PAGE
18
ועדת המשנה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה לנושא דוח מבקר המדינה על ההתנתקות

16.1.2007

הכנסת השבע-עשרה






נוסח לא מתוקן

מושב שני
פרוטוקול מס' 8

מישיבת ועדת המשנה של הוועדה לענייני ביקורת המדינה

לנושא דוח מבקר המדינה על ההתנתקות

שהתקיימה ביום שלישי, כ"ו בטבת התשס"ז (16 בינואר 2007) בשעה 9:30

מצבם של בני דור ההמשך ב"ניצן"

חברי הוועדה: עמירה דותן – יו"ר

זבולון אורלב – יו"ר הוועדה לענייני ביקורת המדינה

אריה אלדד

אורי אריאל

ניסן סלומינסקי

בעז ענר – משנה למנכ"ל ומנהל חטיבה, משרד מבקר המדינה

צביה שמעון – מנהלת מִנהלת סל"ע

עדיאל שומרון – סמנכ"ל לתפעול – מנהלת סל"ע

עו"ד איתי אהרונסון – יועץ משפטי, מנהלת סל"ע

דניאל שטרול – יועץ תחום חברתי, מנהלת סל"ע

ציפי חורי – יועצת, מפקחת מורים יועצים, משרד החינוך

יורם אזולאי – סגן מנהל מחוז דרום, משרד הרווחה

אורי ישראלי – רפרנט ביטחון באגף תקציבים, משרד האוצר

שמואל כץ – יו"ר מזכירות הגוש המאוחד, ניסנית

עזרא אלדר – תעסוקה, גני טל

ליאור כלפא – יו"ר ועד המתיישבים,

יהונתן חיון – ועד המתיישבים

יונתן בשארי – ועד המתיישבים

ימית מרדכי – ועד המתיישבים

חגית ירון – אחראית קהילות מטעם הוועד

חנה פריידין

שרון רפאלי

מצבם של בני דור ההמשך ב"ניצן"

בוקר טוב. שמעתי לראשונה את נושא דור ההמשך בביקור שערכנו ב"ניצן", ואז הבטחתי לצעירים שנקיים על זה ישיבה נפרדת, ולא כחלק מהישיבות האחרות שנדונו ב"ניצן". אנחנו מייחדים לכם את הישיבה הזאת, ונותנים לכם את רשות הדיבור וההסבר. בבקשה.

אני במקור מגני טל, בן 27, נשוי + 1. גרתי בגני טל מ-1980, הגעתי לשם בגיל 10 חודשים. אנחנו פה כדי להשמיע את הקול של חתך אוכלוסייה לא מבוטל, אבל גם לא גדול במיוחד, שהחוק התעלם ממנו בשיטתיות מכוונת, לדעתנו. האוכלוסייה הזאת מורכבת משלוש אוכלוסיות קטנות: חיילים משוחררים שהשתחררו אחרי היום הקובע; זוגות צעירים שעברו לגוש אחרי היום הקובע; ורווקים למעלה מגיל 21 בני המקום שחיו בגוש ולא מימשו את זכויותיהם.

החוק יוצר מצב מוזר שאנשים שגרו בגוש והגיעו לפני היום הקובע ועמדו בקריטריונים של החוק מקבלים דברים שאנחנו, בני המקום, תושבי הקבע, לא מקבלים. אנחנו מבינים שהרציונל של החוק בא למנוע מצב שאנשים שאינם תושבי הקבע של הגוש יסחטו את המערכת. אבל נוצר מצב מגוחך שאנשים כמונו שחיו כל שנותיהם, וכל התכנונים העתידיים שלהם היו לחיות בגוש – מתעלמים מהם לחלוטין, וזה גורם להרבה עוולות שפוגעות בנו.

תזכירו מהו היום הקובע.

6 ביוני 2004. יום החלטת הממשלה.


מה מצבכם כרגע? מבחינת החוק, אתם כלום?

"כלום" זאת הגדרה מצוינת.

מייחסים לבגין את האמרה שגם הדברים שידועים, צריכים שייאמרו. לכן אני שואל כדי שהדברים ייאמרו בצורה ברורה ומפורשת.

אנחנו נמצאים במצב מוזר היום כי המדינה הכירה בנו, אבל בתור מעין "בנים ממזרים". היא נתנה לנו דיון בקרוון לפנים משורת הדין, וכך היא כיסתה את עצמה. היא נתנה לנו ביד בנימין קרוון של 40 מטר, וזהו.

מה עם מענקים?

לא קיבלנו.

מענקי ותק.

הם אומרים שמענקי ותק הם לא מקבלים.

לא רק ותק, גם המגורים הזמניים- -

מענקי ותק מקבלים. כל מענקי התארגנות המעבר. יש התארגנות, יש מעבר, יש סיוע בהסתגלות, במציאת עבודה. גם אני שעבדתי במשק של אבי לפני היום הקובע, זכאי לגובה של משכורת אחת. זה גם מצחיק.

מה באשר לדיור הקבע? למה אתם זכאים?

הבנו את המצב, והבנו שאתם כאן כדי לשפר את המצב. מאחר שאתם יודעים את המפה לבוריה, מה הייתם מצפים שייעשה ולא נעשה?

קודם כל אנחנו מבקשים הכרה בנו ובכל האוכלוסייה שהחוק התעלם ממנה במכוון, לדעתי.

מה המשמעות של הכרה?

יש הרבה אנשים שהתחילו לעבוד והשקיעו בעסקים, והחוק לא מתייחס לכל פיצוי שמגיע להם כי היא הייתה אחרי היום הקובע.

יונתן, שים את החוק רגע בצד. אנחנו מדברים על מציאות מסוימת שהיא קשה לכם. אנחנו רוצים לראות מה אפשר לעשות כדי להקל עליכם. כשאתה אומר "הכרה" אני רוצה שנפרט לעצמנו מה זאת ההכרה. מה המשמעויות שאתם מתכוונים בהכרה. נדבר בשפה ברורה, לא בסיסמאות כדי שנצא קדימה.

ראשית, יש נושא תעודת הזכאות להנחה ברכישת דירה מדרום לאשקלון, שאנחנו לא זכאים לה. אנחנו מדברים על האפשרות שאנשים יוכלו לקנות אדמות ושטחים בניצן במחיר מוזל; פיצוי הולם במה שקשור לתעסוקה- -

מה זאת אומרת פיצוי בתעסוקה? אתם חבר'ה צעירים.

דווקא בגלל זה.

ימית תוכל לספר לך.

אני מבינה שאתה רוצה להיות בעל יכולת לרכוש דירה או קרקע במחיר מוזל סמוך לקהילה שבה אתם חברים.

