אלף דולר. זה יוצא כ-180 עד 200 אלף שקל. הם מגיעים למדינת ישראל, נותנים להם את הכסף להתארגנות, לתעסוקה ולעוד דברים נוספים. אין שום התחייבות מצידם כשהם עוזבים את הארץ.

עולה חדש שהגיע בעבר מברית המועצות או מכל מדינה אחרת היה מקבל סל קליטה. אם בשנה הראשונה הוא היה רוצה לעזוב את הארץ, הוא היה מקבל חותמת משולשת בתוך הדרכון שלו כך שעד שהוא לא מסדיר באמצעות בנק איגוד אחריות או התחייבות הוא לא יכול לעזוב את הארץ. כ49 משפחות עזבו מאלה שהגיעו לנצרת ב2002. הם קיבלו את סל הקליטה, הם קיבלו את המענק הנוסף, לא הייתה שום התחייבות מצידם. הם עזבו לדרום אמריקה.

כולנו יודעים שהמצב הכלכלי הולך ומשתפר בארגנטינה ובמקומות אחרים. השאלה מה אנחנו יכולים לעשות כדי לעצור את התופעה הזאת של העזיבה. היום כבר לא קיים המענק הנוסף. אני מדבר גם על העולים האחרים שמגיעים למדינת ישראל על פי חוק השבות, מקבלים את מה שהם מקבלים, אבל בסופו של דבר – לא כולם – עוזבים.

יש לך אב טיפוס של הטענות שלהם מדוע הם עוזבים?

כן. האוכלוסייה שהגיעה היא אוכלוסייה מבוגרת. המקצועות שלהם לא מלוות בתעודות. יש שם אקדמאי וחצי אקדמאי, מקצועות חופשיים, אנשי עסקים, עובדי בנקים, רואי חשבון. הגיל הוא גיל ממוצע של 45, 50. כאשר הם מגיעים למדינת ישראל מקומות עבודה לא ששים לקבל אותם. הם לא מוצאים את עצמם. אנחנו עושים את כל המאמצים על מנת לשלב אותם בתעסוקה. לא תמיד הם מוכנים לקבל כל דבר ודבר. הגעגועים לארגנטינה, לתרבות, למשפחה שנשארה שם זה גם דבר שמדבר בעד עצמו.

אנחנו מתמודדים עם קשיים לא רק בנצרת עילית. אני כחבר בצוות במרכז השלטון המקומי העליתי את הנושא. התופעה היא לא רק בנצרת עילית, אלא במקומות אחרים. אני שואל מה אנחנו יכולים לעשות על מנת לעצור את התופעה ושעולי דרום אמריקה יישארו בארץ. יש להם קשיים עם הילדים ועם בני הנוער. הם רגילים לדברים אחרים, הם רגילים לחיים אחרים. נכון שנצרת עילית קלטה כ90 אחוז מכלל העולים מחבר המדינות, אבל יש גם אחרים. אנחנו משקיעים מאמצים רבים. לקחנו רכזת קליטה בנושא של דרום אמריקה על מנת לתת גם את השפה, גם את הליווי וגם את הטיפול הפרטני, אבל זה לא עוזר. הם מתוסכלים כי הם לא מסוגלים להשתלב. הם היו שם מנהלי בנקים, רואי חשבון. פה הם צריכים להשתלב בתעשייה שלא מוכנה לקלוט אותם. הם לא משתלבים בחברה, בתעסוקה, בתרבות הישראלית. זאת בעיה מאוד קשה. משנת 2000 עד 2004 קלטנו כ-300 משפחות, כש49 מתוכן עזבו. זה דבר שמדבר בעד עצמו.

13%.

צריך לחשוב איך אנחנו יכולים לשפר בתחום תעסוקה, בתחום העבודה ובשילובם בחברה הישראלית. זאת הבעיה שלנו .

87% נשארו פה.

לגבי אלה שקיבלו את המענק הנוסף האחוז הוא לא 13 אלא מתקרב ל40. אני מדבר על שנת 2002.

מי שמוסמך לתת נתונים ברמה הארצית זה נציגי המשרד. באנו עם כל הנתונים.

חנוך, אני מדבר על 2002, על אלה שקיבלו את המענק הנוסף. אין לנו נתונים לגבי אלה שהגיעו בשנת 1990 ו1999.

אני עולה חדשה ותיקה מארגנטינה. כאשר הגעתי ארצה הקליטה שלי הייתה יוצאת מן הכלל. לרעננה הגיעו ב5 השנים האחרונות 3200 עולים. אלף ומשהו מהם הם מדרום אמריקה. חלק גדול מהעולים מדרום אמריקה משתלבים יוצא מהכלל. מה הקושי? הקושי העיקרי זה תעסוקה. אני אתן דוגמה לאיזו תעסוקה. כיוון שאני רופאה יותר קל לי לעזור בשטח של הרופאים. יש תוכנית שמביאים רופאים צעירים לצבא. הם באים, עושים את המבחן ומתגייסים לצה"ל. הם מסיימים את השירות הצבאי. יש כאלה שחותמים קבע אחרי זה. כאשר הם רוצים לצאת מהצבא ולעשות התמחות הם מגיעים למחלקות. תקנים ברפואה זה מאוד קשה. כאשר יש תקנים מעדיפים לקחת בוגר הארץ על פני כל בוגר אחר. יש קבוצה של חבר'ה בני 32 שסיימו צבא. חלק עשו צבא קרבי. אנחנו נמצאים בבעיה שהם רוצים לעשות התמחות ואין מקומות שיכולים לממן להם את ההתמחות. יש קבוצה של רופאים צבאיים שהעברית שלהם היא עברית של צבא, אבל עדיין יש להם את התדמית שהם עולים חדשים. זאת בעיה חמורה. כמובן שיש בעיות גם במקצועות החופשיים.

מוכרחים לחשוב מה אומרים לאדם כאשר הוא עומד לעלות לארץ. לעולה שהוא רופא מעל גיל 45 אין סיכוי לעבור את הבחינה ולהיות רופא בארץ. יש קבוצה של רופאים ברעננה שמנקים בתים. הם מתוסכלים. הם עושים לנו שם נוראי, כי פשוט הם לא מסוגלים לעבור את מבחן הרישוי. בניקוי בתים מרוויחים 6000 שקל. בתקופה של הקורס יכולנו לעזור להם ב2000 שקל לחודש. יש כאלה שלא יכלו לוותר על זה. היו רק 12 שיכלו לעשות את הקורס בשביל שיהיה להם צ'אנס להיות רופאים בארץ. אחת הסכימה ללכת לתוכנית הזאת. כל האנשים שמתעסקים בקליטת עלייה עזרו בדבר הזה. בחוץ לארץ צריך לספר להם את האמת. האמת היא שרופא או כל מקצוע חופשי אחר בגיל מסוים בארץ לא יכול לעבוד במקצוע. לעשות עלייה צריך לעשות כאשר צעירים ויפים על מנת להסתדר ולהיות תושבי הארץ.


בעיה שנייה זה המעבר של משפחה עם ילדים לארץ. התרבות היא שונה, הגבולות שיש לילדים בחו"ל שונה. אני גם רופאת ילדים בקהילה. חלק גדול מהילדים מקבלים ריטלין. הם מקבלים ריטלין כי הם מפריעים בכיתה. הם מפריעים בכיתה כי הם לא מבינים, כי להורים יש בעיות כלכליות בבית. זה חלק תרבותי, זה חלק של איך הם הורים שם ואיך הם הורים פה, זה איך אנחנו עוזרים למשפחה כמשפחה להסתדר בארץ. ילדי משפחה אחת שהגיעה לארץ היו ילדי פרח. אחד הסתבך בפלילים ובמאמצים מאוד גדולים היינו צריכים לשים אותו במוסד, השנייה הייתה ספורטאית נהדרת והיא גם כן נמצאת בדרך, ואת השלישית הפנינו לטיפול פסיכולוגי. זו לא בעיה של הארץ, זאת בעיה של משפחות ששם איך שהוא שרדו במסגרת הזאת, אבל פה בארץ כאשר מערכת החינוך דורשת יותר, כאשר הגבולות יותר ברורים, הן אינן יודעות איך לתפקד.


התנועה הקונסרבטיבית עושה מאמץ נהדר בקליטת העולים האלה. העולים האלה מסתדרים. השבוע הם הוציאו לאיזה שהוא מקום את ההורים עם הילדים בשביל לתת תמיכה להורים, ללמד אותם או לעזור להם להיות הורים. לכל הדברים האלה צריך עוד קצת תמיכה כספית, כי מה שאנחנו מקבלים ברעננה בשביל זה הוא רק 34 אלף שקל. זה התקציב שאני מקבלת בשביל לעזור לכל הפעילויות האלו.


יש גם בעיות עם כל זה שמשרד החינוך נותן כסף לעולים. במערכת החינוך הכסף הזה נכנס לפול של שעות של מורים. זאת בעיה מאוד קשה. כאשר אני באה לגזבר ואני אומרת שאני רוצה שתהיה כיתה בבית ספר מסוים שאפשר לעשות גם אולפן וגם מעבר לזה, אז אומרים לי: "משרד החינוך נותן כסף". הכסף נשאר לכל השעות הנוספות, כשכל מנהל בית ספר מחלק את הכסף. הכסף לא ייעודי לעלייה. אני לא מוציאה גרוש מ34 אלף השקלים לשום דבר אחר פרט לעלייה. כאשר הכסף נכנס למערכות - עם כל הרצון לקלוט את העולים - הוא הולך לכל יתר הדברים.

קראתי את כל החומר שקשור לעלייה מדרום אמריקה. מדרום אמריקה העלייה מפוצלת. הייתה תקופה שעלו מתוך ציונות, מתוך הגשמה ומתוך רצון לבוא ולהקריב את הפרט למען המדינה. זאת תקופה שעברה. תקופה שנייה הייתה תקופה שבה ניסינו לומר שבמדינת ישראל חיים טוב. עשו אתה הקליטה הישירה. אני זוכר את הקליטה במגדל העמק בשנת 89. הייתי אצל שאול עמור שהיה ראש עיר. יצרו את המערכת הניסיונית של קליטה ישירה. הקליטה הישירה נעשתה באמצעות הסוכנות. לאחר מכן הייתה תקופה קשה ביותר שבה הייתה סכנה קיומית, בעיקר בארגנטינה. אי אפשר היה לעשות איזו שהיא סלקציה.

התפקיד של הסוכנות הוא להסביר לכל אדם שרוצה לעלות מרצון שהמצב בארץ הוא מצב לא נוח לגבי אנשים שגילם עבר. כל הקליטות שקלטנו מאז 48 או 46 היו קליטות לא קלות. אנשים היו במעברות. הם לא קיבלו 180 אלף או 200 אלף. הייתה בעיה קשה מאוד של ניכור גדול בין ההורים לילדים. ההורים היו אבודים. ההורים למדו עברית מהילדים. הילדים נקלטו באופן ישיר בבתי הספר ובחברה. צריך להבין שהדבר הזה לא קיים היום.


משרד הקליטה הוא משרד שצריך להבין שהוא צריך לרכז מאמצים ותקציבים ששייכים למשרדים רבים לצורך קליטה וטיפול נקודתי בעולים האלה. הפיצול של התקציבים כפי שאני רואה את זה בוועדת המשנה הוא דבר שהוא בלתי מתקבל על הדעת. השאלה היא אם יכולה הממשלה באמצעות משרד הקליטה לייחד את כל הסכומים שניתנים בפועל למקומות מסוימים שבהם יש קליטה יותר מוגברת של אותם אנשים מכל דרום אמריקה. אי אפשר להגיד שהמנטליות הברזילאית היא כמו המנטליות הארגנטינאית.

אבל המצב הכלכלי הוא אותו מצב. אי אפשר לתת לארגנטינאי ולא לתת לברזילאי.

אי אפשר לומר שאלה ממקסיקו הם אותו דבר כמו אלה מארגנטינה או מברזיל. לכל אחד יש את הבעיות שלו. האנשים שבאים לארץ הם במצב סוציו אקונומי כמעט אותו דבר.


הסוכנות והמדינה משחקים בערבוביה. בסוכנות יש רצון לבוא ולומר שהם הביאו יותר עולים. אל תביאו עולים שיכולים להיות אחר כך מכה לציונות, משום שהתוצאה שבה יוצאת דיבתה של המדינה רעה יותר גרועה מכל הרצון לעלות. את זה צריך להסביר לאנשי הסוכנות.

אנחנו לא עוסקים בסטטיסטיקה. אנחנו לא רוצים להראות כל שנה מי הביא הכי הרבה עולים. צריך להביא עולים שמבינים את כל הקשיים, שמבינים שיש בארץ סיכוי לילדים שלהם, לנכדים שלהם להיות פה ולחיות פה. הכוונה והתקווה היא שההורים שיסבלו יצליחו להביא את הילדים לידי מצב שבו הם יוכלו לחיות פה. כל פעילות כזאת צריכה להיות מתוגברת.

תחשוב על העלייה מתימן. גם להם היה קשה לקלוט בארץ תרבות אחרת. היום הם ישראלים לכל דבר.

כאשר באו הילדים מתימן הם גרו אצלנו בבית. משפחות ותיקות קלטו ילדים. איתי למדו שני ילדים שנהפכו לראשי ערים. אחד היה לימים ראש עיריית מצפה רמון, והשני היה ראש עיריית גדרה. שניהם היו כמו האחים שלי. הם לא בא ואמרו שאין להם את זה, שאין להם את זה, כי הם הגיעו לפה כמו אותם יהודי אתיופיה, כמו יהודי ברית המועצות שהגיעו בהמוניהם מתוך מצוקה. לא תמיד עולים לארץ מתוך ציונות. יש פעמים שאומרים בארגנטינה לאדם או במוסקבה שבארץ גן עדן. אסור להבטיח הבטחות שאי אפשר לקיים אותן. צריך לתמוך במוסדות כמו שלכם כדי שיוכלו לתת מענה לדבר שהמדינה לא יכולה לתת אותו.

אני חושבת שהסוכנות היהודית עושה עבודה נהדרת.

הסוכנות היהודית עושה עבודה נהדרת. היא צריכה לחנך את כל הילדים היהודים בכל העולם. אני חושב שהסוכנות היהודית יכולה גם לעזור בעלייה לארץ, רק היא צריכה לומר את האמת, לא לפתות. צריך להגיד בברזיל שיש 13% אבטלה בנצרת עילית או אפילו יותר מזה ושהרבה אנשים נפלטים מהעבודה בגילאים כאלה. הטיפול צריך להיות טיפול מאוד אחראי בעלייה שמביאה לירידה. הירידה היא לא ירידה נוראית. אומנם היא פי שתיים מברית המועצות, אבל זה טבעי כי לברזיל אתה יודע שאתה יכול לחזור ושיהיה לך טוב. אגב, היום יש גם אנשים שחוזרים לברית המועצות.

הירידה של עולים מדרום אמריקה שהגיעו לכרמיאל הייתה בשנת 1990-1995 16%, ב1995-2000 11%. אני רוצה לציין את העבודה הטובה שנעשתה מ2004 עד היום. זה טיפול פרטני של משרד הקליטה ושלנו. זה אותו פרוייקטור שמלווה פרטנית. יש לנו קשיים. המלחמה עשתה נזק בלתי רגיל לצפון. היו עולים מדרום אמריקה שחזרו, היו כאלה שעברו לאשדוד. אנחנו בכרמיאל מאוד מעונינים בעולים מדרום אמריקה. אנחנו קלטנו 20 אלף עולים, כשרובם מחבר העמים. יש לנו ניסיון מאוד טוב מ80-82 כשראש העיר הקודם נסע לדרום אמריקה והביא עולים. 450 משפחות נקלטו מאוד טוב בכרמיאל. אני מסכימה שההרכב היום שונה ממה שהיה ב82. יש לנו בעיות תעסוקה.

הוא שונה גם מבחינת גיל?

אחרי גיל 45 קשה למצוא עבודה. חלק מהאנשים שהגיעו אז היו בקיבוצים וחזרו אלינו. האנשים האלה מגיעים בלי שפה. ברגע שיש פסיכיאטר, פסיכולוג ורופא בלי שפה מאוד קשה להכניס אותם. עולה מחבר העמים שעבד בכור האטומי ברוסיה היה מוכן לטאטא פה רחובות. עולה חדש מדרום אמריקה לא מוכן לעשות את זה.