אני התחתנתי בנובמבר שאחרי התאריך הקובע. מבחינת החוק כל מה שעשינו אחרי התאריך הקובע כאילו לא עשינו. זאת אומרת, במנהלת סל"ע אמרו לי שמבחינתם אני רווקה. כשהתחתנתי עברתי לרפיח-ים, ושם פתחנו עסק למחשבים. בזמן הפינוי לא הייתי זכאית לא להובלה, לא למגורים זמניים – לכלום; וגם על העסק שלי לא הייתי זכאית לפיצויים. בשלושת החודשים האחרונים בגוש נחלנו מפלה בעסק, וגם כשיצאנו מהגוש לא היה לנו דיור ומקום לעסק כי העסק שלנו היה בבית. שלושה חודשים היינו בלי בית. כשיצאנו מהגוש נתנו לנו 10 ימים להיות במלונות, ואחרי 10 ימים אמרו לנו למצוא את עצמנו. מצאנו את עצמנו ישנים באוטו ובחניון של מלון בתוך אוהל; מצאנו את עצמנו מגיעים למנהלת ומסדרים את הדברים שלנו באוהל של המנהלת ואומרים להם שאין לנו בית אחר, זה הבית שלנו כרגע, וביקשנו מהם אופציה. ולא נתנו לנו שום אופציה. שלושת החודשים האלה גרמו לי לאבד את הדבר היחיד שקיבלתי מהפינוי – זכאות על הוותק שלי. הייתי משנת 1979 בגוש קטיף, ו-130 אלף שקל הלכו תוך שבוע. נשארנו אפילו בלי כסף לאוכל. בעקבות המצב או שלא בעקבותיו אושפזתי בבית חולים במשך חודש. עדיין יש לי בעיות, והרופאים עדיין לא יודעים מה יש לי. בסופו של דבר קיבלנו קרווילה לפני שלושה חודשים, ומכאן והלאה אנחנו לא יודעים מה. אנחנו עדיין בחובות, ואנחנו מקווים שיהיה לנו עתיד. כרגע אין לנו עתיד בניצנים.

קודם כל אני מאחלת לך שתהיה בריאה כמה שיותר מהר. יונתן פנה אלייך כדי שנבין את נושא התעסוקה. את אומרת שהתחלת לבנות עסק בנושא מחשבים, והפינוי –קטע את העסק הזה, ונשארת בלי עסק ובלי פרנסה, שום דבר. העסק הזה שבניתם, הרי אפשר להקים אותו בכל מקום אחר, נכון?

התאריך הקובע הוא שנה וחצי- - -

שימי את זה רגע בצד.

זה חשוב כי בשנה וחצי האלה הייתי חייבת להמשיך את החיים שלי ולבנות את עצמי. זה לא שעבדתי בחוץ ויכולתי לעשות משהו אחר. לא יכולתי לעצור את חיי. בנינו עסק שגרם לי למפלה איומה בעקבות הפינוי. ברגע שקיבלתי קרווילה התחלנו לשקם את העסק, אבל זה להתחיל הכול מהתחלה, זה לבנות שוב לקוחות חדשים כי הלקוחות שלנו התפזרו בכל הארץ. בשנה הראשונה להקמת עסק זה קשה מאוד, במיוחד כשיש מינוס בבנק – אדם הזמין מאתנו מחשב, ואני לא יכולה להביא לו את המחשב, אלא אם כן הוא משלם לי עליו במזומן. זה קשה.

גרנו בבתים נפרדים כי חלקנו אנשים נשואים, וחלקנו רווקים, ומכיוון שלא גרנו בבתים האלה בתקופה האכשרה שקבועה בחוק לא קיבלנו עליהם כלום. כמובן, גם לא הוכרנו בתור דור ההמשך של ההורים שלנו, כך שבעצם ההורים שלנו עברו למקום חדש שהוא כבר לא שלנו. הבית שלנו נהרס, והבית של ההורים שלנו נהרס. כל נחלה אחרת שמגיעה לנו – אין. אין שום אפשרות שנוכל לרכוש דירה במקום סביר. קטעו לנו את כל ההתפתחות הטבעית שהייתה לנו בגוש. הכול התפתח קדימה בקהילה שאתה נמצא בה, וזה אין לנו.

עברה שנה וחצי, מישהו שמע מכם? אתם דיברתם עם מישהו, העליתם את הנקודה הזאת?

כבר לפני הפינוי התחלתי לשלוח פקסים לחברי כנסת, לכל מי שיכולתי לחשוב עליו. אחרי הפינוי ניסיתי לבדוק עניין של תביעה לבג"ץ, אבל לא ידעתי איך להתמודד עם העניין הזה כי אין לנו ניסיון בתחום הזה. התייעצנו עם עורך דין מירון שאמר לנו שאין לנו בכלל "קייס" ובסיס למה שאנחנו אומרים. מההתחלה הרמנו ידיים. לפני חודשיים ראיתי שיש עניין לשנות את חוק פינוי-פיצוי, אז אמרנו שאולי שוב יש לנו אפשרות להאיר את עיניכם.

אנחנו גם ניסינו לפעול במסגרת ועדת חריגים של מנהלת סל"ע. להגיד לך שזה עבד, זה רחוק מאוד מלהיות נכון. הסתבכנו שם, והם מסתבכים עם עצמם, כל הנושא הזה לא היה ברור בכלל. הקבוצה שאני נציג שלה דיברה על בג"ץ עתידי שייתן מענה צודק לבעיה שלנו כי לא ראינו פתרון אחר. אבל עכשיו כשאנחנו פה זה הדבר הראשון שהיינו צריכים לעשות – ללכת לבית המחוקקים. בשביל זה אנחנו פה.

מנהלת סל"ע נתנו לנו תשובות כמו: "לבי אִתכם, נפלתם בין הכיסאות, הייתם צריכים להתחתן לפני 4 שנים ולא עכשיו".

החבר'ה הצעירים די סמכו על ההנהגה שלהם שתקדם, תפתור, תיצור. זאת אחת הבעיות –גם הצעירים וגם הקהילות סמכו; ההנהגה משתדלת, אבל כולנו מכירים את המערכות ואת ריבוי המשרדים שעוסקים בנושא, אבל היא מגיעה ללא תוצאות. הם כבר לא סומכים על ההנהגה שלהם. זה אולי ניצנים של קולות שלצערי, התחילו לפרוץ בשטח וייצרו כאוס בתוך העסק. מעבר לכך, לצעירים הייתה האופציה להמשיך את חיי הקהילה שלהם בגוש קטיף, וכך הם ראו את הדברים. הסיפור של ימית הוא סיפור אופייני: תושבת נצר חזני שהחליטה בגלל אופי היישוב לעבור ליישוב רפיח-ים לאחר שהתחתנה, כי ראתה את כל עתידה בגוש קטיף, וזה נקטע. שלא לדבר על העסק שלה. כנראה, אין לוועדה די כלים לפתור מקרים כאלה שנופלים בין הכיסאות. היום הקובע הוא עניין לא פשוט. לצערי הרב, אם אנחנו מבינים מהקולות של משרד ראש הממשלה חוסר הנכונות לתיקון החוק, אלא לפתור בדרכים כאלה ואחרות, זה סוג המקרים שגם אחרי הפתרון המוצע הוא נופל בין הכיסאות. הזוג שהשקיע את מיטב כספו בגוש קטיף, הכסף הזה ירד לטמיון, ואין שום פתרון. וגם למנהלת סל"ע אין יכולת לתת מענה על פי החוק, גם אם יהיה הרצון הכי טוב בעולם.


מה שעולה מהצעירים, ונשמע מהמבוגרים בצורה הרבה יותר חזקה, זה הרצון להמשיך עם הקהילה. הבעיה הזאת היא חזקה יותר מתמיד. מתברר שבחלק מהמקומות שהציבור שלנו מגיע אליהם, אין אפשרות להמשיך את חיי הקהילה ואת הדור הצעיר כפי שהיה בגוש קטיף. זה אינטרס של המבוגרים, לא פחות משל הצעירים. לצעירים יש אינטרס לבנות את ביתם, ולמבוגרים יש אינטרס שהם לא יימצאו ביישוב הולך ומזדקן. אם הנושא הזה לא ייפתר, לא תיווצר בעיה רק של הדור הצעיר של בני 25 ו-27, אלא תיווצר בעיה נוספת: לא יגיעו לשם גם חבר'ה בני 35. ייווצר שם בית זקנים. תהיה שם אוכלוסייה טובה, אבל היא תהפוך להיות אוכלוסייה שתיפול על המדינה. זאת המציאות שיש לפנינו. ברוב המקומות הפתרונות הגיעו מהצהרות של המדינה; בחלק מהמקומות זה היה לבקשת המתיישבים, אבל היום זה כבר לא רלוונטי. במסגרת כל הדיונים הייתה הבנה של "העתק-הדבק" כמו במחשב – כמו שחותכים את הפרוסה של העוגה, חותכים אותה ושמים אותה במקום חדש, כך חותכים את נווה דקלים ומדביק אותה במקום אחר בארץ. היום המציאות היא לא כזו, וזה יעכב. צביה יודעת את זה, ויש לנו הרבה שיחות טלפון בנושא הזה. לא יהיו הגרלות. מי שמצפה להגרלות בפברואר או בינואר – לא יהיו הגרלות. הקהילות לא ילכו הפעם בלי הפתרונות האלה – לא פתרון עולה. ברור לנו שאנחנו לא יכולים לסחוב כאן פתרון ל-10 שנים, אבל גם ברור לקהילות שצריך ליצור מצב בהקמת היישוב של כניסה של אוכלוסייה הטרוגנית בגילאים. כרגע אין לזה מענה.


הועלה פתרון הקרווילות. כמי שמלווה את התהליך הזה מראשיתו, גם בהתחלה לא היה פתרון בקרווילות למשפחות האלה. זה היה אחרי הרבה מלחמות, ותוך כדי כך המנכ"לים השונים הבינו את הצורך בזה, אבל חיפשו איך "לקמבן" את המערכת כדי לפתור את הבעיה הזאת מתוך הבנה שזה נכון לקהילות, ולתת אפשרות לחבר'ה הצעירים שמוגדרים בחוק לא זכאים לגור יחד עם הקהילה באתרי קרווילות. כי לכאורה, לפי עמדת האוצר, בדיון שהשתתפתי במשרד האוצר כשאהוד אולמרט היה שר האוצר, נאמר חד-משמעית שהקרווילות נועדו אך ורק לזכאים.

גם במשרד המשפטים.

לשמחתי הרבה, אנשים שחיים את המציאות של אנשי גוש קטיף ועובדים מולם יום יום הבינו את זה. ככה זה גם היום, אבל היום אנחנו נתקלים ברצון לשים את זה על השולחן. מבחינת מנהלת סל"ע – מחר לפתור את הבעיה הזאת כי זה משחרר העתקה קהילתית של קבוצה לא קטנה. במשרדים הנוספים המכשולים בדרך גדולים, ואם לא תהיה החלטה של ראש הממשלה בכבודו ובעצמו העסק הזה לא ייפתר, והוא לוקח אותנו למקומות אחרים לגמרי שאני לא ארחיב עליהם.

לא הבנתי מה זה "לוקח אותנו למקומות אחרים לגמרי".

אני לא מכירה את המקרה של ימית, ואני גם לא רוצה להתייחס למקרים פרטניים. לכן אומר כך: גם ראש הממשלה, גם המנכ"ל וגם מנהלת סל"ע ואחרים וגם משרד האוצר ומשרד המשפטים – כולם רוצים לפתור את הבעיה של הלא זכאים שהם דור ההמשך או הבנים הממשיכים – איך שתקראו לזה.

הנושא עלה גם אתכם וגם בלעדיכם עשרות פעמים בוועדות חסמים במנהלת סל"ע. בדקנו ובחנו המון אפשרויות והגענו לכמה פתרונות: ראשית, נחצה את המגרשים הגדולים ונעשה מהם מגרשים של רבע דונם; שנית, לאפשר למי שרוצה לבנות לבן שלו במגרש של ההורים הגדלת אחוזי בנייה וגם בנייה של "דו"; שלישית, לתת הלוואה של 130 אלף שקלים, שזה בערך 30 אלף דולר, בתנאים חסרי תקדים – 4% ל-28 שנים, וזה יוצא החזר של כ-670 שקלים בחודש. ההלוואה שאנחנו נותנים היא כמעט 60% ממה שזה יעלה. לדעתנו, זה פתרון טוב ונוח, ואף אחד במדינה לא זוכה לו. כמובן, גם לא הוציאו אף אחד מהבית, אני מכירה את כל הטיעונים. אחרי הרבה מאוד נושאים שנלחמו עליהם ופתרון כזה או אחר, אלה שלושת הדברים שבאנו אתם, וזה מה שאנחנו מציעים. לדעתנו, זה נוח, זה מאפשר לדור ההמשך בעיקר בניצן ובניצנים כי שם הבעיה. בגולף הולכים להגרלה וסומכים שמה שאנחנו יכולים לעשות נעשה גם אם הם ילכו להגרלה. לא צריך בשביל זה להשאיר את המשפחות בקרווילות ולהמשיך לסבול. אבל אם אנחנו רוצים לפתור את הבעיה אנחנו נפתור אותה גם אם תלכו להגרלה או לא. לא בגלל זה מעכבים הגרלה. אני אף פעם לא אמרתי לכם מה לעשות, אני אִתכם בכל – מה שאתם רוצים נעשה.


מנהיגי ניצן ביקשו לתת לכל ילד במשפחה. אני סברתי שילד נשוי או רווק יכול ללכת על פתרון של פטור ממכרז או בני מקום וכדומה. - - -יכול לפתור את הבעיה יכולים לפתור אותה גם ילדים אחרים. בעינינו זה פתרון הולם, ראוי ומאפשר לילדים וגם לזכאים ללכת עם הקהילה. גם לאחרים שאין להם כסף, כמו עולים חדשים שהגיעו לשם מכל מיני מקומות, אנחנו מנסים למצוא פתרון. לדעתי, מצאנו; אנחנו בקשר עם ההנהגה. אנחנו עושים הכול כדי שכל הקהילה תועתק ליישובים החדשים מהיישובים שמהם יצאו.