נושא של עסקים קטנים. עולה חדש ממקסיקו או מברזיל שיש לו טיפת ניסיון פונה לעסקים פרטיים. לקחנו פרוייקטור לעלייה מחבר העמים. אנחנו צריכים לקחת איזה פרוייקטור לאלה שהולכים לעסקים פרטיים, כי הם לוקחים הלוואות ומסתבכים.

הם לא יודעים את החוקים של ישראל.

צריך לתת לו ליווי יותר אישי. יש שיפור מ2004 עד היום. אני תמיד קינאתי ברעננה, כי העולים שהגיעו לכרמיאל היו קצת בכרמיאל ומיד עברו לרעננה. כשהעולים האלה בזמן המלחמה חזרו אלינו חזרה רציתי לעשות להם מסיבה. כל הזמן דאגתי לרעננה.

ה20 אלף דולר שקיבלו העולים ב2002 קלקלו את האנשים. אני חושבת שאנחנו צריכים להגיד לעולים שיש להם זכויות אבל גם חובות. הדבר הזה צריך להיאמר. אני רואה את הדבר הזה גם בעסקים קטנים. ברגע שהם מסתבכים הם עוזבים את הארץ. עם אלה שהגיעו עכשיו אנחנו מאוד מעורבים, אבל עם זה שהגיע ב1999 או ב1999 ו2001 ומחליט לעשות עסקים אנחנו לא מצליחים.

רציתי להקים ועדה משותפת בין השלטון המקומי, הסוכנות היהודית ומשרד הקליטה כדי לחשוב יחד איך אנחנו משפרים את הקליטה של העולים מדרום אמריקה. אי אפשר להציע להם היום את מה שאנחנו מציעים לעולים מחבר העמים. עולה מחבר העמים שמגיע ולא יודע את השפה הולך לטאטא רחובות. עולה מדרום אמריקה לא רוצה לטאטא רחובות. אני אפילו לא מעיזה להציע לו דבר כזה. זה לא בא בחשבון. כשהאתיופים הגיעו לארץ היינו נותנים להם בגדים יד שנייה. העולים מדרום אמריקה לא לוקחים יד שנייה, רק דברים חדשים. כל אחד עם המנטליות, עם תפישת העולם שלו.


זאת עלייה שאנחנו מאוד צריכים אותה. זאת עלייה מאוד יקרה. אנחנו כאן לא כדי למתוח ביקורות על מישהו. אנחנו כאן ביחד איתך, כבוד היושב-ראש, ועם חברי הכנסת כדי לחשוב איך אנחנו מתגברים על הבעיה. לא ייתכן שנקלוט את האנשים, נשקיע את הנשמה, נרצה אותם כאן והם יעזבו. צעירים שעלו בשנת 2000, 2001 עזבו. אולי הם עברו לעיר אחרת. האינפורמציה בידי היא שהם חזרו חזרה לדרום אמריקה. חבל.

בכל עלייה יש קושי. הגברת דיברה על ילדים שמתדרדרים לפשע. אותו דבר אצל יוצאי ברית המועצות. יש קושי בשפה . אולי עולים מרוסיה לא כל כך ממהרים לעסק פרטי, הם יותר רוצים להיכנס לעסק אחרי שהם לומדים טוב. הם יותר זהירים. אני לא רואה את הקושי המיוחד שיש עם עולים מארגנטינה. הקושי הוא שהם לא רוצים לטאטא רחובות?

הבעיה היא השפה, הגיל, המנטליות השונה. נניח האדם היה מנהל חנות. כאן כשהוא מגיע הוא לפחות רוצה לעבוד בחנות, לא לנהל אותה. ברגע שהוא לא יודע את השפה הוא לא יכול להיכנס.

קיימנו ישיבות רבות לגבי העניין של השפה. יש שיטה חדשה ללימוד השפה העברית. עד היום הלימודים לא היו ברמה טובה. שפה זה הדבר הראשון שצריך האדם.

רוב האנשים שעובדים בתעשייה הם בדרך כלל מחבר המדינות. יש להם את השפה. אותו מנהל עבודה, אותו מנהל משמרת דוברים את השפה הרוסית ולכן יותר קל להם להשתלב באותו מקום עבודה. האדם מדרום אמריקה לא יחזיק שם מעמד כי הוא לא מתקשר עם העובדים, הוא לא מתקשר עם הממונים. הוא מוצא את עצמו בחוץ. יש כאן בעיה מאוד רצינית.

את הקבוצות האלו צריך ללמד את השפה כמו שצריך.

אנחנו משתדלים. אנחנו פותחים כיתות לימוד במפעלים בשיתוף עם משרד הקליטה והסוכנות היהודית, אבל לא תמיד זה עוזר.

בית שאן לא קלטה כמויות של אנשים. קלטנו אנשים מכל דרום אמריקה, שזה פרגוואי, אורגוואי, ברזיל. ב2002,2003 היה פרוייקט בבית שאן משותף למשרד הקליטה, לסוכנות היהודית, לעירית בית שאן ולחברת עמידר, שנקרא פרוייקט עלייה 2000. במסגרת הפרויקט עלו לבית שאן 40 משפחות. בנוסף לזה הגיעו עוד 15 משפחות שהם לא במסגרת הפרויקט. הם שמעו על זה שבבית שאן אפשר לקבל דיור ציבורי. כל העולים קיבלו דיור ציבורי.

כמה קיבלו דיור ציבורי?

55 משפחות קיבלו דיור ציבורי מעמידר. כל הדירות היו משופצות, נקיות, עם חיבור לחשמל, למים ולגז. שותף נוסף לכל הפרויקט הזה הייתה קהילת קליבלנד. קהילת קליבלנד נתנה 1500 דולר לכל משפחה שהגיעה לבית שאן על מנת שתרכוש ציוד בסיסי וריהוט בסיסי. המשפחה הייתה מגיעה משדה התעופה ישירות לכתובת. היו מקבלים את פניהם בדירה נקייה ומשופצת, עם מקרר, עם מאווררים ועם עוגות.

מה הגילאים של המשפחות?

משפחות שהגיעו במסגרת הפרוייקט אלו משפחות צעירות עד גיל 45. משפחות שהגיעו ללא פרוייקט הן כל מיני משפחות בכל מיני גילאים. אחוז האבטלה בבית שאן היה גבוה מאוד. לעומת רעננה וכרמיאל בבית שאן מוכנים ללכת למפעלים. ב80% מהמשפחות בן זוג אחד עובד. ב40% מהמשפחות שני בני הזוג עובדים. בבית שאן יש בעיה אחרת. אני לא מכירה איך זה עובד בכל הארץ. הקהילה אצלנו מאוד מפולגת, לא מאוחדת, הם לא מדברים אחד עם השני. יש קבוצה אחת שהם כאילו מצליחנים שעובדים ויש להם רכב. אלה לא מדברים עם אלה שהם נתמכי רווחה או שהם משפחות חד הוריות. אי אפשר להושיב אותם בשולחן יחד. אי אפשר לעשות שום פעילות ביחד. אם אחד מגיע אז השני לא מגיע. אם אנחנו רוצים לעשות משהו לכלל האוכלוסייה אין שום סיכוי.

אצלנו בבית-שאן אין עולים מדרום אמריקה מהעליות הקודמות. אנחנו מכירים רק את העלייה החדשה הזאת. יש לנו בעיות עם הילדים. הבעיות נובעות מזה שההורים עסוקים יותר בפרנסתם. כל המעמד שלהם רעוע יותר. הם לא שמים לב לילדים. הילדים בזמן הפנוי, בגלל קושי בשפה, בגלל שמשרד החינוך לא מקציב מספיק תקנים וכיתות אולפן, לא מוכנים לשבת בכיתה כי לא מעניין אותם, הם לא מבינים על מה מדובר. הם הגיעו מרמה מסוימת. הם הגיעו לבית שאן או לכל מקום אחר בארץ. הם לא מבינים על מה מדברים איתם, למה הם צריכים לשבת. יש נשירה סמויה כמו בכל הארץ וכמו בכל העליות, אבל בגלל שאצלנו הם כל כך חדשים אנחנו לא רוצים לחזור על הטעויות שנעשו עם העליות האחרות. בואו עכשיו נעשה משהו לפני שיהיה 13 שנה ואז נצטרך 18 מיליון או 200 מיליון לעזור לעלייה הזאת. היום אחרי 5 שנים אנחנו יכולים לתפוס את זה. יש לנו ילדים שנקלטו מצוין במסגרות פנימתיות ועירוניות, אבל יש לנו ילדים שהסתבכו בסמים, באלכוהול והיום בגיל 17 במקום לשבת בי"ב הם עושים עבודות שירות.

אחת הסיבות שהעולים עוזבים את הארץ זה בגלל הילדים. יש לי כמה משפחות שעזבו את בית שאן בגלל שהילדים לא הסתדרו בבית ספר. הם לוקחים את כל המטלטלין ונוסעים לארגנטינה כי שם הם יכולים להסתדר יותר טוב. יש גם בעיות בגיוס. המשרד לא כל כך הולך לקראת עולי ארגנטינה. אני נתקלתי בכמה בעיות בלשכת הגיוס שלא הולכים לקראת הילדים מארגנטינה. אין להם הסבר.

מה זה אומר?

כשהילדים מבקשים שירות לאומי המשרד מוכן לתת להם את השנתיים אבל לא בתקופת הצבא. לשכת הגיוס מבקשת מהם להצהיר שהם דתיים כאשר לא דתיים. על עולה חדש צריך להסתכל בזווית אחרת.

יש זכויות אבל גם חובות. עולה חדש מקבל כל כך הרבה.

הילדים מוכנים לתת שירות לאומי ולא צבא.

לצבא אין מוניטין בקרב הילדים שמגיעים.

לפי המנטליות שלהם זה נתפס אחרת. למה לא להתחשב? אני רק זורקת רעיונות, אני רק נותנת סקירה, אני חס ושלום לא הולכת לבנות את החוקים של המדינה. אני רק מנסה להבהיר את הבעיות שבגללן אנחנו יושבים פה במעמד הזה.

זה לא עניין של מנטליות השירות בצבא. כל מקרה ומקרה לגופו.

זו זכות גדולה מאוד של כל אחד מאיתנו לשרת בצבא.

זה לא שייך למנטליות.

רוב המשפחות שמגיעות לבית שאן הן ממעמד סוציו אקונומי די נמוך, לא גבוה. הם הגיעו עם בעיות כאלו ואחרות שהחריפו בזמן העלייה. כ20 משפחות מעולי דרום אמריקה מטופלות בלשכת הרווחה. הבעיה העיקרית זה השפה. יש כאלה שבאו לארץ ומוכנים ללמוד את השפה ומוכנים להתגבר על כל מיני קשיים, אבל יש כאלה שלא מוכנים, שרוצים רק לקבל. הם לא רוצים לתת שום חובות. הם לא רוצים להחזיר שום חובות.נכון ל31 לדצמבר 2006 עזבו את הארץ מכל אלה שהגיעו לבית שאן 12 משפחות. עברו למקומות שונים בארץ 9 משפחות.

הם לא היו באים לבית שאן אם לא היו נותנים להם דיור ציבורי. כאשר הם באים לכרמיאל או לנצרת עילית הם רוצים דיור ציבורי, אבל אין.

הרבה עולים שהגיעו בתקופה ההיא לא חשבו בכלל לעלות. לא היה להם מה לאכול, לא היה להם חשמל, לא היה להם במה לקנות תרופות. הם הגיעו לארץ עם מה שהם היו לבושים. ככה הם באו לארץ.

קראו להם העניים החדשים.

ישבתי עם סלי מרידור באחת הקהילות העשירות בארגנטינה. אמרתי לו שיראה איך האנשים לבושים. כולם היו עם הראש למטה, לבושים בחליפות כי זה מה שהיה להם בבית. הם לבשו את החליפות ובאו לקחת לחם מהקהילה. הם לא חשבו על לעלות לישראל, הם חשבו על כך שהם צריכים לאכול, שהם צריכים לתת לילדים שלהם לאכול. בישראל נתנו להם את ההזדמנות. יש הרבה שהיו כמה חודשים באוויר, שלא הבינו מה קורה. אמרנו שאסור לתת את הכסף כמו שנתנו. האנשים האלה הולכים לסופרמרקט ומבזבזים את הכסף. התשובה הייתה שהכסף מגיע מאמריקה, שזאת מדינה חופשית ושמי שמגיע לישראל זכותו לעזוב מתי שהוא רוצה. אי אפשר לחייב אותו ולא יכולים להוציא לו את הדרכון. פעם היו לוקחים לנו את הדרכונים.

בשביל לקבל את הכסף אתה צריך להיות מחויב למשהו.

אני הצעתי שהכסף יינתן בתשלומים. אני הכרתי אנשים שקיבלו את הכסף, שמו אותו בבנק ולא נגעו בו. הם עבדו קשה, ניקו רחובות ובתים ואת הכסף ששמרו בבנק הם לקחו לארגנטינה. עם הכסף הזה הם קנו דירה בארגנטינה.

הם פתחו עסקים, לקחו הלוואות ואת הכסף לקחו לארגנטינה.

זאת הייתה טעות. יש אחוז מאוד גדול שכן נקלטים. ממדינות עשירות כמו ונצואלה הגיעו צעירים שבאו על מנת להתגייס לצבא. היו אומרים להם שהם משוגעים, שיבואו לארץ ויתחילו ללמוד. אמרו להם שהצבא זה לא שאתה נרשם וכשלא מתאים לך אתה עוזב. יש כאלה שלא מוכנים ללכת לצבא, או מוכנים לתת שירות במשהו אחר. זה אישי. לא יכולים להגיד שכל הקהילה לא רוצה לשרת.

יש בעיה מאוד רצינית שצריכים לטפל בה. לא יכול להיות שמביאים רופאים, עורכי דין שלא יכולים לעבוד. יש חברה שמוכנה לקחת צעירים עולים על מנת לעבוד. אני איש עצמאי בעל כמה עסקים בירושלים. בכמעט כולם יש עולים מדרום אמריקה. מישהו אחר לא רוצה להעסיק עולים. הוא רוצה בחור שהשתחרר מהצבא, שיודע את המנטליות, שיודע עברית, שיודע לעבוד. יש חברות שמוכנות לקחת עולים. עושים קשיים בדרך. לא כולם מקבלים. הפרוצדורה ארוכה. יש חברה בשם קופי עלית שעובדת בכל הארץ. אמרתי שהם יכולים להעסיק עולים בכל הארץ. הם אמרו שהם ניסו אבל כיוון שכל כך קשה לקבל עזרה הם מעדיפים לקבל אנשים שמבינים את המנטליות, שיודעים לדבר.

זה בשביל משכורת מינימום.

לרופאים זה אסון.

33% מכלל המועסקים במשרד הבריאות הם עולים.

אומרים לרופא שמגיע וניגש למבחנים שהוא לא עבר כי הוא קיבל 59 נקודות במקום 60 נקודות שצריך כדי לעבור.

אני לא מסכימה איתך. מה שצריך לעשות צריך לעשות. יש בעיות קשות שבארגנטינה מבחינת רפואה הם יכולים לסיים כל בית ספר לרפואה בלי לעבור מבחן אחד. על מבחן הרישוי אנחנו לא יכולים להתפשר. יכול להיות שאת מבחן הרישוי צריך לעשות שם, כשאם הם לא עוברים את המבחן שם אז אין להם מקום לעבוד ברפואה פה בארץ.

אני אביא דוגמה של משפחה שהגיע מקובה לפני שנתיים. הבת שהיא רופאת שיניים ראתה שאין לה שום סיכוי פה אז היא נסעה לספרד וקיבלה עבודה. האמא, שהיא 20 שנה רופאת שיניים, השתתפה בכמה כנסים בינלאומיים, אבל היום היא בברצלונה מרוויחה 4500 יורו לחודש.

יש בעיות לרופאים בספרד.

עובדה שדרום אמריקאים מקבלים שם עבודה. כאן הרופאים הם כל כך טובים שדרום אמריקאים לא יכולים להתקבל.


אנחנו מגייסים עולים ותיקים שהם אנשי עסקים על מנת שיעזרו לעולים חדשים בעצה לאיך אפשר לעזור לפתוח עסק ולא להיכשל. אחת הבעיות זה ששוכחים את התאחדות העולים. כשעושים תוכנית לבית שאן ואין סניף של ההתאחדות אז אין אנשים בשטח. ברעננה הכל טוב ויפה, יש סניף של ההתאחדות, יש כתובת לאיפה עולה יכול להגיע. יש מקומות ששולחים עולים אליהם כאשר יש רק 2 משפחות דרום אמריקאיות. אין מי שידאג.