הפתרון הזה הוצע להם רשמית על השולחן, בנייר?

בנייר לא. לכן הצעתי את זה.

יש כמה דברים שצריך לדייק בהם לגבי המגרש הקטן. גם ההצעה הזאת וגם ההצעה שצביה הציעה לנו במשרדה ל-50% עבור הבנים, אלה הצעות מצוינות. זאת הצעה מעולה, אבל ההצעה של המגרש הקטן משאירה את המגרש הקטן במחיר של המגרש הגדול. היא לא הופכת את המחיר למחיר מוזל יותר- -

מחיר של מגרש גדול הוא בממוצע 100 אלף דולר. אם נחצה את המגרש זה לא יעלה 50 אלף דולר, אבל בערך 60. לכן זה לא אותו מחיר. אתם מקבלים מחיר של 60%, ולכן יורדים 6,000 דולר, ומתוך זה אם ילד מקבל 30 אלף דולר הלוואה, זה פתרון סביר וזה אפשרי.

המענה שאתם נותנים הוא לבנים ולילדים. אנחנו לא בנים ולא ילדים, אנחנו דור ההמשך. אנחנו היינו יכולים לממש את הזכויות שלנו בגוש, וליהנות מתנאים אחרים לגמרי אם החוק לא היה כזה דרקוני. בנו זה פוגע. ההצעה שלכם אולי טובה לילדים, אבל לא כלפינו, אנחנו נתקעים עדיין באמצע.

אני לא מבינה מה זאת אומרת "לילדים, אבל לא לנו".

אנחנו נפלנו בין הכיסאות. אנחנו לא בנים ממשיכים, ולא רוצים להיות בנים ממשיכים כי אנחנו דור המשך. היו לנו זכויות שלא הייתה לנו הזדמנות לממש אותן. אבל הלכנו לקראת זה, כי תכננו את החיים שלנו בגוש. מה שקטע את זה, זה הפינוי. אנחנו 6 ילדים במשפחה, ולא הגיוני שאני אקח את הזכות של אחיי ואחיותיי- -

ממש לא.

אבל זה מה שקורה.

כל האחים שלך שהם בני למעלה מ-18 יכולים לקחת את זה ולקבל מגרש.

לקבל מגרש בחפץ חיים?

לא דיברנו על חפץ חיים. אני דיברתי על ניצן-ניצנים. אני אשמח לשמוע שיש לי היכולת לעשות את זה גם בניצן ובניצנים.

בחפץ חיים אמרתי פעם, ואני אומר שוב: זה ההסכם הכי טוב שניתן למפונים. לכן- - -

יהיו הרבה אנשים שירצו לפתוח את ההסכם הזה. לא כדאי לפתוח.

כל אנשי ניצנים היו מוכנים להתחלף אתך.

אני מבינה שילדים בני למעלה מ-18 יכולים ללכת על העניין של המגרש הקטן בניצן, ניצנים וגולף, שההשקעה הכספית בו היא לא השקעה גדולה, ואני מבינה שיש גם כל מיני הטבות כמו הלוואות וכדומה. גם לפי שפת הגוף של חגית ושל ליאור אני מבינה שזה נראה לכם פתרון הולם.

ממש לא. כשהצגנו את הצורך של הצעירים להגיע להעתקה קהילתית ואת הצורך של הקהילה לראות את הדור הצעיר שחי אתה – אנחנו מכירים את האוכלוסייה שלנו, בתוך עמנו אנחנו יושבים, ואנחנו מבינים גם את האפשרויות הכלכליות שיש. פתרונות של הלוואות לא יהיו מקובלים עלינו. אני לא נכנס לעניין שמאות הקרקע כי כרגע זה לא הנושא לדיון, זה פרק בפני עצמו. אבל להגיד למשפחה צעירה שעומדת להיכנס ליישוב לשים 60 אלף דולר על מגרש של 300 מטר כדי להמשיך את חיי הקהילה שלך עם הקהילה שבאת אתה מול חלופות אחרות שיש, זה לא מספיק. כי אף אחד מפה, לפחות חלק גדול מההנהגה של גוש קטיף, לא נצמד לפרויקט מסוים בגלל המיקום הגיאוגרפי שלו בארץ. חיפשו מקום שישמר את מקורות התעסוקה שהיו לנו מחוץ לגוש ומקום שמאפשר פתרון מהיר להעתקה קהילתית. על זה התבססו הדיונים עם אילן כהן, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בזמנו, בנושאים האלה. אף זוג צעיר לא ייקח הלוואות למגרש של 60 אלף דולר כשיש לו אלטרנטיבות בקהילות נוספות מתוך הגוש והצעות הרבה יותר זולות ומגרות. אז אני לא אלך עם הקהילה הזאת, אלא עם הקבוצה השנייה. זה יפרק את הקהילות של ניצן-ניצנים, ואולי גם של גולף, אולי לא. נציגי הגולף גם כאן, אז הם יכולים להציג את העמדה שלהם- -

זאת אחת הפעמים היחידות שאני לא כל-כך מבינה מה שאתה אומר. אנחנו רוצים למצוא פתרון הולם, אבל הפתרון צריך לעבור ביקורת של האדם הסביר במדינת ישראל כי אנחנו לא רוצים לעשות שוב סגרגציה של ה"כתומים". אנחנו לא רוצים כעס ולא שיצביעו עליכם. צביה אומרת נכון, לקחו את האנשים האלה ממקומם וצריך לתת להם מענה הולם. המענה ההולם צריך להיות בקנה מידה ערכי של העולם שבו אנחנו חיים, דהיינו החברה במדינת ישראל. הבנתי את הצורך בדור ההמשך ובקרקעות, הבנתי את הצורך בקהילה ובהמשכיות של הקהילה ולא להיות מה שנקרא "בית זקנים". יחד עם זה אני מוכרחה לדבר גם על הוגנות. לכן הרשיתי לעצמי להפריע לך ולבקש ממך להסביר. יונתן אמר מאוד יפה, ואני מאוד מעריכה את דבריו, שהוא מבין את הרציונל של החוק. כלומר אנחנו צריכים להבין שמצד אחד צריך לתת פתרונות הולמים, ומצד שני צריך לדעת שיש גבולות גם ליכולות וגם לחלומות שלנו.

אני לא מצפה להשוות אותי עם אוכלוסייה רגילה במדינת ישראל, וזה לא נוגע לקהילה שאני חי בה. זה לא מתקבל על הדעת מבחינתי. אחרי כל התהליך שעברנו אני לא מצפה להשוות את התנאים. מצד שני, מכיוון שאני מכיר את הנפשות הפועלות בעניין, אם זאת ההחלטה הסופית של מדינת ישראל, אני מציע שנשים את הדברים על השולחן, שזה סוף פסוק מצד מדינת ישראל. המשמעות היא שהקהילה הזאת משנה כיוון, והיא תחפש מקום אלטרנטיבי בנגב כדי להקים את הקהילה מחדש ולאפשר לקהילה חיי קהילה כמו אלה שהיו לה בגוש קטיף.