צריכים לקחת בחשבון שהעלייה הגיעה באינתיפאדה. ההתאחדות נשארה בלי כסף ברעננה, בלי כסף בצפון כי לא היה עניין לשלם. הסוכנות היהודית צריכה להבין שבלי התאחדויות עולים יש בעיה בשטח. אם לא יהיה כתובת, אם לא יהיה ארגון של מתנדבים שיטפל בעולים תהיה בעיה רצינית. זאת אחת הסיבות שגורמת לירידה. אנחנו נשמע את המספרים . אני בטוח שזה לא שונה ממה שהיה בשנים קודמות.

הוזכרה פה העובדה שחלק מהעולים לוקחים את הכסף ועוזבים. אולי צריך לשקול את ההצעה לחזור לאותו מנגנון שהיה פעם, שהיו מגבלות. אני זוכר שב1998 כשהגעתי בנק איגוד הוציא לי את הנשמה, אבל זה היה מוצדק.

כשמדברים על העולים אז גם ברזיל כלולה. הסוכנות הרגישה שהייתה ירידה של עולים. העולים שחוזרים לא עושים לנו טובה, כי הם מפרסמים שקרים על כך שלא טיפלו בהם. מדובר באנשים, בילדים, לא במכוניות או במשאיות. הסוכנות היהודית נמצאת בכל דרום אמריקה. אתמול הייתי עם 20 צעירים שהגיעו לאולפן בירושלים. 20 ברזילאים. יש כ50 צעירים מאמריקה הלטינית באולפן לציון. שאלו אותי אם השליח מרוויח כסף על זה שהם באים. בחור מספר שכשהוא נכנס לסוכנות אמרו לו כמה כסף הוא אמור לקבל כשהוא יגיע. הוא אמר לי שהוא בסך הכל בחור ציוני שרוצה לעלות. הוא לא רצה לדעת כמה כסף. הסוכנות מנסה "לקנות" את העולה. לא מבקשים מהם תעודת יושר או לראות אם יש להם תיק פלילי, אלא לחתום על טופס אם הם נקיים מכל רבב.

מי מבקש?

הסוכנות היהודית בברזיל מבקשת שהם יחתמו על תעודת התחייבות. גילינו על אישה עולה שהיה לה תיק פלילי בברזיל וכאן היא ניסתה להרוג את בעלה. לא מבקשים תעודת בריאות. אנחנו מקבלים לפה אנשים חולים. הסוכנות לא מבקשת מכתב מהמשטרה, היא מבקשת התחייבות או הצהרה. העולה חותם ואחר כך אנחנו מגלים כל מיני דברים.

יש היום עלייה שמגיעה לפרוייקט אילת כדי לעבוד בבתי מלון. הסוכנות כתבה שלפרוייקט הזה מגיעות משפחות של רווקים ומשפחות בלי ילדים. הסוכנות מברזיל שלחה לפני כשבוע שתי משפחות עם ילדים. יום לאחר שהם הגיעו המלון אמר להם שאין להם מקום לילדים. המלון צודק. הסוכנות לא צודקת בזה שהיא אישרה את הבאת שתי המשפחות האלו. המשפחות הן בלי בסיס יהודי. לא מכירים בילד כאזרח. יש ילדים באילת שהגיעו בגיל 15 ובגלל שהם דור רביעי לא רוצים לגייס אותם לצבא כי לא עברו 5 שנים מאז שהם עלו לארץ. הם מרגישים כמו עובדים זרים. הם לא יוצאים מהבית מרוב בושה. זה מביא לבעיות.

מריו דיבר על רופאים. אני מדברת על פסיכולוגים. פסיכולוגיה בדרום אמריקה לומדים 5 שנים. בגלל שלא כתוב שהם למדו תואר שני דורשים מהם עוד ועוד ועוד. שם הוא גומר 5 שנים, פותח את הקליניקה הפרטית שלו ומתחיל לעבוד.

איזה תואר יש להם?

מוסמך בפסיכולוגיה.

זה כן תואר שני.

משרד החינוך לא מכיר בזה. אומרים לו שהוא עשה תואר של 5 שנים. הסוכנות לא מסבירה את זה כשהם נמצאים שם. היא לא מסבירה שיש אוניברסיטאות בארגנטינה, בברזיל ובעוד מקומות שלא מוכרות בארץ. אני אישית הייתי במשרד החינוך . יש ספר עם כל האוניברסיטאות. את הפרק של דרום אמריקה צריך לצלם ולשלוח לכל המשרדים בסוכנות היהודית. כשהאבא שומע שהילד פה מטאטא רחובות והוא לא יוכל להיות עורך דין, אז הוא אומר לו לחזור חזרה. זה הופך את היהודים שם לאנטישמיים, כי הם מתחילים לדבר לא טוב עלינו. יש הבדל תרבותי וקהילתי בין יהדות ברית המועצות ויהדות דרום אמריקה. בדרום אמריקה יש חיים יהודים. הם יכולים להיחשף לעברית, הם נחשפים לחיים יהודיים.

למה הם באים לפה בלי עברית?

יש ויש.

בזמן האחרון הגיעו קבוצות של יהודים ממרכז אמריקה הלטינית.

בגבול ונצואלה קולומביה יש רב שהתחיל לגייר אנשים במאסה. יש משפחות מוונצואלה ומקולומביה. אני לא מדברת על המשפחות האלו. אני מדברת על בחורים צעירים שעלו לארץ ומגלים שהאוניברסיטאות שלהם לא מוכרות. הם עומדים במצב שהם ציונים, שהם רוצים לשרת בצבא, שהם רוצים לתת למדינה, אבל אומרים להם שלמרות שהם למדו 5 שנים פסיכולוגיה או עריכת דין האוניברסיטה שלהם לא מוכרת. הסוכנות היהודית חייבת ליידע את האנשים האלה על כך שהתארים שלהם לא מוכרים בישראל. יש כמה פסיכולוגים שצריכים לעבור ויאה דלרוזה בנושא של רישוי ותואר ממשרד החינוך. משרד החינוך עושה קושי. משרד הבריאות זו לא בעיה, אבל משרד החינוך ממש מקשה.

צריך לראות את הנתונים בראייה ארצית על מנת שנבין במה מדובר בהיקף הארצי של קליטת יהודי ארגנטינה. כל משפחה שעוזבת זה כאב. בראש וראשונה זה כאב למשפחה עצמה. הסיפור לא פשוט. בטח ובטח כמערכות קליטה זה מפריע. אנחנו צריכים לאמץ כל מחשבה כדי לראות איך אנחנו מצמצמים את התופעה. לבטל אותה לגמרי אי אפשר, בטח לא בעולם פתוח כמו ב2007.אנחנו צריכים לראות את הפרופורציות.

הנתונים שלי מתייחסים החל מינואר 2000. החל משנת 2000 יש שינוי בדפוס העלייה ובפרופיל העולים מארגנטינה. סך הכל מהתקופה הזאת הגיעו למדינת ישראל 11,196 עולים. אני סופר יורד כאחד שעזב את הארץ ולא חזר במשך שנתיים. הממוצע של אי החזרה כעבור שנתיים זה 14.5%. בואו נפרק את המכלול על פני שנים. בשנת 2000 עלו 1083 אנשים, כשמתוכם אחוז היורדים הוא כמעט 16%. ב2001 עלו 1394. אחוז היורדים מתוכם הוא 14.4%. ב2002 הגיעו למעלה מ6000 נפש מארגנטינה, כשאחוז הירידה מתוכם הוא 17%. ב2003 יש ירידה ועלייה. יש 1439 אנשים שעלו, כשמתוכם אחוז הירידה הצטמצם ל12.6%. סך כל העלייה ב2004 היה של 484 נפש מארגנטינה. מתוכם 7.6% ירדו. אני לא יודע לספור את היורדים בעלייה של 2005 ו2006, אבל אני יודע להגיד לכם כמה הגיעו סך הכל. ב2005 הגיעו 424 נפש. ב2006 הגיעו סך הכל 274 אנשים. זאת נקודת שפל שלא הייתה כדוגמתה בכל תולדות העלייה מארגנטינה.


כדאי שהוועדה תדע איפה האנשים נמצאים היום. אני לא הולך להגיד את כל רשימת היישובים, אבל בבאר שבע יש לנו למעלה מ1000. אני מדבר על התקופה של ינואר 2000. בכפר סבא יש לנו כ860, באשדוד 740, בקרית ביאליק כ700, ברעננה 683 אנשים, בירושלים 645, באילת 504, בנהריה יש כמעט 500, בתל אביב 450, בחיפה כ230. אנחנו יודעים איפה הם, כמה עלו וכמה ירדו.


קשיי קליטה נכונים לכולם. אין ספק. ללמוד עברית קשה לעולה מצרפת, לעולה מארצות הברית. יש את הרובד הראשון של קשיי קליטה אובייקטיביים שנכונים לגבי כל אדם שעושה הגירה לארץ חדשה ויש לו זמן להתנעה מחדש, לאיך הוא מתחבר לתהליך הכללי והופך להיות אחד מהחברה שאינו בולט דווקא בקשיים שלו. אני לא אוהב את המילה מנטליות. הייתי אומר שיש הבדלי תרבות. אנחנו נמצאים בתרבות אחרת, בחברה אחרת. יוצא שיש חיכוך עם המקום החדש. אני לא חושב שאנחנו צריכים "לחנך" אותם בכוח להשתנות. זה תהליך. צריך לכבד את השוני התרבותי הזה. כמערכת קליטה אנחנו צריכים להתאים את דפוסי העבודה שלנו דווקא אל מול המצב, לא לנסות לכפות להשתנות בגלל שאנחנו עובדים כך או אחרת. אני חושב הפוך מחלק מהדברים שנאמרו כאן.

מה קרה בתחילת שנת 2000? על רקע המצוקה הכלכלית והבעיות החברתיות הקשות בארגנטינה - כולנו קראנו את אותם עיתונים ומאמרים על המשבר הנוראי שהיה בארגנטינה - נוצרה שכבה של עניים חדשים. מי אלה העניים החדשים? הם אנשים שלא גדלו בתנועות הנוער הציוניות שהיו מפותחות בארגנטינה. הם לא באו עם המוטיבציות האידיאולוגיות. פרצוף הקהילה היהודית בארגנטינה דומה לפרצוף הפוליטי ציבורי של מדינת ישראל. אתם תמצאו שם את המקביל לשומר הצעיר. סוג אחר של עולה הגיע בשנת 2000. הוא הגיע בלי הרקע האידיאולוגי, בלי הרקע הציוני. הוא הגיע על רקע מצוקה כלכלית. הייתי אומר שהוא הגיע על רקע משבר נפשי בעקבות הקריסה. אל מול הקריסה אנחנו כמערכות קליטה זיהינו חלון הזדמנות. אמרנו שיש מצד אחד קריסה, אבל בואו נראה איך אנחנו נכנסים כדי להגביר את העלייה משם. על רקע החשיבה הזאת נולד אותו מענק מיוחד שהוזכר כאן ולא קיים יותר.

מה היה היקף המענק?

כ20 אלף דולר למשפחה. הוא היה הרבה יותר גבוה מהסיוע הממשלתי. היו לנו השגות כממשלה לגבי דרכי הנתינה שלו, ההקצאה שלו. אנחנו חשבנו שצריך לעשות את זה בשליטה ובצורה חכמה ומדורגת. מסיבות כאלו ואחרות לא קיבלו את עמדתנו, לכן הסכום כולו עבר לחשבון הבנק של האדם. הוא היה רשאי לעשות כרצונו באותו מענק שהוא קיבל באמצעות גיוס של מגבית חירום מיוחדת שהופעלה על ידי המגבית היהודית.


אם תזכרו את האחוזים של הירידה שנקבנו בהם, אז חלק מסוים מהיורדים השתמש באותם כספים לקנות כרטיסים יקרים או לבסס איזו שהיא התחלה חדשה בארגנטינה. על זה לא הייתה לנו שליטה. אני גם לא בטוח שהייתה צריכה להיות לנו שליטה. זה עבר, זה כבר לא קיים.

לגבי הכספים הממשלתיים - סל הקליטה של המשרד - היה ניסיון להחזיר את הגלגל בצורה לא מכובדת, בצורה לא יאה שאסור להסכים לה. העולה קיבל סל קליטה. אחרי שנה הוא חזר ולא היה לו ממה להחזיר. הוא אכל את סל הקליטה הזה. בכוח להשאיר אותו כאן כי הוא צריך להחזיר את החובות למדינה זה דבר לא נכון, לא יאה ולא מוסרי. אני גאה שהצלחנו להוביל את כל הדברים.


נראה לי שצריכה להיות הבנה אנושית לגבי המקום שממנו בא האדם, לגבי מה שמייחד אותו. אסור לעשות השוואה ולהגיד שאם העולה מחבר העמים מנקה רחובות אז גם העולה מארגנטינה צריך לנקות רחובות. אני לא חושב שנכון לעשות את זה. צרך להבין את הדברים. על בסיס הדבר הזה בנינו פרוייקט שהיה מוצלח מול ארגנטינה. זה פרוייקט העלייה הקבוצתית שאנחנו מפעילים אל מול כל מיני ארצות בכל מיני יישובים. הייחוד שלו הוא שלכל קבוצה של מספר משפחות אנחנו מצמידים מן פרוייקטור. מדובר באדם שהוא אקס עולה. הוא יכול לראות את המכלול של המשפחה. הוא יטפל ברישום הילד בבית הספר. אם יש לילד בעיה מול צוות המורים הוא זה שיטפל. הוא יטפל גם בהורים. הראייה היא ראייה של יחידה משפחתית. הוא מנסה לעשות גישור על הדברים שחסרים. יש מעטפת טיפולית יותר משמעותית באמצעות הפרוייקט הזה. יש 4 פרוייקטים: באר שבע, כרמיאל, קצרין, בקריית ביאליק.

הוזכרה פה התנועה הקונסרבטיבית. הרב בלטר, שהוא המוביל של הפרוייקט הזה, התגייס יחד עם מערכות הקליטה . לקריית ביאליק הגיעו 700 נפש באמצעות אותו פרוייקט. הייחוד שלו זה היחס האישי. היה חיבור אמיתי של מערכות הקליטה, הייתה מן מעטפת תרבותית אנושית שהביאה להצלחה. זה היה פרוייקט הדגל. בעקבותיו הלכו למקומות נוספים. הפרוייקט של העלייה הקהילתית הוא הרבה יותר יקר מקליטה גרידא. יש סיועים נוספים. זה פונקציה של תקציב. אני מקווה שנוכל להפנות עוד הקצאות אל מול ארגנטינה ואז רוב העלייה מארגנטינה תוכל להגיע באמצעות הנתיב הזה. אולי אז נפתור חלק מהבעיות שעלו כאן.


סיפור הרישוי - רישוי של רופאים, פסיכולוגים, אחיות - הוא לא ייחודי לארגנטינה. יש לנו בעיה כמערכת קליטה אל מול המערכות המקצועיות שעוסקות ברישוי עצמו. אני לא רוצה להגיד שיש ניגודי אינטרסים. הייתי אומר שיש תפישות שונות. כל התפישות לגיטימיות. צריך להגיע לאיזון נכון בין ראייתנו כקולטי עלייה שרוצים להקל על תהליכי הקליטה כמה שאפשר וכמה שיותר, אל מול תפישת העולם של אותם גופים מקצועיים - מועצת עורכי הדין, רואי החשבון, הרופאים, משרד הבריאות. שלא יובן מדברי שאני מקבל את התפישות של המשרדים השונים, אבל אני יכול להבין את נקודת המוצא.

הם רוצים לשמור על ייחודיות.

יש פה תפישת עולם לגבי מי יהיה רופא במדינת ישראל. אי אפשר למחוק את זה. זה נכון גם למחלקה להכרת תארים במשרד החינוך. שם תפקוד המחלקה הוא לא ברמה סבירה. השתתפנו פה בדיונים. שם צריך לעשות טיפול שורש ברמה של רשימות וברמה של ניהול העניין. הוועדה יודעת למה אני מתכוון.

אין להם אפשרות לעשות התמחות אחרי שיש להם את הרישוי.