אתה תפרק אותה משום שאתה תגרום לאנשים שלא ירצו ללכת לשם שתהיה להם בעיה.

עדיף לאנשים כרגע, אולי לטווח הקצר, אבל בעוד 10 שנים הם יתפרקו לבד. ראינו שהחיפזון בתהליך הקהילתי הוביל בהרבה מקרים לסיום רע. אני לא התכוונתי לומר את זה, אבל הדברים שלך גררו אותי לזה: היום יש בדיקה רצינית לבדוק חלופות אחרות, אם זה סוף פסוק. יכול להיות שזה מה שהמדינה יכולה, ואין אפשרות אחרת. אולי הפסדנו שנה וחצי; הלך זמן יקר; כל הדיונים שהיו לפני-כן היו דיוני סרק; כל הפגישות ברמת מנכ"לים היו בזבוז זמן. צריך לשים את הדברים על השולחן. אני מציע לקבוע יעד שבו ייאמר חד-משמעית, ואם ייאמר חד-משמעית הקהילות יעשו הערכת מצב, ולהערכתי, תוך שבועיים נגיע לשולחן הדיונים עם כיוונים חדשים לגמרי שלא עלו מעולם על השולחן. הם ילוו חלק לא פשוט בקהילה, ואין לי ספק שדבר כזה ישאיר מאחור 30-20 משפחות שלא יהיו בנויות לתהליך המחודש של הקהילה. אבל מי שמנסה להבין מה זה חיי קהילה, ומה הוא רוצה לראות בעוד 10 שנים הוא לא ייכנס למלכודת הזאת. למרות שלכאורה כשאזרח במדינת ישראל שומע את זה הוא חושב שזאת הצעה נדיבה ברוך- השם.

אני לא יכול שלא להתייחס לסיפא של ידידי ליאור ולומר שהבחינה הזאת צריכה להיעשות בקפידה יוצאת דופן. יש מחירים לכל דבר שעושים. לשנות כיוון – שום רכבת לא יודעת לשבור ב-90 מעלות, היא מתהפכת. ואנשים יותר כבדים מרכבת, הם לא מורכבים רק ממכונות, יש להם דברים נוספים. אני לא רוצה להגיד יותר מזה.

צביה, האם אפשר שהדברים יהיו כתובים. יש ניסיון לא טוב מהעבר, לא אצלך. אני גם לא רוצה להאשים אף אחד. בדרך כלל כשהמדינה אומרת משהו היא כותבת וחותמת למטה. אז זה מחייב.

ייצא כתוב. ביקשנו ממשרד האוצר את התנאים המדויקים. כשנקבל את זה- -

מה ההערכה שלך, שבוע- שבועיים?

עד יום ראשון, שני.

קיבלתי תשובה, תודה.

דבר נוסף שאני לא בטוח שהבנתי בעניין גודל המגרשים ומחיריהם, האם מגרש קטן 250-300 עולה כ-25 אלף דולר, כלומר חצי מ-60-50 אלף דולר?

אין מגרש בעלות של 50 אלף. יש מגרש של חצי דונם ב- 100 אלף דולר

זאת הערכת השמאי. מי שמקבל חצי דונם, כמה כסף הוא משלם על המגרש הזה עם התשתיות?

עם התשתיות, 60 בערך. אין לנו הערכות שמאות סופיות.

בערך.

מי שמקבל קטן משלם 60.

כ- 60?

כמה הוא משלם על מגרש גדול של חצי דונם?

100 אלף דולר.

מי שזכאי להחזיר את הכסף שהוא קיבל בפיצויים, ומקבל מגרש.

כמה הוא משלם?

50 אלף דולר.

אני יכול להגיד לך במדויק: העברנו כספים למדינה לפני יומיים – 231,500 ₪ בגין קרקע מפותחת- -

שזה 55 אלף דולר. גם מי שמקבל מגרש קטן משלם את המחיר הזה או דומה לו. זה לא שזה מחיר מסוים, ומי שמקבל מגרש משלם את מחצית הכסף. זה לא המצב.

אתה מדבר על זכאים.

כן.

זכאי שלוקח מגרש קטן וקיבל בעבורו 35 אלף דולר- - -

אבל אם הוא זכאי שקיבל 50 אלף דולר- -

הוא משלם 50.

אנחנו אמרנו לכם, ואנחנו אומרים שוב שאנחנו לא רוצים שמישהו שקיבל כסף עבור מגרש גדול ייקח מגרש קטן.

לימית לא כתוב בתעודת הזהות שלה שהיא לא זכאית. "לא זכאית" אנחנו קבענו, כי קבענו מי זכאי, וממילא כל השאר לא זכאים. זה בסדר, אבל לא יכול להיות שכל אחד יגיד שהוא זכאי; לא מדובר על מישהו שאנחנו חושדים בו שהוא שב"ח או רמאי או גנב. אנחנו מדברים על אנשים שכולם מסכימים שחיו שם, והם בני המקום. בידינו המחוקקים לשנות את הדבר הזה. הפה שאסר הוא הפה שמתיר, וכן להפך. זה לא אומר שכל בעיה שעולה על השולחן אנחנו משנים לה את החוק ומסדרים לה את העסק. ראוי שהעניין ייבחן שוב במדינה, וחלק מהבעיות ייפתרו או בשינוי חקיקה – אני תמיד אומר לכם שאם אתם יודעים לעשות את זה בוועדה מיוחדת, מבחינתי זה מספיק, אנחנו לא צריכים חקיקה בשביל החקיקה. ויכול להיות שצריך חקיקה כי המחוקק חוקק חוק שיש אנשים מסוימים שהם לא בעסק, ועכשיו אנחנו עומדים מול הצהרות שלהם. אף אחד לא יכול להתעלם, ואף אחד לא רוצה להתעלם, רוצים לפתור להם את הבעיה. מה שייפתר בדרך של ועדות, בסדר גמור; ומה שלא, צריך לבוא כנראה בחקיקה – אני לא רואה מנוס מכך.

אתה גם מבחין בין שתי האוכלוסיות, דור ההמשך ובנים ממשיכים, שיונתן דיבר עליהן קודם?

אני לא עושה את ההבדל הזה. המדינה השכילה והבינה שלמי שהייתה אופציה לרכוש זכויות לבית של עמידר, מתחשבים באפשרות הזאת בתור אופציה, הוא לא רכש. אם מבקר המדינה או האיש מהרחוב וישאלו, מה זאת אומרת, אתה נותן לו זכויות רעיוניות כי הייתה לו אופציה? כן. יש מושג כזה בחוק ובחיים; גם בתל-אביב זה קורה.

אתה אומר שהאוכלוסייה הזאת מסומנת, אתה יודע בדיוק מי גר שם.

יונתן אומר, אני גרתי שם. לא באתי מהר בלילה, אלה היו חיי. הוא רצה להמשיך לגור שם, היה מגרש בנצר חזני והוא יכול היה לקבל אותם במחירים קרובים לאפס - -

30 אלף.

- - בא מישהו ועקר אותו, ואז הוא שואל למה שלא יהיה לו דבר דומה למה שהיה לו, לא בדיוק כזה. אני חושב שהוא צריך לקבל קצת יותר כי הוא נפגע.


יש תופעה של גדיעת הזיתים. יש דיונים אינסופיים על כך, ושמעתי מנכ"ל חשוב שאומר שבעוד שנתיים צריך להוציא את הדגים מים סוף. בסוף לוקחים את יונתן, ואף אחד לא שואל אותו; לא אומרים לו שנתיים ולא אומרים לו "לאט-לאט", לא אומרים לו לסדר לעצמו "בריכות" אלטרנטיביות. הוציאו אותו.

לכן אנחנו יושבים פה.

בתור מי שבדק את זה, ועדת המשנה שאנחנו יושבים בה התכנסה הכי הרבה פעמים, סיירה הכי הרבה פעמים. הרשו לי, בשמי ובשם האחרים, להגיד תודה לעמירה שמנהלת את זה, ובעיקר מכיוון שיש לזה תוצאות. תודה, ושיהיה לך כוח להמשיך, זה לא קל.

אם אנחנו יודעים לזהות את האוכלוסייה, על כמה אנשים מדובר?

בהערכה הגסה שלנו יש כ-900 איש. זה בערך 10%.

אני מייצג את החבר'ה שהולכים לגולף, ובעזרת השם ביום רביעי אנחנו יוצאים להגרלה.

אני מחזק את כל מה שאומרים חבריי, הן ליאור כלפה והן את יונתן בשארי. אני כואב את כאבו כי גם אצלי בקהילה חיים עם הדבר הזה. לנו מפריעים כמה דברים. אנחנו יוצאים ביום רביעי לגולף. אני לא יודע מתוך 100 אנשים שנרשמו וזכאים והעבירו כסף למדינה למי יש יכולת לבנות שם. עשינו את הדבר הפשוט: קודם כל לקחנו אדמה כדי שיהיה לנו נכס ביד. על מה אנחנו מדברים בכלל?

אני שם את האצבע המאשימה מול האוצר ומול מקרקעי ישראל ומול עיריית אשקלון, נראה איך נעשים כללי המשחק. לפני ששמתי את הלבנה הראשונה, אם קניתי ב-55 אלף דולר אני צריך להוסיף עוד 25 אלף דולר. אני צריך לקחת הלוואות רק בשביל לשלם את המסים ואת האגרות, את ההיטלים ואת חיבורי החשמל והטלפון, רק בשביל להתחיל לבנות. קיבלתי סכום כסף מהמדינה; אצל דור ההמשך זה רחוק מהמציאות. גם אם הוא ירצה ותיתנו לו את הטבה שמדברת עליה צביה, כשהוא יישב בבית ויעשה את התחשיב זה רחוק מהמציאות. הבעיה היא הביצה והתרנגולת: ההורים הוותיקים בדרך כלל מסייעים לילדים בעזרה לבנות את עתידם, אבל לנו אין היכולת לתת כי אנחנו נקלעים לצרה.

אנחנו קודם כל צריכים להתייחס לכבוד האדם. קודם כל, אנחנו צריכים לתת לאדם לבנות את ביתו, לפי מה שהיה לו. אם היו לי 80 מטר אני לא רוצה לבנות עכשיו 140. רק לשחזר את מה שהיה לי, לא יותר. אין לנו היכולת הזאת. אנחנו קורסים, אנחנו כבר מגיעים למשרד הרווחה באשקלון. אנחנו כבר לא מסוגלים להמשיך יום אחד קדימה. אני שומע על תיקוני חוק והצעות כאלה ואחרות – בעוד חודש זה לא מתאים לי. צביה שאלה אותי אם יכול להיות שאנשים עושים עסקאות עתידיות עם האדמות האלה. אמרתי לה שיכול להיות שכן, אבל לא מתוך כוונה רעה, אלא מתוך כוונה לבנות בית בסופו של דבר. זאת המטרה העיקרית.

סליחה. אני קיבלתי עכשיו הודעת טקסט שיורי שטרן נפטר.

נודה על האמת, יורי שטרן היה יושב ראש הוועדה לביקורת המדינה יותר מפעם אחת – בכנסת ה-16 וגם בכנסת ה-17.

הוא הגה את הרעיון של ועדת המשנה הזאת.

הוא הקים אותה. נקדיש את הדיון הזה לזכרו.

אני מבקש להביע צער. אנחנו מאוד מעריכים את מה שהוא עשה מהיום הראשון. הוא היה אחד מעמודי התווך שסייעו למפונים.

נכון מאוד.

קשה לי להמשיך להגיד את הדברים אחרי הדבר הזה. אני מקווה שהמסר שלי עבר. אני מודה לכם על ההקשבה.


אני רוצה לציין עוד שני דברים: כשאתם מקיימים דיון חשוב שתדעו שיש עוד מפונים שפזורים בכל הארץ- -

קיבלתי את האי-מייל שלך אתמול, ומיד ביקשתי שתבוא.

אני מתייחס לאי-מייל הזה.

ביקשתי בכל לשון של בקשה לומר ובכל אמצעי שיכולתי להשתמש, לומר לאנשים שאנחנו עבור כולם, לא עבור מישהו ספציפי – כולם.

אבל את צריכה להבין, גברתי, שהבעיות שמאפיינות את ניצן הן לא הבעיות שמאפיינות את צפון החבל- -

לכן הפרדנו את הדיונים לכל אחת מהקהילות ולכל אחד שפנה אלינו. לכן אמרתי בתחילת דבריי היא על דור המשך כי שמעתי אותם במקרה בניצן והחלטתי לייחד עליהם ישיבה. זה לא בכדי, כי אנחנו לא רוצים להעמיס על ישיבה אחת הרבה דברים, אלא לקחת נושא אחד, להבין אותו לעומקו ולמצוא לו את הפתרונות הנאותים. לכן כשראיתי את האי-מייל שלך ביקשתי שתבוא היום, אני שמחה שהגעת, אני שמחה ששמענו את דבריך, ואני רוצה להמשיך עם דור ההמשך כי זאת מטרת הישיבה שלנו.