אין תקנים. מתמחה זה תקן.

הם חוזרים לשם אחרי שהם סיימו את הצבא וחתמו קבע. מדובר ברופאים צעירים בני שלושים ומשהו.

צריך לעשות כל מאמץ כדי שהדוגמאות שנתת יישארו בעלם הרפואה הישראלי. אנחנו חיים במציאות מסוימת.

אתה מוציא הרבה כסף כדי להביא אותם. הם קיבלו כסף כשהם עשו את האולפן. השקיעו המון ברופא הצעיר. כאשר הוא רוצה לעשות התמחות הוא נוסע לספרד כי בספרד יותר קל לו.

את יודעת כמה עולים מאתיופיה סיימו לימודי משפטים ונהיו עורכי דין אבל הם לא עובדים בזה? יש בעיות במדינה.

אני לא מתווכח איתך. כל מתמחה זה תקן. אני בעד כמה שיותר תקנים. אנחנו יודעים איפה אנחנו חיים ומה קורה במערך כוח האדם בממשלה, בבתי חולים וכן הלאה. זה סיפור כבד לבצע את מה שאמרת.

יש לי דוגמה של בחור שסיים עכשיו 4 שנים בקבע. הוא מבקש תקן נדרש כמו שיש לערבי בשביל לעשות התמחות.

סיפור הגיוס לצבא לא מוכר לי, אבל אני מוכן להתייחס כי יש לנו קשר טוב עם לשכות הגיוס. אני בטוח שנוכל לפתור את הבעיה כי מינהל הגיוס מאוד קשוב לבקשות, לגמישויות כאלו ואחרות.

כולל שירות לאומי לגברים?

את הנקודה של שירות לאומי צריך לבדוק.

זה היה לגבי הבנות.

אני מבקש לדעת אם יש בעיות בגיוס, בדחיית גיוס. לגבי השאלה הערכית של שירות לאומי אני לא רוצה להביע את עמדתי.


הוזכרה פה נקודה חשובה שמתייחסת לתעסוקה. אנחנו מפעילים טכניקות של קידום העסקה. יכול להיות שהן טיפה בירוקרטיות, אבל מה לעשות שזה כסף ציבורי שאי אפשר לחלק אותו מעכשיו לעכשיו. אם נעשה את זה אז אתה תקום או מישהו אחר ותגידו למה אנחנו עושים את זה כך, מדובר בבזבוז, בחוסר שיקול דעת. אנחנו משתדלים לקצר בבירוקרטיה, אבל יחד עם זה לעשות איזה שהוא שיקול דעת.

קידום תעסוקה הוא כלי של המשרד מול המעסיקים שמתקשים בקטע הראשון של העסקת העולה החדש להשתתף איתם במשכורות. אנחנו יודעים לעשות את זה. נכון שזה לא משכורות גבוהות, נכון שזה 50% משכר המינימום, אבל גם זה משהו. אנחנו לא יכולים לפטור את המעסיק מחלקו. אנחנו הולכים באיזה שהוא איזון של קידום תעסוקה. גם פה יש מגבלה תקציבית, אבל היא כרגע לא אקטואלית. אני מעריך שנדע לתת השתתפות תקציבית אם יהיו מעסיקים שירצו לקלוט את עולי ארגנטינה. אני מתחייב שנשתדל לעשות את זה כמה שיותר מהר.


לגבי איך אנחנו רואים קדימה את המצב. אני אנסה שהמדיניות של המשרד תהיה שיותר ויותר קבוצות של עלייה קהילתית מול ארגנטינה תפתחנה. השאלה היותר גדולה היא מה עושים עם אלה שבארץ ועם אלה שעלו לפני שנה או שנתיים. צריך לטפל בהם. אנחנו נפתח במבצע טיפולים מיוחד של קשר אישי מולם. נגיע למשפחות מחדש, נשב איתם , נבדוק מה כרגע על הפרק. נשתדל לבנות כל מיני כלי טיפול כדי לפתור להם את הדברים כמה שיותר מהר. סדר גודל של 86% מקרב העולים מארגנטינה נקלטו. בואו לא נעשה עוול לעולים מארגנטינה ונגיד שכולם יורדים.

בסך הכל מדובר כאן בגל עלייה של 6000 עולים שבאו בעקבות המשבר הגדול שהיה שם. הבעיה האמיתית היא שמדובר שם בקהילה של מעמד בינוני ומעלה. אנחנו התייחסנו אליהם כאל קהילה במצוקה כלכלית. המצוקה הייתה נכונה, אבל היא הייתה זמנית. בסך הכל הקהילה מתנהגת כמו קהילה יהודית בצרפת, באנגליה או במקומות אחרים. יש קושי להביא אותם לפה. יש ירידה במוטיבציה הציונית, כי חלק מהם עלו מתוך סיבות כלכליות. השאלה אם אפשר להיות מספיק אטרקטיביים בשבילם כאשר הם מגיעים לכאן.


ניסיתי להבין מה הייחוד של הבעיה, האם יש בעיות מיוחדות מעבר לבעיות שהוצגו על חינוך ועל ילדים שמתדרדרים לסמים ועל שפה. כל הנתונים הם די דומים לגבי כל אוכלוסיית הגירה ודור מדבר שבדרך כלל מוכן להיות דור מדבר, כלומר לוותר לעצמו למען הילדים.

השאלה היא אם אנחנו יכולים לנסות להגיע ליותר יודעי עברית לפני שהם עולים, כי השפה זה הדבר הכי חשוב. אם מדובר בגל עלייה כתוצאה ממשבר כלכלי אתה לא יכול לעשות את זה, אבל אם מדובר בעלייה מתוכנת אז הנושא של העברית הוא מאוד חשוב. אני רואה את ההבדל העצום בין עולי דרום אמריקה שהגיעו עם עברית לבין אלה שהגיעו בלי עברית. זה הבדל של יום ולילה. ניסינו לאמץ משפחה שהגיעה לנתניה. שני בני הזוג פסיכיאטריים, הגיעו ב2002. הם לא התקבלו לעבודה. ממש בדמעות אחרי שנתיים הם חזרו. שם הם חזרו לעבוד כפסיכיאטריים. מי אני שאגיד להם שחבל שהם עזבו, למרות שזה מה שאני מרגיש. אם הם היו יודעים עברית זה היה משנה באופן דרמטי את העניין, אבל הם הגיעו לפה בגיל די מבוגר. הם היו פסיכיאטריים מאוד מפורסמים ומאוד מקובלים שם, אבל כאן הם שום דבר. דבר ראשון זה שפה. נניח שיש רופאים שאולי בגלל גיל או סיבות אחרות לא יכולים להתקבל לעבודה כרופאים בישראל. החלופה בשבילם לפעמים היא להיות מלצרים. השאלה היא אם אנחנו יכולים לחשוב באופן מסודר על כך שהם יעסקו בהוראה בבתי ספר, שיעסקו במקצועת פרה- רפואיים.

אנחנו ניתבנו חלק מהם לעולם הרחב של הרפואה.

חלק מבתי הספר בארגנטינה הם יוצאים מהכלל. החבר'ה שמגיעים לכאן הם ברמה מאוד גבוהה, אבל לא כולם. יכול להיות שלמי שלא עובר את הבחינות אפשר לעשות מאמץ יותר מסודר.

לאורך השנים זה נעשה, אבל בשנה האחרונה זה לא קיים.

אני מדבר על הסבה קרובה כדי שהם לא ירגישו מושפלים מזה ששם הם היו דוקטורים וכאן הם שום דבר. אפשר לנצל את זה, להרחיב. אפשר להעסיק רופא בבית ספר במקום האחות שאיננה. אני לא יודע מה הוא יכול לעשות, אבל לאבחן וירוס, שפעת הוא בוודאי יכול. הוא יכול לעבור הסבה למקצועות פרה- רפואיים, כולל אח או אחות.

אם תדאג שהוא יקבל את התואר.

יש לי דוגמאות שהגיבו קשה מאוד להצעות האלו.

אני יכול להבין. אני חושב שיהיו רופאים שישמחו לעסוק בתחום הרפואה, לא להתעסק בדברים שונים.