שמעתי את חבר הכנסת אריאל שאמר שבתעודת הזהות של ימית לא כתוב שהיא לא זכאית או כן זכאית. אני לא מסתכל על מי שרק נולד בגוש קטיף. גדלתי שם, וכל התוכניות שלי קדימה היו בגוש קטיף. אני רואה את עצמי כמי שבנה את הגוש לא פחות מההורים שלי, כי גם כשאני הייתי קטן מאוד הייתי בלי חשמל בהתחלה, וגם אני הייתי עדיין בקרוונים. אני בניתי את הגוש לא פחות מההורים שלי. אנחנו לא מבקשים התחשבות כי קצת קשה לנו. קיבלנו הלם, זה גם נכון, אבל לא בגלל זה אנחנו באים. אנחנו באים כי אנחנו חושבים שמגיע לנו בזכות, התייחסות בחוק מאוד צודקת שתענה על הרבה דרישות של דיור, של תעסוקה ושל קהילה. היינו חבר'ה מאוד מגובשים, היום אנחנו כבר לא – המרחק הגיאוגרפי עושה את שלו, אין מה לעשות. זאת פגיעה שאף אחד לא התייחס אליה. אף אחד לא התייחס לפתרון שיכולתי לקנות בית על חצי דונם ב-15 אלף דולר בגוש קטיף. אז נכון שהמציאות השתנתה, אבל לא אני גרמתי למציאות הזאת להשתנות. המדינה החליטה יום אחד שצריך לפנות את גוש קטיף. זה חרה לנו מאוד, לא הסכמנו עם זה, אבל לא נלחמנו עם אף אחד, היינו פסיביים לגמרי. חיכינו, קיבלנו את הגורל שלנו ואת הדין כי במדינה אין לקחת את החוק לידיים. אבל מפה ועד להתעלם ממנו לחלוטין – לא שייך. אנחנו דור שבנה את הגוש לא פחות מההורים שלנו. אנחנו לא מדברים על הילדים הקטנים שגם להם היו בטח תוכניות לגור בגוש. הוא אומר שהדור שלנו מונה בערך 900 איש, אני חושב שזה קצת יותר. אנחנו מדברים על כ-12 מחזורים שאף אחד לא עזב את הגוש – כולם נשארו בגוש בין אם כאלה שהקימו עסקים עצמאיים, בין אם כאלה ניהלו משקים של אחרים, זה לא משנה. גם כאלה שעבדו בחוץ עדיין גרו בגוש, ורק חיכו להזדמנות להיקלט כתושב חבר, כי מאוד אהבנו את הגוש. בנינו אותו לא פחות מההורים שלנו. לכן אנחנו מבקשים התייחסות בחוק, כי מגיע לנו. אנחנו לא מבקשים חסדים. מגיע לנו בחוק.

אתה רוצה פתרון נאות – גם בנושא הקהילה וגם בדיור – גם בתהליך של שינוי חוק או פתרון לאותה קבוצה, או שאתה עומד על כך שיהיה שינוי חוק כדי שתאמר שאתה שינית את החוק?

אני לא רוצה להגיד: "אני שיניתי" כלום. אני רוצה פתרון לכלל דור ההמשך.

אתה רוצה פתרון לא מתוך רחמים, אלא משום שאתה זכאי בתור תושב המקום.

אל תכניסי לי מילים לפה. לא ביקשתי משק. אני לא יודע מה הפתרונות; אנחנו נציגים של דור ההמשך ובאנו להציג בעיה- -

כשאנחנו נדבר על דור ההמשך או כשמנהלת סל"ע תדבר על דור ההמשך, אז זה יהיה עם יונתן, יהונתן וימית? בחרו בכם?

יזמנו פורום, וכרגע אנחנו הנציגים והדוברים שלו.

והחבר'ה מקבלים אתכם כפורום?

ודאי. לפני שבאנו לפה היו לנו הרבה דיונים וישיבות. היינו גם בישיבה אתך בניצן. הדור מאחורינו.

כלומר, כשאתם אומרים משהו אתם מגובים.

ודאי. אנחנו גם דואגים לעדכן את כולם כשצריך.

אם כך, אנחנו מחכים לנייר שיגיע ממנהלת סל"ע ביום ראשון, שני, שיגיד לנו מהן החלופות שהמדינה מציעה ונראה את זה מול העיניים – גם לגבי המטרז', המחירים וכדומה. כמו שליאור אמר, זאת תהיה החלופה שהמדינה שמה על השולחן.

צביה שומעת את ההערות שיש לדור הצעיר וגם לדור הבוגר יותר, והיא תיקח את הדברים הלאה כדי לראות מה אפשר לעשות עם אותו נייר שיונח על השולחן. ליאור אומר שאותו נייר יגרום להם בקהילה לקבל החלטות. כולנו יודעים שלהחלטות יש מחיר לכאן ולכאן, וגם להחלטות המדינה יש מחיר לכאן ולכאן. זאת אומרת, אנחנו נמצאים בתהליך שלא התחיל בישיבה הזאת, אלא הוא מתגלגל כבר איזשהו זמן. לפי הדברים שצביה אמרה כאן יש שיפור גדול לעומת מה ששמעתי כשנציג סל"ע דיבר בניצן. אז היו חלופות הרבה פחות טובות שהמדינה הציעה. לכן אנחנו צריכים להסתכל האם זאת החלופה שהיא ה"dead-end" כדי שנוכל לראות אילו מחירים קהילתיים הקהילה תצטרך לקחת על עצמה. אני עדיין לא סגורה בעניין התעסוקה; הנושא הזה לגמרי לא ברור לי. מצד אחד תעסוקה קשורה למקום המגורים, ליכולותיי האישיות ולהרבה מאוויים שאדם צעיר רוצה להשיג, ולא ברור לי איך זה מונח על כתפי הפינוי; החיבור הזה לא ברור לי. אם אפשר, תאירו לי את הנושא הזה.

הפתרון שצביה הציגה מתייחס אלינו בתור אוכלוסייה - - -. אני לא רואה שום סיבה מדוע אני צריך לקבל הלוואה, ואדם בגילי שהגיע לגוש שלוש שנים לפני היום הקובע, ואפילו לא היה שם תושב קבע, זכאי לפיצוי מלא בגין הדירה שלו. במה אני שונה ממנו? אני גרתי בגוש- -

השאלה מאוד לגיטימית ונכונה. המדינה אומרת שזה מה שהיא יכולה לעשות; אומר חבר הכנסת אורי אריאל, שגם חתום על ההצעה לתיקון החוק, שאם המדינה לא תוכל יש חוק שאפשר לשנות אותו, ולראות איך עושים את זה בצורה אחרת. האופציות הן כמה, לא אחת. מצד שני, גם הזמן הוא מרכיב בתהליך הזה. אתם אנשים צעירים שצריכים להחליט מה אתם עושים עם עצמכם, לקבל את ההחלטה ולהתחיל לקדם את החיים שלכם. לכל דבר שנעשה סביב השולחן יש השלכות על מה שאתם עושים. אנחנו ננסה לסייע במיטב, אבל גם למיטב הזה יש תקרה. התקרה הזאת תהיה ברורה. אתה מדבר על 900 איש, ויהונתן השני אומר שזה הרבה יותר מ-900 – בכל מקרה, זה “bulk” של אנשים מול “bulk” של כסף שהמדינה צריכה לתת לזה פתרונות; לא בחדר הזה, שמאוד קל להיות נחמדים וסימפטיים, אלא משהו שנוכל ליישם אותו אחר-כך. אז שים את הדיור בצד, נצטרך להתייחס אליו לאחר מה שנקבל מהמדינה בתחילת שבוע הבא. הנושא יעזור לי גם לעניין התעסוקה, האם בכלל אנחנו צריכים לעשות את זה --

לפני ששמים את הדיון בצד, יש לי הערה לדברי חבר הכנסת אורי אריאל וגם ליונתן. ההבדל בין אלה שקיבלו לבין אלה שאנחנו דנים בהם עכשיו הוא שלאלה היה, ולאלה לא היה. הייתה להם דירה, הם יצאו מבית ששייך להם, ולכן הם זכאים, וכך הם נקראים. לפחות אלה שבקשר אתי יודעים כמה מאמצים אני עושה כדי שתקבלו כמה שיותר וכמה שאפשר. עיני לא צרה באף אחד- -

גם עיני לא.

- - ואני רוצה שתקבלו את כל הפיצוי בעולם. אבל אין דבר כזה שאין הבדל בינך לבין מי שזכאי היום. השאלה היא איך פותרים את זה. הגענו לפתרון הגיוני. יש גם הבדל בין ההורים לבין הצעירים – אני לא מדברת על חקלאים שחזרו לחקלאות, כי הרבה מהם לא חזרו; או אנשי עסקים שהפסיקו את העסק שלהם ולא בטוח שירצו להמשיך בשל גילם או מכיוון שאין להם כוחות נפש לחזור, או שהם החליטו שהם עשו די. אתם צעירים, אתם יכולים לעבוד; ולהחזיר 670 שקלים בחודש, זה באמת לא נורא.

אני מקבל את דברייך, וכמו שעמירה אומרת, הטענות שלנו לא צריכות להידון בפורום הזה. אבל הטענה העיקרית שלנו היא כלפי תכלית החוק. החוק יצר קבוצה של אנשים שבחוק הם מוגדרים זכאים. אבל תכלית החוק הייתה לפצות לא רק את הזכאים, אלא את אנשי הגוש שהקימו את הגוש וכל מרכז חייו היה בגוש. אדם שהגיע לפני חמש שנים, מרכז חייו לא היה בגוש. אם הוא הגיע לצורך לימודים או לצורך עבודה זמנית – אין מה להשוות. הרי החוק בא להגן עלינו בסופו של דבר, ולתקן את העוולה כלפינו; וכמובן, שגם לו, ועיני לא צרה בו, אבל אני רק אומר שתכלית החוק רחוקה מהביצוע בפועל.

אנחנו גם לא עושים את ההבדל בינך לבינו. לו היה בית, הוא מקבל את הפיצוי, ולך לא היה.

בסדר, קיבלתי את זה.

אני מבין שכל מה שקשור בתחום הדיור, אז גם במסגרת החוק הקיים, מנהלת סל"ע וצביה בראשה, מגבשים פתרונות שיעלו על הכתב, וכפי שהם נשמעים בעל-פה הם נותנים כיוון של סיכוי. אבל מאחר שהחוק כפי שהוא קיים כיום בעצם לא מתייחס לדור ההמשך, הרי שחוץ מנושא התעסוקה שצריך לדבר עליו כי הוא קרדינלי וקיומי – אם אין תמיכה להסדרי תעסוקה ופתרונות תעסוקה, אז גם אם יש בית זה לא פותר את הבעיות. מעבר לכך יש עוד נושאים, לא רק בעניין פיצויים, אלא של כל יתר הדברים שעסק בהם חוק פינוי-פיצוי.

אני מציע שתהיה רשימה מסודרת מה היו הבעיות לבד מנושא הדיור שמקבלות כיוון, כדי שאולי גם במסגרת החוק שיוזם חבר הכנסת אביגדור יצחקי יחד עם חבר הכנסת אורי אריאל אולי אפשר לתת עוד פתרון. אני לא חולם להגיע לפתרונות של 100%, אבל זה עוד נושא וגם התעסוקה זה עוד נושא. החוק מטפל בנושא החקלאות, אם אינני טועה, ולכן לתת פתרון גם לעניין החקלאות – בכל נושא שהחוק עוסק שתהיה גם התייחסות נקודתית לדור ההמשך כדי שלפחות באותם נושאים נוכל לתת פתרון. לי, על כל פנים, מהדיווח של החברים, עדיין אין תמונה מלאה שמציגה את סך הבעיות שצריך לבדוק איך לפתור אותן.

בעניין התעסוקה אני יכול לתת דוגמה יותר פרטנית כי יהיה קשה לתת תמונה כוללת כי צריך לדון ולבדוק את הדברים יותר לעומק. אני לדוגמה זכאי, על-פי החוק, למשכורת אחת חודשית. את העבודה במשק התחלתי כבר בגיל 14 בקטיף עגבניות בחממה. כשקיבלתי משכורת בתור אדם צעיר ובעל משפחה זה היה במשך שנתיים, ולכן אני זכאי למשכורת אחת. אני אשאל אתכם שאלה: האם זה נשמע לכם הגיוני שאני זכאי למשכורת חודשית אחת? אפילו דמי אבטלה מקבלים במשך שלושה חודשים. הפיצוי להורים שלנו הוא לתקופה של שישה חודשים- -

שישה חודשים, ואם אתה עובד מדינה אתה ממשיך לעבוד.

אתה אמרת דברים מאוד יפים, ואני שוב חוזרת על המחמאה שלי, שהיא באמת מכל הלב, על היושר, על ההגינות ועל הכנות שהדברים נאמרים – יישר כוח. אם אפשר היה לעשות רשימה של אותן נקודות, כי על נושא הדיור עלינו במקרה כי באתם לישיבה שלנו בניצן. האם תוכלו לתת לנו רשימה הגיונית שמבטאת לא את המקרים הפרטיים, אלא את כלל המקרים ולשים אותם בקטגוריות כדי שתינתן לנו תמונה יותר ברורה איפה הקשיים. אין לנו רצון לעשות ועדות מיוחדות לכל אחד, משום שאין לזה סוף- -

כמו שאמרתי, זאת רק דוגמה.

לכן תנסו לחלק את מספר האנשים שעליהם אתם מדברים לקטגוריות: חקלאות, תעסוקה, מחשבים ועוד. תנו לנו את זה כמה שיותר מהר, ואז נחליט בינינו האם נעשה על זה עוד ישיבה או ניפגש בשטח או נחליט מה נעשה יחד עם מנהלת סל"ע ועם אגף התעסוקה. נתרגם את הנושאים על-פי מצאי של דברים שאתם תקבלו מהחבר'ה שלכם. אני מחכה לאור ירוק שלכם ונמשיך עם זה הלאה.

בסדר. זאת הדרך לפתרון.

אני מאוד מודה לכם. ב-11:00 אנחנו מתכנסים שוב. אנחנו לרשות כולם. בשם כולנו, תנחומים למשפחתו של חבר הכנסת יורי שטרן. תנחומים גדולים.

חבל על דאבדין ולא משתכחין.

הישיבה ננעלה ב-10:45