בשביל להיות טכנאי רנטגן צריך תואר שני, בשביל עובד מעבדה צריך תואר שני. גם אחיות הן אקדמאיות. בשביל לעשות הסבה השפה צריכה להיות ברמה מאוד גבוהה. החתך של הרופאים שלא עוברים את מבחן הרישוי הוא מעל גיל 45, 50. קשה מאוד לעשות את ההסבה הזאת לדברים אחרים, כי בשביל הלימודים בבית ספר לאחיות צריך שפה. הם נכנסים לדברים שהם בחיים לא שמעו עליהם. ההסבה בתוך מקצוע הרפואה מאוד קשה. אין היום כבר אחיות מעשיות. זה קושי גדול. תתנו את הדעת לאנשים שקיבלו את התואר, שזה חתך צעיר של חבר'ה שהגיעו בתוכנית של הצבא בשביל להיות רופאים צבאיים. הצבא קיבל אותם בצורה יוצאת מן הכלל. הטיפול של הצבא הוא 100%. זה חבר'ה שיש להם את כל הפוטנציאל. יש ביניהם חבר'ה שעוד לא הקימו משפחות.

אני אצור איתכם קשר לגבי הקבוצה הזאת.

אני שמח שמתקיים דיון ספציפי על הקבוצה של עולי ארגנטינה. אין ספק שהקליטה בארץ נעשית הרבה פעמים בצורה של פתרון כללי לכולם. אין פתרון כללי לכולם. יש בעיות ייחודיות לכל קבוצה שמגיעה. עברנו את זה כעולים. הרבה פעמים נשארה קבוצה מסוימת מחוץ למעגל, כי הפתרון הסטנדרטי לא התאים לקבוצה. רוב הדברים שקראנו ושמענו אלו בעיות של כלל עולים. כולנו שומעים על הבעיות האלו, כולנו נתקלו בהן. הפתרונות שהמדינה מציעה הם לא תמיד פתרונות מספקים. עד עכשיו לא פתרנו את החלקים השונים של הבעיות.

בסיפור ששמענו התחדד לי העניין של ההתייחסות הספציפית אליהם על ידי האנשים שדוברים את השפה שלהם. אני חושב שבמשרד הקליטה במשך שנים לא נעשה מספיק. זה נעשה במרכזים ובמחוזות, אבל לא מספיק. צריך להתייחס לאוכלוסיות הספציפיות האלו. נכון שמארגנטינה לא באו הרבה, אבל אני מכיר עולים מארגנטינה שנקלטו מאוד יפה בכל מיני מקצועות. צריך לקחת את האוכלוסייה הותיקה ולהשתמש בה ככוח קולט. אולי אז חלק מהדברים ייפתרו דרך הקשר הישיר. כל מיני עובדים יכולים לטפל בתחומים השונים. יכול להיות שזה יקל עליהם הרבה יותר, כי העניין של השפה זאת בעיה. אי אפשר לפתור אותה בשנה או בשנתיים. המבוגרים יישארו עולים להרבה מאוד שנים.


עולי ארגנטינה הוותיקים מאוד מוצלחים במקצועות שונים. יכול להיות שהחדשים יהיו באותו מצב בעתיד. אנחנו מדברים פה על סטטיסטיקה של 5,6 שנים אחרונות. צריך לחשוב על הפוטנציאל שיש בארגנטינה. אלה שחוזרים לשם יכולים להרעיל את השטח בצורה כזאת שלא נוכל לעלות עוד אנשים. על זה אנחנו צריכים לחשוב. לא יכול להיות שהם יחזרו כשליחים רעים של המדינה. צריך לחשוב איך להתייחס לקבוצה הזאת ולעוד אוכלוסיות שיש בדרום אמריקה. גם לאוכלוסייה שמגיעה מאגליה, מארצות הברית ומצרפת יש בעיות ייחודיות. יכול להיות שחלק מהם יותר ציונים,חלק פחות. במדינה שלנו לא הכל ורוד ולפעמים יש קשיים. אם לא נכין את העלייה שצפויה לעלות לארץ אנחנו נשלם על זה ביוקר בהמשך.

קושי יש בכל עלייה. דיברנו על שפה. אנחנו לחצנו על משרד החינוך, על משרד הקליטה. עכשיו יש ועדה. הם צריכים להגיע לשיטה חדשה ללימוד עברית. כסף נותן משרד הקליטה. במשרד החינוך יש מורים. כשיש מורה טוב זורקים אותו מתי שיש קיצוצים ונשארים המורים הלא כל כך טובים. גם השיטה לא טובה. היה סקר באוניברסיטה בירושלים. הגיעו להחלטה שהשיטה הנוכחית לא טובה. אדם בלי שפה לא יכול לעשות כלום. הוא מסכן. הוא מרגיש לא בסדר. אם הוא לא מבין, אם הוא לא יכול להגיב הוא לא יכול לקבל עבודה. זה לא אזרח. בגלל זה בקדנציה הזאת ועדת הקליטה עומדת על זה שצריך להיות שינוי בשיטה של לימודי השפה העברית. יש דוגמאות שבחצי זמן מלמדים יותר טוב. אני לא מומחה בדברים כאלה, אבל אני יודע שיש התקדמות בנושא הזה.


יש תת ועדה שעובדת על זה שיש נשירה גדולה בקרב ילדים. אם יש נשירה ילדים הולכים לסמים, לאלכוהול. יש תקציבים בשנה הזאת. אנחנו רוצים לשפר את המצב של הילדים. קודם היו אולפנים, אבל עכשיו אין אולפנים. אנחנו יודעים איזה יחס יש בין ותיקים לעולים חדשים, בייחוד אם הוא לא יודע את השפה. כמה ילד יכול להיות מטומטם? חודש, חודשים. אחר כך הוא הולך למסלולים שאנחנו לא מעונינים בהם. אנחנו שמים לב לילדים. יהיו אולפנים אזוריים או עירוניים איפה שהילדים ילמדו את השפה. עד שהם לא יודעים את השפה הם לא יכולים להיכנס לכיתה.


אני חושב שיש לכולם בעיות. אתם קיבלתם את העניין שיהיה טיפול פרטני למשפחות. אם היה טיפול פרטני אולי פחות היו עוזבים את המדינה. ארגונים ציבוריים, כמו מועצת יוצאי דרום אמריקה, מאוד חשובים במדינות דמוקרטיות. ארגונים ציבוריים יכולים לעשות מה שלא יכול לעשות המשרד. לצערי, במשרד הקליטה יש כל שנה קיצוצים בתמיכה בארגונים כאלה. אלה העוזרים הכי טובים. אתם לא לחינם נותנים כסף. אדם שנמצא 5 שנים בארץ יכול לעזור לעולים חדשים. הוא חושב שהוא בסדר בזה שהוא עוזר לאחרים. אפשר לקרוא הרבה ספרים על זה. דיברתי עם שר הקליטה . אני לא מבין למה מקצצים בנושא הזה. זאת טעות גדולה. צריך לקבל את הרשימה של הרופאים שעברו התמחות בצבא. יוצאי דרום אמריקה ויוצאי ברית המועצות צריכים עזרה כדי להתקבל לעבודה במוסדות ציבוריים.

צריך להוסיף את עולי צרפת.

אנחנו צריכים להבין שלא יכול להיות שכולם יעבדו במקצוע. המדינה צריכה לתת כיוון כדי לעזור לכולם. חבר הכנסת יוסי ביילין אומר שלא כולם יכולים להיות רופאים, אבל כן יכולים להיות במקצוע אחר שקרוב לתחום. ועדת הקליטה יכולה רק לעזור למשרד הקליטה. משרד הקליטה צריך לראות איך לעזור לאנשים כאלה. אני לא יכול להתחייב לקבל אנשים.

הייתה ישיבה עם ביטוח לאומי. לפי המחקר של המ.מ.מ הנציגות של עולים בביטוח לאומי היא הכי נמוכה. יש שם הרבה קליינטים עולים, אבל אין שם עובדים עולים שיעזרו בשפה ובכל מיני דברים. אם האנשים סיימו לימודים באוניברסיטאות ואף אחד לא עובד, אז החובה שלי להפעיל לחץ. יש חוק במדינת ישראל שאף אחד לא יכול להפעיל לחץ כדי שהאנשים יתקבלו. יש את חוק העדפה מתקנת. גם שם יש בעיות. הדיון היה טוב. אני מקווה שיהיו תוצאות טובות לדיון הזה.

הישיבה ננעלה בשעה 12:45